אלא אמר רבי יוחנן לא נצרכה אלא לנערה המאורסה, דלדידהו לית להו, דדיינינן להו בדינא דידן. אבל אשת איש בדינא דידהו דיינינן להו, והתניא בא על נערה המאורסה נידון בסקילה, על אשת איש נידון בחנק. ואי בדינא דידהו סייף הוא, אמר רב נחמן בר יצחק מאי אשת איש דקתני כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה, דלדידהו לית להו, דיינינן להו בדינא דידן. דתני רבי חנינא בעולת בעל יש להן, נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להן.
ופרש״י (בד״ה דלדידהו לית להו) וז״ל מיתה בנערה המאורסה אלא בבעולת בעל, וגבי ישראל נהרג מריבויא דאיש איש, על כרחך האי דקטלוה משום דאתרביה באיש איש כישראל, ולגבייהו לאו אשת איש דנחייב קטלא דידהו אלא נידון בסקילה, אבל אין צריך עדה ועדים והתראה דלא גרע מעריות דידהו עכ״ל. אמנם עיין ברמב״ם (פ״ט מהל׳ מלכים ה״ז) וז״ל אין בן נח חייב על אשת חבירו עד שיבא עליה כדרכה אחר שנבעלה לבעלה, אבל מאורסה או שנכנסה לחופה ולא נבעלה אין חייבין עליה, שנאמר והיא בעולת בעל, במה דברים אמורים בבן נח שבא על בת נח, אבל עכו״ם הבא על הישראלית בין כדרכה בין שלא כדרכה חייב, ואם היתה נערה מאורסה נסקל עליה כדיני ישראל, בא עליה אחר שנכנסה לחופה ולא נבעלה הרי זה בחנק כדיני ישראל, אבל אם בא על אשת ישראל אחר שנבעלה הרי זה כמי שבא על אשת עכו״ם חבירו ויהרג בסייף עכ״ל. ומשמע שנחלקו רש״י והרמב״ם, דלרש״י בן נח שבא על נערה מאורסה ישראלית נידון בסקילה כדין עריות דישראל אך לא בעי ב׳ עדים והתראה דלא גרע מעריות דידהו. אמנם מלשון הרמב״ם משמע דנידון בב׳ עדים ובהתראה כדיני ישראל דכתב הרמב״ם ״נסקל עליה כדיני ישראל״, ומשמע דבעי עדים והתראה וב״ד של כ״ג כדיני ישראל.א ונראה דרש״י והרמב״ם נחלקו ביסוד הדין דב״נ נידון בעד א׳ ובדיין אחד בלא התראה האם זוהי הלכה בדין של גברא דבן נח – דעכו״ם נידון בעד אחד ובדיין א׳ בלי התראה, או דזה דין במעשה עבירה שהיא מפרשה דבן נח – דעבירה שהיא מפרשת בן נח נידונית בע״א ובדיין א׳ בלי התראה. דלרש״י דין זה הוי דין בגברא דבן נח ולכן אף כשנידון על שבא על נערה מאורסה דישראל דנידון בסקילה, מ״מ נידון בע״א ובלא התראה כדין ב״נ. משא״כ הרמב״ם סובר שזוהי הלכה בחלות שם עבירה דב״נ – דהיינו שהעבירה היא מפרשת איסור דב״נ ובקיום העונש דעבירת ב״נ דוקא, ואילו כשבא על נערה מאורסה דישראל דנידון על עבירה מפרשת עריות דישראל אזי דינו בב׳ עדים וב״ד של כ״ג כדין ישראל מכיון דהוי חלות שם עבירת ישראל לכל דיניה.
והנה יש לעיין למה הוצרכה הגמ׳ למילף מריבוי ד״איש איש״ דעכו״ם הבא על נערה מאורסה ישראלית חייב מיתה כדין ישראל, דתיפוק לן משום דהויא אשת איש, דגבי ישראל חל חלות אישות ודין אשת איש באירוסין, וא״כ נימא דעכו״ם הבא על נערה מאורסה ישראלית יהיה חייב מדין איסור אשת איש דעלמא ותהיה מיתתו בסייף כדין ב״נ הבא על אשת איש. דלכאורה הא דאין נערה המאורסה בעכו״ם היינו משום דלית להו קידושין ולא חלה בב״נ חלות אישות באירוסין אבל בישראלית שפיר חלה חלות אישות באירוסין והויא אשת איש, וא״כ נימא דעכו״ם הבא על נערה המאורסה ישראלית יהיה חייב מיתת סייף משום שבא על אשת איש. וי״ל דבאמת אף בעכו״ם חל חלות אישות באירוסין ובנכנסה לחופה ולא נבעלה, דחל חלות אישות בעכו״ם ע״י ייחוד (וכדנתבאר לעיל בשיעורים דף נז. ד״ה כיוצא ביפת תואר)
ב. ונראה דהא דבעינן בעכו״ם בעולת בעל הוי תנאי מסוים בחיוב מיתה - שאין ממיתין עכו״ם אלא א״כ האשה היא בעולת בעל וכדכתיב
(בראשית כ:ג - ו) ״ויבא אלהים אל אבימלך וגו׳ ויאמר הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל״. אמנם אף בעכו״ם חל חלות שם אישות ביחוד להיות אשתו, ואין דין בעולת בעל דין ושיעור בחלות אישות דבן נח, אלא דזוהי הלכה מסוימת בחיוב מיתה, שאין ממיתין ב״נ אא״כ בעל אשה שהיא בעולת בעל. וסמך לזה מדכתיב
(בראשית ב:כ״ד) ״על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו״, ובמדרש רבה (בראשית פי״ח:ה) איתא ״על כן יעזוב איש וכו׳ ר׳ אבהו בשם ר׳ יוחנן אמר בני נח על הנשואות חייבין ועל הארוסות פטורין״, ומשמע דיש גזה״כ מיוחדת דחייבין על הנשואות (בעולת בעל) ופטורין על הארוסות מאחר שאינן בעולת בעל
ג, אך מעיקר הדין חל חלות אישות ושם אשת איש אף על הארוסות. וכן משמע קצת נמי ממש״כ רש״י (בד״ה בעולת בעל יש להם) וז״ל דכתיב
(בראשית כ) והיא בעולת בעל ולא כתיב והיא אשת איש, אלמא הנך מת משום בעילתו של בעל ולא מפני קדושין וחופתו עכ״ל, ומבואר דחיוב מיתה תלוי בבעולת בעל אך חלה חלות אישות בקידושין וחופתו. וכן משמע ממש״כ רש״י (בד״ה דלדידהו לית להו) וז״ל ולגבייהו לאו אשת איש דנחייב קטלא דידהו עכ״ל, כלומר דלא הויא אשת איש לחייב מיתה דידהו אלא א״כ היא בעולת בעל אבל מ״מ הרי היא חלות שם אשת איש, דאף בעכו״ם חל חלות אישות באירוסין. ולפי״ז נראה לבאר דהו״א דעכו״ם שבא על ישראלית ארוסה או נכנסה לחופה ולא נבעלה שלא יתחייב מיתה מאחר דלא הויא בעולת בעל, שהרי אף בעכו״ם חלה אישות באירוסין אלא שאינו נהרג אלא על ביאה של בעולת בעל, וס״ד אמינא דה״ה שאינו נהרג כשבא על נערה מאורסה ישראלית, קמ״ל מריבוי קרא ד״איש איש״ שחייב מיתה כשבעל נערה מאורסה ישראלית אע״פ שאינה בעולת בעל. אולם אין הפשט דנתחדש מריבוי דקרא ד״איש איש״ שעכו״ם חייב על איסור ערוה חדש שנוהג בישראל ולא בעכו״ם, אלא דילפינן דעל איסור ערוה זו שאין עכו״ם חייב מיתה עליה מאחר שיש תנאי דחיוב מיתה חל רק בבעולת בעל, דאין תנאי זה נוהג בנערה מאורסה ישראלית, ועכו״ם שבא עליה חייב מיתה כדין ישראל (בסקילה) אע״פ שאינה בעולת בעל. אבל בנוגע לאיסור ערוה שאינו נוהג כלל בבן נח לא ילפינן מ״איש איש״ דעכו״ם חייב מיתה, וכגון בעכו״ם שבועל נדה או הבא על בתו, דלא ילפינן מאיש איש דחייב מיתה אלא באיסור עריות שנוהגות בעכו״ם.
אמנם צ״ע אליבא דהרמב״ם, דנתבאר לעיל (בשיעורים דף נז. ד״ה כיוצא ביפת תואר) דלהרמב״ם בייחד שפחה לעבדו ב״נ חייב עליה מיתה משום איסור עריות דאשת איש, דחל חלות אישות בייחוד, ולשיטתו י״ל דדין בעולת בעל אינה רק תנאי בחיוב מיתה אלא בעולת בעל הוי אופן אחד של חלות אישות בב״נ, אבל חל נמי חלות אישות לב״נ מדין ייחוד לבעל, וב״נ נהרג ע״ז בסייף אפילו כשאינה בעולת בעל. ולפי״ז צ״ע לשיטתו למה בעינן ריבוי מיוחד מקרא ד״איש איש״ לרבות נערה מאורסה או שנכנסה לחופה ולא נבעלה, דתיפוק לן דהויא אשת איש מדין ייחוד לבעל, וחייב עליה מיתה מדין איסור עריות דב״נ דהויא אשת איש. ובשלמא אליבא דרש״י לא קשיא, דלשיטתו החיוב מיתה בייחד שפחה לעבדו הוא מדין גזל ולא משום עריות, וי״ל דלשיטת רש״י ליכא חלות חיוב מיתה באישות שחל מדין ייחוד דחיוב מיתה תלוי בבעולת בעל, ומשו״ה בעינן ריבוי ד״איש איש״ לחייבו מיתה אע״פ שאינה בעולת בעל. אולם להרמב״ם צ״ע מ״ט בעינן רבוי דקרא דאיש איש לרבות נערה מאורסה ישראלית ונכנסה לחופה ולא נבעלה דתיפוק ליה דלא גרע מייחד שפחה לעבדו, דעכו״ם חייב עליה מיתה מדהויא אשת איש מדין ייחוד לבעלה, וצ״עד.
א. ועיין בירושלמי קידושין
(פ״א ה״א) וז״ל איש מה תלמוד לומר איש איש אלא להביא את הגוים שבאו על עריות האומות שידונו כדיני האומות ואם באו על העריות ישראל שידונו אותם כדיני ישראל אמר ר׳ לעזר מכולם אין לך אלא ארוסת ישראל בלבד שאם בא על ארוסת ישראל חייב על ארוסת גוים פטור אם בא על ארוסת ישראל חייבין במה הוא מתחייב בדיניהן בדיני ישראל אין תימר בדיני ישראל בשני עדים ובעשרים ושלשה דיינים ובהתרייה ובסקילה ואין תימר בדיניהן בעד אחד ובדיין אחד ושלא בהתרייה ובסייף עכ״ל, ועיין בפירוש המראה פנים שם ד״ה במה הוא מתחייב שפירש דרש״י והרמב״ם נחלקו האם נידון בעד א׳ כדיני ב״נ או בב׳ עדים והתראה כדיני ישראל ומקורו של הרמב״ם הוא מהירושלמי הנ״ל.
ב. וסמוכים לכך דבאדה״ר כתיב ״ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה וגו׳ על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד״, דנעשית אשתו ע״י ייחוד. (רבינו זצ״ל)
ג. ועיי״ש בפירוש עץ יוסף, אמנם מפרש״י על המדרש שם מבואר דליכא חלות אישות בב״נ אלא לאחר ביאה.
ד. ועיין לקמן בשיעורים לדף נח: (ד״ה כי אתא רב דימי אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא, בן נח שייחד שפחה לעבדו) שתירץ רבינו קושיא זו עפי״ד הר״ן בסוגיא שם.