×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמְרוּ חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַיבֶּמֶת וְהָא הָכָא דִּכְטָעוּת אִשָּׁה אַחַת דָּמֵי וּפְלִיגִי.
In the name of Rabbi Eliezer they said that even in this case she performs ḥalitza, but she may not enter into levirate marriage. This dispute seems to hinge on whether, when he engaged in sexual intercourse with her as an adult, he did so for the purpose of betrothal, or whether he relied upon the invalid betrothal performed when she was a minor. But here, this should be considered similar to an error concerning one woman, and yet they disagree.
רי״ףרש״ירמב״ןרא״הבית הבחירה למאירישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי כתובות עד ע״א} אמר רב יוסף בר אבא1 אמר ר׳ מנחם אמר ר׳ אבא המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל
צריכה הימנו גט חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות:⁠2
{בבלי כתובות עד ע״א3} וגרסינן תו התם אמר רב כהנא משמא דעולא4 המקדש על תנאי ובעל צריכה ממנו גט זה היה מעשה ולא היה כח בחכמים להוציאה
בלא גט ולאפוקי מהאי תנא דאמר רב יהודה אמר שמואל משום ר׳ ישמעאל {במדבר ה:יג} והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת ויש לך5 אחרת שאף על פי שלא נתפשה מותרת ואיזו זו [שקידושיה קידושי]⁠6 טעות שאפילו בנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת לה וליתה לדר׳ ישמעאל:
וגרסינן התם אמר רב יוסף בר אבא אמר ר׳ מנחם אמר ר׳ אבא המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה ממנו גט חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות:
1. בר אבא: חסר בכ״י נ.
2. בדפוסים נוסף כאן: (הג״ה אבל המקדש במלוה או על תנאי אינה צריכה ממנו גט מ״ט בההוא לא טעו אינשי אבל בהנך טעו אינשי עד כאן):.
3. וברי״ף שם.
4. כהנא משמא דעולא: כ״י נ: ״פפא משמיה דרבא״.
5. לך: חסר בדפוסים.
6. שקידושיה קידושי: כ״י נ, דפוסים. גיד: ״זו שקידושיה קידושי״. כ״י בהמ״ל 695: ״שקידושי״.
משום רבי אליעזר אמרו חולצת ולא מתייבמת – אף בשהחזירה כשהיא גדולה פליג ואף במגרש גדולה והחזירה וטעמיה משום דגזור בה משום יתומה בחיי האב.
והא הכא – גבי החזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו.
דטעות אשה אחת היא – טעות קידושי קטנה.
ופליגי – דקאמרי רבנן מתייבמת אלמא כי בעל משגדלה לשם קדושין בעל וקס״ד הוא הדין לטעות נדרים.
משום ר׳ אליעזר אמרו חולצות ולא מתיבמות פי׳ רש״י ז״ל דטעמיה דר׳ אליעזר משום דגזר אטו החזירה כשהיא קטנה ועדיין קטנה היא, דהא אפילו גרשה כשהיא גדולה והחזירה אסר ר׳ אליעזר, כדתנן המגרש את אשתו והחזירה ומת או חולצת או מתיבמת ור׳ אליעזר אוסר. משום הכי לא גרס הרב ז״ל, ומר סבר אין אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום. ואיכא למידק אי הכי קשיא הא מתני׳ לשמואל, דהכא משמע דקדושי ודאי הוו לכולי עלמא ואלו שמואל אמר צריכא גט משני. ותו דקאמרי׳ והא הכא דטעות אשה אחת היא ופליגי, אלמא טעמא דר׳ אליעזר משום דאין חזרתה חזרה גמורה, דאי לאו הכי הא לא פליגי בה כלל, דמדרבנן נשמע לר׳ אליעזר, והוה ליה למימר והא הכי דטעות אשה אחת היא וקתני דצריכא גט. ואיכא למימר דשמואל דאמ׳ כר׳ שמעון דלעיל דקטן, ומשום לתא דידיה אמרי׳ ופליגי. ובלאו האי פירושא נמי איכא למידק למאי דקא סלקא דעתך דמקשה דאיכא לדמויי קטנה לטעות נדרים דאשה אחת, אידך פלוגתא דרב ושמואל נמי טעות אשה אחת היא ואפילו הכי אמר רב אינה צריכה גט משני. ואי לא הוה מקשה מהא מתני׳ יכילנא לשנויי שאני התם דליכא תנאה, אבל השתא מיהא קשיא מאי אולמא דהא מיהא.
אלא ה״פ דהא דאמר ר׳ אליעזר בהחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו חולצת ולא מתיבמת, מדינא קאמר ומשום דסבר שאין חזרתה חזרה גמורה, שעל מנת קדושין הראשונים בעל, וכיון דמשכחת לה בגדולה שאין חזרתה חזרה גמורה ואסורה מדאוריתא, גזר ר׳ אליעזר בכולהו נשי אטו הך, כדאיתא ביבמות. והיינו דאמרינן ומר סבר אין אדם יודע, דבהאי דינא קאמרינן (אלא) ולא גזרה, דאלו היתה חזרתה חזרה גמורה ואין לך גדולה שאסורה ליבם מן התורה, היאך אסר ר׳ אליעזר החזירה כשהיא גדולה אטו החזירה כשהיא קטנה ועדיין קטנה היא, הא לא דמיין, והחזירה כשהיא קטנה וגדולה, היא גופא גזרה היא. ומשום הכי איצטריך למימר ומר סבר אין אדם יודע, דאלמא דינא קאמרי׳. כך פירשה ראב״ד ז״ל. ולהאי פירושה שמואל קאמר נמי כר׳ אליעזר.
ומאי דקשיא לן נמי ליקשי ליה מאידך פלוגתא דשמואל, השתא להאי פירושא איכא למימר דרבא סבירא ליה כי פליגי רב ושמואל בקטנה בשלא בעל, ורב סבר כי גדלה גדלי קדושין בהדה, ושמואל לית ליה האי סברא. אבל בריתא משמע ליה כשבעל, דאי לא בעל היכי גזר ר׳ אליעזר אשה דעלמא אטו הא דהכא, הא לא דמיין כלל, דהא הכא אלו בעל הוה קני לגמרי. וליכא למגזר החזירה כשהיא גדולה אטו החזירה כשהיא קטנה ולא בעל, דלא שכיחא גדלה אצלו ולא בעל, ועוד דלא דמיין. אלא אפילו בשבעל משמע ליה, ואפילו הכי אמר תנא קמא מתיבמת, שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ואלו לפי׳ רש״י ז״ל לא מצינן למימר הכי, דהא לדבריו דר׳ אליעזר כולה גזירה היא. וכי היכי דסלקא דעתך השתא לאוקמיה אידך פלוגתא דשמואל בשלא בעל כי היכי דלא תקשי לרבה, בריתא נמי בהכי אפשר לאוקמ׳, ותנא קמא טעמיה משום דכי גדלה גדלי קדושין בהדה כדרב, ולשמואל קשיא, מכל מקום לכולהו סברא דהא דר׳ אליעזר גזירה היא. ומיהו האי תירוצא לא שמיע לי דהא איכא למימר דרבנן בשלא בעל ומשום דכי גדלה גדלי קדושין בהדה, ור׳ אליעזר סבר אפילו בשבעל נמי חולצת ולא מתיבמת משום דטעות אשה אחת היא. אלא דאיכא לדחוקי ולמימר גדלה אצלו משמע בשבעל, כדתנן ביבמות יגדלו זה עם זה. וזה התירוץ אף לפי׳ רש״י אבל אינו נכון ואינו מספיק.
ואחרים פירשו לפי פי׳ הראב״ד ז״ל דפלוגתא דרב ושמואל איכא לאוקומ׳ בטעות כעין שתי נשים כגון קטנה מן הארוסין שלא מיאנה והגדילה וכנסה לחופה ובעלה, אבל בריתא דקתני השיאה והחזירה כשהיא קטנה משמע שהחזירה לנשואין ובעל לחוד משגדלה, והיינו טעות אשה אחת גרידתא.
וטוב מזה ומזה שמעתי, דהיינו טעמא דלא קשיא מיהא דאמר רב אינה צריכא גט משני משום דהתם פשיט׳ לן דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום, דביתומה שלא בחיי האב עסקינן, והתם כולי עלמא ידעי שאין קדושי קטנה כלום. אבל הכא ביתומה בחיי האב עסקינן, ואביה קבל קדושיה והחזירה לבעל, והכא ודאי לא ידעי אינשי (ש)⁠כיון שנשאת שוב אין לאביה רשות בה, הלכך דמי לטעות אשה אחת גרידתא דלא ידע האי גברא אי איכא עליה נדרים או לא, ולספיקא נחית ובעיל. הלכך מיהא קשיא ולא מדרב. ולשמואל נמי ליכא למקשי מיהא בריתא דקתני חולצת או מתיבמת, דאיהו סבירא ליה דהא דאמר ר׳ אליעזר (או) חולצת (או) ולא מתיבמת, מדינא קאמ׳ ולא משום גזירה. ור׳ אליעזר קאי כוותיה, ובגדולה הוא דגזר ר׳ אליעזר משום קטנה או משום גדולה שהחזירה כשהיא קטנה, ואיהו גופא דינא ולא גזירה. כך תירץ לי רבי׳ נ״ר.
ומכל מקום הא דכתב רש״י ז״ל דלא גרסי׳ ליה משום שמואל איצטריכי להכי, דלדידיה נמי אקשי׳ ואיהו סבר ליה דר׳ אליעזר דינא קאמר, אי נמי אפילו רב כדכתיב.
ורי״ף ז״ל פי׳ טעות אשה אחת כעין שתי נשים קדש על תנאי ולאחר זמן כנס סתם ובעל. וטעות אשה אחת גרידתא קדש על תנאי ובעל מיד או שקדש וכנס והזכיר תנאו ובעל מיד. כל שבעילתן סמוך לתנאי, בין דכניסה בין דקדושי׳, אשה אחת גרידתא, מופלג מן התנאי כעין שתי נשים. ואקשינן עליה דרב כל הנך מתניתא דקתני בהו בעל ומשמע מיד. ורב יהוסף הלוי תלמידו ז״ל השיב עליו היכי אותבי׳ מיהא מתניתא דקתני או שהחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו, דילמא ההיא בטעות אשה אחת כעין שתי נשים היא. וסתמא נמי הכי משמע דהא כשהיא קטנה החזירה ואחר כך גדלה ובעל. ולאו קושיא היא, דכיון דקא סלקא דעתך שאין אדם יודע שאין קדושי קטנה כלו, אי נמי יודע ואינו יודע אדעתא דקדושי קמאי בעל, בין לאלתר בין לאחר זמן, דליתא לאפלוגי בהא בין לאלתר בין לאחר זמן. וכל שכן במחזיר קטנה ובעל מיד עד לאחר זמן דלא אזלי בתר בעילה דגדלות בלחוד. וכי איכא לאפלוגי גבי טעות נדרים הוא דאיכא לאפלוגי, דכיון דאתני מעיקרא ובתר זמן מרובה בעיל, חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו, מדלא בדקה שמע מינה אחולי אחילה לתנאיה כי היכי דלא לשוייה לבעילתו בעילת זנות. והאי פלוגתא דרב ושמואל בקטנה שלא מיאנה מיפרשא, כדכתיב לאידך פירוש.
והרב הנזכר רב יהוסף ז״ל פי׳ טעות אשה אחת כעין שתי נשים, בעל שתי פעמים ולא הזכיר תנאו. ואינו נכון כלל דכלהו תיובתא לא מיפרשן שפיר לדידיה. ואין הכרח גמור בפי׳ שמועה זו. ודמיא כמאן דמחו לה מאה עוכלי בעוכלא. והמחוור שבכלם הוא פי׳ הרב הלוי ז״ל בטעות שתי נשים, ופי׳ הראב״ד ז״ל בטעות אשה אחת כעין שתי נשים. ובהכי סלקא שמעתא שפיר.
משום ר״א אמרו חולצת ולא מתיבמת. פירש רש״י ז״ל דר״א מודה לי׳ לת״ק בעיקר דינא, אלא דמשום גזירה דקאמר הכי דקסבר דגזרינן אטו גרשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא קטנה, ור״א אכולה פליג ואפילו החזירה לאחר שהיא גדולה. והכי מוכח התם ביבמות (קט, א), דאמרינן המגרש את אשתו והחזירה ומת או חולצת או מתיבמת, ור״א אוסר, וכול׳ משום גזירה. ולא גרי׳ בפירוק׳ מר סבר אדם יודע שאין קידושי קטנה כלום וגמר ובעל לשם קידושין. וליתה להאי פירושא, חדא דהא נוסחא דכולהו ספרי הכי מר סבר אדם יודע ומר סבר אין אדם יודע, ותו מדאמרינן והא הכא דבטעות אשה אחת היא ופליגי, אלמא דבעיקר דינא פליגי. ותו דאם כן לימא תהוי תיובתא דשמואל דאמר לעיל, (עג, א) דצריכה גט משני דאדם עושה בעילתו בעילת זנות, והכא אמרינן דכולי עלמא אית להו דאלו מדינא אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ואיכא לדחוקי דשמואל ס״ל כרבי שמעון בן יהודה משום רבי ישמעאל דאמר (עג, ב) בעלו לא קנו.
מ״מ אכתי קשיא היכי איכא למימר דר׳ אליעזר משום גזירה, והיכי גזר החזירה כשהיא גדולה אטו החזירה כשהיא קטנה, דהא לא שייכן אהדדי. וכי תימא דאטו קטנה [ש]⁠הגדילה אצלו הוא דגזר, והא היא גופה גזירה. אלא וודאי עיקר פירושא דר׳ אליעזר בעיקר דינא פליגי, ומדינא הוא דקאמר בחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו שחולצת, וקס״ד השתא דטעמי׳ משום דקסבר אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ובגדולה ממש דקאמר נמי חולצת משום גזירה דהחזירה כשהיא קטנה והגדילה, והיינו דמקשי׳ והא הכא דטעות אשה אחת היא ופליגי, דקס״ד דטעמיה דת״ק משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ורבי אליעזר סבר אדם עושה בעילתו בעילת זנות.
ומיהו קשיא לן דילמא לא פליגי בהא דאי אדם עושה בעילתו בעילת זנות או לא ודווקא בשבעל, אלא בקידושי קטנה אי אמרי׳ דכי גדלה גדלי בהדה ובין בעל ובין לא בעל, דתנא קמא סבר קידושי קטנה מתלא תלוי וקיימי, וכי גדלה גדלי בהדה, והיינו דקאמר חולצת או מתיבמת בין בעל בין לא בעל דלא נפקא לן מינה מידי, דהא טעמא לאו משום הכי, ורבי אליעזר סבר דלא אמרי׳ דכי גדלה גדלי בהדה והיינו דקאמר חולצת או מתיבמת בין בעל בין לא בעל, אבל דכו״ע אית להו בטעות אשה אחת גרידתא דאדם עושה בעילתו בעילת זנות. ואיכא דמפרש משום דלישנא משמע לי׳ דווקא בשבעל, מדקתני וגדלה אצלו, והכי משמע לישנא כדאמרינן ביבמות (קיא, ב) הגדילו זה עם זה. אי נמי איכא לפרושי דלא ניחא לי׳ לתרוצי הכי דלא כרב ושמואל, דהא תרווייהו אית להו האי סברא כדאמרי׳ ביבמות (קט, ב) דכי קאמ׳ רב בקדשה כשהיא קטנה והגדילה ועמדה ונישאת דאינה צריכה גט משני דווקא כשבעל, ומשום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, הא לאו הכי אינה צריכה גט, וכל דכן לשמואל דאפילו בשבעל אמר דצריכה גט משני.
ואכתי קשיא לן אדמותבינן לי׳ מעלמא, אמאי לא מקשינן דידיה אדידיה, דהא אמרינן לעיל קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונישאת, רב אמר צריכה גט משני, ושמואל אמר אינה צריכה גט משני, והא הכא דטעות אשה אחת היא ופליגי. והרב ר׳ יהודה בר׳ יקר ז״ל תירץ דמהא עדיפא לי׳, דאי מההיא וודאי פשיטא לי׳ דאיכא לשנויי כטעמא דאמרי׳ אדם יודע שאין קידושי קטנה כלום, אבל מהא אותבי׳ שחזרתה בחיי אביה, ואע״ג דמדינא כיון שנישאת שוב אין לאביה רשות בה ויצאת מרשותו לגמרי, כולי עלמא לאו דינא גמירי ואיפשר דטעי בהא ודמי לנדרים, ומתרצינן דאפילו בהא נמי איכא למימר אדם יודע שאין קידושי קטנה כלום, ולא נהיר, ולפום מאי דפרישנא נמי אדם יודע שאין קידושי קטנה כלום, לאו משום דידע הוא דקאמרי׳, אלא דכיון דלאו משום טעות דטעי בגופ׳ הוא, אלא משום קידושי דלא מעלי, כל אדם רוצה שיגמרו נשואיו, תו ליתי׳ להאי פירוש׳ כלל.
והנכון כדפי׳ רב סבא בעל המאור ז״ל דאי אקשינן מההיא דלעיל מקמי דידעינן היפריש׳ בין קדושי טעות לקידושין דעלמא, איכא למימר דההיא נמי בטעות אשה אחת כעין שתי נשים אתיא, והכי דמי כגון שקדשה כשהיא קטנה ולאחר שהגדילה כנסה סתם ובעל סתם דאיכא תרי סתמי, אבל הכא ליכא למימר הכי, דהא קתני החזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו אלמא לאחר שהיתה אצלו הגדילה, ותו ליכא למימר [כ]⁠שהגדילה אלא חד סתמא, וזהו הנכון.
כשם שביארנו באלו שאין אדם עושה וכו׳ כך הדין במקדש במלוה ובעל אחר כן ודוקא בשבעל בעדים ואע״פ שבמקדש על תנאי ובטלו אינו צריך עדים בבטולו כמו שכתבנו בשם גדולי המחברים מכל מקום כל שעיקר הקדושין בבעילה זו צריך עדים אבל כשהיו הקדושין בפני עדים והתנה עליהם שום תנאי בפניהם יכול לבטלו בינו לבינה:
משום רבי אליעזר אמרו חולצת ואינה מתיבמת פרש״י ז״ל דטעמיה דר׳ אליעזר משום דגזר אטו החזירה כשהיא קטנה ועדיין קטנה היא דהא אפילו גרשה כשהיא גדולה והחזירה אסר ר׳ אליעזר כדתנן המגרש את אשתו והחזירה ומת או חולצת או מתיבמת ורבי אליעזר אוסר משום הכי לא גריס הרב ומ״ס אין אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום.
ואיכא למידק אי הכי קשיא הא מתני׳ לשמואל דהכא משמע דקדושי ודאי הוו לכ״ע ואלו לשמואל אמר צריכה גט משני ותו דקאמר והא הכא דטעות אשה אחת היא ופליגי אלמא טעמא דרבי אליעזר משום דאין חזרתה חזרה גמורה דאי לאו הכי הרי לא פליגי בה כלל דמדרבנן נשמע לרבי אליעזר והוה ליה למימר והא הכא דטעות אשה אחת היא וקתני דצריכה גט ואיכא למימר דשמואל דאמר כר״ש דלעיל דקטן ומשום לתא דידיה אמרינן דפליגי ובלאו האי פירושא נמי איכא למידק דקס״ד דמקשה דאיכא לדמויי קטנה לטעות נדרים דאשה אחת אידך פלוגתא דרב ושמואל נמי טעות אשה אחת היא ואפ״ה אמר רב אינה צריכה גט משני ואי לא הוה מקשה מהא מתני׳ יכילנא לשנויי שאני התם דליכא תנאה אבל השתא מיהא קשיא מאי אלימתא דהא מהא אלא ה״פ דהא דאמר רבי אליעזר בהחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו חולצת ולא מתייבמת מדינא קאמר ומשום דקסבר שאין חזרתה חזרה גמורה שעל מנת קדושין הראשונים בעל וכיון דמשכחת לה דגדולה שאין חזרתה חזרה גמורה ואסורה מדאורייתא גזר רבי אליעזר בכולהו נשי אטו האיך כדאיתא ביבמות והיינו דאמרינן ומר סבר אין אדם יודע דבהא דינא קאמרינן ולא גזרה דאלו היתה חזרתה חזרה גמורה ואין לך גדולה שאסורה לייבם מן התורה היאך אסר ר׳ אלעזר החזירה כשהיא גדולה אטו החזירה כשהיא קטנה ועדיין קטנה היא הא לא דמיין והחזירה כשהיא קטנה וגדלה היא גופה גזרה היא ומשום הכי אצטריך למימר ומר סבר אין אדם יודע דאלמא דינא קאמרינן כך פירשה הראב״ד ז״ל ולהאי פירושא שמואל נמי דאמר כרבי אליעזר.
ומאי דקשיא לן נמי ליקשי ליה מאידך פלוגתא דשמואל השתא להאי פירושא איכא למימר דרבא ס״ל כי פליגי רב ושמואל בקטנה בשלא בעל ורב סבר כי גדלה גדלי קדושי בהדה ושמואל לית ליה האי סברא אבל ברייתא משמע ליה כשבעל דאי לא בעל היכי גזר ר׳ אלעזר אשה דעלמא אטו הא דהכא הא לא דמיא כלל דהא הכא אלו בעל הוה קני לגמרי וליכא למגזר החזירה כשהיא גדולה אטו החזירה כשהיא קטנה ולא בעל דלא שכיחא גדלה אצלו ולא בעל ועוד דלא דמיין אלא אפילו כשבעל משמע ליה ואפ״ה אמר ת״ק מתייבמת שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואלו לפרש״י לא מצינן למימר הכי דהא לדבריו דר׳ אלעזר כולה גזרה היא וכי היכי דס״ד השתא לאוקמי אידך פלוגתא דשמואל בשלא בעל כי היכי דלא תקשי לרבה ברייתא נמי בהכי אפשר לאוקמה ות״ק טעמיה משום דכי גדלה גדלי קדושין בהדה כדרב ולשמואל קשיא מ״מ כולהו סברי דהא דר׳ אליעזר גזרה היא ומיהו האי תירוצא לא שמיע לי דהא איכא למימר דרבנן כשלא בעל ומשום דכי גדלה גדלי קדושין בהדה ור׳ אליעזר סובר אפילו כשבעל נמי חולצת ולא מתייבמת משום דטעות אשה א׳ היא אלא איכא לדחוקי ולמימר גדלה אצלו משמע כשבעל כדתנן ביבמות [קיא ב׳] ויגדלו זה עם זה וזה התירוץ אף לפרש״י ז״ל אבל אינו נכון ולא מספיק.
ואחרים פירשו לפי פי׳ רב אב ב״ד דפלוגתא דרב ושמואל איכא לאוקמא בטעות אשה אחת כעין שתי נשים כגון קטנה מן הארוסין שלא מיאנה והגדילה וכנסה לחופה ובעלה אבל ברייתא דקתני השיאה והחזירה כשהיא קטנה משמע שהחזירה לנשואין ובעל לחוד משגדלה והיינו טעות אשה אחת גרידתא. וטוב מזה ומזה שמעתי דהיינו טעמא דלא אקשינן מהא דאמר רב אינה צריכה גט משני משום דהתם פשיטא לן דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום דביתומה שלא בחיי האב עסקי׳ והתם כ״ע ידעי שאין קדושי קטנה כלום אבל הכא ביתומה בחיי האב עסקינן ואביה קבל קדושיה והחזירם לבעל והכא ודאי לא ידעי אינשי כיון שנשאת שוב אין לאביה רשות בה הלכך דמי לטעות אשה אחת גרידתא דלא ידע האי גברא אי איכא עליה נדרים או לא ולספיקא נחית ובעיל הלכך מהא קשיא ולא מדרב ולשמואל נמי ליכא למקשי מהא ברייתא דקתני חולצת או מתייבמת דאיהו סבירא ליה דהא דא״ר אלעזר חולצת ולא מתייבמת מדינא קאמר ולא משום גזרה ורבי אלעזר קאי כוותיה ובגדולה הוא דגזר רבי אליעזר משום קטנה או משום גדולה שהחזירה כשהיא קטנה ואיהי גופיה דינא ולא גזרה כך תירץ לי רבינו נר״ו ומ״מ הא דכתב רש״י דל״ג ומר סבר אנן גרסינן ליה ומשום שמואל אצטריכינן להכי דלדידיה נמי אקשי ומיהו ס״ל דר׳ אלעזר דינא קאמר א״נ אפילו רב כדכתב׳. הרמב״ן.
וכתב הרשב״א ז״ל דלפי תירוץ זה של רבו של הרמב״ן נראה דהיינו דלא מקשי׳ לעיל אלא מקדשה בטעות וכדשנינן ליה דבטעות [פחות משוה פרוטה קאמר ולא אקשי ליה מקטן שקדש מיהא דכטעות] אשה אחת היא ופליגי משום דההיא פשיטא ליה דאדם יודע שאין קדושי קטן כלום ולא דמי לטעות גרידתא והיינו נמי דכי שני ליה בטעות פחות משוה פרוטה אבעיא ליה עלה במאי קא מפלגי ואוקמה באדם יודע ואין אדם יודע ובקטן שקדש לא אבעיא ליה במאי פליגי דההוא פשיטא ליה דבאדם יודע ואין אדם יודע פליגי. ע״כ:
והרא״ה כתב דלא נהירא דלפום מאי דפרישנא נמי אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום מאי קאמר דלאו משום דידע הוא דקא אמרי אלא דכיון דלאו משום טעות דטעי בגופה הוא אלא משום קדושין דלא מעלו כל אדם רוצה שיגמרו נשואין תו לית להאי הפרשא כלל אלא עיקר תירוצא כדפריך רב סבא בעל המאור ז״ל דאי אקשי׳ מההיא דלעיל מקמי דידעינן הפרשא בין קדושי טעות לקדושי דעלמא איכא למימר דההיא נמי בטעות אשה כעין שתי נשים אתיא והיכי דמי כגון שקדשה כשהיא קטנה ולאחר שגדלה כנסה סתם ובעל סתם דאיכא תרי סתמי אבל הכא ליכא למימר הכי דהא קתני החזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו אלמא לאחר שהיא אצלו הגדילה ותו ליכא למימר כשהגדילה אלא חד סתמא וזהו הנכון. ע״כ:
וז״ל רש״י במהדורא קמא משום רבי אליעזר אמרו כו׳. דגזר הא משום יתומה בחיי האב והא הכא דטעות אשה אחת גרידתא הוא דטעות קדושי קטנה הוי כמאן דקדיש על תנאי ובעל סתם דכי היכי דקדושי תנאי לא הוו קדושין גמורין קדושי קטנה נמי אינן כלום וכיון שהגיע אותו זמן שהיא ראויה לקדש דהיינו לאחר שגדלה אמרינן לשם קדושין גמורין בעל והיינו קדש עכשו ובעל לאלתר דעד אותה שעה שגדלה עמדה אצלו בקדושי קטנה וכיון שגדלה אצלו שעה אחת אמרינן שנתן דעתו לבעול לשם קדושין דעד השתא הוו להו קדושי אריכי ומתייבמת אלמא כל היכא דקדיש אי נמי מיעקרת קדושין יהיב דעתיה לאהדורי ולקדושי קדושין גמורין כל היכא דמצי ואת אמרת דבאשה אחת גרידתא דלא בעיא גט כדפרכינן. ומשני התם היינו טעמא משום דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום הלכך מיהדר אקדושי מעליא אבל היכא דקדיש על תנאי כסבור הוא שהיא יכולה לקיים תנאי ולא יהיב דעתיה אלא אהנהו קדושין קמאי הלכך אמר רבא דלא בעיא גט ואי הוה מותיב ליה נמי מההיא דלעיל קטנה שלא מיאנה וכו׳. דבההיא פליגא בהדיא רב ושמואל אי הוה הדר בעל לשם קדושין או אקמאי סמיך הוה משני ליה נמי טעמא דרב דאדם יודע כו׳ אפ״ה תימה לי אמאי לא אותבה. עד כאן:
עוד כתב הרמב״ן וז״ל ורבינו אלפסי פי׳ טעות אשה אחת כעין שתי נשים קדש על תנאי ולאחר זמן כנס סתם ובעל וטעות אשה גרידתא קדש על תנאי ובעל מיד או שקדש וכנס והזכיר תנאו ובעל מיד כל שבעילתו סמוך לתנאי בין דכניסה בין דקדושין אשה אחת גרידתא מופלג מן התנאי כעין שתי נשים ואקשינן עליה דרב כל הנך מתניאתא דקתני בהו בעלו משמע מיד. ורב יהוסף הלוי תלמידו ז״ל השיב עליו היכי אותבינן מהא מתני׳ דקתני או שהחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו דילמא ההיא בטעות אשה אחת כעין שתי נשים היא ומסתמא נמי הכי משמע דהא כשהיא קטנה החזירה ואח״כ גדלה ובעל. ולאו קושיא היא דכיון דקס״ד דאין אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום א״נ יודע ואינו יודע אדעתא דקדושי קמאי בעל בין לאלתר בין לאחר זמן דליכא לאפלוגי בה בין לאלתר בין לאחר זמן וכ״ש כשמחזיר קטנה ובועל מיד עד לאחר זמן דלא אזלינן בתר בעילה דגדלות בלחוד וכי איכא לאפלוגי גבי טעות נדרים הוא דאיכא לאפלוגי כיון דאתני מעיקרא ובסתר זמן מרובה בעיל חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו מדלא בדיק שמע מינה אחולי אחליה לתנאיה כי היכי דלא לשוייה בעילתו בעילת זנות והאי פלוגתא דרב ושמואל בקטנה שלא מיאנה מפרשה כדכתיבנא לאידך פירושא.
והרב רבינו יהוסף הלוי פי׳ טעות אשה אחת כעין שתי נשים בעל שתי פעמים ולא הזכיר תנאו ואינו נכון כלל דכולהו תיובתא לא מפרשי שפיר לדידיה ואין הכרח גמור בפירוש שמועה זו ודמיא כמאן דמחי לה מאה עוכלי בעוכלא והמחוור מכולם הוא פי׳ הרב הלוי בטעות שתי נשים ופי׳ הרב אב ב״ד ז״ל בטעות אשה אחת כעין שתי נשים ובהכי סלקא שמעתין טפי. עכ״ל הרמב״ן ז״ל:
אתמר נמי כרבה דקאמר דבטעות אשה אחת גרידתא דברי הכל אינה צריכה גט דדעתיה אתנאה. רש״י במהדורא קמא.
ואיכא למידק דהיכי אתמר הכא דר׳ יוחנן לדברי הכל קאמר לה ודלמא מסברא דנפשיה קאמר לה וכשמואל ס״ל ופליג עליה דרב. ובמהדורא בתרא כתב הרב ז״ל וז״ל אתמר נמי. כרבה דאמר בטעות אשה אחת גרידא אין צריכה ממנו גט. פי׳ לא מייתינן הכא מדרבי יוחנן דלדברי הכל אינה צריכה גט אלא הכי מייתינן דהא ודאי רבה לא שמע מרב ושמואל הכין אלא דקסבר דהדין פשוט כן וליכא למאן דאמר דבכה״ג לאו דעתיה אתנאה ומייתי לה דהכי נמי סבירא ליה לרבי יוחנן כוותיה ואכתי קשה קצת דלרבה פשיטא ליה מלתא טובא עד דאמר דליכא מאן דפליג בהכין ואותביה אביי דאיכא מאן דפליג ומשני ליה דליכא מאן דפליג ופשיטא מלתא טובא ומדאצטריך ליה לרבי יוחנן לאשמועינן הך דינא אלמא משמע דיש צדדין לומר איפכא דצריכה גט דאי לא תימא הכי מאי אתא לאשמועינן והלכך לא הויא ההיא דומיא דרבה אלא דמ״מ מייתי דכי היכי דס״ל לרבה דאין צריכה גט בטעות אשה אחת גרידתא הכי נמי סבירא ליה לר׳ יוחנן.
ודע דהתוס׳ פירשו לעיל דאביי פליג אדעולא א״ר אלעזר דלאביי ע״כ לא פליגי רב ושמואל אלא כשבעל אבל לא בעל לכ״ע אינה צריכה גט ולעולם אמר רבי אלעזר לא פליגי אלא בשלא בעל אבל בבעל לכ״ע צריכה גט וכלהו שקלא וטריא דתלמודא עד השתא היינו בשיטת אביי והשתא מייתי מדר׳ יוחנן דהיינו כאביי ולא כעולא מדקאמר המקדש על תנאי ובעל אינה צריכה הימנו גט דלעולם בבעל דברי הכל צריכה גט ולשיטתו של רש״י ליכא לפרושי הכין אלא כדפרישנא וכדכתיבנא כנ״ל:
בד״ה ד״ה צריכה כו׳ קאמר שמואל דצריכה גט משני כו׳ כצ״ל:
בגמרא והא הכא דכטעות אשה א׳ דמי ופליגי התם נמי בהא קמיפלגי כו׳ ופירש״י דלא גרסינן בהא קמיפלגי אלא התם היינו טעמא כמבואר בדבריו באריכות. ולפ״ז הא דקאמר המקשה נמי ופליגי לאו דוקא. אלא מדרבנן שמעינן נמי לר״א דכולהו סברי דבעל לשם קידושין כמו שפירש״י להדיא. ובזה נ״ל ליישב קושיית התוספות בד״ה והא הכא אמאי לא קשיא ליה דרב אדרב די״ל דטעמא דרב בקטנה שלא מיאנה לאו משום דמסתמא בעל לשם קידושין. אלא אפילו לא בעל קסבר רב בקטנה שלא מיאנה והגדילה אצלו דכי גדלה גדלי קדושין בהדה ממילא. כדבעי הש״ס למימר ביבמות בפ׳ ב״ש דף ק״ח דרב איירי בלא בעל. והכי משמע לכאורה לישנא דרב דקאמר קטנה שלא מיאנה והגדילה משמע דעיקר החשש קידושין הוא משום שלא מיאנה. ומש״ה אמרינן התם מאי לאו דלא בעל. משא״כ מפלוגתא דברייתא מייתי הכא שפיר דכיון דר״א נמי מודה א״כ ע״כ לאו מטעמא דגדלי קדושין בהדה הוא דשם ביבמות במשנה קאמר ר״א מלמדין הקטנה שתמאן אע״ג דיש להתרחק מן המיאון משום דמצוה שאני וע״כ משום דא״א בע״א דלית ליה הא דר״ג דמתני׳ עד שתגדיל ובשלמא אי טעמא דרב אליבא דר״ג בבעל דוקא א״ש דלר״א אסור לבעול כשתגדיל דיש זיקה. משא״כ אי טעמא משום דגדלי קדושין בהדה. א״כ לר״א נמי תמתין עד שתגדיל ופקע זיקה ממילא. אע״כ דר״א לית ליה האי סברא וא״כ ע״כ דר״א ורבנן בבעל איירי ומקשה הכא שפיר כן נ״ל ודו״ק:
מיהו לולי פירש״י היה נ״ל לקיים הגירסא שלפנינו דגרסינן שפיר התם נמי בהא קמפלגי כדמשמע נמי מלשון המקשה דקאמר ופליגי. ומה שכתב רש״י על זה דר״א במגרש גדולה והחזירה נמי אסר כבר כתב הנימוקי יוסף שם ביבמות דבכולהו טעמיה דר״א משום דגזר משום גירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו דבהך איכא איסורא דאורייתא משום גרושת אחיו דקסבר ר״א דאינו בועל לשם נשואין. ולפ״ז נראה דאי הוי סבר ר״א בקטנה שהגדילה אצלו דודאי בעל לשם נישואין. א״כ בכולהו לא הוי גזר כלל דנראה משום קטנה גרידא שהחזירה בקטנותה ועדיין היא קטנה ליכא למיגזר דכ״ע ידעו שגירושיה גירושין גמורים וחזרתה אינה חזרה גמורה וכה״ג לא שייך למיגזר בגדולה אטו קטנה אע״כ דמשום קטנה שגדלה אצלו גזר ולפ״ז א״ש דפליגי ר״א ורבנן אי בעל לשם קידושין הראשונים או לשם נשואין גמורים וכן מצאתי ג״כ בחידושי הרשב״א ז״ל ביבמות ולפ״ז נמי יש ליישב קושיית התוספות דהכא כדפרישית דלא מקשה מדרב אדרב דאיכא למימר דטעמא דרב משום דגדלי קידושין בהדה ואע״ג דלא בעל כדמשמע לישנא דקטנה שלא מיאנה כדפרישית אבל מברייתא מקשה שפיר דלא משמע ליה דפליגי הנך תנאי גופא בטעמא דגדלי בהדה דא״כ פליגי רב ושמואל בפלוגתא דהנך תנאי גופא ואמאי שני בלישנא למימר קטנה שלא מיאנה וא״כ מקשה שפיר ממ״נ או דהוי כתנאי או דקשה דרב אדרב כן נ״ל ודו״ק:
ע״א גמרא מכדי כל תנאי וכו׳. הקשו התוס׳ בנזיר דף י״א דלמה יועיל תנאי בנזירות הא אינו יכול לקיים ע״י שליח. ותירצו לפי שיכול להביא אחר קרבן תחתיו. ולכאורה קשה הא אמרינן לעיל דף ע״ב דיש תנאי בהפרה כמ״ש שם בשם טור וש״ע שפי׳ כן אאמר לה מופר לך ע״מ וכו׳ אע״ג דקי״ל כר׳ יאשיה דאינו יכול להפר ע״י שליח. וכן קשה מנזירות עצמה דנהי דהקרבן יכול לקיים ע״י שליח אכתי גוף הנזירות צריך לקבל עליו בעצמו. וכבר תירצתי זה לעיל דף נ״ו ע״א בתוס׳ ד״ה ה״ז מקודשת דהא דילפינן מתנאי ב״ג וב״ר אינו אלא בדבר שיש בו מעשה דלא אתי תנאי שהוא דבור ומבטל מעשה. אבל דבר שאינו מעשה אלא דבור אתי דבור ומבטל דבור ע״ש. ובזה מתורץ נמי מה שהקשיתי בגיטין בחדושי. בהא דאמר ר׳ יוסי בס״פ מי שאחזו גבי אם לא באתי מכאן עד יב חודש כתבו וכו׳ דזה גט. קשה הא ר׳ יוסי ס״ל בדף ס״ו שם דאומר אמרו לסופר ויכתוב פסול משום דמילי לא ממסרי לשליח. א״כ כיון דאינו יכול לצוות לסופר ע״י שליח לא יועיל בו תנאי בצווי זה כלל. ומאי פריך שם לימא קסבר ר׳ יוסי כתב גט על תנאי כשר. ומאי קושיא הא האמת כן. ולפמ״ש א״ש דכיון דלא הוי אלא מילי א״צ ללמוד מתנאי בני גד ובני ראובן ומועיל אפילו אינו יכול לקיים על ידי שליח. ובזה א״ש מאי דפריך לימא קסבר וכו׳ דלכאורה אינו מובן דמאי ס״ד שלא יועיל תנאי. ולפמ״ש א״ש דהא דגם בדבור בעינן דומיא דבני גד ובני ראובן. ובזה מתורץ נמי מה שהקשה בני על מה שכתב הרמ״א ז״ל בי״ד סימן ש״ה סעיף י׳ בהג״ה בשם הריב״ש דאינו יכול לפדות על ידי שליח. דא״כ למה מועיל תנאי בפדיון כדאיתא בקידושין דף ו״ ע״ב במתנה ע״מ להחזיר דאמר רבה שם בפיון הבן אין בנו פדוי ע״ש. הא כיון שאין הפדיון יכול להיות ע״י שליח התנאי בטל ומעשה קיים. ולפמ״ש לק״מ דודאי נתינת המעות לכהן יכול להיות ע״י שליח כדאיתא להדיא בבכורות דף נ׳ ע״א רב אשי שדר ליה שבסר זוזי לרב אחא בריה דרבינא בפדיון הבן וכו׳. אלא דהאמירה צריך להיות בעצמו. ובדבור לא בעי׳ דיני התנאי. וק״ל:
ציון א.
עיין בירור הלכה ליבמות קו, א ציון א.

תנאי מתקיים רק בדבר שאפשר לעשותו על ידי שליח

ציון ב.
גמרא. איתיביה רב אחא בריה דרב איקא בר אחתיה: חליצה מוטעת כשירה; איזו היא חליצה מוטעת?... אלא אמר רבי יוחנן: כל שאומר לו ׳חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז׳; אלמא כיון דעבד מעשה - אחולי אחליה לתנאיה, הכא נמי כיון דבעל - אחולי אחליה לתנאיה! אמר ליה: בר בי רב, שפיר קא אמרת? מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן, מתנאי בני גד ובני ראובן, תנאה דאפשר לקיומיה על ידי שליח כי התם - לא הוי תנאה. והא ביאה, דלא אפשר לקיומיה על ידי שליח כי התם - הוי תנאיה תנאה, דלא אפשר לקיומיה על ידי שליח כי התם, וקא הוי תנאה! התם - משום דאיתקוש הויות להדדי.
חליצה מוטעת - פסולה. כיצד? כגון שאמרו לו ׳חלוץ לה ובכך אתה כונסה׳, או שאמרו לו ׳חלוץ לה, שזו מצוה היא, ואינה מפסדת עליך כלום, ואם רצית אחר כך ליבם - תיבם׳, וכיוצא בדברים אלו. אבל אם הטעוהו ואמרו לו ׳חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז׳, או ׳על תנאי כך וכך׳, אף על פי שלא נתנה ולא נתקיים התנאי - חליצתה כשרה, שהרי נתכוון לחלוץ לה.(רמב״ם יבום וחליצה ד, כד)
חליצה מוטעת, שאומרים לו ׳חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז׳ - החליצה כשרה, אילו אינה נותנת לו כלום, ואפילו כפל התנאי, ואפילו אמר לה בשעת החליצה ׳על מנת שלא תנשאי לאיש׳ וכפל תנאו - אינו כלום, ואף על פי שהחליצה כשרה אף אם לא תתן לו - מכל מקום חייבת ליתן לו, כשאר שכר שכיר לעשות מלאכתן. וכו׳.(שו״ע אבן העזר קסט, נ)

א. טעם הדין.

הגמרא לומדת מתנאי בני גד ובני ראובן שתנאי מועיל רק במעשה שיכול להעשות על ידי שליח, ולכן בחליצה אין מועיל תנאי כיון שאינה יכולה להעשות על ידי שליח. התוספות (ד״ה תנאי) מקשים מדברי רבינא במסכת יבמות (נג, א) שכל התנאים שנחלקו שם מודים שיש תנאי בחליצה, ומתרצים שהתנאי מועיל רק לכך שאם יקדשה היבם אחרי החליצה בזיקת יבמין תצטרך גט מדרבנן, אך לדעת הכל מותרת לשוק אף על פי שלא התקיים התנאי.
אולם רש״י (יבמות שם ד״ה רבינא) והרא״ש (יבמות פ״ה סי׳ ו) כותבים שרבינא ביבמות מפרש שהתנאים שם סוברים שאפשר להתנות על החליצה אף על פי שאי אפשר לקיימה על ידי שליח, בניגוד להלכה שבחליצה אין התנאי מועיל.
התוספות (שם) מבארים שהסברה לכך שדוקא במעשה שיכול לעשותו על ידי שליח מועיל תנאי היא שכיון שהמעשה בידו עד כדי כך - מסתבר שיכול גם להטיל בו תנאי. בעל שו״ת עונג יום טוב (סי׳ ג) מסביר את דבריהם, שהעובדה שיכול לעשות על ידי שליח מוכיחה שחלות המעשה תלויה בעיקר ברצונו, ואת רצונו יכול הוא לתלות בתנאי. לעומת זאת, מעשה שאי אפשר לעשותו על ידי שליח חל מעצמו כתוצאה מעשיית הפעולה, ומעשה שחל מעצמו אי אפשר לתלותו בתנאי. כך כותב גם האור שמח ומוסיף שהאפשרות לעשות את המעשה על ידי שליח מורה על אופי המעשה לגבי הלכות תנאים, ועל כן אף אם בפועל אי אפשר למנות שליח - עדיין אפשר להתנות. לפיכך, קטן קונה אף שאינו בר שליחות ואינו יכול למנות שליח, כיון שמעשה קנין יכול להעשות על ידי שליח, וכן חרש שקידש אשה בקידושין מדרבנן ורוצה לגרשה - יכול להתנות על הגט למרות שאינו בר שליחות.
בעל שו״ת ציץ אליעזר (ח״י סי׳ יט) כותב בשם ספר זית רענן שכוונת התוספות היא שהתורה הקפידה שיגמר כל מעשה החליצה על ידי עצמו ולא על ידי שליח, וכשתולה תנאי ביבמה, כגון על מנת שתתן לו מאתיים זוז - הרי מעשה החליצה תלוי בה ואינו מועיל, ולכן התנאי בטל והמעשה קיים, אבל אם תולה את התנאי בעצמו - מועיל התנאי אף בדבר שאי אפשר לעשותו על ידי שליח.
סברה אחרת כותב הרמב״ן בספר הזכות (גיטין דף לח, א בדי הרי״ף), שמעשה שאי אפשר לעשותו על ידי שליח הוא מעשה יותר חזק, על כן אין תנאי יכול לבטלו, וכן כותבים הריטב״א והמאירי.

ב. המתנה בלשון ׳על מנת׳ או ׳מעכשיו׳.

