×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אַהֲדָדֵי כִּי פְּלִיגִי דְּאִיהוּ קָא שָׁתֵיק וְאִינְהוּ קָמְקַרְקְרָן מָר סָבַר מַעֲשֶׂה קָא עָבֵיד בְּהוּ וּמָר סָבַר מֵחֲמַת בִּעֲתוּתֵיהּ הוּא דְּקָא עָבְדָן.
each other, and one need not be concerned. They disagree when the lion is quiet and the birds are clucking. One Sage, Shmuel, holds: They are clucking because it is acting upon them, i.e., clawing them, and one Sage, Rav, holds that they are doing this out of fear of the predator, but it is not necessarily clawing them.
רי״ףרש״יר״י מלונילרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
{בבלי חולין נג ע״ב} אמר רב יהודה דרוסה שאמרו עד שיאדים1 הבשר כנגד בני מעים נתמסמס הבשר רואין אותו כאילו אינו היכי דאמי נתמסמס הבשר2 אמר רב הונא בריה דרב יהושע כל [שהרופא]⁠3 גורדו ומעמידו על בשר חי. אמר רב שימי כי הוינן בי-רב כהנא [כד] הוו מיתו4 ריאה לקמאן ומותבינן לה5 והוה יתבא שפיר וכד הוה מדלינן לה הוה6 מיתלחא7 ונפלה תלחי תלחי הוה טריפנא לה מדרב הונא בריה דרב יהושע. אמר רב נחמן בקוץ עד שתנקב8 [לחלל]⁠9 בדרוסה עד שיאדים הבשר כנגד בני מעים רב זביד מתני הכי רב כהנא מתני בדרוסה עד שיאדים הבשר כנגד בני מעים ובסימנין עד שיאדימו10
1. שיאדים: גג: ״שמאדים״.
2. הבשר: וכן בכ״י פריס, ר״י אלמדארי. חסר ב-גג, גטז, גלא, גקיד, דפוסים.
3. שהרופא: גג, גלא, גקיד, גקכח, כ״י פריס, דפוסים. כ״י א, גטז: ״שהרופה״.
4. כד הוו מיתו: גג, גטז. גלא, גקיד, כ״י פריס: ״כד הוו מייתו״. כ״י א: ״כי הוו מיתו״. דפוסים: כדמייתו.
5. ומותבינן לה: גג: ״ומותבינן להו״. גטז: ״מותבינן לה״.
6. הוה: חסר ב-גד, גטז, וחסר ב-גקכח לפני הגהה.
7. מיתלחא: ראה ערוך (תלה). גד: ״מיתחלה״. דפוס קושטא: מיתחלא.
8. שתנקב: כ״י פריס: ״שינקב״.
9. לחלל: גד, גטז, גלא, גקכח, כ״י פריס, דפוסים. כ״י א: ״לבית חלל״. כדלעיל לגבי דרוסת הנץ, וכן גקיד: ״לבית החלל״.
10. עד שיאדימו: גטז, גלא: ״משיאדימו סימנין עצמן״. גקיד: ״כשיאדימו סימנין עצמן״. כ״י פריס: ״עד שיאדימו הסימנין עצמן״. דפוסים: משיאדימו סימנים עצמן.
אהדדי – דכשם שהם נבעתים ממנו כך הוא נבעת מהם ואין לחוש.
אימור בעותי הוא דמבעתי אהדדי. כלומר כשם שהבהמות נבעתין ממנו כך הוא נבעת מהן, ואינו יודע איך ימלא חפצו. כי פליגי דאיהו שתיק ואינהו מקרקרן. מאן דחייש סבר, אזוקי מזיק להו, כיון שהוא שותק נמצא שמלא חפצו באחת או בשתים מהן, והבהמות צועקות יש מהן מחמת הדריסה ויש מהן מחמת ביעתותא. ומאן דלא חייש סבר שמא הארי בר תרבות הוא ואינו רוצה להזיקן, והבהמות סוברות שנתן עיניו עליהן ולפיכך הן צועקות, אבל אכתי לא נדרסו.
כי פליגי דאיהו שתיק ואינהו מקרקרן מר סבר אזוקי מזיק להו וצריכי בדיקה כולהו ומר סבר מחמת ביעותותיה הוה מקרקרן. ונראה דדוקא כשהן במקום צר שאינן יכולות לברוח מפניו שמכה ודרס בודאי לכל מאן דבעי מינייהו, אבל היכא דעל בינייהו והן רועות במקום רחב שיכולות לברוח ולרוץ אף על גב דמקרקרן מחמת ביעתותיה [הוא] ואימר רדף אחריהם ולא השיג, וכן מצאתי לרב בעל התרומה ז״ל (הלכות טרפות אות כה), וכתב הוא ז״ל דמעשים בכל יום שהחתול נכנס בלולי התרנגולין ואף על פי שהוא שותק ואינהו מקרקרן לא חיישינן והוא ז״ל נתן טעם להיתר, דאפשר לומר דחתול במקום שאין מצילין לא חיישינן ליה וכדאמרינן לעיל (חולין נב:) דרב חסדא דאמר יש דריסה לחתול, ובגדיים וטלאים מוקי לה תלמודא במצילין דוקא, והוא הדין בעופות דלא דריס חתול אלא במצילין, דהא מייתי מתרנגולא (דהיינו) [דרהיט] שונרא בתרא וכו׳, וכשהתרנגולת בורחת מפני החתול ואז הכה אותה יש דריסה אבל בארי וזאב אין חילוק ביניהן עד כאן. ותמיהא לי טובא. חדא, דהא דמשוינן הפרש בין מצילין לשאינן מצילין אליבא דבריבי הוא, אבל לרבנן לא שנא הכי ולא שנא הכי יש דריסה, ורב חסדא כרבנן סבירא ליה למסקנא, ועוד דאפילו בריבי דקאמר דמקום שיש מצילין אין דריסה, הני מילי בגדיים וטלאים, דאי לאו דרתח טובא זיהריה לא עלים דלקלי בהו מידי, אבל כי רחת אית ליה זיהרא אלים טפי ומקלא קלי אפילו בגדיים וטלאים, אבל בעופות לא שנא הכי ולא שנא הכי אפילו לבריבי אית ליה דריסה, והא דמקשינן ליה מתרנגולא דהויא בי רב כהנא דרהיט שונרא בתרה, הא אמרינן לעיל (שם) דמשום דתרנגולתא הויא לגבי חתול כגדיים וטלאים (הא) [הוא ד]⁠מקשינן ליה מינה. ועוד דעיקר קושיין מהתם ליתא, אלא משום דחזינן ליה זיהרא טפי ולומר אי אפשר לזיהרא סגי כי האי דלא קלי אפילו בגדיים וטלאים וכמו שכתבנו למעלה (חולין נב: ד״ה והא). ועוד דהכא בשמעתין דאמרינן עאל ויתיב בינייהו בחתול קא מיירי דסליק מיניה, וכדאמרינן ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא עאל ויתיב בינייהו איהו שתיק ואינהו מקרקרן מר סבר אזוקי מזיק להו, דאלמא אף בחתול נמי אף על גב דליכא מצילין מדרס דריס להו. על כן ודאי נראה דחיישינן להו אם כן [לא ש]⁠נאמר דהני שונרי דידן כיון דבני תרבות עם התרנגולין נינהו אף על גב דמקרקרן לא חיישינן להו אלא אם כן חזינן דרדיף בתריה ובמקום דחוק שאינו יכול להנצל ממנו, וזה דוחק, וקיימא לן כשמואל, ואף על גב דרב ושמואל הילכתא כרב באיסורי, הא פסיק אמימר בהדיא כשמואל ולא חייש להא דרב כלל. אלא דקשיא לי היכא דאיכא שוורים הרבה במקום אחד ועאל ויתיב ארי בינייהו ואיהו שתיק ואינהו מקרקרן, אמאי צריכין בדיקה, דהא ספק ספקא הוא, דכל חד וחד איכא למימר שמא לא דרס זה דהא ליכא למימר דודאי כולהו דריס להו, דלא די לנו אם נחוש לספק דריסתו ונעשה הספק כודאי משום דשתיק ואינהו מקרקרן, אלא שנאמר שכולן הוא דורס, וכיון שכן איכא למימר זו לא דרס ואם תמצא לומר דרס אימר דרס שלא כנגד החלל, שאין דריסה פוסלת בו. ושמא יש לומר דלא שריא ספק ספיקא אלא היכא דלא אפשר לעמוד על בוריו של דבר אם הוא אסור אם לאו, אבל במקום שאפשר לעמוד על בוריו של דבר בודקין, וכן הדין נותן. ותדע שהרי תנן לקמן (חולין צו:) בגיד חתוך שנתבשל עם הגידין דלאו בריה הוא אף על פי שיש מאה כיוצא בו צריך בדיקה אחריו, בזמן שיכול להכירו, וזורקו ואוכל את השאר, כיון שיכול לעמוד עליו, אף על פי שאם אינו מכירו הכל מותר ומשערים אותו כבשר בלפת, והכא נמי לא שנא. כן נראה לי. ומיהו היכא שנתערב אחד מאלו לתוך אחרים ואינו מכירו, אף על פי שהוא בעלי חיים, ובעלי חיים אפילו באלף לא בטלי, וכאותה שאמרו בזבחים (זבחים ע:) בשור הנסקל שנתערב בין השוורים כולן אסורין, הכא אפשר לומר שהן מותרין, דלא דמי לשור הנסקל, דשור הנסקל ודאי אסור מדאורייתא, אבל הכא אינו אסור ודאי אלא מספק, וקיל נמי משאר ספיקי, דספק ספיקא הוא, ומעיקרא נמי לא הצריכוהו בדיקה, אלא משום דאפשר לעמוד על עיקר התירו, אבל השתא דלא אפשר, שהרי נתערב בין שאר השוורים לא, ושמא יאמר דהשתא נמי אפשר לבדוק אף אלו שנתערב ביניהן, ומכל מקום אין לדמותו לטבעת של עבודה זרה שנפלה לרבוא ומרבוא לרבוא שכולן מותרות מטעם ספק ספיקא, דהתם כל הטבעות הראשונות היו ודאי מותרות חוץ מן האחת שנפלה שם, והתם שייך שפיר להתיר מטעם ספק ספיקא, אבל הכא שאין בשורים הראשונים אחד מהן ודאי מותר, וכולן בספק אחד הן שמא דרסן כולן, ועוד שהרי יכול לעמוד על עיקר היתרן, וצריך עיון. ואם לא היתה אותה ספק דרוסה אלא אחת, כגון שנכנס ארי בדיר שאין שם אלא בהמה אחת, והוא שותק ואיהי מקרקרא, בזו כיון שהיא [אסורה] מספיקא דאורייתא עד שתבדק, קרוב הדבר שאם נתערבה אפילו באלף כולן אסורות עד שיבדקו, שהרי כבר אסרתה לזו עד שתבדק, ומדאורייתא, וכיון שכן אף כשנתערבה אין כאן ספק ספיקא, שאין אתה יכול לומר בזו, ואף אם תמצי לומר שזו שעלתה בידינו היא שנתערבה כאן, שמא אותה נמי מותרת היתה, שהרי כבר אסרתה קודם לכן עד שתבדק, וכמו שאומר רבינו יצחק ז״ל (כ)[ב]⁠ההיא דריש מסכת ביצה (ביצה ג:) וספיקא אסורה ואם נתערבה אפילו באלף כולן אסורות, ופירש רבינו יצחק דאספיקא קאי, מן הטעם הזה שכתבתי, ולא כדברי ר״ת ז״ל שכתב שם דארישא קאי, אבל בספיקא כולן מותרין (ב)[כ]⁠ענין שנפלה לרבוא ומרבוא לרבוא.
אהדדי [זה את זה], ואין חשש שדרס. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה במקרה דאיהו קא שתיק ואינהו קמקרקרן [שהוא שותק והם מקרקרים], מר סבר [חכם זה, שמואל, סבור]: דבר זה מלמד שמעשה קא עביד בהו [הוא עושה בהם], שהוא דורס, ולכן הם מקרקרים, ומר סבר [וחכם זה, רב, סבור]: מחמת בעתותיה הוא דקא עבדן [מחמת שהם פוחדים ממנו הוא שהם עושים כך], שמקרקרים, ואין להסיק מכאן שהוא דורס.
each other, and one need not be concerned. They disagree when the lion is quiet and the birds are clucking. One Sage, Shmuel, holds: They are clucking because it is acting upon them, i.e., clawing them, and one Sage, Rav, holds that they are doing this out of fear of the predator, but it is not necessarily clawing them.
רי״ףרש״יר״י מלונילרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) אָמַר אַמֵּימָר הִלְכְתָא חוֹשְׁשִׁין לִסְפֵק דְּרוּסָה א״לאֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר הַאי דְּרַב מַאי א״לאֲמַר לֵיהּ לָא שְׁמִיעַ לִי כְּלוֹמַר לָא סְבִירָא לִי.

Ameimar said: The halakha is that one must be concerned in a case of uncertainty as to whether an animal was clawed. Rav Ashi said to Ameimar: What about this statement of Rav that one need not be concerned? Ameimar said to him: I did not hear that statement; that is to say, I do not hold in accordance with it.
רי״ףראב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סימן רנג
וחוששין לספק דרוסה כשמואל דהא אמימר קאי כוותיה. והיכי דמי ספק דרוסה, דודאי על ארי לבית השוורים ושותק והבהמות צועקים, דמדאישתיק איכא למימר דריס והוו כולהו ספק דרוסות, וכן חולדה או נץ שנכנסו לבית העופות, אבל כל היכא דאיכא למיתלי בדבר אחר לא תלינן בדרוסה.
אף ענין ספקות אלו שאנו חוששין להם יראה דוקא בשהנדרסים בדיר ובמקום שאין להם דרך לברוח אבל אם היו רועות באפר אע״פ שהוא שותק והן צווחות אין כאן דריסה אף אני אומר רודף היה אחריהם ולא השיגם וכן כתבוה רבני צרפת בחבוריהם:
אמר אמימר, הלכתא [הלכה היא]: חוששין לספק דרוסה. אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: האי [זה] שאמר רב, שאין חוששים לספק דרוסה, מאי [מהו]? מה אתה אומר על כך? אמר ליה [לו]: לא שמיע לי [לא שמעתי], כלומר, לא סבירא לי [איני סבור כן].
Ameimar said: The halakha is that one must be concerned in a case of uncertainty as to whether an animal was clawed. Rav Ashi said to Ameimar: What about this statement of Rav that one need not be concerned? Ameimar said to him: I did not hear that statement; that is to say, I do not hold in accordance with it.
רי״ףראב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְאִי בָּעֵית אֵימָא הֲדַר בֵּיהּ רַב לְגַבֵּי דִּשְׁמוּאֵל דְּהָהוּא שַׁרְקָפָא דִּסְפֵק דְּרוּסוֹת דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב שַׁדְּרִינְהוּ לְקַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל חַנְקִינְהוּ וּשְׁדָנְהוּ בְּנַהֲרָא וְאִי ס״דסָלְקָא דַּעְתָּךְ לָא הֲדַר בֵּיהּ לִישְׁרִינְהוּ.

Or if you wish, say instead that Rav retracted his statement and conceded to Shmuel that one must be concerned in a case of uncertainty. As there was a certain basket of birds concerning which there was uncertainty as to whether they had been clawed by a hawk that entered among them, which came before Rav. Rav sent them before Shmuel to issue a ruling, and Shmuel strangled them and threw them in the river. And if it enters your mind that Rav did not retract his statement, then let him permit them for consumption. Why did he send them to Shmuel?
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותההשלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולישהנהו י״ב חדש – כלומר ולאחר י״ב חדש לישתרו:
שרקפא – סל מלא עופות שנכנס הנץ ביניהם.
שרקפא – קן של עופות ודרור קן לה (תהלים פד) מתרגמינן שירקפא ובקונטרס פירש סל מלא עופות.
הנהו שרקפא דספק דרוסה דאתי לקמיה דרב שדרינהו רב לגבי שמואל חנקינהו שמואל ושדינהו בנהרא ואסיקנא דשמואל לפרסומי מילתא דאיסורא עבד. וכתב רבינו שלמה ז״ל לפי שהיו עופות דקים מאד ומרובין לא היה יכול לבודקן ולהתירן בבדיקה מפני הטורח שמא יטעה באחד מהם, אי נמי איידי דנץ קליש זהריה לא מאדים בשר ולא מינכר, ודבר זה נראה לי. כל זה כתב רבינו שלמה ז״ל.
ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: הדר ביה [חזר בו] רב לגבי שמואל, וגם הוא אוסר. והראיה, דההוא שרקפא [שאותו סל עופות] של ספק עופות דרוסות, שנכנס נץ ביניהם, דאתא לקמיה [שבא לפני] רב, שדרינהו לקמיה [שלח אותם לפני] שמואל שיפסוק בדינם, חנקינהו ושדנהו בנהרא [חנק אותם שמואל וזרק אותם בנהר]. ואי סלקא דעתך לא הדר ביה [ואם עולה על דעתך שלא חזר בו רב]לישרינהו [שיתיר אותם], ומדוע שלחם לשמואל?
Or if you wish, say instead that Rav retracted his statement and conceded to Shmuel that one must be concerned in a case of uncertainty. As there was a certain basket of birds concerning which there was uncertainty as to whether they had been clawed by a hawk that entered among them, which came before Rav. Rav sent them before Shmuel to issue a ruling, and Shmuel strangled them and threw them in the river. And if it enters your mind that Rav did not retract his statement, then let him permit them for consumption. Why did he send them to Shmuel?
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותההשלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אֶלָּא מַאי הֲדַר בֵּיהּ לֵיסְרִינְהוּ אֶלָּא אַתְרֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל הֲוָה.

The Gemara rejects this: Rather, what will you say, that Rav really did retract? If so, let him prohibit them for consumption without sending them to Shmuel. Rather, he sent the birds to Shmuel because it was Shmuel’s place, and although Rav disagreed with Shmuel, it would be improper to issue a contradictory ruling.
רי״ףרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אתריה דשמואל הוה – ולאו אורח ארעא לאורויי קמיה באתריה בדבר שהן שוין בו אבל אי הוו פליגי בה לא היה משדר להו קמיה להפסיד ממון ישראל דכל מקום שיש נדנוד חטא אין חולקין כבוד לרב כך שמעתי ול״נ דה״ג אלא אתריה דשמואל הוה ומהכא לא תפשוט דהדר ביה רב דלאו אורח ארעא למישרי באתריה מלתא דאיהו אסר והכי אמרינן בעירובין (דף צד.) ורב אי ס״ל דאסור לימא ליה אתריה דשמואל הוה.
אלא מאי הדר ביה ליסרינהו אתריה דשמואל הוה. זו היא גירסת הספרים, ולפי נוסחא זו פירש רש״י ז״ל אתריה דשמואל הוה, ובדבר ששניהם שוין בו לאו אורח ארעא לאורויי ב⁠[א]⁠תריה, אבל אי הוו פליגי ביה לא הוה משדר קמיה להפסיד ממון ישראל, דבכל מקום שיש נדנוד חטא אין חולקין כבוד לרב, ונראה שהוקשה לרבינו ז״ל ענין זה, לפי שאין שיטה זו בשאר מקומות התלמוד אלא בהפך, וכדאמרינן בעירובין (עירובין צד.) ורב אי סבירא ליה דאסור לימא אסור, ופריק אתריה דשמואל הוה, ומפני זה כתב דהכי גרסינן אלא אתריה דשמואל הוה, כלומר דמהכא לא תפשוט דהדר ביה רב, אלא מאי דלא שרי להו משום דאתריה דשמואל היה, ולאו אורח ארעא למישרי באתריה דשמואל מאי דאסר איה⁠(י)[ו].
ודוחים: אלא מאי [מה] אתה אומר, הדר ביה [חזר בו] רב? ליסרינהו [שיאסור אותם] בעצמו, ומדוע שלחם לשמואל? אלא צריך לומר כי אתריה [מקומו] של שמואל הוה [היה], ולא רצה לפסוק הלכה במקומו של שמואל, שאין זו דרך ארץ, ואין מכאן ראיה.
The Gemara rejects this: Rather, what will you say, that Rav really did retract? If so, let him prohibit them for consumption without sending them to Shmuel. Rather, he sent the birds to Shmuel because it was Shmuel’s place, and although Rav disagreed with Shmuel, it would be improper to issue a contradictory ruling.
רי״ףרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) לְמָה לִּי לְמִיחְנְקִינְהוּ לִישְׁדִּינְהוּ הָכִי בְּנַהֲרָא מְפָרְחָן וְסָלְקָן.

The Gemara asks: Why do I need Shmuel to strangle the birds? Let him simply throw them into the river as is. The Gemara responds: Shmuel was concerned lest they fly and leave the river and eventually end up in the possession of an unwitting Jew.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לישדינהו הכי – ישליכם לנהר כמות שהם.
מפרחן וסלקן – וצדין אותן ציידים וימכרו לישראל.
ושואלים: למה לי למיחנקינהו [למה לו לשמואל לחנוק אותם]? לישדינהו הכי בנהרא [שיזרוק אותם כך בנהר]! ומשיבים: חשש שמואל שמא מפרחן וסלקן [יפרחו ויעלו מן הנהר].
The Gemara asks: Why do I need Shmuel to strangle the birds? Let him simply throw them into the river as is. The Gemara responds: Shmuel was concerned lest they fly and leave the river and eventually end up in the possession of an unwitting Jew.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וּלְשַׁהִינְהוּ שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ אאָתֵי בְּהוּ לִידֵי תַקָּלָה וְלִיזַבְּנִינְהוּ לְגוֹיִם1 באָתוּ לְזַבֹּנִינְהוּ לְיִשְׂרָאֵל.

The Gemara objects: But let him delay killing them for twelve months. If they survive it will prove that they are not tereifot, and they will be permitted. The Gemara responds: Shmuel was concerned lest people encounter a stumbling block, as they might forget that these birds are prohibited and eat them before twelve months have passed. The Gemara asks: But let him sell them to gentiles so that they will not be a stumbling block. The Gemara responds: Shmuel was concerned that perhaps the gentiles will come to sell them back to Jews.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״לעובדי כוכבים״.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יש דרוסה בסימנין או אין דרוסה בסימנין:
ולשהינהו י״ב חדש – כדין ספק טרפה כדלקמן בפירקין (חולין נח.).
לידי תקלה – איידי דהוה בהו טובא לא מצי לאזדהורי בהו ואתי למיכל חד מינייהו.
אתו – עובדי כוכבים והדרי ומזבני לה לישראל.
אתי בהו לידי תקלה – והא דאמר לקמן בפירקין (חולין נח.) גבי ביצי ספק טרפה שיחלא קמא משהינן לה אי הדרא טענה שריא ולא חיישינן לתקלה וי״ל דהא אמר פ״ק דפסחים (דף כ:) דתקלה עצמה תנאי היא ועוד התם אי סופה לטעון ממהרת לטעון ועוד דלמאי דמסיק הכא דלפרסומי מילתא עביד הכי ניחא.
ושואלים: ולשהינהו [ושיישהה אותם] שנים עשר חודש, ואם יישארו בחיים הוכחה היא שאינם טריפה, ויתירם! ומשיבים: חשש שמא אתי בהו [יבואו בהם] לידי תקלה, שמא בתוך הזמן ישכחו את הדבר ויאכלו אותם. ושואלים: וליזבנינהו [ושימכרם] לגוים! ומשיבים: שמואל חשש שמא אתו לזבנינהו [יבואו אותם גוים למוכרם] לישראל.
The Gemara objects: But let him delay killing them for twelve months. If they survive it will prove that they are not tereifot, and they will be permitted. The Gemara responds: Shmuel was concerned lest people encounter a stumbling block, as they might forget that these birds are prohibited and eat them before twelve months have passed. The Gemara asks: But let him sell them to gentiles so that they will not be a stumbling block. The Gemara responds: Shmuel was concerned that perhaps the gentiles will come to sell them back to Jews.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְלִיחְנְקִינְהוּ וְלִישְׁדִּינְהוּ לְאַשְׁפָּה וְלִיטַעְמָיךְ נִישְׁדִּינְהוּ לִכְלָבִים אֶלָּא לְפַרְסוֹמֵי מִלְּתָא דְּאִיסּוּרָא.

The Gemara objects: But let him strangle them and throw them into the garbage. Why did Shmuel throw them into the river? The Gemara responds: And according to your reasoning, we should throw them to the dogs, as at least then they will come to some use. Rather, Shmuel threw them into the river, a public place, in order to publicize the matter of the prohibition.
רי״ףרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לפרסומי מילתא – וכי אזל לנהרא אוושא מילתא טפי. ולפי שעופות דקים היו ומרובים היו לא יכול לבודקן ולהתירן בבדיקה מפני הטורח שמא יטעה באחת מהן אי נמי איידי דקליש זיהריה דנץ לא מאדים בשר ולא מינכר ודבר זה נראה לי.
וליחנקינהו ולישדינהו באשפה אמאי ניתבינהו לנכרים. מהכא משמע דמותר למכור נבילת העוף לנכרים, ולקמן (חולין צג:) בפרק גיד הנשה בפיסקת שולח אדם ירך לנכרי נראה לי דמשמע שהוא אסור אפילו שלא בפני ישראל, אלא שיש לומר דהא דשרינן הכא דוקא חנוקין, דהא חזי להו ישראל דנבלות נינהו, ולא אתי למיזבן להו מיד נכרי, אבל התם בשחוטות דאפשר דאתי ישראל למיטעי בהו דמימר אמר ישראל דכשרות נינהו דרוב עופות שחוטין שביד ישראל כשרין ומיעוט נבלות, ואתי למזבן מיניה, הילכך אפילו בשלא בפני ישראל אסור, גזירה שמא ימסור בפני ישראל, והיינו דאמר הכא ולחנקינהו וניתבינהו לנכרים דדוקא חנוקין הא שחוטין אסור כנ״ל.
אלא לפרסומי מילתא דאסורה. כלומר ללמד לתלמידים, מפני שנחלק עליו רב בדבר זה רצה לפרסם האיסור, ואם תאמר מפני מה לא בדקן, פירש רש״י ז״ל מפני שהעופות היו דקין ומרובין לא היה יכול לבודקן ולהתירן מפני הטורח שמא יטעה באחת מהן, אי נמי איידי דקליש זיהריה דנץ לא מאדים בשר ולא מינכר, ודבר זה כנ״ל עכ״ל. ובתשובת הראשונים ז״ל משום דהני עופות איידי (דנקיטי) [דקטיני] לא מינכרא אדמימות עלייהו, ואיכא מרבוותא ז״ל שאמרו דכי אמרו דרוסה צריך בדיקה דדוקא באחד מחמשת דרכים שהוזכרו בגמרא דלא פליגי בהו רב ושמואל כגון ספק כלבא ספק שונרא דאמר אימר כלבא, ספק עאל ספק לא עאל, אי נמי איהו שתיק ואינהו שתקי, ואי נמי קטע רישא דחד מינייהו, אי נמי איהו צוח ואינהו מקרקרן, דבכל הני תלינן להקל, ורב ושמואל מודו בהו דלא חיישינן בהני חמשה הוא דאמרי דצריכה בדיקה, אבל במאי דפליגי רב ושמואל כגון דאיהו שתיק ואינהו מקרקרן לא מתכשרן בבדיקה, והיינו דלא בדקינהו שמואל להני עופות וחנקינהו ושדינהו בנהרא. ונ״ל דלא מחוור כלל, דכל הני ודאי אפילו בדיקה אינה צריכה, ותדע דהא הני חמשה לא גריעי מארי שנכנס לבין השוורים ונמצאת צפורן בגבו של אחד מהן, דאדרבה טפי איכא למיחש ביה לכולי עלמא ספק עאל ספק לא עאל, שהרי שמואל דמודה בספק עאל ספק לא עאל בנמצא צפורן בגבו של אחד מהם פליג, הלכך ודאי אפילו לרב אף על גב דמכשר ביה מכל מקום לא גרע ליה מספק עאל ספק לא עאל לשמואל, וההוא ודאי לרב אפילו בדיקה לא צריך, מדאמרינן אין אומרין שמא ארי דרסו, אלמא משמע מהאי לישנא דאין אומרין כלל ומדאין אומרים בדיקה זו למה. וכן נמי משמע לכאורה מההוא בר אווזא דהוה בי רב אשי, דאמר רב אשי [מי] לא אמרינן ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא, הכא נמי ספק קניא ספק שונרא אימר קניא, ואי הויא צריכה בדיקה כנגד כל החלל כספק דרוסה הוה ליה לאסוקי בד⁠(ו)⁠קה ואכשרה, אלא ודאי משמע דלא בדיק לה אלא בקיעי מקום שהיה דמו מבצבץ, ועוד דלשון ספק עאל ספק לא עאל ואימר כלבא משמע ודאי מדאמרינן הכי דלא חיישינן לה כלל. והרב בעל העיטור ז״ל (הלכות שחיטה דין דריסה אות ו) הסכים לפסקן של ראשונים אלו, וכתב ומסתברא דכל היכא דתנינן חוששין לה לא תליא בבדיקה, מדקאמר לקמן (חולין נז.) שמוטת גף בעוף חיישינן שמא ניקבה הריאה, ומדשמואל פליג ואמר תבדק, שמע מינה חיישינן דקאמר ליכא בדיקה אלא בה׳ ענינין, ומה שהוסיף בו ראיה ז״ל מלשון חוששין, אינו דאדרבה ברוב המקומות לשון חוששין במקום שאין הענינין נגמר לאיסור או להיתר אלא חוששין בו עד שתבדק, וכדאמרינן לעיל (חולין מח.) ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה העלתה צמחים חוששין לה מר יהודה משמיה דאבימי אמר אחד זו ואחד זו חוששין לה. ופירש רבא משמיה דרבין בר שיבא מייתינן סכינא דחליש פומיה, וכל הני דאמר בשמעתא דריסוק איברים (חולין נא:) אי נפול לארעא חיישינן, הכה לה על ראשה והלכה כלפי זנבה אי שלים חוטרא אפלגיה חיישינן כולהו בבדיקה סגי להו כדאיתא התם וכאלה רבים. ועוד הא דאמרי בני רבי חייא דרוסה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעיים, ודאי משמע דמיירי במאי דקרו לה בשמעתין דרוסה או ספק דרוסה, אבל במאי דאמרינן בגמרא דלא חיישינן לה היכי אמר איהו דרוסה שאמרו והיכן אמרו דאדרבה אין חוששין לה אמרו. ומיהו רש״י ז״ל כתב ופירש הא דאמרי בני רבי חייא דרוסה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעיים, דהיינו ספק דרוסה, אי נמי כגון שראינו ארי שדרס ואין מקום הדריסה ניכר מבחוץ, ומשמע מפירושו דודאי דרוסה, כלומר שראינו שהאדים הבשר מבחוץ אף על פי שלא ידענו אם האדים מבפנים אם לא, לית ליה בדיקותא ומיד טורפין אותה, דפעמים שמאדים הבשר מבפנים ואין יכול לכוין, ומיהו בשלא האדים הבשר מבחוץ לא מחמרינן בה כולי האי, דדילמא לא שדו זיהרא כלל, ובבדיקה סגי ליה. וכן פירשו מקצת רבותינו הצרפתים ז״ל. ורבותינו בעלי התוס׳ ז״ל אומרים דאפילו לודאי דרוסה גם כן יש בדיקה, מדקאמרינן לקמן בדרוסה עד שיאדים בשר כנגד בני מעיים, בסימנין [עד שיאדימו הסימנין] עצמן כשירה, ואמאי והלא ודאי דרוסה היא, כיון שהאדים הבשר מיהא כנגד הסימנים ואיכא ודאי זיהרא, ועוד דהא רב מורי בה מכפא דמוחא ועד אטמא, וההיא דרב ודאי בדרוסה ודאית קמיירי, דהא בספק דרוסה לא הוה (ד)⁠מצריך בדיקה [ד]⁠הא לא הדר ביה כמו שפירש ר׳ שלמה ז״ל לעיל, ועוד מדבעינן, בשמעתין וושט נקובתו במשהו דרוסתו במשהו קנה נקיבתו בכאיסר דרוסתו בכמה, דאלמא משמע דאי לאו דאמרינן דזיהרא מקלא קלי ועתיד הוא לשרוף כולו, כיון ששלט במשהו ממנו מימר הוה אמרי דאף על גב דהאדים במקצתו בבדיקה סגי ליה, אלמא ודאי אפילו ודאי דרוסה אית ליה בדיקה, ועוד קשיא לי דרבינו שלמה ז״ל כתב בריש פירקין (חולין מג:) גבי נפקא מינה לספק דרוסה והכי נמי הוה מצי למימר נפקא מינה לדרוסה דהא דרוסה ודאי נמי בדקינן לה בהאדימה כדלקמן, אלא אשמעינן דחוששין לספק דרוסה. וכתבו רבותינו בעלי התוספות ז״ל דנראה שגם רבינו שלמה ז״ל לא נקט ספק דרוסה [אלא] משום דבספק דרוסה צריך לבדוק בכ״מ גבה וכרסה (ולא מה) [ומה] שכנגד בני מעים, אבל אם היה ניכר מבחוץ מקום הדריסה לא היה צריך לבדוק אלא כנגד אותו מקום, ואם כדברי רבותינו ז״ל הא דאמרינן בספק קניא ספק שונרא אימר קניא כיון דניכר מקום המכה לא נפקא מינה, אלא לקנה דאי חיישינן לשונרא כיון שהאדימה משהו מבפנים טריפה, וכדאמרינן דקנה דריסתו במשהו, ואי משום קניא לא מיטרפה עד דאיכא רובא, אי נפקא מינה לוושט, דאי משום קניא לא מיטרפא בהאדימה בלבד עד דמנקיב [ל]⁠חללו, ואם משום שונרא כיון שהאדים מבפנים ואף על גב דלא נקב טריפה, וזו צריכא עיונא.
ושואלים: וליחנקינהו ולישדינהו [ושיחנוק אותם ויזרקם] לאשפה, למה לנהר? ומשיבים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה שואל שאלה זו, נישדינהו [שיזרוק אותם] לכלבים, ויהיה בזה גם תועלת מסויימת! אלא שמואל עשה כן לפרסומי מלתא דאיסורא [כדי לפרסם את דבר האיסור], שכאשר הוא הולך לנהר ומשליכם יש בכך פרסום גדול.
The Gemara objects: But let him strangle them and throw them into the garbage. Why did Shmuel throw them into the river? The Gemara responds: And according to your reasoning, we should throw them to the dogs, as at least then they will come to some use. Rather, Shmuel threw them into the river, a public place, in order to publicize the matter of the prohibition.
רי״ףרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) הָהוּא בַּר אֲוָּוזָא דַּהֲוָה בֵּי רַב אָשֵׁי עָל לְבֵינֵי קְנַיָּא נְפַק אֲתָא כִּי מְמַסְמַס קוֹעֵיהּ דְּמָא אָמַר רַב אָשֵׁי לָא אָמְרִינַן סְפֵק כַּלְבָּא סְפֵק שׁוּנָרָא אֵימַר כַּלְבָּא ה״נהָכָא נָמֵי גסְפֵק קַנְיָא סְפֵק שׁוּנָרָא אֵימַר קַנְיָא מַחְיֵיהּ.

The Gemara relates that there was a certain duck that was in the house of Rav Ashi. The duck entered between the reeds, and it came out with its throat stained with blood. Rav Ashi said: Do we not say: If it is uncertain whether the predator was a dog and uncertain whether it was a cat, I will say that it was a dog, which cannot claw an animal effectively? Here, too, since it is uncertain whether the duck was injured by a reed and uncertain whether it was injured by a cat, I will say that a reed struck it, and the duck is not a tereifa.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותההשלמהרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ממסמס – מלוכלך.
ספק שונרא ספק קניא אימר קניא – לעיל בפ״ב (דף כח. ד״ה אתא) פירשתי וא״ת דבריש התערובת (זבחים דף עד:) אמרינן גבי נתערבה בטרפה האי טרפה ה״ד אי דידע ליה נישקליה ואי דלא ידע ליה מהיכן ידע א״ר ינאי דאיערב נקובת הקוץ בדרוסת הזאב ור״ל אמר דאיערב בנפולה ורבי ירמיה אמר דאיערב בולד טרפה ורבי אלעזר היא ומפרש דכולהו כר׳ ינאי לא אמרי בין נקובת הקוץ לדרוסת הזאב מידע ידיע האי משיך והאי עגיל וא״כ אפשר לברר כאן אי שונרא אי קניא וי״ל דדוקא התם מן הזאב ולמעלה אבל בשונרא לא ידיע ואם תאמר א״כ לישני התם דאיערוב נקובת הקוץ בדרוסת חתול ובגדיים וטלאים וי״ל דניחא ליה לאוקומי בכל הבהמות והאי דלא משני דאיערוב דרוסת הכלב בדרוסת הזאב דלמא אפשר לברר.
ההוא בר אווזא דהוה בי רב אשי על ואזל לבי קניא נפק אתא כי ממסמס קועי דמא אמר רב אשי לאו אמרת ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא הכא נמי ספק שונרא ספק קניא אימר קניא. פירוש ונהי נמי דבעי בדיקה משום נקב אבל לא משום דרוסה, ונפקא מינה לקנה דנקובתו ברובו ודרוסתו במשהו. אמר רב נחמן בקוץ עד שנקב לחלל, בדרוסה עד שיאדים בשר כנגד בני מעים. פירוש ואפילו לא האדים הבשר מבפנים אלא מבחוץ טרפה דזהרא מקלא קלי.
אימרא קנייה מחייה. פי׳ שאם היינו חוששין לספק דרוסה היה צריכה בדיקה בכולהב, ואם האדימו סימנין עצמן כלל, או שלא האדימו ונמצא בהן נקב כל שהואג בין בושט בין בקנה טרפה, דמיקלא קלי ליה זיהרא, אבל עכשיו שאין חוששין לספק דרוסה, בודקין בסימניןד בלבד ואם נפסקה גרגרת ברובה טרפה, ואם לאו כשרה. וכן בודקין בושט מבחוץ, ובין בעוף בין בבהמה מותרת לפי מה שכתבנו בתחלת הפרקה. ולפי דברי רש״י ז״לו בודקין אותו מבפנים ובבהמה אין לה בדיקה. ואי אפשר לומר שתולין בקנה ואין צריך בדיקה כלל, דכיון דאתרע ליה חוששין, ואפילו לעולא דלא חאישז, הכא חיישינן, וכל שכן שאין הלכה כעולא דקיי״ל חוששין לספק דרוסה, ובגדולות גרסינן ההוא ברחאח ולא כדברי רש״י ז״ל.
א. בכי״י ובנדפס קטע זה מופיע לאחר הקטעים הבאים. ולתועלת המעיין הבאנוהו על מקומו.
ב. ראה תוס׳ לעיל כח, א ד״ה אתא.
ג. ראה שטמ״ק הערה 200. שנתחדש בדברי רבינו שנקב כל שהוא בסימנין הוא סימן דריסה אע״פ שלא האדימו הסימנין, עיי״ש ביאור הדברים.
ד. כי״ל נוסף: עצמן.
ה. לעיל מג, ב.
ו. לעיל כח, ב ד״ה אין לו וד״ה ונבדקיה; לעיל מג, ב ד״ה לספק.
ז. לעיל מג, ב.
ח. לפנינו בהלכות גדולות (ד״ו קכט, ד; מהד׳ ר״ע הילסהיימר (ירושלים) ח״ג עמ׳ 166) הגירסא: ׳בר אווזא׳ כלפנינו בגמ׳.
הא דאמר רב אשי לא אמרינן ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא הכא נמי ספק קניא ספק שונרא אימר קניא. תמיה לי למה הוצרך רב אשי לומר הכא נמי אימר קניא, דמשמע משום דעאיל לבי קניא הוא דתלינן בקניא ומכשרינן לה, הא לאו הכי בסתמא בשונרא מחזיקים, ואמאי אפילו בסתמא נמי ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא אמרינן, ושמא יש לומר דכי תלינן בכלבא דוקא היכא דאיכא כלבא נמי קמן ואיכא למימר כלבא ואיכא למימר שונרא, אבל היכא דליכא כלבא קמן דנתלי ביה [ב]⁠שונרא מחזיקים, כיון דשונרא שכיח בביתא טפי, משום הכי אצטריך רב אשי למיתלי בקניא משום דעאל לבי קניא הא לאו הכי לא תלינן. ובזה יעלה בידינו תירוץ למה שפירשו רבותינו בעלי התוספות ז״ל בפרק השוחט (חולין כח.) גבי אווזא דרבא דאתי כי ממסמס קועיה דמא, ואמר רבא היכי נעביד נבדקיה ונשחטיה הא אמר רבא וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים, פירשו הם ז״ל דמשום ספק דרוסה הוה בעי למבדקה, ומשום הכי לא הוה ליה בדיקה מבחוץ, דאי משום קניא ומחשש נקב אף וושט בדיקתו מבחוץ, ולכאורה קשיא להו לרבותינו ז״ל דמדאמרינן אתא כי ממסמס קועיה ספוקי הוה מספקה לן אי שונרא או כלבא או קניא, ואם כן היאך חשש לדרוסה. ועם מש״כ למעלה לא יקשה עליהם כלל, דלא אמרו אימר כלבא אלא היכא דאיכא כלבא או קניא, דאפשר למיתלי בהו, הא לאו הכי בשונרא מחזירים דשכיחי בבתי, וכן נראה מדברי ר״ת ז״ל דמספ⁠[י]⁠קא בתר דשכיח טפי שדינן ליה. והילכך דוקא בדעאל לבי קניא, אבל בתוספות כתבו בהפך דהכא בשלא היה להסתפק אלא או בקניא או בשונרא וכגון שהיה בבירור חתול בתוך הקנים, ולהכי קאמר דעאל לבי קניא, אבל אתי מעלמא [ו]⁠אין אנו יודעין מי עשה אפילו לא עאל לבי קניא אין לנו לתלות בחתול, וצ״ע.
נכנס הדורס ושתק והן צווחות שחוששין לדריסה אלא שלא נתבאר לנו איזה דורס היה אם מן הפוסלין אם משאינן פוסלין תולין להקל אחר שגם הוא מצוי כחברו ועל זו אמרו כלבא ושונרא אימר כלבא וטעם הדבר מפני שאחר שרוב בהמות כשרות הן תולין להקל ומ״מ גדולי הדור כתבו בה דוקא בשנמצאו שם שניהם ר״ל כלבא ושונרא הא כל שלא נמצא שם אלא אחד תולין בו ואם אין אחד מהם בשעת הדריסה לפנינו תולין במצוי וראיה להם ממה שאמרו בסוגיא זו ההוא בר אווזא דהוה בי רב אשי ואזל לבי קני ונפק ממסמס קועיה דמא ואמר מי לא אמר רבא ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא הכא נמי ספק שונרא ספק קניא אימר קניא אלמא רבא בדאיכא כלבא ושונרא אמרה דאי לאו הכי הוה ליה למימר מי לא אמר רבא תולין להקל ר״ל מן הסתם הכא נמי וכו׳ ובפרק השוחט בבר אווזיה דרבה דאתא כי ממסמס קועיה דמא לא היה לפניהם דבר המצוי לתלות בו ותלה בשונרא שהוא מצוי יותר להחמיר ולמדנו שכל שהכלב והחתול מצויין בשוה ולא נודע לנו איזה מהם דרס שתולין בכלב להקל וכן בחתול ועכבר תולין בעכבר להקל:
מסופר, ההוא בר אווזא דהוה בי [ברווז אחד שהיה בביתו] של רב אשי, על לביני קניא [נכנס לבין הקנים], נפק אתא כי ממסמס קועיה דמא [יצא ובא כאשר מלוכלך גרונו בדם]. אמר רב אשי: וכי לא אמרינן [אין אנו אומרים] במקרה של ספק כלבא [כלב] טרף ספק שונרא [חתול] דרס — אימר כלבא [אמור שכלב היה זה], שאין בו דין דרוסה? הכא נמי [כאן גם כן], הואיל וספק קניא [קנה] פצע את גרונו, ספק שונרא [חתול] דרס אותו — אימר קניא מחייה [אמור שקנה היכה ופצע אותו].
The Gemara relates that there was a certain duck that was in the house of Rav Ashi. The duck entered between the reeds, and it came out with its throat stained with blood. Rav Ashi said: Do we not say: If it is uncertain whether the predator was a dog and uncertain whether it was a cat, I will say that it was a dog, which cannot claw an animal effectively? Here, too, since it is uncertain whether the duck was injured by a reed and uncertain whether it was injured by a cat, I will say that a reed struck it, and the duck is not a tereifa.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותההשלמהרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אָמְרִי בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא דְּרוּסָה שֶׁאָמְרוּ צְרִיכָה בְּדִיקָה כְּנֶגֶד בְּנֵי מֵעַיִים.

§ The sons of Rabbi Ḥiyya, Yehuda and Ḥizkiyya, said: A clawed animal, about which the Sages said one must be concerned, requires inspection of the flesh adjacent to the intestines. If the flesh surrounding the intestines reddened, the animal is a tereifa, because the venom will eventually penetrate the body cavity and perforate the intestines themselves.
רי״ףרש״יתוספותר״י מלונילמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דרוסה שאמרו – כגון ספק דרוסת ארי או שראהו שדרסה ואין מקום הדריסה ניכר מבחוץ.
צריכה לבדוק – גבה וכריסה וצידיה וכל שכנגד בני מעיים ואם האדים שם בשר שנקוטרוד״א זהו הארס וטרפה שסופו לשרוף עד שינקוב את בני מעיים ואם לא האדים בשר שם אין צריך לבדוק במקום אחר שאין דרוסה אלא כנגד בני מעיים דלא מיטרפא במקום אחר.
דרוסה שאמרו צריכה בדיקה כו׳ – פ״ה כגון ספק דרוסת ארי או שדרסה ואין מקום הדריסה ניכר מבחוץ משמע דודאי דרוסה לא מהניא בדיקה וכן פירש הרב רבי יצחק בר׳ מאיר ז״ל דודאי דרוסה אין לה בדיקה שפעמים שמאדים הבשר ואין יכול לכוין יפה ונראה דיש בדיקה אפילו לודאי דרוסה מדאמר בסמוך בדרוסה עד שיאדים הבשר כנגד בני מעיים ובסימנים עד שיאדימו הסימנים עצמם אבל אם האדים הבשר שכנגד הסימנים ולא האדימו הסימנים כשרה אע״ג דודאי נדרסה שהרי האדים הבשר וא״כ איכא ודאי זיהרא ועוד דקאמר בסמוך דמורי ביה רב מכפא עד אטמא והיינו ע״כ ודאי דרוסה דרב לא חייש לספק דרוסה דלא הדר ביה כדפירש בקונטרס לעיל מההיא דכל גגות (עירובין צד.) והא דאמר בריש פירקין (חולין מג.) נפקא מינה לספק דרוסה ולא אמר לודאי דרוסה משום דאף לספק דרוסה קיימא לן דחיישינן ועוד מדבעי בסמוך וושט נקובתו במשהו דרוסתו נמי במשהו קנה נקובתו בכאיסר דרוסתו בכמה אלמא אע״ג דמאדים במשהו ונדרס ודאי בעי למימר דכשר עד שיהא בו בכאיסר ונראה שגם בקונטרס לא נקט ספק דרוסה אלא משום דאז צריך לבדוק בכל מקום גבה וכריסה וצדה וכל מה שכנגד בני המעיים אבל אם היה ניכר מבחוץ מקום הדריסה לא היה צריך לבדוק אלא כנגד אותו מקום.
דרוסה שאמרו. במתניתין, דרוסת הארי שהיא אסורה, הני מילי שהאדים הבשר כנגד בני מעיים, התם הוא דאמרינן שאע״פ שלא ניכר האדמימות בכרס או בדקין או בריאה, הוא דאסור, לפי שסופו של הארס לשרוף עד שינקבו בני מעים, אבל אם לא האדים כי אם העור לבדו בלא בשר, לא אסרינן, והיינו דקאמ׳ עד שיאדים בשר. אי נמי יש לומ׳ האי עד דקאמ׳, אכנגד בני מעים קאי, ובא למעט שלא כנגד בני מעים, כגון בירכותיו, או ברגליו למטה מן הארכובה ושלא במקום צומת הגידין, דלא מיטרפא בכך.
רש״י בד״ה דרוסה שאמרו מבחוץ צריכה כו׳ הד״א:
בד״ה דרוסה שאמרו כו׳ או שדרסה ואין מקום הדריסה כו׳ והא דקאמר בסמוך דמורי בה רב מכפא כו׳ עכ״ל וליכא לאוקמא מלתיה דרב בשדרסה ואין מקום הדריסה ניכר דההיא נמי ספק דרוסה כיון דאין הארס ניכר מבחוץ ושרי לרב והא דלא הוכיח כן ממלתא קמייתא דרב בשמעתין משום דאיכא למימר כבר פירשה רב חנן בר רבא משמיה דרב דרוסה שאמרו צריכה בדיקה כו׳ היינו שפירשה כך למאן דאסר ספק דרוסה דכהאי גוונא קאמרינן בעלמא תרגמה רב אליבא דשמואל אבל מההוא דמורי ביה רב מכפא כו׳ מוכח שפיר דהכי אית ליה לרב ומהרש״ל פי׳ בע״א ואין להאריך וק״ל:
א אמרי [אמרו] בני ר׳ חייא, יהודה וחזקיה: דרוסה שאמרוצריכה בדיקה כנגד בני מעיים, ואם בדק והאדים הבשר שכנגד בני המעיים — טריפה היא, שסוף הארס לחלחל ולעשות נקב בבני המעיים עצמם.
§ The sons of Rabbi Ḥiyya, Yehuda and Ḥizkiyya, said: A clawed animal, about which the Sages said one must be concerned, requires inspection of the flesh adjacent to the intestines. If the flesh surrounding the intestines reddened, the animal is a tereifa, because the venom will eventually penetrate the body cavity and perforate the intestines themselves.
רי״ףרש״יתוספותר״י מלונילמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אָמַר רַב יוֹסֵף הָא דִּבְנֵי ר׳רַבִּי חִיָּיא כְּבָר פָּירְשַׁהּ שְׁמוּאֵל דְּאָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם ר׳רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס דְּרוּסָה שֶׁאָמְרוּ צְרִיכָה בְּדִיקָה כְּנֶגֶד בְּנֵי מֵעַיִים.

Rav Yosef said: This statement of the sons of Rabbi Ḥiyya was already explained by Shmuel, as Shmuel says in the name of Rabbi Ḥanina ben Antigonus: A clawed animal, about which they said one must be concerned, requires inspection adjacent to the intestines.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב יוסף, הא [זו] שאמרו בני ר׳ חייאכבר פירשה שמואל, שאמר שמואל משום (בשם) ר׳ חנינא בן אנטיגנוס: דרוסה שאמרוצריכה בדיקה כנגד בני מעיים.
Rav Yosef said: This statement of the sons of Rabbi Ḥiyya was already explained by Shmuel, as Shmuel says in the name of Rabbi Ḥanina ben Antigonus: A clawed animal, about which they said one must be concerned, requires inspection adjacent to the intestines.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) בָּעֵי אִילְפָא יֵשׁ דְּרוּסָה לְסִימָנִים אוֹ אֵין דְּרוּסָה לְסִימָנִים א״ראָמַר רַבִּי זֵירָא הָא דְּבָעֵי אִילְפָא כְּבָר פָּירְשַׁהּ רַב חָנָן בַּר רָבָא דְּאָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַב דְּרוּסָה שֶׁאָמְרוּ צְרִיכָה בְּדִיקָה כְּנֶגֶד בֵּית הֶחָלָל כּוּלּוֹ וַאֲפִילּוּ בְּסִימָנִין.

Ilfa raises a dilemma: Is there clawing with regard to the simanim, or is there no clawing with regard to the simanim? Does the venom penetrate the simanim as it does the intestines? Rabbi Zeira said: This dilemma that Ilfa raises was already explained by Rav Ḥanan bar Rava, as Rav Ḥanan bar Rava says that Rav says: A clawed animal, about which they said one must be concerned, requires inspection of the flesh adjacent to the entire body cavity, and even in the area of the simanim.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כלומר בהמה שדרסה חיה מי צריך למיבדקה בסימנין:
סימנין שנדלדלו – כלומר נידלדלו ממקומן:
יש דרוסה לסימנין – אם דרסה כנגדם מי הוי טרפה מי אמרינן קשין הן אצל דרוסה וכשרה או לא.
כנגד בית החלל כולו – ולאפוקי עובי הצואר או הירכים.
בעי [שאל] אילפא: האם יש דרוסה לסימנים (קנה וושט), או אין דרוסה לסימנים? האם הארס מחלחל ונוקב את הסימנים כמו שהוא נוקב את בני המעיים, או לא? אמר ר׳ זירא: הא דבעי [זו ששאל] אילפאכבר פירשה רב חנן בר רבא, שאמר רב חנן בר רבא אמר רב: דרוסה שאמרוצריכה בדיקה כנגד בית החלל של הבהמה כולו, ואפילו בסימנין.
Ilfa raises a dilemma: Is there clawing with regard to the simanim, or is there no clawing with regard to the simanim? Does the venom penetrate the simanim as it does the intestines? Rabbi Zeira said: This dilemma that Ilfa raises was already explained by Rav Ḥanan bar Rava, as Rav Ḥanan bar Rava says that Rav says: A clawed animal, about which they said one must be concerned, requires inspection of the flesh adjacent to the entire body cavity, and even in the area of the simanim.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) בָּעֵי אִילְפָא סִימָנִין שֶׁנִּדַּלְדְּלוּ בְּכַמָּה אָמַר רַבִּי זֵירָא הָא דְּבָעֵי אִילְפָא כְּבָר פָּירְשַׁהּ רַבָּה בַּר בַּר חָנָה דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר שְׁמוּאֵל דסִימָנִים שֶׁנִּדַּלְדְּלוּ בְּרוּבָּן.

Ilfa raises another dilemma: With regard to simanim that were detached, how much detachment renders the animal a tereifa? Rabbi Zeira said: This dilemma that Ilfa raises was already explained by Rabba bar bar Ḥana, as Rabba bar bar Ḥana says that Shmuel says: With regard to simanim that were detached, if they were detached in their majority the animal is a tereifa.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

המסמסה מהו – כלומר שתמסמס בשר בהמה מהו טרפה אי לא:
סימנים שנדלדלו – איידי דא״ר זירא בהנך תרתי דלעיל כבר פירשה פלוני קמסדר ואזיל לכל הנך דאמר בהו ר׳ זירא הכי.
נדלדלו – נעקרו במקומות הרבה.
בד״ה סימנין ואזיל כל הנך כו׳ כצ״ל:
בד״ה גודרו כו׳ גודדו בדלת כצ״ל. ונ״ב נ״ל דגרסי׳ בשני דלתין דאחרונה פשיטא שהוא בדלת דלא שייך כאן לשון גרידא אלא דלא תימא גורדו כמו שמצינו בסופר גורדו ומעמידו על גולדו כי לשם הוא מענין קליפה אבל הכא גרסי׳ גודדו בוי״ו וב׳ דלתי״ן והוא מלשון חותך כמו גודד בתאנים נ״ל:
תוס׳ בד״ה דרוסה כו׳ דמורי ביה רב מכפא כו׳. נ״ב אבל מהא דרב דאמר צריכה בדיקה כנגד כל החלל כו׳ לא קשה דשמא איירי שראינו שדרס אבל אין מקום הדריסה כלל ניכר מבחוץ דבכה״ג ודאי רב מודה דחוששין לספק דרוסה אבל היכא שמקום הדריסה ניכרת לעולם לא מהני בדיקה כדי לראות אם יתאדם הבשר נגד הסימנים אבל מהא דמורי בהו רב כו׳ שפירש רגיל להורות א״כ בע״כ איירי בדבר המצוי תמיד וענין כזו שראינו שדרסה ואין מקום הדריסה ניכר כלל מבחוץ לא שכיחא כלל ידו״ק:
אגב כך מביאים מה שבעי [שאל] אילפא: סימנין שנדלדלו, שנעקרו במקומות הרבה, בכמה עושה הדבר טריפה? אמר ר׳ זירא: הא דבעי [זו ששאל] אילפאכבר פירשה רבה בר בר חנה, שאמר רבה בר בר חנה אמר שמואל: סימנים שנדלדלו — טריפתן ברובן.
Ilfa raises another dilemma: With regard to simanim that were detached, how much detachment renders the animal a tereifa? Rabbi Zeira said: This dilemma that Ilfa raises was already explained by Rabba bar bar Ḥana, as Rabba bar bar Ḥana says that Shmuel says: With regard to simanim that were detached, if they were detached in their majority the animal is a tereifa.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) בָּעֵי רַב אַמֵּי הֲמַסְמָסָה מַהוּ א״ראָמַר רַבִּי זֵירָא הָא דְּבָעֵי רַב אַמֵּי כְּבָר פָּירְשַׁהּ רַב יְהוּדָה דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב בִּדְרוּסָה העַד שֶׁיַּאֲדִים בָּשָׂר כְּנֶגֶד בְּנֵי מֵעַיִים ונִתְמַסְמֵס הַבָּשָׂר רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ אֵינוֹ.

Rav Ami raises a dilemma: What is the halakha with regard to an animal that was clawed in an area not surrounding the body cavity, such as the legs, and rot was found in the flesh of that area? Rabbi Zeira said: This dilemma that Rav Ami raises was already explained by Rav Yehuda, as Rav Yehuda says that Rav says: With regard to a clawed animal, the injury does not render it a tereifa unless the flesh adjacent to the intestine reddens; but if the flesh rotted, one views the rotten area as if it does not exist. If the animal would be a tereifa when missing this flesh, it is also a tereifa if the flesh rotted.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מלונילרשב״אבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נתמסמס הבשר רואין אותו כאילו אינו – יש אבר שמותר1 יש אבר שאסור:
בסימנין עד שיאדימו סימנין עצמן לא חשבינן לה דרוסה:
1. ר״ל שמותר אף אם נחסר כמו הטחול והכליות.
המסמסה מהו – כגון דרסה בירך שלא כנגד החלל וראינו שניקב הבשר לאחר זמן מהו.
כנגד בני מעיים – אפילו בהאדימה.
נתמסמס הבשר – במקום אחד.
רואין אותו כאילו אינו – ואם יש בו טרפות בניטל כולו כגון צומת הגידין טרפה דהאי נמי כנטול דמי.
נתמסמס הבשר. יש לפרשו לענין דריסה, דהיכא שנדרסה ברגלים במקום צומת הגידין, אע״פ שאינו כנגד חלל, וצומת הגידין קשין הן אצל דריסה, אבל אם נתמסמס הבשר שעל צומת הגידין, רואין אותו כאילו אינו, וצריך לבדוק נמי צומת הגידין אם נפסק אחד מהן אם לאו, או אם נתמסמס, שאם נתמסמס כאילו נטול הוא וטרפה.
המסמסה מהו. פירש רש״י ז״ל לענין דרוסה, וכגון שדרסה שלא כנגד בני מעים אלא שדריסתו והזיקו גדול עד שנתמסמס הבשר מהו, ואמר רבי זירא הא דבעי רב אשי כבר פירשה רב יהודה אמר רב דרוסה שאמרו עד שיאדים בשר כנגד בני מעיים, כלומר בהאדימה טריפה נתמסמס הבשר במקום אחד רואין אותו כאילו אינו, ואם יש בו טריפות בנטל כולו כגון צומת הגידין טריפה, דהא נמי כנטול דמי. יש מי שפירש דלאו בדרוסה מיירי כלל, מדאמרינן בסמוך אמר רב (שימי) [אשי] כי הוינן בי רב כהנא (כד) הוו מייתי ריאה לקמן ומותבינן לה והוה יתבה שפיר, וכי הוה מדלו [הוי נפלה תלחי] לגבי ריאה שנפלה תלחי תלחי לאו בדרוסה קא מיירי, ומפרשי לה לענין נשבר העצם ויצא לחוץ, דאמרינן לקמן (חולין עו:) בבהמה המקשה אם עור ובשר חופין את רובו כשרה, ועלה קאמר רב יהודה שאם נתמסמס אותו הבשר כגון שהרופא גוררו הרי הוא כאלו אינו ואינו מגין כלל. והרמב״ם ז״ל (פ״ה מהל׳ שחיטה ה״ט) מפרשה בדרוסה וכנגד בני מעיים, והכי קאמר דרוסה שאמרו עד שיאדים הבשר כנגד בני מעיים (ומן הראשון) [ויש מן הראשונים] ז״ל שפירשו כן, ורבינו אפרים ז״ל כתב דהאי פירושא ליתא, דהוה ליה למימר בידוע שהיא דרוסה, אלא לענין בשר החופה את רוב הכרס קא אמר, דקיימא לן בין ברוב קרוע בין ברוב נטול, ועלה קאמר נתמסמס כאלו ניטל.
בא העוף או הבהמה לפנינו וצוארה ממוסמס בדם אומרין שמא קנה פצעה או כלב נשכה ומ״מ אם הדם מבעבע מן הסימנין צריך בדיקה בהם כמו שיתבאר:
נכנס הארי ושתק והם שותקין שהיה לנו לומר שלא לחוש וכן כל אותם שאמרו עליהם שאין חוששין אם מצאנו אחר כן צפורן הארי תחובה בגב אחד מהם חוששין לה ואין אומרים שמא נשמטה מן הארי בקרקע ונתחכך השור וננעצה בו ולפי השטה הראשונה שכתבנו לא לזה בלבד חוששין אלא אף לכלם כמו שביארנו שאין אומרין נח רוגזו אלא בשהרג אלא שיש לדון בזו לדעתנו הואיל ודרס נח רוגזו כמו שכתבנו ודבר זה כך הוא הדין אם לא מצאנו שם הצפורן אלא מקום תחיבתה:
כבר ביארנו על החתול שיש לו דריסה בגדיים וכל שכן בעופות ומעשים בכל יום שהוא רודף אחר התרנגולים ושותק והן צווחות ואין חוששין להן ודבר זה יש מי שאומר על חתולים שלנו שבני תרבות הם ואין בהם כדי לחוש ולא נאמרה אלא בחתולים שלהם שלא היו בני תרבות ונראה לי כן ממה שאמרו בבבא קמא מרובה אתא שונרא קטעיה לההוא ינוקא נפק רב ודרש חתול מותר להרגו ואסור לקיימו ומה שאמרו שם בשם ר׳ שמעון בן אלעזר מגדלין כלבים כופריים וחתלות קופין וחולדות הסנאין ר״ל הנמצאות בסנה ומפני שהן עשויות לנקר את הבית כבר הקשו ממנה שם והוצרכו לפרשה בקצת מינין שהיה ידוע להם שלא היו ממין המזיק שבהם אבל שלנו אינן בדין זה ואין חוששים להם אף במקום הצלה ובקצת חבורי רבותי׳ הצרפתים פירשו מפני זו שאף בזמן התלמוד לא הכניסו החתול בכלל הדורסים אלא במקום שיש מצילין וראשון עקר שאם כדבריהם היאך נשמט בגמרא שלא לומר כן והניחוהו סתם בכלל הדורסים אלא מחוורתא כדמעקרא הילכך אף במקום הצלה אין חוששין ומ״מ ראינוהו מכה ודורס דנין אותה בדריסה וחוששין מיהא לזו שנדרסה אלא שאין חוששין על האחרות:
ספק דרוסה במקום שאי אפשר לבדוק כמו שיתבאר אין מוכרין אותה לגוים בעוד שהיא חיה שמא יחזור וימכרנה לישראל ואין משהין אותם שמא יבא אדם בה לידי מכשול ואע״פ שבשאר ספקי טרפות לא מצינו שחששו לכך שאר ספקות מקום הספק ניכר ואין בדבר מכשול אבל ספק דרוסה אין מקומו ניכר ובאין בה לידי מכשול ומתוך כך אין משהין אותה אלא מאכילין אותה לכלבים או מוכרין אותה לגוים שחוטה ואם עבר והשהה שנים עשר חדש וחיתה או שנתעברה או שטענה ביצים יצאה מכלל ספק ומותרת לכל ספק דרוסה או דרוסה ודאית שנתערבה באחרות כולן אסורות שאין בעל חיים בטל אף באלף ואם נתפזרו לכאן ולכאן הותר המיעוט כמו שיתבאר במסכתא זו בדין תערבות של בעלי חיים:
הדרוסה אינה טרפה במוחלט אלא בודקין אותה בבשר שלה אם נודע לנו מקום הנדרס בודקין כנגדו בבשר ואם לא נודע לנו בודקין כל הבהמה מן המוח עד הירכים שבוקא דאטמא לשם הן בגבה הן בכריסה הן בצדדיה אם האדים הבשר כנגד המוח או כבגד בני מעין או כנגד שום אבר שנקיבתן או קדירתן פוסלת טרפה שהארס נוקב ושורף איברים שכנגדו והרי הם חשובים כנקובים לא האדים הבשר כשר ויש מי שמכשיר אפי׳ האדים הבשר מבחוץ אא״כ האדים מבפנים כנגד בני מעין ויש אומרים שכל שאינו ניכר מבחוץ ודאי לא נדרס ולא אמרו צריכה בדיקה מכפא דמוחא ועד אטמא אא״כ נמצא בו אדום מבחוץ וכל שמוצא אדום מבחוץ בודק כנגדו בפנים הא כל שאין מוצא אדום מבחוץ אין צריך בדיקה בפנים ומ״מ מן הירך ולמטה אפי׳ מצא אדום אינו חושש ואפי׳ בצומת הגידין ויש אוסרין בצומת הגידין אם האדימו הן עצמן והבל הוא שאם כן היאך אמרו עד אטמא אלא ודאי הגידין קשים הם הרבה ואין דריסה פוסלת בהם אפי׳ בודאי דריסה:
ראינו שהאדים הבשר שכנגד הסימנין אין טורפין אותה בכך שהסימנים קשים הם אצל דריסה אבל אם עבר הארס והאדימו הסימנין עצמם טרפה ובושט אין הארס ניכר בו אלא מבפנים ואם לא ראינו בו קורט דם מבפנים כשרה ובבהמה אין כאן בדיקה כמו שהתבאר בפרק שני אבל בעוף בודקין את הקנה ושוחטין אותו והופכין את הושט ובודקין אותו כמו שהתבאר:
גמ׳ נתמסמס וכו׳. עיין לקמן דף עז ע״א תוס׳ ד״ה נתמסמס:
בעי [שאל] רב אמי: המסמסה (רקבון) שנדרסה ונרקב הבשר שלא כנגד חלל הגוף, אלא כגון ברגל, מהו? אמר ר׳ זירא: הא דבעי [זו ששאל] רב אמיכבר פירשה רב יהודה, שאמר רב יהודה אמר רב: בדרוסה הכלל הוא, שאינה דרוסה עד שיאדים בשר שכנגד בני מעיים, אבל אם נתמסמס (נרקב) הבשררואין אותו, את המקום שנתמסמס, כאילו אינו, ואם היה ניטל היתה זו טריפה — גם כשנתמסמס טריפה היא.
Rav Ami raises a dilemma: What is the halakha with regard to an animal that was clawed in an area not surrounding the body cavity, such as the legs, and rot was found in the flesh of that area? Rabbi Zeira said: This dilemma that Rav Ami raises was already explained by Rav Yehuda, as Rav Yehuda says that Rav says: With regard to a clawed animal, the injury does not render it a tereifa unless the flesh adjacent to the intestine reddens; but if the flesh rotted, one views the rotten area as if it does not exist. If the animal would be a tereifa when missing this flesh, it is also a tereifa if the flesh rotted.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מלונילרשב״אבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) ה״דהֵיכִי דָּמֵי נִתְמַסְמֵס אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ כֹּל שֶׁהָרוֹפֵא גּוֹרְדוֹ וּמַעֲמִידוֹ עַל בָּשָׂר חַי אָמַר רַב אָשֵׁי כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַב כָּהֲנָא אַיְיתוֹ קַמַּן הָהִיא רֵיאָה דְּכִי הֲווֹ מיתבי לַהּ יָתְבָה שַׁפִּיר וְכִי הֲווֹ מַדְלוּ לַהּ הֲוָה (תָּלְחָה וְנָפְלָה תִּילְחֵי תִּילְחֵי) זוְטָרֵיפְנָא לַהּ מִדְּרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ.

The Gemara asks: What is considered rotten flesh? Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: It is any flesh in such a state that the doctor scrapes it off and leaves the animal with its raw flesh exposed so that it will heal. Rav Ashi said: When we were in the study hall of Rav Kahana they brought before us a certain lung that, when they would set it down, would sit well, but when they would pick it up it would disintegrate and fall into pieces. And we deemed it a tereifa based on the statement of Rav Huna, son of Rav Yehoshua, that one views rotten flesh as if it does not exist. Since the animal would be a tereifa if missing the lung (see 42a), it is also a tereifa if the lung is rotten.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גורדו – אם היה בא לרפאותו גורדו ומשליכו עד הבשר החי.
גורדו – בדל״ת.
תלחה – מתפרקת ונופלין ממנה חתיכות חתיכות.
מדרב הונא בריה דרב יהושע – דאמר כל שהרופא גורדו קרוי המסמסה וכאילו אינו והויא לה ריאה שחסרה.
ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] נתמסמס? אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: כל שהוא במצב שהרופא גורדו (מגרדו) ומעמידו על בשר חי, כדי שיחזור ויתרפא. אמר רב אשי: כי הוינן בי [כאשר היינו בבית מדרשו] של רב כהנא אייתו קמן ההיא ריאה [הביאו לפנינו ריאה אחת], דכי הוו מיתבי לה [שכאשר היו מושיבים אותה] כמו שהיא — יתבה שפיר [היתה יושבת כראוי], כלומר, לא היה קורה לה דבר, וכי הוו מדלו לה [וכאשר היו מרימים אותה] הוה תלחה ונפלה תילחי תילחי [היתה מתפרקת ונופלת חלקים חלקים], וטריפנא לה [והטרפנו אותה] מתוך דברי רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע, שכל שהבשר נרקב עד כדי שהרופא צריך להסיר אותו — הרי זה כאילו ניטל, וכל שכן כאשר הוא נופל מעצמו, והרי זה כאילו חסרה הריאה, שהוא טריפה (לעיל מב,א).
The Gemara asks: What is considered rotten flesh? Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: It is any flesh in such a state that the doctor scrapes it off and leaves the animal with its raw flesh exposed so that it will heal. Rav Ashi said: When we were in the study hall of Rav Kahana they brought before us a certain lung that, when they would set it down, would sit well, but when they would pick it up it would disintegrate and fall into pieces. And we deemed it a tereifa based on the statement of Rav Huna, son of Rav Yehoshua, that one views rotten flesh as if it does not exist. Since the animal would be a tereifa if missing the lung (see 42a), it is also a tereifa if the lung is rotten.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) רַב נַחְמָן אָמַר [ז]בְּקוֹץ עַד שֶׁתִּינָּקֵב לֶחָלָל בִּדְרוּסָה מִשֶּׁיַּאֲדִים בָּשָׂר כְּנֶגֶד בְּנֵי מֵעַיִים רַב זְבִיד מַתְנֵי הָכִי בִּדְרוּסָה מִשֶּׁיַּאֲדִים בָּשָׂר כְּנֶגֶד בְּנֵי מֵעַיִים חבְּסִימָנִים עַד שֶׁיַּאֲדִימוּ סִימָנִים עַצְמָם.

Rav Naḥman said: If an animal was pierced by a thorn, it is not a tereifa until it is perforated to the cavity of the body. But in the case of a clawed animal, once the flesh adjacent to the intestines reddens, it is a tereifa. Rav Zevid would teach the halakha in this manner: In the case of a clawed animal, once the flesh adjacent to the intestines reddens it is a tereifa; but if it was clawed in the simanim, it is not a tereifa unless the simanim themselves redden. If only the flesh around them reddens, the animal is kosher, since the venom may not penetrate to the simanim themselves.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילרמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בקוץ עד שתינקב לחלל – אבל הגיע לחלל יש לחוש שמא ניקבו הדקין ובבדיקה אי אפשר מפני שאין נקב דק ניכר בהן.
בסימנין – דרסה בסימנין.
עד שיאדימו הן עצמן – אבל משום האדמת בשר שכנגדן לא מיטרפא דרוב סימנין קשין הן ואין ארס שולט בהן אבל כי האדימו הן עצמן הרי נגלה ששלט בהן.
בקוץ עד שתינקב לחלל. כלומ׳ אע״פ שהאדים הבשר כנגד בני מעים לא מיתסרא בכך, אלא עד שיצא הקוץ והמחט לתוך חלל הגוף, וכשיצא לחלל הגוף צריכין בדיקה כל בני מעיים שמא ניקבו, ואם לא ניקבו כשרה. אבל בדריסה אע״פ שלא האדימו הבני מעים אלא עור ובשר שכנגדן, מיתסרא בכך, ולא מהני להו שום בדיקה, שאע״פ שאינן נקובין עכשיו סופן להנקב מחמת חמימות הארס הניכר בבשר, ואע״פ שלא ניכר בבני מעים כבר הם נחשבים שרופים מחמת ההבל.
בקוץ עד שתנקב לחלל. פי׳ הא משנקבה לחלל אסורהא דומיא דאידך בדרוסה עד שיאדים הבשר. וטעמא משום דחיישינן שמא נקבו הדקין או הריאה והלב והמרה. ואי אפשר בבדיקה, לפי שאין אנו יודעים באיזה מקום הוא שנבדוק עליוב. ולא דמי לישבג קוץ בושטד דסגי לן בבדיקת הסימן ואנוה יודעין שהנקב בו. ולא דמי לנפולהו דהתם מיקרע קרע וטפי ממשהו הויז. והכי נמי לא בדקינן במחט הנמצאתח. ואין לפרש דמשתינקב לחלל אע״פ שלא ניקב כלום במעיה טרפה, דהא לא קתני נקובת הדופן, כדאמרינן לעילט. ועוד בהדיא תנןי יצאו בני מעיה ולא נקבו כשרה. ויש אומריםכ דמחט הנמצאת כיון דלית ליה דוכתא למיעבר חוששין שמא קרום עלה מחמת מכה בנקב, וכזה הטעם כתב בעל ההלכותל, אבל בקוץ עד שתנקב לחלל ותטרף בו קאמר כלומר שבודקין אם נקבה באחד מן האיברים המטרפים בנקיבתן, ואין זה במשמע אלא אף בקוץ כיון שנכנס לחלל וכולו מלא איברים שנקובתן במשהומ, י״ל נמי שחוששין שמא קרום שעלה בנקב הוא.
א. רש״י ד״ה בקוץ.
ב. ראה רש״י שם שהחשש הוא שהנקב דק ואינו ניכר. וראה רא״ש סי׳ מב: ׳פירש רש״י ואין לו בדיקה כי הנקב דק. וספק קניא דלעיל דאית ליה בדיקה. קנה הוא גדול מקוץ. ועוד למעלה אין צריך לבדוק אלא הוושט אבל הכא צריך לבדוק את הכרס והדקין ונקב קטן אי איפשר ליבדק בכולו׳. הרי שהם שני טעמים. [אולם, ודאי גם רבינו מסכים שיש הבדל בין נקב דק לרחב, וכמ״ש להלן גבי נפולה, ראה הערה שם].
ג. בנדפס: לישב לה.
ד. דלעיל מג, ב.
ה. כ״ה בכל כי״י ובנדפס. ובהוצ׳ זכר״י הוסיפו: שאני התם הואיל ואנו יודעין וכו׳. ובהוצ׳ מערבא: דאנו יודעין.
ו. דלעיל נא, ב.
ז. בדעת תורה סי׳ נא ס״ק ט, למד מדברי רבינו כאן שכל שהנקב גדול מהני בדיקה ולא חיישינן שעלה עליו קרום, שהדבר ניכר. וראה ש״ך סי׳ נז ס״ק לג, שו״ת שבות יעקב סי׳ כה, תבואות שור סי׳ נא ס״ק א, חכמת אדם כלל כא ס״ט.
ח. בחידושי הר״ן: ׳וכן הדין בנמצא מחט תוך בני מעיים ובנמצא מחט תוך המרה דחיישינן שמא ניקבו ואין אנו יודעים באיזה מקום נבדוק, הילכך טרפה׳.
ט. מח, א. ראה חידושי הר״ן: ׳דאם כן ליתני נקובת הדופן גבי שמונה עשר טריפות. ולעיל אמרינן אי ניקב דופן להדי ריאה מאי, ומתרצינן אלא האי תנא כל נקיבה דלא מיטרפא ביה לא תני, אלמא דנקובת הדופן אי לאו דחיישינן לנקיבת האיברים הפנימיים לאו טריפה היא׳.
י. להלן נו, ב.
כ. כך בכי״פ. בכי״ל ובנדפס ושטמ״ק: ויש לומר.
ל. כוונת רבינו שכן פירש בה״ג הטעם במחט, ואכן, כ״ה בה״ג ד״ו קכח, ד; מהד׳ ר״ע הילסהיימר (ירושלים) ח״ג עמ׳ 152, והדין בקוץ הם דברי הי״א [או דברי רבינו לנוסח ״ויש לומר״]. אולם בחידושי הרשב״א כתב: ׳והרב בעל הלכות גדולות ז״ל כתב בקוץ עד שתנקב לחלל ותטרוף בו כלומר שבודקין אותו אם נקבה כלום מן האיברים שנקובתן במשהו׳. וכ״כ הרא״ש סי׳ מב [כנראה ע״פ הרשב״א]. ובבה״ג לא נזכר בענין זה כלום. וראה שטמ״ק הערה 231 שהרחיב בביאור הדברים.
מ. הגרר״ב העיר למה הוצרך רבינו לטעם נוסף ׳שנקובתן במשהו׳, ולא די בטעם דלעיל שא״א בבדיקה, וכתב להגיה ולהוסיף: ״שנקיבתן במשהו א״א לבדוק וגם י״ל נמי כו׳⁠ ⁠״. עכ״ד. אולם, ראה לעיל הערה 635 והערה 640 שמדברי רבינו נראה ששני הטעמים הוצרכו, שכיון שהוא נקב דק מאד, וגם הוא בכל הגוף לכן א״א לבדקו. אבל נקב רחב ניתן למצוא בבדיקה גם אם הוא בכל הגוף.
אמר רב נחמן בקוץ עד שתנקב לחלל. ופירש רש״י ז״ל דכיון שהגיע לחלל יש לחוש שמא נקבו הדקין, ובבדיקה אי אפשר מפני שאין נקב דק ניכר בהן, וכן כתב הרב בעל העיטור ז״ל (הל׳ שחיטה דין דריסה אות ו). וכתב הרמב״ן ז״ל דדומיא דאידך בדרוסה עד שיאדים בשר כנגד בני מעים קאמר, מה התם אסורה מיד אף זו אסורה מיד, ולא דמי לישב לה קוץ בוושט דסגי ליה בבדיקה, דהתם במקום ידוע וקל לבדוק סימן אחד, אבל הכא שאין בדיקת כל מה שבחלל שנקובתו במשהו (אי) אפשר לעמוד עליו, ובדיקת חלל שבנפולה לא מחמת נקב משהו בדקינן ליה אלא מחמת קרע, והרב בעל הלכות גדולות ז״ל כתב בקוץ עד שתנקב לחלל ותטרוף בו, כלומר שבודקין אותו אם נקבה כלום מן האיברים שנקובתן במשהו. ולענין פסק הלכה בספק דרוסה כבר כתבנו למעלה הדורסין בבהמה ובעופות כל אחד לפי דינו, וכל מי שדריסתו אוסרת אפילו נכנס עם מי שדריסתו פוסלת בו לדיר או לכלוב ומקום צר שיכול לדרוס אותו, אם הוא שותק והן שותקין או שניהם מקרקרין או שהרג אחד מהם, אין חוששין להם כלל, ואי נסתפק לזו אם מן הדורסין או מן שאינן דורסין, כגון ספק כלב ספק חתול, אז אף על פי שאלו מקרקרין והוא שותק, אין חוששין להם כלל, דאמרינן שמא כלב היה, שאין לו דריסה, וכן [בנסתפק] אם נכנס הארי או החתול אם לא אומרין שלא נכנס שם, ואף על פי ששמענו אותם מקרקרין, וכל אלו החמשה דרכים לא נחלקו בהן רב ושמואל כלל. וכן בספק קניא ספק שונרא אף על פי שמבצבץ צוארו דם, אומרים שבקנה הוכה, וזה אווזא דבי ר׳ אשי דעל לבי קניא נכנס ארי או חתול או זאב בין בדיר של בהמות או נץ וגס ודומיהן בכלוב מלא עוף והוא שותק והן מקרקרין חזקה דרסה וחוששין [ל]⁠הן, דאף על פי שנחלקו בו רב ושמואל וקיימא לן כרב באיסורי, בזו הילכתא כשמואל, דהא פסק אמימר כותיה דשמואל. בא בתוכן והן במקום רחב שיכולין לברוח מפניו אף על פי שרודף אחריהם והוא שותק ואינהו מקרקרין, נראה שאין חוששין להן, כמו שכתבנו למעלה, וכן נראית דער הרב בעל התרומות ז״ל. ומה שנהגו העולם להקל אפילו בשהחתול נכנס בלול התרנגולין והן צווחות והוא שותק ואין חוששין להן, כבר כתבנו בו טעם הרב בעל התרומות ז״ל, ואינו מחוור, ואפשר שהוא מפני שהחתולין מצויין בין התרנגולין ובני תרבות הן עמהם ואינן מצויין לדרוס כל כך, אף על פי שאין זה היתר מרווח, דגבי שונרא אמרו בגמרא עאל איהו בינייהו הוא שתיק ואינהו מקרקרן שמואל אסר דקסבר אזוקי מזיק להו, ושונרא דידהו הוו רגילין בהתרנגולין שלהם כמו שהם רגילין בשלנו. בא בתוך השוורים והוא שותק והן שותקין, ונמצאת צפורן בגבו של אחד מהן כולן צריכין בדיקה, וקיימא לן כשמואל דאסר, ואפילו האחרים שלא נמצאת צפורן יושבת על גביהן צריכין בדיקה, דכיון שנמצאת על גב אחד מהם, ראיה הוא שדרס, וכיון שדרס חוששין לכולן, ולא אמרו בקטע רישא דחד מינייהו דאימר נח רוגזיה אלא כשהרגו, אבל בדרס אחד מהן כל שכן שכועס ומכה ודורס. ולא שנא צפורן לחה או יבשה, וכל שכן מקום צפורן או חמשה צפרניו שמוטות בגבו של אלו, אפילו רב מודה בה. ונראה דדוקא בשראינוהו שנכנס לבין השוורים, אבל שור שבא לפנינו וצפורן יושבת לו על גבו, לכולי עלמא שרי, דדוקא נכנס לבין השוורים אמר, ותדע דאפילו נכנס שם לפנינו, לא מן הברי אנו אוסרין אלא מן הספק, כדאמרינן איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי, ורב לטעמיה, הלכך (בין) [באם] לא ידעינן דעל, איכא תרתי ספקא אימר עאל אימר לא עאל אם תמצי לומר עאל צפורן זה לא מידי הארי ישבה לו בגבו אלא בכותל נתחכך, שאם אתה אומר אין מתחככין צפורן יושבת בגביהן יש לך לומר כמו כן כל הדורס אין צפורן נשמטת, אבל צריך עיון בתרי אי תלת כיון דאיכא הוכחה שאין המתחככין שני צפורנים או שלשה יושבת להם בגבם לעולם ובדרא דצפורנים ודאי ארי נכנס ודרסה, וקרוב מאד הדבר לאסור. ודרוסה שאמרו שחוששין לה בין ספק דרוסה, כגון הני דאמר דעאל ויתיב בינייהו והוא שתיק ואינהו מקרקרן או ארי שנכנס לבין השוורים וצפורן יושבת בגבו של אחד מהם. אי נמי ודאי דרוסה כגון שראינו שדרס ונמצאת מקום הדריסה שהאדים מבחוץ, ואפילו כנגד בני מעיים אין אוסרין אותו מיד, אלא בודקין אותו מבפנים, ואם האדים הבשר מבפנים משהו באחד בכל המקומות שכנגד כל החלל מכפא דמוחא ועד אטמא טרפה דודאי עשוי הארס לנקוב הדקין או הכרס או הריאה, או אחד משאר אברים שהבהמה נטרפת בהן, ואף על פי שלא שלט בהן עדיין, אבל סימנין שהן קשין אצל הדריסה אין אוסרין כשהאדים הבשר כנגדן עד שיאדימו סימנין עצמן מצד חלל הסימנין, אבל אם האדימו סימנין עצמן בעור החיצון לא, שאין הארס שולט בהן, אלא אם כן שלט ועבר בעור הפנימי, וכדאמרינן (מג.) בוושט חיצון אדום ופנימי לבן, למאי נפקא מינה לספק דרוסה דמשמע דעד שימצא בפנים קורט דם אינה נטרפת, דאי לא כן לא יהא לה בדיקה לעולם דדילמא חיצון האדים פנימי לא האדים ואינו ניכר וטריפה. ואף על פי שיש מרבוותא ז״ל [ש]⁠חלקו בודאי דרוסה, ואמרו שאין לה בדיקה לעולם, דפעמים שעבר הארס ואינו ניכר. כבר הכריחו הענין רבותינו בעלי התוס׳ ז״ל ונראין דבריהם, וכדאי ראיותיהם לסמוך עליהם. (אפ״ה) [אע״פ] שאמרו להקל ואם הנדרס הוא עוף בודקין את הקנה שיש לו בדיקה מבחוץ ושוחטו ואחר כך חותך הוושט והופכו ובודקו בפנים, ואם בהמה יש מי שאומר שאין לו תקנה, שהרי וושט אין לו בדיקה מבחוץ ואי אפשר לשוחטו ואחר כך לבדקו, דדלמא במקום דריסה קא שחיט. אבל רבינו שלמה ז״ל כתב בריש פירקין (מג:) דאפילו בהמה אית ליה בדיקה, דבשלמא גבי נקב איכא למימר דילמא במקום נקב שחיט, אבל גבי דרוסה כיון דמקומו מאדים אפילו שחט בו [יש] היכר במשהו עד כאן, ושיעור דריסת קנה במשהו אף על פי שנקיבתו בכאיסר דזיהרא מיקלא קלי ועתיד הוה לישרף כולו, אף על פי שאין בדריסתו עכשיו אלא כל שהוא. ונתמסמס הבשר כנגד החלל אף על פי שלא האדים, אם נתמסמס כל כך שיהיה הרופא גוררו ומעמידו על בשר חי, אף על פי שלא נמצא קורט דם בפנים ולא בבני מעיים כלל, טריפה, כדברי הרב רבינו משה בר מיימון ז״ל (פ״ה מהל׳ שחיטה ה״ט). וכל אלו שאמרו צריכין בדיקה אם העמידן שנים עשר חדש וחיו בידוע שהן כשרין. וכדאמרינן לקמן (חולין נז:) אמר רב הונא סי׳ לטריפה שנים עשר חדש, ואם נקבה עד שתלד, ואפילו תוך שנים עשר חדש ולא שהיתה טעונה כשנטרפה וילדה לאחר שנטרפה אלא כל שנתעברה לאחר מכאן וילדה ולקמן יתבאר זה בע״ה. וכתב בעל הלכות גדולות וכל היכא דבעי בדיקה כגון דרוסה ונפולה ודומה להן אי שחט להו אסירן. ורבנן קמאי (הוו) [הוא] דהוו חכימי למבדק, אבל השתא ליכא למיקם עליו שפיר, ואמור רבנן לזכר שנים עשר חדש ולנקבה כל שאינה יולדת, וכן כתב רש״י ז״ל משמו למעלה (חולין נד.) בשמעתא דנפולה, וכתב רש״י ז״ל ולי נראה דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ומותר לסמוך עליו כדכתיב (דברים יז, ט) אל השופט אשר יהיה בימים ההם, אבל הוא יזהר יפה להביא לפניו כל הטבחים וכל הבקיאים בדבר, כי היכי דנימטי שיבא מכשור׳, וההוא דאתא לקמיה דשמואל [שאני התם] דארס נץ קלוש ואינו ניכר, ולפיכך אין לו בדיקה, וזהו שלא בדקן שמואל. ולענין להשהות שנים עשר חדש, אם הן רבים אסור, שמא יבא לידי תקלה, וכדאמרינן בעובדא (דשרפנא) [דשרקפא] דספק דרוסות ולישהינהו שנים עשר חדש אתי בהו לידי תקלה, פירוש משום שהם רבים ואפשר שיכשל באחד מהן. ואם נתערב אחד מאלו ספק דרוסות בין אחרים [ה]⁠מותרין, כבר כתבנו למעלה מה (שנסתפק) [שיש להסתפק] בזה.
רב נחמן אמר: נקב שנעשה בקוץ — אינה טריפה עד שתינקב לחלל הגוף, בדרוסהמשיאדים הבשר כנגד בני מעיים. רב זביד מתני הכי [היה שונה דבר זה כך]: בדרוסה בגופה — משיאדים בשר כנגד בני מעיים הרי זו טריפה, אבל כשנדרסה בסימנים אינה טריפה עד שיאדימו הסימנים עצמם, אבל אם הבשר שכנגדם מאדים — אינה טריפה, שאין ודאות שהארס מחלחל לסימנים.
Rav Naḥman said: If an animal was pierced by a thorn, it is not a tereifa until it is perforated to the cavity of the body. But in the case of a clawed animal, once the flesh adjacent to the intestines reddens, it is a tereifa. Rav Zevid would teach the halakha in this manner: In the case of a clawed animal, once the flesh adjacent to the intestines reddens it is a tereifa; but if it was clawed in the simanim, it is not a tereifa unless the simanim themselves redden. If only the flesh around them reddens, the animal is kosher, since the venom may not penetrate to the simanim themselves.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילרמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) אָמַר רַב פַּפִּי בָּעֵי רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי

Rav Pappi said: Rav Beivai bar Abaye raises a dilemma:
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דההוא שרקפא דספק דרוסות – כלומר סל מלא ספק דרוסות:
אמר רב פפי, בעי [שאל] רב ביבי בר אביי: טעם שאין לומר כהסברו זה של רבה בר אבוה, שגזרו חכמים בטלית שאינה טבולת יום על קריעת רובה, שלא תטהר משום החשש שיבואו לקרוע רק מחציתה,
Rav Pappi said: Rav Beivai bar Abaye raises a dilemma:
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חולין נג: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה חולין נג: – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף חולין נג: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., מיוחס לר׳ גרשום חולין נג:, רש"י חולין נג:, ראב"ן חולין נג: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות חולין נג:, ר"י מלוניל חולין נג: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ההשלמה חולין נג: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רמב"ן חולין נג: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א חולין נג: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין נג: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה חולין נג:, מהרש"א חידושי הלכות חולין נג:, גליון הש"ס לרע"א חולין נג:, פירוש הרב שטיינזלץ חולין נג:

Chulin 53b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 53b, Rif by Bavli Chulin 53b, Attributed to R. Gershom Chulin 53b, Rashi Chulin 53b, Raavan Chulin 53b, Tosafot Chulin 53b, Ri MiLunel Chulin 53b, HaHashlamah Chulin 53b, Ramban Chulin 53b, Rashba Chulin 53b, Meiri Chulin 53b, Maharshal Chokhmat Shelomo Chulin 53b, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 53b, Gilyon HaShas Chulin 53b, Steinsaltz Commentary Chulin 53b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144