משום עיגונא אקילו בה – להימניה לשליח.
(1) 
מִשּׁוּם עִיגּוּנָא אַקִּילוּ בַּהּ רַבָּנַן.
מִשּׁוּם עִיגּוּנָא אַקִּילוּ בַּהּ רַבָּנַן.due to the possibility of desertion, i.e., that she may become like a deserted wife, the Sages were lenient with her by saying that the agent who brought the bill of divorce is deemed credible, despite the fact that he is a single witness. This is to prevent women from becoming uncertain of their marital status as a result of the lack of testimony needed to ratify the bill of divorce.
שאלו בסוגיא זו רבא מאי טעמא לא אמר כרבה ותרצה משום דלא קאמר במתני׳ בפני נכתב לשמה וכן בפני נחתם לשמה ואף רבה מודה שהיה בדין לשנות כן אלא דאי מפשת ליה דבורא אתי למגזייה ומיקלקל ודילמא קאמר בפני לשמה או מחשש שנוי מטבע וכן שאלו רבה מאי טעמא לא אמר כרבא ותירץ משום דאי משום קיום כתיבה מה טיבה נימא בפני נחתם ותו לא ואף רבא מודה שבדין הוא כן אלא דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא לקיימן בעד אחד הא מדתקון בפני נכתב מבינים שאינו ענין קיום לבד שבקיום לבד אין נזקקין אלא על החתימה והקשה לו רבה שאף בבפני נחתם אין טועין ממנו שהרי יש כאן שנוי לשונות ושנוי ענינים דבשאר שטרות אמר ידעינן כלומר מכירין אנו שזו היא חתימת פלוני ופלוני ובזו צריך שיאמר בפני ועוד דהתם אשה ובעל דבר לא מהימני הכא אשה ובעל דבר מהימני שהאשה נעשית שלוחת הולכה אף לעצמה ולקמיתא מיהא תירץ רבא אטו הכא כי אמר ידענא מי לא מהימן ולא חשש לתרץ את האחרות מפני שאשה ובעל דבר אין לטעות בהם במקום אחר שפיסולם נודע הוא לכל ולמדת מכל מקום לדעת רבא שאנו פוסקים כמותו שאינו צריך לומר בדווקא בפני נכתב ובפני נחתם אלא דיו שיעיד יודע אני שזו כתיבה של סופר פלוני וחתימה של פלוני ופלוני הא אם לא העיד אלא על החתימה אינו כלום דאתי לאחלופי וזו היא שיטת גדולי הרבנים ואף גדולי הדורות נסכמים בה וראיה לדבריהם בפרק שני בפני נחתם חציו פסול ר״ל שבפני חתם האחד ואמר רב חסדא אפי׳ העידו שנים על חתימת השני ר״ל שמכירין אותה מאי טעמא או כלו בקיום הגט או כלו בתקנת חכמים והקשה מי איכא מידי דאלו אמר חד כשר וכי אמרי תרי פסול וודאי פירושו אלו אמר חד דומיא דאמרי תרי מה תרי בידעינן אף שליח בידענא ומכל מקום איפשר לפרש האי כדיניה והאי כדיניה אלו אמר חד כדיניה מהימן ואלו אמרי תרי כדינייהו לא מהימני וזו שבכאן גאוני ספרד גורסין בה אטו התם כי אמרי בפנינו חתמו לא מהימני והרי נמצא הלשון שוה לפעמים ואתי לאחלופי אבל שליח בידענא ודאי לא מהימן שלא האמינוהו אלא בראיה וכן עיקר ואף לנסחת הספרים בלשון רבים היא שנויה ר״ל הכא כי אמר ידעינן מי לא מהימני ואפשר לפרשו על שנים שמאחר שאם מנה שני שלוחים שמקיימין אותו נאמנים בידעינן ומכיון שדיו בשליח הם סבורים כשם ששני שלוחים מקיימין בידעינן כך שליח אחד בידענא ואתי לאחלופי הא שליח אחד ודאי לא מהימן בידענא כלל וצריך להעיד שבפניו נכתב ובפניו נחתם וזהו עיקר הדברים:
מטעמו של רבה אתה למד שהכתיבה והחתימה צריך שיהו שניהם לשמה ואע״פ שהלכה כר׳ אלעזר בגיטין דעידי מסירה כרתי ואין צריך לעידי חתימה כלל אלא כל שנכתב כהלכתו אע״פ שלא חתמו שם עדים כשר ואחר שכן מה חילוק יש בין אם לא חתמוהו לשמה ובין לא חתמו כלל אינו כן אלא אע״פ שאם לא חתמו כלל כשר כל שכתבו וחתמו שלא לשמה הוה ליה כמזוייף מתוכו ורוב מפרשים מסכימים בו שאינו גט כלל והרי היא אשת איש גמורה כשהיתה אלא שצריכה גט משני כדי שלא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט וכן כל שעידיו פסולים או שהיה בו עד אחד פסול אע״פ שנמסר בעדים כשרים שמכל מקום מזויף מתוכו הוא ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שאינו גט בטל אלא שהוא גט פסול מדברי סופרים ופוסל לכהונה ולא תנשא בו ואם נשאת לא תצא וכותב לה גט אחר שהרי כמזוייף מתוכו אמרו ולא מזוייף גמור:
יסודות שטרות
מקורות:
(א) דברים י״ז, ו; גיטין עא. ותוספות רי״ד על אתר; רש״י דברים י״ט, טו; ריטב״א מכות ו: ד״ה שלא תהא; יבמות לא:, תוספות שם ד״ה דחזו בכתבא.
(ב) נעשו כמי שנחקרה עדותן – גיטין ג.; בבא קמא צח.; מכות ז.; עליות דרבנו יונה בבא בתרא קסה: ד״ה אמר ליה; ׳קצות׳ ל׳ ס״ק י; כתובות יח:.
(ג) הגדרת שטר – כתובות כ., תוספות שם ד״ה ורבי יוחנן; חידושי הגר״ח על הש״ס גיטין ב:; רמ״א חו״מ מ״ו סעיפים י, לח וש״ך על אתר.
(ד) דעת המתחייב – בבא בתרא עז., תוספות ורמב״ן שם ד״ה חוזר בשטר; בעל המאור יבמות ט. בדפי הרי״ף; רמב״ם הל׳ עדות פ״ג ה״ד וחידושי הגר״ח שם, השגות הרמב״ן על ספר המצוות לרמב״ם השורש השני, ׳נתיבות׳ כ״ח ס״ק ז; בבא מציעא יג., רמב״ן שם ד״ה אינו גובה, ׳השלמה׳ על אתר סי׳ י״ב.; רמב״ם הל׳ עדות פ״ח ה״ד.
כפתיחה למסכת גיטין נעסוק בשיעור זה ביסודות דיני שטרות. נפתח את דיוננו בהתייחסות לדין בהלכות עדות, העומד ביסודם של דיני שטרות. הדין מבוסס על הפסוק ״על פי שנים עדים״ (דברים י״ז, ו), כפי שדרשו אותו חז״ל: ״מפיהם, ולא מפי כתבם״. דין זה מופיע בש״ס בהקשרים שונים, כפי שנראה להלן.
דין ״מפיהם ולא מפי כתבם״ מכיל שני מרכיבים, המתייחסים למישורים שונים:
א. אופן הגדת העדות.
ב. מקור המידע לעדות.
המרכיב הראשון קובע, שהגדת עדות צריכה להיות דווקא בפה, ולא על ידי כתב. זוהי המשמעות של דין ״מפיהם ולא מפי כתבם״ במסגרת הסוגיה להלן במסכת גיטין (עא.). הגמרא שם קובעת שאילם פסול לעדות, כיוון שעד נדרש להגיד את עדותו בפיו, ואילם אינו מסוגל לכך. אמנם הוא יכול לכתוב את עדותו, אך דין ״מפיהם ולא מפי כתבם״ קובע שהגדת עדות חייבת להיות בפה ולא בכתב, ולכן אילם פסול לעדות.
התוספות במסכת יבמות (לא: ד״ה דחזו בכתבא) מביאים את דעתו של רבנו תם, הסובר שאפשר לקבל עדות כתובה שנשלחה לבית דין באיגרת, גם אם העדים עצמם אינם מופיעים בבית דין. רבנו תם מסביר, שהגמרא במסכת גיטין פוסלת דווקא אילם, שאינו ראוי להגיד את עדותו בעל-פה. אדם רגיל, הראוי להעיד בעל-פה, רשאי גם לשלוח את עדותו בכתב לבית דין מבלי להיות נוכח במקום. רוב המפרשים חולקים על רבנו תם, וסוברים שאי אפשר לקבל עדות כתובה, גם מאדם שאיננו אילם. כך למשל סובר רש״י בפירושו על התורה (דברים י״ט, טו).
המפרשים נחלקו בהבנת הפסול של הגדת עדות בכתב. תוספות הרי״ד במסכת גיטין שם כותב, שאפילו אם העד נמצא בבית דין, הוא אינו רשאי לכתוב את עדותו בפניהם, אלא חייב לומר אותה בפיו. הגר״ח (שלא הכיר את פירוש הרי״ד) סבר שהבעיה היא דווקא כאשר העד שולח את עדותו לבית דין, ואינו מגיע לשם בעצמו. לדעת הגר״ח, אם העד עצמו נוכח בבית דין, הוא רשאי לכתוב את עדותו בפני בית הדין מבלי לומר מילה.
הריטב״א במסכת מכות הלך, לכאורה, בכיוון דומה לזה של הגר״ח:
״הא כל שנותן עדותו כתובה לבית דין, ואומר: ׳מה שכתוב כאן אני מעיד׳ – ׳מפיהם׳ קרינן ביה, וכן נהגו״ (ריטב״א מכות ו: ד״ה שלא תהא) .
הריטב״א מאפשר לעד להביא את עדותו לבית דין בכתב, ולא לבטא אותה בשפתיו. אולם, קיים הבדל משמעותי בין שיטת הריטב״א לשיטת הגר״ח. הריטב״א דורש מהעד לומר ״מה שכתוב כאן אני מעיד״. מסתבר שדינו של הריטב״א מבוסס על דברי הגמרא במסכת סנהדרין (ס.), המאפשרת לעד השני לומר ״אף אני כמוהו״, מבלי לפרט את עדותו. כיוון שאנו מבינים מתוך דבריו מהי עדותו, נחשב הדבר כאילו אמר את העדות כולה בפיו, ולכן אין כאן בעיה של ״מפיהם ולא מפי כתבם״.
הגר״ח, לעומת זאת, סבר שהעדות כשרה אפילו אם העד אינו אומר דבר, אלא רק כותב את עדותו בפני בית דין. לדעת הגר״ח, דין ״מפיהם ולא מפי כתבם״ איננו עוסק באופן הגדת העדות, אלא במפגש שבין העד לבית הדין. המפגש חייב להיות ישיר ובלתי אמצעי, ולכן העד אינו יכול לשלוח את עדותו לבית דין מבלי להופיע שם. אולם, אם העד נוכח בבית דין – אין כל חשיבות לדרך שבה הוא מוסר את עדותו, בפה או בכתב. לפי הגר״ח צריך להסביר, שפסול אילם איננו נובע מחוסר היכולת שלו להעיד, אלא זהו פסול הגוף (בדומה לשיטת רבנו תם).
ההבנה הפשוטה בדעת הרי״ד והריטב״א היא, שדין ״מפיהם ולא מפי כתבם״ עוסק באופן הגדת העדות, ופוסל הגדה בכתב. לחלופין אפשר לפרש, שגם לדעת הרי״ד והריטב״א הדין עוסק במפגש שבין העד לבית הדין, כפי שסבר הגר״ח. אולם, בשונה מהגר״ח, ראשונים אלה סוברים שגם כתיבה בפני בית דין איננה נחשבת כמפגש בלתי אמצעי עם בית הדין. הדרך היחידה למסור את העדות באופן ישיר לבית הדין היא על ידי דיבור בעל-פה. לפי שיטתם מובן מדוע אילם פסול לעדות, שהרי הוא אינו יכול לדבר כלל, ואפילו לא לומר ״זו עדותי״א.
המרכיב השני של דין ״מפיהם ולא מפי כתבם״ עוסק במקור העדות. הגמרא במסכת יבמות (לא:) קובעת שהעד חייב לזכור את העדות מעצמו, ולא מתוך עיון בכתביו. אם העד אינו זוכר את עדותו, והוא מעיד אך ורק על סמך דברים שהוא כתב בעבר – אי אפשר לקבל את עדותו. פסול זה דומה לפסול עד מפי עד, אלא שמקור המידע כאן איננו אדם אחר אלא כתביו של העד עצמו.
״נעשו כמי שנחקרה עדותן בבית דין״
לאור שני המרכיבים של דין ״מפיהם ולא מפי כתבם״, התקשו הראשונים להבין את אופן פעולת השטר. כידוע, שטר הוא למעשה עדות בכתב. אולם, בפועל אנו מוצאים מקורות לכך ששטר אינו נתקל בבעיה של ״מפיהם ולא מפי כתבם״, על שני מרכיביה. ראשית, יש כאן הגדת עדות בכתב, ואף על פי כן עדות זו מתקבלת בבית דין, מבלי שעדי השטר עצמם יהיו נוכחים. שנית, עדים רשאים להעיד על תוכן השטר, גם כאשר הם עצמם אינם יודעים או אינם זוכרים את האירועים המתוארים בו, ומקור המידע היחיד שלהם הוא השטר הכתוב. כך מבואר בגמרא במסכת בבא קמא (צח.), ובמקומות נוספים. מדוע שטר אינו נתקל בבעיית ״מפיהם ולא מפי כתבם״?
הראשונים מבארים ששטר שונה מעדות בכתב, ויש לו דינים מיוחדים המאפשרים לו להתגבר על דין ״מפיהם ולא מפי כתבם״. הבסיס להבנה זו הוא בדבריו של ריש לקיש בפרק הראשון:
״דאמר ריש לקיש: עדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בבית דין״ (גיטין ג.) .
לחידושו של ריש לקיש נפקא מינות רבות, אשר חלקן מפורשות בגמרא וחלקן נאמרו על ידי הראשונים. נפרט כאן מספר נפקא מינות:
א. מדאורייתא לא חוששים ששטר הוא מזויף, ואין צורך לקיימו. נפקא מינה זו מבוארת בגמרא הנ״ל בדף ג., שממנה ציטטנו את דברי ריש לקיש. ניתן להבין שדין זה מבוסס על אומדנא, הקובעת שאנשים בדרך כלל לא מזייפים שטרות. לחלופין ניתן להבין שיש כאן דין עקרוני יותר: גזרת הכתוב קובעת שהשטר אינו מעיד רק על התוכן הכתוב בו, אלא גם על עצם כשרותו. אצל הראשונים מקובל לתלות את יעילותו של השטר בגזרת הכתוב הנלמדת מגט, או מפסוקים בספר ירמיהו (ל״ב).
יש לציין, שההבנה ששטר מעיד על כשרותו לוקה במעגליות מסוימת: אם עדיין לא ידוע לנו שהשטר כשר, כיצד נוכל להפעיל ביחס לשטר זה את גזרת הכתוב הקובעת ששטר מעיד על כשרותו? כנראה יש לומר שגזרת הכתוב חלה על כל דבר שנראה על פניו כשטר, גם אם עדיין אין אנו יודעים בוודאות שזהו שטר כשרב. הסבר זה מופיע בהקשרים שונים בדברי הראשונים, והוא הורחב באופן משמעותי על ידי הגר״ח.
ב. בשטר אין בעיה של עד מפי עד, וגם עדים אחרים יכולים להעיד על מה שכתוב בשטרג. בגמרא במסכת מכות (ז.) מבואר שעדים יכולים לבוא לבית דין ולהעיד שנגמר דינו של אדם בבית דין אחר, ואין כאן בעיה של עד מפי עד. ה׳קצות׳ (ל׳ ס״ק י) דן בכך, והגיע למסקנה שכך הוא הדין גם כאשר העדים מעידים על עדות של שני עדים אחרים שכבר התקבלה ונחקרה בבית דין, וגם כאן אין בעיה של עד מפי עד. לפי זה מובן מדוע אין בעיה של עד מפי עד בעדות על תוכן השטר, שהרי לפי דינו של ריש לקיש העדות שבשטר נחשבת כעדות שכבר התקבלה ונחקרה בבית דין. כך מפורש גם ב׳עליות דרבנו יונה׳ במסכת בבא בתרא (קסה: ד״ה אמר ליה).
ג. כפי שראינו לעיל, בשטר אין בעיה של ״מפיהם ולא מפי כתבם״. דינו של ריש לקיש יוצר מסלול מקביל של עדות, שאינה חייבת להיות בפני בית דין. כיוון שהעדות שבשטר נחשבת כאילו נחקרה בבית דין, אפשר לסמוך עליה גם כאשר העדים עצמם אינם נוכחים, או אינם זוכרים את עדותםד.
ד. עדות בשטר מתקבלת ללא דרישות וחקירות, לכל הפחות מדאורייתאה.
ה. בעדות רגילה, כל עוד העדות לא נחקרה בבית דין – העד רשאי לחזור בו, ואין בכך בעיה של ״כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד״. עדות בשטר, לעומת זאת, נחשבת כעדות שכבר נחקרה בבית דין, ולכן העדים אינם יכולים לחזור בהם, כמבואר בגמרא במסכת כתובות (יח:). בשונה מהנפקא מינות הקודמות, שבהן הקלנו בשטר וויתרנו על דרישות מסוימות ביחס אליו, הנפקא מינה הזו מחמירה בדיני שטר, ומונעת מהעדים לחזור בהם מעדותם.
הגדרת שטר
כפי שראינו, דינו של ריש לקיש מעניק מעמד מיוחד לשטר, ובין השאר מאפשר לו להתגבר על בעיית ״מפיהם ולא מפי כתבם״. יש לברר מהי ההגדרה המציאותית של שטר, וכיצד ניתן להבחין בין שטר לבין עדות בכתב רגילה. הראשונים התמודדו גם עם שאלה זו, והציעו כיוונים שונים.
ראינו לעיל את דעתו של רבנו תם, שלפיה עד יכול לשלוח את עדותו באיגרת לבית דין, והגמרא במסכת גיטין פסלה רק אילם שאינו ראוי לדבר. ניתן להבין שלדעת רבנו תם כל עדות בכתב מקבלת מעמד של שטר, ואפשר להחיל עליה את דינו של רבנו תם ״נעשו כמי שנחקרה עדותן״.
לחלופין אפשר להבין, שגם לדעת רבנו תם לא כל עדות כתובה היא שטר. עדות כתובה מקבלת מעמד של שטר רק אם מתקיימים לגביה תנאים מיוחדים, שאותם נראה להלן. בכל שאר המקרים זוהי עדות בכתב רגילה, והיא צריכה לעמוד בכל הדרישות של עדות רגילה: יש צורך לכתוב זמן ומקום, קיים חשש של זיוף, וכן אי אפשר לקבל את העדות אם העדים מתו או שכחו את עדותם. בדברי התוספות במסכת יבמות (לא: ד״ה דחזו בכתבא) אכן מבואר שרבנו תם מקבל עדות כתובה רק אם העדים זוכרים את עדותם. לפי הבנה זו, הדעות השונות שנראה להלן בעניין ההגדרה המציאותית של שטר הן בעלות משמעות גם במסגרת שיטת רבנו תם.
המקור המרכזי שבו עסקו הראשונים בהגדרת שטר הוא מסביב לגמרא במסכת כתובות (כ.). הגמרא שם עוסקת בעדים שכתבו את עדותם, והאמוראים מחדשים שאפשר לקבל את העדות רק אם העדים זוכרים אותה. זאת בניגוד לשטר, שבו אין צורך שהעדים יזכרו את עדותם. התוספות על אתר ניסו לבאר מדוע במקרה של הגמרא שם אי אפשר לסמוך על העדות הכתובה מבלי שהעדים יזכרו אותה, כפי שסומכים על העדות שבשטר:
״ואם תאמר: והכא אפילו אין זה זוכרה כלל, מה בכך? יביא שטרו בבית דין! ויש לומר דעד אחד בשטר לא חשיב שטר, אלא אותו שיש בו שני עדים, דומיא דספר מקנה״ (תוספות כתובות כ.-כ: ד״ה ורבי יוחנן) .
הגר״ח בחידושיו על הש״ס (גיטין ב:) מבאר, שלדעת התוספות שני עדים הם תנאי בהגדרת שטר. שטר שיש בו רק עד אחד – אינו מקבל מעמד של שטר, וממילא אי אפשר לקבל את העדות שבו, מדין ״מפיהם ולא מפי כתבם״. זאת, אפילו במקום שבו יש משמעות לעד אחד, כגון לעניין חיוב שבועה או לעניין האפשרות להצטרף לעד נוסף.
לפי הבנתו של הגר״ח, הדרישה לשני עדים כאן איננה קשורה בהכרח בדין ״על פי שנים עדים יקום דבר״, אלא זוהי קביעה נפרדת ביחס להגדרת שטר. לאור זאת אפשר להבין את ההווה אמינא של הגמרא במסכת בבא בתרא (קסה:), שלפיה בשטר מקושר יש צורך בשלושה עדים מדאורייתאו. אמנם שני עדים מהווים עדות מלאה לכל דבר, אך מצד הגדרת השטר סוברת הגמרא שיש צורך בשלושה עדים דווקא. שטר מקושר שיש בו רק שני עדים נתקל בבעיית ״מפיהם ולא מפי כתבם״, ואי אפשר לקבלו.
על פי אותו עיקרון יישב הגר״ח קושיה של התוספות בראשית המסכת. הגמרא (ב:) מעלה את האפשרות שעד אחד יהיה נאמן להעיד על גט שהגיע ממדינת הים שנכתב ונחתם בפניו, מדין ״עד אחד נאמן באיסורין״. התוספות על אתר (ד״ה עד אחד [השני]) מתקשים לקבל את ההווה אמינא הזו, שהרי עיקר הגט מוכיח שיש צורך בשני עדים דווקא, ואי אפשר לסמוך כאן על עד אחד באיסורים. כיצד אם כן סברה הגמרא שעד אחד מועיל לאמירת ״בפני נכתב ובפני נחתם״? הגר״ח תירץ, שאכן מעיקר הדין עד אחד אמור להיות נאמן אפילו בגט עצמו. הסיבה לכך שגט צריך שני עדים איננה נעוצה בדיני נאמנות, אלא בדיני שטר – אם לא יהיו שני עדים על הגט, הוא לא ייחשב כשטר. כיוון שכך, כאשר מגיע עד אחד המעיד בעל-פה שהגט נכתב ונחתם בפניו – אפשר לחזור לעיקר הדין, ולקבל את עדותו מדין ״עד אחד נאמן באיסורין״.
בהמשך התוספות במסכת כתובות מובאת דעה חולקת, הסוברת שגם עדות כתובה של עד אחד יכולה לקבל מעמד של שטר. לפי דעה זו יש להסביר בדרכים אחרות מהי הגדרת שטר, כפי שנראה להלן.
ניתן להציע שיטת ביניים, שלפיה עד אחד בשטר אמנם אינו מקבל מעמד של שטר, אך על כל פנים אפשר לקבל את עדותו, ואין כאן בעיה של מפיהם ולא מפי כתבם. לפי הבנה זו לא יחולו על עדות זו הדינים המיוחדים הנובעים ממעמד שטר. כך למשל, העד יוכל לחזור בו מעדותו שבכתב, ולא יחול עליו דין ״כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד״. כך אמנם פוסק הרמ״א (חו״מ מ״ו, לח), בעקבות שו״ת הריב״ש (סי׳ קכ״ז). נפקא מינה נוספת היא לעניין הצורך של העד לזכור את עדותו. הרמ״א שם (סעיף י) פוסק שעד אחד שכתב את עדותו צריך לזכור את העדות בזמן שהיא מגיעה לבית דין, בשונה משטר של שני עדים. יש לציין שהש״ך בשני המקומות (ס״ק לג וס״ק קיט) חולק על הרמ״א, ופוסק כדעה השנייה בתוספות, ששטר של עד אחד הוא שטר לכל דבר.
דעת המתחייב
התוספות הנ״ל במסכת כתובות מעלים שתי הצעות נוספות להגדרת שטר:
״ויש לומר דלא חשיב שטר אלא כשעשוי מדעת שניהם – מדעת הלוה שהוא חייב – אז חשיב שטר, אבל הכא שכותב עדותו שלא מדעת הלוה – לא חשיב שטרא...
ועוד אומר ר״י דלא בעינן דעת שניהם, והכא היה יכול להביא שטרו אם היה כתוב כתיקון שטרות, אבל הכא מיירי שאינו כתוב כסדר השטר אלא זכרון דברים בעלמא״ בתירוץ האחרון אומר ר״י, שעדות כתובה מקבלת מעמד של שטר רק כאשר היא כתובה כסדר וכתיקון שטרות. התוספות אינם מבארים מהי ההגדרה המציאותית של קריטריון זה, וקשה להבין מהי כוונתם המדויקת.
לפני כן מעלים התוספות קריטריון משמעותי יותר להגדרת שטר: דעת המתחייב. בראשית דבריהם נראה שהשטר צריך להיכתב על דעת שני הצדדים, אך בהמשך מבואר שדווקא דעתו של הלווה משמעותית, כיוון שהוא זה שהשטר בא לחייב אותו. כך מבואר גם בתוספות במסכת בבא בתרא (לט:-מ. ד״ה מחאה). כאשר העדות נכתבת על דעת המתחייב, היא מקבלת מעמד של שטר, וחלים עליה כל הדינים הנובעים מחידושו של ריש לקיש ״נעשו כמי שנחקרה עדותן״.
העיקרון של דעת המתחייב בא לידי ביטוי בדבריהם של ראשונים נוספים. הגמרא במסכת בבא בתרא (עז.) עוסקת באדם שציווה לשני עדים: ״זכו בשדה לפלוני, וכתבו לו את השטר״. הגמרא קובעת שאדם זה אינו יכול לחזור בו מעצם קניין השדה, אך הוא רשאי לחזור בו מהציווי לכתוב שטר על קניין השדה. התוספות על אתר התקשו להבין, מדוע אנו מאפשרים לו לחזור בו מכתיבת השטר:
״וא״ת, כיון שאין מזיק לו כלום, בין במתנה בין במכר, נכתוב לו ממה נפשך שלא יכול לכפור בו, כיון שאין מפסיד בכתיבה״ (תוספות בבא בתרא עז. ד״ה חוזר בשטר) .
התוספות מניחים שאין שום בעיה לכתוב שטר על הקניין גם אם המקנה אינו רוצה בכך, כיוון שהשטר נועד לראיה בלבד, ומעבר לכך אינו פוגע במקנה כלל. בתירוצם ממשיכים התוספות לאחוז בגישה זו, ומבארים שיש למקנה הפסד מסוים מכתיבת השטר, ולכן אי אפשר לכתוב את השטר שלא מדעתו.
הרמב״ן על אתר מביא את קושיית התוספות, וסוקר את התירוצים השונים לקושיה זו. בסופו של דבר הוא כותב שלפי דעתו, אין צורך בכל התירוצים האלה:
״ולי נראה, שאפילו בלא שום טעם אם רצה חוזר, ד׳ספר מקנה׳ בעינן, ועדים שליחותו הן עושים... וכיון שלא רצה – אין כותבין לו, שאין שטר זה כלום״ (רמב״ן בבא בתרא עז. ד״ה חוזר בשטר) .
הרמב״ן מתרץ את הקושיה בפשטות, על פי העיקרון שראינו לעיל. אמנם המקנה איננו מפסיד דבר מכתיבת השטר, אך על כל פנים הוא המתחייב מעצם מכירת השדה. כתיבת שטר חייבת להיעשות מדעת המתחייב, והעדים הם רק שליחים של המתחייב לכתוב את השטר. לכן, אם המקנה אינו מעוניין בכתיבת השטר – אי אפשר לכותבו, אפילו אם אין לו סיבה מוצדקת לכך. תירוץ הרמב״ן פשוט ובהיר, ויש לתמוה על התוספות שלא תירצו כך. מדבריהם של התוספות כאן עולה לכאורה, שכלל אין צורך בדעת המתחייב כדי לכתוב שטר. בדברינו להלן נראה הסבר שונה במקצת לדעת התוספות.
ניתן להבין בשני אופנים את המשמעות של כתיבת שטר מדעת המתחייב:
א. השטר הוא עדות בכתב של העדים החתומים בו, אך כדי להעניק לו תוקף יש צורך באישורו של המתחייב. ללא דעת המתחייב העדים אינם רשאים לכתוב את עדותם, מחמת דין ״מפיהם ולא מפי כתבם״, והסכמתו של המתחייב נותנת להם ״אור ירוק״ לכתיבת השטר.
ב. השטר הוא למעשה דברו של המתחייב, והעדים הם רק שליחיו ומשמיעי דברו של המתחייב, המעניקים לדברים תוקף של עדות. הבנה זו עולה מתוך דברי הרמב״ן שציטטנו לעיל. דברים מפורשים יותר כותב בעל המאור:
״ ׳מפי כתבם׳ הוא שפסולה עדותן אבל ׳מפי כתבו׳ לא, וכל שטרי הלואה ומקח וממכר – הלוה והמוכר הוא שמצוה את העדים ואמר ׳כתבו וחתמו׳, וכן בגיטי נשים, ואין זה ׳מפי כתבם׳ אלא ׳מפי כתבו׳ ״ (בעל המאור יבמות ט. בדפי הרי״ף) .
בעל המאור קובע שהשטר הוא למעשה דברו של המתחייב ולא של העדים. בהקשר זה ניתן היה להציע חילוק בין גט לשאר שטרות. בגט קיים פן של שילוחין, הדורש מעורבות ישירה של הבעל. לכן הגט נכתב בלשונו של הבעל, כפי שביארנו בשיעור הקודםז. כאן מסתבר לומר שהגט הוא דברו של הבעל, והעדים הם רק שליחיו ומשמיעי דברו. בשאר שטרות, לעומת זאת, קל יותר לומר שהעדים עצמם הם המדברים בשטר, ודעת המתחייב נדרשת רק כדי לתת תוקף לעדותם. אולם, הרמב״ן ובעל המאור אינם מחלקים בין גט לשאר שטרות, ולדעתם כל השטרות הם דברו של המתחייב, ולא דברם של העדים.
שיטת הרמב״ם
בשיעור הקודםח הזכרנו את שיטת הרמב״ם, ששטרות הם מדרבנן. לדעת הרמב״ם מדאורייתא אין תוקף לשטרות, מחמת דין ״מפיהם ולא מפי כתבם״:
״דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים, שנאמר: ׳על פי שנים עדים׳ – מפיהם ולא מכתב ידן.
אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אף על פי שאין העדים קיימים, כדי שלא תנעול דלת בפני לוין״ כפי שהזכרנו בשיעור הנ״ל, הרמב״ן בהשגותיו על ספר המצוות תקף בחריפות את שיטת הרמב״ם. אחת הראיות שמביא הרמב״ן היא מגט:
״וכבר השיבו עליו חכמי הדורות בזה תשובות גמורות, אינן נעלמות מכל מבין עם תלמיד, מהן שאנו דנין בגיטין בעדי חתימה בלבד, והאשה המוציאה לפנינו גט חתום – מקיימין אותו בחותמיו ומתירין אותה להנשא על פי עדות השטר״ (רמב״ן בהשגות על ספר המצוות, סוף השורש השני) .
הקושיה מגט היא כפולה. ראשית, עצם העובדה שיש לגט כוח לשמש ככלי לגירושין מן התורה, מוכיחה שיש תוקף דאורייתא לשטרי קניין. שנית, בסוגיות רבות רואים שגט יכול לשמש גם כשטר ראיה, ואישה המוציאה גט חתום מותרת להינשא, כפי שכותב הרמב״ן. איסור אשת איש הוא איסור דאורייתא, ואם כן מוכח מכאן שגם לשטרי ראיה יש תוקף מן התורה.
בשיעור הקודם הצענו לתרץ, שמעמדו של גט שונה משאר שטרות. גט איננו שטר קניין רגיל אלא הוא כלי לשילוח האישה. לכן יש לו תוקף מדאורייתא, בשונה משטרות אחרים. תירוץ זה עדיין איננו מסביר כיצד משמש הגט כשטר ראיה מן התורה. ניתן אולי להסביר, שההוכחה שהאישה מגורשת באמת איננה נובעת מכוחו של השטר כשטר ראיה, אלא זוהי ראיה מסוג אחר: עצם העובדה שהאישה אוחזת בגט מעניקה לנו אומדנא שהיא אכן התגרשה באמצעותו.
האחרונים הציעו תירוץ אחר ליישוב שיטת הרמב״ם. ה׳נתיבות׳ (כ״ח ס״ק ז) והגר״ח (הל׳ עדות פ״ג ה״ד) חילקו, כל אחד מטעמו הוא, בין שטרי קניין לשטרי ראיה. פסק הרמב״ם ששטרות הם מדרבנן מתייחס רק לשטרי ראיה. שטרי קניין אינם נתקלים בבעיה של ״מפיהם ולא מפי כתבם״, והם בעלי תוקף מדאורייתא.
ניתן להציע שתי וריאציות לחילוק בין שטרי קניין לשטרי ראיה. אפשרות אחת היא לומר, שמדאורייתא שום שטר אינו יכול לשמש כראיה. התורה מעניקה תוקף לשטר קניין ככלי לביצוע הקניין, אך הוא אינו מקבל תוקף כשטר ראיה, ומדאורייתא אי אפשר לסמוך על העדות שבו. לפי הבנה זו נצטרך לומר, שאנו מתירים אשת איש להינשא לא על פי העדות שבגט, אלא מכוח אומדנא עקיפה, כפי שביארנו לעיל.
לחלופין אפשר לומר, שכאשר אנו מעניקים לשטר קניין תוקף מדאורייתא – ממילא הוא מקבל מעמד של עדות לכל דבר, ואפשר לסמוך על העדות הזו מן התורה גם כראיה. בדרך זו הלך הגר״ח בדבריו שם. כך משתמע גם מהגמרא במסכת כתובות (יט:), העוסקת במקרה ששני עדים מכחישים את השטר, ומתייחסת למקרה זה כמקרה של ״תרי ותרי״. לפי הבנה זו מתורצת קושיית הרמב״ן, כיצד אנו סומכים מן התורה על הראיה שבגט, ומתירים לאשת איש להינשא על פיוט.
שטרי קניין ושטרי ראיה
כאמור, האחרונים תירצו בדעת הרמב״ם ששטרי קניין הם מדאורייתא, ואילו שטרי ראיה הם מדרבנן. מהו ההבדל בין שטרי קניין לשטרי ראיה, הגורם לחילוק זה ביניהם? מדברי הגר״ח משתמע, שמדאורייתא יש תוקף לשטר רק אם הוא יוצר משהו. שטר קניין, היוצר חלות של מכירה, גירושין וכדו׳, הוא בעל תוקף מדאורייתא. שטר ראיה איננו יוצר דבר אלא רק מעיד על מציאות קיימת, ולכן התוקף שלו הוא מדרבנן בלבד.
