גמרא מאי לעולם לאפוקי ממשנה ראשונה דתנן כו׳ וכתבו התוס׳ אע״ג דתנן להדיא לקמן כך דרך התנא לאשמעינן בקיצור. וקשיא לי אכתי מאי דוחקיה דתלמודא גופא לאוקמי האי דיוקא דלעולם לענין תרומה דלא איירי בה כלל בהאי פירקין ולקמן בפ׳ אע״פ תנינן לה להדיא סתם משנה ואמאי לא מוקי לה בכה״ג גופא לענין הגיע זמן ולא נישאו לענין הפרת נדרים דתנינן לה לעיל בפרקין לענין זכיית האב וזכיית הבעל. ובנדרים פ׳ נערה דף ע״ג במשנה פליגי בהא מילתא נמי ר׳ אליעזר ורבנן דר״א אמר הגיע זמן ולא נישאו הבעל מיפר וחכמים אומרים אין הבעל מיפר עד שתכנס לרשותו ואיתא נמי התם דרבה סבר דר״א ומשנה ראשונה אמרו דבר א׳ ואביי דחי לה דתרומה והפרת נדרים לא תליין הא בהא וא״כ לרבה טפי שייך למימר הכא דאתי לאפוקי מתרווייהו. ומיהו עיקר רבותא דמתני׳ לענין הפרת נדרים דאיירי בפרקין במשנה דלעיל מההיא דהכא. ולאביי לא שייך כלל לומר דדרך התנא לאשמעינן בקיצור לענין תרומה. דהא אכתי לא שמעינן ממתניתין מידי דאיכא לאוקמי דיוקא לענין הפרת נדרים הי מינייהו מפקת זיל הכא קא מדחי ליה וכו׳ ולכאורה היה נראה דלשון לעולם שייך דוקא בתרומה כיון דאיתא אפילו בבוגרת משא״כ בנדרים. מיהו כבר כתבתי במשנתינו דלקושטא דמילתא איירי לעולם דמתני׳ לכל מילי דזכייה ואם כן ע״כ בנערה דוקא איירי והדרא קושיא לדוכתיה ואפשר דמשום הפרת נדרים לא הוי איצטריך ליה למיתני לעולם דממילא שמעינן לה מפשטא דמתניתין אפילו אי הוי קתני שהיא ברשות האב עד שתכנס לחופה לגירסת התוספות דהא נדרים נמי בכלל זכיית הבעל דקחשיב במתני׳ דלעיל דף ל״ח במתניתין דהאב זוכה וקתני ניסת יתר עליו הבעל. מיהו אכתי קשה לשיטת התוספות דקדושין דף י׳ דהגיע זמן ולא נישאו הוי בכלל עד שתכנס לחופה ע״ש. ואם כן שפיר איצטריך לאשמעינן הכא אפילו לענין הפרת נדרים. וכ״ש דמל׳ ניסת יתר עליו הבעל דלעיל נמי לא מצינן למעוטי תדע דקתני התם וחייב במזונותיה אף ע״ג דמשהגיע הזמן חייב. ולפי זה צ״ל דאה״נ דסוגיא דהכא אליבא דרבה בפרק נערה המאורסה דתרומה ונדרים הא בהא תליין והא דקאמר הכא לאפוקי ממשנה ראשונה אתרווייהו קאי. ואפ״ה כתבו התוספות שפיר אף ע״ג דתנן בהדיא בפ׳ אע״פ וכו׳ כיון דדא ודא אחת היא. ולאביי דהתם אפשר דלעולם דקתני הכא אתא למעוטי נדרים לחוד דאיירי ביה לעיל שהבעל והאב זוכין משא״כ לענין תרומה סמיך אמתניתין דפ׳ אע״פ כנ״ל ודו״ק. ועדיין צריכין אנו למודעי דלרבה דהתם דאמר משנה ראשונה ור״א אמרו דבר א׳ לפי פי׳ הר״ן שם דרבה לא ס״ד טעמא דכל הנודרת על דעת בעלה נודרת ואם כן ע״כ הוי סובר דלמשנה ראשונה מדאורייתא מיפר לה בעל לחוד שזוכה בה בכמה דברים כמ״ש הר״ן להדיא אלא שלא פי׳ טעמא דמילתא ולענ״ד נראה בכוונתו דכיון דלמשנה ראשונה דמשעה שנתחייב הבעל במזונותיה מייחד לה דוכתא א״כ שפיר קרינן בה בית אישה וכ״כ רש״י לקמן דף נ״ז דדוכתא מייחד לה ומוציאה מרשות אביה וכ״ש דא״ש טפי למאי דפרישית בדף הקודם דלמ״ד מזונות דאורייתא היינו משעה שהגיע הזמן לישא דמהאי שעתא חייב לישא אותה ולקיים שארה כסותה ועונתה ונהי דאתניס לענין עונה אפ״ה קרינן בה בית אישה ולא בית אביה לשום דבר נמצא דלפ״ז א״ש טובא דהא דאמרינן הכא מאי לעולם לאפוקי ממשנה ראשונה אכולהו מילתא דזכיית הבעל דקתני לעיל קאי דהיינו מציאתה ומעשה ידיה והפרת נדריה דכיון דקרינן בה בית אישה לענין נדרים ממילא דה״ה לענין מעשה ידיה כמ״ש התוספות לעיל דף ל״ט בד״ה הואיל דלאפוקי מרשות אביה ילפינן שפיר מהפרת נדרים וכ״ש לענין מציאתה דמדרבנן. ומ״ש הר״ן שזוכה הבעל למשנה ראשונה בכמה מיני זכיות נראה דכוונתו דלאותן דברים שזוכה האב מטעם שנקראת בית אביה זוכה נמי הבעל בהגיע זמן דקרינן ביה בית אישה. ולא אתי הר״ן לאפוקי אלא מאכילת פירות שאין זוכה האב אלא הבעל תחת פרקונה מתנאי ב״ד ודוקא משעת נשואין ממש והיינו דקתני לעיל ניסת יתר עליו הבעל ואתיא ככ״ע ודוק היטב שהוא כפתור ופרח לשיטת הר״ן אבל לשיטת המפרש לנדרים אין זה מוכרע ואין להאריך יותר ועיין בסמוך:

קונטרס אחרון
ע״ב כתבתי דלמ״ד מזונות דאורייתא היינו משעה שהגיע זמנה לישא דמהאי שעתא דוכתא מייחד לה וקרינן בה בית אישה והיינו טעמא דרבה בנדרים פרק נערה דף ע״ג ע״ב דאמר רבי אלעזר ומשנה ראשונה אמרו דבר א׳ מהאי שעתא דאיתחייב במזונות מדאורייתא דכתיב שארה וכסותה ועונתה לא יגרע ואקיחה דאירוסין קאי דומיא דייעוד וכיון דמחייב במזונותיה דוכתא מייחד לה וקרינן בה נמי בית אשה עיין בפנים:

שם אמר רב מסירתה לכל חוץ מתרומה ופרש״י דבתרומה חיישינן לסימפון. ולכאורה קשה אם כן בכל הנך נמי אמאי לא חיישינן לסימפון וכבר הרגיש בזה מ״ז זצ״ל ודוחק לומר דבתרומה שהיא איסור מיתה דוקא חששו למיעוטא דסימפון. דהא בעלמא אמרינן מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת. ונ״ל דסימפון לא שכיח כלל ומשו״ה לענין ירושתה ולטמא לה שכבר מתה סמכינן ארובא כ״ש לענין מעשה ידיה שאם ימצא סימפון יחזיר מה שא״כ בתרומה שאם ימצא בה סימפון נמצא שהיא זרה למפרע בודאי משו״ה חששו טפי. אבל אכתי מהפרת נדרים קשיא ונהי דרש״י ז״ל בד״ה מסירתה לכל השמיט הפרת נדרים מ״מ דוחק לומר דמסירתה לכל לא קאי אהפרת נדרים. והנראה בזה דלענין הפרת נדרים שאני דאפילו אם ימצא בה סימפון לא חל הנדר למפרע דכל הנודרת על דעת בעלה נודרת אף ע״ג דהכא למשנה אחרונה קיימינן כדפרישית אפילו לענין נדרים ולא מהני בה טעמא דכל הנודרת היינו משום דעל דעת אביה ג״כ נודרת כיון שעדיין לא יצאה מרשות אביה לגמרי לחכמים דנדרים דס״ל דלא קרינן בית אישה משא״כ בנדרים דבהדיא כתיב דע״י מסירה לשלוחי הבעל נקראת בית אישה א״כ י״ל דלכ״ע על דעתו נודרת כן נראה לי:

קונטרס אחרון
בהא דאמר רב מסירתה לכל חוץ מתרומה ופרש״י דחיישינן לסימפון וכתבתי דיש להסתפק בכוונת רש״י לענין נדרים אי שייך נמי חששא דסימפון או שנאמר דכיון דכל הנודרת על דעת בעלה נודרת שנותן לה מזונות תו ליכא למיחש לסימפון דאף אם ימצא לא חל הנדר למפרע מהאי טעמא דפרישית וצ״ע:

תוספות בד״ה רב אסי אמר אף לתרומה פי׳ בקונטרס וכו׳ וקשה לר״י דאפי׳ עולא וכו׳ עכ״ל. כבר קדמני מ״ז בס׳ מג״ש שיש לתמוה על תמיהתו של ר״י ואני מוסיף נופך משלי דהא ודאי לשיטת רש״י לא קשה מידי דאזיל לשיטתו דמפירושו בפ״ק דקדושין נראה דלאוקימתא דרבינא התם דבן בג בג ורבי יהודה בן בתירא מדרבנן פליגי ורבי יהודה בן בתירא לא חש לסימפון מקל וחומר דשפחה כנענית ואפילו הכי מסיק ואומר אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים אין אשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה א״כ משמע להדיא דעד שתכנס לחופה היינו כמשנה אחרונה ואין לפרש הטעם משום סימפון דהא לריב״ב לא חיישינן לסימפון אלא שמא ימזוג כדמסיק הש״ס להדיא התם משום דעולא וע״כ נאמר דלר״י ב״ב לא מהני טעמא דדוכתא מייחד לה לענין תרומה דלא פלוג רבנן וא״ש טפי לפמ״ש בסמוך בשיטת הר״ן דנדרים דף ע״ג דהכי סבר רבה דאמר התם ר״א כמשנה ראשונה והיינו משום דמדאורייתא קרינן בית אביה מטעמא דדוכתא מייחד לה ומש״ה מהני נמי לענין חששא דתרומה דלא חיישינן לשמא ימזוג וא״כ לרבנן דר״א כיון דמדאורייתא לא קרינן בית אביה אע״ג דדוכתא מייחד לה מש״ה נמי לא מהני בתרומה ומש״ה סברי כמשנה אחרונה כל זה מבואר שם בל׳ הר״ן ע״ש ולפ״ז ר׳ אסי דהכא נמי ס״ל כרבינא דקדושין וכרבה דנדרים והא דמפרש עולא בפרק אע״פ טעמא דמשנה אחרונה משום סימפון סובר כאוקימתא דר״נ בר״י בפ״ק דקדושין דבן בג בג ור״י ב״ב מדאורייתא פליגי וא״כ שפיר מצינן למימר דהא דמודה ר״י ב״ב דמדרבנן אין אוכלת עד שתכנס לחופה היינו משום טעמא דסימפון ובפ״ק דקדושין אבאר יותר בעז״ה. העולה מזה דצדקו דברי רש״י. וסיוע גדולה מצאתי לדברי בל׳ ספרי זוטא בפ׳ קרח דהא דר״י ב״ב דקאמר עד שתכנס לחופה היינו חופה ממש ולא כמ״ש התוס׳ בפ״ק דקדושין דחופה היינו הגיע זמנה ע״ש בילקוט וכמו שאבאר בפ״ק דקדושין והן הן דברי הרמב״ם ז״ל שכתב להדיא טעמא דמשנה אחרונה משום שמא ימזוג. אמנם מה שהקשה מ״ז זצ״ל אכתי האיך פסק כן דהא איתותב ר׳ אסי בשמעתין ולדידי לא קשה מידי דהא דאיתותב ר׳ אסי בשמעתין לאו משום טעמא דתרומה איתותב אלא כולהו אמוראי איתותבו במאי דקאמרי מסירתה לכל והתם קתני בד״א לירושתה לחוד כמ״ש רש״י להדיא בסמוך והוא בבירור ג״כ שיטת הרמב״ם כדאיתא בטור א״ע ואין להאריך. אבל בענין טעמא דתרומה לא איתותב כיון דלאוקימתא דרבינא בפ״ק דקדושין פלוגתא דתנאי היא אי חיישינן משום סימפון או משום שמא ימזוג ומוקי רב אסי מתניתין דהכא כר״י ב״ב ואע״ג דר״י ב״ב נקט ג״כ לתרומה עד שתכנס לחופה מצי למימר התם נמי דמסירתה זו היא כניסתה לחופה ודוק היטב והתמיה קיימת על מ״ז שהניח בקושיא שיטת הרמב״ם ז״ל ועי׳ עוד בסמוך ולפ״ז ע״כ דקושיית ר״י כאן היינו לפי שיטת התוספות בפ״ק דקדושין דמכח ההיא קושיא דהכא מפרשו התם נמי דעד שתכנס לחופה לאו דוקא אלא הגיע זמן ע״ש וא״כ אזלא ליה כל השקלא וטריא שכתבתי משום דר״י בשיטת עצמו כתב כן אלא דלפ״ז יש ליישב קושית ר״י בע״א ויבואר בסמוך:

קונטרס אחרון
רב אסי אומר אף לתרומה ופירש״י דחיישינן שמא ימזוג והקשו בתוס׳ כמה קושיות וישבתי לנכון בעזה״י וכתבתי דהרמב״ם ז״ל קאי בהדיא בשיטת רש״י דטעמא דמשנה אחרונה משום שמא ימזוג והבאתי ראייה לדבריהם מלשון הסיפרי דעד שתכנס לחופה היינו חופה ממש וכמו שהארכתי בפנים ובפ״ק דקידושין:

בא״ד וע״כ רב אסי איירי לפי משנה אחרונה דאמתניתין קאי וכו׳ מדקתני לעולם עכ״ל. ולמאי דפרישית בל׳ הגמרא אין זה מוכרח דשפיר מצינן למימר דלר׳ אסי איירי מתני׳ אפילו למשנה ראשונה והא דקתני לעולם לא אתי למעוטי כלל הכא לענין תרומה דלא איירי מיניה בהאי פירקא אלא בפרק אעפ״י נקט להו בפלוגתא דמשנה ראשונה ומשנה אחרונה והא דקתני לעולם למעט הגיע זמן היינו לענין נדרים וכל הנך דמתני׳ דלעיל דבהנך ודאי סבר תנא דמתניתין כחכמים דנדרים פ׳ נערה דאין הבעל מיפר בהגיע זמן וממילא דאין זוכה במעשה ידיה ובמציאתה כדפרישית אבל בתרומה ודאי אכלה כיון דלא שייך שמא ימזוג בהגיע זמן למשנה ראשונה ולסימפון דבדיקות פנים נמי לא חששו והא דמוקמי׳ בשמעתין דיוקא דלעולם לענין תרומה היינו אליבא דרב דאמר מסירתה לכל חוץ מתרומה וכיון דקתני ברישא דמתני׳ עד שתכנס לחופה לגירסת התוס׳ ואפילו לגירסת עד שתכנס הא כתבו התוס׳ לרב האי עד שתכנס ע״כ היינו חופה ממש וא״כ א״א לאוקמי לענין נדרים דהא במסר לחוד סגי ולא בעינן חופה ממש אע״כ דבתרומה איירי והיינו דקאמר רב חוץ מתרומה משא״כ לרב אסי דאית ליה מסירתה זו היא כניסתה לחופה וא״כ אפילו אי גרסינן עד שתכנס לחופה שפיר מצינן לאוקמי לענין נדרים ואינך ולא לתרומה ולעולם כמשנה ראשונה כנ״ל נכון ליישב מיהא שיטת רש״י אף לפי שיטת התוס׳ דפ״ק דקדושין ודוק היטב. ואין לתמוה עמ״ש דדיוקא דרישא דלעולם לא קאי אתרומה וסיפא דמתני׳ מוקי לה רב אסי אף לענין תרומה וכמשנה ראשונה דבהא איכא למימר כתירוץ ר״י דודאי סיפא דקתני הרי היא ברשות הבעל משמע דהיינו לגמרי אף לתרומה מה שא״כ רישא דקתני לעולם היא ברשות האב לא משמע דאיירי נמי לענין תרומה דלענין תרומה לאו ברשות האב תליא מילתא דאפי׳ יתומה שאין לה אב ובוגרת נמי אוכלין בשביל עצמם ואפילו אלמנה מן הנשואין באין לה זרע כנ״ל. ובמאי דפרישית נתיישב ג״כ דהא דאמר רב אסי אף לתרומה פרש״י דס״ל טעמא דמתני׳ משום שמא ימזוג א״כ תקשי הא דקתני סיפא הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל הרי היא ברשות אב ומשמע דאפי׳ לענין תרומה ואמאי הא ליכא למיחש בכה״ג לשמא ימזוג כדפרש״י לקמן פ׳ אעפ״י ובפ״ק דקדושין ולמאי דפרישית א״ש דדוקא היכא דקתני הרי היא ברשות הבעל הוי לרב אסי תרומה נמי בכלל משא״כ היכא דקתני הרי היא ברשות אב לא איירי מתרומה כיון דלאו ברשות אב תליא מילתא דתרומה ודוק היטב:

בא״ד ועוד דאיתותב מברייתא דבסמוך ולא משני ההיא כמשנה אחרונה עכ״ל. ולפמ״ש בהא נמי לק״מ לשיטת רש״י בסמוך דמשמע דבלא״ה איתותב ר׳ אסי וכולהו אמוראי היינו במאי דקאמרי מסירתה לכל והתם קתני בד״א לירושתה ומשמע דירושתה דוקא וכמ״ש רש״י להדיא דהוי תיובתיה דכולהו וכמו שאפרש בסמוך וע״כ דקושיית ר״י בכל זה הדבור לק״מ לשיטת רש״י אלא דר״י ז״ל לפי שיטתו דס״ל כשיטת התוס׳ בסמוך בד״ה ושמואל אמר וס״ל נמי כשיטת התוס׳ דפ״ק דקדושין ומש״ה הוצרך לפרש מילתא דר׳ אסי בענין אחר:

בא״ד ואור״י דודאי דמצי לפרש וכו׳ שמא ימזוג עכ״ל. ולענ״ד יש לתמוה טובא דא״כ הא דאמרינן נמי האי איכא בינייהו בפ׳ קמא דקדושין באוקימתא דרבינא בפלוגתא דבן בג בג ור״י ב״ב מפרש ג״כ איפכא דלסימפון ליכא למיחש ולשמא ימזוג איכא למיחש נמצא דלר״י ב״ב בקיבל מסר והלך בכולהו אינה אוכלת ולבן בג בג אוכלת. והתם בעיקר פלוגתא דבן בג בג ור״י ב״ב מבואר להדיא איפכא דר״י ב״ב לקולא בענין אכילת תרומה דהא שלח לו בן בג בג שמעתי שאתה אומר ארוסה אוכלת בתרומה ויש ליישב דהתם סבר בן בג בג מעיקרא דר״י ב״ב מתיר בהגיע זמן ואיהו אוסר דחייש נמי לסימפון וס״ל בדיקת חוץ לא שמה בדיקה וקאמר ליה ר״י ב״ב אה״נ דלא חיישינן לסימפון כלל אלא לשמא ימזוג לחוד וא״כ בהגיע זמן מיהו לדידי אוכלת כנ״ל בשיטת ר״י ואין להאריך כאן יותר:

גמרא אמ׳ להו רב לא תיזלו בתר איפכא יכול לשנויי מסירתה זו היא כניסתה לחופה. לפרש״י א״ש בפשיטות דנהי דלטעמא דרב דס״ל משום סימפון מסירה גריעה מחופה אבל לטעמא דרב אסי דלא חייש כלל לסימפון אלא לשמא ימזוג א״כ אדרבה מסירה עדיפא מחופה דבמסר לא שייך כלל שמא ימזוג משא״כ בחופה זימנין שהחופה בבית אביה והיינו דקאמר לא תיזלו בתר איפכא וכ״ש דא״ש טפי למאי דפרישית דלמסקנא דמסירה זו היא כניסה לחופה איירי מתני׳ כמשנה ראשונה דלא חיישינן כלל לסימפון לרב אסי. אבל לפירוש ר״י בתירוצו הראשון דלר׳ אסי נמי מסברא במסר שייך טפי חששא דסימפון מבהגיע זמן וכיון דקתני רישא דאפילו בהגיע זמן חיישינן לסימפון האיך יכול לשנויי דמסירתה זו היא כניסתה לחופה דהא וודאי ליתא לפי הסברא וצ״ע:

רש״י בד״ה לירושתה וכו׳ דאע״ג דאמר מר וכו׳ הכא כיון דמסרה אחולי אחיל עכ״ל. ולכאורה יש לתמוה דמאי מהני הכא ענין מחילה בירושה דאתי ממילא. מיהו רש״י ז״ל נזהר מזה וכתב שאם מתה בדרך בעל יורש נדוניא משמע לענין נדוניא קאמר דיורשה כיון שכבר הגיע ליד הבעל ואיהו נמי שייך בה דהא אפילו מן האירוסין סבר ר׳ נתן לעיל דף מ״ז דהבעל יורש דברים הללו לפי שיטת רש״י שם כמ״ש וא״כ שייך שפיר ביה לשון מחילה:

בא״ד אבל לתרומה ולהפרת נדריה שלא בשותפות ולמציאתה וכו׳ לא מהני מסירה כחופה עכ״ל. ואע״ג דלענין הפרת נדרים אמרינן לקמן בשמעתין דכבר פסקה תנא דבי ר׳ ישמעאל ומשמע דליכא מאן דפליג נראה דהיינו דוקא לענין שיצאה מרשות האב דתו לא קרינן בה בית אביה כיון שכבר מסרה מרשותו וסילק ממנה כל זכותו. משא״כ לענין שיפר הבעל לחוד סבר שמואל דלא מצי מיפר דאכתי לא קרינן בה בית אישה דכל כמה דלא כניס לה ממש לביתו לאו ביתו היא ותדע דהא בחופה דעדיפא ממסירה לרשות הבעל אפ״ה לשיטת הרמב״ם ז״ל לא מיקרי חופה עד דחזיא לביאה כ״ש במסירה להשלוחים דאפשר לכ״ע לא מהני אלא להוציאה מרשות האב לחוד והדברים ברורים לשיטת רש״י וכן הסכימו רוב הפוסקים כדאיתא בא״ע סימן נו״ן ע״ש בס׳ ב״ש שהרגיש ג״כ בכל זה ולענ״ד נראה שכן שיטת הרי״ף והרא״ש ז״ל שהביאו להלכה ברייתא דבסמוך כפשטא דקתני בה בד״א לירושתה משמע דוקא לירושה לחוד וכמו שאבאר בסמוך ולקמן בלשון רש״י בברייתא דתנא דבי ר׳ ישמעאל ע״ש וכ״כ מ״ז זצ״ל:

בגמרא ר״ל אמר לכתובתה כו׳ אמר רבינא לומר כתובתה מאחר מנה. ולמאי דקי״ל דאין כתובה לארוסה הו״מ למימר דלכתובה היינו לענין זה שאם מת הבעל לאחר שמסרה האב לו או לשלוחו נוטלת כתובתה אלא משום דאיבעיא דלא איפשטא היא בספ״ק דב״מ אי יש כתובה לארוסה או לא מש״ה לא ניחא ליה לאוקמי מימרא דר״ל בהכי ועוד י״ל דלמאן דס״ל אין כתובה לארוסה לא מהני בה מסירה לחופה כיון דלר״ל לא מהני בעלמא ומה״ט נמי לא מצי לאוקמי לענין תוספת כתובה דהא בריש פרק אע״פ בפלוגתא דר״א ב״ע ורבנן אפילו בנכנסה לחופה ולא נבעלה מיבעי׳ לן אליבא דר״א ב״ע כנ״ל ודו״ק:

קונטרס אחרון
רש״י בד״ה לירושתה אבל לתרומה ולהפרת נדרים כו׳. וכתבתי מילתא בטעמא דנהי דמסירה לחופה מהני לענין דלא קרינן בה בית אביה אפ״ה לא קרינן בה בית אישה ובאמת דהסכמת כל הפוסקים בזה כשיטת רש״י כמבואר בטור ובש״ע א״ע סי׳ צ״ו. ושם כתבתי ג״כ דלשיטה זו נתיישב לי היטב מה שהניח מורי זקיני ז״ל בקושיא אמאי מסקינן הכא לדרב אשי בתיובתא ולא מוקי לברייתא כתנאי וכאוקימתא דרבינא דפ״ק דקידושין ולמאי דפרישית לא קשה מידי כמ״ש בפנים:

שם מיתיבי הלך האב וכו׳ בד״א לירושתה ופרש״י להא מילתא לחודא הוא דהוי נשואין והיינו נמי כדפי׳ לעיל במימרא דשמואל ולפ״ז הא דקאמר בד״א לירושתה דוקא והא דקתני סיפא אבל לתרומה לאו דוקא אלא לרבותא נקט דאע״ג דמדאורייתא ארוסה אוכלת בתרומה וליכא אלא חומרא דרבנן אפ״ה החמירו נמי אפילו במסר אי משום סימפון אי משום שמא ימזוג. ולפ״ז כ״ש בהנך הפרת נדרים ולטמא לה ולמעשה ידיה דמדאורייתא לא מיקרי בית אישה אלא דוקא לענין ירושתה לחוד מטעמא דאחולי אחיל האב והשתא א״ש הא דקאמר תיובתא דכולהו ובזה נתיישב נמי מה שהניח מ״ז זצ״ל בקושיא וצ״ע אמאי מסיק הכא מילתא דרב אסי בתיובתא דהא לאוקימתא דרבינא בפ״ק דקדושין ר״י ב״ב סבר להדיא כרב אסי דכשמסר אוכלת בתרומה כיון דלא חייש לסימפון. ולפי שטתו שהקשה כן בשיטת רש״י יש להקשות יותר דכ״ש אי קאי סוגיא דהכא דלא כרבינא דפ״ק דקדושין אלא כאוקימתא דרב נחמן ב״י התם כ״ש דלק״מ דהא לר״נ ב״י פליגי תנאי אי ארוסה אוכלת מדאורייתא או לא א״כ שפיר מצינן לאוקמי דהאי ברייתא דהכא סברה דארוסה אינה אוכלת דלא מיקרי קנין כספו אלא דוקא נשואה דכתיב כל טהור בביתך. ומש״ה לא מהני בה נמי מסירה כי היכי דלא מהני לענין נדרים ואינך לשיטת רש״י משא״כ רב אסי גופא ס״ל דארוסה אוכלת בתרומה דהכי הילכתא ומש״ה מוקי למתני׳ דמסירתה אף לתרומה כיון דליכא למיחש השתא לשמא ימזוג. אלא דבאמת לפי שיטת רש״י לא איתותב רב אסי כלל מסיפא דברייתא דקתני אבל לתרומה אמאי דקאמר רב אסי אף לתרומה אלא רב אסי נמי איתותב מרישא דברייתא דקתני בד״א לירושתה משמע דוקא לירושתה ולא לשאר דברים ותיובתא לרב אסי ולכולהו אמוראי דאמרי מסירתה לכל זה נ״ל ברור בשיטת רש״י והתמיה קיימת על מ״ז זצ״ל דנחית לכל הסברות שכתבתי וא״כ אין מקום לקושייתו ודו״ק:

ברש״י בד״ה בד״א שמסירתה לשלוחים הוי נשואין עכ״ל. לכאורה נראה מכוונתו דהאי בד״א דוקא אמסירה לשלוחים קאי משא״כ לענין אם היה לו חצר בדרך ונכנסה לשם נשואין דינו כחופה וקונה בכל דבר כנשואה גמורה וכ״כ הבית שמואל בא״ע סי׳ נ״ו ע״ש אלא דלענ״ד לשון הברייתא לא משמע כן דכיון דבחדא בבא לגמרי נקיט להו מסירה לשלוחי הבעל והיה לו חצר בדרך משמע דשווין לגמרי ועוד דקתני בד״א אדסמיך ליה שהיה לו חצר בדרך. ועוד מסתימת לשון הרי״ף והרא״ש שהביאו הברייתא כפשטא משמע דאין לחלק בזה וכן מבואר להדיא מל׳ הטוא״ע והש״ע שהביאו להדיא הנך תרתי בהדי הדדי ודיני חופה בפני עצמו בסי׳ אחר ומשמע להדיא דהיה לו חצר בדרך אע״פ שנכנסה לנשואין לא הוי כחופה אלא כמסירה לבעל ולא מיקרי חופה אלא מקום מיוחד לנשואין כדאיתא בא״ע חלוקי דיעות בכמה דוכתי ואף לשיטת הרמב״ם דחופה היינו ייחוד לשם נשואין מ״מ הא כתב להדיא עד שיביאנה לביתו ויפרישנה לו וכתב שם הב״ש גופא בסי׳ נ״ו דלאפוקי אם הביאו דרך עראי לביתו אע״ג שבא עליה לא מיקרי נשואה גמורה. וא״כ אין לך דרך עראי יותר מזה שהיה לו חצר בדרך ובלא כתובה ובלא ברכה דלכ״ע לא מיקרי חופה ודברי הב״ש צ״ע. ולפ״ז מל׳ רש״י נמי אין הכרע דעיקר כוונתו כאן דקאי מיהו האי בד״א לירושתה נמי אמסירה לשלוחים דעלה קיימין דמיניה הוי תיובתא דכולהו וכדפרישית ודוק היטב ועיין בסמוך גבי הא גופא קשיא:

קונטרס אחרון
ברש״י בד״ה בד״א שמסירתה לשלוחין הוי נישואין. וכתבתי בזה דאף ע״ג דמלשון רש״י משמע דמחלק בין מסירה לשלוחין ובין נכנס עמה לחצר בדרך דנכנסה לחצר הוי כנשואה גמורה לכל דבר וכ״כ הב״ש סי׳ נ״ו אלא דאפ״ה נלע״ד דמלשון הברייתא משמע דמסירה לשלוחין והיה לה חצר בדרך שוין וכתבתי שכן נראה מסתימת לשון הרי״ף והרא״ש ז״ל. אמנם אח״ז עיינתי בלשון תשובת הרא״ש ז״ל שהביא הב״י דמשמע כהב״ש ועכ״ז עדיין צ״ע מהראיה שכתבתי בפנים:

בתוספות בד״ה תיובתא דכולהו לאו דוקא דכולהו אלא להנהו דאמרי אף לתרומה עכ״ל. וכתבו כן לפי שיטתם בסמוך בד״ה ושמואל אמר דירושתה לאו דוקא אלא לכל מילי וא״כ האי לירושתה דברייתא נמי ע״כ הכי הוא דהא להפרת נדרים ילפינן מקרא למאי דלא נחתו לחלק בין רשות האב לרשות הבעל כמו שחלקתי בשיטת רש״י אלא דלפי זה קשיא לשיטת התוס׳ מה שהקשה מ״ז ז״ל בשיטת רש״י במאי דקאמר תיובתא להנך דאמרי אף לתרומה ואמאי אסקו בתיובתא הא מצי למימר כאוקימתא דרבינא בפ״ק קמא דקדושין דריב״ב לא חייש לסימפון כלל וא״כ סברי כריב״ב דכשמסר אוכלת בתרומה אלא דלשיטת התוספות לק״מ דקאי הכא בשיטת ר״י דלעיל בד״ה רב אסי דלמשנה אחרונה ודאי הטעם משום סימפון וכיון דלשיטת התוספת מתני׳ דידן ע״כ למשנה אחרונה איירי לכ״ע מדקתני לעולם וא״כ ע״כ חייש תנא דמתני׳ לסימפון אלא דרב אסי והנהו אמוראי דקיימי בשיטתם סברי דבמסר לא שייך סימפון ובהא ודאי הוי תיובתא גמורה מהאי ברייתא דמסר לא אכלה ואמאי הא לכ״ע לא שייך במסר שמא ימזוג אע״כ דתנא דברייתא סבר דבמסר שייך סימפון וקשיא להנך אמוראי וכ״ש דלא שייך למימר דרב אסי מוקי להאי ברייתא כאוקימתא דרב נחמן בפ״ק דקדושין דאיכא תנא דסבר דארוסה אינה אוכלת מדאורייתא דהא אכתי קשה אמאי סבר תנא דברייתא דמסר אינה אוכלת הא מסר מהני לכל דבר מדאורייתא לשיטת התוס׳ והיינו דמסקינן בתיובתא. העולה מתוך מה שכתבתי דבכל הסוגיא זו פרש״י לשיטתו והתוס׳ לשיטתייהו ויצא לנו מבואר דמ״ש ר״י ז״ל לעיל בד״ה רב אסי ונדחק לפרש וכן בפ״ק דקדושין הוצרך לדחוק דעד שתכנס לחופה לאו דוקא לאו משום האי קושיא לחוד דמסברא דנפשיה פשיטא ליה לר״י דטעמא דמשנה אחרונה לאו משום שמא ימזוג אלא משום סימפון דבהא איכא לשנויי כדשנינן אלא דר״י ז״ל הכריח כן מסוגיא דשמעתין גופא דמסקינן תיובתא דכולהו תיובתא ולשיטתו א״א לפרש האי תיובתא לענין מאי דס״ל מסירתה לכל דהא תנא דברייתא נמי סבר דמסירה לכל דירושתה לאו דוקא כדפשיטא ליה מהפרת נדרים אע״כ דתיובתא קאי לענין תרומה לחוד וא״כ אמאי לא מוקי הנהו אמוראי כאוקימתא דרבינא דריב״ב קאמר כוותיה דלא חיישינן לסימפון ומוקי למתני׳ דידן נמי כריב״ב ומש״ה קאמרי אף לתרומה אע״כ דפשיטא ליה לתלמודא דתנא דידן דמתני׳ ודאי חייש לסימפון כיון דמתני׳ ע״כ כמשנה אחרונה מדקתני לעולם לאפוקי הגיע זמן אע״ג דלא שייך שמא ימזוג וע״כ משום סימפון ומקשה שפיר נמצא דסברת ר״י לפי שיטתו מוכרח מסוגיא דשמעתין ומש״ה הוצרך לידחק כאן ובפ״ק דקדושין אבל לשיטת רש״י אין צורך לכל זה כמו שפירשתי יפה יפה ואלו ואלו דברי אלקים חיים ודו״ק היטב כי דברי נכונים וברורים בעזה״י:

גמרא הא גופא קשיא אמרת נכנסה עמו ללון טעמא דללון הא סתמא לנשואין אימא סיפא וכו׳ ויש לדקדק דמאי קושיא דלמא הא דקתני רישא ללון היינו משום דקתני אע״פ שכתובתה בבית בעלה אביה יורשה ובהא דייקינן שפיר טעמא דללון אבל סתמא בעלה יורשה דמהימן לומר שנכנסה עמו לשם נשואין כיון שהוא מוחזק וטוען ברי משא״כ בסיפא תני נכנסה עמו לנשואין דבהא אע״פ שכתובתה בבית אביה בעלה יורשה אבל בסתמא אביה יורשה דכיון שהאב מוחזק לא מהימן הבעל לומר שנכנס עמה לנשואין דאע״ג שהוא טוען ברי והאב שמא אפ״ה קי״ל המע״ה. ולמאי דפרישית בשיטת רש״י א״ש דכיון דהא דקתני בד״א לירושתה היינו להאי לחוד. דלכל מילי לא מהני מסירה כי חופה אלא דוקא לירושתה מטעמא דאחולי אחיל אב לגביה א״כ לא תליא מידי בטענת ברי של הבעל אלא הכל תלוי בדעת האב וא״כ דייקינן שפיר כיון דקתני רישא ללון משמע הא סתמא הוי לנשואין דמה״ט מחיל האב לגביה כיון דאיכא קירוב הדעת דנשואין דמכיון שהאב יודע שנכנס עמה לחצר מסתמא דעתיה אנשואין וא״כ קשיא סיפא דקתני לנשואין משמע דדוקא כשהאב יודע שנכנסה בפירוש לשם נשואין מחיל לגביה אבל בסתמא לא מחיל ואף לסברת הב״ש שכתבתי בסמוך דבחצר דידיה וכנסה לנשואין הוי חופה גמורה היינו למסקנת התרצן דנחית לחלק בין חצר דידיה לחצר דידה מה שאין כן לסברת המקשה דלא נחית לחלק בכך ואם כן על כרחך לא הוי כחופה דומיא דחצר דידה אלא כמסירה בעלמא ומשום טעמא דמחילה וא״כ מקשה שפיר כנ״ל נכון. ובהא נתיישב היטב דהא דמקשה הא גופא קשיא לאו אגופא דברייתא מקשה דא״כ הו״ל למימר אמר מר אלא עיקר הקושיא לבתר דמסקינן בתיובתא והיינו ע״כ משום דמפרשינן האי בד״א לירושתה דוקא ומטעם מחילה כמבואר בשיטת רש״י א״כ מקשה שפיר מיהו לשיטת התוס׳ דהאי בד״א לירושתה לאו דוקא אלא לכל מילי הוי כנשואה גמורה הדרא קושיא לדוכתא מאי מקשה הא גופא קשיא הא איכא לשנויי כדשנינא וצ״ע ודו״ק:

שם תנא מסר האב לשלוחי הבעל וזינתה הרי זו בחנק מנא ה״מ. ואף ע״ג דבסמוך ילפינן מברייתא דתנא דבי ר״י לענין נדרים יצאה מרשות האב אפ״ה לית לן למילף מיניה לענין חנק דדוקא לענין זכיית האב שייך למילף מנדרים אפילו ממון מאיסורא כדפרישית לעיל דף ל״ט וכמ״ש התוס׳ שם בד״ה הואיל משא״כ לענין חנק וסקילה ודאי צריך קרא דאפילו יתומה בסקילה כמ״ש התוס׳ בסמוך:

שם מאורסה ולא נשואה וכו׳ אילימא ולא נשואה ממש היינו בתולה ולא בעולה. ולכאורה יש לתמוה דבלא״ה מאי ס״ד דנשואה ממש הא בהדיא כתיב בה דבחנק תו קשיא מנ״ל למידרש כלל מאורסה לדיוקא הא איצטריך לגופא לאשמעינן דנערה המאורסה בסקילה דלא תימא אפילו פנויה במשמע ונלע״ד דהא דדייקינן מאורסה ולא נשואה לא איצטריך למעט היכא שהיא נשואה עכשיו כשזינתה אלא דאתא למעט אפילו כשכבר היתה נשואה קודם שנתקדשה לזה ודייקינן לה שפיר מדכתיב מאורסה לאיש ולא כתיב ארוסה לאיש אע״כ דה״ק דמעולם לא היתה כ״א מאורסה ולא היה עליה שם נשואה כלל כנ״ל נכון וכבר כתבתי בזה לעיל בדף מ״ה בל׳ התוספות בד״ה אמר רבא דלשיטת הרשב״ם והרמב״ם שם הא דממעטינן נמי הכא נכנסה לחופה ולא נבעלה ומסר האב לשלוחי הבעל כולה איירי בכה״ג שלא מסרה האב לבעל קודם שנתקדשה לזה ובזה נתיישב׳ קושיית התוס׳ ע״ש ודו״ק: