×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וּמַאן דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא הָכָא הוּא דְּאִיכָּא דְּרָרָא דְמָמוֹנָא אֲבָל הָתָם דְּלֵיכָּא דְּרָרָא דְמָמוֹנָא לָא.
But the one who teaches it in reference to the latter clause maintains that specifically here, in this case, an oath of inducement is administered to the defendant, as he admits that there is a matter of financial association between them; but there, in the case of the first clause, where the defendant maintains that the claim is baseless, and there is no matter of financial association between them, the court does not administer to him an oath of inducement.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סתוספותאור זרוערמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
אבל מאן דמתני לה אסיפא אמר לך, הכא אמר רב נחמן משביעין אותו שבועת היסת משום דאיכא דררא דממונא. פירוש עיקר, דהא הודה לו מקודם. כגון הא דגרסינן בפרק חומר בקודשא א״ר אילעא א״ר חנינא עשר מעלות שנו כאן כול׳, עד מאי טעמא, הראשונות דאית להו דררא דטומאה מדאורייתא גזרו בהו רבנן כול׳.
א. חגיגה כא,ב.
{בבלי שבועות מא ע״א} מאי איכא בין שבועה דאוריתא לשבועה דרבנן איכא ביניהו למיפך1 שבועה בדאוריתא אם אמר הנתבע ישבע הוא ויטול ואמר התובע איני זז מדין תורה לא אפכינן שבועה2 ובדרבנן3 אפכינן [שבועה]⁠4 ולמר בר רב אשי דאמר בדאוריתא אפכינן שבועה מאי איכא בין דאוריתא לדרבנן איכא ביניהו למיחת לניכסיה בדאוריתא אי לא באעי אישתבועי5 נחתינן לניכסיה בדרבנן לא נחתינן לניכסיה ואם המחויב שבועה חשוד על השבועה בדאוריתא6 נשבע שכנגדו ונוטל בדרבנן תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן ולית הילכתא כמר בר רב אשי דאמר בדאוריתא נמי אפכינן שבועה.
מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום ר׳ יוסי אומר גזל גמור7 נפקא מינה להוציאו בדיינין דאי לא מהדר קא סבר ר׳ יוסי דנחתין לניכסיה ולרבנן8 דסברי לא נחתינן לניכסיה מאי עבדינן ליה משמתינן ליה ונטרינן ליה תלתין יומין דאינון עידן ניגודיה ואי לא אתא9 לבתר
תלתין יומין ומתבע10 למישריה מנגדין ליה ושרינן ליה ושבקינן ליה.
אמר11 רב פפא האי מאן דמפיק12 שטרא13 אחבריה ואמר ליה שטרא פריעא הוא לאו כל כמיניה אלא אמרינן ליה זיל שלים ואי אמר לישתבע לי אמרינן ליה אישתבע ליה. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי וכי מה בין זה לפוגם שטרו14 אמר ליה התם אף על גב דלא טעין טענינן ליה הכא זיל שלים אמרינן ליה ואי אמר אישתבע לי אמרינן ליה אישתבע ליה15 ואי צורבא מרבנן הוא לא מזדקקינן ליה. איכא מאן דאמר האי16 שבועה17 שבועת היסית היא ואיכא מאן דאמר כעין שבועת התורה18 היא19 [ואנן] סבירא [לן]⁠20 כמאן דאמר כעין21 שבועת התורה היא22 דומיא דפוגם שטרו23:
{בבלי שבועות מא ע״א-ע״ב} אמר רב יהודה אמר רב אסי המלוה את חבירו24 בעדים אינו צריך לפרעו בעדים ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפרעו בעדים25 ואם אמר לו26 פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים אסיקנה
משמא דרבא [דאינו]⁠27 נאמן וכן הילכתא.
1. למיפך: כ״י הספרייה הבריטית: ״מיפך״.
2. שבועה: חסר בכ״י נ.
3. ובדרבנן: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים: ״בדרבנן״.
4. שבועה: גי, כ״י הספרייה הבריטית, דפוסים. חסר בכ״י סוטרו.
5. אישתבועי: וכן גי, כ״י הספרייה הבריטית. כ״י נ, דפוסים: ״לאישתבועי״.
6. בדאוריתא: וכן גי, כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ. דפוסים: מדאוריתא.
7. דפוסים מוסיף: ואמר רב חסדא גזל גמור מדבריהם.
8. ולרבנן: דפוסים: ולדרבנן.
9. אתא: גי: ״אתי״.
10. ומתבע: גי: ״למת⁠[בע]״. כ״י נ, דפוסים: ״ותבע״.
11. כ״י הספרייה הבריטית מוסיף: ״ליה״.
12. דמפיק: כ״י הספרייה הבריטית: ״דאפיק״.
13. שטרא: כ״י סוטרו לפני הגהה: ״שבועה״.
14. שטרו: כ״י הספרייה הבריטית: ״את שטרו״.
15. אישתבע ליה: חסר בכ״י הספרייה הבריטית.
16. האי: וכן כ״י נ גט. גב, גי, דפוסים: ״דהאי״.
17. שבועה: חסר ב-גי.
18. האי שבועה שבועת היסית היא ואיכא מאן דאמר כעין שבועת התורה: כ״י הספרייה הבריטית: ״כמין שבועת התורה היא ואיכא מאן דאמר האי שבועה שבועת היסת״.
19. היא: חסר ב-גי.
20. ואנן סבירא לן: גב, גי, דפוסים (וכך לשון רבינו ברוב המקומות). כ״י סוטרו: ״והכין סבירא לי״. ב אחר הגהה: ״ואנן הכי סבירא לן״ (כלשון רבינו בבבא קמא רפ״ג). כ״י הספרייה הבריטית: ״והכי סביר׳ לן״. גט, כ״י נ: ״והכין סבירא לן״.
21. כעין: חסר ב-גב.
22. היא: חסר בדפוסים, וכן חסר ב-גב לפני הגהה.
23. שטרו: גב, כ״י הספרייה הבריטית: ״את שטרו״.
24. את חבירו: חסר בכ״י הספרייה הבריטית.
25. ואם אמר לו אל...בעדים: חסר ב-גב.
26. לו: חסר בדפוסים.
27. דאינו: גב, גי, כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים. כ״י סוטרו: ״אינו״. מובא ברמב״ם (מלוה טו:ב) כ׳יש נוסחות מן התלמוד׳ ורמז לרבינו בלשון ׳טעו המורים על פי אותן הספרים׳. ושם הרחיב ע״פ נוסח ׳מן הגוילם׳ שאין גורסים ״אינו״ אלא ״נאמן״.
ערך דררא
דרראא(בבא מציעא ב: שבועות מא.) היכא דאיכא דררא דממונא כל היכא דליכא דררא דממונא לא (בבא בתרא לה) להאי אית ליה דררא דממונא (כתובות כג) בגמרא שני אנשים זה אומר כהן אני דאי תנא מודה רבי יהושע משום דאיכא דררא דממונא. (חגיגה כא) חמש קמייתא דאית להו דררא דטומאה מדאורייתא (נדה ו) אי הכי ליתנייה גבי מעלות כי קתני הכי דאית ליה דררא דטומאה פי׳ עיקר טומאה (א״ב תרגום ואת פרשת הכסף וית דררא דממונא עיין ערך דר חמישי):
א. [גרונד. הויפט זאכע.]
ומאן דתני אסיפא כו׳ – אור״ת השתא דלא איתמר הלכתא כחד מהנך לישני היכא דליכא דררא דממונא לא משבעינן ליה מספק דהמע״ה ואעפ״כ לא היה מוחה בדיינים המשביעין וקצת נראה להשביע דאיכא דאמרי טפל ללשון ראשון כמו שאומר ריב״א מיהו אור״ת דאזלינן בתר המיקל. וכן משמע בפ״ק דב״מ (דף ה.) גבי ההוא רעיא דמייתי התם מילתא דר״נ ארישא דמתני ור״ת דוחה דאיכא למימר דהתם רישא דמילתא נקט ומסיפא פריך דמשבעינן ליה היכא דאיכא דררא דממונא דהתם נמי איכא דררא דממונא מאחר שהיו רגילין למסור לו בכל יום ועוד דהא איכא סהדי דאכל תרי מינייהו ורב האי גאון פירש דלא משבעינן ליה אלא משמתינן ליה על תנאי שיהא בשמתא אם הוא חייב ואינו משלם.
מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן איכא בינייהו מיפר שבועה אם אמ׳ הנתבע לתובע השבע וטול בדאוריית׳ לא מפכי׳ שבועה בדרבנ׳ מפכי׳ שבועה ולמר בר רב אשי דאמ׳ בדאורייתא מהפכינ׳ שבועה מה איכא בין דאוריית׳ לרבנן. כתב רבי׳ יצח״ק אלפ״ס לית הילכת׳ כמר בר רב אשי דאמ׳ בדאוריית׳ נמי מהפכי׳ שבועה. וכן כתב רבי׳ ברו״ך בר׳ שמו׳ מאר״ץ יוו״ן דלית הילכת׳ כמר בר רב אשי וכן כת׳ בה״ג בהיל׳ שבועות דלית הילכתא כמר בר רב אשי במיפך שבוע׳. ואודת׳ דפ׳ זה בורר ובסדר תנאים ואמוראים כתוב וכן בכתב רב שרירא גאון בסופו והלכה כמר בר רב אשי בכולי תלמודא לבר ממיפך שבועה, שנים שהיו דנים והיה אחד מהם חשוד וחייבו החשוד שבועה מר בר רב אשי אמ׳ מהפכי׳ שבועה מן אותו החשו⁠(ב)[ד] על בעל דינו שאינו חשוד׳ ומיכתב אודיתא בזה בורר. מיהו מה שפירש דמר בר רב אשי מיירי בחשו⁠(ב)[ד] אינו אלא כמו שפירש״י זצ״ל דאם אמ׳ הנתבע לתובע השבע וטול, וכן בפר״ח זצ״ל והילכתא כמר בר׳ רב אשי בכולי תלמודא בר ממיפך שבוע׳ וחיוורי וסימ׳ הפך לבן, והני חיוורי מפורש בבהמה המקשה׳ בהני תרתי בלחוד לית הלכתא כוותיה. ובתשובות רבי׳ גרשו׳ מאו״ר הגול״ה זצ״ל יש שהפך שבועה דאוריית׳ ורב הי״י גאו״ן זצ״ל הביא ראיה דהילכתא כוותיה במיפך שבועה, דאמ׳ רב פפא האי מאן דאפיק שטרא אחברי׳ וא״ל אידך שטרא פריעא הוא א״ל לאו כל כמינך זיל שלים ואי אמ׳ אישתבע לי אמ׳ אישתבע ליה, ומה הת׳ דאית ליה ממון גמור כשטר מדאוריית׳ יכול להפך עליו שבועה, היכא שאין לו עליו כי אם שבוע׳ דאוריית׳ לכ״ש דמצי אמר ליה אישתבע לי את. והאידנ״א סמכי׳ אהני תר״י גאוני״ם רבי׳ גרשו׳ מאו״ר הגול״ה זצ״ל. ורבי האיי גאו״ן זצ״ל ומפכי׳ אפי׳ בדאוריית׳.
[שם]
אמר רב פפא האי מאן דאפיק שטרא אחבריה ואמ׳ ליה אידך שטרא פריעא הוא א״ל לאו כל כמינך זיל שלים ואי אמ׳ אישתבע לי אמ׳ אישתבע ליה אמ׳ לי׳ רב אחא ברי׳ דרבא לרב אשי וכי מה כין זה שלא פגם שטרו לפוגם שטרו דתנן הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה כיצד היתה כתובתה אלף והוא אומ׳ התקבלת כתובתך (והוא) [והיא] אומ׳ לא התקבלתי אלא מנה הואיל והודת במנה פגמה כתובתה ולא תפרע השאר אלא בשבועה, דליכ׳ למיסמך תו אשטרא דאיכ׳ למימ׳ [טפי] קיבלה והשתא דאמרת משבעינן ליה מה יפה כחומש⁠(ו)|א|ס פוגם את שטרו התם גבי פוגם את שטרו אע״ג דלא טעין לוה אישתבע לי טענינן ליה אנן ואמ׳ לבעל השטר לישבע, הכא זיל שלים אמ׳ ליה ואי אמ׳ אישתבע לי א״ל אישתבע ליה ואי צורבא מרבנן הוא לא משבעינ׳ ליה א״ל רב יימר לרב אשי צורבא מרבנן׳ משלח גלימא דאינשי א״ל לא מזדקיקינן ליה להשביעו דמחזי דחשדינן ליה, ולא לגבות לו דהא אמ׳ אישתבע לי⁠(ה) דלא פרעתיך. כתב הרב ר׳ ברו״ך מאר״ץ יוון זצ״ל ה״מ בשטר שאין בו נאמנות אבל אי אית ביה נאמנות גבי בלא שבועה אפי׳ פוגם וכן הדין עכ״ל. ואיני יודע מהו שטר שיש בו נאמנות. כתב רבי׳ מש״ה בר מיימו״ן זצ״ל פוגם שטרו שהיה חשו⁠(ב)[ד] שטען הלוה שפרעו ואמ׳ ישבע לי הרי הנתבע נשבע היסת ויפטר מן השטר.
מאן דמתני אסיפא הכא הוא דאיכא דררא דממונא – פסק רבינו הגדול ז״ל כמאן דמתני לה ארישא, דאע״ג דליכא דררא דממונא חייב, וגמר להא מדאמרינן בריש בבא מציעאב בההוא רעיא דמפקדי ליה כל יומא בסהדי, וההוא יומא אפקידו ליה בלא סהדי, אמר להו לא היו דברים מעולם, אתו סהדי ואמרי דאכל תרתי מינייהו, ואקשי ולחייביה מדרב נחמן, דתנן מנה לי בידך אין לך בידי [כלום] פטור, ואמר רב נחמן כו׳. והא ליכא דררא דממונ׳ דהא אמר לא היו דברים מעולם, אלא ש״מ הלכתא כמאן דמתני לה ארישא, וכן כתב ר״חג ז״ל. ושמעתי שר״ת ז״ל היה אומרד שאני התם דכיון דכל יומא מפקדי גביה דררא דממונא הוא, ועוד דהא איכא סהדי דאכל תרתי מינייהו ולא גרע מדררא דממונא דהכא. ולא מסתבר הכי, חדא דהא מ״מ גמ׳ מייתי התם לישנא קמא דרב נחמן,⁠ה ובר מינה דההיא נראין הדברים שהלכה כלישנא קמא, משום דלישנא דגמ׳ הוא, ולישנא בתרא לישנא דרב חביבא ויחידאה הוא ולא ס״ל כותיה, וכלשון הזה כתב רבינו הגדול ז״ל בפרק בתרא דפסחים,⁠ו מסתברא לן דלישנא קמא לישנא דגמ׳, ולישנא בתרא לישנא דמר זוטרא, הילכך עבדי׳ כלישנא קמא דהוא אליבא דגמ׳ ע״כ. וממנה נלמוד לזה וכן הסכימו כל הגאונים ז״ל [כאן] שהלכ׳ כלישנ׳ קמאז דרב נחמן וכן עמא דבר.
א. הרי״ף בבבא מציעא ד, ב, בדפי הרי״ף.
ב. ה, א.
ג. בבבא מציעא ה, ב.
ד. מובא בתוס׳ ד״ה ומאן, וראה ספר הישר סי׳ תרפ, ושם פסק כלישנא קמא, וצ״ע. וראה בבא קמא קיח, א, תוס׳ ד״ה רב.
ה. ראה תוס׳ שם מש״כ ע״ז, וראה ר״ן.
ו. כז, א בדפי הרי״ף.
ז. וכ״ה ברשב״א בריטב״א בר״ן ובחי׳ הר״ן, בתוס׳ הרא״ש וברא״ש.
מאן דמתני לה אסיפא אבל ארישא דליכא דררא דממונא לא. ופסק הרב אלפסי ז״ל כמאן דמתני לה ארישא וכן פסק הר״ח ז״ל, והביא הרב אלפסי ז״ל ראיה מדאמרי׳ בריש פ״ק דמציעא ההוא רעיא דהוו מפקדי לי׳ חיותא גבי׳ כל יומא בסהדי וההוא יומא אפקדי ליה בלא סהדי לסוף אמר להו להד״מ אתו סהדי ואמרי דאכל תרי מינייהו ואמרי׳ עלה אם איתא לדר׳ חייא קמייתא מחייב שבועה אשארא ואקשינן אפי׳ ליתא לדר׳ חייא לחייביה מדרב נחמן דתנן מנה לי בידך אין לך בידי פטור ואמר ר״נ ומשביעין אותו שבועת היסת, והא התם ליכא דררא דממונא דמעולם לא הודה ואפ״ה אמרי׳ דלחייבו מדרב נחמן. אבל ר״ת ז״ל פסק כלישנא בתרא ואמר שאני התם דכיון דאיכא סהדי דאכל תרי מיניהו ליכא דררא עדיף מיניה, ומ״מ מסתבר טפי דברי הגאונים ז״ל חדא דהתם רישא דמתני׳ נסיב ועוד דמאן דמתני לה ארישא הוי לישנא דגמרא ומאן דמתני לה אסיפא לישנא דרב חביבא ולעולם לישנא דגמ׳ עדיף, וכ״כ הרמב״ן ז״ל וכן עיקר.
שבועת התורה ושבועת המשנה אין הופכין אותן ר״ל שאם הנתבע שיש עליו לישבע וליפטר בשבועת התורה בכלן ובשבועת המשנה בשבועות הבאות על הספק שהם לנתבע כגון שותפין ודומיהן על הדרך שיתבאר אם היו אחד מאלו אומרים לתובע השבע וטול ולא רצה התובע בכך אין כופין אותו אלא ישבעו הם או יפרעו אבל שבועת היסת כל שרצה הנתבע בכך רשאי ואומ׳ לו או השבע וטול או לך בלא כלום ואם היה התובע חשוד על השבועה אין משביעין אותו כלל ונשבע הנתבע כדינו או ישלם אף בהיסת אבל כל שאינו חשוד על הענין משביעין אותו אלא שאם רצה להחרים סתם על מי שגוזלו ואינו רוצה ליתן רשאי וכן הסכימו הגאונים שכל החייב שבועה בטענת בריא איזו שבועה אפי׳ היסת רשאי ונשבע קודם שישבע להחרים סתם על כל שיטעון עליו דבר שאינו חייב בו כדי שישבעיני:
היה מן הנשבעין ונוטלין אינו רשאי להפכה גם כן אלא ישבע ויטול וגאוני ספרד חולקין בזו שכל הנשבעין ונוטלין שאמרו ישבע ויפטר רשאים ולא יראה כן והיאך משביעין בעל הבית בשכיר והוא טריד בפועליו וכן גזלן וחובל שהם כעין חשודים ואין צריך לומר באותם הנשבעין ליפטר שהתובעים ספק ואין תורת שבועה אצלם למדת שלא שאל בכאן מאי איכא בין שבועה דרבנן לדאוריתא אלא בהיסת אבל שבועת המשנה אין בה הפוך שבועת אחד מעיד שהוא פרוע ופוגם את שטרו והבא ליפרע מנכסי יתומים המשועבדים דינם כשבועת היסת ואם רצו מהפכין ושבועת היסת שכתבנו שמהפכין אותה כתבו גדולי הפוסקים בתשובת שאלה שאם היה חברו רוצה לגלגל עליו אין הלה רשאי להפכה:
מקצת גאונים מפרשי׳ שאף שבועת היסת אין מהפכין אותה אלא לדעת שניהם אבל שבועת התורה ושבועת המשנה אינה מתהפכת אפי׳ ברצון שניהם ואין הדברים נראין:
לקצת גאונים ראיתי שכתבו שבשבועת התורה והמשנה אם אין הנתבע רוצה לישבע ומשלם ואח״כ בא זה הנתבע לתבעו בדין על מה ששלם אינו כלום אבל בהיסת שומעין לו ואיני יודע הפרש זה שבודאי כל שנשבע ואח״כ הביא הלה עדים הרי זה משלם ונעשה חשוד על השבועה וא״כ למה לא יתבענו בדין אם ירצה ולא עוד אלא שאפי׳ נשבע ובירר הלה אחר שבועתו שחשוד הוא אין שבועתו כלום והלה מחזירו לדין אם לשלם אם היה מן הנשבעין ולא משלמין אם להחזיר אם נשבע ליטול עד שיתברר עליו שעשה תשובה ולקה בבית דין על מה שנעשה חשוד עליו או בירר תשובתו על איזה צד:
הפרש אחר יש בין שבועת התורה לשאר השבועות ששבועת התורה כל שלא רצה לישבע עד שיפטר מתוך שבועתו בית דין יורדין לנכסיו ומשלמין לזה כל מה שטוענו אחר שחברו אינו רוצה לישבע אלא שאם רצה מחרים סתם על מי שטוענו דבר שאינו כן אבל שבועת המשנה באותן שבאות לנתבע ושלא לשלם הואיל ועל הספק הן באות וכן בכל שבועת היסת אם לא רצו לישבע אין בית דין יורדין לנכסיהם אלא משמתין אותו שלשים יום ואם לא השתדל לפייסו ולהתיר נדויו לסוף שלשים והוא הקרוי עידן מכין אותו מכת מרדות וכמו שאמרו רב מנגד אמאן דמשהי שמתיה ולא אתי למשרי ומתירין לו ומ״מ אם תפש בעל דינו יראה בפרק הכותב שאין מוציאין מידו עד שישבע זה:
החשוד על השבועה אין משביעין אותו שום שבועה בעולם אפי׳ היסת וכיצד דנין בו אם היה שבועת התורה שבטענת ודאי כגון הודאת מקצת ושבועת עד אחד שכנגדו נשבע ונוטל ואם היו שניהם חשודים יתבאר למטה שחזרה שבועה למחוייב לה ומתוך שאינו יכול לישבע שמן הספק ההוא טוענו ואם טען בבריא בפני שלחת בה יד או פשעת נשבע ונוטל:
היתה שבועת המשנה אם מן הנשבעין ונוטלין שכנגדו נשבע ונפטר ואם שניהם חשודים פטור היתה מן השבועות הבאות מן הספק ליפטר שלא לשלם אף זה פטור שהרי אין שכנגדו יכול לישבע:
נתחייב החשוד שבועת היסת אין שכנגדו נשבע ונוטל כלל שבועת היסת גופה תקנה ואין עושין תקנה לתקנה שאם כן אין לדבר סוף:
כבר כתבנו למעלה ששבועת התורה בנקיטת חפץ מה שאין כן בשבועת היסת ושבועת המשנה לא נתברר בתלמוד אם היא בנקיטת חפץ אבל כל הגאונים מסכימים עליה שהיא כעין של תורה לנקיטת חפץ ובערוך פירשו שבועת התורה בנקיטת חפץ וכבוי נרות ויש לך לשאול מעתה כשהיו חוקרין בסוגיא זו מאי איכא בין שבועה דאוריתא לדרבנן היה לו לומר נקיטת חפץ שמא לא לענין חומרא וקולא היה שואל אלא לענין אם יש הבדל ביניהם למעשה:
קצת גאונים נסתפקו בשבועת היסת אם לא תבעה התובע אם אנו טוענין כך בשבילו ורובם מסכימים דאי נמי לא טעין אנן טענינן ליה שאם לא כן כשאמר איכא ביניהו מיפך שבועה וכו׳ היה לו גם כן לומר איכא ביניהו דבדאוריתא אע״ג דלא טעין טענינן ליה ובדרבנן לא טענינן ליה אלא ודאי אף בזו טוענין לו:
מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום ומ״מ אינו גזל גמור אף מדבריהם עד שנאמר עליו שיצא בדיינין אלא אם עבר אחד וגזלם ולא רצה להחזיר אין כופין אותו בבית דין על כך:
מי שתבע את חברו במלוה בשטר ואמ׳ לו כבר פרעתיך הואיל ושטר זה בפנינו ומקוים אין שומעין לו אלא אומרין לו שלם בין בכלו בין במקצתו ואין משביעין אותו ומ״מ אם הלווה תובע שישבע שלא נפרע משביעין אותו ושבועה זו מקצת גאונים מפרשי׳ שבועת היסת אבל כל הפוסקי׳ והמחברי׳ הסכימו בשבועה כעין תורה בנקיטת חפץ וראיה לדבר ממה ששאל מה בין זה לפוגם את שטרו ויש מביאין ראיה ממה שאין נפרעי׳ מנכסי יתומים אלא בשבועה והם מפרשי׳ הטעם משום דטענינן ליתמי מאי דמצי טעין אבוהון ואם לא היה אביהם יכול לטעון אשתבע לי האיך אנו טוענין כן ליתומים וכי טוענין להם מה שלא היה אביהם יכול לטעון ואין זו ראיה שאפשר היה לטעון ליתום אע״פ שאין טענה לאביו בה מיהא לענין שבועה הואיל וכל שטר עומד לפרעון ואם היה המלוה תלמיד חכם אין מזקיקין אותו לישבע לפנינו אלא אומרין ישבע לך כשירצה ומ״מ אין מגבין אותו עד שיאמר הריני נשבע:
גאוני ספרד הסכימו שלא נאמר להצריך את התובע בשבועה זו אלא כשאומר הלווה שהשטר פרוע שהשטר עשוי ליפרע ועוד שאף הוא מודה בהלואה אבל אם טען שהשטר מזוייף או אמנה או פסיס או של רבית או כתב ללוות ולא לוה אין שומעין לו ואפי׳ אמ׳ תנאי היו דברינו אלא ישלם ויזקיק את חברו לדין על כך אם יודה יחזיר ואם לאו ישבע לו היסת ויש חולקי׳ בזו לומר שאף בכל אלו משביעין אותו בנקיטת חפץ ואין דבריהם נראין הפוגם את שטרו לומר שהתקבל ממנו מקצתו לא יפרע אלא בשבועה וזה אחד מן הנשבעין ונוטלין ששבועתן כעין של תורה בנקיטת חפץ ואפי׳ לא תבעו הלווה לישבע על כך הואיל ומ״מ חולק עמו בכך אנו מזקיקין אותו לישבע בלא תביעתו:
איכא בינייהו מיפך שבועה ומכאן למד ר״ת ז״ל דאף שבועת היסת בנק״ח דאי לא בכל האי שקלא וטריא לימא דאיכא בינייהו נק״ח ועוד הביא ראיה מעובדא דקנייא דרבא דכופר בכל הוה לומר יהביתנהו ניהלך וא״ל שקול קנייא ואשתבע לך ושקל ס״ת ואשתבע ליה אבל הגאונים והרמב״ם ז״ל כתבו דבשבועת היסת ליכא נק״ח ואף ע״ג דאיתיה בשבועת המשנה דלקמן במכילתין דהוו דרבנן התם כעין של תורה תקנוהו אבל שבועת היסת שתקנו האמוראים בדורו של ר״נ לא החמירו בה כזה והא דהכא אינה ראיה דהכא לא שקיל וטרי תלמודא אלא במאי דאיכ׳ בינייהו לשום חיוב נשבע אלא לענין תכסיס השבוע׳ שכבר היו יודעין שאין תכסיסן שוה ואותה ראיה דקנייא דרבא יש דוחים דהתם מודה במקצת הוה אלא שקיצר הש״ס ואין זה נכון אבל הנכון בעיני לתרץ דהתם לא חייבי׳ רבא למשקל ס״ת אלא דנתבע עביד הכי מנפשיה מההיא מהערמתו שעשה כן כדי שיהא לו סבה למיתן קנייא דיליה ביד התובע כדי שישבע דיהבינהו נהליה (וגבי) [וגם] לוותר עליו חומר שבועה כדי שיקבלנה אידך ולא יתן אל לבו הלכך אין לנו אלא דברי הגאונים ז״ל שמנהגם תורה ויש מביאין ראיה לדברי ר״ת ז״ל מדאמרי׳ בעובד׳ דההוא רעייא דפרכינן ונחייביה שבועה מדרב נחמן ואם איתא מאי קושיא דהא טפי עדיף לן מדר״ח דהויא שבועה דאורייתא דאית בה נק״ח ולאו ראיה היא כלל דהתם לאו אטכסיסיה דשבועה קפדינן אלא דכיון דהוה אמר אם איתא לדר״ח משתבע משמע דאי ליתא לדר״ח לא משתבע כלל ומש״ה פרכינן דהא בלאו דר״ח איכא עליה שבועה מדר״נ וזה נראה ברור ולענין לשון שבועה כבר כתבתיו לעיל בריש פרקין. הא דאמרינן בדרבנן מפכינן שבועה פי׳ רש״י ז״ל דה״ק כל שבועת דרבנן כגון שבועת המשנה דלקמן פ׳ כל הנשבעין וכל הגאונים ז״ל קבלו דהתם ודאי לא מפכינן ולא אמרו כאן אלא בשבוע׳ היסת דהכא שהוא נשבע ונפטר אבל כל הנשבעין ונוטלים דרבנן לא מפכינן שבועה על הנתבע לישבע וליפטר וכ״כ רבינו אלפאסי ז״ל בפ׳ הכותב ונתן טעם לדבריו דמנתבע לגבי תובע הוא דמפכינן שבועה כרבנן משום דא״ל נתבע לתובע את לית לך גבאי ולא מידי אי ניחא לך אשתבע ושקול אבל כשהתובע מפיך לנתבע יכול נתבע למימר ליה את מדינא לית לך ורבנן תקון לך בשבועה אי ניחא לך אשתבע ושקול כדתקון לך רבנן ודקא בעית לאפוכי עלי אע״ג דטבא הוא לדידי לא בעינא בהך תקנתא ודמיא למאי דאמרינן כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו וכן פסק הרמב״ם ז״ל ורבינו הרמב״ן ז״ל הכריע עוד כדברי הגאונים ז״ל ונתן טעם לדבריו שאפילו שבועה שהיא מוטלת על הנתבע מן הדין כשרוצה אומר לתובע השבע וטול ואם אמר תובע איני מקבל אין שומעין לו אלא אומר לו אם אתה רוצה להוציא ממני ממון השבע וטול וא״ל שתוק הימנו כ״ש כשהשבועה אינה מוטלת מן הדין על התובע שאם רצה לסלקה מעליו שאין שומעין לו אלא אם רצה לישבע יטול וא״ל אומרין לו שתוק הימנו.
תוס׳ בד״ה מאן דתני כו׳ וכן משמע כו׳ נ״ב חוזר אקצת נראה דהשביע וק״ל [ועיין במהרש״א]:
בד״ה ומאן דתני כו׳ מיהו אור״ת דאזלינן בתר המיקל וכן משמע כו׳ עכ״ל הוא מגומגם לכאורה דוכן משמע קאי אדלעיל כמ״ש מהרש״ל ויש ליישב דשיעור דבריהם כן הוא דלפום ריהטא היה משמע כן בפ״ק דב״מ כו׳ אבל ר״ת (מחייב) [מקיים] סברתו דבכל ב׳ לשונות אזלינן בתר המיקל ודוחק דאיכא למימר דהתם כו׳ וק״ל:
תוס׳ ד״ה ומאן וכו׳ אם הוא חייב ואינו משלם. עי׳ ב״ק דף קיח ע״א תוס׳ ד״ה ר״נ:
גמ׳. דררא דממונא
ומאן דמתני לה אסיפא [ומי ששונה דברי רב נחמן על סופה], הרי זה בדווקא, שהוא סבור שיש לחלק: הכא [כאן] הוא דאיכא דררא דממונא [שיש גרר של ממון], שיש אחיזה לטענה, ולכן יש מקום לחייבו שבועה, אבל התם דליכא דררא דממונא [שם שאין גרר של ממון] שאין לו כל אחיזה ובסיס מוקדם לטענתו — לא, אין משביעים אותו אף שבועת היסת.
But the one who teaches it in reference to the latter clause maintains that specifically here, in this case, an oath of inducement is administered to the defendant, as he admits that there is a matter of financial association between them; but there, in the case of the first clause, where the defendant maintains that the claim is baseless, and there is no matter of financial association between them, the court does not administer to him an oath of inducement.
מאמרים באתר אסיף
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סתוספותאור זרוערמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) מַאי אִיכָּא בֵּין שְׁבוּעָה דְּאוֹרָיְיתָא לִשְׁבוּעָה דְּרַבָּנַן אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ אמֵיפָךְ שְׁבוּעָה בִּדְאוֹרָיְיתָא לָא מַפְּכִינַן שְׁבוּעָה בִּדְרַבָּנַן מַפְּכִינַן.

§ The Gemara asks: Practically speaking, what difference is there between an oath administered by Torah law and an oath administered by rabbinic law, i.e., an oath of inducement? The Gemara answers: The practical difference between them is with regard to the transfer of an oath to the other party. In a case where the defendant suggests that instead of taking an oath himself, the claimant should take an oath and collect that which he claims, if the oath is administered by Torah law, we do not transfer the oath to the claimant; the defendant must either take an oath himself or pay. If the oath is administered by rabbinic law, we do transfer the oath.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשראב״ןתוספותאור זרוערמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מאי איכא בין שבועה דאוריתא לשבועה דרבנן, ואמרינן בדרבנן אי אמר ליה השבע וטול הדין עמו, בדאוריתא לא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שבועה דאורייתא – הבאה במקצת הטענה שבועה דרבנן הא דרב נחמן.
מיפך שבועה – אם אמר הנתבע לתובע השבע וטול.
הא דאמרינן: מאי איכא בין שבועה דרבנן לשבועה דאורייתא – אשבועת היסת קאי. דהא בתר מימריה דרב נחמן דאמר: ומשביעין אותו שבועת היסת, קאמרינן: מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן. והיינו טעמא דקא דייקינן ואמרינן מאי איכא בינייהו, משום דתרוייהו נשבע ולא משלם הוא:
ואם תשאל: היכי אמרינן מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן, והא טובא איכא בינייהו, דהאי שבועה בנקיטת חפץ והאי בלא נקיטת חפץ. לאו אטכסיסי השבועה עצמה הוא דקא דאיק ואמר: מאי איכא בין שבועה דרבנן לשבועה דאורייתא, דהא דבר ידוע הוא דהא טכסיסיה לחוד והא טכסיסיה לחוד. אלא אדינא הוא דקא שאיל, והכי קאמר: מאי איכא בין שבועה דרבנן לשבועה דאורייתא בדינא.
ומהדרינן: איכא בינייהו מיפך שבועה: בדאורייתא – לא מפכינן, אלא מצי תובע למימר ליה: איני זז מדין תורה, הילכך – או אישתבע, או שלים. בדרבנן – מפכינן.
ומאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן, איכא בינייהו מיפך שבועה, אם המחוייב שבועה יכול להפוך השבועה על שכנגדו ולומר לו השבע וטול. דאורייתא לא מפכינן, דאין בית דין מתקנין לעקור דבר מן התורה, והתורה אמרה ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא נשבעא, הילכך מה שחייבתו תורה יעשה או ישבע או ישלם. שבועה דרבנן מפכינן ב|דכיון דאינו חייב שבועה אלא מדרבנן, יכול לומר לו השבע וטול.| דכיון דאינו חייב שבועה אלא בתקנתא דרבנן דחזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליוג [יכול לומר לו] השבע שיש לך עלי כדבריך וטול.
א. כדאמרינן בדף מ״ה ע״א.
ב. כל שבין הקוים נראה מיותר שהרי כפול הוא להלן.
ג. משמע דבשבועת היסת הוא שאמרו דמפכינן ולא בשאר שבועות דרבנן וכשיטת הרי״ף והרמב״ם (עי׳ טוב״י סי׳ פז). וכן מפורש בספרנו לעיל ריש ב״מ דין ה. ושם יהיב רבינו טעמא מה נשתנה שבועה זו.
מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן – בפ׳ הכותב (כתובות דף פח. ושם) גבי הא דאמר רב נחמן אי פקח שמעון מייתי ליה לידי שבועה דאורייתא פירש בקונט׳ דנפקא מינה דבדאורייתא בעי למינקט חפצא בידיה ובדרבנן לא בעי ואין נראה דההיא נפקותא לא אמרינן הכא ועוד דבפרק השולח (גיטין דף לה. ושם) גבי אלמנה דקאמר אדרה בבית דין ואשבעה חוץ לב״ד פי׳ בקונט׳ גופיה דבב״ד לא בעי אשתבועי משום דבעי אנקוטי חפצא בידיה אף על גב דשבועה דאלמנה שבועה דרבנן היא ובריש שמעתתא דהכותב (כתובות דף פז: ושם) פירש נמי בקונטרס גבי הא דסבר רמי בר חמא למימר שבועה דאוריי׳ דנפקא מינה לאפוכי שבועה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן – פרש״י ז״ל שבועת היסת,⁠א וכך הוא, דבשבועת הנוטלין לא בעי׳ מאי בינייהו, דכל הנשבעין שבתורה אין משלמין, ואי ק״לב אמאי בעי מאי בינייהו הא איכא טובא, דשבועה דרב נחמן ליתא בנקיטת חפץ, שכך מסרו לנו רבותי׳ הגאונים ז״ל דשבועת המשנה היא כעין דאורייתא בנקיטת חפץ, ושבועת היסת לאו בנקיטת חפץ. לא קשיא דאנן לאו אתכסיסי שבועה קיימי׳, אלא אדיני שבועה, לומ׳ אם החמירו בה כשל תורה. וכיון ששמועה זו בשבועת היסת גבי נשבעין ונוטלין לא למדנו כלום, ורש״י ז״ל כתב בפ׳ הכותבג דמפכינן שבועתייהו, אבל רבי אלפסיד ז״ל והגאוני׳ ז״ל אמרו שאין בהן היפוך וכתו׳ בהלכותה מאי טעמא דמנתבע לתובע מפכי׳ שבוע׳, משום דאמר אנת לית לך גבאי ולא מידי אנת אי ניחא לך אשתבע ושקול, אבל מתובע עלי׳ דנתבע יכיל למימר ליה אי ניחא לד אשתבע ושקול, ואי לא ניחא לך ובעית לאפוכי עלי שבועה אע״ג דטבא היא לדידי לאשתבועי ומפטר, אנא לא ניחא לי בהך תקנתא, דמיא למאי דאמרינןו האומר אי איפשי בתקנ׳ חכמים כגון זו שומעין לו, זו היא טענת רבינו ז״ל בהלכותיו שלא להפך שבועה מתובע לנתבע, ואין טענתו ברורה, אבל יש לדון בדבר שהרי אפי׳ שבועת הסת שמוטלת מן הדין על הנתבע, כשרצה אומר לתובע השבע וטול, ואם אמר תובע איני מקבל עלי לישבע אין שומעין לו, אלא אומרים לו אם רצית ליטול השבע בהפוך שלך, ואם לאו שתוק ממנו, וכ״ש בשבועת משנה שהיא מוטלת מן הדין על התובע, שאין שומעין לו לסלקו מעליו, אלא אם רצה לישבע יטול, ואם לאו שותק ממנו, וזו הטענה חזקה כנגד דברי רש״י ז״ל, אלא שיש לי ללמד עליו זכות, שאני רואה כל הסוגיא הזאת הולכת דכל דפליגי בין רבנן לדאורייתא משום חומרא וקולא הוא, דשבועה דאוריית׳ חמירא לחיוביה בה ממונא, או ישבע או ישלם, ושבועה דרבנן לא רמי בה חיובא בממונא, אלא מסלקה ממנו בהפוך [זה] דרפויי מרפיא בידייהו, וכן נמי1 לא בעי לאשתבועי ולא לשלומי בהפוך, שמתא רמיא עליה ממונא לא מפקי׳ מיניה, וכיון דטעמא הכי איכא למימר נמי בנשבעין ונוטלין, בהנהו דמדאורייתא שקלי בלא שבועה, כגוןז עד אחד מעידו שהוא פרוע, ופוגם את שטרו, ומנכסים משועבדים ומנכסי יתומים, דודאי מפכי׳ לה, דאמר ליה רבנן אחמירו עלי שבועה כדהחמירו אנשבעי׳ היסת, ולא עשאוה כשל תורה, אלא אם רציתי להפכה עליך שתשבע ותפטר הרשות בידי, דכל שלא רצה לישבע של דבריהם אינו מפסיד דינו לגמרי, אלא מהפך אם רצה, ולא תקנו אלא שלא תהא שבועה זו יוצאה מבין שניהםח או זה או זה נשבעין, וזה טעם נכון לדעת רש״י ז״ל, ומ״מ יש לבעל הדין לומר דבנוטלין החמירו יותר שאם רצה נשבע, ואם לאו אין מוציאין ממון מיד חברו כלום, אוקיט ממונא בחזקת מריה, שמצינו בכל מקום שאין מוציאין ממון אלא בראיה מפורשת, וכן הדברים מראין כפשטן כדעת הגאונים.⁠י
א. ראה מש״כ הריטב״א בשם רש״י, ובשערי שבועות שער יז כתב דאיירי בשבועת המשנה עיי״ש.
ב. וכן הקשה ותירץ הר״י מיגש ורבנו יהונתן מלוניל וש״ר, ועי׳ תוס׳ ד״ה מאי.
ג. ראה רש״י בכתובות סז, ב, ד״ה שבועה דאורייתא, וכן נראה מחי׳ רבנו לכתובות (נדפסו בט״ו שיטות לרשב״א) פח, א, שכונתו לרש״י זה, (ועי׳ ר״ן כאן וצ״ע) וראה תשובות הרשב״א המיוחסות לרמב״ן סי׳ ק.
ד. בנדפס במקום רבי׳ אלפסי, כתוב: הר״ם.
ה. כן כתב הרי״ף בכתובות דף מח, א, בדפי הרי״ף.
ו. כתובות פג, א.
ז. כדאיתא לקמן מה, א.
ח. נראה שצריך להוסיף כאן תיבת ״אלא״.
ט. צ״ל דאוקי.
י. וכן הסכימו הרשב״א הריטב״א והר״ן.
1. הגהת הגרא״ז: אי.
הא דאמרי׳ מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן. פי׳ רש״י ז״ל דלאו כלהו שבועות דרבנן קאמר אלא שבועת היסת קאמר דאלו בין שבועת הנשבעין דרבנן דבפרק כל הנשבעין לשבועה דאורייתא טובא איכא דאלו הנך נשבעין ונוטלין ואלו שבועה דאוריתא נשבעין ולא משלמין אבל בין דאוריתא לשבועת היסת דרב נחמן דכאן וכאן נשבעין ולא משלמין קאמר, ואיכא למידק אי שבועת היסת קאמר מאי קמבעיא ליה מאי בינייהו דהא טובא איכא דשבועה דאוריתא בנקיטת חפץ וכדאמרי׳ בריש פרקין ושל היסת בלא נקיטת חפץ כהסכמת הגאונים ז״ל ועיקר, וי״ל דהכא בדיני מיירי בטכסיסי לא קא מיירי וכ״כ הר״י הלוי ז״ל, ויש מביאין ראיה מכאן דאפי׳ שבועת היסת בנקיטת חפץ, ועוד מההיא שמעתא דההוא רעיא דפ״ק דב״מ ובנדרים פ׳ ד׳ נדרים מההיא עובדא דקניא דרבא, וליתא וכבר כתבתיה שם בפ״ק דמציעא ובנדרים פ׳ ד׳ נדרים בההוא עובדא דקניא דרבא בס״ד.
איכא בינייהו מיפך שבועה בדאורייתא לא מפכינן בדרבנן מפכינן. כתב רש״י בפ׳ הכותב בדרבנן מפכינן ואפי׳ בשבועת נשבעין ונוטלין, אבל הגאונים כך הסכימו דדוקא בשבועת היסת מפכינן אבל בנשבעין [ונוטלין] לא מפכינן אלא אם רצה נשבע ונוטל ואי לא ליפקע, וכן כתב הרב אלפסי ז״ל בכתובות פרק הכותב וכתב הרב ז״ל דטעמא דמנתבע לתובע מפכינן שבועה משום דאמר אנת לית לך גבאי ולא מידי אי ניחא לך אשתבע ושקול אבל בתובע עליה דנתבע לא דנתבע יכול למימר לי׳ אי ניחא לך אשתבע ושקול ואי לא ניחא לך אי בעית הפוכי עלי שבועה אע״ג דטבא הוא לדידי לאשתבועי ומיפטר אנא לא ניחא לי בהך תקנתא, ודמיא למאי דאמרי׳ האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו. והרמב״ן ו״ל חזק דבר זה עוד שהרי אפי׳ שבועת היסת שמוטלת מעיקר התקנה על הנתבע כשרצה אומר לתובע השבע וטול ואם לא רצה לישבע אומרין לו או תשבע בהיפך או תשתוק ממנו כ״ש בשבועת הנוטלין שמוטלת מעיקר התקנה על התובע שאין שומעין לתובע לסלקה ממנו ולהטילה על הנתבע, ואף באותן שהי׳ דינן מדאורייתא ליטול בלא שבועה אלא שהחמירו עליהן מן התקנה שלא יטול אלא בשבועה כגון הבא ליפרע מנכסי יתומין ומנכסים משועבדים ופוגם שטרו ועד אחד מעידו אפי׳ באלו הסכימו שאין מהפכין מתובע לנתבע דבכל נשבע ונוטל החמירו, ונ״ל ראיה על זה דהא לרב ושמואל דאמרי (מ״ז א׳) ביתומין מן היתומין במת לוה בחיי המלוה אין אדם מוריש שבועה לבניו נראה דלאו דוקא ביתומין מן היתומין אמרוה אלא שבכל מקום שנתחייב האב שבועה קאמרינן ואפי׳ בפוגם את שטרו ומת א״נ בעד אחד מעידו שהוא פרוע ומת, ואם איתא אמאי פקעי ליפכוה יורשין על הנתבע כדרך שהיה אביהן יכול להופכה, אלא ודאי משמע מהכא דמתובע לנתבע לא מהפכין לעולם, ואע״ג דר״א נחלק עליהם לא מצד זה נחלק, אלא מדרב ושמואל נשמע לדידן, כך נ״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מבואר במשנה ב״ק (דף קיח.) שבאיני יודע אם פרעתיך חייב, ובאיני יודע אם הלויתני פטור (עיי״ש בסוגיא). השוני ביניהן ניתן לנמק בשתי דרכים:
א) יתכן שבאיני יודע אם פרעתיך קיימת חזקת חיוב, משא״כ באיני יודע אם הלויתני.
ב) ועוד יל״פ עפמש״כ הראב״ד (עיין בפ״ה שאלה ופקדון הל״ו) דלא אמרי׳ מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא במקום ״דהוה ליה למידע ואערומי הוא דמערים״. ובכן, ביודע שחייב אף מוטל עליו לדעת אם פרע או לא, ומשום כך כשטוען איני יודע אם פרעתיך חייב. מאידך באיני יודע אם הלויתני אינו מוטל עליו לדעת ולפיכך פטור.
א הואיל והזכרנו שבועת היסת מבררים: מאי איכא [מה הבדל יש] בין שבועה דאורייתא [מן התורה] לשבועה דרבנן [מדברי חכמים], שבועת היסת? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] מיפך [היפוך] שבועה, שהנתבע אומר: אני איני רוצה להישבע, שיישבע התובע ויטול. בדאורייתא לא מפכינן [בשל תורה אין אנו מהפכים] שבועה, אלא ישבע החייב להישבע או שישלם, בדרבנן מפכינן [בשל חכמים אנו מהפכים].
§ The Gemara asks: Practically speaking, what difference is there between an oath administered by Torah law and an oath administered by rabbinic law, i.e., an oath of inducement? The Gemara answers: The practical difference between them is with regard to the transfer of an oath to the other party. In a case where the defendant suggests that instead of taking an oath himself, the claimant should take an oath and collect that which he claims, if the oath is administered by Torah law, we do not transfer the oath to the claimant; the defendant must either take an oath himself or pay. If the oath is administered by rabbinic law, we do transfer the oath.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשראב״ןתוספותאור זרוערמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וּלְמָר בַּר רַב אָשֵׁי דְּאָמַר בִּדְאוֹרָיְיתָא נָמֵי מַפְּכִינַן שְׁבוּעָה מַאי אִיכָּא בֵּין דְּאוֹרָיְיתָא לִדְרַבָּנַן אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ במֵיחַת לְנִכְסֵיהּ בִּדְאוֹרָיְיתָא נָחֲתִינַן לְנִכְסֵיהּ בִּדְרַבָּנַן לָא נָחֲתִינַן לְנִכְסֵיהּ.

The Gemara asks: And according to Mar bar Rav Ashi, who says that we transfer an oath that is administered by Torah law as well, what difference is there between an oath administered by Torah law and an oath administered by rabbinic law? The Gemara answers: The practical difference between them is with regard to whether or not the court enters the property of the defendant to collect payment if he refuses to take an oath. With regard to an oath administered by Torah law, we enter his property, and with regard to an oath administered by rabbinic law, we do not enter his property.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשראב״ןתוספותאור זרוערמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר בר רב אשי אפילו בדאוריתא מפכינן, ולית היל׳ כוותיה. דהיל׳ כוותיה בכל התלמוד בר ממיפך שבועה וחיורי, וסימניך הפך לבן. והני חיורי מפורש בפרק בהמה המקשהב מר בר רב אשי בענין צומת הגידין כיון דזייגי אע״ג דחוורי. הני תרתי בלחוד לית היל׳ כוותיהג.
ואליבא דמר בר רב אשי מאי בינייהו, ואמרינן בדאורייתא אם לא ישבע נחתינן לנכסיה ונותנים אותן לתובע אבל בדרבנן לא נחתינן לניכסיה.
א. צ״ל ולמר. או לחילופין. מר בר רב אשי אמר.
ב. חולין עו,ב.
ג. דברי ר״ח הובאו כאן בתוספות ד״ה ולמר. וכתב רמב״ן שמסורת היא ביד הגאונים. וכן כתב הרי״ף בסנהדרין (כט,ב) בשם רב האיי גאון, ובמשפטי שבועות פסק רב האיי דבדאורייתא לא מפכינן. (יש לציין שיש ראשונים שגרסו כן בגמרא. הר״ן בחולין שם כתב, ויש גורסין בשבועת הדיינין גבי פלוגתא דמיפך שבועה דאורייתא או דרבנן ׳ולית הלכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועה וחיורי וסימניך הפך לבן׳ וזו גירסת ר״ח ז״ל. וריטב״א כאן כתב, דהא אמרינן בפרק בהמה המקשה הלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחיוורי וסימניך הפך לבן. וכן הוא בחדושי הרשב״א כאן ובחולין). אבל ר״ח בסנהדרין הוסיף שאין הלכה כמר בר רב אשי באודיתא. ובמרדכי שם רמז תשה כתב, יש גאונים שפסקו כמר בר רב אשי (*בדמיפך) [*בר ממיפך] שבועה ואודיתא, ויש שפסקו בר ממיפך שבועה ואודיתא וחיורי, דבהני לית הלכתא כוותיה, ורב האיי פסק בר ממיפך שבועה וחיורי, ור״ח פסק (ליה) [לית] הלכתא כוותיה באודיתא. וכדברי ר״ח שם כן הוא בתשובת גאון (הרכבי שפז), ונקיטי רבנן בשמועה מן הראשונים דהלכה כמר בר רב אשי בכולי תנויי לבר מן תלת וחדא מיניהו מיפך שבועה וכו׳. וכן כתב הרמב״ן בשם ה״ג דלית הלכתא כוותיה בהני תלת מיפך שבועה וחיורי ואודיתא. בניגוד לאמור בשם רב האיי הרי שהרבה ראשונים כתבו בשמו שפסק כמר בר רב אשי שאפילו בדאורייתא מפכינן, וכדעת ריב״ן בשם רש״י ורבנו גרשום.
הרמב״ם בפרק א מהל׳ טוען הל׳ ד כתב בשם רבותיו שהנשבעים ונוטלים יכולים לומר הרי אנו כשאר כל התובעים ומשביעים את הנתבע היסת. אלא שביד הנתבע להפכה על התובע כשאר שבועת היסת, וישבע התובע היסת ויטול. וכן כתבו הרמב״ן בכתובות דף פח,א והעיטור (מהד׳ רמ״י עמ׳ יב,ד) על פי דברי רב האיי גאון בתשובה (חמדה גנוזה סי׳ קלו. הובא גם בתוס׳ רי״ד כתובות פח) שכתב שאף על פי שלא שייך היפוך שבועה בשבועת הנוטלין מכל מקום יכול התובע בשטר שחייב שבועה שלא נפרע לומר לנתבע דל שטרי מהכא והשבע לי היסת שלא פרעת כשאר מלוה על פה [השואל שם בתשובה כתב שר׳ נטרונאי פסק שהשבועה מוטלת על התובע ואינו יכול להטילה על הנתבע, והקשה עליו השואל שהרי שבועה זו דאשתבע לי דלא פרעתיך עיקרה מפני שהתובע מוחזק בשטר, וטענת הנתבע פרעתי היא כמו טענת מי שתובע מנה לי בידך שהנתבע חייב היסת, וזהו הטעם שחייב רב פפא את המוחזק בשטר לישבע היסת שלא נפרע השטר, ואם כן היא כמו כל שבועת היסת שמפכינן לה ולמה אין התובע יכול להפוך שבועה זו על הנתבע. והשיב רב האיי הכין חזינא דסברא דכון מעליא הוא אלא מיהא לא שיך בהא מילתא מיפך שבועה בדרבנן וכו׳. ונראה שרב האיי הסכים לסברתם דמקור שבועת רב פפא היא כשבועת היסת על המחזיק בשטר, אלא דבכל זאת אי אפשר להפוך שבועה זו וכמו שכתב הרי״ף שהנתבע לעולם יכול לומר אנא לא בעינא אשתבועי. ולכן הוצרך רב האיי לבא מטעם אחר שיכול התובע לומר אין אני חפץ לדון בשטר וכו׳.
והנה התרומת הדשן כתב בשם התוספות מא,א ד״ה ולמה שהגאונים נחלקו בדין רבותיו של הרמב״ם אם יכול התובע (בעד אחד מעיד שהוא פרוע) לומר דל שטרי והשבע לי היסת, והשיג עליו הש״ך (המובא להלן) שהגאונים נחלקו רק בדין דמיפך שבועה, אבל זה מוסכם לכולי עלמא שיכול התובע לומר לו דל שטרי והשבע לי היסת. ובתשובה זו מפורש כדברי הש״ך שהרי תוספות דחו הוכחת רב האיי משבועת רב פפא לכל המחויב שבועה דאורייתא לפי שיטת הגאונים שאפשר להפוך שבועת רב פפא, והרי רב האיי עצמו הוא שכתב שהתובע יכול להשביע את הנתבע בהיסת, אלא כוונתם שנחלקו בדין מיפך שבועה ובזה הסכים רב האיי שאין התובע יכול להפוך השבועה, ורק מטעם אחר הוא שיכול להשביעו שאומר לו דל שטרי.]. וכן פסק ר״י אברצלוני בלקוטי ספר הדין סי׳ צ (והביא שם את תשובת רב האי). ועל פי זה כתבו הרמב״ן ובעל העיטור ששבועה זו שמוטלת על הנתבע יכול הוא להפכה על התובע כשאר שבועות היסת. וכן פסק בש״ע סי׳ פז סעי׳ יב. אולם רב האיי גאון והרב אברצלוני סתמו דבריהם ומפשטות דבריהם נראה שאין הנתבע יכול להפכה על התובע. וצריך ביאור למה לא יוכל להפכה.
ואפשר שנחלקו הראשונים בדין זה של הנשבעים ונוטלין שיכולים לחייב את שכנגדם בשבועת היסת, אם מה שהתובע אומר דל שטרי והשבע לי היסת כשאר מלוה על פה, אם תביעה זו היא תביעה אחרת מהתביעה שיש להם בשטר, וממילא דינה כשאר תביעות בעל פה שיכול הנתבע להפכה על התובע. או שתביעתם בשטר לא גרע מתביעה בעל פה, והוא מוחל על חומר תביעתו שיש לו על ידי השטר לישבע וליטול ולא גרע תביעה זו מתביעה בעל פה לחייב את הנתבע בהיסת [וכן נראה מדברי התרומת הדשן המובא להלן שכתב שהוא יכול למחול דינו ולחייבו בהיסת כמו זה שאומר לחבירו דור לי בחיי ראשך.], אבל כל זמן שלא נשבע הנתבע בהיסת לא נפטר מהתביעה שבשטר, ומטעם זה כתב התומים (ראה בהמשך) שנחתינן לנכסיה אם אינו רוצה לישבע. ואם כן אפשר דלא הפכינן לה לתובע, וכפי שמשמע מדברי רב האיי גאון ור״י ברצלוני.
ואפשר שיש לחלק בזה בין שבועת רב פפא לעד אחד מעיד שהוא פרוע, דבעד אחד מעיד שהוא פרוע הרי כל זמן שלא נשבע להכחיש את העד אינו יכול לתבעו בשטר כלל, וכל תביעתו היא רק בעל פה וכאילו אין לו שטר כלל, ושפיר כתבו הרמב״ן והרא״ה שיכול הנתבע להפוך השבועה על התובע. אבל דברי רב האיי הם באמר לו פרעתיך, שאמר רב פפא שיכול הנתבע להשביע את התובע שלא פרעו, ופירש רב האיי דשבועה זו היא כמו היסת, אבל כח השטר לא נגרע כלל בטענתו, ולכן אין הנתבע יכול להפוך השבועה על התובע.
והש״ך בס״ק לה כתב שבתרומת הדשן כתב שדין זה שיכול התובע להשביע את הנתבע בהיסת אינו מוסכם על כל הראשונים, ומדברי הרא״ש בכתובות (שמקורם בדברי הרי״ף) שם יש להוכיח שאינו יכול להשביעו. דאמרינן שם בגמרא אי פקח הוא מייתי לה לידי שבועה דאורייתא, וכתב הרא״ש שלענין מיפך שבועה אין נפקא מינה בין שבועת הנוטלין דעד אחד מעידה שהיא פרועה לבין שבועה דאורייתא דעד אחד, כיון דבשניהם לא מהפכינן. ואילו לדברי הרמב״ם הרי אכתי נפקא מינה דמשום עד אחד מעידה שהיא פרועה יכולה להשביע את הבעל בהיסת על ידי שתאמר לו דל שטרי. (והקצוה״ח והתומים כתבו שהרמב״ן והרא״ה בכתובות שם אכן פירשו על דרך זה את דברי הגמרא אי פקח הוא מייתי לה לידי שבועה דאורייתא. אלא שהם הוסיפו שאף שביד הבעל לחזור ולהפך השבועה וכדברי הרמב״ם, אכתי נפקא מינה שלא תצטרך לישבע שבועה כעין דאורייתא אלא שבועת היסת).
והש״ך תמה על דברי התרומת הדשן משלשה טעמים. א, דשבועה זו דהיסת לעולם היא יכולה להשביעו וגם אחר שיתבענה בעד אחד ותשלם לו תוכל להשביעו היסת. קושיה זו של הש״ך יסודה על פי מה שנפסק בסי׳ פח סעי׳ כב שהמודה במקצת שלא רצה לישבע יכול להשביע את התובע בהיסת אחר שיפרע את כל התביעה. ומקור דין זה הוא בספר התרומות שער ז חלק ב סי׳ כח. אולם רב האיי גאון במשפטי שבועות הביא דעה החולקת על זה. ופירש שם ׳מיפך שבועה׳ על ג׳ דרכים. ובדרך השלישית פירש, שהמתחייב שבועה דאורייתא ושילם ולא רצה לישבע אינו יכול לחזור ולתבוע ולחייב את חבירו בהיסת, כי כבר נפסק הדין שהוא חייב לשלם אם לא ישבע בשבועה הראשונה, וכמו בנפסק הדין בעדים שאינו יכול לחזור ולתבוע (גם במקום שלא יוכל עכשיו ליפטר בעדותם) [ובספר התרומות שער כו חלק א אות ג כתב על מה שתקנו לכתוב בשטרות ׳בלא שום שבועה לעולם׳ דאם משום נאמנות כבי תרי יוכל לתבעו אחר הפירעון ויהא חייב לישבע היסת. ולשונו שם צריך תיקון שכתב ׳מה שאין כן בעדים שאף על פי שעל פי עדים מתחייב ממון יכול לתבעו אחר כן ולומר לו את יודע שלקחת ממני ממון שלא כדין ומייתי ליה לידי שבועת היסת. ע״כ. ולשון זה משמעו שגם אם נתחייב בעדים יכול לחזור ולתבעו בדין. אבל בטור סי׳ ע״א הביא דבריו בשינוי לשון זה לשונו: מה שאין כן בשלא כתב לו אלא שהאמינו עליו כשני עדים שאע״פ שהוא מתחייב בממון ולא יועייל לו העדים שמעידים שפרע כיון שהאמינו מ״מ יכול הוא לתבוע אחר כן ולומר לו וכו׳.]. אבל בשבועה דרבנן אם שילם ולא רצה לישבע, יכול הוא לחזור ולתבוע את חבירו ולחייבו היסת. ואפשר שכן הוא לדעת התרומת הדשן (והרמב״ן והרא״ה) שאם לא תשבע שבועת עד אחד אלא תחזיר לבעל דמי כתובתה לא תוכל להשביעו עוד בהיסת (בענין זה ראה עוד להלן הערה 25). ובקצות החושן (ס״ק ט״ז) כתב טעם נוסף למה לא תוכל להשביעו היסת, ומשום דכל זמן שלא נשבעה להכחיש עדותו של העד הרי הוא כשנים, ודינם כמי שנפסק הדין בשני עדים שאינה יכולה לחזור ולתבעו.
עוד הקשה הש״ך שאין טעם החילוק משום ששבועה זו מדאורייתא ושבועה זו מדרבנן, כי גם אילו היה הדין בעד אחד מעידה שהוא פרוע שהיא חייבת שבועת הנוטלין מדאורייתא היתה יכולה לומר דל שטרי ואני תובעת כתובתי בעל פה ותשבע לי היסת שלא פרעתו. והנה בתומים (ס״ק ט״ז) כתב לתרץ קושיה הראשונה של הש״ך שאין הבעל חושש שתחזיר לו המעות ותתבענו בשבועת היסת מפני שהיא לא תרצה להחזיר לו מעותיו ולתבוע אותו שבועת היסת, שהרי בדרבנן לא נחתינן לנכסיו ואם לא ירצה לישבע לא תוכל לכופו על זה. ומה שאין כן באומרת דל שטרי אינה קורעת את השטר, ואם לא ישבע תוכל לירד לנכסיו שהרי יש בידה שטר. ודנו האחרונים בדבריו אם יכולה לירד לנכסיו בשטר בלא שתשבע שלא נפרעה (ראה דרוש וחידוש לרעק״א מכת״י לסימן פז). אבל על כל פנים תביעת השטר עדיין קיימת גם באומרת דל שטרי, ואם כן אפשר שאילו היתה חייבת שבועה דאורייתא שלא נפרעה כל שלא נשבעה לא תוכל לתבוע כלל מכח השטר.
עוד הקשה הש״ך על התרומת הדשן, שעד אחד מעידה שהיא פרועה אינה יכולה להשביע את הבעל שבועת היסת משום שיש לו עד המסייע והוא פטור משבועה. ומה שכתבו הראשונים שיכולה להפוך עליו שבועה זו דעד אחד מעיד שהוא פרוע ואינו נפטר משום עד המסייע הוא מפני שעד זה שמחייב שבועה שכנגדו אינו יכול לסייע בידו לפטרו מהשבועה. ובקצות החושן כתב שחידוש זה אינו מוסכם בראשונים. והביא תשובת מיימוניות (ספר משפטים סי׳ סא) שפסק בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא שיכול הנתבע להשביע את התובע בהיסת קודם שיפרע שהוא חייב לו. אבל בנסכא דר׳ אבא אינו יכול להשביעו כיון שיש עד המסייע לתובע. הרי שאף שהעד מחייבה שבועה הוא מסייע בידו לפטרו מהשבועה. אולם יש לומר שגם הש״ך לא אמר כן אלא בהיפוך שבועה, שעל שבועה זו שהוא מחייבה אין הוא פוטר את שכנגדו כשהפכוהו עליו, שהרי דין השבועה שאפשר להפכה על שכנגדו. וכן בחשוד אי אפשר שיפטור את התובע משבועה (גם לולי טעמו של הקצות החושן שהוא בא מתחילה לממון) שאינו יכול לחייב שבועה שאי אפשר להפכה על שכנגדו (כשהוא חשוד). אבל שבועה זו שחידש בתשובת מיימוניות שהנתבע יכול להשביע את התובע בהיסת על התביעה עצמה [כעין מה שכתב בתשובות מיימוניות הובא לעיל שכתבו השואלים בתשובת רב האיי (שבתשובת הגאונים חמדה גנוזה סי׳ קלו) ששבועה זו שבעל השטר צריך לישבע שלא נפרע היא ככל שבועת היסת, שכפי שאפשר להשביע בשבועת היסת את המוחזק בממון, כך אפשר להשביע את המוחזק בתביעתו על ידי השטר שאינו פרוע. אלא שהם כתבו כן על המוחזק בתביעה מכח שטר שעל ידי השטר נחשב התובע כמוחזק על הממון, ובהגהות מיימוניות כתב כן על כל תובע שיכול לחייב ממון בתביעתו.], גם הש״ך יודה דאף שהעד מחייב שבועה יכול הוא לפטור את שכנגדו משבועה אחרת. אולם בהגהות מיימוניות בפרק י״א מהל׳ שבועות אות ה כתב בשם מהר״ם דגם במיפך שבועה פוטר העד את שכנגדו ודלא כהש״ך.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מיחת לנכסיה – אם אמר איני נשבע ואיני משלם יורדין לנכסיו ונותנין לזה.
ולמר בר רב אשי, דאמר: אפי׳ בדאוריי׳ נמי מפכינן מאי איכא בינייהו בדינא.
ומהדרינן: איכא בינייהו מיחת בנכסי׳: בדאוריית׳, כשמודה במקצת הנתבע ואומר: איני רוצה לישבע – נחתינן לנכסיה, דהא חיוב שבועה מדאורייתא היא. ובדרבנן – לא יכלינן למיחת בנכסיה, דהא מדאורייתא לית ליה גביה ולא מידי, אלא שבועה דאית ליה גביה בתקנתא. ולא אלים תקנתא דתיהוי האי שבועה כחיוב ממון, כי היכי דכי אמר לא משתבע נחתינן לנכסיה.
ולמר בר רב אשי דאמר בדאורייתא נמי מפכינן, דהתורה לא אמרה ולקח בעליו השבועה ולא ישלם הנתבע אלא להקל עליו, ואם הוא רוצה להחמיר על עצמו ולומר לתובע השבע וטול הרשות בידו. ועוד דמדאורייתא נמי המוציא מחבירו עליו הראיהא, מי בעל דברים יגיש ראיי׳ אליכםב.
ומר רב יהודאי גאון פסק בהלכות גדולות דלית הלכתא בהא כמר בר רב אשי. ורבנא גרשום מאיר עיני הגולה אמר שקיבל מרבו [ר׳] ליאון דהילכתא כמר בר רב אשי בהא נמי. ונהגו דורות שלאחריו כןג.
איכא בינייהו מיחת לנכסיה, בדאורייתא אם אמר איני נשבע בית דין נחתי לנכסיה ופרעי לזה כדכת׳ ולקח בעליו ולא ישלם הא אם אינו נשבע משלם, בדרבנן לא נחתי לנכסיה לדוחקוד לפרוע לזה אם אמר איני נשבע, מיהו אם תפס לא מפקינן מיניה ואי לא תפס משמתינן ליה על דלא ציית דינא הוא ואינו רוצה לישבע עד ל׳ יום ומלקינן ליה על דשהה עליה שמתא ל׳ יום ופטרינן ליה. ולר׳ יוסי דאמר מציאת חרש שוטה וקטן הנוטלה מהן יש בהן גזל גמור מדרבנן להוציאו בדיינין, אלמא בדרבנן נחתינן לנכסיה, בשבועה דרבנן נמי לר׳ יוסי אם אמר איני נשבע משבעינן לשכנגדו ומפקינן מיניה. וכוותיה אנו נוהגיןה.
א. ר״ל והשבועה ראיה היא.
ב. ב״ק מו ע״ב. [׳אליכם׳ גם בירושלמי סנהדרין פ״ג ה״ח ובילקוט משפטים. במקרא ׳אליהם׳ וא״י אם טעות בספרנו. עי׳ מאמרו של הגרד״צ הילמן בישורון כד].
ג. עיין כ״ז בספרנו ריש מס׳ ב״מ דין ה. ושם כל מראי המקומות.
ד. בד״פ ולדוחקו.
ה. פסק רבינו כר׳ יוסי וכ״כ בשמו ראבי״ה [כנ׳ בספרו אביאסף] וממנו בהגמ״י פ״ו מהל׳ גזלה הג׳ ה. וכ״ד רבינו יונה הו״ד בשטמ״ק לב״ב עט ע״ב. ושא״ר פסקו כת״ק דרק מפני דרכי שלום (עי׳ טוב״י חו״מ רס״י ער). ולכאו׳ כ״ה דעת רבינו במס׳ גיטין דס״א ע״א עי״ש. ומש״כ רבינו דמשבעינן לשכנגדו, צ״ב, דהיכי מיירי, אם אומר הנתבע לתובע השבע, הרי חייב התובע לישבע, דבדרבנן לכו״ע מפכינן, ומה שייך כאן נחתינן. ואם לא אמר השבע, למה לן להשביעו. [בד״פ: משבעינן ליה לשכנגדו ומפכינן ומפקינן מיניה. והיינו הך].
ולמר בר רב אשי דאמר בדאוריי׳ נמי מפכינן – ריב״ן פי׳ בשם הקונטרס דהלכתא כותיה דקיימא לן כמר בר רב אשי במיפך שבועה וכן בתשובת רבינו גרשון מאור הגולה וכן רב האי גאון והביא ראיה דהלכתא כותיה מדקאמר לקמיה האי מאן דמפיק שטרא על חבריה אי אמר ליה האיך אשתבע לי דלא פרעתיך אמרי׳ ליה זיל אשתבע ליה ומה התם דאית ליה עליה ממון גמור מדאוריי׳ יכול להפך עליו שבועה היכא דלית ליה אלא שבועה דאורייתא לכ״ש דמצי א״ל אשתבע לי את ולפי דבריו מאן דפליג אמר בר רב אשי כ״ש דפליג אדלקמיה מיהו הגאונים נחלקו בההיא דלקמיה אי אמר ליה אשתבע לי דלא פרעתיך אם יכול אידך לחזור ולומר אשתבע לי את ותפטר ואם יכול אין ראיה לרב האי משם ועוד דלא דמי דבההיא דלקמיה ודאי תקנו רבנן משום דשכיחא דמתרמי זימנין טובא דבתר דפרעיה אשתהי שטרא בידיה כדאמרינן בפ״ק דב״מ (דף טז:) אשתמוטי דקא משתמיט דאמר ליה למחר יהבינא לך השתא ליתיה גבאי אי נמי אפשיטי דספרא זייר ליה אבל לגבי שבועה דאורייתא למה להם לתקן שיכול להופכה והשתא ההיא דלקמיה אתיא אפי׳ כמאן דפליג אמר בר רב אשי ורבינו יצחק מצא בתשובות קדמוניות דלא מפכינא שבועה דאורייתא וכן בה״ג ובסדר תנאים ואמוראים דהלכתא כמר בר רב אשי בכוליה הש״ס בר ממיפך שבועה ואודיתא אך מה שכתב בסדר תנאים ואמוראים דמיפך שבועה כגון שהיה המחויב שבועה חשוד וקאמר מר בר רב אשי דמפכינן אכנגדו אין נראה דבחשוד לא איירי אלא בסמוך דאמר איכא בינייהו שכנגדו חשוד אלא כפירוש הקונטרס דאמר נתבע לתובע השבע וטול ור״ח נמי פסיק דהלכתא כותיה בכל הש״ס בר ממיפך שבועה וחיורי וסימנך הפך לבן וחיורי בפ׳ בהמה המקשה (חולין דף עו: ושם) גבי צומת הגידין דקאמר זייגי אף על גב דלא חיורי [ועמ״ש בס״ד על הגליון סנהדרין דף כט: בתוספות ד״ה מר בר״א].
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דאמר מר בר רב אשי בדאורייתא מפכינן – כתבו הגאוניםא ז״ל דהלכתא כמר בר רב אשי בגמ׳, בר ממיפך שבועה וחיורי, וסימניך הפך לבן, ומסורת היא בידם.⁠ב ואם תשאל דאמרי׳ בפרק יש נוחליןג מר בר רב אשי אכש׳ באבא דאבא, ולית הלכתא כמר בר רב אשי, ובמס׳ כתובותד [תני]⁠ה רב יוסף בביתי ולא בבית עקתי,⁠ו מר בר רב אשי אמ׳ אפי׳ מזוני לית לה, ולית הלכת׳ כמר בר רב אשי, יש להשיב התם הוא דאיפסיקא בגמ׳ בהדיא לית הלכת׳ כוותיה, אבל היכא דלא אתמ׳, הלכתא כוותי׳, בר ממיפך שבועה וחיורי דלית הלכתא כותיה. וכן אמרו בגמ׳ז בכל התור׳ כלה רב אחא ורבינ׳ הלכ׳ כדברי המיק׳, ובמסכ׳ ע״ז תרתי הלכ׳ כדברי המחמי׳, בפרק אין מעמידיןח חדא (בקנסא)⁠1 ובפרק השוכרט שם אחרי בקוניא. ובפרק זה בורר כתבה רבינו ז״ל בהלכותיוי כן: ואיכ׳ מאן דאמר הלכתא כמר בר רב אשי, דכל היכא דלא איתמר בהדיא לית הלכתא כמר בר רב אשי הלכתא כותיה, בר מהני תרי מיפך שבועה וחיורי, וסימניך הפך לבן, והאי סברא דרבי׳ האיי גאון ז״ל. ובשם מקצת חכמי הצרפתים ז״ל מצאתי, והלכתא כמר בר רב אשי בדמיפך שבועה, וחיורי, וסימניך הפך לבן. כלומר דבכולי תלמוד׳ לית הלכתא כותיה דמר בר רב אשי אלא בהנך תרי, דאינון מיפך שבועהכ וחיורי. ואם כדבריהם למה לן למימר בגמ׳ ולית הלכתא כמר בר רב אשי בכתובות ובבבא בתרא, הא כל היכא דלא איפסיק׳ הלכת׳ ליתא לדמר בר רב אשי.⁠ל ובעל הלכות ז״ל כתב,⁠מ והלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחיורי ואודיתא,⁠נ ואיתא בפרק זה בורר,⁠ס אבל כתב מיפך שבועה, שנים שהיו דנין והיה אחד מהם חשוד,⁠ע וחייבו לאותו חשוד שבועה, מר בר רב אשי אמר מפכינן לאותה שבועה על בעל דינו שאינו חשוד, זה טעות סופרים הוא.
א. כ״כ בספר העיטור אות חוב ח״ב בשם תשובת רבנו שמואל בר חפני, והאור זרוע בשם רב שרירא גאון, וכ״כ כאן ר״ח, ועי׳ ר״ח סנהדרין כט, ב.
ב. ראה רשב״א וריטב״א שמבואר מדבריהם שמה שאמרו והלכתא כמר בר רב אשי וכו׳, היא גמ׳.
ג. בבא בתרא קכח, א.
ד. נד, א.
ה. הגהתי לפי כי״ל וכי״נ.
ו. לפנינו שם הגירסא: ולא בביקתי.
ח. עבודה זרה לג, ב.
ט. עה, ב.
י. סנהדרין ח ע״ב בדפי הרי״ף.
כ. בתוס׳ ד״ה ולמר, כתב כן ריב״ן בשם הקונטרס, ושם בשם רבנו גרשון מאור הגולה, ורב האי גאון, וצ״ע במשפטי השבועות היא שער שבועות היסת מבואר דס״ל דלית הלכתא כמר בר רב אשי, וכן כתב הרי״ף (הביאו רבנו לעיל) בשמו.
ל. וראה רשב״א ריטב״א ר״ן וחי׳ הר״ן.
מ. בבה״ג שלפנינו (ורשא תרל״ח) כתוב: ולית הלכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועה ואודיתא (כצ״ל עיי״ש) וראה גם ספר העיטור אות חוב ח״ב.
נ. בכי״ק בכי״ל ובכי״נ כתוב: ואורית׳, ועי׳ בה״ג.
ע. בבה״ג שלפנינו לא כתובים דברים אלו, ושם כתב כרש״י, אך כ״כ תוס׳ ד״ה ולמר בשם סדר תנאים ואמוראים עיי״ש, ולפנינו בסדר תנאים ואמוראים (המובא בשם הגדולים) זה אינו, עיי״ש סי׳ לח, ויתכן שהוא מקוצר.
1. הגהת הגרא״ז: במומר להכעיס.
הא דאמר מר בר רב אשי דאפילו בדאורייתא מפכינן שבועה. איכא מאן דאמר דלית הלכתא כוותיה דאמרי׳ בפרק בהמה המקשה הלכתא כמר בר רב אשי בר ממפך שבועה וחיוורי וזה דעת רוב הגאונים ז״ל, ויש מי שהקשה על אותה גירסא שבחולין דהא אמרי׳ בפרק יש נוחלין (ב״ב קכ״ח א׳) מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא ולית הלכתא כמר בר רב אשי ובכתובות פרק נערה שנתפתתה (כתובות נ״ד א׳) תני רב יוסף בביתי ולא בבית עקתי מר בר רב אשי אמר מווני נמי לית לה ולית הלכתא כמר בר רב אשי, ולאו קושיא הוא דלא אמרו שם הלכתא כמר בר רב אשי בר ממפך שבועה וחיורי אלא לפסוק כמותו בכל מקום שלא אמרו בהדיא דלית הלכתא כוותיה אבל במקום שראו דלית הלכתא כוותיה פסקו בהדי׳ דלא כוותיה, ודכוותה אמרו פסחים (פסחים ע״ד ב׳) בכל התורה כולה כל היכא דפליגי רב אחא ורבינא רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והלכתא לקולא ובמסכת ע״ז איכא תרתי דאיפלגו בהו ואיפסקא הלכה בהו כדברי המחמיר, חדא בפרק אין מעמידין בקינסא ובפרק השוכר בקוניא, ויש מי שפסק במפך שבועה במר בר רב אשי וגורסין שם בחולין ולית הלכתא כמר בר ר״א בר ממפך שבועה וחיוורי, ובוודאי שעליהם יש להקשות טפי מאי דאמר בפ׳ יש נוחלין באבא דאבא לית הלכתא כמר בר רב אשי וכן בההוא דכתובות דמזוני דלמאי איצטריכו למימר בהדיא בהני תרי והלא בכולי׳ תלמודא נמי לית הלכתא כוותיה בר ממפך שבועה וחיוורי, וכ״כ רב האיי גאון ז״ל וכן כתבו מקצת רבותינו הצרפתים ז״ל שהם גורסים שם והלכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועה וחיוורי, ובהלכות גדולות והלכתא כמר בר רב אשי בר ממפך שבועה וחיורי.
ואני תמיה לדידן דקיי״ל כדייני דארץ ישראל דאמרי (שבועות מ״ז א׳) חזרה שבועה למקומה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם, בנסכא דרבי אבא אמאי יטול שכנגדו בלא שבועה ליפוך עליה שבועה, וכן נמי בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא, ואפי׳ את״ל דלא אמר מר בר רב אשי אלא במקום שיכול הנתבעלפטור את עצמו בשבועתו ואפ״ה מחייב את עצמו כשישבע שכנגדו אבל במקום שאינו יכול לישבע לפטור את עצמו כנסכא וחמשין לא ידענא לא, אין זה נכון דכיון דבעלמא יכול לוופך מפני שאומר אין שקלי ודידי שקלי אמאי לא יהפך כדי להנצל ושלא יטול שכנגדו מה שאינו שלו שמא, וא״ת א״כ אפי׳ למר בר רב אשי תקשי, לא היא דדלמא בנסכא דר׳ אבא ובחמשין ידענא כדייני גולה דהיינו רב וזצמואל ס״ל דפקע ממונא וחזרה שבועה לסיני, כך נ״ל.
מהא דאמר רב אחא בריה דרבא לרב אשי
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומר בר רב אשי דאמר בדאורייתא נמי מפכינן שבועה וכתבו הגאונים ז״ל דלית הלכתא כמר בר רב אשי דהא אמרינן בפ׳ בהמה המקשה הלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחיוורי [ויש גורסין ולית הלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחיוורי] ומביאין ראיה לאותה גי׳ משום דבפ׳ יש נוחלין לענין עדות ג׳ בראשון אמר לית הלכתא כמר בר רב אשי וכן בפרק אלו נערות לענין מזונות אלמנה וא״כ היכי אמרי׳ דהלכת׳ כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחיוורי דהא בהנהו תרי נמי לית הלכתא כוותיה ואין ראיה אדרבא משם קושיא על גירסתם דכיון שכבר נתן הש״ס כלל דלית הלכתא כמר בר רב אשי [למה להו לאשמעינן] בהנהו דפ׳ יש נוחלין והאלמנה אבל לגי׳ הגאוני׳ ז״ל ל״ק דאדרב׳ לפי שהכלל היה דהלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחיוורי וההיא דעדות ודאלמנה יוצאות מן הכלל ההוא הוצרכו לומר בכל חדא מנייהו דלית הלכתא כוותיה ואף על פי שנתנו כלל למר בר רב אשי הדבר ידוע שלא נאמרו הכללות אלא על הסתומות שאין בהם פסק הלכה ולא סוגיא דגמ׳ וזה ברור.
בד״ה ולמר בר רב אשי כו׳ ולומר אשתבע לי את ותפטר ואם יכול אין ראייה לרב האי כו׳ עכ״ל דהתם לכך יכול להפוך על התובע שבועה שאינו חייב בה מדינא כיון דאם התובע לא ירצה לישבע וליטול יכול להפך השבועה על הנתבע וליפטר משא״כ בשבועה דאורייתא שהיא על הנתבע שאינו יכול להפוך על התובע שבועה שאינו חייב בה כיון שאינו יכול להפוך שוב השבועה על הנתבע דאם היה יכול להפוך שוב אותה השבועה על הנתבע א״כ אין כאן היפוך שבועה מעיקרא וק״ל:
ד״ה ולמר וכו׳ ואם יכול אין ראיה. היינו דלמ״ד דלא מהפכים בדאורייתא צריך הנתבע לישבע כיון דשבועתו א״י להפך. רק דיכול הוא להטיל שבועה עליו כמו על השטר דיכול לומר השבע לי בזה יכול התובע להפך שבועה זו השבע ופטור. אבל אם מדאורייתא מהפכין מהפך הנשבע שבועתו עליו וצריך התובע לישבע כנעל״ד פשוט. ודלא כהמהרש״א דנדחק בזה:
נ״מ בין שני הביאורים תהיה באיני יודע אם פרעתיך היכן דלא הוי ליה למידע כגון בדין חנוני על פנקסו, שלגבי החנוני הו״ל בעה״ב בבחינת איני יודע אם הלויתני, ואילו בנוגע לפועלים הו״ל בעה״ב בבחינת איני יודע אם פרעתיך, אמנם באופן דלא הו״ל למידע. בהתאם לכך הדין שהחנוני נוטל הוא תקנתא דרבנן, ואילו הדין שהפועלים נוטלים דין דאורייתא הוא אך מדרבנן חייבים בשבועה לפני שיטלו (ונ״מ לתפיסה; עיין בש״ך חו״מ סי׳ פ״ז ס״ק כ״ה).
ושואלים: ולדעת מר בר רב אשי שאמר: בדאורייתא נמי מפכינן [בשל התורה גם כן אנו מהפכים] שבועה, אם כן לשיטתו מאי איכא בין דאורייתא לדרבנן [מה הבדל יש בין שבועה של התורה לשבועה של דברי חכמים]? ומשיבים: איכא בינייהו מיחת לנכסיה [יש ביניהם הבדל לענין ירידה לנכסיו], ולגבות מן המחוייב שבועה שלא נשבע, בדאורייתא נחתינן לנכסיה [בשל התורה יורדים אנו לנכסיו], בדרבנן לא נחתינן לנכסיה [בשל חכמים אין אנו יורדים לנכסיו].
The Gemara asks: And according to Mar bar Rav Ashi, who says that we transfer an oath that is administered by Torah law as well, what difference is there between an oath administered by Torah law and an oath administered by rabbinic law? The Gemara answers: The practical difference between them is with regard to whether or not the court enters the property of the defendant to collect payment if he refuses to take an oath. With regard to an oath administered by Torah law, we enter his property, and with regard to an oath administered by rabbinic law, we do not enter his property.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשראב״ןתוספותאור זרוערמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וּלְרַבִּי יוֹסֵי דְּאָמַר בִּדְרַבָּנַן נָמֵי נָחֲתִינַן לנכסי׳.

The Gemara asks: And what is the practical difference according to Rabbi Yosei, who says that even with regard to a debt that is owed by rabbinic law, we enter the property of the debtor to collect the debt?
ר׳ חננאלרי״ףר״י מיגשתוספותאור זרועבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
(4-5) ולר׳ יוסי דתנן בגיטין פרק הניזקיןא מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום ר׳ יוסי אומר גזל גמור, ואוקימנא קסבר מוציאין אותו בדיינין, הנה אפילו בדרבנן מחתינן לניכסיהב, מאי ביניהו,
א. גיטין נט,ב.
ב. הרי״ בכתובות פרק הכותב כתב שגם לענין שבועת הנוטלין אם תפס התובע ואינו רוצה להשבע אין מוציאין מידו. והרמב״ן שם תמה שלא אמרו כן אלא בנשבע ונפטר שאי אפשר לירד לנכסיו ולהוציא ממנו אבל לענין שהתובע יתפוס לא אמרו, אמנם כתב שבכל זאת נראה כדברי הרי״ף ממה שתלו כאן בגמרא את הדין אם יורדין לנכסיו למחלוקת רבנן ור׳ יוסי, ואם כן כמו בגזל דדבריהם לרבנן אין מוציאין מידו, הוא הדין בנשבע ונוטל שמדרבנן אינו נוטל אלא בשבועה אם תפס אין מוציאין מידו. אולם יש לפרש שלא דימו בגמרא שבועה דרבנן לממון שאינו גזל אלא מפני דרכי שלום, אלא האם בית דין יורדין לנכסיו להכריחו לקיים מה שתקנו חכמים. ולפי זה יש לומר כי כל זה הוא רק על מי שאינו נפטר מדרבנן אלא בשבועה, אבל הנשבעין ונוטלין מאחר שתקנו שאינו יכול לגבות אלא בשבועה כל זמן שלא נשבע אינו חייב לשלם לו ולא מהני תפיסה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולרבי יוסי דסבר דגזל מדבריהם גזל גמור הוא ומוציאין אותו בדיינין, דשמעת מינה דסבירא ליה דהיכא דאמר לא משתבענא נחתינן לנכסיה, דהא כמאן דגזליה ממון הוא דמי – מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן?
ולרבי יוסי דאמר בדרבנן נמי נחתינן – קצת תימה דרבנן נמי לא איירי אלא בההיא דלא הוי גזילה אלא מפני דרכי שלום אבל היכא דהוי גזל גמור מודו דנחתינן לנכסיה וה״נ היכא דאיכא שבועה דרבנן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולפי הפירוש הראשון י״ל שזהו אף החילוק דדררא דממונא אצלנו, כלומר שכבר הודה שהוא בחזקת חייב אלא שטען שפרע, ולפיכך התקינו שישבע. מאידך הכופר בכל שאין עליו חזקת חיוב פטור משבועה. ברם בתוס׳ ד״ה ומאן מבואר שלר״ת עובדא דההוא רעיא בריש ב״מ (ה.) חשיב כדררא דממונא ״מאחר שהיו רגילין למסור לו בכל יום״, ושם לא היתה חזקת חיוב. וכנראה שלפי רבנו תם דררא דממונא פירושו שיש רגלים לדבר ואומדנא דמוכח.⁠א
א. עיין בתשובות מיימוני לס׳ משפטים סי׳ ל״ז, שאם עני טען שהלווה לעשיר לא התקינו היסת כי אין רגלים לדבר וטענה כלל.
ושואלים: ולשיטת ר׳ יוסי שאמר: בדרבנן נמי נחתינן לנכסיה [בשל חכמים גם כן יורדים אנו לנכסיו],
The Gemara asks: And what is the practical difference according to Rabbi Yosei, who says that even with regard to a debt that is owed by rabbinic law, we enter the property of the debtor to collect the debt?
ר׳ חננאלרי״ףר״י מיגשתוספותאור זרועבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) דִּתְנַן מְצִיאַת גחש״וחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן יֵשׁ בָּהֶם גָּזֵל מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם ר׳רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר גָּזֵל גָּמוּר וְאָמַר רַב חִסְדָּא גָּזֵל גָּמוּר מִדִּבְרֵיהֶם לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ לְהוֹצִיאוֹ בְּדַיָּינִין מַאי אִיכָּא בֵּין דְּאוֹרָיְיתָא לִדְרַבָּנַן.

As we learned in a mishna (Gittin 59b): A lost item found by a deaf-mute, an imbecile, or a minor is not acquired by him, since he lacks the legal competence to effect acquisition. Nevertheless, taking such an item from him is considered robbery on account of the ways of peace. Although these individuals lack halakhic competence and are unable to acquire lost items by Torah law, taking such items from them is considered robbery. Rabbi Yosei says: This is full-fledged robbery. And Rav Ḥisda says that Rabbi Yosei means that it is full-fledged robbery by rabbinic law. Accordingly, what is the practical difference between the opinion of the first tanna and Rabbi Yosei’s opinion there? The difference is that according to Rabbi Yosei, if one refuses to return the stolen item, it is appropriated by the judges and returned to the one who found it. The Gemara completes its question: Since according to the opinion of Rabbi Yosei the court enters one’s property to appropriate even an item that is owed by rabbinic law, what difference is there between an oath administered by Torah law and an oath administered by rabbinic law?
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףאור זרועבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 4]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב חסדא גזל גמור מדבריהם – פירשתיו במקומה בע״ה.
דתנן [ששנינו במשנה]: מציאת חרש שוטה וקטן, אף שאין בהם דעת ואין להם יכולת קנין מדין תורה, מכל מקום הלוקח מהם מציאה שמצאו — יש בהם גזל מפני דרכי שלום, שלא יבוא הדבר לידי ריב, ר׳ יוסי אומר: גזל גמור הוא. ואמר רב חסדא: גזל גמור מדבריהם (מדברי סופרים), ומסבירים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזו] אם גזל גמור הוא — לענין להוציאו בדיינין, שיורדים לנכסיו של הגזלן ונוטלים ממנו בעל כורחו. ואם כן לשיטת ר׳ יוסי, שגם בדבר שהוא מדברי סופרים יורדים לנכסיו, מאי איכא [מה הבדל יש], בין דאורייתא לדרבנן [שבועה של התורה לשבועה של דברי חכמים]?
As we learned in a mishna (Gittin 59b): A lost item found by a deaf-mute, an imbecile, or a minor is not acquired by him, since he lacks the legal competence to effect acquisition. Nevertheless, taking such an item from him is considered robbery on account of the ways of peace. Although these individuals lack halakhic competence and are unable to acquire lost items by Torah law, taking such items from them is considered robbery. Rabbi Yosei says: This is full-fledged robbery. And Rav Ḥisda says that Rabbi Yosei means that it is full-fledged robbery by rabbinic law. Accordingly, what is the practical difference between the opinion of the first tanna and Rabbi Yosei’s opinion there? The difference is that according to Rabbi Yosei, if one refuses to return the stolen item, it is appropriated by the judges and returned to the one who found it. The Gemara completes its question: Since according to the opinion of Rabbi Yosei the court enters one’s property to appropriate even an item that is owed by rabbinic law, what difference is there between an oath administered by Torah law and an oath administered by rabbinic law?
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףאור זרועבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) דאִיכָּא בֵּינַיְיהוּ שֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה בִּדְאוֹרָיְיתָא שֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה אָפְכִינַן לֵיהּ שְׁבוּעָה וְשָׂמוּ אַאִידַּךְ בִּדְרַבָּנַן תַּקַּנְתָּא הִיא וְתַקַּנְתָּא לְתַקַּנְתָּא לָא עָבְדִינַן.

The Gemara answers: The practical difference between them is with regard to a case where the one opposing the claimant, the defendant, is suspected with regard to oaths. With regard to an oath administered by Torah law, if the one opposing the claimant is suspected with regard to oaths, we transfer the obligation to take an oath and impose it on the other litigant, i.e., the claimant, who may take an oath and collect that which he claims he is owed. With regard to an oath administered by rabbinic law, the court does not transfer the oath, as transference of an oath is by rabbinic ordinance, and we do not institute one rabbinic ordinance upon another rabbinic ordinance.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשראב״ןאור זרועבית הבחירה למאיריריטב״אגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואמרינן בדאוריתא אם הוא הנתבע [אחשוד] אפכינן השבועה ונשבע התובע ונוטל, ובדרבנן לא. מאי טעמא, דעיקר השבועה מדרבנן תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לישבע התובע וליטול לא עבדינןב.
א. בכתב היד השאיר הסופר חלק.
ב. קצת משמע מלשון ר״ח שאין הטעם מפני שלא עשו תקנתא לתקנתא, אלא שלא האלימו תקנה זו שיוכל ליטול בשבועה, ודי במה שחייבוהו שבועה ליפטר. אבל לענין שבועת הנוטלין אפשר שאם התובע חשוד נשבע הנתבע בנקיטת חפץ. וראה מגיד משנה פרק ב מהל׳ טוען ונטען הל׳ ה שנחלקו הראשונים באלו שמעיקר הדין נוטלים בלא שבועה ומתקנת חכמים שלא יטול בלא שבועה שאם הוא חשוד דעת הראב״ד והרמ״ה שנוטל בלא שבועה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שכנגדו חשוד – הנתבע חשוד על השבועה ותנן לקמן (דף מד:) שתקנו חכמים שישבע התובע ויטול.
תקנתא היא – שבועה עצמה של היסת תקנתא היא ותקנתא שיהא תובע נשבע ונוטל לתקנתא היסת שבועה שלא באה עליו אלא בתקנת חכמים לא עבדינן ויפסיד התובע בלא שום שבועה.
איכא בינייהו שכנגדו חשוד: בדאורייתא – ישבע התובע ושקיל, ובדרבנן – תקנתא היא האי שבועת היסת מעיקרא, ותקנתא לתקנתא לא עבדינן. הילכך, כיון דלית לן רשותא לאשבועי משום דחשוד הוא – מיפטר בלא שבועה.
איכא בינייהו שכנגדו חשוד על השבועה, אם חשוד על השבועה נתחייב שבועה דאורייתא מפכינן לה אשכנגדו, ואם נתחייב שבועה דרבנן לא מפכינן אשכנגדו דתרי תקנות לחדא מילתא לא עבדינן ואינו נשבע החשוד וגם אינו משלם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ותקנתא לתקנתא לא עבדינן – פי׳ וכיון שכן חוזר לדין תורה שהוא פטור אפי׳ משבועה נמצא משתכר מפני שהוא חשוד דלא סגיא בלא״ה ומיהו דוקא בחשוד ע״פ עדים אבל בחשוד על [פי] טענת תובע שאומר לו גזלתני והוא אומר להד״מ נשבע היסת ולא אמרינן אי גזלן הוא כדברי התובע לא נרמי עליה שבועה ויפטרוהו וכ״כ כל הגאונים ז״ל ודעת מורי הרשב״א ז״ל דה״ה בשתובעו שנטל ממנו מנה של רבית והלה כופר דמשתבע היסת דדלמא כי רמית עליה שבועה מודה דפרשי אינשי מספק שבוע׳ ולא פרשי אינשי מספק ממונא אבל מורי הרא״ה ז״ל היה אומר דדוקא בטענת גזל משום דמתקן לאויה בחזרה אבל ברבית דלא מתקן לאויה בחזרה כדכתיב בר״פ איזהו נשך לדעת רבינו הרמב״ן ז״ל לא משתבע היסת וכבר כתבתיה במקום אחר והשתא ודאי [אין] נראין לי דברי הרשב״א ז״ל וכמו שכתבתי עתה באחרונה בנמקי בב״מ וכן נראה מדברי הרמב״ם ז״ל דלא משתבע היסת וכן כתבתיה. האי מאן דמפיק שטרא על חבריה פי׳ סתם שטר שאין בו נאמנות דאלו יש בו נאמנות ודאי לא משתבע כלל ואפילו בפוגם כי מה שמודה לו משיב אבידה הוא דפטור משבועה מדין מיגו דאי בעי אמר לא גביתי כלל וזה פשוט.
גמ׳ ותקנתא לתקנתא לא עבדינן. עי׳ לקמן דף מו ע״א תוס׳ ד״ה בדרבנן:
שם. גמ׳. מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן וכו׳.
ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] במקרה שכנגדו (שהנתבע) חשוד על השבועה, בדאורייתא שבועה של התורה] — כאשר שכנגדו חשוד על השבועה אפכינן ליה [אנו מהפכים לו] את חובת השבועה ושמו אאידך [על האחר], שישבע התובע ויטול. בדרבנן שבועה של חכמים] — הרי היא עצמה תקנתא [תקנה] היא, ותקנתא לתקנתא לא עבדינן [ותקנה לתקנה אין אנו עושים].
The Gemara answers: The practical difference between them is with regard to a case where the one opposing the claimant, the defendant, is suspected with regard to oaths. With regard to an oath administered by Torah law, if the one opposing the claimant is suspected with regard to oaths, we transfer the obligation to take an oath and impose it on the other litigant, i.e., the claimant, who may take an oath and collect that which he claims he is owed. With regard to an oath administered by rabbinic law, the court does not transfer the oath, as transference of an oath is by rabbinic ordinance, and we do not institute one rabbinic ordinance upon another rabbinic ordinance.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשראב״ןאור זרועבית הבחירה למאיריריטב״אגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וּלְרַבָּנַן דִּפְלִיגִי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי דְּאָמְרוּ בִּדְרַבָּנַן לָא נָחֲתִינַן לְנִכְסֵיהּ מַאי עָבְדִינַן לֵיהּ מְשַׁמְּתִינַן לֵיהּ.

The Gemara asks: And according to the Rabbis who disagree with Rabbi Yosei, as they say that with regard to an item that is owed by rabbinic law, we do not enter his property to collect the item, what do we do to one who refuses to take an oath of inducement? The Gemara answers: We excommunicate him until he takes an oath.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשאור זרועבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ולרבנן דפליגי על ר׳ יוסי דאמרי לא נחתינן בניכסי דגוזל מציאת קטן, מאי עבדינן ליה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דפליגי עליה דרבי יוסי – גבי מציאת חרש שוטה וקטן.
ולרבנן דפליגי עליה דרבי יוסי, דקאמרי: בדרבנן לא נחתינן לנכסיה, אמר לא משתבענא מאי עבדינן ליה.
ומהדרינן: משמתינן ליה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ולרבנן דפליגי עליה [ולשיטת חכמים שחלוקים על] ר׳ יוסי, שאמרו: בדרבנן לא נחתינן לנכסיה [בשל חכמים אין אנו יורדים לנכסיו], מאי עבדינן ליה [מה עושים אנו לו], לזה שנתחייב להישבע ואינו רוצה? ומשיבים: משמתינן ליה [מנדים, מחרימים אותו].
The Gemara asks: And according to the Rabbis who disagree with Rabbi Yosei, as they say that with regard to an item that is owed by rabbinic law, we do not enter his property to collect the item, what do we do to one who refuses to take an oath of inducement? The Gemara answers: We excommunicate him until he takes an oath.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשאור זרועבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי הַאי נָקְטֵיהּ בְּכוּבְסֵיהּ דְּנִשְׁבְּקֵיהּ לִגְלִימֵיהּ הוּא אֶלָּא מַאי עָבְדִינַן לֵיהּ אֲמַר לֵיהּ המְשַׁמְּתִינַן לֵיהּ עַד דְּמָטֵי זְמַן נִגְדֵּיהּ וְנָגְדִינַן לֵיהּ וְשָׁבְקִינַן לֵיהּ.

Ravina said to Rav Ashi: This sanction is no less severe than entering his property and collecting the debt; it is like grabbing him by his testicles [bekhuveseih] until he surrenders his cloak. Rather, what do we do to him? Rav Ashi said to him: We excommunicate him until the time to flog him comes, i.e., for thirty days, and if he still refuses to take an oath or reach a settlement with the claimant, we flog him and then leave him alone.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מיגשאור זרועבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואסיקנה משמתינן ליה, ואי לא אתי ותבע למישריה עד תלתין יומין - אבתר ל׳ יומין הוא עידן ניגודיה - מנגדינן ליה כרב, דרב מנגיד אמאן דחייל עליה שמתא דרבנן ל׳ יומין ולא קא תבע לשמתיה. והא דרב מפורש ביבמות פרק רבן גמליאלב.
א. זה פירוש לדברי הגמרא ׳עד דמטי זמן נגדיה׳.
ב. נב,א.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך כבס
כבסא(בבא מציעא קא: ובשבועות מא.) ליקטה בכובסיה כי היכי דלישבקיה גלימיה הוא פי׳ יחזיקנו במלבושיו כדי שיניח לו גלימא שלו אף כאן כשמרבה לו בדמים אין לך הוצאה גדולה מזו כלומר מלבוש המתכבס (א״ב פי׳ בלשון יוני ילקוט כיס ופונדה) אל מסלת שדה כובס (סנהדרין קג) למה לא מנו אחז שהיה לו בשת פנים מישעיה שנאמר שדה כובס. כובש כתיב. דכבשינהו לאפיה. (ובויקרא רבה באם בחקתי פרשת לפנים הארץ יסדת) שהיה כובש פניו לארץ בשעה שהנביא בא לקנתרו והיה בורח למקום הטומאה כלומר שאין השכינה שורה במקום הטומאה וכו׳:
א. [טאשע.]
נקטיה לכובסיה דלשבקיה לגלימיה הוא – אוחזו בביציו התלוים בו עד שיתן לו טלית שעליו כלומר כיון דמשמתינן ליה לעולם עד דליתיב ליה לית לך למיחת לנכסיה עדיף מהאי כל דבר התלוי במחובר קרי ליה כובסא כדאמר אזול גרמא ומחיה לכובסא ואתר תמרי באלו הן הגולין (מכות דף ח.).
עד דמטי זמן נגדיה – לבתר תלתין יומין כדאמרינן רב מנגיד אמאן דמשהי שמתיה דרבנן עליה תלתין יומין בהאשה נקנית (קדושין דף יב.).
ומתמהינן: האי נקטיה בכובאסיה דלישבקיה לגלימיה הוא? וכי היכי דלית לן רשותא לאחותי תובע לנכסיה היכא דאמר לא פרענא משום דלית לן גביה ממונא, אלא שבועה היא דאית לן גביה מדרבנן הוא – הכי נמי לית לן רשותא למינקטיה בכובאסיה דלישבקיה לגלימיה.
אמר ליה: משמתינן ליה עד דמטי נגדיה, ומנגדינן ליה ושבקינן ליה – פירוש עידן נגדיה – לבתר דחלה עליה תלתין יומין. במסכת יבמות (יבמות נ״ב.): רב מנגיד מאן דחילא עליה שמתיה דרבנן תלתין יומין ולא אתי תבע שמתיה.
והני מילי כולהו לענין שבועת היסת הוא דעבדינן הכי דהוא נשבע ולא משלם. אי נמי בהנך דמחייבי שבועה דרבנן כעין דאורייתא והם נתבעין שלא בטענה, כגון השותפין והאריסין והאפטרופין ומאי דדמי להו. אבל בשבועה דרבנן כעין דאורייתא, בהנך דנשבעין ונוטלין – לא צרכינן לשמותיה, דהא אי לא אישתבע לא שקיל מידי:
נקטינן השתא, דכל מאן דאיחייב שבועה ולא קא בעי למישבע: אי שבועה דאורייתא היא דהוא נשבע ולא משלם, כגון שומרין ומודה במקצת ועד אחד – נחתינן ליה לנכסיה. ואי שבועה דרבנן כעין דאורייתא היא, חזינן: אי מהנך דנשבעין ונוטלין הוא – אמרינן ליה: אי בעית למשקל – אישתבע, ואי לא – לא יהיבנא לך מידי. וכיון שכן, לא צרכינן לשמותיה. ואי מהנך דנשבעין ולא משלמין הוא, אי נמי שבועה דהוא נשבע ולא משלם – משמתינן ליה עד דמטי תלתין יומין, ומנגדינן ליה ושרינן ליה.
והא דאמרינן: בדרבנן מפכינן שבועה – דוקא שבועת היסת, דכיון דעל הנתבע היא, מצי אמר ליה לתובע: אנא לא בעינן לאישתבועי, אי ניחא לך דתישקול – אישתבע דאית לך גבאי, ואי לא – לא תישקול.
אבל לגבי שבועה דרבנן כעין דאורייתא, כיון דנשבע ונוטל – לא מצי לאפוכי, מתרי אנפי: חדא – דהא טכסוסי שבועה דאורייתא היא. ועוד, דכיון דנשבע ונוטל הוא, מצי נתבע למימר ליה: אנא לא ניחא לי לאישתבועי כלל, את – אי בעית דתישקול – אישתבע ושקול, ואי לא – לא יהיבנא לך מידי׳, ולא מישתבענא מידי. וכן נמי הנך נשבעין ולא משלמין דמיחייבי שבועה דרבנן כעין דאורייתא, כיון דעל טענת שמא הוא דמשתבעי – לא מצי לאפוכה לההיא שבועה התובע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רש״י בד״ה ונקטיה לכובסיה צ״ל לנקטיה כו׳ לו טלית שעליו כו׳ אזול גרמא ומחייה לכובס ואתר תמרי כו׳ באלו הן הגולין כצ״ל:
אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: האי נקטיה בכובסיה דנשבקיה לגלימיה הוא [זה הוא כמו אוחזו באשכיו כדי שיעזוב את גלימתו הוא] כלומר, אם מנדים אותו עד שיישבע, הריהו לחץ כבד, וכמוהו כירידה לנכסיו שנוהגים בשבועה של תורה! אלא אם אין מנדים אותו מאי עבדינן ליה [מה עושים אנו לו]? אמר ליה [לו]: משמתינן ליה עד דמטי זמן נגדיה [מנדים אותו עד שיגיע זמן הלקאתו], כלומר שלושים יום, וכשמגיע הזמן ולא התפשר עם התובע נגדינן ליה ושבקינן ליה [מלקים אותו ועוזבים אותו].
Ravina said to Rav Ashi: This sanction is no less severe than entering his property and collecting the debt; it is like grabbing him by his testicles [bekhuveseih] until he surrenders his cloak. Rather, what do we do to him? Rav Ashi said to him: We excommunicate him until the time to flog him comes, i.e., for thirty days, and if he still refuses to take an oath or reach a settlement with the claimant, we flog him and then leave him alone.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מיגשאור זרועבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אָמַר רַב פָּפָּא והַאי מַאן דְּאַפֵּיק שְׁטָרָא עַל חַבְרֵיהּ וְאָמַר לֵיהּ שְׁטָרָא פרוע הוּא אָמְרִינַן לֵיהּ לָאו כֹּל כְּמִינָּךְ זִיל שַׁלֵּים וְאִם אָמַר לִשְׁתְּבַע לִי אָמְרִינַן לֵיהּ אִשְׁתְּבַע לֵיהּ.

§ Rav Pappa said: With regard to one who produced a promissory note against another in court, and the defendant said to him: The debt in the note is already repaid, but for some reason I did not get the promissory note returned to me when I paid you, we say to the defendant: It is not in your power to deny the debt; go pay. But if the defendant said: Let him take an oath to me that I did not repay him, we say to the claimant: Take an oath to him.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשראב״ןאור זרועבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רב פפא האי מאן דמפיק שטרא אחבריה וטען דפריע הוא לאו כל כמיניה. אלא אמרינן ליה זיל פרעיה, ואי אמר ליהא לישתבע לי דלא פרעתיה מחייבינן ליה לאישתבועי ליה, והני מילי בדטען הלוה ואמר לישתבע לי, אבל אנן לא טענינן ליה כי היכי דטענינן על הפוגם שטרו.
א. לפנינו ליתא ׳ליה׳. אולם כן הוא בגמרא ק״ג, אלא שהמשך לשון ר״ח ׳דלא פרעתיה׳ מתאים לגירסתינו ולא לגירסה שבק״ג.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אשתבע לי – דלא פרעתיך.
הא דאמר רב פפא בענין האי מאן דמפיק שטרא אחבריה וכו׳, ואי אמר ליה אישתבע לי, לישתבע ליה – שבועה כעין דאורייתא היא. חדא – דהא דומיא דפוגם את שטרו קאמר. ועוד, דהא נשבע ונוטל הוא. ונקוט האי כללא בידך: דלא משכחת לה לעולם שבועת היסת בנשבע ונוטל אלא היכא דאי חייב בה הנתבע ואפכה אתובע. אבל שבועה דהויא מעיקר דינא על התובע דמישתבע ושקיל – לעולם לא הויא אלא כעין דאורייתא:
איכא מאן דפשיט מיהא דרב פפא, דהיכא דמפיק אינש שטרא אחבריה, ואמר ליה האיך: האי שטרא בעיקר ממוניה הוה ביה צד רבית, אי נמי אמר ליה: שטר אמנה – דמיחייב ליה לבעל השטר דמשתבע ושקיל, כי היכי דחייב רב פפא שבועה על טענת פירעון.
ואנן לא חזינן להאי סברא: דעד כאן לא חייב רב פפא שבועה אלא על טענת פירעון, משום דהאי שטרא לפירעון קאי. הילכך, כי קא טעין – במידי דעביד למיהוי בההוא שטרא הוא דקא טעין, ולא קא מכחיש ליה לשטרא בההוא טענתא דיליה, דהא שטרא לפורענא קאי, כדאמרינן. אבל בטוען צד רבית בשטר, אי נמי לא נטלתי סך זה כולו, אי נמי שטר אמנה הוא – לא משגחינן בטענתי׳, ומחייבינן להאי שבועה עליה. והא מיגו טענתיה קא מכחיש ליה לשטרא, ולמעקריה למאי דאיכא בשטרא הוא דקא אתי. וכיון שכן – לאו כל כמיניה דקא טעין טענה דמכחשא ליה לשטרא. הילכך לית לן ראיה דמשגחינן על כי האי טענתא ומחייבינן בעל השטר שבועה עלה, ומאן דמורי דמשגחינן עלה ומחייבינן בעל השטר עלה שבועה – צריך הוא להביא ראיה על כך.
אמר רב פפא האי מאן דאפיק שטרא על חבריה ואמר ליה חבריה פרעתיך, אוזיירת לשטרא אפשיטי דספרא אי נמי אמרת לי כי משכחנא ליה אהדרי ניהלך, אמרינן ליה זיל שלים, ואי אמר אישתבע לי דלא פרעתיך משבעינן ליה, ואי צורבא מרבנן לא משבעינן ליה דצורבא מרבנן לא משקר,
א. עד ׳ניהלך׳ אינו מן הגמרא ופירוש רבינו הוא. ובנדון זה אם מותר להשהות שטר פרוע משום פשיטי דספרא, עי׳ בבדק הבית לב״י סי׳ נז.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הראשונים דנים בדיני שבועת היסת במקביל לדיני שבועת המשנה. וכתב הרמב״ם בפ׳ י״א מהל׳ שבועות (הל׳ א׳ - ט׳) וז״ל כשם ששבועת שוא ושקר בלא תעשה, כך מצות עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בבית דין בשם שנאמר ובשמו תשבע זו מצות עשה וכו׳ שבועה זו שמשביעין הדיינים למי שנתחייב שבועה היא הנקראת שבועת הדיינין, בין שהיה חייב בשבועה זו מן התורה בין שהיה חייב בה מדברי סופרים. שלשה מיני שבועות הן שחייבין בהן מן התורה וכו׳ כל שבועה שמשביעין אותה הדיינים חוץ משלשה מיני שבועות אלו הרי הוא מדברי סופרים וגם היא הנקראת שבועת הדיינין. וגם שבועות אלו מדבריהם. שני מיני שבועות הן. יש מהן שבועות על ידי טענת ודאי וכפירה וכו׳ ויש מהן שבועות בטענת ספק וכו׳ ויש שם שבועה אחרת והיא תקנת חכמי הגמרא והיא הנקראת שבועת היסת. ואע״פ שבית דין משביעין אותה היום אינה נקראת שבועת הדיינין. ושבועת הדיינין בין שהיתה של תורה או של דברי סופרים בין על טענת ודאי בין על טענת ספק כך היא. הנשבע אוחז ספר תורה בזרועו והוא עומד ונשבע בשם או בכינוי בשבועה וכו׳ והורו רבותי שאין משביעין שבועת הדיינין אלא בלשון הקדש עכ״ל. מבואר ברמב״ם שאין חלות השם של שבועת הדיינין חלה בשבועת היסת ואינה זקוקה לכל דיני שבוה״ד כגון נקיטת חפץ ולשון הקדש. שבועת המשנה, לעומת זאת, כלולה בשבועות הדיינים וזקוקה לנקיטת חפץ ולשאר דיני שבוה״ד. כדומה פסק הרמב״ם בפ״א מהל׳ טוען ונטען (הל׳ ב׳ - ג׳) וז״ל כל הנשבעין ונוטלין וכו׳ וכן כל הנשבעין בטענת ספק וכו׳ כולן נשבעין בתקנת חכמים. וכל אלו השבועות אע״פ שהן מדברי סופרים הרי הן כעין של תורה בנקיטת חפץ. הטוען מטלטלין על חבירו וכפר בכל ואמר לא היו דברים מעולם וכו׳ פטור משבועת התורה. אבל חכמי הגמרא תקנו שישבע הנתבע בכל אלו שבועת היסת ויפטר. ואינה כעין של תורה לפי שאין בהן נקיטת חפץ וכו׳ עכ״ל.
ב אמר רב פפא: האי מאן דאפיק שטרא על חבריה [מי שהוציא שטר חוב על חבירו], ואמר ליה [לו] הנתבע: שטרא [שטר] פרוע הוא, שכבר שילמתי לך את החוב, ומפני סיבה כלשהי לא קבלתי את שטרי בחזרה — אמרינן ליה [אומרים אנו לו]: לאו כל כמינך [אין זה בכוחך] להכחיש על ידי טענה בלבד את השטר הכתוב, אלא זיל שלים [לך שלם]. ואם אמר הנתבע: לשתבע [שיישבע] לי שלא נפרע ממני — אמרינן ליה [אומרים אנו לו] לתובע: אשתבע ליה [הישבע לו].
§ Rav Pappa said: With regard to one who produced a promissory note against another in court, and the defendant said to him: The debt in the note is already repaid, but for some reason I did not get the promissory note returned to me when I paid you, we say to the defendant: It is not in your power to deny the debt; go pay. But if the defendant said: Let him take an oath to me that I did not repay him, we say to the claimant: Take an oath to him.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשראב״ןאור זרועבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) א״לאֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי וּמָה בֵּין זֶה לְפוֹגֵם אֶת שְׁטָרוֹ.

Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: But what is the difference between this case and the case of one who vitiates his promissory note by acknowledging that he has received partial payment? In the latter case, the Sages instituted that the creditor can collect the remainder of the debt only after taking an oath that he was not repaid more than the amount he admitted receiving. According to Rav Pappa, an oath can be administered to any creditor who produces a promissory note, even if he did not vitiate it.
רי״ףרש״יתוספותאור זרוערשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכי מה בין זה – שלא פגם שטרו לפוגם שטרו דתנן (כתובות דף פז.) הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה כיצד היתה כתובתה אלף זוז והוא אמר התקבלת כתובתיך והיא אומרת לא התקבלתי אלא מנה הואיל ומודית במנה פוגמת את שטר כתובתה ולא תפרע השאר אלא בשבועה דליכא למיסמיך תו אשטרא דאיכא למימר טפי קיבלה והשתא דאמרת משביעין לו מה יפה כחו משאם פגם את שטרו.
וכי מה בין זה לפוגם שטרו – וא״ת תקשה ליה אמתני׳ דהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וטעמא משום דלמא אי הוה אבוהון קיים הוה טעין ואמר אשתבע לי אלמא מצי משתבע ליה ומיהו נראה דטעמא לאו משום הכי הוא דאפי׳ לא מצי אבוהון טעין טענינן ליתמי דבפרק הכותב (כתובות דף פו: ע״ש) אמרינן כתב לאשתו נקי נדר נקי שבועה לא תפרע מן היתומים אלא בשבועה אלמא עבוד רבנן תקנתא ליתמי אפי׳ במקום שאין האב יכול להשביע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מה בין זה לפוגם שטרו, כתב הר״י הלוי ו״ל שמעינן דהא דרב פפא בנקיטת חפץ היא כפוגם את שטרו דאי לא טובא איכא בימיהו, ועוד דכללא הוא דכל נוטל נשבע בנקיטת חפץ וזה נוטל הוא, ועוד כתב הרב ז״ל דאיכא מאן דמוכח מהא דרב פפא דמאן דמפיק שטרא אחברי׳ ואמר ליה אידך האי שטרא פסולא הוא דבעיקר ממונא רבית הוה בי׳ א״נ שטר אמנה הוא ומעולם לא נתת לי המעות דמחייב בעל השטר לאשתבועי ושקיל כי היכי דמחייב רב פפא בטוען שטרא פריעא הוא, וכתב הוא ז״ל דהא ליתא דשאני פרעון דשטרא להכי קיימא ולא אתי לאורועי שטרא אבל טוען שטר אמנה או רבית לאורועי שטרא אתי ולא כל במיניה שהשטר מוכיח שנעשה בכשרות וזה שטוען עליו להביא ראיה, וזה ודאי נכון.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומה בין זה לפוגם שטרו – פי׳ דקס״ד דההוא נמי לא משתבע עד דלימא ליה אידך אישתבע לי ופרקינן דהתם אע״ג דלא אמר ליה משבעינן ליה ובדלא אמרינן דהתם משתבע בנק״ח כדעת הגאונים ז״ל משא״כ בזו שמעינן דבהאי נמי בנק״ח משתבע ואין זו ראיה גמורה דדילמא הכא לא פרכינן מידי אטכסיס שבועה אלא שכבר קבלנו שכל הנשבעין ונוטלין הם בנק״ח חוץ הנשבע על המשכון דאית ליה עליה כך וכך שנפטר בהיסת משום דאית ליה מיגו דלהד״מ או החזרתי וגם אינו חשוב נשבע ונוטל כיון שיש משכון בידו כדעת קצת הפוסקים ז״ל והוא דעת מורי הרא״ה ז״ל (ואף) [אבל] דעת הרמב״ם ז״ל שאף הוא נשבע בנק״ח וכן דעת מורי הרשב״א ז״ל ועוד נאריך בזו יותר לקמן בס״ד.
ואם א״ל אישתבע לי אמרינן ליה אישתבע ליה כתבו הרא״ם והרמב״ם ז״ל וכן הסכימו כל בעלי הוראה ז״ל דדוקא בטענת פרעון שאינו נותן דופי בגופו של שטר ושטרא לפרעון קאי אבל בטוען עליו אמנה הוא או ריבית יש בו וכיוצא בו כאלו לא משתבע ליה כלל השתא אלא אומר לו שיפרענו ואח״כ אם ירצה יתבענו שנטל ממנו שלא כדין ויביאנו לידי שבועה אם טוענו ברי ומי שהוציא על חבירו כתב ידו שהוא חייב לו וזה טוען שפרעו כבר כתבתיה במקומה בארוכה כי דעת הגאונים והרמב״ם ז״ל דמשתבע ומיפטר כדין מלוה ע״פ דלא אמרינן שטרך בידי מאי בעי אלא בשטר בעדי׳ שגובה מנכסים משועבדי׳ ולא בכתב ידו שאינו גובה אלא מנכסים בני חורין כמו ששנינו בפי׳ אבל בתוס׳ כתבו והיא דעת רבותי ז״ל דבכתב ידי משתבע נמי אידך וגבי מבני חרי מיהת כדין מלוה בשטר והרשב״א ז״ל הביא ראיה משטר פקדון בעדים שאינו גובה מנכסים משועבדים ואפ״ה אם טען החזרתי אינו נאמן אלא הבא בטענה דיכול לומר נאנסו משום מיגו כדאיתא בב״ב פרק המוכר את הספינה וכן נראה עיקר אלא שכבר פשט המנהג בזה בכל גלילינו כדברי הרמב״ם ז״ל.
בד״ה וכי מה בין זה כו׳ וטעמא משום דלמא אי הוה אבוהון קיים הוה טעין ואמר אשתבע כו׳ עכ״ל ודוחק להו למימר דמיירי התם דוקא בפוגם שטרו וק״ל:
אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: ומה בין זה לפוגם את שטרו? כלומר, מי שיש בידו שטר חוב על אחרים והודה שכבר נפרע חלק ממנו, שאמרו חכמים שאינו יכול לגבות את השאר אלא בשבועה שלא קיבל יותר משאמר? הרי לפי דברי רב פפא, כל בעל שטר צריך להישבע, אף שלא נפגם שטרו!
Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: But what is the difference between this case and the case of one who vitiates his promissory note by acknowledging that he has received partial payment? In the latter case, the Sages instituted that the creditor can collect the remainder of the debt only after taking an oath that he was not repaid more than the amount he admitted receiving. According to Rav Pappa, an oath can be administered to any creditor who produces a promissory note, even if he did not vitiate it.
רי״ףרש״יתוספותאור זרוערשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) א״לאֲמַר לֵיהּ הָתָם זאע״גאַף עַל גַּב דְּלָא טָעֵין אִיהוּ טָעֲנִינַן לֵיהּ אֲנַן הָכָא אָמְרִינַן לֵיהּ זִיל שַׁלֵּים לֵיהּ וְאִי טָעֵין וְאָמַר אִשְׁתְּבַע לִי אָמְרִינַן לֵיהּ זִיל אִשְׁתְּבַע לֵיהּ חוְאִי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן הוּא לָא מַשְׁבְּעִינַן לֵיהּ.

Rav Ashi said to him: There, in the case of a creditor who vitiated his promissory note, even if the defendant does not himself make a claim demanding that the creditor take an oath, we, the court, make such a claim on his behalf. Here, in a case where the creditor did not vitiate his promissory note, we say to the defendant: Go pay him the debt, but if the defendant demands an oath, saying: Take an oath to me, we say to the creditor: Go take an oath to him. And if he is a Torah scholar [tzurva merabbanan], we do not administer an oath to him.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרועבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואי צורבא מרבנן הוא האי דמפיק שטרא אחבריה לא מיזדקקינן ליה ללוה כד טעין לישתבע ליא.
א. ואין בית דין פוטרים את החכם משבועה אלא מחייבים את הלוה לפרוע השטר ואין נזקקים לישב ולדון בתביעת הלוה ׳אישתבע לי דלא פרעתיך׳. אבל רש״י פירש שלא מגבינן ביה.
הרמב״ם כתב ששבועה זו דאשתבע לי דלא פרעתיך היא בנקיטת חפץ. והרי״ף הביא שנחלקו בזה והכריע שהיא בנקיטת חפץ דומיא דפוגם שטרו. ופירש הר״י מיגש מהא דמקשינן בגמרא מאי איכא בין שבועה זו לפוגם את שטרו. וכמו כן כתב שכל הנשבע ונוטל נשבע בנקיטת חפץ חוץ מהתובע שהפכו עליו שבועת היסת. וכן כתב רב האיי גאון במשפטי שבועות שנשבע בנקיטת חפץ. אולם בתשובה שבחמדה גנוזה סי׳ קלו מבואר ששבועה זו עיקרה כמו שבועת היסת שהתובע מוחזק בחוב על ידי השטר וצריך לישבע כמו נתבע שמוחזק בממון. ואולי בכל זאת כיון שהוא נוטל נשבע בנקיטת חפץ.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

התם – גבי פגם את שטרו אע״ג דלא טעין לוה אשתבע לי אלא אומר פרעתיך טענינן ליה אנן ואמרינן לבעל השטר השבע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ברם התוס׳ כאן (ד״ה מאי איכא וכו׳) מביאים בשם רש״י במס׳ כתובות שכתב שאף שבועות המשנה אינן זקוקות לנקיטת חפץ. ויוצא שלדעת רש״י גם שבועות המשנה אינן בכלל שבועות הדיינין כי הסימן המובהק ביותר לחלות השם של שבועת הדיינין הוא דין נקיטת חפץ וכמבואר בגמ׳ לעיל (דף לח:) ונ״מ צריך לאתפושי חפצא בידיה וכו׳. אולם בראשונים אחרים (ברשב״א וכדומה) מובא שיש סוברים שאף שבועת היסת זקוקה לנקיטת חפץ, ולפי״ז מסתבר שהשם של שבועת הדיינין חל אף בשבועת היסת. אך יש לדחות לפ״מ שכתבו בתוס׳ למעלה (דף לח: ד״ה לאתפושי וכו׳) שדין נקיטת חפץ חל במושבע מפי אחרים, ויתכן שה״ה בשבועת היסת משום שנשבע על דעת ב״ד ואע״פ שאינה ממש חפצא של שבועת הדיינים, עיין שם בשיעורינו.
שם. גמ׳. מיפך שבועה. כתב הרמב״ם בפ״א מהל׳ טוען ונטען (הל׳ ו׳) וז״ל כל המחוייב שבועת היסת אם רצה להפוך השבועה על התובע הרי התובע נשבע היסת ונוטל מחבירו. ואין לך מי שנשבע היסת ונוטל מחבירו אלא זה שנהפכה עליו שבועת היסת. ואין לך שבועה שתהפך אלא שבועת היסת בלבד. אבל שבועה של תורה או של דבריהם שהיא כעין של תורה אין הופכין שבועתן עכ״ל. פשטות דבריו מורה שתקנת מיפך שבועה לא הותקנה כלל בנוגע לשבועות המשנה.
אמנם בהל׳ ד׳ שם כתב וז״ל אבל מי שנתחייב שבועה מדבריהן אם היה מן הנשבעין ונוטלין אינו יכול להפך את השבועה שהרי הנתבע אומר לו השבע וטול כמו שתיקנו לך. ואם לא רצה להשבע ילך לו וכו׳ עכ״ל. והקשה הכ״מ (שם) שמהרמב״ם בהל׳ ד׳ מבואר שיש טעם מיוחד מדוע א״א להפוך את שבועת הנוטלין, ואילו בהל׳ ו׳ מפורש שאין להפוך כל שבועות המשנה ולאו דוקא שבועות הנוטלין. ונראה להבחין בין שבועה הבאה להחזיק ממון כשבועת הנתבע, לבין שבועה הבאה להוציא ממון - כשבועת הנוטלין. ובכן הרמב״ם יסבור שאין דין מיפך שבועה חל בשבועות דאורייתא ובשבועת המשנה כשהן מוטלות על הנתבע, כי הואיל הנשבע להפטר מוחזק בממון, השבועות מועילות לתת לו ולו בלבד נאמנות וכדי שיחזיק בממונו. עקב כך בכגון אלו לא ניתן להפוך השבועה מהנתבע לתובע, כי מהיכי תיתי שיהא התובע נאמן בשבועה להוציא הממון מחזקתו בידי הנתבע. מאידך בשבועות הנוטלין לא שייך נימוק זה; אדרבה י״ל שמאחר שמועלת השבועה להעניק נאמנות לתובע אפילו להוציא, כ״ש שתועיל לנתבע להחזיק, והיינו מדמים שיכול התובע להפכה על כנגדו לישבע ולהפטר. משום כך רשם הרמב״ם טעם אחר שאין מהפכין בנשבעין ונוטלין, כי התקנה היתה שלא יזכה התובע בממון אא״כ ישבע בעצמו.
ועיין בר״ן שהבחין בין שני מיני שבועות הנוטלין: א) כשהממון מדאורייתא של הנוטל בלי שבועה, והחכמים החמירו על התובע לישבע, כגון בעד א׳ העיד שהשטר פרוע. בכגון זה ביד התובע להפוך את השבועה ממנו על הנתבע. ב) כשאין הנוטל נאמן מדאורייתא אך שהחכמים האמינו אותו ליטול בשבועה, כגון נחבל. כאן א״א לו להפכה על השכנגדו כי לולא שהנוטל עצמו ישבע אינו נאמן כלל.
אולם לדעת הרמב״ם אין נ״מ בין שני מיני שבועות הנוטלין לגבי מיפך שבועה, אך בכל אופן תיקנו חכמים שאין לתובע שום זכות בממון אא״כ שישבע בעצמו ולפיכך אינו יכול להפכה על הנתבע.
ויתכן שהרמב״ם אזיל בכך לשיטתו. עיין לקמן בשיעורים (דף מא. ד״ה ולר׳ יוסי דאמר בדרבנן נמי וכו׳ אות ב׳) שביארנו שהרמב״ם סובר שבכל מקום שהתקינו החכמים שבועת הנוטלין הפקיעו את עיקר חיוב הממון. ולכן בכל שבועות הנוטלין הדין שוה שאין זכות ליטול בלא שבועה, ולפיכך אין בהן דין מיפך שבועה. וע״ע לקמן בשיעורינו (לדף מא. תוס׳ ולמר בר רב אשי) שחקרנו בדין אישתבע לי דלא פרעתיך האם הפקיעו את השטר כל זמן שלא נשבע או״ד שעיכבו את הגבייה בלבד, ונ״מ לבעל שטר חשוד, שאם הפקיעו את השטר אינו נוטל ואם אינו אלא עיכוב גבייה יטול בלי שבועה. ופסק המחבר (חו״מ פ״ב: ח) שבעל שטר חשוד מפסיד אליבא דהרמב״ם. ולפי״ז לא יחול דין מיפך שבועה אף באישתבע לי דלא פרעתיך. וכן משמע מהרמב״ם שהביא את דין מיפך שבועה בנוגע להיסת בלבד.
שם. תוס׳ ד״ה ולמר בר רב אשי. וז״ל והביא ראייה דהלכתא כותיה מדקאמר לקמיה האי מאן דמפיק שטרא על חבריה אי אמר ליה האיך אישתבע לי דלא פרעתיך וכו׳ מיהו הגאונים נחלקו בההיא דלקמיה אי אמר ליה אישתבע לי דלא פרעתיך אם יכול אידך לחזור ולומר אשתבע לי את ותפטר, ואם יכול אין ראיה לרב האי משם עכ״ל. עיין במהרש״א ובגליון הש״ס. לכאורה ראיית התוס׳ מאישתבע לי תמוהה כי איזו הוכחה יש מדין אשתבע לי לדין מיפך שבועה. הרי במיפך שבועה חייב הנתבע להשבע מעיקרא דדינא ומהיכי תיתי שיהפוך את השבועה על התובע, ואילו באשתבע לי השבועה חלה לכתחילה על התובע.
אמנם עלינו להתבונן בדין מיפך שבועה אם עצם השבועה הופכת מעיקרא ועוברת מהנתבע לתובע, או שנשאר הנתבע חייב בעיקר השבועה, אך יש לו זכות להמנע מלשלם כל זמן שלא ישבע התובע שבועת נוטלין. זוהי איפוא שבועה מחודשת, ולא אותה השבועה שחלה מעיקרא על הנתבע.
לכאורה דין אישתבע לי דלא פרעתיך הוא דין בגביית התשלומין מהנתבע. בעצם נשאר הנתבע חייב לשלם שכן מצוי שטר מקויים שמעיד עליו שחייב, אלא שיש לנתבע זכות לעכב את התשלומין ולא לשלם כל זמן שהתובע לא נשבע. סמוכין לכך מהגמרא שמשביעים לבעל השטר רק אם הנתבע טוען אישתבע לי, אבל אנן לא טענינן ליה (שלא כדין הפוגם את שטרו). ואילו היה חיוב שבועה גמור על בעל השטר (כמו בפוגם את שטרו) מהראוי שנטען בעבור הנתבע לחייב את בעל השטר לישבע. עוד ראייה ממה שאין משביעים לתלמיד חכם. בחיוב שבועה גמור אין שוני בין ת״ח לבין אדם אחר. ואילו במניעת גביית ממון בב״ד יש לחלק כך, כי בי״ד אינו מעכב גביית ממון המגיע לתלמיד חכם.
בכך מוסברת הוכחת רבינו האי גאון. לדעתו דין מיפך שבועה דומה לדין אישתבע לי דלא פרעתיך, כלומר, שהוא מהוה זכות לנתבע לעכב את הפרעון אצלו ולא לשלם עד שלא ישבע התובע. דין מיפך שבועה קובע שאף שחובת השבועה דמעיקרא נשארה על הנתבע שאינו רוצה לישבע והריהו חייב לשלם, בכל זאת נשארת הזכות בידו להמנע מלשלם עד שישבע התובע. והדברים ק״ו הם. ומה באשתבע לי, שביד התובע מצוי שטר מקויים, ואעפ״כ רשאי הנתבע לדרוש ממנו שבועת הנוטלין לפני שישלם, עאכו״כ במקום שאין לתובע ראיית שטר והוא נוטל ע״פ הלכת מתוך וכו׳, שיש לנתבע זכות לעכב תשלומין כ״ז שלא ישבע התובע.
ועתה דברי התוספות שבסוף נפלאים, שכ״ז מתקבל על הדעת לפי אותם הגאונים הסוברים שאין התובע יכול להפך בחזרה את השבועה דאשתבע לי על הנתבע. אולם לאותם הגאונים שלשיטתם יכול בעל השטר להפך את השבועה בחזרה אל הנתבע ליכא ראייה. ביאור דבריהם: אם שבועת אישתבע לי מהווה דין בעכוב הפרעון לא היה שייך שהתובע יהפכנה בחזרה אל הנתבע, הרי חלות דין השבועה היא כדי שהנתבע יעכב את התשלומין ושאינו צריך לפרוע את הממון שהוא חייב בלי שבועת תובע. ובכן פשיטא שלא יוכל התובע להפך את השבועה בחזרה על הנתבע. על כרחנו עלינו לפרש אליבא דהגאונים האלה את הדין דאישתבע לי שחיוב שבועה מלא חל על בעל השטר ושעל ידה זוכה בממון והשטר חספא בעלמא הוא כל זמן שלא ישבע. ולפיכך ניתן לתובע להפוך את עיקר חובת השבועה ממנו בחזרה על הנתבע. לאור זה מסתבר שניתן להבחין בין שבועה דרבנן לשבועה דאורייתא. דוקא בשבועה דרבנן ניתן להפוך את עיקר חיוב השבועה, כי ע״מ כן תיקנו החכמים את שבועותיהם, ולא בשבועה דאורייתא כי לא יתכן להפוך את עצם חיוב השבועה הדאורייתא מהנתבע לתובע.
והנה בדין אישתבע לי מצויה מחלוקת הראשונים אם יוכל הנתבע לטעון אישתבע לי שאינו מזוייף - אפילו כשהשטר כבר מקויים בחותמיו. וכפי שכתב הרמב״ם בפ׳ י״ד מהל׳ מלוה ולוה (הל׳ ג׳) וז״ל הוציא עליו שטר מקויים והלוה טוען ואומר שטר מזוייף הוא ומעולם לא כתבתי שטר זה וכו׳ והמלוה עומד בשטרו ואומר שזה שקר טוען ואומר הלוה ישבע לי ויטול ה״ז מחלוקת בין הגאונים. יש מי שהורה שחייב בעל השטר להשבע כעין של תורה כמי שטען עליו שפרעו. ורבותי הורו שלא ישבע המלוה אלא אם טען עליו הלוה שפרעו בלבד, שהרי הודה בשטר ולפרעון הוא עומד, אבל כל אלו הטענות לא כל הימנו לבטל שטר מקויים אלא ישלם וכו׳ ולזה דעתי נוטה עכ״ל.
ומסתבר שאם הדין דאישתבע לי דלא פרעתיך מהווה חיוב שבועה גמור על התובע, לא יחול בנוגע לאישתבע לי שאינו מזוייף. והלא השטר מקויים בעדים ואיך נטיל חיוב שבועה על בעל השטר להישבע שאינו מזוייף. ומה תוסיף שבועה כזו לעדות שהשטר מקויים. מאידך אם הדין דאישתבע לי חל כזכות לנתבע לעכב את התשלומין אצלו, למרות שע״פ דין חייב לשלם, יתכן שיחול אף במקום שטוען אישתבע לי שאינו מזוייף. והגם שהעידו שהשטר מקויים, עכ״ז לנתבע יש זכות לעכב את התשלומין עד שיקבל שבועה מהתובע. ונמצא שמחלוקת הראשונים המוזכרת ברמב״ם מוסברת לאור החקירה הנ״ל.
ולפי״ז תתכן נ״מ גם בנוגע לבעל שטר החשוד על השבועה. אם טענת אישתבע לי דלא פרעתיך מטילה חיוב שבועה גמור, שבלעדיה אין הנתבע חייב כלל, בעל שטר החשוד שאינו יכול לישבע יפסיד. אולם אם מעיקרא דדינא חייב הנתבע לשלם, אלא שזאת הוא זכותו לעכב אצלו את הפרעון כ״ז שהתובע אינו נשבע, במקום שהתובע חשוד מסתבר שפקעה זכות הנתבע וחייב לשלם.
עיין ברמב״ם (פ״ב מהל׳ טוען הל״ה) וז״ל נתחייב החשוד שבועה מדבריהם אם היה מן הנשבעין ונוטלין אינו יכול להשבע וליטול אלא הנתבע שכנגדו ישבע היסת ויפטר עכ״ל, ובפשטות משמע שאף שבועת אישתבע לי כלולה בדין זה. ברם עיין במחבר (חו״מ פ״ב: ח׳) בנוגע לשבועת אישתבע לי שכ׳ שאם היה המלוה חשוד י״א שהנתבע נשבע היסת ונפטר וי״א שהמלוה נוטל בלא שבועה והכי מסתברא. ודעת המחבר שאישתבע לי אינה שבועת הנוטלין המזכה בעיקר הממון והמעכבת תובע חשוד אלא שמהוה זכות השבעה מצד הנתבע לעכב את הגבייה, והיכא דאפשר אפשר, והיכא דלא אפשר, וכגון כשהתובע חשוד, לא אפשר ואינה מעכבת.
שם. גמ׳. ולר׳ יוסי דאמר בדרבנן נמי וכו׳. הקשו התוס׳ בד״ה ולר׳ יוסי דילמא חלוקים רבנן על ר׳ יוסי דוקא במציאת חש״ו הקנויה רק מדין דרכי שלום אבל לא בחיובי ממון דרבנן אחרים. ויתכן שהחכמים הבחינו בין חיוב הממון בהיסת שאינה שבועת הדיינים אליבא דהרמב״ם (פ׳ י״א מהל׳ שבועות הל׳ ז׳) לבין שבה״ד דעלמא. בשבוה״ד דרבנן דעלמא חיוב הממון חיוב גמור הוא מדרבנן, ועקב כך פשיטא דיורדים לנכסיו לגבות כבשאר חיובי ממון דרבנן שבתורה. ואילו חיוב הממון בהיסת אינו חיוב גמור ודומה לקנין ממון של חש״ו שאף הם קונים בקנין שאינו גמור מדרבנן. הגמרא סוברת שמחלוקת ר״י והחכמים אינה על אופי התקנה של מציאת חש״ו, שכן לכ״ע יש לקטן קנין שאינו גמור אך חלוקים אם נוהגת גביית בי״ד בממון שאינו ממון גמור כזה.
ופסקו כרבנן שאין יורדים לנכסיו להוציא ממון שאינו גמור כגון במציאת חש״ו או בשאינו רוצה לישבע היסת. ואשר לדין תפיסה עיין בקצות החושן סי׳ פ״ז סקי״ב, ודין התפיסה לכאורה שוה בנוגע להיסת ובנוגע למציאת חש״ו.
אולם כל זה ניחא לענין היסת. ברם הרמב״ם (פ״א מהל׳ טוען הל״ה) פסק כמו כך בכל שבועות מדבריהם (כגון לענין שבועות המשנה), ואף שאלו מהוות שבועות הדיינים. ודרוש עיון מ״ש חיוב הממון בשבועות מדבריהם דאין יורדים לנכסיו מחיוב ממון מדרבנן דעלמא שאכן הדיינים מוציאין אותו ממי שמחוייב לשלמו.
אמנם יש לחקור בחיובי ממון בשבועות - שמי שאינו רוצה לישבע משלם - אם משלם בתורת חיוב ממון דעלמא או בתורת חיוב שבועה. י״ל שדין השבועות חל מעיקרא כחיוב תשלומין, אלא שיכול המחוייב בדבר להישבע כדי להפטר מחיוב התשלומין. או י״ל שחיוב השבועה חל מעיקרא כחיוב שבועה אך אם אינו רוצה לישבע חייב לשלם במקום השבועה.
ויתכן שבכך נשתנו שבועות התורה משבועות המשנה מדרבנן, למרות שכולן נחשבות לשבועות הדיינין. בשבועת התורה עיקר החיוב הוא התשלומין, והשבועה חלה רק כפוטרת. בהתאם לכך פשיטא שבאינו רוצה לישבע יורדים לנכסיו הואיל וחייב לשלם את הממון מעיקרא דדינא וחיוב ממון גמור הוא.
בשבועות דרבנן, לעומת זאת, עיקר החיוב הוא לישבע, ואם אינו רוצה לישבע משלם - אבל אין תשלומין אלו חיוב ממון גמור כדבעלמא כי אם ממון המשתלם תחת השבועה. חיוב זה דומה למציאת חש״ו שאף שם אין הממון ממון גמור אלא הוא מדין דרכי שלום.
וביתר ביאור י״ל שחיוב שבועה דאורייתא חל לכתחילה כחיוב לישבע או לשלם וכמוש״כ הרמב״ם בפ״א מהל׳ טוען ונטען (הל״ד) וז״ל כל מי שנתחייב שבועה מן התורה הרי זה נשבע ונפטר ואם לא רצה להשבע יורדין לנכסיו וגובין מהם כל מה שתבע חבירו עליו, שהרי התובע אומר לו איני זז מדין תורה או השבע או תן לי וכו׳ עכ״ל. ואילו בשבועה דרבנן חיוב השבועה חל מעיקרו כחיוב שבועה בלבד ולא כחיוב ממון, אלא שכדי לכפותו יש לבי״ד כח לקחת ממונו מדין כפייה וכמו שיכולים להלקותו ולעשות כל מילי דכפייה.
והנה, עלינו להתבונן במחלוקת בין ר׳ יוסי והחכמים במציאת חש״ו האם חלוקים בכל קנינים מדרבנן או דוקא בנוגע לקניית חש״ו. ונראה שאין ללמוד לשאר קנינים מדרבנן ממחלוקתם בנוגע למציאת חש״ו. והטעם כי במציאת חש״ו לא תיקנו חלות קנין גמור מדרבנן כי עיקר התקנה היתה שאסור לקחת מציאת חש״ו ממנו משום דרכי שלום. יסוד התקנה היתה חלות דין של איסורין וממילא כופין על הממון. החכמים סוברים שבדין זה לא יורדין לנכסיו ורק משמתין ליה עד שיתן הממון מדין כפייה. ור׳ יוסי סובר שממון של כפייה מתהפך להיות ממון גמור ויוצא בדיינין. וכ״ז בנוגע לדין מציאת חש״ו. מאידך בנוגע לשאר קנינים מדרבנן מסתבר שאין מחלוקת אלא לכ״ע - וגם אליבא דחכמים - התקנה חלה מעיקרה מדין ממון גמור ולא מדין כפייה, ולכן יוצא בדיינין ויורדים לנכסיו.
שם. גמ׳. בדרבנן תקנתא היא וכו׳. בארנו למעלה אליבא דהרמב״ם שטיב שבועה דאורייתא שונה מטיב שבועה דרבנן. בשבועה מה״ת חל חיוב ממון והשבועה באה לפטור ואילו שבועה דרבנן חלה מעיקרה כחיוב שבועה, אלא כשאינו רוצה לישבע אמרי׳ ליה לשלם, והתשלומין הם תוצאה מסרובו לישבע. ובכן מסתבר שבשבועה דרבנן אי - השבועה מחילה חיוב תשלומין דוקא כשאינו רוצה לישבע. מאידך בחשוד, שאינו יכול לישבע, חיוב השבועה אינו מתגלגל לממון ולא נאמר בה מתוך שאינו יכול לישבע משלם.
ברם הרמב״ם כשהוא מביא את הגמרא בנוגע להיסת כתב (פ״ב מהל׳ טוען ונטען הל׳ ז׳) וז״ל נתחייב החשוד שבועת היסת אין שכנגדו נשבע ונוטל, ששבועת היסת עצמה תקנה היא ולא עשו לה תקנה אחרת שישבע התובע אלא הרי הנתבע נפטר בלא שבועה עכ״ל. ואילו בנוגע לשאר שבועות המשנה יסד אותו דין בסברה אחרת (שם הל׳ ו׳) וז״ל היה החשוד מן הנשבעין בטענת ספק אינו נשבע ואין שכנגדו נשבע, לפי שלא נתחייב זה שבועה מן התורה, ולפי שאין התובע טוענו טענת ודאי כדי שישבע על טענתו עכ״ל, כלומר שאין הטוען טענת ספק יכול לישבע שבועת הנוטלין. ומשמע מהרמב״ם שאלמלא טעם זה היה חל דין דמתוך שאינו יכול לישבע משלם בשבועות המשנה, וצ״ע.
ב

כתב הרמב״ם בפ״ב מהל׳ טוען (הל׳ ה׳) וז״ל נתחייב החשוד שבועה מדבריהם אם היה מן הנשבעין ונוטלין אינו יכול להשבע וליטול וכו׳ וכן פוגם שטרו וכל כיוצא בזה וכו׳ עכ״ל. והשיג עליו הראב״ד וז״ל איני מודה בזה אלא שנוטל בלא שבועה שאין פוסלין שטר מקויים מפני שבועה דרבנן וכו׳ עכ״ל.
ובמגיד משנה הסביר את שיטת הראב״ד וז״ל שלא תקנו לחשוד להיות נשבע ונוטל וכו׳ לאותן שלא היה דינן לישבע וליטול כגון שכיר ונגזל וחבריו וחכמים הקלו עליהם וליטול בשבועה, אבל אותן שהיה דינן מן התורה ליטול בלא שבועה וחכמים החמירו עליהן לישבע כגון פוגם שטרו וכיוצא בו י״ל שלא הצריכוהו חכמים שבועה אלא היכא דאפשר שאינו חשוד אבל כל שהוא חשוד שאי אפשר לו לישבע העמידוהו על דין תורה ונוטל בלא שבועה כיון שיש לו שטר וזה דעת הר״א ז״ל בהשגות וכ״כ רבינו מאיר הלוי ז״ל, ולדבריהם יפה כח החשוד בכך שהוא נוטל בלא שבועה כיון ששטרו מקויים. ודעת רבינו שכיון שאינו יכול לישבע אינו נוטל וכו׳ עכ״ל.
ועולה מדבריו, שלדעת הרמב״ם עקב תקנת שבועת הנוטלין הופקע עיקר חיוב הממון דאורייתא כל זמן שהתובע לא נשבע. בהתאם לכך תובע חשוד שאינו יכול לישבע אינו גובה שכן פקע חיוב הממון כ״ז שלא נשבע. ה״ה אף במקום שמדאורייתא חייב לשלם בלי השבועה כגון בפוגם את שטרו.
מאידך, אליבא דהראב״ד מצויים שני דינים בנשבעין ונוטלין. א) במקום שפטור הנתבע מדאורייתא: כאן באה השבועה ליצור את חיוב הממון מדבריהם ובלי שבועת התובע ליכא חיוב ממון. ולפיכך תובע חשוד שאינו יכול לישבע אינו גובה. דין זה חל בשכיר ונגזל. ב) במקום שהנתבע חייב מדאורייתא: כאן באה השבועה לאפשר את הגבייה בבי״ד - שגובין את הממון רק משנשבע התובע, ובכל זאת עיקר חיוב הממון קיים בלי שבועה. הלכך כשהתובע חשוד ואינו יכול לישבע גובין בעבורו את ממונו גם בלי שבועה. השבועה מעכבת גביית בי״ד דעלמא כשהוא יכול לישבע אך כשא״א לו להשבע גובין בי״ד בלי שבועה כי עכ״פ קיים חיוב הממון שמדאורייתא.
ועיין בשיעורים למעלה (תוס׳ ד״ה ולמר בר רב אשי וכו׳) בנוגע לשבועת אישתבע לי דלא פרעתיך בחשוד.
שם. גמ׳. אמר רב פפא וכו׳. עיין ברמב״ם (פ׳ י״ד מהל׳ מלוה ולוה הל׳ ג׳) המביא מחלוקת בין הגאונים בנוגע ללוה הדורש מהמלוה שישבע לו שהשטר אינו מזויף אם חייב המלוה התובע לישבע. וכתב הרמב״ם וז״ל ורבותי הורו שלא ישבע המלוה אלא אם טען עליו הלוה שפרעו בלבד, שהרי הודה בשטר ולפרעון הוא עומד. אבל כל אלו הטענות לא כל הימנו לבטל שטר מקויים וכו׳ עכ״ל.
והנה חקרנוא בענין שטרך בידי מאי בעי, שמדאורייתא אין הלוה נאמן לטעון פרעתי נגד שטר, האם אינו נאמן מפני שיש אומדנא דמוכח כנגד טענתו, או נוסף לכך משום שעצם הגדת העדות שבשטר מעידה שהשטר אינו פרוע. וממה שפסק הרמב״ם בפ״ד מהל׳ טוען (הל׳ ח׳) בשטר שיש בו עד אחד וטען הלוה שפרעו ״הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע ומשלם״ מוכח שעצם הגדת העדות שבשטר מעידה שלא פרע. ומהשגת הראב״ד שם וז״ל ולמה לא יכחיש העד מכל וכל בשבועתו שפרע עכ״ל, יוצא שהעד א׳ שבשטר אמנם מגיד שלא פרע, ולפיכך סובר הראב״ד, יש ללוה לישבע כנגדו ולהכחישו עם שבועה.
ולפי״ז מסתברת שיטת הגאונים המשוה טענת מזוייף לטענת פרעתי שבשתיהן יכול הלוה לדרוש שבועה מהמלוה כי בטענת מזוייף בדומה לטענת פרעתי טוען הלוה נגד עדות שבשטר. וכשם שתיקנו שהלוה יכול להשביע את המלוה שלא פרע אף שעדות השטר מעידה שלא פרע ה״ה שיכול הלוה להשביע את המלוה שהשטר אינו מזוייף למרות שהעדים שבשטר המקויים כבר מעידים שאינו מזוייף והכל בהכשר נעשה. ובשיטת הרמב״ם נראה ששונה העדות שבשטר שלוה ושאינו מזוייף מעדות שבשטר שאינו פרוע. הרי נשאלת השאלה, אם שטר דעלמא מעיד שלא פרע היאך יועיל שובר בידי לוה שפרע; למה לא נאמר דכל כה״ג הו״ל תרי כנגד תרי. וצ״ל שעדות השטר שלא פרע ניתנת לפירוש ע״י עדות שובר שמפרשת שאין השטר בכה״ג מעיד שלא פרע. יוצא שיש הפרש בין העדות שבשטר שלא פרע לבין העדות שבשטר שהכל בהכשר נעשה ושאכן לוה הממון. במקום ששני עדים מעידים שלא לוה או שהשטר מזוייף הו״ל תרי כנגד תרי (עיין בכתובות דף יט:) כי עדות שבשטר שלוה אינה ניתנת לפירוש ע״י עדים מבחוץ, ואם שנים מעידים שלא לוה הו״ל תרי כנגד תרי. לעומת זאת, שנים המעידים שפרע נאמנים שכן מפרשים שהשטר אינו מעיד שלא פרע. באותה מידה מבחין הרמב״ם בתקנת רבנן שיש ללוה להשביע את המלוה דנקיט שטרא בידיה בשבועת הנוטלין, שבמה דברים אמורים בשטען הלוה פרעתי כי מאחר שהעדות שבשטר שלא פרע ניתנת לפירוש כנ״ל אפשר לו ללוה לדרוש שהמלוה ישבע שלא פרע. תביעת הלוה זאת יש לה חלות שם טענה, וטענה מחייבת שבועה. מאידך, כשדורש הלוה מהמלוה שבועה שאין השטר מזוייף הרי בא להכחיש את גוף העדות שבשטר המעידה שבהכשר נעשה. ע״פ דין ליכא בכך שום חלות טענה כי אם פטפוטי דברים בעלמא ולכן אין המלוה חייב לישבע.
עוד נראה שהואיל והעדות שבשטר המעידה שלוה ושהשטר אינו מזוייף עדות שא״א לבטלה היא, לא היה שייך בכגון זה שיתקינו שהמלוה ישבע, כי דין שבועה אינו חל כלל לחזק עדות. תרי שבשטר כמאה עדים דמי וליכא שום חלות שבועה במקום שיש עדות שהכל נעשה בהכשר. לא כן בנוגע להגדת לא פרע; עדות זו שבשטר נתונה לפירוש ולביטול (ע״י שובר), ולפיכך שפיר חלה שבועת המלוה לקיים את דברי העדות שבשטר שלא פרע. עקב כך יכול הלוה לתבוע מהמלוה שבועה שלא פרע את המלוה.
והנה בהשגות הראב״ד (פ׳ י״ד ממלוה הל׳ ג׳) הסכים להכרעת הרמב״ם שאין נשבעין בטענת מזוייף, והביא סמוכין לכך וז״ל ויש דמות ראיה לזה, כי הפוגמת כתובה נשבעת והפוחתת נוטלת בלא שבועה לפי שהשטר מצוי יותר בפרעון עכ״ל. ודבריו טעונים הבהרה. ודומה שר״ל, כי הפוגמת מפרשת את עדות השטר שלא פרע שאכן כן פרע את הכתובה במקצת. לכן איתרע לה עדות זו שבשטר, ומדרבנן נחשבת כל העדות הזאת כאילו היא בטילה, ומחייבין אותה לישבע שלא נפרעה הכתובה כולה. בפוחתת, לעומת זאת, הרי היא באה להכחיש את גוף העדות שבשטר לומר שבשקר העידו לכתחילה, והוא דבר שלא יתכן כי כל שבשטר נעשה בהכשר ועדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בבי״ד דמי. לכן לא איתרעא הגדת עדות השטר ובהתאם לכך אינה נשבעת וגובה את יתר הכתובה בלי שבועה.
שם. גמ׳. טענינן ליה אנן וכו׳. הבחנת הגמ׳ לענין טענינן ליה מתבארת ע״פ מש״כ רש״י (ד״ה וכי מה בין זה) וז״ל הואיל ומודית במנה פוגמת את שטר כתובתה ולא תפרע השאר אלא בשבועה דליכא למיסמך תו אשטרא דאיכא למימר טפי קיבלה וכו׳ עכ״ל. כלומר, כל זמן שאינה נשבעת בטל השטר מדרבנן, ולשם כך טענינן ליה אנן שתשבע כי בלי שבועה אין לה ראיית שטר. ואילו בשטר ביד מלוה לא טענינן ליה שישבע שהשטר אינו פרוע שכן השטר בהכשרו ומצויה ביד המלוה ראייה המבררת. ועיין בשיעורים למעלה.
א. עיין בשיעורים למעלה (דף לב:) בענין עד א׳ בשטר ומתוך שאינו יכול לישבע משלם.
אמר ליה [לו]: התם אף על גב דלא טעין איהו [שם, בפוגם שטרו, אף על פי שלא טוען הוא] הנתבע — טענינן ליה אנן [טוענים אנו לו עבורו]: שמא שילם לך יותר ממה שאתה אומר, ומחייבים אותו להישבע. הכא אמרינן ליה [כאן, כשאין התובע פוגם שטרו, אומרים אנו לו] לנתבע: זיל שלים ליה [לך שלם לו], ככתוב בשטר. ואי טעין ואמר אשתבע לי רק אם הוא טוען ואומר: הישבע לי]אמרינן ליה [אומרים אנו לו] לתובע בעל השטר: זיל אשתבע ליה [לך הישבע לו]. ואי צורבא מרבנן [ואם תלמיד חכם] הואלא משבעינן ליה [אין אנו משביעים אותו].
Rav Ashi said to him: There, in the case of a creditor who vitiated his promissory note, even if the defendant does not himself make a claim demanding that the creditor take an oath, we, the court, make such a claim on his behalf. Here, in a case where the creditor did not vitiate his promissory note, we say to the defendant: Go pay him the debt, but if the defendant demands an oath, saying: Take an oath to me, we say to the creditor: Go take an oath to him. And if he is a Torah scholar [tzurva merabbanan], we do not administer an oath to him.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרועבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) א״לאֲמַר לֵיהּ רַב יֵימַר לְרַב אָשֵׁי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן מַשְׁלַח גְּלִימָא דְּאִינָשֵׁי אֶלָּא טלָא מִזְדַּקְקִינַן לֵיהּ לְדִינֵיהּ.:

Rav Yeimar said to Rav Ashi: Can a Torah scholar uncloak people? Does his being a Torah scholar give him the right to collect money that the defendant claims he does not owe? Rather, if he is a Torah scholar we do not attend to his case.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןאור זרועבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משלח – מפשיט.
לא מזדקקינן ליה – להשבע דמיחזי דחשדינן ליה ולא לגבות לו דהא אמר ליה אשתבע לי דלא פרעתיך.
אמר ליה רב יימר לרב אשי צורבא מרבנן משלח גלימא דאינשי ואי מיתחייב שבועה לא משבעינן ליה, אלא לא מזדקקינן ליה, כלומר אי צורבא מרבנן הוא זה המוציא השטר ושכנגדו טוען פרעתיך, לא ניזקק לדינו דלא משהי שטר פריע׳ בביתו דאסור לאדם שישהא שטר פרוע בביתו משום אל תשכן באהלך עולהא.
א. ונראה שמפרש רבינו דכיון דברור לן דלא משהי, גובה בלא שבועה. ו׳לא מזדקקינן׳ היינו לא מזדקקינן לטענת הלוה. [לא כשאר המפרשים שפירשו לא מזדקקינן לא להשביעו ולא להגבות]. וכן הבין גם הר״ב אבן לשם בדביר. ועי׳ עוד להלן. והנה בתשובתו של רבינו לרבינו יואל חתנו, שהובאה בראבי״ה סי׳ אלף ומ״ו, פירש רבינו באופן אחר. וז״ל שם: האי מאן דאפיק שטר על חבריה וכו׳ עד ואי אמר אישבע לי משתבע ליה שבועת היסת. אי צורבא מרבנן זה שאמר פרעתי לא משבעינן ליה לבעל השטר. וקס״ד כיון דלא משבעינן ליה לא גבי שטרי, ומקשי צורבא מרבנן משלח גלימא דאינשי, כלומר צורבא מרבנן דמשלח גלימא דאינשי בפני⁠[נו] ויאמר (דידעי) [דידי] שלחית מי מהימן, בתמיה, הכא נמי כיון שהשטר ביד מלוה דמוכח דחייב ליה, מי מהימן צורבא מרבנן להאמינו אע״ג דלא משני בדיבוריה, אלא הרי הוא כשאר אדם דאי אמר השבע (לו וישבע) [לי] משבעינן ליה לבעל השטר וגבי שטרי ואי לא אמר אישתבע לי⁠(ה) לבעל השטר גבי בלא שבועה. הכי נראה לי פירושא. ואיצטריך לאשמועינן הכא בצורבא מרבנן, דסד״א כיון דמהני לאינש דעלמא ל⁠[או]⁠רועי שכנגדו ולאשבועי׳, להימניה לצורבא מרבנן לאורועי לשטרא לגמרי, קמ״ל דלא להימניה ולא הוי אלא כאינש דעלמא. [והובא פירוש זה של רבינו מראבי״ה במרדכי הארוך (כגון כת״י בוד׳ וכת״י וא׳) ומשם הביאו הב״ח בסי׳ פז]. ולשון רבותינו שמפרשים ואי צורבא מרבנן לא משבעינן ליה וגבי בלא שבועה [וכוותיהו פירש רבינו כאן], קשיא לי מאי מקשינן משלח גלימא דאינשי, הא שטרו מוכיח ולא משלח אלא דידיה שקיל. והכי הוה ליה לאקשויי, צורבא [מרבנן] מהימנינן ולא עבדינן ביה דינא לאשבוע׳. ותו דמפרשי לא מזדקקינן ליה לאשבועיה דלא חשדינן ליה, וכי אי טעין ליה אינש מנה לי בידך והוא אומר אין לך בידי, לא נשבע⁠(ת) היסת דלא נחשד. אלא מדלא מפליג בשבועת היסת דרב נחמן בין צורבא מרבנן לאינש דעלמא ש״מ דלא שנא. עכ״ל. וממש״כ רבינו בשם רבותינו ׳דמפרשי לא מזדקקינן ליה לאשבועיה דלא חשדינן ליה׳ ור״ל דגובה בלא שבועה, שמעינן שאף הוא לכך נתכון בפירושו כאן במה שאמר ׳לא ניזקק לדינו דלא משהי שטר פריע׳ בביתו׳ שהרי כאן נקיט כפירושם. וכמש״כ בתחילת ההערה. ועל מה שהקשה שם על פירוש רבותינו וכי אי טעין ליה אינש וכו׳, השיב ע״ז כאן במש״כ דלא משהי שטר פרוע בתוך ביתו. [וכפה״נ חזר בו רבינו מפירושו שבתשובתו לרבינו יואל, עי׳ מש״כ בהערה הראשונה למכילתין.]
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] רב יימר לרב אשי: צורבא מרבנן משלח גלימא דאינשי [וכי תלמיד חכם פושט גלימות אנשים]? וכי מפני שתלמיד חכם הוא יטול ממון שיש עליו טענה? אלא אם תלמיד חכם הוא לא מזדקקינן ליה לדיניה [אין אנו מזדקקים לו לדינו].
Rav Yeimar said to Rav Ashi: Can a Torah scholar uncloak people? Does his being a Torah scholar give him the right to collect money that the defendant claims he does not owe? Rather, if he is a Torah scholar we do not attend to his case.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןאור זרועבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) מָנֶה לִי בְּיָדְךָ כּוּ׳.: אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַסִּי הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ בְּעֵדִים צָרִיךְ לְפוֹרְעוֹ בְּעֵדִים כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל אָמַר לִי יָכוֹל לוֹמַר לוֹ פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְהָלְכוּ לָהֶם למדה״ילִמְדִינַת הַיָּם.

§ The mishna teaches that if the claimant said: I have one hundred dinars in your possession, and the defendant initially acknowledged the debt, but when he claimed the money the next day the defendant said that he already repaid him, the defendant is exempt from taking an oath. Rav Yehuda says that Rav Asi says: In the case of one who lends money to another in the presence of witnesses, the latter is required to repay him in the presence of witnesses. Therefore, if there are no witnesses to the fact that he repaid him, he is liable. Rav Yehuda continues: When I said this in the presence of Shmuel, he said to me that the debtor can say to the claimant: I repaid you in the presence of so-and-so and so-and-so, and they went overseas.
ר׳ חננאלרי״ףר״י מיגשראב״ןתוספותאור זרוערשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תוספתאא. מנה לי בידך, אין לך בידי, וכן הטוען היה לך בידי ונתתיו לך, או שיש לי בידך במנה כסות במנה פירות, פטור. מנה לאבא בידך, אין לו בידי, או נתתיו לו, או שיש לי בידו במנה כסות במנה פירות. מנה לי ביד אביך, אין לך בידיב כלום, או נתנו לך, או שיש לךג בידך במנא כסות במנה פירות, פטור. בתחילת שנים אוחזין בטלית, תני ר׳ חייא מנה לי בידך, והלה אומר אין לך בידי, ועדים מעידין אותו שיש לו עליו נ׳ זוז, ישלם לו נ׳ וישבע על השאר. וקיימא לן כר׳ חייאד.
וקשיא לן הא דתנינן בתוספתא, היה טוענו מנה בבית דין וכפר ובאו עדים והעידו שחייב לו נ׳ זוז הרי זה משלם ופטור על השבועהה. ואם היה עד אחד מעידו הרי זה נשבע על הכל.
א. שבועות פרק ה הל׳ ה. ובלשון זה ׳שיש לי בידך במנה כסות׳ כתבה בעל המאור ריש פרק שנים אוחזין, וכן היא הגירסא בתוספתא כי״ע, וברשב״א בחידושים כאן (הביאו מתוך פירוש ר״ח). אבל הרמב״ן במלחמות שם כתב. שבש בעל המאור לשון התוספתא, שבתוספתא לא תניא או שיש ׳לי בידך׳ אלא שיש ׳לך בידי׳ במנה כסות במנה כלים וכו׳ וכעין זה הגירסא בתוספתא כי״ו. וכתב שגם רבינו האיי גאון ז״ל כתב זו התוספתא בתשובותיו (הובא בספר התרומות שער מט חלק ד סי׳ ו) כמו שאמרנו, וזו היא גירסת התוספתא שבכל הנוסחאות. ופירשו רמב״ן (לשיטת רב האי) שאותו כסות שיש לך בידי במנה שיש לי בידך אני תופסו. עוד כתב שיש לפרש את התוספתא, שטענו מנה והודה לו בכסות וכלים שהוא פטור.
ב. לפנינו שם. בידו.
ג. לפנינו שם. לו.
ד. וכן פסק ר״ח בבבא מציעא ה,א.
ה. המגיה בד״ו תמה שהרי כבר הקשו בגמרא בבא מציעא על ר׳ חייא מברייתא ושנינן ר׳ חייא תנא הוא ופליג. והרשב״א לעיל לח,ב כתב בשם ר״ח דקיימא לן כהך תוספתא, ופירשה הרשב״א במעידין שעדיין חייב לו חמשים ולכן פטור משבועה משום דהוה ליה שעבוד קרקעות. (אולם ראה מה שכתבתי בהערות לפירוש ר״ח על מסכת בבא מציעא הערה 60 שלדעת ר״ח העדאת עדים מחייבת שבועה גם כשמעידים שעדיין חייב לו. וכתב במרכבת המשנה שלדעת הרמב״ם העדאת עדים במקצת מחייבת שבועה גם כשמעידים בחיוב קרקע. ושאני מודה במקצת דאם הודה בקרקע פטור משבועה כי שבועתו היא שהוא חייב רק המקצת שהודה בה ואם הודה בקרקע שבועתו היא על הקרקע ופטור משבועה, אבל העדאת עדים אין השבועה רק על מה שהוא כופר). בניגוד לר״ח שלפנינו ולר״ח שהובא ברשב״א, כתב בספר חוקות הדיינים סי׳ צז זה לשונו, אבל רבנו חננאל ז״ל כ׳ בפי׳ פ׳ שבועת הדיינים שהוחזק כפרן על המאה וחייב לפרוע אותם לו והביא ראיה מן הירושלמי לדבריו. וצ״ע. ורב״ס (בספר הנר על מסכת בבא מציעא, הובא בעיטור חוב מלוה על פה טז,ג) כתב דלית הלכתא כר׳ חייא דדחי ליה ר׳ זירא ואשכחן בתלמוד ירושלמי דר׳ יוחנן פליג עליה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פיסקא: מנה לי בידך. אל תתנהו לי אלא בעדים וכו׳.
אמר רב יהודה אמר רב אסי: המלוה את חבירו בעדים – צריך לפורעו בעדים וכו׳.
רב יוסף מתני הכי: אמר רב יהודה אמר רב אסי: המלוה את חבירו בעדים – אין צריך לפורעו בעדים. ואם אמר לו: אל תפרעני אלא בעדים – צריך לפורעו בעדים – פירוש: ואפילו אמר לו דבר זה שלא בשעת הלואה.
כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לו: יכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני, והלכו להם למדינת הים – הילכך, לטעמיה דשמואל, ואפילו אמר ליה בשעת הלואה: אל תפרעני אלא בפני עדים – יכול לומר: פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים. דליכא הפרש בהאי ענינא בין אמר לו דבר זה בשעת הלואה או לאחר מיכן. דמאן דמחייב – בין הכי ובין הכי מיחייב, דהא מכל מקום כבר התרה בו בשעה שיש לו בידו הלואה קודם שיפרענה לו שלא יפרענו אלא בעדים. ומאן דפטר – בין הכי ובין הכי פטרו.
המלוה את חבירו בעדים צריך לפרעו כו׳, כולם חברתים בתשובה שהשבתי לחכמי ריגנשבורק והיא בסימן מ״ג (תשובות ראב״ן מ״ג).
אין לך בידי אלא ליטרא כסף פטור – מהשתא הו״ל לרב לאפלוגי [ר״ג] כדפליג בסיפא בשטענו חטין והודה לו בשעורין ולשמואל אדלעיל שתי כסף יש לי בידך והלה אומר אין לך בידי כו׳ אלא נטר עד לבסוף ופליג אכולהו וצריך לדקדק אמאי צריכי כל הנך ואיכא מינייהו דתני איידי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א״ר יהודה א״ר אסי המלוה את חבירו בעדים צריך לפרעו בעדים כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי יכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה״י. נראה לי פי׳ שמועה זו כן, המלוה את חבירו בעדים שהעמיד עדים בהלואה דהוה לי׳ כאילו אמר ליה בעדים אני מלוה אותך בעדים פרע לי ולפיכך או יתן או יביא ראי׳ שנתן, ואפי׳ אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה״י, דאילו היה נאמן לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה״י אפילו באומר פרעתיך ביני לבינך גם כן נאמן משום מיגו, ותדע דלהאי לישנא המלוה את חבירו בעדים לרב אשי כאומר לו אל תפרעני אלא בעדים דלישנא בתרא, דהא טעמיה הכא משום דכיון דאוזפי בעדים לא הימניה לדידי׳, ושמואל אמר כיון שלא התנה עמו בפירוש שלא יפרענו אלא בעדים נאמן הוא לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה״י וכיון שנאמן בכך אפי׳ אמר פרעתיך ביני לבינך נאמן משום מגו, ותדע לך דלשמואל להאי לישנא אפי׳ באומר לו פרעתיך ביני לבינך נאמן משום מיגו ולאו דוקא באומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדה״י מדאקשינן עלה דרב אסי ממתני׳ דקתני למחר אמר לו נתתיו לך פטור ואם איתא אפי׳ לשמואל נמי קשיא דהא מתני׳ נתתיו לך קתני דמשמע נתתיו לך ביני לבינך.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אר״י אר״א המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים – פי׳ צריך לברר פרעונו בעדים ולא סגי לומר פרעתי בעדים פלוני ופלוני והכי מוכח מהא דאמר שמואל עלה יכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים ובודאי דלהאי לישנא קמא לרווחא דמלתא נקט האי לישנא ולהוציא מלבו של רב אסי דאלו לדידיה אפי׳ לא אמר אלא פרעתיך ביני לבינך נאנון בשבוע׳ היסת דהא טעמ׳ דשמואל משום דהמלו׳ את חבירו בעדים א״נ לפורעו בעדים כלל וכדאמר רב אסי בלישנא בתרא וכ״ש אם אמר פרעתיך בפני עדים ומתו או איני זכור מהם וכן הלכתא וטעמא דר״א בלישנא קמא משום דס״ל דכיון שהקפיד להלוות לו בעדים הא גלי אדעתיה דלא מהימן ביה וכמאן דא״ל שלא יהא נאמן עליו אלא בעדים דמי ולית הלכתא כוותיה. תיובתא דרב אסי אבל לשמואל ל״ק ואע״ג דסתם נתתיו לך ביני לבינך משמע דהא פרישנא דלשמואל אף בטענה זו פטור.
ג שנינו במשנה: הטוען לחבירו מנה לי בידך, והודה לו, ואמר לו התובע: אל תפרעני אלא בעדים, וכשחזר ותבעו אומר הנתבע: כבר נתתיו לך — פטור. ובענין זה מביאים מה שאמר רב יהודה אמר רב אסי: המלוה את חבירו בעדיםצריך לפורעו בעדים, ואם אין לו עדים שפרעו — כאילו לא פרע, וחייב לשלם. הוסיף ואמר רב יהודה: כי אמריתה [כאשר אמרתי אותה] את ההלכה הזו קמיה [לפני] שמואל, אמר לי, יכול הנתבע לומר לו: פרעתיך בפני עדים פלוני ופלוני, והלכו להם למדינת הים. ודי לו בטענה זו. ומביאים ראיה נגד דברי רב אסי.
§ The mishna teaches that if the claimant said: I have one hundred dinars in your possession, and the defendant initially acknowledged the debt, but when he claimed the money the next day the defendant said that he already repaid him, the defendant is exempt from taking an oath. Rav Yehuda says that Rav Asi says: In the case of one who lends money to another in the presence of witnesses, the latter is required to repay him in the presence of witnesses. Therefore, if there are no witnesses to the fact that he repaid him, he is liable. Rav Yehuda continues: When I said this in the presence of Shmuel, he said to me that the debtor can say to the claimant: I repaid you in the presence of so-and-so and so-and-so, and they went overseas.
ר׳ חננאלרי״ףר״י מיגשראב״ןתוספותאור זרוערשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) תְּנַן מָנֶה לִי בְּיָדְךָ אָמַר לוֹ הֵן לְמָחָר אָמַר לוֹ תְּנֵהוּ לִי נְתַתִּיו לָךְ פָּטוּר וְהָא הָכָא כֵּיוָן דְּתַבְעֵיהּ בְּעֵדִים כְּמַאן דְּאוֹזְפֵיהּ בְּעֵדִים דָּמֵי וְקָתָנֵי פָּטוּר

The Gemara raises an objection to Rav Asi’s statement: We learned in the mishna that in a case where the claimant said: I have one hundred dinars in your possession, and the latter said to him: Yes, and the next day the claimant said to him: Give the money to me, if the defendant responded: I gave it to you, he is exempt. The Gemara infers: And here, since the claimant claimed the debt from the defendant in the presence of witnesses, and the latter admitted the debt, he is similar to one who lent him the money in the presence of witnesses, and nevertheless, the mishna teaches that the defendant is exempt.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יאור זרועבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳. מנה לי בידך אמר לו הין למחר אמר לו תניהו לי נתתיו לך פטור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך לתך
לתךא(שבועות מא.) כור תבואה לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית פטור (בבא מציעא קד.) בית כור אני מוכר לך אע״פ שאינו אלא לתך הגיעו פי׳ הוא חצי כור וזהו חמשה עשר סאין והוא חמש איפות (א״ב לשון מקרא זה ולתך שעורים):
א. [איין מאס.]
נתתיו לך פטור – אף משבועה ומיהו שבועת היסת איכא.
והא הכא כיון דתבעיה בעדים – והודה לו בפניהם כמאן דאוזפיה בעדים דמי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנן [שנינו במשנה]: ״מנה לי בידך״, אמר לו: ״הן״, למחר אמר לו: ״תנהו לי״, ואמר הנתבע: ״כבר נתתיו לך״פטור. והא הכא [והרי כאן] כיון דתבעיה [שתבעו] בעדים והודה לו בפניהם — כמאן דאוזפיה [כמי שהילווהו] בעדים דמי [נחשב], וקתני [ושנה]: פטור, משמע אם כן שאין צריך לפורעו בעדים.
The Gemara raises an objection to Rav Asi’s statement: We learned in the mishna that in a case where the claimant said: I have one hundred dinars in your possession, and the latter said to him: Yes, and the next day the claimant said to him: Give the money to me, if the defendant responded: I gave it to you, he is exempt. The Gemara infers: And here, since the claimant claimed the debt from the defendant in the presence of witnesses, and the latter admitted the debt, he is similar to one who lent him the money in the presence of witnesses, and nevertheless, the mishna teaches that the defendant is exempt.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יאור זרועבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבועות מא. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה שבועות מא., ר׳ חננאל שבועות מא. – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רי"ף שבועות מא. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס שבועות מא., רש"י שבועות מא., ר"י מיגש שבועות מא., ראב"ן שבועות מא. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות שבועות מא., אור זרוע שבועות מא., רמב"ן שבועות מא. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אליהו ליכטנשטיין. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבועות מא. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבועות מא. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א שבועות מא., מהרש"ל חכמת שלמה שבועות מא., מהרש"א חידושי הלכות שבועות מא., גליון הש"ס לרע"א שבועות מא., רשימות שיעורים לגרי"ד שבועות מא. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ שבועות מא., אסופת מאמרים שבועות מא.

Shevuot 41a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Shevuot 41a, R. Chananel Shevuot 41a, Rif by Bavli Shevuot 41a, Collected from HeArukh Shevuot 41a, Rashi Shevuot 41a, Ri MiGash Shevuot 41a, Raavan Shevuot 41a, Tosafot Shevuot 41a, Or Zarua Shevuot 41a, Ramban Shevuot 41a, Rashba Shevuot 41a, Meiri Shevuot 41a, Ritva Shevuot 41a, Maharshal Chokhmat Shelomo Shevuot 41a, Maharsha Chidushei Halakhot Shevuot 41a, Gilyon HaShas Shevuot 41a, Reshimot Shiurim Shevuot 41a, Steinsaltz Commentary Shevuot 41a, Collected Articles Shevuot 41a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144