שיטתו של הגר״ח עומדת, כנראה, בבסיס דברי הראשונים בגמרא במסכת בבא מציעא. הגמרא שם (יג.) עוסקת בשטר חוב שאין בו אחריות נכסים. לדעת רבי מאיר, אי אפשר לגבות באמצעות שטר זה מנכסים משועבדים. שמואל מחדש בדעת רבי מאיר, שלא רק שאי אפשר לגבות בו מנכסים משועבדים, אלא אף מנכסים בני חורין אי אפשר לגבות בו, והוא אינו נחשב אפילו כמלווה על-פה.
ניתן להבין שבאופן עקרוני השטר הוא בעל תוקף, והסיבה לכך שאי אפשר לגבות בו היא סיבה צדדית. בדרך כלל, כאשר המלווה אוחז בידו שטר חוב, הלווה אינו נאמן לטעון פרעתי. אילו הוא היה פורע – היה עליו לקחת את השטר מיד המלווה. כיוון שכן, העובדה שהמלווה עדיין מחזיק בשטר מוכיחה שלא היה פירעון, והוא זכאי לטעון כלפי הלווה: ״שטרך בידי מאי בעי?״. במקרה שאין בשטר אחריות נכסים, לא אכפת ללווה להשאיר את השטר ביד המלווה גם לאחר הפירעון, וטענת ״שטרך בידי מאי בעי?״ מאבדת את תוקפהי. לכן, אם הלווה טוען ״פרעתי״ – הוא נאמן, והמלווה אינו יכול לגבות ממנו אפילו מנכסים בני חורין. לפי הבנה זו, אם הלווה יטען ״לא לוויתי״ – הוא לא יהיה נאמן, שהרי יש ביד המלווה שטר בעל תוקף המכחיש את טענתו.
הראשונים על אתר ביארו את שיטת שמואל בדרך אחרת. לדעתם, השטר הוא חסר כל תוקף, והלווה נאמן אפילו בטענת ״לא לוויתי״. כך מבאר הרמב״ן על אתר:
״דכיון דלית בהו אחריות נכסים – הוה להו כמלוה על פה, וקיימא לן ׳מפיהם ולא מפי כתבם׳, והאי כיון דלאו מעשה שטר קא עביד – לאו שטר של מלוה הוא, אלא כתבם של עדים, ואינו גובה בהם כלל״ (רמב״ן בבא מציעא יג. ד״ה אינו גובה) .
מדברי הרמב״ן נראה, ששטר מקבל תוקף כדברו של המתחייב רק כאשר הוא ״עושה מעשה שטר״, ויוצר חלות חדשה. אילו הייתה אחריות נכסים בשטר – היה זה שטר יצרני, העושה מעשה שטר. שטר כזה יכול להתגבר על בעיית ״מפיהם ולא מפי כתבם״. אולם, כיוון שאין אחריות נכסים בשטר – זהו שטר שאינו יוצר דבר, אלא רק מעיד על קיום ההלוואה. שטר כזה אינו נחשב כדברו של המתחייב אלא כדברם של העדים, והוא נתקל בבעיית ״מפיהם ולא מפי כתבם״, ולכן אי אפשר לגבות על פיו אפילו מנכסים בני חורין.
בעל ה׳השלמה׳ על אתר (סי׳ יב) הלך בכיוון דומה לזה של הרמב״ן. גם לדעתו, השטר מאבד את מעמדו כיוון שהוא אינו עושה מעשה שטר, ולכן הלווה נאמן אפילו בטענת ״לא לוויתי״. בעל ה׳השלמה׳ מתייחס גם לדעה החולקת על שמואל, וסוברת שאפשר לגבות מבני חורין בשטר זה. הוא מבאר, שגם הדעה הזו מקבלת את העיקרון של ״עושה מעשה שטר״, אך מיישמת אותו באופן שונה. לפי אותה דעה, כיוון שהשטר מהווה ראיה לכך שההלוואה התקיימה, ומכריח את הלווה להביא ראיה לפירעון – הוא נחשב כשטר היוצר מציאות חדשה. די בכך כדי לומר ששטר זה ״עושה מעשה שטר״, ולכן אפשר לגבות בו מנכסים בני חורין.
ראינו את שיטת הגר״ח, ששטר קניין מקבל תוקף דאורייתא אם הוא יוצר מציאות חדשה. אחרונים אחרים הסבירו את החילוק בין שטרי קניין לשטרי ראיה בדרכים אחרות. ה׳נתיבות׳ תלה את החילוק במידת הידיעה של העדים. בשטרי קניין העדים אינם יודעים אם מעשה הקניין אכן התקיים. הם יודעים רק שהייתה קיימת דעת מתחייב למעשה זה. עדות כזו אינה נתקלת בבעיית ״מפיהם ולא מפי כתבם״, והיא כשרה מדאורייתא. בעיה זו קיימת רק בשטרי ראיה, שבהם העדים מעידים על גוף המעשה, וזוהי עדות בכתב. ייתכן שלפי ה׳נתיבות׳ שטר ראיה על הלוואה שנכתב לפני ביצוע ההלוואה יהיה כשר מדאורייתא.
הרב סולובייצ׳יק הלך בכיוון אחר בהסבר החילוק בין שטרי קניין לשטרי ראיה. ראינו לעיל, שאחד התנאים הנדרשים כדי להתגבר על בעיית ״מפיהם ולא מפי כתבם״ הוא דעת המתחייב. הרב סולובייצ׳יק הסביר, שלדעת הרמב״ם רק בשטרי קניין קיים אדם שאפשר להגדיר אותו כמתחייב. ״מתחייב״ הוא רק זה שמפסיד באופן ישיר מכתיבת השטר – המוכר, המגרש וכדו׳. שטר ראיה איננו גורם הפסד ישיר לשום צד, אלא הוא רק משמש כראיה נגד אחד מהצדדים, ובאופן עקיף עלול לגרום לו להפסד כלשהו בעתיד. הפסד כזה איננו מספיק כדי להגדירו כ״מתחייב״. כיוון שכך, אין שום אפשרות לכתוב שטר ראיה מדעת המתחייב, וממילא שטר ראיה ייתקל תמיד בבעיית ״מפיהם ולא מפי כתבם״.
הזכרנו לעיל את התוספות במסכת בבא בתרא, שמדבריהם נראה שאפשר לכתוב שטר ללא דעת המתחייב. הרב סולובייצ׳יק מיאן לקבל את ההבנה, שלדעת התוספות אין כל משמעות לדעת המתחייב. לדעתו, התוספות קיבלו את החילוק הנ״ל בין שטרי קניין לשטרי ראיה, וגם הם סוברים שבשטרי ראיה כלל לא קיים ״מתחייב״, בדומה להבנת הרמב״ם. אולם, התוספות והרמב״ם הגיעו מתוך כך למסקנות הפוכות. הרמב״ם סבר, שכיוון שאין מתחייב בשטרי ראיה – אין שום אפשרות לכתוב שטרות אלה מדאורייתא. התוספות הלכו בכיוון ההפוך: כיוון שלא קיים מתחייב בשטרי ראיה – אין כל צורך בדעת המתחייב, והשטר כשר גם שלא מדעת אחד מהצדדים. בשטר קניין יודו התוספות שקיים מתחייב, ולכן צריך לכתוב את השטר מדעתו.
בהקשר זה יש להזכיר את שיטת הרמב״ן שראינו לעיל. הרמב״ן חלק על התוספות, וסבר שגם במקרה של הגמרא במסכת בבא בתרא יש צורך בדעת המתחייב. לפי הסברו של הרב סולובייצ׳יק, הרמב״ן למעשה חולק על התוספות והרמב״ם גם יחד. בניגוד לתוספות והרמב״ם, שסברו שלא קיים מתחייב בשטרי ראיה, הרמב״ן סבר שגם בשטרי ראיה קיים מתחייב – זה שהראיה משמשת כנגדו, ולכן צריך לכתוב את השטר מדעתו.
שטרות דרבנן
כפי שראינו, לדעת הרמב״ם אין תוקף לשטרי ראיה מדאורייתא, משום ״מפיהם ולא מפי כתבם״. אולם, חכמים תיקנו שאפשר יהיה לדון על פי שטרי ראיה, כדי שלא לנעול דלת בפני לווין. ניתן להעלות שתי הבנות ביחס לאופי תקנה זו:
א. חכמים העניקו לשטרי ראיה מעמד של שטר מדרבנן. במסגרת ההבנה הזו אפשר לומר, שחכמים הכירו בכך שהצד שהראיה משמשת כנגדו נחשב כמתחייב, ויש לכתוב את השטר מדעתו; או שחכמים ויתרו על הצורך בדעת המתחייב, והעניקו מדרבנן תוקף של שטר לכל עדות כתובה.
ב. שטרי ראיה אינם נחשבים כשטרות גם ברובד הדרבנן, אלא יש להם מעמד של עדות כתובה.
נפקא מינה אפשרית בין שתי ההבנות האלה היא בשאלה, האם עדי השטר צריכים לזכור את עדותם בשעה שהשטר מופיע בפני בית דין. בשאלה זו עסקו כבר הגאונים, והעלו דעות שונות (עיין אוצר הגאונים כתובות סי׳ ר״ט-רי״ב). הרמב״ם מתייחס לשאלה זו בהלכות עדות:
״שטר שיצא לבית דין ובאו עדים ואמרו: ׳כתב ידינו הוא זה, אבל מעולם לא ידענו עדות זו, ואין אנו זוכרים שזה לוה מזה או מכר לו׳ – לא נתקיים השטר...
אבל אם היה כתב ידן יוצא ממקום אחר, או שהיו שם עדים שזה כתב ידן – מקיימין את השטר, ואין משגיחין על דבריהן שאומרין ׳אין אנו זוכרין עדות זו׳, שמא חזרו בהם, וזה שאמרו ׳אין אנו זוכרין׳ כדי לבטל השטר״ הרמב״ם פוסק, שאם השטר כבר מקוים – העדים אינם נאמנים לפסול את השטר בטענה שהם אינם זוכרים את עדותם. ניתן היה לנמק דין זה בפשטות – כיוון שעדותם הכתובה קיבלה מעמד של שטר, שוב אין צורך שיזכרו את העדות. אולם, הרמב״ם אינו מנמק כך את ההלכה, אלא כותב שהם אינם נאמנים לומר שאינם זוכרים את העדות. מדבריו משתמע, שבאופן עקרוני יש צורך שהעדים יזכרו את העדות, ואילו היינו מאמינים להם שהם אינם זוכרים – היינו פוסלים את השטר. מכאן ראיה לכאורה שגם מדרבנן, שטרי ראיה אינם נחשבים כשטר לכל דבר אלא כעדות כתובה בלבד.
ניתן לדחות את הראיה הזו מדברי הרמב״ם. מדבריו של הרמב״ם בראשית ההלכה נראה, שהעדים במקרה זה לא רק שאינם זוכרים את העדות, אלא הם מכחישים אותה בתוקף, וטוענים בבירור שהם מעולם לא ראו אירוע כזה. ייתכן שדווקא הכחשה כזו הייתה יכולה לבטל את השטר, אילו היינו מאמינים לדברי העדים. במקרה רגיל שבו העדים אינם זוכרים אם ראו או לא ראו – אין בכוחם של העדים לבטל את השטר. אפילו אם היינו מאמינים להם – ניתן היה לסמוך על השטר, כיוון ששטרי ראיה קיבלו מעמד של שטרות לכל דבר מדרבנןכ.
א. נפקא מינה אפשרית בין ההבנות השונות היא לעניין הגדת עדות על ידי הרכנת הראש. עיין ירושלמי תרומות פ״א הל״ו, רמב״ן גיטין עב. ד״ה קולו לאפוקי ורשב״א שם ד״ה תניא כותיה, הדנים ביחס שבין השמעת קול להרכנת הראש. אמנם לעניין ציווי הבעל מצאנו שהרכנת הראש מספיקה, אך ייתכן שבעדות יש צורך ביכולת רחבה יותר לפרט ולהסביר.
ב. עיין רש״י גיטין ג. ד״ה נעשה כמי שנחקרה המסביר ש״לא חציף איניש לזיופי״. ועיין עוד בתוספות כח. ד״ה קיום שטרות וש״ך חו״מ מ״ו ס״ק ט, המציעים מגבלות מסוימות לדינו של ריש לקיש.
ג. עיין בבא קמא צח:, שם מבואר שעדים יכולים להעיד על תוכנו של שטר שנשרף.
ד. יש לדון האם אילם כשר לעדות בשטר, או שדינו של אילם חמור יותר מעדים אחרים, כיוון שהוא כלל אינו ראוי להגדה בעל-פה, ולכן הוא יהיה פסול אף לעדות בשטר. שאלה זו מתעוררת הן במסגרת שיטת רבנו תם, הן במסגרת שיטת שאר הראשונים. הר״ש במסכת כתובות (כ. ד״ה כותב אדם) סובר שאילם פסול לעדות בשטר, וכך סובר גם ה׳קצות׳ (מ״ו ס״ק יט). לדעת ה׳קצות׳ הפסול של אילם איננו משום שהוא אינו ראוי להגיד, אלא זהו פסול הגוף.
ה. עיין סנהדרין לב: ובחידושי הגר״ח הל׳ עדות פ״ג ה״ד, וכן עיין להלן עמ׳ 45.
ו. על פי פשט הגמרא שם מדובר בפסול דאורייתא. אמנם עיין תוספות שם ד״ה הכא נמי, המפרשים שזהו פסול דרבנן.
ז. לעיל עמ׳ 12.
ח. לעיל עמ׳ 15.
ט. עוד בעניין מעמדו של שטר ראיה מדרבנן עיין בשיעור הבא בעניין זמן בשטרי קידושין וגיטין, עמ׳ 35.
י. כך הסביר הרמב״ן במלחמות בבא בתרא פב: בדפי הרי״ף (ד״ה ועוד מתניתין) את דין ״שטרך בידי מאי בעי״. לגר״ח היה הסבר אחר לדין זה – עיין בחידושיו על הש״ס (סימן קטו).
כ. עיין גם ברמב״ם הל׳ עדות פ״ז ה״ז, שם משתמע שאפילו לאחר שהעדים מתו השטר כשר, ובלבד שתתקיים חתימתם ממקום אחר.
משום עיגונא [עיגון] אקילו [הקלו] בה רבנן [חכמים] שנאמין לשליח המביא את הגט, אף שהוא אחד, כדי שלא להביא לכך שנשים תהיינה עגונות בגלל מחסור בשליחים.
due to the possibility of desertion, i.e., that she may become like a deserted wife, the Sages were lenient with her by saying that the agent who brought the bill of divorce is deemed credible, despite the fact that he is a single witness. This is to prevent women from becoming uncertain of their marital status as a result of the lack of testimony needed to ratify the bill of divorce.
הכל
(2) הַאי קוּלָּא הוּא חוּמְרָא הוּא דְּאִי מַצְרְכַתְּ לֵיהּ תְּרֵי לָא אָתֵי בַּעַל מְעַרְעֵר וּפָסֵיל לֵיהּ חַד אָתֵי בַּעַל וּמְעַרְעֵר וּפָסֵיל לֵיהּ.
The Gemara asks: Is this ruling a leniency? It is a stringency, since if you require two witnesses to testify with regard to the bill of divorce, her husband cannot come to contest and invalidate it, as his testimony will not be accepted against that of the two witnesses. However, if only one agent brings the bill of divorce, the husband can come and contest and invalidate the document.
האי קולא היא – בתמיה.
דאי מצרכת תרי – למימר לשמה תו לא מצי בעל לערער השתא אתי ומערער ואוקי חד לבהדי חד.
האי קולא הוא חומרא הוא – בריש האשה רבה (יבמות דף פח.) גבי מתוך חומרא שהחמרת עליה בסופה דפריך לא לחמיר ולא ליקל ומשני משום עיגונא אקילו בה רבנן לא שייך למיפרך האי קולא הוא חומרא הוא דאי מצרכת לה תרי ובא בעלה מותרת לחזור כדאמרינן התם והשתא בחד תצא מזה ומזה דהתם זימנין דלא אפשר לתקן כשלא ראה אלא אחד שהיה מכיר שהוא בעלה ואפילו היו שם הרבה מי יביאם בכאן להעיד אבל כאן יכול לשלחו בשנים.
חד אתי בעל מערער ופסיל ליה – יש לפרש דפסיל ליה ממש אע״ג דלא מהימן וליכא אלא לעז בעלמא מיפסל וא״ת א״כ מאי ס״ד דמהני בפני נכתב כיון דאכתי איכא לעז וי״ל דס״ד דמהני דרוב פעמים לא יוציא שיסבור שלא יאמינוהו ומיהו אי מפיק ליה מיפסל ולמאי דס״ד הא דקתני אם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו קאי נמי אהמביא גט ממדה״י ומשני מידק דייק ולא אתי בעל לערער ואפי׳ אם יערער לא יאמינוהו וליכא לעז כלל ומיהו אין נראה לר״י לפרש כן שיהא פסול משום לעז בעלמא כיון דקים לן שהוא כשר ועוד מדלא תנן ברישא המביא גט ממדה״י אם יש עליו עוררין וכו׳ כדקתני בסיפא ונראה לפרש ופסיל ליה היינו שיאמינוהו ללעז אבל מ״מ הגט כשר.
תוס׳ בד״ה חד אתי כו׳ וא״ת אם כן מאי ס״ד דמהני בפני נכתב כיון כו׳ עכ״ל יש לדקדק בדבריהם לפי מה שפר״י נמי לקמן דפסיל ליה לאו דוקא אלא שיאמינוהו ללעז תקשי ליה מאי ס״ד דמהני בפני נכתב דהא אכתי איכא לעז ומעיקרא נמי לא הוה אלא לעז כדקאמר סתם ספרי דדייני מגמר כו׳ דליכא למימר דהוה ס״ד דמעיקרא קודם שאומר בפני נכתב אם יבא ויערער הגט פסול דאם כן תקשי ליה כמו שהקשה לקמן וכי משום לעז בעלמא יפסול הגט כיון דקים לן שהוא כשר ויש ליישב דודאי דמעיקרא קודם שאומר בפני נכתב אם יבא ויערער הגט פסול דחיישינן למיעוטא דלא עדיף ממביא גט בא״י דאינו אומר בפני נכתב וערעורו ערעור אם יערער כדקתני במתני׳ יתקיים בחותמיו ודו״ק:
רש״י בד״ה דאי מצרכת כו׳ ואוקי חד לגבי חד עכ״ל. ולכאורה יש לתמוה דמי הכריחו לפרש כן דהא לקמן ד׳ ט׳ בגמרא דמסקינן דערעור דבעל הו״ל כערעור דשנים ואמרינן נמי התם דערעור דחד לא מיקרי ערעור כלל דאין ערעור פחות משנים ואע״ג דליכא מאן דמכחיש לעד אחד המערער וכ״ש הכא שהשליח מכחיש להבעל דלא הוי הבעל מהימן אי הוי כחד לגבי חד אלא משום דערעור דבעל הו״ל כערעור דשנים ועוד דבכולא תלמודא משמע דהיכא דעד אחד נאמן להתיר וכבר התירו על פיו הו״ל כשנים וכי אתא חד ומכחיש ליה הו״ל כאחד במקום שנים. אמנם כן נלע״ד דלשון רש״י ז״ל מדוקדק היטב אליבא דהלכתא ודינא קמ״ל דודאי הא דאמרינן לקמן דערעור דבעל הו״ל כערעור דשנים היינו דוקא בערעור דמזוייף שהרי אף אם הגט ביד האשה ואומרת שבעלה נתנה לה אפ״ה אם טוען מזוייף אינה מגורשת כמבואר בא״ע סי׳ קנ״ב וכמו שאבאר לקמן בעזה״י משא״כ בערעור דשלא לשמה דכיון שאם הגיע הגט מידו ליד האשה פשיטא שאין ערעורו כלום א״נ כיון ששלחו ע״י שליח והוא מודה בעיקר השליחות לא משמע ליה לרש״י להחשיב ערעור דבעל כערעור דשנים דמהיכי תיתי לכך כתב דהו״ל מיהא כחד לגבי חד וכמאן דליתנייהו דמי וממילא מיפסל מדרבנן דאע״ג דאמרינן לקמן אין ערעור פחות משנים הא אסקינן בפרק עשרה יוחסין דהיינו דוקא היכא דאיכא חזקת כשרות ומש״ה פריך נמי לקמן דכיון שעד אחד מערער לומר שהשליח או האשה זייפו הגט מוקמינן להו אחזקת כשרות כיון דאיכא נמי חזקה דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרו עדותן בב״ד דמי וכפרש״י דלא חציף איניש כולי האי לזייף וכמו שאפרש במקומו ואין הערעור כלום בפחות משנים משא״כ הכא דלא שייך חזקת כשרות דלשיטת רש״י עיקר החששא שמא איתרמי שמא כשמא וא״כ אף לפי ערעור הבעל כולהו בחזקת כשרות קיימי אלא שהוא היה מהמיעוט שאינן בקיאין לשמה וא״כ לא איתרע חזקת כשרות דידיה ועוד דלענין חזקת כשרות דידיה הוא נאמן על עצמו וממילא דלא תיקשי נמי מהא דקי״ל כל מקום שהאמינה התורה עד אחד וכו׳ דהתם איירי דוקא היכא דאיכא שום סברא להאמין הדאשון יותר כגון בסוטה דאמרינן רגלים לדבר שקינא לה ונסתרה וכן בעד אחד באשה שמת בעלה משום דמילתא דעבידא לאיגלויי היא ועוד דאשה דייקא ומינסבא משום חומר כו׳ מיהו צ״ע מעגלה ערופה וא״כ למאי דלא ס״ד עכשיו שהשליח מידק דייק א״כ לא היה לנו שום טעם להאמין לשליח יותר מהבעל אלא הו״ל לגמרי כחד לגבי חד וא״כ מה הועילו חכמים בתקנתן. ועוד נראה דמעיקרא דבעי למימר דמשום עגונא הקילו רבנן להאמין עד אחד אע״ג דעד אחד לאו כלום הא וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקנו ואם הקילו משום עגונא שלא לחוש למיעוטא היה להם להקל ואף בלא עדות כל עיקר אלא דבזה י״ל דהא נמי כעין דאורייתא הוא דכיון דמדאורייתא רוב בקיאין הן אלא מדרבנן אמרינן סמוך מיעוטא לחזקת א״א והו״ל פלגא ופלגא א״כ הו״ל מיהא כמאן דלא איתחזק לא איסורא ולא היתיר׳ דהא פלגא ופלגא הוא וא״כ כה״ג מדאורייתא נמי עד אחד נאמן להתיר ולא לאסור מיהו ברירא לן משיטת הפוסקים דהא דעד אחד נאמן להתיר ולא לאסור היינו היכא דלא מכחשו ליה אבל היכא דמכחשו ליה ליתא להאי כללא דל׳ש היכא דמכחיש ליה הבעל דבר ול״ש מכחיש ליה עד אחד אפ״ה קי״ל דעד אחד בהכחשה או כלום הוא כמבואר בפרק האומר ובל׳ד סי׳ קכ״ז ע״ש בש״ך. ואף לשיטת מהר״י קולון ז״ל דעד אחד אומר שהשוחט שחט בפסול והשוחט מכחישו ופסק דהשוחט נאמן משום דעד אחד נאמן באיסורין היינו נמי משום דאית ליה חזקת כשרות ומסייע ליה נמי רובא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין והוא אומר שהוא מהרוב משא״כ כאן הוא להיפך שהבעל דבר עצמו עומד וצווח שהוא מהמיעוט א״כ מקשה שפיר שאין להאמין לשליח שהוא עד אחד במקום הכחשת הבעל דלא גרע מחד אע״ג דבע״ד הוא וכדכתיבנא וע״ז משני בגמרא דמעיקרא מידק דייק וא״כ יש להאמין לשליח לגמרי כשנים כמו בעד אחד באשה שמת בעלה ובסוטה וכה״ג טובא ודוק היטב שלענ״ד הוא ברור ליישב לשון רש״י ז״ל:
תוספות בד״ה חד אתי בעל ומערער ופסיל ליה יש לפרש כו׳ אע״ג דלא מהימן מיפסל משום לעז כו׳ עכ״ל. כבר כתבתי דהתוספות לשיטתייהו דלא חיישינן למיעוטא דמיעוטא אף לרבי מאיר ומש״ה פשיטא להו דאף להמקשה דהכא דלא אסיק אדעתיה סברא דמעיקרא מידק דייק אפ״ה אין סברא לפסול מדינא ע״י ערעור הבעל אלא דמספקא להו בסברת המקשה בהא דקאמר ופסיל ליה אם כוונתו דפסיל ליה ממש מחמת הלעז או כפירוש ר״י בסוף הדיבור דכשר אלא שהבעל רוצה לפוסלו ואפ״ה הוי חומרא לגבה האי לעז גופא מיהו לבתר דמשני הש״ס ומסיק דמעיקרא מידק דייק נראה דפשיטא להו להתוספות אליבא דכל הפירושים דאי אתי בעל ומערער לא אשגחינן ביה כדמשמע פשטא דלישנא דגמרא לקמן וכפירש״י כאן ועיין מה שאכתוב בזה לקמן דף ו׳ גבי ואי עבדת אהנית כנ״ל בכוונת התוס׳ מיהו אחכ״ז לא ידעתי למה הוצרכו התוספות לידחק בלשון דפסיל ליה ולפירוש ר״י הוי לישנא קייטא בעלמא דהא אף למאי דמשמע להו דאליבא דרבה לא חיישינן למיעוטא דמיעוטא וכשר מדינא משום חששא דשלא לשמה אכתי מצינן לפרש בפשיטות כוונת המקשה בענין זה האי קולא חומרא הוא דאי מצרכת תרי א״א לבעל לערער בשום ענין משא״כ השתא שתקנו חכמים דהשליח לבד נאמן איכא למיחש לרבה נמי דאתי בעל ומערער לגמרי שהגט מזוייף או שמסרו לו ע״י תנאי או שנפל ממנו ומצאו זה השליח ויהא נאמן במגו דמזוייף דנהי דרבה לא חייש לטעמא דמצויין לקיימו היינו היכא דליכא ערעור אבל בדאיכא ערעור נראה דאין שום סברא לומר דהבעל לא יהא נאמן לגבי השליח למאי דלא אסיק אדעתיה השתא טעמא דמעיקרא מידק דייק ולא אתי לאורועי נפשיה וא״כ הוי ליה חד לגבי חד ואוקי איתתא אחזקת אשת איש ואהא מסיק הש״ס שפיר דודאי יש להאמין להשליח יותר משום האי סברא כיון דאמר מר בפני כמה נותנו לה ומידק דייק ולא אתי השליח לאורועי נפשיה וכמו שאבאר כן נ״ל לפרש לולי שהתוספות לא כתבו כן ולא נחתו להא סברא ובאמת נראה מהמשך לשונם דהך קושיא שנייה דמקשינן בסמוך אליבא דרבא חד אתי בעל ומערער ופסיל ליה מפרשו לה נמי בכה״ג דלפר״י לא פסיל ליה כלל דאף להמקשה כשר מדלא קתני במתניתין בבבא דרישא יתקיים בחותמיו אלא דהא דקאמר המקשה דפסיל ליה היינו נמי משום לעז. אמנם למאי דפרישית אתי שפיר טפי ומאי דקשיא להו להתוס׳ מבבא דסיפא כבר כתבתי דבלא״ה ה״מ לאקשויי מעיקרא מכמה משניות ומגיטין שניתנו במדינת הים עצמן אלא דניחא ליה להש״ ׳ס להקשות מהאי בבא גופא דאיירי בהו רבה ורבא. ועוד דמהאי בבא דאם יש עוררין יתקיים בחותמיו ודאי ליכא לאקשויי מידי דמצינן למימר דאערעור דלקוחות קאי כמ״ש התוס׳ עצמן לקמן דף ט׳ דבא״י הוי ערעור כשלא אמר בפ״נ ובפ״נ ובבבא דרישא שאמר בפ״נ ובפ״נ לא הוי ערעור משא״כ בערעור דבעל ודאי סבר המקשה דמדינא מצי לערער ופסול והנלע״ד כתבתי ודוק היטב:
בא״ד וא״ת א״כ מאי ס״ד דמהני בפ״נ כו׳ עכ״ל. ופי׳ דע״כ הא דקאמר משום עיגונא הקילו בה רבנן היינו לענין ערעור הבעל דאי לענין דמתירין אותה לינשא ולא חיישינן למעוטא אפילו בלא עד אחד נמי דמ״ש משאר גיטין שניתנו במ״ה דלא חיישינן להו וכ״ש ללישנא דאין מצויין לקיימו דלא שייך לומר שהקילו להתירה להינשא אף בדליכא ערעור דא״כ מה צורך לנאמנות השליח ומ״ש מגט הבא מא״י דמותרת להינשא אף בלא נאמנות השליח ומ״ש מד״ה מא״י אטו משום דאין עדים מצויין נחמיר עלה אע״כ דעיקר הקולא הוא במקום ערעור הבעל וא״כ מקשו התוספות שפיר דלמאי דס״ד דסוף סוף פסיל ליה הבעל למאי מהני בפ״נ ובפ״נ וק״ל:
בא״ד אין נראה לר״י שיהא פסול משום לעז בעלמא כיון דקים לן שהוא כשר. אף למה שכתבתי בסמוך דיש לחוש משום לזות שפתים משום דר׳ אסי י״ל דלפר״י הכא אפילו לזות שפתים ליכא דסמכינן ארובא דרובא וקים לן דמשקר וק״ל:
תוס׳ ד״ה האי כו׳ לא שייך למפרך. לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים כיון דסמכינן על סברא דדייקא דבעלה מת ממילא לא שייך שיבוא ולא אתי לידי חומרא ושאני הכא דאף דסמכינן דהשליח אומר אמת מ״מ שמא יבוא בעל ויערער בשקר. וה׳ יאיר עיני:
ותוהים: וכי האי [דבר זה] קולא [להקל] הוא? הלא חומרא [להחמיר] הוא, דאי מצרכת ליה תרי [שאם אתה מצריך לו, לגט, שנים] שיעידו עליו — לא אתי [יבוא] בעל מערער ופסיל ליה [ויערער ויפסול אותו], שהרי לא יתקבלו דבריו, ועדותו בטילה כנגד שני עדים. אבל אם מביא רק שליח חד [אחד] — אתי [יבוא] הבעל ומערער ופסיל ליה [ויערער ויפסול אותו]!
The Gemara asks: Is this ruling a leniency? It is a stringency, since if you require two witnesses to testify with regard to the bill of divorce, her husband cannot come to contest and invalidate it, as his testimony will not be accepted against that of the two witnesses. However, if only one agent brings the bill of divorce, the husband can come and contest and invalidate the document.
הכל
(3) כֵּיוָן דְּאָמַר מָר בִּפְנֵי כַּמָּה נוֹתְנוֹ לָהּ רַבִּי יוֹחָנָן ור׳ וְרַבִּי חֲנִינָא חַד אָמַר בִּפְנֵי ב׳ שְׁנַיִם וְחַד אָמַר בִּפְנֵי ג׳ שְׁלֹשָׁה מֵעִיקָּרָא מִידָּק דָּיֵיק וְלָא אָתֵי לְאוֹרוֹעֵי נַפְשֵׁיהּ.
The Gemara answers: Since the Master says: In the presence of how many people must the agent who brings the bill of divorce give it to the woman? Rabbi Yoḥanan and Rabbi Ḥanina disagreed with regard to this issue. One said that he must deliver it to her in the presence of at least two people, and one said that he must deliver it to her in the presence of at least three people, as three individuals are considered a court. Therefore, at the outset the agent is careful to clarify the matter fully, and he will not act to his own detriment by bringing an invalid bill of divorce.
כיון דאמר מר – לקמן (דף ה:).
בפני כמה נותנו – שליח זה לאשתו ואומר בפניהם בפני נכתב בפני שנים וכו׳.
מעיקרא מידק דייק – השליח כשמקבלו מיד הבעל ויודע בו שברצון מגרשה ולא יבא ויערער עוד ואי נמי עורר אינו נאמן דודאי דק במילתא שפיר.
כיון דאמר מר בפני כמה נותנו לה וכו׳ מידק דייק ולא אתי לאורעי נפשי׳. ק״ל א״כ היכא דאתיוה בי תרי, כ״ש דהוה לן למימר דכיון דיהביה לתרי, מעיקרא מידק דייק ולא אתי לאורעי נפשיה, וכדאמרי׳ היא חומרא הוא דאי מצרכת תרי לא אתי בעל ומערער ופסיל ליה, אע״ג דאתיוה תרי ולא אמרי בפני נכתב, כיון שנתנו לתרי דליהבו ליה ניהלה, ה״ל כנותנו לה ולא אתי לאורועי נפשיה. וי״ל דעד דאמר שליח [בפ״נ ובפ״נ], בין דאתיוה חד בין דאתיוה תרי בפנינו נכתב, חיישי׳ דלמא (אמר) לא דייק מעיקרא ולא בקיא בלשמה, אבל השתא דידע בחד דבעי למימר בפני נכתב מידק דייק מעיקרא.
כיון דאמר מר בפני כמה נותנו לה ר׳ יוחנן ור׳ חנינא חד אמר בפני שנים וחד אמר בפני שלשה מעיקרא מידק דייק ולא אתי לאורועי נפשיה. כלומר ואפילו אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה, וכן פרש״י ז״ל, אלא דלישנא דגמרא לא משמע, אלא דאיהו לא אתי לאורועי נפשיה, הא אי אתי ומערער ערעורו ערעור, וכן משמע נמי מדקאמר אתי בעל ומערער ופסיל ליה, והא דאמרינן לקמן (גיטין ו:) ואי עבדת אהנית דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה, דלמא התם במביא מארץ ישראל דוקא, וטעמא דמילתא משום דלא צריך, וכיון דלא הוה צריך ואמר [בפני נכתב] מסקינן ליה דרגא ומהני כיון דקיום שטרות דרבנן. ומיהו שמעינן לה ודאי ממתניתין דתנן המביא גט בארץ ישראל אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו, דאלמא מדתני הכא במביא מא״י, ולא תני הכין במביא ממדינת הים, משמע דדוקא במביא מא״י משום שהקלת עליה בתחלתה נקל עליה בסופה שאם בא וערער ערעורו בטל והכין איתא בהדיא בירושלמי (פ״א ה״א) דגרסינן התם אר״י חומר שהחמרת עליו בתחלה שיהא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם הקלת עליה בסוף שאם בא וערער ערעורו בטל. ולפיכך נ״ל דהא דקאמר אתי בעל ומערער ופסיל ליה, הכי קאמר אתי ומערער ואמר דפסול הוא ומזויף ויוציא עליו לעז, ונמצאת משיאה בגט שיצא עליו לעז פסול וליכא אלא חד דמוציאו מידי לעז, ופריק דאפילו משום לעז ליכא דלא אתי לאורועי אנפשיה כנ״ל.
גמ׳ מעיקרא מידק דייק כו׳. נ״ב מעיקרא מידק דייק ולא אתי לאורועי נפשיה כלומר ואפי׳ אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה וכן פירש רש״י ז״ל אלא דלישנא דגמרא לא משמע אלא דאיהו לא אתי לאורועי נפשיה הא אי אתי ומערער ערעורו ערעור וכן משמע נמי מדקאמר אתי בעל ומערער ופסיל ליה כו׳ עד ולפיכך נ״ל דהא דקאמר אתי בעל ומערער ופסיל ליה הכי קאמר אתי ומערער ואמר דפסול הוא ומזויף ויוציא עליו לעז ונמצא משיאה בגט שיצא עליו לעז פסול וליכא אלא חדא דמוציאו מידי לעז ופריך דאפי׳ משום לעז ליכא דלא אתי לאורועי אנפשיה כך נ״ל. עכ״ל רשב״א בחדושיו ואני אומר דרש״י פי׳ לא אתי לאורועי נפשיה אשליח קאי ולא אבעל. וכן משמע מלשון התוס׳ לקמן בד״ה הכא בפני כו׳ נ״ל:
רש״י בד״ה הכא בפני קאמר ולא קא מוכחא מילתא כצ״ל. ונ״ב פירוש דלקיומי אתי וק״ל. תוס׳ בד״ה הכא בפני אבל ידעתי אין מועיל כו׳ בסה״ד משמע ליה לרבה דידענו כו׳. נ״ב פי׳ אפי׳ ידענו אינו מועיל וכ״ש ידעתי שהרי רבה בעי לומר בפני נכתב כו׳ אפי׳ בתרוייהו לאפוקי אליבא דרבא לא אשכח ידענו גבי גט דהא בתרוייהו אין צ״ל בפ״נ אלא בידעתי לחוד ודו״ק:
ומשיבים: כיון שאמר מר [החכם]: בפני כמה אנשים השליח המביא את הגט נותנו לה, לאשה? ר׳ יוחנן ור׳ חנינא נחלקו בכך, חד [אחד] מהם אמר: בפני שנים, וחד [ואחד] מהם אמר: בפני שלשה, שיודע השליח שאי אפשר לעשות זאת בינו לבינה, אלא צריך שיהיה מעין בית דין בדבר, ולכן מעיקרא מידק דייק [מתחילה מדקדק], מברר היטב השליח בדבר ולא אתי לאורועי נפשיה [יבוא להרע עצמו] בכך שהביא גט פסול.
The Gemara answers: Since the Master says: In the presence of how many people must the agent who brings the bill of divorce give it to the woman? Rabbi Yoḥanan and Rabbi Ḥanina disagreed with regard to this issue. One said that he must deliver it to her in the presence of at least two people, and one said that he must deliver it to her in the presence of at least three people, as three individuals are considered a court. Therefore, at the outset the agent is careful to clarify the matter fully, and he will not act to his own detriment by bringing an invalid bill of divorce.
הכל
(4) וּלְרָבָא דְּאָמַר לְפִי שֶׁאֵין עֵדִים מְצוּיִין לְקַיְּימוֹ לִיבְעֵי תְּרֵי מִידֵּי דְּהָוֵה אַקִּיּוּם שְׁטָרוֹת דְּעָלְמָא עֵד א׳ אֶחָד נֶאֱמָן בְּאִיסּוּרִין.
The Gemara asks: And according to the opinion of Rava, who said that the agent must say: It was written in my presence and it was signed in my presence, because there are no witnesses available to ratify it, let us require two witnesses, just as is the practice with regard to the typical case of ratification of legal documents, which must be performed via two witnesses. The Gemara answers as above: One witness is deemed credible with regard to prohibitions.
ולרבא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו ליבעי תרי מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא:
ע״א נאמן באיסורין. פי׳ שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד על הפרשת תרומה ועל השחיטה וניקור הגיד והחלב:
גמרא ולרבא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו ליבעי תרי. קצת קשה מאי מקשה לרבא הא אגופא דמתני׳ יש להקשות כן דקתני המביא גט בא״י א״צ שיאמר בפ״נ ובפ״נ ואם יש עוררין משמע בדליכא עוררי׳ א״צ שום קיום ואמאי ליבעי תרי דומיא דקיום שטרות ואפשר דזה היה יודע המקשה דהיכא דליכא עוררים מדאורייתא א״צ קיום אפי׳ בשטרות שהרי התוס׳ נסתפקו לעיל דאפשר דאפילו מדרבנן לא טענינן מזוייף אלא עיקר הקושיא דמשמע ליה דאף במקום ערעור הבעל מהימנינן לשליח ולפ״ז ע״כ הא דמקשה בתר הכי האי קולא חומרא הוא דאי אתא בעל ומערער לאו משום למאי דס״ד דבעל מהימן אלא דאגופא דמילתא קשיא אמאי מהימן השליח במקום ערעור הבעל כיון דבא״י לא מהימן ומשני דמעיקרא מידק דייק כיון שאומר בפ״נ ועיין בש״ך ח״מ סי׳ מ״ו ובתשובת מהרי״ק סי׳ ע״ד באריכות ובבית שמואל סי׳ קמ״א וקמ״ב:
ושואלים: ולדעת רבא שאמר שצריך השליח לומר ״בפני נכתב ובפני נחתם״ לפי שאין עדים מצויין לקיימו — אם כן ליבעי תרי [שיצטרכו שנים], מידי דהוה [כפי שהוא הדין] החל על קיום שטרות דעלמא [בכלל] שמקיימים את השטר רק על פי שני עדים! ומשיבים: עד אחד נאמן באיסורין.
The Gemara asks: And according to the opinion of Rava, who said that the agent must say: It was written in my presence and it was signed in my presence, because there are no witnesses available to ratify it, let us require two witnesses, just as is the practice with regard to the typical case of ratification of legal documents, which must be performed via two witnesses. The Gemara answers as above: One witness is deemed credible with regard to prohibitions.
הכל
(5) אֵימַר דְּאָמְרִינַן עֵד אֶחָד נֶאֱמָן בְּאִיסּוּרִין כְּגוֹן חֲתִיכָה סָפֵק שֶׁל חֵלֶב סָפֵק שֶׁל שׁוּמָּן דְּלָא אִיתַּחְזַק אִיסּוּרָא אֲבָל הָכָא אִיתַּחְזַק אִיסּוּרָא דְּאֵשֶׁת אִישׁ הָוֵי דָּבָר שֶׁבָּעֶרְוָה וְאֵין דָּבָר שֶׁבָּעֶרְוָה פָּחוֹת מב׳ מִשְּׁנַיִם .
Again the Gemara asks: One can say that we say that one witness is deemed credible with regard to prohibitions in a case such as where there is a piece of fat, and it is uncertain if it is forbidden fat and uncertain if it is permitted fat. In this situation, the piece can be permitted by a single witness, as there is no presumption that it is forbidden. However, here there is a presumption that this woman is forbidden as a married woman. If so, this is a matter of forbidden sexual relations, and there is no matter of testimony for forbidden sexual relations that can be attested to by fewer than two witnesses.
אימור דאמרינן ע״א נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דלא איתחזק איסורא פי׳ איסורא דחלב בתוך חתיכה גופה הכא איתחזק איסורא. פי׳ איסורא דא״א והוי דבר שבערוה:
ואין דבר שבערוה פחות משנים. פי׳ דיליף דבר דבר מממון הכא כתיב כי מצא בה ערות דבר וכתיב התם על פי שנים עדים יקום דבר ומטבל ושחיטה לא גמרינן לה דהתם בידו לתקנם לפי׳ נאמן עליהן ע״א:
ומקשים: אימר דאמרינן [אמור שאנו אומרים] שעד אחד נאמן באיסורין, מתי — כגון חתיכה שהיא ספק של חלב האסור באכילה, ספק של שומן המותר באכילה, שלא איתחזק איסורא [הוחזק האיסור קודם לכן], אבל הכא איתחזק איסורא [כאן שכבר הוחזק האיסור] של אשת איש לגבי אשה זו, ואם כן הוי [הריהי] עדות על דבר שבערוה, ואין עדות בענין דבר שבערוה פחות משנים!
Again the Gemara asks: One can say that we say that one witness is deemed credible with regard to prohibitions in a case such as where there is a piece of fat, and it is uncertain if it is forbidden fat and uncertain if it is permitted fat. In this situation, the piece can be permitted by a single witness, as there is no presumption that it is forbidden. However, here there is a presumption that this woman is forbidden as a married woman. If so, this is a matter of forbidden sexual relations, and there is no matter of testimony for forbidden sexual relations that can be attested to by fewer than two witnesses.
הכל
(6) בְּדִין הוּא דִּבְקִיּוּם שְׁטָרוֹת נָמֵי לָא לִיבְעֵי כדר״ל כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמַר ר״ל רֵישׁ לָקִישׁ אעֵדִים הַחֲתוּמִים עַל הַשְּׁטָר נַעֲשׂוּ כְּמִי שֶׁנֶּחְקְרָה עֵדוּתָן בב״ד בְּבֵית דִּין וְרַבָּנַן הוּא דְּאַצְרוּךְ וְהָכָא מִשּׁוּם עִיגּוּנָא אַקִּילוּ בַּהּ רַבָּנַן.
The Gemara answers: By right it should be that with regard to the ratification of legal documents as well, the court should not require two witnesses, in accordance with the opinion of Reish Lakish. As Reish Lakish says: Witnesses signed on a legal document become like a pair of witnesses whose testimony has been examined in court, and the document should be accepted without further ratification. And it is the Sages who required the court to ratify documents. And here, with regard to bills of divorce, the Rabbis were lenient with her by allowing the document to be ratified through the agent’s testimony alone, due to the possibility of desertion.
ומהדר בדין הוא דקיום שטרות נמי לא ליבעי תרי כר״ל דאר״ל עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב״ד פי׳ ולזיופא לא חיישינן דלא חציף איניש לזייפו ורבנן הוא דאצרכוה פי׳ למיחש למילתא משום דאיכא דמשכח לזה כתוב כגון שנכתב לשם בני עירו כו׳ כדאמרן לעיל:
ומשום עיגונא אקילו בה רבנן. הקילו להאמין ע״א לבדו:
גמרא בדין הוא דבקיום שטרות נמי לא ליבעי כדר״ל דאמר ר״ל עדים החתומים על השטר כו׳ פרש״י דלא חציף אינש לזיופי. וכבר כתבתי בחדושי לכתובות דף כ״ח בלשון התוספות דכוונת רש״י כאן משום דהו״ל כמילתא דעבידא לאגלויי אלא דאפ״ה תמיהא לי היאך שמעינן הא מילתא מדר״ל דהא עיקר מימרא דר״ל איירי לענין שאין עדים יכולין לחזור בהם ולומר מבודים היינו כדאיתא בירושלמי והיינו דמשמע דהו״ל כמי שנחקרה עדותן בב״ד וכוונתו דאע״ג דבכל עדות דעלמא עד שלא נחקרו עדותן נאמנים לומר מבודים היינו משום דדיבורא בעלמא הוא ובלא דרישה וחקירה אפשר דאמרי בדדמי משא״כ בעדים החתומים על השטר דמעשה גמור הוא ומש״ה לא מצו כלל לומר מבודים היינו. משא״כ לענין דלא בעי קיום מנ״ל הא מילתא מדר״ל. וליכא למימר דמילתא דסברא הוא דלהא מילתא נמי הו״ל כמי שנחקרה ומטעמא דפרישית. דהא אדרבה כתבו תוספות שם בכתובות דתימא גדול הוא דא״כ כל אדם שירצה יזייף. והמעיין שם יראה שהניחו קושיא זו בתימא לפי מה דמשמע בשמעתין שאפי׳ אם טוען הבעל מזוייף בברי לא בעינן קיום מדאורייתא. ונהי דרש״י נזהר מזה וכתב דלא חציפי אינשי לזייף ובודאי דכוונתו דרוב אינשי לא חשידי וא״כ אכתי הא קי״ל זה כלל גדול בדין המע״ה ולא אזלינן בתר רובא. אע״כ דכוונת רש״י דהו״ל כמילתא דעבידא לאגלויי וממילא הוי שפיר בכלל מימרא דר״ל. אלא דאכתי יש לתמוה על מה שכתב הש״ך ח״מ סי׳ מ״ו בשם כמה פוסקים שאם באו העדים לפנינו ואמרו אין זה כתב ידינו אפ״ה לא מהימנו העדים מדאורייתא. ומ״ט יש בזה דהא השתא תו לא שייך לומר מילתא דעבידא לאיגלויי הוא. וכבר עלה בלבי לומר דעיקרא מילתא דמדאורייתא לא בעי קיום לאו מסברא אתיא לן אלא מקרא ילפינן לה דכתיב וכתוב בספר וחתום והעד עדים ונתתם אותו בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים. ואף למאי דקי״ל כר״א דאמר עדי מסירה כרתי הא אמרינן לקמן דף כ״ב אליבא דר״א גופא דעצה טובה קא משמע לן והיינו כמו שפרש״י לקמן דף ל״ו לענין תיקון עולם דהיינו שלא יצטרך להביא שום עדים יותר בפנינו. ואי ס״ד דמדאורייתא בעינן קיום אם כן אכתי לא קרינן למען יעמדו ימים רבים. דלכאורה נראה אי הוה בעי קיום מדאורייתא לא היה מתקיים בענין אחר כי אם בעדים מעידים בעצמן על כ״י או שיבאו השני עדים ויאמרו בפני ב״ד בפנינו חתמו ביום פלוני וכל שלא נעשה בענין זה לא הוי עדות מדאורייתא דהא בעינן עדות שאתה יכול להזימן. וא״כ מאי עצה טובה איכא אלא ע״כ מדכתיב למען יעמדו ימים רבים ממילא שמעינן דלא בעי קיום כלל. כך נראה לענ״ד לכאורה ועדיין צ״ע. ובעיקר שיטת מחלוקת הפוסקים בזה אי לא בעינן קיום מדאורייתא אף במקום ערעור או דוקא שלא במקום ערעור יבואר בסוגיות שלפנינו ובקונט׳ אחרון בשמעתין ובכתובות פ׳ האשה שנתארמלה. וכן מה שהשיג הש״ך וסייעתו בח״מ סי׳ כ״ט על מה שכתב הרמב״ם ז״ל דמדאורייתא לא מהני שום שטר כלל יבואר הכל בק״א ע״ש ודו״ק:
שם דאמר ר״ל עדים החתומים על השטר כו׳ מה שיש לדקדק בזה כתבתי באריכות בקונטרס אחרון סוף פרק האשה שנתארמלה יעויין משם:
שם ורבנן הוא דאצרוך. כאן ודאי לא שייך לפ׳ דהא דקאמר ורבנן הוא דאצרוך היינו כמ״ש התוס׳ לעיל דמשום לעז דבעל אצטריכו דמהיכי תיתי לא נחוש באמת למזוייף כדחיישינן בשאר שטרות הצריכין קיום אלא ע״כ דמשום עיגונא לחוד אקילו מיהו הא דמקשה הש״ס דאתי בעל ומערער ופסיל ליה יש לפרש שפיר דהיינו לעז בעלמא דכיון דכבר גילה התרצן דמשום עיגונא הקילו להאמין עד אחד ע״כ היינו אפילו במקום ערעור דבעל כמ״ש לעיל בל׳ התוספות וע״ז תירץ דמעיקרא מידק דייק ואפילו לעז ליכא מיהו אם נאמר דבעלמא נמי בכל שטרות לא טענינן מזוייף כמו שנסתפקו התוס׳ לעיל במתני׳ א״כ א״ש טפי דהא דקאמר הכא ורבנן הוא דאצרוך היינו משום לעז בעלמא דבלא״ה לא טענינן מזוייף אלא כשבע״ד מערער ודו״ק ועי׳ בסמוך:
ומשיבים: בדין הוא (מן הדין היה) שבקיום שטרות נמי [גם כן] לא ליבעי [יצטרכו] שני עדים, וכדברי ריש לקיש. שאמר ריש לקיש: עדים החתומים על השטר — נעשו כמי שנחקרה עדותן בבית דין. ובעצם היינו צריכים לסמוך על השטר כמות שהוא, ואולם רבנן הוא דאצרוך [חכמים הם שהצריכו] שיחקרו בית דין את עדותם, ויקיימו את השטר בעדים. והכא [וכאן] משום חשש עיגונא [לעיגון] האשה אקילו [הקילו] בה רבנן [חכמים] לקיים את השטר בעדות השליח לבדו.
The Gemara answers: By right it should be that with regard to the ratification of legal documents as well, the court should not require two witnesses, in accordance with the opinion of Reish Lakish. As Reish Lakish says: Witnesses signed on a legal document become like a pair of witnesses whose testimony has been examined in court, and the document should be accepted without further ratification. And it is the Sages who required the court to ratify documents. And here, with regard to bills of divorce, the Rabbis were lenient with her by allowing the document to be ratified through the agent’s testimony alone, due to the possibility of desertion.
הכל
(7) הַאי קוּלָּא הוּא חוּמְרָא הוּא דְּאִי מַצְרְכַתְּ לֵיהּ תְּרֵי לָא אָתֵי בַּעַל מְעַרְעֵר וּפָסֵיל לֵיהּ חַד אָתֵי בַּעַל וּמְעַרְעֵר וּפָסֵיל לֵיהּ כֵּיוָן דְּאָמַר מָר בִּפְנֵי כַּמָּה נוֹתְנוֹ לָהּ רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי חֲנִינָא חַד אָמַר בִּפְנֵי שְׁנַיִם וְחַד אָמַר בִּפְנֵי ג׳ שְׁלֹשָׁה מֵעִיקָּרָא מִידָּק דָּיֵיק וְלָא אָתֵי לְאוֹרוֹעֵי נַפְשֵׁיהּ.
The Gemara again asks: Is this ruling a leniency? It is a stringency, since if you require two witnesses to testify with regard to the bill of divorce, then her husband cannot come to contest and invalidate it, whereas if there is only one agent, her husband can come and contest and invalidate it. Once again the Gemara answers: Since the Master says: In the presence of how many people must the agent who brings the bill of divorce give it to the woman? Rabbi Yoḥanan and Rabbi Ḥanina disagreed with regard to this issue. One said that he must deliver it to her in the presence of at least two people, and one said that he must deliver it to her in the presence of at least three people, as three individuals are considered a court. Therefore, at the outset the agent is careful to clarify the matter fully, and he will not act to his own detriment by bringing an invalid bill of divorce.
האי קולא הוא האי חומרא הוא. פי׳ דאי מצרכת לה תרי למימר בפני נכתב לא אתי בעל ומערער חד אתי בעל ומערער ופסול ליה ואוקי חד להדי חד ואוקי איתתא אחזקתה:
כיון דאמר מר לקמן בשמעתין בפני כמה ינתנו לה ר׳ יוחנן ור׳ חנינא חד אמר בפני ב׳ וחד אמר בפני ג׳ מעיקרא מדקדק ולא אתי לאורועי אנפשיה. פי׳ מתחלה הוא מדקדק לקבלו מיד הבעל ונודע שברצונו מגרשה ובכשרות נכתב ונחתם הילכך הימנוה רבנן כבי תרי וכיון דאמר בפני נכתב איקיים גיטא ואי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה:
ולרבא דלא חייש לאין בקיאים לשמה וטעמא הוא לפי שאין עדים מצויין לקיימו לימא בפני נחתם ותו לא בפני נכתב למה לי. פירוש שמאחר שהצריכוהו לומר בפני נכתב ש״מ דטעמא הוא לפי שאין בקיאים לשמה כרבה:
ומהדר דלמא אתי לאיחלופי בקיום שטרות בעלמא בע״א. פי׳ אי הוה אמר בפני נחתם ותו לא הוה מוכחא מילתא דלקיומי שטרות קאתי ומאן דחזי סבר כל שטרות נמי מיקיימו בחד דאמר אני מכיר חתימתו מש״ה אטרחוה דלימא נמי בפני נכתב דלא ליתי לאיחלופי בקיום שטרות דלימא דהתם לא מסהדי אכתיבה דשטרא כ״א על החתימה:
שם כיון דאמר מר בפני כמה נותנו לה כו׳ מעיקרא מידק דייק ולא אתא לאורועי נפשיה. ולכאורה יש לתמוה דנהי דלעיל לענין לשמה שפיר שייך לומר מעיקרא מידק דייק משא״כ הכא אליבא דרבא דאיירי מחששא דמזוייף והיינו ע״כ משום דחשדינן לשליח שלא קיבל הגט מיד הבעל כלל אלא שהאשה שוכרתו או שרוצה לקלקלה א״כ מאי מידק דייק שייך הכא. ובר מן דין לא ידעתי ליישב היטב לשון כיון דאמר מר בפני כמה נותנו לה כו׳. בין ההיא דלעיל אליבא דרבה ובין הך דהכא דמאי יפוי כח לנתינת טעם יש בזה. אמנם למאי דפרישית לעיל בשמעתין א״ש טובא. דמהדרינן אעיקר טעמא מפני מה מהימנינן לשליח יותר מעד אחד דעלמא. דבהכי סלקא כל השקלא וטריא דשמעתין כדפרישית דאהא משני שפיר דכיון דהשליח מוסר הגט מידו ליד האשה ונגמרו עיקר הגירושין על ידו הו״ל כבעל דבר ומידק דייק טפי מעד אחד דעלמא. כמ״ש לעיל בשם תוס׳ רי״ד וסברא זו מצאתי להדיא בריב״ש סי׳ רס״ו אפילו לענין עדות דתרי ותרי יש להאמין לאותן העדים דאית בהו סברא דדייקא טפי ע״ש באריכות כן נ״ל נכון. ועוד נ״ל ליישב קושיא ראשונה דבאמת לא תקנו חכמים משום חשש דמזוייף דודאי לא שכיח כלל כמו שפרש״י אלא עיקר החשש שהבעל יערער לומר שנתן לו הגט לפקדון או על איזה תנאי ולא נתקיים או איזה ערעור אע״ג דקי״ל דבכה״ג נמי שליח מהימן כדאיתא לקמן דף ס״ד וכמ״ש הרא״ש ז״ל להדיא בשמעתין מ״מ היינו דוקא בגט מקוים אבל כשאינו מקוים מדינא הוי הבעל נאמן במיגו דמזוייף כדקי״ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו מש״ה תקנו חכמים בפני נחתם דהדר הו״ל כגט מקויים דלא מהימן הבעל בשום ערעור. והשתא א״ש הא דקאמר השליח מידק דייק ולא אתא לאורועי נפשיה שאילו היה איזה תנאי בדבר או בשום ערעור בעולם לא הוי מרע נפשיה אי לא קים ליה שהבעל מגרשה ברצון ולא יערער כלל וגם זה נ״ל נכון. ומכ״ש דאתי שפיר טפי לפי שיטת התוספות דשמעתין דכל השקלא וטריא דשמעתין היינו לענין לעז בעלמא אתי שפיר בפשיטות שהשליח מידק דייק שהבעל לא יוציא לעז. מ״מ הראשון נ״ל עיקר ודו״ק:
שם מעיקרא מידק דייק. לכאורה יש לתמוה מאי מידק דייק שייך הכא דבשלמא לעיל גבי לשמה אין החששא משום השליח כלל דודאי שהוא שליח הגט אלא שהבעל יערער לומר שלא נכתב לשמה א״כ א״ש דהשליח מידק דייק ומעיד ע״ז. וא״כ בוודאי לא יערער עוד. משא״כ בחששא דמזוייף ע״כ א״א לומר דאנן חיישינן שמא הבעל מסר לידו הגט מזוייף דהא ליתא שהבעל אינו עשוי לקלקלה בידי שמים כמבואר בירושלמי ובכל הפוסקים אע״כ דאנן חיישינן שמא השליח בעצמו זייפו ולעולם לא נמסר לידו מיד הבעל וא״כ אם הוא חשוד לזייף מאי מידק דייק שייך הכא ומה יתן ומה יוסיף במה שמעיד על עצמו שלא זייף. מיהו לפמ״ש בסמוך יש לפ׳ לשיטת התוספות דבאמת מעולם לא תקנו חכמים לומר בפ״נ ובפ״נ משום דחששו למזוייף דלעולם לא חיישינן לא בגיטין ולא בשטרות לזיוף אלא כשכבר טען בפירוש מזוייף אבל מסתמא לא חיישינן ואוקמינן אדאורייתא דודאי לא זייף אלא עיקר התקנה היה דלעז מיהא איכא וע״ז מסיק דמעיקרא מידק דייק שהבעל מגרש ברצון ולא יוציא לעז אבל לשיטת רש״י דמשמע דלאו משום לעז איירי בשמעתין כלל אלא חששות גמורות א״כ הדרא קושיא לדוכתא כיון דחיישינן שהשליח חשוד לזייף מאי מהני בפ״נ ויש ליישב בדוחק משום דהא דאמרינן דמדאורייתא לא חשידי לזייף היינו משום דמילתא דעבידא לאגלויי הוא דברוב פעמים יבורר שהוא מזוייף אלא דאכתי חיישינן דאפ״ה לא מירתת שאף אם יבורר שהגט מזוייף מצי לאישתמוטי ויאמר שהבעל מסר הגט מזוייף לידו ויכחיש את הבעל אבל כשאומר בפ״נ תו לא מצי לאישתמוטי ומידק דייק ועי״ל דבאמת לא תקנו חכמים לומר בפ״נ ובפ״נ משום חששא דמזוייף דלא שכיח כלל אלא עיקר החששא שהבעל יערער לומר שנתן לה גט על איזה תנאי ולא נתקיים או איזה ערעור ואע״ג דקי״ל בכה״ג נמי השליח נאמן כדאיתא לקמן דף ס״ד ואף רב הונא לא קאמר אלא בעיר אחת אבל בגט ע״י שליח ממ״ה ודאי השליח יהא נאמן מ״מ היינו דוקא בגט מקויים אבל כשאינו מקויים הבעל נאמן במגו דמזוייף כדקי״ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו לכך תקנו בפ״נ ובפ״נ דהדר הו״ל כגט מקויים ותו לא מהימן הבעל בשום ערעור ודו״ק. ועפ״ז יש ליישב שיטת הרב רבי אביגדור כהן שהביאו מהר״י קולון והש״ך ח״מ סימן מ״ו ע״ש ויבואר לקמן בעז״ה גבי כפר סיסאי דמסקינן דאי עבדית אהנית עיין עליו:
ותוהים: האי [וכי דבר זה] קולא [להקל] הוא? הלא חומרא [להחמיר] הוא! דאי מצרכת ליה תרי [שאם מצריך אתה לו, לגט, שנים] שיעידו עליו — לא אתי [יבוא] הבעל מערער ופסיל ליה [ויערער ויפסול אותו], אבל אם יש רק עד חד [אחד] — אתי [יבוא] בעל ומערער ופסיל ליה [ויערער ויפסול אותו]! ומשיבים: כיון שאמר מר [החכם]: בפני כמה נותנו לה? ר׳ יוחנן ור׳ חנינא נחלקו בזה, חד [אחד] מהם אמר: בפני שנים, וחד [ואחד] מהם אמר: בפני שלשה, לכן מעיקרא מידק דייק [מתחילה מדקדק השליח בדבר] ולא אתי לאורועי נפשיה [יבוא להרע את עצמו] בהבאת גט פסול. לאחר בירור יסודי זה, באים לדון בעצם השיטות.
The Gemara again asks: Is this ruling a leniency? It is a stringency, since if you require two witnesses to testify with regard to the bill of divorce, then her husband cannot come to contest and invalidate it, whereas if there is only one agent, her husband can come and contest and invalidate it. Once again the Gemara answers: Since the Master says: In the presence of how many people must the agent who brings the bill of divorce give it to the woman? Rabbi Yoḥanan and Rabbi Ḥanina disagreed with regard to this issue. One said that he must deliver it to her in the presence of at least two people, and one said that he must deliver it to her in the presence of at least three people, as three individuals are considered a court. Therefore, at the outset the agent is careful to clarify the matter fully, and he will not act to his own detriment by bringing an invalid bill of divorce.
הכל
(8) וְרָבָא מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַבָּה אָמַר לָךְ מִי קָתָנֵי בְּפָנַי נִכְתַּב לִשְׁמָהּ בְּפָנַי נֶחְתַּם לִשְׁמָהּ.
After clarifying the basic dispute, the Gemara discusses the reasons for each opinion. And as for Rava, what is the reason that he did not say like Rabba, that the reason the agent must declare: It was written in my presence and it was signed in my presence, is due to the concern that the bill of divorce was not written for the woman’s sake? The Gemara answers that Rava could have said to you: Is it taught in the mishna that the agent must say: It was written in my presence for her sake, and it was signed in my presence for her sake? Since the agent does not testify that it was written for her sake, this indicates that the Sages did not institute the requirement that he state this declaration to ensure that it was written for her sake.
הא דאמרינן: ורבא מאי טעמא לא אמר כרבה. תמיה לי מאי קמבעיא להו דהא רבא סבירא ליה דכולהו ספרי דייני מיגמר גמירי, דרבה גופיה הכי ס״ל (גיטין ב:), ואפילו לר״מ דחייש למיעוטא הכא ליכא למיחש אלא דרבנן הוא דאצרוך, והוו להו לרבא לעולם כלרבה לאחר שלמדו. וי״ל משום דידע דמתניתין דייקא ליה הכי, מדלא תקנו לומר בפני נכתב ובפני נחתם לשמה כדמפרש טעמיה ואזיל, הוא דקאמר הכי, כדי לברורי טעמיה ולמימר דמתניתין נמי דייקי׳ הכין. אי נמי י״ל דהכי קאמר אמאי לא חייש רבא לאותו מיעוט דחייש רבה ומשום חומר דבר שבערווה.
ושואלים: ורבא, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כרבה שצריך השליח לומר ״בפני נכתב ובפני נחתם״ משום חשש שנכתב הגט שלא לשמה? ומשיבים, אמר [יכול היה לומר] לך: מי קתני [האם שנה] במשנה שהשליח צריך לומר ״בפני נכתב לשמה, בפני נחתם לשמה״? וכיון שלא נאמר שצריך להעיד שהיה זה ״לשמה״ משמע שלא מפני חשש זה תיקנו חכמים תקנה זו.
After clarifying the basic dispute, the Gemara discusses the reasons for each opinion. And as for Rava, what is the reason that he did not say like Rabba, that the reason the agent must declare: It was written in my presence and it was signed in my presence, is due to the concern that the bill of divorce was not written for the woman’s sake? The Gemara answers that Rava could have said to you: Is it taught in the mishna that the agent must say: It was written in my presence for her sake, and it was signed in my presence for her sake? Since the agent does not testify that it was written for her sake, this indicates that the Sages did not institute the requirement that he state this declaration to ensure that it was written for her sake.
הכל
(9) וְרַבָּה בְּדִין הוּא דְּלִיתְנֵי הָכִי אֶלָּא דְּאִי מַפְּשַׁתְּ לֵיהּ דִּיבּוּרָא אָתֵי לְמִגְזְּיֵיהּ.
The Gemara asks: And how does Rabba respond to this claim? The Gemara answers: By right it is so that the mishna should teach in this manner. However, the Sages did not require him to say this, as if you increase the agent’s requirement to speak, by obligating him to state this lengthy declaration, he will likely come to shorten it. If he has too much to remember, he might forget some of the formula, and his error will render the bill of divorce invalid.
ורבה בדין הוא דליתני הכין אלא אי מפשת ליה דבורא אתי למיגזייה. כלומר, והוה ליה משנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין והגט פסול, ואי נמי כיון דכולהו אמרי בפני נכתב לשמה והוא לא קאמר אלא בפני נכתב ולא קאמר לשמה, חיישינן ליה ומימר אמרינן דלא איכתוב בפניו ומשום הכי גזייה. ותמיהא לי וליתקון דלימא הכין כיון דעיקר תקנתא משום לשמה, ואי גייז ליה נישיילינן ואי הדר אמר אין לשמה ניהמניה. ואם נפשך לומר כיון דכולהו אמרי ואיהו לא אמר, אף על גב דכי שיילינן ליה ואמר אין, חיישינן לרמאות דילמא מתוך שאלה זו ילמדו לשקר, הא משמע דלאתי לשקורי ולאסהודי בשיקרא ליכא למיחש, חדא דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן, ועוד דתניא לקמן (גיטין ה:) המביא גט ממדינת הים נתנו ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם יוציא והולד ממזר דר״מ וחכ״א אין הוולד ממזר כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתנו לה בפני שנים ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם, אלמא לא מחזקינן דמסהיד בשיקרא ואע״ג דמעיקרא לא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם וה״נ מאי שנא, ואפילו כשתמצא לומר דהכא כר״מ וכטעמיה דאמר (שם) כל המשנה ממטבע שטבעו [חכמים] בגיטין יוציא והוולד ממזר וכמו שפרש״י כאן, אכתי קשה לי חדא דהא מתניתין לא מיתוקמא ליה לרבה כר״מ כדאיתא בשמעתין בסמוך, ועוד דאפילו כשתמצא לומר [דאיהו] כר״מ ס״ל בהא דהמשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין, ה״מ כששנה ממטבע שטבעו חכמים ולא תקן דבורו לבסוף ונשאת על ידי גט זה, אבל כשחזר ואמר קודם שתנשא אמאי לא, ואפילו נשאת נמי כיון שתיקן דיבורו לבסוף אמאי פסול, דהא דתניא לקמן (שם) כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננה לה בפני שנים ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם הא איכא למימר אפילו לר״מ קאי, דלא אמר ר״מ הוולד ממזר אלא כשלא חזר ואמר לה אבל אם חזר ואמר לה לא וכן פי׳ בתוספ׳ רבותי׳ הצרפתים ז״ל ויש ספרים שגורסין שם אלא כיצד יעשה דמשמע לכאורה דקאי אר״מ. ושמא י״ל דהתם איכא למימר דאישתלי ויהיב ולא אמר לה בפני נכתב דבכי האי גוונא עביד דמשתלי, אבל כאן שהתחיל לומר בפני נכתב וגייז ליה לשמה וכולהו לשמה קאמרי, חיישינן דילמא לא ידע ביה ואי שיילינן ליה ואמר אין שקורי מישקר.
ושואלים מצד אחר: ורבה, מה הוא משיב לטענה זו? ומשיבים: בדין הוא (מן הדין היה) דליתני הכי [שישנה כך], אלא לא חייבו חכמים לומר כן כיון דאי מפשת ליה דיבורא [שאם אתה מרבה לו — לשליח בדיבור] שאתה מחייבו לומר בנוסח רחב זה — אתי למגזייה [הריהו עלול לבוא לחותכו], לקצר את דיבורו, ולא יאמר את כל מה שהוא צריך להעיד ויגרום בכך לפסול את הגט.
The Gemara asks: And how does Rabba respond to this claim? The Gemara answers: By right it is so that the mishna should teach in this manner. However, the Sages did not require him to say this, as if you increase the agent’s requirement to speak, by obligating him to state this lengthy declaration, he will likely come to shorten it. If he has too much to remember, he might forget some of the formula, and his error will render the bill of divorce invalid.
הכל
(10) הַשְׁתָּא נָמֵי אָתֵי לְמִגְזְּיֵיהּ חֲדָא מִתְּלָת גָּאֵיז חֲדָא מִתַּרְתֵּי לָא גָּאֵיז.
The Gemara asks: Now too, with regard to the formula as it stands, he will come to shorten it by omitting either it was written in my presence or it was signed in my presence. The Gemara answers: He is likely to shorten it by omitting one term out of three, such as: For her sake, from the three-term clause: It was written, in my presence, for her sake. However, he will not shorten his declaration by omitting one term of two. Consequently, when asked if it was written in his presence, he will answer with the full statement, and the same is true when he is asked if it was signed in his presence.
חדא מתלת – תיבות כגון בפני נכתב לשמה.
גייז – דזימנין דלא אמר אלא בפני נכתב.
חדא מתרתי – כגון בפני נכתב.
לא גייז – וממילא שיילינן ליה אי נכתב לשמה ואמר אין אי נמי סתמא (לשמה) קא מסהיד ומיהו בפ״נ ובפני נחתם אצרכוה דכתיבה וחתימה בעינן לשמה וכיון דכל חדא מילתא באפי נפשה היא לא גייז.
ושואלים: השתא נמי אתי למגזייה [עכשיו באופן אמירה זה גם כן יבוא לחתוך, לקצר אותו] שלא יאמר ״בפני נכתב״ או ״בפני נחתם״, ומשיבים: חדא מתלת גאיז [דבר אחד מתוך שלושה עשוי הוא לחתוך, להשמיט], חדא מתרתי לא גאיז [אחד משנים אינו חותך], ולכן בזה שמצריכים אותו לומר ״בפני נכתב״ ו״בפני נחתם״ לא יקצר בזה.
The Gemara asks: Now too, with regard to the formula as it stands, he will come to shorten it by omitting either it was written in my presence or it was signed in my presence. The Gemara answers: He is likely to shorten it by omitting one term out of three, such as: For her sake, from the three-term clause: It was written, in my presence, for her sake. However, he will not shorten his declaration by omitting one term of two. Consequently, when asked if it was written in his presence, he will answer with the full statement, and the same is true when he is asked if it was signed in his presence.
הכל
(11) וְרַבָּה מ״ט מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרָבָא אָמַר לָךְ א״כ אִם כֵּן נִיתְנֵי בְּפָנַי נֶחְתַּם וְתוּ לָא בְּפָנַי נִכְתַּב ל״ל לְמָה לִי ש״מ שְׁמַע מִינַּהּ בָּעֵינַן לִשְׁמָהּ.
The Gemara asks concerning the other opinion: And as for Rabba, what is the reason that he did not say like Rava, that the reason for the decree is because witnesses may not be available to ratify the bill of divorce? The Gemara answers that Rabba could have said to you: If so, let the mishna teach: It was signed in my presence, and nothing more, as this is a confirmation that the signatures of the witnesses on the document are valid. Why do I need the agent to add: It was written in my presence? Conclude from it that the reason for this decree is because we need the bill of divorce to be written for her sake.
ושואלים: ורבה, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כרבא שטעמה של התקנה משום שאין עדים מצויים לקיימו? ומשיבים, אמר [יכול היה לומר] לך: אם כן שטעם התקנה הוא כדברי רבא די היה בכך שניתני [ישנה] ״בפני נחתם״ ותו לא [ולא עוד], שהרי בכך העד מאשר את חתימת העדים שבשטר, ״בפני נכתב״ למה לי לומר? שמע מינה [למד מכאן] שהחשש שביסוד התקנה הוא משום שבעינן [צריכים אנו] שייכתב הגט לשמה.
The Gemara asks concerning the other opinion: And as for Rabba, what is the reason that he did not say like Rava, that the reason for the decree is because witnesses may not be available to ratify the bill of divorce? The Gemara answers that Rabba could have said to you: If so, let the mishna teach: It was signed in my presence, and nothing more, as this is a confirmation that the signatures of the witnesses on the document are valid. Why do I need the agent to add: It was written in my presence? Conclude from it that the reason for this decree is because we need the bill of divorce to be written for her sake.
הכל
(12) וְרָבָא בְּדִין הוּא דְּלִיתְנֵי הָכִי אֶלָּא דא״כ דְּאִם כֵּן אָתֵי לְאִיחַלּוֹפֵי בְּקִיּוּם שְׁטָרוֹת דְּעָלְמָא בְּעֵד אֶחָד.
The Gemara asks: And how does Rava respond to this claim? The Gemara answers: Rava would answer that by right it is so that the mishna should teach in this manner. But if this were to be so, that the agent declares merely: It was signed in my presence, people will come to confuse the matter with the typical case of ratification of legal documents. In other words, they will think it is possible to ratify other documents via the testimony of one witness. Consequently, the Sages added that the agent must also declare: It was written in my presence, which is not generally stated with regard to the confirmation of other documents.
ורבא בדין הוא – דלא בעי למימר נכתב.
אלא – משום הכי אצרכוה.
דא״כ – דלא אמר נכתב.
אתי לאיחלופי כו׳ – דמוכחא מילתא דלקיומי אתי ומאן דחזי סבר כל שטרות נמי בחד מיקיימי אי אתי חד סהדא ואמר מכיר אני כתב ידי העדים.
אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא – וא״ת כיון דאין צריך לומר בפני נכתב אלא משום איחלופי אמאי פסיל בריש פ״ב (לקמן דף טו.) בפני נכתב חציו אחרון טפי מחציו ראשון וי״ל דבחציו ראשון יש בו שם האיש והאשה והזמן שהוא עיקר הגט מינכר מילתא ולא אתי לאיחלופי.
ושואלים: ורבא, מה הוא עונה לטענה זו? ומשיבים: בדין הוא דליתני הכי [שישנה כך], אלא שאם כן, אם היה אומר רק ״בפני נחתם״, אתי לאיחלופי [יבואו אנשים להחליף] את הדבר בקיום שטרות דעלמא [בכלל] ויחשבו שגם שטר אחר אפשר לקיימו בעדות של עד אחד, ולכן הוסיפו חכמים שיאמר השליח נוסח ״בפני נכתב״ שאיננו נאמר בדרך כלל בקיום שטרות.
The Gemara asks: And how does Rava respond to this claim? The Gemara answers: Rava would answer that by right it is so that the mishna should teach in this manner. But if this were to be so, that the agent declares merely: It was signed in my presence, people will come to confuse the matter with the typical case of ratification of legal documents. In other words, they will think it is possible to ratify other documents via the testimony of one witness. Consequently, the Sages added that the agent must also declare: It was written in my presence, which is not generally stated with regard to the confirmation of other documents.
הכל
(13) וְרַבָּה מִי דָּמֵי הָתָם יָדְעִינַן הָכָא בְּפָנַי.
The Gemara comments: And Rabba would respond as follows: There is no concern that people will confuse the ratification of a bill of divorce with the typical case of the ratification of legal documents, as are the two cases comparable at all? There, with regard to the ratification of other documents, the witnesses need only say: We know that these are the signatures of the witnesses on the document. By contrast, here, in the case of a bill of divorce, the agent must say: It was signed in my presence.
הכא בפני – אבל ידעתי אין מועיל וטעמא דכשאמר בפ״נ ונחתם דייק טפי דמרע אנפשיה טובא כשאמר בפני נעשה הכל והוא לא ראה מכשיאמר ידעתי. וא״ת ואמאי לא מהני ידעתי לרבה כמו לרבא על כרחך משום דלרבה הוי טעמא משום לשמה ואכתי תיקשי רבה מ״ט לא אמר כרבא דמפ׳ טעמא משום קיום ויועיל ידעתי וצריך בפני נכתב דלא אתי לאיחלופי ואור״י דמכח מתני׳ דבריש פ״ב (לקמן דף טו.) דקתני אחד אומר בפני נכתב ושנים אומרים בפנינו נחתם כשר משמע ליה לרבה דידענו לא מהני.
בד״ה הכא בפני אבל ידענו אין מועיל כו׳ מכשיאמר ידענו כו׳ ואמאי לא מהני ידענו כו׳ עכ״ל כ״ה בכל ספרי התוס׳ הישנים והוא לפי שיטת התוס׳ לקמן בפי׳ רבינו משולם דידעתי לכולי עלמא לא מהני אבל בידענו פליגי דלרבה ידענו נמי לא מהני ולרבא מהני ולזה כתבו דאור״י דמכח מתני׳ כו׳ דשנים אומרים בפנינו כו׳ משמע ליה לרבה דידענו לא מהני ר״ל דלרבא בשנים אין צריכים כלל לומר בפנינו משום האי טעמא דאמרינן לקמן בפרקין ובר״פ שני ומה אילו יאמרו בפנינו גירשה מי לא מהימני אבל לרבה קודם שלמדו צריכים לומר בפנינו והכי אמרינן לקמן בהדיא בגמרא וכ״כ התוס׳ שם בהדיא בד״ה בי תרי דמייתו כו׳ דמשנים אומרים בפנינו דייק רבה דידענו לא מהני אבל אין לפרש דברי ר״י דמוכח לה ממתני׳ היינו מהא דקתני שם אחד אומר בפני נכתב ושנים כו׳ דלרבא כיון דהני שנים שאומרים בפנינו נחתם יקיימוהו ל״ל לההוא ע״א דאמר בפני נכתב אבל לרבה ניחא משום דנכתב לשמה דא״כ לא הל״ל דמהא משמע ליה לרבה דידענו לא מהני אלא הל״ל דמהא משמע ליה לרבה דמשום לשמה הוא ועוד דאי הוה הוכחת רבה מאחד אומר בפני נכתב דלא צריך ליה לרבא לא יתיישבו כלל דבריהם דלקמן שכתבו בד״ה מאן האי תנא כו׳ דידענו לא מהני דאי מהני לפי המסקנא תקשי רבה מאי טעמא לא אמר כרבא כו׳ דאימא דקשיא ליה בהך מתני׳ דלא בעי בפני נכתב וכבר כתבו התוספות שם לתרץ הא דקתני התם בפני נכתב לרבא אבל עיקר הוכחתם משנים אומרים בפנינו נחתם שכ״כ התוספות בהדיא לקמן ודברי מהרש״ל שהגיה בכל דברי התוספות ידעתי במקום ידענו לא ידעתי כוונתו ואולי איזה תלמיד טועה הגיה כן בשמו כי הדברים ברורים כי כל דבריהם הולכין לשיטתן דלקמן וכפירוש רבינו משולם כמ״ש ודו״ק:
תוספות בד״ה הכא בפני אבל ידענו וכו׳ וא״ת ואמאי לא מהני כו׳ עכ״ל. עיין במהר״ם ובמהרש״א ז״ל שפירשו כוונת התוספות לשיטת רבינו משולם דלקמן וזה דוחק ולולא דבריהם היה נ״ל לפרש המשך לשון התוספות דמ״ש כשאומר בפ״נ דייק טפי היינו לענין לשמה דאף שאומר ידעתי שנכתב לשמה שהסופר והעדים בקיאין לא מהני משום דלא דייק כ״כ כמו בפ״נ וע״ז מקשו התוספות דאכתי אמאי לא אמר כרבא דהטעם הוא משום קיום ויועיל ידענו או ידעתי. ול״ל דרבה סובר בסברא פשוטה דידעתי לא מהני לענין קיום משום דלא דייק כ״כ כמו בפ״נ הא ליתא דהא לקושטא דמילתא לא מצריך רבה לענין קיום לא ידענו ולא בפני וא״כ אמאי לא קאמר כרבא דחיישינן משום קיום ובעינן מיהא ידעתי או בפני וע״ז מתרצים התוספות דפשיטא ליה לרבה דידעתי לא מהני כיון דמוכח ממתני׳ דבפ״ב דאפילו ידענו לא מהני מכ״ש ידעתי וא״כ אם נאמר דהטעם משום קיום שטרות ע״כ נצטרך לומר דהיינו משום דלא דייק כשאומר ידעתי כמו בפני סוף סוף מיהו אמאי הצריכו לומר בפני נכתב דהא לא אתי לאחלופי כיון דידעתי לא מהני אע״כ דמשום לשמה הוא כן נ״ל. וממילא דא״ש טפי לפי׳ רבינו משולם אלא דכאן אכתי לא נחתו להכי אלא לפרש בפשיטות לכ״ע ודו״ק:
גמרא דא״כ אתי לאחלופי בקיום שטרות. ואע״ג דבמביא גט בא״י הכשירו בלא קיום כלל בלא ערעור ולא חיישי לאחלופי בקיום שטרות למאן דסובר דטענינן מזוייף אף שלא בפניו ואליבא דכ״ע דטענינן פרעתי במיגו דמזוייף אלא דהתם אפשר דליכא למיטעי להוציא ממון בשטר שאינו מקויים דכ״ע ידעי משא״כ להכשיר בעד אחד לקיום איכא למיטעי טפי כיון דקיום שטרות מדרבנן וק״ל:
ורבה משיב לטענה זו: אין חשש שיבואו להחליף בין קיום גט לבין קיום שטרות, שכן מי דמי [האם דומים] כלל הדברים? הלא התם [שם] בקיום שטרות צריכים העדים לומר רק ״ידעינן״ [״יודעים אנו״] שזו חתימת העדים, ואולם הכא [כאן] בגט הוא אומר ״בפני נחתם״.
The Gemara comments: And Rabba would respond as follows: There is no concern that people will confuse the ratification of a bill of divorce with the typical case of the ratification of legal documents, as are the two cases comparable at all? There, with regard to the ratification of other documents, the witnesses need only say: We know that these are the signatures of the witnesses on the document. By contrast, here, in the case of a bill of divorce, the agent must say: It was signed in my presence.
הכל
(14) הָתָם אִשָּׁה לָא מְהֵימְנָא הָכָא אִשָּׁה מְהֵימְנָא הָתָם בַּעַל דָּבָר לָא מְהֵימַן הָכָא בַּעַל דָּבָר מְהֵימַן.
Additionally, there, in the case of other documents, a woman is not deemed credible, whereas here, a woman is deemed credible when she brings a bill of divorce and declares that it was written and signed in her presence. Additionally, there, in the case of other documents, an interested party is not deemed credible to testify concerning the validity of the document. However, here, an interested party is deemed credible, as even the woman herself can bring her bill of divorce and testify that it was drafted in the correct manner.
הכא אשה מהימנא – אם הביאה גט לחבירתה ואמרה בפ״נ מהימנא כדתנן בפ״ב (לקמן דף כג:) אף הנשים שאינן נאמנות לומר מת בעליהן כו׳.
בעל דבר – אותו שמוציא השטר והשטר שלו.
הכא בעל דבר מהימן – האשה עצמה מביאה את גיטה ממדה״י בתורת שליחות כגון דאמר לה בעלה אל תתגרשי בו אלא בב״ד ובלבד שתהא צריכה לומר בפ״נ ובפני נחתם וכו׳ בפ״ב (שם).
התם אשה לא מהימנא הכא אשה מהימנא – ואי קשיא הא נמי אתי לאיחלופי כדאמרינן לקמןא ואתי למיסמך עלה, לאו מילתא דהתם טעו וסמכינן אשניםב אבל להאמין אשה ממש בשום עדות לא חיישינן, שהכל יודעים שהאשה פסולה לעדות, ואין בני אדם רגילין בעדותה כדי שיטעו בהג. והא דאמר רבא אטו התם כי אמרי בפנינו מי לא מהימניד קשיא דהא איכא תרתי דאשה ובעלה. איכא למימר דלא חש לתרוצינהו דכי מייתי ליה שליח ליכא היכירא ואתי לאיחלופיו.
א. ה ב.
ב. כלומר אע״ג דהתם נמי אין רגילים שאשה יושבת בב״ד, מכ״מ יאמרו שא״צ אלא שנים ולא ידעו שהשליח מצטרף עמהם, ועי׳ בחת״ס.
ג. עיין מאירי שכתב לתרץ קו׳ רבינו להלן עפ״י דבריו כאן. וצ״ב.
ד. כן גי׳ רבינו, ראה להלן ובהערה 148.
ה. וכ״ה בתוד״ה כיון ועו״ר.
ו. וכן תי׳ התוס׳ שם, ועיין ריטב״א, וראה הערה 144.
והבדל נוסף: התם [שם] בקיום שטרות אשה לא מהימנא [נאמנת], הכא [כאן] בגט אשה מהימנא [נאמנת] להביא גט ולומר שבפניה נכתב ונחתם. והבדל נוסף: התם [שם] בעל דבר (שיש לו ענין בקיום השטר) לא מהימן [נאמן] להעיד על כשרות השטר, ואילו הכא [כאן] בגט בעל דבר מהימן [נאמן], שגם האשה עצמה המביאה את גיטה שלה יכולה להעיד שהדבר נעשה כראוי.
Additionally, there, in the case of other documents, a woman is not deemed credible, whereas here, a woman is deemed credible when she brings a bill of divorce and declares that it was written and signed in her presence. Additionally, there, in the case of other documents, an interested party is not deemed credible to testify concerning the validity of the document. However, here, an interested party is deemed credible, as even the woman herself can bring her bill of divorce and testify that it was drafted in the correct manner.
הכל
(15) וְרָבָא אָמַר לָךְ אַטּוּ הָכָא כִּי אָמְרִי יָדְעִינַן מִי לָא מְהֵימְנִי וְכֵיוָן דְּכִי אָמְרִי יָדְעִינַן מְהֵימְנִי אָתֵי לְאִיחַלּוֹפֵי בְּקִיּוּם שְׁטָרוֹת דְּעָלְמָא בְּעֵד אֶחָד.
And Rava, how would he respond to this claim? He could have said to you: Is that to say that here, in the case of a bill of divorce, if the witnesses of ratification say: We know, they are not deemed credible? They would be deemed credible even if they used that formula. And since when they say: We know, they are deemed credible, people will come to confuse it with the typical case of ratification of legal documents, which they will perform via one witness.
אטו הכא כי אמר יודע אני מי לא מהימן – הואיל ולדידיה טעמא משום קיומא הוא אי אמר יודע אני בחתימת ידי העדים מי לא מהימן דמה לי בפני מה לי יודע אני וכיון דהכי הוא אי לאו דמצרכינן נמי אכתיבה דתיהוי היכר בין גיטין לשטרות אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא לקיימינהו בעד אחד.
אטו כי אמרי ידענו מי לא מהימני – פי׳ בקונטרס הואיל ולדידיה טעמא משום קיומא מה לי בפני ומה לי יודע אני משמע שרוצה לומר דשליח מהימן כי אמר יודע אני והא דנקט כי אמרי ידענו לשון רבים ולא אמר כי אמר ידעתי משום דאשלוחין דעלמא קאי ולעיל לא בעי למימר ידעתי איכא בינייהו דלא בעי למינקט אלא הנהו דלמר צריך ולמר לא צריך אבל תימה הוא דבכל דוכתי נקט לרבא בפני נחתם לאו דוקא ועוד אי בחד נמי מהני ידעתי היכי קאמר רבא ברפ״ב (לקמן דף טו.) אפילו הוא ואחר מעידין על חתימת עד שני פסול דאי לא הוה אלא האי שליח דמכיר שתי חתימות הוה כשר והשתא משום דבא אחד מהשוק לסייעו בחתימת שני יפסל אע״ג דבקונטרס פי׳ התם דהיינו הא דפריך ליה רב אשי מי איכא מידי דאילו מסיק איהו לכולי דיבורא כשר וכו׳ מ״מ אין סברא כלל שהיה רבא טועה בכך ונראה דידעתי לא מהני אפילו לרבא עד שיאמר בפ״נ ונחתם משום דדייק טפי כדפירשנו והכי מפרש ר׳ משולם אטו כי אמרי ידענו שנים מעלמא שיקיימו גט זה מי לא מהימני והואיל ומהני בזה קיום דמהני בשאר שטרות אתי לאיחלופי.
כיון דאילו אמרי ידענו כו׳ – וקושיא דאשה ובעל דבר לא חש לתרץ דלא שכיח דמייתי גיטא וכי מייתי עד כשר אתי לאיחלופי.
ה״ג: אטו התם כי אמרי בפנינו מי לא מהימניא – אבל ודאי מודה רבא דהכא אי אמר אחדב ידענא לא מהימן ואע״פ שהוא משום קיום הגט, דלא הימנוה רבנן אלא בהכי דומיא דנכתב, ואי לא אמר הכי הוה ליה משנה ממטבע חכמיםג. רש״י ז״לד פי׳ אטו הכא אי אמר ידענא מי לא מהימן, ולא דייקה. ובנוסחי נמי לא גרסינן אלא אי אמרי ידעינן מי לא מהימניו, ופי׳ וע״י תרי, שכיון שיש שנים שמקיימין אותו ואמרי יודעים אנו נאמנים לרבא, מאן דחזי סבר דחד נמי כי אמר בפני משום קיום גט הוא ואתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא, אבל חד לעולם לא מהימן עד שיאמר בלשון מטבע חכמים בפני נכתב ובפני נחתם.
א. לפנינו: אטו הכא כי אמרו ידעינן מי לא מהימני, ועיין רש״י ותוס׳. וכגי׳ רבינו כ״ה גי׳ הגאונים, עיין בעיטור אות ק קיום בשם ר״ה גאון והובא באוצה״ג עמ׳ צ, וכן עוד שם עמ׳ 253 בקטע מפי׳ הגאונים. וכן גי׳ רשב״א ריטב״א וחי׳ הר״ן וכן המאירי בשם גאוני ספרד.
ב. בנדפס חסר תיבת אחד.
ג. עיין לרבינו לקמן טו א שכ׳ דפסול משום דאתי לאחלופי, וכ״כ שם הר״ן בחי׳ ובפי׳ על הרי״ף, ואע״ג דאמר בפני נכתב מ״מ איכא חשש איחלופי אם יאמר על החתימה לשון קיום. ונראה שזו כונת רבינו כאן דהוי משנה ממטבע חכמים, שקבעו כן המטבע דלא ליתי לאחלופי, אבל בתוד״ה הכא והרא״ש סי׳ ב׳ ובתוספותיו כתבו דמעיקר הדין אינו נאמן כיון דלא דייק, ועי׳ ריטב״א.
ד. ד״ה אטו, כי אמר יודע אני.
ה. וכן חלקו עליו בתוד״ה אטו והראשונים הנ״ל.
ו. וכן גי׳ התוס׳, כי אמרי ידענו, וראה בדק״ס.
הכי גריס רש״י ז״ל ורבא אמר לך אטו הכא כי אמר יודע אני מי לא מהימן. ופירש דה״ק אטו לדידי הואיל וטעמא משום קיומא הוא אי אמר יודע אני בחתימת ידי העדים מי לא מהימן, דמה לי אמר בפני נחתם מה לי יודע אני בחתימתן. ואינו מחוור דהא תנן לקמן בפרק המביא (גיטין טו.) בפני נכתב כלו ובפני נחתם חציו פסול, ואמר רבא עלה אפילו הוא ואחר מעידין על חתימת ידי שני פסול מ״ט אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא וקא נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא, ואם איתא דלרבא אפילו חד דאמר ידעתי בגט מהימן, היכי טעי רבא כולי האי, דאילו אמר איהו לחודיה ידעתי מהימן, וכי מצטרף אחרינא בהדיה לא מהימנא, ואע״ג דפרש״י שם דלרבא מיגרע גרע כי איכא אחרינא בהדיה משום דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא, ואף על גב דגבי גט לא הוה חיישינן לה דהא בלא אחר הוה מתכשר אפומיה דהימנוה רבנן כבי תרי, אלא משום גזרת שטרות הוא שם, והיינו נמי דאתקיף עליה רב אשי ומי איכא מידי דאילו מסיק איהו לכוליה דבוריה כשר והשתא דאיכא חד בהדיה פסול, מ״מ א״א לומר כן דרבא דאמר הכא דאפילו חד אי אמר ידעתי מהימן, לימא התם כי האי סברא דמשום דאיכא אחרינא בהדיה ליפסול, אלא ודאי לכ״ע חד צריך לומר בפני נחתם אבל ידעתי לא מהני, והיינו דקאמר רבא התם דכי אמר בפני נחתם חציו והוא ואחר מעידין על חתימת ידי שני בלשון ידעתי איכא למיחש לאחלופי בקיום שטרות דעלמא, בחד דאמר זה כתב ידי ומצטרף עם אחר מן השוק להעיד על חתם חבירו דנפיק נכי רבעא דממונא אפומיה דחד סהדא, ואתקיף עליה רב אשי דכיון דאילו אסיק הוא דבוריה בההוא לישנא דאסהיד על חציו דהיינו בפני נחתם חציו כשר, אין לפסלו כי מצטרף אחרינא בהדיה ומעידין על חתימת ידי שני דלא גרע משאמר בפני נחתם. וגיר׳ הספרים שלנו נר׳ עיקר, וה״ג אטו התם כי אמרי בפנינו מי לא מהימנו, כיון דכי אמרי בפנינו מהימני אתי לאיחלופי, כלומר כיון דהכא והכא כי אמרי בפנינו מהימני אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא. ולאשה ובעל דבר לא חש רבא לאהדורי דמילת׳ דלא שכיחא היא כדאיתא לקמן (גיטין ה.) ומילתא דלא שכיחא לא מוכח מידי.
בד״ה אטו כו׳ היכא קאמר רבא בריש פ״ב אפי׳ הוא ואחר מעידין על חתימת כו׳ כצ״ל. ונ״ב פי׳ שהשליח אמר בפ״נ חציו ואח״כ בא הוא עם אחר מן השוק להעיד על חתימת עד השני:
בא״ד עד שיאמר בפ״נ ונחתם כצ״ל. ונ״ב והא דפריך רב אשי לקמן אינו כפי׳ הקונטרס אלא כמו שפירשו התוס׳ לקמן וק״ל:
עוד בא״ד משום דדייק טפי כדפי׳. נ״ב והשתא אתי שפיר בריש פרק שני. (עיין במהרש״א):
שם ורבא אמר לך אטו כי אמר וכו׳ ויש לדקדק דהא גופא תיקשי למה לא תקנו חכמים באמת דידעתי לא מהני וממילא לא הוצרכו לתקן בפ״נ ובשלמא לפי׳ התוספות אפשר שלא רצו לתקן שלא יועיל אפילו ידענו בשנים דמיחזי כחוכא ואטלולא דע״א האומר בפ״נ דלא מהני בשטרות יועיל בגרושין וידענו דהיינו ממש קיום שטרות לא יועיל בגיטין לכך ניחא להו לתקן דבע״א לא מהני כ״א בפ״נ ובפ״נ ובשנים מיהא מועיל כשאומרים ידענו משא״כ לפרש״י דידעתי מהני אפילו בשליח לחוד קשיא דהיה להם לתקן דידעתי לא מהני ולא נצטרך לומר בפני נכתב ויש ליישב דאכתי בתקנה זו לא יצאנו מידי חששא דאתי לאחלופי ולומר דבקיום שטרות דעלמא נמי בע״א אומר ידעתי לא מהני אבל כשאומר בפני נחתם יאמרו דמהני משא״כ כשתקנו לומר בפני נכתב דהו״ל מילתא יתירתא לגמרי דלא שייך כלל לענין קיום השטר א״כ מידע ידעי דהיכרא עשו למילתא דגיטין ותו לא אתי לאחלופי כן נ״ל וק״ל:
תוספות בד״ה מאן תנא וכו׳ וא״ת למאי דמסקינן וכו׳ נוקי כר״א עכ״ל. ואין ליישב קושיית התוספות דלמאי דלא ס״ד דהמקשה דמודה ר״א במזוייף מתוכו א״כ לא מתוקמי כר״א דלר״א לא חיישינן למצויין לקיימו כיון דמכשיר אף בדליכא ע״ח כלל. אלא דא״א לומר כן דהא דלא מצריך ר״א ע״ח ומכשיר בע״מ היינו בבעל המוסר גט לאשתו משא״כ בשולח גט ממ״ה לא שייך כה״ג ע״מ דמאן יימר שהבעל מסר זה הגט לשליח ואף אם יש בידו כתב שליחות סוף סוף בעינן מיהא עדים לקיים כתב השליחות וכיון שאין מצויין לקיימו פסול מה״ט גופא דשמא אינו שליח הבעל כלל דבשלמא ע״י ע״ח אע״ג דלא נתקיים בחותמיו מ״מ כיון דמדאורייתא לא חיישינן למזוייף ואם כן אמרינן דחזקה שזהו חתימות ידי עדים ומסתמא העדים מסרו הגט ליד האשה ומאי בעי ביד השליח דלנפילה או פקדון לא חיישינן אע״כ שהבעל מסר הגט ליד השליח ונהי דמדרבנן חיישינן לזיוף האמינו רבנן בדרבנן להשליח לומר בפ״נ וממילא נתקיים ונאמן ג״כ על גוף השליחות מה״ט גופא וכמ״ש הרא״ש ז״ל והפוסקים. משא״כ אם לא נחתם הגט כלל אין לנו שום ראיה שזה הגט נמסר ביד שליח מיד הבעל וחיישינן שמא הוא עצמו כתבו ומילתא דפשיטא היא דפסול אף לר״א ובעינן דוקא ע״ח ומדרבנן צריך לקיים וא״כ מקשו התוס׳ שפיר. מיהו עכ״ז לולא דברי התוס׳ יש ליישב קושייתם בע״א דאי אפשר לומר דלרבה טעמא דבפני נחתם לר״א היינו משום קיום לחוד וכדכתיבנא דהא לקמן משמע להדיא דלרבה שנים שהביאו גט ממ״ה צריכין לומר בפ״נ ובפ״נ וה״נ אמרי לעיל א״ב דאתיוה בי תרי וא״כ למאי דס״ד דלר״א אף מזוייף מתוכו כשר אי לאו היכא דאיכא למיחש שמא אינו שליח כלל כמ״ש וא״כ בב׳ שהביאו גט אמאי צריכין להעיד על החתימה שנחתם בפניהם ות״ל אפי הם מזוייפים לא חיישינן להו כיון שהם מעידים שהבעל מסר הגט לידם הו״ל ע״מ ולא איכפת לן כלל לקיים ע״ח אבל למאי דמסקינן דמודה ר״א במזויף א״ש דב׳ שהביאו גט צריכין לומר כו׳ כנ״ל אלא דבלא״ה התוס׳ משני שפיר:
ורבא מה הוא משיב על טענה זו? אמר [יכול היה לומר] לך בתשובה על טענה זו: אטו הכא כי אמרי ״ידעינן״ מי לא מהימני [וכי כאן בגט כאשר עדי הקיום אומרים בלשון ״יודעים אנו״ האם אינם נאמנים]? וכיון דכי אמרי ״ידעינן״ מהימני [שכאשר הם אומרים ״יודעים אנו״ הרי הם נאמנים], אם כן אתי לאיחלופי [יבואו להחליף] את הדבר בקיום שטרות דעלמא [בכלל], לעשותו בעד אחד.
And Rava, how would he respond to this claim? He could have said to you: Is that to say that here, in the case of a bill of divorce, if the witnesses of ratification say: We know, they are not deemed credible? They would be deemed credible even if they used that formula. And since when they say: We know, they are deemed credible, people will come to confuse it with the typical case of ratification of legal documents, which they will perform via one witness.
הכל
(16) וּלְרַבָּה דְּאָמַר לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ מַאן הַאי תַּנָּא דְּבָעֵי כְּתִיבָה לִשְׁמָהּ וּבָעֵי
The Gemara asks: And according to the opinion of Rabba, who said that the reason for the declaration: It was written in my presence and it was signed in my presence, is because they are not experts in writing a bill of divorce for her sake, who is this tanna who requires that the writing of the bill of divorce must be performed for her sake, and also requires
מאן האי תנא דבעי כתיבה לשמה ובעי חתימה לשמה – וא״ת למאי דמסקינן דרבה אית ליה דרבא נוקי מתני׳ כרבי אלעזר והוי בפני נכתב משום לשמה ובפני נחתם משום שאין עדים מצויין לקיימו ודוחק לומר דכולה הך סוגיא וגם רב אשי דאמר לקמן ר׳ יהודה היא איירי למאי דס״ד מעיקרא וי״ל דרבה אף לפי המסקנא בעי חתימה לשמה כיון דידענו לא מהני דאי מהני לפי המסקנא תיקשי רבה מ״ט לא אמר כרבא וליכא למימר הא דלא מהני ידענו היינו משום איחלופי דהא כיון דצריך לומר בפני נכתב משום לשמה לא אתי לאיחלופי.
מאן האי תנא דבעי כתיבה לשמה ובעי חתימה לשמה. לכאורה משמע דהך סוגיא לא אתי כמסקנ׳ דאסיקנא (ד:) דרבה אית ליה דרבא, דלמסקנא איכא למימר דמתניתין ר״א היא ובפני נחתם משום קיום ובפני נכתב משום לשמה. ומיהו ק׳ דאם כן לעיל (גיטין ב:) ה״ל לרבה לומר גבי מאי טעמא לפי שאין בקיאין לשמה ולפי שאין מצויין לקיימו, דבשלמא אי אדכר ברישא מילתי׳ דרבא, הוה איפשר לומר דרבה לא חש לאדכורי תו טעמא דמצויין לקיימו דאדרבא סמיך, אבל השתא דקבע מילתיה דרבה ברישא ודאי הוה ליה בדרבה לאדכורי תרי טעמי משום לשמה ומשום קיום לפרושי בפני נכתב ובפני נחתם חד משום לשמה וחד משום קיום, ועוד הא רב אשי דבתרא הוא ודאי שפיר הוה ידע מסקנא דשמעתא דרבה אית ליה דרבא, ואמאי דחיק ומוקי למתניתין (ד.) כרבי יהודה דלית הילכתא כותיה, הוה ליה לאוקומה כרבי אלעזר ולימא לעולם כרבי אלעזר ורבה אית ליה דרבא. ופי׳ בתוס׳ דאפי׳ אמסקנא אתיא שפיר, דלעולם טעמא דכולה מתני׳ לרבה משום לשמה הוא בע״כ, דאי לא הדרא קושיא לדוכתא ורבה מ״ט לא אמר כרבא, ואצטרכינן לשנויי כדשנינן לעיל ורבה אמר לך א״כ ליתני בפ״נ ותו לא, ורבא בדין הוא דליתני הכי [אלא] דא״כ אתי לאיחלופי בקיום שטרות, ורבה מי דמי התם ידעינן הכא בפנינו, והכא כיון דלרבה בפנינו נחתם דמתני׳ דוקא ולא מהני ידענו על כרחין דס״ל דטעמא דמתני׳ משום לשמה הוא.
ושואלים: ולדעת רבה שאמר שטעם אמירת ״בפני נכתב ובפני נחתם״ הוא לפי שאין בקיאין לשמה, מאן האי [מיהו זה] התנא דבעי [שמצריך] שתהיה כתיבה של הגט לשמה, ובעי [ומצריך] גם כן
The Gemara asks: And according to the opinion of Rabba, who said that the reason for the declaration: It was written in my presence and it was signed in my presence, is because they are not experts in writing a bill of divorce for her sake, who is this tanna who requires that the writing of the bill of divorce must be performed for her sake, and also requires
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.