גמרא א״ר פפא זאת אומרת עידי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה ופירש״י הילכך ע״כ ישראל זה ראה את הכותי חותם למעלה כו׳ עכ״ל. וקשיא לי טובא לפי מה דפירש״י במתני׳ דהא דעד כותי פסול היינו משום דחשידי אעדות שקר וא״כ לר״א דאפילו כתיבא ואחזיק נמי לא מהני א״כ אפילו בגיטין ע״כ דפסול מה״ט דילמא שיקרא חתם וא״כ ע״כ דחיישינן שמא הישראל ג״כ חתם שקר דאל״כ אלא שהישראל קושטא קא חתם בציווי הבעל וא״כ הגט היה ביד הבעל וממילא דהכותי נמי קושטא קא חתם שהרי הבעל החתימו אע״כ דעיקר החששא שמא מעולם לא היה הגט כלל ביד הבעל רק האשה שכרתו דעד א׳ אפי׳ ישראל חשוד לשקר ונהי דתרי לא חשידי אכתי חיישינן להכותי דמעיד ג״כ שקר א״כ לפ״ז ע״כ עיקר החששא אף לחתימת הישראל שמא משקר א״כ מאי מועיל האי דאין חותמין אלא זה בפני זה ואף שבכלל דברי מה שהקשו בתוספות אלא דמתוך מה שכתבתי נתבאר דמה שתירצו התוס׳ אינו מספיק לקושייתינו אמנם לולא דברי התוס׳ היה נ״ל דודאי לא חיישינן שהכותי חתם שקר דכיון דכתיבא ואחזוק אפילו רבי אלעזר מודה דמהני והא דאוסר במצת כותי היינו משום דחיישינן לשיאור דרבנן ומהאי טעמא גופא לא מצינן לאוקמי מתניתין כוותיה דבגט נמי איכא למיחש לשלא לשמה או להקדמת הזמן וכמה פסולי דרבנן. אבל לפי המסקנא מוקי לה שפיר כר״א וכגון דחתם ישראל בסוף וא״כ אי לאו דכותי חבר הוא לא הוי מחתים ליה מקמי׳ אלא ודאי דחבר הוא ויודע כל הלכות גיטין ותו ליכא למיחש:

שם גופא אמר ר״א כו׳ מאי קמ״ל כו׳ אי ממתניתין ה״א אפי׳ תרי והא דקתני חד משום דבשטרות אפילו חד נמי פסול. ואין להקשות מאי ס״ד דאפילו תרי נמי כשר וקתני חד לאשמעינן רבותא דשטרות אדרבה הו״ל למיתני תרי לאשמעינן דבגיטין אפילו תרי כשר דהא קי״ל כחא דהיתירא עדיף הא ליתא דלענין גיטין סמיך אסיפא דמייתי מעשה דר״ג דמכשיר בשנים וא״כ ס״ד דקתני רישא חד לאשמעינן דבשטרות אפי׳ חד פסול וקתני מעשה דר״ג דבגיטין אפילו תרי כשר. אלא דלפ״ז יש להקשות באמת אדרבי אלעזר בן פדת גופא דאמורא הוא וקאמר לא הכשירו בו אלא עד א׳ כותי בלבד ומנא ליה הא מילתא דהא איכא לאוקמי מתניתין שפיר אפילו בשנים וכר״ג דסיפא ואליבא דרשב״ג ודאחזוק בהא ולא אחזוק בהא וא״כ לפ״ז ממילא דקשה אדרב פפא דקאמר זאת אומרת עידי הגט משמע שזה הדין לא ידענו אלא מההיא דהכא דלא הכשירו אלא עד אחד כותי בגיטין וא״כ לפי מה שכתבנו דמתניתין איכא לאוקמי ברווחא כרשב״ג וכדמשמע פשטא דמתניתין דמייתי מעשה דר״ג אלמא דשנים נמי כשר והא דקתני ברישא עד כותי היינו לאשמעינן רבותא דבשטרות חד נמי פסול ומעובדא דר״ג ידעינן דלענין גיטין תרי נמי כשר מיהו אדר״א בן פדת גופא אפשר דלא קשה מידי דהא דלא מוקי למתני׳ בתרי וכרשב״ג היינו משום דבעלמא נמי לא ס״ל כרשב״ג ומש״ה לא ניחא ליה לאוקמי סתמא דמתניתין דהכא כרשב״ג כי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא ואף לפמ״ש בסמוך דכת״ק נמי מצי לאוקמי אפשר דת״ק נמי לא ס״ל לר״א בן פדת אלא דסובר כר״א דמצה ומש״ה מהדר לאוקמי מתני׳ דהכא אליבא דהלכתא כרבי אליעזר כיון דאשכח אוקימתא לאוקמי כוותיה. אבל לאביי ורבא דבסמוך דאביי מגיה המשנה וקאמר תני עדו ורבא מסיק דחסורי מיחסרא ומאי דוחקייהו לאוקמי הכי ולא מוקי למתניתין שפיר בשנים וכרשב״ג דלא כר״א בן פדת וליכא למימר דאינהו נמי לא ס״ל כרשב״ג הא ליתא דהא מוקי אביי ורבא למתניתין דהכל שוחטין ריש פ״ק דחולין בכותי מותר ע״י שחותך כזית בשר ונותן לו והיינו כרשב״ג וכדמסיק התם דהא שהייה דרסה כו׳ לא כתיבי אע״כ דאחזוק לחוד מהני וא״כ אדרבה הו״ל לאוקמי מתניתין דהכא נמי כרשב״ג דלא תיקשי סתמא אסתמא ויותר קשה אליבא דרבא דלדידיה לא מצינו לדחוק ולומר דהא דמוקי הכא כר״א דמצה היינו משום דלשון עד כותי משמע ליה דוקא עד אחד אכתי קשה כיון דקאמר חסורי מיחסרא מאי דוחקי׳ לומר דר״ג פליג ומחסר ארבעה תיבות במשנה הו״ל למימר חסורי מיחסרא חוץ מגיטי נשים ושיחרורי עבדים אפילו בשנים ומעשה בר״ג. וכה״ג קשה