×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) לִסְפֵק דְּרוּסָה.
The Gemara responds: The halakha is necessary for a case in which it was uncertain whether an animal was clawed by a predator. If the animal was in fact clawed, the gullet would have become red. Since the outer lining is always red, the gullet must be checked on the inside to ascertain whether it is still white.
רי״ףרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
{בבלי חולין מג ע״ב-מד ע״א} תרבץ1 הושט שניקב במשהוא טרפה ולאו2 מקום שחיטה הוא הי ניהו תרבץ הושט רב ביבי [בר אביי]⁠3 אמר4 כל שחותכו ועומד במקומו זה הוא תרבץ הושט כל שחותכו וקווץ5 זה הוא ושט6 עצמו. (אמ׳ ר׳7) יונה אמר ר׳ זירא מבלעתא וכמה אמר רב אויה8 פחות משעירתא9 ועדיף מחטתא ואסקנה למעלה דלא חזי לשחיטה בושט עד כמה10 אמר רב נחמן עד כדי תפיסת יד. {הלכות גדולות11} ופרשי לה רבנן כדי שיתפוש בשתי אצבעותיו למטה עד כמה הוא מקום שחיטה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה12 עד כדי שיסעיר13 ושט14 פיר׳ יסעיר15 דקאיי פירצי פירצי דדאמי לכרסא. ובקנה קימא לן דמקום16 שחיטה משיפוי כובע ולמטה עד כנפֵי17 הריאה18 התחתונה שהיא עליונה19 כשמעמידה הטבח
1. תרבץ: גקיד: ״תרבוץ״. דפוסים: תורבץ. וכן בהמשך שם, בהתאם לתלמוד דפוס.
2. ולאו: דפוסים: אע״ג דלאו.
3. בר אביי: גא, גלג, גקיד, גקטו, כ״י פריס, דפוסים. חסר בכ״י א, גקמז, גקמח.
4. אמר: חסר ב-גקיד, דפוס קושטא.
5. וקווץ: כ״י פריס: ״וכויץ״. דפוסים: וכווץ.
6. תרבץ הושט, ושט: גקמז: ״תרבץ, הוושט״.
7. אמ׳ ר׳: בדפוסים רק; ר׳. חסר ב-גא, גלג, גקיד, גקטו, גקמז, גקמח, כ״י פריס, ערוך (בלע).
8. אויה: כ״י פריס: ״אדא״.
9. משעירתא: וכן גקיד. גא, גקטו, גקמט, דפוסים: ״משעורתא״. כ״י פריס: ״משערתא״.
10. כמה: גקיד: ״כמה הוא״.
11. בשמו בתוספות כאן, מד ע״א ד״ה כדי.
12. אבוה: גקמח, דפוסים: ״אבהו״.
13. שיסעיר: וכן ב-גא, גלג, גקיד, גקטו, גקמח, אשכול. כ״י פריס, דפוסים: שישעיר, וכן ברמב״ם משנ״ת הל׳ שחיטה (א:ה), עיטור הל׳ שחיטה, וברא״ש.
14. ושט: כ״י פריס: ״הוושט״.
15. יסעיר: וכן גא, גקטו, גקמח, גקמט. גקיד: ״כדי שיסעיר ושט״. דפוסים: ישעיר. חסר בכ״י פריס.
16. דמקום: חסר ב-גקטו.
17. כנפֵי: וכן בכ״י פריס, ר״י אלמדארי, דפוסים. גא, גלג, גקיד, גקטו: ״כנף״, כברמב״ם הל׳ שחיטה (א:ז).
18. הריאה: וכן דפוסים. גא, גלג, גקיד, גקטו, כ״י פריס: ״ריאה״.
19. עליונה: דפוסים: העליונה.
לספק דרוסה – כגון הנך דאיכא למיחש להו כדלקמן איהו קשתיק ואינהו קא מקרקרן ואמרינן לקמן (דף נג:) דרוסה שאמרו צריכה בדיקה ואינה אסורה עד שיאדים כנגד החלל ובסימנים עד שיאדימו הסימנים עצמן ולא שניקב אלא שהארס מאדים הסימן ומחלחל ויורד לחללו ובוושט אינו ניכר האדמימות אלא מבפנים שהעור לבן.
לספק דרוסה. כגון הנך דאיכא למיחש להו שמא נדרסו, כדאמרי׳ לקמן שנכנס הארי לתוכן וחזינן שהארי שותק והבהמות גועות ונוהמות, וכיון שהארי שותק נראה שמלא חפצו בהן ודרסן בצפרניו. ואמרי׳ לקמן דרוסה שאמרו, צריכה בדיקה מכפא דמוחא ועד אטמא, שאם האדים הבשר לבדו כנגד בני מעים, טרפה, לפי שמחמת הארס האדים הבשר, ומחלחל ויורד לבית חללו ונוקב הכל. ושיעור האדמימות כשיעור נקב, שהוא במשהו, לפי שסופו לינקב, ולא בעינן שיאדימו בני מעים עצמן. ובסימנין נמי אם היה מאדים הבשר כנגד הסימנין, אסורה, ואע״פ שלא האדימו הסימנין עצמן, ולא היה צריך לבדוק אחד מהם, לא ושט ולא קנה, דאפי׳ בקנה דאזלינן ביה לענין נקב עד הרוב, אבל בדריסה משערינן במשהו, משום דזיהרא מיקלא קלי כל סביביו, ולא ישאיר בו דבר. ואם קודם שנכנס לתוכו הארי, או החולדה בתוך העופות, נקלף העור מעל הסימנין על ידי אדם, דלא מיפסלא בכך, ואחר כך נכנס הדורס בתוכן, צריך שיבדוק הסימנין עצמן. וקמ״ל רבה השתא, שאע״פ שיכול לבדוק הקנה מבחוץ אם האדים אע״פ שלא ניקב, אבל הושט אין יכול לבדוק מבחוץ, לפי שהארס אדום והעור אדום, אלא יהפכנו ויראה אם האדים העור הלבן אם לא. וכיון שלא האדים מבפנים ליכא למיחש שמא האדים בעור החיצון וסופו להנקב הפנימי כדאמרינן שאם האדים הבשר כנגד הסימנין דאסורה אע״פ שלא האדימו הסימנין עצמן, לפי שזה איפשר שעור ובשר יפסיקו הארס לפי שעה שלא עבר מיד לסימנין או לבני מעים, אבל זה אי אפשר שעור החיצון לבדו יעבור הארס ולא יגיע לפנימי, דכלהו שני העורות במקום אחד בלא בשר קיימי, ואעפ״כ עובר הארס ומגיע לבשר, כל שכן שיש לו לעבור שני עורות הושט שיאדימו מבפנים, וכיון דלא אשכחינן, לא חיישינן.
וכשאמ׳ התלמוד לספק דרוסה, הוא הדין דמצי אמ׳ לודאי דרוסה, דאפי׳ ודאי דרוסה סגי לה בבדיקה.
אחר שעור חיצון אדום הוא אם בא לפנינו עוף שהוא ספק לנו אם נדרס בצוארו אם לאו כגון שראינו שבעל ארס נכנס לשם ואנו צריכים לבדוק אם נמצא שום אדמימות בסימן אם לאו אין לושט בדיקה מבחוץ אלא מבפנים ובבהמה אין תיקון ובעוף בודק את הקנה ושוחטו ואחר כך בודק הושט מבפנים ואם לא נמצא בו דם או אדמימות כשר ואע״פ שאם נדרסה כנגד חלל גוף ר״ל שהאדים בשר שכנגד פנים טרפה דזיהרא מקלא קלי וסופו לנקוב המעין בסימנין מיהא אין טורפין אותן בהאדמת בשר שכנגד הסימנין שהסימנין קשים הם אצל דריסה וגדולי לוניל עם גדולי פורווינצא מחמירים בה ולא נראו דבריהם הא כל שהאדימו הסימנין טרפה אפי׳ בקנה דזיהרא מיקלא קלי רובו או כלו וענין זה אף בודאי דרוסה כן ר״ל שראינו שבעל ארס דרסו בצואר אלא שלפי דרכו לימד שחוששין לספק דרוסה ויש מי שאומר שאף אצל ספק נקב אין לו בדיקה מבחוץ ויש שואלין בה אם כן היאך אתה מוצא ניקב זה בלא זה כשר והלא ניקב פנימי שמא אף החיצון ניקב ואינו ניכר בו ואם תאמר שלא נאמר כן אלא בניקב חיצון ופנימי קיים הרי סתם אמרוה וכן שואלים כן אף בספק דרוסה שאם לא מצא אדמימות בפנימי שמא מ״מ החיצון נדרס ואינו ניכר אלא שזו לדעתי אינה שאלה שהעור הפנימי דק הרבה ואי אפשר שידרס החיצון ולא יראה בפנימי ואף בראשונה יש לומר שאף החיצון לבן מצד פנים וכשהופכו ניכר בו הנקב ונמצא שהוא צריך להפריד העורות זה מזה בודק אם יש קורט דם בפנימיותו של חיצון וכבר ביארנו ענין זה ככל הצורך בפרק שני:
לענין ספק דרוסה על ידי צפורני חיה טורפת, שצריך לבדוק אם הוושט האדים מחמת הדריסה, שבודקים דווקא מן הצד הפנימי שהוא לבן. מסופר,
The Gemara responds: The halakha is necessary for a case in which it was uncertain whether an animal was clawed by a predator. If the animal was in fact clawed, the gullet would have become red. Since the outer lining is always red, the gullet must be checked on the inside to ascertain whether it is still white.
רי״ףרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) הָהִיא סְפֵק דְּרוּסָה דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּה הֲוָה קָא בָּדֵיק לֵיהּ רַבָּה לְוֶושֶׁט מֵאַבָּרַאי אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי וְהָא מָר הוּא דְּאָמַר וֶושֶׁט אֵין לוֹ בְּדִיקָה אֶלָּא מִבִּפְנִים אַפְכֵיהּ רַבָּה וּבַדְקֵיהּ וְאִישְׁתְּכַח עֲלֵיהּ תְּרֵי קוּרְטֵי דְּמָא וְטַרְפַהּ וְרַבָּה נָמֵי לְחַדּוֹדֵי לְאַבָּיֵי הוּא דְּבָעֵי.

The Gemara recounts the case of a certain animal concerning which it was uncertain whether it was clawed by a predator, which came before Rabba. Rabba was checking its gullet from the outside. Abaye said to him: But isn’t it you, Master, who says: The gullet may be inspected only from the inside? Rabba turned over the gullet and checked it from the inside, and found on it two drops of blood, and deemed it a tereifa due to clawing. The Gemara notes: And Rabba as well desired only to sharpen Abaye by inducing him to ask. He did not forget his own statement.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילההשלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולא היא רבה לחדודי לאביי כו׳ כלומר רבה לא בדקיה מבחוץ אלא בשביל אביי אם יאמר לו שום דבר:
ההיא ספק דרוסה וכו׳ – אם עוף היה בודק הקנה תחלה כדאמרינן בפרק שני (לעיל כח.) ושחט הקנה והכשירו ואח״כ בדק הוושט ואם בהמה היא נמי אית בה תקנתא דבשלמא גבי נקב איכא למימר דילמא במקום נקב שחט אבל גבי דרוסה כיון דמקומו מאדים אפילו שחט בו יש היכר במשהו.
קורטי דמא – שחילחל הארס ונכנס.
לחדודי לאביי – כדי שישאל.
סימן רכז
וכן אם הוושט ספק דרוס שאנו רואים הבהמה צוארה מלוכלך בדם, או העוף, ואין אנו יודעים אם חיה דרסה או בקנה נתחככה, אין לו בדיקה מבחוץ לעור האדום שאין ניכר, אלא מבפנים בעור הלבן ששם ניכר, וצריך להופכו ולבודקו.
ההיא ספק דרוסה – פירש בקונטרס דבבהמה נמי איכא תקנתא דבשלמא גבי נקב איכא למימר דלמא במקום נקב שחט אבל גבי דרוסה כיון דמקומה מאדים אפי׳ שחט בה יש היכר במשהו ולפי מה שפירשתי בפ״ב (לעיל דף כח.) גבי בר אווזא דקאמר נשחטיה לוושט דלמא במקום נקב שחיט דבספק דרוסה איירי לא יתכן לומר כן.
ההיא ספק דרוסה. כענין שפירשתי. ובעוף מיירי, דסגי ליה בסימן אחד, ובדקו הקנה קודם שחיטה ולא מצאו בו שום אדמימות בעוף, ושחטוהו בקנה, והוצרכו לבדוק הושט אחר שחיטה ולהפכו אם ימצא שום אדמימות. אבל בבהמה ליכא שום תקנתא, דדילמא במקום האדמימות קא שחיט ולא יהיה ניכר גם מבפנים.
לחדודי לאביי. כדי שישאל.
ההוא ספק דרוסה דאתא לקמיה (דרבא) [דרבה] סבר למבדקיה (הוא) [הוה] בדיק לה (רבא) [רבה] מבחוץ אמר ליה אביי והא מר הוא דאמר ושט אין [לו] בדיקה מבחוץ אלא מבפנים אפכיה ובדקיה ואשכח ביה כתרין קורטי דמא וטרפה. פירוש האי ספק דרוסה עוף הוה ובדק בקנה שחטיה והדר בדק בושט, אבל בבהמה ספק דרוסה אין לה תקנה. ורבינו שלמה ז״ל פירש דאפילו בבהמה נמי אית בה תקנתא, דבשלמא גבי נקב [איכא] למימר דילמא במקום נקב קא שחיט אבל גבי דרוסה כיון דמקומו מאדים אפילו שחט יש בה היכר משהו, ולא נהיר.
ההיא [אותה] ספק דרוסה דאתאי לקמיה [שבאה לפני] רבה, הוה קא בדיק ליה [היה בודק אותו] רבה לוושט מאבראי [מבחוץ]. אמר ליה [לו] אביי: והא מר הוא דאמר [והרי אדוני עצמו הוא שאמר]: וושט אין לו בדיקה אלא מבפנים! אפכיה [הפך אותו] רבה את הוושט ובדקיה [ובדק אותו] מצידו הפנימי, ואישתכח עליה תרי קורטי דמא [ונמצאו עליו שתי טיפות דם], וטרפה [והטריף אותה] כדין דרוסה. ומעירים: ורבה נמי לחדודי לאביי הוא דבעי [גם כן לחדד את אביי הוא שרצה], לעורר אותו לשאול, ולא משום ששכח או טעה.
The Gemara recounts the case of a certain animal concerning which it was uncertain whether it was clawed by a predator, which came before Rabba. Rabba was checking its gullet from the outside. Abaye said to him: But isn’t it you, Master, who says: The gullet may be inspected only from the inside? Rabba turned over the gullet and checked it from the inside, and found on it two drops of blood, and deemed it a tereifa due to clawing. The Gemara notes: And Rabba as well desired only to sharpen Abaye by inducing him to ask. He did not forget his own statement.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילההשלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אָמַר עוּלָּא יָשַׁב לוֹ קוֹץ בַּוֶּושֶׁט אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא הִבְרִיא.

Ulla says: If a thorn sat in the animal’s gullet but did not perforate the outer lining, one need not be concerned that perhaps it perforated the outer lining beforehand and the perforation healed and a scab formed over it, in which case the animal would be a tereifa, as stated above. Rather, one assumes that the thorn never perforated the outer lining and the animal is kosher.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ישב לה קוץ בושט – כלומר נעץ לה קוץ בושט כשרה אין חוששין שמא הבריא כלומר שמא נקב לשון וברא אותם בחרבותם:
ישב לו קוץ – כגון שאכל קוץ ונתחב לתוך הוושט ואינו נראה נקובתו מבחוץ וקורט דם אין בה בפנים.
אין חוששין – שמא נקב היה והבריא והוה קרום שעלה מחמת מכה בוושט ואינו קרום. ואני שמעתי והבריא לשון ניקב כמו וברא אותם בחרבותם (יחזקאל כג).
ואמר עולא ישב לה קוץ בוושט כשירהא אין חוששין שמא עבר וניקב והבריא וקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום, דכולהו עיזי ברייתא קוצי אכלןב.
א. פסק כעולא והו״ד ברא״ש ומשם בטור סי׳ לג ודלא כהרי״ף והרמב״ם ושא״ר. עי׳ טוב״י שם. ועי׳ מה שהקשה על שיטת רבינו בפלתי שם סקי״ד ומה שישב בנחל אשכול עמ׳ 55 אות טו. [הרא״ש כאן כתב ורבינו אליעזר בר נתן זקיני פסק כעולא והביא ראיה ממחט שנמצאת בעובי בית הכוסות וכו׳. ובספרנו לא נמצא, ונמצא בראבי״ה עמ׳ קג (לא בשם רבינו). ועי׳ עוד שהביא הרא״ש בשם רבינו וליתא לפנינו ונמצא בראבי״ה, להלן סי׳ רלב].
ב. בגמרא אמרינן ישב איתמר אבל נמצאת לא איצטריך ליה לעולא דכולהו חיוי ברייתא קוצי אכלן, ופשטות הגמ׳ דקאי טעם זה על נמצא, דנמצא לא איצטריך עולא לאשמעינן דכולהו חיוי וכו׳. וכ״ה בראשונים. ורבינו לכאורה מפרש פירוש חדש בסוגיין: ישב איתמר, אבל נמצאת לא איצטריך ליה לעולא, [ולא פירשה הגמרא למה, דפשיטא היא] ולמה לא חיישינן לישב דכולהו חיוי ברייתא קוצי אכלן. ואם תאמר שדילוג כאן וחסר דין נמצא וקאי על נמצא, למה ליה לרבינו להביא כל זה אחר שפסק בפשיטות דגם ישב כשרה.
ישב לו קוץ בוושט – פירש בקונטרס וקורט דם אין בו מבפנים ונראה דאין לחוש אפילו יש מבפנים אם אין מבחוץ כיון דלא חיישינן שמא הבריא.
ישב לו קוץ בושט. כגון שאכלה קוצים ונתחב אחד מהן לתוך הושט אבל אינו נראה נקב מבחוץ, וקורט דם נמי אין מבפנים. שאם היה בקוץ קורט דם, נראה שניקב הפנימי, וכיון שניקב הפנימי יש לחוש שגם החיצון ניקב ואינו ניכר, ולא היה חולק אדם בזה.
חוששין שמא נקב היה והבריא. והוה ליה קרום שעלה מחמת מכה בושט, ואינו קרום. ויש מפרשין הבריא לשון נקב, כמו וברא אתהם בחרבותם, או מלשון ברא, תרגום חוץ.
וצריך עיון אמאי חיישי׳ כיון דליכא קורט דם, דהא במחט שנמצא בעובי בית הכוסות אמרינן שאם אין שם קורט דם בידוע שהוא לאחר השחיטה, כלומ׳ לאחר השחיטה ניקב, שאם היה לפני השחיטה כיון דאיכא מידי למיסרך, מיסרך הוה סריך קורט דם עליה, הכא נמי נימא קודם שחיטה לא הוה הקוץ אלא נמצא, ולבסוף אחר שחיטה נתיישב שם ונתחב.
אמר עולא ישב לה קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא. ומאי שנא מספק דרוסה קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה, ומדאפסיקא הלכתא לקמן (חולין נג:) דחוששין לספק דרוסה איבטילה לה מימרא דעולא, וקיימא לן דישב לה קוץ בושט חוששין שמא הבריא, ודוקא ישב אבל נמצא לא, כדאמר רב כהנא בסמוך ישב אתמר אבל נמצא לא איצטריכא ליה לעולא, מאי טעמא כולהו עיזי בריאתא קוצי אכלן ואין חוששין שמא הבריא, פירש רש״י ז״ל: אין חוששין שמא נקוב היה מבחוץ והבריא והוה ליה קרום שעלה מחמת מכה בושט ואינו קרום כיון שאינו נראה נקוב מבחוץ וקורט דם אינו נראה מבפנים. ותמיה לי דאם כן משמע מדפרכינן עליה דעולא מספק דרוסה, ואיצטרכינן לדחוקי ולמימר על כרחין דעולא דאית ליה הכי אית ליה דאין חוששין לספק דרוסה, אלמא לדידן דקיימא לן דחוששין לספק דרוסה חוששין נמי דשמא ניקב, ועלה בו קרום, ואם כן תיקשי לן מאי שנא ממחט שנמצאת בריאה דקיימא לן כרבנן דמכשרי לקמן (חולין מח:) כדאיתא קמן ובנפיחה ולא חיישינן שמא ניקב והבריא, ועוד דרבינו ז״ל פירש גבי מאי שנא מספק דרוסה דבעיא בדיקה והכא לא אפשר למבדקה דנקב משהו בושט אינו ניכר מבחוץ, דאלמא אם היה אפשר לבדקו לא היינו חוששין לה שמא העלתה מכת קרום. לפיכך נראה כלשון האחרון שכתב רבינו ז״ל ששמע הבריא לשון נקב כמו וברא אתהן בחרבותם (יחזקאל כג, מז). וכן פירש רבינו אלפסי ז״ל. ולפי מה שכתבתי בשם רבינו הרב ז״ל דנקב שמקומו ניכר מבפנים כנגדו יש לו בדיקה מבחוץ אפילו בושט [א״כ] אין חוששין לו, (ו)⁠אין צריך בדיקה קאמר, ולית הלכתא כותיה, וצריך בדיקה, ובבדיקה מיהא סגיא ליה.
ומה שכתב רש״י ז״ל באין שם קורט דם מבפנים קאמר, אינו נראה לרבותי׳ בעלי התוס׳ ז״ל דבכהאי גוונא לכולי עלמא אין חוששין לו כדאמרינן לקמן (חולין נ:) גבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות לא נמצא עליה קורט דם בידוע שהיא אחר שחיטה, דכיון דאיכא מחט אם איתא דקודם שחיטה הוה מסרך הוה סריך, וכדבריהם נראה. אלא דקיימא לן דבשמעתין ודאי משמע כדברי רש״י ז״ל מדאמר ההוא מרבנן קמיה דרב כהנא נמצא אתמר אבל יושב חיישינן, דמשמע דישב דומיא דנמצא, מה נמצא שאין בו קורט דם אף ישב בלא נמצא עליו קורט דם, שאם אין אתה אומר כן ליפלוג בישב עצמו בין נמצא עליו קורט דם ללא נמצא עליו קורט דם, אלא ודאי לכאורה משמע דמאן דחייש לה אף בלא נמצא עליו קורט דם חייש, והדין נותן לחלק בין ושט לשאר מקומות, דוושט כיון שאוכלין ומשקין עוברין דרך שם במהירות ובשטיפה אין מניחין לדם להתיבש במחט כלל, אבל בית הכוסות אף על גב דאיכא אוכלין ומשקין כיון (דשני תיתי) [דשכני תותייהו] (דמנח נייחא) ואין שוטפין שם הדם במקומו מתיבש ומסתרך סביבות המחט כנ״ל.
אמר עולא: אם ישב (נתחב) לו, לבעל חיים קוץ בוושט מצידו הפנימי, ואין רואים סימן של נקב בעור החיצון — אין חוששין שמא ניקב עד לחוץ והבריא, ובאמת טריפה היא, כמבואר לעיל, שקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום. אלא מניחים שניקב רק העור הפנימי, והוא כשר.
Ulla says: If a thorn sat in the animal’s gullet but did not perforate the outer lining, one need not be concerned that perhaps it perforated the outer lining beforehand and the perforation healed and a scab formed over it, in which case the animal would be a tereifa, as stated above. Rather, one assumes that the thorn never perforated the outer lining and the animal is kosher.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) (דָּרַס חֲתִיכוֹת בְּסַכִּין טְמֵאָה סִימָן).

The Gemara provides a mnemonic for the following questions with regard to Ulla’s statement: Clawed, pieces, with a knife, ritually impure.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

(דרס חתיכות בסכין טמאה, סימן לשאלות הבאות על עולא).
The Gemara provides a mnemonic for the following questions with regard to Ulla’s statement: Clawed, pieces, with a knife, ritually impure.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וּלְעוּלָּא מ״שמַאי שְׁנָא מִסְּפֵק דְּרוּסָה קָסָבַר עוּלָּא אֵין חוֹשְׁשִׁין לִסְפֵק דְּרוּסָה.

The Gemara asks: But according to Ulla, given that this is a case of uncertainty, in what way is it different from a case of uncertainty as to whether an animal was clawed, where the animal must be checked and cannot be presumed kosher? The Gemara responds: Ulla holds that one need not be concerned with regard to an uncertainty as to whether the animal was clawed.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלמא קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה – שהכא מיקל בספק דרוסה:
מאי שנא מספק דרוסה – דמשום דעל אריא בינייהו אמרינן שמא דרס ומצרכינן ליה בדיקה והכא לא אפשר למיבדקה דנקב משהו בעור חיצון של וושט לא מינכר.
קסבר אין חוששין לספק דרוסה – דפלוגתא דרב ושמואל היא בפרקין (חולין נג.).
קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה – לקמן (דף נג:) פסקינן דחיישינן לספק דרוסה ואם כן ישב לו קוץ בוושט חוששין נמי שמא הבריא ואם תאמר ואמאי נימא נשחטה הותרה כדאמרינן בפ״ק (לעיל ט.) גבי בא זאב ונטל את בני מעיים והחזירן כשהן נקובים וכי תימא שאני הכא שנולדה ספיקא מחיים הא אמר בפ׳ ד׳ אחין (יבמות דף ל: ושם) ואילו גבי גירושין ספק קרוב לה ספק קרוב לו לא קתני פירוש ומותרת צרת ערוה לשוק בלא חליצה ומפרש טעמא משום דאשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ואל תאסרנה מספק אלמא השתא דמת בעלה מוקמינן לה בחזקת מה שהיתה בחיי בעלה קודם שזרק גט לערוה והכא נמי כי נשחטה נעמידנה בחזקת מה שהיתה קודם שנולד בה ספק דרוסה והעמידנה בחזקת שאינה דרוסה וי״ל דשאני הכא דדרוסה שכיחא והא דאמרינן לקמן (דף נג.) גבי ארי שנכנס לבין השוורים ונמצא צפורן על גבו של אחד מהם כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי תורא אחזקיה רב לטעמיה דאמר אין חוששין לספק דרוסה אבל למ״ד חוששין לא מוקמינן ליה אחזקיה התם נמי דמי לתלות יותר בדרוסת ארי כמו בספק דרוסה בעלמא.
ושואלים: ולעולא הרי ספק הוא, ומאי שנא [במה שונה] הדבר מספק דרוסה, שצריכה בדיקה, וכל עוד לא נבדקה הריהי אסורה באכילה? ומשיבים: קסבר [סבור] עולא שאין חוששין לספק דרוסה.
The Gemara asks: But according to Ulla, given that this is a case of uncertainty, in what way is it different from a case of uncertainty as to whether an animal was clawed, where the animal must be checked and cannot be presumed kosher? The Gemara responds: Ulla holds that one need not be concerned with regard to an uncertainty as to whether the animal was clawed.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וּמַאי שְׁנָא מִשְּׁתֵּי חֲתִיכוֹת אַחַת שֶׁל חֵלֶב וְאַחַת שֶׁל שׁוּמָּן הָתָם אִיתַּחְזַק אִיסּוּרָא.

The Gemara asks: And in what way is this case different from a case where there were two pieces of fat before a person, one of forbidden fat and one of permitted fat, and the person ate one piece but does not know which one, where the halakha is that one must bring a provisional guilt offering due to the possibility that he consumed forbidden fat? Evidently, one may not presume that an item is permitted in a case of uncertainty. The Gemara responds: There, one finds a presumption of prohibition, since one of the pieces is certainly prohibited. Here, with regard to the thorn, there is no presumption of prohibition.
רי״ףרש״יתוספותרמב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משתי חתיכות – שאם אכל אחת מהן ואינו יודע איזו היא דמביא אשם תלוי על הספק.
הכא לא איתחזק איסורא – שישיבת קוץ בלא נקיבה אין כלום.
שאני התם דאיתחזק איסורא – ובחתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן ואע״ג דלא איתחזק איסורא לא איתחזק נמי היתרא אבל הכא מעיקרא היתה בחזקת כשרה.
ומאי שנא משתי חתיכות. איכא דקשיא ליה ותקשי ליה מחתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן שאסורהא, לא מיבעיא לר׳ אליעזר דמחייב עלה אשם תלויב, אלא אפילו לרבנן דפטרי, איסורא מיהא איכא, ואע״ג דלא אתחזק איסורא. ולאו קושיא היא, דהתם לא אתחזק היתירא כלל, אבל הכא היא גופה בחזקת היתר מנקב היתה עומדתג.
א. כריתות יז, ב.
ב. שם.
ג. כ״כ תוד״ה שאני.
ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] ספק זה משתי חתיכות שהיו לפני אדם, אחת של חלב (שומן אסור באכילה) ואחת של שומן מותר, ואכל אחת מהן ואינו יודע איזו, שצריך להביא קרבן לכפרה שמא אכל איסור. ומכאן שיש להימנע מלאכול ספק איסור! ומשיבים: התם איתחזק איסורא [שם הוחזק האיסור], ברור לנו שיש שם חתיכה אסורה, אבל כאן לא הוחזק כל איסור.
The Gemara asks: And in what way is this case different from a case where there were two pieces of fat before a person, one of forbidden fat and one of permitted fat, and the person ate one piece but does not know which one, where the halakha is that one must bring a provisional guilt offering due to the possibility that he consumed forbidden fat? Evidently, one may not presume that an item is permitted in a case of uncertainty. The Gemara responds: There, one finds a presumption of prohibition, since one of the pieces is certainly prohibited. Here, with regard to the thorn, there is no presumption of prohibition.
רי״ףרש״יתוספותרמב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וּמַאי שְׁנָא מֵהַשּׁוֹחֵט בְּסַכִּין ונמצא׳וְנִמְצֵאת פְּגוּמָה הָתָם אִיתְיְילִיד לַהּ רֵיעוּתָא בְּסַכִּין.

The Gemara asks: And in what way is the case of the thorn different from the case of one who slaughters with a knife that was previously checked for flaws but was then found to be notched after the slaughter? In that case, it is uncertain whether the notch existed at the time of slaughter, yet the animal is prohibited. The Gemara responds: There, a deficiency was born in the knife. Accordingly, one must be concerned that it was notched beforehand as well. By contrast, the wall of the gullet is currently intact, and one may therefore presume that it was intact beforehand as well.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

השוחט בסכין – בדוקה דלא איתחזק איסורא קודם שחיטה.
איתיליד ריעותא – ואי לא איתחזק ברישא הא איתיליד לבסוף. אתחזק שייך למימר במידי דמעיקרא איתייליד שייך למימר במידי דלבסוף.
ושואלים: ומאי שנא [ומה שונה] הדבר מהשוחט בסכין שלא נבדקה לפני השחיטה, ונמצאת פגומה לאחר שחיטה, שהבהמה אסורה, שמא היתה הסכין פגומה בשעת השחיטה? ומשיבים: התם איתייליד לה ריעותא [שם נולדה ריעות, פגם] בסכין, שיש לפנינו פגימה שאם היתה בה מתחילה הריהי טריפה, אבל בקוץ התחוב בוושט — הרי אין לפנינו נקב בצד החיצון. ושואלים:
The Gemara asks: And in what way is the case of the thorn different from the case of one who slaughters with a knife that was previously checked for flaws but was then found to be notched after the slaughter? In that case, it is uncertain whether the notch existed at the time of slaughter, yet the animal is prohibited. The Gemara responds: There, a deficiency was born in the knife. Accordingly, one must be concerned that it was notched beforehand as well. By contrast, the wall of the gullet is currently intact, and one may therefore presume that it was intact beforehand as well.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וּמַאי שְׁנָא מִסְּפֵק טוּמְאָה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד דִּסְפֵקוֹ טָמֵא וְלִיטַעְמָיךְ נִידַמְּיֵיהּ לִסְפֵק טוּמְאָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים דִּסְפֵקוֹ טָהוֹר אֶלָּא הָתָם הִלְכְתָא גְּמִירִי לַהּ מִסּוֹטָה.

The Gemara asks: And in what way is this case different from an uncertainty with regard to ritual impurity in a private domain, whose uncertainty is presumed impure? The Gemara responds: But according to your reasoning, let us compare it instead to uncertainty with regard to impurity in a public domain, whose uncertainty is presumed pure. Rather, there, with regard to the presumption of impurity in a private domain and purity in a public domain, the Sages learned this halakha through tradition from the halakha of a woman suspected by her husband of having been unfaithful [sota]. Therefore, one cannot extend it to other cases.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא התם הילכתא גמירי לה מסוטה מה סוטה רשות היחיד וכו׳:
ה״ג: אלא התם הילכתא גמירי לה מסוטה – בין לענין טומאה ובין לענין טהרה ואין טעם בדבר ולא גמרינן מינה דהכי גמירי לה מסוטה במסכת סוטה (דף כח:) ובפ״ק דנדה (דף ג.) דמה סוטה סתירתה ברשות היחיד ואסורה מספק אף ספק טומאה ברה״י ספקו טמא.
ומאי שנא [ובמה שונה] דין זה מספק טומאה ברשות היחיד, שספקו טמא? ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], שאתה רוצה להשוות דין זה לספק טומאה, נידמייה [שידמה אותו] לספק טומאה ברשות הרבים, שספקו טהור! אלא התם [שם] בענייני ספק טומאה הלכתא גמירי לה [הלכה למשה מסיני אנו לומדים אותה] מדין סוטה, ואין למדים ממנה לדינים אחרים.
The Gemara asks: And in what way is this case different from an uncertainty with regard to ritual impurity in a private domain, whose uncertainty is presumed impure? The Gemara responds: But according to your reasoning, let us compare it instead to uncertainty with regard to impurity in a public domain, whose uncertainty is presumed pure. Rather, there, with regard to the presumption of impurity in a private domain and purity in a public domain, the Sages learned this halakha through tradition from the halakha of a woman suspected by her husband of having been unfaithful [sota]. Therefore, one cannot extend it to other cases.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) יָתֵיב הָהוּא מֵרַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב כָּהֲנָא וְיָתֵיב וְקָאָמַר אנִמְצֵאת אִתְּמַר אֲבָל יָשַׁב חָיְישִׁינַן אֲמַר לְהוּ רַב כָּהֲנָא לָא תְּצִיתוּ לֵיהּ יָשַׁב אִיתְּמַר אֲבָל נִמְצֵאת לָא אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ לְעוּלָּא דְּכוּלְּהוּ חֵיוֵי בָּרָיָיתָא קוֹצֵי אָכְלָן.

The Gemara relates that one of the Sages was sitting before Rav Kahana, and he was sitting and saying: It was stated that one need not be concerned that the thorn perforated the linings of the gullet only if it was found loose inside the gullet. But if it sat embedded in the gullet wall, we must be concerned that the outer lining was perforated and later healed, rendering the animal a tereifa. Rav Kahana said to the other Sages: Do not listen to him. Rather, it was stated that one need not be concerned about a possible perforation if the thorn sat embedded in the gullet wall. But in a case where it was simply found there loose, it was not necessary for Ulla to say that the animal is kosher, since all animals that live outside eat thorns, and it is reasonable to expect to find them in the gullet without presuming injury.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יההשלמהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וקאמר נמצא איתמר כלומר לא איתמר ישב לה קוץ בושט אלא נמצאת בושט ולא נעץ בו:
נמצאת איתמר – בלא תחיבה.
חיישינן – שמא ב׳ העורות ניקבו והבריא החיצון.
ברייתא – הרועות באפר וביערים.
הא דאמרינן אבל נמצא לא אצטריכי׳ ליה לעולא, מאי טעמא דכולהו עיזי ברייתא קוצי אכלן. משמע שאם נמצא מחט בושט טרפה, דהא לא שרינן בקוץ אלא משום דקוצי אכלן.
קוץ שנמצא תחוב בושט מבפנים אפי׳ לא נראה בו נקב מבחוץ ולא קורט דם מבפנים חוששין שמא נקב ויצא לחוץ אלא שעלה בו קרום וטרפה ואע״פ שאמר עולא עליה אין חוששין לשמא הבריא ר״ל לשמא נקב מלשון וברא אותם בחרבותם אינו אלא מפני שהוא סובר גם כן שאין חוששין לספק דרוסה אע״פ שנודעה דריסתו אלא שנסתפק אם נגעה בסימנין אם לאו וכבר פסקנו אנו שחוששין לספק דרוסה ר״ל שכל עוף שנודעה דריסתו ונסתפק לנו אם היא דריסה הפוסלת ר״ל שנגעה במקום שהנקב טורף בו אם לאו או שראינו שנכנסה שם חיה הדורסת חוששין לה אע״פ שאלו ראינו עוף מבוצבץ בדם ולא נודע לנו שנדרס כלל ולא ראינו שנכנסה שם חיה הדורסת תולין בדבר שאינו פוסל כמו שיתבאר וכמו שכתבנו בפרק שני ואחר שחוששין לספק דרוסה אף זו חוששין לשמא נקב ויצא לחוץ וכתבו בה גדולי הרבנים אפי׳ לא נמצא שם קורט דם ופי׳ לפירושם לא בושט ולא בקוץ שהרי מ״מ ניקב הוא מבפנים ובחוץ אין לו בדיקה וזה שאין בו קורט דם מבפנים הוא מפני שאוכלין ומשקין מעבירין את הדם ואע״פ שבמחט הנמצא בעובי בית הכוסות אמרו לא נמצא עליה קורט דם בידוע שלאחר שחיטה היה ופירשו הטעם דאי איתא דקודם שחיטה מיסרך הוה סריך פי׳ במחט פירשו גדולי הדור שבבית הכוסות האוכלין עומדין שם בנחת והדם נסרך במחט אבל ושט האוכלין והמשקין עוברין שם בשטף ואין הדם יכול להתיבש ולהסתרך סביב הקוץ ויש מי שמתירה בבדיקה מבחוץ כנגד הקוץ שהם סוברים שכל ספק נקב שבמקום ידוע בושט יש לו בדיקה מבחוץ כמו שביארנו בפרק שני:
מסופר, יתיב ההוא מרבנן קמיה [ישב אחד החכמים לפני] רב כהנא ויתיב וקאמר [ויושב היה ואומר]: אם נמצאת קוץ בוושט אבל אינו נעוץ בו, אתמר [נאמר] שאין חוששים שמא היה שם נקב והבריא, אבל אם ישב הקוץ, שהיה נעוץ בתוך דופן הוושט — חיישינן [חוששים אנו] שמא היה נקב והבריא, והיא אסורה. אמר להו [להם] רב כהנא: לא תציתו ליה [אל תקשיבו לו], אין זו שמועה נכונה, ישב קוץ בוושט איתמר [נאמר] שאין חוששים, אבל במקרה שרק נמצאת בתוך הוושט לא איצטריך ליה [לא הוצרך לו] לעולא לומר שאין חוששים, דכולהו חיוי ברייתא קוצי אכלן [שכל החיות שבחוץ קוצים הן אוכלות], ויש להן קוצים בוושט ואין חוששין בהן לטריפה.
The Gemara relates that one of the Sages was sitting before Rav Kahana, and he was sitting and saying: It was stated that one need not be concerned that the thorn perforated the linings of the gullet only if it was found loose inside the gullet. But if it sat embedded in the gullet wall, we must be concerned that the outer lining was perforated and later healed, rendering the animal a tereifa. Rav Kahana said to the other Sages: Do not listen to him. Rather, it was stated that one need not be concerned about a possible perforation if the thorn sat embedded in the gullet wall. But in a case where it was simply found there loose, it was not necessary for Ulla to say that the animal is kosher, since all animals that live outside eat thorns, and it is reasonable to expect to find them in the gullet without presuming injury.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יההשלמהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אִיתְּמַר תּוּרְבַּץ הַוֶּושֶׁט רַב אָמַר בבְּמַשֶּׁהוּ וּשְׁמוּאֵל אָמַר בְּרוּבּוֹ רַב אָמַר בְּמַשֶּׁהוּ מְקוֹם שְׁחִיטָה הוּא וּשְׁמוּאֵל אָמַר בְּרוּבּוֹ לָאו מְקוֹם שְׁחִיטָה הוּא.

§ The mishna teaches that if the gullet was perforated, the animal is a tereifa. It was stated: In a case where the entrance [turbatz] of the gullet from the pharynx was perforated, Rav says: The animal is a tereifa if any part of the gullet was perforated. And Shmuel says: It is a tereifa only if its majority was perforated. Rav says: If any part was perforated, because he holds that the entrance of the gullet is a location fit for slaughter and is therefore considered part of the gullet. And Shmuel says: If its majority was perforated, because he holds that it is not a location fit for slaughter and is not considered part of the gullet.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תורבץ הוושט – מקום דבוקו בלחי.
במשהו – אם ניקב שם.
מקום השחיטה הוא – ואם שחט שם כשרה הלכך דינו כוושט וכי גמירי הגרמה בקנה הוא דגמירי אבל בוושט לא שייכא הגרמה.
אתמר תורבץ הושט רב אמר במשהו ושמואל אמר ברובו. [ו]⁠אם תאמר למה לא הביאה למעלה עם שב שמעתתא, ובשלמא דרב לא הוצרך להביא דהיינו נקובת הושט, דהא טעמא משום דמקום שחיטה הוא קאמר, ואפילו לרמי בר יחזקאל נמי דאמר לא מקום שחיטה הוא כיון דאבר אחד ושיעור אחד הוא לא חשבינן להו כתרתי, אלא לשמואל הוה ליה למחשב, וצריך לומר דמשום דקיימא לן כרב, ולרב לא איצטרכיה למחשבה כדאמרן, לשמואל לא חיישינן דליתא, ואי נמי הוה קיימא לן כשמואל כיון דבחד אבר הוא (משום חתיכת האבר הוא), ואף על פי שאין שוין בשיעוריהן דושט במשהו ותורבץ ברובו כולו כחדא (חיישי׳) [חשבינן] להו כדחשבינן נשברו רגליה וניטלו צומות הגידין בחד, כיון דבחד אבר נינהו תרווייהו משום חתיכה ושבירה נינהו.
נמצא שם קוץ שאינו תחוב כשרה שכך דרכן לאכול את הקוצים תמיד כשהן רועות ומ״מ אם יש שם קורט דם חוששין אף בנמצא וכתבו הגאונים שאף עוף אע״פ שאין דרכו לאכול קוצים כל שבנמצא כשר שאין מחלקין ביניהם וכן כל שנמצא שם מחט הן בעוף הן בבהמה דנין אותו כקוץ ואע״פ שבמחט הנמצא בעובי בית הכוסות אמרו מצד אחד כשרה ואין חוששין שמא ניקב מצד האחר אף בנמצא תחוב ושט שאני שהעור דק וראוי לחוש יותר:
א ועוד בדין הוושט, שאם ניקב אפילו משהו הרי זו טריפה, איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בדין תורבץ הוושט (איזור הכניסה לוושט, מכיוון הלוע), רב אמר: אם ניקב במשהו הרי זו טריפה, ושמואל אמר: אם ניקב ברובו. ומסבירים את השיטות: רב אמר במשהו, כי לדעתו תורבץ הוושט מקום שחיטה הוא, ונחשב כחלק מן הוושט. ושמואל אמר ברובו, כי לדעתו לאו [לא] מקום שחיטה הוא, ואין דינו כוושט. ושואלים:
§ The mishna teaches that if the gullet was perforated, the animal is a tereifa. It was stated: In a case where the entrance [turbatz] of the gullet from the pharynx was perforated, Rav says: The animal is a tereifa if any part of the gullet was perforated. And Shmuel says: It is a tereifa only if its majority was perforated. Rav says: If any part was perforated, because he holds that the entrance of the gullet is a location fit for slaughter and is therefore considered part of the gullet. And Shmuel says: If its majority was perforated, because he holds that it is not a location fit for slaughter and is not considered part of the gullet.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) הֵי נִיהוּ תּוּרְבַּץ הַוֶּושֶׁט אָמַר מָרִי בַּר מָר עוּקְבָא אָמַר שְׁמוּאֵל כֹּל שֶׁחוֹתְכוֹ וּמַרְחִיב זֶה הוּא תּוּרְבַּץ הַוֶּושֶׁט חוֹתְכוֹ וְעוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ זֶהוּ וֶושֶׁט עַצְמוֹ אֲמַר לְהוּ רַב פַּפֵּי מָר לָא אָמַר הָכִי וּמַנּוּ רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי אֶלָּא גכֹּל שֶׁחוֹתְכוֹ וְעוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ זֶה תּוּרְבַּץ הַוֶּושֶׁט אֶלָּא אֵיזֶהוּ וֶושֶׁט עַצְמוֹ כֹּל שֶׁחוֹתְכוֹ וְכָוֵיץ דיוֹנָה אָמַר זֵירָא מַבְלַעְתָּא וְכַמָּה אָמַר רַב אַוְיָא פָּחוּת מִשְּׂעָרְתָּא וַעֲדִיף מֵחִיטְּתָא.

The Gemara clarifies: Which area is the entrance of the gullet? Mari bar Mar Ukva said that Shmuel said: All of the area that widens outward when cut along its width, this is the entrance of the gullet; all the area that remains in place when cut, this is the gullet itself. Rav Pappi said to them: Master did not say so. And who is that Master? It is Rav Beivai bar Abaye. Rather, he said that all of the area that remains in place when cut, this is the entrance of the gullet. But which area, then, is the gullet itself? It is all of the area that constricts when cut and closes inward. The Sage Yona says in the name of Rabbi Zeira: The entrance of the gullet is only the area of the throat immediately bordering the gullet. And how much of the throat qualifies as the entrance of the gullet? Rav Avya said: Less than the length of a barley kernel and more than the length of a wheat kernel.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״ירמב״ןבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כל שחותכו ומרחיב זהו תורבץ הושט כו׳ קרוב לבית הבליעה:
ערך בלע
בלעא(חולין מג:) איזהו ושט עצמו כל שחותכו וכווץ אמר רבי ירמיה מבלעתא פירוש בית הבליעה וכמה אמר רב אויא פחות משערת׳ ועדיף מחיטתא. (בסוף מגלת איכה) נפלה עטרת ראשינו בר בריה דריב״ל הוה ליה חד בלע אתא חד ולחש ליה (א״ב: גרסא זאת אינה בנוסחאות שלנו אבל היא (במדרש קהלת על פסוק כשגגה היוצא מלפני השליט ובירושלמי דשבת פרק שמנה שרצים) ונראה לי שפירושו חולי בגרון מעכב מעבר המאכל והמשקה (ובמסכת שבת פרק במה אשה) מי שיש לו עצם בגרונו לימא הכי חד חד נחית בלע בלע נחית חד חד):
ערך קווץ
קווץב(סוכה כג) זמנין דמיתא קווצא (כווצא) ולאו אדעתיה (סוכה לב.) כפוף קווץ סדוק (חולין מג:) איזהו וושט עצמו כל שחותכו וקווץ (וכווץ) פי׳ ענין צמיתה וכבר פי׳ ענין הזה בערך כווץ:
ערך בר
ברג(בבא מציעא ט.) אלא הא דרבי אבוה ברותא הוא (בבא מציעא ד) אלא דרב אשי ברותא היא (מנחות סח.) אלא דרב אשי ברותא הוא (בבא בתרא קא) והא רב הונא בר רב יהושע ברותא הוא התם שלפניו ומיהת משתמר פי׳ במקום שטעו חכמים ולא דברו בהלכה לא רצו לגנותם ולומר טעו אלא אמר ברותא כלומר דעת חיצונית היא. (בבא בתרא מ) היכי דמי מתנתא טמירתא אמר רב יוסף דאמר להו לסהדי זילו איטמורו וכתובו ליה ואיכא דאמרי אמר רב יוסף דלא אמר להו לסהדי תיתבו בבריתא ובשוקא ותכתבו ליה מאי בינייהו איכא בינייהו סתמא דלא פריש לא איטמרי לא תיתבי בשוקא ובבריתא. ואר״ח דהוה קשה הא לישנא טובא דהא תרי לישני דרב יוסף מיחזי סתמא כשרה היא ואמר דפריש לה אביו ז״ל הכי להאי לישנא דאמר זילו איטמורו מתחזי דבהאי לישנא אי פריש הכי מיפסלא ואי לא פריש אלא אקני לה סתמא כשרה ולהאי לישנא דפריש לא תיתבו בשוקא ובבריתא ותכתבו לה מכלל דכל מתנתא צריך למיתב בשוקא ובבריתא למיכתב ליה ואי לא כתיב בה הכי פסולה אישתכח ללישנא קמא דרב יוסף סתמא כשרה וללישנא בתרא דרב יוסף סתמא פסולה. (סנהדרין כה) בגמרא זה בורר אחד בגמרא סוחרי שביעית בהמה בת הכי היא אין בשור הבר דתנן (בכלאים בסוף פרק ח) שור הבר מין בהמה ר׳ יוסי אומר מין חיה (מנחות לה) החליף פרשיותיה פסולה אמר אביי לא אמרן אלא גווייתא לברייתא וברייתא לגווייתא אבל וכו׳. (חולין מג) עוזי ברייתא קוצי אכלן. (חולין מז) ההיא דביני ביני דאתי לקמיה דרב אשי סבר למטרפה א״ל הונא מר בר רב אויא לרב אשי כל הני עוזי ברייתא הכי אית להו. (חולין מג) אמר עולא ישב לה קוץ בושט אין חוששין לה שמא הבריא פירוש הבריא יצא לחוץ כדמתרגם חוץ ברא. (חולין ק) ונוהג בשליל אצדדין אי דץ ביה מידי דמברי ליה שרי ואי לא אסור (א״ב: תרגום חית השדה חיות ברא):
ערך בר
ברד(בבא מציעא ט.) אלא הא דרבי אבוה ברותא הוא (בבא מציעא ד) אלא דרב אשי ברותא היא (מנחות סח.) אלא דרב אשי ברותא הוא (בבא בתרא קא) והא רב הונא בר רב יהושע ברותא הוא התם שלפניו ומיהת משתמר פי׳ במקום שטעו חכמים ולא דברו בהלכה לא רצו לגנותם ולומר טעו אלא אמר ברותא כלומר דעת חיצונית היא. (בבא בתרא מ) היכי דמי מתנתא טמירתא אמר רב יוסף דאמר להו לסהדי זילו איטמורו וכתובו ליה ואיכא דאמרי אמר רב יוסף דלא אמר להו לסהדי תיתבו בבריתא ובשוקא ותכתבו ליה מאי בינייהו איכא בינייהו סתמא דלא פריש לא איטמרי לא תיתבי בשוקא ובבריתא. ואר״ח דהוה קשה הא לישנא טובא דהא תרי לישני דרב יוסף מיחזי סתמא כשרה היא ואמר דפריש לה אביו ז״ל הכי להאי לישנא דאמר זילו איטמורו מתחזי דבהאי לישנא אי פריש הכי מיפסלא ואי לא פריש אלא אקני לה סתמא כשרה ולהאי לישנא דפריש לא תיתבו בשוקא ובבריתא ותכתבו לה מכלל דכל מתנתא צריך למיתב בשוקא ובבריתא למיכתב ליה ואי לא כתיב בה הכי פסולה אישתכח ללישנא קמא דרב יוסף סתמא כשרה וללישנא בתרא דרב יוסף סתמא פסולה. (סנהדרין כה) בגמרא זה בורר אחד בגמרא סוחרי שביעית בהמה בת הכי היא אין בשור הבר דתנן (בכלאים בסוף פרק ח) שור הבר מין בהמה ר׳ יוסי אומר מין חיה (מנחות לה) החליף פרשיותיה פסולה אמר אביי לא אמרן אלא גווייתא לברייתא וברייתא לגווייתא אבל וכו׳. (חולין מג) עוזי ברייתא קוצי אכלן. (חולין מז) ההיא דביני ביני דאתי לקמיה דרב אשי סבר למטרפה א״ל הונא מר בר רב אויא לרב אשי כל הני עוזי ברייתא הכי אית להו. (חולין מג) אמר עולא ישב לה קוץ בושט אין חוששין לה שמא הבריא פירוש הבריא יצא לחוץ כדמתרגם חוץ ברא. (חולין ק) ונוהג בשליל אצדדין אי דץ ביה מידי דמברי ליה שרי ואי לא אסור (א״ב: תרגום חית השדה חיות ברא):
ערך גמד
גמדה(פסחים קיא.) גמוד מסאני ולקי כרעי פי׳ נדחקו ונקמטו: ס״א גמור ברי״ש פי׳ נשתברו ״ (גיטין נ״ז.) אף ארץ ישראל בזמן שיושביה עליה רווחא אין יושביה עליה גמדא. (חולין מג) ושט דאכלה ביה ופעיא ביה גמדא ליה ומתחא ליה פי׳ מכויץ ליה ופשיט ליה. (יומא סט) האי נמטא גמדא דנרש שריא פי׳ לבד כווץ וקמוט והוא קשה והוא כמו כמט בחילוף אותיות:
ערך גרד
גרדו(ברכות לה:) והא רבא הוה שתי חמרא כל מעלי יומא דפסחא כי היכי דנגרדיה ללבי׳ כדאשכחן (פסחים קז: שבת קח:) א״ר חסדא אנא בעניותא לא אכלי ירקא משום דגריד בעתירורא אמינא היכא דעייל ירקא ליעול בשרא וכוורי. פי׳ דגריד מחלישו ומרעיבו ונותן לו תאוה לאכול. (שבת נ:) האי תנא אליבא דרבי יהוד׳ סבר דגריד. (שבת ע״ה) המגרד ראשי כלונסות בשבת חייב משום מחתך. (שבת פא.) זכוכית כדי לגרוד בה ראש הכרכר. (שבת קט) ליתא גרדא דאסינתא דגריד מעילאי לתתאי פי׳ קליפה של סנה דאיגריד מעילאי לתראי שיקליפנו ממטה למעלה דלמא נפקי התולעים כעין הגרידה ויצאו דרך פיו (פסחים קיא) האי מאן דמפני אגירדא דדיקלא אחדא ליה רוח פלגא פי׳ הנפנה על הקליפה שנקלף מן הדקל פלגא כאב חצי הראש (ובראש השנה כז) גרדו והעמידו על גלדו כשר (בבא מציעא סט) אזל לאגמא הוה יתיב אגירדא דדיקלא. (בבא קמא צט. ובבבא מציעא קיב) אמר רב מרי בריה דרב כהנא בגרדא דתרבנא פי׳ לתקן הסרבל בלעז פלו״קרי דליכא שבחא דליקני אומן לרכוכי שיהא רך ונוח דאגריה לבטישיה לדורכו ברגל כדי שיהא עב דהתם ליכא שבחא דאכתי בעי למיגרדיה ולרכוכיה. (שבת קלד) דלמא מידבקא גירדא מיניה ואתי לידי כרות שפכה. (שבת קמז) סכין וממשמשין אבל לא מתעמלק ולא מתגרדין. (בבא בתרא מה) הרחיצו סכו גרדו הלבישו פי׳ גירוד זה חיכוך בכלי. כי הא דתנו רבנן אין גורדין במגרדות בשבת בגוף של אדם. רשב״ג אומר אם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה גורד כדרכו ואינו חושש רב שמואל בר יהודה עבדא ליה אימיה מגרדא דכספא להתחכך בה. (עבודה זרה כה) לאסוקי גירדא דיבלא גירדא דמסנא מה שגורדין מן המנעלין. פי׳ לאסוקי לרפאות את המכה להעלות בשר למקומו גירדא דיבלא מה שגורדין מן בגד בלוי פי׳ אחר גורדות שגורדין מעשב שנקרא חצב בלישנא דרבנן גירדא דמסנא מה שגורדין מן המנעל מן מקום בשר. ספר אחר גירדא דאסנא מה שגורדין מן הסנה. (עבודה זרה לג) ת״ר נודות הגוים חדשים גרודין מותרין. (כתובות ע״ז) מאי אסותיה אמר אביי פילא ולונדא גירדא דאזגא גירדא דאשכפא. פירוש י״א קליפה של אגוז גירדא דאשכפא מה שאשכפין גורדין מן העורות (מנחות ל) הטועה בשם גורד מה שכתב ותולה מה שגרד וכותב את השם על מקום הגרד. (חולין מג) ונגרדיה ונכסיה מי לא תנן דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות אלמ׳ גריד ליה ומכסי ליה (כתובות ס כריתות יב) דכותיה גבי דם מהלכי שתים בשלא כינסה מי אסיר הא תניא דם שעל גבי ככר גורדו ואוכלו של בין השינים מוצץ ובולע פי׳ גורד הדם ומעבירו ואחר כך אוכל הככר. (פרק י״א בכלים) מן השוחלת מן הגורדת פי׳ ממה שנגרד מן הכלי כדכתיב ויקח לו חרש להתגרד בו (יבמות עט) רב חסדא אמר כקולמוס פסול כמרזב כשר מאי טעמא האי גריד והאי לא גריד פירוש עשוי כקולמוס לפי שראשו קצר וחד מגריד שכבת זרע מבית הרחם ומוציאה נחוץ אבל עשוי כמרזב שאין ראשו קצר לא גריד שכבת זרע מבית הרחם ואי משום גרידתא מידי דהוה האי דעשר כקולמוס אברזא דחביתא כשמוציאין אותה לחוץ אינה נוגעת בדופני הנקב הכא נמי אינו נוגע בדופני הרחם (ובפרק קמא דנזיר ד) בגמ׳ הריני כשמשון ודלמא גורדויי גרדי בהון והוא לא נגע בהון. פי׳ הים מבקע ראשם בראש הלחי ומושך ידו ואינו נוגע בהן:
ערך פע
פעז(סוטה יא:) פועה זו מרים ולמה נקראת פועה שפועה לולד פי׳ לוחשת לאשה ויוצא הוולד כמו אלו עכשיו שקורין באזני האשה (בויקרא רבה פרשת צדקתך אמור אל הכהנים) ופעלכם מאפע כל ברכות טובות ונחמות שהקב״ה מביאן על ישראל בשכר פעייה אחת שפעו בסיני כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע. ד״א ופעלכם מאפע מק׳ פעיות שהאשה פועה בשעה שיושבת על משבר צ״ט למיתה ואחד לחיים ג׳ שמות נקראה לה חייתא מחבלתא ומתברא חייתא דהוות מתה וחיית מחבלתא דהיות ממשכנא למיתה המד״א אם חבל תחבל מתברא דהוות תבריא למיתה. (בראשית רבה כג) לאחד שחטף גדי והפשילו לאחוריו בעל המרעה רץ אחריו ואמר לו מה בידך ולא כלום אמר לו והרי מפעה אחריך כך קול דמי אחיך צועקים. (עירובין עז) סתם גוי אם איתא דאוגר מפעא פעי. (חולין קלג:) ואימא סתם גוי מיפעא פעי פי׳ צועק אל תשקול בהכרעה ומגיד שהבשר שלו כדאמרינן (סוכה לא) פעיתא היא דא (חולין מג) וושט דאכלה ביה ופעיא ביה פי׳ גועה.(בכורות לה) מה טעם נעקרו הוי מום משום דפעי ומחזי מלשון כיולדה אפעה:
ערך קרט
קרטח(עבודה זרה לה:) וקורט של חלתית (שבת מז.) הכא במאי עסקינן דאית ביה קרטין פי׳ גרגרים של לבונה שלא שלטה בהן האור (סנהדרין מג) היוצא ליהרג משקין קורט של לבונה ביין שתיטרף דעתו עליו. (סוטה יד) כדתנן (בפרה ובסיפרא) והביאה אל בני אהרן קמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח או קורט של לבונה פסול (עירובין יז: חולין קה) ומשתכחת כי קורטא בכורא. (עבודה זרה לב) אם יש עליו קורט דם אסור (חולין מג) אפכיה ובדקיה ואשכח עליה תרי קורטי דמא (חולין כח) חילתית אחילתית לא קשיא כחן בעלין כאן בקורטין (חולין עז) ההוא נשבר העצם ויצא לחוץ דאישתקל קרטתא מינה. (נדה כ) ר׳ חנינא פלי קירטא דגרגישתא ובדיק פי׳ קורטא מלשון קורט של לבונה:
ערך תרבץ
תרבץט(בבא בתרא ז.) וחד מטייה תרביצא. (בבא בתרא נט בגמ׳ טרקלין) תנא וקנטר שנים עשר על שנים עשר מאי קנטר תרביץ אפדני. (עירובין פח.) פעמים לאיסור והיכי דמי כגון דעבדא להדי תרביצא דביתיה דאמרינן לנטורי תרביצא הוא דעבד (תענית ו) טבח לשתא דטבת ארמלתא איכא דאמרי דלא ביירי ביה תרביצי פי׳ חצרות מפורש (בבא בתרא סז) כי פליגי דא״ל דרתא ר׳ אלעזר סבר תרביצא משמע שבן תרגום חצר דרתא על כן אמר לא מכר אלא אוירה של חצר וכשטבת ארמלתא שלא ירדו גשמים בטבת שהגשם בעל לארץ שנא׳ והולידה והצמיחה לא ביירי תרביצי כלומר אין מניחין שממה החצרות אלא שוכנין שם שלא באו גשמים כדי ליכנס לבית לא תשם תרגומו לא תבור פי׳ אחר דלא ביירי תרביצי כיון שיש חום יושבין באויר החצרות להתרווח לרוח לפיכך אין מניחין אויר החצר בורה בלא בני אדם אלא שוכנים בה פ״א תרביצי מקומות שנתרבצו במים כמו המרבץ שדהו ומרבצים שדה לבן בשביעית וכשירד יורה במרחשון וכסליו והשדה מתרבצת ותתיבם בטבת חורשין אותה וזורעין אותה אבל כשיורדין גשמים אף בטבת אין יכולין לזרוע וביירי תרביצי פי׳ אחר תרביצי בתי מדרשות כלומר אין חריבין בתי מדרשות שיכולין תלמידין לבא שאין מעכבין להן הגשמים ובטבת יש להן פנאי יותר מכל ימות השנה איכא דאמרי דלא שקיל שודפנא כלו׳ לא נסתלק החום אלא ישנים בפתחים פתוחים מפני חוזק החום (מנחות פב) בתרבינא אמרי וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש בכלה לא איתמר (חולין מג) איזהו תרבץ הוושט א״ר זירא מבלעתא:
א. [שלינד.]
ב. [איינגעשרימפען.]
ג. [אויסווערטס אויסען.]
ד. [אויסווערטס אויסען.]
ה. [צוזאממען ציהן, איינשרימפען.]
ו. [רייצען קראצען.]
ז. [שרייען.]
ח. [קערנער.]
ט. [פאר האף.]
ומרחיב – נפתח פי הנקב כמין פי אמתחת. והאי מרחיב לא אחתך קאי אלא אעוגל פי חלל הוושט.
חותכו ועומד במקומו – שהוושט רך הוא וכשחותכין אותו אינו מרחיב אבל לצד הראש הוא מתקשה דדיי״ש בלעז.
וכויץ – רטיי״ש ונכפל פי הנקב בצד חללו ונסתם עוגל פי החלל.
מר לא אמר הכי – רבי אינו אומר כן.
מבלעתא – מקום בית הבליעה קרוי תורבץ סמוך לראש הנקב מאד.
פחות משערתא – מאורך שעורה.
הא דאמרינן פחות משעורתא ועדיף מחיטאתא. תימה הוא היאך נתנו שיעור סתם לכל, שהרי בודאי תרבץ ושט שורא הגדול גדול מתרבץ הושט של עוף הדק. ויש מי שאומרב אין שיעור זה אלא בשור בינוני ושאר בהמה חיה ועוף לפי גודלן וקוטנן, וכן שיעורו של רב נחמן דאמרג עד כדי תפיסת יד, בשור בינוניד, כעין דאמרינןה כי אמר רב בתורא. והרב ר׳ משה ז״ל אמרו בבהמה וחיה אבל בעוף לפי גדלו וקטנו. ובין דקה לגסה נמי יש לחלקז.
א. כ״ה בכי״ל. בנדפס: הושט דשור.
ב. ראה להלן הערה 128.
ג. להלן מד, א.
ד. השוה תוס׳ להלן שם ד״ה כדי: ׳ופירש רבינו יצחק בן רבינו מאיר, ארבע אצבעות בראמים גדולים, מכאן ואילך כל חד וחד לפי מה שהוא גדול׳. ובספר התרומה הלכות שחיטה סי׳ ו: ׳ושמא ר״ל בשור הגדול ארבע אצבעות מכאן ואילך כל אחד לפי קטנו׳. וכ״ה בפסקי הרא״ש ובטיו״ד סי׳ כ [ובהלכות שחיטה למהר״י ווייל ומהרי״ל הל׳ שחיטה כתבו כן בשם רש״י]. וברוקח הל׳ שחיטה ובדיקה סי׳ שפ: ׳בוושט למעלה בבהמה גסה עד כדי אחיזה ד׳ אצבעות אבל בעוף ובבהמה דקה כפי אומד הדעת׳.
ה. להלן שם.
ו. רמב״ם הל׳ שחיטה פ״א ה״ו. וראה מאירי בביאור דבריו.
ז. נראה שכוונת רבינו להשיג על הרמב״ם שלא חילק בבהמה כלל. וראה דרישה יו״ד סי׳ כ סק״ב שפירש בשיטת הרמב״ם שאף בבהמה הגדול לפי גדלו וכו׳. וראה ש״ך ופמ״ג שם ס״ק ו, ותבואות שור ס״ק י.
אשם תלוי שהוא בא על שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל זה אחת מהן ולא ידע איזו ודין השוחט ונמצאת פגומה וספק טומאה ברשות היחיד שטמא וברשות הרבים שטהור כבר התבאר הכל בפרקים הקודמים:
גמ׳ יונה אמר ר׳ זירא מבלעתיה וכמה כו׳ כצ״ל ונ״ל יונה הוא שם חכם וכן איתא בערוך וזה דעת רוב הפוסקים שהשמיטו דין זה וכן יראה מפי׳ רש״י למי שמעיין ומדייק בפירושיו אלא שהסמ״ק כתב שקאי על יונה ממש וכן היא בשחיטת אשכנזים ולא נהירא:
הי ניהו [איזה הוא] תורבץ הוושט? אמר מרי בר מר עוקבא אמר שמואל: כל אותו חלק שחותכו ומרחיב, שאם כשחותכו לרוחבו, מקום החתך מתרחב ונפתח כלפי חוץ — זה הוא תורבץ הוושט, כל שחותכו ועומד במקומו, (נשאר כמו שהוא) — זהו וושט עצמו. אמר להו [להם] רב פפי: מר לא אמר הכי [האדון, הרב, לא אמר כך], ומנו [ומיהו]? רב ביבי בר אביי, אלא כל שחותכו ועומד במקומוזה תורבץ הוושט, ולא הוושט. אלא איזהו הוושט עצמו? כל שחותכו וכויץ [ומתכווץ], שמקום החתך מתכווץ פנימה ונסגר. ואילו החכם יונה אמר בשם ר׳ זירא: תורבץ הוושט הוא המבלעתא, בית הבליעה, סמוך לפתח הוושט ממש. וכמה הוא סמוך לפתח? אמר רב אויא: פחות משערתא אורך שעורה], ועדיף מחיטתא [ויותר מאורך חיטה].
The Gemara clarifies: Which area is the entrance of the gullet? Mari bar Mar Ukva said that Shmuel said: All of the area that widens outward when cut along its width, this is the entrance of the gullet; all the area that remains in place when cut, this is the gullet itself. Rav Pappi said to them: Master did not say so. And who is that Master? It is Rav Beivai bar Abaye. Rather, he said that all of the area that remains in place when cut, this is the entrance of the gullet. But which area, then, is the gullet itself? It is all of the area that constricts when cut and closes inward. The Sage Yona says in the name of Rabbi Zeira: The entrance of the gullet is only the area of the throat immediately bordering the gullet. And how much of the throat qualifies as the entrance of the gullet? Rav Avya said: Less than the length of a barley kernel and more than the length of a wheat kernel.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״ירמב״ןבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) הָהוּא תּוֹרָא דַּהֲוָה לִבְנֵי רַב עוּקְבָא דְּאַתְחֵיל בֵּיהּ שְׁחִיטָה בְּתוּרְבַּץ הַוֶּושֶׁט וּגְמַר בְּוֶושֶׁט אָמַר רָבָא רָמֵינָא עֲלֵיהּ חוּמְרֵי דְּרַב וְחוּמְרֵי דִּשְׁמוּאֵל וְטָרֵיפְנָא לֵיהּ.

The Gemara relates an incident involving a certain bull that belonged to the sons of Rav Ukva, where its slaughter began with a small incision in the entrance of the gullet and concluded in its majority in the gullet. Rava said: I impose upon it the stringencies of Rav and the stringencies of Shmuel, and deem it a tereifa.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דאתחיל ביה שחיטה – משהו.
תרבץ הושט שניקב שיעורו במשהו כושט עצמו אע״פ שאינו מקום שחיטה ומאמר שאינו מקום שחיטה וששיעורו במשהו הדבר ידוע שאין בושט דין הגרמה שאם התחיל לשחוט כל שהו בתורבץ קודם שחיטת רוב הואיל ואינו מקום שחיטה נפסל בנקב ואם נשחט רובו במקום הראוי והגרים אין כאן הגרמה שאין לאחר שחיטת רוב כלום:
איזהו תרבץ הושט תדע ששלש תכונות יש בושט חלוקות זו מזו העליונה המחברו לצד הראש הוא מקום שכשחותכין אותו הוא מתרחב ולמטה ממנו מקום שכשחותכין אותו עומד בחתוכו לא מתרחב ולא מתכווץ למטה ממנו על פני כל ארכו הוא מקום שכשחותכין אותו מתכווץ העליון אינו ראוי לשחיטה ואינו לא ושט ולא תרבץ הושט השני סמוך לתחילת מקום דבוקו בלחי ולמטה כל מקום שבו שאינו רך כל כך שכשחותכין אותו יהא פי החתך מתקבץ ומתכווץ אלא עומד על שיעור חתוכו הוא נקרא תורבץ הושט ומתחלת המקום שכשחותכין אותו מתכווץ הוא נקרא ושט עצמו ומשם ולמטה שוחטין ושיעור תרבץ בבהמה נאמר למטה כדי תפיסת יד כלומר שיניח ממנו למעלה כדי תפיסת יד ופירשו בו הגאונים וגדולי הפוסקים והמחברים בכללם כדי תפיסת שתי אצבעות וגדולי הרבנים אומרים שלש וארבע לפי גדלה ויש אומרים רחב אצבע מפני שהם מפרשים תפיסת יד שתי אצבעות משני צדי הצואר אחד מכאן ואחד מכאן ושיעורין אלו ודאי בבהמה וחיה נאמרו אבל עוף כתבו גדולי המחברים שהכל לפי גדלו ולפי קטנו והוא לדעתנו מה שאמרו כאן יונה אמר ר׳ זירא מבלעתו ופי׳ יונה על עוף היונה כלומר שיעור התרבץ ביונה הוא מקום בית הבליעה (כלומר שיעור התרבץ ביונה הוא מקום בית הבליעה) כלומר סמוך לצד הנקב מאד יתר מארך גרגיר חטה ופחות מגרגיר של שעורה וכן לכל עופות דקים ובגסים יותר מעט לפי מה שהוא ויש אומרים שאין תרבץ הושט בעוף אלא בכדי תפיסה בחדן של שתי אצבעות ומפרשים ביונה הנזכר כאן שהוא שם חכם ועל שיעור בהמה הוא חוזר אלא שמ״מ הלכה בכדי תפיסת יד ובעוף לפי גדלו וקטנו כמו שביארנו ולמטה שיעור שחיטה שבו בבהמה עד מקום שישעיר ומתחיל להיות פרצים פרצים כדמות הכרס ובעוף כתבו גדולי המחברים ששיעורו למטה עד גג הזפק שחט משיעור זה העליון ולמעלה או משיעור התחתון ולמטה פסולה ובקנה משפוי כובע ועד מקום שכנף הריאה נוגע בה בשעה שהיא רועה כדרכה במזומן לה בלי שתדחוק את עצמה לאיזה דבר שתראה שנמצא שיעור זה מן הצואר מגולה תמיד אבל מה שמתגלה מן הצואר יותר מזה לפעמים כשהיא דוחקת עצמה ליטול איזה דבר שאינה יכולה להשיג בה אלא באונס משיכת הצואר אינו מקום שחיטה וכל ששחט משיעור זה ואילך הן למטה הן למעלה הן שנמשך על ידי אדם הן שאנסה היא עצמה טרפה וכנף (רואה) [ריאה] זהו העליון הסמוך לקנה שהוא התחתון כשהבהמה תלויה וראשה למטה ושיעור זה למטה אף בעוף הוא שאע״פ שאין בריאה שלו חלוק אונות מ״מ שיעורה במקום שכנף הריאה נוגע בו והוא עד המקום שמושך צוארו כשהוא אוכל ולמעלה בקנה של עוף אין בו שיעור אלא כל הצואר כשר בו כמו שביארנו בפרק ראשון בענין הגרמה:
תלמיד שהורה ואסר את הדבר הראוי להתירו אם טעה בדבר שטעותו טעות על הדרך שיתבאר במסכת סנהדרין בראשון ורביעי שבו רשאי חברו להתיר מה שאסר ונוהגין בו היתר ואם כבר הושלך לכלבים על פי הוראת הראשון יש מי שאומר מכאן שעליו לשלם ואין אנו מודים בה אלא בשהאכילה על כרח הבעלים וכבר כתבנוה בראשון ורביעי של סנהדרין אסר וטעה בדברי הגאונים ובדומיהם יש אומרים שאף זה חוזר ואין כאן משום חכם שאסר:
מחלקת על דבר אחד מסתבב לשני ענינים ודברי חולק זה חומרא לענין זה וקולא לענין זה וכן דברי חברו יש ברירה לתלמיד לנהוג כאחד מהם בשני הענינים או כחברו בשניהם אבל לא כאחד מהם בענין זה וכשני לו בענין זה שהרי דברים הסותרים זה את זה הם ואם עשה כן אם תפס שני הקולות נקרא רשע ואם תפס שני החומרות נקרא כסיל המשל בזה הנה שהשדרה שחסרה אמרו בית שמאי שאינה נקראת חסירה אלא בשתי חוליות ואמרו בית הלל שהיא נקראת חסרה בחוליא אחת והרי שדברי בית שמאי חומרא לענין אהל המת שאם חסרה חוליא אחת אין כאן חסרון ועדין מטמאה באהל וקולא לענין טרפה שכיוצא בה בבהמה חיה ואין כאן חסרון ודברי בית הלל חומרא לענין טרפה וקולא באהל המת אין כח לתלמיד לברור אלא או שניהם כבית שמאי או שתיהן כבית הלל שאם יברור אחת כבית שמאי ואחת כבית הלל הרי דבריו סותרין זה את זה וכן ככל שכיוצא בזה ומ״מ כבר נמסר לנו כלל גדול בכל מקום שבית שמאי ובית הלל הלכה כבית הלל חוץ ממקומות ידועים מתבארים במקומם ולא כתבנוה כאן דרך מחלקת אלא דרך משל למה שכתבנו:
מסופר, ההוא תורא דהוה [אותו שור שהיה] לבני רב עוקבא, דאתחיל ביה [שהתחיל בו] שחיטה משהו בתורבץ הוושט וגמר רובו בוושט, ובאו לשאול מה דינו, אמר רבא: רמינא עליה חומרי [מטיל אני עליו את החומרות] של רב, וחומרי [והחומרות] של שמואל, וטריפנא ליה [ומטריף אני אותו]. כיצד?
The Gemara relates an incident involving a certain bull that belonged to the sons of Rav Ukva, where its slaughter began with a small incision in the entrance of the gullet and concluded in its majority in the gullet. Rava said: I impose upon it the stringencies of Rav and the stringencies of Shmuel, and deem it a tereifa.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) חוּמְרֵי דְּרַב דְּאָמַר רַב בְּמַשֶּׁהוּ וְהָאָמַר רַב מְקוֹם שְׁחִיטָה הוּא כִּשְׁמוּאֵל דְּאָמַר לָאו מְקוֹם שְׁחִיטָה הוּא אִי שְׁמוּאֵל הָאָמַר בְּרוּבּוֹ כְּרַב דְּאָמַר בְּמַשֶּׁהוּ.

I impose the stringencies of Rav, as Rav said: The animal is a tereifa if any part of the entrance of the gullet was perforated before slaughter. Such is the case here, since the incision began in the entrance of the gullet. Perhaps one will ask: But doesn’t Rav say that the entrance of the gullet is a location fit for slaughter, in which case the initial incision should be considered the beginning of the act of slaughter? To this I will respond: I hold in accordance with the opinion of Shmuel, who says that it is not a location fit for slaughter. If one asks: If I hold in accordance with the opinion of Shmuel, doesn’t he say: It is a tereifa only if it was perforated in its majority? To this I will respond: I hold in accordance with the opinion of Rav, who says: If any part was perforated. Consequently, I deem the animal a tereifa.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא שמואל ברובו [קאמר] – כלומר וזה לא היה ברובו דלא הוה בתורבץ הושט אלא התחלה דשחיטה וזהו משהו. תורא בין לרב בין לשמואל מישרא שרי. כלומר לרב שרי אע״ג דאמר רב תורבץ הושט שניקב במשהו לדבריו מי ששוחט בתורבץ הושט לאו חשוב נקב דהוא מקום שחיטה קאמר ולשמואל דאמר לאו מקום שחיטה הוא סבר דאין הבהמה פסולה עד שניקב ברובו והא לאו ברובו הוא דלא הויא בתורבץ הושט אלא אתחלתא דשחיטה. זילו ואמרו לבריה דרב יוסף בר חמא כו׳ זהו רבא:
דאמר במשהו – והאי לאו מקום שחיטה הוא.
כשמואל – והוי נקב.
כשמואל דאמר לאו מקום שחיטה הוא – ואפי׳ למאן דמכשיר בפ״ק (לעיל יט.) הגרים שליש ושחט שני שליש שאני גרגרת דלא מיטרפא במשהו עד דאיכא רובא.
אי כשמואל הא אמר ברובו – אע״ג דשמואל פוסל בפ״ק (לעיל כ.) הגרים שליש ושחט שני שליש גבי כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר למליקה הכא בעי למימר דרבא לא פסיל מהאי טעמא אלא משום חומרי דרב וחומרי דשמואל.
הא דאמרינן אי כשמואל הא אמר ברובו. קשיא לן דילמא כי אמר שמואל ברובו בפסוקה אבל בהגרמה לא, ואשכחן נמי לשמואל דסבר הכי, כדאמרינן לעיל בפ״קא אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר במליקה, ואוקימנא כדרב הונא דאמר הגרים שליש ושחט שני שליש פסולה, ואי נמי שמואל לא סבר לה הכי, דילמא רבא סבר לה. ואיכא למימר משום דקיי״ל דליתיה לדרב הונא דהתם וסוגיין כל ששחט שני שלישים כשרב, והיינו טועה בשקול הדעת. ויש מתרציםג דכי גמירי הגרמה בקנה גמירי, אבל בושט כשיעור נקובתו כך שיעור הגרמתו. וליתא, דהתם קאמרינן משום דלאו מקום שחיטה הוא, כלומר ובעינן כי נפקא חיותא דליהוי רוב במקום שחיטה נחתך.
ורש״י ז״לד כתב דלישלים תורא למריה מפני שהאכילו לכלבים דאלו איתיה לקמן הוה הדר ביה ומשתרי באכילה, דקיי״לה טועה בדבר משנה חוזר והא נמי דבר משנה הוא דלא עבדינן כתריו.
ואינו נכון, שאם היה דבר משנה אע״ג דליתה דתהדר, ואפילוז נשא ונתן ביד, פטור, והכי מפורש בסנהדרין פרק אחד דיני ממונותח. אלא טועה בשיקול הדעת הוה, שאין במשנה מפורש דהני תרתי דסתרן אהדדי נינהו, אלא ר׳ אבא הוא דסבר הכי כרב יהודה בכלליה. ורמי אחוה אית ליה תרוייהו למימרא דלא סתרן, ורבא סברא דנפשיה קאמר דלא סתרן, ור׳ אבא סבר סתרן כרב יהודה וקאמר עליה דרבא דטועה בשיקול הדעת היה כשאמר דלא סתרן. ומר בר רבינא ס״ד דלרבא נמי סתרן נינהו, ואפילו הכי אחמיר כתרוייהו, ומשום הכי אקשי כלפי שנאיה תיובתאט. ומתרצינן כולה כרב עבדא, ולאו דוקאי, דהא רבא גופיה אמר רמינן עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל וטריפנא ליה, אלמא כללי דרב יהודה שמיע ליה, אלא הכי קאמרינן הנך תרתי לא סתרן אהדדי, דאפשר הוא דתרוייהו איתנהו דשמעינן ליהכ לרמי בר יחזקאל דאית ליה תרוייהו, וכיון דאפשר ששתיהן אינן סותרות זו לזו, רבא מצי למרמי עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל בכל היכא דלא סתרי אהדדי. ומיהו רבא למאי דפריש רב יהודה נמי טרפיה ומסקנא כותיה.
א. כ, א.
ב. בחידושי הר״ן: דלא קיי״ל כרב הונא לא בעי רבא לאוקומה לשמואל אליביה.
ג. ראה רש״י ד״ה מקום, תוד״ה כשמואל. [וכן דעת הרמב״ם הל׳ שחיטה פ״א הי״ב, ראה כס״מ ומ״מ שם. וכ״כ הרשב״א בתוה״ב בית א ש״א, פסקי הרא״ש סי׳ ה, מאירי לעיל יט, א]. וראה מ״ש רבינו לעיל שם סוד״ה ולענין השמועה.
ד. ד״ה דמי תורא.
ה. סנהדרין ו, א.
ו. וכ״כ תוד״ה זיל.
ז. נוסח זה בכל כתה״י ובחידושי הרשב״א. והגרא״ז הגיה: אי לא. ובהוצ׳ הגרשז״ר הכריח דבריו, שהרי בפירוש כתב רבינו במלחמות סנהדרין (יב, א): ׳אבל ודאי אי נשא ונתן ביד וליתיה לממונא דתיהדר מודה אני שאפי׳ טועה בדבר משנה נמימשלם כטועה בשקול הדעת, וכן נראה מדברי רבינו הגדול ז״ל...׳, וכ״כ בהלכות בכורות שלו (לו, ב). אולם הגרר״ב העיר שא״א למחוק כל הספרים, ומי יימר דכאן אזיל רבינו בשיטה שכתב במלחמות. וראה חידושי הרשב״א הערה 56. אכן, כבר עמד על סתירה זו בדברי רבינו, באבני נזר חו״מ סי׳ ב מחודש ו ויישב דברי רבינו, עיי״ש.
ח. לג, א.
ט. וכ״כ בחידושי הרשב״א.
י. בחידושי הר״ן: ולאו דוקא דרבא עבדא כרב. וראה תוס׳ מד, א ד״ה כולה.
כ. כ״ה בכי״ל [ובכי״פ נשמט בטה״ד מ׳שמיע ליה׳ ע״כ, והשלים מן הנוסח המשובש שבנדפס, עיי״ש בהגהת הגרא״ז ובהערת הגרשז״ר].
רש״י בד״ה דאמר במשהו כו׳ שחיטה היא הס״ד:
מטיל אני עליו את חומרי [החומרות] של רב — שאמר רב: תורבץ הוושט נקיבתו אוסרת במשהו; ואם תשאל, והאמר [והרי אמר] רב: תורבץ הוושט מקום שחיטה הוא, ואם כן אין זה נקב אלא התחלת שחיטה! על כך אני משיב שלענין זה אני פוסק כדעת שמואל, שאמר: תורבץ הוושט לאו [לא] מקום שחיטה הוא. ואם תשאל: אי [אם] כדעת שמואל, האמר [הרי אמר]: תורבץ הוושט טריפתו רק ברובו! לענין זה אני פוסק כרב שאמר: תורבץ הוושט דינו בנקב משהו.
I impose the stringencies of Rav, as Rav said: The animal is a tereifa if any part of the entrance of the gullet was perforated before slaughter. Such is the case here, since the incision began in the entrance of the gullet. Perhaps one will ask: But doesn’t Rav say that the entrance of the gullet is a location fit for slaughter, in which case the initial incision should be considered the beginning of the act of slaughter? To this I will respond: I hold in accordance with the opinion of Shmuel, who says that it is not a location fit for slaughter. If one asks: If I hold in accordance with the opinion of Shmuel, doesn’t he say: It is a tereifa only if it was perforated in its majority? To this I will respond: I hold in accordance with the opinion of Rav, who says: If any part was perforated. Consequently, I deem the animal a tereifa.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אִיגַּלְגַּל מִילְּתָא מְטַאי לְקַמֵּיהּ דר׳דְּרַבִּי אַבָּא אֲמַר לְהוּ תּוֹרָא בֵּין לְרַב בֵּין לִשְׁמוּאֵל שְׁרֵי זִילוּ אֲמַרוּ לֵיהּ לִבְרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא דִּלְשַׁלֵּים דְּמֵי תוֹרָא לְמָרֵיהּ.

The Gemara relates that the matter circulated, and it came before Rabbi Abba, who said to his students: This bull is permitted for consumption, both according to Rav, who holds that the entrance of the gullet is a location fit for slaughter, and according to Shmuel, who holds that it is not a tereifa unless it is perforated in its majority. Therefore, go tell the son of Rav Yosef bar Ḥama, i.e., Rava, that he is to pay the value of the bull to its owner, since he improperly deemed it a tereifa.
רי״ףרש״יתוספותרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בין לרב ובין לשמואל מישרא שרי – לרב מקום שחיטה הוא ושחיטה מעלייתא היא ולשמואל דאמר נקב הוא דאמר נקובתו ברובו.
רבא בריה דרב בר יוסף בר חייא הוא והוא רבא דכולי גמרא בר פלוגתיה דאביי.
דמי תורא למריה – שכבר האכילו לכלבים דאילו הוה קמן הוה הדר ביה ומישתרי באכילה דקיי״ל (בסנהדרין דף ו.) טעה בדבר משנה חוזר והא דבר משנה מפורשת היא דלא עבדינן כתרי חומרי.
זיל שלים דמי תורא למריה – ואע״ג דטעה בדבר משנה הוא לא עבדינן כתרי חומרי דסתרי אהדדי בידים האכילו לכלבים.
זילו אמרו ליה לבריה דרב יוסף בר חמא דלישלם דמי תורא למריה. לפי מה שכתב רבינו אלפסי ז״ל ומה שסדר בסנהדרין (סנהדרין לג:) בענין טועה בדבר משנה ושיקול הדעת, צריכין אנו לפרש דרבא טועה בשקול הדעת היה, שהיה סבור דלא סתרין אהדדי כדמסקינן כולה כרבי עבדה, אלא שהיה אומר לפי דברי מי שאמר דסתרן אהדדי רמינא עליה חומריה דרב וחומריה דשמואל, אבל לדידיה לא סתרן אהדדי סבירא ליה, ומשום הכי הוא חשיב ליה רבי אבא טועה בשיקול הדעת דסתרן אהדדי, דכללי דרב יהודה הוה סבירא ליה, ולפיכך מחייבו לשלם, אבל אם היה טועה בדבר משנה אפילו נשא ונתן ביד לא היה משלם, וכן צריכין אנו לומר לפי דברי רבינו ז״ל שכתב שם דלא קבלו בעלי השור לרבא להורות בו ומעצמו טרפו להם, דאם קבלוהו עליהם לא היה משלם ואפילו נשא ונתן ביד, דמומחה לרבים הוה, דודאי רבא אין לנו גדול ומומחה ממנו.
מסופר, איגלגל מילתא מטאי לקמיה [התגלגל הדבר, הלכה זו שפסק רבא, והגיעה לפני] ר׳ אבא, אמר להו [להם] לתלמידיו: תורא [השור עצמו], בין לדעת רב בין לשמואל שרי [מותר], שאם תורבץ הוושט מקום שחיטה הוא, כדעת רב — הרי שחט כראוי. ואם אינו מקום שחיטה, וכדעת שמואל — אינו פוסל אלא ברובו, והרי שחט בו רק מקצת, ורובו שחט במקום הראוי, ושחיטה כשרה היא; זילו אמרו ליה לבריה [לכו אמרו לו לבנו] של רב יוסף בר חמא, רבא, דלשלים דמי תורא למריה [שישלם את דמי השור לבעליו], כי הטריף שלא כדין.
The Gemara relates that the matter circulated, and it came before Rabbi Abba, who said to his students: This bull is permitted for consumption, both according to Rav, who holds that the entrance of the gullet is a location fit for slaughter, and according to Shmuel, who holds that it is not a tereifa unless it is perforated in its majority. Therefore, go tell the son of Rav Yosef bar Ḥama, i.e., Rava, that he is to pay the value of the bull to its owner, since he improperly deemed it a tereifa.
רי״ףרש״יתוספותרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אָמַר מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא מוֹתְבִינָא תְּיוּבְתָּא כְּלַפֵּי סָנְאֵיהּ דְּרָבָא לְעוֹלָם הִלְכְתָא כְּדִבְרֵי ב״הבֵּית הִלֵּל וְהָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי עוֹשֶׂה כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל עוֹשֶׂה מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמִקּוּלֵּי ב״הבֵּית הִלֵּל רָשָׁע

Mar, son of Ravina, said: I offer a conclusive refutation to the enemies of Rava, a euphemism for Rava himself, from a baraita: The halakha is always in accordance with the statement of Beit Hillel, but one who wishes to act in accordance with the statement of Beit Shammai may do so, and one who wishes to act in accordance with the statement of Beit Hillel may do so. But if one wishes to adopt both the leniencies of Beit Shammai and also the leniencies of Beit Hillel, he is a wicked person.
רי״ףרש״ירמב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כלפי סנאיה דרבא – לישנא מעליא משום דבעי לאותובי והכסיל בחושך הולך.
הא דתניא הרוצה לעשות כב״ש כקוליהון וכחומריהון עושה או כב״ה כקוליהון וכחומריהון. קשה ליא והא קיי״ל דאחד מטמא ואחד מטהר אחד מתיר ואחד אוסר אם היה אחד מהם גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לאו בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל, כדאיתא בפ״ק דע״זב. ויש לי לומר מתוך שמחלוקתן של תלמידי ב״ש וב״ה גדולה וכל חכמי ישראל נכנסין תחתיה, ונעשית להם תורה כשתי תורות, הרשותג לכל אחד לעשות כדבריהם כדאמרינן ביבמותד, וכיון שכן, זה הרוצה להיות מכת ב״שה ולעשות כדבריהם לעולם רשאי הוא. ומיהו בפ״ק דעירוביןו אמרינן ואיבעית אימא כל היכא דמשכחת תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי כגון מחלוקת ב״ש וב״ה ולא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר לא תעביד לא כחומרי דמר וכחומרי דמר וכקולי דמר וקולי דמר אלא כקולי וכחומרי דמר עבידז. אלא יש לפרש דהתם בחדא מילתא דאית בה קולא וחומרא למר וקולא וחומרא למר, כגון מבוי עקוםח וכגון שור זה וקס״ד אע״ג דלא סתרן, ומסקנא והוא דסתרן, הא לאו הכי כדברי המחמירט.
א. כל הדיבור הובא בחידושי הר״ן, עיי״ש. וראה חידושי הרשב״א.
ב. ז, א.
ג. וכן גם בחידושי הר״ן. ובכי״פ: הרשו. [וכ״נ כנוסח זה בנדפס: דרשו וצ״ל הרשו].
ד. יד, א.
ה. לשון הר״ן בחידושיו: ׳להכניס עצמו בכת בית שמאי׳. וראה ריטב״א ע״ז ז, א ד״ה והוי יודע: ׳והוי יודע דכי אמרינן הלך אחר המחמיר היינו לדידן, דכיון דספיקא הוא נקטינן בספיקא דאורייתא לחומרא, אבל לדידהו גופייהו ודאי כיון דשקולין נינהו וכל אחד עומד בשמועתו, זה נוהג כדבריו אפילו לקולא וזה נוהג כדבריו׳.
ו. ז, א
ז. אלמא לא במחלוקתן של בית שמאי ובית הלל בלבד אמרו (חידושי הר״ן).
ח. עירובין שם.
ט. עי׳ חידושי הריטב״א יבמות יד, א סוד״ה ב״ש מחדדי וחזו״א יו״ד סי׳ קנ ס״ק א.
וכן אמר מר בריה [בנו] של רבינא, מותבינא תיובתא כלפי סנאיה [מקשה אני קושיה כלפי שונאיו] של רבא, כלומר, כלפי רבא (בלשון נקיה), ממה ששנינו: לעולם הלכתא [הלכה היא] כדברי בית הלל, והרוצה לעשות כדברי בית שמאיעושה, הרוצה לעשות כדברי בית הללעושה. אבל מי שעושה גם מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל — הרי אדם כזה הוא רשע.
Mar, son of Ravina, said: I offer a conclusive refutation to the enemies of Rava, a euphemism for Rava himself, from a baraita: The halakha is always in accordance with the statement of Beit Hillel, but one who wishes to act in accordance with the statement of Beit Shammai may do so, and one who wishes to act in accordance with the statement of Beit Hillel may do so. But if one wishes to adopt both the leniencies of Beit Shammai and also the leniencies of Beit Hillel, he is a wicked person.
רי״ףרש״ירמב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חולין מג: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה חולין מג: – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף חולין מג: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., מיוחס לר׳ גרשום חולין מג:, הערוך על סדר הש"ס חולין מג:, רש"י חולין מג:, ראב"ן חולין מג: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות חולין מג:, ר"י מלוניל חולין מג: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ההשלמה חולין מג: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רמב"ן חולין מג: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א חולין מג: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין מג: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה חולין מג:, פירוש הרב שטיינזלץ חולין מג:

Chulin 43b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 43b, Rif by Bavli Chulin 43b, Attributed to R. Gershom Chulin 43b, Collected from HeArukh Chulin 43b, Rashi Chulin 43b, Raavan Chulin 43b, Tosafot Chulin 43b, Ri MiLunel Chulin 43b, HaHashlamah Chulin 43b, Ramban Chulin 43b, Rashba Chulin 43b, Meiri Chulin 43b, Maharshal Chokhmat Shelomo Chulin 43b, Steinsaltz Commentary Chulin 43b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144