וידוי מעשר הוא שבשנה שלישית של שמטה אדם צריך להוציא כל מעשרותיו ושאר מתנותיו מביתו ואינו יכול עוד להשהותן אלא מוציאן ונותנן כל אחת לראוי לה הן כהן הן לוי הן עני ומתודה על כך הוא שכתוב כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר ונתת ללוי וכו׳ ואמרת לפני ה׳ אלהיך בערתי הקדש וכו׳ וגם נתתיו וכו׳ לא עברתי ממצותיך וכו׳ לא אכלתי באוני וכו׳ עשיתי ככל אשר צויתני השקיפה ממעון קדשך וכו׳ כאשר נשבעת וכו׳ ואמר על וידוי זה שנאמר בכל לשון ר״ל שהוא יודע בו ומדכתיב ואמרת לפני ה׳ אלהיך ויליף אמירה אמירה מסוטה ואע״פ שמקרא בכורים נאמר בו וענית ואמרת והוא נאמר בלשון הקדש וכן בברכות וקללות וענו הלוים ואמרו אמן והיה לנו ללמוד מהם דנין אמירה מאמירה ולא אמירה מאמירה וענייה:
קריאת שמע דכתיב שמע בכל לשון שאתה שומע ר״ל שיהא מבין את הדברים:
תפלה רחמי נינהו ואין צריך לאמרה בלשון הקדש אלא בכל לשון שירצה הואיל ויודע בו ומ״מ פירשו בגמ׳ דוקא בצבור אבל ביחיד דוקא בלשון הקדש ואף דבר זה אינו לעכב אלא שהדבר הדור לו שבצבור ודאי הם בוררים הלשון השגור בפיהם והמבורר להם יותר והכונה מצויה להם בכל ענין אבל ביחיד אלו אתה מתירו בכך לשון יבור לו לשון העם ויהא בעיניו כדבור בעלמא ואין הכונות מצויות בו:
ברכת המזון הביאוה מדכתיב וברכת בכל לשון שאתה מברך:
שבועת העדות והוא כשאדם משביע את חברו בעדות שיודע לו שיבא ויעיד והוא כופר שחייב קרבן עולה ויורד וכן שבועת הפקדון אם השביעו להחזיר לו ממון כך וכך שיש לו בידו וקבל את השבועה והודה שחייב באשם גזילות ואמר על שבועות אלו שכל לשון מועיל בהם והביאוה בגמ׳ מדכתיב ושמעה קול אלה בכל לשון שהיא שומעת ולמדו ממנה שבועת הפקדון בגזרה שוה של תחטא תחטא ובברייתא הוסיפו בהם אף שבועת הדיינין:
ואחר כך בא לבאר הדברים שאמירתם טעונה לשון הקדש ומפני שכתוב בהם אי זה ענין שהוא מורה עכוב מקרא בכורים שהוא קורא מארמי אובד אבי עד סוף הפרשה וצריך לקרותה בלשון הקדש והביאוה בגמ׳ מדכתיב וענית ואמרת וכתיב בברכות וקללות וענו הלוים ואמרו אמן מה להלן לשון הקדש מדכתיב בהו קול רם ונאמר במשה האלהים יעננו בקול מה להלן לשון הקדש אף בלוים לשון הקדש אף מקרא בכורים חוזר ולמד מברכות וקללות ובלשון הקדש וחליצה והוא שאומרת בבית דין מאן יבמי וכו׳ והוא עונה לא חפצתי לקחתה ועושין מעשה חליצה ואומרת ככה יעשה וכו׳ ודברים אלו כלם בלשון הקדש והביאוה בגמ׳ או מפני שכתוב בה ככה שהוא לשון עכוב או מדכתיב וענתה ואמרה ויליף ענייה ענייה מלוים:
ברכות וקללות הוא שנצטוו בתורה שכשיעברו את הירדן יהו מקימים אבנים גדולות וסדים אותם ושיהו כותבים עליהם משנה התורה ונחלקו בה בגמ׳ מהם שאמרו שעל גבי האבנים כתבוה ואחר כך סדו אותם בסיד ומהם שאמרו שמתחלה סדו את האבנים וכתבו התורה על הסיד וכן אמרו שבשבעים לשון כתבוה כדכתיב באר היטב ר״ל שיבינו הכל ומ״מ מגאוני הראשונים פרשו במשנה התורה כלומר ענין התורה ר״ל גוף המצות ולא שכתבו כל הכתוב בספר תורה ונצטוו שיקימו אותם האבנים בהר עיבל ושיבנו מהם מזבח ויקריבו קרבנות שמאותה שעה הותרו הבמות כל זמן שהיו בגלגל ונצטוו שיהו מעמידין קצת שבטים בהר גריזים לברך מקיימי המצות וקצתם בהר עיבל לקלל את העוברים עליהן על הדרך הסדור בפרשת כי תבא ואותם ברכות וקללות טעונות לשון הקדש והביאוה מגזרה שוה דקול קול כמו שביארנו בסמוך והם שנאמרו על ידי יהושע וישראל אחר שעברו ואותם הרים היו בשומרון בצד שכם שבאצל אילוני מורה:
וברכת כהנים והן שלש מקראות הנאמרים בשעת נשיאות כפים יברכך וכו׳ יאר וכו׳ ישא וכו׳ והביאוה מדכתיב כה תברכו בלשון הקדש או מגזרה שוה כתיב הכא תברכו וכתי׳ בברכות וקללות אלה יעמדו לברך וכו׳ מה להלן לשון הקדש וכו׳:
ברכת כהן גדול ביום הכפורים והוא שכשהגיע שעיר המשתלח למדבר קורא בתורה בעזרת נשים וקורא על פה בעשור שבחומש הפקודים ואחר כך היה מברך את ישראל בנוסח ברכות קבועות ובתפלה כמו שיתבאר בסמוך והכל בלשון הקדש כדין ברכת כהנים:
ופרשת המלך הוא שבתחלת שנה ראשונה של שמטה שהיא שנה שמינית לשמטה שעברה מתקבצים בעזרת נשים והמלך קורא במשנה תורה מאלה הדברים על הסדר עד סוף פרשת שמע וקצת פרשיות אחרות כמו שיתבאר למטה והיא היא פרשת הקהל האמורה בכמה מקומות והכל בלשון הקדש כדין כהן גדול:
ופרשת עגלה ערופה כשמתודים ואומרים ידינו לא שפכו וכו׳ כפר לעמך ישראל וכו׳ וכדכתיב וענו ואמרו ויליף ענייה ענייה:
ומשוח מלחמה והוא שנאמר עליו והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם אל תיראו וכו׳ כי ה׳ אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם והביאוהו מדכתיב ודבר אל העם ונאמר במשה משה ידבר וכו׳:
ואחר שהודיע דרך כלל הנאמרים בכל לשון ושאין נאמרין אלא בלשון הקדש ושהביא בקצתן מהיכן למדוה וכמו שאמ׳ מקרא בכורים דכתיב וענית וכו׳ חליצה דכתיב וענתה וכו׳ התחיל לפרש בקצת הדברים שהוזכרו היאך היו נעשות ופירש מהן בפרק זה ברכות וקללות וברכת כהנים ופרשת כהן גדול ביום הכפורים ופרשת המלך ובפרק שמיני פירש ענין משוח מלחמה ובתשיעי פירש ענין עגלה ערופה ומה שהקדים כאן עגלה ערופה למשוח מלחמה ובביאור הפרטים הקדים משוח מלחמה לעגלה ערופה הענין הוא שבכאן איידי דתנא פרשת מלך תנא פרשת עגלה ערופה הואיל ולשון שניהם הורגלו לאמרם בלשון פרשה סמכם זה לזה ולענין ביאור פרטיהם חזר לסדר המקראות שענין משוח מלחמה קודם בתורה לענין עגלה ערופה:
משנה ברכות וקללות כיצד כיון שעברו ישראל את הירדן באו להר גריזים ולהר עיבל שבשומרון שבצד שכם שאצל אלוני מורה שנ׳ הלא המה בעבר הירדן ולהלן הוא אומר ויעבר אברם בארץ מה אלון מורה האמור שכם אף אלון מורה האמור כאן שכם ששה שבטים עלו על הר גריזים וששה שבטים עלו על ראש הר עיבל הכהנים והלויים והארון עומדים למטה באמצע הכהנים מקיפים את הארון והלויים את הכהנים וכל ישראל מכאן ומכאן שנ׳ וכל ישראל וזקניו וגו׳ הפכו פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וגו׳ ולא שם בסתר והיו אלו ואלו עונין ואומרין אמן עד שגומרין ברכות וקללות ואחר כך הביאו את האבנים ובנו את המזבח וסדום בסיד וכתבו עליהן את כל דברי התורה הזאת בשבעים לשון שנ׳ באר היטב ונטלו את האבנים ובאו ולנו במקומן אמר הר״ם פי׳ אמרו בשבעים לשון ירצה בו כתיבת כל אומה מאלו האומות:
אמר המאירי ומכאן הוא מתחיל בביאור ברכות וקללות ואמר שתכף שעברו ישראל את הירדן עברו להר גריזים ולהר עיבל והם הרים שבתחום שומרון בצד שכם אצל אילוני מורה וממה שראינו שסימנם בתורה בפרשת ראה אנכי שנאמר שם ונתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל הלא המה בעבר הירדן אחרי דרך מבוא השמש בארץ הכנעני היושב בערבה מול הגלגל אצל אילוני מורה ולהלן הוא אומר ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אילון מורה מה אילון האמור להלן שכם אף אילוני האמור כאן שכם ואמר ששה שבטים עלו להר גריזים וששה להר עיבל הכהנים והלוים והארון עמדו למטה באמצע ר״ל בין שני ההרים הכהנים מקיפים את הארון והלוים את הכהנים ולא כל הכהנים והלוים שהרי לוי בכלל ששה שבטים שבהר גריזים היה אלא זקני כהונה ולויה והראוים לשרת ר״ל לשאת את הארון עמדו למטה והשאר למעלה וכל ישראל עמדו מזה ומזה ר״ל בהר גריזים ובהר עיבל וזהו שנאמר ביהושע אז יבנה יהושע מזבח בהר עיבל כאשר צוה משה ר״ל אחר שעברו את הירדן ונאמר שם ויכתב שם על האבנים את משנה תורת משה וכל ישראל וזקניו ושופטיו ושוטריו עומדים מזה ומזה לארון נגד ארון הלוים נושאי ארון ברית ה׳ כגר כאזרח חציו אל מול הר גריזים וחציו אל מול הר עיבל כאשר צוה משה וכו׳ ומה שאמר אל מול מפני שלא היו עומדים בראש ההר אלא בשפועו כדי שיהא קולן של לוים נשמע להם יפה והלוים הפכו פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה ברוך האיש אשר לא יעשה פסל וכו׳ שכל ארור ארור האמור בפרשה פתחו בברכה תחלה כלפי הר גריזים ואלו ואלו עונים אמן והפכו פניהם כלפי הר עיבל ואמרו ארור האיש אשר יעשה פסל וכו׳ ואלו ואלו עונין אמן וכן בכל אחד ואחד מן הארורים הכתובים בפרשה ואחר כך הביאו את האבנים ובנו מזבח וסדו את האבנים וכתבו בהם את התורה בשבעים לשון ואחר שהקריבו קרבנותיהם עולות ושלמים ואכלו ושמחו קפלו את האבנים וסתרו את המזבח ובאו ולנו במקומם בגלגל:
משנה ברכת כהנים כיצד במדינה אומרין אותה שלש ברכות ובמקדש ברכה אחת במקדש אומר את השם ככתבו ובמדינה בכנויו במדינה כהנים נושאין את ידיהם כנגד כתפותיהן ובמקדש על גבי ראשיהן חוץ מכהן גדול שאינו מגביה את ידיו למעלה מן הציץ ר׳ יודה אומר אף כהן גדול מגביה את ידיו למעלה מן הציץ שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם אמר הר״ם פי׳ אמרו בברכת כהנים כה תברכו ואמר אלה יעמדו לברך את העם כמו שאלו הברכות בלשון הקדש כן זה בלשון הקדש וכתבו הוא הדבר אשר ינקדו מן יוד הא ואו הא וזהו השם המפורש הנכבד ודע זה ולא תטריח שכלך במה שישנו בו הפתאים והמוני העם הכנוי אשר נקרא אנחנו היום וממה שיתחייב שתדעהו שאין מותר בשום פנים מי שיבטא בשם המפורש ולא ידבר בו וזהו יוד הא ואו הא זולת במקדש לבד ורמז בזה בתורה בכל מקום אשר אזכיר את שמי ואמרו סרס המקרא ודרשהו בכל מקום אשר אלך וברכתיך אזכיר את שמי ואשר התחייב שישימהו ברכה אחת ולא יענו אמן על כל ברכה כמו שעושה בכל הארצות לפי שהעקר אצלנו אין עונין אמן במקדש אלא ענייתם כן ברוך ה׳ אלהי ישראל מן העולם ועד העולם וראית זה אמרו קומו ברכו את ה׳ אלהיכם מן העולם ועד העולם ואין הלכה כר׳ יהודה:
אמר המאירי ברכת כהנים כיצד במדינה אומר שלש ברכות ר״ל שעל כל אחד מן המקראות עונין אחריו אמן ונמצאו מפסיקין בין כל ברכה וברכה ונעשו שלש אבל במקדש אין עונין אמן ונמצאו שלשתן בברכה אחת והם עונין אחר כלם ברוך ה׳ אלהי ישראל מן העולם ועד העולם והזכיר הבדל אחר שבמקדש מזכיר שם המפורש ככתבו ובמדינה בכנויו על הדרך שקורין אותו היום וכן שבמדינה נושאין ידיהם כנגד כתפיהם ובמקדש על גבי ראשיהם חוץ מכהן גדול שלא היה מגביה ידיו למעלה מן הציץ ור׳ יהודה חולק לומר שאף כהן גדול מגביה ידיו למעלה מן הציץ ואין הלכה כמותו אלא כתנא קמא:
משנה ברכת כהן גדול כיצד חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת וראש הכנסת נותנו לסגן והסגן נותנו לכהן גדול וכהן גדול עומד ומקבל וקורא עומד וקורא אחרי מות ואך בעשור וגולל את התורה ומניחה בחיקו ואומר יתר ממה שקריתי לפניכם כתוב ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה ומברך עליה שמנה ברכות על התורה ועל העבודה ועל ההודייה ועל מחילת העון ועל המקדש ועל ישראל ועל הכהנים ועל שאר תפלה אמר הר״ם פי׳ קורא על פה לפי שאין גוללין ספר תורה בצבור ולא אפשר גם כן לקרא בשני ספרי תורה לפי שלא יקרא איש אחד בשני ספרי תורה משום פגם ספר ראשון ואמרו עומד ומקבל ראיה שהוא היה יושב וזה אי אפשר אלא בעזרת נשים לפי שאין מותר הישיבה בעזרה זולת למלכי בית דוד כמו שביארנו בשביעי מכפורים הנה זאת הקריאה אם כן היתה בעזרת נשים ונתינת הספר איש לאיש לרבוי הכבוד ברב עם הדרת מלך ונסחת אלו הברכות הראשונה אשר בחר בנו ויקרא בספר תורה וישלים הקריאה ויברך שנית אשר נתן לנו תורת אמת והשלישית רצה ה׳ אלהינו והרביעית מודים אנחנו לך והחמישית סלח לנו אבינו והששית יתפלל שהשם ישרה שכינתו במקדש ויחתום השוכן בציון והשביעית יתפלל בקבלת קרבנות הכהנים שיברכם האל ית׳ ויוסיף עליהם ויחתום מקדש הכהנים והשמינית יתחנן בו מה שיוכל ויתפלל לשם ית׳ על ישראל שיושיעם ויאריך מלכותם ויחזקם על אויביהם ויחתום עמך ישראל צריכים להושע בא״י שומע תפלה ולא זה כלו אמנם היה צום כפור אחר שלמות עבודת היום כמו שביארנו בשביעי מכפורים:
אמר המאירי ברכת כהן גדול ביום הכפורים כיצד אחר שהגיע שעיר המשתלח למדבר יוצא כהן גדול לעזרת נשים וקורא בתורה והוא יושב וכל העם עומדים עליו וחזן הכנסת והוא שמש הכנסת שעליו מוטלין עסקי בית הכנסת להכין את הכל נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת והוא אחד שכל עניני הכנסת נחתכים על פיו זה יורד לפני התיבה וזה יפרוס על שמע וזה יפטיר בנביא וראש הכנסת נותנו לסגן והוא הממונה תחת כהן גדול שיהא הוא משמש תחתיו אם חס ושלום יארע פסול בכהן גדול והסגן נותנו לכהן גדול וכל זה כדי לקיים ברב עם הדרת מלך ר״ל לכבודו של כהן גדול ולא שהחזן יהא חולק כבוד לראש הכנסת וראש הכנסת לסגן וכו׳ שאע״פ שכל אדם ראוי לחלוק כבוד לגדול הימנו מ״מ לפני הרב אין תלמיד קטן חולק כבוד לשלמעלה הימנו אלא שיהו כלם שוים ליתן כבוד לרב הא למדת שאין ענין זה כלו אלא לכבוד כהן שתהא ספר תורה ניתנת מיד ליד לקיים ברב עם הדרת מלך ובתלמוד המערב אמרו בכל אתר את מר הולכין אצל התורה וכה את מר מוליכין את התורה אצלו על ידי שהיו גדולים ר״ל מלך וכהן גדול התורה מתעלה בהם ותנינן מובלין אוריה גבי ריש גלותא כלומר ואינו לא מלך ולא כהן גדול ע״י ששם זרעו של דוד שוקע שם נון עבדין לון כמנהג אבותיהם:
וכהן גדול עומד ומקבל ספר תורה וקורא ומתוך שהיה יושב היה הענין בעזרת נשים שהרי בעזרה לא היה יכול לישב שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד כדכתיב ויבא המלך דוד וישב לפני ה׳ ואלמלא שכתוב כן אף להם לא היתה שם ישיבה שאין כבוד שמים בכך שאף במלאכי השרת נאמר שרפים עומדים ממעל לו וכן אמר חד מן קמיא אלא שחלק השם כבוד למלכות בית דוד להראות שמלכותו מלכות שמים אלא בעזרת נשים היה ובתלמוד המערב פרשוה שסמך עצמו לכותל ואין צריך בכך:
וכשספר תורה מגיע לו עומד וקורא אחרי מות ר״ל פרשה ראשונה שבה סדר היום ואך בעשור שבפרשת המועדות בסדר אמור אל הכהנים וגולל ספר תורה מאחרי מות לפרשת המועדות שהרי סמוכות הן ואין בנתים אלא סדר קדושים והרי אפשר לו לגול שיעור זה בעוד שהתורגמן מתרגם ואין כאן שהות בכדי שיפסיק התורגמן ואין כאן גנאי לצבור ואח״כ גולל את הספר ומניחו בחיקו ואומר להם יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן וקורא בעשור שבחמש הפקודים על פה ואינו גולל ספר תורה לשם לקרותה בספר תורה מפני שריחוק גדול יש מפרשת אמור אל הכהנים לפרשת פנחס וישתהא בגלילתו בכדי שיפסיק התורגמן וכדי להודיעם שאין ספר שבידו חסר כלום ושלא להוציא לעז עליו הוא אומר להם שביותר ממה שקרא כתוב בספר שבידו וכן אינו קוראה בספר אחר שכל שאחד קורא בשני ספרים יש בקריאת השני לחוש לפגמו של ראשון:
ואמר שמברך על קריאתו שמנה ברכות הראשונה על התורה ר״ל לפניה ולאחריה והיא נמנית כאן בברכה אחת ואומר עבודה ר״ל ברכת רצה ה׳ אלהינו וכו׳ ר״ל רצה ה׳ אלהינו בעבודתנו וכו׳ ונעבוד אותך ביראה וחותם בה הבוחר בעבודת עמו ישראל ואחר כך מברך ברכת הודאה ר״ל מודים אנחנו לך וכו׳ כדרך שהיא נתקנת בשמנה עשרה ואחר כך מברך על מחילת העון ר״ל ברכת סלח לנו וחותם בה בא״י מוחל עונות עמו ישראל ברחמים והרי ארבע ומברך חמישית על המקדש ענינה שיעמידהו האל על מכונו וחותם בה בא״י השוכן בציון ומברך ששית על ישראל ענינה שיושיעם ולא יסלק שכינתו מהם וחותם הבוחר בישראל ומברך שביעית על הכהנים ענינה שירצה השם בעבודתם ויקבל מעשיהם וחותם מקדש את הכהנים ומברך שמינית דרך תפלה ובקשה על כלל העולם ובפרט על ישראל וחותם שומע תפלה וכן נתפרשו חתימות אלו בתלמוד המערב:
ופירשו בגמרא שמכאן ואילך כל אחד היה מביא ספר תורה מביתו לעזרה וקורא כדי להראות חזותו לרבים ר״ל נוי שלו והדורו ודבר זה אתה צריך לפרשו לדעת האומר שאין צורך עירוב הוצאה ליום הכפורים או שמא מפני שירושלים דלתותיה היו נעולות והיו מערבין את כלה בעירוב אחד ואחר כך הולך לעבודת המוסף ותמיד של בין הערבים ושאר הדברים על הסדר האמור במקומו במס׳ יומא:
משנה פרשת המלך כיצד מוצאי יום טוב הראשון של חג בשמיני במוצאי שביעית עושין לו בימה של עץ בעזרה והוא יושב עליה שנאמ׳ מקץ שבע שנים במועד וגו׳ בבא כל ישראל לראות את פני ה׳ אלהיך שלש פעמים בשנה חזן הכנסת נוטל ספר הורה ונותנו לראש הכנסת וראש הכנסת נותנו לסגן וסגן נותנו לכהן גדול וכהן גדול נותנו למלך והמלך עומד ומקבל וקורא יושב אגריפס המלך עמד וקבל וקרא עומד ושבחוהו חכמים וכשהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עיניו דמעות אמרו לו אל תירא אגריפס אחינו אתה אחינו אתה וקורא מתחלת אלה הדברים ועד שמע ושמע והיה אם שמוע עשר תעשר כי תכלה לעשר ברכות וקללות עד שהוא גומר את כלם ברכות שכהן גדול מברך אלא שהוא נותן של רגלים תחת מחילת העון אמר הר״ם פי׳ בשמיני ירצה בו בשמינית ר״ל והשמינית והיא התחלת השמטה השנית בלא ספק והקריאה ביום שני של סכות מזאת השנה והוא אמרם אי כתב רחמנא בחג הסוכות הוה אמינא אפי׳ ביום טוב האחרון כתב רחמנא בבא כל ישראל מאתחלתא דמועדא ר״ל ראשון של חולו של מועדא ואמנם נתינת הספר תורה מיד ליד להגדיל להאדיר ומאמרו קורא ויושב תדע שבעזרת נשים היתה הקריאה שמותר בה הישיבה אלא אם שיהיה ממלכי בית דוד שהוא יושב בעזרת ישראל כמו שביארנו ביומא ואגריפס היה מקהל גרים ולא היתה אמו מישראל ולא היה מותר למנותו בשום פנים ובאה הקבלה כל שימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך ואמנם אמרו לו אחינו אתה משום שלום מלכות ואמ׳ באותה שעה יתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה על שהחניפו לאגריפס והעקר אצלנו מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שנ׳ שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ואמנם שבחו אליו העמידה להיות מצוה ואשר קרא מן התורה מאלה הדברים עד סוף פרשת שמע וידלג אחריו בפרשת והיה אם שמע עד סוף הפרשה וימשך אחריו לפרשת עשר תעשר ויקרא על ההמשכות עד הברכות והקללות לאמרו אשר כרת אתם בחרב:
אמר המאירי פרשת המלך כיצד מוצאי יום טוב הראשון של חג ר״ל יום שני של סוכות שהוא ראשון לחול המועד בשמיני ופירשו בגמ׳ בשמינית ר״ל שהיא תחלת שנה שמינית לשמטה שעברה והיא שנה של מוצאי שביעית ראשונה לשמטה הבאה עושין לו בימה של עץ בעזרה ופירושה בעזרת נשים שאלמלא כן אגריפס המלך לא היה יושב שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד אלא שבעזרת נשים היה וחזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת וראש הכנסת לסגן וסגן לכהן גדול וכהן גדול למלך ומשום ברוב עם הדרת מלך כמו שכתבנו בכהן גדול:
והמלך עומד ומקבל וקורא ויושב אגריפס המלך והוא היה מקהל גרים ומזרע הורודוס והוא שהבית חרב בימיו ולא היתה לו אפי׳ אם מישראל ואסור היה למנותו מלך שנאמר מקרב אחיך וכו׳ ואמר שעמד וקבל וקרא מעומד ושבחוהו חכמים ואע״פ שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול דוקא בדבר הרשות אבל בדבר מצוה מחול והעיד שכשהיה קורא והגיע למקרא זה לא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עיניו דמעות מפני שאותו מקרא היה פוסלו מן המלכות והם אמרו לו אל תירא אגריפס אחינו אתה אחינו אתה ולא אמרו לו כן אלא לפייסו בדברים משום שלום מלכות ועל זו אמרו שבאותה שעה נתחייבו כלייה על שהחניפוהו שלא כדין שהרי לא בכלל אחים היה כלל שהרי לא היתה אמו מישראל ומ״מ גדולי הרבנים מפרשים שאמו מישראל היתה ועל סמך זה אמרו לו אחינו אתה אלא שקשה לפירוש זה היאך נתחייבו כלייה בכך והרי כשר היה וכמו שאמרו בפ׳ החולץ כל שאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה ואע״פ שבתוספתא אמרו אין מעמידין מלך אלא מן המשיאים לכהונה ההיא מדרבנן ומשום כבוד ישראל אבל מן התורה כשר גמור הוא ואיסור סופרים אינו מחייב כלייה ולא עוד אלא שהם כתבו אע״פ שאמו מישראל היתה עבד היה ואין ראוי למלכות ואם היתה אמו מישראל הרי גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר אלא ודאי משום שלום מלכות אמרו לו אחינו אתה ויש מפרשים כשיטתנו שלא היתה אמו מישראל אלא מעבד ומשפחה היה בא שהרי הורודוס עבד היה ושפחה נשא שהרי תשובה עשה כמו שהוזכר בראשון של בתרא ובת ישראל אסורה לו והיאך יהא נושא באיסור אלא שפחה נשא וכל זרעו כדין עבדים והוא שאמרו באחרון של קדושין
(ע׳:) כל דאמר מבית חשמונאי קא אתינא עבדא הוא ואמרו לו אחינו אתה מפני שהעבד חייב באותן המצות שהנשים חייבות בהן ומ״מ פסול היה למלכות:
ופירש אחר כן מה שהוא קורא שהוא מתחלת אלה הדברים עד סוף שמע שבפרשת ואתחנן וסומך לה פרשת והיה אם שמוע ומדלג ממנה לפרשת עשר תעשר וממנה לפרשת כי תכלה לעשר מפני שהוא זמן אסיף ומזהיר על המתנות וממנה מדלג לברכות וקללות שבמשנה תורה וחוזר למפרע לפרשת מלך עד שהוא גומר את הפרשה ואע״פ שאין כאן דלוג ביתר מהפסק התורגמן פרשו גדולי הרבנים שהמלך אין לו תורגמן והדברים מתמיהים שאם כן אף בפחות משיעור זה יהא אסור אלא שאין גנאי לצבור במה שהוא כבודו של מלך ואחר שקרא מברך הברכות שכהן גדול מברך ביום הכפורים על הדרך שפירשנו אלא שבמקום מחילת העון ר״ל סלח לנו הוא מברך על הרגלים ר״ל ברכת הרגל וחותם מקדש ישראל והזמנים:
זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: