^א ואף שבגירושין לא בעי דעת קונה מכל מקום בקידושין בעי דעת קונה, משום דכתיב כי יקח ודרשינן ולא שתקיח את עצמה, על כרחך בעינן דעתו הואיל ובעינן דעתה דאי לא הוי ליה כמקחת את עצמה. ובחידושי ר׳ חיים מטלז כתב שכתיבת השטר הוי כתחילת מעשה הקידושין ולכן לא מועיל שהאשה תעשה.

^ב ב״ב קסז ע״ב.

^ג כתובות.

^ד ע״פ כת״י. ובנדפס: קני לו.

^ה מתיבת אלמא עד כאן נוסף ע״פ כת״י ובנדפס אינו.

^ו ע״פ כת״י, והיינו שמפרשים אבעית הגמרא בכתובות אם ניתנו ליכתב בענין אחר, ובנדפס: בשניתנו ליכתוב.

^ז בכת״י לונדון נכסייהו.

^ח נוסף ע״פ כת״י, ובנדפס אינו, ורא״ז הגיה: ומאי, אך לפי הגירסא בכת״י מאי קושיא אין צורך להגיה.

^ט ע״פ כת״י, ובנדפס: כסיפא.

^י ע״פ כת״י. ובנדפס: אצרכיה.

^כ ע״פ כת״י, ובנדפס: מדעתה בסוגריים, ורא״ז הגיה: מדעתו, וכן הוא בכת״י.

^ל גיטין סו ע״ב, עב ע״א.

^מ אך באור שמח (אישות פ״ג הי״ח) העיר שמאחר שהוא שליח האשה הוי דעת השליח כדעת האשה המקנה, ואינו דומה לגט שלא מועיל דעת שליח משום שצריך כתיבת הבעל או משום שליחות או משום לשמה ולא מועיל דעת שליח, אבל דעת האשה אינו משום לשמה ומועיל אף דעת שליח שהוא המקנה.

^נ אישות פ״ג הי״ח.

^ס בחידושי ר׳ חיים הלוי (שם) ביאר דעת הרמב״ם לחלק בין שליח האשה שמועיל דעתו לכתיבת השטר לשליח הבעל שאין מועיל דעתו לכתיבת השטר, שדעת הבעל פועל בשטר אבל דעת האשה אינו פועל בשטר אלא שצריכים דעתה לשטר. ורק בדעת הבעל שפועל בשטר אומרים שמילי לא ממסרן לשליח אבל בדעת האשה שאינה פועלת בשטר לא אומרים מילי לא ממסרן לשליח ומועיל דעת השליח לכתיבת השטר. כי דעת האשה הוא רק עיכוב בשטר קידושין אך אינו פועל. ובגליונות חזו״א (שם) העיר שהרי מהיקש לומדים שצריך דעת מקנה, ואם ביציאה אין צריך דעת מקנה רק דעת כותב השטר, אם כן גם בשטר קידושין אין צריך דעתה, ואם אין השטר כשר בלא דעתה על כרחך לא סגי בדעתה עד שישמעו מפיה.

^ע בראשית כ, ג.

^פ ע״פ כת״י. ובנדפס: היה.

^צ ע״פ כת״י. ובנדפס: לא היה.

^ק פ״א ה״א.

^ר נוסף ע״פ כת״י. ובנדפס אינו.

^ש סנהדרין סו ע״א.

^ת ע״פ כת״י. ובנדפס: היכא.

^א כ״ה ברמב״ם אישות פ״א ה״ב, וכן כתב רש״י גיטין לג ע״א ד״ה בעילת זנות בשם רבותיו, והקשה עליהם ממה שמצינו נערה המאורסה נהרגת בקידושי כסף ושטר.

^ב בהשגות הרמב״ן לספר המצות שורש ב׳ הביא מתשובת הרמב״ם סי׳ ע״א שכתב שהחילוק בין כסף לשטר אף ששטר גם לא נכתב בפירוש ונלמד מהיקש, לפי שהגמ׳ כאן אומרת נערה המאורסה בסקילה היכי משכחת לה, שמשמע שיש מאורסה מן התורה בלא ביאה ואמר רב נחמן בר יצחק כגון שקדשה בשטר הואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס, ומשמע שלדברי הכל שטר קונה. אך הרמב״ן דחה ראייתו שלא הוקשה מנערה המאורסה אלא למה שדחה ר׳ יוחנן דהוה אמינא עד דקדיש והדר בעיל, לבאר כיצד היה אפשר לפרש כן, אבל לרבי שלומד מובעלה לא קשה וכן לר׳ יוחנן אחר שלומדים מבעולת בעל. ויישב שם את הרמב״ם שמתחילה רצו לומר שמה שאמרה תורה כי יקח ובעלה דקידש והדר בעיל באי זה דבר שתהא בו קיחה או בכסף או בשטר או אפילו בדבר אחר, ואחר כך אמרו שהשטר גומר ומכניס כשם שגומר ומוציא, אבל קיחה אחרת אינה גומרת אלא קיחה אחרת עושה תחלה ליקוחין וביאה גומרת בהן ולא שנתפרשה קיחה זו מה היא, ולמדנו מבעולת בעל שאף ביאה לבד קונה וכי יקח או בעלה קאמר רחמנא אלא שהקיחה הוא בשטר כשם שמוציא כך מכניס אבל קידושי כסף אין להם אלא הסמך הזה שאין קיחה אלא בכסף שאינו דבר תורה. אך דחה דבריו. ועיין בחידושי ר׳ אריה לייב (סי׳ כ״ה) מה שכתב בחילוק שבין כסף לשטר.

^ג ע״פ כת״י. ובנדפס: בו.

^ד אך במגיד משנה וכסף משנה שם כתבו שודאי גם לרמב״ם קידושי כסף מדאורייתא הם, והרמ״ך כתב שהרמב״ם חזר בו והגיה ושלשתן מן התורה, וכן כתב ר׳ אברהם בן הרמב״ם. ומה שקראם דברי סופרים שכן דרכו לקרוא לקידושין שאינם מפורשים בתורה אלא נלמד מתקנת חכמים.

^ה י ע״ב.