גמרא
פירוש
איְצִיאָה בָּעֵינַן לִשְׁמָהּ אַף הֲוָיָיה בָּעֵינַן לִשְׁמָהּ אוֹ דִלְמָא הֲוָיוֹת לַהֲדָדֵי מַקְּשִׁינַן מָה הֲוָיָיה דְכֶסֶף לָא בָּעֵינַן לִשְׁמָהּ אַף הֲוָיָיה דִשְׁטָר לָא בָּעֵינַן לִשְׁמָהּ.
בָּתַר דְּבַעְיָא הֲדַר פַּשְׁטַהּ בהֲוָיָיה לִיצִיאָה מַקְּשִׁינַן דְּאָמַר קְרָא {דברים כ״ד:ב׳} וְיָצְאָה וְהָיְתָה.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
שטר אירוסין שכתבו לשמה אלא שכתבו שלא בידיעתה או אפילו בעל כרחה אלא שאחר הכתיבה נתרצית לו ואחר כך מסרו לה נחלקו בה בסוגיא זו רבא ורבינא אמרי מקדשת שמאחר שנכתב לשמה ונמסר לה בידיעתה אין לכתיבה שלא מדעתה כלום וכדין הגט שאין אנו צריכין בו לידיעתה אלא שיכתבנו לשמה וימסרנו לה בידיעתה ורב פפא ורב שרביא אמרי אינה מקדשת שהרי בגט אם כתבו הסופר לשמה בלא דעת הבעל שהוא מקנה אינו כלום ואף בזו אתה צריך לכתיבתה לדעת מקנה שהוא האשה והדברים נראין לפסוק כרבא ורבינא חדא מפני שהדברים מתקבלים יותר לומר שמאחר שנכתב לשמה ונמסר לה בידיעתה אין כתיבה בידיעתה מעלה או מורדת ועוד שהרי רב פפא אצל רבא תלמיד אצל הרב וכן שרבינא הוא בתרא והלכה כמותו ברוב מקומות:
ומכל מקום גדולי הפוסקים והמחברים פוסקים כרב פפא ורב שרביא ממה שאמרו אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם ואע״פ שפירשוה בשטרי פסיקאתא שנויא היא ולא סמכינן עליה והביאו ראיה ממה שבפרק הנושא העמידה רב אשי בשטרי אירוסין ממש והוא שאמרו שם על מה שאמרו כמה אתה נותן לבנך וכו׳ עמדו וקדשו קנו והם הם דברים הנקנין באמירה בעא מיניה רבינא מרב אשי דברים אלו נתנו ליכתב או לא נתנו ליכתב ואמר ליה לא נתנו ליכתב ואמרו שם תא שמע אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם מאי לאו שטרי פסיקאתא והם מפרשים שרבינא הקשה ממנה לרב אשי ותירץ לא בשטר אירוסין ממש ופירוש הדברים לדעתם דברים אלו נתנו ליכתב ר״ל שאם יכתבו אותם עושין מעשה שטר לטרוף ממשעבדי והלכך אין לנו לכתבו אלא מדעת שניהם כדין שאר שטרות או לא נתנו ליכתב שאפילו צוה לכתבם אין להם דין מעשה שטר ואין טורפין אותם המתנות ממשעבדי והלכך יכולין העדים לכתבם שלא מדעת שניהם שאין שום חורבא יוצאת משם ואמר ליה לא נתנו ליכתב והקשה לו מההיא דאין כותבין ואם איתא דכתיבה לא מהניא אמאי אין כותבין ותירצה רב אשי בשטר אירוסין ומכל מקום מקצת המגיהים כתבו באותו תא שמע שלסייע לרב אשי הוא בא ופירשו דברים אלו נתנו ליכתב ר״ל שלא מדעת שניהם מפני שהוא כקנין שסתמו לכתיבה או לא נתנו ליכתב אלא מדעתם והיו באים לסייעו מההיא דאין כותבין ואמר להם דרך דחיה מיהא לא תסייען דאיכא לאוקומה בשטר אירוסין ויש מפרשין נתנו ליכתב שלא מדעת שניהם שאם נכתבו אין נגבין ממשעבדי או לא נתנו ליכתב שלא מדעת שניהם שאלו כתב אף הוא גובה ממשעבדי ואמר לו לא נתנו ליכתב ואותביה מן הפקחים שכשהיו פוסקין עם נשותיהם לזון את בנותיהם היו כותבין על מנת שאזון את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי ואם לא נתנו ליכתב היכן פקחותם שיכתובו ויזקקו נכסיהם לגבות מהם מן המשועבד ושאר השמועות סיוע לרב אשי וגדולי המפרשים נוטים לדעת ראשון ופירשו דברים הללו ניתנו ליכתב כלומר כמלוה הם שאע״פ שאין הפסקא מצויה באותה שעה נתחייב וכל שיקנה נכסים אחר כן יתן או שמא כמתנה הם ואם אין הפסקא מצויה בידו באותה שעה לא קנה כלום והילכך לא ניתנו ליכתב שאם התנה מעות או מטלטלין אין הכתיבה מועלת אם אינם ידועים אצלו ופשט ליה לא נתנו ליכתב והקשה ממה שאמרו אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת שניהם כלומר שידעו כמה פסקו זה לזה והם יקבלו זה וזה אותה פיסקא שכל זמן שלא קבלו זה וזה הפסק ויאמר האחד כתבו עלי כך וכך אין כותבין שאין התנאים מתקיימין אלא בפסקו של זה וקבלתו של זה הא מדעת שניהם כותבין אלמא מהניא בהו כתיבה אע״פ שאין הפיסקא ידועה אצלם שהרי אין הקפידא אלא להיות הפיסקא על דעת שניהם אלמא ניתנו ליכתב כדין מלוה ופירשה בשטר אירוסין ממש ולא מתורת דחייה אלא אוקימתא מעליא ומכל מקום גאוני הראשונים מסכימים לפסוק כרבא ורבינא וכן הדברים נראין אלא שראוי לחוש לדברי הכל לחומרא:
זה שאמרו אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת שניהם לדעת הפוסקין כרב פפא ורב שרביא אתה מפרשה בשטר אירוסין ממש ולדעת הפוסקין כרבא אתה מפרשה בשטרי פסיקאתא ר״ל תנאים הנעשין בין אבי החתן ואבי הכלה בשעת שדוכין בלא קנין שאם בקנין ודאי כותבין שסתם קנין לכתיבה עומד אלא שהתנו בלא קנין ואין כותבין אותן אלא מדעת שניהם שמא לא נתרצה להיותם מלוה בשטר אלא מלוה על פה ושמא תאמר היאך אתה דנה אף במלוה על פה והלא דברים בעלמא הם תקנת חכמים היא וכמו שאמרו כמה אתה לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקדשו על סמך אותן דברים קנו והם הם דברים הנקנין באמירה ומכל מקום יש מפרשים דוקא שקדשה סמוך לאותן הדברים אבל לאחר זמן מרובה לא ולשיטה זו יש שפירשו בתקנה זו שהטעם בה כדי שלא יטעו לומר שהקדושין תלויין באותם התנאים אחר שסמוך לאותן הדברים קדשו עד שאם לא יתקיימו התנאים יהיו הקדושין ספק ומתוך כך תקנו שיהיו הקדושין גמורין בלא שום תנאי והתנאים יהו עליהם חוב גמור ומה שאמר בה כתובות (ק״ב:) בההיא הניתא דמיחתנו וכו׳ אין זה עקר הטעם אלא כדי שלא יהא הדבר כהלכתא בלא טעמא סמכו הטעם לומר בההיא הניתא דמיחתני אהדדי גמרי ומקנו אהדדי אבל עקר הטעם הוא זה שהזכרנו:
בתלמוד המערב אמרו על דברים אלו שלא נאמרו אלא באבי חתן ואבי כלה אבל לא אח על ידי אחותו ולא אשה על ידי בתה ושמא תאמר לטעם שהזכרנו מה בין זה לזה והלא יש לחוש אף באלו לטעות ולומר שהקדושין תלויין באותם התנאים הם פירשו שבאלו אין להם כח להתנות שאין הבת והבן ברשותם ואם יארע אי זה אונס יאמר זה לזה אני לא התניתי ואמי ואחי לא היה להם כח להתנות עלי לפיכך לא הוצרכו לעשות בהם תקנה שאין לחוש שיטעו לומר שיהיו הקדושין יכולין להתבטל בשביל אותם התנאים אבל האבות דעת הבן והבת תלויים בהם ועל דעתם מקדשין ויבאו לטעות בכך ולפיכך הוצרכו לאותה תקנה ומכל מקום יש מפרשים שאפילו לא קדשו אלא לזמן מרבה הואיל והתנו בשעת קדושין קנו ועקר הטעם דבההיא הניתא דמיחתני אהדדי וכו׳ ושמא תאמר אם כן למה לא אמרו באח על ידי אחותו ואשה על ידי בתה כן יש לומר שאין דעת אם ואח קרובים אצל האחות והבת כל כך כדעת האב הואיל ואין עליהם להשיאה ואין כאן הנאת חתון כל כך:
ויש שואלים הלא מה שפוסק הבעל עם אשתו אינו נקנה באמירה וכמו שאמרו בתלמוד המערב בפרק אע״פ כשם שהבעל פוסק כך האב פוסק אלא שהבעל מזכה בכתב והאב בדברים והרי הבעל יש לו כח להתנות כרצונו וכן יש לו בה הנאת חתון ואעפ״כ אין תנאי נקנה באמירה ואם כן זה קשה לשתי השטות שהוזכרו ומתוך כך פירשו הטעם לפי שהאב חייב להשיא את בתו ואת בנו ואע״פ שאין חובה עליו ליתן לבן משלו מכל מקום חובת הנשואין עליו ומתוך כך יש כאן הנאת חתון בעשיית המוטל עליו אבל הבעל אינו מצווה ליתן דבר לאשתו הילכך אין כאן שעבוד בדברים אע״פ שחיבתו גדולה בנשואין והוא הטעם לאם ולאח מפני שאין חובת נשואי הבת עליהם ואפילו הניח אבי הבת נכסים להשיאה ופסקו על אותן הנכסים הואיל ואין עקר החיוב עליהם לעשות משלהם אין שעבודם בדברים כלום זוכה היא במה שהניח לה אביה אבל אין לה על אמה ואחיה כלום אע״פ שפסקו על עצמם וגדולי המחברים כתבו שאם התנו ארוס וארוסה זה לזה קנו באמירה ותלמוד המערב מוכיח שלא כדבריהם וכבר תירצנוהו לשיטתם בכתבות פרק נושא:
מאחר שביארנו שלא נאמר שעבוד זה אלא באב ולא באם ואח אתה צריך לברר אם יש אב מצד אחד ואם או אח מצד אחר כגון שאבי החתן קיים והתנה ליתן לבנו כך ואחיה של הכלה התנה על ידה כך אם מה שפסק אבי החתן נקנה באמירה אע״פ שאין תנאי שכנגדו כן או לא ונראין הדברים שאף שלו אינו נקנה באמירה שאינו מקנה אלא על הדרך שקונה וכן באב שפסק לבתו ואין שם אבי הבן שיפסוק לבנו ואם כן אע״פ שקדשו אין כופין זה את זה אם לא קנו מידו וזהו ששנינו הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל שתהא יושבת עד שתלבין ראשה ואינו יכול לכוף את חמיו שיפרענו והם מפרשים אותה אפילו היה עשיר ובעל נכסים ומכל מקום יש מפרשים שכל שהאב מקנה נקנה באמירה אע״פ שאין תנאי שכנגדו נקנה באמירה הואיל ומכל מקום נוח לו באותו חתון גמר ומקנה ומה שאמרו בפוסק מעות לחתנו שתשב עד שתלבין ראשה פירושו בשאין לחמיו מה לפרוע או שאין זה רוצה לכופו לדין עמו ואף בקנו מידו כן או שמת ואף בתלמוד המערב נראה כן שאמרו כשם שהבעל פוסק כך האב פוסק אלא שהבעל בכתב והאב באמירה ובלבד דברים שהם נקנין באמירה היך עבדא גדול בשם רב כמה אתה נותן לבנך כך כמה אתה נותן לבתך כך כיון שקדשה זכת הבת בין הבנות משמע שכמו שהבעל פוסק מתחייב אף בשלא פסק האב כנגדו כך מה שהאב פוסק מתחייב אף בשלא פסק אבי חתן או אבי כלה כנגדו וזהו שהזכירו זכת הבת בין הבנות ואלו בן בין הבנים לא הזכיר משמע דאו או קאמר כמה אתה נותן לבנך או כמה אתה נותן לבתך ומכל מקום הוא הדין לפסק לבנו וכמו שאמרו שם שבן גדול רבתא ואמר זעירתא שהחדוש הגדול הוא שזכה הבן בין הבנים במה שפסק לו אביו שאין לו במה יקנה שהבת מתוך שנקנית האשה לו בפרוטה איפשר שנכללו בקנייתה קנין הפסיקאתא והשיב והדא היא זעירתא ולא נמצא זה קונה אשה וכמה מטלטלין בפרוטה כלומר ואין קניית המטלטלין נמשכין אחר קניית האשה ואעפ״כ נקנין מדרך פסק ואף הבן כן וכן אמרו שם בפירוש כמה אתה נותן לבנך כך וכמה אתה נותן לבתך כך כיון שקדשה זכתה הבת בין הבנות והבן בין הבנים ובלבד מן הנשואין הראשונים וכדמר ר׳ חנינא המשיא את בנו בבית זכה בבית ובלבד מן הנשואין הראשונים ולחכמי ההר ראיתי בזה שאמרו ובלבד מן הנשואין הראשונים שלא נאמר אלא בבן שאין האב חייב ליתן לבנו ומתוך חיבת נשואין ראשונים רוצה להקנות באמירה אבל אב לבתו אף בנשואין שניים או שלישיים כן וזהו שלא הזכירו חלוקה זו בתלמוד שלנו מפני שהזכיר הבת עם הבן:
זה שאמרו בתלמוד המערב לא האח על ידי אחותו שאלו שם אפילו בכתב כלומר דוקא על פה הוא דלא מהני הא בכתב מהני או דילמא אפילו בכתב כלומר בלא קנין ומפני שהוא ככותב לחברו בחזקת שהוא חייב לו ואינו חייב לו ופירשוה אפילו בכתב וחזרו ושאלו בה אפילו אחר כלומר שמאחר שאינו קפיד בנשואיה אין לו לפטמו בדברים וודאי גמר והקנה והשיבו ונשמעינה מן הדא ולא האח על ידי אחותו כלומר וכל שכן באחר שאין לו עליו אלא צד מצוה ולא נתכוון אלא לפטומי מילי כדי שתנשא לו ואם כן כל שלא בקנין אינו כלום והוא שאמרו שם אף למדת הבן כן כיצד תן בתך לפלוני ואני נותן לך כך קח שדה של פלוני ואני נותן לך כך לא קנה שלא אמרוה בפסקת אבי חתן ואבי כלה אלא מחיבת החתון אבל אחר לא הא למדת שאם ואח הכל שוה לדין זה ומכל מקום במה שאמרו שם שאף בכתב אינו מועיל אין סומכין עליו וזהו מחלקת ריש לקיש ור׳ יוחנן בפרק הנושא באומר לחברו מנה אני חייב לך בשטר שלר׳ יוחנן חייב כלומר כל שחייב עצמו בשטר אף בלא קנין ואף בלא הלואה ומכל מקום אם נעשה בטעות פטור והוא שאמר בתלמוד המערב הכותב שטר חוב לחבירו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב לו ר׳ יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהו שאינו חייב ליתן לו כלום ומכל מקום גדולי הפוסקים כתבו בפרק הנושא אף בזו שהוא חייב ואיפשר דדוקא בדרך שכשכתב לא היה טועה אלא שלא נתקיים הדבר שעל ידו חייב עצמו אבל כל שאף שבשעה שכתבה שטעה לא והדברים צריכים בירור:
יש שואלים אם פסקו האבות זה לזה ולא הזכירו נשואין אלו בפרט ולא הספיקו לינשא ומת ארוס אם יכולה לתבוע את אביה מה שפסק לה וכן אם מתה כלה אם יכול הארוס לתבוע לאביו מה שפסק או שמא יכול לומר לא פסקתי אלא על דעת חתון זה וכתבו גדולי הפוסקים והמחברים שאין יכול לתבוע דלא נקנה באמירה עד שעת נשואין שכל הפוסק דעתו לכנוס וכן נראה ממה שאמרו פרק מציאת האשה הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו יכול הוא לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן לך איני רוצה ליתן ואמרו עליה בתלמוד המערב ולאו נקנין באמירה הם תני בר קפרא פוסק על מנת לכנוס ופירשו הם כל הפוסק לחתן דעתו על מנת לכנוס והרי הוא כמתנה הריני פוסק על מנת שתכנסנה ומעתה אם מת הארוס אף הבת אינה יכולה לתבוע את אביה ואע״פ שהמשנה עסוקה בפוסק לחתנו אין פיסקת חתנו אלא בשביל בתו ולזכות לבתו הוא מתכוין וכשמת הפסידה הבת את פסיקתו ואע״פ שקשורה באותם אירוסין שהרי היבם עומד במקום אחיו כל שכן במקום שאין שם זיקה וכן אם מתה הבת אין הבן יכול לתבוע את פיסקתו ומכל מקום גאוני הראשונים מפרשים פוסק על מנת לכנוס כלומר משנתנו בשהתנה בפירוש על מנת לכנוס אבל אם פסק סתם זכה היבם וכן הבת והבן:
יש שואלים בראובן שחייב עצמו בקנין או בשטר ליתן לחברו מנה לצורך נדונית בתו ומת האב יכולה הבת להוציא אותו מנה מיד אותו שחייב עצמו כן או לא שמא יכולה היא לומר תכף שחייבת עצמך ליתן מנה לצורך נדוניתי זכיתי בו שהרי לא חייבת עצמך לאבי אלא בשבילי אלא שאבי היה כשליח ביני לביניך וזכה בשבילי או שמא הוא אומר לא חייבתי עצמי אלא לאביך שהיה צריך לטרוח ולהשלים נדונייתך ורציתי לעשות עמו חסד וטובה לסייעו במה שיתן לך ומשמת איני חושש ביך ובנדוניתיך ואין לך עלי כלום כך ראיתיה לחכמי ההר והם מסתפקים בה והדברים נראין שחייב שמאחר שחייב עצמו בשטר ובקנין אין לאחריהן כלום:
שטרי נשואין ר״ל כתבה אין כותבין אותן אלא מדעת שניהם ר״ל שאם אמר הבעל לסופר לכתוב לאשתו כתבה בסך פלוני לא יכתוב עד שידע דעת האשה ופירשו הטעם שמא יפחות הוא סך שומת הדברים שהביאה לו יותר מן המותנה ביניהם ואחר שנכנסה לחפה והחתים לה כתבתה היא בושה מלהזמינו לדין על כך ואע״פ שאמרו כותבין שטר ללוה אע״פ שאין מלוה עמו בזה סתם הדברים אינו מוסר לו מעותיו עד שיגיע שטרו לידו ואפילו מסר אם פיחת אינו בוש על כך מלהזמינו לדין: כבר ביארנו בקדושי ביאה שלא סוף דבר כדרכה אלא אף בשלא כדרכה מקדשת משכבי אשה כתוב שני משכבות יש לה ועשה הכתוב אחד כחברו לכל דבר שהרי אף הבא על כל עריות שבתורה שלא כדרכה חייב כמו שיתבאר במקומו מעתה הבא על נערה בתולה המאורשה אפילו שלא כדרכה הוא והיא בסקילה ואפילו באו עליה עשרה שלא כדרכה כלם בסקילה הואיל ובתולה היא בכל ביאה וביאה ומכל מקום כל שבא עליה ארוס אפילו שלא כדרכה אין שם בתולה עוד עליה לחייב הבא עליה בסקילה אלא הרי היא כדין בעולה ודינם בחנק וגדולי המחברים כתבו שאף בעשרה הראשון בסקילה וכלם בחנק וכבר כתבנו דבריהם בסנהדרין פרק סורר: כבר ידעת באונס ומפתה נערה בתולה שלא נתארסה שמשלם קנס יראה מכאן שאף הבא עליה שלא כדרכה משלם קנס ואפילו באו עליה עשרה שלא כדרכה כלם משלמים קנס וכמו שאמר מודה רבי לענין קנס דכלהו משלמי ומדקאמר מודה אלמא [חכמים] נמי הכי סבירא להו ומכל מקום כל שבא עליה ארוס אף שלא כדרכה ונתארמלה הימנו אין עוד קנס אחריו וגדולי המחברים כתבו שכל שלא כדרכה אין בו קנס ויש לתמוה בדבריהם מסוגיא זו וממה שאמרו בכתבות פרק נערות במה שאמרו שם אי זהו בשת הכל לפי המבייש והמתבייש ושאלו בגמרא ואימא חמשים שקל אמר רחמנא בכלהו כלומר ולא תתחייב אלא בקנס לבד והשיבו אלו באו עליה שנים אחד שלא כדרכה ואחד כדרכה יאמרו בעל שלימה חמשים בעל פגומה חמשים כלומר ואעפ״כ כך הוא הדין עד שהביאה אחר כן מתחת אשר ענה כלומר הקנס אינו אלא מצד הענוי מכלל דאיכא בשת ופגם וכן ממה שאמרו ביבמות פרק הבא נבעלה שלא כדרכה פסלה לכהנה והקשו בה ממה שנאמר באונס ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו פרט לאלמנה לכהן גדול היכי דמי אלימא שאנסה בכדרכה מאי איריא משום אלמנה תיפוק ליה דבעולה היא והרי הוא אסור אף בבעילת עצמו הואיל ולא לשם נשואין נבעלה לו אלא בשאנסה שלא כדרכה דמשום אלמנה אין משום בעולה לא דאכתי בתולה היא ומאחר שמותר לו לקיימה חייב לנשאה אלא אם כן היא אלמנה וכל שכן שהיא בדין תשלומי קנס ומכל מקום בסנהדרין פרק סורר יראה שאינו חייב קנס אלא בכדרכה ממה שאמרו שם בסוגית אותם שמצילין אותם בנפשו אין לנערה חטא מות נער זה זכר נערה זו נערה המאורסה חטא אלו חייבי כריתות ורמינהי אלו נערות שיש להם קנס אחותו וכו׳ ואי אמרת נתן להצילו בנפשו אמאי יש לה קנס מתחייב בנפשו הוא ותירצה רב חסדא כגון שבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה שמאחר שבא עליה שלא כדרכה יצא מדין הצלה בנפשו שכך אמרו שם כל שנעבדה בה עבירה אין מצילין אותה בנפשו וקנס ליכא עד שיבא עליה כדרכה ומכל מקום אין זו קושיא ויש לדון שאפילו חזר ובא עליה שלא כדרכה משלם קנס ולא תפשוה בכדרכה אלא שהיא סתם ביאה ובראשונה הוא שהוצרכו להעמידה בשלא כדרכה כדי לחייב הבא עליה אחר כן בקנס שהרי הצלה בנפשו אין כאן שכבר העמידה בשלא כדרכה ויש על השני קנס אחר שעדין בתולה היא הא מכל מקום אף בחזר ובא עליה שלא כדרכה חייב בקנס וזה שלמד וחזר ובא עליה כדרכה מפני שסתם ביאה כך היא וגדולי המחברים פסקו שאין קנס אלא בכדרכה וכבר טרחנו להעמיד דבריהם בסנהדרין פרק סורר:
ויש מתמיהין לדעת ראשון היאך אפשר שלא יגע בבתוליה ומשלם קנס והלא תשלומי קנס אינם אלא בשביל סלוק הבתולים ולא לחנם הקפידה תורה בין נערה לבוגרת עד שפירשו בזו שלא כדרכה במקום בתולים ודרך הטיה שהבתולים קיימים אלא שנתמעכו קצת אבל שלא כדרכה ממש בהפיכת השלחן לא ואין הדברים נראין: קדושין שאין מסורין לביאה כגון שיאמר לשתי אחיות אחת מכם מקדשת לי אע״פ שאין כאן קדושין ודאי מכל מקום יש בהם סרך קדושי ספק להצריכם גט כמו שיתבאר במקומו במסכתא זו (קידושין נ״א.): וכבר ביארנו שהיבמה נקנית בביאה ולא בכסף ובאמה העבריה הפך הדברים שנקנית בכסף ולא בביאה כמו שיתבאר: יש שואלין בנערה בתולה שאינה מאורסה שבאו עליה עשרה ועדין היא בתולה שכלם בדין קנס איזה מהן בדין ולו תהיה לאשה ובתלמוד המערב אמרו שהרשות בידה לברור ונסח דבריהם בכתבות פרק שלישי בררה לה אחד מהן נפטרו כלן אמרה אי אפשי בו חוזרת ובוררת כלומר שאע״פ שבררה כל שלא נתקדשה לו עדין אם מתחרטת בברירתה חוזרת ובוררת וכן שאלו אם צריכה קדושין אחרים או אם תתקדש באותה ביאה אע״פ שלא היו בה עדים שיאמר לה בעדים התקדשי לי באותה ביאה של שעת פתוי או אונס ואין זו שאלה אלא ודאי צריכה קדושין אחרים:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
בתלמוד המערב אמרו על דברים אלו שלא נאמרו אלא באבי חתן ואבי כלה אבל לא אח על ידי אחותו ולא אשה על ידי בתה ושמא תאמר לטעם שהזכרנו מה בין זה לזה והלא יש לחוש אף באלו לטעות ולומר שהקדושין תלויין באותם התנאים הם פירשו שבאלו אין להם כח להתנות שאין הבת והבן ברשותם ואם יארע אי זה אונס יאמר זה לזה אני לא התניתי ואמי ואחי לא היה להם כח להתנות עלי לפיכך לא הוצרכו לעשות בהם תקנה שאין לחוש שיטעו לומר שיהיו הקדושין יכולין להתבטל בשביל אותם התנאים אבל האבות דעת הבן והבת תלויים בהם ועל דעתם מקדשין ויבאו לטעות בכך ולפיכך הוצרכו לאותה תקנה ומכל מקום יש מפרשים שאפילו לא קדשו אלא לזמן מרבה הואיל והתנו בשעת קדושין קנו ועקר הטעם דבההיא הניתא דמיחתני אהדדי וכו׳ ושמא תאמר אם כן למה לא אמרו באח על ידי אחותו ואשה על ידי בתה כן יש לומר שאין דעת אם ואח קרובים אצל האחות והבת כל כך כדעת האב הואיל ואין עליהם להשיאה ואין כאן הנאת חתון כל כך:
ויש שואלים הלא מה שפוסק הבעל עם אשתו אינו נקנה באמירה וכמו שאמרו בתלמוד המערב בפרק אע״פ כשם שהבעל פוסק כך האב פוסק אלא שהבעל מזכה בכתב והאב בדברים והרי הבעל יש לו כח להתנות כרצונו וכן יש לו בה הנאת חתון ואעפ״כ אין תנאי נקנה באמירה ואם כן זה קשה לשתי השטות שהוזכרו ומתוך כך פירשו הטעם לפי שהאב חייב להשיא את בתו ואת בנו ואע״פ שאין חובה עליו ליתן לבן משלו מכל מקום חובת הנשואין עליו ומתוך כך יש כאן הנאת חתון בעשיית המוטל עליו אבל הבעל אינו מצווה ליתן דבר לאשתו הילכך אין כאן שעבוד בדברים אע״פ שחיבתו גדולה בנשואין והוא הטעם לאם ולאח מפני שאין חובת נשואי הבת עליהם ואפילו הניח אבי הבת נכסים להשיאה ופסקו על אותן הנכסים הואיל ואין עקר החיוב עליהם לעשות משלהם אין שעבודם בדברים כלום זוכה היא במה שהניח לה אביה אבל אין לה על אמה ואחיה כלום אע״פ שפסקו על עצמם וגדולי המחברים כתבו שאם התנו ארוס וארוסה זה לזה קנו באמירה ותלמוד המערב מוכיח שלא כדבריהם וכבר תירצנוהו לשיטתם בכתבות פרק נושא:
מאחר שביארנו שלא נאמר שעבוד זה אלא באב ולא באם ואח אתה צריך לברר אם יש אב מצד אחד ואם או אח מצד אחר כגון שאבי החתן קיים והתנה ליתן לבנו כך ואחיה של הכלה התנה על ידה כך אם מה שפסק אבי החתן נקנה באמירה אע״פ שאין תנאי שכנגדו כן או לא ונראין הדברים שאף שלו אינו נקנה באמירה שאינו מקנה אלא על הדרך שקונה וכן באב שפסק לבתו ואין שם אבי הבן שיפסוק לבנו ואם כן אע״פ שקדשו אין כופין זה את זה אם לא קנו מידו וזהו ששנינו הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל שתהא יושבת עד שתלבין ראשה ואינו יכול לכוף את חמיו שיפרענו והם מפרשים אותה אפילו היה עשיר ובעל נכסים ומכל מקום יש מפרשים שכל שהאב מקנה נקנה באמירה אע״פ שאין תנאי שכנגדו נקנה באמירה הואיל ומכל מקום נוח לו באותו חתון גמר ומקנה ומה שאמרו בפוסק מעות לחתנו שתשב עד שתלבין ראשה פירושו בשאין לחמיו מה לפרוע או שאין זה רוצה לכופו לדין עמו ואף בקנו מידו כן או שמת ואף בתלמוד המערב נראה כן שאמרו כשם שהבעל פוסק כך האב פוסק אלא שהבעל בכתב והאב באמירה ובלבד דברים שהם נקנין באמירה היך עבדא גדול בשם רב כמה אתה נותן לבנך כך כמה אתה נותן לבתך כך כיון שקדשה זכת הבת בין הבנות משמע שכמו שהבעל פוסק מתחייב אף בשלא פסק האב כנגדו כך מה שהאב פוסק מתחייב אף בשלא פסק אבי חתן או אבי כלה כנגדו וזהו שהזכירו זכת הבת בין הבנות ואלו בן בין הבנים לא הזכיר משמע דאו או קאמר כמה אתה נותן לבנך או כמה אתה נותן לבתך ומכל מקום הוא הדין לפסק לבנו וכמו שאמרו שם שבן גדול רבתא ואמר זעירתא שהחדוש הגדול הוא שזכה הבן בין הבנים במה שפסק לו אביו שאין לו במה יקנה שהבת מתוך שנקנית האשה לו בפרוטה איפשר שנכללו בקנייתה קנין הפסיקאתא והשיב והדא היא זעירתא ולא נמצא זה קונה אשה וכמה מטלטלין בפרוטה כלומר ואין קניית המטלטלין נמשכין אחר קניית האשה ואעפ״כ נקנין מדרך פסק ואף הבן כן וכן אמרו שם בפירוש כמה אתה נותן לבנך כך וכמה אתה נותן לבתך כך כיון שקדשה זכתה הבת בין הבנות והבן בין הבנים ובלבד מן הנשואין הראשונים וכדמר ר׳ חנינא המשיא את בנו בבית זכה בבית ובלבד מן הנשואין הראשונים ולחכמי ההר ראיתי בזה שאמרו ובלבד מן הנשואין הראשונים שלא נאמר אלא בבן שאין האב חייב ליתן לבנו ומתוך חיבת נשואין ראשונים רוצה להקנות באמירה אבל אב לבתו אף בנשואין שניים או שלישיים כן וזהו שלא הזכירו חלוקה זו בתלמוד שלנו מפני שהזכיר הבת עם הבן:
זה שאמרו בתלמוד המערב לא האח על ידי אחותו שאלו שם אפילו בכתב כלומר דוקא על פה הוא דלא מהני הא בכתב מהני או דילמא אפילו בכתב כלומר בלא קנין ומפני שהוא ככותב לחברו בחזקת שהוא חייב לו ואינו חייב לו ופירשוה אפילו בכתב וחזרו ושאלו בה אפילו אחר כלומר שמאחר שאינו קפיד בנשואיה אין לו לפטמו בדברים וודאי גמר והקנה והשיבו ונשמעינה מן הדא ולא האח על ידי אחותו כלומר וכל שכן באחר שאין לו עליו אלא צד מצוה ולא נתכוון אלא לפטומי מילי כדי שתנשא לו ואם כן כל שלא בקנין אינו כלום והוא שאמרו שם אף למדת הבן כן כיצד תן בתך לפלוני ואני נותן לך כך קח שדה של פלוני ואני נותן לך כך לא קנה שלא אמרוה בפסקת אבי חתן ואבי כלה אלא מחיבת החתון אבל אחר לא הא למדת שאם ואח הכל שוה לדין זה ומכל מקום במה שאמרו שם שאף בכתב אינו מועיל אין סומכין עליו וזהו מחלקת ריש לקיש ור׳ יוחנן בפרק הנושא באומר לחברו מנה אני חייב לך בשטר שלר׳ יוחנן חייב כלומר כל שחייב עצמו בשטר אף בלא קנין ואף בלא הלואה ומכל מקום אם נעשה בטעות פטור והוא שאמר בתלמוד המערב הכותב שטר חוב לחבירו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב לו ר׳ יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהו שאינו חייב ליתן לו כלום ומכל מקום גדולי הפוסקים כתבו בפרק הנושא אף בזו שהוא חייב ואיפשר דדוקא בדרך שכשכתב לא היה טועה אלא שלא נתקיים הדבר שעל ידו חייב עצמו אבל כל שאף שבשעה שכתבה שטעה לא והדברים צריכים בירור:
יש שואלים אם פסקו האבות זה לזה ולא הזכירו נשואין אלו בפרט ולא הספיקו לינשא ומת ארוס אם יכולה לתבוע את אביה מה שפסק לה וכן אם מתה כלה אם יכול הארוס לתבוע לאביו מה שפסק או שמא יכול לומר לא פסקתי אלא על דעת חתון זה וכתבו גדולי הפוסקים והמחברים שאין יכול לתבוע דלא נקנה באמירה עד שעת נשואין שכל הפוסק דעתו לכנוס וכן נראה ממה שאמרו פרק מציאת האשה הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו יכול הוא לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן לך איני רוצה ליתן ואמרו עליה בתלמוד המערב ולאו נקנין באמירה הם תני בר קפרא פוסק על מנת לכנוס ופירשו הם כל הפוסק לחתן דעתו על מנת לכנוס והרי הוא כמתנה הריני פוסק על מנת שתכנסנה ומעתה אם מת הארוס אף הבת אינה יכולה לתבוע את אביה ואע״פ שהמשנה עסוקה בפוסק לחתנו אין פיסקת חתנו אלא בשביל בתו ולזכות לבתו הוא מתכוין וכשמת הפסידה הבת את פסיקתו ואע״פ שקשורה באותם אירוסין שהרי היבם עומד במקום אחיו כל שכן במקום שאין שם זיקה וכן אם מתה הבת אין הבן יכול לתבוע את פיסקתו ומכל מקום גאוני הראשונים מפרשים פוסק על מנת לכנוס כלומר משנתנו בשהתנה בפירוש על מנת לכנוס אבל אם פסק סתם זכה היבם וכן הבת והבן:
יש שואלים בראובן שחייב עצמו בקנין או בשטר ליתן לחברו מנה לצורך נדונית בתו ומת האב יכולה הבת להוציא אותו מנה מיד אותו שחייב עצמו כן או לא שמא יכולה היא לומר תכף שחייבת עצמך ליתן מנה לצורך נדוניתי זכיתי בו שהרי לא חייבת עצמך לאבי אלא בשבילי אלא שאבי היה כשליח ביני לביניך וזכה בשבילי או שמא הוא אומר לא חייבתי עצמי אלא לאביך שהיה צריך לטרוח ולהשלים נדונייתך ורציתי לעשות עמו חסד וטובה לסייעו במה שיתן לך ומשמת איני חושש ביך ובנדוניתיך ואין לך עלי כלום כך ראיתיה לחכמי ההר והם מסתפקים בה והדברים נראין שחייב שמאחר שחייב עצמו בשטר ובקנין אין לאחריהן כלום:
שטרי נשואין ר״ל כתבה אין כותבין אותן אלא מדעת שניהם ר״ל שאם אמר הבעל לסופר לכתוב לאשתו כתבה בסך פלוני לא יכתוב עד שידע דעת האשה ופירשו הטעם שמא יפחות הוא סך שומת הדברים שהביאה לו יותר מן המותנה ביניהם ואחר שנכנסה לחפה והחתים לה כתבתה היא בושה מלהזמינו לדין על כך ואע״פ שאמרו כותבין שטר ללוה אע״פ שאין מלוה עמו בזה סתם הדברים אינו מוסר לו מעותיו עד שיגיע שטרו לידו ואפילו מסר אם פיחת אינו בוש על כך מלהזמינו לדין: כבר ביארנו בקדושי ביאה שלא סוף דבר כדרכה אלא אף בשלא כדרכה מקדשת משכבי אשה כתוב שני משכבות יש לה ועשה הכתוב אחד כחברו לכל דבר שהרי אף הבא על כל עריות שבתורה שלא כדרכה חייב כמו שיתבאר במקומו מעתה הבא על נערה בתולה המאורשה אפילו שלא כדרכה הוא והיא בסקילה ואפילו באו עליה עשרה שלא כדרכה כלם בסקילה הואיל ובתולה היא בכל ביאה וביאה ומכל מקום כל שבא עליה ארוס אפילו שלא כדרכה אין שם בתולה עוד עליה לחייב הבא עליה בסקילה אלא הרי היא כדין בעולה ודינם בחנק וגדולי המחברים כתבו שאף בעשרה הראשון בסקילה וכלם בחנק וכבר כתבנו דבריהם בסנהדרין פרק סורר: כבר ידעת באונס ומפתה נערה בתולה שלא נתארסה שמשלם קנס יראה מכאן שאף הבא עליה שלא כדרכה משלם קנס ואפילו באו עליה עשרה שלא כדרכה כלם משלמים קנס וכמו שאמר מודה רבי לענין קנס דכלהו משלמי ומדקאמר מודה אלמא [חכמים] נמי הכי סבירא להו ומכל מקום כל שבא עליה ארוס אף שלא כדרכה ונתארמלה הימנו אין עוד קנס אחריו וגדולי המחברים כתבו שכל שלא כדרכה אין בו קנס ויש לתמוה בדבריהם מסוגיא זו וממה שאמרו בכתבות פרק נערות במה שאמרו שם אי זהו בשת הכל לפי המבייש והמתבייש ושאלו בגמרא ואימא חמשים שקל אמר רחמנא בכלהו כלומר ולא תתחייב אלא בקנס לבד והשיבו אלו באו עליה שנים אחד שלא כדרכה ואחד כדרכה יאמרו בעל שלימה חמשים בעל פגומה חמשים כלומר ואעפ״כ כך הוא הדין עד שהביאה אחר כן מתחת אשר ענה כלומר הקנס אינו אלא מצד הענוי מכלל דאיכא בשת ופגם וכן ממה שאמרו ביבמות פרק הבא נבעלה שלא כדרכה פסלה לכהנה והקשו בה ממה שנאמר באונס ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו פרט לאלמנה לכהן גדול היכי דמי אלימא שאנסה בכדרכה מאי איריא משום אלמנה תיפוק ליה דבעולה היא והרי הוא אסור אף בבעילת עצמו הואיל ולא לשם נשואין נבעלה לו אלא בשאנסה שלא כדרכה דמשום אלמנה אין משום בעולה לא דאכתי בתולה היא ומאחר שמותר לו לקיימה חייב לנשאה אלא אם כן היא אלמנה וכל שכן שהיא בדין תשלומי קנס ומכל מקום בסנהדרין פרק סורר יראה שאינו חייב קנס אלא בכדרכה ממה שאמרו שם בסוגית אותם שמצילין אותם בנפשו אין לנערה חטא מות נער זה זכר נערה זו נערה המאורסה חטא אלו חייבי כריתות ורמינהי אלו נערות שיש להם קנס אחותו וכו׳ ואי אמרת נתן להצילו בנפשו אמאי יש לה קנס מתחייב בנפשו הוא ותירצה רב חסדא כגון שבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה שמאחר שבא עליה שלא כדרכה יצא מדין הצלה בנפשו שכך אמרו שם כל שנעבדה בה עבירה אין מצילין אותה בנפשו וקנס ליכא עד שיבא עליה כדרכה ומכל מקום אין זו קושיא ויש לדון שאפילו חזר ובא עליה שלא כדרכה משלם קנס ולא תפשוה בכדרכה אלא שהיא סתם ביאה ובראשונה הוא שהוצרכו להעמידה בשלא כדרכה כדי לחייב הבא עליה אחר כן בקנס שהרי הצלה בנפשו אין כאן שכבר העמידה בשלא כדרכה ויש על השני קנס אחר שעדין בתולה היא הא מכל מקום אף בחזר ובא עליה שלא כדרכה חייב בקנס וזה שלמד וחזר ובא עליה כדרכה מפני שסתם ביאה כך היא וגדולי המחברים פסקו שאין קנס אלא בכדרכה וכבר טרחנו להעמיד דבריהם בסנהדרין פרק סורר:
ויש מתמיהין לדעת ראשון היאך אפשר שלא יגע בבתוליה ומשלם קנס והלא תשלומי קנס אינם אלא בשביל סלוק הבתולים ולא לחנם הקפידה תורה בין נערה לבוגרת עד שפירשו בזו שלא כדרכה במקום בתולים ודרך הטיה שהבתולים קיימים אלא שנתמעכו קצת אבל שלא כדרכה ממש בהפיכת השלחן לא ואין הדברים נראין: קדושין שאין מסורין לביאה כגון שיאמר לשתי אחיות אחת מכם מקדשת לי אע״פ שאין כאן קדושין ודאי מכל מקום יש בהם סרך קדושי ספק להצריכם גט כמו שיתבאר במקומו במסכתא זו (קידושין נ״א.): וכבר ביארנו שהיבמה נקנית בביאה ולא בכסף ובאמה העבריה הפך הדברים שנקנית בכסף ולא בביאה כמו שיתבאר: יש שואלין בנערה בתולה שאינה מאורסה שבאו עליה עשרה ועדין היא בתולה שכלם בדין קנס איזה מהן בדין ולו תהיה לאשה ובתלמוד המערב אמרו שהרשות בידה לברור ונסח דבריהם בכתבות פרק שלישי בררה לה אחד מהן נפטרו כלן אמרה אי אפשי בו חוזרת ובוררת כלומר שאע״פ שבררה כל שלא נתקדשה לו עדין אם מתחרטת בברירתה חוזרת ובוררת וכן שאלו אם צריכה קדושין אחרים או אם תתקדש באותה ביאה אע״פ שלא היו בה עדים שיאמר לה בעדים התקדשי לי באותה ביאה של שעת פתוי או אונס ואין זו שאלה אלא ודאי צריכה קדושין אחרים:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush