×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) בְּאָסָא מִצְרָאָה, דְּקָיְימִי שִׁבְעָה שִׁבְעָה בְּחַד קִינָּא, דְּכִי נָתְרִי אַרְבָּעָה פַּשׁוּ לְהוּ תְּלָתָא. אֲמַר אַבַּיֵי: ש״משְׁמַע מִינַּהּ הַאי אָסָא מִצְרָאָה, כָּשֵׁר לְהוֹשַׁעְנָא.
in an Egyptian myrtle branch, which has seven leaves emerging from each and every base, as even when four leaves, the majority, fall, three remain, and its dense-leaved nature remains intact. Abaye said: Learn from it that the Sages hold that this Egyptian myrtle branch is fit for use as a hoshana in the mitzva of the four species.
רי״ףרש״ירא״הר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי סוכה לג ע״א} תנו רבנן יבשו רוב עליו [ונשתיירו]⁠1 בו שלשה בדי עלין לחין כשר אמר רב חסדא ובראש כל אחד ואחד:
נקטם ראשו2: תאני עולא בר חנינא נקטם ראשו ועלתה3 בו תמרה כשר ואיפסיקא הילכתא לקמאן כר׳ טרפון דאמר אפילו שלשתן קטומין הלכך4 לא שנא עלתה בו תמרה לא שנא לא עלתה בו5 תמרה כשר:
{בבלי סוכה לג ע״א} תניא לולב בין שהוא
אגוד בין שאינו אגוד כשר ר׳ יהודה אומר אגוד כשר ושאינו אגוד פסול. מאי טעמיה דר׳ יהודה יליף לקיחה לקיחה מאגודת איזוב מה להלן אגודה אף כאן אגודה ורבנן לית להו לקיחה לקיחה6 {כבה״ג} והלכתא כרבנן דאמרי לולב אינו צריך איגד7 מיהו [אגדינן ליה להידורא בעלמא]⁠8 דתנו רבנן לולב מצוה לאגדו לא9 אגדו כשר ואמרינן מאי מצוה מצות10 {שמות טו:ב} זה אלי ואנוהו {בבלי שבת קלג ע״ב11} התנאה לפניו במצות בסוכה נאה בלולב12 נאה בשופר נאה בטלית נאה:
1. ונשתיירו: גי, כ״י נ, דפוסים. כ״י א: ״ונשתייר״.
2. כ״י נ ממשיך: ״פסול״.
3. ועלתה: כ״י נ: ״עלתה״.
4. הלכך: גט, כ״י נ: ״הלכתא״.
5. בו, בו: כ״י נ: ״לו, לו״.
6. לקיחה מאגודת איזוב...לקיחה: חסר ב-גט (שמא מחמת הדומות).
7. איגד: וכן ב-גט, גי. כ״י נ, דפוסים: אגד, וכן בהמשך שם.
8. אגדינן ליה להידורא בעלמא: גט, גי, כ״י נ. דפוסים: אגדינן ליה להדורי בעלמא. כ״י א: ״האי דאגדינן ליה להידורא בעלמא אגדינן ליה״.
9. לא: כ״י נ: ״ואם לא״.
10. מצות: וכן גט, גי, כ״י נ. דפוסים:משום, וכן בריצ״ג.
11. בכל הנוסחאות שלפנינו שם אין {בטלית נאה}, אך נמצא בהעתקת המאמר שברש״י ב״ק ט ע״ב (אלא שם אין {בשופר נאה}).
12. בסוכה, בלולב: כך סדר המאמר בגמ׳ שבת שם בכל הנוסחאות שלפנינו. גט גי, כ״י נ, דפוסים: ״בלולב, בסוכה״, וכן באור זרוע (שז:ב), שקרוב לוודאי מעתיק מכאן. מותאם לנושא המאמר. (בריצ״ג סוכה אחרי שופר).
אסא מצראה – גדל על המיצר של שדה ומתוך שיש לו מקום פנוי הוא משבח ומצליח לישנא אחרינא אסא מצראה הדס מצרי.
באסא מצראה דקיימי שבעה טרפי בחד קינא דכי נתרי להו ד׳ – דהיינו רובא פשו להו תלת דהיינו עבות.
אמר אביי שמע מינה האי אסא מצראה כשר להושענא פשיטא מהו דתימא הואיל ואית ליה שם לווי לא מתכשר קמשמע לן – דכי אמרינן שם לווי היינו כשפרט הכתוב שמו כגון אזוב כדאמרינן לא איזוביון וכו׳.
מצואה – פירש רבינו שלמה גדל על מיצר השדה ל״א הדס המצרי ע״כ. כלומר גדל במצרים.
וקיימי שבעה – עלין בכל קינא, וכי נפלי ארבעה הרי נשרו רוב עליו ונשתיירו שלשה שיעור עבות.
רש״י בד״ה רבינו רבי צ״ל רבינו רב. ונ״ב וכן בס״א ועיקר וכן פרש״י בבכורות בסוף אלו מומין דף נ״א וכן בפ׳ בא סימן (נדה דף מ״ט:)
באסא מצראה. בביאור הדין דאסא מצראה, נ״ל דהגדרת עבות היא בד בן ג׳ עלים. כשיש יותר מג׳ עלים בבד אין הם מוסיפים לחלות שם העבות בענף, ולפיכך אם נושרים העלים היתרים דאסא המצראה אין זה פוסל, שהרי העלים האלו אינם שייכים להכשר הענף כלל.
באסא מצראה [בהדס מצרי] דקיימי [שמצויים] שבעה שבעה עלים היוצאים בחד קינא [בקן, עוקץ אחד], דכי נתרי אף כאשר נושרים] ארבעה עלים שהם רוב עליו, עדיין פשו להו תלתא [נשארים להם שלושה] ונחשב הוא כעבות. אמר אביי: ומכאן, מתירוץ זה נלמד, כי האי אסא מצראה [זה ההדס המצרי] כשר להושענא לארבעת המינים.
in an Egyptian myrtle branch, which has seven leaves emerging from each and every base, as even when four leaves, the majority, fall, three remain, and its dense-leaved nature remains intact. Abaye said: Learn from it that the Sages hold that this Egyptian myrtle branch is fit for use as a hoshana in the mitzva of the four species.
מאמרים באתר אסיף
רי״ףרש״ירא״הר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא, הוֹאִיל וְאִית לֵיהּ שֵׁם לְוַוי לָא מִתְכַּשַּׁר, קָא מַשְׁמַע לַן. וְאֵימָא הָכִי נַמֵי, ״עֵץ עָבוֹת״ אֲמַר רַחֲמָנָא, מִכָּל מָקוֹם.

The Gemara asks: This is obvious. It is a myrtle branch. Why would it be unfit? The Gemara answers: Lest you say that since its name is accompanied by a modifier, i.e., it is not called simply a myrtle branch but an Egyptian myrtle branch, it is unfit. Therefore, Abaye teaches us that it is fit for use. The Gemara asks: And say it is indeed so, that since its name is accompanied by a modifier it is unfit. The Gemara answers: It is fit, as “dense-leaved tree” is stated by the Merciful One. As the Torah did not mandate the use of a specific species but rather listed an identifying characteristic, a tree with that characteristic is fit in any case, and the modifier is irrelevant.
רי״ףתוספותרא״הריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואימא הכי נמי – תימה מאי ס״ד למיפסליה משום שם לווי מידי הדס כתיב בקרא הא אפי׳ הירדוף מכשרינן אי לאו משום דכתיב דרכיה דרכי נועם.
ואימא הכי נמי – דלא מתכשר.⁠1 ענף עץ אמר רחמנא – מכל מקום.
1. קשה לפענח מלה זו בכ״י מוסקבה 185.
עץ עבות אמר רחמנא מ״מ ולקמן אמרינן ערבי נחל אמר רחמנא מ״מ ופירוש שניהם דכי קפדינן אשם לווי היינו היכא דאפקיה רחמנא בשם פרטי כגון אזוב ומרור וכיוצא בהן אבל הכא כל היכא דהוי עץ עבות או שהערבה ממין הגדל על הנחל בהכי סגי דלהכי אפקיה רחמנא בשם כלל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ותוהים: פשיטא [פשוט] הרי מין הדס הוא! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] הואיל ואית ליה [ויש לו] שם לווי, שאינו קרוי הדס סתם אלא הדס מצרי, לא מתכשר [אינו כשר] — קא משמע לן [השמיע לנו] שאין מקפידים בכך. ושואלים: ואימא הכי נמי [ואמור שכך הוא גם כן], שכיון שיש לו שם לווי אינו הדס כשר! ומשיבים: ״עץ עבת״ אמר רחמנא [אמרה התורה] ולא נזכר שם ״הדס״, משמע שכל עץ שהוא מכל מקום עץ עבות — כשר.
The Gemara asks: This is obvious. It is a myrtle branch. Why would it be unfit? The Gemara answers: Lest you say that since its name is accompanied by a modifier, i.e., it is not called simply a myrtle branch but an Egyptian myrtle branch, it is unfit. Therefore, Abaye teaches us that it is fit for use. The Gemara asks: And say it is indeed so, that since its name is accompanied by a modifier it is unfit. The Gemara answers: It is fit, as “dense-leaved tree” is stated by the Merciful One. As the Torah did not mandate the use of a specific species but rather listed an identifying characteristic, a tree with that characteristic is fit in any case, and the modifier is irrelevant.
רי״ףתוספותרא״הריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן: איָבְשׁוּ רוֹב עָלָיו וְנִשְׁאֲרוּ בּוֹ שְׁלֹשָׁה בַּדֵּי עָלִין לַחִין, כָּשֵׁר. וַאֲמַר רַב חִסְדָּא: וּבְרֹאשׁ כָּל אֶחָד וְאֶחָד.:

The Sages taught: If most of its leaves dried and three branches of moist leaves remained on it, it is fit. Rav Ḥisda said: And that is the ruling only if the moist leaves are at the top of each and every one of the branches. However, if the moist leaves are elsewhere on the branch, it is unfit.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןרא״ההמכתםבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנו רבנן יבשו רוב עליו ונשתיירו בו לחים כשר. אמר רב חסדא ובראש כל אחד ואחד נקטם ראשו של הדס פסול.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שלשה בדי עלין לחין – שלשה בדין ובכל בד ובד שלשה עלין לחין דבבציר משלשה עלין לא הוי עבות.
ובראש כל אחד – שיהו עלין הלחין בראשי הבדים אבל באמצעם לאו הדר הוא.
ת״ר נשרוא עליו ונשתיירו בו שלשה בדי עלי לחין כשירה. א״ר חסדא ובראש כל אחד ואחד.
א. לפנינו יבשו רוב עליו. ובנשרו ונשתיירו שלשה עלין בלבד רוב ראשונים פוסלים דשאני מיבשו דיבשו מיהא איתנהו. ודעת בעל העיטור דכשר והו״ד בטור סי׳ תרמו, וכ״כ הטור שם גם בד׳ הרמב״ם, וכ״כ הרא״ש בדעתו (שו״ת הרא״ש כלל כד סי׳ יא). [בד״פ נפלו במקום נשרו. והיינו הך].
תנו רבנן יבשו רוב עליו ונשתיירו בו שלשה בדי לחין כשר. אמר רב חסדא ובראש כל אחד ואחד – אותן ג׳ קנים, בכל מקום בדי הוא לשון ענף חוץ מזה שר״ל הקנין. ומדקאמר בראש כל אחד ואחד שמע מינה דראש עיקר הלכך יבשו בראש וכל הבד לח פסול. {וה״מ}⁠1 יבשו והם עדיין עומדות בענף, אבל נשרו רוב עליו פסול מיעוטו כשר. והני מילי נשרו {רובן}⁠2 שיבשו. אבל בעבות אפילו מיעוט מג׳ טפחים דבעינן עבות פסול. והכי משמע מדאמרינן לעיל השתא עבות שלשה לא משכחינן אלמא דבעינן עבות כל שלשה.
1. קשה לפענח מלה זו בכ״י מוסקבה 185.
2. קשה לפענח מלה זו בכ״י מוסקבה 185.
יבשו רוב עליו ונשתיירו בו שלשה בדי עלין לחין כשר – כתב הרב בעל ההשלמה ז״ל דוקא יבשו, אבל נשרו ונשתיירו שלשה בדי עלין לחין אפילו בראש כל אחד ואחד פסול. דאי איתא דכשר לישמעינן ביבשו וכל שכן בנשרו. וכתב עוד דמסתמא דכל שלשה טפחים דהדס בעינן עבות, מדמקשינן בגמרא השתא עבות שלשה טפחים לא משכחינן באמה בת חמשה מיבעיא, ואי לא בעינן כל שיעור ההדס שיהא כולו עבות הא ודאי אשכחינן טפי, והראב״ד ז״ל כתב דלעיכוב ברובא שיהא עבות סגי, שהרי שנינו בתוספתא שהלולב שנפרצו רזג עליו פסול, הא מיעוטו כשר, והוא הדין להדס. וכיון דנפרצו מקצת עליו כשר, לא גרע שאינו עבות מנפרצו. ועוד כתב הרב בעל ההשלמה ז״ל כי לפי דעת הריא״ף ז״ל שפירש נפרצו שניתקו לגמרי מן השדרה אבל ניתקו לגמרי אפילו במיעוטו פסול. ואיפשר דה״ה לשאינו עבות. ומשמע דלא בעינן עבות בראש כאו״א, אלא ברובה סגי בין שיהא בראשו או בסופו. ובמיעוטו פסול אע״פ שהוא עבות בראשו בשלשה בדי עלין לחין. דדוקא ביבשו רוב עליו הוא דמכשירינן לה בשלשה בדי עלין לחין בראשו. אבל בשאינו עבות לא. והרב בעל עשרת הדברות ז״ל כתב דבשלשה בדי עלין״ עבות סגי לעולם.
יבשו רוב עלים שבבד ר״ל רוב עבותות שבו אם נשתיירו שלשה בדי עלי לחין ר״ל שלשה עבותות בבד כשרה ובלבד בראש כל אחד ואחד ר״ל שיהו רצופים אצל הראש ומ״מ דוקא יבשו שהם לשם מ״מ אבל נשרו לא אא״כ נשארו שם בכדי שיעור הראוי כמו שביארנו שאם כן היה לו ללמדה בנשרו ומ״מ גדולי המפרשים סוברים שברוב עבותות קיימים מיהא כשר אף בנשרו והוא הדין בשאינו עבות כמו שכתבנו למעלה ויש חולקין לומר שכשאינו עבות מתחלתו מיהא פסול הואיל ולא היתה לו שעת הכושר ולמצוה מיהא צריך בכולה שלשה כמו שכתבנו ובלולב מיהא יבשו רוב עליו פסול ומ״מ יש מי שכתב שנשרו ויבשו לענין הדס הכל אחד שיבשותן זו היא נשירתן ואף בנשרו כל שנשארו שלשה קנים בראש כל אחד מהבדים כשרה ומזו נהגו להקל אף בהונחה תחלה בשיעור זה שתחילתו כסופו ומה שאמרו למעלה השתא עבות שלשה לא אשכחן הם מפרשים שהבד הארוך אין העבות מצוי בו אף בשלשה גבעולין רצופין והוא שתמה השתא בשהבד ארוכה בשלשה טפחים אין העבות מצוי בה בשלש גבעולין שהוא שיעור הראוי אלא בקושי שאין עבות זה מצוי כל כך אלא בבד קצר בארוך ביותר מיבעיא דלא משכחינן לה וכן כתבוה חכמי פורווינצא בחבוריהם ואין הדברים נראין אלא שבשעת הדחק סומכים עליהם שלא לעכב:
שלשה בדי עלין לחין – לשון רבינו שלמה. שלשה בדין ובכל בד שלשה עלין לחין, דבציר משלשה עלין לא הוי עבות.
ובראש כל אחד ואחד – שיהיו עלין הלחין בראשי הבדין אבל באמצע לאו הדר הוא ע״כ. איכא מאן דאמר דוקא יבשו אבל נשרו רוב עליו ונשתיירו שלשה בדי עלין בראש כל אחד ואחד פסול, דאם כן לאשמועינן נשרו רוב עליו וכל שכן יבשו. וקאמר נמי דבעבות בעינן שיהא עבות כל שלשה טפחים שיעור הדס. וראיה להא מילתא, מדקאמר לעיל השתא עבות שלשה לא משכחינן באמה בת חמשה מיבעיא. ואי לא בעי עבות בכל שיעור ההדס, הא אשכחינן רוב ההדסים שיש בהם שלשה עלין עבות. אלא ש״מ שכל שלשה שיעור הדס צריך שיהא עבות. וקאמר נמי דהני מילי למצוה אבל לעיכובא ברובא סגי, דהא אמרינן בתוספתא לולב שנפרצו רוב עליו פסול, משמע הא מיעוט בשר והוא הדין להדס, וכיון דנפרצו מיעוט העלין כשר לא עדיף מיעוט עלין שאינן עבות מנפרצו ע״כ:
ומסתברא לן דפירושא דהלין ברייתות הכי הוא, עץ עבות שענפיו חופין את עצו. כלומר דרך ההדס שהעץ מחופה בעלין כדפרישנא וגם יש בו שהעלין חופין מקום יציאתם מן העץ, שיוצאין שלשה עלין בשוה במקום אחד. ובתר הכי קאמר עבות כשר שאינו עבות פסול. פירוש מכלל דאיכא עבות ושאינו עבות. ובעי היכי דמי עבות ושאינו עבות, כגון דקיימי תלתא תלתא וכו׳, אכלל ההדס קאי שנמצא שעומדים שלשה שלשה טרפי בחד קינא כדפרישנא. ומיהו כל בד ובד מתכשר אם יש בו שלשה עלין שיוצאים מתוך עוקץ אחד. וכן נראה מלשון רבינו שלמה שכתבנו למעלה. ולשון הר״ם פרק ז׳ וענף עץ עבות האמור בתורה הוא הנקרא הדס שעליו חופין את עצו, כגון שהיו שלשה עלין או יתר על כן בגבעול אחד, אבל אם היו שני עלין בשוה זה כנגד זה והעלה השלישי למעלה מהן אין זה עבות אבל נקרא הדס שוטה ע״כ. הרי מסכים לשון הר״ם למה שפירשנו, שלא כתב אלא שהיו שלשה עלין או יותר וכו׳ דמשמע דבשלשה עלין סגי לכל בד ובד: ובתר הכי קאמר נשרו רוב עליו ונשתייר בו מיעוט כשר ובלבד שתהא עבותו קיימת, ואותבה הא גופא קשיא אמרת נשרו רוב עליו כשר והדר תני ובלבד שתהא עבותו קיימת כיון דנשרו להו תרי עבות היכי משכחת לה. משום דתלמודא ידע דבשלשה עלין יחד סגי בכל בד ובד ובכי האי גונא מיקרי עבות, ודאי האי נשרו רוב עליו אינו רוצה לומר מכל עלי הבד אלא מאותו מקום שהוא עבות, דהואיל והוא עבות במקום אחד שוב אין משגיחין בשאר עלי הבד. ומשום הכי מתמה כיון דנשרו וכו׳. ואם תפרש שצריך עבות בכולו, למה לי נשרו רוב עליו אפילו בחד עלה אינו עבות בכולו ופסול. ואם תפרש שצריך עבות ברובו, אמאי קאמר כיון דנתרי להו תרי עבות היכי משכחת לה, אלא הוה ליה למימר כיון דנתר ליה רובה עבות היכי משכחת לה. ולשון הר״ם פרק ח׳ נשרו רוב עליו אם נשתיירו שלשה עלין בקן אחד כשר ע״כ. הרי מסכים למה שפירשנו. ובתר הכי תני יבשו רוב עליו. יובש הוא פסול השני במשנה, וגרע יבשו עליו מליתנהו. דומיא דענביו שאם סילקן בשרים ואם לא סלקן פסולין. וקאמר שאם יבשו רוב עליו אם נשתיירו בו שלשה בדי עלין לחין כשר. בדי ענף ההדס שאנו מדברים בו להכשיר עץ עבות הם העלין, שהרי שלשה בדים ענפים הם עצותו, והכשר כל ענף וענף הוא העלין כשהם שלשה. ומשום הכי קאמר בדי עלין לחין, והוא כמו שלשה עלין לחין. ואם תפרש שלשה בדי עלין לחין בהכשר הושענא שצריך שלשה בדין ובכל בד ובד צריך שלשה עלין לחין יוצאים כשהם בשוה. זה גם כן אמת. וזה ודאי רצה לומר ובראש כל אחד ואחד, שרוצה לומר מכל בד ובד. דהואיל ויבשו כולם צריך שיהיו שלשה עלין בראשו, שיהא ניכר שם שאינו יבש. אבל נשרו רוב עליו הרי ניכר במקום שהעלין שם שאין בהם פסול. ולזה הפירוש בשלשה עלין שהם עבות סגי, ואפילו נשאר תרי וחד או חד וחד. וכן נמי אם נשרו רוב עליו והעלים הנשארים לחים, אם הוא עבות במקום אחד סגי. אבל יבשו שפסולו נראה לעין, צריך שיהא עבות מעלין לחין בראשו. ולזה כיון הר״ם במה שכתב פרק ז׳ ואפילו אין בכל בד ובד אלא שלשה עלין לחין והוא שיהיו בראש הבד ע״כ. ור״ל לחין והשאר עלין יבשין, שלא כתב והוא שיהיו לחין. והאי פירושא נהירא היא ולית בה שום קושיא ולזה ביון הרי״ף שהביא שלש ברייתות אלו.
ת״ר יבשו רוב עליו ונשתירו בו ג׳ בדי עלין לחין – פי׳ הני ג׳ בדין לאו היינו ג׳ בדין דעלמא שהן ג׳ הדסין דא״כ היינו כוליה שיעורא ואפילו לרבי ישמעאל ומאי בעינן תו אלא פירושו ג׳ קינין שיש בכל אחד שלש עלין ופירש רב חסדא שצריך שיהו בכל אחד מן ההדסין פי׳ קץ אחד לכל הדס בראשו ונקיט לה אליבא דר׳ ישמעאל משום דלכתחלה בעיא ג׳ הדסים משום נוי אבל מדינא בהדס אחד סגי שיהא קן לח בראשו ולחין דקאמרינן למעוטי יבשין דהא אמרינן וכלן כמושין כשרים ושלא כדברי ראב״ד ז״ל. ונראין דברים דכלא מלתא תליא בראש ההדס שכשם שאם הוא לח מציל על השאר שהוא יבש כלו כך אם הראש יבש פסול ואף על פי שהשאר כלו לח מפי מורי נר״ו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנו רבנן [שנו חכמים]: יבשו רוב עליו ונשארו בו שלשה בדי עלין לחין — כשר. ואמר רב חסדא: ובראש כל אחד ואחד, שעלים לחים הללו המכשירים בדי הדס אלה, צריך שישארו בראשו של כל בד. אבל אם נשארו באמצעיתו — אין זה הדר ופסול.
The Sages taught: If most of its leaves dried and three branches of moist leaves remained on it, it is fit. Rav Ḥisda said: And that is the ruling only if the moist leaves are at the top of each and every one of the branches. However, if the moist leaves are elsewhere on the branch, it is unfit.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןרא״ההמכתםבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) נִקְטַם רֹאשׁוֹ.: תָּנֵי עוּלָּא בַּר חַיְנָנָא: נִקְטַם רֹאשׁוֹ וְעָלְתָה בּוֹ תְּמָרָה, כָּשֵׁר.

§ The mishna continues: If the top of the myrtle branch was severed, it is unfit. Ulla bar Ḥinnana taught: If the top of the myrtle branch was severed, but a gallnut-like berry grew in that place, it is fit, as the berry fills the void and the top of the branch no longer appears severed.
רי״ףרש״יראב״ןבעל המאורראב״ד כתוב שםרמב״ן מלחמות ה'רא״הבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועלתה בו תמרה – כמין תמרה כעין הנמצא בעלי ערבה פעמים בעלין דבוק כמין פרי ירוק וצובעין בו הנשים צעיפיהם.
תני עולא בר חיננא נקטם ראשו ועלתה בו תמרה כשר.
{שמעתא דדין הדסים קטומים – דף לג., לד:}
תני עולא בר חיננא: נקטם ראשו ועלתה בו תמרה כשר – כתב הרי״ף ז״ל: ואיפסיקא הלכתא לקמן כר׳ טרפון, דאמר, אפי׳ שלשתן קטומים (בבלי סוכה ל״ד:).
וי״מ ההיא דאמרי׳: אפי׳ שלשתן קטומים, לא שיהא נקטם ראשו, אלא כגון שנקטמו מן הבקעות שענפי ההדס תלוין בה, ונפשחו ממנו הבדין. והיינו דאמרי׳ בגמ׳ (בבלי סוכה ל״ב:): השתא עבות שלשה לא משכחינן. אף על פי שר׳ טרפון מכשיר בדיעבד בקטומין, כיון שמצותן לכתחלה שלא יהיו קטומין בסופן ומפושחין, אלא גזוזין מן הקרקע, אין אנו מוצאין מהם כשיעור שלשה טפחים עבות אלא בקושי.
[במאור דף טו: ד״ה תני עולא. לרי״ף סי׳ אלף כו (סוכה דף לג.)]
כתוב שם: ויש מפרשים ההיא דאמרינן אפילו שלשתן [קטומים לא שיהא נקטם ראשן].
אמר אברהם: בחושך שמו יכוסה ולמה כיסה מי הוא המפרש וכבר נודע מכמה שנים כי אני הוא המפרש. ומתוך הירושלמי [פ״ג ה״ד] נתברר. וכבר הכל מפורש יפה יפה בחבור הלכות לולב שחברתי1.
[במאור שם.]
1. תמים דעים סי׳ רכח, תשובות ופסקים סי׳ ו׳ וע״ש סי׳ ז׳ השגת הרמב״ן עליו, ובמגן אבות למאירי ענין כ״א (עמ׳ קט״ו והלאה, מהדורת לאסט), ועיין בהשגת הראב״ד על הרמב״ם הל׳ לולב פ״ח ה״ה, ובמגדול עוז שם, ובפי׳ הראב״ד לתו״כ אמור פט״ז ה״ז.
{שמעתא דדין הדסים קטומים – סוכה ל״ג., ל״ד:}
ועוד, תני עולא בר חיננא, נקטם ראשו ועלתה בו תמרה כשר, כתב הרב אלפסי ז״ל ואיפסיקא הלכתא לקמן כר׳ טרפון, דאמר, אפילו שלשתן קטומין, וי״מ ההיא דאמרי׳, אפי׳ שלשתן קטומין, לא שיהא נקטם ראשו, אלא כגון שנקטמו מן הבקעות שענפי ההדס תלוין בה, ונפשחו ממנו הבדין, והיינו דאמרי׳ בגמ׳, השתא עבות שלשה לא משכחינן וכו׳, כיון שמצותן לכתחלה שלא יהיו קטומין בסופן ומפושחין, אלא גזוזין מן הקרקע, אין אנו מוצאין מהם כשיעור שלשה טפחים עבות אלא בקושי.
אמר הכותב: לא רבינו הגדול ז״ל אמרו, אבל כל הגאונים כך אמרו ולא ערער אדם מן הראשונים בדבר. וקבלתם תכריע.
ועוד, שזה הפי׳ מוקצה מן הדעת. שא״כ, למה פסל שום חכם בקטומין ומופשחים בהדס יותר משאר המינין. ואדרבה, בהדס כשר לדברי הכל. שהרי ענף כתוב בו, וענף הוא הבד המופשח מן העץ.
ובירושלמי (ירושלמי סוכה ג׳:ד׳) מפורש דמשום הדר פסלי ליה רבנן, ואין לבד הגזוז מן הקרקע יותר מן המופשח, לא תאר ולא הדר.
אלא משמע דעל הקטומין בראש הדברים אמורים. והיינו לישנא דגמ׳ דשלימים (בבלי סוכה ל״ד:). ור״ט מכשיר בזה ולא באחר, משום שההדס בעבותו תלוי הדרו, שעליו חופין את עצו, משא״כ בשאר המינין.
וזו ששנויה בתורת כהנים (אמור, פרשה יב; פרק ט״ז:ז׳) − ר׳ ישמעאל אומר, שתי דליות ואחת שאינה קטומה − כך פירושו: שתי דליות כמה שהן, כלומר, בין קטומות בין שאינן קטומות, ואחת דליות1 שאינה קטומה, כלומר, שצריך לחזר עליה שלא תהא קטומה. והיינו דקתני, אחת שאינה קטומה, ולא קתני, אחד שאינו קטום. אלמא, אדליות קאי. והיינו נמי דלא אמר ר״ט, אפי׳ שלשתן דליות, לפי שאינן ודאי קטומין.
אבל לי נראה שהענפים הגדולים שדרכן של כורמים לזמור אותן ולקוץ ראשן בכל שנה, כדי שיוסיפו, הם הנקראים דליות. והענפים השלמים, הם הנקראים בדים או פארות במקרא. ויונתן בן עוזיאל תרגם,⁠2 ועוברתיה (יחזקאל י״ז:ו׳), וכן תרגם אונקלוס זמורה (במדבר י״ג:כ״ג), והוא הענף שכסחו ראשו, ועל שם שנזמר נקרא כן. וכן תרגומו, על שם שהעבירו ממנה קצתה נקראת עוברתא. ומן הלשון הזה של דליות אמרו חכמים (משנה כלאים ו׳:ג׳-ד׳), המדלה בגפנים. וכולן לשון זמור וכסוח.
ומה שאמרו, עבות שלשה לא משכחינן (בבלי סוכה ל״ב:), לא מפני הקטומים, שלא מצינו לר׳ טרפון שאסר בהן לכתחלה, אלא מפני שאין הדס שכלו עבות מצוי להן במקומן באורך ג׳ טפחים, שרוב הארוך שוטה. והיינו דאמרי׳ בהדיא, עבות שלשה. אלמא, משום עבות הוא דאינו מצוי.
ותלתא קטומי שכיחי להו טפי מחד ולא קטים (בבלי סוכה ל״ד:), שדרך ההדס הזה ליבש ראש ולהשיר עליו העליונים ולהיות קטום.
1. נדצ״ל: דליה
2. ר״ל: מילת דליותיו
נקטם ראשו. תאני עולא בר׳ חנינא נקטם ראשו ועלתה בו תמרה כשר – דכראש דמי.
כבר ביארנו במשנה בנקטם ראשו האמור בהדס שפירושו ראש העלה או העלים שבראשו שכל שנקטם ראש העלה שבראש הבד אף במיעוטו פקע הדרו ומ״מ אם היתה בו תמרה והוא בליטה הנעשית בראש העלה לפעמים בהדס ובערבה כשר נקטם ראשו מערב יום טוב ועלתה בו תמרה ביום טוב שכך דרכו לפעמים להתחדש בו אותה תמרה על ידי שריית המים אף בתלוש כשר והוא הדין אם עלתה בו במחובר ביום טוב ותלשו בחולו של מועד לדעת המצריך הדר לכל הימים שכל שהוא דחוי מעיקרו אע״פ שהוא דחוי אצל קרבנות כמו שביארנו בשני של פסח שני ובששי של יומא ובראשון של קדושין אינו דחוי אצל מצות וחוזר ונראה שהרי זה דחוי מעיקרו היה שהרי כשנכנסה שעת חיובו לא היה ראוי למצותו וכשעלתה בו תמרה חזר ונראה וכן בענביו מרובין מעליו שהשחירו מערב יום טוב ונכנס יום טוב בשחרותם ועבר וליקטם ביום טוב או נשרו מאליהם אבל כל שנראה מעיקרו ונדחה וחזר ונראה כגון שנקטם ראשו ביום טוב ר״ל כשהתחיל זמן חיובו ועלתה בו תמרה הרי זו נשאלה בגמרא ולא נתברר ומתוך כך מחמירין בה כל שלא בשעת הדחק ומתוך כך יש גורסין בשאלה זו נקטם ביום טוב ועלתה בו תמרה ביום טוב שאילו בנקטם מערב יום טוב פשיטא ליה דחוזר ונראה שהדיחוי מעיקרו כשנראה הרי הוא כמי שנולד עכשיו והרי אף בקרבנות מחוסר זמן כשר לכשיגיע זמנו אבל בדחוי הבא אחר שנראה באה השאלה ומ״מ אע״פ שבסוף הסוגיא עולה לנו כן ר״ל דדחוי מעיקרו פשיטא ליה דחוזר ונראה ובדחוי הבא אחר שנראה מספקא ליה בתחלת השאלה מיהא לא חלקו בין זה לזה ועל שניהם הוא שואלה והראיה שהרי שמועת הכסוי היא בדחוי אחר שנראה לפי מה שעולה לנו עכשיו ושמועת עבר וליקטן בדחוי מעיקרו ומתוך כך אין הכרח בגירסא אם בנקטם ביום טוב ועלתה בו תמרה ביום טוב ואם בנקטם מערב יום טוב דאתרווייהו קיימא בעיין וכן פירשו גדולי הרבנים למטה במה שאמרו שמע מינה דיחוי מעיקרו לא הוה דחוי וכתבו שם וניפשוט מינה פלגא בעיין ומ״מ בסוף הסוגייא העלו דיחוי מעיקרו תפשוט מינה דלא הוי דיחוי נראה ונדחה אם חוזר ונראה לא תיפשוט וא״כ אף בענביו מרובים שהושחרו ביום טוב וליקטם בכלל זה ומחמירין בה לפסול ובשני מיהא כשר שאין אנו צריכין בו להדר אלא שמאחר שמן הספק פסלנוהו אף בראשון אם אין לו אחר נוטלו שלא בברכה שאין מברכין על הספק:
ועלתה בה תמרה – כמין תמרה, שאין הקטימה ניכרת, והוא כעין שנמצא בעלין של ערבה דבוק בעלה כמין פרי. וכתב הרי״ף, ואפסיקא הלכתא לקמן כר׳ טרפון דאמר אפילו שלשתן קטומין. הילכך לא שנא עלתה בו תמרה ולא שנא לא עלתה בו תמרה כשר. וכן כתב הר״ם פרק ח׳ הדס שנקטם ראשו כשר ע״כ. וזה נבאר לקמן יותר.
נקטם ראשו מעי״ט – והוי דחוי מעיקרו, שלא היה זה מעולם נראה בי״ט.
ועלתה בו תמרה בי״ט – אחר שנאגד, דבתלוש נמי סלקא ביה תמרה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פיסקא נקטם ראשו תני עולא ב״ח נקטם ראשו ועלתה בו תמרה כשר בעי ר׳ ירמיה נקטם ראשו מעי״ט כו׳ עד סוף הסוגיא ולפי שיטת הרי״ף והרמב״ם והרמב״ן בשם הגאונים משמע דכולה סוגיא דהכא לא סלקא אליבא דהלכתא דכל השקלא וטריא דהכא אדינא דמתני׳ קאי דנקטם ראשו של הדס פסול משא״כ למאי דפסק שמואל לקמן כר׳ טרפון דאפילו שלשתן קטומים כשר א״כ אפילו לא עלתה בו תמרה כשר ודלא כסתמא דמתני׳ משום דהו״ל סתם ואח״כ מחלוקת שאין הלכה כסתם וע״ש בלשון הרמב״ן בספר המלחמות באריכות. אלא דלכאורה יש לתמוה דאכתי מאי חזית דסמכינן אהאי דשמואל מסוגיא דהכא דסתמא דתלמודא שקיל וטרי בהך איבעיא דר׳ ירמיה וקאמר נמי עלה דתיפשוט ליה מדר״פ וכיון דר״פ בתראה הוי אלמא דסתמא דתלמודא דהוי בתר ר״פ נמי שקלי וטרי בה בהך איבעיא דר׳ ירמיה דאפילו את״ל דהא דמייתי מילתא דר״פ אגב גררא מייתי לה כיון דע״כ אליבא דרבי יוחנן מוכרח לומר כאוקימתא דר״פ וא״כ שפיר קאמר דתיפשוט מדר׳ יוחנן מ״מ ע״כ הא דמייתי בתר הכי לימא כתנאי עבר וקטם סתמא דתלמודא מסיק הך מילתא ליפשוט האיבעיא דרבי ירמיה וא״כ משמע להדיא דסתמא דתלמודא סברה דהלכה כסתם מתני׳ דהכא ודלא כשמואל. אם לא שנאמר דאיתא לדשמואל ואיתא נמי לדרבי ירמיה ולסוגיא דהכא והיינו ע״ד שכתבו הראב״ד ובעל המאור והר״ן ז״ל דיש לחלק בין נקטם ראשו דמתניתין ובין קטומה דר׳ טרפון. והנלע״ד בזה אבאר לקמן בעה״י בסוגיא דרבי ישמעאל ורבי טרפון במימרא דשמואל ע״ש:
בפרש״י בד״ה יש דיחוי כו׳ והשתא לא דייק בין דיחוי מעיקרא לנראה ונדחה כו׳ עכ״ל. ונראה בכוונתו משום דאיכא סברא נמי למימר דדחוי מעיקרא כי האי שלא יהיה ראוי בתחלת זמנו גרע טפי מנראה ונדחה כדמשמע נמי לישנא דגמרא לקמן וכמו שיבואר:
ונראה שמכאן ראיה לפירושו של הגר״ח זצוק״ל בשיטת רבנן דר״י. הוא הסביר שאע״פ שאין אגד מעכב בקיום המצוה מ״מ האגד אינו נוי בעלמא אלא הוי חלק מעיקר מצות הלולב. והסתייע משיטת המרדכי ורש״י (לג: ד״ה ופליגי) דגם לרבנן אם אוגדו צריך האגד להיות קשר של קיימא. חזינן מזה דאין זה נוי סתם אלא חלות שם אגד ע״פ הלכות קשר של קיימא. אגד הלולב דומה לציצין שאינן מעכבין את המילה שמצוה למולם מדין ואנוהו ובכ״ז נחשבת מילתם חלק מעצם מצות המילה שהרי דוחה מילתם את השבת.
א שנינו במשנה: הדס שנקטם ראשו פסול. תני [שנה] עולא בר חיננא: נקטם ראשו של הדס ועלתה בו במקום זה תמרה גידול כעין פרי העפץ — כשר, שהתמרה ממלאה את החלל ואינו נראה כקטום.
§ The mishna continues: If the top of the myrtle branch was severed, it is unfit. Ulla bar Ḥinnana taught: If the top of the myrtle branch was severed, but a gallnut-like berry grew in that place, it is fit, as the berry fills the void and the top of the branch no longer appears severed.
רי״ףרש״יראב״ןבעל המאורראב״ד כתוב שםרמב״ן מלחמות ה'רא״הבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) בָּעֵי רִבִּי יִרְמְיָה: נִקְטַם רֹאשׁוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְעָלְתָה בּוֹ תְּמָרָה ביו״טבְּיוֹם טוֹב, מַהוּ? יֵשׁ דִּחוּי אֵצֶל מִצְוֹת אוֹ לֹא?

Rabbi Yirmeya raised a dilemma: If the top was severed on the Festival eve, and the berry grew in that place on the Festival, what is the halakha? This dilemma is tied to a more fundamental, wide-ranging dilemma: Is there disqualification with regard to mitzvot or not? Because this myrtle branch was unfit when the Festival began, is the halakha that it is permanently disqualified and cannot be rendered fit? Or perhaps the halakha is that there is no disqualification with regard to mitzvot. Once the growth of the berry neutralizes the cause for the disqualification, the myrtle branch is again fit for use.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםתוספות רי״ד מהדורה תנינארא״הריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
עלתה בו תמרה כשר. עלתה ביום טוב מאי. ואמרינן מאי קמיבעיא ליה יש דיחוי אצל מצות או לא. דאם נראה ונדחה ונראה כיון שנדחה נדחה. או דילמא כיון שחזר ונראה כשר דהא חזר לכשירותו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועלתה בו תמרה ביום טוב – משנאגד דבתלוש נמי סלקא ביה.
יש דחוי אצל מצות – כלומר נוהגת תורת דחוי אצל מצות כשם שנוהגת אצל קרבנות דאם נראה ונדחת משנשחט׳ אמרת ידחה דתו לא הדר חזי הכא נמי הואיל ונדחה כשנקטם תו לא הדר מיחזי בעליית תמרה והשתא לא דייק בין דחוי מעיקרא לנראה ונדחה דהאי דנקטם מעיו״ט לא נראה מעולם.
נקטם מערב יו״ט ועלתה בו תמרה ביו״ט מהו – אף על פי שבקונטרס הזכיר נראה ונדחה הא דהכא דחוי מעיקרא הוא כיון דבתחלת יו״ט לא חזי כדמוכח לקמן גבי אשחור מעיו״ט ונהי דגבי קדשים פשיטא לן דדחוי מעיקרא הוי דחוי גבי מפריש נקבה לפסחו בפ׳ מי שהיה טמא (פסחים דף צח. ושם) וגבי בהמה של שני שותפים בפ״ק דזבחים (דף יב. ושם) ובפ״ק דקדושין (דף ז. ושם) גבי מצוה מיבעיא לן וכי תימא הא דאסקינן גבי אשחור תפשוט דדחוי מעיקרא לא הוי דחוי לא דמיין להכא כדפרישנא לעיל דשאני התם דבידו ללקט ואפי׳ בקדשים מכשירין מה״ט במסכת זבחים פ׳ כל הפסולין (דף לד: ושם) דתנן גבי קבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר ופריך בגמ׳ וליהוי דחוי ומשני רב אשי כל שבידו לא הוי דחוי ומיהו לא לגמרי דמי להאי דינא דהא נראה ונדחה הוא ולקמן מסקינן דלא תפשוט מיני׳ נראה ונדחה חוזר ונראה אע״ג דבידו ללקטן וכן בההיא דהפריש קרבן והמיר דת דבידו לחזור ואפילו הכי אמרינן פ״ק דזבחים (דף יב: ושם) הואיל ונדחה ידחה עוד אמר בזבחים פרק קדשי קדשים (דף נט. ושם) כל הקדשים שנשחטו עד שלא נפגם המזבח ואח״כ נפגם המזבח פסולין דהואיל ונדחה ידחה אע״פ שבידו לתקן וצריך לחלק בדברים והא דמדמי הכא ההיא דכיסוי הדם דבידו לגלות מכל מקום היה לו לחשבו דחוי הואיל ונפטר מלכסות לא נתחייב להוציאו מן הדחוי כדי לחזור ולכסות והא דמייתי לימא כתנאי מעבר ולקטן הוה מצי לדחויי דמ״ד התם אין דחוי משום דבידו לתקן אבל הכא דאין בידו לתקן יש דחוי.
{שמעתא דדיחוי אצל מצות}
והא דבעי ר׳ ירמיה, נקטם ראשו וכו׳ – איכא נוסחאי דכתוב בהו, נקטם ראשו מעיו״ט. ואנן לא גרסי׳ אלא: נקטם ראשו ועלתה בו תמרה ביום טוב, מהו. יש דיחוי או לא. וזה דומה לדיחוי של כסוי הדם דמייתי׳ עלה, שזה וזה נראה ונדחה הוא ואינו דחוי מעיקרו.
ובגמ׳ אסיקנא, דחוי מעיקרו לא הוי דחוי פשוט מינה, נראה ונדחה חוזר ונראה לא תפשוט מינה.
ואם עבר ולקט ענביו של הדס ביום טוב, אם השחירו מעיו״ט, כשר, ואם השחירו ביום טוב, פסול, שמאחר שנראה ונדחה אינו חוזר ונראה.
ולא הזכיר כל זה הרי״ף ז״ל.
כתוב שם: ואנן לא גרסינן אלא נקטם ראשו ועלתה בו תמרה ביום טוב מהו וכו׳.
אמר אברהם: תופס הקליפות ומניח העקרין ולא פירש אם במחובר עלתה בו תמרה או בתלוש. וכבר העליתי הכל יפה בחבורי בפלפול ודקדוק1. ובודאי במחובר דבתלוש לא הוי כלל, ולצאת בו בחולו של מועד קא מיבעי ליה.
1. צוין בהערה הקודמת.
בעי ר׳ ירמיה נקטם מערב יום טוב ועלתה לו תמרה ביום טוב מהו – כך כתוב בספרים והכי גריס המורה וקשיא לי דזהו דחזי מעיקרו כיון שנקטם מערב יום טוב ובכניסת יום טוב היה קטום ואי דחוי מעיקרא קא מיבעיא ליה אמאי כי פשטו ליה מכיסוי הדם אמר היא גופה קא מיבעיא ליה אי פשיטא ליה אי מספקא ליה ולקולא לא אמרינן ואוקמה בתיקו ואמאי לא פשיט ממתני׳ דתנן ואין ממעטין אותו ביום טוב ודיקינן לקמן הא עבר וליקטן כשר ואפילו אי מוקמת לה דאשחור מאתמול דחוי מעיקרא הוא וכשר ותיפשוט דר׳ ירמיה משום הכי נראה לי דה״ג נקטם ראשו ועלתה בו תמרה ביום טוב מהו ולא גרסינן נקטם ראשו מערב יום טוב והאי ביום טוב קאי אעלתה בו תמרה ואנקטם ראשו וקא מיבעיא ליה נראה ונדחה וחזר ונראה שהרי בכניסת יום טוב היה ראוי וכשנקטם ראשו נדחה וכשעלתה בו תמרה חזר ונראה ומכיסוי הדם דבענן למיפשט ליה גם הוא נראה ונדחה הוא שמשעה ששחט היה ראוי בא הרוח וכיסהו נדחה ואחרי כן חזר ונראה וממתני׳ דאין ממעטין אותו ביום טוב ליכא למיפשטא דמוקמי לה בדאשחור מעיקרא דהוא דחוי מעיקרא.
בעי ר׳ ירמיה נקטם ראשו מערב יום טוב – ותו לא חזי ועלתה בו תמרה ביום טוב והוי ליה דחוי מעיקרו ונראה אחר כך מהו יש דיחוי אצל מצות דנימא הואיל ואידחי אידחי או לא דכיון דחזר ונראה כשר.
בעי רבי ירמיה נקטם ראשו מערב י״ט ועלתה בו תמרה בי״ט מהו – פי׳ והיינו דתני מעיקרו כי כשחל י״ט שהיה זמן מצותו היה פסול ונדחה ממצותו אבל כל שהוכשר מערב י״ט לא הוו דחוי כלל כדלקמן וכל שהיה כשר בשחל י״ט ואח״כ נדחה שנקטם ראשו וחזר ונראה שעלתה בו תמרה מיקרי נראה ונדחה דאיבעיא לן לקמן אם חוזר ונראה ומי שנראה ונדחה חמיר יותר מדחוי מעיקרו וכדאמרינן לקמן דחוי מעיקרו פשוט מינה נראה ונדחה חוזר ונראה לא תפשיט מינה ודין הוא שאין זה שהיה דחוי ולא נכנס לכלל הכשר מעולם כזה שכבר נראה ונכנס לכלל הכשר ונדחה ממנו דכיון שיצא מן הכלל שוב אינו חוזר. והא דאתינן למפשט בעיין מההיא דכסוי הדם דהוי נראה ונדחה דחמיר בכל שכן אתינן עלה דכיון דבנראה ונדחה דחמיר טפי אמרינן אין דיחוי כל שכן בהא דבעינן דקיל טפי דהוי דיחוי מעיקרו וסלקו בתיק״ו. מיהו לקמן בשמעתין איפשט׳ דדחוי מעיקרו לא הוי דחוי ודכות׳ בתלמודא ואפשר דהכי נמי לא סלקא בתיק״ו אלא ההיא דכסוי הדם דלא ידעינן אי תנא מפשט פשיטא ליה או מספקא ליה ולא ידעינן לאיפלוגי בינייהו למימרא דאף על גב דההוא ספיקא דחוי מעיקרא לא הוי דחוי ולקמן ברירנא דדחוי מעיקרו לא הוי דחוי אבל נראה ונדחה וחוזר ונראה הוי ספיקא ואזלינן בה לחומרא. זו שיט׳ רבותי ולא נהירא וכי האי בעיא איבעיא לן במסכת ע״ז גבי ע״ז שבטלה עכו״ם לולב מהו למצוה אי אמרינן יש דיחוי או לא ולא אפשיטא ומסתברא לי דלא דמי ההוא דהתם וההוא דלעיל דנקטה ראשו להא דהכא כיון שיש בידו למעטן ולתקנן לא חשיב דחוי אבל גבי נקטם ראשו שאין בידו להעלות בו תמרה ובידי שמים הוא דלמא יש דחוי ולהכי סלקא בתיק״ו מיהו עיקר דמלתא דר״ל ור׳ דימי דהתם ליתא דלולב של ע״ז שנטלו אפילו קודם ביטול יצא כדאמ׳ רבא הכא דמצות לאו ליהנות נתנו ואפ״ה בדיעבד בתלוש אסור להדיוט קודם בטול מדאצטריך לטעמא דלאו ליהנות ניתנו כדברירנא בדוכתא אבל לכתחלה לא יטול קודם בטול אבל לאחר בטול אפי׳ לכתחלה שרי ומשום דחוי ליכא דכיון דקודם ביטול נמי בדיעבד יצא לא חשיב דחוי כנ״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בתוספות בד״ה נקטם ראשו מעי״ט כו׳ ומשני רב אשי כל שבידו לא הוי דיחוי ומיהו לא לגמרי דמי. וכוונתם דהאי דהדס לא מיקרי כל כך בידו ללקטן כיון דאין ממעטין בי״ט אלא דאפ״ה לענין דיחוי מעיקרא דקיל טפי שפיר מהני הך סברא דבידו ללקטן ועמ״ש לקמן בזה. ומ״ש התוס׳ דצריך לחלק בדברים עיין בל׳ התוס׳ שם בזבחים:
גמ׳ יש דחוי אצל מצות. עיין סוטה דף טו ע״ב תוס׳ ד״ה נתאכמו:
בעי [שאל] ר׳ ירמיה: נקטם ראשו של ההדס מערב יום טוב, ועלתה בו תמרה ביום טוב עצמו מהו הדין? ודבר זה קשור בשאלה עקרונית רחבה: האם אומרים אנו כי יש דחוי אצל מצות או לא? כלומר: האם אומרים שכיון שנדחה הדס זה ממצוותו בערב יום טוב הריהו דחוי כבר לעולם ואין לו הכשר, או שמא אין דחייה במצוות, ומאחר והתפתחו בו מאוחר יותר תנאי כשרות — כשר הוא.
Rabbi Yirmeya raised a dilemma: If the top was severed on the Festival eve, and the berry grew in that place on the Festival, what is the halakha? This dilemma is tied to a more fundamental, wide-ranging dilemma: Is there disqualification with regard to mitzvot or not? Because this myrtle branch was unfit when the Festival began, is the halakha that it is permanently disqualified and cannot be rendered fit? Or perhaps the halakha is that there is no disqualification with regard to mitzvot. Once the growth of the berry neutralizes the cause for the disqualification, the myrtle branch is again fit for use.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםתוספות רי״ד מהדורה תנינארא״הריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְתִפְשׁוּט לֵיהּ מֵהָא, דִּתְנַן: בכִּסָּהוּ וְנִתְגַּלָּה, פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת; כִּסָּהוּ הָרוּחַ, חַיָּיב לְכַסּוֹת. וַאֲמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה א״ראֲמַר רִבִּי יוֹחָנָן: גלֹא שָׁנוּ אֵלָּא שֶׁחָזַר וְנִתְגַּלָּה, אֲבָל לֹא חָזַר וְנִתְגַּלָּה, פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת.

The Gemara asks: And resolve this dilemma from that which we learned in a mishna: With regard to one who slaughtered a non-domesticated animal or a bird and is obligated to cover the blood, if he covered the blood and it was then uncovered, he is exempt from the obligation to cover it a second time. However, if the wind blew dust and covered the blood and no person was involved, he is obligated to cover it. Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: They taught that he is obligated to cover the blood after the wind covered it only if the blood was then exposed. However, if it was not then exposed, he is exempt from the obligation to cover it.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ירא״הר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואמרינן תפשוט ליה מהא דרב פפא דאמר זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות. ואמרינן היא גופא מיבעיא ליה הא דרב פפא פשיטא ליה דאין דיחוי אצל מצות לא שנא לקולא ולא שנא לחומרא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כסהו – אדם לדם חיה או עוף.
לא שנו – דכסהו הרוח חייב לכסות אלא שחזר ונתגלה.
תפשוט ליה מדתנן כסהו ונתגלה פטור מלכסות כסהו הרוח חייב לכסות אמר ר׳ יוחנן לא שנו אלא שחזר ונתגלה – דחייב לכסות אנתגלה קאי והכי קאמר כסהו הרוח ונתגלה חייב לכסות אבל לא נתגלה פטור מלכסות.
כיסהו – [אדם] לדם חיה ועוף, שטעון כיסוי.
לא שנו – דכיסהו הרוח חייב לכסות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ראיה נוספת לפירוש של הגר״ח זצוק״ל מברכת שהחיינו שמברכים בשעת עשיית האגד, לקמן (מו), ואפי׳ לרבנן, מוכח שהאגד אינו סתם נוי אלא חלות בחפצא של מצות הלולב. ועשיית האגד חשובה שעת עשיית החפצא של מצוה ומברכים בשעתה ברכת שהחיינו.
ושואלים: ותפשוט ליה מהא דתנן [ותפתור לו בעיה זו מזו ששנינו במשנה]: מי ששחט חיה או עוף, וחובה עליו לכסות את דמה, אם כסהו את הדם ונתגלה אחר כך — פטור מלכסות שנית. אבל אם כסהו הרוח בלא שיעשה אדם בו דבר — חייב לכסות. ואמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן: לא שנו שחייב לכסות, אלא כשחזר הדם ונתגלה אחר שכיסהו הרוח, אבל אם לא חזר ונתגלה — פטור מלכסות.
The Gemara asks: And resolve this dilemma from that which we learned in a mishna: With regard to one who slaughtered a non-domesticated animal or a bird and is obligated to cover the blood, if he covered the blood and it was then uncovered, he is exempt from the obligation to cover it a second time. However, if the wind blew dust and covered the blood and no person was involved, he is obligated to cover it. Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: They taught that he is obligated to cover the blood after the wind covered it only if the blood was then exposed. However, if it was not then exposed, he is exempt from the obligation to cover it.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ירא״הר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְהַוֵּינַן בַּהּ, כִּי חָזַר וְנִתְגַּלָּה, אַמַּאי חַיָּיב לְכַסּוֹת? הוֹאִיל וְאִידְּחֵי, אִידְּחֵי!

And we discussed this issue and asked: When it was then exposed, why is he obligated to cover it a second time? Since it was disqualified, it should remain disqualified. When the wind covered the blood, he was exempt from covering the blood. If so, even if the blood is subsequently uncovered, he should remain exempt. Why then, is he obligated to cover the blood in that case?
רי״ףרש״ירא״המהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הואיל ואידחי – על ידי הרוח מכיסוי של מצוה כדקאמר דכי לא נתגלה פטור מלכסות.
אידחי – לעולם ואפילו נתגלה.
והוינן בה כי לא חזר ונתגלה טעמא מאי דאמרינן הואיל ואידחי – כי חזר ונתגלה נמי נימא הואיל ואידחי אידחי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והוינן בה [והיינו עוסקים ומתקשים בה] בבעיה זו; כי [כאשר] חזר ונתגלה אמאי [מדוע] חייב לכסות? הואיל ואדחי אדחי [שנדחה נדחה] לגמרי מן המצוה הזו לאחר שנתכסה הדם על ידי הרוח והוא נפטר, ושוב לא יתחייב בה!
And we discussed this issue and asked: When it was then exposed, why is he obligated to cover it a second time? Since it was disqualified, it should remain disqualified. When the wind covered the blood, he was exempt from covering the blood. If so, even if the blood is subsequently uncovered, he should remain exempt. Why then, is he obligated to cover the blood in that case?
רי״ףרש״ירא״המהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וַאֲמַר רַב פַּפָּא: זֹאת אוֹמֶרֶת אֵין דִּחוּי אֵצֶל מִצְוֹת.

And Rav Pappa said: That is to say that there is no disqualification with regard to mitzvot. Once the cause of the exemption from the obligation is neutralized, one is once again obligated to fulfill the mitzva. Although there is disqualification with regard to offerings, that is not the case with regard to mitzvot. If so, Rabbi Yirmeya’s dilemma is resolved.
רי״ףרש״ירא״הר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואמר רב פפא גר׳.
ואמר רב פפא זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות – מדקאמר רב פפא בנראה ונדחה דחוזר ונראה הוא הדין וכל שכן לנראה מעיקרו.
אין דיחוי – אפילו בנראה ונדחה וחוזר ונראה, וכל שכן לענין בעיין דבעיין דיחוי מעיקרו הוא ודם נראה לכסוי תחילה וכשכיסהו הרוח נדחה וכשחזר ונתגלה נראה.
אין דחוי – לענין מצוה אלא לענין קדושה דקרבנות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואמר רב פפא: זאת אומרת אין דחוי אצל מצות. שאין אומרים בדבר מצוה שנפסל בזמנו מאיזשהו טעם, שהוא פסול לעולם. ואף על פי שיש בדיני הקרבנות פסול דיחוי כזה, אולם לגבי קיום המצוות אין דיחוי, ואם כן נפתרה משם שאלתו של ר׳ ירמיה!
And Rav Pappa said: That is to say that there is no disqualification with regard to mitzvot. Once the cause of the exemption from the obligation is neutralized, one is once again obligated to fulfill the mitzva. Although there is disqualification with regard to offerings, that is not the case with regard to mitzvot. If so, Rabbi Yirmeya’s dilemma is resolved.
רי״ףרש״ירא״הר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) דְּרַב פַּפָּא גּוּפָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ. מִיפְשִׁיט פָּשֵׁיט לֵיהּ דְּאֵין דִּחוּי אֵצֶל מִצְוֹת, לָא שְׁנָא לְקוּלָּא וְלָא שְׁנָא לְחוּמְרָא, אוֹ דִּלְמָא סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ, לְחוּמְרָא אָמְרִינַן, לְקוּלָּא לָא אָמְרִינַן? תֵּיקוּ.

The Gemara answers: It is with regard to Rav Pappa’s resolution itself that Rabbi Yirmeya raised the dilemma. Is it obvious to Rav Pappa, based on the discussion with regard to the blood, that there is no disqualification with regard to mitzvot; and there is no difference whether that ruling leads to leniency, as in the case of a myrtle branch whose top was severed and a berry grew in its place, rendering it fit, and there is no difference whether that ruling leads to stringency, as in the case of the blood, where one is obligated to cover it anew? Or, perhaps the tanna was uncertain, and therefore, when that ruling leads to stringency, we say that there is no disqualification with regard to mitzvot, and one must perform the mitzva. However, when that ruling leads to leniency, we do not say that there is no disqualification with regard to mitzvot. The Gemara concludes: The dilemma stands unresolved.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירא״המהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
או דילמא לחומרא פשיטא ליה לקולא מספקא ליה. ואתינן למיפשטה מהא דתניא עבר וליקט הענבים מן ההדס פסול.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דרב פפא גופיה – האי דיוקא דרב פפא מיבעיא לי׳ לר׳ ירמיה.
מיפשט פשיט ליה – לתנא דתנא כסהו הרוח חייב לכסות דאין דחוי.
לא שנא לחומרא – כי הכא דמחייב ליה בכיסוי משום טעמא דאין דחוי.
ולא שנא לקולא – כי ההיא דר׳ ירמיה דאי אמרי׳ אין דחוי הוי כשר ואם יש דחוי הוי פסול ואמרי׳ אין דחוי ומכשרינן.
או דלמא מספקא ליה – לתנא ומספיקא לחומרא הוא דמחייב ליה בכיסוי שמא אין דחוי.
אבל לקולא – כגון לענין תמרה.
לא אמרינן – אלא פסלינן שמא יש דחוי או אין דחוי.
הא גופא קא מבעיא ליה מפשט פשיטא ליה לרב פפא אין דיחוי אצל מצות בין לקולא בין לחומרא – לחומרא כי הא דחזר ונתגלה, לקולא כי הא דלולב.
או דילמא לחומרא פשיטא ליה, לקולא {מספקא}1 ליה תיקו – ולקמן אפשיטא דדיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי.
1. כן במספר כ״י של הבבלי. בכ״י מוסקבה 185: ״פשיטא״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: תשובתו של רב פפא גופא [עצמו] מיבעי ליה [היא שהיתה מסופקת לו] לר׳ ירמיה, האם מיפשיט פשיט ליה [האם האמנם פשוט לו] לרב פפא שאין כלל דחוי אצל מצות, לא שנא לקולא [אינו שונה אם הדבר הוא להקל], כגון בדין הדס קטום שצמחה תמרה במקום הקיטום, שהריהו כשר ולא שנא לחומרא [או אינו שונה אם הוא להחמיר], כגון בדם שנתכסה על ידי הרוח ונתגלה, שיש לחייבו לכסות את הדם בשנית, או דלמא [שמא] ספוקי מספקא ליה [מסופק לו] לתנא זה המחייבו לכסות בשנית, ומשום כך לחומרא אמרינן [במקום שהדבר הוא להחמיר אומרים אנו] שאין דיחוי במצוה, ויחזור ויעשה. אולם לקולא לא אמרינן [במקום שהדבר הוא להקל אין אנו אומרים]. שאלה זו לא נמצא לה פתרון, והושארה בתיקו [תעמוד השאלה במקומה].
The Gemara answers: It is with regard to Rav Pappa’s resolution itself that Rabbi Yirmeya raised the dilemma. Is it obvious to Rav Pappa, based on the discussion with regard to the blood, that there is no disqualification with regard to mitzvot; and there is no difference whether that ruling leads to leniency, as in the case of a myrtle branch whose top was severed and a berry grew in its place, rendering it fit, and there is no difference whether that ruling leads to stringency, as in the case of the blood, where one is obligated to cover it anew? Or, perhaps the tanna was uncertain, and therefore, when that ruling leads to stringency, we say that there is no disqualification with regard to mitzvot, and one must perform the mitzva. However, when that ruling leads to leniency, we do not say that there is no disqualification with regard to mitzvot. The Gemara concludes: The dilemma stands unresolved.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירא״המהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) לֵימַא כְּתַנָּאֵי: עָבַר וְלִקְּטָן, פָּסוּל. דִּבְרֵי רִבִּי אֶלְעָזָר (בֶּן) צָדוֹק. וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין. סְבַרוּהָ, דכ״עדְּכוּלֵּי עָלְמָא לוּלָב אֵין צָרִיךְ אֶגֶד, ואת״לוְאִם תִּמְצֵא לוֹמַר צָרִיךְ אֶגֶד, לָא יָלְפִינַן לוּלָב מִסּוּכָּה, דִּכְתִיב בַּהּ תַּעֲשֶׂה וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי.

The Gemara suggests: Let us say that this matter of disqualification with regard to mitzvot is dependent upon a dispute of tanna’im, as a similar topic was taught in a baraita: If one transgressed and picked the berries that render the myrtle branch unfit on the Festival, it remains unfit; this is the statement of Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok. The Sages deem it fit. The Gemara explains: Everyone, both tanna’im, agree that a lulav does not require binding. And even if you say that a lulav requires binding, nevertheless, we do not derive the halakhot of lulav from the halakhot of sukka. With regard to sukka it is written: Prepare it, from which it is derived, and not from that which is already prepared. The sukka must be established by means of an action, not one that was established by itself.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירא״הר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דברי ר׳ שמעון בן צדוק וחכמים מכשירין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עבר ולקטן – לעינבי הדס שהיו מרובין מעלין ותנן אם מיעטן כשר ואין ממעטין ביו״ט משום שבות שדומה למתקן כלי ומכשירו ואם עבר ומיעטן פסול כדמפרש טעמא ואזיל.
סברוה – רבנן דבי מדרשא דבעו למימר דהך פלוגתא ביש דחוי ואין דחוי היא.
דכ״ע – רבנן ור׳ אלעזר בר׳ צדוק.
לולב אין צריך אגד – ולא שייך ביה עשיה דלוקי טעמא דר׳ אלעזר דפסל משום תעשה ולא מן העשוי בפסולות וא״נ צריך אגד אפ״ה משום תעשה ולא מן העשוי לא מיפסיל דהא בדידיה לא כתיב תעשה.
ולולב מסוכה לא יליף – הלכך מהשתא ליכא למיפסליה אלא משום דחוי דכיון שאגדו בפסול ונקרא עליו שם לולב של מצוה בשעת דחוי נדחה לעולם ואע״ג דלא נראה ונדחה הוא אלא דחוי מעיקרא והאי דנקיט פלוגתייהו במיעטן ביום טוב משום דסתמא בתר דאגדיה הוא דהא ביום טוב לא אגיד ליה ואי לא צריך אגד איצטריך למינקט ביום טוב משום דאי לאו דקדש היום אכתי לא חל עליה זמן מצוה ולא שם מצוה למקרייה דחוי.
לימא כתנאי וכו׳.
כתנאי – יש דיחוי או אין דיחוי.
עבר וליקטן – בי״ט לעינבי הדס.
דכולי עלמא – רבנן ור׳ [אליעזר בן] צדוק.
אין צריך אגד – ולא שייכא ביה עשיה, דליקום טעמיה דר׳ אליעזר דפסיל משום תעשה ולא מן העשוי בפסלות, דלקיטתו לא זוהי עשייתו.
לימא כתנאי עבר ולקטן כו׳ – פי׳ ולא סגי דתהוי פלוגתא דהני תנאי אלא או בדחוי מעיקרו או בתעשה ולא מן העשוי ומעיקרא ס״ד דלא בעינן בלולב תעש׳ ולא מן העשוי ופלוגתא בדחוי מעיקרו ואסיקנא דפלוגתייהו אי חשוב תעשה ולא מן העשוי ובלולב צריך אגד קא מפלגי אלא דכ״ע דחוי מעיקרו לא הוי דחוי ולא אמרינן דלכ״ע דחוי מעיקרא הוי דחוי משום דהכי משמע טפי דהא הכי אסיקנא לקמן.
ואת״ל צריך אגד הזמנה בעלמא היא – פירוש כיון שהוכשר קודם י״ט לא חשיב דיחוי כלל שאין האגד עושה דחוי אף על פי שמצוה לאגדו שאין האגד הזמנה בעלמא ואינו דוחה מיהא לדברי רבי יהודה צריך לחזור ולאגדו דלא ליהוי ליה תעשה ולא מן העשוי דצריך לאגדו בכשרות למ״ד צריך אגד כדאמרינן לעיל בהדיא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בפרש״י בד״ה ואי נמי צריך אגד כו׳ והאי דנקט פלוגתייהו במיעטן ביו״ט משום דסתמא בתר דאגדיה כו׳ עכ״ל ולא בעי למימר דמש״ה נקט מיעטן ביו״ט משום דאגד הזמנה בעלמא הוא ולא כלום הוא כדמסיק לקמן אמתני׳ דמשמע ליה דהכא אכתי לא אסיק אדעתיה הך סברא דאגד הזמנה בעלמא הוא ועוד דהך סברא לא קאמרינן לקמן אלא אי קסבר אין צריך אגד והכא קיימינן למאן דקסבר דצריך אגד ולמאי דקאמר נמי דפליגי במילף לולב מסוכה איכא למימר נמי הכי דמש״ה נקט מיעטן ביו״ט דסתמא בתר דאגדיה הוא כך כתבו התוספות פרק קמא בשם פ״ה אבל התוס׳ בשמעתין כתבו למאי דמסיק דפליגי במילף לולב מסוכה תירוץ אחר דמש״ה נקט ביו״ט לרבותא דאפ״ה מכשירין חכמים דאין דיחוי ולמאי דס״ד דכ״ע אית ליה דצריך אגד ופליגי ביש דיחוי או לא לא כתבו התוס׳ כלום אמאי נקט מיעטן ביו״ט וע״כ לא סברי כתירוץ רש״י דא״כ למאי דקאמר נמי דבמילף לולב מסוכה פליגי נמי הוה ניחא בהאי תירוצא אלא שהנראה שהתוס׳ סברי דאף אם נימא דצריך אגד לא שייך כאן דיחוי כיון דנתקן קודם יו״ט וחזי בתחלת יו״ט וכן נראה ממ״ש לעיל גבי אשירה דכמו דעלתה בו תמרה בעיו״ט לא חשיב דיחוי ה״ה בבטלה מעיו״ט וכן נראה ממ״ש הכא דנקט מיעטן ביו״ט לרבותא דאפ״ה מכשירין חכמים דאין דיחוי ואי הוה שייך דיחוי באגד אפילו קודם יו״ט כפרש״י הא שפיר הוה שמעינן באגדו ומיעטו קודם יו״ט דחכמים סברי אין דיחוי אלא ע״כ דהתוס׳ סברי דלא שייך כלל דיחוי במיעטו קודם יו״ט וא״כ לפי זה שפיר מצינן למימר הא דמסיק לקמן דאגד הזמנה בעלמא הוא אפילו לולב צריך אגד כמ״ש התוס׳ דאית ספרים דגרסי הכי ומיהו התוס׳ כתבו דאין לגרוס כן והיינו משום דא״כ מיפסיל משום תעשה ולא מן העשוי אי ילפינן לולב מסוכה כדמסיק הכא בחד תירוצא ודו״ק:
ומציעים: לימא כתנאי [האם נאמר שיש מחלוקת תנאים] בשאלה אם יש דחוי אצל מצוות, כי שנינו בברייתא בנושא דומה: אם עבר ולקטן את הענבות הפוסלות את ההדס ביום טוב עצמו — פסול ההדס, אלו דברי ר׳ אלעזר בר׳ צדוק, וחכמים מכשירין. ומסבירים סברוה [סברו] תחילה תלמידי החכמים שדנו בנושא זה כי דכולי עלמא [לדעת הכל], לדעת שני החולקים בברייתא זו, לולב אין צריך אגד (קשירה), שקשירת המינים בלולב יחד אינה מעיקר המצוה. או ואם תמצי (תמצא) מקום לומר כי לולב צריך אגד, מכל מקום לא ילפינן [אין אנו למדים] דין לולב מדין סוכה, דכתיב [שנאמר] בה בסוכה: ״תעשה״ וכוונתו ולא מן העשוי, כלומר, שאת הסוכה צריך לעשות על ידי מעשה בפועל, ולא להשתמש בסוכה שנוצרה מאליה.
The Gemara suggests: Let us say that this matter of disqualification with regard to mitzvot is dependent upon a dispute of tanna’im, as a similar topic was taught in a baraita: If one transgressed and picked the berries that render the myrtle branch unfit on the Festival, it remains unfit; this is the statement of Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok. The Sages deem it fit. The Gemara explains: Everyone, both tanna’im, agree that a lulav does not require binding. And even if you say that a lulav requires binding, nevertheless, we do not derive the halakhot of lulav from the halakhot of sukka. With regard to sukka it is written: Prepare it, from which it is derived, and not from that which is already prepared. The sukka must be established by means of an action, not one that was established by itself.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירא״הר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) מַאי, לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְּגִי, דְּמַאן דְּפָסֵיל סָבַר: אָמְרִינַן יֵשׁ דִּחוּי אֵצֶל מִצְוֹת, וּמַאן דְּמַכְשִׁיר סָבַר: לָא אָמְרִינַן יֵשׁ דִּחוּי אֵצֶל מִצְוֹת?

What, is it not that Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, and the Rabbis are disagreeing about the following? The one who deems the myrtle branch unfit, Rabbi Elazar, holds: We say there is disqualification with regard to mitzvot. Since this myrtle branch was unfit when the Festival began because the berries outnumbered the leaves, reducing the number of berries will not render it fit. And the one who deems the myrtle branch fit, the Rabbis, holds: We do not say there is disqualification with regard to mitzvot. Even though this myrtle branch was unfit when the Festival began, once the cause of the disqualification is neutralized, the myrtle branch is rendered fit for use in the performance of the mitzva.
רי״ףרש״יר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומאן דמכשר סבר – אין דחוי לענין מצוה אלא לענין קדושה כגון קרבנות.
יש דיחוי – דכיון דאגדו בפסול ונקרא עליו שם לולב של מצוה בשעה שהיה דחוי, נדחה לעולם. כתב רבינו שלמה, והאי דנקט פלוגתייהו במיטען בי״ט, משום דסתמיה בתר דאוגדיה הוא, דהא בי״ט לא אגיד ליה. ואי לא צריך איגד איצטריך למינקט י״ט משום דאי לא קדש היום אכתי לא חל עליה זמן מצוה ולא שם מצוה למיקרייה דחוי ע״כ.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואם כן מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בזה נחלקו] ר׳ אליעזר בר׳ צדוק וחכמים; דמאן דפסיל [שמי שפסל] סבר: אמרינן [אומרים אנו] יש דחוי אצל מצות, וכיון שנדחה הדס זה בגלל ענבות שבו — שוב אין לו תקנה במיעוטן. ומאן [ומי] שמכשיר סבר: לא אמרינן [אין אנו אומרים] יש דחוי אצל מצות, ואף שנדחה, אם מאוחר יותר תוקן — יש בכך כדי להכשיר את ההדס למצוה.
What, is it not that Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, and the Rabbis are disagreeing about the following? The one who deems the myrtle branch unfit, Rabbi Elazar, holds: We say there is disqualification with regard to mitzvot. Since this myrtle branch was unfit when the Festival began because the berries outnumbered the leaves, reducing the number of berries will not render it fit. And the one who deems the myrtle branch fit, the Rabbis, holds: We do not say there is disqualification with regard to mitzvot. Even though this myrtle branch was unfit when the Festival began, once the cause of the disqualification is neutralized, the myrtle branch is rendered fit for use in the performance of the mitzva.
רי״ףרש״יר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) לָא, דכ״עדְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא אָמְרִינַן יֵשׁ דִּחוּי אֵצֶל מִצְוֹת, וְהָכָא בְּמֵילָף לוּלָב מִסּוּכָּה קָא מִיפַּלְּגִי: מָר סָבַר יָלְפִינַן לוּלָב מִסּוּכָּה, וּמָר סָבַר לָא יָלְפִינַן לוּלָב מִסּוּכָּה.

The Gemara rejects this suggestion. No, one could say that everyone agrees that we do not say there is disqualification with regard to mitzvot. And here, it is with regard to deriving lulav from sukka that they disagree. One Sage, Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, holds: We derive lulav from sukka. Just as a sukka must be rendered fit through building and not by means of an action taken after it was built, so too, a lulav must be rendered fit through binding and not by an action taken after it was bound. Since this myrtle branch was not rendered fit through binding but rather through the removal of the berries after it was bound, it is unfit. And one Sage, i.e., the Rabbis, holds: We do not derive lulav from sukka. Therefore, even if the lulav was rendered fit from that which is already prepared, it is fit.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואסיקנא לא דכולי עלמא אין דיחוי אצל מצות ולולב צריך אגד ובמילף לולב מסוכה פליגי כו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא דכ״ע לא אמרי׳ יש דחוי במצוה – וטעמא דמאן דפסל משום תעשה ולא מן העשוי הוא דקסבר לולב צריך למיגד ושייך ביה עשיה והכא במילף לולב מסוכה פליגי.
ילפינן – בבנין אב הואיל וזה בעשיה וזה בעשיה מה זה ולא מן העשוי אף זה ולא מן העשוי.
והכא במילף לולב מסוכה קמיפלגי – והוה מצי לאשמועינן פלוגתייהו בליקטן בהיתר כגון מערב יום טוב לאחר שאגדן והא דנקט פלוגתייהו בליקטן באיסור כגון ביו״ט לאשמועי׳ דאפילו הכי חכמים מכשירין דאין דחוי.
לא דכולי עלמא לא אמרינן יש דחוי במצות – וטעמיה דמאן דפסל משום תעשה ולא מן העשוי, דלולב שייכא ביה עשייה, דצריך איגד, וסבירא ליה דילפינן לולב מסוכה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לשיטתו היה הגר״ח זצ״ל מחמיר משום תעשה ולא מן העשוי שלא להסיר ההדסים והערבות מהאגד ולחזור ולשימם בתוכו בלי התרת הקשר של האגד ולקשרה מחדש. ועיין בראב״ד (פ״ד מממרים הל״ג) וז״ל: וכיון דצריכין אגד וקשר אם הוסיף אחר האגד לדברי הכל האגד אין בהם ממש עכ״ל, והגר״ח הסיק דגם לרבנן הואיל ולכתחילה בעינן אגד כהלכתו (עיין או״ח סי׳ תרנ״א ס״א) דבעינן קשר ע״ג קשר, וא״כ בלי קשירה מחדש יהיה חסרון באגד של תעשה ולא מן העשוי.
את ההצעה הזו דוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא לא אמרינן [לדעת הכל אין אנו אומרים] יש דחוי אצל מצות, והכא במילף [וכאן בלימוד] לולב מסוכה קא מיפלגי [נחלקו]; מר [חכם זה, ר׳ אלעזר בר׳ צדוק] סבר: ילפינן [למדים אנו] לולב מסוכה, שכשם שסוכה צריכה להיבנות על ידי מעשה אדם מכוון אף לולב כן, וכיון שההדס הזה לא היה ראוי מתחילתו, והכשרתו היתה רק על ידי הסרת הפסול ממנו, נמצא שהוכשר לא על ידי עשיה בפועל, אלא מן העשוי, ולכן הוא פסול. ומר [וחכם זה, חכמים] סבר: לא ילפינן [אין אנו למדים] לולב מסוכה, ולולב, אפילו מן העשוי — כשר.
The Gemara rejects this suggestion. No, one could say that everyone agrees that we do not say there is disqualification with regard to mitzvot. And here, it is with regard to deriving lulav from sukka that they disagree. One Sage, Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, holds: We derive lulav from sukka. Just as a sukka must be rendered fit through building and not by means of an action taken after it was built, so too, a lulav must be rendered fit through binding and not by an action taken after it was bound. Since this myrtle branch was not rendered fit through binding but rather through the removal of the berries after it was bound, it is unfit. And one Sage, i.e., the Rabbis, holds: We do not derive lulav from sukka. Therefore, even if the lulav was rendered fit from that which is already prepared, it is fit.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וְאִיבָעֵית, אֵימָא: אִי סְבִירָא לַן לוּלָב צָרִיךְ אֶגֶד, דכ״עדְּכוּלֵּי עָלְמָא יָלְפִינַן לוּלָב מִסּוּכָּה, וְהָכָא בְּלוּלָב צָרִיךְ אֶגֶד קָא מִיפַּלְּגִי, וּבִפְלוּגְתָא דְּהָנֵי תַּנָּאֵי, דְּתַנְיָא: לוּלָב, בֵּין אָגוּד, בֵּין שֶׁאֵינוֹ אָגוּד, כָּשֵׁר. ר׳רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אָגוּד כָּשֵׁר, שֶׁאֵינוֹ אָגוּד פָּסוּל.

And if you wish, say instead: If we hold that lulav requires binding, everyone agrees that we derive the halakhot of lulav from the halakhot of sukka. And here, it is with regard to whether or not a lulav requires binding that they disagree, and they disagree in the dispute of these tanna’im, as it was taught in a baraita: A lulav, whether it is bound with the myrtle and willow and whether it is not bound, is fit. Rabbi Yehuda says: If it is bound it is fit; if it is not bound it is unfit.
ר׳ חננאלרי״ףבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
עד והכא בלולב צריך אגד. ובפלוגתא דהני תנאי דתניא לולב בין אגוד בין שאינו אגוד כשר. ר׳ יהודה אומר אגוד כשר שאינו אגוד פסול. ואסיקנא כמאן אזלא הא דתניא לולב צריך לאגדו לא אגדו כשר. אי כר׳ יהודה כי לא אגדו אמאי כשר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לקצת גדולי הדור ראיתי שכתבו במסכת ע״ז על שמועה זו שכל שנעבד הלולב מערב יום טוב דהוה ליה דחוי מעיקרו אע״פ שלא נתבטל אלא ביום טוב כשר לכתחלה אבל נעבד ביום טוב הוה ליה נראה ונדחה ואין לו תקנה שאינו חוזר ונראה ואיני מבין שהרי כל בדיעבד יצא דמצות לאו ליהנות ניתנו כמו שכתבנו למעלה גדולי הפוסקים כתבו שכל שנקטם ראשו שבהדס כשר אף בלא עלתה בו תמרה וממה שאמרו למטה אפי׳ שלשתם קטומין וגדולי המחברים נסכמו בה ולא הוצרכו לדעתם להביא דין נקטם ביום טוב ומערב יום טוב שכל נקטם כשר לדעתם בהדס ובערבה ובמחילה מהם לא כונו בפירוש שלשתם קטומים יפה וענין אחר הוא כמו שיתבאר למטה ונקטם ראשו סתם משנה פוסלתו ואין בה פקפוק:
מי ששחט וכסה ונתגלה פטור מלכסות כסתו הרוח ונתגלה חייב לכסות ואע״פ שבעוד שלא נתגלה פטור מ״מ הדבר ספק במצוה בנראה ונדחה אם יש בה דיחוי שלא להיות חוזר ונראה אם לאו ומתוך כך מחמירין בה ודוקא שלא בברכה וי״מ אף בברכה שכל שהחיוב היה שם בודאי על פרט זה חזר למקומו ואינו דומה מכל וכל לנראה ונדחה שבהדס שלא היה חיובו על זה בפרט:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור], שאת המחלוקת הזו ניתן להסביר בצורה שונה; אי סבירא לן [אם סבורים אנו] שלולב צריך אגד, דכולי עלמא [לדעת הכל] ילפינן [למדים אנו] לולב מסוכה, שכן בלולב כמו בסוכה קיימת חובה כלשהי של עשייה וצריך שתהיה אף היא שלא מן העשוי. אולם והכא [וכאן] בעצם השאלה אם לולב צריך אגד קא מיפלגי [חלוקים הם] ובפלוגתא דהני תנאי [ובמחלוקת של התנאים הללו] שנחלקו בבעיה זו בברייתא, דתניא, כן שנינו בברייתא]: לולב, בין אגוד, שמיניו קשורים זה בזה, בין שאינו אגוד — כשר, ר׳ יהודה אומר: אגודכשר, שאינו אגודפסול.
And if you wish, say instead: If we hold that lulav requires binding, everyone agrees that we derive the halakhot of lulav from the halakhot of sukka. And here, it is with regard to whether or not a lulav requires binding that they disagree, and they disagree in the dispute of these tanna’im, as it was taught in a baraita: A lulav, whether it is bound with the myrtle and willow and whether it is not bound, is fit. Rabbi Yehuda says: If it is bound it is fit; if it is not bound it is unfit.
ר׳ חננאלרי״ףבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) מַאי טַעֲמָא דר׳דְּרִבִּי יְהוּדָה? יָלֵיף לְקִיחָה לְקִיחָה מֵאֲגוּדַת אֵזוֹב. כְּתִיב הָכָא: {ויקרא כ״ג:מ׳} ״וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן״, וּכְתִיב הָתָם: {שמות י״ב:כ״ב} ״וּלְקַחְתֶּם אֲגוּדַת אֵזוֹב״. מַה לְּהַלָּן אֲגוּדָּה, אַף כָּאן אֲגוּדָּה. וְרַבָּנַן, לֵית לְהוּ לְקִיחָה לְקִיחָה.

The Gemara asks: What is the rationale for the opinion of Rabbi Yehuda? From where does he derive this requirement by Torah law? The Gemara answers: He derives the term taking written with regard to the four species from the term taking written with regard to the bundle of hyssop by means of a verbal analogy. It is written there, in the context of the sacrifice of the Paschal lamb in Egypt: “Take a bundle of hyssop” (Exodus 12:22), and it is written here, in the context of the four species: “And you shall take for yourselves on the first day the fruit of a beautiful tree, branches of a date palm and boughs of a dense-leaved tree, and willows of the brook” (Leviticus 23:40). Just as there, with regard to the Paschal lamb, the mitzva to take the hyssop is specifically in a bundle, so too here, the mitzva to take the four species is specifically in a bundle. And the Rabbis hold: We do not derive the term taking from the term taking by means of the verbal analogy.
ר׳ חננאלרי״ףר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
פירשה אביי באסא מצראה שעליו צרין וקיימי ז׳ בקינה ונתרי ד׳ מינייהו דאינון רובא ונשתיירו תלתא כיון דקרינן ביה עבות כשרה. ואף על גב דאינון מיעוטא. פשיטא סד״א כיון דקרו ליה אסא מצראה שם לווי הוה קא משמע לן עץ עבות אמר רחמנא מכל מקום.
ירושלמי תני הדס והערבה ג׳ ולולב ד׳ כרב דימי דאמר באמה בת ה׳ דברי ר׳ טרפון וחכמים אומרים באמה בת ו׳. על דעתיה דר׳ טרפון פושכין רברבין על דעתיה דרבנן פושכין דקיקין לולב טפח שדרו של לולב צריך להיות היוצא מן ההדס טפח שילייא טפח. (זה מצאתי בצד הדף. המעתיק) (השיב אביי במרירתא דאגמא. ואמר [לעיל (סוכה יג.)] כל שנשתנה שמו קודם מתן תורה ובאתה תורה והקפידה עליו זהו שם לווי. סבר אביי שאין עליך לדוק בדוקיא הזו אלא בדברים שנשתנו שמותן קודם מתן תורה ובאתה תורה והקפידה עליו ונקרא בפי׳ בתורה כשם השני שנשתנה אליו ולא נקרא בשם הראשון כגון זה חוששין לשם לווי ואין כשר אלא שנקרא סתם. ודברים שנשתנה שמן אין אנו יודעים אותן אלא זה רבותינו הודיעונו שלא נשתנו שמן. ובשמועה באלו טריפות [ד׳ סב.] בתורין של רחבה).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יליף – בבנין אב הואיל וזה בעשייה וזה בעשייה, מה זה לא מן העשוי אף זה לא מן העשוי.
ואנוהו – להיות נאה. וכן הלכתא דלכתחלה צריך איגד משום ואנוהו אבל דיעבד בלא איגד יצא. והביא זה הר״ם פרק ז. והלכה כרבנן דאמרי עבר וליקטן בי״ט כשר. וכן פסק הר״ם פרק ח׳ רבינו הגדול. פירש רבינו שלמה רב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר׳ יהודה, מהיכן הוא לומד דין אגד בארבעת המינים? ומשיבים: יליף [לומד הוא] בגזירה שווה ״לקיחה״ ״לקיחה״ מאגודת אזוב: כתיב הכא [נאמר כאן] בארבעת המינים: ״ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו׳״ (ויקרא כג, מ), וכתיב התם [ונאמר שם] בקרבן פסח: ״ולקחתם אגדת אזוב״ (שמות יב, כב), מה להלן בלקיחה האמורה בקרבן הפסח, המצוה באזוב היא באגודה דווקא, אף כאן בארבעת המינים — מצוותם באגודה דווקא. ושואלים: ורבנן [וחכמים] מה הם אומרים? ומשיבים: לית להו [אין להם אינם מקבלים] את הגזירה השווה ״לקיחה״ ״לקיחה״.
The Gemara asks: What is the rationale for the opinion of Rabbi Yehuda? From where does he derive this requirement by Torah law? The Gemara answers: He derives the term taking written with regard to the four species from the term taking written with regard to the bundle of hyssop by means of a verbal analogy. It is written there, in the context of the sacrifice of the Paschal lamb in Egypt: “Take a bundle of hyssop” (Exodus 12:22), and it is written here, in the context of the four species: “And you shall take for yourselves on the first day the fruit of a beautiful tree, branches of a date palm and boughs of a dense-leaved tree, and willows of the brook” (Leviticus 23:40). Just as there, with regard to the Paschal lamb, the mitzva to take the hyssop is specifically in a bundle, so too here, the mitzva to take the four species is specifically in a bundle. And the Rabbis hold: We do not derive the term taking from the term taking by means of the verbal analogy.
ר׳ חננאלרי״ףר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) מַאן תְּנָא לְהָא דת״רדְּתָנוּ רַבָּנַן: דלוּלָב, מִצְוָה לְאוֹגְדוֹ, וְאִם לֹא אֲגָדוֹ, כָּשֵׁר. מַנִּי? אִי רִבִּי יְהוּדָה, כִּי לֹא אֲגָדוֹ, אַמַּאי כָּשֵׁר? אִי רַבָּנַן, מַאי מִצְוָה קָא עָבֵיד? לְעוֹלָם רַבָּנַן, וּמִצְוָה מִשּׁוּם {שמות ט״ו:ב׳} ״זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ״.:

On a related note, the Gemara asks: Who is the tanna who taught in the baraita: There is a mitzva to bind the myrtle and the willow with the lulav, and if he did not bind it, it is fit? Whose opinion is it? If the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, when he did not bind it, why is it fit? If it is in accordance with the opinion of the Rabbis, what mitzva did he perform? The Gemara answers: Actually, it is in accordance with the opinion of the Rabbis. And the reason that there is a mitzva to bind them is due to the fact that it is stated: “This is my God and I will glorify Him [ve’anvehu]” (Exodus 15:2), which they interpreted to mean: Beautify yourself [hitna’e] before Him in the performance of the mitzvot. The Rabbis agree that although failure to bind the three species does not render the lulav unfit for the mitzva, the performance of the mitzva is more beautiful when the lulav is bound.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואנוהו – התנאה לפניו.
הלולב אין צריך אגד ומעתה אם אגדו בענביו מרובים מעליו ולקטם אח״כ כשר שאין פוסלין מדין תעשה ולא מן העשוי מהיקש לולב לסוכה שמאחר שאין צריך אגד אין כאן עשוי וא״כ הכל תלוי בדחוי מעיקרו או בנראה ונדחה על הדרך שביארנו ואע״פ שאין צריך אגד מצוה לאגדו מתורת זה אלי ואנוהו מאחר שאין הלולב צריך אגד אם לא תחב את הלולב מערב יום טוב באגד ההדס והוא הקרוי הושענא תוחבו ביום טוב ומותר שאילו היה צריך אגד היה זה תקון המכשירו ונאסר וכן רשאי לאגדו מטעם זה אף ביום טוב ומ״מ דוקא באגד חלוש כעין עניבה בשזירת שני הקצוות שהתרנו במסכת שבת וכל שכן שאוגדו כאגדו של ירק ר״ל בכריכה בעלמא ותוחב ראשו החוט בתוך האגד או בתוך ההושענא כדרך שאוגדין את הירק וכן מה שאמרו בענבים שאין ממעטין ביום טוב דוקא כשהוא מכוין למעטם להכשיר אבל כל שהוא מכוין לאכילה מותר ואע״פ שההדס מוקצה אפשר שהענבים אינם מוקצים או שמא לאכלם למחר וקטימתן מיהא מותרת שמאחר שהענף תלוש מאתמול אין בלקיטת הפרי ממנו כלום והרי מ״מ אינו מתכוין להכשיר וכל שאין מתכוין מותר ואם מפני שהוא מתקן ממילא ופסיק רישיה הוא פירשוה בגמ׳ בשיש לו הושענא אחרת והרי מעשה הבא ממילא להכשיר אין צריך לו ואינו מקבל תועלת או הנאה ממנו וכל שהוא כן אין דין פסיק רישיה מונע היתרו והוא שאמרו במסכת שבת פרק הבונה (שבת ק״ג.) בתולש עולשין ומזרד זרדין שאם לאכילה בכגרוגרת ואם ליפות את הקרקע בכל שהוא ואע״פ שאף כשתולש לאכילה הקרקע מ״מ מתיפה לאו מתכוין ליפות הוא ושאלו בה והא פסיק רישיה ולא ימות הוא ותירצה בדעביד בארעא דחבריה ואע״ג דההיא בדיעבד ובזו אתה מתיר לכתחלה טעם הדבר מפני שזו איסור סופרים ושיש כאן סרך מצוה וא״ת מאחר שכן מה אנו צריכים להושענא אחרת והלא במיחם של נחושת שהעבירו מעל האש ופנהו מן המים שאמרו שמותר ליתן לתוכו מים כדי הפשר שאלו בפ׳ כירה (שבת מ״א:) והלא מצרף והעמידוה כר׳ שמעון כלומר והרי זה אינו מתכון לצירוף ואע״ג דהא ודאי פסיק רישיה הוא במים צוננין והיה לנו לאסור במיחם של נחשת חם שלא יצרף אלא דמשום דצירוף דרבנן שאני ותירצו בה דצירוף אף עיקרו מדרבנן וכדקאמר ביומא (ל״ד:) בעששיות של ברזל היו מחממין מערב יום הכפורים להכניסם למחר במקום טבילתו שאין שבות של צירוף במקדש אבל תיקון אע״פ שתיקון כיוצא בזה מדברי סופרים עיקר התיקון מיהא מדאורייתא ואע״פ שמעשר בשבת ומטביל כליו בשבת בשאין מתכוין מותר אע״פ שעיקר התקון דאורייתא באלו לא נשתנה גופם אבל זו שבכאן נשתנה גופו במיעוט ענביו ויש חולקין לומר דצירוף עששית הוא שאינה תורה אבל צירוף כלי תורה היא וא״כ עיקר הצירוף מן התורה ומדין גמר מלאכה כדין כל מכה בפטיש אלא שזו של מיחם הם מפרשים בה שאין כאן פסיק רישיה שלא כל צד שבנתינת מים מצרפת או שמא כבר צירף כל צרכו ויש שפירש כאן דאית ליה אחריתי כלומר ולא ניחא ליה בהאי תקון וכדאמרינן בצד חלזון ופוצעו בפרק כלל גדול (שבת ע״ה.) שר׳ יהודה מחייב בשתים מפני שסובר פציעה בכלל דישה ולרבנן לא מחייב אלא משום צידה שאין דישה אלא בגדולי קרקע ומקשה וליחייב משום נטילת נשמה שהרי פוצעו עד שמוציא כל דמו והרי ממיתו ותירץ מתעסק הוא אצל נטילת נשמה כלומר ואינו מכוין לכך והקשה והרי פסיק רישיה הוא ומודה ר׳ שמעון וכו׳ ותירץ שאני הכא דכל כמה דחיי טפי ניחא ליה כי היכי דליצלל דמיה כלומר והרי מצטער הוא במיתתו ואע״פ שלענין פסק כך הוא מ״מ לענין פירוש אין זה נכון שזו שבכאן אע״ג דלא מתהני מ״מ לא קשי ליה אבל זו של חלזון קשי ליה ולא עוד אלא שי״מ שם שאף לר׳ יהודה מותר בכל כיוצא בזה שיהא מצטער באותו מעשה העשוי בלא כונה עד שכללו הענין בשלשה דרכים אחד שכל פסיק רישיה שתהא הנאה מגיעתו באותו מעשה אף ר׳ שמעון מודה באיסורו וכל שהוא מצטער עליו אף ר׳ יהודה מודה בהיתרו וכל שאין בו לו הנאה ולא צער לר׳ שמעון מותר ולר׳ יהודה אסור והלכה כר׳ שמעון וכל אלו דוקא בדיעבד ויש לך רביעית לדעתם שמותר אף לכתחלה והוא באיסור סופרים על הדרך שכתבנו ויש חולקים בכללים אלו בקצת דברים וכבר הארכנו בדינים אלו בשני של שבת ובשביעי ממנו ובקצת שאר מקומות:
אע״פ שהתרנו ביום טוב בעצי בשמים לקטמן כדי להריח להיות מקום הקטימה ריחו נודף בהדס של לולב אסור שהרי אף להריח בו אסור וכן אם הוא לח וראוי למאכל בהמה אינו קוטמו לחצות בו שיניו אע״פ שהקצאתו מיוחדת לריח שלא אמרו באתרוג שמאחר שהוקצה לאכילה מותר להריח אלא מפני שאין הריח עושה כלום בגוף המורח וא״ת בהדס שמאחר שהוקצה לריח יהא מותר לקטמו לחצות בו שיניו בעודו לח על הדרך שהתרנו בכל העצים ביום טוב לא שהרי מ״מ הואיל ומוקצה למצותו והקטימה מחדשת היזק בגופה אסור ואין צריך לומר שאסור לענין הכשר כגון לדעת המתירים בהדס ובערבה בקטימת ראש לעשות מאחת שתים כדי להשתמש בשתים:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אגב כך שואלים: מאן תנא להא דתנו רבנן [מי שנה לדבר זה ששנו חכמים בברייתא] כי לולב מצוה לאוגדו, ואם לא אגדו — כשר. מני שיטת מי היא] ברייתא זו? אי [אם] תאמר שכשיטת ר׳ יהודה היא — כי [כאשר] לא אגדו אמאי [מדוע] הוא כשר? והלא לדעתו חובה היא לאוגדו! אי [אם] תאמר שהיא כשיטת רבנן [חכמים], מאי [מה, איזו] מצוה קא עביד [הוא עושה] באגודה זו? שהרי לדעתם אין כל צורך באגידת המינים! ומשיבים: לעולם תפרש שברייתא זו היא כדעת רבנן [חכמים], אולם גם הם מסכימים שיש מצוה בדבר, משום ״זה אלי ואנוהו״ (שמות טו, ב), שמשם למדנו שראוי שכל דבר הנעשה לשם ה׳, יהיה נאה (״אנוהו״) ובודאי אגידת המינים יחד, הריהי נוי להם.
On a related note, the Gemara asks: Who is the tanna who taught in the baraita: There is a mitzva to bind the myrtle and the willow with the lulav, and if he did not bind it, it is fit? Whose opinion is it? If the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, when he did not bind it, why is it fit? If it is in accordance with the opinion of the Rabbis, what mitzva did he perform? The Gemara answers: Actually, it is in accordance with the opinion of the Rabbis. And the reason that there is a mitzva to bind them is due to the fact that it is stated: “This is my God and I will glorify Him [ve’anvehu]” (Exodus 15:2), which they interpreted to mean: Beautify yourself [hitna’e] before Him in the performance of the mitzvot. The Rabbis agree that although failure to bind the three species does not render the lulav unfit for the mitzva, the performance of the mitzva is more beautiful when the lulav is bound.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) אוֹ שֶׁהָיוּ עֲנָבָיו מְרוּבִּין.: אֲמַר רַב חִסְדָּא: דָּבָר זֶה, רַבֵּינוּ הַגָּדוֹל אֲמָרוֹ, וְהַמָּקוֹם יִהְיֶה בְּעֶזְרוֹ: לֹא שָׁנוּ אֵלָּא בְּמָקוֹם אֶחָד, אֲבָל בִּשְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת, כָּשֵׁר.

§ The mishna continues: Or if its berries were more numerous than its leaves, it is unfit. Rav Ḥisda said: This statement was stated by our great rabbi, Rav, and may the Omnipresent come to his assistance. The Sages taught this halakha only if the berries were concentrated in one place. However, if they were distributed in two or three places throughout the branch, it is fit.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רבינו – רב.
במקום א׳ – שהענבים כולן ביחד ומיהו מרובין הן על העלין שבכל ההדס.
הכי גרסינן: לא שנו אלא במקום אחד אבל בשנים ושלשה מקומות כשר אמר ליה רבא שנים ושלשה מקומות הוה ליה מנומר ופסול הכי גרסינן לה לקמן לענין עלתה חזזית באתרוג.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם אר״ח דבר זה רבינו הגדול אמרו. כעין זה לקמן דף לה ע״ב:
שם. רש״י ד״ה שלשה. ז״ל שלשה בדין ובכל בד ובד שלשה עלין לחין דבבציר משלשה עלין לא הוי עבות עכ״ל. דברי רש״י צ״ע, דלכאורה דין הגמרא הוא דין בהדר שהבד נחשב הדר כשיש בראשו שלשה עלים לחים, ברם עבות היינו שהבד כולו או רובו עבות ודין ג׳ עלים בראש הבד אינו שייך לדין עבות. עוד קשה, למה מפרש רש״י את הדין כשהיבשות בג׳ הבדין כולם, הלא דין הגמרא שייך לכאורה גם בבד אחד בלבד (וכן מקשה הרא״ש על רש״י). בתירוץ קושיא זו נ״ל, כי לרש״י הדס אחד לבדו עם ג׳ עלים לחים בראשו אינו הדר. דוקא ביחד עם שני בדים אחרים כמוהו הריהו הדר. כל הדס מוכשר ע״י שהוא שייך לאגודה שיש בה עוד שני הדסים אחרים עם עלים לחים בראשם. ההדר מתהוה מחבור ג׳ הבדים ביחד. בד״א אליבא דר״י (לד:) שדורש ג׳ הדסים למצוה וכשיש ג׳ עלים לחים בכל בד ובד יש מספר ט׳ עלים לחים בין כולם וכשרים. אבל לר״ע (שם) הדורש בד א׳ למצות ההדס, אין ג׳ עלים לחים בראש הבד הא׳ מצילו מפסול היבשות. (יתר הראשונים חולקים על רש״י ודנים על חלות ההדור בכל בד ובד בלחוד). בכל אופן הקושיה הראשונה עדיין במקומה עומדת.
בגמ׳ - יש דחוי אצל מצות או לא. יתכן לפרש את ספק הגמרא, דבשלמא בקדשים יש חלות דין פסול, ואפי׳ כשנסתלקה סבת הפסול מ״מ דין הפסול נשאר בקרבן, משא״כ במצוות דאין חלות דין פסול ולכן מאחר דאזדא הפוסל - החפץ כשר, דאין במצוות חלות דין פסול כבקרבנות. עוד נראה לבאר את הספק, דבשלמא בקדשים הפסולים קיים איסור הקרבה ודבר שנאסר אינו חוזר להיתרו כדאשכחן סברה זו בטרפות ובבשר בחלב, אבל במצוות ליכא איסור - אלא חלות פסול בלבד - ולפיכך נסתפקו בגמ׳ אם יש דחוי אצל מצוות או לא.
שם. רש״י ד״ה ועלתה וכו׳ משנאגד עכ״ל. יש להעיר, מדוע פירש רש״י דין הדחוי משנאגד הרי ההלכה היא כרבנן דלולב א״צ אגד. והנה לקמן כתב רש״י ד״ה ולולב וכו׳ וז״ל, דכיון שאגדו בפסול ונקרא עליו שם לולב של מצוה בשעת דחוי נדחה לעולם כו׳ והא דנקיט פלוגתייהו במיעטן ביו״ט משום דסתמא בתר דאגדיה הוא דהא ביום טוב לא אגיד ליה ואי לא צריך אגד איצטרך למנקט ביום טוב משום דאי לאו דקדש היום אכתי לא חל עליה זמן מצוה ולא שם מצוה למקרייה דחוי עכ״ל.
הרי שרש״י קובע דלר״י חל הדחוי משנאגדו המינים באגודה לפני זמן הרגל, דכיון דלולב צריך אגד נעשה חפצא של מצוה ע״י אגד. מאידך אליבא דרבנן לא נעשה חפצא של מצוה עד שקדש יום הרגל. עכ״ז משמע מרש״י שלפנינו כי גם אליבא דרבנן לא חל דין דחוי אלא כשאגד את המינים ביחד. ובעינן תרווייהו - קדש היום ואגד. וצ״ע בזה - דהא אגד אינו אלא נוי בעלמא ואיזו שייכות יש לו לדחוי מצוה.
לפיכך ניתן לומר דרש״י סובר שאפי׳ לרבנן קובע האגד את חלות השם חפצא של מצוה. דחוי שייך דוקא בחפצא של מצוה, ואליבא דרבנן האגד יחד עם קדוש זמן הרגל קובעים את החפצא של מצוה. ההדס בעצמו בלי אגד אינו חפצא של מצוה ואין דחוי חל בו כל זמן שלא נטלו. אולם אם אגדו וקדש היום נחשב חפצא של מצוה אפי׳ קודם נטילתו ולכן חל בו דין דחוי. ואף דהדס בפני עצמו אסור להריח בו אפי׳ אם לא אגדו, היינו מטעם שדין דהוקצה למצותו אינו תלוי בחלות השם חפצא של מצוה אלא בדבר שעושים בו מצוה. ראייה לזה משופר שאינו חפצא של מצוה לרמב״ם (פ״א משופר הל״ג) לגבי הדין של מצוה הבאה בעבירה ובכ״ז הוקצה למצותה (עיין מג״א סי׳ תקפ״ח סק״ה). ועיין בשעורים לעיל (ב.) בהקצאת דופני הסוכה. ברם דין דחוי תלוי בחלות שם חפצא של מצוה ורק באגד חשוב חפצא של מצוה שיחול בו דין דחוי. ודבר זה הוא אפי׳ לרבנן דלולב א״צ אגד.
יוצא שלפי רש״י לר״י הדס נחשב חפצא של מצוה משאגדו ואפי׳ לפני יו״ט. לרבנן ההדס נחשב חפצא של מצוה דוקא משעת קדוש היום ומשאוגדו. דאגד קובע את חלות השם חפצא של מצוה, ודין הדחוי תלוי בחלות השם חפצא של מצוה. אך צ״ע אליבא דר׳ יהודה שהאגד לחוד קובע את חלות השם חפצא של מצוה ואפי׳ לפני קדוש זמן החג - היש איזה זמן סמוך לחג המעכב בחלות זו, היתכן דלר״י אם אוגדין את המינים בחנוכה שיחשבו חפצא של מצוה עבור חג הסוכות. והנה לגבי עשיית סוכה לשמה שיטת ב״ש (לעיל ט.) היא שתוך ל׳ יום בעשייה סתמא כשרה הסוכה ולפני ל׳ יום רק בעשייה לשם החג כשרה. א״כ א״ל דאה״נ שלרש״י אליבא דר׳ יהודה אגד לשם החג קובע את השם חפצא של מצוה, ואפי׳ הנאגד בחנוכה לשם סוכות. והנה לגבי ברכת שהחיינו בעשיית האגד פירש״י (מו.) שהעושה לולב מברך ברכת שהחיינו בעושהו בערב יו״ט, משמע, כי דוקא באוגד בערב יו״ט חלה דין עשיית החפצא של מצות לולב. ולכאורה פירושו הוא בין לפי ר״י ובין לפי הרבנן, וצ״ע ביסוד הדין שלו.
שם. רש״י בא״ד וז״ל משנאגד דבתלוש נמי סלקא ביה עכ״ל. מפרושו מוכח שהדחוי כאן שייך דוקא בתלוש ולא במחובר. וקשה דהא הגמ׳ בע״ז (מז.) שואלת דאשרה שבטלה מהי למצוה אם יש דחוי אצל מצוות או לא, והא האשרה נעבדה כמחובר ומ״מ שייך בה חלות דין דחוי אצל מצוות ומ״ש הכא.
ונ״ל, כי באשרה הפסול והדחוי הם מדין מאוס (עיי״ש גמ׳ ע״ז (מז.) שאינו תלוי בחלות שם חפצא של מצוה. הפסול דמאוס שייך נמי במחובר, משא״כ הפסול דנקטם ראשו תלוי בחלות שם חפצא של מצוה ובמחובר אין הצמח נחשב חפצא של מצוה דאינו בר לקיחה. רק משנתלש ונאגד באגודה נעשה חפצא של מצוה ופסול מדין נקטם. מאוס פוסל דבר שיעשה בו מצוה אע״פ שלא חל שם חפצא של מצוה, ולכן מחובר אע״פ שאינו חפצא של מצוה נפסל מטעם מאוס.
שם. בגמ׳ - נקטם ראשו ועלתה בו תמרה כשר. בספר נשמת אדם (קנ״ב) דן בד׳ מינים שגדלו בעציץ שאינו נקוב אם כשרים הם לנטילה. ויש שמקשים עליו מהדין שלפנינו שעלתה בו תמרה כשר והנה התמרה גדלה בתלוש ומ״ש מהגדל בעציץ שאינו נקוב שהווה ספק. אמנם לק״מ, כאן גדל ההדס בקרקע ונחשב מין הדס כשר. התמרה שגדלה בו בתלוש כשר כדין ההדס עצמו שגדלה ממנו. אולם בספק של הנ״א גדל ההדס בעציץ שאינו נקוב ועל כן נסתפק שמא אינו מין הדס כלל למצוה דאינו גדולי קרקע. ספקו של הנ״א הוא בקביעת המין של הדס ולא שדורש שכל חלק של ההדס יגדל בקרקע.
שם. בגמ׳ - כסהו הרוח חייב לכסות. יש לעמוד על השייכות בין דחוי במצות בדבר שהיה בעצמו פסול למצוה וחזר להכשרו לבין כסהו הרוח, שלכאורה אין הפקעה שם בדם עצמו אלא שיש פטור גברא בעת שכסהו הרוח. ובע״כ צ״ל דכסהו הרוח אינו רק פטור בחובת הגברא אלא שגם עצם הדם נחשב אינו ראוי לכסוי ויש הפקעה בדם בעצמו, בחפצא של המצוה, ולכן דומה הוא לנקטם ראשו ועלתה בו תמרה שהדחוי הוא בחפצא של המצוה עצמו ולא רק בחובת הגברא.
שם. בגמ׳ - והכא במילף לולב מסוכה קא מיפלגי. כתבו התוס׳ (מו. ד״ה העושה) בשם הירושלמי שמברכים ברכה על עשיית הסוכה. מקצת אחרונים פרשו דלפי הירושלמי יש מצוה לעשות סוכה ומברכים על עשייתה. מצוה זו של עשייה הם מוסיפים מהוה היסוד לדין תעשה ולא מן העשוי. לפי״ז המחלוקת אי ילפינן לולב מסוכה היא אם יש מצות עשייה בלולב. ועיין בהעמק שאלה (פ׳ וזאת הברכה, קס״ט, א׳) שמאריך בנדון זה. אמנם לפענ״ד אין פרוש זה מתקבל, דנראה דלדידן אין מצוה קיימת כלל בעשיית סוכה והמצוה אינה אלא לישב בסוכה. וז״ל הרמב״ם (בתשובותיו סי׳ קכ״א): שהמצוה היא ישיבת הסוכה, לא עשייתה, ואין אנחנו עושין אותה זולתי כדי לשבת בה, ולכן נברך לישב ולא נברך לעשות, עכ״ל. וכן בנוגע לנטילת לולב, המצוה מתקיימת דוקא בלקיחה ולא בעשיית החפצא דלולב. המחלוקת כאן נוגעת רק להכשר החפצא למצוה, באיזה אופן חל ההכשר דסוכה ולולב, אבל קיום מצוה דעשייה ליכא כלל.
שם. רש״י ד״ה ולולב וכו׳ דאי לאו דקדש היום אכתי לא חל עליה זמן מצוה ולא שם מצוה למקרייה דחוי עכ״ל. מרש״י משמע שהשם של חפצא של מצוה חל מבערב משקדש היום, ועלינו להבין הלא זמן מצות הלקיחה מתחיל מהבקר, וא״כ למה חל שם חפצא של מצוה בלילה, ומ״ש ליל החג מערב החג דאינו זמן המצוה ואין בו דין דחוי. ונ״ל שהמחייב של המצוה דלקיחה הוא קדושת החג, וקדושת הלילה שוה לקדושת היום, וממילא אע״פ שאין הלולב ניטל בלילה מ״מ לגבי חלות השם של חפצא של מצוה מתחיל הזמן עם התחלת קדושת החג בלילה. לפיכך חל דין הדחוי בליל החג ולא בערב החג, דליל החג הוא זמן המחייב של הלקיחה ביום. וכן מצינו בשופר, אף שאינו נוהג בלילה, מ״מ בקידוש ובתפלת ערבית אומרים יום תרועה, דקדושת היום של שופר היא אף בלילה, ואע״פ שאין מצות שופר נוהגת בלילה, מ״מ קדושת היום של שופר היא, וכן בלולב - הלילה מהוה קדושת היום של לולב, והלולב נחשב חפצא של מצוה בליל החגא.
א. ראה מש״כ בשעורים למעלה בריש הפרק לגבי פסולי ד׳ המינים ביו״ט שני בשם הרב הגרש״ז זצוק״ל בש״ע שלו סי׳ תרמ״ט שכתב דאין מצות ד׳ המינים תלוי׳ בקדושת היום, שלא כרבינו שליט״א כאן.
ב שנינו במשנה: או שהיו ענביו של ההדס מרובין מעליו — פסול. אמר רב חסדא: דבר זה, רבינו הגדול (רב), אמרו. והוא מוסיף בלשון ברכה: והמקום (הקדוש ברוך הוא) יהיה בעזרו: לא שנו אלא אם היו הענבות במקום אחד, אבל בשנים או שלשה מקומות שאינם כולם כאחת — כשר.
§ The mishna continues: Or if its berries were more numerous than its leaves, it is unfit. Rav Ḥisda said: This statement was stated by our great rabbi, Rav, and may the Omnipresent come to his assistance. The Sages taught this halakha only if the berries were concentrated in one place. However, if they were distributed in two or three places throughout the branch, it is fit.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) א״לאֲמַר לֵיהּ רָבָא:

Rava said to Rav Ḥisda:
רי״ףמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] רבא לרב חסדא:
Rava said to Rav Ḥisda:
רי״ףמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

סוכה לג. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה סוכה לג., ר׳ חננאל סוכה לג., רי"ף סוכה לג. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י סוכה לג., ראב"ן סוכה לג. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות סוכה לג., בעל המאור סוכה לג. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם סוכה לג. – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), תוספות רי"ד מהדורה תנינא סוכה לג., רמב"ן מלחמות ה' סוכה לג. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רא"ה סוכה לג., המכתם סוכה לג. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי סוכה לג. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר' אברהם מן ההר סוכה לג. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., ריטב"א סוכה לג., מהרש"ל חכמת שלמה סוכה לג., מהרש"א חידושי הלכות סוכה לג., פני יהושע סוכה לג., גליון הש"ס לרע"א סוכה לג., רשימות שיעורים לגרי"ד סוכה לג. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ סוכה לג., אסופת מאמרים סוכה לג.

Sukkah 33a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Sukkah 33a, R. Chananel Sukkah 33a, Rif by Bavli Sukkah 33a, Rashi Sukkah 33a, Raavan Sukkah 33a, Tosafot Sukkah 33a, Baal HaMaor Sukkah 33a, Raavad Katuv Sham Sukkah 33a, Tosefot Rid Second Recension Sukkah 33a, Ramban Milchamot HaShem Sukkah 33a, Raah Sukkah 33a, HaMikhtam Sukkah 33a, Meiri Sukkah 33a, R. Avraham of Montpellier Sukkah 33a, Ritva Sukkah 33a, Maharshal Chokhmat Shelomo Sukkah 33a, Maharsha Chidushei Halakhot Sukkah 33a, Penei Yehoshua Sukkah 33a, Gilyon HaShas Sukkah 33a, Reshimot Shiurim Sukkah 33a, Steinsaltz Commentary Sukkah 33a, Collected Articles Sukkah 33a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144