א. בגמרא לפנינו, במוצאי שביעית. וביד רמה כתב: היו מעברין בשביעית, ואית דגרסי במוצאי שביעית.
ב. בקיצור ר״ח חסר ׳אחר כשהיה׳. פירוש זה הוא פירוש נוסף למה נשאר להם לעבר שלושה שנים רצופות בסוף המחזור, במקום הסברו הקודם של ר״ח ששנת י״ד היתה שנת רעבון ושנת ט״ו שביעית וי״ז מוצאי שביעית. (יש לציין שגם הפירוש אותו דחה ר״ח הלך על פי חשבון פירוש זה ששנת י״ד היתה שנת שמיטה). מקומו של פירוש זה הוא למעלה ביחד עם הפירוש הראשון. אולם כבר למעלה יש קושי בסדר הקטעים, הכותרת אין מעברין את השנה וכו׳ היה צריך להיות לפני הפירוש הראשון, ובמקומו ר״ח מתחיל את הפירוש הראשון, תוב מקשינן אהא דתנן אין מעברין וכו׳. ורק אחר כך הוא מביא את הברייתא עם הפירוש שהוא דוחה.
ג. בקיצור ר״ח: ושאלו לר׳ עקיבא ואמרו. ושם נוסף:
ואף על פי שאין באותו זמן נוהג יובל קדוש בו לא בטלוהו. ועל כל פנים היה חשבון היובל נוהג אפילו שלא קדשוהו וכדעת הרמב״ם פרק י מהל׳ שמיטה ויובל הל׳ ד, ודלא כגאונים הסוברים שאין מונים יובלות אחר החורבן. קשה לחשב שנת יובל בשנים שאחר החורבן החל בשנה טו למחזור. הרה״ג ר׳ זלמן קורן שליט״א מציע שלדעת הגאונים שקדושה ראשונה לא בטלה ומנו שמיטין גם אחר חורבן בית ראשון, ובצירוף דעת הרמב״ם שמונים יובלות לקדש שמיטין גם בזמן החורבן (והרי כך דעתו של מפרש זה שמנו יובל בזמן ר׳ עקיבה), הרי שהמנין ממשיך ברצף אחד מאז תחילת המניין שהיא שנת ט״ו לכניסה לארץ ישראל, ואם שנת הכניסה לארץ ישראל היתה ב״א תפ״ט לשנת תוהו (שהיא ב״א תפ״ח לראש השנה שאחר מולד אדם הראשון, וממנו מניין שנות אדם הראשון), הרי ששנה ראשונה למנין שמיטין ויובלות היתה ב״א תק״ד (כדעת הרמב״ם). ושנת ג״א תתנ״ג היתה שנת יובל והיא שנת ט״ו למחזור ר״ג. כ״ד שנה אחר החורבן. קושי יש בחשבון זה לומר שכבר היה ר׳ עקיבה חבוש בשנה זו בבית האסורים, גם לפי המדרש (מדרש שיר השירים ורטהימר עמ׳ יח) שהיה ר׳ עקיבה חבוש עשרים שנה. אמנם עיקר הקושי הוא שחשבון זה הוא דלא כהסוגיא בערכין ודלא כהסוגיא בעבודה זרה. הגמרא בערכין נוקטת שהמנין התחיל מחדש או בתחילת בית השני או בשנה שביעית לבנין הבית, ואילו לחשבון זה בית שני נבנה בשנת שמיטה שנה שביעית ליובל. וכמו כן לחשבון זה בית שני נחרב בשנה חמישית לשמיטה ולפי התירוץ הראשון והשלישי שם בגמרא בית שני נחרב במוצאי שביעית, ולפי התירוץ השני נחרב הבית בשנה שישית לשמיטה. וגם נגד הסוגיא בעבודה זרה שלפי כל הגרסאות שבראשונים לפנינו אין מונים יובל בזמן הזה (וכבר כתב הרמב״ם שסוגיא זו היא מקור לשיטת הגאונים שאין מונים יובל בזמן הזה). אמנם פירוש זה אפשרי לפי שיטת רש״י בעבודה זרה שהסוגיות בערכין ועבודה זרה הם אליבא דר׳ יהודה (וגם תירוצו של רב אשי בערכין שהתחילו למנות שמיטין בבית שני רק בשנה השביעית לביאתם, הוא לשיטת ר׳ יהודה), אבל לרבנן שמנו יובלות לקדש שמיטין גם בזמן שלא נהג בו יובל, אפשר שמנו יובלות גם אחר חורבן בית ראשון וכפי שלדעת רש״י מונים יובלות לרבנן גם בזמן הזה.
ובעבודה זרה דף ט,ב אמר רב הונא בריה דרב יהושע האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע הוא עומד וכו׳. וכתב שם ר״ח, לישאליה להאי תנא דסדר עולם דתני משנברא העולם עד שיצאו ממצרים אלפים ותמ״ח שנים וכו׳. ויש אומרים דהאי תנא דסדר עולם דתני במסכת קידושין בשנת ס״א ליציאת מצרים עשו שמיטה, וי״ז יובלות מנו ישראל בבית ראשון וכו׳. ושני חשבונות מונה שם ר״ח מתי נסתיימו י״ז יובלות אלו, אם בשנת החורבן או י״ד שנים אחר כך. אבל זה מוסכם לפי פירוש זה שמאז שהפסיקו למנות י״ז יובלות התחילו למנות שמיטין ללא יובלות. ועל חשבון אותה שנה אומרת הגמרא שיחשוב כלל ביובלי ופרטי בשבועי ונשקול ממאה תרי ונשדי אפרטי. (עוד גירסא מובאת שם בר״ח והובאה בתוספות שם בשמו, לישייליה לספרא וכו׳ ולגירסא זו אין בגמרא כלל חשבון ממתי מתחיל מנין שמיטה אלא רק התאמה למניין שטרות, ובכל זאת ניתן להסיק לפי חשבון זה שבזמן הזה אין מונים יובלות).
דברי הר״ח שם מקורם מתשובת רב האי גאון (הרכבי סי׳ מה) עם הוספות של רבנו חננאל. וזה לשונו של רב האי גאון: וזה פירוש השמועה הג׳, אמ׳ רב הונא בריה דרב יהושע האי דטאעי ולא ידע כמה בשבועה לישליה לתנא דסדר עולם, דתאני בשנת ס״א עשו שמטה ובשנת ק״ג עשו יובל, והכין תניא בהדיא שמנה מאות וחמשים שנה עשו על הארץ מאחר שבע שכיבשו ושבע שחלקו שהן שבעה עשר יובלין, כלל שני דתנא דסדר עולם עד סוף יובלין ג׳ אלפים שנ״ב וזה פרטן, עד יציאת מצרים ב׳ אלפים תמ״ח, מ׳ במדבר, ז׳ שכיבשו ז׳ שחילקו, ושמנה מאות וחמישים שעשו יובלין הרי כאן ג׳ שנ״ב. יפיל אותם משני בריה. והנותר בידו עד שנה שהוא חפץ יאחז שתי שנים מכל מאה שנה שלמות, והשנים שאין עולות למאה יוסיף עליהן מה שבידו מן השנתים שלכל מאה, ויוציאם בשבועים, ומה שנותר הוא מספר השנה מן השבוע. וזה הוא שאמרנו לשיליה לתנא דסדר עולם ולפיק כללי ביובלי ופראטי בשבועי, וליתי תרתי מכל מאה ולישדי אפראטא וליפקינון בשבועי ויאדע כמה בשבועא. ויש דרך חשבון קרוב מזה, לישיליה לתנא [צ״ל לספרא] וליבצר מניהי תרתי שני או דלוסיף עלוהי חמש שני, וסימנין כי זה שנתים וג׳ לפחות, ועוד חמש שנים להוסיף. וליפקינון בשבועי וידע כמה בשבועא.
קושי רב יש בפירוש זה שהוא מונה שנת החורבן בשנת שנ״ב, וכך כתב שעשו שמונה מאות וחמישים שנה על הארץ מאחר שבע שכיבשו ושבע שחילקו. הר״ח שהעתיק את דבריו הוסיף תוך כדי הבאת דבריו ׳ויש מי שאומר כי שבע שכיבשו ושבע שחילקו בכלל תת״נ שנה הן דקיימא לן ג׳ של״ח חרב הבית ולא משכחת לה אלא אם תחשוב שבע שכיבשו ושבע שחילקו בכלל תת״נ שנה׳. אולם שינוי זה גורר אחריו חידוש גדול, והוא שאת היובל הי״ז מנו אחר חורבן בית ראשון אף שהפסיקו מאז למנות יובלות. אלא שכן הוא גם משמעות דברי הגמרא שפירשה את הפסוק ביחזקאל בעשירי לחודש ראש השנה שהוא שנת היובל, שאכן נהג יובל באותה שנה. ואף שמשמעות דברי ר״ח הם שהוא מפרש מנו י״ז יובלות שהיו שמונה מאות וחמישים שנה בארץ ישראל ולא שעשו י״ז יובלות, וכך משמע מפירושו בגיטין (מכתב יד
sp rnl evr ii a 313.19) זה לשונו: חשבון ונושנתם תתנ״ב, צדקה עשה הקב״ה עם ישר׳ שהקדים והגלם (בתתנ״ב) [בתת״נ], כדתניא י״ז יובלות מנו ישר׳ משעה שנכנסו עד שעה שיצאו. אלא שלצורך השלמת החשבון על כרחך צריך לומר שמנו יובל הי״ז אחר חורבן בית ראשון, וחשבון השמיטין ללא יובלות מתחיל משנה החמש עשרה אחרי החורבן.
הרמב״ם בתשובה (בלאו סי׳ שפט) הביא תשובה מרב האי גאון על סדר השמיטה וכתב שלדעת רב האי מניין ראשון (מאז בית ראשון) לא בטל, אלא שמחורבן בית ראשון לא מנו יובלות אלא שמיטין בלבד. וכתב הרמב״ם שדעת רב האי להכריע כהסוגיא בעבודה זרה הסוברת לדעתו שקדושה ראשונה לא בטלה, כנגד הסוגיא בערכין הסבורה קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא. ותמה הרמב״ם על כך שרב האי התעלם מהסוגיא בערכין שם מפורש שמנו יובלות לקדש שמיטין בימי בית שני. הרמב״ם מסיים את תשובתו בכך שעדיין הדבר ספק בידו למעשה.
ביד החזקה הכריע הרמב״ם למעשה כדעת הגאונים. אלא שיש שינוי בדעת הגאונים כפי שהרמב״ם מביאם במשנה תורה. וזה לשונו בפרק י מהל׳ שמיטה ויובל הל׳ ה-ו: אבל כל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם איש מפי איש שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חרבן בית ראשון ובנין בית שני אלא שמטות בלבד בלא יובל, וכן משחרב באחרונה לא מנו שנת חמשים אלא שבע שבע בלבד מתחלת שנת החרבן, וכן עולה מתלמוד עבודה זרה כפי חשבון זה שהוא קבלה: ושנת השמטה ידועה היא ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל, וכולן לא מנו אלא לשני חרבן משליכין אותן שבע שבע. ע״כ. אף שהרמב״ם אינו אומר מפורש שלדעת הגאונים מנו יובלות בזמן בית שני, אבל כך נראה מרהיטת דבריו, וגם מוכרח כן מכוח החשבון, שהרי שנה שנחרב הבית הראשון היה מוצאי שביעית – שנה ראשונה לשמיטה, ואם המשיכו למנות שמיטין ללא יובלות ברצף אחד עד חורבן בית שני, על כרחך נחרב בית שני גם הוא במוצאי שביעית, והמונה שנות חורבן הבית צריך להוסיף שנה לחשבון שמיטה, והם מנו לשני החורבן משליכין אותן שבע שבע. אלא ע״כ מנו יובלות בימי בית שני ושנת חורבן היתה איפוא שנת שביעית (כי מנו שמונה יובלות). וכך כתב להדיא בחידושי הר״ן כאן בדעת הגאונים, והאריך לבאר למה אין מונים יובלות אחר החורבן בכדי לקדש שמיטין אף שבזמן בית שני מנו יובלות רק בכדי לקדש שמיטין.
אלא שקושי גדול יש לפי חשבון זה שהרי על כרחך התחילו למנות שנה ראשונה ליובל רק מהשנה השביעית לבניין הבית (כי אם התחילו למנות בתחילת הבנין היה החורבן בשנה שישית), ובהכרח שגם חשבון הגאונים כפי שהרמב״ם מביאם במשנה תורה היא כמסקנת הגמרא בערכין שהתחילו למנות רק בשנה שביעית לבניין בית שני. ואין מחלוקת בין הרמב״ם לגאונים רק בשאלה אם מונים יובלות אחר חורבן בית שני. וגם לדעת הגאונים קדושה ראשונה בטלה ולא התחילו למנות עד שעלה עזרא וקידש קדושה שניה. ואין שום סתירה מהגמרא בערכין לדעתם. ובהכרח שבמשנה תורה חזר בו הרמב״ם לגמרי בהבנת דברי הגאונים מכפי שהביאם בתשובה הנ״ל. אלא שאי אפשר לפרש כן בדברי הרמב״ם דאם כן לצורך מה כתב שלדעת הגאונים אחר חורבן בית ראשון עד בית שני מנו שמיטין ללא יובלות, והרי בכל אופן התחילו מנין חדש בבית שני. ויותר קשה שאם מנו שמיטין אחר חורבן הראשון על כרחך משום שקדושה ראשונה לא בטלה, ואם כן למה לא התחילו במנין היובל עד שעלה עזרא. אמנם יתכן שאדרבה מפני שלדעתם קדושה ראשונה לא בטלה, לא התחילו ספירה של שנות יובל רק מתחילת חשבון שמיטה, שלא יכלו להפסיק החשבון באמצע. וחשבון הגאונים היא בעצם דרך אחרת מהגמרא בערכין להגיע לאותו חשבון ששנת ת״כ לבית שני היתה שנת שמיטה. אלא שהסוגיא בערכין הולכת למאן דאמר קדושה ראשונה בטלה, והסוגיא בעבודה זרה סוברת קדושה ראשונה לא בטלה.
הכסף משנה לעומת זה כתב שלדעת הגאונים לא מנו יובלות גם בזמן בית שני, והוכיח את פירושו מדברי הרמב״ם בתשובה הנ״ל. אלא שחשבונו תמוה שכיון שחרב בית ראשון במוצאי שביעית הרי אלף קז לחורבן בית שני שנה שניה לשמיטה (1+70+420+1107) ולא כמו שכתב הרמב״ם שהיא שנה ראשונה לשמיטה לדעתם. אלא שכפי שהבאנו לעיל דברי רב האי בתשובה חורבן בית ראשון היה בשנת היובל, ועל פירוש זה תמה הר״ח וכתב שאת היובל האחרון מנו אחר החורבן, ולכן אף שחרב הבית בשנה ראשונה לשמיטה יש להוריד מן החשבון שנה אחת, והיא שנת י״ד לחורבן שהיתה שנת יובל ואינה מן המניין של שמיטין. ובכל אופן בין אם נקבל את דברי רב האי כפשוטם, ובין אם נפרשם כרבנו חננאל, הרי אנו צריכים להוריד שנה אחת מהחשבון שהיא היתה שנת היובל (ולדברי רב האי שנת החורבן היה ביובל, ולר״ח שנה י״ד לחורבן). ושנה ראשונה של בית שני היה ראשון לשמיטה.
אלא שמסתימת דברי הרמב״ם בתשובה שלדעת רב האי לא מנו יובלות מאז חורבן בית ראשון נראה שהבין את דברי רב האי כפשוטם. ויתכן שבגלל תמיהת ר״ח בדברי רב האי שלא התחילו למנות מיד בכניסתן לארץ, ואי הסכמתו לקבל את דברי ר״ח שמנו יובל אחר החורבן, הסכים הרמב״ם לקבל את חשבונו של רב האי ובהסתייגות שבזמן הבית מנו יובלות, ובכך הוא הרויח שנה במקום שנת היובל בזמן החורבן (או שנה י״ד לחורבן לחשבונו של ר״ח). והוא מסתייע בנהג הרווח בחשבון השמיטה כקבלת הגאונים הלכה למעשה. ובכוונה סתם הרמב״ם את דבריו בהבאת דברי הגאונים, וכתב שהם לא מנו יובלות בשנים שבין חורבן בית ראשון ובניין בית שני, וכן לא מנו יובלות אחר חורבן בית שני. ואת זה הוא מקבל. אבל זה שהם לא מנו יובלות בזמן בית שני את זה הוא השמיט. ושהלומד יסיק בעצמו שבכדי לקיים את החשבון צריך למנות יובלות בזמן הבית.