גמ׳. מכלל דאיכא מידי דחילול שבת הוי, ואין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו כרת, מאי היא תחומין, ואליבא דרבי עקיבא.

עיין ברמב״ם (פכ״ז מהל׳ שבת ה״א – ה״ב) שפסק די״ב מיל אסור מדאורייתא, ולא נחלקו ר״ע ורבנן אלא באלפים אמה אי הוי איסור דאורייתא או דרבנן. ולהרמב״ם צ״ע מדוע נקטה הגמ׳ דמשכחת לה מידי דהוי חילול שבת אך אין חייבין על שגגתו חטאת וזדונו כרת כגון תחומים אליבא דר״ע, דהו״ל למימר בי״ב מיל ואליבא דכולי עלמא. ועיין בהשגת הרמב״ן לספה״מ (מצות ל״ת שכ״א) שהקשה על הרמב״ם מסוגיין.

משנה. המקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם קללם בכנוי ר״מ מחייב וחכמים פוטרין.

עיין בסוגית הגמ׳ וז״ל מאן חכמים ר׳ מנחם ב״ר יוסי הוא, דתניא ר׳ מנחם ב״ר יוסי אומר בנקבו שם יומת מה ת״ל שם לימד על מקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקללם בשם עכ״ל, ופרש״י (ד״ה בנקבו יומת) וז״ל היה לו לכתוב, מה תלמוד לומר שם אם אינו ענין לו דהא כתיב ונוקב שם תנהו ענין למקלל אביו ואמו, ור׳ מנחם לא סבירא ליה הא דדרשינן לעיל (נו.) מהאי קרא עד שיברך שם בשם, ואפילו לא ברך שם בשם אלא יתברך יוסי, ר׳ מנחם בר׳ יוסי מחייב עליה עכ״ל. והנה לענין מגדף את ה׳ פסק הרמב״ם דלא כר׳ יוסי ב״ר מנחם שפסק (פ״ב מהל׳ עכו״ם ה״ז) וז״ל אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד של ארבע אותיות שהוא אל״ף דל״ת נו״ן יו״ד ויברך אותו בשם מן השמות שאינם נמחקים שנאמר ונוקב שם ה׳ על השם המיוחד חייב סקילה ועל שאר הכינוים באזהרה וכו׳ עכ״ל. ואעפ״כ לענין מקלל אביו ואמו פסק כחכמים (כר׳ מנחם ב״ר יוסי) שכתב (פ״ה מהל׳ ממרים ה״א – ה״ב) וז״ל המקלל אביו ואמו נסקל וכו׳, אינו חייב סקילה עד שיקללם בשם מן השמות המיוחדין, אבל אם קללם בכינוי פטור מן הסקילה, ולוקה כדרך שלוקה על קללת כל אדם כשר מישראל עכ״ל, וצ״ע^א.

ונראה לבאר הרמב״ם עפ״י דברי הר״ן (חידושי הר״ן ד״ה בנקבו שם) וז״ל בנקבו שם יומת לימד על מקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקללם בשם, פירש״י ז״ל דכיון דכתיב ונוקב שם מייתר ליה בנקבו שם דלא סבירא לי׳ לר׳ מנחם בר יוסי מאי דדרשינן מיניה לעיל דאינו חייב עד שיברך שם בשם. ואין פירושו מחוור, דאם כן ר׳ מנחם בר׳ יוסי דאיתמר בלשון חכמים הילכתא כותיה ואנן קי״ל כמתניתין וכברייתא דאינו חייב עד שיברך שם בשם ואם כן הא הויא תיובתא. לפיכך פירשו דאף ע״ג דקרא לא משתעי אלא במגדף מכל מקום מכיון שסמך הכתוב נקיבת שם אצל מיתה בא ללמד על כלל המומתין בענין השם שאין חיובן אלא בנקיבת שם וזה נכון עכ״ל. ונראה לבאר דלפי הר״ן החיוב סקילה בנוקב את השם היינו משום איסור מוציא שם שמים לבטלה בקללה, ובעינן שיקלל בא׳ משבעה שמות המיוחדין גם במגדף וגם במקלל אביו ואמו, דחייב מיתה על שהוציא שם משמות המיוחדים לבטלה בקללה. ונמצא דיש בהוצאת שם שמים לבטלה ג׳ דרגות של חיוב: א) מוציא שם שמים לבטלה בעלמא דהוי איסור עשה מקרא ד״את ה׳ אלוקיך תירא״, ב) המוציא שם שמים לבטלה בשבועת שוא ובברכה שאינה צריכה דעובר בלאו ד״לא תשא שם אלוקיך לשוא״, ג) מוציא שם שמים במסגרת של קללה דחייב סקילה מגזה״כ מיוחדת ד״ונקב שם השם מות יומת״ וזה כולל מגדף ומקלל אביו ואמו. והא דילפינן דבעינן שם במקלל אביו ואמו אינו נלמד באם אינו ענין בעלמא אלא דנלמד מגזה״כ ״ונקב שם השם מות יומת״ דחל חיוב סקילה, במגדף ומקלל אביו ואמו למוציא שם שמים לבטלה בצורה של קללה.

משנה. המקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם קללם בכנוי ר״מ מחייב וחכמים פוטרין.

עיין ברש״י ד״ה עד שיקללם בשם וז״ל שיקלל בשמות הגמורין, קללם בכנוי וז״ל כגון שדי צבאות חנון רחום עכ״ל. והנה עיין ברמב״ם (פ״ב מהל׳ עכו״ם ה״ז) וז״ל אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד של ארבע אותיות שהוא אל״ף דל״ת נו״ן יו״ד ויברך אותו בשם מן השמות שאינם נמחקים וכו׳ ויש מי שמפרש שאינו חייב אלא על שם יו״ד ה״א וא״ו ה״א ואני אומר שעל שניהם הוא נסקל עכ״ל. ומבואר דבמגדף בעינן שם המתברך דהיינו שם בן ד׳ אותיות ושם המברך דהוא א׳ מן הז׳ שמות שאינן נמחקין (עיין ברמב״ם פ״ו מהל׳ יסוה״ת ה״ב). אמנם במקלל אביו ואמו בעינן רק שם המברך ומשו״ה חייב אם קיללם בא׳ מן הז׳ שמות שאינן נמחקין (עיין ברמב״ם פ״ה מהל׳ ממרים ה״ב). וי״ל דזוהי כוונת רש״י ״שיקלל בשמות הגמורין״ כלומר בז׳ שמות שאינן נמחקין. אמנם יש להעיר במש״כ רש״י שקללם בכנוי היינו בשדי או בצבאות, דכתב הרמב״ם (פ״ו מהל׳ יסוה״ת ה״ב) וז״ל ושבעה שמות הם, השם הנכתב יו״ד ה״א וא״ו ה״א והוא השם המפורש, או הנכתב אדני, ואל, אלוה, ואלהים, ואלהי, ושדי, וצבאות, כל המוחק אפילו אות אחת משבעה אלו לוקה עכ״ל. ומבואר דשם שדי וצבאות הויין מהז׳ שמות שאינן נמחקין ולמה נקט רש״י דהן כנויין. ויתכן שרש״י סובר דחל חיוב רק אם קילל אביו ואמו בא׳ מהשמות שאינן נמחקין בתורת עצמן ואילו שדי וצבאות אינן נמחקין רק כשהן מצורפין לשם אחר, אבל בתורת עצמן לא הויין שמות שאינן נמחקין ולכן אינן מחייבים קללת אביו ואמו.

משנה. המקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם.

עיין בתורת כהנים (פ׳ קדושים פרשה ד׳ פרק ט׳ ה״א) וז״ל איש אין לי אלא איש, אשה מנין תלמוד לומר איש איש כי יקלל אלהיו, ואת אביו ולא את אבי אביו, ואת אמו, ולא את אבי אמו, אביו ודאי ולא הספק, אמו ודאית לא הספק עכ״ל, וכן פסק הרמב״ם (פ״ה מהל׳ ממרים ה״ג) וז״ל וכן המקלל אבי אביו ואבי אמו הרי זה כמקלל אחד משאר הקהל עכ״ל. ונראה לבאר דקס״ד אמינא דמאחר שיש מצות כיבוד אב ואם לאבי אביו הו״א שחל נמי איסור מיוחד דמקלל אביו במקלל אבי אביו, וקמ״ל דחל חיוב סקילה רק במקלל אביו ואמו ולא במקלל אבי אביו ואבי אמו. ועיין ברמב״ם (פ״ה מהל׳ ממרים הט״ו) וז״ל ולא על הכאה ולא על הקללה בלבד הקפידה תורה אלא אף על הבזיון, שכל המבזה אביו או אמו אפילו בדברים ואפילו ברמיזה הרי זה ארור מפי הגבורה, שנאמר ארור מקלה אביו ואמו וכו׳ עכ״ל. ומבואר דיש איסור לבזות אביו ואמו. אך נראה דמצות כיבוד או״א ואיסור ביזוי או״א הם ב׳ דינים נפרדים ואינן תלויין זה בזה, דהרמב״ם הביא דיני כיבוד או״א בפ״ו מהל׳ ממרים ואילו איסור ביזוי הביא בפרק ה׳ מהל׳ ממרים. ולכן יתכן שחל מצות כיבוד או״א באבי אביו ובאבי אמו אך ליכא איסור מיוחד לקללם, דיסוד איסור קללה הוא משום איסור ביזוי או״א דהוי איסור בפנ״ע ואינו תלוי בחיוב מצות כיבוד אב ואם. ולפי״ז יש לבאר שיטת הריב״ש (שו״ת הריב״ש סימן ר״כ) שאע״פ שחל מחילה להפקיע מצות כיבוד או״א ליכא מחילה על ביזוי אב ואם, דרק לגבי חובת כיבוד הויין האב ואם בעלים למחול. ומבואר דיש ב׳ דינים נפרדים: מצות כיבוד אב ואם ואיסור ביזוי אב ואם, ואיסור מקלל או״א הוא מיוסד באיסור ביזוי, ומשו״ה אע״פ דחל מצות כיבוד באבי אביו ואבי אמו מ״מ ליכא בהו חיוב מקלל אביו כי איסור ביזוי אינו תלוי במצות כיבוד אב ואם.

ולפי״ז מיושב נמי פסק הרמב״ם שפסק (פ״ו מהל׳ ממרים ה״ג) שכיבוד אב ואם הוא משל אב, ואעפ״כ פסק בפ״ו מהל׳ ממרים (ה״ז) וז״ל עד היכן הוא כיבוד אב ואם, אפילו נטלו כיס של זהובים שלו והשליכו בפניו לים לא יכלימם ולא יצער בפניהם ולא יכעוס כנגדם אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק, ועד היכן מוראן אפילו היה לובש בגדים חמודות ויושב בראש בפני הקהל ובא אביו ואמו וקרעו בגדיו והכוהו בראשו וירקו בפניו לא יכלימם אלא ישתוק ויירא ויפחד ממלך מלכי המלכים שצוהו בכך וכו׳ עכ״ל. וצ״ע דהרי הרמב״ם פסק דחיוב כיבוד או״א הוא משל אב וא״כ למה כתב שאפילו נטלו כיס זהובים שלו (של הבן) והשליכו בפניו לים לא יכלימם ולא יכעוס אלא ישתוק, ותירץ הכסף משנה שם וז״ל ויש לומר דסבירא ליה דכי אמרינן דוקא משל אב הני מילי לכבדו אבל כדי שלא לצערו יש לו לאבד כל ממון שבעולם עכ״ל. ומבואר דיש ב׳ דינים נפרדים - חיוב כיבוד דהוא משל אב, ואילו איסור שלא לבזות אביו הוי משל בן דחייב ליתן כל ממונו שלא לעבור על לאו ואיסור דבזיון.

משנה המקלל אביו ואמו.

עיין ברמב״ם (פ״ה מהל׳ ממרים ה״א) וז״ל המקלל אביו ואמו נסקל שנאמר אביו ואמו קלל דמיו בו, ואחד המקלל בחייהן או לאחר מיתתן הרי זה נסקל, וצריך עדים והתראה כשאר כל מחוייבי מיתות בית דין, ואחד האיש ואחד האשה וכן הטומטום והאנדרוגינוס, והוא שיהיו גדולים שהגיעו לכלל העונשין עכ״ל. ובהלכה ז׳ (שם) כתב וז״ל המכה אביו ואמו מיתתו בחנק וכו׳ א׳ האיש וא׳ האשה וכן הטומטום ואנדרוגינוס והוא שיגיע לכלל העונשין עכ״ל. ונראה דחיוב חנק במכה אביו חל רק על גדול שהגיע לכלל עונשין, דקטן לאו בר עונשין הוי, אך בנוגע לחיוב מקלל אביו י״ל דמלבד הדין דקטן לא הוי בר עונשין כמו״כ יש חסרון דקטן לאו בר הפלאה הוא וקללה מהווה חלות הפלאה וכדאיתא בגמ׳ שבועות (לו.) ״ארור בו נידוי בו קללה בו שבועה״. ועוד יל״ע האם חל קללה ע״י מופלא סמוך לאיש כמו דחלה הפלאה דנדר או לא, ונ״מ לגבי איש המתפיס בקללה שנעשה ע״י מופלא סמוך לאיש אי מחייב משום מקלל אביו או לא.

עוד יש להעיר בדיני מקלל אביו, דכתב הרמב״ם (פ״ה מהל׳ ממרים ה״ט – ה״י) וז״ל וכן גר שהורתו שלא בקדושה אף על פי שלידתו בקדושה אינו חייב על מכת אביו וקללתו, כשם שאינו חייב על אביו כך אינו חייב על אמו, שנאמר ומקלל אביו ואמו את שהוא חייב על אביו חייב על אמו וזה שאינו חייב על אביו אינו חייב על אמו עכ״ל. ועיין בתו״כ (פ׳ קדושים פרשה ד׳ פרק ט׳) ״אביו ואמו קילל, מה תלמוד לומר לפי שנאמר ומקלל אביו ואמו מות יומת, יכול לא יהיה חייב עד שיקלל שניהם בבת אחת תלמוד לומר אביו קילל אמו קלל, אפילו אחד מהם, והלא הגר חייב על אמו ואינו חייב על אביו דברי רבי יוסי הגלילי, ר׳ עקיבא אומר אביו ואמו קלל, את שהוא חייב על אביו חייב על אמו, ואת שאינו חייב על אביו אינו חייב על אמו״. ונראה דהרמב״ם פסק כשיטת ר״ע, ויש להסתפק אי הוי גזה״כ בעלמא או דילמא דנאמר כאן הלכה באמהות שבן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אין לו אם בנוגע לאיסור הכאה וקללה מכיון דחל עליו חלות שם גר. דעיין בגמ׳ יבמות (דף עח.) ״אמר רבא נכרית מעוברת שנתגיירה בנה א״צ טבילה, אמאי אין צריך טבילה, וכי תימא משום דרבי יצחק, דאמר רבי יצחק דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ, רובו שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ, והא אמר רב כהנא לא שנו אלא רובו אבל כולו חוצץ, שאני עובר, דהיינו רביתיה״, ומבואר דחל חלות גירות בעובר. וכן יש להביא ראייה מדברי הרמב״ן (הובא בנימוקי יוסף יבמות טז. בדפי הרי״ף) שהביא ראייה שאפשר לגר לטבול ואח״כ למול מעובר שנתגייר במעי אמו, וז״ל דגיורת מעוברת שטבלה בנה אין צריך טבילה ואמרינן לה התם אפילו למ״ד דעובר לאו ירך אמו וכו׳ עכ״ל. ומוכח דהרמב״ן סובר שעובר במעי אמו טובל טבילת גירות בטבילת האם ולאחר שנולד הריהו מל מילת גירות לאחר שכבר טבל לשם גירות. ומבואר דחל עליו חלות דין גר, וי״ל דמשו״ה אינו חייב בקללת אמו, דלא הויא אמו דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. אמנם עיין בתוס׳ לקמן (דף סח: ד״ה קטן) שנסתפקו אי גר שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה יורש את אמו או לא, ומשמע דלפי הצד שבתוס׳ דיורש את אמו דמיקרי אמו לכל דינים. ולפי״ז י״ל דיש גזה״כ בעלמא דכל שאינו חייב על אביו אינו חייב על אמו. ולכאורה תהיה נפ״מ בזה לענין נכרי הבא על בת ישראל, האם חל חיוב מקלל אמו שהרי אין חסרון באמהות דמתייחס לאמו, אולם אי נימא דיש גזה״כ בעלמא שאינו חייב על קללת אמו אא״כ חייב הוא על קללת האב אזי הדין הוא שפטור מאחר שאינו מתחייב על האב דהוי נכרי. ועוד נפ״מ בהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אם נימא דלא חשיבא אמו אזי כשהכה את האם ליכא כלל מעשה עבירה, משא״כ אי הוי גזה״כ בעלמא י״ל דשפיר מהווה מעשה עבירה שהכה את אמו אך חל גזה״כ דפטור מעונשין.

גמ׳. ת״ר איש מה ת״ל איש איש לרבות טומטום ואנדרוגניוס.

לכאורה צ״ע למה בעינן ריבוי מיוחד לרבות טומטום ואנדרוגינוס לחיוב מקלל או״א, דהרי ממ״נ גם בן וגם בת חייבים. ויתכן לומר דהוה ס״ד דחיוב מקלל אביו ואמו דומה לחיוב בן סורר ומורה, והו״א דדוקא בן חייב - ולא בת או טומטום ואנדרוגינוס. ויש להוסיף דבבן סורר ומורה המחייב אינו מעשה העבירה והלאו דלא תאכלו על הדם אלא המחייב הוא חלות שם בן סורר ומורה והמרידה באביו ואמו, ומשו״ה אם מחלו לו לאביו ואמו קודם שנגמר דינו הריהו פטור (רמב״ם פ״ז מהל׳ ממרים ה״ח), וזוהי כוונת הגמ׳ דבן סורר ומורה על שם סופו נהרג - שאין המחייב מעשה העבירה אלא חלות השם בן סורר ומורה בגברא. וי״ל דגזה״כ דאיש איש לרבות טומטום ואנדרוגינוס חידשה דהמחייב דמקלל אביו ואמו הוא מעשה העבירה ולא המרידה באב ואם, ומשו״ה אף טומטום ואנדרוגינוס חייבים, ולא דמי לבן סורר ומורה. ולפי״ז י״ל דלגבי מקלל אביו או אמו לא מהני מחילה, דהמחייב הוי עצם מעשה העבירה ולא המרידה באביו ואמו. (ועיין ברמב״ם פכ״ו מהל׳ סנהדרין ה״ו).

גמ׳. עונש שמענו אזהרה מנין ת״ל אלהים לא תקלל וגו׳ אם היה אביו דיין הרי הוא בכלל אלהים לא תקלל ואם היה אביו נשיא הרי הוא בכלל ונשיא בעמך לא תאור אינו לא דיין ולא נשיא מנין אמרת הרי אתה דן בנין אב משניהן לא ראי נשיא כראי דיין ולא ראי דיין כראי נשיא וכו׳ הצד השוה שבהם שהן בעמך ואתה מוזהר על קללתן אף אני אביא אביך שבעמך ואתה מוזהר על קללתו מה להצד השוה שבהן שכן גדלותן גרמה להן, ת״ל לא תקלל חרש באומללים שבעמך הכתוב מדבר וכו׳ מאי לא תקלל ש״מ תרתי.

עיין ברמב״ם בספר המצוות (מצות לא תעשה שי״ח) וז״ל והמצוה השי״ח היא שהזהירנו שלא לקלל אב ואם. אמנם לשון התורה בעונש הוא מבואר באמרו (שם כא יז) ומקלל אביו ואמו מות יומת. והוא מכלל הנסקלין (סנה׳ נג.). ואפילו קלל אחד מהם בשם אחר מותו במזיד נסקל (שם פה:). אולם האזהרה הנה לא התבאר בכתוב מבואר. לא אמר לא תקלל אביך. אבל קדם לנו כי באה האזהרה מקללת כל איש מישראל וזה כולל האב וזולתו. ובמכילתא אמרו מקלל אביו ואמו מות יומת עונש שמענו אזהרה מנין תלמוד לומר אלהים לא תקלל אם דיין הוא אביך הרי הוא בכלל אלהים ואם נשיא הרי הוא בכלל נשיא ואם בור הרי הוא בכלל לא תקלל חרש הרי אתה דן בנין אב משלשתן וכו׳ עד הצד השוה שבהם שהן בעמך ואתה מוזהר על קללתם אף אביך שבעמך אתה מוזהר על קללתו וכו׳ עכ״ל. והשיג עליו הרמב״ן (שם) וז״ל כתב הר״ב והמצוה שי״ח שנמנע כל איש ממנו מלקלל את אביו ואת אמו והמצוה שי״ט שנמנענו מלהכות האבות. ואני אומר כיון שאזהרת האבות בקללה ובהכאה לא באה אלינו אלא מפני שהם בכלל ישראל שהוזהרנו על כולם אף על פי שגזר באלו עונש אחר אינם מניעות נמנות לעצמן כי אין חשבוננו בעונשין אלא בלאוין והרי הרב אומר כן שאין בהכאת האבות וקללתן אלא הלאוין הנאמרים בכלל כל אדם שהם כוללין האב וזולתו וא״כ היאך ימנו האישים אחד אחד. ובאמת שזה דבר ברור בהכאה שלא הוזכר בה בתורה כתוב או רמז זולתי אזהרת פן יוסיף הכוללת כל אדם וכן הדבר בקללה לפי מדרשי התלמוד וכמו שכתב הרב בכאן וכו׳ עכ״ל. ומבואר דהרמב״ם מנה לאו בפנ״ע לקלל אב ואם. והרמב״ן חולק עליו דאין איסור לאו מסוים אלא זה נלמד מבנין אב מקללת כל אדם מישראל. ועיין ברמב״ן עה״ת (ויקרא יט:יד) וז״ל לא תקלל חרש אין לי אלא חרש, מנין לרבות כל אדם, תלמוד לומר בעמך לא תאור, א״כ למה נאמר חרש, מה חרש מיוחד שהוא בחיים יצא המת שאינו בחיים, לשון רש״י, והוא שנוי בתורת כהנים (פרשה ב יג). אבל המדרש בגמרא (סנהדרין סו א) אינו כן, אלא הזהיר הכתוב בנכבדים בעם הדיין והנשיא, שאמר (שמות כב כז) אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור, וחזר והזהיר באמללים שבעם והוא החרש, ומהם ילמדו בנין אב אל כל שאר העם, כי מן הראש ועד הסוף הכל בכלל האזהרה עכ״ל. ומבואר דהרמב״ן סובר שאין איסור לאו ואזהרה מיוחדת בפנ״ע לקלל אב ואם, אלא הם נכללים בכלל האיסור לקלל כל אדם מישראל, וצ״ל דהרמב״ם סובר דמאחר שיש חילוק בעונשין על כרחך דהויין אזהרות נפרדות, וכ״כ הרמב״ן בהשגות לספה״מ (שם) וז״ל אבל הרב נהג בכאן מניינו כדעת בעל ההלכות (אות יד כח לו) שמנה בלאו דלא תנאף נערה המאורשה ואשת איש ובת כהן מפני שינוי העונשין האמורין בהן והוא הלעיג עליו בעיקר השביעי (עמ׳ קלח ב) עכ״ל. ויש ליישב קושיית הרמב״ן דהתם יש מעשה עבירה אחת של זנות עם אשת איש ולכן אין ראוי למנות ג׳ לאווין נפרדים, משא״כ מקלל אביו ואמו הוי מעשה עבירה בפנ״ע שחלוקה ממקלל חבירו ישראל, דבמקלל חבירו ישראל יסוד האיסור הוי איסור קללה, משא״כ במקלל או״א דחלות שם האיסור הוא משום ביזוי אב ואמו, ומשו״ה סובר הרמב״ם דמאחר שחלוקין הן בעונשיהן דנמנין כלאווין נפרדים.

ועיין ברמב״ם (פ״ה מהל׳ ממרים ה״ד) וז״ל אזהרה של מקלל אביו ואמו מנין, עונש שמענו בפירוש אבל האזהרה הרי היא בכלל לא תקלל חרש, הואיל והוא מוזהר שלא לקלל אדם מישראל הרי אביו בכלל ישראל עכ״ל. ולכאורה משמעות דבריו הם כדברי הרמב״ן בפ׳ קדושים (הנ״ל) שאין לאו מיוחד לקלל או״א אלא דזה בכלל האיסור לקלל כל אדם מישראל, ולפי״ז צ״ע למה יש איסור לקלל אביו לאחר מיתה והרי ליכא איסור קללה לקלל חבירו ישראל לאחר מיתה. והנה יש לפרש הטעם דחל איסור קללה לקלל אביו ואמו אף לאחר מיתתם (לקמן פה:), משא״כ בשאר בני אדם מישראל ליכא איסור קללה לאחר מיתה בב׳ אופנים: א) י״ל דיסוד המחייב של קללת אדם מישראל הוי הבושת והצער, וכן משמע מלשון הרמב״ם (פכ״ו מהל׳ סנהדרין ה״א) שכתב וז״ל ויראה לי שהמקלל את הקטן הנכלם לוקה עכ״ל, משא״כ קללת אב ואם המחייב אינו הבושת אלא הבזיון לכבוד אביו ואמו וכדמשמע מלשון הרמב״ם (פ״ה מהל׳ ממרים הט״ו) וז״ל ולא על הכאה ולא על הקללה בלבד הקפידה תורה אלא אף על הבזיון וכו׳ עכ״ל. ולכן חל חיוב מקלל אב ואם לאחר מיתה דאף לאחר מיתה יש בקללתן בזיון לכבוד או״א, משא״כ בשאר אדם מישראל דהמחייב הוי בושת וצער וליכא בושת וצער לאחר מיתה, ומשו״ה ליכא איסור קללה לאחר מיתה. אמנם לפי״ז צ״ע היאך שייך למילף איסור קללת אב ואם מקללת שאר אדם מישראל, ולומר שחל איסור קללת או״א לאחר מיתה. ב) עוד י״ל דיסוד האיסור דמקלל אדם מישראל וקללת או״א הוא חלות איסור אחד, ואין האיסורים חלוקים ביסוד גדרם, אלא דהחילוק בין מקלל או״א לאחר מיתה למקלל שאר אדם מישראל לאחר מיתה הוא דבאביו אף לאחר מיתה יש מצות כיבוד אב ואם ולכן יש גברא המחייב כבוד אף לאחר מיתה, משא״כ בשאר אדם מישראל ליכא גברא לאחר מיתה המחייב איסור קללה. ולפי״ז מיושב שיטת הרמב״ם והרמב״ן דאע״פ דילפינן איסור קללת אב ואם מאיסור קללת כל אדם מישראל מ״מ חל איסור לקלל אב ואם לאחר מיתה אע״פ שאין איסור לקלל חבירו מישראל לאחר מיתה.

גמ׳. אם היה אביו דיין הרי הוא בכלל אלהים לא תקלל, ואם היה אביו נשיא הרי הוא בכלל ונשיא בעמך לא תאר, אינו לא דיין ולא נשיא מניין אמרת הרי אתה דן בנין אב משניהן לא ראי נשיא כראי דיין, ולא ראי דיין כראי נשיא. לא ראי דיין כראי נשיא שהרי דיין אתה מצווה על הוראתו, כראי נשיא שאי אתה מצווה על הוראתו. ולא ראי נשיא כראי דיין שהנשיא אתה מצווה על המראתו, כראי דיין שאי אתה מצווה על המראתו. הצד השוה שבהם שהן בעמך, ואתה מוזהר על קללתן אף אני אביא אביך שבעמך ואתה מוזהר על קללתו.

ופרש״י (בד״ה בנין אב משניהם) וז״ל דמחד מינייהו לא אתיא, דאיכא למיפרך מה לדיין שכן אתה מצווה וחייב מיתה על הוראתו, שנאמר (דברים יז) ושמרת לעשות ככל אשר יורוך והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי וגו׳, ובנשיא איכא למיפרך שכן אתה חייב מיתה על המראתו, שלא למרוד בצוויו ולהמרות את פיו שנאמר כל איש אשר ימרה את פיך וגו׳ עכ״ל. ויש להעיר דהדין שמצווין לשמוע להוראת הדיין וחייבין מיתה על הוראתו חלה בדיין שבסנהדרין הגדול, ומשמע דהאיסור לקלל דיין חל רק בדיין שבסנהדרין הגדול, ולא בסתם סמוך, ודלא כהמנחת חינוך (מצוה ס״ט אות ד) שנקט שחל איסור קללת דיין בכל דיין סמוך.

ובמש״כ רש״י דנשיא אתה מחוייב מיתה על המראתו שלא למרוד בציוויו ולהמרות את פיו, משמע דמיירי במלך שמצווין שלא להמרות את ציווי המלך דהוי מורד במלכות. אמנם עיין ברמב״ם (פכ״ו מהל׳ סנהדרין ה״א) שכתב וז״ל כל המקלל דיין מדייני ישראל עובר בלא תעשה שנאמר אלהים לא תקלל, וכן אם קלל הנשיא אחד ראש סנהדרי גדולה או המלך הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר ונשיא בעמך לא תאור וכו׳ עכ״ל. ועיין ברמב״ן עה״ת (שמות כב:כז) שנסתפק האם האיסור היא לקלל את המלך או אף לקלל נשיא הסנהדרין^א. ונראה דאליבא דהרמב״ם חל חלות שם נשיא בגברא בראש הסנהדרין, ודין נשיא וראש הסנהדרין אינו רק דין בהלכות ב״ד הגדול וסדר הוראות של ב״ד הגדול אלא דמהוה חלות שם בגברא ומשו״ה חייבין מיתה על קללתו^ב. אמנם נראה דאפילו להרמב״ם בסוגיין מיירי במלך דאמרינן ״לא ראי דיין כראי נשיא שהרי דיין אתה מצווה על הוראתו, כראי נשיא שאי אתה מצווה על הוראתו״ ומוכח דלא איירי בנשיא סנהדרין הגדול, דהרי מצווין על הוראתו אלא מיירי במלך.

אמנם יש להעיר דאמרינן בגמ׳ ״ולא ראי נשיא כראי דיין שהנשיא אתה מצווה על המראתו, כראי דיין שאי אתה מצווה על המראתו״, וצ״ע דכמו שיש איסור להמרות ציווי המלך כמו״כ יש דין זקן ממרא שאסור לחלוק ולהמרות כנגד סנהדרין הגדול. וי״ל דבמלך חל איסור להמרות את ציוויו אף במילי דעלמא ובדברי הרשות, משא״כ בסנהדרין חל איסור המראה לחלוק על פסק דינם בדיני התורה, והיינו דאמרינן ״נשיא אתה מצווה על הוראתו״ – כלומר שאסור לחלוק על פסק דין והוראת דיני התורה של סנהדרין הגדול, אך אין איסור לחלוק עליהם במילי דרשות. ועוד נראה דיש חילוק בין איסור המראת המלך והמראת דיין שבסנהדרין, דבמורד במלכות חלה ההמראה כנגד הגברא דהמלך ואילו בזקן ממרא ההמראה היא כנגד ההלכה ופסק דין הסנהדרין ולא כנגד הגברא דדיין שבסנהדרין הגדול. אולם יש להעיר דהרמב״ם והרמ״ה נחלקו בדין (לעיל יד:) ״מצאן אבית פגי והמרה עליהן יכול תהא המראתו המראה ת״ל וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם״, דהרמ״ה (עיין ביד רמ״ה יד: ד״ה דקתני עריפת העגלה) פירש דכדי להתחייב משום זקן ממרא בעינן שימרה על הוראה שהורו ב״ד הגדול כשהיו בלשכת הגזית, ואף אם אינם יושבין בלשכת הגזית בשעה שממרא בהן חייב. ואילו הרמב״ם פסק דצריך להמרות בהן כשהן יושבין בלשכת הגזית שכתב (פ״ג מהל׳ ממרים ה״ה) וז״ל אין זקן ממרא חייב מיתה עד שיהא חכם שהגיע להוראה סמוך בסנהדרין ויחלוק על בית דין בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת או בתפילין ויורה לעשות כהוראתו, או יעשה הוא על פי הוראתו ויחלוק עליהן והן יושבין בלשכת הגזית עכ״ל, ומבואר דלהרמב״ם אינו חייב מיתה אא״כ חולק על הסנהדרין כשהן יושבין בלשכת הגזית ודין מקום גורם חל בשעת ההמראה, משא״כ הרמ״ה סובר שדין מקום גורם חל לגבי ההוראה. וי״ל דהרמ״ה והרמב״ם נחלקו האם ההמראה היא כנגד ההלכה ופסק דין של הוראת ב״ד הגדול, או דההמראה חלה כנגד הגברא שהוא דיין בסנהדרין הגדול. דהרמ״ה סובר שההמראה היא כנגד פסק דין והוראת ב״ד הגדול, ומשו״ה סובר דאם הורו הוראה זו בלשכת הגזית ואח״כ יצאו ומצאן מחוץ ללשכת הגזית וחולק עליהן הוי זקן ממרא משום שמורד כנגד הוראת ב״ד הגדול. משא״כ הרמב״ם סובר שלא חלה ההמראה אא״כ הן יושבין בלשכת הגזית וחלה עליהן חלות שם מינוי בגברא דיין שבסנהדרין הגדול, דההמראה היא כנגד הגברא של דיין שבסנהדרין הגדול. ועיין בגמ׳ (לקמן פח.-פח:) ״ת״ש דאמר רבי יאשיה שלשה דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים וכו׳ זקן ממרא שרצו בית דינו למחול לו מוחלין לו. וכשבאתי אצל חבירי שבדרום, על שנים הודו לי, על זקן ממרא לא הודו לי, כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל״. ולכאורה יסוד המחלוקת בין זעירא לחכמים שבדרום הוא אם המחייב דהמראה הוי שממרא כנגד הגברא דדיין שבסנהדרין - דא״כ שפיר יכול למחול, משא״כ החכמים שבדרום ס״ל דיסוד המחייב דזקן ממרא הוא משום שחולק על ההלכה והוראת פסק דין דסנהדרין הגדול, ולכן ס״ל שהב״ד אינם יכולים למחול, דאינם בעלים למחול על ההמראה. וצ״ע דביארנו שהרמב״ם סובר שחלה ההמראה כנגד הגברא דדיין שבסנהדרין ומשו״ה חל דין זקן ממרא רק באופן שחולק על הסנהדרין כשהן יושבין בלשכת הגזית, וצ״ע א״כ אמאי פסק הרמב״ם שאין הסנהדרין יכולים למחול שכתב (פ״ג מהל׳ ממרים ה״ד) וז״ל אבל זקן ממרא האמור בתורה הוא חכם אחד מחכמי ישראל שיש בידו קבלה ודן ומורה בדברי תורה כמו שידונו ויורו כל חכמי ישראל שבאת לו מחלוקת בדין מן הדינים עם בית דין הגדול, ולא חזר לדבריהם אלא חלק עליהם והורה לעשות שלא כהוראתן, גזרה עליו תורה מיתה ומתודה ויש לו חלק לעולם הבא, אף על פי שהוא דן והן דנים הוא קבל והם קבלו הרי התורה חלקה להם כבוד, ואם רצו בית דין למחול על כבודן ולהניחו אינן יכולין כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל עכ״ל. וי״ל דלהרמב״ם יסוד המחלוקת בין זעירא לחכמים הוא דזעירא סובר שהחיוב מיתה דזקן ממרא הוא מדין כבוד הב״ד והחיוב מיתה הוא להם ולכן ב״ד הוי בעלים שיכולים למחול לו ולפוטרו ממיתה. משא״כ החכמים סוברים שאין הב״ד בעלים למחול על כבודם, דב״ד הגדול הם מייצגים את כלל ישראל, וכבודם היא כבוד של כל כלל ישראל ואין דייני הסנהדרין בעלים למחול על כבודם, בדומה למלך שאינו בעלים למחול על כבודו, שכבודו היא כבוד של כלל ישראל.

גמ׳. וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שהן בעמך ואתה מוזהר על קללתן אף אני אביא אביך שבעמך ואתה מוזהר על קללתו.

עיין ברמב״ם בספה״מ (מצוה שי״ח) שמנה איסור לאו בפנ״ע שלא לקלל אב ואם, וז״ל שהזהירנו שלא לקלל אב ואם. אמנם לשון התורה בעונש הוא מבואר באמרו (שם כא יז) ומקלל אביו ואמו מות יומת. והוא מכלל הנסקלין (סנה׳ נג.). ואפילו קלל אחד מהם בשם אחר מותו במזיד נסקל (שם פה:). אולם האזהרה הנה לא התבאר בכתוב מבואר, לא אמר לא תקלל אביך. אבל קדם לנו כי באה האזהרה מקללת כל איש מישראל וזה כולל האב וזולתו. ובמכילתא אמרו מקלל אביו ואמו מות יומת עונש שמענו אזהרה מנין תלמוד לומר אלהים לא תקלל אם דיין הוא אביך הרי הוא בכלל אלהים ואם נשיא הרי הוא בכלל נשיא ואם בור הרי הוא בכלל לא תקלל חרש הרי אתה דן בנין אב משלשתן וכו׳ עד הצד השוה שבהם שהן בעמך ואתה מוזהר על קללתם אף אביך שבעמך אתה מוזהר על קללתו עכ״ל. ועיי״ש בהשגות הרמב״ן שכתב וז״ל כתב הרב והמצוה שי״ח שנמנע כל איש ממנו מלקלל את אביו ואת אמו והמצוה שי״ט שנמנענו מלהכות האבות, ואני אומר כיון שאזהרת האבות בקללה ובהכאה לא באה אלינו אלא מפני שהם בכלל ישראל שהוזהרנו על כולם אף על פי שגזר באלו עונש אחר אינם מניעות נמנות לעצמן כי אין חשבוננו בעונשין אלא בלאוין והרי הרב אומר כן שאין בהכאת האבות וקללתן אלא הלאוין הנאמרים בכלל כל אדם שהם כוללין האב וזולתו וא״כ היאך ימנו האישים אחד אחד עכ״ל. הרמב״ן משיג שאין לאו בפנ״ע האוסר לקלל או להכות אב ואם אלא דיש באב ואם עונש מיתה משא״כ בשאר אדם מישראל, אך אין חילוק העונשים נמנה כלאו בפנ״ע. ויש לעיין אליבא דהרמב״ן היאך מחייבין מיתה למקלל אב ואם או למכה אב ואם והרי אין זה לאו בפנ״ע אלא שקללת אב ואם והכאתם נכלל בלאו של הכאה וקללת כל אדם מישראל, ולכאורה א״כ הוי מעשה עבירה אחת והיכן מצינו חילוק בעונשים בלאו אחד ומעשה עבירה אחת. וצ״ל דלפי הרמב״ן אע״פ שיש רק לאו אחד הכולל קללת אב ואם וקללת כל אדם מישראל, מאחר שהתורה פירטה עונש מיתה למקלל אב ואם מוכח דיש ב׳ שמות של איסור בפנ״ע דיש להם עונשים שונים: א) קללת אדם מישראל המחייב מלקות, ב) קללת אביו ואמו המחייב מיתה.

ועיין בספר המצוות (מל״ת שי״ז) שכתב הרמב״ם וז״ל הנה כבר התבאר לך שמי שיקלל חברו בשם עובר בלאו אחד והוא לא תקלל חרש, ומי שיקלל הדיין עובר בשני לאוין ולוקה שתים, ומי שיקלל נשיא לוקה שלש, ולשון מכילתא (שם כב כז) כשהוא אומר ונשיא בעמך אחד דיין ואחד נשיא במשמע ומה תלמוד לומר אלהים לא תקלל לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, מכאן אמרו יש מדבר דבר אחד וחייב עליו משום ארבעה דברים, בן נשיא שקלל אביו חייב עליו משום ארבעה דברים משום לא תקלל חרש משום האב משום דיין ומשום נשיא בעמך מכל מקום עכ״ל. והנה הרמב״ם הוכיח שיטתו דיש לאו בפנ״ע למקלל אביו מדברי המכילתא דיש מדבר דבר אחד וחייב ארבע מלקות משום ד׳ לאווין וכגון בן המקלל אביו נשיא. אמנם עיין ברמב״ן (השגות לספה״מ מל״ת שי״ח) וז״ל אבל לשון המכילתא (שבל״ת שיז) שחייב בבן נשיא ארבע משום אב ומשום נשיא ומשום דיין ומשום בעמך מסתפק לי ולא ידעתי לו עניין היאך יתכן, אולי הוא מביא כל אדם כמו שאמר מבעמך לא תאור, ויש לו מדרש אחר לאב בפני עצמו כמו כן. אבל אנו בתלמוד אין לנו בו מקרא ולא מדרש בפני עצמו אלא שהוא בכלל ישראל, וכיון שכן אינו חייב אלא משום אחד באב ואחר. וכן מה שאמר הרב (שם) שמי שיקלל אחד מישראל עובר בלאו אחד והוא לא תקלל חרש ומי שיקלל הדיין עובר בשני לאוין ולוקה שתים והנשיא לוקה שלש, גם זה אינו אלא לפי מדרש המכילתא שאמר אין לי אלא דיין והנשיא שאר כל אדם מניין תלמוד לומר בעמך לא תאור, אבל אנו שאין לנו לכל אדם מלקות אלא בבניין אב מן הלאוין שבנשיא ודיין וחרש אינו לוקה אלא משום נשיא ומשום דיין עכ״ל. ומבואר דהרמב״ן חולק על הרמב״ם בתרתי: א) הרמב״ן סובר שאין לאו בפנ״ע למקלל אב ואם, ב) ועוד ס״ל דבמקלל נשיא ודיין אינו לוקה שלש (כדעת הרמב״ם) אלא לוקה שתים משום מקלל נשיא ומקלל דיין, דאין לאו נפרד למקלל כל אדם מישראל, דזה נלמד מבנין אב.