נמי לרב אשי דמהדר אטעמא משום כולכם בשמעתין ומשמע דס״ל כר״א בן פדת וכר׳ פפא ואמאי הא שמעינן לר׳ אשי פ״ק דחולין דהא דלא מוקי מתניתין דהכל שוחטין כאביי ורבא היינו משום דסובר כותים גירי אריות הן ובגופא דמילתא מה שיש לדקדק בזה אין כאן מקומו נקטינן מיהא דע״כ לפ״ז דמתניתין דהכא ליתא כלל אליבא דהלכתא דכיון דגירי אריות הן לא שייך כותי חבר דהא פסולי לגמרי לעדות כעובדי כוכבים גמורים וכיון דמתניתין דהכא אליבא דרב אשי דלא כהלכה א״כ מאי דוחקיה לאוקמא בכותי חבר ומינה דייק זאת אומרת דהא איכא לאוקמי אפילו בשנים כר״ג דסיפא וכרשב״ג ודוחק לומר דרב פפא ור׳ אשי ואביי ורבא דשמעתין כולהו לא קאמרי אלא אליבא דר״א בן פדת ולדידהו לא ס״ל דל׳ הש״ס לא משמע כן. ועוד דא״כ לדידהו ליכא למידק כלל ההיא דזאת אומרת עידי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה וכל הפוסקים כתבו בפשיטות ההיא דזאת אומרת. והנלע״ד ליישב בזה הוא ע״פ שיטת הגמרא ריש פ״ק דחולין דמקשה שם הש״ס בשלמא אביי לא ס״ל כרבא אלא רבא מ״ט לא אמר כשמעתיה פירוש דמאי דוחקא דרבא לאוקמי מתניתין דהכל שוחטין לאתויי כותי ואמאי לא מוקי לה בישראל מומר כאוקימתא דרב אשי ומשני הש״ס רבא לדבריו דאביי קאמר וליה לא ס״ל והקשו שם בתוס׳ דהא לקמן באידך מתניתין קתני תו הכל שוחטין ולעולם שוחטין ומסיק שם הש״ס דהא דקתני תרי זימני הכל שוחטין חדא לאתויי כותי וחדא לאתויי ישראל מומר וא״כ מאי מקשה רבא מ״ט לא אמר כשמעתיה ותיפוק ליה דאיתא לתרוייהו ומאי משני נמי לדבריו דאביי קאמר וליה לא ס״ל דהא ע״כ ס״ל דלאתויי כותי נמי אתא וכמעט שנשאר הדבר בתימה דמה שתירצו שם דקושית הש״ס דהו״ל לרבא לאוקמי קמייתא בישראל מומר ואם נפרש דבריהם כהווייתן נראין יותר תמוהין דמאי אלימתא מתניתין קמייתא מבתרייתא ומאי אולמא אוקימתא דמומר מאוקימתא דכותי והיאך מסיק הש״ס לפ״ז לדבריו דאביי קאמר וליה לא ס״ל דלענין סדר האוקימתות לא שייך וליה לא ס״ל אמנם לפי מה שכתבנו נתיישב על נכון דהא בשמעתין מוכח להדיא מדדחיק רבא לומר דחסורי מיחסרא ולאפושי פלוגתא לומר דמעשה דר״ג פליג ולפ״ז מוכרח לאוקמי מתניתין בדוחק לפרש דווקא כגון דחתם ישראל לבסוף ולהוכיח מזה זאת אומרת וקשה למה ליה כולי האי האיכא לאוקמי מתניתין בפשיטות כר״ג דסיפא דהיינו כרשב״ג דמצה כמ״ש אלא ע״כ מוכח מזה דרבא גופא לא ס״ל כלל כר׳ שמעון בן גמליאל דמצה אלא כר״א ומש״ה מוקי לסתמא דמתניתין נמי כר״א וא״כ מקשה הש״ס שפיר בחולין עליה דרבא היאך מוקי מתניתין דריש חולין הכל שוחטין בכותי ומדנקט שחיטתו כשרה בדיעבד היינו שחותך כזית בשר דהיינו כרשב״ג דמצה דהא שהייה דרסה וחלדה לא כתיבי אע״כ דאחזוק לחוד מהני דהיינו כרשב״ג דמצה ותיפוק ליה דהאי מילתא לא ס״ל לרבא דהא איהו כר״א דמצה ס״ל בגיטין ואי משום דקשיא ליה הכל שוחטין ושחיטתן כשירה אמאי לא אמר כשמעתיה דהיינו בישראל מומר משא״כ מתניתין בתרייתא דאידך הכל שוחטין מצי לאוקמי שפיר בכותי דהיינו נמי כשמעתיה דבמתניתין (דף ט״ו ע״ב) לא קתני דיעבד אלא הכל שוחטין לכתחלה א״כ מתוקמא שפיר בכותי וישראל עומד ע״ג דבכה״ג ר״א דמצה נמי מודה דכשר וע״ז משני שפיר לדבריו דאביי קאמר וליה לא ס״ל אלא דמוקי באמת קמייתא במומר ובתרייתא בכותי ודוק היטב כי נכון הוא. נמצא דכל זה אליבא דרבא משא״כ אליבא דאביי דלקושטא דמילתא מוקי מתניתין דריש חולין הכל שוחטין לאתויי כותי וע״י כזית בשר משמע דכרשב״ג ס״ל וא״כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי הוצרך לומר תני עדו דהא מצי לאוקמי מתני׳ דהכא לגמרי כסתם מתניתין דחולין וכרשב״ג ומש״ה מכשיר אף בשנים. ואבאר מה שנלע״ד בזה אבא בקצרה במאי דקשיא לי בסוגיא דחולין ד׳ ה׳ דאיתא שם ר׳ גמליאל ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה ושקיל וטרי הש״ס אי איירי אפי׳ בישראל עומד ע״ג ומשום שעשאו׳ כעובדי כוכבים גמורים או שמא לא אסר אלא כשאין עומדין ע״ג וא״ל ר׳ יעקב בר אידי לרבי זירא דמי ההוא מרבנן כו׳ אי כשאין ישראל עומד ע״ג מימרא בעי וכתבו שם התוס׳ להוכיח דההיא ר׳ גמליאל שהיה קודם ר״מ ולפ״ז היינו ר״ג דשמעתתא וא״כ יש לתמוה אדמקשה התם אי כשאין ישראל עומד על גביו מימרא בעי אדרבה תיקשי להיפך דאי ס״ד באין עומדין על גביו אמאי אסרוה (מהדור׳ בתרא מהמחבר זצ״ל דהא וודאי לר״ג שרי ע״י שחותך כזית בשר ונותן לו כדאיתא בחולין וכדמוכח מר׳ גמליאל דמשנתינו דמכשיר בשנים והיינו משום דאחזוק מהני ועיין שם בחידושינו) דהא פשיטא לן שם בכל הסוגיא דכותים אחזיקו מיהא בשחיטה כמבואר שם וא״כ היאך אסרם ר׳ גמליאל הא איהו גופא עביד עובדא בגיטין שהכשיר אף בשנים בשלמא אי אמרינן דאף בעומדין על גביו ומשום מעשה דהר גריזים שמצאו דמות יונה לא קשיא כאן קודם מעשה כאן לאחר מעשה אבל אי דינא איתמר ודאי קשיא דר״ג אדר״ג ואף אם נדחק לומר דהדר ביה אכתי מאי מקשה מימרא בעי דהא ודאי איצטריך לאפוקי ממאי דהוי סבר מעיקרא אע״כ דקים ליה לתלמודא דמקמיה ר״ג ובית דינו נמי לא הוי שריא שחיטת כותים למאי דמוקי מתני׳ דהכל שוחטין באינך גווני וסוגייא דעלמא ודאי דלא כרשב״ג לענין אחזוק ולא כתיבא והיינו דאמר מימרא בעי ולאביי ורבא נמי דמוקי מתניתין דהכל שוחטין כרשב״ג קרוב הדבר לשמוע דמה שנמנו ר״ג ובית דינו היינו לאסור באין עומדין ע״ג דהא ודאי מימרא בעי לאפוקי מסתמא דהכל שוחטין נקטינן מיהא דבימי ר״ג ובית דינו נהגו איסור בכותים באחזוק ולא כתיבא אי משום דאיהו גמיר הכי לדינא או דמקמי הכי נהוג עלמא לאיסור ואיהו גזר כעובדי כוכבים גמורים ולפ״ז ע״כ דהא דמכשר בשמעתין אף בשנים לאו משום דאחזוק לחוד דמאי שנא משחיטת כותים אע״כ דדוקא בגיטין לחוד הכשיר ר׳ גמליאל משום דכתיבא ואחזוק נמצינו למידין דא״א לומר דר״ג כרשב״ג ס״ל מההיא דחולין וע״כ ממילא ס״ל כת״ק דמצה דכתיבה ואחזוק בעינן ולפ״ז א״א לומר דת״ק דמתניתין היינו כר״ג ס״ל דהא ר״ג גופא לא הכשיר אלא בגיטין משא״כ בשיחרורי עבדים דלא מיקרי כתיבא מהטעם שכתבנו א״כ איהו גופא לא מכשיר בשנים והיאך פסיק התנא ותני גיטי נשים ושחרורי עבדים בחד בבא אע״כ דת״ק לא מכשיר אלא בחד בין בגיטין ובין בשיחרור משום דכר״א ס״ל וא״כ ע״כ ר׳ גמליאל פליג והוצרך רבא לומר חסורי מיחסרא ואביי לא ניחא ליה לומר חסורי מיחסרא מש״ה קאמר תני עדו ובכותי חבר דהא ר׳ גמליאל אוסר מיהא בשחיטת כותי כמו שכתבנו ומדנקיט גיטין ושחרור בחד בבא אלמא דבתרוייהו לא מכשרינן אלא עד אחד ולפ״ז אתי שפיר דמוכח ההיא דזאת אומרת אין עידי הגט ודוק היטב. ובכל זה לא הונח לי עדיין דלפמ״ש דהסוגיא דהכא אתיא כסוגיא דמסקנא דחולין דת״ק במצה תרתי בעי כתיבא ואחזוק א״כ תיקשי מצת כותי למה הותר׳ האיכא למיחש לשיאור דרבנן נהי דאחזוק הא לא כתיבא ומה שכתבתי נראה דוחק. וכן בסוגיא דשמעתין דמשמע דלמאי דס״ד דכתיבא לחוד מהני אתיא ליה שפיר מתניתין כת״ק והקשיתי לשאול דלמאי דקי״ל דעידי מסירה כרתי ולא בעינן חתימה לשמה אלא מדרבנן א״כ היאך סמכינן אחתימת כותי בגיטין דילמא לא חתים לשמה דלדידן נמי לא מיפסל אלא משום מזוייף מתוכו ומה שכתבתי דסוגיין אתיא כר״מ דע״ח כרתי נראה דוחק. ועוד דלרבי מאיר נמי משכחת פסולי דרבנן טובא בין בגיטין ובין בשטרות כגון מוקדם והרבה כיוצא באלו וא״כ אמאי פסיקא ליה לתלמודא דלת״ק אתיא ליה שפיר. והנלע״ד בזה דהא דפליגי ת״ק דמצה ור״א ורשב״ג לענין כתיבא ואחזוק היינו דוקא לענין איסורא דאורייתא אלא דלא כתיבא בהדיא כגון שחיטת עופות ושהייה דרסה אף בבהמה ושימור למצת מצוה דכל הני לא כתיבי בהדיא ואפ״ה אסירי מדאורייתא ובהנהו פליגי דנהי דרובא דכותים אחזקו אפ״ה חיישינן למיעוטא המצוי משא״כ לענין איסורי דרבנן לא מחמרינן כולי האי אלא היכא דאחזקו סמכינן עלייהו דלא חיישינן כולי האי למיעוטא להחמיר באיסורי דרבנן בכותים תדע דהכי הוא שהרי אף לאחר שעשאום כעובדי כוכבים גמורים כדאיתא פ״ק דחולין דף ה׳ כתבו שם התוספות להכריח דמה שאסר ר״ג ובית דינו שחיטת כותים היינו קודם שגזר רבי מאיר על סתם יינם של כותים דאלת״ה למה לא גזר ר״מ על שחיטת כותים דחמיר מסתם יינם דלא הוי אלא מדרבנן וא״כ משמע להדיא דאי ר״ג גזר ברישא אתיא ליה שפיר וא״כ מוכרח להדיא דאף שמצא ר״ג בהם שמץ ע״ז אפ״ה לא חש להחמיר אלא לענין איסורי דאורייתא דחייש למיעוטא כדאיתא שם משא״כ לענין סתם יינם אע״ג דשייך בהו לתא דע״ז אפ״ה לא חש להחמיר לענין איסורי דרבנן וא״כ נראין הדברים ק״ו דקודם שגזרו עלייהו כעובדי כוכבים גמורים אלא משום חומרא בעלמא לא סמכינן עלייהו אע״ג דאחזוק וא״כ פשיטא דלא שייך האי חומרא אלא באיסורי דאורייתא אבל בדרבנן סמכינן ארוב׳ דהא אחזקו ובזה אתי שפיר דמצת כותי מותרת דאי משום חמץ דאורייתא הא כתיבא ואחזוק ואי משום שיאור דרבנן סמכינן עלייהו שפיר כיון דאחזקו ובכה״ג לענין גיטין לא חיישינן לשום פסולא דרבנן כגון לשמה אליבא דר״א דבחתימה לא מיפסל אלא מדרבנן משום מזוייף מתוכו ובכה״ג שפיר סמכינן עלייהו לת״ק כיון דאחזקו וא״כ נתיישב הכל וכמו שכתבתי נ״ל ראיה ברורה מן המשנה סוף פרק דם הנדה דחשיב התם דברים שהכותים נאמנים ודברים שאינם נאמנים ונקיט בסיפא זה הכלל כל דבר שחשודין עליו אינן נאמנים וקאמר הש״ס זה הכלל לאתויי מאי לאתויי תחומין ויין נסך ומדלא נקיט סתמא לאתויי כל איסורי דרבנן אלמא דאפילו בדרבנן לא אמרינן דלא סמכינן עלייהו אלא בדבר שחשודין והיינו דנקט כגון תחומין ויין נסך דבהנהו חשידי ודאי כדאמרינן בעלמא זאת אומרת נחשדו כותים על מגע עובדי כוכבים וא״כ משמע לכאורה דזולת אלו אפילו היכא דמספקא לן במילתא דרבנן אי אחזקו אי לא אפ״ה נאמנין וכ״ש היכא דידעינן דאחזקו נראה מסוגיא דהכא דנאמנין. אלא דלפ״ז קשיא לי מאי מקשה הכא בפשיטות מאי איריא גיטין אפילו שאר שטרות נמי דילמא איירי מתניתין אפילו לאחר שעשאן כעובדי כוכבים גמורים והיינו לענין איסורי דאורייתא ומש״ה פסילי בשאר שטרות והא דמכשיר בגיטין היינו ע״י ע״מ ישראל דומיא דמתניתין דלעיל בערכאות וקמ״ל דלא חשיב מזוייף מתוכו כיון דמדאורייתא כשירים לגמרי אלא מדרבנן החמירו עליהם לחוש למיעוטא אבל בדאיכא עידי מסירה דתו לא הוי אלא פסולא מדרבנן אמרינן דלענין זה כשירים לגמרי דלא מיקרי מזוייף מתוכו משא״כ בשטרות אפילו בדאיכא ע״מ לא מהני דהא שמעינן לרשב״ג דאמר לקמן דמהני ע״מ בגיטין ולא בשטרות וכמ״ש שם התוספות. ויש ליישב ואין להאריך יותר:

תוספות בד״ה אי לאו דכותי חבר כו׳ תימא א״כ כולא שטרא מתקיים אפומיה כו׳ וי״ל דאין לחוש כו׳ עכ״ל. ובחידושי הרשב״א ז״ל כתב דאיירי בדאחזוק ונהי דלרבי אלעזר לא מהני אחזוק מ״מ כיון דע״י חתימת ישראל שחתם איגלי מילתא דכותי חבר הוא מהני שפיר כיון דקים לן נמי דאחזוק ובזה נתיישב הא דלא מוקי כרשב״ג ובדלא אחזוק ואפ״ה מהני כיון דע״כ כותי חבר הוא אע״כ דהשתא משמע לתלמודא דאחזוק בין בגיטין ובין בשטרות ולא מצי לאוקמי כרשב״ג ע״ש באריכות:

גמרא אלא מתנה כו׳ חספא בעלמא הוא. כבר כתבתי בד׳ הסמוך דלפירש״י ז״ל לעיל דערכאות לא פסילי מדאורייתא אפי׳ בגיטין אי לאו מקרא דוכתב ונתן א״כ מאי מקשה הש״ס הכא במתנה חספא בעלמא הוא ואמאי הא כשירין מדאורייתא דבמתנה לא שייך דרשה דוכתב ונתן מיהו לפמ״ש שם דהא דאיצטריך קרא דוכתב ונתן ולא פשיטא לן לפסול בגיטין מטעם דלאו בני עדות נינהו היינו משום דרש״י נחית לשיטת רבינו תם דאפי׳ למאי דקי״ל השתא אליבא דר״מ דע״ח כרתי אפ״ה ר״מ גופא מודה דבעינן ע״מ בגט ועלייהו קאי דבר דבר אלא דבעינן נמי ע״ח מגזירת הכתוב וא״כ לפ״ז לא הוי לן למיפסל חתימת ערכאות משום דלאו בני עדות נינהו דהא עיקר העדות תליא במסירת הגט ואיצטריך למעט החתימה מגזירת הכתוב דוכתב ונתן משא״כ לענין שטר מתנה דפשיטא ליה לרש״י ז״ל דהיכא דאיכא ע״ח לחוד סגי ולא צריכינן לע״מ וע״ח לחוד משוי ליה שטרא וא״כ מקשה הש״ס שפיר הא חספא בעלמא הוא כיון דחתמו עליה ערכאות דלאו בני עדות נינהו היכא דבעינן עדות גמור כן נ״ל ויש ליישב עוד בענין אחר ויבואר בלשון התוספות בסמוך ודו״ק:

רש״י בד״ה תני חוץ מכגיטי נשים כו׳ ה״ה נמי דמצי לשנויי בעידי מסירה כו׳ עכ״ל. ואע״ג דאי הוי מוקי לה בע״מ הוי קשיא לן אמאי נקיט ערכאות דאפי׳ בהדיוטות נמי כשר היכא דאיכא ע״מ לפירש״י ותוס׳ לקמן מיהו הוי מצי למימר דנקיט ערכאות משום שטרי מכירה דלא צריכא ע״מ ואפ״ה כשירים בערכאות ובהדיוטות פסולי משום דמרעי נפשייהו או דנקיט ערכאות לרבותא דאפ״ה בגיטין פסילי אבל יש לדקדק דהיאך מצי לאוקמי בע״מ ואיירי אף בשטר מתנה דא״כ תיקשי הא דקתני סיפא לא הוזכרו אלא בזמן שנעשה בהדיוט וע״כ דה״ק נעשו כמו שנעשה בהדיוט בשאר שטרות כדמוקי בסמוך לתרתי שינויי וכפירש״י ותוס׳ דאף לשינוייא קמא נמי האי שנעשו בהדיוט אגיטי ממון קאי ובשלמא למאי דשנינן דינא דמלכותא דינא נמצא דהא דקתני רישא שטרי ממון כשירים היינו אף בלא ע״מ וא״כ א״ש דבסיפא בשמות שאינן מובהקים נעשו כמו שטרי הדיוטות בממון דפסילי דכיון דליכא ע״מ וכן למאי דקמשני חוץ מכגיטי נשים א״כ לא איירי רישא אלא בשטרי מכירה דליכא ע״מ אם כן מסיק שפיר בסיפא נעשה כמו שנעשו בהדיוט אבל למאי דבעי לאוקמי רישא בע״מ לא שייך כלל לומר נעשו כמו שנעשו בהדיוט דהא בע״מ דאיירי ברישא אפילו בהדיוטות כשירים ואם בא לומר נעשו כשטרי הדיוטות היכא דליכא ע״מ א״כ אפילו בערכאות פסיל בגיטי ממון כגון שטרי מתנות ודוחק לומר דהאי כמו שנעשו בהדיוט אשטרי מכירה קאי ובדליכא ע״מ דהא במתניתין גופא לא מפליג כלל בין שטרי מכירה לשטרי מתנה ואיירי בכולהו אם כן סיפא נמי אכולהו קאי ויש ליישב בדוחק וצ״ע:

בא״ד אלא שינויא דחיקא הוא כו׳ דהא פרכינן כו׳ ואיצטריך לשנויי שמות מובהקין איכא בינייהו עכ״ל. ויש לדקדק אמאי הוי שינוייא דחיקא דאדרבה כיון דכולהו אמוראי בפ׳ המגרש סברי דהלכתא כר״א דאמר ע״מ כרתי א״כ נראה יותר דוחק לאוקמי סתמא דמתניתין דהכא דלא כר״א אלא כר״מ וליכא למימר דאפ״ה מיסתבר יותר לומר דפליגי ר׳ שמעון ורבנן בפלוגתא דאשכחן דפליגי תנאי ר״א ור״מ ממה שנאמר דטעמיה דת״ק דגזר מובהקין אטו שאינן מובהקין משום דחששא רחוקה היא לגזור בכה״ג הא ליתא דהא מצינו להדיא דרשב״ג קאמר בסמוך בברייתא דבמקום שישראל חותמין פסול אף במובהקין והיינו ע״כ משום דגזר אטו שאינן מובהקין כדמשמע בגמרא להדיא ועוד דע״כ מוכח כן דאלת״ה אלא דס״ל כר״מ דע״ח כרתי א״כ אף במקום שאין ישראל חותמין נמי לפסול דהא לאו בני כריתות נינהו אע״כ דכר״א ס״ל ואפ״ה גזר במובהקים א״כ מהיכי תיתי נחשוב לדוחק לומר דטעמא דרבנן דמתני׳ נמי משום הכי הוא ולעולם כר״א סבירא להו דקי״ל כוותיה. מיהו יש ליישב כיון דמתניתין ע״כ לא מיתוקמא ממש כרשב״ג דהא איהו לא ס״ל כר״א אלא בגיטין לחוד ולא בשטרות כמו שכתבו התוספות לקמן בשמעתין וא״כ אי טעמא דתנא דידן כוותיה הדרא קושיא לדוכתא בשטר מתנה דחספא בעלמא הוא ונצטרך לומר דתנא דידן סבר כרשב״ג בחדא דגזרינן במובהקין אטו שאינן מובהקין ופליגי בחדא לענין ע״מ בשאר שטרות ולכך כתב רש״י ז״ל דכה״ג שינוייא דחיקא היא. ועי״ל כיון דתנא דידן לא מפליג בין מקום שישראל חותמין כדמפליג רשב״ג מש״ה נראה דוחק לומר דפליגי תלתא תנאי אליבא דר״א לענין ערכאות דתנא דידן אליבא דר״א פוסל בגיטין בכל מקום ור״ש אליבא דר״א מכשיר בכל מקום ורשב״ג אליבא דר״א מפליג בין מקום שישראל חותמין מש״ה ניחא לאוקמי טעמא דתנא דידן משום דס״ל כר״מ וק״ל. אמנם אחר הדיקדוק בלשון רש״י ז״ל שכתב וה״ה נמי דמצי לשנויי ולא כתב והא דלא משני נראה מזה הלשון דלקושטא דמילתא נמי לא מפרשינן מילתא דת״ק דמתני׳ דווקא כר״מ ולא כר״א אלא מפרשינן טעמא דת״ק אליבא דכ״ע וה״ק כל השטרות העולין בערכאות כשירין בין לר״מ בין לר״א ואף בלא ע״מ חוץ מגיטי נשים דפסולין אף בע״מ אליבא דכולהו וכ״כ הרשב״א ז״ל בחידושיו לשיטת רש״י ז״ל אלא דקשיא לי דהא לשינוייא דתני חוץ מכגיטי נשים ע״כ דלא מיתוקמא אלא כר״מ דווקא דלר״א במתנה כשר ע״י ע״מ משא״כ בגיטין ולקמן גבי לוקוס ולוס נדקדק עוד בזה. מיהו הא דפשיטא ליה לרש״י ז״ל דבמתנה מתכשר בע״מ אף לת״ק דפסיל בגיטין ולא אמרינן דבמתנה נמי פסול אף בע״מ מה״ט גופא דהו״ל כמזוייף מתוכו דזה הטעם שייך ג״כ בשטר מתנה כדאי׳ בסנהדרין גבי האי שטר מתנה דחתימי תרי גיסי אלא די״ל דכל המשנה דהכא איירי בשמות מובהקין ומש״ה כשר בכל השטרות אף בשטר מתנה ע״י ע״מ דבכה״ג לא מיקרי מזוייף מתוכו כיון דלא אתי למיסמך עלייהו משא״כ בגיטין גזרינן מובהקין אטו שאינן מובהקין. ולפי מה שאפרש בסמוך בד״ה מודה ר״א יבואר דיש לומר דאף בשמות שאינן מובהקין לא מיקרי מזוייף מתוכו בשטר מתנה לשיטת רש״י ז״ל ע״ש ודו״ק. אבל אכתי קשה לי על מ״ש רש״י ז״ל דהמ״ל בעידי מסירה ולא נצטרך לשנויי דחוץ מכגיטי נשים דא״כ תיקשי ברייתא דבסמוך דקפסיק ותני דלחכמים כל השטרות שנעשו בהדיוט פסילי אף בע״מ וכתבו התוספות הטעם דגזרי דאתי לאכשורי בהדיוט בלא ע״מ כמו בערכאות ואי ס״ד דבשטר מתנה בערכאות נמי לא מכשרינן אלא בע״מ א״כ אמאי פסיל בהדיוטות בע״מ הא ליכא למיגזר מידי ונצטרך לומר דברייתא חוץ מכגיטי נשים קאמר אמנם למה שאפרש בסמוך דבלא״ה ת״ק דמתניתין פליג אברייתא לענין הדיוטות דפוסל בברייתא בשטרות ותנא דמתניתין מכשיר בע״מ א״כ אתי שפיר וזה ראיה ברורה למה שאפרש לקמן:

בתוספות בד״ה חספא בעלמא הוא כו׳ וקשה דאדרבה תירוץ דבע״מ נשאר לפי המסקנא כו׳ עכ״ל. ואע״ג דכבר פירש״י ז״ל דנהי דטעמא דתנא דברייתא דכר״א ס״ל מ״מ לא ניחא לאוקמי טעמא דתנא דמתניתין בהכי כיון דלא נחית למנינא אין הכרח לאוקמי בשינוייא דחיקא אלא דאפ״ה מקשו התוספות שפיר למה שפירשתי בסמוך דמה שכתב רש״י ז״ל דשינוייא דחיקא הוא היינו דלא ניחא לאוקמי טעמא דת״ק בפלוגתא חדשה וא״כ כיון דמצינן דתנא דברייתא בע״כ גזר במובהקים ור״ש דמתניתין לא גזר א״כ פשיטא דאיכא לאוקמי נמי טעמא דתנא דמתניתין דסבירא ליה כתנא דברייתא וכעין זה כתב מהרש״ל ז״ל אלא דנראה עוד שמהרש״ל ז״ל מחק זה מלשון רש״י ז״ל והיינו דמחמת קושיית התוספות משמע שאין זה בגירסת לשון רש״י ז״ל. מיהו לפמ״ש לעיל בסמוך נתיישב׳ קושיית התוספות על הגמרא דא״א לאוקמי רישא דמתניתין בע״מ דא״כ לא א״ש סיפא דמתניתין הא דקתני לא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט וכמו שכתבתי באריכות. ובגופא דמילתא שכתבו התוספות דתירוץ דע״מ נשאר לפי המסקנא דמשני כי קתני מילתא דליתא בקידושין כו׳ כבר הארכתי שם לעיל במקומו עיין עליו ודו״ק:

בא״ד ולא תקנו חכמים אלא בשטרי מלוה כו׳ עכ״ל. ולכאורה כל דבריהם בזה אך למותר ובתחלת העיון כוונתי בזה לדברי הקיקיון דיונה משום דלכאורה נראה מסברא להכשיר באמת אף ע״י ע״מ של ערכאות גופייהו בשטר מתנה כיון דלא מרעי נפשייהו וקושטא מסהדי שהנותן מסר שטר המתנה למקבל ודוקא בע״ח פשיטא לתלמודא דהוי כחספא בעלמא כיון דעיקר הקנין נעשה ע״י החתימה משא״כ היכא דאיכא ע״מ ועיקר הקנין ע״י הכתיבה לחוד אליבא דר״א א״כ הו״א דכשר בכה״ג ע״ז מסקו התוספות דליתא דלא תקנו חכמים להכשיר ערכאות לעדות אלא בשטרי מלוה ומכר. ועוד נראה בכוונתם דאזלי לשיטתייהו שכתבו לעיל בדף הקודם דערכאות פסולי מדאורייתא אף בשטרי מכר דלאו בני עדות נינהו כלל מק״ו דעבד אלא דתקנת חכמים להכשירן א״כ קשיא להו אמאי פסיקא לתלמודא דבשטרי מתנה פסולי לגמרי אף בע״מ ישראל דשמא תקנו חכמים להכשיר כה״ג אף במתנה דלא מיקרי מזוייף מתוכו ע״ז כתבו ולא תקנו חכמים וכוונתם דמילתא דפשיטא היא דלא שייך תקנת חכמים בכה״ג כן נ״ל ודו״ק:

בא״ד אבל אין לומר כו׳ דכשירים אפילו כתיבתן וחתימתן עו״ג כו׳ עכ״ל. פירוש דאע״ג דלקושטא דמילתא בשטרי ממון לא איכפת לן כלל בכתיבת השטר שכשר בכל כתב ובכל לשון ודוקא בגיטין פסלינן בכתבו עו״ג משום קרא דוכתב ונתן ולא בשטרות אלא דאפ״ה הוצרכו התוספות לפרש דא״א להעלות על הדעת כלל לומר דהמקשה שאומר בפשיטות חספא בעלמא הוא ולא מהני ע״מ אפשר דהיינו משום שסובר דבשטר מתנה כיון שעיקר הקנין ע״י כתיבת השטר בעינן דוקא כתב ישראל כמו בגיטין וכן מצינו לקמן דף י״ט דאיצטריך אמימר לאשמעינן דשטרות כשירין בכל לשון ואין לתמוה בזה דהא קי״ל כל שטר שלא נעשה כתיקון חכמים פסול וא״כ אפשר דה״נ דכוותיה או שנאמר דכיון דגלי קרא בגיטין וכתב ונתן דבעינן דוקא שיכתבנו ישראל ה״ה לשטר מתנה דהא ילפינן גז״ש דדבר דבר מממון וה״ה להיפך שטרי ממון מגיטין היכא שהוא שטר מקנה ואפשר דגילוי מילתא בעלמא הוא כיון דכתב עו״ג לא מיקרי ספר כריתות ה״ה דלא מיקרי ספר המקנה ע״ז כתבו דאף לפי סברא זו המוטעת א״א ליישב קושית הש״ס על זה הדרך כ״א כפירושם הקדום וממילא דכשר אף בכתיבת ערכאות כן נ״ל ודו״ק:

רש״י בד״ה מודה ר״א במזוייף מתוכו כו׳ דלמא קאתי למימסרא באפייהו ומיסמך עלייהו עכ״ל. ולשון זה צריך עיון דאם כוונתו דחיישינן דהבעל המגרש אתי למימסר באפי ערכאות דאם נתיר להחתים בערכאות יסבור שכשר נמי למסור באפייהו א״כ מאי האי דמשני תלמודא בשמות מובהקים ומאי הוי התם נמי שייך האי חששא גופא שיטעה לומר דכשר למסור בערכאות ואם כוונתו שיטעה למסור באפייהו ע״י שיהא סבור שהם ישראלים ומש״ה מכשרינן בשמות מובהקים דמידע ידיע דעו״ג נינהו ולא אתי למיטעי וכמו שפירש״י להדיא אלא דלא יתכן כלל לומר כן דכיון שהמגרש גופא כותב ומעלה הגט בערכאות שהוא מקום בית ועד שלהם כפירש״י ז״ל במתניתין וא״כ היאך יטעה לומר שהם ישראלים וכן הקשה הרשב״א ז״ל בחידושיו בסוף הסוגייא לקמן אלא כאן קשה יותר כיון דאיירי בערכאות אע״כ דעל הבית דין קאי דע״י שתראה האשה לפניהם הגט חתום בערכאות אתו למיסמך עלייהו דאפשר שהאשה תבוא לב״ד של מקום אחר ויסברו שחתומים ישראלים ויכשירו הגט לומר דודאי נמסר לה כדין בעידי מסירה לשיטת רבינו תם או לשיטת הרי״ף דמכשיר בעידי חתימה לחוד ונמצא שתנשא בגט פסול וא״כ לפ״ז קשה מה זה שכתב רש״י ז״ל דלמא אתי למימסר באפייהו דלא הו״ל לפרש אלא דלמא אתי למיסמך עלייהו. והנראה בזה דודאי עיקר החששא הוא שהב״ד יתירוה שלא כדין אלא דלא סגי בהאי מילתא לחוד לומר דלמא אתי למיסמך עלייהו משום דלשיטת רש״י ז״ל מתחלת הדין אפשר דבדין סמכינן עלייהו דכיון דערכאות כשירין לכל מילי משום דלא מרעי נפשייהו וא״כ ודאי שהאשה לא זייפה את הגט אלא מיד הבעל בא לידה וא״כ שפיר יש לסמוך ולהכשיר אליבא דר״א דמסתמא מסרו הבעל לידה בע״מ ישראל כדמכשרינן בכל הגיטין ע״י ע״ח לחוד ולא חיישינן שמא מסרו לה הבעל בינו לבינה ולא מהני לשיטת רבינו תם אע״כ דכולי עלמא ידעי דאין דבר שבערוה פחות משנים דהיינו ע״מ כמ״ש התוספות בריש מכילתין וא״כ ע״י עידי חתימה ערכאות נמי יש לומר כן. לכך כתב רש״י ז״ל דעיקר החששא דשמא ימסור לה הבעל בפני ערכאות גופייהו שיטעה דכשירין לע״מ כמו דמכשרינן להו לע״ח אלא דבהאי טעמא לחוד נמי לא סגי דסוף סוף אם יטעה הבעל למסור לה בערכאות לא נפקא מיניה חורבא שהרי לעולם לא יתירוה הב״ד לינשא בגט זה עד שיבואו ע״מ לפנינו וליכא למימר דחיישינן שמא תנשא בלא רשות ב״ד ובטעות שסבור שהגט כשר א״כ מה הועילו חכמים בתקנתם דאף למה דפסלי לגמרי גט של ערכאות אפשר שיטעו הבעל והאשה לומר דכשר אע״כ דעיקר תקנת חכמים להנהו דבקיאי בדינא דמסתמא לא תינשא אלא ברשות ב״ד וא״כ הדרא קושיא לדוכתא שהב״ד לא יתירוה אלא ע״י שתביא הע״מ לפניהם לכך מסיק רש״י ז״ל ומיסמך עלייהו כוונתו דכולה חדא חששא היא שהבעל יטעה למסור בערכאות ע״י שנתיר להחתימם וכשתבא האשה עם גיטה לב״ד שבמקום אחר יסברו הב״ד שהחתומים הם ישראלים ויתירוה בלא ע״מ ויאמרו כיון שהחתומים ישראלים מסתמא נמסר באנפייהו כדאמרינן בכל הגיטין לכך הו״ל שפיר כמזוייף מתוכו ומשני שפיר דאיירי בשמות מובהקים דלא שייך האי חששא דהב״ד ידעי דעו״ג נינהו ויזקיקוה להביא ע״מ לפניהם כן נ״ל ליישב לשון רש״י ז״ל ודו״ק. וכמו שכתבתי נ״ל ברור ביישוב לשון רש״י ז״ל בסוגיא דשמעתין. אמנם אחר זה ראיתי בשלטי הגבורים בשם הא״ז שפסק בגט היוצא תחת יד האשה בחתימות ערכאות בשמות מובהקים שהוא כשר באומרת שנמסר לה בפני עידי ישראל דכיון דערכאות לא מרעי נפשייהו למיחתם בשיקרא מסתמא נמסר לה כדין אבל בהדיוטות כה״ג פסול דשמא מזוייף הוא וחתמו שיקרא אם לא שמביאה ע״מ לפנינו אז הוא כשר עכ״ל בקיצור. ויש לתמוה עליו טובא דנהי דבמה שפסק דבע״מ כשר בהדיוטות אפשר דס״ל כר׳ שמעון דברייתא בסמוך אבל במה שהכשיר בערכאות אף באין ע״מ לפנינו הוא תמוה מאד דהא דמפלגינן אליבא דר׳ שמעון בין שמו׳ מובהקין לשאינן מובהקין היינו דמובהקין יודעין הב״ד דעו״ג נינהו ויצטרכו להביא ע״מ לפנינו משא״כ בשאינן מובהקים יסברו שהם ישראלים משא״כ כשאין ע״מ לפנינו משמע בפשיטות דפסול בכל ענין שאם נאמר דאפילו בכה״ג כשר דתלינן שהבעל היה בקי בדין ומסר לה בפני עידי ישראל אם כן באינן מובהקים נמי ליתכשר מהאי טעמא גופא. והנראה מזה דכוונת ריא״ז לפרש דהא דחשיב בערכאות מזוייף מתוכו היינו שהבעל בעצמו יטעה בהם לומר שהם ישראלים ומש״ה לא מכשרינן אלא במובהקים דלא אתי למיטעי. אבל לחוש שהבעל יטעה בדין להכשיר בע״מ עו״ג להא לא חיישינן ועל דרך זה הוא מפרש לשון רש״י ז״ל. אבל אין עולה על הדעת כלל לפרש כן שהבעל יטעה בהם שהם ישראלים כדפרישית דלשון ערכאות היינו שמפורסמים בכך שהם ערכאות של עו״ג ובמקום הוועד שלהם איירי ותו לא שייך למיטעי שהם ישראלים ועוד אכתי מה הועילו חכמים בתקנתן שפסלו חתימת ערכאות דאכתי לא יצאנו מידי חששא זו שיטעה בהם שהם ישראלים. מיהו בהא מצינן למימר דכיון שפסלו חכמים שמות שאין מובהקים א״כ לא יתירו הב״ד לינשא ע״י גט כזה אם לא בשמות ישראלים בודאי כדאמר ר׳ יוחנן לקמן בסוגייא דלוקוס ולוס אבל קושיא קמייתא נשאר בתימה ודברי ריא״ז בזה צריכין עיון גדול ועיין עוד בסמוך:

גמרא הכא במאי עסקינן בשמות מובהקין. ופירש״י ז״ל דמידע ידעי דעו״ג נינהו ולא אתי לאחלופי למיסמך עלייהו והקשה הרשב״א ז״ל בריש מכילתין דאכתי יש לפסול אף בשמות מובהקים דהא ודאי לא חתמו לשמה ואכתי הו״ל כמזוייף מתוכו כדאיתא לעיל להדיא (דף ד׳ ע״א) אף בעידי ישראל דאף לר״א דמכשיר היכא דליכא ע״ח כלל אפ״ה מודה היכא שחתמוה שלא לשמה דפסול כמזוייף מתוכו ואטו מי עדיפי ערכאות מעידי ישראל ותירץ הוא דאין ה״נ דעדיפי דחתימת עו״ג הו״ל כטיוטא בעלמא ולא מיפסל משום שלא לשמה. ונ״ל בכוונת הרשב״א ז״ל דאזיל לשיטתו שהוא מפרש שם דהא דחשבינן חתימה שלא לשמה כמזוייף מתוכו היינו משום דנהי דלא בעינן חתימה כלל אפ״ה כיון שחתמו לא גרע מתורף הגט וכבר כתבתי שם לעיל והוספתי נופך משלי דכיון שע״י ע״ח אין אנו מצריכין אותה להביא ע״מ לפנינו דאמרינן מסתמא נמסר לפניהם מש״ה חשיב שפיר תורף שהרי היא ניתרת על ידם ולפי״ז א״ש בשמעתין בערכאות כיון שאין אנו מתירין אותה אלא עד שתביא ע״מ לפנינו א״כ חתימתן לא מעלה ולא מוריד׳ ותו לא חשיב כתורף אלא כטיוטא בעלמא כן נ״ל לשיטת הרשב״א ז״ל. אבל לשיטת התוספות שכתבו לעיל דף ד׳ דהא דחשבינן חתימה שלא לשמה לר״א כמזוייף מתוכו היינו משום דגזרינן אטו כתיבה וא״כ הדרא קושיא לדוכתא בההיא דשמעתין דכיון דערכאות חתמי שלא לשמה ממילא הגט פסול מדרבנן דגזרינן אטו כתיבה שלא לשמה וכ״ש דאיכא הכא עוד חששא למיגזר בכה״ג חתימת ערכאות אטו כתיבת ערכאות ובכתיבה ודאי פסולי מדאורייתא דבעינן בני כריתות ועוד דבעינן כתיבה לשמה. מיהו יש ליישב ג״כ על הדרך שכתבתי דדוקא בע״ח ישראל שייך לגזור אטו כתיבה דכיון שע״י ע״ח אנו מתירין אותה אף שאינה מביאה ע״מ לפנינו ומש״ה חשיב כתורף ושייך לגזור אטו כתיבת תורף גופא. משא״כ בערכאות דכיון דחתימתן אינו מעלה ואינו מוריד שהרי אנו מזקיקין אותה להביא ע״מ לפנינו תו לא שייך לגזור אטו כתיבה נמצא שכל זה לשיטתינו משא״כ לשיטת הרי״ז שכתבתי לעיל דבערכאות בשמות מובהקים נמי סמכינן על חתימתן ואמרינן מסתמא נמסר כדין לפני ע״מ ישראל ואין צריכה להביא ע״מ לפנינו כמו בע״ח ישראל א״כ לא מצאנו ידינו ורגלינו דמה טעם יש להכשיר בע״ח ערכאות הא לא חתמי לשמה ומי עדיפי מישראל דהיכא שחתם שלא לשמה הו״ל מזוייף מתוכו אי משום דחשיב כתורף להרשב״א ז״ל או להתוס׳ משום דגזרינן אטו כתיבה וה״נ שייכי כל הני חששי גופייהו לשיטת הריא״ז ע״כ דבריו צריכין נגר ובר נגר להולמן ודוק היטב: