בתר דבעי׳ הדר פשטה הוייה ליציאה מקשינן הילכך אפילו בשטר קדושין בעינן לשמה וכבר פירשתי בפ״ק דגטין דכל שצוה הבעל לכתבו לאשה זו חשיב לשמה והיינו דנפקא לן מדכתיב וכתב לה לשמה שכל שנכתב לה לשמה הוא וקיימא לן דלא חיישינן בגט שלא נכתב לשמה אלא מסתמא כתב לשמה בין בכתוב בעדי׳ בין בכת׳ ידו בלא עדים וכן הדין בשטר קדושין וכל שיצא שטר קדושין בעדים או בכתב ידו מתחת ידי אשה הרי היא מקודשת דחזקה היא דבדין נכתב לשמה ומדעתה ובדין הגיע לידה דקיימא לן דלא חיישינן לנפילה ולא לפקדון והיינו דנקט הכא שכתבו שלא לשמה כלומר שיודע שלא כתבו לשמה ודוק. וכל שמקדש בשטר בעדים או בכתב ידו אף על פי שמסרו לה שלא בפני עדים הרי זו היא מקודשת גמורה. מפי רבינו נר״ו.

איתמר כתבו לשמה ושלא מדעתה – פירוש שלא בשליחותה דהא מקשינן ליה לדעת האיש בגט והתם דעתו דבעינן היינו שליחתו שיצוה לסופר לכתוב ולעדים שיחתמו וכן למאן דבעי דעתה בשטר קידושין צריך שתאמר אף היא לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו וזה פשוט.

רבא ורבינא אמרי מקודשת רב פפא ורב שרביא אמרי אינה מקודשת אמר רב פפא כו׳ עד מה יציאה בעינן דעת מקנה אף הוייה נמי בעינן דעת מקנה – פירוש לאו דעת מקנה לחוד דהא כ״ש דבעינן דעת שלו ובהא ליכא מאן דפליג וכדתנן אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת שניהם ורב פפא מוקים ליה בשטרי אירוסין ממש אלא הכי קאמר בעי׳ אף דעת מקנה.

מיתיבי אין כותבין שטר אירוסין ונשואין אלא מדע׳ שניהם מאי לאו שטרי אירוסין ונשואין ממש וכרב פפא לא שטרי פסיקתא וכדרב גידל אמר רב דאמר כמה אתה נותן לבנך כך וכך ולבתך כך וכך ועמדו וקדשו קנו והם הם הדברי׳ הנקני׳ באמיר׳ – פי׳ ודוק׳ קדשו דבההיא הנאה דמחתני׳ אהדדי גמרי ומקנו כדאיתא התם אבל כ״ז שלא קדשו אף על פי ששידכו יכולין לחזור בהן והכי איתא בירושלמי מיהו כל שקדשו שוב אין חוזרין בהם לא שנא קדשו לאלתר לא שנא לאחר זמן דהא איכא הנאה דמחתני אהדדי וגרסינן בירושלמי אבל לא האם על ידי בתה ולא האב על ידי אחותו וסברא דרבוותא ז״ל דדברים אלו הנקנים באמירה אינם נדוני׳ כמתנה בקנין לחוד אלא כחוב בקנין דמהני אפילו לפוסק דבר שאינו בעולם ושאינו ברשותו וכי איכא נמי קנין חשבינן לי׳ קנין חיוב בהאי הנאה ונראין דבריהם. וכי תימא בשלמא למאן דמפרש שטרי ארוסין ממש משום הכי בעינן דעת שניהם משום דבעינן אף דעת מקנה דמקשינן הוייה ליציאה אלא למאן דמוקים לה בשטרי פסיקת׳ כיון דדברים הנקנים באמירה הם וקנו הרי הוא כאילו קנה מידם ובקנין לא צריך לאימלוכי ככתיבה כדאיתא בריש פרק אף על פי דסתם קנין לכתיבה עומד עד שימחה איכא למימר דמאן דמוקים ליה בשטרי פסיקתא סבר דדברים הללו לא אלמוהו רבנן אלא לגבי בני חורי אבל ממשעבדי לא גבי וכיון דליכא קנין ממש צריך לאימלוכי ביה דאי כתבי להו בשטרא גובה ממשעבדי ואיכא תוספת חיוב ואין מוסיפין על חיובו שלא מדעתו ברצונו אבל רב פפא ורב שרביא דסבירא להו דמתניתין בשטרי אירוסין ממש סביר׳ להו דבשטרי פסיקתא כותבין שלא מדעת שניהם או משום דסבירא להו דהוה לה כדברים בקנין שסתמו לכתיבה עומד וחשיב מדעתו או משום דסבירא להו שאף על פי שנכתבו לא גבי ממשעבדי כיון דליכא קנין דהא לא קבילי שעבודא עלייהו ולא אמר אלא כך וכך אני נותן ובההיא הנא׳ לא נתחייבו אלא לבני חורי והיינו סברא דרבי אשי התם בפרק הנוש׳ דאמרינן התם אמר ליה רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא ניתנו ליכתב א״ל לא ניתנו ליכתוב וליכא לפרושי לא ניתנו ליכתב אלא מדעתם אבל אם כתבו מדעתם מהניא להו כתיבה למגבי ממשעבדי כסבר׳ דמקצת רבנן ז״ל שהרי כמה תשובות בדבר חדא דלא דייק הכי לישנא דלא ניתנו ליכתב ותו דהתם מקשינן לרב אשי מדקתני והיא ניזונית מנכסים משועבדים ואם איתא מאי קושיא דילמא התם בשכתבו מדעתם ולמה לן לאוקומי התם כשקנו מידו בכתיבה מדעתם סגי. אלא עיקר הפי׳ כך הוא דברים הללו ניתנו ליכתוב דמהניא להו כתיבה למגבי ממשעבדי או לא ניתנו ליכתב שאין כתיבה מועלת בהם להוסיף שעבוד לגבו׳ ממשעבדי וא״ל לא ניתנו ליכתוב ואף על פי שנכתבו הרי הם כאלו לא נכתבו ולא גבו אלא מבני חורי ואותבינן עלה מדתנן אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם מאי לאו שטרי פסיקתא פירוש וכיון דבעינן דעת שניהם בכתיבתן מכלל דכתיבה מהני להו למשעבדי ולפיכך אין חבין להם שלא מדעתם ופריק לא שטרי ארוסין ממש וכדרב פפא ורב שרבי דבעו שטרי ארוסין לשמה אבל בשטרי פסיקתא כותבין שלא מדעתם שאין תוספו׳ חיוב בכתיבה זו ואקשינן לה מדתנן והיא ניזונית מנכסים משועבדים אי אמרת בשלמא ניתנו ליכתב אתיא כשנכתבו אלא אי אמרת כתיבה לא מהניא להו אמאי גובה מנכסים משועבדים ואוקמה כשקנו מידו דבהא ודאי כיון דאיכא קנין וכתיבה גובה ממשועבדים וקיימא לן כרב אשי הילכך ע״כ רב אשי כרב פפא ורב שרביא סבירא ליה דמוקים מתניתין בשטרי אירוסין ממש וכיון דכן אשמועינן מינה דהלכתא כוותייהו וכן פסקו הגאונים ז״ל.

(5-7) ובשטרי פסיקתא אף על פי שכתבו אי ליכא קנין לא גבי ממשעבדי אבל בקנין גבי ממשעבדי וכיון שכן לעולם כותבין אותם שלא מדעת שניהם דאי ליכא קנין הא ליכא שום חיוב בכתיבה זו ואי איכא קנין הא סתם קנין לכתיבה עומד. ופירוש שטר נישואין לאו היינו כתובה דבהא אמאי בעינן דעת שניהם דבדעת האיש סגי דהא כותבין ללוה שטר אף על פי שאין מלוה עמו כל היכא דהוי שטרי אקנייתא ואי בשטרי דלאו אקנייתא אפילו מדעת שניהם אין כותבין משום קנוניא דלקוחות אלא אם כן נתנוהו למלוה או לאשה בו ביום אלא שטר אירוסין ונשואין היינו שטר קדושין שהוא מקדש והוא עיקר נישואין. ויש לומר דלעולם שטר כתובה וכל היכא דליכא קנין אין כותבין אלא מדעת שניהם לומר שיכתבו ויתנו לה בו ביום משום קנוניא דלקוחות ולאפוקי שאין כותבין ונותנין לו כנ״ל. והשתא דקיימא לן בעינן דעתה בקידושין ושליחותה נראין הדברים שאם עשתה שליח לקבל קדושין לא סגי שדעתו של שליח בשטר קידושין דלקבלה עשאתו שליח ולא לזה ודעתה בעינן שימנה (צ) לסופר ולעדים לכתוב ולחתום בפניהם ולא על ידי עדים דהא קיימא לן בגט דאומר אמרו מדעתכם כשר ולא תעשה שמא תשכור עדים הכא נמי כשר ולא תעשה שמא ישכור עדים וכתבו ליה שלא מדעתה שהוא פסול הילכך כי היכי דהתם בגט חותם סופר ועד פסול משום חורבא דאומר אמרו כדאיתא התם הוא הדין בשטר קידושין. וזה דעת מורי רבינו נר״ו.

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 5]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 5]

בביאה מנא לן אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן שוכב עם אשה בעולת בעל שנעשית לבעל על ידי בעילה כך היא הגירסא הנכונה. ויש ספרים שגורסין והיא בעולת בעל וליתא דההוא הא דרשינן ליה בסנהדרין גבי בני נח דבעולת בעל יש להם נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם ושמעתי מפי רבינו צרפתי שזהו שאמר יהודה על תמר צדקה ממנו לפי שהכיר בה שלא נבלעה ולא היתה אשת איש ולא זקקוה ליבם והכין מסקנא בפרק ד׳ אחין דמעשה ער ואונן שלא כדרכה היה לא היה דש מבפנים אלא מבחוץ שאלמלא כן היאך נפטרה משריפה לפי שזינתה עמו ומי התירה לזנות עמו יותר מעם אחרים שאף על פי שיש לומר דבדורות שלפני הדיבור היה יבום נוהג בכל קרוב לא משמע הכי ואף על גב דמשום כלתו ליכא דבן נח מותר בכלתו שלא נאסר להם עירוב הבאה על ידי אישות וכדברי רבא ביבמות מכל מקום בשביל שסבורין שזנתה היו דנין אותה בשריפה כבת כהן מאורסה (חסר לשון). וכיון דההוא קרא מבעי לן לההוא דרשא היכא דרשינן ליה בשמעתין באנפי אחרינא אלא ודאי כדאמרן.

אי מהתם ה״א עד דמקדש והדר בעיל – פירוש דסבירא ליה יוחנן כרבי יונתן דאמר דלא משמע אלא שניהם כאחד וכי תימא דרבי דמפיק ליה ביאה דקניא לחודה מהכא מאי קסבר הא לא קשיא דסבירא ליה כרבי יאשיה דאמר משמע שניהם כאחד ומשמע לכל אחד בפני עצמו עד שיפרט לך הכתוב יחדו כדרך שפרט בכלאים.

מתקיף לה רבי אבא בר ממל אם כן דהוה דרשינן דבעינן קיחה ובעילה תרווייהו נערה המאורסה שחייבה תורה סקילה כשהיא בתולה היכי משכחת לה דהוי מאורסה ובתולה אי דקדיש ובעיל בעולה היא ודינה בחנק והשתא הוה קא סלקא דעתך דה״ה בקידושי שטר דבעי מקדש ובעיל דומיא דקידושי כסף משום דאיתקוש הויות להדדי. אבל לקמן תריצנא לרבי יוחנן דשאני קידושי שטר הואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס אבל רבי לית ליה האי סברא ואי דקדיש ולא בעיל פנויה היא ולא מיחייבא קטלא כלל אבל לדידן מוקמי׳ לה בקדיש ולא בעיל דסבירא ליה דבקדושי כסף בלא ביאה היא מקודשת והרי היא בתולה ולפיכך נדונת בסקילה. ושמעינן מהכא להדיא דקדושי כסף ושטר מדאורייתא שהרי חייבה תורה נערה המאורסה על ידם וזה מבואר.

אמר להו אביי ע״כ לא פליגי רבי ורבנן אלא באחר אבל בבעל דברי הכל עושה אותה בעילה שלא כדרכה – פירוש דכיון דאהניא ביאתו לקנותה אהני לעשותה ביאה גמורה ולדונה כבעולה אבל ביאת אחר לא עביד לה בעולה שלא כדרכה לרבנן.