נגר הנגרר נועלין בו במקדש – פיר׳ נגר שאין בראשו גלוסטרא ואין ניטל באגדו ואין עליו תורת כלי נועלין בו במקדש שאין במקדש משום שבות אבל לא במדינה דכיון דנגר מחזי כבונה ואיכא איסורא דרבנן והיינו כרבי אליעזר דפקק החלון וכדאיתא בפרק כל הכלי׳ מאן תנא נגר הנגרר רבי אליעזר הוא והמונח כלו׳ שאינו קשור בדלת כאן וכאן אסור פרש״י ז״ל משום דאיסורא דאורייתא דה״ל בונה ממש לגרום שאדם נועץ בכתלי׳ והבונה כל שהוא חייב והוצרך רבינו ז״ל לפרש כן משום דאלו ס״ל לת״ק דאין כאן איסור תור׳ הא קי״ל דאין שבות במקדש אבל בתוספו׳ אמרו שאינו נרא׳ לפי שאין בנין דאורייתא בדבר שאין דרכו להסיר כל שעה ופירשוהם דלכ״ע ליכא בהא אלא משום שבות ואע״ג דאין שבות במקדש לא כל השבותין התירו דהא תנן דסדור הקני׳ ונעילתן אינה דוחה את השבת וה״נ אמרינן לקמן גבי חתיכת נבלה ומיהו הא דתנן גבי חזרת רטיה דלכתחלה כאן וכאן אסור וחזרת רטיה ליכא אלא שבות בעלמא ונראה דכל שבו׳ שאין בו צורך גדול במקדש לא התירוהו וכן לא התירו בדבר שנראה כמלאכה דאורייתא או שהוא קרוב לבא לידי איסור תורה הילכך בהא ת״ק גזר במקדש ורבי יהודה לא גזר גמרא בניטל באגדו כ״ע לא פליגי פרש״י ז״ל כשהוא קשור בדלת ותלוי בחבל של קיימא שראוי לטלטלו ע״י דבר אותו חבל ואינו נפסק כ״ע לא פליגי כי פליגי בשאינו ניטל באגדו שהחבל דק ואם היה רוצ׳ ליטלו משם לטלטלו ע״י אותו חבל היה נפסק ר״א סבר כיון שאינו ניטל באגדו ה״ל כמי שאינו קשור בדלת והאי הוא ואין זה מחוור שא״כ היה להם לפרש כן ועוד דכיון דטעמא משום דגלוסטרא אינו ניטל באגדו משוי ליה כלי מ״ל קשור ומ״ל שאינו קשור שהרי נראה דכל שיש תורת כלי עליו לא בעי׳ קשור וכדפרש״י ז״ל גופיה לקמן גבי עשה לו בית יד לפיכך פיר׳ בתוספות וכן פירש הרב רבי ישעיה ז״ל דה״ק באגדו כלי שעשו לו בראשו קשר אחד שהיו נוטלין אותו בקשר ההוא ותולין אותו בכתל כשאר הכלים ולפיכך רבי אליעזר מתיר בו דכלי גמור הוא וכל שהוא כלי לא מחזי כבונה הילכך אף על פי שאינו קשור לא בדלת ולא בעבורא דדשא נועלין בו והא דאמרי׳ לקמן בעובדא דר׳ טבלא דניטל באוגדו הוה ולהכי לא אמר להו ולא מידי אע״ג דאמרי׳ התם דהוי תלוי בעבורא דדשא מעשה שהיה כך היה דבלאו הכי נמי שרי וכן עיקר ומיהו לגבי דלת שבמוקצה וחרקים שבפרצה לא מהני תורת כלי דהא מחצלת וקנקן תורת כלי עליהם ואפ״ה בעי׳ קשור ותלוי דאפילו לרבי יהודה כדכתיב התם וטעמ׳ כדפרישנא התם דכיון שנוטלין שם לזמן מחזי כבונה ואפילו בשנותן שם דבר שיש עליו תורת כלי וזה ברור והקשה הראב״ד ז״ל והיאך אפשר לאסור לנעול בשום נגר ואפילו הוא מונח והא קי״ל כרבנן דשרו תוספת אהל עראי בשבת וזה אהל עראי הוא ותירץ דכל שהוא קשור בדל׳ ואין עליו תורת כלי אינו בנין עראי אלא כבנין קבע לאסר מדרבנן מיהת.

ת״ר כו׳ – ר׳ יהודה כו׳ עד ושומטו ומניחו בקרן זוית ובש״ס מוכח דכל שאינו קשור בדלת עצמה אלא בעבורא דדשא כאלו שומטו ומניחו בקרן זוית דמי ושומטו ומניחו בקרן זוית לאו דוקא ומיהו כל שניטל באגדו או שיש עליו תורת כלי לא בעי קשורה כלל כדכתיב׳ לדעת התוס׳ א״ר אמר רב יהודה כו׳ אמר רבא כו׳ פירש שאף ר׳ יהודה לא התיר אלא בקשו׳ בדלת עצמה דהשתא מוכחא מילתא דלנעילה קאי אפילו כל שקשור במקום אחר ואפי׳ בעבורא דדשא לא מוכחא מילתא ואסור כן פרש״י ז״ל וכן פי׳ רבי ישעיה ז״ל והראב״ד ז״ל פי׳ בו טעם אחר שאינו מחוור כתב הראב״ד ז״ל ואי קשיא לך הלכתא אהלכתא דהכא אמרי הלכה כרבי יהודה ובעי׳ שיהא קשור בדלת ואלו בפרק כל הכלים אמרי׳ הלכה כרשב״ג ואיהו גופיה הוא דאמר דבעינן תורת כלי עליו וסבר לה כרשב״ג בחדא ופליג עליה בחדא דאלו רשב״ג לא בעי תורת כלי ואלו רבי בעי תורת כלי כדאי׳ התם והכא דאיכא תורת כלי עליו א״ר יהודה עלי׳ דלא בעינן קשור וכדבעי׳ למימר גבי שרותה ואסיקא דלקמן ע״כ תורף דבריו ז״ל ונראה שהוא סובר כדברי התוס׳ דכל לא בעינן קשור ותלו אבל דברי הרי״ף ז״ל בפרק כל הכלים טעמ׳ שהוא סובר דאף בשיש עליו תורת כלי בעינן וכדכתיבנא התם בס״ד ודברי התוספו׳ עיקר כדכתיב׳ לעיל רב אויא אקלע לנהרדעא חזייה לההוא נגרה דהוה קטיר בגמ׳ אמר דין לה נטרוקי פרש״י ז״ל זה לא יועיל לנעול בו דקשירת גמי לאו כלום היא וכיון שאינו קשור כמאן דליתיה דמי ומיירי בשהיה קשור בדלת דאלו היה קשור בעבורא דדשא אפילו היה קשור בחבל אינו כלים ומיירי נמי בשאין תור׳ כלי עליו ואינו ניטל באוגדו דבדידהו ואפי׳ מונח נמי מותר לפירש התו׳ בעי רבי זירא נקמז מהו פרש״י ז״ל שהחור באסקופ׳ שנכנס בו נפחת ויוצא הנגר לצד הקרקע ונעץ בקרקע ומשום דמחזי כבונה כשהוא בקרקע ועד השתא איירי כשהאסקופה גבוהה ואין החור נכר בארץ עד שנשמט היינו שנפסק החבל שהוא קשו׳ הוא בדלת והרי הוא נשמע ומונח בקרן זוית כשפותח בו וכן פירש הרב רבי ישעיה ז״ל ואחרים פירשו נקמז כמו נקמץ כלומר שהוא נקמץ בדלת עצמו ויש מהם אצלינו הרבה שמכניסין הנגר בין הבריח המחוב׳ בדלת והדלת ומחברין אל הנגר עץ ה׳ קטן ארכו כשיעו׳ טפח והוא הולך לכאן ולכאן ופעמים שעושין את הנגר למעלה בדלת ופעמים שעושין אותו למטה בדלת וכשעושין אותו למעלה מסבבין את העץ הקטן לצד ה׳ והנגר נופל והדלת נפתח: וכשזוקפין אותו אל הנגר עולה ונכנס בשקוף העליון והדלת נעול וכשעושין אותו למטה מסבבין את העץ מצד ה׳ והנגר נופל ונכנס באסקופה התחתונה והדלת נעל וכשזוקפין אותו אז הנגר נטלה והדלת נפתת וקא מבעיא ליה לרבי זירא כיון שאינו קשור ותלוי והוא יכול לינטל משם כנשמט ומונח דמי או לא וא״ל רב יוסף דהא תניא רבי יהודה אומר נקמז אף על פי שאינו נשמע אסור ואמר שמואל הלכה כרבי יהודה ואמרי׳ וטעמא מאי כלומר מאי טעמא דרבי יהודה וכי פחות הוא מן הנגרר אומן הניטל באגדו שהוא מותר לו ואמר אביי אין טעמא דרבי יהודה בנקמז משום דמחזי כבונה כי הסבוב של אותו עץ ועליית הנגר ופתיחתה ע״י אותו סבוב דומה לתקיעת מזמר ע״כ. והנה בכל הארץ נהגו היתר לפתוח ולנעול בשבת בנגר כזה ונראה דאפילו לפי זה ודאי דכל שהנגר קטן קבוע שם במסמרים כעין שלנו אין בו שום איסור ומנעול בעלמא הוא ולא אסר רבי יהודה אלא כשהוא מהודק שם בלבד אלא בענין שיוכל לינטל והנשמט הוא כל שאינו קשור ומהודק כלל וכן דנתי לפני רבותי ואם עשו לו בית יד מהו פרש״י ז״ל נגר שאינו קשו׳ כלל ועשה לו ביחיד שתחב יתד באמצעיתו ודומה למקבת דהשתא מוכחא מילתא שיש תורת כלי עליו מהו לנעול ואמר ליה כובנה קאמרת כלומר זה ודאי שרי.

ההיא שרותה כו׳ – פירש הראב״ד ז״ל דבי עשרה דאמרי בעלמ׳ הוי שנים צריכין לה ועשרה מסייעין להם לכך דשקלי ליה בי עשרה דאלו היה עשרה צריכין לה אסור שרא ליה רבא לאביי בתוס׳ כתבו וא״ת ומ״ש מחלתא בת תרי הרי דלא שרא ליה רבא לאביי לטלטולי כדאיתא במסכת שבת ותירצו דהתם בחלתא אין דרכם לטלטלה והילכך כל שגדולה ע״י אדם קובע לו מקום ואסור לטלטל בשבת אבל כאן שדרכם לטלטלם כל שעה לסגור הדלת אף בשבת מטלטלין כיון שיש תורת כלי עליה וכענין שאמרו בפמוטות של בית רבי דאפילו ניטלין בעשרה בני אדם מטלטלין אותן בשבת וכן עיקר ורש״י ז״ל כן פי׳ שהיה בה משוי לעשרה בני אדם מטלטלין אות׳ בשבת וכן עיקר. זו תורת כלי עליה פרש״י זכרונו לברכה שהיתה ראויה לישב עליה.

זיל ברוך בורייה ושייר בה טפח – שתסתלק המחצלאות מעליהם ערב של ערב שבת לא תסלקנה כלה משם אלא הוי גללו וכורך מעל הגג ושייר בה טפח פירש דלהוי עליה שם אהל ולמחר פשטה עליה והוי תוספת אהל ושרי עכ״ל ז״ל: וכתבו בתוספו׳ שנראה מן הלשון הזה שהוא אומר שלא יהדק בכך המחצלת הרבה ויעשה בענין שיהא ברחב העגול טפח באהל ואמרו בתוספו׳ דשייר בה טפח לא משמע הכין אלא שייר טפח חוץ מן הכריכה קאמר אבל חוזר העיגול ולא מחזי כאהל ולמחר כשהיא פורסה לא מחזי כמוסיף אלא כעושה אהל לכתחלה וכן עיקר ונראה שאף לשון רש״י ז״ל אפשר להלום כפי׳ הזה.

וילון מותר לנטותו. ומותר לפרקו בשבת – פי׳ הרב רבי ישעיה ז״ל בפרק תולין שהוילון אינו עשוי לצל כדי שיהא חשוב אהל אלא שמעמידין אותו כנגד הפתח לצניעות בעלמא או להגן מן השמש והרוח לפיכך מותר שאינו נקרא אהל אלא מלמעלה וכשהוא עושה מן הצד בעבור מחיצה כגון במחיצות סוכה או ברשות היחיד דודאי חייב מדרבנן משו׳ בונה אבל לצניעו׳ בעלמא או להגן מן הרוח והשמש מותר שאין אהל אלא מלמעלה עכ״ל ז״ל.

כילת חתני׳ מותר – פירש נקט כילת חתנים מפני ששאר כילו׳ על הרוב הן פירושו׳ ע״ג קנופות שיש לד׳ רגלים ויש להם גג והוי אהל אבל כילת חתנים היא ע״ג נקיטין והכילה משופעת לכאן ולכאן כמין ואין לה גג ולא אמרן אלא בשפועה טפח פרש״י ז״ל כי כשתמדוד למטה שתחתיה מכנגד אמצעית הכילה עד שפת היריעה שהוא בצד המטה לא תמצא שם טפח ולפיכך מותר דהוי כלה כדופן ואין כאן אהל כלל אבל אם הרחיבה בכדי שיש טפח מכנגד אמצעיתה ועד מקום שפת הכילה הוי השפוע חשוב כאהל דשפועי כאהלים דמי והקשה הוא ז״ל כי היאך אפשר שלא יהא ברחב המטה שני טפחי׳ ותירץ כי המטה רחבה כמשפטה ונקלטין הרבה יוצאין לשני ראשיה ועולין למעלה סדורין אחד נמוך ואחד גבוה וקנים נתונים מנקלטה שבראש׳ לנקלט׳ שברגליה ופירש על המטה שתים שלש כילות קטנות סמוכות שאין בכל אחת טפח. וכתבו בתוספו׳ כי לדבריו ז״ל אע״ג דאין בין זו לזו ג׳ טפחים מותר לעשותן ואע״ג דלעיל גבי כיפי דארב׳ אמרינן דכיון שהן פחו׳ משלשה מצטרפין למהוי אהל דכל פחו׳ משלשה כלבוד דמי. התם הואי לקולא להתיר תוספת אהל עראי דחשבינן להני דעבידי מבעוד יום שנצטרפו ונעשו אהל ויהא מותר להוסיף עליה׳ אבל לחשבן כאהל למי שבא לפרשן כן בשבת לא אמרינן שיצטרפו בפחות משלשה להיות אהל עראי שא״כ אסור למתוח שני חוטין תוך שלשה טפחים משום עשיית אהל ואין זה עולה על הדעת. ויש מרבותי הצרפתים זכרונו לברכה שפירש דמשכחת לה אפילו בכילה אחת ובמטה א׳ שהיא רחבה וה״ק והוא שאין בשיפועה שלמעל׳ מעשר׳ טפחים טפח אחד ואף על גב דלמטה מעשרה טפחים מתרחב השפוע ליותר מטפח אין בכך כלום לפי שאין חשיב טפח אהל בפחו׳ מגוב׳ עשר׳.