יבשו רוב עלים שבבד ר״ל רוב עבותות שבו אם נשתיירו שלשה בדי עלי לחין ר״ל שלשה עבותות בבד כשרה ובלבד בראש כל אחד ואחד ר״ל שיהו רצופים אצל הראש ומ״מ דוקא יבשו שהם לשם מ״מ אבל נשרו לא אא״כ נשארו שם בכדי שיעור הראוי כמו שביארנו שאם כן היה לו ללמדה בנשרו ומ״מ גדולי המפרשים סוברים שברוב עבותות קיימים מיהא כשר אף בנשרו והוא הדין בשאינו עבות כמו שכתבנו למעלה ויש חולקין לומר שכשאינו עבות מתחלתו מיהא פסול הואיל ולא היתה לו שעת הכושר ולמצוה מיהא צריך בכולה שלשה כמו שכתבנו ובלולב מיהא יבשו רוב עליו פסול ומ״מ יש מי שכתב שנשרו ויבשו לענין הדס הכל אחד שיבשותן זו היא נשירתן ואף בנשרו כל שנשארו שלשה קנים בראש כל אחד מהבדים כשרה ומזו נהגו להקל אף בהונחה תחלה בשיעור זה שתחילתו כסופו ומה שאמרו למעלה השתא עבות שלשה לא אשכחן הם מפרשים שהבד הארוך אין העבות מצוי בו אף בשלשה גבעולין רצופין והוא שתמה השתא בשהבד ארוכה בשלשה טפחים אין העבות מצוי בה בשלש גבעולין שהוא שיעור הראוי אלא בקושי שאין עבות זה מצוי כל כך אלא בבד קצר בארוך ביותר מיבעיא דלא משכחינן לה וכן כתבוה חכמי פורווינצא בחבוריהם ואין הדברים נראין אלא שבשעת הדחק סומכים עליהם שלא לעכב:

כבר ביארנו במשנה בנקטם ראשו האמור בהדס שפירושו ראש העלה או העלים שבראשו שכל שנקטם ראש העלה שבראש הבד אף במיעוטו פקע הדרו ומ״מ אם היתה בו תמרה והוא בליטה הנעשית בראש העלה לפעמים בהדס ובערבה כשר נקטם ראשו מערב יום טוב ועלתה בו תמרה ביום טוב שכך דרכו לפעמים להתחדש בו אותה תמרה על ידי שריית המים אף בתלוש כשר והוא הדין אם עלתה בו במחובר ביום טוב ותלשו בחולו של מועד לדעת המצריך הדר לכל הימים שכל שהוא דחוי מעיקרו אע״פ שהוא דחוי אצל קרבנות כמו שביארנו בשני של פסח שני ובששי של יומא ובראשון של קדושין אינו דחוי אצל מצות וחוזר ונראה שהרי זה דחוי מעיקרו היה שהרי כשנכנסה שעת חיובו לא היה ראוי למצותו וכשעלתה בו תמרה חזר ונראה וכן בענביו מרובין מעליו שהשחירו מערב יום טוב ונכנס יום טוב בשחרותם ועבר וליקטם ביום טוב או נשרו מאליהם אבל כל שנראה מעיקרו ונדחה וחזר ונראה כגון שנקטם ראשו ביום טוב ר״ל כשהתחיל זמן חיובו ועלתה בו תמרה הרי זו נשאלה בגמרא ולא נתברר ומתוך כך מחמירין בה כל שלא בשעת הדחק ומתוך כך יש גורסין בשאלה זו נקטם ביום טוב ועלתה בו תמרה ביום טוב שאילו בנקטם מערב יום טוב פשיטא ליה דחוזר ונראה שהדיחוי מעיקרו כשנראה הרי הוא כמי שנולד עכשיו והרי אף בקרבנות מחוסר זמן כשר לכשיגיע זמנו אבל בדחוי הבא אחר שנראה באה השאלה ומ״מ אע״פ שבסוף הסוגיא עולה לנו כן ר״ל דדחוי מעיקרו פשיטא ליה דחוזר ונראה ובדחוי הבא אחר שנראה מספקא ליה בתחלת השאלה מיהא לא חלקו בין זה לזה ועל שניהם הוא שואלה והראיה שהרי שמועת הכסוי היא בדחוי אחר שנראה לפי מה שעולה לנו עכשיו ושמועת עבר וליקטן בדחוי מעיקרו ומתוך כך אין הכרח בגירסא אם בנקטם ביום טוב ועלתה בו תמרה ביום טוב ואם בנקטם מערב יום טוב דאתרווייהו קיימא בעיין וכן פירשו גדולי הרבנים למטה במה שאמרו שמע מינה דיחוי מעיקרו לא הוה דחוי וכתבו שם וניפשוט מינה פלגא בעיין ומ״מ בסוף הסוגייא העלו דיחוי מעיקרו תפשוט מינה דלא הוי דיחוי נראה ונדחה אם חוזר ונראה לא תיפשוט וא״כ אף בענביו מרובים שהושחרו ביום טוב וליקטם בכלל זה ומחמירין בה לפסול ובשני מיהא כשר שאין אנו צריכין בו להדר אלא שמאחר שמן הספק פסלנוהו אף בראשון אם אין לו אחר נוטלו שלא בברכה שאין מברכין על הספק:

לקצת גדולי הדור ראיתי שכתבו במסכת ע״ז על שמועה זו שכל שנעבד הלולב מערב יום טוב דהוה ליה דחוי מעיקרו אע״פ שלא נתבטל אלא ביום טוב כשר לכתחלה אבל נעבד ביום טוב הוה ליה נראה ונדחה ואין לו תקנה שאינו חוזר ונראה ואיני מבין שהרי כל בדיעבד יצא דמצות לאו ליהנות ניתנו כמו שכתבנו למעלה גדולי הפוסקים כתבו שכל שנקטם ראשו שבהדס כשר אף בלא עלתה בו תמרה וממה שאמרו למטה אפי׳ שלשתם קטומין וגדולי המחברים נסכמו בה ולא הוצרכו לדעתם להביא דין נקטם ביום טוב ומערב יום טוב שכל נקטם כשר לדעתם בהדס ובערבה ובמחילה מהם לא כונו בפירוש שלשתם קטומים יפה וענין אחר הוא כמו שיתבאר למטה ונקטם ראשו סתם משנה פוסלתו ואין בה פקפוק:

מי ששחט וכסה ונתגלה פטור מלכסות כסתו הרוח ונתגלה חייב לכסות ואע״פ שבעוד שלא נתגלה פטור מ״מ הדבר ספק במצוה בנראה ונדחה אם יש בה דיחוי שלא להיות חוזר ונראה אם לאו ומתוך כך מחמירין בה ודוקא שלא בברכה וי״מ אף בברכה שכל שהחיוב היה שם בודאי על פרט זה חזר למקומו ואינו דומה מכל וכל לנראה ונדחה שבהדס שלא היה חיובו על זה בפרט:

הלולב אין צריך אגד ומעתה אם אגדו בענביו מרובים מעליו ולקטם אח״כ כשר שאין פוסלין מדין תעשה ולא מן העשוי מהיקש לולב לסוכה שמאחר שאין צריך אגד אין כאן עשוי וא״כ הכל תלוי בדחוי מעיקרו או בנראה ונדחה על הדרך שביארנו ואע״פ שאין צריך אגד מצוה לאגדו מתורת זה אלי ואנוהו מאחר שאין הלולב צריך אגד אם לא תחב את הלולב מערב יום טוב באגד ההדס והוא הקרוי הושענא תוחבו ביום טוב ומותר שאילו היה צריך אגד היה זה תקון המכשירו ונאסר וכן רשאי לאגדו מטעם זה אף ביום טוב ומ״מ דוקא באגד חלוש כעין עניבה בשזירת שני הקצוות שהתרנו במסכת שבת וכל שכן שאוגדו כאגדו של ירק ר״ל בכריכה בעלמא ותוחב ראשו החוט בתוך האגד או בתוך ההושענא כדרך שאוגדין את הירק וכן מה שאמרו בענבים שאין ממעטין ביום טוב דוקא כשהוא מכוין למעטם להכשיר אבל כל שהוא מכוין לאכילה מותר ואע״פ שההדס מוקצה אפשר שהענבים אינם מוקצים או שמא לאכלם למחר וקטימתן מיהא מותרת שמאחר שהענף תלוש מאתמול אין בלקיטת הפרי ממנו כלום והרי מ״מ אינו מתכוין להכשיר וכל שאין מתכוין מותר ואם מפני שהוא מתקן ממילא ופסיק רישיה הוא פירשוה בגמ׳ בשיש לו הושענא אחרת והרי מעשה הבא ממילא להכשיר אין צריך לו ואינו מקבל תועלת או הנאה ממנו וכל שהוא כן אין דין פסיק רישיה מונע היתרו והוא שאמרו במסכת שבת פרק הבונה (שבת ק״ג.) בתולש עולשין ומזרד זרדין שאם לאכילה בכגרוגרת ואם ליפות את הקרקע בכל שהוא ואע״פ שאף כשתולש לאכילה הקרקע מ״מ מתיפה לאו מתכוין ליפות הוא ושאלו בה והא פסיק רישיה ולא ימות הוא ותירצה בדעביד בארעא דחבריה ואע״ג דההיא בדיעבד ובזו אתה מתיר לכתחלה טעם הדבר מפני שזו איסור סופרים ושיש כאן סרך מצוה וא״ת מאחר שכן מה אנו צריכים להושענא אחרת והלא במיחם של נחושת שהעבירו מעל האש ופנהו מן המים שאמרו שמותר ליתן לתוכו מים כדי הפשר שאלו בפ׳ כירה (שבת מ״א:) והלא מצרף והעמידוה כר׳ שמעון כלומר והרי זה אינו מתכון לצירוף ואע״ג דהא ודאי פסיק רישיה הוא במים צוננין והיה לנו לאסור במיחם של נחשת חם שלא יצרף אלא דמשום דצירוף דרבנן שאני ותירצו בה דצירוף אף עיקרו מדרבנן וכדקאמר ביומא (ל״ד:) בעששיות של ברזל היו מחממין מערב יום הכפורים להכניסם למחר במקום טבילתו שאין שבות של צירוף במקדש אבל תיקון אע״פ שתיקון כיוצא בזה מדברי סופרים עיקר התיקון מיהא מדאורייתא ואע״פ שמעשר בשבת ומטביל כליו בשבת בשאין מתכוין מותר אע״פ שעיקר התקון דאורייתא באלו לא נשתנה גופם אבל זו שבכאן נשתנה גופו במיעוט ענביו ויש חולקין לומר דצירוף עששית הוא שאינה תורה אבל צירוף כלי תורה היא וא״כ עיקר הצירוף מן התורה ומדין גמר מלאכה כדין כל מכה בפטיש אלא שזו של מיחם הם מפרשים בה שאין כאן פסיק רישיה שלא כל צד שבנתינת מים מצרפת או שמא כבר צירף כל צרכו ויש שפירש כאן דאית ליה אחריתי כלומר ולא ניחא ליה בהאי תקון וכדאמרינן בצד חלזון ופוצעו בפרק כלל גדול (שבת ע״ה.) שר׳ יהודה מחייב בשתים מפני שסובר פציעה בכלל דישה ולרבנן לא מחייב אלא משום צידה שאין דישה אלא בגדולי קרקע ומקשה וליחייב משום נטילת נשמה שהרי פוצעו עד שמוציא כל דמו והרי ממיתו ותירץ מתעסק הוא אצל נטילת נשמה כלומר ואינו מכוין לכך והקשה והרי פסיק רישיה הוא ומודה ר׳ שמעון וכו׳ ותירץ שאני הכא דכל כמה דחיי טפי ניחא ליה כי היכי דליצלל דמיה כלומר והרי מצטער הוא במיתתו ואע״פ שלענין פסק כך הוא מ״מ לענין פירוש אין זה נכון שזו שבכאן אע״ג דלא מתהני מ״מ לא קשי ליה אבל זו של חלזון קשי ליה ולא עוד אלא שי״מ שם שאף לר׳ יהודה מותר בכל כיוצא בזה שיהא מצטער באותו מעשה העשוי בלא כונה עד שכללו הענין בשלשה דרכים אחד שכל פסיק רישיה שתהא הנאה מגיעתו באותו מעשה אף ר׳ שמעון מודה באיסורו וכל שהוא מצטער עליו אף ר׳ יהודה מודה בהיתרו וכל שאין בו לו הנאה ולא צער לר׳ שמעון מותר ולר׳ יהודה אסור והלכה כר׳ שמעון וכל אלו דוקא בדיעבד ויש לך רביעית לדעתם שמותר אף לכתחלה והוא באיסור סופרים על הדרך שכתבנו ויש חולקים בכללים אלו בקצת דברים וכבר הארכנו בדינים אלו בשני של שבת ובשביעי ממנו ובקצת שאר מקומות:

אע״פ שהתרנו ביום טוב בעצי בשמים לקטמן כדי להריח להיות מקום הקטימה ריחו נודף בהדס של לולב אסור שהרי אף להריח בו אסור וכן אם הוא לח וראוי למאכל בהמה אינו קוטמו לחצות בו שיניו אע״פ שהקצאתו מיוחדת לריח שלא אמרו באתרוג שמאחר שהוקצה לאכילה מותר להריח אלא מפני שאין הריח עושה כלום בגוף המורח וא״ת בהדס שמאחר שהוקצה לריח יהא מותר לקטמו לחצות בו שיניו בעודו לח על הדרך שהתרנו בכל העצים ביום טוב לא שהרי מ״מ הואיל ומוקצה למצותו והקטימה מחדשת היזק בגופה אסור ואין צריך לומר שאסור לענין הכשר כגון לדעת המתירים בהדס ובערבה בקטימת ראש לעשות מאחת שתים כדי להשתמש בשתים: