×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) חֲתִימָה לִשְׁמָהּ אִי רַבִּי מֵאִיר חֲתִימָה בָּעֵי כְּתִיבָה לָא בָּעֵי דִּתְנַן אֵין כּוֹתְבִין בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע כְּתָבוֹ עַל הַמְחוּבָּר לַקַּרְקַע תְּלָשׁוֹ חֲתָמוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ כָּשֵׁר.
that the signing must be performed for her sake? If it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, he requires signing for her sake; however, he does not require that the writing must be for her sake. As we learned in a mishna (21b): One may not write a bill of divorce on anything that is attached to the ground, e.g., a leaf attached to a tree. However, if he wrote it on something that is attached to the ground, and then he detached it, signed it, and gave it to her, it is valid. This indicates that the essential stage of writing a bill of divorce is when it is signed by witnesses. The Gemara says that this is Rabbi Meir’s opinion, as an unattributed ruling in the mishna typically follows the opinion of Rabbi Meir.
רש״יתוספותרמב״ןבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
אי רבי מאיר – דאמר עיקר השטר זו היא חתימתו.
חתימה – לשמה בעי דכי כתיב וכתב לה אחתימה כתיב כדקתני לקמן (דף כא:) כתב גט על המחובר כשר ואע״ג דכתיב וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שהוא מחוסר כתיבה קציצה ונתינה אפ״ה כיון דחתמו בתלוש מכשר ליה ר״מ אלמא וכתב דקרא אחתימה הוא.
אין כותבין – לכתחילה על המחובר שמא יחתום במחובר ומפסיל כדפרישית והכי מפ׳ בפ״ב (דף כא:).
דתנן אין כותבין במחובר וכו׳ – הך סוגיא ובסמוך נמי דמוקי רב אשי מתניתין כר׳ יהודה אתיא כריש לקיש דפ״ב (לקמן דף כא:) דמוקי מתניתין כר״מ דחתמו שנינו דמשמע חתימה ממש אבל רבי יוחנן ושמואל מוקי התם מתניתין כרבי אלעזר וחתמו אתורף קאי כלומר סיימו כמו תורה חתומה ניתנה דס״פ הניזקין (לקמן דף ס.) ולשמואל ורבי יוחנן נמי יש להוכיח דר״מ לא בעי כתיבה לשמה כדמסיק בסמוך מדרב נחמן דאמר אומר היה ר״מ אפילו מצאו באשפה כו׳ וא״ת והיכי מוכח מהכא דלא בעי כתיבה לשמה דילמא לכתחילה בעי כתיבה לשמה כדבעי לכתחלה בתלוש וי״ל דאפילו אי לכתחילה בעי כתיבה לשמה לא מיתוקמא מתני׳ כוותיה כיון דדיעבד כשר לא היו מתקנין לומר בפ״נ ועוד דתנן בריש פ״ב (לקמן דף טו.) דאי לא אמר בפני נכתב פסול ותימה לר״י דהכא משמע דלא מיתוקמא מתני׳ כר״מ משום דר״מ לא בעי כתיבה לשמה ולקמן (דף ה:) תניא בהדיא המביא גט ממדינת הים נתנו לה ולא אמר בפ״נ ובפני נחתם יוציא והולד ממזר דברי ר״מ ולרבא ניחא דבעי בפני נכתב דלא ליתי לאיחלופי והא דאמר רב נחמן בסמוך דלר״מ מצאו באשפה כשר היינו כשהבעל עצמו נותנו לה או בא״י אבל שולח גט ממדינת הים צריך שיראה השליח כתיבת הגט שיוכל לומר בפני נכתב דלא ליתי לאיחלופי אבל לרבה קשה דלית ליה טעמא דאיחלופי אף לפי המסקנא דרבה אית ליה דרבא כדפירשנו.
אי ר׳ מאיר חתימה בעי כתיבה לא בעי – איכא למידק הא תניא לקמןא המביא גט ממדינת הים ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם יוציא והוולד ממזר דברי ר״מ, אלמא לר״מ נמי בעי למימר בפני נכתב ובפני נחתם בשלמא לרבא ניחא אלא לרבה קשיאב, איכא למימר התם לאו דוקא אלא משום סירכא דרבנן קאמר, כלומר לדידי משום שלא אמר בפני נחתם ולדידכו אי לא אמר נכתב יוציא והוולד ממזרג. ולא היא אלא לא קשיא דהא אסקינן דרבה אית ליה דרבא ומעיקרא אלימא לן לאקשויי ממתני׳ וברייתא דילמא לא שמיע לן.
א. ה ב.
ב. וכן הק׳ בתוד״ה דתנן ותוס׳ ב״מ נה ב ד״ה ולא, ועיין חת״ס וחי׳ הרי״ם.
ג. לקמן ד ב. ועיין בפנ״י שכתב לתרץ קו׳ התוס׳ עפי״ד רבינו לקמן רפ״ב, דלמסקנא דרבה אית ליה דרבא חייש נמי לאחלופי, וכ״כ רבינו לקמן ה א ד״ה אי. וצ״ע כיון דידענו לא מהני שהרי צריך להעיד על לשמה אמאי אתי לאחלופי, ועיין כאן במהר״ם שיף, וי״ל דס״ל דאיכא חשש אחלופי למסקנא אע״ג דלא מהני ידענו, ועיין תוס׳ לקמן ה א ד״ה אי, וראה הערה 202.
אין כותבין את הגט במחובר לקרקע כתבו על המחובר תלשו וחתמו ונתנו לה פסול ומכל מקום יתבאר בפרק שני שאם כתב הטופס במחובר ותלשו ואחר כך כתב התורף שהוא שם האיש והאשה והזמן והרי את מותרת לכל אדם וחתמו ונתנו לה כשר:
תוס׳ בד״ה דתנן כו׳ או בא״י. נ״ב פי׳ דאפי׳ רבא מודה לפי המסקנא משום דשכיחי וק״ל:
בד״ה כי. צ״ל וכי:
תוס׳ בד״ה דתנן אין כו׳ דלית ליה טעמא דאחלופי אף לפי המסקנא כו׳ עכ״ל בפשיטות (א) ה״מ לאוכוחי הכי לר׳ מאיר כיון דבעי חתימה לשמה ע״כ ידענו לא מהני וליכא למיחש לאחלופי ודו״ק:
בד״ה ג׳ גיטין כו׳ ומיהו אין רגילות להזהר לגמרי שתחשב כתיבת סופר כע״א עכ״ל ר״ל דלכך הגט פסול ולא תינשא בו לכתחלה אבל למאן דמפרש לה כתב ידו ועד שנינו פסול ולא תינשא לכתחלה משום דהוה כאין בו זמן כמ״ש לקמן וק״ל:
גמרא אי ר״מ כו׳ כתיבה לא בעי. ויש להקשות מאי קושיא נהי דר״מ לא בעי כתיבה לשמה ואפי׳ מצאו באשפה כשר אפ״ה כתבו התוס׳ דס״ו ע״ב בד״ה הא כתב הגט כו׳ לחד שינויא דמודה ר״ל היכא שציוה הבעל לא׳ לכתוב הגט וכתבו אחר דפסול ומשמע שם דאפילו בדיעבד תצא וא״כ ה״נ דלמא חייש ר״מ לכה״ג ואף לפמ״ש התוס׳ לעיל דכיון דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי תו לא חיישינן אלא לערעור הבעל בלעז בעלמא ה״נ מצי לערער ולומר שהוא ציוה ע״י שליח שיכתוב סופר פלוני דהא ר״מ מכשיר באומר אמרו אפילו בחתימה כ״ש בכתיבה והלך השליח והניח לסופר אחר לכתוב בלתי ידיעת הבעל וא״כ שפיר מצי לערער ולהוציא לעז דקפיד אכתיבת הסופר וממילא דפסול לר״מ ואע״ג דכיון דר״מ מכשיר באומר אמרו א״כ ממילא לא חיישינן שמא ישנה השליח על דעתו של הבעל י״ל דהיינו דווקא למי שבקי לשמה אבל הכא נהי דרוב סופרים בקיאין הם מ״מ אפשר דהשליח לא היה בקי לשמה ומכ״ש דלא חייש אכתיבה. ומש״ה לא הקפיד לומר לסופר אחר שיכתוב ומש״ה מצריך ר״מ לומר בפני נכתב ומסתמא שכותבו הסופר בצווי הבעל כדלעיל. ויש ליישב דתלמודא לא מצי לאוקמי מילתא דרבה בכה״ג דהא רבה גופא אית ליה לקמן ס״פ התקבל דאומר אמרו כשר ולא תעשה וכיון דאומר אמרו גופא כשר ולא תעשה לא שכיח ולא חיישינן כמ״ש שם התוס׳ שם ואף למאן דלית ליה שם דרבה ורב יוסף נמי יש ליישב ע״ש ואין להאריך יותר. מיהו נתיישב בזה קושיית התוס׳ דנהי דסתמא דתלמודא לא בעי לאוקמי אליבא דרבה סתמא דמתני׳ כר״מ ומשום אומר אמרו כיון דתלמודא גופא סובר בפשיטות דאומר אמרו פסול משא״כ ר״מ גופא דס״ל בהדיא אומר אמרו כשר וא״כ לדידיה א״ש דצ״ל בפני נכתב מה״ט גופא כמ״ש ועוד מצינן ליישב בכה״ג מטעמא דחתם סופר ועד דפסול לר״מ ואין להאריך והמשכיל יבין:
תוספות בד״ה דתנן אין כותבין כו׳ הך סוגיא ובסמוך נמי כו׳ עכ״ל. ופירושם תמוה דא״כ מאי מקשה הש״ס עליה דרבה מאן תנא דהא מצי סבר שפיר כרבי יוחנן ואינך אמוראי דמוקי למתני׳ דמחובר כר״א דהכי קי״ל ואי מדר״נ מקשה הו״ל לאתויי מעיקרא מילתא דר״נ ועוד דלמא רבה לית ליה דר״נ ומכ״ש למ״ש התוס׳ שם דף כ״ב דהא דר״נ אמר אומר היה ר״מ אפילו מצאו באשפה היינו מחמת קושיא דאוקימתא דמתני׳ דהכל כותבין אפי׳ חש״ו וא״כ אם נאמר דרבה מוקי למתני׳ דמחובר כר״א והוא ששייר מקום התורף כהנך אמוראי דמוקי הכי וממילא דמתני׳ דהכל כותבין נמי מתוקמי בהאי גווני גופא כמבואר שם בסוגיא וא״כ אין צורך והכרח למילתא דר״נ. וכן מ״ש התוס׳ דרב אשי דבסמוך דמוקי כרבי יהודה דהיינו נמי כר״ל יש לתמוה ג״כ דמלבד מאי דמוקי רב אשי מילתא דרבה כר׳ יהודא ללא צורך דהא שפיר מתוקמי כר״א ומשום מזוייף מתוכו דהוי אליבא דהלכתא וכבר כתבתי בזה בסמוך דרב אשי מוקי לדרבי יהודא נמי כר״א ומשום מזוייף מתוכו אבל מ״מ נראה דוחק לומר דרב אשי מפרש מילתא דרבי יהודא כר״ל ולא כרבי יוחנן דקי״ל כוותיה ואיהו מפרש דחתמו במחובר אתורף קאי וא״כ רבי יהודא נמי דקאמר עד שיהא כתיבתו וחתימתו בתלוש אטופס ואתורף קאי ולא איירי כלל מחתימה וא״כ היאך מוקי רב אשי מילתא דרבה כרבי יהודא ולפרש דלא כהלכתא ללא צורך דבלא״ה מתוקמי שפיר מילתא דרבה כר״א והנלע״ד בישוב קושיית הראשונים דהמשך לשון הש״ס הוא כך דהא דמקשה מעיקרא מאן האי תנא כו׳ עיקר הקושיא אחתימה קאי משום דפשטא דקרא וכתב לה לשמה משמע טפי דקאי אכתיבה לחוד ועוד דתנינן לקמן אין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם וא״כ מהיכי תיתי נצריך חתימה לשמה ומנ״ל לרבה הכי. וע״ז קאמר הש״ס אי ר״מ ולפ״ז ע״כ היינו משום דרבה גופא אהאי סמיך דשמעינן לר״מ דס״ל דכתיבה לא מיפסל בגט בשום ענין והיינו במתני׳ דמחובר דל׳ חותמו משמע חתימה ממש וממילא דאף שכל הכתיבה היה במחובר אפ״ה מכשיר דוכתב לה אחתימה קאי וע״כ דרבה מוקי לה כר״ל דאי כרבי יוחנן הדרא קושיא לדוכתא מנ״ל דר״מ מצריך חתימה לשמה דאע״ג דבסוגיא דגיטין משמע דסובר דבעינן ע״ח אכתי מנ״ל דמדאורייתא דלמא מדרבנן דהא לא חשיב אלא פסולא דרבנן והא דנקט כתב בכתב ידו ואין עליו עדים ולא נקט כתב סופר ואין עליו עדים היינו לאשמעינן דאפ״ה פסול מדרבנן וכה״ג לענין ע״א ולעולם דמדאורייתא לא בעינן ע״ח כלל דאף את״ל דבעינן משום דאין דבר שבערוה פחות מב׳ אכתי מנ״ל דבעינן לשמה דפשיטא דוכתב אכתיבה קאי אע״כ דרבה דייק לה ממתני׳ דמחובר דע״כ מוקי לה כר״ל וכדכתיבנא וא״כ מקשה הש״ס שפיר דהא מהאי מתני׳ גופא מוכח דלא בעינן כתיבה לשמה והיינו נמי דמקשה הש״ס בסמוך מדר״נ עליה דרבה כיון דרבה גופא ע״כ דייק למילתא אליבא דר״מ מההיא דמחובר א״כ ע״כ כר״נ ס״ל כדדייק התם ר״נ גופא ע״ש וכמו שנבאר עוד שם באריכות אי״ה. ובישוב קושיא השנייה אליבא דר״י נלע״ד דאף לר״י ושמואל דמוקי לת״ק דמתני׳ דמחובר כר״א ולענין טופס ותורף אפ״ה מפרשי מילתא דרבי יהודא לענין כתיבה וחתימה ממש והיינו מתרי טעמי אם מצד הלשון דדוקא בלשון ת״ק דמתני׳ מצינן לפרש חתמו אתורף כמ״ש התוספות כאן מלשון מגילה חתומה דאע״ג דבאמת כותבין התורף קודם לטופס כדאיתא להדיא בפ׳ המביא תניין דמסקינן חציו ראשון ופרש״י דבחציו ראשון כותבין להתורף מ״מ כיון דבמתני׳ דמחובר איירי הת״ק בדיעבד אי מתרמי שכתב הטופס תחילה במחובר והניח מקום פנוי לתורף כהאי דתנינן הכותב טופסי גיטין צריך שישייר מקום התורף ובכה״ג שייך שפיר שאם חתמו אח״כ והיינו כתיבת התורף בתלוש כשר משא״כ לר׳ יהודא דאמר אין כותבין עד שיהא כתיבתו וחתימתו א״א לפרש חתימתו אתורף כמו וחתמו דרישא דהא באמת כותבין התורף תחלה. ועוד יש הוכחה אחרת דוחתימתו דר״י היינו חתימה ממש דאלת״ה אלא אטופס ואתורף קאי ופליג את״ק דמכשיר בטופס א״כ בסיפא דמתני׳ דהכל כותבין אפילו חש״ו דמוקי שמואל ור״י נמי כר״א ובשייר מקום התורף א״כ אמאי לא פליג נמי ר׳ יהודא דאפי׳ הטופס פסול בחש״ו. ול״⁠ ⁠׳ל דפליג ברישא וה״ה להאיך. חדא דשינוייא דחיקא הוא. ועוד דא״כ קשה אמאי פליג ר׳ יהודא במשנה שלישית בההיא דהכותב טופסי גיטין דף כ״ו דפוסל בטופס שלא לשמה וא״כ תקשי ממ״נ מ״ש רישא וסיפא דפליג ובמציעתא לא פליג אע״כ דבאמת האי וחתמו דרישא אחתימה ממש קאי ומוסיף את״ק דלא איירי אלא בכתיבה לשמואל ור״י ואתא רבי יהודא לאוסופי דחתימה נמי בעינן במחובר ומשכחת ליה כמ״ש התוס׳ בסמוך ולענין טופס ותורף לא איירי אלא במשנה דהכותב טופסי גיטין אי משום דנטר עד לבסוף ופליג אכולה או דמכשיר במחובר בטופס משום דלא שכיח כמ״ש התוספות לקמן אליבא דר״מ כנ״ל נכון ודו״ק היטב:
בא״ד ובסמוך נמי דמוקי רב אשי כו׳ עכ״ל. פי׳ דרב אשי נמי ע״כ כר״ל ס״ל דאי כר״י כיון דמוקי חתמו דמתניתין אמקום תורף א״כ הא דקאמר ר׳ יהודא עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש היינו אמקום הטופס ומקום התורף קאי דגזיר אבל מחתימת העדים לא איירי כלל וא״כ אפשר דס״ל כר״א דע״מ לחוד כרתי וע״ח גריעי אפילו מטופס ולא בעי לשמה דהא לרב אשי אפשר דשלא לשמה לא מיקרי מזוייף מתוכו אע״כ דאליבא דר״ל קאי וק״ל:
בא״ד תימא לר״י דהכא משמע כו׳ ולקמן תניא בהדיא כו׳ עכ״ל. לכאורה אין מקום לקושייתם דמצינן למימר דר״מ ס״ל דבפ״נ צ״ל נמי משום קיום דלא ליתי לאחלופי וס״ל נמי דידענו מהני משא״כ לרבה דקאי אליבא דתנא דמתני׳ דע״כ ס״ל דידענו לא מהני כדאיתא במשנה דריש פ״ב כמ״ש התוספות לעיל אלא דלא ניחא להו להתוספות לומר דשייך פלוגתא דתנאי לענין ידענו כיון דלא אשכחן בשום דוכתא דפליגי תנאי בהכי ובעיקר קושיית התוספות כבר כתבתי בל׳ הגמרא מה שנראה לענ״ד ליישב בזה. ועוד נ״ל ליישב בד״א לפי השיטה שכתבתי לעיל בל׳ התוספות בד״ה לפי שאין בקיאין לשמה וכתבתי שם דמשמע מל׳ הירושלמי דלא בקיאי בשום דיני גיטין. אח״ז מצאתי עוד בירושלמי להדיא דצריך השליח לומר בפ״נ ביום ובפנ״ח ביום בפ״נ לשמה ובפנ״ח לשמה א״כ משמע להדיא דהיינו משום שאין בקיאין נמי בדיני מוקדם וכבר כתבתי דאפשר דתלמודא דידן נמי סבר הכי אלא דאף לפמ״ש התוספות שם דרבה נקט ע״כ לשמה דווקא כבר כתבתי די״ל משום דפסולא דנכתב ביום לא שייך בגט הנשלח ממדינת הים כדאמרינן לקמן בפ״ב דהנהו קלא אית להו ובין משום בת אחותו ובין משום פירות לא תלי מידי בזמן החתימה אלא מיום המסירה. אלא דלפ״ז תקשי על הירושלמי אמאי מצריך לומר בפ״נ ביום כו׳ ונראה לי משום דהירושלמי לשיטתו דפוסק שם להדיא כר״מ דכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר נמצא דלפ״ז כיון שכבר תקנו חכמים לחתום דוקא ביום הכתיבה משום הנהו טעמי ממילא אפילו היכא דלא שייכי הני טעמי אפ״ה פסול דהו״ל מיהא משנה ממטבע כו׳ לבר מהני תלת דחשיב בסמוך שכך היה המטבע לפסול לבד וא״כ אפילו בגיטין הבאים ממ״ה היכא דנכתבו ביום ונחתמו בלילה ודאי פסילי לר״מ דהכי רהטא כולה סוגיא דמכילתין דהכי הוא לר״מ. ובזה נתיישב׳ היטב קושית התוס׳ דנהי דתלמודא לא מצי לאוקמי מילתא דרבה אליבא דר״מ ומשום טעמא דנכתב ביום דמדנקט רבה לשמה דוקא מכלל דלא חייש לנכתב ביום וכמ״ש דבגיטין הבאים ממ״ה לא מיפסלי בהכי למאי דלית לן דר״מ בהא דכל המשנה ממטבע כו׳ ועוד דהא לקמן בברייתא דקאמר ר״מ דכל שלא אמר בפ״נ ובפ״נ הוי משנה ממטבע שטבעו חכמים והולד ממזר פליגי עליה חכמים ואמרו אין הולד ממזר אלא כיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור כו׳ ויאמר בפ״נ ובפ״נ נמצא דאפילו הני רבנן דפליגי עליה דר״מ וסברי דלא אמרינן כל המשנה כו׳ אפ״ה סברי דצ״ל בפני נכתב וא״כ מקשה הש״ס שפיר דכיון דהנהו רבנן ע״כ לא ס״ל לפסול בנכתב ביום כו׳ בגיטין הבאים ממ״ה וא״כ לרבה תקשי להו מ״ט סברי דבעינן כתיבה לשמה וחתימה לשמה מש״ה צ״ל דאתיא כר״א או כר׳ יהודא וממילא דטעמא דידן נמי משום הכי הוא למאי דקי״ל דלא אמרינן כל המשנה כו׳ משא״כ לר״מ גופא דאית ליה כל המשנה ממילא א״ש דצ״ל בפ״נ משום חששא דנכתב ביום וכל׳ הירושלמי ואין להקשות אמאי לא נקט בהדיא בפ״נ ביום די״ל דתחלת המטבע עיקרה לומר בפנ״כ ובפ״נ לחוד משום דאי מפשת ליה גייז אבל לבתר הכי שיילינן ליה על כל מה שיש להסתפק וכמ״ש לעיל בל׳ רש״י וכן משמע להדיא מל׳ הירושלמי ואף למ״ש התוספות לעיל דכל הסופרים בקיאין אפ״ה איכא למיחש בנכתב ביום שהסופר עשה כדין והעדים היו ממיעוטי דמיעוטי שאינן בקיאין ודוק היטב בכל מ״ש בזה שלענ״ד נכון:
בא״ד תימא לר״י כו׳ בפרק הזהב דף נ״ו כתבו התוס׳ דלר״מ לא בעינן באמת בפ״נ אלא בפנ״ח לחוד ובפ״נ אגב גררא דרבנן נקטי׳ מיהו לפמ״ש הרמב״ן ז״ל פ׳ כל הגט דלמסקנא דרבה אית ליה דרבא תו לא שייך להקשות רבה מ״ט לא אמור כרבא דרבה חייש לכל התומרות וא״כ י״ל דרבה נמי חייש לאחלופי וא״כ א״ש דמצריך ר״מ נמי בפ״נ:
בא״ד אבל לרבה קשה דלית ליה טעמא דאחלופי כו׳ וכתב מהרש״א ז״ל דמדר״מ גופא מצי לאוכוחי בפשיטות דידענו לא מהני וממילא לא חיישינן לאחלופי עכ״ל. וכתב כן לפי שיטתו אבל לפמ״ש לעיל א״ש דלר״מ אפשר דידענו מהני כגון שאמר -ידעתי שנכתב לשמה משא״כ לרבה א״א לומר כן דא״כ אמאי לא אמר כרבא אע״כ דס״ל בפשיטות דידענו לא מהני ממתניתין דפ״ב ודו״ק היטב:
חתימה לשמה? שכן אי [אם] כשיטת ר׳ מאיר היא, הלא חתימה לשמה בעי [צריך], כתיבה לא בעי [צריך] שתהיה לשמה! דתנן כן שנינו במשנה]: אין כותבין גט בעודו מחובר לקרקע, ואולם אם כתבו על המחובר לקרקע ואחר כך תלשו, חתמו ונתנו להכשר! משמע שעיקרו של הגט הוא בחתימה, ודבר זה הוא סתם משנה, שהיא כשיטת ר׳ מאיר.
that the signing must be performed for her sake? If it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, he requires signing for her sake; however, he does not require that the writing must be for her sake. As we learned in a mishna (21b): One may not write a bill of divorce on anything that is attached to the ground, e.g., a leaf attached to a tree. However, if he wrote it on something that is attached to the ground, and then he detached it, signed it, and gave it to her, it is valid. This indicates that the essential stage of writing a bill of divorce is when it is signed by witnesses. The Gemara says that this is Rabbi Meir’s opinion, as an unattributed ruling in the mishna typically follows the opinion of Rabbi Meir.
רש״יתוספותרמב״ןבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אִי רַבִּי אֶלְעָזָר כְּתִיבָה בָּעֵי חֲתִימָה לָא בָּעֵי וְכִי תֵּימָא לְעוֹלָם רַבִּי אֶלְעָזָר הִיא וְכִי לָא בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר חֲתִימָה לִשְׁמָהּ מִדְּאוֹרָיְיתָא מִדְּרַבָּנַן בָּעֵי וְהָא שְׁלֹשָׁה גִּיטִּין פְּסוּלִין דְּרַבָּנַן וְלָא בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר חֲתִימָה לִשְׁמָהּ.

If it is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, who disagrees with Rabbi Meir and requires that the writing must be for her sake, he does not require that the signing must be for her sake. And if you would say that actually the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, and when Rabbi Elazar does not require signing for her sake, he means by Torah law, whereas by rabbinic law he requires that bills of divorce must be signed for her sake; but that is untenable, as the Sages listed three bills of divorce that are valid by Torah law but are invalid by rabbinic law, and when he disputes that ruling Rabbi Elazar does not require that the signing must be for her sake.
רש״יתוספותרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואי ר׳ אלעזר – דאמר מדאורייתא גט שאין עדיו חתומין עליו כשר אלמא וכתב כתיבה היא דמשמע.
כתיבה בעי – לשמה ולא חתימה.
והא שלשה גיטין פסולין – דקא חשיב בפ׳ בתרא (לקמן פו.) וחד מינייהו אין עליו עדים.
דרבנן – כלומר פסולייהו אפי׳ לת״ק לא הוי אלא מדרבנן מדקתני אם ניסת הולד כשר.
ולא בעי רבי אלעזר חתימה – ופליג עלה ר״א דאפילו לכתחילה תנשא אלמא פסולא דרבנן נמי לית ליה.
שלשה גיטין פסולין – לכתחילה.
