גמרא אמר רבי זירא מודה רבי לענין קנס דכולהו משלמי פירוש דלהכי אתא קרא דבעולת בעל לר׳ למידרש מיניה דע״י בעולת בעל הו״ל בעילה גמורה לכל מילי אפילו שלא כדרכה משא״כ בבעילת אחר נהי דשלא כדרכה הוי בעולה לענין קטלא וכן לענין כ״ג לרב בפרק הבע״י ביבמות דף נ״ט מ״מ לא הוי בעולה גמורה לענין קנס ושייכא האי דרשא לענין קנס דכתיב בתר הכי בהאי ענינא באותו פרשה:

תוספות בד״ה עד שיהיו שניהם שוין פ״ה בני עונשין כו׳ ולא נהירא כו׳ וי״מ דההיא דהתם אתיא כרבי יוחנן כו׳ ודוחק הוא עכ״ל. ולענ״ד לא ידענא מאי דוחקא דהא לפרש״י ע״כ לא שני לן בהכי בין נערה המאורסה לנשואה דהא רבי יאשיה מייתי מקרא דנשואה ורבי יונתן מייתי מקרא דנערה המאורסה אע״כ דלא משמע לחלק כלל וא״כ ממילא דפלוגתא דרבי מאיר וחכמים דפ׳ ד׳ מיתות דמייתי התוספות בתר הכי נמי פליגי בהא פלוגתא גופא דרבי יאשיה ורבי יונתן כדאמרינן התם להדיא כתנאי וא״כ אתא האי דמס׳ נדה כחכמים ואפשר דמההיא מתניתין גופא מוכח לרב למילתיה בפרק ד׳ מיתות דקאמר אבל חכ״א נערה אפילו קטנה במשמע כנ״ל וק״ל:

בא״ד ור״ת פירש כו׳ וקאמר התם מסתברא דלגמרי ממעט כו׳ והא בעינן שניהם שוין כו׳ עכ״ל. האי גירסא ליתא התם אלא מסתברא דמסקילה ממעט לה ומקשינן התם והא בעינן שניהם שוין ובאמת נ״ל דר״ת גופא נמי גריס כגירסת הספרים שלפנינו דאי גריס כמשמעות הכתוב בתוס׳ כ״ש שאין מקום לפירושו דהיאך שייך לומר מסתברא דלגמרי ממעט ותיפוק ליה דבהדיא ילפותא דקרא להכי לחוד אתי אע״כ דר״ת נמי גריס מסתברא דמסקילה ממעט ומקשה הא בעינן שניהם שוין אלא משום דלפ״ז משמע לכאורה לגמרי כפרש״י דמזה מקשה הש״ס והא בעינן שניהם שוין דאל״כ פטור לגמרי והיאך אמרת דמסקילה לחוד ממעט ליה משא״כ לפי׳ ר״ת לא יתכן לפרש כך לכך הוצרך ר״ת לפרש דלשיטתו הכי מקשה שם היאך אמרת מסתברא מסקילה ממעט לה אדרבא מסתברא יותר לומר דלגמרי ממעט לה מדדרשינן עד שיהיו שניהם שוין והאי דרשה משמע יותר שיהיו שניהם שוין באותה מיתה ממה שנדרש שיהיו שניהם שוין בני עונשין כן נ״ל לפרש שיטת לשון התוספות לפר״ת אבל אכתי קשיא לי טובא לפי׳ ר״ת דהא עיקר קרא דומתו גם שניהם בנשואה כתיב והיאך מפיק ליה מפשטא לאוקמי בארוסה וליכא למימר דהכי משמע דרשה דקרא דוקא באשת איש משכחת חנק כיון דשניהם במיתה א׳ משא״כ בארוסה לעולם לא משכחת חנק כיון דאין שניהם במיתה א׳ הא ליתא דאכתי מ״מ אשכחן נמי חנק בארוסה כגון בבוגרת ונשואה שלא נבעלה ועוד דבנשואה נמי בבת כהן משכחת לה דהיא בשריפה ובועלה בחנק וליכא למימר דמייתורא דקרא ע״כ מפקינן לה באם אינו ענין לענין בא על נערה המאורסה קטנה הא ליתא דמלבד שהוא דוחק גדול אלא דקשה יותר אדמקשה התם בפ״ד מיתות אמילתא דרב אליבא דר״מ הא בעינן ומתו גם שניהם טפי הו״ל לאקשויי אליבא דחכמים דאמרו נערה אפילו קטנה במשמע א״כ ייתורא דקרא דומתו גם שניהם מאי דרשי ביה ויש ליישב קצת דלחכמים איכא למימר דדרשי קרא דומתו גם שניהם לדרשא אחריתא כדמסיק התם משא״כ לרב אליבא דר״מ דקאמר מסתברא מסקילה ממעט לה ולא קאמר לגמרי ממעט אע״כ דלענין לגמרי לא הוי מפיק לה ר״מ מנערה ולא קטנה אלא מומתו גם שניהם אע״כ דההיא ומתו גם שניהם דוקא בנשואה אבל בארוסה מסקילה לחוד ממעט לה מנערה ולא קטנה וע״ז מקשה שפיר דאדרבה מסתבר יותר לומר דומתו גם שניהם בארוסה בא למעט מסקילה והיינו כדפרישית כן נ״ל בשיטת ר״ת אבל לפרש״י א״ש טפי ודוק היטב:

גמרא אמר אמימר משמיה דרבא כל הבועל דעתו על גמר ביאה. לכאורה טפי הו״ל למימר דדעת האשה אגמר ביאה וכמ״ש בחידושי לכתובות דף נ״ב בשם הירושלמי אלא דלקושטא דמילתא אמר הכא דדעתו נמי אגמר ביאה ונ״מ היכא שאמרה בפירוש שנתרצית להתקדש בתחילת ביאה אפ״ה לא מהני דאיהו דעתיה אגמר ביאה ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך בל׳ התוספות:

תוס׳ בד״ה כל הבועל כו׳ תימא דבפרק הבע״י ילפינן דאשה נקנית בהעראה כו׳ ור״ן גאון תירץ וקשה לפירושו דקיחה קיחה גבי קידושין כתיב ולא בחופה עכ״ל. ורב אלפס ז״ל בפ׳ הבע״י כתב להדיא כשיטת ר״ן גאון וכבר קבלתי עלי לחובה בסוגיא דחופה קונה לעיל דף ה׳ ליישב שיטת הגאונים והנה עד כה עזרני ה׳ והאיר עיני דאדרבה ממה שהקשו התוספות כאן מהכא סייעתא טובא לשיטת הגאונים דכבר כתבתי לעיל דף ד׳ ע״ב בל׳ התוספות בד״ה ובעלה דקשיא לי טובא האי קיחה קיחה דדרשינן בפ׳ הבע״י להעראה מנלן הי מינייהו מופנה דעריות ודיבמה וכן כולהו איצטריכו לגופייהו וקיחה דאשה הא איצטריך למגמר קיחה קיחה משדה עפרון ותירצתי שם דתרי כי יקח כתיבי באשה קמייתא בפרשת מוציא ש״ר דכתיב כי יקח איש אשה ובא עליה ושנאה ומההיא הוא דילפינן בפ׳ הבע״י להעראה דהאי כי יקח לא איירי כלל מקיחה דקידושין שאין זה ענין לפ׳ מש״ר אלא מקיחה דנשואין איירי כדכתיב ובא עליה וכתיב נמי במש״ר את בתי נתתי ודרשינן מיניה שהאב מוסרה לחופה אלמא דכולה עניינא מקיחה דנשואין איירי ומש״ה ילפינן שפיר מקיחה קיחה דנעשית נשואה בהעראה דהא ליכא לאוקמי האי קרא דנקנית בהעראה לאירוסין דא״כ היאך נעשית נערה המאורסה דכתיב בהאי ענינא ואם אמת היה הדבר וסקלוה ותיפוק ליה כיון דנתארסה ע״י העראה א״כ אם זינתה אח״כ לאו בסקילה היא דלאו בתולה היא אע״כ דהאי כי יקח דכתיב במש״ר דמיניה דרשינן העראה היינו קיחה דנשואין ומקידושין לא איירי קרא כגון שכבר נתקדשה קודם לכן בכסף או בשטר והיינו דמקשינן נמי לעיל אקרא דאת בתי נתתי ואימא ה״מ קטנה והיאך אפשר לומר כן הא כתיב ברישא דקרא כי יקח איש אשה אלמא דבשעת קידושין היתה גדולה דאשה גדולה משמע אע״כ משום דבלא״ה לא איירי האי קרא אלא מקיחה דנשואין ולא מקיחה דאירוסין וא״כ שפיר א״ל דבשעת קידושין היתה קטנה והיינו נמי דלענין ג״ש דקיחה קיחה משדה עפרון מייתינן לעיל בברייתא קרא דכי יקח איש אשה ובעלה דכתיב באידך פרשה בתרייתא בעניינא דספר כריתות ולא מייתי מקיחה קיחה דקרא קמא אלא ע״כ כדפרישית דקיחה דקרא קמא לא מופנה דאיצטריך למיגמר לענין העראה לנשואין וא״כ לא איירי מקידושין כלל ותו ליכא למיגמר מיניה לענין קידושי כסף מש״ה מייתי מקרא בתרא דמופנה להאי דרשה ולענין קידושין דוקא כנ״ל נכון וברור בעזה״י ליישב שיטת הגאונים והרי״ף ז״ל וכמ״ש הרי״ף מילתא בטעמא דהעראה שאחר קידושין ודאי גומרת כיון שהיא זקוקה ועומדת דומיא דיבמה ע״ש. והואיל וחביבה עלי יהבי דעתאי דקשיא לי על לשון הרי״ף ז״ל דא״כ אמאי איצטריך למילף העראה דבתר קידושין מג״ש דקיחה ואמאי לא יליף לה מק״ו מיבמה כיון דלא שייך האי פירכא דזקוקה ועומדת דהאי זקוקה ועומדת טפי שהיא ארוסתו ונ״ל ליישב דאכתי איכא למיפרך מה ליבמה שקונה בע״כ ונהי דלענין עיקר ביאה באשה דבעי למילף לעיל בק״ז מיבמה לא פרכינן האי פירכא מצינן למימר דלאו פירכא היא דכל זה אשים בק״ו כיון דביאה קונה ביבמה בע״כ אינו דין שתקנה באשה מיהא מדעתה משא״כ לענין העראה דבתר קידושין הוי פירכא גמורה דמצינן למימר דאשה אינה נקנית בהעראה שאין דעתו ודעתה אלא אגמר ביאה והא דקונה ביבמה משום דהתם לאו בדעתייהו תליא מילתא שהרי אפי׳ באונס ובלא כוונה מהני ביבמה ומשו״ה איצטריך למילף בג״ש דקיחה ומוקמינן לה דוקא לנשואין ולא לענין אירוסין דבבנין אב ליכא למילף דחופה תוכיח ואפילו לרב הונא דאמר חופה קונה אפ״ה ליכא בנין אב לענין העראה דבעינן דומיא דיבמה שגומר׳ ואינה קונה כן נ״ל ועיין מ״ש בזה לעיל דף ה׳ בד״ה חופה שגומר׳ ותו לא מידי ודוק היטב שדברים נכונין הם בסייעתא דשמיא:

(קונטרס אחרון) תוספות בד״ה כל הבועל ורבינו נסים גאון תירץ דההיא דיבמות איירי אחר קידושין כו׳ וקשה לפירושו דקיחה קיחה גבי קידושין כתיב כו׳ וכתבתי דשיטת הרי״ף ז״ל הוא ג״כ כשיטת רבינו נסים גאון וכתבתי ליישב קושיית התוספות בטוב טעם בעזה״י דאדרבא מסוגיא זו דקושיית התוספות הוי סייעתא לשיטת הרי״ף והגאונים ז״ל ובזה נתיישב היטב לשון האיבעיא דבסמוך אם ביאה אירוסין עושה או נשואין עושה עיין בפנים:

גמרא איבעיא להו ביאה נשואין עושה כו׳ נ״ל דהא דמספקא להו אע״ג דאיתקשו הוויות להדדי מ״מ איכא למימר דשאני ביאה דילפינן מיבמה דכתיב יבמה יבא עליה ולקחה ודרשינן דנעשית כנשואה לכל דבריה אלמא דבביאה לחוד נעשית נשואה ואפילו ביבמה שנפלה מן האירוסין איירי נמי קרא כדדרשינן מהחוצה לרבות ארוסה דתו ליכא למיפרך שכן זקוקה ועומדת כיון דמצד הזיקה אכתי לא הוי כנשואה מיהו לשיטת הרי״ף שכתבתי בסמוך דמוכח דבאשה דעלמא נמי בביאה דאחר אירוסין לא מיבעיא לן דנשואין עושה וא״כ ליכא למילף כ״כ מיבמה דשאני יבמה שזקוקה ועומדת והו״ל ביאה דאחר קידושין מיהו לפמ״ש לעיל דף ד׳ ע״ב דההיא פירכא דזקוקה ועומדת לאו פירכא גמורה היא דכל זה אשים בק״ו אלא דהכי פירושא דכיון שזקוקה ועומדת והביאה אינו עושה אלא גמר קנין לית לן למילף לתחלת קנין ומשו״ה איצטריך ובעלה נמצא לפ״ז דלבתר דילפינן מובעלה דביאה קונה אית לן למימר שקונה וגומר׳ מהאי ק״ו דיבמה ופירכא דזקוקה ועומדת לאו פירכא היא דנכנס הפירכא תוך הק״ו ואפשר דאכתי מספקא ליה. מיהו בלא״ה לשיטת הרי״ף ז״ל אתי שפיר דמשום האי סברא גופא מספקא ליה דאי ביאה אירוסין עושה אמאי הוי נשואה בביאה דלאחר קידושין מאי אולמא דהאי ביאה מהאי ביאה כמ״ש התוספות לעיל בסוגיא דחופה קונה אבל לענין העראה לא שייך לומר כן דסברא גדולה יש דבביאה קמייתא אין דעתו אלא על גמר ביאה משא״כ ביאה דאחר קידושין שכבר קנוייה ועומדת לו קנאה אפילו בהעראה דומיא דיבמה מ״מ לבתר דאיפשיטא דאירוסין עושה ע״כ משום דלא דמי ליבמה וכמו שאפרש בעזה״י:

תוספות בד״ה ומקבל את גיטה יש להסתפק אם יכול האב לקבל גט לבתו קטנה משנשאת כו׳ עד סוף הדיבור. ונ״ל דמקום הספק הוא מסוגייא דשמעתין מדדייק מסיפא קתני ביאה וקתני נישאת ולא דייק מרישא קתני ביאה וקתני מקבל את גיטה וכן נראה מלשון הרשב״א ז״ל בשם תוספות ישנים והא דלא דייק אכתי מרישא דקתני ביאה וקתני וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה דבפשיטות מצינן למימר דהאי בבא דזכאי במציאתה כו׳ לא קאי ארישא דכבר נתקדשה אלא אבתו בעלמא קאי משא״כ האי בבא דקתני ומקבל את גיטה ע״כ אדלעיל קאי שכבר קיבל אביה קידושין וא״כ שפיר הוי מצי למידק דביאה אירוסין עושה משו״ה יש לספק דאפשר דבנשואה נמי האב מקבל גיטה וק״ל. מיהו נ״ל דלא מספקא להו להתוספות אלא בקטנה שנישאת דוקא אבל בנערה שנישאת פשיטא להו דאין אביה מקבל גיטה כדפשיטא לן בכולה תלמודא דמשנישאת אין לאביה רשות בה וילפינן לה בכתובות דף ל״ט מהפרת נדרים ע״ש בפירש״י ותוס׳ משא״כ בקטנה דלא שייכא בעניינא דהפרת נדרים משו״ה מספקא להו ואכתי איכא למידק דהא עיקרא דמילתא שהאב מקבל גט לבתו ילפינן בכתובות דף מ״ז מהקישא דיציאה להוייה וכיון דפשיטא לן בכולא תלמודא דקטנה שניסת ונתגרשה או נתאלמנה נעשה כיתומה בחיי האב ואין רשות לאביה עוד לקבל קידושיה א״כ מהיכא תיתי יהיה לו רשות לקבל גיטה משנשאת כיון דליתא בהאי הקישא. ונראה ליישב דמה״ט גופא מספקא להו שהרי אם נאמר שהיא עצמה מקבלת גיטה נמי תיקשי לן האי הקישא דויצאה והיתה דהא קטנה שניסת ונתגרשה אין לה יד כלל לקבל קידושין אלא דאפילו הכי מתגרשת ע״י עצמה בפשיטות כשאין לה אב משום דבגט לא בעינן יד גמור׳ כמ״ש בחידושי לגיטין דף ס״ד ע״ש מ״מ כשיש לה אב משמע דיד אביה עדיף טפי דאכתי שייך ביה קצת הקישא דיציאה להוויה קמייתא והיינו נמי דבנערה פשיטא לן דבניסת היא ולא אביה דיד עצמה בלא״ה בנערה עיקר כשהיא בת דעת ומהווה את עצמה כמו שפירש רש״י ז״ל במשנה דגיטין דף ס״ד ע״ש בחידושינו:

(קונטרס אחרון) שם בד״ה ומקבלת את גיטה יש להסתפק אם יכול האב לקבל גט לבתו קטנה משנשאת. כתבתי מקום הספק שנסתפקו התוספות בזה ועיין מה שכתבתי בפ׳ האיש מקדש דף מ״ד ע״ב דלענ״ד מסוגייא דהתם נמי מוכח דאין יכול לקבל גיטה משניסת כדמסקו הכא בשם ר״י:

בא״ד ומיהו מדדחיק לאוקמי כו׳ ולא מוקי לה כשנשאת כשהיא קטנה כו׳ עכ״ל. ואף ע״ג דבקטנה לא שייך לומר דמשלמת קרן וחומש אכתי משכחת דבשעה שקיבל אביה הגט היתה קטנה ובאוכלת תרומה אח״כ היא גדולה מיהו אכתי מאי מדייקי התוס׳ דבלא״ה מצי לאוקמי התם כמשנה אחרונה שקיבל מסר והלך כדאיתא שילהי שמעתין ויש ליישב ודו״ק:

בד״ה וחייבין עליה משום א״א פ״ה וכו׳ ויש לתמוה אמאי איצטריך כו׳ עכ״ל. ובחידושי הרשב״א ז״ל כתב דאיצטריך לאשמעינן דלא תימא דהתורה מיעטה בפירוש מומתו גם שניהם לפי פירש״י דלעיל בסמוך וכמ״ש התוס׳ בד״ה עד שיהיו דלפרש״י מיתוקמא מתניתין כרבי יונתן ומה שלא תירצו כן התוספות נראה דאכתי שמעינן להא מילתא שפיר מדקתני ואם בא עליה אחד מכל העריות דאפילו אשת איש בכלל. מיהו נלע״ד דמצי לשנויי דאיצטריך האי בבא דא״א דאל״כ לא הוי שמעינן דא״א בכלל א׳ מכל העריות הוא משום דאיכא למימר דלמא איילונית היא ולאו אשת איש קמל״ן דאזלינן בתר רובא ואפי׳ בדיני נפשות ויש ליישב ודו״ק: