הא דתניא רבי אומר בשתי שמיטות הכתוב מדבר א׳ שמיטת קרקע וכו׳ – פירש רש״י ז״לא, שמיטת קרקע היינו חרישה וזריעה שאסורה בשביעית, ובזמן שאין אתה משמט קרקע, היינו לאחר חורבן שבטלה קדושת הארץ, ואינו נכון. שא״כ בימי הלל מנא לן דלא נהג מדאורייתא אפילו השמטת קרקע, ומה שפי׳ב שאין השמיטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג, ואמר הרב ז״ל שהיא מחלקת, א״כ לא אמר עיקר הטעםג, שהיה אביי צריך לומר מפני שאין שמיטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג, ואליבאד דמאן דסבר הכי, ועוד כיון דפלוגתא היא מאן לימא לן דר׳ סבר ליה כמ״ד אין שמיטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג. ומאין תנא דאית לי׳ הני תרי קולי.
אלא הכי פי׳ בשתי משמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע שהיא חזרת שדות לבעליהן ביובל, ואחת שמיטת כספים, דהיינוה שמיטת שביעית, בזמן שאתה משמט קרקע, כלומר [בזמןו] שהיובל נוהג שמיטה נוהגת, וכן מפורש בירושלמיז, תמן אמרין ואפילו כמאן דאמר מעשרות דבר תורה, מודה בשמיטה. שהיא מדבריהם, וזה דבר השמיטה שמוט, ר׳ אומר שני שמיטות שמיטה ויובל, בזמן שהיובל נוהג שמיטה נוהגת מדברי תורה, פסקו היובלות שמיטה נוהגת מדבריהם.
ור״ת ז״לח הקשה כאן, שהרי בימי הלל היה היובל נוהג, דתנן התם בערכיןט, בראשונה היה נטמן כל י״ב חודש כדי שיהא חולט לו, התקין הלל שיהא חולטי מעותיו ללשכה והלה שובר הדלת ונכנס, ואית׳ לקמן בפרק מי שאחזוכ, ושמעת מינה שהיה היובל נוהג, שאיןל בית בבתי חומה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, כדאיתא התם בערכיןמ, ובפרק ארבעהנ במס׳ כריתות אמרינן, ויתנוס ידם להוציא נשיהם ואשמים איל צאןע על אשמתם, אמר רב חסדא מלמד שכולן שפחה חרופהפ בעלו, ושפחה חרופה היא המאורסת לעבד עבריצ, ואין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, כדאיתא בערכיןק ובכמה מקומותר בתלמוד.
לפיכך היה ר״ת ז״ל אומר, שהיובל היה נוהג בימי הלל בבית שני, והיו כל יושביה עליה, לפי מאי דאסקינא התם בערכין בפרק המוכרש, דעשרת השבטים ירמיהו החזירן ויאשיהו מלך עליהם, ואע״ג דבימי עזרא לאו כולהו ישראל סלוק מיהו כל השבטים עלו ולא היתה א״י חסרה שבט, וכיון שכן כל יושביה עליה קרינא ביה, שאם לא תאמר כן כשהלכו שנים ושלשה מהם למדינת הים יבטל, אלא ודאי כל זמן שמכל השבטים עליה יושבי׳ עלי׳ קרינא ביה. והא דאמר אביי בשביעי׳ בזמן הזה ור׳ היא בזמן הזה ממש קאמר, כלומר לאחר חרבן שבטלו היובלות, ואפילו למאן דאמרת לא בטלה קדושתא הארץ והלל לאו לדריה תקן אלא לדרי עלמא דאתי אחר חרבן תקן, דהוי ידעי דחרוב כדאמרינןב בנזירותג נהי דידעי דחרוב ואימת חרוב, אכתי מי ידעי בהי יומא, והא דמיבעי׳ ליהד, לדריה תקון או לדרי עלמא תקון, אליבא דרבא איבעי׳ לן, אבל לאביי על כרחין לדרי עלמא תקין ולא לדריה, זהו דעת ר״ת ז״ל.
ואינו מחוור ליה, שלפי דעתו אפילו למ״ד עשרת השבטים ירמיה החזירן, לא גלו לבבל מעולם אלא חזרו למקומם הראשון, כדאמרינןו ואבדתם בגויםז אלו עשרת השבטים שגלו למדי, ושם נשתקעו כולם ולא נתערבו עם ישראל ולא גלו לבבלח, ובבית שני לא היו מעולם, ועוד שאם לא היה הלל מתקן לדורוט לא היה מתקן לדורות הבאים אלא הם יחושו לעצמם, ועוד א״א שיתקן הלל ויאמר לכשיחרב המקדש יעשו פרוזבול ח״ו, שלאי היה פותח פיו לשטן, ולא מתקן תקנות לחרבן אע״פ שיהיו יודעין שיחרב, והתימה הגדול שמתמהניכ הרב ז״ל בדבריו, שהרי המקראות מוכיחים הן, דכתיבל ויעבירו קול ביהודה ובירושלים לכל בני הגולה להקבץ ירושלים, וכתיבמ ויקבצו כל אנשי יהודה ובנימין ירושלים, והרבה מפורשין מהםנ, ובדברי הימיםס מפורשים כל החוזרים, ומשבט יהודה ובנימין היוע, ועוד שהרי הרבה כרכים כבשום עולי מצריםפ ולא כבשום עולי בבלצ ונתישבו במקצתה של ארץק במה שרצו ולא נתחלקו השבטים, ואמרינן התם, בערכיןר היו עליה אבל היו מעורבבין, שבט יהודה בבנימן, ושבט בנימן ביהודה, יכול יהא יובל נוהג, ת״לש לכל יושביה, בזמן שיושביה כתקנן ולא בזמן שהן מעורבבין, ועוד והרי אפילו לענין חלה אמרינן בכמה דוכתית, אפילו למ״ד תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה מדרבנן, משום דכתיבא בבואכם, בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם, וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו ישראל סלוק, ואם עלו כל השבטים עד שנקרא בהם כל יושביה עליה כ״ש שאני קורא בהם בבואכםב, וזה דבר ברור ומפורש, אלא אינו נקרא כל יושביה עליה, ולא בבאכם, עד דאיכא רוב כל שבטג, כדאמרינן בעלמא בכל דיני הצבור לפסחד ופר העלם דבר של צבורה, וכי תעלה על דעת הרב ז״ל שאם עלו שנים או שלשה מכל שבט ושבט יהא יובל נוהג בהם, אבל דברי ר״ת ז״ל קושיות הם צריכים לפנים.
וי״ל שהיה דין בית בתי ערי חומה נוהג בימי הלל מדבריהם, ואפשרו שכל דיני יובל נוהגין כן מדבריהם בימיו, ולא לעבור על דבר תורה ולהתיר עבד עברי בשפחהז אלא להחמירח, וסעד נמצא לזה בספר יוסף בן גוריון הכהן, שאמר שנתקדשט היובל בימי אחד ממלכי החשמונאים, ומ״ש בכריתותי מלמד שכולם בעלו שפחה חרופה, י״ל בימי צדקיהו בעלום כדאמרכ צפירי חטאת שנים עשרל, על ע״א שעבדו בימי צדקיהו הביאום.
אבל ר״ת ז״למ, היה מדחה זה, משום דע״א בימי צדקיהו אשכחן דעבדוה, אבל אימת בעלו נשים נכריות ושפחות, בימי עזרא ולא בימי צדקיהו. וי״ל, דר״ח סבר לה כאחריםנ דאמרי ומאורסת לעבד כנעני ולרבנן דאמריס מאורסת לעבד עברי, על דבר אחר הביאו אשמות, ושמא תלוים היו. עוד יש לי לומרע, שאם קנה עבד בזמן הבית ונרצע, וחרב הבית קודם שיצא ובטל היובל, שהוא שעובד לעולם ודינו כדין עבד עברי להתירו בשפחה. ועוד, רב חסדא סבר לקמןפ חציה שפחה וחציה בת חורין בת איתרוסיצ היא, הילכךק משכחת לה כגון שקדשום בזמן הבית שהיה היובל נוהג וחרב הבית ובעלום בימי עזרא, והא דאסיקנא התםר עשרת השבטים ירמיה החזירן, לאו למימרא דבימי עזרא מנו יובלות לקדשן, אלא לתרץ שאין יובל נוהג אלא בזמן שכל יושביה עליה, ואע״פ שנהג בסוףש בית ראשון, כדמוכח התם מדכתיבת כי המוכר אל הממכר לא ישוב, ומ״ה קאמר שכל יושביה עליה היו, והא דאמרינן התם בערכיןא, מנו יובלות לקדש שמיטין מדאורייתאב קאמר, שנהגו השמיטין, וכרבנן דפליגי עליה דרבי, דהא אתי לתרוצי הא דאיתמר התם מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע מה ביאתם בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות, ואקשינן עלה מדתניא לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה וכו׳, ומתרץ עלה מנו יובלות לקדש שמיטין, ורש״י ז״לג כתב מדרבנן קאמרי.
ולענין הלכה שמיטת קרקע נוהגת בארץ ישראל לדברי חכמים דבר תורה, דקי״ל קדושה ראשונה ושנייה יש להןד, שלישית אין להן, ולמ״ד יש להן מדרבנן, ולדברי ר׳ מדבריהםה ודאי נוהגת היא, כדאמרי׳ בריש משקיןו לענין שמטת קרקע, בשביעית בזמן הזה ור׳ היא, דתקון רבנן דתנהוג כמו שתקנו תרומות ומעשרות מדבריהם למ״ד שלישית יש להן, ואמרינן התםז, מכריז ר׳ ינאי פוקו וזרעו בשביעתא משום ארנונא. ועוד, מעובדא דריש לקיש דאיתא התם במס׳ סנהדרין, ובפסחים פרק מקום שנהגוח, א״ל רבה בר בר חנה לבריה לא תאכל ספיחי כרוב לא בפני ולא שלא בפני, וש״מ דשמטת קרקע נוהגת, וממילא שמעינןט כן להשמטת כספים בין בארץ בין בחוצה לארץ, דהא חובת הגוף היאי. ואמרינן בירושלמיכ לרבנן דפליגי עליה דר׳ ר׳ יוסי אומר וזה דבר השמטה שמוט, בזמן שהשמטה נוהגת בארץל מדבר תורה, השמטת כספים נוהג בין בארץ בן בחוצה לארץ, מדבריהםמ, ובגמ׳ דילן במסכת קידושיןנ נמי איתמר השמטת כספים נוהג בין בארץ ובין בחוצה לארץ, ואפילו לר׳ דכתיב כי קרא שמיטה מ״מ, ואיתמר נמי התם, אלא הא כתיב בארץ הוא בזמן שהדרורס נוהג בארץ נוהג בחוצה לארץ, אין הדרור נוהג בארץ אינו נוהג בחוצה לארץ, והיינו דאמר שמואלע, אי איישר חילי אבטליני׳ ורב נחמן אמר אקיימיניה.
ולא כדברי הרב אל ברגלוני ז״לפ שאמר שלאותם הדרים בארץ ישראלצ קאמר, שזו חובת הגוף הוא, ואין חלוק בין ארץ ישראל לחוצה לארץ, והיינו דאמר שמואלק, לא כתבינן פרוזבולא אלא או בבי דינא דסורא, או בבי דינא דנהרדעא, ורב אשיר, ורבנן דבי רב אשי, ורבה ואביי משמטי, וכולהו בחוצה לארץ ובזמן הזה הוו, ומי שאומרש מדת חסידות היתה להם אין שומעים לו, שכל שלא תקנו חכמים אין העושה אותו נקרא חסיד אלא הדיוט, כדאמרינן בירושלמית, כל מי שאינו מצווה בדבר ועושהו נקרא הדיוט, וכי אתו לקמיה דרבא ואמר ליה מידי פרוזבול היה לך, למה להו פרוזבול, ואם תאמר שלא ישמוט במדת חסידותב, א״כ פשיטא דמהימנא, דאי בעי לא מישמטא, והיכי אמרת לא שביק היתירא ואכיל איסורא, הא לאו איסורא הוא כלל, ולמה להו למיתי קמיה כלל, אבל י״אג שהלכה כרבי דאמר אין שמטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג, לפי שסוגיא זו הולכת להקל בפרוזבולד בכל דיניהן, ואי שביעית דאורייתא כרבנן, בשל תורה הלך להחמיר, וכיון דקי״ל שהשמטה תלויה ביובל לדבר תורה, אף מדבריהם אינה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג מדבריהם, וכי היכי דתקון רבנן זכר לשמטה, תקון זכר ליובל, ואי אפשר שתקנו לזה ולא תקנו לזה, לפי ששניהם תלויים זו בזו, והיובל טעון קדוש בית דין. ובימי רבותינו ז״ל היה ב״ד קבועין בארץה ישראל, ותוקעין ומשלחין עבדים ושדות חוזרות לבעליהן זכר ליובל, ולפיכך היתה השמטה נוהגת מדבריהם בין בעבודת קרקע בין בהשמטת כספים, אבל עכשיו שאין שם ב״ד שמקדשין אותו, ואינם תוקעין ואיןו משלחין עבדים, אין היובל נוהג כלל, שאלו הדברים מעכבין ביובל, כדאיתא במס׳ ר״הז, וכיון שבטל היובל בטול גמור ואינו נוהג אפי׳ מדבריהם, אףח השמיטה אינה נוהגת כלל ואפי׳ מדבריהם, לא בעבודת קרקע ולא בהשמטת כספים וזו היא דעת הראב״ד ז״ל. ואין זה מחוור, ועוד שאמרו בירושלמיט, לדברי ר׳ פסקו היובלות שמטה נוהגת מדבריהם, ולא אמרו בשעה שהיובל נוהג מדבריהם שמטה נוהגת מדבריהם, ועוד, שמימי ר׳ הלל הנשיאי שתקן לנו סדר מועדות וקדשן לדורות על פי מנין שאנו מונין בו, שוב לא היה בארץ ישראל בית דין ראוי לקדש, וכ״ש בימי רב אשי שכבר בטלו מומחין בארץ ישראל, אלא בזמן הזה היה, ואף על פי כן מצינו לו ולרבנן דדריהכ דמשמטי ומטרחיל נפשייהו למיכתב פרוזבול, ולפום דעתא צילתא נמי אינומ משמע שיקדשו יובל מדבריהם לאחר חרבן, שהרי הארץ חרבה ושממה בידי טמאים, ואין ישראל עליה אלא כעבד שלן באכסניא, ולמה יחזרו שדות ובתי ערי חומה וינהגו בעבדים, והם עבדים לעבדים, אבל בימי הבית הוא שנהגו בו, והראיה המכרעת ששנת השמטה מפורסמת בארץ ישראל היום ומנהג אבותיהם בידיהם להשמיט קרקע, כלומר שנוהגין בה כל קדושת שביעיתנ, ומעתה מצינו למידין לשמטת כספים שנוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, כדפרישית.
ובמסכת ע״זס בשמעתא דרב הונא בריה דר׳ יהושע, מצאתי לרב הנזכר ז״לע, דקמשמע לן רב הונא דשמטת כספים נוהגת אף על פי דאין שמטת קרקע נוהגת, דלא סבירא לן כר׳, וא״נ סבירא לן כוותיה, נהי דמדאורייתא לא נהגה, מדרבנן מיהא נהגה, ואפילו בחוצה לארץ, ויפה כיון שחזר ומודה על האמת, וכן דעת רש״י ז״לפ שם בפ״א דע״ז. והגאוני׳ ז״לצ כך הסכימו, ששמטת כספים נוהגת בכל מקום ובכל זמן וכן דעת ריא״ף ז״ל שכתב בהלכותיוק סוגיא זו שבדיני השמטת כספים, ועליו אנו סומכין בכל דבר, ולפי שהעם נמנעים מלהשמיט ועוברים על מה שכתוב בתורה, מקצת החכמיםר לבם נוקפין ומפקפקין בדברים להקל, שהעם שומעים להם בכך, ואין שומעים להחמירש.
א. לפנינו כאן ברש״י אינו בלשון להדיא כמו שמביא רבינו בשמו, אלא שמתוך הדברים עולה כן, ולגבי ההמשך שהביא רבינו בשם רש״י שהיינו לאחר החורבן וכו׳ כ״ה בד״ה בזמן, ועיין רש״י במו״ק ב ב ד״ה בזמן.
ב. רש״י בד״ה בשביעית.
ג. וכן הק׳ בתוס׳ ד״ה בזמן, ובתוס׳
בקידושין לח ב ופירשו בשם ר״ת כרבינו ד״ה השמטת, ובראשונים בסוגיין.
ד. מתיבת ואליבא עד ומאן תנא, נשמט בנדפס.
ה. בנדפס: והיינו.
ו. בכת״י חסר. ותוקן ע״פ הנדפס וכת״י שישא.
ז. שביעית פרק י הלכה ב, ובמכלתין פ״ד הלכה ג.
ח. בתוס׳ בסוגיין בקידושין, ובנדה מז תוד״ה לא כולהו, ובספר הישר [שלזינגר] סי׳ קכז, ובשא״ר.
ט. לא ב.
י. בנדפס וכן במשנה לפנינו שם, הגירסא חולש, ועיי״ש ברש״י ד״ה שיהא חולש.
כ. עד ב.
ל. מתיבת שאין עד ובפ״ד במס׳, נשמט בנדפס.
מ. כט א.
נ. בנדפס ובפ״ד, והוא טעות ולפנינו בכת״י בפרק ארבעה, והכוונה לפרק ״ארבעה מחוסרי כפרה״, פרק שני דכריתות, והוא בדף יא א.
ע. בנדפס: א״ל כאן, והוא טעות של המדפיס ואין לו כל מובן, וצ״ל כמו שהבאנו והוא מהפסוק.
פ. ויש שגרסו שפחות חרופות בעלו. עיין בגמ׳ שם, ובתוס׳ בסוגיין.
ק. כט א.
ש. לג א.
א. בכתי״נג ובכתי״ו חסר תיבת קדושת, ובנדפס ובכת״י שישא איתא.
ב. מתיבת כדאמרינן עד ואימת חרוב, תוקן ע״פ כת״י. ובנדפס היתה הגירסא: ואימת חדי׳ וכדאמרינן בנזיר דאקשי אביי ולא ידעין והכתיב שבועי׳ שבעי׳ וכו׳.
ג. לב ב.
ד. לקמן לו ב.
ה. עיין בספר הזכות באורך, ובחי׳ הר״ן בשם רבינו, ובשא״ר.
ו. תורת כהנים בחוקתי פרשה ב׳ פרק ח.
ז. ויקרא כו לח.
ח. לדעת רבינו הפסוק ואבדתם, שגלו למדי, מדבר על הגלות השניה, ועיין בשו״ת שערי ציון ח״ג סי׳ יג סק״ו, שהק׳ דהפסוק נאמר על הגלות הראשונה, ועיין בחידושי הר״ן.
ט. בנדפס: שאם לא היה מתקן לדורו אלא לדורות הבאים למה צריך לתקן.
י. עיין
ברכות יט א, דארשב״ל וכן תנא משמיה דרבי יוסי לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן.
כ. בנדפס: שתמהני, וכ״ה בכתי״ו ובכתי״ק, ותוקן ע״פ כת״י נג.
מ. שם פסוק ט.
ע. וברש״י שם בעזרא בפרק ב׳ פסוק סד, בשם סדר עולם פרק כט, מבאר שעלו עמם אף משאר השבטים, וכ״כ בר״ת מעצמו ובחידושי הר״ן, ורבינו בהשגותיו לספר המצוות שורש א הביא דברי הסדר עולם, וע״ע בשו״ת שערי ציון שם.
פ. בנדפס: עולי ירושלים, ואין לו מובן.
ק. בנדפס: א״י. ובכת״י שישא: ארץ ישראל, וכנראה נשמט בכת״י האחרים.
ר. לב ב.
ש. ויקרא כה י.
א. במדבר טו יח.
ב. וכן הק׳ הרשב״א בשם רבינו, וכ״ה בריטב״א ר״ן ומאירי, ובתוס׳ נדה מז, א ד״ה לא, ועיין שו״ת שאגת אריה החדשות סי׳ ט מש״כ בזה.
ג. דעת רבינו דבעינן רוב כל שבט אף לענין חלה, ולא סגי ברוב ישראל כללי, והיינו שצריך ביאת כולכם והוא שווה לדין כל יושביה עליה. ועיין מעדני ארץ תרומות סוף פרק א שהביא שהמאירי והטור נקטו כן בדברי הרמב״ם שצריך בתרו״מ ביאת כולכם בהלכה כו, וכתבו דהיינו דין כל יושביה עליה.
ו. וכ״כ בספר הזכות, ומובא בספר התרומות שער מה, ועיין מש״כ שם בשם בעל המאור ובשא״ר בסוגיין, ובהשגות הראב״ד על הרי״ף.
ז. רבינו ס״ל דאיסור שפחה הוא מן התורה, ולשיטתיה אזיל בפירושו על התורה דברים כג, יח, ובהשגותיו לספר המצוות שורש חמישי, ובמצוות ל״ת שנה, ובחידושיו
לקידושין סט א. ודלא כהרמב״ם בפי״ב מאיסורי ביאה הלכה יא, ובאבהע״ז סי׳ טז סעיף ג, וע״ע בקרית ספר שם.
ח. עולה מרבינו דשייך דין שיהיה עבד מדרבנן, ומשמע שהוי יותר מפועל ואינו יכול לחזור בו, והשווה עם מש״כ בקצה״ח סי׳ שלג סק״ה, דשייך לשעבד עצמו כעבד.
ט. גם בחידושי הריטב״א והר״ן הביאו כן בשמו, ולפנינו לא נמצא אלא שעשו שמיטה ולא לגבי יובל.
י. יא א.
ל. עזרא ח לה.
מ. בתוס׳ בסוגיין, ושם.
ס. כריתות שם ולהלן מג א. וכ״כ ברשב״א ובר״ן.
ע. כ״כ ברשב״א בשם רבינו, והר״ן, ועיין במשך חכמה פרשת משפטים כא, ו, שהביא דברי רבינו והבין שעובדו לעולם כיון שאין יובל, ובשו״ת שאגת אריה החדשות סי׳ טו סוף סעיף ב׳, שתמה על שיטת רבינו מהגמ׳ בקידושין טו, א דעשו צריכותא אמאי צריך ב׳ פסוקים, ולדברי רבינו הא יש לפרש לעולם ממש כגון שבטל היובל לאחר הרציעה. וע״ע בכלי חמדה פרשת קדושים אות ג, ובאדרת אליהו פ׳ משפטים שם, שביאר כרבינו דלעולם הוי לעולם ממש ורק היובל מפקיעו.
פ. מג א. ובמ״ש רבינו בדעת רב חסדא עין בשאג״א שם שהאריך בדברי רבינו בזה.
צ. בנדפס: אקדושי.
ק. הרשב״א הביא דברי רבנו אלה ותמה עליו, שהרי מבואר דלמ״ד זה מה שנקטו מאורסת לע״ע לאו דווקא אלא ה״ה לישראל כמבואר בכריתות, וכ״כ המאירי לקמן מג, א, וכ״ה בחינוך מצוה קכט. ועיין רמב״ם בפ״ד מאישות הט״ז וי״ז, ומ״ש בשו״ת שאג״א החדשות שם.
ש. בכת״י נג ליתא תיבת בסוף.
ת. יחזקאל ז יג.
א. לב ב.
ב. מבואר דעת רבינו דמנו יובלות לקדש שמיטין הוא מן התורה, וכן כתב בחידושיו לע״ז למ״ד שמיטה בזה״ז דאורייתא. ובחידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם פי״ב מהלכות שמיטה הט״ז כתב כן בדעת הרמב״ם.
ג. בסוגיין ד״ה בשביעית.
ד. וכ״ה דעת הרמב״ם פ״א מתרומות ה״ה, ופ״ו מהלכות בית הבחירה הט״ז, אבל בספר התרומה לא כ״כ ועיין טור יו״ד סי׳ שלא.
ה. בנדפס: מדרבנן.
ו. מו״ק ב ב.
ח. נא א.
ט. בנדפס ליתא כן.
י. כמבואר בקידושין לח, ב, דשמיטת כספים נוהגת בכל מקום דחובת הגוף היא, ורבינו להלן מביא כן מהירושלמי, אבל לרבי ילפינן מהפסוק כי קרא שמיטה וכו׳. ועיי״ש בתוס׳.
כ. בפרקין הלכה ג, ושביעית פרק י הלכה ב.
ל. בכתינ״ג ליתא תיבת הארץ, ובשאר הכת״י איתא.
מ. מתיבת מדבריהם עד בין בחו״ל, נשמט בנדפס.
נ. לח ב.
ס. בכתינ״ג: שהדיר.
ע. להלן עמוד ב.
פ. בספר השטרות שטר מח, והובא בספר העיטור אות פ פרוזבול, ובספר התרומות שער מה סק״ד. ועיין רמ״א סי׳ סז סעיף א, ובבית הלוי חלק ג סי׳ א.
צ. בנדפס: שם קאמר.
ק. להלן עמוד ב.
ר. להלן לז א.
ש. הראב״ד בהשגות על הרי״ף בסוגיין, ובספר התרומות בשם בעל המאור, ועיין מאירי ור״ן בסוגיין. ובשו״ת המאירי מגן אבות סי׳ סו, ושו״ת רשב״ש סי׳ רנח בשם כמה מהראשונים, ואור זרוע על ע״ז סי׳ קז. ורבינו בספר הזכות האריך בסתירת דברי הראב״ד.
ת. שבת פרק א הלכה ב.
א. לקמן לז ב.
ב. עיין בספר בית האוצר חלק א כלל קפט, שהוכיח מדברי רבינו שאין מדת חסידות בכלל איסור.
ג. כ״ה דעת הרמב״ם פרק י׳ מהלכות שמיטה ויובל הלכה ט, ועיין חו״מ סי׳ סז סעיף א, והרז״ה הובא בספר התרומות שער מה סעיף ד.
ד. לשון הרז״ה שם: ״רוב שמועות ששם הולכים להקל בתורת פרוזבול״. ועיין רא״ש פ״ק דמכות סי׳ ג שפסק לקולא בתרי לישני דהתם. ובפתח הבית על חו״מ סי׳ סז [בקובץ קדושת שביעית] מפרש דהקולא היא מה דמהני שמשאילו מקום, דלמ״ד שביעית בזה״ז דאורייתא אף דמהני פרוזבול אין להקל בדבר זה.
ה. קצת צריך עיון, דבספר הזכות כתב רבינו שבעינן לשכת הגזית, והא ליכא אחר החורבן. ובעיקר שטת רבינו דהיה בי״ד גם אחר החורבן, עיין חידושי רבינו חיים הלוי פרק י משמיטה ויובל ה״ה באורך.
ו. ובכתי״ק: ולא.
ז. ט ב.
ח. מתיבת אף עד אפי׳ מדבריהם, הושמט בנדפס, ותוקן ע״פ הכת״י.
ט. בפירקין הלכה ג, ובשביעית פרק י הלכה ב.
י. עיין בהשגות רבינו על ספר המצוות מצוה קנג, ובחינוך מצוה ד, ובזוהר הרקיע לרשב״ץ מצוה נד כתב שהוה בזמן אביי ורבא, וז״ש רבינו כ״ש בימי רב אשי שהיה אחריהם. ומ״ש רבינו דהלל קדשן לדורות, כ״כ רבינו בספר הזכות, ועיין בשו״ת אבני נזר או״ח סי׳ שי שיא, מש״כ בדברי רבינו.
כ. בנדפס: דדרי, וגם לגירסא שלפנינו צ״ב, ואולי צריך להיות ולרבנן דבי רב אשי כמבואר להלן לז א, ושמא היה כתוב בר״ת.
ל. בנדפס: ומטכסי.
מ. בנדפס הגירסא: אינו במשמע שקידשו.
נ. מלשון רבינו עולה שהבין בראב״ד שאף שמיטת קרקע אינו נוהג בזה״ז בארץ ישראל, וזה בא רבינו לדחות, ועיין בשו״ת בית הלוי ח״ג סי׳ א פרק ה, וכבר הק׳ עליו מלשון רבינו בספר הזכות.
ס. ט ב.
ע. הוא הראב״ד שהובא בספר הזכות, ולפנינו בחידושי הראב״ד למסכת ע״ז שם.
פ. שם ד״ה האי.
צ. כ״כ רבינו בספר הזכות, ועיין רשב״א בסוגיין, ובשו״ת ח״ג סי׳ לב, ובעיטור אות פרוזבול, ומאירי. אכן בספר התרומות כתב הרז״ה שדעת הגאונים שאין שמיטה בזה״ז, וכן בתמים דעים סי׳ קלג בשם רב נטרונאי גאון.
ק. רי״ף בסוגייתנו, וכן הביא המאירי בסוגיין בשם הרי״ף, [ובמס׳
מכות ג ב, הביא המאירי שהרי״ף לא כתבה בהלכותיו וצ״ע] ועיין ברבינו בחידושיו
למכות ג ב דכתב שלא הביאו הרי״ף בהלכותיו, ותמה רבינו שלא ידע אמאי לא הביאה והא הרי״ף ס״ל בסוגייתינו דנוהג שביעית בזה״ז. ועיין בשו״ת מהר״ם מרוטנברג סי׳ קמ שהביא בשם הרי״ף דאין שביעית בזה״ז.
ר. הרז״ה בספר התרומות.
ש. ובדעת רבינו אי הוי מה״ת או מדרבנן, עיין חו״מ סי׳ סז בביהגר״א סק״ה דהוי מדאורייתא, וכ״ה בספר הזכות, ועיין משכנ״י סי׳ לו. ובחידושיו למכות ג כתב רבינו דהוי דרבנן, ועיין בבעה״ת שער מה ח״א דין ד, ובגידולי תרומה שם, ועיין תומים סי׳ סז סוף סק״א. ובפאת השולחן פרק י סק״ד מ״ש בדעת רבינו.