×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) הוֹשַׁעְנָא! מֵעִיקָּרָא נַמֵי לְאָסָא הוֹשַׁעְנָא קָרוּ לֵיהּ.
it is called hoshana, which is a term used to describe the four species. The Gemara answers: This is not a full-fledged change of name, as occasionally it also happens that they initially refer to a myrtle branch as a hoshana while it is attached to the tree.
רי״ףרש״יראב״ד כתוב שםר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי סוכה לא ע״א} תניא ארבעה מינין שבלולב1 אין פוחתין מהן ואין מוסיפין2 עליהן
לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רמון ולא דבר אחר.
1. שבלולב: כ״י א לפני הגהה: ״של-לולב״.
2. פוחתין, מוסיפין: כ״י נ: ״מוסיפין, פוחתין״.
הושענא קרו לה – על שם שרגילין לאוגדן להושענא בחג.
[במאור דף יד: ד״ה והא דת״ר. לרי״ף סי׳ אלף יח (סוכה דף לא.)]
כתוב שם: שאם היה כן אפילו סוכה תפסל בגוזל עצים וסיכך בהם דהוי מצוה הבאה בעבירה וכו׳.
אמר אברהם: כבר כתבנו למעלה1 מה שנדחו דבריו של זה.
1. עיין בדיבור הקודם.
הושענא קרו ליה – על שם שרגילים לאגדה להושענא באיגד.
גמ׳ ומאי טעמיה דר׳ יהודה כו׳ כצ״ל:
הושענא שכך היו קוראים לארבעת המינים! ומשיבים: אין זה שינוי שם גמור, כי מעיקרא נמי לאסא [מתחילה גם כן לפעמים להדס] ״הושענא״ קרו ליה [קוראים לו], אפילו כשהוא עדיין מחובר לעץ ואינו משמש למצוה.
it is called hoshana, which is a term used to describe the four species. The Gemara answers: This is not a full-fledged change of name, as occasionally it also happens that they initially refer to a myrtle branch as a hoshana while it is attached to the tree.
רי״ףרש״יראב״ד כתוב שםר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן: סוּכָּה גְּזוּלָה, וְהַמְּסַכֵּךְ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, ר׳רִבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל, אוַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין.

§ The Sages taught: With regard to a stolen sukka and with regard to one who roofs a sukka in the public domain, which is tantamount to robbing land from the public, Rabbi Eliezer deems these sukkot unfit for use in fulfillment of the mitzva, and the Rabbis deem them fit.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ד כתוב שםרא״הר' אברהם מן ההרריטב״אפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והמסכך ברשות הרבים – הא נמי גזל הרבים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנו רבנן סוכה גזולה והמסכך ברשות הרבים ר׳ אליעזר פוסל וחכמים מכשירין. אמר רב מחלוקת כשתוקף את חברו ומוציאו מסוכתו – דר׳ אליעזר סבר קרקע נגזלת והוה ליה סוכה גזולה. אי נמי אינה נגזלת והוה ליה סוכה שאולה.
והמסכך ברשות הרבים – דאיהו נמי גוזל את הרבים.
אבל גזל עצים וסכך בהם אין לו אלא דמי עצים – פירוש ואף ע״ג דמדאורייתא פסולה דהא ליכא אלא יאוש ולא קניה והתורה אמרה תעשה לך משלך. השתא דתקון רבנן בגוזל מריש ובנאו בבירה דקני ליה ונות׳ דמיה לבעלים הרי העצים האלו שסיכך בהם קנוים לו מדרבנן מתקנת מריש ואין עליו אלא חוב דמיהם שחייב לבעלים והרי הוא כחוב דעלמא ומשלך קרי׳ ביה וליכא נמי משום מצוה הבא׳ בעבירה דהא קנינהו מקמי מצוה מיהו קשיא לי לפום האי שיטתא דידן למה לי למיכתב קרא למעוטי גזולה ת״ל משום מצוה הבאה בעבירה דהא כל היכא דלא קני לה מקמי מצוה דהוי גזול הא איכא משום מצוה הבאה בעבירה בשלמא לולב ל״ק לי דהתם אצטריך לכם למעוטי שאול אלא גבי סוכה שהוא כשרה בשאולה קרא למעוטי גזולה למה לי וי״ל דהיא גופא קמ״ל קרא תעשה לך משלך כי היכי דלא תהוי מצוה הבאה בעבירה סד״א דלא חיישינן להא בסוכה שאינה באה לרצות קמ״ל וכי אמרינן לך למעוטי גזולה היינו משום מצוה הבאה בעבירה דאי לא הא קנייה ביאוש ושינוי רשות דהקדש שלך קרינא ביה אלא ודאי כדאמרן.
בגמרא תנו רבנן סוכה גזולה כו׳ א״ר נחמן מחלוקת בשתוקף את חבירו כו׳ ורבנן לטעמייהו כו׳ וקרקע אינה נגזלת וסוכה שאולה היא. נראה דהא דקאמר שאולה היא לאו דוקא דהא כי היכי דלרבנן קרקע אינה נגזלת משום דממעטינן קרקעות מכלל ופרט וכלל כדאיתא בהגוזל בתרא וכמו שפרש״י כאן א״כ מהאי כלל ופרט וכלל גופא ממעטינן נמי קרקעות מדין שומרים ולא שייך שאלה בקרקעות כלל דלאו ברשות השואל קאי דמה״ט קי״ל דהשואל בית מחבירו ונשרף פטור מלשלם כדאיתא בח״מ סימן צ״ה וסימן ש״א אלא דאפ״ה קאמר שפיר וסוכה שאולה היא דוודאי אי הוי דרשי חכמים האי דרשא דחג הסוכות תעשה לך דבעינן שיהא שלו ממש א״כ אדרבה מה״ט דלא שייך שאלה בקרקעות ולא קניא השואל א״כ כ״ש שיש לפוסלה דהא לאו דידיה היא אלא משום דלקושטא דמילתא סברי רבנן דאדם יוצא י״ח בסוכתו של חבירו דלא בעינן שיהא שלו ממש דמה״ט מכשרו בשאולה מש״ה מכשרו נמי בסוכה גזולה כשתקף את חבירו והוציאו מסוכתו דנהי דלא קנייה השואל מ״מ כיון דלא מיתסר מטעם גזולה דלא שייך גזילה בקרקעות א״כ הו״ל סוכת חבירו ואדם יוצא בה כמו בשאולה כנ״ל ודו״ק:
בגמ׳ - סוכה גזולה. עיין בשעור הראשון על המסכת.
א תנו רבנן [שנו חכמים]: סוכה גזולה, וכן המסכך ברשות הרבים שהוא כגוזל קרקע מן הרבים — ר׳ אליעזר פוסל, וחכמים מכשירין.
§ The Sages taught: With regard to a stolen sukka and with regard to one who roofs a sukka in the public domain, which is tantamount to robbing land from the public, Rabbi Eliezer deems these sukkot unfit for use in fulfillment of the mitzva, and the Rabbis deem them fit.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ד כתוב שםרא״הר' אברהם מן ההרריטב״אפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אֲמַר רַב נַחְמָן: מַחֲלוֹקֶת בְּשֶׁתּוֹקֵף אֶת חֲבֵירוֹ וְהוֹצִיאוֹ מִסּוּכָּתוֹ. וְרִבִּי אֱלִיעֶזֶר לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּסוּכָּתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ. אִי קַרְקַע נִגְזֶלֶת, סוּכָּה גְּזוּלָה הִיא, וְאִי נַמֵי קַרְקַע אֵינָהּ נִגְזֶלֶת, סוּכָּה שְׁאוּלָה הִיא.

Rav Naḥman said: This dispute is limited to a case where one assaults another and forcibly evicts him from his sukka, and takes his place in the sukka. In that case, Rabbi Eliezer deems the sukka unfit. And Rabbi Eliezer conforms to his own reasoning, as he said: A person does not fulfill his obligation with the sukka of another. Therefore, in any event, he does not fulfill his obligation with it. If land can be stolen and acquired by the robber, the sukka from which he evicted the owner is a stolen sukka. And if indeed land cannot be stolen, nevertheless, the robber does not fulfill his obligation according to Rabbi Eliezer, as it is a borrowed sukka.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותראב״ד כתוב שםרא״הר' אברהם מן ההרגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אסיקנא מחלוקת ר׳ אליעזר וחכמים בסוכה גזולה בתוקף חבירו והוציאו מסוכתו ר׳ אליעזר פוסל וחכמים מכשירין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מחלוקת – הא דפסיל ר׳ אליעזר כגון שתקף את חבירו בחזקה והוציאו מסוכתו הבנויה בקרקעו של נגזל וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע.
ור׳ אליעזר לטעמיה – דאמר סוכה שאולה אין יוצאין בה בפ׳ הישן (לעיל כז:) הלכך ממה נפשך זו פסולה.
אי קרקע נגזלת – כלומר אם יש על הקרקע תורת גזל כשאר מטלטלין לעמוד בחזקת הגזלן.
סוכה גזולה היא – ור׳ אליעזר דריש תעשה לך משלך ולא גזולה ולא שאולה.
ואי אינה נגזלת – וכל הימים ברשות בעליה היא הויא לה שאולה ופלוגתא היא בהגוזל (ב״ק דף קיז:) איכא למ״ד קרקע נגזלת דדריש ריבוי ומיעוט ואיכא למ״ד קרקע אינה נגזלת דדריש כללי ופרטי.
אי קרקע נגזלת – אמת הוא דר׳ אליעזר סבר כן דשמעינן ליה הכי בהגוזל בתרא (ב״ק דף קיז:) אלא רוצה ליישב דבריו בכל ענין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ור׳ אליעזר לטעמיה דאמר אין אדם יוצא חובתו בסוכתו של חברו ורבנן לטעמיהו דאמרי אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חברו – וקרקע אינה נגזלת וסוכה שאולה היא.
מחלוקת – הא דפסיל ר׳ אליעזר.
כגון שתקף את חבירו – בחזקה והוציאו מסוכתו העשויה בקרקעו של נגזל. ור׳ אליעזר לטעמיה דאמר בפרק הישן סוכה גזולה אין יוצאין בה.
אין קרקע – פלוגתא היא בהגוזל. והוא הדין דהוה מצי למימר ור׳ אליעזר לטעמיה דס״ל התם קרקע נגזלת ורבנן לטעמייהו דסבירא להו אינה נגזלת, אלא אמר הכי לאשמועינן דאף בשאולה פסל ר׳ אליעזר.
רש״י ד״ה מחלוקת כו׳. וכל המחובר. עי׳ תשו׳ פנים מאירות ח״ב סימן קלא וכדבריו כ׳ המ״א ססי׳ תרלז:
אמר רב נחמן: מחלוקת זו היא דווקא כשתוקף (מחזיק) את חבירו והוציאו מסוכתו שבנה החבר והוא יושב בה, ובמקרה כזה פוסל ר׳ אליעזר. ור׳ אליעזר לטעמיה [לשיטתו] שאמר: אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו ולכן הדבר אסור בכל אופן. כיצד? אי [אם] נאמר שקרקע נגזלת, כלומר: שקרקע שנגזלה עומדת בחזקת הגזלן כדין מיטלטלים גזולים, אם כן — סוכה גזולה היא שהרי נבנתה על קרקעו של אחר. ואי נמי [ואם גם כן] נאמר שקרקע אינה נגזלת, מכל מקום הלא סוכה שאולה היא, ולדעתו אף סוכה שאולה פסולה.
Rav Naḥman said: This dispute is limited to a case where one assaults another and forcibly evicts him from his sukka, and takes his place in the sukka. In that case, Rabbi Eliezer deems the sukka unfit. And Rabbi Eliezer conforms to his own reasoning, as he said: A person does not fulfill his obligation with the sukka of another. Therefore, in any event, he does not fulfill his obligation with it. If land can be stolen and acquired by the robber, the sukka from which he evicted the owner is a stolen sukka. And if indeed land cannot be stolen, nevertheless, the robber does not fulfill his obligation according to Rabbi Eliezer, as it is a borrowed sukka.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותראב״ד כתוב שםרא״הר' אברהם מן ההרגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְרַבָּנַן לְטַעְמַיְיהוּ, דְּאָמְרִי: אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּסוּכָּתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, וְקַרְקַע אֵינָהּ נִגְזֶלֶת, וְסוּכָּה שְׁאוּלָה הִיא.

And the Rabbis conform to their reasoning, as they said: A person does not fulfill his obligation with the sukka of another. And since land cannot be stolen and the sukka is merely a borrowed sukka and not a stolen one, the robber fulfills his obligation, despite the fact that he committed a reprehensible act.
רי״ףרש״יראב״ד כתוב שםפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ורבנן לטעמייהו – דאמרי יוצא אדם בסוכה שאינו שלו בשאולה וס״ל דקרקע אינה נגזלת דרבנן היא דאמרי בפ׳ הגוזל (שם) דקרקע אינה נגזלת ופליגי עליה דר״א נמי בהא דגזילת קרקע הלכך שאולה היא וה״ה נמי דה״ל לר״נ למימר דר״א לטעמיה דאמר בהגוזל (שם) קרקע נגזלת וסוכה גזולה היא דמייאשי בעלים מינה כשאר מטלטלין דה״ל קרקע בחזקת גזלן ורבנן לטעמייהו דאמרי קרקע אינה נגזלת ושאולה היא אלא אי אמר הכי הוי משמע דמודי ר׳ אליעזר בשאולה ואנן קים לן בהישן (לעיל דף כז:) דאף בשאולה פסיל הלכך אמר לה רב נחמן ממה נפשך כלומר א״נ הוה סבירא ליה לר׳ אליעזר קרקע אינה נגזלת כרבנן אפ״ה פסיל לה משום שאולה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ורבנן לטעמייהו [וחכמים לשיטתם] דאמרי [שאומרים] הם: אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו, וקרקע אינה נגזלת, ואם כן גזילה אין כאן וסוכה שאולה היא, ויוצא בה ידי חובתו, אף שעשה מעשה עוולה.
And the Rabbis conform to their reasoning, as they said: A person does not fulfill his obligation with the sukka of another. And since land cannot be stolen and the sukka is merely a borrowed sukka and not a stolen one, the robber fulfills his obligation, despite the fact that he committed a reprehensible act.
רי״ףרש״יראב״ד כתוב שםפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אֲבָל בגָּזַל עֵצִים וְסִיכֵּךְ בָּהֶן, דִּבְרֵי הַכֹּל, אֵין לוֹ אֵלָּא דְּמֵי עֵצִים.

However, if one stole wood and roofed a sukka with it, everyone agrees, as Rabbi Eliezer concedes, that the original owner of the wood has rights only to the monetary value of the wood. The wood itself belongs to the robber, so it is not a stolen sukka.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותראב״ד כתוב שםרא״הר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אבל גזל עצים וסיכך בהן אין לו אלא דמי עצים בלבד. פי׳ פעיתא צעקנית.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אבל גזל עצים וסיכך בהן – אין זו לא גזולה ולא שאולה דקננהו בשינוי מעשה ושינוי השם ועוד משום תקנת השבים אינו צריך לסתור בנינו אלא יחזור דמים ודאמרינן בפ׳ הישן (שם) דמודו רבנן בגזולה לאו בגוזל סוכה המחוברת לקרקע ולא בגוזל עצים ומסכך בהן אלא בגוזל סוכה העשויה בראש העגלה ובראש הספינה דהיא עצמה נגזלת שאינה מחוברת לקרקע ואין עליו להחזיר דמים אלא כמו שהיא בנויה דאין כאן משום תקנת השבים שהרי לא טרח עליה לבנותה ולא הוציא עליה יציאות הלכך גזולה היא.
אבל גזל עצים וסיכך בהן – אין זה לא גזולה ולא שאולה דקננהו בשינוי מעשה ושינוי השם ועוד משום תקנת השבים אין לו עליו לסתור את בנינו אלא יחזיר דמים והא דאמרינן בפרק הישן (לעיל דף כז:) דמודו רבנן בגזולה לאו בגוזל סוכה המחוברת לקרקע ולא בגוזל עצים וסיכך בהן אלא בגוזל סוכה העשויה בראש העגלה או בראש הספינה והיא עצמה נגזלת שאינה מחוברת לקרקע ואין עליו להחזיר דמים אלא כמו שהיא בנויה דאין בה משום תקנת השבים שהרי לא טרח לבנותו ולא הוציא עליו יציאות הלכך גזולה היא כך פי׳ בקונטרס ועל חנם דחק דמדכתיב לך דממעטינן גזולה בפרק הישן (לעיל דף כז:) וגזל עצים וסיכך בהן שינוי החוזר לברייתו הוא ומדאורייתא לא קני ומשום תקנת מריש היינו מדרבנן וקרא מיתוקם מדאורייתא ואפילו [מדרבנן] בלא עגלה וספינה איכא לאוקומיה קרא כגון בראובן שבנה סוכה בחצרו של שמעון מדעתו ובא שמעון ותקף את ראובן והוציאו מסוכתו דאין עליה תורת שאולה כיון דלא קיימא ברשותו של ראובן ולא דמיא לקרקע דבחזקת הבעלים עומדת ולכך אין קרקע נגזלת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אבל גזל עצים וסיכך בהן – לדין תורה.
אבל גזל עצים וסיכך בהם – אין זו לא גזולה ולא שאולה דקנינהו בשינוי. ועוד משום תקנת השבים אין עליו לסתור אלא יחזיר הדמים. ודאמרינן בפרק הישן דמודו רבנן בגזולה לאו בגוזל סוכה המחוברת בקרקע, דקרקע אינה נגזלת. ולא בגוזל עצים וסיכך בהם, שהרי אין לו לשלם אלא דמיהן. אלא בגוזל סוכה העשויה בראש העגלה או בראש הספינה דהיא עצמה נגזלת. ואיכא מאן דמפרש ויש לו להחזיר אותה כמו שהיא, שאין כאן משום תקנת השבים, שהרי לא טרח לבנותה ולא הוציא עליה הוצאות ע״כ. ולא נהיו והעיקר מה שפירשנו שאע״פ שגזל עצים וסיכך בראש העגלה אינו חייב להחזיר אלא דמים. והלכה כרבנן והביא זה הר״ם סוף פרק ה׳.
ההיא איתתא – כבר מפורש עניינ׳ ממה שכתבנו ומה דאמרינן אתתא דהוה לאביה תלת מאה ותמני סר עבדי י״מ אביה ממש שהוא עשיר גדול וי״מ שהיא בת אברהם דכתיב ביה וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות.
אמר רבינא האי כשורא דמטללתא כו׳ – מהו דתימא עצים שכיחי אבל האי דלא שכיח לא עביד בה רבנן תקנת מריש קמ״ל.
תוס׳ בד״ה אבל גזל עצים כו׳ ומדאורייתא לא קני כו׳. נ״ב א״כ הוה שאולה לגביה מאחר שלא קנה ואין לומר דהוה כשאר מטלטלין הנגזלין דקיימי ברשותיה דמרייהו קדמאי אבל הכא שגזל עצים ובנה אותם במחובר לקרקעיתו א״כ הוי שאולה מדאורייתא דלא קנה העצים אלא מדרבנן משום תקנה וא״כ קרא למאי אלא לסוכה העשויה בראש העגלה דשייך לגביה גזולה ולא שאולה ודו״ק (עיין במהרש״א):
בד״ה אבל גזל עצים כו׳ כך פי׳ הקונטרס ועל חנם דחק דמדכתיב לך כו׳ ואפילו מדרבנן בלא עגלה וספינה איכא לאוקמא כו׳ עכ״ל כצ״ל וכ״ה בנוסחאות מדויקות בתוספות וכוונתם דעל חנם פי׳ הקונטרס לאוקמי מיעוטא דלך לפסול גזולה בראש הספינה ועגלה דשפיר מצינן לאוקמי בגזל עצים דמדאורייתא לא קני כיון דחוזר לברייתו וה״ל גזולה דקרא מיתוקם מדאורייתא ובשמעתין דקאמר אין לו אלא דמי עצים אינו אלא מדרבנן משום תקנת מריש ושוב הוסיפו לומר דקרא מתוקם בלא עגלה וספינה אפילו בתר דתקנו רבנן לקנות בגזל עצים וסיכך בהן וכגון בראובן שבנה [סוכה בחצרו של שמעון] שלא מדעתו של [שמעון] כו׳ כצ״ל וכ״ה בהגהות אשר״י ומהרש״ל כתב כאן דרך אחרת ואין להאריך:
שם אבל גזל עצים וסיכך בהן דברי הכל כו׳ ולכאורה יש לתמוה אטו ר״נ טעמא דר״א אתי לאשמעינן דהא אפילו אי הוי פליגי ר״א וחכמים בכל סוכה גזולה בין בגזילת קרקע ובין בגזילת עצים אפ״ה הוי הלכה כחכמים דמכשירין בכל ענין דבכה״ג מדייק הש״ס בכמה דוכתי וכ״ש הכא דר״א שמותי הוא. והנראה בזה דהא דקאמר הכא ד״ה לאו משום דקס״ד דבגזל עצים נמי פליגי ר״א וחכמים דמהיכא תיתי כיון דבקרקעות מפרשינן דאזדו לטעמייהו א״כ למה נאמר דפליגי בתרתי דהא במטלטלין לא שייך האי טעמא אלא טעמא אחרינא וקי״ל אפושי פלוגתא לא מפשינן. אלא דעיקר מילתא דר״נ דלא נימא איפכא דבגזל עצים ד״ה פסולה כיון דרבנן נמי דרשי לך למעוטי גזולה לעיל בפרק הישן מש״ה קאמר ר״נ דאפ״ה כשירה לד״ה מה״ט שאין לו אלא דמי עצים לבד וכפרש״י וכ״כ בס׳ כפ״ת. אלא דלפ״ז קשיא לי איפכא דא״כ מאי מסיק הש״ס וקאמר אמילתא דר״נ ממאי מדקתני דומיא דרה״ר וא״כ אדרבה מה״ט אית לן למימר איפכא דדוקא דומיא דרה״ר פליגי והיינו בגזילת קרקע דלאו דידיה אבל בגזל עצים רבנן נמי מודו דפסול׳ מדרשא דלך אע״כ דבלא״ה פשיטא ליה לתלמודא מסברא דלרבנן כשירה כיון דאין לו אלא דמי עצים א״כ הדרא קושיא לדוכתא אעיקר מימרא דר״נ למאי איצטריך כיון דמילתא דפשיטא היא:
והנלע״ד בזה דודאי אי אפשר לומר דהא דקתני סוכה גזולה דומיא דרה״ר היינו לאשמעינן דדוקא בכה״ג בקרקע דלאו דידיה פליגי אבל בגזל עצים לכ״ע פסולה דהא ודאי ליתא דהא אשכחן כמה גווני דאפילו בגזל עצים כשירה והיינו היכא דאיכא שינוי מעשה גמור שאינו חוזר דלכ״ע קנייה כדאיתא במרובה והובא בשמעתין בסוגיא דלעיל בלשון התוס׳ אפילו בלא יאוש וכ״ש היכא דאיכא נמי יאוש אע״כ דהאי דומיא דרה״ר היינו לאידך גיסא דבגזל עצים לעולם כשירה והך מילתא גופא אתי ר״נ לאשמעינן דכיון דאין לו אלא דמי עצים בלבד הוי כדידיה לגמרי ואפילו מצוה הבאה בעבירה לא הוי. ונראה שלזה נתכוין רש״י במ״ש דלר״נ לא אשכחן סוכה גזולה דפסולה אלא כשגזל סוכה העשויה בראש עגלה או בראש הספינה דהוי מלתא דלא שכיחא וכה״ג ודאי לא איירי דיוקא דברייתא ומש״ה שפיר קאמר ר״נ דע״כ האי דיוקא לאידך גיסא דבסתם גזילת עצים כשירה כן נראה לי ועיין מה שאכתוב עוד בסמוך בלשון התוס׳ ודו״ק:
בתוספות בד״ה אבל גזל עצים כו׳ כך פי׳ בקונטרס ועל חנם דחק כו׳ וגזל עצים וסיכך בהן שינוי החוזר לברייתו הוא כו׳ עס״ה. ואע״ג דנראה דרש״י נזהר מזה וכתב שינוי השם ושינוי מעשה הוא וא״כ בכה״ג כתבו התוס׳ לעיל בדיבור הקודם דהיכא דאיכא תרתי שינוי מעשה ושינוי השם אפילו בשינוי החוזר לברייתו נמי קונה מדאורייתא אלא שכבר כתבתי דהתוס׳ לא כתבו כן לעיל אלא בתירוצם השני דמשמע להו להעמיד הסוגיא דהכא כדר׳ זירא בפרק מרובה מש״ה הוצרכו לדחוק ולפרש דהא דמקשה לעיל בפשיטות ולקנייה בשינוי השם היינו משום דאיכא תרתי ובאמת נראה מלשון התוס׳ לעיל דסברא זו נראה להם דוחק דהוי כסברות הפוכות וכמו שהארכתי בזה בסמוך משא״כ הכא כתבו כן לדחות פירש״י משום דלא משמע להו לאוקמי הך דרשא דלך למעוטי גזולה דאיירי בראש העגלה או בראש הספינה דהוי מילתא דלא שכיחא כלל ועוד דפלוגתא דתנאי היא לעיל וא״כ יפה כתבו התוס׳ דאדרבה מהך קושיא גופא הוי לן למימר דמיעוטא דקרא דלך למעוטי גזולה היינו בגזל עצים דאפילו בדאיכא שינוי מעשה ושינוי השם נמי ממעט קרא דאפ״ה גזולה היא ואי משום דמקשה הש״ס לעיל בפשיטות ולקנייה בשינוי השם היינו כתירוץ הראשון שכתבו התוספות לעיל דשינוי השם עם יאוש מהני אפי׳ בחוזר לברייתו ודלא כרבי זירא בפרק מרובה כמ״ש באריכות. וא״כ לפ״ז שפיר מצינן לאוקמי מיעוטא דקרא בדליכא יאוש דהא קי״ל סתם גזילה לאו יאוש בעלים הוא כן נראה לי בכוונת התוספות. ומשום דאכתי לא פסיקא להו לדחות בשביל זה פירש״י דהא מצינן למימר דרש״י סובר כתירוץ השני שכתבו לעיל דבדאיכא תרתי מהני מדאורייתא אפי׳ בלא יאוש מש״ה כתבו עוד דאפ״ה אין צורך לאוקמי מיעוטא דקרא בראש העגלה ובראש הספינה אלא בגוונא אחרינא דמסקו התוספות בראובן שבנה כו׳ דשכיחא טפי. כל זה כתבתי ליישב דברי התוס׳ לפי שיטתם. אלא שכבר כתבתי בסמוך דרש״י הוכרח לפרש כן ממימרא דר״נ גופא מדקאמר אבל גזל עצים ד״ה כשירה דהאי לישנא משמע דהוי רבותא אליבא דר״א ואי ס״ד דאשכחן סוכה גזולה בשום צד דהיינו בגזל עצים א״כ טפי הו״ל למימר לר״נ לאידך גיסא מחלוקת בשתקף את חבירו כו׳ אבל בגזל עצים ד״ה פסולה אע״כ דלקושטא דמילתא לא אשכחן שום סוכה גזולה לרבנן דפסולה אלא כשעשוי׳ בראש העגלה או בראש הספינה והני לא שכיחי כלל כנ״ל ודו״ק:
תוס׳ ד״ה אבל גזל. כיון דלא קיימא ברשותו של ראובן וכו׳ ולכך אין קרקע נגזלת. תמוה לי הא אמרינן יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות א״כ אם גזל עבדים והכניסן לביתו אין נגזלים ושטפם נהר אין חייב באחריותן הרי אף דאין קיימין ברשות בעלים והם ברשות הגזלן ואפ״ה אין נגזלות וצע״ג:
שם. בגמ׳ - אבל גזל עצים וסיכך בהן. הגזלן יוצא משום שהעצים הם שלו מתקנת השבים. וצריכים לבאר אליבא דר״ת הפוסל גזול למצוות אפי׳ אחרי שיאוש קונה, מ״ש אחרי קנין תקנת השבים דכשר מקנין יאוש דפסול ומהו החילוק בין שני הקנינים האלו.
אבל אם גזל עצים וסיכך בהן — בזה לא נחלק ר׳ אליעזר, ולדברי הכל אין לו לבעל העצים אלא דמי עצים בלבד, וגוף העצים נקנה לגזלן, והסוכה אינה נחשבת כסוכה גזולה.
However, if one stole wood and roofed a sukka with it, everyone agrees, as Rabbi Eliezer concedes, that the original owner of the wood has rights only to the monetary value of the wood. The wood itself belongs to the robber, so it is not a stolen sukka.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותראב״ד כתוב שםרא״הר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מִמַּאי?

The Gemara asks: From where does Rav Naḥman draw the conclusion that the dispute is with regard to a stolen sukka and not with regard to a sukka established with stolen building materials?
רי״ףרש״יראב״ד כתוב שםר' אברהם מן ההרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ממאי – דבגזילת קרקע פליגי ובטעמא דשאולה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ממאי – דבגזילת קרקע פליגי ובשאול.
ההיא איתתא – שגזלו עבדי ריש גלותא ממנה העצים שסיככו מהם סוכה לבי ריש גלותא.
ושואלים: ממאי [ממה] מסיק אתה מסקנה זו?
The Gemara asks: From where does Rav Naḥman draw the conclusion that the dispute is with regard to a stolen sukka and not with regard to a sukka established with stolen building materials?
רי״ףרש״יראב״ד כתוב שםר' אברהם מן ההרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) מִדְּקָתָנֵי דּוּמְיָא דִּרְשׁוּת הָרַבִּים: מָה רְשׁוּת הָרַבִּים קַרְקַע לָאו דִּידֵיהּ הוּא, סוּכָּה נַמֵי לָאו קַרְקַע דִּידֵיהּ הוּא.

The Gemara answers: From the fact that the halakha of a stolen sukka is juxtaposed in the baraita to the halakha of a sukka established in the public domain, the baraita teaches that the legal status of the stolen sukka is similar to the legal status of a sukka established in the public domain. Just as one does not fulfill his obligation with a sukka in the public domain because the land is not his, with regard to the stolen sukka too, one does not fulfill his obligation because the land is not his, not because the building materials were stolen.
רי״ףראב״ד כתוב שםרא״הפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ממאי מדקתני דומיא דרשות הרבים מה רשות הרבים ארעא דלאו דיליה אף הכא נמי ארעא דלאו דיליה.
ומשיבים: מדקתני [ממה ששנינו שם] דומיא [בדומה] לרשות הרבים שהקרקע שלה לאו דידיה הוא [אינה שלו], סוכה גזולה שדובר בה נמי [גם כן] מדובר באופן שלאו קרקע דידיה הוא [שהקרקע אינה שלו] ואותה הוא גזל, ואין מדובר בשגזל את גוף עצי הסוכה.
The Gemara answers: From the fact that the halakha of a stolen sukka is juxtaposed in the baraita to the halakha of a sukka established in the public domain, the baraita teaches that the legal status of the stolen sukka is similar to the legal status of a sukka established in the public domain. Just as one does not fulfill his obligation with a sukka in the public domain because the land is not his, with regard to the stolen sukka too, one does not fulfill his obligation because the land is not his, not because the building materials were stolen.
רי״ףראב״ד כתוב שםרא״הפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) הַהִיא סַבְתָּא דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַרָה לֵיהּ: ״רֵישׁ גָּלוּתָא וְכוּלְּהוּ רַבָּנַן דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא, בַּסּוּכָּה גְּזוּלָה הֲווֹ יָתְבִי.״ צְוַוחָה וְלָא אַשְׁגַּח בַּהּ רַב נַחְמָן. אֲמַרָה לֵיהּ: ״אִיתְּתָא דַּהֲוָה לֵיהּ לַאֲבוּהָא תְּלָת מֵאָה וְתַמְנֵי סְרֵי עַבְדֵי, צָוְוחָא קַמַּיְיכוּ וְלָא אַשְׁגְּחִיתוּ בַהּ!״ אֲמַר לְהוּ רַב נַחְמָן: פָּעִיתָא הִיא דָּא, וְאֵין לָהּ אֵלָּא דְּמֵי עֵצִים בִּלְבַד.

The Gemara relates: There was a certain old woman who came before Rav Naḥman. She said to him: The Exilarch and all the Sages in his house have been sitting in a stolen sukka. She claimed that the Exilarch’s servants stole her wood and used it to build the sukka. She screamed, but Rav Naḥman did not pay attention to her. She said to him: A woman whose father, Abraham, our forefather, had three hundred and eighteen slaves screams before you, and you do not pay attention to her? She claimed that she should be treated with deference due to her lineage as a Jew. Rav Naḥman said to the Sages: This woman is a screamer, and she has rights only to the monetary value of the wood. However, the sukka itself was already acquired by the Exilarch.
רי״ףרש״יראב״ד כתוב שםרא״הר' אברהם מן ההרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ההיא סבתא – דגזלו ממנה עבדי ריש גלותא עצים וסככו בהן.
צווחה – צווחה להחזיר לה עצים עצמן.
לאבוהא – לאברהם אבינו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות.
פעיתא – קולנית היא זו.
אלא דמי עצים – דתקנת חכמים היא זו על המריש הגזול שבנאו בבירה שיטול הנגזל את דמיו ולא חייבוהו לקעקע את בנינו מפני תקנת השבים במס׳ גיטין (דף נה.).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ההיא איתתא דאתיא לקמיה דרב נחמן אמרה ליה ריש גלותא וכולהו רבנן יתבי בסוכה גזולה – והיה דבר זה שגזלו ממנה עצים.
צווחא ולא אשגח בה רב נחמן. אמרה להו איתתא דהוו לאבוהא תלת מאה ותמני סר עבדי צווחא קמייכו ולא אשגחיתו בה – פירוש: שהיה אביה עשיר ונכבד ויש מפרשים בת אברהם אבינו.
אמר להו רב {נחמן}:⁠1 פעיתא היא דא שאין לה אלא דמי עצים בלבד.
1. כן בעדי הנוסח של הבבלי. בכ״י מוסקבה 185 חסר: ״נחמן״.
צוחה – להחזיר לה העצים עצמם.
לאבוה – לאברהם אבינו דכתיב ביה ילידי ביתו שמונה עשר ושלש מאות.
פעיתא היא דא – צועקת היא זו קרידלרילא בלעז.
אלא דמי עצים – התקנת חכמים היא על המריש הגזול שבנאו בבירה שישלם דמיו ולא יסתור בנינו, והכא נמי דינא הכי, ולא אמרינן אין כאן הפסד מרובה ויסתור סוכתו, דמצוה משויא כל שבעה כבנין קבע.
מסופר: ההיא סבתא דאתאי לקמיה [זקנה אחת באה לפני] רב נחמן, אמרה ליה [אמרה לו] לרב נחמן: ריש גלותא וכולהו רבנן דבי ריש גלותא [ראש הגולה וכל החכמים שבבית ראש הגולה] בסוכה גזולה הוו יתבי [היו יושבים], כי עבדי ראש הגולה גזלו ממנה את העצים ומהם בנו את הסוכה. צווחא (צעקה) האשה ולא אשגח [השגיח] בה רב נחמן. אמרה ליה [אמרה לו] האשה: איתתא דהוה ליה לאבוהא תלת מאה ותמני סרי עבדי צווחא קמייכו ולא אשגחיתו בה [אשה שהיו לו לאביה שלוש מאות ושמונה עשר עבדים צועקת לפניכם ואין אתם משגיחים בה]?! כלומר: בת אברהם אבינו, שהיו לו עבדים כמנין זה, וצריך להתייחס אליה בכבוד. אמר להם רב נחמן לחכמים שעמו: פעיתא [צווחנית] היא דא [זו] ואין לה אלא דמי עצים בלבד, אבל גוף הסוכה כבר נקנתה לראש הגולה, אף על פי שהגיע לידו בגזילה.
The Gemara relates: There was a certain old woman who came before Rav Naḥman. She said to him: The Exilarch and all the Sages in his house have been sitting in a stolen sukka. She claimed that the Exilarch’s servants stole her wood and used it to build the sukka. She screamed, but Rav Naḥman did not pay attention to her. She said to him: A woman whose father, Abraham, our forefather, had three hundred and eighteen slaves screams before you, and you do not pay attention to her? She claimed that she should be treated with deference due to her lineage as a Jew. Rav Naḥman said to the Sages: This woman is a screamer, and she has rights only to the monetary value of the wood. However, the sukka itself was already acquired by the Exilarch.
רי״ףרש״יראב״ד כתוב שםרא״הר' אברהם מן ההרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אֲמַר רַבִּינָא: גהַאי כְּשׁוּרָא דִּמְטַלַּלְתָּא דִּגְזוּלָה, עָבְדִי לֵיהּ רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא מִשּׁוּם תַּקָּנַת מֵרֵישׁ.

Ravina said: With regard to the stolen large beam of a sukka, the Sages instituted an ordinance that the robber need not return it intact, due to the general ordinance of a beam. By the letter of the law, one who stole a beam and incorporated it in the construction of a new house is required to dismantle the house and return the beam. The Sages instituted an ordinance requiring the robber to repay the monetary value of the beam instead. They instituted this ordinance to facilitate the repentance of the robber, who would be less likely to repent if doing so entailed destruction of the house.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ד כתוב שםרא״הר' אברהם מן ההרריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רבינא גזל כשורא וסיכך בה עבדו רבנן תקנתא בה כדתנן במסכת גיטין מריש הגזול שבנאו בבנין שנוטל דמיו מפני תקנת השבים ואי חבריה בטינא כלומר קבעה בטיט להיותה שם אין מחייבין אותו להסירה ולהחזירה אלא נותן את דמיו ודיו. תנא אין אדם יוצא י״ח בלולבו של חבירו ביום טוב ראשון אלא אם כן נותנו לו במתנה גמורה. ומעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה ולא היה להם לולב. לקח רבן גמליאל לולב באלף זוז זהב. וכיון שיצא בו נתנו במתנה גמורה לחבירו וחבירו לחבירו כו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך מרש
מרשא(תענית טז.) אפילו גזל מריש ובנאו בבירה מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו (סוכה לא.) האי כשורא דמטללתא עבדו בה תקנתא משום תקנת מריש. כדתנן (גיטין נה) על המריש הגזול שבנאו בבירה שיתן את דמיו (בבא קמא סו) והרי מריש דאיכא שינוי השם דמעיקרא קרוי לה כשורה והשתא טללא ותנן על מריש הגזול שבנאו בבירה שנוטל דמיו מפני תקנת השבים אמר רב יוסף מריש שמו עליו דתניא צלעות הבית אלו המלטוסין והעובים אלו המרישות וכבר פי׳ בערך מלטס (זבין פרק ד) הקיש על המריש ועל המלבן וכפים מעץ יעננה תרגום ושיפא מגו מרישא עני לה:
א. [באלקאן בוים האלץ.]
עבדו רבנן תקנתא – לטול דמיו.
מפני תקנת מריש – ולא אמרינן אין כאן הפסד מרובה ויסתיר סוכתו דמצוה משוי ליה כל שבעה כבנין קבע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבינא האי כשורא דמטללתא דגזלה ומטלל עליה עבדו בה רבנן משום תקנת מריש – פירוש: שיקבל בעליו ממנה דמים כמריש ששנינו ועל מריש שבנאו בבירה שיתן לו דמים. דמדינה היה לו לקעקע כל הבירה ולהשיב מריש לבעליו אלא מפני תקנת השבים שלא לנעול דלת בפניהם תקנו להם כן.
פשיטא היינו עצים – דהא אמרת דגזל עצים נותן לו דמי עצים.
עבדי ליה – אף זה שגזלה יוצא בה, שאין לו ליתן אלא דמיה משום תקנת מריש, כדפרישנא דלא אמרינן אין כאן הפסד מרובה ויסתור סוכתו, דמצוה משויא ליה כל שבעה כבנין קבע.
וה״מ בתוך ז׳ אבל לבתר ז׳ – פי׳ שלא קבל ממנו הנגזל בב״ד עד לבתר החג או שרוצה להמתין עד מוצאי החג או שלא נתכוון לגזול עד מוצאי החג הא לא״ה אף על פי שלא פרעו עד החג כבר קנאו ודמים בלבד הוא חייב לו וכדמוכח נמי מעובדא דר״נ שלא חייבוהו לפרוע לאלתר ושלא כפירוש רש״י.
אמר רבינא האי כשורא דמטללתא כו׳ פשיטא מאי שנא מעצים כו׳. וקשיא לי מאי מקשה הכא פשיטא מ״ש מעצים הא טובא אתי רבינא לאשמעינן דאע״ג דלא קנה אלא מדרבנן ומדאורייתא לא קרינן ביה לך אפ״ה כשרה והיינו מהטעם שכתבו התוספות לעיל גבי אוונכרא בד״ה והא קנייה בשינוי מעשה לחלק בין הך תקנתא דתקנת השבים ובין שאר תקנתא דרבנן וע״ש ואי לאו דקאמר רבינא הכי ודאי לא הוי שמעינן הך מילתא ממימרא דר״נ גופא לעיל בגזל עצים משום דהוי מצינן לאוקמי בשינוי השם ושינוי מעשה דקונה מדאורייתא כמ״ש רש״י להדיא במימרא דר״נ בסמוך ואף לשיטת התוספות דלא משמע להו האי טעמא דשינוי השם ושינוי מעשה כדפרישית בסמוך מ״מ אי לאו דאמרה רבינא הו״א דר״נ כרבה ורב יוסף דפרק מרובה ס״ל דאפילו שינוי השם החוזר או שינוי מעשה החוזר קונין מדאורייתא מש״ה איצטריך רבינא לאשמעינן דטעמא דר״נ לאו משום דקנייה מדאורייתא דהא למסקנא דר״פ הגוזל קי״ל דלא קנה אלא עיקר טעמא דר״נ דאפילו משום תקנת השבים לחוד נמי קנה אפילו היכא דליכא שינוי השם ושינוי מעשה כגון בכשורא דמטללתא:
אלא דלפמ״ש בסמוך בשיטת רש״י א״ש טובא דודאי ממימרא דר״נ גופא שמעינן הך טעמא דתקנת השבים מהני להכשיר הסוכה דאלת״ה אלא דמימרא דר״נ איירי היכא דקנייה מדאורייתא א״כ אמאי מהדר ליה למימר אבל גזל עצים ד״ה כשרה דלכאורה הך מילתא לא שייך אלא אליבא דר״א וטפי הו״ל למימר אבל גזל עצים ד״ה פסולה לאשמעינן רבותא אליבא דרבנן כגון היכא דליכא שינוי השם ושינוי מעשה דלא קנייה מדאורייתא אלא מדרבנן אע״כ דר״נ סובר דאפילו היכא דקנייה מדרבנן משום תקנת השבים נמי כשרה וכדפרישית לעיל בכוונת רש״י וא״כ מקשה הכא שפיר פשיטא כן נראה לי לפי שיטת רש״י דבסמוך. מיהו לשיטת התוס׳ ע״כ צריך לומר דהא דמקשה הכא פשיטא היינו דלא הו״ל לרבינא למימר הך מימרא באפי נפשה בכשורא דמטללתא אלא בפשיטות הו״ל למימר דטעמא דר״נ בגזל עצים היינו משום דקנייה בתקנת השבים. ובזה יש ליישב ג״כ מה שהקשו התוס׳ במרובה דף ס״ז בד״ה אמר עולא על פי׳ ר״ת מסוגיא דהכא בכשורא דמטללתא ולמאי דפרישית א״ש וכמו שכתבתי שם בפרק מרובה עיין עליו ודו״ק:
אמר רבינא: האי כשורא דמטללתא [קורה גדולה של סוכה] הגזולה, עבדי ליה רבנן תקנתא [עשו לה חכמים תקנה] שלא יצטרך להחזיר אותה עצמה לבעליה, משום תקנת מריש, באותה תקנה שתיקנו חכמים (כדי להקל על התשובה) שהגזלן לא יחוייב להחזיר מריש (קורה) שבנה בתוך ביתו, אף שמעיקר הדין צריך היה להרוס את הבית ולהחזיר.
Ravina said: With regard to the stolen large beam of a sukka, the Sages instituted an ordinance that the robber need not return it intact, due to the general ordinance of a beam. By the letter of the law, one who stole a beam and incorporated it in the construction of a new house is required to dismantle the house and return the beam. The Sages instituted an ordinance requiring the robber to repay the monetary value of the beam instead. They instituted this ordinance to facilitate the repentance of the robber, who would be less likely to repent if doing so entailed destruction of the house.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ד כתוב שםרא״הר' אברהם מן ההרריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) פְּשִׁיטָא! מַאי שְׁנָא מֵעֵצִים? מַהוּ דְּתֵימָא, עֵצִים שְׁכִיחִי, אֲבָל הַאי לָא שְׁכִיחָא, אֵימָא לָא. קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן.

The Gemara asks: This is obvious. In what way is the beam different from other wood used in establishing the sukka? The Gemara answers: Lest you say: Wood is common, and therefore the owners are more likely to despair of recovering the wood and will suffice with receiving monetary restitution and replacing the wood, but, with regard to this large beam, which is not common, say that there is no despair, and the robber is required to return the actual beam, therefore, Ravina teaches us that the ordinance applies even to this beam, and the robber is required to return only its monetary value.
רי״ףרש״יראב״ד כתוב שםרא״הר' אברהם מן ההרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פשיטא מאי שנא מעצים – דאמרן לעיל גזל עצים וסיכך בהן אין לו אלא דמים.
עצים שכיחי – לקנות בדמים שיתן לו זה הלכך משום תקנת השבים לא אטרחוהו לגוזל דהא נגזל מצי מיטרח ומזבן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מהו דתימא עצים שכיחי – לקנות כל יום בדמים.
אבל כשורא לא שכיחא – אינה מצויה ואין לו לקבל אלא כשורא עצמה קמשמע לן. וכי תימא והרי תקנת מריש משנה שלימה היא היאך יש לומר דמשום דלא שכיחא נימא דלא יקבל דמים איכא למימר דהני מילי מריש דבירה דהוא בנין חזק. ואם יקעקע כל הבירה יפסיד פסידא גדולה. אבל כשורא דסוכה דהוא בנין עראי אימא יקעקענה קמשמע לן והני מילי בתוך שבעה אם רצה בעלה להמתינה הדרא בעינא. ואי חברה בטינא אפילו לאחר שבעה יהיב ליה דמיה.
פשיטא מאי שנא מעצים – דאמרינן לעיל גזל עצים וסיכך בהם משום תקנת השבים לא אטרחו.
שכיחי – למיזבן אבל קורה לא שכיחא למיזבן דכותה כולי האי.
ותוהים: פשיטא [פשוט הדבר, מובן מאליו], שכן מאי שנא [במה שונה] קורה זו משאר עצים שבסוכה? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] עצים שכיחי [מצויים] וניתן לקנותם ולכך מתייאש בעליהם מגוף העצים שיחזירום לו בעינם ומסתפק בתשלום בו יוכל לקנות אחרים תמורתם, אבל קורה כגון האי [זו] לא שכיחא [מצויה] ולכן אין הבעלים מתיאשים מגופה, ואם כן אימא [אמור] שלא ייחשב זה ליאוש, קא משמע לן [השמיע לנו] שאף הקורה נקנית על ידי הגזלן ואינו צריך להחזירה בעינה, אלא משלם תמורתה.
The Gemara asks: This is obvious. In what way is the beam different from other wood used in establishing the sukka? The Gemara answers: Lest you say: Wood is common, and therefore the owners are more likely to despair of recovering the wood and will suffice with receiving monetary restitution and replacing the wood, but, with regard to this large beam, which is not common, say that there is no despair, and the robber is required to return the actual beam, therefore, Ravina teaches us that the ordinance applies even to this beam, and the robber is required to return only its monetary value.
רי״ףרש״יראב״ד כתוב שםרא״הר' אברהם מן ההרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) דהָנֵי מִילֵּי בְּגוֹ שִׁבְעָה, אֲבָל לְבָתַר שִׁבְעָה, הֲדַר בְּעֵינֵיהּ, וְאִי חֲבֵרוֹ בְּטִינָא וַאֲפִילּוּ לְאַחַר שִׁבְעָה נַמֵי, יָהֵיב לֵיהּ דָּמֵי.

The Gemara notes: This halakha that the robber need not dismantle the sukka and return the beam applies only within the seven days of the Festival. However, after the seven days, the beam returns to the owner intact. And if the robber attached it with mortar and it is affixed permanently to the sukka, then even after the seven days of the Festival, the ordinance remains in effect, and the robber gives the original owner the monetary value of the beam.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ד כתוב שםר' אברהם מן ההררשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואי חברה בטינא – הוה ליה כשאר בנין קבוע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגו שבעה – דאיתה למצות סוכה ומצוה משויא לה בבנין קבוע, אבל לאחר שבעה מיחייב להחזירה כמו שהיא אם לא נתן לו דמיה בחולו של מועד.
ואי חברה בטינא – הוי ליה כשאר בנין קבוע. והביא זה הר״ם בגזילה פרק א. וש״מ מהא דרבנן דאמריי דיוצאין בסוכה גזולה ומהא דנותן עצים ומהא דרבא דאמר האי כשורא זכוי, דלא חיישינן למצוה הבאה בעבירה כדאמר רבי יצחק לעיל, דכל הני מצוה הבאה בעבירה נינהו ונפיק בה. ואיכא מאן דדחי הך ראיה וקאמר דמשום תקנת השבים לא חיישינן למצוה הבאה בעבירה. ואיכא מאן דדחי דכל הני מיירי שיצא בהן אחר דלגבי אחר ליכא עבירה אבל מי שגזלה אינו יוצא בה דאיכא עבירה לגביה ופסילא משום מצוה הבאה בעבירה. ולא משמע לישנא דרבא הכי. דהא אמר כשורא דגזלה עבדי ליה. משמע שלגזלן עשו זאת התקנה והוא עצמו יוצא בה.
ונ״ל שקנין תקנת השבים שונה מקנין יאוש. קנין יאוש קנין גזלה הוא ולפיכך חלות השם של פסול הגזול נשארת בחפצא לר״ת. אבל קנין תקנת השבים קונה שלא בתורת גזלה, כלומר, שקונה, ושם של גזלה פקע לגמרי מהחפצא. לפיכך כשר הדבר למצוה, אפילו לר״ת, כי אינו חפצא של גזלה כלל. וע״פ תקנת השבים פקע כל השם של גזול לגמרי, וממילא כשר למצוה.
ומעירים: הני מילי [דברים אלו] אמורים דווקא בגו [בתוך] שבעה ימים של החג, שלא הצריכוהו לסתור סוכתו ולהחזיר את הקורה, אבל לבתר [לאחר] שבעה ימים אלו — הדר בעיניה [חוזרת היא בעינה]. ואי חברו בטינא [ואם חיבר את הקורה הזו בטיט] והיא נעשית קבועה באותה סוכה, אפילו לאחר שבעה ימים אלו נמי [גם כן] יהיב ליה [נותן לו] לחבירו רק את דמי הקורה ולא את הקורה עצמה, משום תקנת מריש.
The Gemara notes: This halakha that the robber need not dismantle the sukka and return the beam applies only within the seven days of the Festival. However, after the seven days, the beam returns to the owner intact. And if the robber attached it with mortar and it is affixed permanently to the sukka, then even after the seven days of the Festival, the ordinance remains in effect, and the robber gives the original owner the monetary value of the beam.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ד כתוב שםר' אברהם מן ההררשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) תְּנָא: יָבֵשׁ פָּסוּל, רִבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר. אֲמַר רָבָא: מַחֲלוֹקֶת בַּלּוּלָב, דְּרַבָּנַן סָבְרִי: מַקְּשִׁינַן לוּלָב לָאֶתְרוֹג; מָה אֶתְרוֹג בָּעֵי הָדָר, אַף לוּלָב בָּעֵי הָדָר. ור׳וְרִבִּי יְהוּדָה סָבַר: לָא מַקְּשִׁינַן לוּלָב לָאֶתְרוֹג. אֲבָל בָּאֶתְרוֹג, דִּבְרֵי הַכֹּל הָדָר בָּעִינַן.

§ It was taught in the Tosefta: A dry lulav is unfit. Rabbi Yehuda deems it fit. Rava said: The dispute is specifically with regard to a lulav, as the Rabbis hold: We liken the lulav to the etrog, based on their juxtaposition in the verse. Just as the etrog requires beauty, so too, the lulav requires beauty. And Rabbi Yehuda holds: We do not liken the lulav to the etrog. However, with regard to an etrog, everyone agrees that we require beauty [hadar] as the verse states: “Fruit of a beautiful tree” (Leviticus 23:40) and a dry etrog does not meet that criterion.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותראב״ד כתוב שםרא״הר' אברהם מן ההרריטב״אפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנא יבש פסול ור׳ יהודה מכשיר. אוקמה רבא מחלוקת ר׳ יהודה ורבנן בלולב. דר׳ יהודה מכשיר ביבש ולא בעי הדר בלולב. והא דקתני אין אוגדין את הלולב אלא במינו לאו משום דבעי הדר בלולב אלא משום דר׳ יהודה סבר לולב צריך אגד ואי אגיד ליה במין אחר זולתי מין הלולב הוו להו ה׳ מינין לפיכך תני אין אוגדין את הלולב אלא במינו ואפילו סיב וכיוצא בו שהוא ממיני דקל כשר לאגד בו. והא דתניא (וכמן) כמישין כשירין יבישין פסולין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מה אתרוג בעי הדר – כדכתיב ביה.
לא מקשינן – לא הוקשו ללמוד זה מזה ולא ניתן לדרוש מעצמו מכל י״ג מדות שהתורה נדרשת בהן אלא ק״ו.
אבל אתרוג דברי הכל בעי הדר – דהדר כתיב ביה ולא דרשינן ליה לרבי יהודה אידור לשון יווני כדדריש ליה בן עזאי לקמן (דף לה.).
ור״י סבר לא מקשינן לולב לאתרוג – פי׳ בקונטרס לא הוקשו ללמוד זה מזה ולא ניתן לידרוש מעצמו מכל י״ג מדות שהתורה נדרשת בהן אלא קל וחומר ותימה גדולה פי׳ דאפילו סמוכין דהיינו שני מקראות הסמוכין זה לזה ניתנו לידרש מן התורה כדאמרן בריש יבמות (דף ד.) סמוכין מן התורה מנין שנאמר סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר כל שכן היקישא דהיינו שני דברים המוקשים בפסוק אחד ואפילו לר׳ יהודה דלא דריש סמוכין אלא היכא דמוכח ומופנה כדאמרינן התם מ״מ בהיקישא מודה אלא כל המדות אדם דן מעצמו חוץ מגזרה שוה דאין דן אלא אם כן למדה מרבו והכא בסברא פליגי דיש דברים שאין להקישם לאותו דבר ושמא קסבר לא שייך לשון הדר אלא בפירות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנא יבש פסול ור׳ יהודה מכשיר. אמר רב מחלוקת בלולב דתנא קמא סבר מקשינן לולב לאיתרוג מה איתרוג בעינן הדר אף לולב נמי בעינן הדר. ור׳ {יהודה}1 סבר לא מקשינן לולב לאתרוג. אבל באתרוג דברי הכל בעינן הדר ולולב לר׳ יהודה לא בעי הדר והתנן ר׳ יהודה אומר יאגדנו מלמעלה מאי טעמא לאו משום דבעי הדר. לא כדקתני טעמא ר׳ יהודה אומר משום ר׳ טרפון כפות תמרים כפות אם היה פרוד יכפתנו ולא בעי הדר.
1. כן בעדי הנוסח של הבבלי. בכ״י מוסקבה 185 חסר: ״יהודה״.
מקשינן לולב לאתרן – דבאתרוג כתיב ביה הדר. ואית דמפרשי האי מקשינן לולב לאתרוג כמו מקרא נדרש לפניו ולאחריו, והכי דרשי קרא פרי עץ הדר כפות תמרים והדר אתרוייהו קאי, ולישנא דמקשינן לא משמע הכי.
לא מקשינן – לשון רבינו שלמה לא הוקשו זה לזה ללמוד, ולא נתן לידרוש מעצמן מכל י״ג מדות אלא ק״ו ע״כ.
אכל אתרוג בעי הדר – כדכתיב ביה הדר.
אהדורי בעיניה כיון דלא שכיח ולית ליה שום פסידא לא עביד בה רבנן תקנתא ואי חבריה בטינא אפילו לבתר שבעה נמי יהיב ליה דמיה׳ – פירוש אם רוצה הגזלן שאין כופין אותו לעולם לתת דמים שיכול הוא לומר אי איפשי בתקנת חכמים כדאי׳ בכתובות מיהו כשעמד בדין ופסקו ליה לדיניה דליתן דמים וקבל עליו שוב אינו חוזר בו.
שם תנא יבש פסול רבי יהודא מכשיר אמר רבא מחלוקת בלולב כו׳ ויש לדקדק אהא דקאמר רבא מחלוקת בלולב אבל באתרוג כו׳ ואמאי שביק להדס וערבה דתנינא במתניתין דפסולין וא״כ לרבא שייך בהו פלוגתא דר״י ורבנן כמו בלולב. (ונראה דוחק לומר דרבא סבר דדוקא לולב הוא דלא מקשינן לאתרוג משום דכתיב כפות תמרים ולא כתיב וכפות אבל הדס וערבה דכתיב וענף עץ עבות וערבי נחל א״כ משמע דוי״ו הדר ערביה דכה״ג אמרינן בפרק אין מעמידין גבי אבני שהם ואבני מילואים) מיהו בלא״ה אפשר דבהדס וערבה אפילו בלאו טעמא דהדר נמי פסול כשנפרך בצפורן דהוי כמאן דליתא וכתותי מיכתת שיעורא משא״כ בלולב לא שייך יבשות כי האי כמ״ש הרא״ש בשם הרי״ה והראב״ד ז״ל ולפ״ז מצינן למימר נמי דהא דלא פליג ר״י במתניתין בלולב היבש אע״ג דפליג בסיפא היינו מה״ט גופא דבלולב לא פסיקא ליה דזימנין דמודה דפסול כגון היכא שנפרכה בצפורן ועמ״ש בזה במשנתינו ודו״ק:
שם ד״ה ור״י סבר וכו׳ כ״ש היקשא. עי׳ ר״ה דף לד ע״א ברש״י ד״ה ה״ק אי לאו ג״ש. וסנהדרין דף עג ע״א ברש״י ד״ה היקשא. ומנחות דף פב ע״א רש״י ד״ה זאת אומרת:
ב תנא [שנה בתוספתא]: לולב יבשפסול, ור׳ יהודה מכשיר. אמר רבא: מחלוקת זו היא בלולב דווקא, דרבנן סברי [שחכמים סבורים]: מקשינן [משווים אנו] לולב לאתרוג, מה אתרוג בעי [צריך] שיהיה הדר, שהרי נאמר בו בפירוש: ״פרי עץ הדר״, אף לולב בעי [צריך] שיהא הדר. ור׳ יהודה סבר: לא מקשינן [אין אנו משווים] לולב לאתרוג. אבל באתרוג — דברי הכל הדר בעינן [צריכים אנו] ויבש פסול.
§ It was taught in the Tosefta: A dry lulav is unfit. Rabbi Yehuda deems it fit. Rava said: The dispute is specifically with regard to a lulav, as the Rabbis hold: We liken the lulav to the etrog, based on their juxtaposition in the verse. Just as the etrog requires beauty, so too, the lulav requires beauty. And Rabbi Yehuda holds: We do not liken the lulav to the etrog. However, with regard to an etrog, everyone agrees that we require beauty [hadar] as the verse states: “Fruit of a beautiful tree” (Leviticus 23:40) and a dry etrog does not meet that criterion.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותראב״ד כתוב שםרא״הר' אברהם מן ההרריטב״אפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וּבַלּוּלָב לָא בָעֵי ר׳רִבִּי יְהוּדָה הָדָר? וְהָתְנַן: רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יְאַגְּדֶנּוּ מִלְּמַעְלָה. מ״טמַאי טַעֲמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּבָעֵי הָדָר!

The Gemara asks: And with regard to a lulav, does Rabbi Yehuda really not require beauty? But didn’t we learn in the mishna that Rabbi Yehuda says: With regard to a lulav whose leaves have spread out, one should bind the lulav from the top. What is the reason to do so? Is it not because he requires beauty in the case of lulav?
רי״ףראב״ד כתוב שםרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והנה הרמב״ם פסק (פ״א מגזלה הל״א), וז״ל: כל הגחל את חבירו שוה פרוטה עובר בל״ת שנא׳ לא תגזול, אין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב נתקו לעשה שאם גזל חייב להחזיר שנא׳ והשיב את הגזלה אשר גזל זו מצות עשה, ואפי׳ שרף הגזלה אינו לוקה שהרי הוא חייב לשלם דמיה וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו עכ״ל. והוא לקוח מהסוגיא במכות (טז.). וביאר הגר״ח זצ״ל (עיין בספרו על הרמב״ם הל׳ גזלה) דלרמב״ם מקיימים מצות השבה דוקא בהשבת החפצא עצמו, אבל המשלם דמים אינו מקיים השבה, כי משלם בתורת אחריות שחל ע״י מעשה הגזלה ובעיקר דינו הוא תשלומי מזיק. ואמנם תוס׳ במכות (שם) חולקים וס״ל שיש קיום מצות השבה בתשלומי דמים. מ״מ אפי׳ אליבא דהתוס׳ אין בתשלומי הדמים קיום השבה שלמה וחסר בקיום המצוה. ונראה, דמשו״ה ס״ל לר״ת דנשאר בחפצא שם הגזול שפוסלו למצוות מאחר שלא קיים הגזלן מצות ההשבה בשלמות בתשלומי הדמים. וזהו בכל גזלה דעלמא. ברם במריש תקנו חז״ל שבתשלומי הדמים יש קיום השבה מעלייתא, ותקנו דעל הדמים חל דין חפץ והוי קיום השבה ממש. והחכמים לא הפקיעו את מצות העשה דוהשיב, אלא הטילו על הדמים דין חפץ, ושמקיים בתשלומיו השבה גמורה של השבת החפץ, ולכן פקע מהעצים דין דגזול לגמרי וכשרים למצוה.
שם. בגמ׳ - ה״מ בגו שבעה אבל לבתר שבעה הדר בעיניה. וקשה, דאי חייב להחזירו אחרי ז׳ יחשב חפץ גזול ומצוה הבאה בעבירה. ומוכח מזה, דהפסול דמה״ב אינו חל אם רק החפץ הוא גזול, אלא דוקא כשהתשמיש בחפץ לצורך מצוה מהוה מעשה איסור גזלה, וכשמעשה המצוה הוא חלק מהאיסור. בגזלה - ההשתמשות למצוה מהוה מעשה גזלה בעצמה וחלק מהגזלה. מאידך במריש תוך ז׳ ימי החג, תקנו שיש לו רשות להשתמש בו לצורך מצות סוכה; גוף החפץ אמנם גזול, אבל מאחר דהתשמיש למצוה אינו גזול אינה מצוה הבאה בעבירה, כי התשמיש הוא שלו, ולפיכך יוצא.
שם. תוס׳ ד״ה אבל וכו׳ איכא לאוקמיה קרא כגון בראובן שבנה וכו׳. עיין בגליון הש״ס ומה שמקשה מגזלת עבדים.
בביאור דברי התוס׳ נ״ל, כי בציור שלהם בקרקע, כמו בגזלת עבדים, אין דין חיובי או קניני גזלה כמו שנלמד מהכלל פרט וכלל. מ״מ, התוס׳ סוברים, שבאופן זה יש דין מעשה גזלה בקרקע. אין מעשה גזלה בקרקע בעלמא - כשהקרקע הוא ברשות בעליה, כי הקרקעות לא ניידי. שונה האופן שבתוס׳ - כי בציור זה יש מעשה גזלה, ואינה כגזלת קרקע אחרת, כי אין שם אפי׳ מעשה גזלה. ציור של התוס׳ בגזלת הסוכה דומה לגזלת עבד שיש חלות מעשה גזלה אך הגזלן פטור מגזה״כ של כלל ופרט וכלל. התוס׳ מחדשים כאן כי הגזה״כ של לך להוציא סוכה גזולה כוללת האופן של מעשה גזלה בקרקע, ואע״פ שאין החפצא דקרקע קנוי לגזלן בקניני גזלה הסוכה פסולה. לפי״ז דבריהם מבוארים.
שם. בענין שנוי רשות בהקדש.
א) עיין במלחמות ה׳ על אתר המוכיח שבהקדיש הגזלן את הגזלה אחרי יאוש - ההקדש חל מדין יאוש ושנוי רשות. ויש לעיין האם הרמב״ן מוכיח את דינו דוקא בקרבן קודם שבא ליד גזבר, אבל משבא ליד גזבר פשיטא ליה שיש שנוי רשות, דיד גזבר קונה בקנין יד בשביל הקדש כמו בהדיוט, או דילמא שגם משבא ליד גזבר צריך להוכיח שיש שנוי רשות מפני שאין יד גזבר הקדש קונה כיד הדיוט.
ובביאור הדבר היה אומר הגר״מ זצ״ל שמסירה ליד גזבר אינה מעשה קנין רגיל מעין יד הדיוט, אלא חלות דין במצות הבאת הקרבן. כי הרמב״ם פוסק (פ״ב מבכורים הל״כ) שחייב הבעל באחריות ביכורים עד ביאתם להר הבית. הגר״א שינה את הגירסא לבית (בלי מלת הר), דהיינו לעזרה. הגר״א סובר כי חיוב אחריות בבכורים הוא עד קיום מצות הבאת הביכורים לעזרה. אמנם הגר״מ זצ״ל הסביר בשם אביו הגר״ח זצ״ל כי לפי הגירסא שלנו ברמב״ם אין חיוב האחריות תלוי בקיום מצות הבאת הביכורים עד גומרה, אלא מטעם חיוב טיפול מיוחד שמוטל על הבעלים בקדשים. בהבאה להר הבית כבר קיימו הבעלים את חובת הטיפול שעליהם אע״פ שעדיין לא קיימו את מצות הבאת הביכורים בחפצא לעזרה, ואחרי שנתקיימה מצות הטיפול פקעה האחריות, דאחריות דין היא בחובת טיפול.
והסתייעו מהספרי (דברים י״ב, כ״ו אות מ״ה) כי לחד מ״ד חיוב האחריות בקרבנות הוא עד הבאת הקרבן לבאר הגולה ולא לעזרה. ופשיטא דלענין קיום נדרו אין באר הגולה מעלה או מוריד, אלא בע״כ שחיוב האחריות הוא מדין טיפול מיוחד, ולמ״ד הזה חיוב הטיפול המיוחד בזבחים נגמר בטיפול עד לבאר הגולה.
ולפי״ז אמר הגר״מ זצ״ל שהדין של קדשים משבאו ליד גזבר אינו חלות קנין ממון פשוט בשביל הקדש כמו בהדיוט, אלא מדין קיום מצות טיפול הבעלים בקדשיהם. ולכן גם אופן של קרבן משבא ליד גזבר זקוק להוכחת הרמב״ן כי בהקדש יש חלות דין שנוי רשות. כי אין יד הגזבר יד של קנין אלא הוי הלכה בקיום מצות קדשים, שאין הגזבר קונה בידו עבור הקדש כמו יד הדיוט אלא שקיום הטיפול נגמר משבא ליד הגזבר וממילא הקדש קונה, אבל לא מטעם מעשה קנין יד של הגזבר, וגם ציור של הקדש משבא ליד גזבר זקוק לחדוש הדין של הרמב״ן דיש חלות שם שנוי רשות בהקדש, מכיון שגם משבא ליד גזבר אין הקדש קונה כמו הדיוט.
ב) ובעצם דיון הרמב״ן אם הקדש נחשב לשנוי רשות, עיין ברמב״ם (פ״ב מגנבה הל״ו) שפוסק ביאוש ואח״כ הקדיש שההקדש חל, אבל כשהקדיש לפני יאוש אינו קדוש. וקשה, דשיטת הרמב״ם היא דמועיל שנוי רשות ואח״כ יאוש (פ״ה שם הל״ג), ומדוע בהקדש לא יועיל הקדיש ואח״כ יאוש.
והנה לפי הגר״מ זצ״ל שנוי הרשות המועיל הוא דוקא כשמתפיס הגזלה במציאות ברשות הקונה, שהרי אין לגנב בעלות להקנות ורק ע״י שנוי רשות במציאות קונה. אולם נראה שיתכן לומר דלרמב״ם יש חילוק בזה בין שנוי רשות ואח״כ יאוש לבין יאוש ואח״כ שנוי רשות. בשנוי רשות ואח״כ יאוש אין לגנב בעלות להקנות בקנינים דעלמא ורק ע״י שנוי רשות במציאות, כגר״מ זצ״ל, משא״כ ביאוש ואח״כ שנוי רשות דהיאוש נותן לגנב בעלות במקצת להקנות בקנינים דעלמא כגון בכסף וסודר. ומאחר שאין בהקדש מסירה במציאות לרשות הקונה, י״ל שהרמב״ם סובר שאינו מועיל כשנוי רשות במציאות אלא מועיל מדין קנין, ומשו״ה אינו מועיל קודם יאוש ורק לאחר יאוש כשיש לגנב בעלות במקצת להקנות ע״י קנינים דעלמא. (עיין בשיעורים לעיל ברפ״ג בענין יאוש בגזילה ביאור אחר בחילוק של הרמב״ם בין הקדש להדיוט בדין יאוש בגזלה.)
שם. רש״י ד״ה ורבנן וכו׳ דר״א לטעמיה דאמר כו׳ קרקע נגזלת וסוכה גזולה היא דמייאשי בעלים מינה כשאר מטלטלין דה״ל קרקע בחזקת גזלן עכ״ל. יש להעיר, למה מדייק רש״י דמשתעי בנתייאשו הבעלים מהקרקע.
ובביאור הדבר נ״ל, דרש״י סובר לפי ר״א שקרקע נגזלת דוקא עם יאוש בעלים. כל זמן שלא נתייאשו הבעלים אין קרקע נגזלת - אפי׳ לר״א - כי קרקע תמיד ברשות בעליה עומדת ואין בה מעשה גזלה. אמנם ע״י יאוש בעלים ישנו מעשה גזלה בקרקע וזהו שקובע את הדין שקרקע נגזלת לפי ר״א. ועיין בתוס׳ ד״ה וקרקע (ל:) ובשעורים שם.
שם. בגמ׳ - יאגדנו מלמעלה מ״ט לאו משום דבעי הדר. לכאורה דין הדר שפוסל שייך רק בהדר בגופו של הלולב, שהוא חפצא של מצוה, ולא באגד העומד מבחוץ ללולב שאינו חפצא של מצוה. וצ״ל, כי גם לפי ההו״א לר״י לולב צריך אגד, וא״כ דין האגד חל כדין בעצם מצות הנטילה, ומשו״ה גם באגד שייך פסולי הדר, דהרי האגד הוא חלק מעצם החפצא של המצוה, וחל בגוף המצוה דבעי הדר.
ושואלים: ובלולב לא בעי [אינו צריך], אין ר׳ יהודה דורש שיהא ״הדר״? והתנן [והרי שנינו במשנתנו], ר׳ יהודה אומר על לולב זה שנפרדו עליו: יאגדנו מלמעלה. מאי טעמא [מה הטעם] אמר כך — לאו [האם לא] משום דבעי [שצריך] שיהא הדר?
The Gemara asks: And with regard to a lulav, does Rabbi Yehuda really not require beauty? But didn’t we learn in the mishna that Rabbi Yehuda says: With regard to a lulav whose leaves have spread out, one should bind the lulav from the top. What is the reason to do so? Is it not because he requires beauty in the case of lulav?
רי״ףראב״ד כתוב שםרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) לָא, כִּדְקָתָנֵי טַעֲמָא: רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם ר׳רִבִּי טַרְפוֹן: כַּפּוֹת תְּמָרִים כָּפוּת; וְאִם הָיָה פָּרוּד יִכְפְּתֶנּוּ.

The Gemara rejects this: No, as the reason is taught: Rabbi Yehuda says in the name of Rabbi Tarfon that the same verse states: “Branches [kappot] of a date palm.” The Sages interpret the term to mean bound [kafut], indicating that if the leaves of the lulav were spread, one should bind it.
רי״ףרש״יראב״ד כתוב שםר' אברהם מן ההרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כפות – לשון אסירה כדתנן (מכות דף כב:) כופת שתי ידיו על העמוד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כפות – לשון אסירה כדתנן כופת את שתי ידיו על העמוד.
ודוחים: לא, כדקתני טעמא [כמו ששנינו טעם הדבר]; ר׳ יהודה אומר משום ר׳ טרפון: נאמר בלולב ״כפת תמרים״ ואנו דורשים כאילו היה כתוב ״כפות״, שמצווה מיוחדת היא, שאם היה הלולב פרוד יכפתנו (יקשרנו).
The Gemara rejects this: No, as the reason is taught: Rabbi Yehuda says in the name of Rabbi Tarfon that the same verse states: “Branches [kappot] of a date palm.” The Sages interpret the term to mean bound [kafut], indicating that if the leaves of the lulav were spread, one should bind it.
רי״ףרש״יראב״ד כתוב שםר' אברהם מן ההרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) וְלָא בָעֵי הָדָר! וְהָתְנַן: אֵין אוֹגְדִין אֶת הַלּוּלָב אֵלָּא בְּמִינוֹ. דִּבְרֵי רִבִּי יְהוּדָה. מַאי טַעֲמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּבָעֵי הָדָר!

The Gemara asks: And does Rabbi Yehuda not require beauty with regard to the lulav? But didn’t we learn in a mishna: One binds the lulav only with its own species, this is the statement of Rabbi Yehuda? What is the reason that Rabbi Yehuda requires the binding to be from its own species? Is it not due to the fact that he requires beauty with regard to the lulav?
רי״ףרש״יראב״ןתוספותראב״ד כתוב שםרא״הר' אברהם מן ההרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אין אוגדין את הלולב – האי לולב היינו הושענא כולהו שלשה המינים יחד.
ואין אוגדין את הלולב אלא במינו, מעלין של הלולב עצמו. וכר׳ יהודה אנו נוהגין לאוגדו במינוא.
ומה שאנו נוהגין להתיר איגודו ביום הושענא רבה, נראה לי מיהא דתניא (סוכה לג ע״א) לולב מצוה לאוגדו ואם לא אגדו כשר [ו]⁠מוקמינן לה כרבנן ומצוה משום זה אלי ואנוהו, ומשום מצוה אגדינן ליה כולהו יומי, וביום ז׳ לא אגדינן ליה כרבנן נמי דאמרי אם [לא] אגדו כשר ולאוקומי הילכתא כרבנן ולא כר׳ יהודה דדריש כפות כפותב.
א. כלומר רק נוהגין אבל להלכה לא קי״ל כר׳ יהודה וכדלהלן בדיבור הבא. וכדברי רבינו כ״ה ברי״צ גיאות עמ׳ צט וז״ל: אין אוגדין את הלולב אלא במינו דברי ר׳ יהודה. [ועי״ש ביצחק ירנן אות נה שלדעתו נשמטה שם הסיפא ר׳ מאיר אומר אפילו במשיחה. אבל עי״ש בעמ׳ קח ששוב הביא רק לר׳ יהודה, ומש״כ שם ביצחק ירנן אות קנד דחוק מאד]. וכן ברבינו מנוח פ״ז הי״ב כתב: ומנהג עתה לאגוד השלשה מינין בעלי הלולב וכן ראוי לעשות. וכ״ה במנהגי מהרי״ל עמ׳ שפב. אבל ל״נ שזה משום דנהגינן כר׳ יהודה.
ב. ולדברי רבינו לכאורה צריך להתיר איגודו שלמטה המאגד את הלולב עם ההדס וערבה, שהרי זהו אגד דר׳ יהודה. אבל הקשרים העליונים שבלולב אינם שייכים לאגד ובהתרתם אינו מפגין הלכה כחכמים. וזה דלא כהביכורי יעקב תרסד סק״י שכתב: ופשיטא שלא יתיר אגד שלמטה שהוא מצוה לאוגדו משום זה אלי ואנוהו כמבואר סי׳ תרנ״א. אבל באמת הבכור״י אזיל בשיטה אחרת והיא שיטת ראבי״ה בסי׳ תרנט שהובאה במרדכי ומשם בב״י ושו״ע סי׳ תרסד: ושמעתי טעם כפת שחסר וי״ו, דששה ימים [קשור] ודומה לכף אחד וביום השביעי מתירין אותו. ולשיטה זו צריך להתיר דוקא הקשרים שלמעלה שהם כופתים את הלולב כמין כף. [וכדברי ראבי״ה כן מבואר בריצ״ג עמ׳ קב: וזו היא ששנינו נפרדו עליו ר׳ יהודה אומר יאגדנו מלמעלה ותניא ר׳ יהודה אומר משום ר׳ טרפון כפות תמרים כפת כתיב פי׳ מכאן שצריך שיאגדנו כל וי״ו ימים ובהושענא מתירין אותו. עכ״ל. הא חזינן דמיירי בקשרים הקושרים את הלולב עצמו מדין ׳כפות׳ ולא בקשר התחתון שהוא מדין אגד. וכמש״כ הר״ן די״ד ע״ב דכפות ׳לא תלי בפלוגתא דלולב צריך אגד דהתם היינו לאגדו עם ההדס וערבה והכא שיהיו עליו מחוברין ולא פרודין׳]. ולכן שפיר כתב שם בבאה״ג בשם הרוקח דהיינו קשרים דלמעלה, שהרי הסרת הקשר באה לבטל ׳כפות׳ שהוא למעלה. ושתי השיטות הובאו ברוקח, בעמ׳ קיט כתב נפרדו עליו יאגדנו מלמעלה מנהגנו לכופתו ו׳ ימים ובהושענא רבה מתירין איגודו למעלה כפת כתיב וכו׳, וזה כדברי ריצ״ג וראבי״ה [ואלו הדברים שהובאו בבאה״ג], ואילו בעמ׳ קכו כתב: ומתירין איגודו של לולב בהושענא רבה כדי לקיים דברי שניהם ששה כרבנן. [וסיפא דלישנא מגומגם אבל כונתו ברורה]. וזה כשיטת רבינו. ונראה עוד שרבינו לשיטתו שנוהגים כר׳ יהודה דלולב צריך אגד [שהרי כתב וכר׳ יהודה אנו נוהגין לאוגדו במינו, ויש לפרש כר׳ יהודה ומטעמיה דר׳ יהודה המבואר בגמרא דמשום דס״ל צריך אגד בעי דוקא במינו] וע״כ אוגדים דוקא במינו, ולכן צריך להפגין דהלכה כחכמים ולהתיר איגוד התחתון, אבל שא״ר דלא נקטי למנהג זה, ואוגדים במינו ושלא במינו, הרי נוהגים בכל הימים כחכמים וסגי לדידהו בהסרת הקשרים דכפות.
ומה שאמר רבינו ׳ולא כר׳ יהודה דדריש כפות כפות׳ צ״ב דמשמע מדבריו דהא דצריך אגד הוא משום ׳כפות׳ ובגמרא דף יב ע״ב מבואר דיליף לה מאגודת אזוב, ואילו מכפות יליף בדף לב ע״א שאם נפרדו עליו יאגדנו, ולא תלי בפלוגתא דלולב צריך אגד (וכנ״ל בשם הר״ן).
אין אוגדין את הלולב אלא במינו – תימה היכי בעי למימר משום דבעי הדר והא פסל במתניתין (דף לו:) בגימוניות של זהב שהיו עושין משום נוי ושמא הוי מצי למימר וליטעמיך.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תא שמע אין אוגדין את הלולב אלא במינו מאי טעמא לאו משום דבעי הדר. לא הא אתמר עלה אמר רבא אפילו בסיב אפילו בעיקרא דדיקלי כיון דאמר ר׳ יהודה לולב צריך אגד אי עבד לה ממין אחר הוו להו חמשת מינין – הוא הדין דהוה יכיל למשמע מסיפא דמתניתין דר׳ יהודה לא בעי הדר דהא אמר מעשה באנשי ירושלים שהיו אוגדין את לולביהן בגמוניות של זהב והרי הוא הדר. ואיכא למימר נמי דטפי עדיפא ליה הא דרבא דמפרש לה שפיר.
אין אוגדין וכו׳ – האי לולב היינו הושענא כולה שלשת המינים יחד.
מעיקרא דדיקלא – מן הקליפה, ואע״פ שאין מראיהן דומה למראה לולב, אלמא טעמיה לאו משום הדור הוא אלא משום דקסבר לולב צריך איגד. הילכך כל הנאגד עמו הוי מן המצוה ועובר בבל תוסיף אם נאגד במין חמישי.
תנא יבש פסול כו׳ – אמר רבא מחלוק׳ בלולב דרבנן סברי מקשינן לולב לאתרוג ורבי יהודה סבר לא מקשינן פירוש ואע״ג דכלהו מינין גמרי מהדדי והדר אכוליה מינין איכא למדרשיה קסבר רבי יהודה דלא שייך הדר אלא באתרוג שהיא פרי ולא בלולב שהוא מן העצים וכי היכי דלא שייך עבות אלא בהדס ולא גמרי שאר מינין מיניה.
ועוד שואלים: ולא בעי [ואין ר׳ יהודה דורש שיהא הלולב] ״הדר״ והתנן [והרי שנינו במשנה]: אין אוגדין את הלולב אלא במינו במין הלולב ולא בדבר אחר, אלו דברי ר׳ יהודה. מאי טעמא [ומה הטעם] של ר׳ יהודה, לאו [האם לא] משום דבעי הוא צריך] שיהא ״הדר״ ומשיבים:
The Gemara asks: And does Rabbi Yehuda not require beauty with regard to the lulav? But didn’t we learn in a mishna: One binds the lulav only with its own species, this is the statement of Rabbi Yehuda? What is the reason that Rabbi Yehuda requires the binding to be from its own species? Is it not due to the fact that he requires beauty with regard to the lulav?
רי״ףרש״יראב״ןתוספותראב״ד כתוב שםרא״הר' אברהם מן ההרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) לָא, דְּהָא אֲמַר רָבָא: אֲפִילּוּ בְּסִיב, וַאֲפִילּוּ בְּעִיקָּרָא דְּדִיקְלָא. [וְאֵלָּא] מַאי טַעֲמָא דְּרִבִּי יְהוּדָה? הָתָם דְּקָא סָבַר ״לוּלָב צָרִיךְ אֶגֶד״, וְאִי מַיְיתֵי מִינָא אָחֳרֵינָא, הֲוָה לְהוּ חֲמִשָּׁה מִינִין.

The Gemara answers: No, that is not the reason, as Rava said: According to Rabbi Yehuda, one may bind the lulav even with fiber that grows around the trunk of the date palm and even with the root of the date palm, even though these do not meet the criterion of beauty. The Gemara asks: Rather, what is the rationale for the opinion of Rabbi Yehuda there, that a lulav must be bound with its own species? The Gemara answers: It is because he holds that a lulav requires binding, and if one brought another species to bind it, they are five species instead of four, violating the prohibition against adding to the mitzvot of the Torah.
רי״ףרש״יראב״ד כתוב שםבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אפילו בסיב – הגדל סביבות הדקל ונכרך סביביו כעין לולבי גפנים.
ואפילו בעיקרא דדיקלא – מן הקליפה ואע״פ שאין מראיהן דומה למראה הלולב ובלבד שיהא מאותו המין דטעמא דר׳ יהודה התם לאו משום הדר הוא.
אלא משום דקסבר לולב צריך אגד – הלכך כל הנאגד עמו הוי מן המצוה ונמצא עובר בבל תוסיף אם יאגד מין חמישי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

זהו ביאור המשנה וכולה על הצדדים שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
כבר ביארנו בסוכה גזולה שאם גזל עצים וסיכך בהם אין לו אלא דמי עצים ולא מדין תורה אלא מדברי סופרים ומפני תקנת השבים אע״פ שלא קנאה אלא בשינוי מעשה ולא בשינוי השם ויאוש מ״מ אם רצה בעל העצים להמתין שבעת ימי החג ושיחזיר לו הלה את עציו רשאי ואין הלה יכול לומר לו דמים אני חייב לך הא אם חברו בכותלים ובקרקע בטיט על דעת שישארו לו העצים עד שיצטרך לחזרתו לסתירת בנין אף לאחר שבעה אין לו אלא דמי עצים מפני תקנת מריש ר״ל מריש הגזול שבנאו בבירה שלא חייבוהו לקעקע הבירה אלא להחזיר את דמיו ואע״פ שבסוכה אינו הפסד מרובה מצוה עושתו קבע ואם תקף את חבירו והוציאו מסוכתו אף בדין תורה יצא שאין קרקע נגזלת הא כל שעשה סוכתו בראש העגלה וגזל העגלה עם הסוכה או שהסוכה עשויה בדרך שאינה מחוברת לקרקע וטלטל את כלה וגזלה לא יצא שהרי אין כאן תקנת שבים אחר שיכול להחזירה בלא פסידא והעושה סוכתו ברשות הרבים אע״פ שיש כאן צד גזלת הרבים כשרה וכבר ביארנו כל זה בפרק שני ומ״מ כל שקנה את העצים אם בשינוי מעשה אף בלא יאוש ואם בשינוי השם וביאוש או מפני תקנת השבים כגון שחברה בקרקע ונתחייב בדמים יש אומרים שיוצא הוא אף בשלא פרע ר״ל שכל זמן שיפרע יוצא הוא למפרע אי נמי הואיל וחוב הם עליו יוצא ויתבעם הלה בבית דין אם ירצה וכמו שאמרו בההיא דהוה צווחה ואמרה ריש גלותא וכולהו רבנן בסוכה גזולה יתבי ומפני שעבדים של ריש גלותא גזלו ממנה את העצים ואמר רב נחמן אין לה אלא דמי עצים אלמא שלא נפרעה עדיין ומ״מ יש אומרים דכל שלא פרע לא יצא וההיא איתתא רוצים היו ליתן לה את הדמים ולא היתה רוצה ליטלם אלא שהיתה צווחת ליטול את עציה:
גדולי המחברים כתבו שבשעת הדחק כגון שאינו מוצא לולב אלא מן הפסולים לולב היבש כשר אבל השאר פסולים ונראה שכתבוה ממה שאמרו שהיה ר׳ יהודה מביא ראי׳ להכשיר את היבש מבני כרכום שהיו מורישין לולביהן לבניהם ואמרו לו אין שעת הדחק ראיה אלמא שאף חכמים (הורו) [הודו] שאף בשעת הדחק היו נוטלין אותו ומ״מ יש אומרים שאף בשאר הפסולים כן וכדי שלא תשתכח תורת לולב ומה שאמרו [לא מצא אתרוג] לא יביא לא פריש ולא רימון בזו מפני שאין זה מאותו המין ואתי למיסרך אבל אותו המין בעצמו אין בו חשש ונוטלין אותו שלא להשתכח ולדעתי יראה כדעת גדולי המחברים שאף הפסולים יש בהם כדי לטעות ואתי למיסרך אלא שהיבש אין פיסולו ניכר כל כך שאף הלחים יש בהם שהם לבנים ואין הירקרקות מצוי בהם והוא הענין שלא נאמר כן אלא בלולב אבל באתרוג ושאר המינין היובש ניכר בהם הרבה ואין נוטלין אותם שלא לטעות ולדעת חכמים לא היו מברכים עליו אבל לדעת ר׳ יהודה היו מברכים ואין הלכה כמותו ויש מצדדין בדרכים אחרים לומר שהיבש אין פיסולו אלא מתורת הדר ואינו אלא מדרבנן וא״כ בשעת הדחק נוטלין שהרי נתקיימה בו מצות התורה ואין זה נראה שכל שיטת הסוגיא מוכחת שביום ראשון מיהא הדר מן התורה בכולם ואע״פ שאפשר שדרך סמך הוא מ״מ מדת חכמים כך היא וכן יש מצדדים בה לומר שלא היו מורישין אותם אלא לשאר הימים ואין שיטת הסוגיא מוכחת כן:
הלולב אין צריך אגד ומאחר שכן אוגדין אותו אפי׳ שלא במינו שאילו היה צריך אגד כל שאוגדו במין אחר היה לו מין חמישי ופסול על הדרכים שיתבאר בסמוך:
ארבעת מינים שבלולב כשם שאין פוחתין מהם כך אין מוסיפין עליהם לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רימון שלא להשתכח תורת אתרוג שמא יבא לטעות מכאן ולהבא כמו שביארנו ומה שאמרו שאין מוסיפין עליהם שאלו בסוגיא זו פשיטא ותירץ מהו דתימא כיון דלולב אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי קמ״ל אלמא שהתוספת פוסל אע״פ שאין לולב צריך אגד ובמסכת סנהדרין פרק חנק נתהפכו הדברים לענין זקן ממרא שלדעת האומר לולב אין צריך אגד אינו פוסל בתוספת להיות עליה הזקן נעשה ממרא בהוראתו ומטעם דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי אלא שנראה שלא נאמר שם אלא שלא להיות הזקן ממרא בכך אבל לענין המצוה ודאי פוסל וכן כתבוה גדולי המחברים אלא שבהדס כתבו שאם רצה להוסיף מוסיף מפני שתוספתו כתובה בתלמוד והוא ענין ההושענא וכן כתבוה לחכמי דורם ששאלו לו על דבר זה ואף הם כתבו בנוסח תשובתם וזולתנו מן הגאונים התירו בתוספת ערבה ולא נתחזק אלינו טעמם לפי שההדס מצאנוהו בתלמוד בענין הושענא אבל לא בערבה וכל מה שלא נמצא היתרו מבואר בתלמוד נשאירהו על המנין הכתוב בו ומ״מ רוב מפרשים משוים בזה ערבה עם הדס ויראה לי הטעם שאין זה אלא לנאותו וכל שלנאותו בטל הנוי עם העיקר אבל לולב ואתרוג אין שום נוי בתוספתן ושאין לבטלו אצל העיקר שהרי אף הוא עומד בעצמו ואינו בטל עמו כהדס וערבה ומ״מ לא נהגו בערבה אלא בשלשה בדים או ארבעה אבל הדס יש מוסיפין עד שבעים ויש עד ששים ושמנה כמנין לולב ויש עד ששים ותשעה כמנין הדס ובהלכות גדולות אוסרי׳ להוסיף האגודה בהדס שוטה וממה שאמרו הדס שוטה לסוכה אלמא ללולב דוקא עבות אלא שאין זו ראיה לדעתי שלא נאמר כשר ללולב אלא מה שהוא צורך לולב הא למה שהוא נויי לולב אף השוטה כשר בו וכן נהגו רוב גאונים ומוסיפים טעם לדבריהם שהרי מ״מ מין הדס הוא ומה שהוא מינו אינו קרוי תוספת שהרי אף לדעת האומר לולב צריך אגד אוגדין את הלולב בסיב שהוא מעקרי הדקל הואיל ומין לולב הוא וכל שכן לדעת פסק שאין לולב צריך אגד ואף גדולי המפרשים כתבוה כן בהדיא ויש מכריעים לאגוד את הלולב תחלה עם ההדס הכשר ואח״כ מוסיפין על האגודה ומעבין אותה לנוי ואוגדין את הכל ביחד וכן יש מביאים ראיה לתוספת ההדס ממה שכתבו קצת מפרשים למטה ששמואל סובר כר׳ עקיבא שאף הדס בד אחד לבד ממה שהקשו ולדרוש להו כר׳ עקיבא ואפי׳ הכי היה מגזם להם לדרוש כר׳ טרפון בשלשתן קטומין אלמא התם אע״פ שדינו באחת הוא מתיר בשלשה ואינו ראיה גמורה כמו שכתבנו שם ויש מתרצים קושית [הש״ס ד] סנהדרין בפנים אחרים ואחת מן היפות שבהם הוא שלכתחלה אין מוסיפין ואם הוסיף עבר בבל תוסיף אלא שמ״מ יצא וכיון שיצא ידי מצוה אין תוספתו עושתהו ממרא וכבר כתבנו שם כל הדברים בארוכה:
זה שאמרו אין פוחתין מהם פירושו שאפי׳ נטל שלשה מהם לא יצא אף ידי אותם שנטל מפני שארבעתם מצוה אחת ואין מצוה מתחלקת לחצאין ומ״מ אם נטלם זה אחר זה הואיל ואין לולב צריך אגד יצא והוא שאמרו במסכת מנחות (כ״ז.) ארבעת מינין שבלולב מעכבין זה את זה ואמרו שם לא שנו אלא שאין לו אבל יש לו אין מעכבין ולא סוף דבר אין לו ויש לו שאין הענין אלא שאם נטל את כולם יצא ידי הכל למפרע ואם לא נטל את כולם לא יצא אף ידי מה שנטל ומתוך כך הוא אומר שאם אין לו ונמצא שלא נטל אלא אותם שהיו לו לא יצא אף ידי אותם שנטל הא אם יש לו ומסתמא הואיל ויש לו אע״פ שאינו נוטל עכשיו נוטל הוא ביומו כשנטל את האחרון יצא ידי הכל למפרע והוא הדין אם אין לו עכשיו ונטל המצויים אצלו ואח״כ נזדמנו לו האחרים שנוטלן ויצא והרבה מפקפקים בזו לומר שצריך שיהיו אצלו וממה שכתבו גדולי המחברים והוא שיהיו ארבעתם מצויים ואין זה כלום שלא דברו אלא בהווה ומגדולי הדורות כתבו בהיפך לומר שאם אין לו נוטל את שהם אצלו ומביאים ראיה ממה שאמרו כאן לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רימון וכו׳ פשיטא מהו דתימא לייתי כי היכי דלא לשתכח תורת אתרוג קמ״ל ומאחר שלא אמר כי היכי דלא לשתכח תורת לולב שהוא העיקר אלמא שנוטל הוא את הלולב וכן המצויים אצלו ומברך עליהם ובאמת זו של מסכת מנחות ראיה ברורה לסתירת דבריהם ואף לשיטתנו באמת זו קשה שודאי היה לו לומר כדי שלא תשתכח תורת לולב אלא שאני משוה את הדברים שכל שאין לו נוטל הוא את המצויים בלא ברכה ומפני שלא תשתכח אבל לא יביא מין אחר במקום אותו שאינו מצוי משום דאתי למיסרך וכן נראה ברור וכל שנוטל את כולן ביחד כדינו מברך על הלולב כמו שיתבאר אבל כל שנוטל אחד אחד מברך על כל אחד בפני עצמו וכן כתבוה גדולי המפרשים אלא שמ״מ אם יש לו עם הלולב אחד או שנים נוטלם בברכת הלולב ולגדולי הדורות אירעה שגגה שנטלו את הלולב ולא היה שם ערבה וברכו על הלולב בחזקת שהוא כדינו בכל מיניו ואח״כ הרגישו בחסרון הערבה ונשאו ונתנו עם תלמידיהם וגמרו בדעתם ונטלו ערבה וברכו על נטילת ערבה ושהחיינו ונתנו טעם לדבריהם שמאחר שאין צריך אגד לכשיטלו את הערבה יצא ידי שאר מינין למפרע והילכך על זו צריך לברך שהרי לא חלה ברכת הלולב עליה ולא יחזור ויטלנה ביחד עם הלולב ויברך על הלולב הרי הוא ברכה לבטלה הואיל ויצא ידי לולב אלא צריך לברך על הערבה וכן צריך זמן עליה כבלולב:
לא, אין זה הטעם, דהא [שהרי] אמר רבא: לדעת ר׳ יהודה אפילו כורכו בסיב הגדל סביב גזע הדקל, ואפילו בעיקרא דדיקלא [בשורש הדקל] הריהו כשר, אף שאין זה הדר. ושואלים: ואלא מאי טעמא [מה הטעם] של ר׳ יהודה התם [שם]? ומשיבים: דקא [שהוא] סבר כי לולב צריך אגד, שמעיקר המצוה הוא שיהא הלולב אגוד עם שאר המינים, ואי מייתי מינא אחרינא [ואם הוא מביא מין אחר] שאינו ממין הלולב הוה להו [הרי הם] חמשה מינין בלולב, ומוסיף על הכתוב בתורה.
The Gemara answers: No, that is not the reason, as Rava said: According to Rabbi Yehuda, one may bind the lulav even with fiber that grows around the trunk of the date palm and even with the root of the date palm, even though these do not meet the criterion of beauty. The Gemara asks: Rather, what is the rationale for the opinion of Rabbi Yehuda there, that a lulav must be bound with its own species? The Gemara answers: It is because he holds that a lulav requires binding, and if one brought another species to bind it, they are five species instead of four, violating the prohibition against adding to the mitzvot of the Torah.
רי״ףרש״יראב״ד כתוב שםבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) וּבָאֶתְרוֹג, מִי בָּעֵי רִבִּי יְהוּדָה הָדָר? וְהָתַנְיָא: האַרְבַּעַת מִינִין שֶׁבַּלּוּלָב, כְּשֵׁם שֶׁאֵין פּוֹחֲתִין מֵהֶן, כָּךְ אֵין מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן. לֹא מָצָא אֶתְרוֹג, לֹא יָבִיא לֹא פָרֵישׁ וְלֹא רִמּוֹן וְלֹא דָּבָר אַחֵר. וכְּמוּשִׁין כְּשֵׁרִין, יְבֵשִׁין פְּסוּלִין. ר׳רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף יְבֵשִׁין.

The Gemara asks: And with regard to an etrog, does Rabbi Yehuda require beauty? But isn’t it taught in a baraita: With regard to the four species of the lulav, just as one may not diminish from their number, so too, one may not add to their number. If one did not find an etrog, he should not bring a quince, a pomegranate, or any other item instead. If the species are slightly dried, they are fit. If they are completely dry, they are unfit. Rabbi Yehuda says: Even dry etrogim are fit.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותראב״ד כתוב שםרא״הר' אברהם מן ההרריטב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך פריש
פרישא(בריש כלאים) ובאילן האגסין והקרוסטימלין והפרישין והעוזרדין אינן כלאים זה בזה (בריש מעשרות) האגסין והקרוסטומלין הפרישין והעוזרדין (שבת קמו) סוחטין בפגעין ובפרישין ובעוזרדין (סוכה לא.) לא מצא אתרוג לא יביא לא רימון ולא פריש (בירושלמי בריש כלאים ובריש מעשרות) פרישין א״ר יוסי איספרגלין ולמה נקרא שמן פרישין שאין לך מין אילן פריש לקדירה אלא זה בלבד בן סירא קראן ספרגלין ובל׳ ישמעאל ספרגל (א״ב פי׳ בל״ר פרי ועץ ידוע והוא מין תפוח אצל עוקצו חד והולך ומתעבה והעוזרד הנקרא כן בלשון ישמעאל הוא פרי כמו פריש אשר בלשון ישמעאל נקרא אגאץ אבל האגס נקרא בשם זה בלשון ישמעאל והוא פרי מלא מיץ ובתוכו גרעין כמו שקד קטן והקרוסטומלין נקראים בלשון יון כרסומלין פי׳ פרי של זהב והוא הנקרא בלשון ישמעאל ברקיק וצורתו כמו אגס ולכן חלקו אם הם כלאים ואם יהיו פירות אלו כדברי המפרשים בודאי כלאים הם ואל תתמה על דברי רבי יוסי שאומר איספרגלין אשר בלשון ישמעאל קוראים כן לחבושים כי אולי בזמנו היו קוראים כן במקום ר׳ יוסי לפרי הנקרא בלשון ישמעאל היום אגאץ כי שמות הפירות משתנים מלשון ללשון במקומות ובזמנים נפרדים ואינו כמקיים דברים אלו אלא דברי סברא הם וה׳ ינקנו משגיאות):
ערך פע
פעב(סוטה יא:) פועה זו מרים ולמה נקראת פועה שפועה לולד פי׳ לוחשת לאשה ויוצא הוולד כמו אלו עכשיו שקורין באזני האשה (בויקרא רבה פרשת צדקתך אמור אל הכהנים) ופעלכם מאפע כל ברכות טובות ונחמות שהקב״ה מביאן על ישראל בשכר פעייה אחת שפעו בסיני כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע. ד״א ופעלכם מאפע מק׳ פעיות שהאשה פועה בשעה שיושבת על משבר צ״ט למיתה ואחד לחיים ג׳ שמות נקראה לה חייתא מחבלתא ומתברא חייתא דהוות מתה וחיית מחבלתא דהיות ממשכנא למיתה המד״א אם חבל תחבל מתברא דהוות תבריא למיתה. (בראשית רבה כג) לאחד שחטף גדי והפשילו לאחוריו בעל המרעה רץ אחריו ואמר לו מה בידך ולא כלום אמר לו והרי מפעה אחריך כך קול דמי אחיך צועקים. (עירובין עז) סתם גוי אם איתא דאוגר מפעא פעי. (חולין קלג:) ואימא סתם גוי מיפעא פעי פי׳ צועק אל תשקול בהכרעה ומגיד שהבשר שלו כדאמרינן (סוכה לא) פעיתא היא דא (חולין מג) וושט דאכלה ביה ופעיא ביה פי׳ גועה.(בכורות לה) מה טעם נעקרו הוי מום משום דפעי ומחזי מלשון כיולדה אפעה:
א. [בירין.]
ב. [שרייען.]
פריש – קורוני״א.
כמושים – פלצידי״ש.
לא מצא אתרוג לא יביא לא רמון ולא פריש – יש לדקדק מכאן דאם לא מצא כשר מברך בפסול מדנקט פריש או רמון ויש לדחות אבל יש לדקדק דשרי כמו לולב פסול לרבנן בשעת הדחק.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובאתרוג מי בעי ר׳ יהודה הדר. והתנן ד׳ מינין שבלולב כשם שאין פוחתין מהם כך אין מוסיפין עליהן – פירוש: מין אחר, אבל מאותו מין יכול להוסיף בהדס ובערבה דארבעת מינין אלו יש להם שיעור למטה ולמעלה דאין מוסיפין עליהן ואין פוחתין מהם מין אחר אבל אחד מהמינים עצמן אין להם שיעור למעלה ומרבה עליהן כל מה שירצה.
לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רימון ולא דבר אחר.
וכולן כמושין – שיש בהן לחלוח, כשרין.
יבשין פסולין. ר׳ יהודה אומר אף יבשין – כשרין.
לא מצא – לקמן מפרש.
והא תנן ר״י אמר אין אוגדין את הלולב אלא במינו מ״ט לאו דבעינן הדר ופרקינן דלאו משום דבעינן הדר הוא דהאמר רבא אפילו בסיב ואפילו בעיקרא דדיקלא דלא הוי הדר ובדין הוא דבלאו מהא דרבא מצי למייתי עלה מסיפא דמתני׳ דפסיל ר׳ יהודה בגימוניות של זהב ופליג עליה דר״מ אלמא טעמא דר״י לאו משום דבעי׳ הדר הוא שאין לך הדר גדול מן גמונית של זהב אלא הא דרבא עדיפא לי׳ דמפרש מתני׳ גופא דר׳ יהודה דפריכנא מיניה והכי אורחא דתלמודא.
גמ׳ לא יביא לא פריש. עי׳ בטורי אבן באבני מלואים בר״ה דף כח ד״ה הרי:
ושואלים מצד אחר: ובאתרוג מי בעי [האם צריך] ר׳ יהודה שיהא הדר? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: ארבעה מינין שבלולב, כשם שאין פוחתין מהן — כך אין מוסיפין עליהן. לא מצא אתרוגלא יביא לא פריש (חבוש) ולא רמון ולא כל דבר אחר במקומו. היו המינים כמושין (יבשים מעט) — כשרין, היו יבשין — הרי הן פסולין. ר׳ יהודה אומר: אף יבשין כשרים.
The Gemara asks: And with regard to an etrog, does Rabbi Yehuda require beauty? But isn’t it taught in a baraita: With regard to the four species of the lulav, just as one may not diminish from their number, so too, one may not add to their number. If one did not find an etrog, he should not bring a quince, a pomegranate, or any other item instead. If the species are slightly dried, they are fit. If they are completely dry, they are unfit. Rabbi Yehuda says: Even dry etrogim are fit.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותראב״ד כתוב שםרא״הר' אברהם מן ההרריטב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) וא״רוְאָמַר רִבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה

And Rabbi Yehuda said: There was an incident
רי״ףראב״ד כתוב שםריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והתניא ד׳ מינים שבלולב כשם שאין פוחתין מהם כך אין מוסיפין עליהם. יש שפירשו אין מוסיפין עליהם ואפי׳ ממינם והא ליתא דאפילו לרבי יהודה דאמר לולב צריך אגד ולא אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וכ״ש לרבנן דסברי לולב אין צריך אגד והאי לחודיה קאי דליכא משום בל תוסיף והטעם שלא נתנה תורה באחד מארבע מינין שיעור למעלה אלא למטה שלא יפחות מלולב אחד ומשתי ערבות ומג׳ הדסים למאן דבעי שלשה ואתרוג אחד ובהכי סגי לה ואם רצה להוסיף מוסיף והא דאמרינן לקמן גבי אתרוג ואימא פלפלין ופרקינן משום דלא אפשר היכי ליעבוד לינקוט חדא לא מינכרא מלתא לינקוט תרי ותלת פרי אחד אמר רחמנא ולא שנים וג׳ פירות ה״פ דרחמנא אמר דבפרי אחד סגי ויוצא ידי חובתו ולא בעינן שנים ושלש ואלו בפלפלת אינו יוצא אלא בשנים ושלש ויש ראיה לדברינו מדאמר להו שמואל להנהו דמזבני אסא אשוו וזבינו ואי לא דרישנ׳ לכו כרבי טרפון דמכשר בג׳ קטומין ואקשינן ולדרוש להו כר״ע דסבר דהדס אחד ומדאקשינן לדרוש כר״ע דמכשר בתדא אלמא הלכתא כר׳ עקיב׳ כדבעינן למימר קמן ואפילו הכי קא מהדר שמואל לשלשה שאינן קטומין ואמר להו אשוו וזבינו אלמא אע״ג דסגי בהדס אחד לדין תורה אם רצה להוסיף עליו משום נוי מוסיף וליכא משום בל תוסיף ולא נחית בהא משום דלולב אין צריך אגד והאי לחודיה קאי דא״כ הוה אסרי׳ מדרבנן כדאסרינן בשאר מינין כדלקמן אלא ודאי משום דלא נתנה בהם תורה שיעור למעלה כנ״ל. ומצינו שדורשין לענין ציצית גדיל גדילים הרי כאן ד׳ ואעפ״כ מוסיפין עליהן כדאמרינן התם בפרק הקומץ כאן בטלית בת ארבע כאן בטלית בת שמנה ולישנא נמי מוכיח הכי דקתני אין מוסיפין עליהן כלומר מינין אחרי׳ שיהו חמשת המינין כשם שאין פוחתין מהם שיהו שלשה דהשתא במינין איירינן דקתני מינין שבלולב ולא איירינן בשיעורא נמצאת למד שמוסיפין בכל מין ומין כמו שירצו וכן נהגו העולם בהדס וערבה לפי שהוא נוי ולא נהגו להוסיף בלולב ואתרוג לפי שאינו דרך נוי ונהגו במקצת המקומות להוסיף בהדס כדי לנאותו מאותו הדס שוטה דלא קיימי תלתא בחד קינא וכן רבותי עושין מעשה. ולבי מפקפק בדבר דכיון דפסול במין אחר כמין אחר דמי וכי היכי דגזור רבנן שלא להוסיף מין אחר דלמא אתי למסרך הכי נמי איתא למגזר בהא דגזיר׳ דשכיח היא שרוב בני אדם אין מדקדקין בין עבות להדס שוטה.
ואמר ר׳ יהודה: מעשה
And Rabbi Yehuda said: There was an incident
רי״ףראב״ד כתוב שםריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

סוכה לא. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה סוכה לא., ר׳ חננאל סוכה לא., רי"ף סוכה לא. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס סוכה לא., רש"י סוכה לא., ראב"ן סוכה לא. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות סוכה לא., ראב"ד כתוב שם סוכה לא. – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), רא"ה סוכה לא., בית הבחירה למאירי סוכה לא. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר' אברהם מן ההר סוכה לא. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., ריטב"א סוכה לא., מהרש"ל חכמת שלמה סוכה לא., מהרש"א חידושי הלכות סוכה לא., פני יהושע סוכה לא., גליון הש"ס לרע"א סוכה לא., רשימות שיעורים לגרי"ד סוכה לא. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ סוכה לא., אסופת מאמרים סוכה לא.

Sukkah 31a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Sukkah 31a, R. Chananel Sukkah 31a, Rif by Bavli Sukkah 31a, Collected from HeArukh Sukkah 31a, Rashi Sukkah 31a, Raavan Sukkah 31a, Tosafot Sukkah 31a, Raavad Katuv Sham Sukkah 31a, Raah Sukkah 31a, Meiri Sukkah 31a, R. Avraham of Montpellier Sukkah 31a, Ritva Sukkah 31a, Maharshal Chokhmat Shelomo Sukkah 31a, Maharsha Chidushei Halakhot Sukkah 31a, Penei Yehoshua Sukkah 31a, Gilyon HaShas Sukkah 31a, Reshimot Shiurim Sukkah 31a, Steinsaltz Commentary Sukkah 31a, Collected Articles Sukkah 31a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144