שלשה גיטין פסולים – איכא דמוקי בפ׳ בתרא (גיטין דף פו.) הך מתני׳ כר״מ אע״ג דאית ליה לר״מ כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר אור״ת דהכא היינו טעמא דהולד כשר דכך היה המטבע שלא יפסל הולד בהנך שלשה ואע״ג דר״מ סבר וכתב היינו וחתם מ״מ כשר הולד בכתב ידו ואין עליו עדים דכיון שהבעל עצמו כתב אין לך חתימה גדולה מזו ואין בו אלא עד אחד למ״ד בפ׳ בתרא (גיטין דף פו.) כתב ידו ועד שנינו שפיר אלא למ״ד כתב סופר ועד קשה ניחוש דשמא סופר כתבו להתלמד וזרקו לאשפה ובאתה האשה והחתימה עליו עד אחד ואין כאן שנים וי״ל שהסופרים חוששים למכשול ונזהרין בכך ומיהו אין רגילות להזהר לגמרי שתחשב כתיבת סופר כעד אחד.
אי ר״א כתיבה לשמה בעי חתימה לשמהא לא בעי – ואע״ג דהיכא דאיכא עדי חתימה לר׳ אליעזר עידי חתימה כרתיב, מיהו לא בעי לשמה דהאי דכתב רחמנאג וכתב לה לשמה אכתיבת גט, דאחתימת עדים ליכא למימר כיון שאם רצו אינם חותמים, והכי משמע בפרק בתראד. ולא נהירא דא״כ היכי אסקי׳ דהיכא דאיכא עדים בעי דה״ל מזוייף מתוכוה, הא אמרת אפילו בעידי חתימה בלחוד לא בעינן לשמה וליכא למיחש דילמא סמיך עלייהוו. אלא מעיקרא הכי אקשינן למה לי לתקוני הכי והא כי יהיב ליהז בפני שנים יהיב ליה, והוו ליה עידי מסירה ותו לא צריך מידיח.
א. לפנינו: אי ר״א כתיבה בעי חתימה לא בעי.
ב. כשיטת הרי״ף בפרק המגרש והסכים לו רבינו שם. ועי״ש במלחמות ובספר הזכות.
ג. דברים כד א.
ד. נראה דכונת רבינו להגמ׳ פו ב מאן תנא וכו׳ הא לא ידעי וכו׳. וס״ד דגמ׳ שם שבעינן נתינה לשמה, והק׳ רבינו שם וכן במלחמות ובספר הזכות אמא׳ לא תי׳ שאיירי בדאיכא ע״ח. ואכן התו׳ לקמן ד א ד״ה דקיימא והמאירי בפר׳ המגרש הוכיחו מתוך קושיא זו שע״ח לא כרתי לר״א, עי״ש. וס״ל לרבינו השתא, דאע״ג דע״ח כרתי מ״מ לא צריכים חתימה לשמה, ומיושבת קושיא זו. ועיין ברשב״א לקמן ד א דס״ל כן לפי האמת, וכתב שכן מוכח בסוגיא הנ״ל, וכונתו כמ״ש. ובריטב״א שאף הוא מפרש כדברי רבינו כאן, וראה להלן הערה 163 שכתבנו דעת הגר״א, ועיין לח״מ פ״א מגירושין הט״ו שהק׳ כקו׳ רבינו עפי״ד הרמב״ם שם, ועיין כת״ס כאן.
ה. לקמן ד א.
ו. וכ״כ רבינו במלחמות וספר הזכות שם, ועיין ריטב״א שתי׳ קושית רבינו דרק למסקנא ס״ל כן אבל בס״ד דהש״ס אית לן דא״צ שתהא החתימה לשמה. ועיין בחי׳ הר״ן שכתב כדברי רבינו, ולשיטתו יל״ע דכתב בפרק המגרש דאין ע״ח כרתי מצד עצמם אלא דנעשו הם עדי מסירה, וא״כ צ״ע אמאי בעי לדידיה חתימה לשמה. ועיין מש״כ בזה בספר אבי עזרי פ״א מגירושין הי״ג. וההוכחה הנ״ל דלא בעי לשמה, עי״ש לרבינו מש״כ לפרש הסוגיא דלא תקשי כן.
ז. צ״ל: לה. וכן בכי״ו.
ח. וכ״כ רבינו במלחמות וס׳ הזכות שם. וכ״כ בחי׳ הר״ן, וריטב״א כאן ולקמן יא ב, עי״ש. ועיין בהגר״א אה״ע סי׳ קלא ס״ק ח שהק׳ כקו׳ רבינו, והוכיח דאף דע״ח כרתי לר״א א״צ לשמה, וכשי׳ הרשב״א הנ״ל הערה 159. ועיין בפסקי יד דוד פרק ג׳ ס״ק לו שעמד ע״ד הגר״א, דלפי״ד רבינו לא מוכח מידי, ובספר אמרי משה סי׳ ט״ז סק״ז כתב לבאר סברת הגר״א, אמאי לא יועיל הב״ד שמוסר בפניהם למשוי ע״מ. ועיין בדברי רבינו לעיל ב ב ומש״כ שם בהערה 101, דלכאורה מדברי הראב״ד שהביא שם נראה דלא ס״ל כמש״כ כאן אלא כדעת הגר״א. וע״ע בטיב גיטין ודבריו צ״ב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה שלשה גיטין כו׳ ואע״ג דלר״מ וכתב היינו וחתם כו׳ דכין שהבעל עצמו כתב אין לך חתימה גדולה מזו עכ״ל. מיהו למה שמפרש ר״ת בסמוך בד״ה דקי״ל הלכה כר״א דלר״מ נמי בעינן ע״מ משום דאין דבר שבערוה פחות מב׳ א״כ צ״ל דה״נ איירי בעידי מסירה אלא דר״מ בעי נמי ע״ח בהדי ע״מ מגזירת הכתוב דוחתם ובזה קאי שפיר כתיבת יד הבעל במקום חתימת העדים דהא קרינן ביה וכתב אבל במקום ע״מ לא אמרינן דליהוי כתיבת יד הבעל דהא אין דבר שבערוה כו׳ והודאת בע״ד כמאה עדים דמי לא שייך כאן כמ״ש התוספות לקמן משום דקמחייבי לאחריני מיהו אף לפר״ת לא מיחייבה האשה להביא ע״מ לפנינו אלא דאף שאין ע״מ לפנינו אפ״ה אמרינן דבכתיבת יד הבעל לא תצא דכיון דברור לנו שהגט יצא מתחת יד הבעל ליד האשה דהא לנפילה לא חיישינן א״כ תלינן שפיר שהבעל מסר לה הגט בפני ב׳ עידי מסירה דהכל בקיאים הם שצריכין ע״מ משום דבר שבערוה כו׳ ולעולם לא משכחת שתהא צריכה להביא ע״מ לפנינו אלא אליבא דר״א בדליכא ע״ח דאז ודאי חיישינן שמא לא בא הגט לידה מיד הבעל אלא זיופי זייפיה ולשיטת הרי״ף והרמב״ם ז״ל דלר״מ לא בעינן ע״מ ואפילו לר״א בחד מינייהו סגי או בע״ח או בע״מ מ״מ צ״ל דלמאי דמוקי מתניתין דג׳ גיטין כר״מ איירי בע״מ וכמ״ש מטעם דאין דבר שבערוה כו׳. ועי״ל דכיון דלדידהו סגי בע״ח לחוד ע״כ דסברי דאע״ג דקי״ל אין דבר שבערוה כו׳ מ״מ כיון שהעדים חתומים על הגט ודאי מסרוהו ליד הבעל וכיון שאנו רואין עכשיו הגט ביד האשה א״כ אנן סהדי שגרשה והוי כמאה עדים א״כ ה״נ בכתיבת יד הבעל אף בלא עדים כיון שודאי מיד הבעל בא לה הו״ל כמאה עדים ולא שייך כאן ענין הודאת בע״ד כמאה עדים שאין אנו צריכין להודאתו אלא דבר ברור הוא שגירשה ואף שכל זה ברור הוצרכתי להאריך לפי שדברים אלו מפתח גדול בזו המסכת ואנו צריכין להם בכמה מקומות בפרקים הבאים בעזה״י:
בא״ד ואין בו אלא ע״א כו׳ וקשה ניחוש שמא סופר כתבו להתלמד כו׳. פי׳ דודאי אילו כתבו הסופר לשמה ע״פ הבעל א״כ מסתמא נמסר ליד הבעל והבעל החתים עליו העד השני ומסתמא הבעל מסר לאשתו ע״פ ע״מ דהכל יודעין שאין דבר שבערוה פחות מב׳ ע״מ לשיטת התוספות וכן לענין גזירת הכתוב דבעינן וכתב והיינו וחתם אפשר דכתיבת הסופר לשם גירושין חשיב כחתימה וא״כ הו״ל שני ע״ח או שנאמר דכיון דדבר דבר לשיטת התוספות אע״מ קאי א״כ אפשר דלענין חתימה לא בעינן ב׳ דקרא וכתב היינו וחתם סתמא כתיב ואפשר דבחד סגי. והא דבעינן כתב הסופר בהדי ע״א היינו כדי שלא תצטרך לע״מ דבע״א גרידא ודאי הגט בטל בלא ע״מ לפנינו דשמא שכרה ע״א שכתב וחתם לה ולא בא לידה מיד הבעל משא״כ בסופר ועד שודאי היה ביד הבעל לא צריכה להביא ע״מ לפנינו דמסתמא אמרינן שנתן לה כדין אלא דעיקר קושייתם דניחוש שמא כתב להתלמד ונמצא שלא היה ביד הבעל וא״כ הוי לן למימר דתצא אח״ז מצאתי וראיתי בחידושי הרשב״א בקידושין גבי מקדש בע״א אי חוששין לקידושין שכתב דבגיטין הא דכתיב וכתב היינו וחתם בע״א סגי ולא ירד לחלק במ״ש ודו״ק. עיין בקונטרס אחרון שכתבתי דטעות הוא:
בא״ד וזרקו לאשפה כו׳ הא דלא חיישי בכה״ג בכתב יד הבעל שמא זרקו לאשפה והאשה מצאה היינו משום דקי״ל לנפילה לא חיישינן משום דבעל מיזהר זהיר ביה שלא יבא הגט כזה ליד אשתו ויועיל לה לענין שאם נשאת לא תצא. משא״כ בסופר שכותב להתלמד לא זהיר ביה כיון שגט כזה בלי שום חתימה אינו כלום ולשמא תשכור ע״א אפשר דלא חייש הסופר. וע״ז מתרצים התוס׳ דאפ״ה רוב הסופרים חיישי אף בכה״ג. מיהו אי קשיא לי הא קשיא לי כיון דהכא אליבא דר״מ קיימינן ולר״מ ודאי בעלמא לא בעינן כתיבה לשמה אף לכתחילה כמ״ש תוס׳ בסמוך וא״כ היאך מכשרינן בכתב סופר ועד דהא איכא למיחש שהסופר לא כתבו לשמה כיון שאינו צריך וא״כ ליכא אלא ע״א שחתם לשמה דכתיבת הסופר אינו ראוי לצרף לעד שני כיון שלא היה לשמה ובדוחק יש ליישב דכיון שהגט מיהו בודאי היה ביד הבעל ומסרו לאשתו א״כ בודאי שלא היה טועה בכך ליתן לה הגט בעד אחד אי לאו שיודע בודאי שהסופר כתבו לשמה דהכל יודעין דאין דבר שבערוה פחות מב׳ אלא שבזה לבד היה הבעל טועה להחשיב כתיבת הסופר כעד שני אף לכתחלה דלאו כ״ע דיני גמירי אבל לענין לשמה דבעינן שנים ודאי בקיאין בא״י לכ״ע ורוב בח״ל. אמנם לפי מה דפרישית לעיל בשיטת התוס׳ והרא״ש וסייעתיה בלא״ה א״ש דאף לר״מ דבעינן ע״מ והם עיקר דעלייהו קאי דבר דבר אבל ע״ח לאו משום עדות בעינן להו אלא משום גזירת הכתוב דוכתב היינו וחתם א״כ אפשר דבחד סגי כיון דלאו מטעמא דעדים נינהו וכמ״ש בשם הרשב״א ז״ל וא״כ הא דבעינן שני ע״ח היינו בכדי שנדע בזה שהיא לא זייפה אלא מיד הבעל בא לה ואז אמרינן בודאי שמסר לה בפני שני ע״מ משא״כ בעד אחד בחתימה לבד חיישינן לזיוף וצריכה להביא ע״מ לפנינו וכ״כ בכתב הסופר ועד אחד שיצאנו מידי חששא דזיוף כיון שהסופר נזהר לזרוק לאשפה לא חיישינן תו משום לשמה דבעד אחד שחתם לשמה סגי ודוק היטב:
בא״ד וי״ל שהסופרים נזהרים כו׳ עכ״ל. ואיכא למידק דהא שמואל גופא דאוקי למתני׳ בכתב סופר וע״א מסקינן שם דהיינו בסופר שאינו מובהק דבמובהק מותר אף לכתחלה וא״כ הדרא קושיא לדוכתא כיון שאינו מובהק ע״כ היינו משום דחיישינן שמא לא שמע מפי הבעל כפרש״י שם א״כ הוי לן למימר דהולד ממזר משום שמא זרקו לאשפה והיא החתימה ע״א. ויש ליישב דהא דאמרינן התם בסופר שאינו מובהק היינו שאין אנו יודעין בו שהוא מובהק ומש״ה לא תנשא לכתחילה אבל בדיעבד סמכינן ארובא דרוב הסופרים בקיאין הם ונזהרין לזרוק טופסי גיטין לאשפה ודו״ק ועפ״ז יישבתי כמה קושיות ודקדוקים בסוגיא דהתם ונתיישב ג״כ ל׳ רבינו הטור א״ע סוף סי׳ ק״ל שנתקשו בו גדולי עולם ושם יבואר אי״ה:
ברש״י ד״ה ולא בעי ר״א חתימה ופליג עלה ר״א וכו׳. ק״ל הא י״ל כפשוטו על הת״ק במה דתולה דווקא שהוא כתב ידו אבל דכתב סופר ואין עליו עדים אפילו בדיעבד פסול בזה הוסיף ר״א דאע״פ שאינו כתב ידו ואין עליו עדים כשר בנתן לה בפני עדים. ואילולי דברי רש״י היה אפשר לפרש דכיון דת״ק קורא שם פסול במה דפסיל לכתחילה לא הוי ליה לר״א למינקט כשר במה דפסול לכתחילה והול״ל דהולד כשר. אח״כ כתב לי נכדי הרב מהו׳ שמואל בנימין נ״י שכבר עמד בזה הגאון בה״ז בספרו תפארת שמואל למהרש״ק:
אי [אם] כשיטת ר׳ אלעזר החולק עליו, הלא לשיטתו כתיבה בעי [צריך הוא] שתהיה לשמה, אבל חתימה לא בעי [צריך] שתהא לשמה! וכי תימא [ואם תאמר]! כי לעולם שיטת ר׳ אלעזר היא, ואולם כי לא בעי [כאשר אין צריך] לר׳ אלעזר שתהא חתימה לשמה — הרי זה מדאורייתא [מן התורה], אבל מדרבנן [מדברי סופרים]בעי [צריך]. והא [והרי] כאשר מנו חכמים שלשה גיטין שכשרים מן התורה אבל פסולין דרבנן [מדברי סופרים], ולא בעי [צריך] לר׳ אלעזר שתהא חתימה לשמה.
If it is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, who disagrees with Rabbi Meir and requires that the writing must be for her sake, he does not require that the signing must be for her sake. And if you would say that actually the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, and when Rabbi Elazar does not require signing for her sake, he means by Torah law, whereas by rabbinic law he requires that bills of divorce must be signed for her sake; but that is untenable, as the Sages listed three bills of divorce that are valid by Torah law but are invalid by rabbinic law, and when he disputes that ruling Rabbi Elazar does not require that the signing must be for her sake.
רש״יתוספותרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) דִּתְנַן ג׳שְׁלֹשָׁה גִּיטִּין פְּסוּלִין וְאִם נִיסַּת הַוָּלָד כָּשֵׁר כָּתַב בִּכְתַב יָדוֹ וְאֵין עָלָיו עֵדִים יֵשׁ עָלָיו עֵדִים וְאֵין בּוֹ זְמַן יֵשׁ בּוֹ זְמַן וְאֵין בּוֹ אֶלָּא עֵד אֶחָד הֲרֵי אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה גִּיטִּין פְּסוּלִין וְאִם נִיסַּת הַוָּלָד כָּשֵׁר.

As we learned in a mishna (86a): Three bills of divorce are invalid ab initio, but if the woman married another man after having received one of these bills of divorce the offspring is of unflawed lineage. In other words, she is not considered to be a married woman who engaged in sexual intercourse with another man, which would render their child as one born from an adulterous relationship [mamzer]. And these three are: A bill of divorce that the husband wrote in his handwriting but there are no signatures of witnesses on the document; and if there are the signatures of witnesses on the document but there is no date written on it; and if there is a date written on it but it has only one witness signed on it. These are the three invalid bills of divorce concerning which the Sages said: And if she married, the offspring is of unflawed lineage.
רש״יתוספותרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כתב בכתב ידו – ידי הבעל.
ואין בו זמן – באי זה זמן נכתב.
ואין בו אלא עד אחד – וכתב ידי סופר.
ואם נישאת הולד כשר – אלמא ת״ק גופיה לא פסיל אלא מדרבנן ומדפליג ר״א עליה שמע מינה אפילו לכתחילה מכשיר.
כתב בכתב ידו ואין עליו עדים – טעמא דפסול משום שיוכל לכתוב הזמן כמו שירצה והוי כאין בו זמן וא״ת בשלמא למ״ד בפ״ב (לקמן דף יז.) דתקנו זמן בגיטין שלא יחפה על בת אחותו הכא בכתב ידו נמי איכא למיחש שמא יחפה אבל למאן דמפרש התם דתקינו זמן משום פירי קשה לר״י מה חשש יש בכתב ידו ואם יש לחוש שיקדים זמן לטובת האשה אע״פ שבא לגרשה ולעשות עמה קנוניא שתגבה מלקוחות שמכר להם פירות בינתים מאותו הזמן הכתוב בגט עד עכשיו כמו שאנו חושדין את האשה גבי שובר כתובה בסוף שנים אוחזין (ב״מ דף יט.) א״כ לא נסמוך עליו לטרוף לקוחות מזמן הכתוב בו וי״ל דודאי אינו נאמן ולכך פסלוהו דלפעמים תפסיד האשה שלא כדין כשיכתוב הבעל יום שעומד בו ולא יקדים הזמן ואז היה לה לטרוף לקוחות מזמן הכתוב והיא לא תוכל לטרוף לפי שאנו חושדין אותו שהקדים הזמן ולכך פסלוהו דהשתא בדין לא תטרוף האשה מזמן הכתוב כיון שהגט פסול דדוקא בגט כשר גובה מיום הכתיבה ועי״ל דחיישינן דאחר הכתיבה מיד תתפוס הפירות ותאמר שכבר נתגרשה מזמן הכתוב בו.
יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד – למ״ד כתב ידו ועד שנינו תנא כתב בכתב ידו ואין עליו עדים לאשמועינן דאפ״ה הולד כשר וסיפא דאין בו אלא עד אחד איצטריך דאפ״ה לא תנשא לכתחילה.
יש בו זמן – נראה ה״ה דאין בו זמן אלא לאשמועינן אע״ג דיש בו זמן לא תינשא לכתחילה.
הא דתנן ג׳ גיטין פסולין ואם נשאת הוולד כשר – במקומה אפרש בס״דא.
א. לקמן פו א.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דתנן כן שנינו במשנה]: שלשה גיטין פסולין הם לכתחילה, ואולם אם ניסת (נישאה) האשה לאיש אחר על סמך גט זה — הולד הנולד מנישואים אלה כשר, ואין אומרים שהיא נחשבת כאשת איש שנבעלה לאחר, והוולד פסול. ואלו הם: גט שכתב הבעל בכתב ידו ואין עליו חתימת עדים כלל, או גט שיש עליו חתימת עדים ואין מצוי בו זמן כתיבתו, או יש בו זמן ואין בו אלא עד אחדהרי אלו שלשה גיטין פסולין, ואם ניסתהולד כשר.
As we learned in a mishna (86a): Three bills of divorce are invalid ab initio, but if the woman married another man after having received one of these bills of divorce the offspring is of unflawed lineage. In other words, she is not considered to be a married woman who engaged in sexual intercourse with another man, which would render their child as one born from an adulterous relationship [mamzer]. And these three are: A bill of divorce that the husband wrote in his handwriting but there are no signatures of witnesses on the document; and if there are the signatures of witnesses on the document but there is no date written on it; and if there is a date written on it but it has only one witness signed on it. These are the three invalid bills of divorce concerning which the Sages said: And if she married, the offspring is of unflawed lineage.
רש״יתוספותרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָלָיו עֵדִים אֶלָּא שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים כָּשֵׁר וְגוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים שֶׁאֵין הָעֵדִים חוֹתְמִים עַל הַגֵּט אֶלָּא מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם.

The mishna continues: Rabbi Elazar says: Even though there are no signatures of witnesses on the document, but he gave it to her in the presence of two witnesses, it is a valid bill of divorce. And on the basis of this bill of divorce the woman can collect the amount written to her in her marriage contract even from liened property, as Rabbi Elazar maintains that witnesses sign the bill of divorce only for the betterment of the world. If no witnesses sign a bill of divorce the husband could contest its validity at any time by denying that he wrote it. In any case, it can be seen from this mishna that according to Rabbi Elazar the signatures of the witnesses are not an essential part of a bill of divorce. Consequently, it does not need to be signed for her sake, even by rabbinic law.
רש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וגובה מנכסים משועבדים – גובה כתובתה בגט זה מנכסים משועבדים דתנן בכתובות (דף פט.) הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה לישנא אחרינא גובה מנכסים משועבדים אם שטר מלוה הוא גובה מנכסים משועבדים שט״ח נמי קרי גט כדאמר בעלמא (ב״ק דף צה.) וגט חוב שאין בו אחריות.
אלא מפני תיקון העולם – שמא ימותו עדים ושוב אין לו עדות לפיכך נהגו לחתום דאם ימותו תראה חתימתם לעדים אחרים ויכירוהו.
רבי אלעזר אומר אפילו אין עליו עדים כו׳ – וא״ת דילמא דוקא כתב בכתב ידו או בעד אחד דאיירי ת״ק מכשיר ר״א וי״ל דהלשון אפילו אין עליו עדים משמע דאין עליו עדים כלל ועוד דקתני דאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם משמע דבעדי מסירה לחוד סגי ונראה לר״י דאף לכתחילה מכשיר ר׳ אלעזר בעדי מסירה כדפירש בקונטרס מדקתני לקמן בפ״ב (דף כא:) אין כותבין על הנייר מחוק וחכמים מכשירין ואמר מאן חכמים ר״א דאמר עדי מסירה כרתי ומשמע מכשירין וכותבין והדתנן בהשולח (לקמן דף לד:) התקין ר״ג שיהו העדים חותמין על הגט לא שצריך לעשות כן אלא תיקן שילמד להם לעשות כן שלא יצטרכו לעדי מסירה כשירצו להראות לראיה השטר והגט אבל אם באים לסמוך לכתחילה אעדי מסירה סומכין.
וגובה מנכסים משועבדים – לשון שני פי׳ בקונטרס אם שטר מלוה הוא גובה מנכסים משועבדים וכן נראה לר״ת עיקר דאפילו בשאר שטרות גובה בעדי מסירה מנכסים משועבדים כדמשמע בפ׳ בתרא (לקמן דף פו:) דאמר רב הלכה כר״א בגיטין ובשאר שטרות לא והא קתני וגובה מנכסים משועבדים אלמא דר״א איירי נמי בשאר שטרות וקשה דאמר בגט פשוט (ב״ב דף קעו.) הוחזק כתב ידו בב״ד מהו פי׳ מהו שיגבה ממשעבדי ומייתי מהך דגיטין דקתני וגובה מנכסים משועבדים ומשני שאני התם דאיכא כתובה משמע דדוקא בגט איירי ולא בשאר שטרות ורשב״ם גרס התם שאני התם דמשעת כתיבה שיעבד נפשיה פירוש כשנכתב השטר נכתב כדי למוסרו בפני עדים שיהו עדי מסירה במקום עדי חתימה והוי קול כאילו עדים חתומים אבל לעיל איבעיא לן הוחזק כתב ידו בב״ד ומסר בינו לבין עצמו ולא נתכוין אלא להודאה ולא לעשות שטר שיהיה לו קול והתם לא יועיל אפילו איתחזק בב״ד ורבינו חננאל פי׳ דההיא דגט פשוט (שם דף קעו.) פליגא אההיא דהמגרש (לקמן דף פו:) ופסק רבינו חננאל שיש לסמוך אההיא דגט פשוט ולא מגבינן בעדי מסירה אלא מבני חרי והא דפריך סתמא דהש״ס בפירקין (גיטין יא.) גבי שטר פרסאה דמסרי באפי סהדי ישראל אי הכי ממשעבדי נמי ליגבי לא קשה לפסק רבינו חננאל דמיירי בחתימי עליה סהדי עובדי כוכבים הדיוטות כדפי׳ בקונטרס ומשום הכי ס״ד דגבי ממשעבדי כיון דמסרי באפי סהדי ישראל חשיבי הנך הדיוטות כערכאות וגם מלשון הקונטרס מוכיח לקמן דלא גבי ממשעבדי אלא בעדי חתימה.
ר׳ אלעזר אומר אע״פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר. והא דמכשר ר״א לא תימא בכה״ג דאיירי ת״ק דכתב בכתב ידו או יש בו עד אחד, אלא כי מכשר ר״א אפי׳ בכתב סופר ונתנו לה בפני עדי מסירה דעדי מסירה כרתי, וכן מוכח מדקתני גובה מנכסים משועבדין לפי שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקון העולם דמשמע דבעדי מסירה בלחוד סגי.
ונראה נמי דר״א אפי׳ לכתוב לכתחילה ולתת לה בעדי מסירה בלבד בלא עדי חתימה מכשיר, כדתנן לקמן (גיטין כא:) אין כותבין על נייר מחוק ועל הדפתרא מפני שיכול להזדייף וחכמים מכשירין, וחכמים היינו ר״א דאמר עדי מסירה כרתי כדאי׳ התם (כב:), ומדקאמר ת״ק אין כותבין ואיהו קא מכשר משמע דמכשירין לכתוב וליתן קאמר. והא דתנן לקמן (גיטין לד:) התקין ר״ג שיהו העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם, לאו למימרא שיהו צריכין לכך לכתחילה, אלא תקן ולמד דעת את העם לעשות כן ולא יסמכו על עדי מסירה [לבן שלא יהיו] צריכין לעולם לעדי מסירה אם יצאו עליו עוררין, וכדאידך דר״ג התם (לב:) מלמדין אותם שלא יחזרו בהם אבל אם באין לכתחלה לסמוך אעדי מסירה סומכין, וכן פרש״י ז״ל כאן דר״א מכשיר לכתחלה בכך, וכן דעת רבותינו בעלי התוס׳ ז״ל.
ויש לי ללמד עליה משמעתין דהכא דמהדרינן לאוקמה למתני׳ כר״א, ודחינן אי ר״א כתיבה בעי חתימה לא בעי וכ״ת לעולם ר״א וכי לא בעי ר״א כתיבה מדאורייתא אבל מדרבנן בעי, והא שלשה גיטין פסולין וכו׳ ור״א אומר אפי׳ אין עליו עדים וכו׳, ואם איתא דר״א לא מכשר לכתחלה וכמו שנראה מפי׳ ר״ח ז״ל בפ׳ המגרש (גיטין פו.), אמאי לא מוקמינן לה כר״א, ולימא הכי לעולם ר״א וכי לא בעי ר״א חתימה לשמה מדאורייתא ובדיעבד, אבל מדרבנן ולכתחלה בעי ומתני׳ מדרבנן ולכתחלה, וכ״ת דמתני׳ אי אפשר לאוקומה בלכתחלה אבל דיעבד כשר, דהא קתני לקמן (גיטין טו.) המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב אבל לא בפני נחתם וכו׳ פסול, אלמא פסול לגמרי אפילו דיעבד, הא ליתא דפעמים קרי פסול כל שאינו יכול לגרש בו לכתחלה, וכדמשמע לקמן (גיטין פו.) גבי ג׳ גיטין פסולין דפרכינן עלה ותו ליכא והא איכא גט ישן ופרקינן התם תנשא לכתחלה, כלומר שלא פסלוהו אלא שלא יגרש בו לכתחלה קרי גט פסול, ועוד דהא ג׳ גיטין גופיהו קרי פסולין ואם נשאת הוולד כשר דאלמא פסול לאו לגמרי משמע.
הא דקתני גובה מנכסים משועבדים. פירש״י ז״ל גובה בו כתובה מנכסים משועבדין וכדתנן (כתובות פט.) הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה. ואינו נכון דהא לקמן (גיטין פו.) משמע דאשאר שטרות קאמר, כדאמר התם עלה אמר רבי יהודה אמר רב הלכה כר״א בגיטין ושמואל אמר אפי׳ בשאר שטרות, ופרכינן וסבר רב בשאר שטרות לא והא קתני גובה מנכסים משועבדין, ופרקינן ר״א תרתי אית ליה ורב סבר לה כותיה בחדא ופליג עליה בחדא, אלמא גובה מנכסים משועבדין בשאר שטרות קאמר לומר דבעדי מסירה גובין בשאר שטרות מן הלקוחות, ועוד דאי כתובה קאמר מאי קמ״ל פשיטא דכיון דנתגרשה וגובה כתובתה שגובה אותה מן המשועבדין, דאטו האי מחמת גיטא גביא, הא אינה גובה אלא מחמת כתובתה או מחמת תנאי ב״ד, ועוד דלקמן (גיטין כב:) משמע נמי דאפילו בשאר שטרות מכשיר ר״א, דא״ר יוחנן אפילו בשאר שטרות והא כתיב (ירמיהו ל״ב:י״ד) ונתתם בכלי חרס למען יעמדו וגו׳ ההיא עצה טובה קמ״ל. אלא נראה כלשון שני שפרש״י ז״ל דגובה מנכסים משועבדים אשאר שטרות קאי, דכל שטר קרי גט וכדאמרינן בעלמא (ב״ק צה.) גט חוב שאין בו אחריות נכסים (גיטין ט.), כל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגטי נשים.
ואי ק״ל הא דגרסינן בבבא בתרא (בבא בתרא קעו.) גבי מתני׳ דהוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין, בעא מיניה ר׳ אבא בר נתן מר׳ יוחנן הוחזק כתב ידו בב״ד מהו, א״ל אע״פ שהוחזק כתב ידו בב״ד אינו גובה אלא מנכסים בני חורין, מתקיף לה רמי בר חמא והא תנן שלשה גיטין פסולין וכו׳ ר״א אומר אע״פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדין, שאני התם דאיכא כתובה דמשעת כתובה שעביד נפשיה, דאלמא בכתובה בלחוד קא מיירי ולא בשאר שטרות. תירץ רש״י ז״ל שם בב״ב, דלא גרס שאני התם דאיכא כתובה, אלא ה״ג שאני התם דמשעת כתיבה שעביד נפשיה, ופי׳ הוא ז״ל דהתם שאני שכתבו על דעת למסרו בפני שנים כדי שיגבה בו, ומסרו לו בפניהם והלכך משעת כתיבה שעביד נפשיה, אבל כאן לא מסרו לו בפני עדים אלא בינו לבינו ולא נתכון זה אלא להודות לו בכתב ידו שלוה ממנו מנה, והלכך לא עדיף הוחזק בב״ד על ידי המלוה כעדי מסירה שמסרו לוה למלוה בפניהם. וכתוב בתוספות דנראים דברי רש״י ז״ל דודאי עדי מסירה כרתי אף בשאר שטרות, ופסק נמי הכין דגובין בו מנכסים משועבדים, דהא שטרא פרסאה דמסרה ניהליה בפני ישראל מגבי ביה רבא מבני חרי כדאיתא לקמן (גיטין יא.), ואוקמינן לה בדידעי למקרי ובדאפוצן, ובמהדר מענינו של שטר בשטה אחרונה, ופרכינן עלה א״ה אפילו ממשעבדי, אלמא כל בעדי מסירה גובין אפילו ממשעבדי, ותמיהא לי דהא כולהו אמוראי לקמן (גיטין פו:) הלכה כר״א בגיטין קאמרי ולא בשטרות כמו שנכתוב במקומה בס״ד (גיטין ד׳. ד״ה מהדרינן), ועוד דדוחק הוא למחוק גירסת הספרים שבשילהי ב״ב (קעו.).
ונראה להעמיד גירסת הספרים ובודאי דר׳ אלעזר תרתי אית ליה כדאיתא לקמן (גיטין פו:) במקומה וגובה מנכסים משועבדים הכי משמע, אלא דלית הלכתא כותיה לגבות ממשעבדי אלא בגיטין ככולהו אמוראי הבקיאין בדבר הלכה [כדאי׳ שם], והא דאמרינן לקמן (גיטין יא.) גבי שטרא פרסאה אי הכי אפילו ממשעבדי ודאי מעיקרא הכי הוה משמע לן ולא הוה קים לן הדין סברא, והיינו דפרקינן לית ליה קלא, כלומר ממשעבדי ודאי לא גבינן בהאי שטרא דעדי מסירה לית להו קלא דמאן מפיק קלא עדי חתימה, וכיון דלא חתימי ביה ישראלים לית להו קלא, אלא א״כ נעשה בערכאות דערכאות אית להו קלא, וכן פרש״י ז״ל לית ליה קלא לפי שאין חותמין ישראל דסהדי דחתימי על שטרא אינון מפקי לקלא ע״כ, ולא אשטרא פרסאה בלחוד קאמר, אלא כל שטרא דלא חתמי בה סהדי ישראל, וההיא דבשילהי ב״ב (קעו.) הכי פרכינן והקתני שלשה גיטין פסולין וכו׳ ור״א אמר אע״פ דאין עליו עדים אלא שמסרו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדין ובין בגיטין בין בשטרות קאמר, אלא ר׳ יוחנן דאמר דאף על פי שהוחזק כתב ידו אינו גובה אלא מבני חרי לית ליה דר״א בשאר שטרות ומ״ש גיטין משאר שטרות, ופרקינן שאני התם דאיכא כתובה שעבודי שעביד נפשיה, כלומר התם לא משום גט גובה מנכסים משועבדין אלא משום כתובה דאית לה קלא ואף על גב דלא הוציאה כתובה גובה בתנאי ב״ד מנכסים משועבדין, אבל בהוחזק כתב ידו בב״ד דלית ליה קלא דהא לא חתימי עליה סהדי ולית ליה קלא לא, מיהו אינו מחוור חדא דאין הלשון מתחוור, ועוד דא״כ לקמן בפרק המגרש (גיטין פו:) הוה ליה למיבעי לרב מ״ט פסק כר״א בגיטין ולא בשטרות וגירסת הספר צ״ע.
גט שיש עליו עדים ואין בו זמן פסול אלא שאם נשאת בו הולד כשר וכן יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד ושהבעל כתב בכתב ידו הרי זה גט פסול אבל כתב סופר ועד אחד אינו כלום והוא שאמרו על זה בפרק אחרון (גיטין פ״ו:) כתב ידו שנינו ואף כתב ידו בלא שום עד פסול ואם נשאת הולד כשר כדקאמר ברישא כתב בכתב ידו ואין עליו עדים ושמא תאמר א״כ כ״ש כתב ידו ועד אחד תנא סופא לגלויי רישא שלא לדקדק ממנה שבכתב ידו ועד יהא כשר אבל כתב ידו כשר מן התורה שכתב ידו כעדים הוא וכן כתבו גדולי הרבנים ומכל מקום בכתב ידו בלא עדים אם נתנו בעידי מסירה כשר לגמרי כמו שכתבנו וגובה כתובתה מנכסים משועבדים שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקון העולם שמא ימותו עידי מסירה ומכל מקום בעידי מסירה כשר ולא סוף דבר בכתב ידו אלא אפילו בכתב סופר בלא שום עד כל שנתנו בעידי מסירה כשר ויש מפרשים שכתב ידו בלא שום עד אינו כלום ורישא דמתניתין בחתם ידו הוא וכגון שכתב אני פלני מגרש וכו׳ וחתם שם אבל בלא חתם ידו אינו כלום וראיה לזה (ב״ב קע״ו.) הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו שפירושו חתם ידו ומה שנאמר כאן הלכה כר׳ אלעזר בגיטין אלמא דבשטרות מיהא אין הלכה כמותו אלא עידי חתימה בעינן ושיש חולקים לומר שאף בשטרות כן כמו שביארנו במסכת כתובות וכן מה שכתבו הפוסקים דר׳ אלעזר אף עידי מסירה קאמר ומכל מקום עידי חתימה כרתי היכא דליכא עדי מסירה ושעיקר הענין הוא עידי מסירה אלא שתקנו חכמים עידי חתימה מפני תקון העולם ואע״פ שחתמו צריך לכתחלה עידי מסירה מפני שעיקר הענין בעידי מסירה הא כל שאין שם עידי חתימה נכשר בעידי מסירה וכל שאין עידי מסירה או שנמצאו פסולים נכשר בעידי חתימה יתבאר הכל בפרק אחרון בע״ה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה ר״א אומר כו׳ אין עליו עדים משמע דאין עליו עדים כלל כו׳ עכ״ל דכתב בכתב ידו נמי מקרי כיש עליו עדים דאין לך חתימה גדולה מזו כמ״ש לעיל וק״ל:
בא״ד משמע מכשירין וכותבין כו׳ עכ״ל דהא אאין כותבין דקאמר ת״ק קאי וחכמים מכשירין וכ״ה בחדושי הרשב״א וק״ל:
בד״ה וגובה מנכסים כו׳ ליגבי נמי ממשעבדי לא קשה לפסק ר״ח דמיירי בחתימי כו׳ עכ״ל ולר״ת דנראה לו עיקר דגבי ממשעבדי לא קשה ממאי דמסיק שם לית ליה קלא ולא גבי ממשעבדי היינו משום דנכתב לשון פרסי ורש״י פירש שם משום דאין עליו עדים חותמין ישראל והיינו כפי׳ ר״ח וק״ל:
בד״ה רא״א כו׳ וא״ת דלמא דוקא כו׳ עכ״ל. ולכאורה דאף אם נפרש כן דברי ר״א אפ״ה לא מתוקמי שפיר מילתא דרבה כר״א דכיון דלר״א בכתב סופר ועד אחד מותר לכתחילה א״כ הא דתנן לקמן בפ״ב בפני נכתב כולו ובפני נחתם חציו פסול אמאן תרמייה דהא בעד אחד שחותם לשמה סגי ול״ל דחיישינן שמא זייף חתימת השני דהא רבה לא חייש לזיופא דלית ליה טעמא דמצויין לקיימו אם לא שנאמר דקושית התוספות היא למאי דמסקינן דרבה אית ליה דרבא כמ״ש לעיל דשקלא וטריא דרבא לפי המסקנא נמי קאי וא״כ מקשו התוס׳ שפיר דלמא לעולם אימא לך דר״א נמי בעי מיהא חתימה דעד אחד לשמה ומש״ה תקנו לומר בפנ״ח ולא מהני ידענו וממילא דצ״ל נמי בפנ״ח כולו משום דאין מצויין לקיימו ודוק היטב:
ר׳ אלעזר אומר: אף על פי שאין עליו חתימת עדים אלא שנתנו לה בפני עדים — הרי זה גט כשר, והאשה יכולה מכח גט זה להיות גובה מנכסים משועבדים של הבעל את שיעור כתובתה, שלדעתו אין העדים חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם, שאם לא יהיו עדים חתומים על הגט, יוכל הבעל לבוא ולערער בכל עת שלא הוא כתבו, ולכן באים העדים לאשר שאכן נעשה הגט כתיקונו. ומכל מקום רואים מכאן שלדעת ר׳ אלעזר אין חתימת העדים חלק מהותי מן הגט, וממילא אינה צריכה להיות לשמה, אפילו לדברי סופרים.
The mishna continues: Rabbi Elazar says: Even though there are no signatures of witnesses on the document, but he gave it to her in the presence of two witnesses, it is a valid bill of divorce. And on the basis of this bill of divorce the woman can collect the amount written to her in her marriage contract even from liened property, as Rabbi Elazar maintains that witnesses sign the bill of divorce only for the betterment of the world. If no witnesses sign a bill of divorce the husband could contest its validity at any time by denying that he wrote it. In any case, it can be seen from this mishna that according to Rabbi Elazar the signatures of the witnesses are not an essential part of a bill of divorce. Consequently, it does not need to be signed for her sake, even by rabbinic law.
רש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְאֶלָּא רַבִּי מֵאִיר הִיא וְכִי לָא בָּעֵי רַבִּי מֵאִיר כְּתִיבָה לִשְׁמָהּ מִדְּאוֹרָיְיתָא מִדְּרַבָּנַן בָּעֵי וְהָא אָמַר רַב נַחְמָן אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר אֲפִילּוּ מְצָאוֹ בְּאַשְׁפָּה

But rather, you can say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and when Rabbi Meir does not require that the writing must be for her sake, he meant by Torah law, whereas by rabbinic law he does require that the writing must be for her sake. However, the Gemara raises a difficulty against this explanation as well: But didn’t Rav Naḥman say that Rabbi Meir would say: A bill of divorce need not be written for her sake, and even if a husband found a bill of divorce in the garbage, and the names of the man and woman in the bill of divorce are the same as his name and that of his wife,
תוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכי לא בעי רבי מאיר כתיבה לשמה מדאורייתא אבל מדרבנן בעי – ופסול בדיעבד דבענין אחר לא מתוקמא מתניתין כוותיה כדפיר׳ לעיל ואם תאמר ומאי שנא ממחובר דאמר לעיל אין כותבין לכתחילה אבל בדיעבד כשר אפילו מדרבנן דמדאורייתא אין חילוק בין לכתחילה לדיעבד ויש לומר דהשתא מוקי ההיא מתניתין דמחובר כרבי אלעזר וחתמו אתורף קאי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה וכי לא בעי ר״מ כתיבה כו׳ וי״ל דהשתא מוקי ההיא מתני׳ דמחובר כר״א כו׳ עכ״ל ולמאי דמוקי נמי השתא מתני׳ דמחובר כר״א וחתמו אתורף קאי כשמואל ור״י ולא אסיק אדעתיה הא דרב נחמן אומר היה כו׳ מ״מ פסיקא ליה בשום דוכתא דלר״מ כתיבה לשמה מדאורייתא מיהת לא בעי דמ״ה לא מתוקמא להו אתורף קאי אלא לר״א אבל לר״מ לא מתוקמא להו בכה״ג כיון דלא בעי כתיבה לשמה מיהת מדאורייתא וק״ל:
ואלא תאמר ששיטת משנתנו שיטת ר׳ מאיר היא, וכי לא בעי [וכאשר אין צריך] לדעת ר׳ מאיר שתהא כתיבה לשמה — הרי זה מדאורייתא [מדברי תורה], אבל מדרבנן בעי [מדברי סופרים צריך], גם על כך יש להקשות: והא [והרי] אמר רב נחמן, אומר היה ר׳ מאיר: גט אינו צריך כתיבה לשמה, עד כדי כך שאפילו גט שמצאו באשפה והיו שמות הבעל והאשה שבגט כשמו ושם אשתו,
But rather, you can say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and when Rabbi Meir does not require that the writing must be for her sake, he meant by Torah law, whereas by rabbinic law he does require that the writing must be for her sake. However, the Gemara raises a difficulty against this explanation as well: But didn’t Rav Naḥman say that Rabbi Meir would say: A bill of divorce need not be written for her sake, and even if a husband found a bill of divorce in the garbage, and the names of the man and woman in the bill of divorce are the same as his name and that of his wife,
תוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

גיטין ג: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), רש"י גיטין ג:, תוספות גיטין ג:, רמב"ן גיטין ג: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אליהו רפאל הישריק. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א גיטין ג: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי גיטין ג: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה גיטין ג:, מהרש"א חידושי הלכות גיטין ג:, פני יהושע גיטין ג:, גליון הש"ס לרע"א גיטין ג:, פירוש הרב שטיינזלץ גיטין ג:, אסופת מאמרים גיטין ג:

Gittin 3b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Rashi Gittin 3b, Tosafot Gittin 3b, Ramban Gittin 3b, Rashba Gittin 3b, Meiri Gittin 3b, Maharshal Chokhmat Shelomo Gittin 3b, Maharsha Chidushei Halakhot Gittin 3b, Penei Yehoshua Gittin 3b, Gilyon HaShas Gittin 3b, Steinsaltz Commentary Gittin 3b, Collected Articles Gittin 3b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144