בבירור הלכה למסכת גיטין (עה, א ציון א פרק ה) מובאת מחלוקת אם גם בתנאי בלשון ׳על מנת׳ או ׳מעכשיו׳ יש צורך במשפטי התנאים. הרא״ש בתשובה (כלל מו, א) מוכיח מסוגייתנו שיש בכך צורך, שהרי מדובר על החולץ על מנת שהיבמה תתן לו מאתיים זוז, ובכל זאת אמרו שאין התנאי מועיל משום שאי אפשר לחלוץ על ידי שליח, ואינו כתנאי בני גד ובני ראובן, וכן כותב הריב״ש (סי׳ קעה).
אולם המאירי כותב שלשון הגמרא אינה מדוייקת, שכן כשמתנה בלשון ׳על מנת׳ אין צורך במשפטי התנאים והתנאי מועיל גם אם אי אפשר לקיים את המעשה על ידי שליח. המאירי מעלה אפשרות נוספת שסוגייתנו סוברת כדעת רבי מאיר שאף בתנאי בלשון ׳על מנת׳ יש צורך במשפטי התנאים, ואינה כשיטת ההלכה.
בעל אגרות משה (אהע״ז ח״א סי׳ קעט) כותב שגם לפי הדעה שבתנאי בלשון ׳על מנת ו׳מעכשיו׳ אין צורך במשפטי התנאים - אין תנאי בלשון כזו מועיל בחליצה, מפני שתנאי בלשון זו מבטל את המעשה משום מקח טעות, ובחליצה הרי מבואר בסוגייתנו שכשרה גם כשהיא מוטעית.

ג. שיטת הרמב״ם.

הרמב״ם פוסק שתנאי אינו מועיל בחליצה, אך אינו כותב את הנימוק שאין תנאי מועיל במעשה שאי אפשר לעשותו על ידי שליח. גם בהלכות אישות (ו, ב), שם מונה הרמב״ם את משפטי התנאים, אין הוא מזכיר שצריך שאת המעשה שמתנה עליו יוכל לעשות על ידי שליח.
המגיד משנה (אישות שם) והגר״א (חו״מ סי׳ רמא סקל״ו) כותבים שהרמב״ם אכן סובר שאין תנאי מועיל אלא במעשה שאפשר לעשותו על ידי שליח, וזהו הטעם להכשיר חליצה בתנאי גם אם לא התקיים התנאי, והטעם שאינו מונה זאת בהלכה העוסקת במשפטי התנאים הוא שבהלכה זו הוא מפרט רק את הדברים שיש להקפיד עליהם בתנאי עצמו כדי שיועיל, ולא את המצבים בהם אין התנאי מועיל.
אולם הכסף משנה כותב שהרמב״ם סובר שתנאי מועיל אף במעשה שאי אפשר לעשותו על ידי שליח, וחליצה בתנאי כשרה מפני שבשעה שחולץ הרי הוא מוחל על תנאו, כפי שסברה הגמרא בסוגייתנו בתחילה. הוא מסביר שהדחיה של הגמרא שאין תנאי בחליצה מפני שאינה בשליחות היא רק לפי הדעה שאם קידש על תנאי ובעל סתם אינה צריכה גט, אך הרמב״ם שפוסק (אישות ז, כג) שצריכה גט סובר שהטעם הוא משום מחילת התנאי. על כן בהלכה שלפנינו כותב הרמב״ם שהטעם שאין תנאי בחליצה הוא שנתכוון לחלוץ לה, כלומר שהוא מוחל על תנאו, ולא משום שאינה בשליחות.
הלחם משנה דוחה את דברי הכסף משנה שכן לגבי מי שקידש על תנאי ובעל סתם כותב הרמב״ם שצריכה גט מספק שמא ביטל את תנאו, ומדוע אם כן לגבי חליצה בתנאי אינו כותב שזו ספק חליצה אלא כותב שזו חליצה כשרה. מלבד זה הוא מקשה שלא נזכר בדברי הרמב״ם שתנאי במכר מועיל רק כשנאמר בשעת גמר הקנין, שאם לא כן יש לומר שמוחל על תנאו בשעת המכר.
בעל שער המלך מתרץ שדוקא כשקידש על תנאי ובעל סתם, שהתנאי הראשון היה בשעת מעשה הקידושין - יש ספק אם מחל עליו בשעת הבעילה, אבל בחליצה, שהתנאי היה לפני עשיית כל מעשה - אין ספק שמוחל על תנאו בשעת המעשה. לדעתו הטעם שחליצה בתנאי כשרה אף אם לא התקיים התנאי הוא שכל חליצה מועילה מן התורה מגזירת מלך, ורק מדרבנן חליצה פסולה כשאין כוונתו להתירה לשוק, אך כשמתכוון להתירה - החליצה כשרה אף מדרבנן אף על פי שלא התקיים התנאי, וזו כוונת הרמב״ם כשכותב ״שהרי נתכוון לחלוץ לה״.
בעל מרכבת המשנה בהלכות אישות מוכיח שתנאי מועיל גם במעשה שאי אפשר לעשותו על ידי שליח, מהגמרא בסוכה (מא, ב) האומרת שהנותן אתרוג במתנה על מנת שיחזירו - יצא ידי חובתו רק אם החזירו, הרי שהתנאי מועיל למרות שנטילת לולב אינה יכולה להעשות על ידי שליח. הוא מסביר שהרמב״ם פוסק שחליצה בתנאי כשרה לא משום שאינה בשליחות אלא משום שלא היבם מתנה את התנאי אלא בית הדין, על כן אין תנאי כזה מעכב.

ד. תנאי בקיום מצוה.

התוספות במסכת נזיר (יא, א ד״ה דהוי) שואלים איך מועיל תנאי בנזירות, הלא אי אפשר לקיימה על ידי שליח, ומתרצים שמכיון שיכול לשלוח את קרבנותיו - נחשב כל המעשה כיכול להעשות על ידי שליח. החתם סופר בתשובה (אהע״ז ח״ב סי׳ צ) מסביר שכוונתם שכיון שיש באופן כללי מצב של שליחות בנזירות - נחשבת גם הנזירות עצמה כדבר שמתקיים על ידי שליח, ולכן אפשר להטיל תנאי בכל מצוה, גם אם אינה יכולה להתקיים על ידי שליח, כיון שמצוות באופן כללי יכולות להתקיים על ידי שליח. אמנם גם החליצה היא מצוה ובכל זאת לא מועיל בה תנאי, אך החתם סופר מסביר שכיון שחליצה עומדת במקום ייבום - יש לה דין של ביאה שאי אפשר לעשותה על ידי שליח, ועוד שאין החליצה מצוה בפני עצמה אלא הכשר בעלמא כדי להתיר את היבמה לשוק.
רבי עקיבא איגר בגליון הש״ס ובתשובה (סי׳ מח) מקשה על התוספות איך מועיל תנאי בנדרים, הרי אצלם אין שום מצב של שליחות. אכן הנודע ביהודה (מהדו״ק יו״ד סי׳ סז ומהדו״ת יו״ד סי׳ קמז-קמח) מסיק מהעובדה שתנאי מועיל בנדרים ובשבועות שאפשר להשבע על ידי שליח.
תירוץ אחר לקושית התוספות מובא בשיטה מקובצת (נזיר, שם) בשם הר״ר עזריאל, שהצורך שיהיה אפשר לקיימו על ידי שליח הוא רק בתנאי על מעשה, כי אם אי אפשר לקיימו על ידי שליח הרי המעשה חזק ואי אפשר להטיל בו תנאי, מה שאין כן בדבר שאין בו מעשה, כגון נדר שהוא דיבור בלבד, שאף על פי שאי אפשר לקיימו על ידי שליח יכול התנאי לבטלו. כך מובא גם בהגהות מרדכי בכתובות (סי׳ רצ) בשם התוספות, וכן כותבים בעל ההפלאה בסוגייתנו והפני יהושע (גיטין עה, א). בדרך זו מיישב בעל יד אברהם (יו״ד שה, י) את דברי הרמ״א שאין האב יכול לפדות את בנו על ידי שליח למרות שיכול לפדותו בתנאי, שכן פדיון הבן הוא בדיבור ולא במעשה. אולם החתם סופר (שם) דוחה את דבריהם שכן הגמרא בקידושין (סא, ב) מקשה על דיני תנאים משבועת סוטה, ושם אין זה אלא דיבור.
תירוץ נוסף לקושית התוספות כותב הרמב״ן (בבא בתרא קכו, ב ד״ה הרי), שרק בתנאי שבין אדם לחבירו יש צורך במשפטי התנאים, ולא בדבר שאדם מתנה בינו לבין עצמו, כמו בנזירות ובמצוות.
אולם בעל שו״ת הר צבי (או״ח א סי׳ כב) מקשה על דבריו מהירושלמי במסכת קידושין (פ״ג ה״ג) האומרת שרבי מאיר שמצריך תנאי כפול הוא התנא שמצריך לגבי עירובי תחומין שיתנה אם יבא החכם ואם לא יבא, הרי שגם בתנאי שמתנה בינו לבין עצמו צריך לכפול את תנאו כתנאי בני גד ובני ראובן.
משום ר׳ אליעזר אמרו שאף בשהחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו, הריהי חולצת ולא מתייבמת. ולכאורה נראה שהמחלוקת היא האם בזמן היותה בוגרת הוא בועל אותה לשם קידושין גמורים, או שהוא סומך על קידושיו שנתקדשה לו בעודה קטנה, וקידושין אלה אינם קידושין גמורים. אם כן, והא הכא [והרי כאן] שכטעות אשה אחת דמי [נחשב] ופליגי הם חלוקים]!
In the name of Rabbi Eliezer they said that even in this case she performs ḥalitza, but she may not enter into levirate marriage. This dispute seems to hinge on whether, when he engaged in sexual intercourse with her as an adult, he did so for the purpose of betrothal, or whether he relied upon the invalid betrothal performed when she was a minor. But here, this should be considered similar to an error concerning one woman, and yet they disagree.
רי״ףרש״ירמב״ןרא״הבית הבחירה למאירישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) הָתָם נָמֵי בְּהָא קָמִיפַּלְגִי מָר סָבַר אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין קִידּוּשֵׁי קְטַנָּה כְּלוּם וְגָמַר וּבָעַל לְשֵׁם קִידּוּשִׁין ומ״סוּמַר סָבַר אֵין אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין קִידּוּשֵׁי קְטַנָּה כְּלוּם וְכִי קָא בָעַל אַדַּעְתָּא דְּקִידּוּשִׁין הָרִאשׁוֹנִים קָא בָעַל.

The Gemara refutes this claim: This is not the nature of the disagreement. Rather, there too they disagree over a possible halakhic error: One Sage, the first tanna, holds that a person knows that the betrothal of a minor girl is nothing, and consequently, after she reaches adulthood, he decides to engage in sexual intercourse for the purpose of betrothal. Therefore, if the husband dies she may enter into levirate marriage. And one Sage, Rabbi Eliezer, holds that a person does not know that the betrothal of a minor girl is nothing, and therefore when he engages in sexual intercourse with her after she reaches adulthood, he does so on the basis of the initial betrothal, which is not effective according to Torah law, and therefore she cannot enter into levirate marriage.
רי״ףרש״ירשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה״ג: התם היינו טעמא אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום אבל קדשה על תנאי ובעל דעתיה אתנאה ולא גרסינן בהא קמיפלגי דהא ר׳ אליעזר במגרש את הגדולה נמי אמר דכי החזירה אסורה לייבם דטעמא לאו משום קדושי טעות הוא ומאן דגריס לה מפרש דהאי משום ר׳ אליעזר אמרו דברייתא אהחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו הוא דפליג ולית ליה לתנא דברייתא אליבא דר׳ אליעזר הא דתנא דמתניתין דיבמות (קט.) דאמר דבמגרש גדולה והחזירה נמי אסר רבי אליעזר.
הכי גרסינן: התם נמי בהא פליגי, מר סבר אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום. כלומר, דרבנן סברי דחזרתה חזרה גמורה דאדם יודע וגמר ובעל לשם קדושין. ומר סבר אין אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום. כלומר, דרבנן סברי דחזרתה חזרה גמורה, ר׳ אליעזר סבר שאין אדם יודע ועל דעת קדושיו הראשונים הוא בועל ונמצאת גרושיה גרושין גמורים וחזרתה אינה חזרה גמורה. ונמצא פוגע בגרושת אחיו, ולא משום גזרה אסר לה ליבום, אלא מדינא ומשום לתא דהאיגזר ר׳ אליעזר מגרש את הגדולה והחזירה, שאף על פי שחזרתה גמורה גזרינן לה אטו האי שהיא גדולה בשעת נפילה.
ורש״י ז״ל לא גריס ומר סבר אין אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום, משום שרבנו ז״ל מפרש דר׳ אליעזר לא גזר גדולה אטו קטנה והגדילה אצלו דההיא מדינא מתיבמת כיון שהגדילה אצלו, אלא אטו החזירה כשהיא קטנה ועדיין קטנה היא הוא דגזר. ואינו מחוור, דאם כן קשיא הא מתנייתא לשמואל דאמר קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת צריכה גט משני דאלמא על דעת קדושיו הראשונים הוא בועל, והכא משמע דלכולי עלמא קדושי ודאי הוו. ואפשר למימר דשמואל דאמר כר׳ שמעון דלעיל (כתובות עג:) דאמר בקטן שקדש דעל דעת קדושין הראשונים הוא בועל. ואכתי לא ניחא דאם כן לא פליגי רבנן ור׳ אליעזר בהא, ואנן קא מקשינן ואזלינן והא הכא דטעות אשה אחת היא ופליגי, ולא הוה לן למימר אלא והא הכא דכטעות אשה אחת היא וקתני מתיבמת דאלמא על דעת קדושין גמורים הוא בועל, ואפשר לומר נמי בהא דלא פליגי רבנן ור׳ אליעזר קאמר, אלא משום דרבי שמעון קאמר לעיל גבי קטן שעל דעת קדושין הראשונים הוא בועל משום לתא דידיה קאמר הכא, ופליגי, כלומר פליגי רבנן עליה דרבי שמעון.
ומיהו אי אפשר לומר דר׳ אליעזר גזר גדולה אטו החזירה כשהיא קטנה ועדיין קטנה היא, דגדולה אטו קטנה לא מיחלפא, אלא ודאי כי גזר ר׳ אליעזר מגרש את הגדולה והחזירה לא גזר אלא אטו מחזיר את הקטנה וגדלה אצלו, דהשתא אטו גדולה איכא למיגזר ואלמא החזירה כשהיא קטנה והגדילה אצלו מדינא אינה מתיבמת לר׳ אליעזר משום דעל דעת קדושין הראשונים הוא בועל, ואין חזרתה חזרה גמורה. ואידך דרב אשמעינן למאי דקא סלקא דעתיה דמקשה דאיכא לדמויי קטנה לטעות נדרים דאשה אחת, אמאי קא מהדר לאקשויי מברייתא ליתביה מדרב ושמואל גופייהו דאיפלגו בהדיא בקטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת דאמר רב אינה צריכה גט משני, דאלמא אף בטעות אשה אחת פליג רב.
ותירץ הראב״ד ז״ל: דהתם ודאי משמע ליה דקדשה זמן מרובה קודם גדולתה, כדקתני קטנה שלא מיאנה אלמא היה לה שהות למאן דאמר כשהיא קטנה ולא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת, והלכך ההיא בטעות שתי נשים היא. אבל הכא דקתני וגדלה אצלו, משמע דמיד שהחזירה גדלה אצלו במטה שסמוך לגדלותה החזירה ולא הספיק לבעול עד דגמרו שנותיה וסימניה. ויש מי שתירץ דהתם פשיטא לן דאדם יודע שאין קדושי קטנה שהשיאתה אמה ואחיה כלום אבל הכא ביתומה בחיי האב עסקינן, ואביה קבל קדושיה והחזירה לבעל, טעו אינשי, דלאו כולי עלמא ידעי דכיון דנשאת שוב אין לאביה רשות בה, הלכך לטעות אשה אחת גרידתא דמי דלא ידע האי גברא אי איכא עליה נדרים או לא ולספיקא נחית ובעיל. ושמואל דאמר צריכה גט משני לא תיקשי ליה מדרבנן דאמרי הכא חולצת או מתיבמת וכל שכן בההיא דלא טעו בה אינשי כולי האי, דאיהו דאמר כר׳ אליעזר דאמר דמדינא חולצת ולא מתיבמת, דלעולם על דעת קדושין הראשונים הוא בועל.
וניחא דלפי תירוץ זה היינו דלא מקשה לעיל אלא מקדשה בטעות וכדשנינן לה דבטעות פחות משוה פרוטה קאמר ולא אקשי ליה מקטן שקדש מיהא דלטעות אשה אחרת הוא ופליגי, ומשום דההיא פשיטא ליה דאדם יודע שאין קדושי קטן כלום ולא דמי לטעות גרידתא, והיינו נמי דכי שני ליה בטעות פחות משוה פרוטה איבעיא ליה עלה במאי קא מפלגי ואוקמה באדם יודע ואין אדם יודע, ובקטן שקדש לא אבעיא ליה במאי פליגי, דבההוא פשיטא ליה דבאדם יודע ואין אדם יודע פליגי, כן נראה לי.
ומפרקינן התם נמי בהא פליגי מר סבר אדם וכו׳ ואע״ג דהא פריך לעיל ממתני׳ דהמקדש בטעות ופריק ליה דטעמא דלאו משום הכי אלא אפי׳ כשפירש תנאי בשעת חליצה לא מהני תנאי משום דזהו תנאי שאי אפשר לקיימו המעשה ע״י שליח שאין שליחות בחליצה ולא דמי לתנאי בני גד ובני ראובן שאפשר לקיים המעשה דנתינת הארץ ע״י שליח ואע״ג דלא גמרי׳ מתנאי בני גד ובני ראובן לגבי תנאי כפול הן קודם ללאו דהא קי״ל דלא בעינן (נהוי) בהא מיהת גמרינן מינה דסברא הוא דמעשה אלים כולי האי דליתא ע״י שליח דלא חייל ביה תנאי והקשו בתוספת דהא נזירות שאינו ע״י שליח ותנאי תנאי אם אמר פלוני נזיר וכיוצא בו. וי״ל דשאני נזירות דכתיב כי יפליא לנדור נדר אין לנו אלא כמו שהפליא דהא איכא תנא דסבר התם שאפי׳ נתקיים התנאי אינו נזיר כיון שלא היה מופלא ומבואר בשעה שנדר.
בא״ד והא פליגי תנאי לעיל בבעל כו׳ בפחות מש״פ א״כ היכי קאמר ר״א ד״ה כו׳ עכ״ל ר״ל כיון דבפחות מש״פ דאיכא למימר אדם יודע שאין קידושין כו׳ איכא למ״ד דלא קני בבעל מכ״ש בתנאה דלא אסיק אדעתיה לבעול לשם קידושין דלא קני ומיהו איכא לתרוצי בזה דיש סברא להיפך זה כמ״ש התוס׳ לקמן דבתנאה איכא למימר דחיילי קידושי כסף ע״י מחילת התנאי משא״כ בפחות מש״פ דליכא קידושין קמאי ע״י מחילה כמ״ש התוספות (ד) לקמן ודו״ק:
בא״ד וא״ת לרב תקשי למ״ד לא קנו ואפי׳ למ״ד קנו שמא לא סבר כרב כו׳ עכ״ל ר״ל כיון דמ״ד לא קנו ודאי דלא כוותיה ומ״ד נמי קנו אפשר דלא כוותיה תקשי ליה ממ״ד לא קנו וק״ק דתקשי להו בכה״ג אף לשמואל דמ״ד לא קנו ודאי דלא כוותיה ומ״ד נמי קנו אפשר דלא כוותיה דשמא דוקא בפחות מש״פ קנו משום דאדם יודע כו׳ משא״כ בתנאה כדאמרינן לעיל ויש ליישב (א) ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: אין זו המחלוקת אלא התם נמי בהא קמיפלגי [שם גם כן בזה הם חלוקים], בשאלה אם יש כאן טעות: מר [חכם זה, תנא קמא] סבר שאדם יודע שאין קידושי קטנה כלום, ולכן כאשר גדלה גמר בדעתו (החליט) ובעל לשם קידושין. ולכן אם מת בעלה — מתייבמת. ומר [וחכם זה, ר׳ אליעזר] סבר שאין אדם יודע שאין קידושי קטנה כלום, וכי קא בעל [וכאשר הוא בועל אותה] — אדעתא [על דעת] הקידושין הראשונים שאינם גמורים קא [הוא] שבעל ואינה נשואה לו מן התורה, ולכן אינה מתייבמת.
The Gemara refutes this claim: This is not the nature of the disagreement. Rather, there too they disagree over a possible halakhic error: One Sage, the first tanna, holds that a person knows that the betrothal of a minor girl is nothing, and consequently, after she reaches adulthood, he decides to engage in sexual intercourse for the purpose of betrothal. Therefore, if the husband dies she may enter into levirate marriage. And one Sage, Rabbi Eliezer, holds that a person does not know that the betrothal of a minor girl is nothing, and therefore when he engages in sexual intercourse with her after she reaches adulthood, he does so on the basis of the initial betrothal, which is not effective according to Torah law, and therefore she cannot enter into levirate marriage.
רי״ףרש״ירשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אִתְּמַר נָמֵי אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הַמְקַדֵּשׁ עַל תְּנַאי וּבָעַל [דִּבְרֵי הַכֹּל] אֵינָהּ צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט אֵיתִיבֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא בַּר אֲחָתֵיהּ חֲלִיצָה מוּטְעֵת כְּשֵׁירָה אֵיזוֹ הִיא חֲלִיצָה מוּטְעֵת אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ כֹּל שֶׁאוֹמֵר לוֹ חֲלוֹץ לָהּ וּבְכָךְ אַתָּה כּוֹנְסָהּ.

It was also stated in accordance with Rabba’s opinion, that there is no dispute with regard to an error concerning one woman: Rav Aḥa bar Ya’akov said that Rabbi Yoḥanan said: One who betrothed a woman conditionally and engaged in sexual intercourse without specifying that he is voiding the condition, all agree that she does not require a bill of divorce from him. Rav Aḥa, son of Rav Ika, son of Rav Aḥa bar Ya’akov’s sister, raised an objection to his opinion from a baraita that states: A mistaken ḥalitza is valid. The amora’im asked: What is meant by the term: A mistaken ḥalitza? Reish Lakish said: Any situation when someone says to a man whose married brother died childless [yavam] not well versed in halakha: Perform ḥalitza with her and by doing so you will thereby marry her. Although he did not intend to release their bond with this ḥalitza, it is nevertheless effective.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אתמר נמי – כרבה דאמר בטעות אשה אחת גרידתא אין צריכה הימנו גט.
החליצה צריך שתהא היבמה מתכונת לחלוץ לו ושיתכון הוא שתחלוץ לו וכל שלא היתה שם כונת שניהם בין שנתכון הוא ולא נתכונה היא בין שנתכונה היא ולא נתכון הוא חליצתה פסולה וכן חליצה מוטעית פסולה היא ומה היא חליצה מוטעית שמטעין אותו ואומרין לו חלוץ לה שבחליצה אתה זוכה לכונסה או שאומרין לו חלוץ לה שאף לאחר כן תהא רשאי לנשאה שאין החליצה מפקעת וכיוצא בזה אבל אם אמרו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז או על מנת שתעשה כך וכך וחלץ על סמך אותו תנאי אע״פ שלא נתנה ושלא קיימה תנאה חליצתה כשירה ולא משום דאחליה לתנאיה אלא מפני שאינו תנאי שכל תנאי אחד מתנאיו הוא שיהא אפשר לקיימו על ידי שליח ר״ל שיהא המעשה שהתנאי בא בשבילו איפשר לקיימו על ידי שליח כגון תנאי בני גד ובני ראובן שאיפשר שיחזיקו באותם הארצות על ידי שליח שכל כיוצא בזה המעשה חלוש והתנאי מבטלו אבל החליצה אי אפשר לעשותה על ידי שליח ואין תנאי מבטלו ואע״פ שדיני התנאי לא נאמרו בעל מנת אף כאן לא נאמר על מנת בדוקא אלא בלשון אם או שמא בעל מנת דוקא ולדעת ר׳ מאיר שסובר דיני התנאים אף בעל מנת אלא שאין אנו פוסקים כמותו אלא באם וכמו שביארנו בשלישי של קדושין ובפרק קורדיקוס ואע״פ שקדושי ביאה אי אפשר לקיימן על ידי שליח ותנאי הבא עליהם תנאי ר״ל אם בעל לשם קדושין על דעת כך ומפני שלא אמרו אין אדם עושה וכו׳ אלא בבועל סתם הא במתנה בשעת ביאה לא התם איתקוש הויות להדדי וקדושי כסף ושטר איפשר לעשותם על ידי שליח ויש בסוגיא זו פירושים אחרים בחבורי הראשונים ובפירושים ואף גדולי המפרשים האריכו בה ואתה תבחר:
גמ׳ המקדש על תנאי ובעל דברי הכל אינה צריכה הימנו גט כו׳ כצ״ל:
איתיביה רב אחא בריה דרב איקא בר אחתיה חליצה מוטעת וכו׳. לא אקשינן אלא מדרבי יוחנן אדרבי יוחנן אבל לרבה לא קשיא ולא מידי דדלמא איהו כר״ל ס״ל בחליצה מוטעת ושניא חליצה דבכל גוונא כשרה אבל לרבי יוחנן דבעי כונה לחליצה שיתכוונו שניהם לחליצה ולא למידי אחרינא ע״כ צריך אתה לומר דאחולי אחליה לתנאיה ומעתה תקשי מדידיה אדידיה וכדבעיא למכתב עוד בס״ד כנ״ל.
ואם תאמר ודלמא ר׳ יוחנן לדחויי הא דר״ל הוא דקאמר אינו שונה בין שנתכוון כו׳. פי׳ שלא נתכוון לכנוס אלא לפטור אבל כל שאומרין לו חלוץ לה ע״מ שתתן לך מאתים זוז אע״ג דלא קיימה התנאי וגם הוא לא אחיל לתנאיה אפ״ה חליצתו כשרה דדוקא בההיא דר״ל דקא מכוון הפך מעשה החליצה דחליצה הוא לפטור והטעו אותו ואמרו לו דהיינו ע״מ לכנוס הוא דפליג עליה רבי יוחנן ופסל אבל כל שמכוון לפטור בחליצתו אע״ג דהוי על תנאי ולא נתקיים התנאי ולא מחל תנאו חליצתו כשרה דשניא חליצה משאר דיני דעלמא וי״ל דכוונת חליצה בעינן לרבי יוחנן ולהכי דייק לשון ונתכוון פי׳ שנתכוון לחליצה כשרה וכל שחולץ על תנאי ולא נתקיים התנאי הרי למפרע לא כיון לחלוץ ואנן כוונה לחלוץ בעינן והלכך ע״כ אית לן למימר דאחולי אחליה לתנאיה ואפשר דזהו שכתב רש״י שנתכוון הוא לחליצה. ע״מ שתתן כו׳ ואף ע״ג דלא יהבה כשרה. ע״כ. ובמהדורא קמא כתב וז״ל בין שנתכוון הוא לחליצה כשרה שתתן לו מאתים זוז ולא נתנו לו ע״כ. כנ״ל:
אלמא כיון דעביד מעשה אחולי אחליה לתנאיה קס״ד דמקשה שלא יועיל שום תנאי לבטל הדבר אם לא שיזכיר התנאי בשעת גמר המעשה. לשון הרא״ש ז״ל.
והיינו דנקט אלמא כיון דעבד מעשה כו׳ ולא נקט כיון דחלץ כדי לאשמועינן הכי בעלמא.
וז״ל רש״י במהדורא קמא כיון דחלץ סתם אחליה לתנאיה למאתים זוז וחלץ לשם חליצה גמורה הכא נמי אחליה לתנאיה דנדרים ובעל לשם קדושין ע״כ.
וז״ל הרא״ה ז״ל אלמא כיון דעבד מעשה אחליה וכו׳. כלומר כיון דעבד מעשה סתם ובשעת מעשה לא הזכיר תנאו אחולי אחליה לתנאיה ע״כ. ואם תאמר לפי מאי דקס״ד השתא אמאי קרי לה חליצה מוטעת והא כיון דאחליה לתנאיה לא הויא מוטעת. וי״ל כיון דמעיקרא לא נתפייס זה אלא ע״מ שיתנו לו מאתים זוז אף ע״ג דשוב כשבא לחלוץ אחליה לתנאיה לפי אומד דעתנו ולאו דאחליה בפי׳ חליצה מוטעת מקרי וכבר אמרו תחלתה באונס וסופה ברצון מותרת משום דיצר הלבישה הכא נמי יראת ה׳ אלבשיה שלא להכשילה ואחולי לתנאיה ומ״מ לא אחליה בפי׳ שחושב שיקיימו תנאו אע״ג דהוא אחליה בינו לבין עצמו שיחשבו שלא מחל והרי הם חושבים להטעותו והוא חושב להטעותם ולהכי קרי לה חליצה מוטעת כנ״ל:
אמר ליה בר בי רב שפיר קאמר בתמיה פי׳ הדבר תמיה מצד עצמו דאם כן היכי קרי לה חליצה מוטעת ועוד מכדי כל תנאי מהיכן גמרינן כו׳ כנ״ל:
תנאה דאפשר לקיומיה ע״י שליח כי התם כמו שנעשה אותו תנאי דבני גד ובני ראובן על ידי שליח שהרי משה צוה ליהושע לנשיאי העדה אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם ונתתם אלמא אותו תנאי על ידי שליח נעשה והכי נמי בעי׳ כולהו תנאי דעלמא דלהוו הכי דאפשר למעבד להו ע״י שליח שאם אמר לשלוחו צא וחלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז לא אמר כלום שאינו יכול לעשותו על ידי שליח הלכך כשרה ולא משום תנאה. והא ליכא למימר דבעינן דלהוו כולהו תנאים על ידי שליח כי התם אבל באפשר בעלמא לא איכפת לן דהא לא עדיף ההיא דהוי שליח ממש מההוא דאי בעי אפשר ביד שליח והשתא מיהא ביד בעלה עצמו הוא ומ״ה קבל תנאי דאפשר לקיומיה דכי היכי דאתני משה הכי נמי מצי מתני יהושע ובני גד ובני ראובן נמי אי הוו משדרי שלוחייהו לארץ ישראל הוה מקיים תנאיה ולא נהירא לי. רש״י במהדורא קמא.
הקשו בתוספות מה סברא היא דבעי הכי ואי משום דבעינן דומיא דתנאי בני גד ובני ראובן אם כן נלמוד לגמרי מהתם מה התם היה מעשה בנתינת קרקע אף בכל מקום בעינן קרקע ותירצו דהיינו טעמא הואיל והמעשה כל כך בידו שיכול לקיימו על ידי שליח סברא הוא שיהא בידו כמו כן לשוייה ביה תנאי אבל חליצה שאין בידו לקיימה ע״י שליח לא הוה בידו נמי לשווייה ביה תנאי ואפילו לא יתקיים התנאי המעשה קיים והשתא נמי ניחא דלא תקשי דמשמע דלענין קיומי ע״י שליח כולי עלמא מודו ליה דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן לענין תנאי כפול משמע בגיטין במי שאחזו דדוקא רבי מאיר קאמר ליה ולא רבנן אלא היינו טעמא כדפרש״י דהכא איכא הך סברא אבל במילי אחריני ליכא סברא כל כך הלכך פליגי עליה וקשיא להו לתוס׳ לפי שיטתם דלכ״ע אין תנאי בחליצה דמסיק רבינא בפרק רבן גמליאל לכ״ע יש תנאי בחליצה ותירצו בתוס׳ דאיברא ודאי דאין תנאי בחליצה להתירה לשוק ומיהו אהני תנאה דאכתי איכא זיקת יבום לענין דכי אמר לה התקדשי לי בזיקת יבמין דצריכה גט מדרבנן אבל רש״י כתב שם בפ׳ רבן גמליאל ה״ג רבינא אמר דכ״ע יש תנאי בחליצה אע״ג דקי״ל חליצה מוטעת כשרה הני תנאי לא סבירא ליה. ע״כ:
וכן כתב הריטב״א בחדושיו הארוכין שם ביבמות פרק רבן גמליאל דהא דאמר רבינא דכולי עלמא יש תנאי לחליצה להכי תנאי קאמר דאליבא דהלכתא קי״ל אין תנאי בחליצה כדאיתא בפרק המדיר ובפרק מצות חליצה ודכוותא בגט פשוט דכ״ע אותיות נקנות במסירה ואנן קיימא לן דאין אותיות נקנות במסירה אלא דהתם להנהו תנאי קאמרי׳ ע״כ.
בא״ד ובהך סברא מצריך תלמודא לפלוגתייהו דרב ושמואל בפ׳ ב״ש כו׳ עכ״ל תחלת הצריכותא מפורש התם הכי משום דאחליה לתנאיה היה בדעתו שיחולו לקדושי כסף אבל סוף הצריכותא אינה מפורש הכי אלא בההיא דקטנה ליכא בעילת זנות דהא איכא קידושי דרבנן כ״כ התוס׳ לעיל ובפ׳ ב״ש וגבי פחות מש״פ ליכא למימר הכי אבל יש לכוון דבריהם כפי מה שפירשו התוספות שם הצריכותא בע״א וז״ל ועוד דליכא קידושי הראשונים דנימא שיחולו כו׳ וזה שייך נמי בפחות מש״פ ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: אתמר נמי [נאמר גם כן] כשיטת רבה שאין מחלוקת בטעות אשה אחת, אלא לדעת הכל אינה צריכה ממנו גט, שאמר רב אחא בר יעקב אמר ר׳ יוחנן: המקדש על תנאי ובעל ולא ביטל את התנאי — דברי הכל אינה צריכה הימנו גט. איתיביה [הקשה לו] רב אחא בריה [בנו] של רב איקא בר אחתיה [בן אחותו] של רב אחא בר יעקב, שנינו: חליצה מוטעת כשירה. ושאלו: איזו היא חליצה מוטעת? אמר ריש לקיש: כל שאומר לו ליבם ״חלוץ לה, ובכך, על ידי החליצה, אתה כונסה״ — אף שלא נתכוון לפוטרה כלל בחליצה זו, מכל מקום החליצה מועילה.
It was also stated in accordance with Rabba’s opinion, that there is no dispute with regard to an error concerning one woman: Rav Aḥa bar Ya’akov said that Rabbi Yoḥanan said: One who betrothed a woman conditionally and engaged in sexual intercourse without specifying that he is voiding the condition, all agree that she does not require a bill of divorce from him. Rav Aḥa, son of Rav Ika, son of Rav Aḥa bar Ya’akov’s sister, raised an objection to his opinion from a baraita that states: A mistaken ḥalitza is valid. The amora’im asked: What is meant by the term: A mistaken ḥalitza? Reish Lakish said: Any situation when someone says to a man whose married brother died childless [yavam] not well versed in halakha: Perform ḥalitza with her and by doing so you will thereby marry her. Although he did not intend to release their bond with this ḥalitza, it is nevertheless effective.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר ר׳רַבִּי יוֹחָנָן אֲנִי שׁוֹנֶה בֵּין שֶׁנִּתְכַּוֵּון הוּא וְלֹא נִתְכַּוְּונָה הִיא בֵּין שֶׁנִּתְכַּוְּונָה הִיא וְלֹא נִתְכַּוֵּון הוּא אחֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה עַד שֶׁיִּתְכַּוְּונוּ שְׁנֵיהֶם וְאַתְּ אָמְרַתְּ חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כֹּל בשֶׁאוֹמֵר לוֹ חֲלוֹץ לָהּ עַל מְנָת שֶׁתִּתֵּן לְךָ מָאתַיִם זוּז.

Rabbi Yoḥanan said: I teach with regard to the halakhot of ḥalitza: Whether he intended to release her through ḥalitza and she did not intend it, or whether she intended this outcome and he did not intend it, her ḥalitza is invalid; it will always be invalid until they both intend the appropriate outcome. And you say that in that case, when he intended to marry her and not to release her, that her ḥalitza is valid? Rather, Rabbi Yoḥanan said that in fact, in such a case, the ḥalitza would be invalid, and the term: A mistaken ḥalitza, concerns any situation where someone says to the yavam: Perform ḥalitza with her on condition that she gives you two hundred dinars as payment, and afterward she refuses to give him the money.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שנתכוין הוא – לחליצה.
ע״מ שתתן כו׳ – ואע״ג דלא יהבה כשרה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ר׳ יוחנן, אני שונה בהלכות חליצה: בין שנתכוון הוא לפוטרה בחליצתו ולא נתכוונה היא לשם כך, בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא — חליצתה פסולה, עד שיתכוונו שניהם. ואת אמרת [ואתה אומר] שבמקרה זה שכוונתו לכנוס חליצתה כשרה? אלא אמר ר׳ יוחנן הכוונה היא: כל שאומר לו ליבם ״חלוץ לה על מנת שתתן לך בשכר זה מאתים זוז״, והסכימה לתנאו, ולאחר מכן סירבה לתת לו, ואמרה שמתחילה רק הטעתה אותו.
Rabbi Yoḥanan said: I teach with regard to the halakhot of ḥalitza: Whether he intended to release her through ḥalitza and she did not intend it, or whether she intended this outcome and he did not intend it, her ḥalitza is invalid; it will always be invalid until they both intend the appropriate outcome. And you say that in that case, when he intended to marry her and not to release her, that her ḥalitza is valid? Rather, Rabbi Yoḥanan said that in fact, in such a case, the ḥalitza would be invalid, and the term: A mistaken ḥalitza, concerns any situation where someone says to the yavam: Perform ḥalitza with her on condition that she gives you two hundred dinars as payment, and afterward she refuses to give him the money.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אַלְמָא כֵּיוָן דַּעֲבַד מַעֲשֶׂה אַחוֹלֵי אַחֲלֵיהּ לִתְנָאֵיהּ הָכָא נָמֵי כֵּיוָן דִּבְעַל אַחוֹלֵי אַחֲלֵיהּ לִתְנָאֵיהּ.

The Gemara returns to our issue: Apparently, it can be seen from here that since he performed an action, the halakha views this as though he explicitly waived his condition, for although he stipulated a condition, once he actually performs ḥalitza the condition is ignored. If so, here too, with regard to a conditional betrothal, since he engaged in sexual intercourse, he has waived his condition, which contradicts Rav Aḥa bar Ya’akov’s view.
רי״ףתוספותרא״הבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלמא כיון דעבד מעשה אחולי אחליה כו׳ – תימה לר״י דמאי קס״ד דהאי מקשה וכי ס״ד שלא יועיל שום תנאי לבטל שום מכר וקנין וי״ל דס״ד שצריך להזכיר תנאי בשעת גמר הקנין או המכר.
אלמא כיון דעבד מעשה אחולי אחליה לתנאיה. כלומר כיון דעבד מעשה סתם, ובשעת מעשה לא הזכיר תנאו, אחולי אחליה לתנאי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומכאן נלמד לענייננו: אלמא [מכאן] כיון דעבד [שעשה] מעשה, אחולי אחליה לתנאיה [ביטל ומחל על תנאו], שאף שהתנה שאינו עושה זאת אלא על מנת שיקבל סכום כסף, אין ביטול התנאי מבטל את המעשה שעשה בפועל. ואם כן הכא נמי [כאן גם כן] בענייננו שקידש על תנאי, כיון שבעל, אחולי אחליה לתנאיה [מחל את תנאו], וקשה על רב אחא בר יעקב!
The Gemara returns to our issue: Apparently, it can be seen from here that since he performed an action, the halakha views this as though he explicitly waived his condition, for although he stipulated a condition, once he actually performs ḥalitza the condition is ignored. If so, here too, with regard to a conditional betrothal, since he engaged in sexual intercourse, he has waived his condition, which contradicts Rav Aḥa bar Ya’akov’s view.
רי״ףתוספותרא״הבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) א״לאֲמַר לֵיהּ בַּר בֵּי רַב שַׁפִּיר קָא אָמְרַתְּ מִכְּדֵי כֹּל תְּנַאי מֵהֵיכָא גָּמְרִינַן מִתְּנַאי בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן.

He said to him: Student of the academy, have you spoken well? The reason why the ḥalitza is valid is not because he waived his condition, but rather because the condition was invalid to begin with. After all, from where do we learn through tradition all the laws of conditions? From the conditions made with the descendants of Gad and the descendants of Reuben. Moses made a condition with the tribes of Gad and Reuben: If they would go with the rest of the nation to fight in the battles for the land of Canaan on the western side of the Jordan, they would receive their inheritance on the eastern side, as they requested (see Numbers, chapter 32).
רי״ףרש״יפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שפיר קאמרת – בתמיה דטעמא דהכא לאו משום דאחליה לתנאיה הוא אלא משום דמעיקרא לאו תנאה הוא.
כל תנאי מהיכן גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן – דאם יעברו ונתתם ואם לא יעברו ונאחזו בתוככם (במדבר לב).
שם א״ל בר בי רב שפיר קאמרת מכדי כל תנאי כו׳ דתנאי דאפשר לקיים ע״י שליח כו׳. מה שיש לדקדק בזה מנדרים ושבועות דאע״ג דא״א לקיים ע״י שליח אפ״ה אשכחן דמהני תנאה כתבתי בחידושי לגיטין פרק מי שאחזו דף ע״ה ושם כתבתי ג״כ ליישב מה שהקשו התוספות כאן מה סברא יש בזה ע״ש ותמצא נחת שמצאתי סיוע לדברי משיטת חידושי הרמב״ן ז״ל פרק יש נוחלין ע״ש:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] בר בי [בן בית] הרב, תלמיד היושב בבית המדרש: האם שפיר קא אמרת [יפה אמרת]? — אין הדברים כפשוטם משום מחילת התנאי, מכדי [הרי] כל דיני תנאי מהיכא גמרינן [מהיכן אנו לומדים] — מתנאי בני גד ובני ראובן שהתנה משה איתם שאם לא יעברו חלוצים לפני העם — לא יקבלו נחלה בעבר הירדן, ולפיו אנו למדים מה הכללים החלים לגבי תנאים שונים, ובין השאר אפשר ללמוד משם כי
He said to him: Student of the academy, have you spoken well? The reason why the ḥalitza is valid is not because he waived his condition, but rather because the condition was invalid to begin with. After all, from where do we learn through tradition all the laws of conditions? From the conditions made with the descendants of Gad and the descendants of Reuben. Moses made a condition with the tribes of Gad and Reuben: If they would go with the rest of the nation to fight in the battles for the land of Canaan on the western side of the Jordan, they would receive their inheritance on the eastern side, as they requested (see Numbers, chapter 32).
רי״ףרש״יפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) תְּנָאָה דְּאֶפְשָׁר לְקַיּוֹמֵיהּ ע״יעַל יְדֵי שָׁלִיחַ כִּי הָתָם הָוֵי תְּנָאֵיהּ תְּנָאָה דְּלָא אֶפְשָׁר לְקַיּוֹמֵיהּ ע״יעַל יְדֵי שָׁלִיחַ כִּי הָתָם לָא הָוֵי תְּנָאָה.

The Gemara derives the halakhot of contractual conditions from that incident, and these include the rule that a condition that can be fulfilled by means of an agent, as was done there, when Moses transferred responsibility for implementing the condition to Joshua and the Elders, and such a condition is a valid condition. Whereas a condition that cannot be fulfilled by means of an agent as was done there is not a valid condition. Accordingly, since ḥalitza cannot be performed by means of an agent, the condition is of no effect and the ḥalitza is valid. There is therefore no proof from here that a husband who performs an action waives his condition.
רי״ףרש״יתוספותשיטה מקובצתפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דאפשר לקיומיה – למעשה של תנאי דהיינו ונתתם.
על ידי שליח – כי התם שהרי משה צוה ליהושע לתת להם את הארץ שהיה שלוחו של משה ונתנה להם אבל חליצה אי אפשר לקיימה על ידי שליח אין יכול לומר לשלוחו אם תתן לך פלונית מאתים זוז חלוץ לה הלכך לאו תנאה הוא לבטל החליצה.
תנאי דאפשר לקיומיה ע״י שליח כו׳ – וא״ת ומה סברא יש כאן דלא גמרינן מהתם אלא לענין מה שהוא סברא דהא לא ילפינן מהתם דלא מהני תנאי אלא בנתינת קרקע וי״ל דהיינו טעמא דהואיל והמעשה כל כך בידו שיכול לקיימו ע״י שליח סברא הוא שיהא כמו כן בידו לשוויי ביה תנאה אבל חליצה שאין בידו לקיימה ע״י שליח לא הוי בידו נמי למירמי ביה תנאה ואפילו לא יתקיים התנאי יהיה המעשה קיים ומשום הך סברא מודו כ״ע דבעינן שאפשר לקיימו ע״י שליח דומיא דבני גד ובני ראובן אבל לענין תנאי כפול ולעניין תנאי ומעשה בב׳ דברים משמע במי שאחזו (גיטין עה.) דדוקא רבי מאיר אית ליה ולא רבנן דלענין זה אין סברא כל כך ללמוד משם להכי פליגי עליה והשתא משמע דאין תנאי בחליצה לכולי עלמא וכן בפרק מצות חליצה (יבמות קו.) וקשה דבפרק רבן גמליאל (שם נג. ושם) מסיק רבינא לכ״ע יש תנאי בחליצה וזהו תימה דפליג רבינא אכולה תלמודא דפשיטא לן דאין תנאי בחליצה ואומר רבינו תם ורבינו יצחק דהא דמסיק רבינא התם דלכ״ע יש תנאי בחליצה לאו לומר שלא תהא מותרת לשוק בהך חליצה דודאי מותרת לשוק לכ״ע אלא לומר דלהכי אהני תנאה דאכתי איכא עלה זיקת יבמין לענין דכי אמר לה התקדשי לי בזיקת יבמין דצריכה גט מדרבנן דלא אתי חליצה כיון דהויא על תנאי ומפקע לזיקה לגמרי וכן צריך לחלק לרב אשי דאמר התם דכ״ע חליצה פסולה אינה פוטרת ובמתני׳ דהתם קתני בהדיא דפוטרת דקתני דנתן גט וחלץ אין אחר חליצה כלום אלא מתני׳ איירי לענין להתירה לשוק ורב אשי מיירי לענין זיקת יבמין כדפרישית ועוד אי להתירה לשוק איירי נמי התם אדמיפלגי רבי ורבנן בהחולץ ליבמתו וקידשה לשם יבמות אי צריכה גט ליפלגו בלהתירה לשוק הואיל ותלי נמי בהכי.
(עג:) וקשיא לי ומנליה דהך ברייתא בהכי פליגי דילמא בתנאה דלא אפשר לקיומי על ידי שליח. ופרש״י ז״ל לקמן והא הוי תנאה כדאמרי׳ לעיל הריני בועליך ואפשר דלכולי עלמא בעינא תנאה דאפשר לקיומי ע״י שליח ולכ״ע מקשים הוויות להדדי וליכא לאוקמה פלוגתא כתנאי בהכי כנ״ל. ואם תאמר ולמאי דס״ד דפליגי בעל תנאי הראשון בועל או לא למה ליה לרבי שמעון למימר רצה האב מקודשת פשיטא דהא נתקיים התנאי ולמאי דתריץ נמי דבלישנא בעלמא פליגי למה ליה למימר תרתי רצה האב מקודשת לא רצה אינה מקודשת בחדא מינייהו סגי לאפלוגי עלה דת״ק דקאמר אע״פ שלא רצה האב מקודשת. ויש לומר דאיברא ודאי דרבי שמעון תרתי קאמר חדא דבעינן שירצה האב בפי׳ ולא סגי בשתיקה והיינו דקתני רצה האב מקודשת ועוד דכי לא רצה אינה מקודשת משום דאמרינן על דעת תנאי הראשון הוא בועל ומאן דאותיב ס״ד דת״ק פליג בהדי רבי שמעון בההיא דעל תנאו הראשון ומשני ליה דלא פליג ת״ק בהדי ר״ש אלא בההיא דשתיקה אבל בההיא דעל תנאי הראשון הוא בעל מודה לר׳ שמעון דאם לא רצה פי׳ דמיחה בפירוש אינה מקודשת דעל תנאי הראשון הוא בועל ואע״ג דר״ש בן יהודה קאי עלה דת״ק והלכך משמע דכולי מלתא לאפלוגי עלה דת״ק קא אתי מ״מ משמיה דר״ש קא אמרה דקדים ואיהו באפי נפשיה קאמר לה ות״ק עלה דרבי שמעון קא אתי ומודה ליה בחדא ופליג עליה בחדא.
והשתא ניחא דלא תקשי מהתוס׳ דקשיא ליה להרשב״א ז״ל ואדרבה מינה הוה מסתייע מאן דאותיב דלא מוקי פלוגתייהו בתנאה דלא אפשר לקיומי ע״י שליח והא דלא מייתי אידך ברייתא דמפרש ליה להדיא שלא היתה בעילה אלא על תנאי הראשון משום דבהך ברייתא הוזכר רבי שמעון בן יהודה באידך ברייתא דלעיל להכי מותיב מינה טפי כדי לאותובי מתרווייהו מההיא דקדשה בטעות וההיא דהריני בועליך וכדכתיבנא והשתא ניחא כל מאי דאקשינן כנ״ל:
יתומה שהשיאה אביה ונתגרשה כתוב בפרש״י ז״ל וקבל אביה את גיטה ותמיה הוא שמשהשיאה שוב אין לאביה רשות בה ומצאתי בתוספות לרבותינו הצרפתים שטעות סופר הוא ומתהני על הסופר הזה שאף בפרק ב״ש ביבמות כתב כן. הרמב״ן.
ובמהדורא קמא כתב רש״י וז״ל מודים חכמים לר׳ אליעזר ביבמות בפרק ב״ש המגרש את האשה והחזירה מותרת ליבם דכיון דגדולה היא חזרתה גמורה ואיתה במצות יבום כאשת איש דעלמא ורבי אליעזר אוסר דהואיל ועמדה עליו שעה אחת באיסור משום גרושת אחיו נאסרה עליו עולמית ותניא בגמרא מודים חכמים לר׳ אליעזר בקטנה שהשיאה אביה דהוו נשואין גמורין ואינה יכולה למאן בהם ונתגרשה דפקע רשות אב מינה משהשיאה והרי היא כיתומה אע״פ שאביה קיים יכולה למאן כיתומה ואם החזירה ארוס אסורה משום גרושת אחיו שהרי גרושיה גמורין דמכי יודעת לשמור את גיטה יכולה לקבל גיטה ואין חזרתה חזרה גמורה משום דיכולה למאן. ע״כ:
ומשמע לי דרש״י אזיל לשיטתיה דהכא משום הכי גמרינן תנאי דאפשר לקיומיה על ידי שליח משום דאיכא לאקשויי בקרא דמשה היה מדבר עם בני גד ובני ראובן לכך הוה ליה לסיומי עמהם תנאה ולומר להם אם תעברו יתנו לכם ואם לא תעברו ותאחזו כו׳. ושוב היה לו לצוות אל ראשי בני ישראל שיעשו כן אמאי אפסיק וצוה את יהושע ולא גמר הענין עמהם וכדכתיב ויצו להם משה וגו׳ ויאמר משה אליהם אם יעברו וגו׳ ונתתם להם וגו׳ וזהו שכתב רש״י על ידי שליח. כי התם שהרי משה צוה ליהושע לתת להם את הארץ שהיה שלוחו של משה כו׳ ע״כ. והלכך דמיא האי להך דתנאי כפול דכי היכי דתנאי כפול מייתי לה מיתורא דקרא הכי נמי מייתינן האי דאפשר לקיומי על ידי שליח ומאן דפליג בתנאי כפול פליג נמי בהך דכולהו מילפותא דקראי ילפי׳ להו ואין סברא בזו יותר מזו והשתא ניחא הא דאסיק רבינא בפרק ר״ג וכדפרי׳ ז״ל התם וניחא נמי דקאמרי מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן כו׳ פי׳ דיני התנאי וזהו שכתב רש״י כל תנאי מהיכן גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן. דאם יעברו ונתתם ואם לא יעברו ונאחזו בתככם. ע״כ. פי׳ דין תנאי כפול והן קודם ללאו ושאר דיני התנאי.
אבל לשיטת התוספות לא מצינן לפרושי כן דאע״ג דלא ילפינן תנאי כפול מ״מ בעינן למילף אפשר לקיומי ע״י שליח מסברא וכדכתיבנא מעתה היכי מצי למימר מכדי כל תנאי מהיכן גמרינן כו׳ אלא הכי קאמר מכדי כל תנאי מהיכן גמרינן כו׳ פי׳ דעיקר התנאי שיבטל המעשה אם לא יתקיים התנאי מתנאי בני גד ובני ראובן ילפינן לה אבל לא מיירי לענין תנאי כפול וכדכתיבנא כנ״ל:
התם משום דאיתקוש הוויות להדדי פי׳ וכסף ושטר אפשר ע״י אחרים ואע״ג דאיכא ביאה הויא לה חדא והני תרתי וחדא מתרתי אתיא. הרא״ה ז״ל:
וז״ל רש״י ז״ל במהדורא קמא דאיתקוש הוויות להדדי והלכה והיתה לאיש אחר וכיון דרוב הוויות אפשר לקיומינהו ע״י שליח כגון בכסף ובשטר ביאה נמי כדאפשר לקיומינהו ע״י שליח דמיא ואף ע״ג דאיתקוש יציאה להויה חליצה לאו יציאה מקרי לה ולא דיינינן לה כדאפשר לקיומיה ע״י שליח בהויה. קדושי מלוה לא הוו קדושי דמלוה להוצאה נתנה ולא הויא בעין ההוא שעתא ומעות מתנה בעלמא נינהו. צריכה הימנו גט גרסינן אמר ר׳ אמי המקדש בפחות משוה פרוטה כו׳ בהא הוא דלא טעי וגמר ובעל לשם קדושין אבל בהנך דאמרת כגון מלוה ועל תנאי ודאי פליגנא עלך דודאי טעי איניש דסבר קדושי מעליא נינהו ובעל על דעת קדושין הראשונים ולא בעינן גט. עד כאן:
וז״ל הרא״ה ז״ל נוסחא דוקנא אמר רב עולא בר אבא אמר עולא אמר רבי אלעזר המקדש במלוה ובעל על תנאי ובעל פחות משוה פרוטה ובעל צריכה הימנו גט ואיכא נוסחי דכתיב בהו דברי הכל אינה צריכה הימנו גט. וליתא דהא פלוגתא היא דר׳ שמעון בן יהודה ות״ק. וליכא למימר דדברי הכל מדרב ושמואל קאמרינן דהא לעיל קאמר רבא האי לישנא ומותבינן ליה משום דהויא פלוגתא דרבי שמעון בן יהודה ורבנן ולא גרסינן נמי אינה צריכה הימנו גט ולא גרסינן דברי הכל. חד דלא מסתבר דאמרי שמעתא אליבא דרבי שמעון בן יהודה דהוי יחידאה ודלא כרבנן דפליגי עליו. ותו דהא רב כהנא משמיה דעולא קאמר המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט ובטעות אשה אחת גרידתא קאמר ממאי מדאמרינן דשמעתיה מפקא מדרב יהודה אמר שמואל משום ר׳ ישמעאל דאמר יש לך אחרת שאף על פי שלא נתפשה מותרת ואיזו זו שקידושי׳ קידושי טעות שאפי׳ בנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת לה ואם איתא דההיא בטעות אשה אחת כעין שתי נשים לא הוה מפקא מהך דאיכא לאוקמה להא דר׳ ישמעאל בטעות אשה אחת גרידתא אלא ודאי אפילו בטעות אשה אחת הוא דאמרינן דצריכה גט ודמיא להא דר׳ אליעזר ודרבי יוחנן לעיל דחד לישנא הוא ואם כן קשיא דעולא אדעולא דהא עולא קאמר הכא דאינה צריכה גט. ותו דלישנא דאידך דר׳ אמי לא שייך להאי גרסא דקאמר במקדש במלוה צריכה הימנו גט בהא הוא דלא טעי אבל בהנך טעי ואם איתא דגרסינן אינה צריכה גט למה לי לפרושי בדרב אמי טעמא דהנהו דלעיל מסתייה דקאמר צריכה הימנו גט דבהא ודאי לא טעי ולא גרסינן נמי דברי הכל צריכה הימנו גט דהא ודאי ליתא דהא אפילו בטעות אשה אחת כעין שתי נשים קאמר שמואל אינה צריכה הימנו גט.
אלא ודאי לא גרסינן אלא כדכתיבנא ומיהו צריכה גט דקאמר אכולה ולא דמיא אהדדי. דבמלוה ופחות משוה פרוטה הוי גט גמור דאורייתא ועל תנאי הוו קידושין דרבנן וגט דרבנן. וכדאמרינן נמי באידך ולא היה כח ביד חכמים להוציאה בלא גט והשתא אתיא שפיר הא דר׳ אמי דאתי לאפלוגי ואמר המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה הימנו גט בהא הוא דטעי כלומר בהא הוא דמודה ליה משום דטעי אבל בהנך לא מודה ליה דבהנך לא טעי ומסתברא דרבי אמי כי נקט מקדש בפחות משוה פרוטה הוא הדין למקדש במלוה. תדע דלאו דוקא האי בלחוד דהא איכא קידושי קטנה נמי דקתני ליה בההיא מתניתא בהדי פחות משוה פרוטה ואמרינן בתרווייהו בעלו קנו. ולא נקט האי אלא לאפוקי קידושין על תנאי וכדפרי׳ דקידושי תנאי דלא טעי מידי בגופא שאני והאי דנקט אבל בהנך משום דקידושי תנאי טובא גוונא הוו. ואי גרסינן אבל בהך כל שכן דאיתא שפיר.
ולענין הלכתא ופסקא דשמעתא קי״ל כמאן דאמר בטעות אשה א׳ כעין ב׳ נשים שהיא צריכה גט גמור מן התורה וא״צ לומר קדשה סתם וכנסה סתם ובעל סתם אבל טעות אשה אחת גרידתא אסיקנא דצריכה גט ומסתברא דגט מדרבנן הוא וה״מ בשבעל אבל קדש על תנאי וכנס סתם ועדיין לא בעל לא עשה ולא כלום ואינה צריכה גט. אבל קדשה סתם וכנסה סתם צריכה גט מן ספק תורה. אבל קדשה סתם ועדיין לא כנסה אינה צריכה גט דודאי לא סגי׳ דלא הויא מקח טעות ומיהו הני מילי בטעות נדרים אבל בקדושין דעלמא צריכה גט גמור מן התורה. וכדרב דאמר אינה צריכה גט משני וכגון קידושין בפחות משוה פרוטה וקטנה. והמקדש במלוה לפום מאי דפרישנא לר׳ אמי דלא פליג אמלוה בכולהו הוו קידושין גמורים וצריכה גט מן התורה. הרא״ה ז״ל:
וז״ל ריב״ש ז״ל ה״ג אמר רב עולא כו׳. המקדש במלוה ובעל על תנאי ובעל בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה הימנו גט ומיהו לא דמו אהדדי דמקדש על תנאי ובעל אינה צריכה גט אלא מדבריהם כדמשמע לישנא דאמר בסמוך זה היה מעשה ולא היה כח בחכמים כו׳ וכן כתבו הרמב״ן והרא״ה אבל בהנך אחריני צריכה גט גמור מדאורייתא דהא פחות משוה פרוטה וקטן שקדש ובעל צריכה גט גמור כדאמר רב בקטנה שלא מיאנה דאינה צריכה גט משני ואם כן קטן שקידש ובעל בפחות משוה פרוטה ובעל בכולהו צריכה גט גמור משום טעמא דאדם יודע ואינה צריכה גט משני ואפשר דהכי קאמר דמקדש במלוה דצריכה גט גמור דאיתיה נמי לטעמא דאדם יודע וכן דעת הרא״ה. או אפשר דמקדש במלוה אינה צריכה גט אלא מספק כמו המקדש על תנאי ובעל דלא אמרינן אדם יודע אלא בקדושי קטן או במקדש בפחות משוה פרוטה והיינו דשבקה לעיל בברייתא דקדשה בטעות למקדש במלוה ולא נקט אלא מקדש בפחות משוה פרוטה וקטן שקדש והלכך נקטינן דמקדש על תנאי ובעל דהיינו טעות אשה אחת גרידתא צריכה גט מדבריהם כרב כהנא כו׳ ובטעות שתי נשים או כעין שתי נשים קי״ל כרב דאמר צריכה גט וגט גמור מדאורייתא קאמר אבל כתובה לית להו ודוקא כשבעל אבל קדש על תנאי וכנס סתם אינה צריכה גט כלל כיון שלא בעל אבל כשקדש סתם וכנס סתם צריכה גט מספק אע״פ שלא בעל.
ויש מי שכתב במקדש סתם ונמצאו עליה נדרים ולא כנס ולא בעל דאינה מקודשת כלל דמקח טעות הוי דלא אמרינן לעיל מקודשת מספק אלא בקדשה וכנסה סתם אבל כשקדש סתם לחודיה אינה צריכה גט כלל. ולא נראה לי דכיון דקדש סתם צריכה גט מספק דלא אמרינן אינה מקודשת כלל אלא כשקדש על תנאי ולא בעל. ויש מי שנסתפק בקדש סתם וכנס סתם ובעל אם צריכה גט גמור דהכא משום דקדש סתם מגרע גרע דהיכא שקדש על תנאי איכא למימר דכשכנס סתם ובעל סתם הוא נותן אל לבו לגמור נשואים ולא על דעת קידושין הראשונים הוא בועל אבל זה שלא התנה כלל לא רמי אנפשיה לאדכורי נדרים.
ונראה שאין כאן ספק וגט גמור היא צריכה דלא גרע כשהכל הוא סתם מקדש על תנאי וכנס ובעל סתם וכן דעת הרא״ה ז״ל ובמקדש הקטנה וקטן שקדש ובעל אחר שהגדילו צריכה גט גמור מדאורייתא כרב דאדם יודע שאין קדושי קטנה וקטן כלום וגמר ובעל לשם קדושין וכן במקדש פחות משוה פרוטה ובמקדש במלוה ובעל דעת הרא״ה דצריכה גט גמור מדאורייתא ואינה צריכה גט משני אבל אינו נראה אלא צריכה גט מדרבנן מראשון ושני וכן כתב הרמב״ם:
אבל הרשב״א כתב וז״ל ה״ג אמר רב עולא בר אבא אמר עולא אמר ר׳ אלעזר המקדש במלוה ובעל על תנאי ובעל בפחות משוה פרוטה ובעל אינה צריכה ממנו גט ולא גרסינן דברי הכל אינה צריכה הימנו גט דפלוגתא דתנאי היא לעיל בפחות משוה פרוטה.
ולענין פסק הלכה קדשה על תנאי וכנסה סתם בין בטעות שתי נשים בין בטעות אשה אחת כעין שתי נשים בין בטעות אשה גרידתא כיון שבעל צריכה ממנו גט מספק להחמיר כדברי הרב רבינו אלפסי ז״ל ואם בא אחר וקדשה צריכה גט משניהם דקיימא לן כרב וכסהדותיה דרב כהנא משמיה דעולא דאמר המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט זה היה מעשה ולא היה כח כו׳. ואע״ג דאמר רבה דבטעות אשה אחת גרידתא כ״ע לא פליגי דאינה צריכה גט ורבי יוחנן נמי דאמר הכי לא קיימא לן כוותייהו אלא כחכמים דלא היה כח בידם להוציאה בלא גט ומיהו גט הוא דבעיא אבל כתובה לא בעיא דגבי איסורא לחומרא ולגבי ממונא לקולא.
והיכא דקדשה סתם וכנס סתם נמי תצא שלא בכתובה כרבי ישמעאל דאיכא למימר דרב נמי לא פליג בהא דהא נדרים כמומין ובמומין ודאי היכא דקדש וכנס סתם ונמצאו עליה מומין תצא שלא בכתובה והיינו סיפא דמתני׳ דקתני שכל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים ובעלמא נמי אמרינן משום סמפון דאלמא דאיכא סמפון בנשים לבטל הקידושין ושלא תאכל בתרומה ועוד דבירושלמי איפליגו ר״ל ור׳ יוחנן וקיימא לן כרבי יוחנן דאמר אין לה כתובה וכבר כתבתיו למעלה.
ולענין מקדש הקטנה או קטן שקדש ובעל צריכה גט ודאי דאדם יודע שאין קדושי קטן וקטנה כלום והיינו דרב והיינו כת״ק דרבי אליעזר דאמר החזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו חולצת או מתייבמת ובמקדש בפחות משוה פרוטה ובעל נמי איכא למימר שהיא מקודשת ודאית דהא ברייתא דלעיל עריב ותני לה בהדי קטן שקדש כי היכי דהאי מקודשת ודאית כשבעל לאחר שהגדיל האי נמי מקודשת ודאית אבל במקדש במלוה ועל תנאי אפשר דטעו בה אינשי והלכך לא הוו קדושי ודאי אלא ספק וכדאמר רב יוסף בר אבא אמר רב אסי המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה הימנו גט בהא הוא דלא טעי אבל בהנך טעי ואיכא למימר דהמקדש בפחות משוה פרוטה ובעל נמי לא הוו קדושין ודאי אלא קדושי ספק ואם קבלה קדושין מאחר צריכה גט משניהם ולהאי סברא ברייתא דלעיל לתרי גווני קדושי קתני פחות משוה פרוטה מקודשת מספק וקטן שקדש מקודשת גמורה. עכ״ל הרשב״א ז״ל:
לאפוקי מהאי תנא דקתני נתקדשה בטעות ובעל והרי בנה מורכב על כתיפ׳ ממאנת ויוצאה בלא גט. והיא מיעוט׳. ממאנת לאו דוקא מיאון אלא דהולכת בלא גט. רש״י במהדורא קמא. וי״מ דבדוקא ממאנת נקט וקשיא להו לתוס׳ דבריש יבמות תנן ואי אתה מוצא בחמותו ואם חמותו כו׳ או שמיאנו ואמאי והא משכחת לה בקדשה על תנאי ולא בעל דאפילו רב מודה לאביי דאינה צריכה גט פי׳ מדנקט הכא בבעל לשמואל ממאנת אלמא דכותה בלא בעל לרב בעיא מיאון דהא לעיל קאמר אביי לא תימא טעמיה דרב כיון שכנסה כו׳ ופירשו התוספות לעיל דה״ק לא תימא טעמיה דרב משום דכנסה סתם דבכנס לחוד סגי להצריכה ממנו גט אלא עד שיבעול הלכך משמע דדומיא דבעל דקאמר שמואל אינה צריכה הימנו גט דבעי למימר דמיאון מיהא בעיא הכי נמי בלא בעל לרב דמודה דאינה צריכה גט בעי למימר דמיאון מיהא בעיא והלכך קשיא דאמאי קתני ואי אתה מוצא בחמותו וכו׳ או שמיאנו והא משכחת לה בקדשה על תנאי ולא בעל דאפי׳ רב מודה וכדכתיבנא ותירצו בתוספות דאע״ג דבבעל צריכה מיאון בלא בעל אינה צריכה אפי׳ מיאון והתם קתני בסיפא וכל היכול׳ למאן ולא מיאנה צרתה חולצת כו׳ והלכך לא מתניא מתניתין בההיא כלל.
רש״י בד״ה ע״י שליח כי התם שהרי משה צוה ליהושע כו׳ שהיה שלוחו של משה כו׳ עכ״ל. ולכאורה דבריו צריכין תלמוד דהא משה גופא נמי לא התנה ליתן להם משלו כלל וא״כ האיך שייך לומר דיהושע היה שלוחו של משה ואדרבה אסוגייא דשמעתין גופא יש לדקדק היאך ילפינן מתנאי דב״ג וב״ר דבאפשר ע״י שליח תליא מילתא דלכאורה משה ויהושע נמי לאו בתורת שליחות דישראל הוי מצי למיעבד דהא מקשינן בפ׳ האיש מקדש אהא דבעינן למילף דשלוחו של אדם כמותו מחלוקת א״י דכתיב ונשיא אחד ממטה ותסברא קטנים לאו בני שליחות נינהו ומטעם זכין לאדם שלא בפניו נמי ליכא דאיכא דניחא ליה בהר ואיכא דניחא ליה בבקעה אלא מסקינן התם דבתורת ב״ד היו הנשיאים עושין שמעמידין אפוטרופוס לחוב ע״מ לזכות וכמו שפירשתי שם בחידושי בעזה״י וא״כ הכא דבעיקר תנאי דב״ג וב״ר נמי אפילו את״ל שכל ישראל נתרצו בדבר אפ״ה כיון דכמה קטנים ויונקי שדים היו שם א״כ אין כאן תורת שליחות אלא מטעם מעשה ב״ד יפה והיאך קרו לה הכא תנאי שאפשר לקיים ע״י שליח ובאמת דקשיא לי נמי היאך נתן להם משה שלא ע״פ הדבור דהא בעיקר חלוקת א״י היו צריכין גורלות ע״פ הדבור ואורים ותומים כמ״ש התוספות שם בפרק האיש מקדש ואפשר לחלק דדוקא בעיקר חלוקת א״י שייך לומר דקטנים היו שם דהא נוטלין בשביל אביהם שהיו מיוצאי מצרים או מבאי הארץ משא״כ הכא בארץ סיחון עוג דמיד בשעת הכבוש התנה כן ומסתמא לא נתחלק אלא לבני עשרים וכיון שכולם נתרצו בדבר אין כאן חלק קטנים כלל ואפשר עוד לומר דכיבוש סיחון ועוג היה ראוי למשה לבדו שהיה מלך והוא נהג טובת עין ונתנה לישראל מש״ה לא הוצרך לשאול ע״פ הדבור ובזה נתיישב לשון רש״י בשמעתין ובקידושין דף ס״א יבואר עוד בזה בעזה״י דמסתמא זכות הוא ליתומים ליטול צד הקרוב יותר לא״י של ז׳ אומות והבאתי ראיה ברורה על זה בפרק האומר:
בגמרא התם משום דאיתקשו הוויות להדדי. ולכאורה יש להקשות מזה על מה שכתבתי בכמה דוכתי בחידושי לקידושין דהא דקי״ל בכל דוכתי אין היקש למחצה היינו דוקא במה שנמצא בא׳ מהם מפורש במקרא משא״כ במאי דלא כתיב בהדיא אלא מסברא לא שייך לומר אין היקש למחצה היכא דבאידך הסברא להיפך והוכחתי זה מכמה סוגיות ומההיא דצווח ריש לקיש ככרוכיא ויצאה והיתה ולית דאשגח ביה וא״כ סוגיא דהכא תיובתא לדידי דהא האי הקישא דויצאה והיתה לאו להאי דהכא לחוד איצטריך אלא משום דאין היקש למחצה בעינן למילף א״כ היאך ילפינן לה לענין תנאי דא״א לקיים ע״י שליח הא עיקר תנאי לא כתיב בקידושין אלא מסברא ידעינן דמהני תנאי בקדושין כמו בכל התורה כולה וא״כ איכא למימר דבקידושי ביאה כיון דא״א לקיים ע״י שליח הוי כמו בכל התורה דלא מהני תנאי בכה״ג אלא דנראה לי ליישב דהאי הקישא דאיתקוש הוויות להדדי לאו הקישא הוא דהא לא אשכחן דאיתקשו אלא לשון מושאל הוא ועדיף מהקישא דכיון דכולהו קידושין בכלל והיתה נינהו דהיינו לשון הוויה אין לנו לחלק ביניהם כלל לומר דבחד מינייהו יועיל תנאי ולא באידך וילפינן חדא מתרתי דהיינו כסף ושטר וכן נראה מלשון רש״י ז״ל ודוק ובזה נתיישב לי ג״כ הא דקשיא לי השתא מיהו דאתקוש הוויות להדדי דיש תנאי בקדושי ביאה אע״ג דא״א לקיים ע״י שליח א״כ ניליף מהכא לחליצה ושאר מילי דאף על גב דא״א לקיים המעשה ע״י שליח אפ״ה ליהני בה תנאי ולמאי דפרישית א״ש דשאני הכא בקדושי ביאה כיון שעיקר המעשה שאנו דנין עליו אם יתקיים או לא לא על הביאה אנו דנין אלא על מעשה הקדושין אם יתקיימו או לאו. וא״כ מקרי שפיר תנאי בדבר שאפשר לקיים ע״י שליח דנהי דאינו יכול לקדשה בביאה ע״י שליח מ״מ היה יכול לקדשה בכסף ובשטר ע״י שליח. ושם קדושין חדא נינהו דהא איתקשו להדדי דכולהו מקרי הוויות. משא״כ בחליצה שא״א לקיים כלל ענין חליצה ע״י שליח כן נ״ל נכון ועוד כתבתי בפרק האומר דף ס״א דתנאי דגיטין וקדושין ילפינן מקראי ע״ש:
פירש״י ד״ה ע״י שליח וכו׳ שהיה שלוחו של משה הנה בספר פני יהושע כתב שהיה ביד משה ליתן להם מפני שכיבוש סיחון ועוג היה ראוי לו למשה עצמו שאינו מארץ ז׳ עממין והיה שלו מדין מלך שכבש. ולענ״ד זה אינו דאם היה המתנה משלו כיון דהיה התנאי אם יעברו אז יתן להם ארץ סיחון ועוג ולא שיקנו מעכשיו וכ״ש לדעת הרבה פוסקים דס״ל דבתנאי מעכשיו וע״מ א״צ לדיני התנאי. א״כ כיון שמת משה בטל המתנה ממילא כדין הנותן לאחר ל׳ יום ומת דבטלה המתנה. גם מ״ש שהיה בהן קטנים שלא היה להם חלק בארץ סיחון ועוג לא נהירא חדא דמה בכך הא בני גד ובני ראובן מחלו על ידי זה חלקם בארץ ואיך היה להם כח ביונקי שדיים שלהם אלא ע״כ היה בכח מעשה ב״ד יפה כדאיתא ר״פ האיש מקדש. ותו דאי היה שלוח׳ של ישראל הא כמה פוסקים ס״ל סבתנאי שעל ידי שליח א״צ לדיני התנאי דדוקא אדעתא דהכי נעשה שליח ואיך ילפינן משם דיני התנאי אלא ע״כ שהיה בכח מעשה בית דין יפה של משה והוי כאלו הקטנים היו בני דעת ואפ״ה ודאי דלא עדיף כח ב״ד מאלו היו בעצמן גדולים ועשו בעצמן מאם עושים הב״ד תנאי משמיה דיני התנאי כאלו עשו בעצמן ושפיר ילפינן מיניה. וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנאה [תנאי] שאפשר לקיומיה [לקיימו] על ידי שליח כי התם [כמו שם] שהרי נמסר הדבר ממשה ליהושע ולזקני העדה שיתנו להם את נחלתם, הוי תנאיה תנאה [הרי תנאו הוא תנאי] ותנאי כזה תופס. ותנאי דלא [שאי] אפשר לקיומיה [לקיימו] על ידי שליח כי התם [כמו שם] — לא הוי תנאה [אינו תנאי]. ולכן, חליצה שאי אפשר לעשותה על ידי שליח, שהרי רק היבם בלבד יכול לחלוץ לאשת אחיו — אין תוקף לתנאי ומשום כך החליצה מועילה, ואין מכאן הוכחה לענייננו שכשבעל מוחל על התנאי.
The Gemara derives the halakhot of contractual conditions from that incident, and these include the rule that a condition that can be fulfilled by means of an agent, as was done there, when Moses transferred responsibility for implementing the condition to Joshua and the Elders, and such a condition is a valid condition. Whereas a condition that cannot be fulfilled by means of an agent as was done there is not a valid condition. Accordingly, since ḥalitza cannot be performed by means of an agent, the condition is of no effect and the ḥalitza is valid. There is therefore no proof from here that a husband who performs an action waives his condition.
רי״ףרש״יתוספותשיטה מקובצתפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְהָא בִּיאָה דְּלָא אֶפְשָׁר לְקַיּוֹמַיהּ ע״יעַל יְדֵי שָׁלִיחַ כִּי הָתָם וְקָא הָוֵי תְּנָאָה.

The Gemara raises a difficulty: But sexual intercourse is something that cannot be fulfilled by means of an agent as was done there, in the case of the descendants of Gad and the descendants of Reuben, and yet it is considered a valid condition. If a man says that he is engaging in intercourse with a woman for the purpose of betrothal on condition that a certain stipulation be fulfilled, if that condition is broken the betrothal is invalid.
רי״ףרש״יריטב״אפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא ביאה – הבועל לשם קידושין.
וקא הוי תנאיה תנאה – כדאמרינן לעיל הריני בועליך על מנת כו׳.
והא ביאה דלא אפשר לקיימה ע״י שליח והוה תנאי תנאי כדתנא הריני בועליך וכו׳ – ופרקינן משום דהתם אתקוש הוויות להדדי פי׳ וכיון דמהני תנאי בקדושי כסף ושטר מהני נמי בביאה דהא אתקוש וליכא למימר איפכא למימרא דכי היכי דלא מהני תנאי בביאה לא מהני בכסף ושטר דכיון דהני תרתי והאי חדא איהי חדא טפי דתגרר בתרווייהו ולא כחדא תרתי.
גרסת מקצת הספרים אמר עולא אמר ר״א המקדש במלוה ובעל על תנאי ובעל בפחות משוה פרוטה [ובעל] דברי הכל אינה צריכה ממנו גט. וליתא דההיא לא הוי דברי הכל דהא רבנן פליגי עלי׳ דר״ש דאמר בעל קנו וליכא לפרושי דד״ה היינו משום רב שמואל דהא לעיל קאמר רבא האי לישנא ומותבינן ליה ממתניתין ולא פרקינן הכי ואיכא דגרסי אינה צריכה ממנו גט ולא גרס ד״ה ולא מחוורתא דא״כ היא כעולא דאמר כר״א בר״ש דהוה יחידאה ולא כרבנן ולא משמע דשבקי רבנן ואומרים כר״ש ותו דהא רב כהנא אמר בסמוך משמיה דעולא המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט וליכא למימר דההיא בטעות באשה אחת כעין שתי נשים דהא אמרי׳ עלה דמסקנא דמתני׳ מדתנא דבי רבי ישמעאל בטע׳ אשה אחת גרידת׳ והכי אמרינן עלה דאינה צריכה גט דא״כ תקשי דידיה אדידיה אפילו תימא הא דרביה הוה ליה למפרך ולתרוצי הכי ותו דא״כ בהאי גרסא אינה צריכה גט אידך לישנא דרבי אמר דמהדר עלה לא אתי שפיר דקאמר המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה ממנו גט בהא הוא דלא טעי אבל בהנך טעי וכיון דהכא גרסינן אינה צריכה למה ליה לפרושי טעמא דהא דעולא אמר ר״א מסתייה דלמה צריכה ממנו דבהא ודאי לא טעה ואית דגרסי דברי הכל צריכה ממנו גט וליתא דהא אפילו בטעות אשה אחת כעין שתי נשים קאמר שמואל שאינה צריכה היכי דלא מעלו קידושי מיהת הלכך ע״כ ה״ג המקדש במלוה ובעל בפחות משוה פרוטה [ובעל] צריכה הימנו גט פי׳ במלוה ובפחות (ממלוה) [מש״פ] וכן קטן שקידש וכל היכי דלא יטע בגופיה צריכה גט מדרבנן בלחוד וכדאמרינן באידך דעולא זה היה מעשה ולא היה כח לחכמים להוציא בלא גט כדפירשתי לעיל והא״ש לישנא דר״מ שבא לחלק ביניהן והודה במקל ויהיב טעמא מאי שנא האי מהכא וקאמר רבא קדש במלוה מודה דצריכה גט דבההיא הוא דטעה וגמר ובעל לשם קדושין אבל בהנך טעי ועל דעת קדושין בעל ואינה צריכה גט ולהכי לא מודה להו ומסתברא דהא דנקיט רבי אמי המקדש בפחות משוה פרוטה לאו דוקא דה״ה המקדש במלוה דהא חד תכסיסא אינון בקדושי לא מעלה משום דהא דידהו ולא משום קפידא דידיה וכדאמרינן רבנן לעיל בעל וקנו ומנו קדושי קטן וקדושי בפחות משוה פרוטה משום דהוה חד תכסיסא אינון דקדושי לא מעלו משום דהא דידהו וכן באידך וקדושי קטנה אמרו רבנן מתייבמת אלא ודאי דרבי אמי נקט פחות משוה פרוטה וה״ה לכל דוכתא דגריעותא מחמת קידושין דלא מעלה ולא מיעוט אלא קדושי תנאי דתלי׳ בקפידא דידיה ודעתו על תנאי מן הסתם עד מחיל ליה והא דנקט בלישנא אבל בדהנך טפי משמע דהוה לשון רבים משום דקדושי תנאי הוה טובא ונסחי איכא דגרסי אבל הנך טעי דהוה לשון רבים אתי שפיר טפי. ולענין פסק הלכה קי״ל דבטעות שני נשים או בטעות אשה אחת כעין שתי נשים צריכה גט גמור מן התורה ואין צריך לומר קדשה סתם וכנסה סתם צריכה גט מדבריהם כסברא דאמר עולא לא היה כח לחכמים להוציא בלא גט ואצ״ל שאין לה כתובה ודוקא כשבעל אבל כשקדש על תנאי וכנס סתם ולא בעל אינה צריכה גט מדאורייתא דפסק כשמואל אליבא דרבא אבל קדשה סתם ועדיין לא כנסה אינה צריכה גט כלל דמקח טעות הוא והיינו דאוקימנא מתני׳ לשמואל בקדשה סתם וכנסה סתם לחוד וכל הני מילי בטוען תנאים אבל בקדושי בעלמא היכא דקדש קדושין גרועי ובעל צריכה גט גמור מן התורה כרבנן דאמרו בעלו קנו וכסברא דרב אמי וכדעולא וכסבר׳ דרב בקטנה שלא מיאנה אבל לא פשיטא דלא קנה ואינה צריכה גט כלל דר׳ אמי במקדשה להיכא דבעל צריכה הימנו גט. ירושלמי א״כ כשלא הלכה אצל חכם היכי שרינן לה לאנסובי בלא גט ניחוש דלמא בתר דמנסבא אזלא לחכם ושרי לה לנדרה והוה לה א״א דראשון למפרע שבניה מן השני ממזרים התם תרי לישנא בחד לישנא אמרי אע״ג דכי לא הלכה אצל חכם אינה מקודשת לא שרינן לאנסובי בלא גט ובאידך לישנא דאמרינן דשרינן לה לאנסובי מלמדי׳ אותה שלא תשאל על נדרה כדי שלא יחול הנדר וקדושי הראשון בניה מן השני ממזרים והיא תחוש לעצמה שלא תקלקל לה ולבניה אינה נשאלת על נדרה ומלהפרישו הכי בתלמודא דילן ולא חשו לה כלל משמע דסבירא להו דהכי קאמרי׳ הלכה אצל חכם והתירה מקודשת דוקא מקמי דשרו לה כדינא מהא קמא אבל לבתר דשרא לה בדינא לאנסובי הת׳ ב״ד חשוב (בגט) [כגט] ופקעי קדושי מן הראשון לגמרי ותו לא חייל מ״מ למעשה ראוי לחוש לתלמודא דבני מערבא ללמד אותה שלא תשאל על נדרה כדי שלא יחולו קדושי הראשון ותצא ובניה מן הב׳ ממזרים והיא תחוש לעצמה שלא תתקלקל לה ולבניה ואינה נשאלת על נדרה או שלא תנשא עד שיהיה לה גט מן (השני) [הראשון].
קונטרס אחרון
גמרא והא ביאה דאי אפשר לקיימה ע״י שליח וקא הוי תנאה התם משום דאיתקש הוויות להדדי והקשיתי לשאול א״כ נילף מהכא לכל התורה כולה דאע״ג דאי אפשר לקיים ע״י שליח מהני תנאי דומיא דביאה ויישבתי לנכון וממילא אתי נמי שפיר דלכאורה סוגיא דהכא הוי תיובתא לדידי במה שהעליתי לעיל בפרק אלו נערות ובכמה דוכתי בקדושין דלא אמרינן אין היקש למחצה לסתור שום כלל המסור בידינו או לומר נגד הסברא ולמאי דפרישית אתי שפיר והכלל שלי במקומו עומד כמ״ש בפנים:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: והא [והרי] ביאה שבא אדם על אשה לשם קידושין דלא [שאי] אפשר לקיומיה [לקיימה] על ידי שליח כי התם [כמו שם] בתנאי בני גד ובני ראובן, וקא הוי תנאה [והריהו תנאי], שיכול אדם לומר לאשה שהוא בועלה לשם קידושין על מנת שיתקיים תנאי מסויים, ואם בטל התנאי — בטלים הקידושין!
The Gemara raises a difficulty: But sexual intercourse is something that cannot be fulfilled by means of an agent as was done there, in the case of the descendants of Gad and the descendants of Reuben, and yet it is considered a valid condition. If a man says that he is engaging in intercourse with a woman for the purpose of betrothal on condition that a certain stipulation be fulfilled, if that condition is broken the betrothal is invalid.
רי״ףרש״יריטב״אפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) הָתָם מִשּׁוּם דְּאִיתַּקּוּשׁ הֲוָיוֹת לַהֲדָדֵי.

The Gemara answers: There, in the case of betrothal, there is a special reason for this law, because the different ways of becoming betrothed are juxtaposed to each other. The Torah describes betrothal with the term becoming, as in the expression: “And she becomes another man’s wife” (Deuteronomy 24:2). Betrothal can be performed through the transference of money or an item of value, through a document, or through sexual intercourse. All three forms are juxtaposed with one another. Conditions can be stipulated for betrothal performed via transference of money or through a document, since these methods of betrothal can be fulfilled through an agent. Therefore, a condition may also be stipulated for betrothal through sexual intercourse, although that cannot be fulfilled through an agent.
רי״ףרש״ירא״הבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דאיתקוש הויות – והיתה לאיש אחר (דברים כד) כל הויות קידושין במשמע כסף ושטר וביאה כי היכי דמהני תנאי בקידושי כסף ושטר דאפשר לקיומיה על ידי שליח מהני נמי בביאה.
התם משום דאיתקוש הויות אהדדי. פיר׳ וכסף ושטר איפשר על ידי אחרים, ואף ע״ג דאיכא ביאה, הויא לה חדא והני תרתי, וחדא מתרתי אתיא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: התם [שם] בקידושין יש טעם מיוחד, משום דאיתקוש [שהוקשו, הושוו] ההויות להדדי [זו לזו] ומכאן למדים שהווית הקידושין על ידי ביאה, כמוה כהווית הקידושין על ידי כסף ושטר, וכיון שהוויות אלה על ידי כסף ושטר נעשות על ידי שליח, אפשר לעשות בהן תנאי שהרי אף קידושי ביאה אפשר להתנות בהם.
The Gemara answers: There, in the case of betrothal, there is a special reason for this law, because the different ways of becoming betrothed are juxtaposed to each other. The Torah describes betrothal with the term becoming, as in the expression: “And she becomes another man’s wife” (Deuteronomy 24:2). Betrothal can be performed through the transference of money or an item of value, through a document, or through sexual intercourse. All three forms are juxtaposed with one another. Conditions can be stipulated for betrothal performed via transference of money or through a document, since these methods of betrothal can be fulfilled through an agent. Therefore, a condition may also be stipulated for betrothal through sexual intercourse, although that cannot be fulfilled through an agent.
רי״ףרש״ירא״הבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אָמַר רַב עוּלָּא בַּר אַבָּא אָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר גהַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוָה וּבָעַל דעַל תְּנַאי וּבָעַל הבְּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה וּבָעַל דִּבְרֵי הַכֹּל צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט.

Rav Ulla bar Abba said that Ulla said that Rabbi Elazar said: In the case of one who betroths a woman with a loan by forgiving a debt she owes him, which does not effect betrothal, and subsequently engages in sexual intercourse with her; or one who betroths a woman conditionally and the condition was not fulfilled, and he subsequently engages in sexual intercourse with her; or one who betroths a woman with an item worth less than the value of a peruta, and he subsequently engages in sexual intercourse with her, in all of these cases, all agree that she requires a bill of divorce from him. Although the initial betrothal was invalid, they are betrothed due to the subsequent sexual intercourse.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

במלוה – שמחל לה מלוה שחייבת לו ואמרינן בקידושין (דף ו:) דאינה מקודשת דמשום דמשעה שלוותה ניתנה להוצאה וברשותה קיימא והשתא לאו מידי יהיב לה.
צריכה הימנו גט – ואפילו הטעתו בתנאי דאין אדם עושה בעילתו זנות.
המקדש במלוה – פי׳ בקונט׳ שמחל לה המלוה שהיתה חייבת לו ולפירושו צריך לחלק בין מקדש במחילת מלוה למקדש בהנאת מחילת מלוה דמקודשת כדאמרינן בפ״ק דקדושין (דף ו:) ולרבינו יצחק אין נראה דשמא אין לחלק והכא יש לפרש דמיירי כגון דאמר לה התקדשי לי במעות מלוה שאת חייבת לי דהתם ודאי אינה מקודשת.
דברי הכל צריכה הימנו גט – ולא פליגי רב ושמואל אלא בכנסה ולא בעל ופליג אדאביי אע״ג דגבי קטנה שלא מיאנה קאמר שמואל דאינה צריכה גט ממנו התם ליכא בעילת זנות אפילו לא יבעל לשם קידושין דהא איכא קידושין דרבנן ואם תאמר והא פליגי תנאי לעיל בבעל אי קנו אי לא קנו בפחות משוה פרוטה א״כ היכי קאמר רבי אלעזר דברי הכל צריכה גט דדברי הכל משמע דליכא מאן דפליג דכי האי גוונא פריך לעיל הש״ס ארבה ויש לומר דלעיל ודאי פריך משום דידע אביי דמסברת עצמו היה רבה אומר כן ולא מקבלה אבל הכא רבי אלעזר אומר כן מקבלה דבבעל מודה שמואל וסבירא להו לרב ושמואל כמאן דאמר קנו ואם תאמר לרב תיקשי למאן דאמר לא קנו ואפילו למאן דאמר קנו שמא לא סבר כרב ודוקא בבעלו קנו משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ויש לומר דאפילו מאן דאמר לא קנו מצי סבר כרב בקידש על תנאי משום דאחולי אחליה לתנאיה וחיילי קידושי כסף אבל הכא לא מצי למיהוי קידושין על ידי מחילה וקדשה בטעות היינו טעות דפחות משוה פרוטה ובהא לא אמרינן דבעל לשם קדושין ובהך סברא מצריך הש״ס לפלוגתייהו דרב ושמואל בפרק בית שמאי (יבמות קי. ושם) ואין להקשות לרבי אלעזר דאמר דבבעל מודה שמואל היכי מותבינן לעיל ממתניתין לשמואל דאותבוה משום דמתניתין משמע כנסה סתם בלא בעל.
הכי גרסינן: דאמר רב עולא בר אבא אמר עולא אמר ר׳ אלעזר המקדש במלוה ובעל, על תנאי ובעל, בפחות משוה פרוטה ובעל, אינה צריכה הימנו גט. ולא גרסינן דברי הכל אינה צריכה הימנו גט. דפלוגתא דתנאי היא לעיל בפחות משוה פרוטה.
ולענין פסק הלכה, קדשה על תנאי וכנסה סתם, בין בטעות אשה אחת בין בטעות שתי נשים, בין בטעות אשה אחת כעין שתי נשים בין בטעות אשה אחת גרידתא, כיון שבעל צריכה ממנו גט מספק להחמיר, כדברי רבנו אלפסי ז״ל, ואם בא אחר וקדשה צריכה גט משניהם, דקיימא לן להחמיר מספק כרב, וכסהדותיה דרב כהנא משמיה דעולא דאמר המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט זה היה מעשה ולא היה כח ביד חכמים להוציאה בלא גט. ואף על גב דאמר רבה דבטעות אשה אחת גרידתא כולי עלמא לא פליגי דאינה צריכה גט, ורבי יוחנן נמי דאמר הכי, לא קיימא לן כוותייהו אלא כחכמים דלא היה כח בידם להוציאה בלא גט. ומיהו גט הוא דבעיא אבל כתובה לא בעיא, דלגבי איסורא לחומרא לגבי ממונא לקולא.
והיכא דקדש סתם וכנס סתם נמי תצא שלא בכתובה כשמואל, דאיכא למימר דרב נמי לא פליג בהא, דהא נדרים כמומין ובמומין ודאי היכא דקדש וכנס סתם ונמצאו עליה מומין תצא שלא בכתובה, והיינו סיפא דמתניתין דקתני שכל המומין הפוסלין בכהנים פוסלים בנשים. ובעלמא נמי אמרינן (כתובות נז:) משום סמפון, דאלמא איכא סימפון בנשים לבטל הקדושין ושלא תאכל בתרומה. ועוד, דבירושלמי (ירושלמי כתובות ז׳:ז׳) אפליגו בה ריש לקיש ור׳ יוחנן, וקיימא לן כר׳ יוחנן דאמר אין לה כתובה, וכבר כתבתי למעלה.
ולענין מקדש את הקטנה או קטן שקדש ובעל, צריכה גט ודאי, דאדם יודע שאין קדושי קטן וקטנה כלום, וגמר ובעל לשם קדושין, והיינו דרב, והיינו כתנא קמא דר׳ אליעזר דאמר החזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו חולצת או מתייבמת. ובמקדש בפחות משוה פרוטה ובעל, נמי איכא למימר שהיא מקודשת ודאית, דהא בברייתא דלעיל עריב ותני לה בהדי קטן שקדש, כי היכי דהאי מקודשת ודאית כשבעל לאחר שהגדיל האי נמי מקודשת ודאית, אבל במקדש במלוה ועל תנאי, אפשר דטעו בה אינשי והלכך לא הוו קדושי ודאי אלא ספק, וכדאמר רב יוסף בר אבא אמר ר׳ מנחם אמר ר׳ אסי המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה הימנו גט, בהא הוא דלא טעי אבל בהנך טעי. ואיכא למימר, דהמקדש בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה הימנו גט, נמי לא הוו קדושי ודאי אלא קדושי ספק, ואם קבלה קדושין מאחר צריכה גט משניהם. ולהאי סברא, ברייתא דלעיל תרי גווני קתני, קדושי פחות משוה פרוטה מקודשת מספק, וקטן שקדש מקודשת גמורה.
נוסחי דוקאני אמר רב עולא בר אבא אמר עולא אמר ר׳ אלעזר המקדש במלוה ובעל על תנאי ובעל בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה הימנו גט. ואיכא נוסחי דכתיב בהו דברי הכל אינה צריכה הימנו גט. וליתה, דהא פלוגתא היא דר׳ שמעון בן יהודה ות״ק, וליכא למימר דדברי הכל מדרב ושמואל קאמרינן, דהא לעיל קאמר רבא האי לישנא, ומותבינן לי׳ משום דהויא פלוגתא דר׳ שמעון בן יהודה ורבנן. ולא גרסי׳ נמי אינה צריכה הימנו גט, ולא גרסי׳ דברי הכל, חדא דלא מסתבר דאמרי שמעתא אליבא דר׳ שמעון בן יהודה דהוי יחידאה ודלא כרבנן דפליגי עליו, ותו דהא רב כהנא משמיה דעולא קאמר המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט, ובטעות אשה אחת גרידתא קאמר, ממאי מדאמרינן דשמעתיה מפקא מדרב יהודה אמר שמואל משום ר׳ ישמעאל דאמר יש לך אחרת שאע״פ שלא נתפשה מותרת ואיזו זו שקידושי׳ קידושי טעות שאפילו בנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת לה, ואם איתה דההיא בטעות אשה אחת כעין שתי נשים, לא הוה מפקא מהך, דאיכא לאוקומה להא דר׳ ישמעאל בטעות אשה אחת גרידתא, אלא וודאי אפילו בטעות אשה אחת הוא דאמרי׳ דצריכה גט, ודמיא להא דר׳ אליעזר ודר׳ יוחנן לעיל דחד לישנא הוא, ואם כן קשיא דעולא אדעולא, דהא עולא קאמר הכא דאינה צריכה גט. ותו דלישנא דאידך דר׳ אמי לא שייך להאי גרסא דקאמר במקדש במלוה צריכה הימנו גט בהא הוא דלא טעי אבל בהנך טעי, ואם איתה דגרסינן אינה צריכה גט למה לי לפרושי בדרב אמי טעמא דהנהו דלעיל מסתייה דקאמר צריכה הימנו גט דבהא וודאי לא טעי. ולא גרסינן נמי דברי הכל צריכה הימנו גט, דהא וודאי ליתה, דהא אפילו בטעות אשה אחת כעין שתי נשים קאמר שמואל אינה צריכה הימנו גט. אלא וודאי לא גרסי אלא כדכתיבנא.
ומיהו צריכה גט דקאמר אכולה, לא דמיא אהדדי, דבמלוה ופחות משוה פרוטה הוי גט גמור דאורייתא, ועל תנאי הוו קידושין דרבנן וגט דרבנן, וכדאמרינן נמי באידך ולא היה כח ביד חכמים להוציאה בלא גט. והשתא אתיא שפיר הא דר׳ אמי דאתי לאיפלוגי ואמר המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה הימנו גט בהא הוא דטעי, כלומר בהא הוא דמודה ליה משום דטעי, אבל בהנך לא מודה ליה דבהנך לא טעי, ומסתברא דר׳ אמי כי נקט מקדש בפחות משוה פרוטה הוא הדין למקדש במלוה.
תדע דלאו דווקא האי בלחוד, דהא איכא קידושי קטנה נמי דקתני ליה בההיא מתניתא בהדי פחות משוה פרוטה, ואמרינן בתרווייהו בעלו קנו, ולא נקט האי אלא לאפוקי קידושין על תנאי וכדפרי׳ דקידושי תנאי דלא טעי מידי בגופה שאני, והאי דנקט אבל בהנך, משום דקידושי תנאי טובא גוונא הוי. ואי גרסינן אבל בהך כל דכן דאתיא שפיר.
ולענין הלכתא ופסקא דשמעתא קיימא לן דאמר בטעות אשה אחת כעין שתי נשים שהיא צריכה גט גמור מן התורה, וא״צ לומר קדשה סתם וכנסה סתם ובעל סתם, אבל טעות אשה אחת גרידת׳ אסיקנ׳ דצריכה גט, ומסתברא דגט מדרבנן הוא. וה״מ בשבעל, אבל קדש על תנאי וכנס סתם ועדאין לא בעל, לא עשה ולא כלום ואינה צריכה גט, אבל קדשה סתם וכנסה סתם צריכה גט מן ספק תורה, אבל קדשה סתם ועדאין לא כנסה אינה צריכה גט, דוודאי לא סגיא דלא הויא מקח טעות. ומיהו הני מילי בטעות נדרים, אבל בקידושין דעלמא צריכה גט גמור מן התורה, וכדרב דאמר אינה צריכה גט משני, וכגון קידושין בפחות משוה פרוטה וקטנה, והמקדש במלוה לפום מאי דפרישנא לר׳ אמי דלא פליג אמלוה, בכולהו הוו׳ קידושין גמורים וצריכה גט מן התורה.
קדש אשה אחת על מנת שאין עליה נדרים וקדש אחת בלא תנאי ונמצאו על שתיהן נדרים אע״פ שהראשונה אינה מקודשת כמו שהתבאר השניה מיהא מקדשת שאין אומרין כבר גלה בדעתו שאינו רוצה בנדרנית ואינה מקדשת אלא היכא דאתני אתני היכא דלא אתני לא אתני ולא הוצרכנו לכתוב דבר זה אלא מצד פירושין מבולבלין שיש לקצת מפרשים בסוגיא זו בענין טעות אשה אחת וטעות שתי נשים שמהם איפשר להשתבש בכך וכבר כתבנו בה בדרך הראוי לברור על פי גדולי הפוסקים וגדולי המפרשים על היותר קצר שאיפשר לנו ואף הם הרבו בה בקושיות ואריכות פירושים שאין צורך בהם לענין פסק:
כל מה שכתבנו בדין זה שאין אדם עושה וכו׳ פירושו בבועל בחזקת אישות או שהדברים מוכיחים שבחזקת אישות הוא בועל כגון מקדש על תנאי ובועל סתם או במגרש את אשתו וחזר ובעלה ואין צריך לומר שצריך שיבעול בעדי ייחוד הא שכל שבועל שלא בחזקת אישות כגון שבא על שפחתו אין אומרין חזקה שיחררה ובעלה לשם קדושין וכן הבא על הזונה ומקצת גאונים שהורו שכל הנבעלת בפני עדים צריכה גט וכן שהורו שאם יש לו בן מן השפחה שלו חוששין לו ולא תתיבם אשתו שמא שיחררה ובא עליה והולד הולך אחריו מצד שאין אדם עושה וכו׳ דברים רחוקים הם ולא נאמרו אלא דרך חומרא וחששא בעלמא:
שם אמר רב עולא בר אבא אמר עולא אמר ר״א כו׳ ע״ת ובטל ד״ה צריכה הימנו גט וכתבו התוספות דלפ״ז פלוגתא דרב ושמואל לעיל היינו בכנס ולא בעל. ולכאורה דלפ״ז יש להקשות על מה שכתבתי לעיל בשיטת רש״י ז״ל דלא שייך לומר דאחלי לתנאיה ויחולו הקידושין למפרע אלא דוקא בבעל אמרינן דבעל לשם קידושין וא״כ לר״א מ״ט דרב אלא דאיכא למימר דלר״א הא דקאמר רב לעיל צריכה הימנו גט היינו מדבריהם דלא פלוג רבנן בין כנס לבעל דסתם כניסה לבעילה עומדת משא״כ לאביי ורבה לעיל דלדידהו ע״כ רב מדאורייתא איירי א״כ שפיר אית לן למימר דלא שייך לומר דע״י אחלי׳ לתנאה יהיו קידושין דאורייתא אלא בבעל דוקא לשם קידושין כן נ״ל נכון וכבר עלה בלבי לומר דהא דקאמר ר״א בבעל ד״ה צריכה הימנו גט היינו נמי מדבריהם כדמשמע נמי הא דאמר רב כהנא בסמוך משמיה דעולא זה היה מעשה ולא היה כח ביד חכמים להוציאה בלא גט משמע דאיירי מדבריהם או מספק וכ״כ הרא״ש ז״ל בשם יש מהגדולים ולפ״ז היה מקום אתי ליישב קושיית התוספות כאן דקשיא להו אדר״א דאמר ד״ה צריכה גט והא איכא תנא דאמר אם בעלו לא קנו ולמאי דפרישית אתי שפיר דלשון קנו או לא קנו משמע דלענין קידושין דאורייתא פליגי אבל מדרבנן כ״ע מודו דבעיא גט אלא דהתוספות לא משמע להו הכי מדמסקינן לאפוקי מהאי תנא דמייתי קרא דוהיא לא נתפשה א״כ משמע דמדאורייתא איירי אלא דבהא נמי קשיא לי מאי קאמר לאפוקי מהאי תנא דהא איכא לאוקמי קרא בדדמי בקידושי טעות גמור כגון איילונית שכתבו התוספות לעיל במשנתינו דלא בעיא גיטא משא״כ שאר תנאי מנ״ל דילמא בעיא גיטא ונהי דבתו של ר״י לאו איילונית היתה דהא בנה מורכב על כתיפה אכתי אדר״י גופא קשה מנ״ל לאוקמי קרא להכי וכבר כתבתי בזה בגיטין דף מ״ט ע״ש:
בתוספות בד״ה ד״ה צריכה הימנו גט כו׳ וא״ת והא פליגי תנאי כו׳ בפחות מש״פ כו׳ עכ״ל. ועיין מה שכתב מהרש״א ז״ל בזה ובמחילה מכבוד תורתו לכאורה אגב חורפיה ושיטפא כתב כן דהא ר״א בפחות מש״פ גופא נמי קאמר ד״ה צריכה גט וא״כ מקשו התוספות בפשיטות דבפחות מש״פ מיהא אשכחן דפליגי תנאי ויש ליישב דבריו בדוחק דמ״מ לא היו צריכין התוספות לפרש בתירוצם דר״א לאו מסברא דנפשיה אמר דאפילו אי הוה אמר לענין קידשה ע״ת מסברא דנפשיה נמי א״ש. כיון דרב ושמואל לא איירי מקידושי פחות מש״פ אלא מקידושי תנאי וא״כ שפיר קאמר מסברא דנפשיה כיון דרב ושמואל מסתמא בפחות מש״פ סברי כחכמים א״כ בקידשה ע״ת נמי בעיא גט כן נ״ל ליישב דברי מהרש״א ז״ל ודוחק ובעיקר קושיית התוספות כתבתי בסמוך:
גמרא אמר רב עולא וכו׳ נראה הא דנקט הני תלתא ורב כהנא משמיה דעולא לא נקט אלא חדא על תנאי. ותו דמשמע מלשון דרב כהנא דקאמר ולא היה כח ביד חכמים דאינה צריכה גט אלא מספק ונראה דבהא קמפלגי והוא דהקשו התוס׳ לעיל בד״ה לא תימא וכו׳ דאיך ס״ד למימר בכנסה סתם דאחולי אחיל לתנאה א״כ במה תתקדש צ״ל דס״ל דע״כ אינה מתקדשת במעות ראשונות דאף דהיא צריכה להחזיר המעות כדאיתא לקמן דף ע״ו ע״ב אפילו למ״ד קידושין לטיבועין ניתנו וכו׳ משום דהמעות ראשונות ה״ל מלוה כבר ואין אשה מתקדשת במלוה. ולפ״ז קשה נהי דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומסתמא בעל לשם קידושין מ״מ נימא דטעי במלוה ודעתו לקדש במעות הראשונות וצ״ל דיודע אדם שאין אשה מתקדשת במלוה. עוד יש לדקדק דמאי קשה להו דילמא מקדש אותה בהנאת מחילת מלוה דקי״ל דמקודשת אלא דזה אינו דא״כ אם אין בה שוה פרוטה בהנאה זו במאי תתקדש א״כ הדרא קושיא לדוכתיה דילמא טעי בפחות משוה פרוטה ומקדש בהנאת מחילת מלוה להכי כלל הני תלת מילי. והשתא א״ש דמ״ד לא היה כח בידם ס״ל באמת דאינה צריכה גט בודאי משום דס״ל דטעי אינש במלוה ופחות משום פרוטה. וק״ל:
תוס׳ ד״ה דברי הכל וכו׳ ואין להקשות לר״א דאמר בבעל מודה שמואל היכי אותבינן וכו׳. לולי דבריהם ז״ל נלע״ד דיש לומר לפמ״ש לעיל בתוס׳ ד״ה לא תימא וכו׳ בשיטת רש״י דס״ל לאביי דל״ל טעמא דרב משום אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אחולי אחיל וחלו קידושי כסף למפרע דאם כן אפילו כתובה אית לה דכיון דכבר ה״ל נשואה מסתמא מתחייב עצמו בכתובה משום דכל הפוחת וכו׳ כמ״ש הר״ן אם כן יש לומר דעולא אר״א דס״ל דבבעל מודה שמואל אף דפליגי גבי קטנה היינו דס״ל דאינו מקדש בביאה אלא משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות מחיל התנאי וכמ״ש התוס׳ סברא זו לעיל בד״ה אלא טעמא וכו׳ וקטן ופחות משוה פרוטה שאני דהתם בודאי מקדש בביאה מטעם דאמר לעיל משום דאדם יודע כנ״ל ועיין במהרש״א. אבל בתנאי אמרינן דמוחל התנאי וכם כן ממילא דאית לה נמי כתובה וליכא לאוקמי מתניתין בהכי ושפיר אותביה בני בה״מ לשמואל לפי מ״ש לעיל דרב כהנא משמיה דעולא אמר לא היה כח ביד חכמים וכו׳ אינה צריכה גט אלא מספק שפיר מצינן לאוקמי מתניתין בהכי דאין לה כתובה דמספיקא לא מפקינן ממונא כדאמר הש״ס לעיל גבי ממונא לקולא אלא דבאמת לא אמר לד״ה אלא לרב ואין קושיא בבני בה״מ שהקשו לשמואל ודוק:
ולפי מ״ש לעיל דרך אחר בשיטת רש״י דס״ל דאפילו בלא בעל אי אמרינן דאוחלי אחיל יש לה כתובה קשה לכאורה לעולא אמר ר״א דס״ל דפליגי רב ושמואל בקידשה ע״ת וכנסה סתם בלא בעיל א״ככיון דלרב בלא בעיל אם כן צ״ל דס״ל אחולי אחיל למה לא הקשו בני בה״מ אפילו לרב דלמה תצא בלא כתובה. במתניתין יש לומר דלא מבעי׳ לפמ״ש לעיל דהכרח סברא זו דבאחולי אחיל דאפילו לא בעיל יש לה כתובה הוא מתנאי מומין דבמומין אמרינן לקמן חזקה אין אדם שותה בכוס אלא א״כ בודקו וראה ונתפייס אלא משום דאיכא חזקה להיפך דאין אדם מתפייס במומין כדמשני לקמן במתניתין דף ע״ה ע״ב אם כן כיון דע״כ אחולי אחיל אזלא ליה חזקה דאיו אדם מתפייס וממילא אמרינן דראה ונתפייס ואית לה כתובה ולפ״ז יש לומר דר״א לשיטתיה דאמר לקמן דף ע״ה ע״ב תברא מי ששנה זו לא שנה זו ול״ל כל הני חזקה דלקמן. מיהו אין אנו צריכין לזה דיש לומר כמו שכתב לעיל בדברי אביי דקאמר לא תימא דהמ״ל דלא תקשה ממתניתין ה״נ יש לומר הכא דעולא אמר ר״א דס״ל דמודה שמואל בקידשה על תנאי ובעל היינו בטעות כעין שתי נשים ופליג על רבה דס״ל דפליגי בהכי ואיהו ס״ל דהיכא דבעל מודה שמואל ומוקי פלוגתייהו בלא בעל ומטעם אחולי ולא תקשה ממתניתין לרב דמתניתין מיירי בטעות אשה אדם וצריכה גט מטעם דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומקדש בביאה ולכך אין לה כתובה. משא״כ לשמואל דל״ל אין אדם עושה בעילתו בעילת נותז כדשמעינן ליה גבי קטנה וע״כ מוקי מתניתין בטעות כעין שתי נשים קשה ממ״נ אי בלא בעיל הא ס״ל דאפילו גט לא בעי ואי בעיל אפילו כתובה נמי יש לה ואתי שפיר טפי לפירוש הרי״ף בטעות כעין שתי נשים דהיינו שבעל לאחר זמן אם כן יש לומר דפשטא דמתניתין שבעל מיד וה״ל טעות אשה אחת אף שכתבנו לעיל דלפירושו קשה ממתניתין דלקמן דף ע״ה דא״א לאוקמי בטעות אשה אחת דהיינו שבעל מיד אחר הקידושין ואפ״ה לא אמרינן דאחולי אחיל ול״ל כתובה דיש לומר דר״א לשיטתיה דשפיר איכא לאוקמי מתניתין לקמן שכנסה נמי על תנאי דמה שהוכרחנו לעיל דע״כ לא שייך חזקה דראה ונתפייס כיון שהתנה בפירוש. זה אינו לר״מ דמשני לקמן תברא מי ששנה וכו׳ דאין צריך לאוקימתיה דראה ונתפייס. ודוק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב עולא בר אבא אמר עולא אמר ר׳ אלעזר: המקדש במלוה, שקידשה בחוב שחייבת לו, ובכך קידשה ובעל אף על פי שכרגיל אין קידושין במלוה תופסים, או המקדש על תנאי (שלא נתקיים) ובעל, או המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל — דברי הכל צריכה הימנו גט. שאף על פי שלא תפסו קידושין אלה כשלעצמם, כיון שבעל — הרי היא מקודשת בביאה זאת.
Rav Ulla bar Abba said that Ulla said that Rabbi Elazar said: In the case of one who betroths a woman with a loan by forgiving a debt she owes him, which does not effect betrothal, and subsequently engages in sexual intercourse with her; or one who betroths a woman conditionally and the condition was not fulfilled, and he subsequently engages in sexual intercourse with her; or one who betroths a woman with an item worth less than the value of a peruta, and he subsequently engages in sexual intercourse with her, in all of these cases, all agree that she requires a bill of divorce from him. Although the initial betrothal was invalid, they are betrothed due to the subsequent sexual intercourse.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי מְנַחֵם א״ראָמַר רַבִּי אַמֵּי הַמְקַדֵּשׁ בְּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה וּבָעַל צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט בְּהָא הוּא דְּלָא טָעֵי אֲבָל בְּהָנָךְ טָעֵי.

Rav Yosef bar Abba said that Rabbi Menaḥem said that Rabbi Ami said: In the case of one who betroths a woman with an item worth less than the value of a peruta and subsequently engages in sexual intercourse with her, she requires a bill of divorce from him. This is because it is in this matter that he does not err. He knows that betrothal must be performed with an item worth at least a peruta, and he therefore must have engaged in intercourse with her for the purpose of betrothal. But with regard to those other cases, i.e., a loan or a condition, he does err. He engages in intercourse based upon his initial betrothal, and therefore she does not require a bill of divorce.
רי״ףרש״יר״י מלונילבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רבי אמי פליג אדרבי אלעזר ואמר המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל הוא דצריכה גט אבל המקדש במלוה או על תנאי ובעל אינה צריכה הימנו גט מאי טעמא בהא הוא דלא טעי להיות סבור שפחות משוה פרוטה יהיו קידושין הילכך גמר ובעל לשם קידושין.
אבל בהנך טעי – כסבור יודעת היא שאין עליה נדרים לכך היא נשאת וכי בעיל אדעתא דקידושי קמאי בעיל ולא לשם קידושין במלוה לאו הכל בקיאין בהלכות קידושין.
המקדש בפחות משוה פרוטה וכו׳, צריכה הימנו גט. דאדם יודע שאין קדושין של פחות משוה פרוטה כלום, וגמר ובעל לשם קדושין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב יוסף בר אבא אמר ר׳ מנחם אמר ר׳ אמי: המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל — צריכה הימנו גט. מדוע? בהא [בזה] הוא דלא טעי [שאינו טועה], שיודע שאין קידושין חלים בפחות משוה פרוטה, ולכן, כשבועל — גומר בדעתו לשם קידושין. אבל בהנך טעי אלה האחרים, במלוה ובתנאי, הוא טועה] ובועל על דעת הקידושין הראשונים, ולכן אינה צריכה גט.
Rav Yosef bar Abba said that Rabbi Menaḥem said that Rabbi Ami said: In the case of one who betroths a woman with an item worth less than the value of a peruta and subsequently engages in sexual intercourse with her, she requires a bill of divorce from him. This is because it is in this matter that he does not err. He knows that betrothal must be performed with an item worth at least a peruta, and he therefore must have engaged in intercourse with her for the purpose of betrothal. But with regard to those other cases, i.e., a loan or a condition, he does err. He engages in intercourse based upon his initial betrothal, and therefore she does not require a bill of divorce.
רי״ףרש״יר״י מלונילבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אָמַר רַב כָּהֲנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא הַמְקַדֵּשׁ עַל תְּנַאי וּבָעַל צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה וְלֹא הָיָה כֹּחַ בַּחֲכָמִים לְהוֹצִיאָהּ בְּלֹא גֵּט.

Rav Kahana said in the name of Ulla: In the case of one who betroths a woman conditionally and the condition was not fulfilled, and he subsequently engages in sexual intercourse with her, she requires a bill of divorce from him, in accordance with Rabbi Elazar. The Gemara relates: This was an incident that actually occurred. A man betrothed a woman conditionally and then engaged in sexual intercourse with her without specification, and the Sages did not have the power to allow her to leave her husband without a bill of divorce, since they could not definitively rule that the betrothal was invalid. Therefore, they forced him to give her a bill of divorce.
רי״ףפסקי רי״דבית הבחירה למאירישיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א״ר כהנא משמיה דעולא המקדש על תנאי ובעל צריכה גט ממנו פי׳ שמחל תנאו בשביל שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ולאפוקי מהאי תנא דאר״י אמר שמואל משום ר״י והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת ויש לך אחרת שאע״פ שלא נתפשה מותרת ואיזו זו שקידושיה קידושי טעות שאפי׳ בנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת לה והל׳ כרב כהנא דקאי כרב:
על מנת שאין בה מומין וכו׳. אי קשיא טעמא דאתני בהדה הוא דלא הוי קידושין הא סתמא הוי קידושין ול״א דהוו קידושי טעות ולעיל בפ׳ אע״פ אמרנו ארוסה אינה אוכלת בתרומה משום סמפון דילמא אי משתכח בה מומין הוי מקח טעות ולא הוי קידושין י״ל דודאי בשאר מומין כגון הני דתנן שכל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים אי אתני עלייהו הוא דלא הוי קדושי אבל מסתמא הוי קידושי אבל במומי המכוערין כגון ריח הפה וריח החוטם או מכות שבגופה אפי׳ מסתמא הוי מקח טעות ועליהו אמרי׳ חיישינן משום סימפון. (הרב פי׳ שאין לחלק בין מומין למומין בענין זה אלא כך תי׳ קשיא זו מאי דאמרי׳ הכא במתני׳ טעמא דאתני בהכי הוא דלא הוו קידושין הא לא אתני הוי קידושין. קידושין דרבנן הוא דצריכה הימנו גט מדבריהם שלא יאמרו אשת איש יצאה בלא גט אבל מדאורייתא אינה מקודשת כלל והוי מק״ט כדאמרי׳ לגבי נדרים וכיון שמה״ת אינה מקודשת מש״ה ארוסה אינה אוכלת בתרומה שמא ימצאו בה מומין בין מומין גדולים בין מומין קטנים שאין לחלק בין מומין למומין בענין זה כלל):
ממה שכתבנו למדת במה שאמרו והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת ר״ל שכל אשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה כמו שהתבאר (כתובות נ״א:) ואמרו עליה ויש לך אחרת שאע״פ שלא נתפשה מותרת ואי זו זו זו שקדושיה קדושי טעות שאפילו בנה מורכב לה על כתיפה ממאנת והולכת ר״ל שאינה צריכה גט אין הלכה כן וכמו שהתבאר במסכת נדה פרק בא סימן:
ומיהו אכתי קשיא דמשכחת לה בקדש על תנאי ובעל לשמואל דאמר משום ר׳ ישמעאל ממאנת ותירצו בתוס׳ דההיא דר׳ ישמעאל מיירי כשהתנית היא על מנת שאין עליו נדרים והלכך אי לא נודע לה הטעות אפילו אם לא מיאנה צרתה מותרת ומתיבמת והיכי קתני סיפא דמתניתין דהתם וכל היכולה למאן כו׳. חולצת ולא מתיבמת ואי נודע לה הטעות ולא מיאנה הרי מחלה התנאי וצרתה פטורה לגמרי ואפילו חליצה לא בעיא והא דקאמר ממאנת והולכת לה היינו שאם נודע לה הטעות יש לה למאן דאם לא מיאנה ועמדה אצלו מחלה התנאי אבל כשהתנה הוא עליה אפילו מיאון אינה צריכה עוד לעולם תירצו דאפילו כשהתנית היא לעולם אינה צריכה אפילו מיאון ואפילו נודע לה הטעות וממאנת דקתני רבי ישמעאל לאו דוקא.
וריב״ן ז״ל תירץ דרבי ישמעאל איירי בקדושי טעות אבל בקדושי קטנות מודה דאינה ממאנת והא דקתני במתניתין דיבמות ואי אתה מוצא בחמותו וכו׳. או שמיאנו פירושו מיאון דקטנות לא משכחת לה דומיא דנמצאו איילונית דתני נמי התם דאי אתה מוצא בחמותו ואם חמותו והקשו עליו בתוס׳ דבפרק בא סימן משמע בהדיא דבקדושי קטנות נמי איירי ר׳ ישמעאל דאמרי׳ חברייהו דרב כהנא סבור למעבד עובדא כר׳ יהודה ואע״ג דנבעלה אמר להו רב כהנא לא כך היה מעשה בבתו של רבי ישמעאל שבאת לבית המדרש למאן ובנה מורכב לה על כתפ׳ ואותו היום הוזכרו דבריו של ר׳ ישמעאל בבית המדרש ורבתה בכיה גדולה בבית המדרש ואמרו דבר שאמר אותו צדיק נכשל בו זרעו דאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי ישמעאל כו׳ וליכא למימר דלאו דוקא דבר שאמר אותו צדיק אלא כעין אותו דבר שאמר אותו צדיק שהוא אומר בקדושי טעות ובתו באת למאן מחמת קדושי קטנות שאין יכולה למאן ופשיטא שבתו לא היתה יכולה למאן ועל מה היו עומדין למנין וליכא למימר לאפוקי מר״י דהא ר״י מודה בבעלה וזאת נבעלה שהרי בנה מורכב על כתפ׳ היא וליכא למימר דנסתפקו בדברי ר״י ונמנו וגמרו עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות דהא פסקו דלא כר״י לגמרי ואז נסתפקו בדבר משמע דהוו ס״ל כוותיה ודוחק לומר דנמנו וגמרו לא קאי אעובדא דאתו לקמייהו אלא שנעתקו מענין לענין וכעין אותו ענין ועמדו למנין אי הלכה כר׳ יהודה בעיקר דין הממאנת ונמנו וגמרו דלא כרבי יהודה דאין הבת ממאנת אלא עד שתביא שתי שערות.
ומיהו יש לתרץ כתירוצו של ריב״ן דמתניתין דיבמות לא מיירי אלא בקדושי קטנות כדי לתרוצי סתם משנה כשמואל אבל כר״י לא אתיא מתני׳ דיבמות כלל דר״י מיירי בין בקדושי טעות בין בקדושי קטנות אבל שמואל לא סבירא ליה כרבי ישמעאל אלא בקדושי טעות דוקא ומתני׳ דיבמות מיירי בקדושי קטנות ולהכי לא פריך ליה לשמואל ממתניתין דיבמות ולא מסתם מתניתין דנדה דתנן עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות ולעיל פרכינן לשמואל מסתם מתניתין ומשני ליה ולא בעי למימר דפליג אסתם משנה אע״ג דכר׳ ישמעאל רבי׳ ס״ל ובהדיא אית ליה לשמואל במי שמת שבודקין למיאונין לאפוקי מדרבי יהודה דאמר עד שירבה השחור. ויש מתרצין דאמוראי נינהו אליבא דשמואל דרב יהודה אמר דשמואל אמר משמיה דר׳ ישמעאל דקטנה שנתקדשה אפילו בנה מורכב על כתפ׳ והתם בפרק מי שמת קאמר רב נחמן משמיה דידיה דבודקין למיאונין כו׳ וזה דוחק ובשילהי פרק נושאין על האנוס׳ דאמרינן משכחת לה בקדושי טעות כדרב יהודה אמר שמואל משום רבי ישמעאל והיא לא נתפשה כו׳ אין להוכיח דר׳ ישמעאל איירי דוקא בקדושי טעות מדשביק קדושי קטנות דאיירי בהן התם מעיקרא ונקט קדושי טעות דרבי ישמעאל איירי נמי בקדושי קטנות כדמוכח בנדה אלא משום דההיא סוגיא קאי אמילתיה דשמואל דאמר התם לעיל עשרה כהנים עומדים ופירש כו׳ ושמואל לא סבר כר׳ ישמעאל אלא בקדושי טעות דוקא כדפי׳ לכך נקט קדושי טעות.
והקשו בתוס׳ לר׳ אלעזר דאמר לעיל דברי הכל צריכה הימנו גט ואפילו בקדושי טעות לא סבר כר׳ ישמעאל א״כ תקשי לשמואל סתם מתניתין בסוף פרק נושאין על האנוסה דלא מצי לאוקמה מתני׳ דהתם לא בקדושי קטנות ולא בקדושי טעות לר׳ אלעזר ולשיטת ריב״ן ז״ל יש לתרץ דהכי קאמרינן התם בפרק נושאין על האנוסה משכחת לה בקדושי טעות וכדרב יהודה אמר שמואל דאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי ישמעאל והיא לא נתפשה כו׳ פי׳ דמוקי מתני׳ כרבי ישמעאל ולאו דס״ל הכין לשמואל אבל לשיטת התוס׳ דס״ל דרבי ישמעאל איירי בין בקדושי קטנות בין בקדושי טעות ולר׳ אלעזר לא ס״ל לשמואל כר׳ ישמעאל כלל לא בקדושי טעות ולא בקדושי קטנות מעתה תקשי אי בעי לאוקומי מתני׳ כר׳ ישמעאל בלחוד אמאי שביק קדושי קטנות ונקט קדושי טעות דלר׳ אלעזר לא מרווחינן מידי בקדושי טעות מבקדושי קטנות דבתרווייהו פליג שמואל על רבי ישמעאל ואפילו לשיטת ריב״ן ז״ל נמי דחיקא (נמי) טובא לפרושי דכי משנינן התם משכחת לה בקדושי טעות וכדר׳ יהודה וכו׳ דמוקי׳ סתם משנה כרבי ישמעאל ודלא כשמואל דהא לעיל דחקי׳ לאוקמי סתם מתני׳ כותיה וכדכתבינן לעיל היינו מחלקין בין היכא שהתנה הוא עליה ובין היכא שהתנית היא עליו דכי אמר ר׳ אלעזר דצריכה הימנו גט לדברי הכל היינו בקדושי טעות שהתנה הוא עליה דסתם אדם הבועל אינו עושה בעילתו בעילת זנות אבל ר׳ ישמעאל לא מיירי אלא בקדושי טעות שהתנית היא עליו וכמו שכתבו התוס׳ לעיל ובהכי לא מצינו למימר אין אדם עושה כו׳ דהיא אינה מוחלת תנא׳ כלל ועל דעת תנא׳ הראשון היא נבעלת והא דאמר רב כהנא המקדש על תנאי כו׳ זה היה מעשה ולא היה כח כו׳ לאפוקי מהאי תנא כו׳ פי׳ המקדש על תנאי דהיא התנית עליו אבל התוס׳ לא חלקו כן וקשיא לשיטתם ז״ל וכדכתיבנא ותירצו בדוחק דהוה מוקי ההיא מתניתין דסוף פרק נושאין על האנוסה כשפירש להדיא שאינו בועל לשם קדושין כנ״ל:
והרשב״א ז״ל כתב בחדושיו בפרק בא סימן וז״ל זו שקידושיה קדושי טעות פירש רש״י ז״ל כגון מקדש על תנאי אי נמי קדושי קטנה שאינם כלום לפי פירושו צ״ל דלהכי קרו ליה לקדושי קטנה קדושי טעות לפי שהוא טועה ואין יודע שאין קדושי קטנה כלום ולפי׳ בועל על דעת קדושין הראשונים ובודאי פשיטא דשמעתין הכין משמע דאי לא מאי שייכא הא דרבי ישמעאל במעשה דבת שממאנת בקדושי קטנותה אלא שהוא קשה לומר דלר׳ ישמעאל הבת ממאנת לעולם וא״כ נפלוג במתניתין או בברייתא ולא אשכחן בכל הני פלוגתא דמתני׳ ומתני׳ מאן דאמר ממאנת לעולם ולפירושו הא דאמר שמואל קטנה שנשאת והגדילה תחתיו ובעל ועמדה ונשאת לאחר שצריכה גט משני (ו)⁠אינה צריכה גט מראשון ומותרת לינשא לכל העולם בגיטו דהא אמר שמואל משום רבי ישמעאל שאע״פ שהגדילה יכולה למאן וא״כ זו שעמדה ונשאת לאחר אין לך מיאון גדול מזה וכדאיתא בפ׳ ב״ש ביבמות וי״מ דלא קאמר אלא קדושי טעות ממש דהיינו ע״מ שאני כהן ונמצא לוי וכיוצא בו דממאנת והולכת קאמר לא שתהא צריכה מיאון אלא לומר שאם לא רצתה בבעל וכו׳. שא״ת א״כ נמי שייכא הא דידיה למעשה בתו י״ל דבני מדרשא מטעה טעו בדר׳ ישמעאל ומסבר סברי דכשם שאמר רבי ישמעאל בקדושי טעות שהיא יוצאה לעולם שעל דעת קדושין הראשונים הוא בועל ה״ה והוא הטעם בקידושי קטנה ולפיכך תמאן ותלך לעולם ונמנו וגמרו שאפילו רבי ישמעאל בקדושי קטנה מודה שאינה ממאנת אלא עד שתביא שתי שערות ומיהו דוקא מדרבנן דתקינו לה נשואין גמורין לפי שנראית כגדולה אבל מדאורייתא אינה מתקדשת לעולם לפי שעל דעת הקדושין הראשונים הוא בועל. [ע״כ].
נמצא שלפי פרש״י נצטרך לומר שכשחזרו ואמרו עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות באו לחלוק על רבי ישמעאל שאמר שאפילו בנה על כתפ׳ ממאנת אבל לפי׳ האחרון לא באו לחלוק עליו אלא לומר דעד כאן לא אמר רבי ישמעאל אלא בקדושי טעות אבל בקדושי קטנה מודה שאינה ממאנת משהביאה שתי שערות ומיהו מדרבנן הוא שאינה ממאנת אם לא בעל משגדלה אבל אם בעל משגדלה מקודשת היא מן התורה ודאי דלא דמי לקדושי תנאי דהתם שאני דכסבור שהדבר כן ולעולם בעל לשם כך אבל קדושי קטנה אדם יודע שאינן כלום ובעל לשם קדושין ואע״ג דבפרק האומר ובפרק המדיר מדמה להו לגמרי ר׳ ישמעאל פליג עלייהו ולא מדמה להו וא״נ י״ל דלרבי ישמעאל קדושי טעות וקדושי קטנה חד דינא אית להו ולעולם בועל לשם קדושין הראשונים אבל חכמים גזרו בקטנה שהגדילה ול״ש נבעלה ול״ש לא נבעלה אינה ממאנת מדרבנן ואע״ג דבקדושי טעות ממאנת והולכת לה לעולם ואפילו בנה מורכב לה על כתפה והיינו טעמא דגזרו רבנן בקטנה שהגדילה שלא תמאן משום שנראית כגדולה שנתקדשה וא״נ משום דכיון שלא מיאנה באותן קדושין שקבלה בקטנותה שאינן אלא מדרבנן שעה אחת של גדלות שוב אינה יכולה למחות מדבריהם וכן משמע בפרק נושאין על האנוסה שאחר שהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן כו׳ משיטת יפה לנדה לא נודע למי:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב כהנא משמיה [משמו] של עולא: המקדש על תנאי ובעל — צריכה הימנו גט, וכדברי ר׳ אלעזר. ומסופר: זה היה מעשה שקידש אדם על תנאי ובעל ולא היה כח בחכמים להוציאה בלא גט, שלא יכלו להחליט בוודאות שלא חלו הקידושין כלל, ולכן הצריכו לתת לה גט.
Rav Kahana said in the name of Ulla: In the case of one who betroths a woman conditionally and the condition was not fulfilled, and he subsequently engages in sexual intercourse with her, she requires a bill of divorce from him, in accordance with Rabbi Elazar. The Gemara relates: This was an incident that actually occurred. A man betrothed a woman conditionally and then engaged in sexual intercourse with her without specification, and the Sages did not have the power to allow her to leave her husband without a bill of divorce, since they could not definitively rule that the betrothal was invalid. Therefore, they forced him to give her a bill of divorce.
רי״ףפסקי רי״דבית הבחירה למאירישיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) לְאַפּוֹקֵי מֵהַאי תַּנָּא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל {במדבר ה׳:י״ג} וְהִיא לֹא נִתְפָּשָׂה אֲסוּרָה הָא נִתְפָּשָׂה מוּתֶּרֶת וְיֵשׁ לְךָ אַחֶרֶת שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְפָּשָׂה מוּתֶּרֶת וְאֵיזוֹ זוֹ שֶׁקִּידּוּשֶׁיהָ קִידּוּשֵׁי טָעוּת שֶׁאֲפִילּוּ בְּנָהּ מוּרְכָּב עַל כְּתֵיפָהּ

The Gemara comments: This statement comes to exclude the opinion of this tanna, as Rav Yehuda said that Shmuel said in the name of Rabbi Yishmael: The verse states with regard to a woman suspected by her husband of having been unfaithful [sota]: “And she was not seized” (Numbers 5:13), i.e., she was not raped. That is, she is forbidden to her husband since she willingly committed adultery with another man. Consequently, a woman who in fact was seized is permitted to her husband. And you have another woman who, although she was not seized but rather engaged in sexual intercourse willingly, is nevertheless permitted to her husband and is not considered a sota. And who is this? This is referring to one whose betrothal was a mistaken betrothal, as even if her son from this marriage is riding on her shoulders,
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: ודבר זה בא לאפוקי מהאי תנא [להוציא מדבריו של תנא זה]. שאמר רב יהודה אמר שמואל משום (משמו של) ר׳ ישמעאל, נאמר בסוטה: ״והוא לא נתפשה״ (במדבר ה, יג), כלומר, לא נאנסה. וכיון שנבעלה לאחר מרצון — הרי היא אסורה לבעלה. ומכאן נלמד: הא [הרי] זו שנתפשה באונס — מותרת לבעלה. ויש לך אחרת שאף על פי שלא נתפשה באונס, וברצון נבעלה, בכל זאת מותרת ואינה נחשבת כסוטה. ואיזו זו? שקדושיה קידושי טעות, שאפילו בנה שנולד מהנישואין הללו מורכב על כתיפה,
The Gemara comments: This statement comes to exclude the opinion of this tanna, as Rav Yehuda said that Shmuel said in the name of Rabbi Yishmael: The verse states with regard to a woman suspected by her husband of having been unfaithful [sota]: “And she was not seized” (Numbers 5:13), i.e., she was not raped. That is, she is forbidden to her husband since she willingly committed adultery with another man. Consequently, a woman who in fact was seized is permitted to her husband. And you have another woman who, although she was not seized but rather engaged in sexual intercourse willingly, is nevertheless permitted to her husband and is not considered a sota. And who is this? This is referring to one whose betrothal was a mistaken betrothal, as even if her son from this marriage is riding on her shoulders,
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כתובות עד. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה כתובות עד. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף כתובות עד. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י כתובות עד., תוספות כתובות עד., ר"י מלוניל כתובות עד. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד כתובות עד., רמב"ן כתובות עד. – מהדורת ד"ר עזרא שבט, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א כתובות עד. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה כתובות עד. – מהדורת הרב צבי יהושע לייטנר ז"ל המבוססת על כתב יד מוסקבה 489 ועדי נוסח נוספים, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר ולעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי כתובות עד. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א כתובות עד., מהרש"ל חכמת שלמה כתובות עד., שיטה מקובצת כתובות עד., מהרש"א חידושי הלכות כתובות עד., פני יהושע כתובות עד., הפלאה כתובות עד., בירור הלכה כתובות עד., פירוש הרב שטיינזלץ כתובות עד., אסופת מאמרים כתובות עד.

Ketubot 74a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Ketubot 74a, Rif by Bavli Ketubot 74a, Rashi Ketubot 74a, Tosafot Ketubot 74a, Ri MiLunel Ketubot 74a, Piskei Rid Ketubot 74a, Ramban Ketubot 74a, Rashba Ketubot 74a, Raah Ketubot 74a, Meiri Ketubot 74a, Ritva Ketubot 74a, Maharshal Chokhmat Shelomo Ketubot 74a, Shitah Mekubetzet Ketubot 74a, Maharsha Chidushei Halakhot Ketubot 74a, Penei Yehoshua Ketubot 74a, Haflaah Ketubot 74a, Beirur Halakhah Ketubot 74a, Steinsaltz Commentary Ketubot 74a, Collected Articles Ketubot 74a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144