×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) כָּאן לְאַחַר בְּרָכָה.
and here, where it says that He gave the earth to mankind refers to after a blessing is recited.
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי ברכות לה ע״ב-לו ע״א} אמר רב יהודה אמר שמואל וכן אמר ר׳ יצחק וכן אמר ר׳ יוחנן שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ ודוקא היכא1 דחשש בגרונו ושאתי ליה על ידי אניגרון דהוה ליה שמן עיקר דתניא החושש בגרונו לא יערערנו בשמן אבל נותן הוא שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע אבל היכא דאכיל ליה על ידי הפת הויא ליה הפת עיקר ושמן טפל2 ותנן זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה {גאונים3} ואי שתי ליה משתא4 אזוקי מזיק ליה [ולא מברך]⁠5 עליה6:
1. ודוקא היכא: גצב: ״והוא״.
2. ושמן טפל: אשכול, דפוסים.
3. אוצה״ג, הפירושים סי׳ קמה. בבבלי כ״י פריס ישנו בגמרא, ואכן העירו בתוס׳ (ד״ה והלכתא) שכתוב בספרים [אבל] לא גרסינן דלשון ה״ג הוא.
4. משתא: דפוסים: משתיא. חסר בכ״י פריס 312.
5. ולא מברך: כ״י נ, כ״י פריס 312, אשכול רא״ה דפוסים. כ״י א: ״לא מבריך״.
6. עליה: כ״י נ: ״עלויה״.
לאחר ברכה – הרי היא לבני אדם.
כאן לאחר ברכה – וכן בפ׳ כל כתבי (שבת דף קיט.) אמרי׳ כשהיו מניחים השולחן היו אומרים לה׳ הארץ ומלואה וכשהיו מסלקין השולחן היו אומרים השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם.
ראוי לו לאדם לעשות מלאכתו עראי ותורתו קבע ומ״מ אין לו להתרשל שלא לעסוק במלאכתו כלל אלא שיעשנה עראי ויעשה תורתו קבע והוא שנא׳ לא ימוש ספר התורה וכו׳ יכול דברים ככתבן ת״ל ואספת דגנך אלא התנהג בהם דרך ארץ כלומר שתשתדל כפי מה שיחייב ההכרח ולא שתשקיע כל השתדלותך באלו הענינים ולעולם אם יוכל יקבע זמן להכין צרכי ביתו כדי שלא יהא טרוד בהם כל השנה הוא שאמרו בכאן על אחד מחכמיהם שהיה אומר לתלמידיו במטותא מינייכו ביומי ניסן ויומי תשרי לא תיתו לבי רב דלא תיטרדו כולה שתא וכל שתורתו קבע ומלאכתו ארעי יהא בטוח שזו וזו תתקיים בידו:
ציון ב.
עיין בירור הלכה לבבא מציעא פח, א ציון א-ד.
ציון ג.
עיין בירור הלכה לעירובין ל, א ציון ג-ד.
ציון ד.
עיין בירור הלכה לפסחים קז, ב ציון ג.

הברכה על שמן זית

ציון ה.ו (לה, ב), ציון א.ב (לו, א).
גמרא. גופא, אמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רב יצחק אמר רבי יוחנן: שמן זית - מברכין עליו בורא פרי העץ. היכי דמי?! אילימא דקא שתי ליה - אזוקי מזיק ליה! ...אלא דקא אכיל ליה על ידי פת. אי הכי, הויא ליה פת עיקר והוא טפל, ותנן: זה הכלל, כל שהוא עיקר ועמו טפלה - מברך על העיקר ופוטר את הטפלה! אלא דקא שתי ליה על ידי אניגרון, דאמר רבה בר שמואל: אניגרון - מיא דסלקא, אנסיגרון - מיא דכולהו שלקי. אם כן, הוה ליה אניגרון עיקר ושמן טפל, ותנן: זה הכלל, כל שהוא עיקר ועמו טפלה - מברך על העיקר ופוטר את הטפלה! הכא במאי עסקינן? בחושש בגרונו, דתניא: החושש בגרונו - לא יערענו בשמן תחלה בשבת, אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע.
...ועל השמן בתחלה הוא מברך בורא פרי העץ. במה דברים אמורים? שהיה חושש בגרונו ושתה מן השמן עם מי השלקות וכיוצא בהן, שהרי נהנה בשתייתו. אבל אם שתה השמן לבדו, או שלא היה חושש בגרונו - מברך עליו שהכל, שהרי לא נהנה בטעם השמן.(רמב״ם ברכות ח, ב)
שמן זית אם שתאו כמות שהוא - אינו מברך עליו כלל, משום דאזוקי מזיק ליה, ואם אכלו עם פת - אינו מברך עליו, דפת עיקר, ומברך על העיקר ופוטר את הטפילה, ואם שתאו מעורב עם מי סלקא הנקרא אינגרון, שאז אינו מזיק, אדרבא הוא מועיל לגרון, אם הוא חושש בגרונו - הוה ליה שמן עיקר ומברך עליו בורא פרי העץ, ואם אינו מתכוין לרפואה אלא לאכילה - הוה ליה אניגרון עיקר ואינו מברך אלא על האניגרון. שהכל.(שו״ע אורח חיים רב, ד)

א. כששותה שמן לבדו.

הגמרא מבטלת את האפשרות לפרש את דברי שמואל ורבי יוחנן שמברך בורא פרי העץ כששותה את השמן לבדו, ואומרת ש״אזוקי מזיק ליה״. רש״י מבאר שהשמן מזיק לגופו ואין זו אכילה שטעונה ברכה, אך הרא״ה והריטב״א מפרשים שהוא שמזיק את השמן, שכיון שאין לו הנאה בשתיה - נמצא כזורקו ומפסידו, על כן אינו מברך.
בין כך ובין כך יוצא שאין מברכים על השתיה, וכן סוברים רב האי גאון (מובא ברשב״א), הרי״ף (כה, א בדפיו), מהר״ם מרוטנבורג (ברכות מהר״ם סי׳ ה), הרא״ש (סי׳ ב), רבינו יונה, בעל ספר המכתם, הרי״ד (בפסקיו), הריא״ז (הלכה א, טז) והראבי״ה (סי׳ צח).
לעומת זאת מבוארת דעת הרמב״ם בהלכה שלפנינו שמברך שהכל, וכבר תמהים עליו בעל ספר המאורות והטור שלא נראה כן מהסוגיה, והכסף משנה מסבירו שמפרש את לשון הגמרא ״אזוקי מזיק ליה״ שבאה רק לשלול את האפשרות שיברך בורא פרי העץ, אך כיון שנהנה - מברך שהכל, למרות שמזיקו. הב״ח כותב שיש לדמות שמן לחומץ, שלדעת הרמב״ם (הלכה ח) מברך עליו שהכל למרות שמזיק, וכמו שכותב רבינו יונה (כח, ב בדפי הרי״ף ד״ה על החומץ). אמנם לגבי שמן דעת רבינו יונה שאינו מברך כלל, וצריך לומר שיש לדעתו חילוק בין חומץ, שנהנה כששותהו, לבין שמן שאינו נהנה כלל, ועיין בירור הלכה לקמן מ, ב ציון ז.
בדברי בעל הלכות גדולות (הוצאת מקיצי נרדמים עמ׳ 102) יש לראות סתירה, שבמקום אחד כותב שאינו מברך עליו ולא כלום, ובמקום אחר כותב שמברך שהכל, ובעל עינים למשפט מתרץ שגם כשכותב ״ולא כלום״ כוונתו שאינו מברך ברכה פרטית אלא את הברכה הכוללת שיוצאים בה על הכל, שהיא ברכת שהכל. דומה הדבר למה שאמרו בגמרא לקמן (לז, א) על האורז שלאחריו ״ולא כלום״, ומפרש רש״י שהכוונה שמברך בורא נפשות רבות.
הרשב״ץ פוסק שאין מברכים כלום על שמן לבדו, אך מחדש שזה דוקא באדם בריא, אבל כשחושש בגרונו - מברך בורא פרי העץ אף כששותהו לבדו ולא רק על ידי אניגרון, כיון שדרך רפואתו בכך, ואין לחלק.
המחבר בשלחן ערוך פוסק שאינו מברך כלל על שתית שמן כמות שהוא, וכן פוסק הב״ח, אבל בעל פרי חדש כותב שראוי לחוש לדברי הרמב״ם ולברך שהכל. בעל כף החיים (סק״מ) מסיק שאין לברך מספק, אך עדיף לפוטרו בדבר אחר שברכתו שהכל כדי לצאת ידי כל השיטות, ואם אין לו דבר אחר וצריך לשתות - יש להרהר את הברכה בלב.

ב. ע״י אניגרון כשהוא בריא.

מהגמרא משמע שכאשר חושש בגרונו מברך בורא פרי העץ, אבל כששותה את השמן על ידי אניגרון שלא לצורך רפואה - נעשה השמן טפל והאניגרון עיקר, ומברך רק על האניגרון. אולם הטור מביא את דעת ה״ר יוסף לפיה מה שאמרו שחושש בגרונו הרי זה רק אורחא דמילתא, אך גם כשאינו חושש ונותן שמן הרבה לתוך אניגרון - מברך בורא פרי העץ, שהרי נהנה ממנו. הטור מסכים לסברתו וכותב שזה אף יותר פשוט שמברך כשאינו לרפואה.
הב״ח תמה על שיטתם שמנוגדת לכאורה לפשט הסוגיה, שהרי הגמרא אמרה שהאניגרון עיקר, ומסבירם שכוונת הגמרא היא דוקא כשנותן מעט שמן באניגרון, אבל כשנותן הרבה - נעשה השמן לעיקר ומברך בורא פרי העץ.
אמנם החולקים על הטור סוברים שרק כשהשמן נועד לרפא הרי הוא נחשב לעיקר, אך כששותהו סתם - נחשב תמיד האניגרון לעיקר שרק על ידו נעשה השמן ראוי לשתיה. עם זאת לפנינו מחלוקת על הברכה שמברכים, שלדעת בעל הלכות גדולות (שם), המאירי, הראבי״ה (שם), הרשב״ץ, הריטב״א (הל׳ ברכות א, כב), האבודרהם (עמ׳ שלג) והריא״ז (שם) מברכים בורא פרי האדמה, כמו שלמדנו בגמרא לקמן (לט, א) שמיא דסלקא כסלקא ומיא דכולהו שלקי ככולהו שלקי, ואילו לדעת הרמב״ם והרא״ה מברכים שהכל. יתכן שההבדל נובע מהפירושים השונים האם אניגרון הוא המים של הסילקא או המים שבישל בהם את סילקא.
מלבד זה יש מחלוקת כשרוב התערובת שמן אם מברך בכל זאת על האניגרון, שהוא העיקר, וכזו היא דעת המגן אברהם (סק״י), או שמברך על השמן, ומה שכותב בעל הלכות גדולות שאפילו נותן שמן הרבה נחשב האניגרון לעיקר - כוונתו שנותן יותר מהרגילות, ועדיין הרוב מן האניגרון, וכך עולה מדברי הט״ז (סק״ב).
שיטה נוספת מובאת במאירי, לפיה כשהשמן מרובה חזר דינו להיות כשמן בעינו משום שהאניגרון בטל לגביו, ומברך עליו לפי השיטות שהתבארו לעיל.
המחבר בשלחן ערוך פוסק שכל שכוונתו לאכילה ולא לרפואה - מברך על האניגרון ולא על השמן, כשיטת בעל הלכות גדולות, דהיינו אפילו כשנותן הרבה שמן. כך מבואר בדבריו בבית יוסף שמביא את דברי הרשב״א שהכל תלוי בכוונתו, שאם שותה לשם רפואה - השמן עיקר, ואם לאכילה - נעשה האניגרון עיקר. גם הרמ״א בדרכי משה (סק״א) מסכים לפסיקה זו, ואף תמה על דברי הטור שמצדיק את שיטת ה״ר יוסף.
בהלכה שלפנינו מוסיף הרמ״א שמברך על האניגרון שהכל, והמגן אברהם (סקי״א) תמה שבגמרא לקמן (לט, א) למדנו שעל מי סלקא מברך בורא פרי האדמה כמו על סילקא, וכך נפסק בשלחן ערוך (רה, ב). הגר״א (סקי״א) מסביר שכל שעשוי לשתיה ברכתו שהכל, ובעל נתיב חיים כותב שהרמ״א מכריע מספק שמברך שהכל, שמא הלכה כשיטת ה״ר יוסף שמברך בורא פרי העץ או כבעל הלכות גדולות שמברך בורא פרי האדמה. אבל רבי עקיבא איגר (על השו״ע) דוחהו, שלדבריו היה צריך לברך בורא פרי האדמה, כדין מי שבירך בורא פרי האדמה על פרי העץ, שיוצא בדיעבד.
בעל אליה רבה מחדש שכוונת הרמ״א שמברך שהכל דוקא כשיש הרבה שמן, כי אז אף על פי שהאניגרון עיקר, שבלעדיו לא היה השמן ראוי לשתיה - בכל זאת מתבטל טעם האניגרון על ידי השמן, ולכן מברכים עליו שהכל, כשם שאין מברכים בורא פרי האדמה על מי סילקא כשבישלם עם בשר, כנפסק בסימן רה, ב. גם בעל ברכת אברהם (מובא בקובץ מפרשים מכת״י בשו״ע השלם) מחלק בדרך דומה, אלא שלדעתו הוא הדין כשיש מעט שמן, שכל שנשתנה טעמו של האניגרון על ידי השמן - מברך שהכל ולא בורא פרי האדמה. חילוק אחר מובא בספר עוללות אפרים (דין ג) שמברכים בורא פרי האדמה על מי שלקות רק כשמבשל בשביל לתקן את הירקות לאכילה, ולא כמו כאן שמבשל את הסילקא בשביל המים שהם האניגרון.

ג. ע״י אניגרון כשחושש בגרונו.

מסקנת הגמרא שלכך מכוונים דברי שמואל ורבי יוחנן שמברך בורא פרי העץ, וכותב המהר״ם מרוטנבורג (שם) שמדובר כשנותן הרבה שמן. בדומה לו כותב הרא״ה, אלא שמדגיש שלא מדובר בשמן מרובה כל כך עד שלא יהיה ראוי לאכילה כי אז דינו כשמן בעינו, ומכל מקום נותן הרבה שמן עד שנחשב לעיקר שיכול לברך עליו בורא פרי העץ, וכן נראית דעת המאירי, הרי״ד והריא״ז (שם). הריטב״א כותב שנותן הרבה שמן, ואינו מגביל את הכמות מפני שסובר שאינו נחשב כמזיק כשנוהג בדרך הרגילה לצורך רפואה, ויש להעיר שבהלכות ברכות (שם) הוא כותב שכל שאוכל לרפואה - מברך על השמן בורא פרי העץ אף על פי שנתן שמן כדרך אכילה, משמע שיש גבול לכמות.
לדעת הט״ז (סק״ב) והגר״א (סק״י) זו שיטת ה״ר יוסף שמברך בורא פרי העץ כשנותן הרבה שמן, וכמו שכותב הטור בשמו לגבי מי שאינו חושש בגרונו, שלדעתם דינו זהה למי שחושש בגרונו, שבין כך ובין כך כאשר נותן הרבה - מברך בורא פרי העץ, וכשנותן מעט - מברך על האניגרון. אחרת היא דעת הב״ח בביאור שיטת ה״ר יוסף, שדוקא כשאינו חושש בגרונו מברך בורא פרי העץ בתנאי שנתן הרבה שמן, אבל כשחושש - מברך על העץ אף כשהשמן מועט. באשר לשיטת בעל הלכות גדולות מסכימים הב״ח והט״ז שאין חשיבות לכמות השמן, אלא כל שכוונתו לרפואה כי חושש בגרונו - מברך בורא פרי העץ אף כשנותן מעט שמן, וכשאינו חושש - מברך על האניגרון אף כשהשמן מרובה, כפי שהתבאר.
דברי רש״י (ד״ה החושש בגרונו) שכותב ״וצריך לתת בו שמן הרבה, דהוה ליה שמן עיקר ואניגרון טפל״ נראים כדברי מהר״ם מרוטנבורג, שדוקא כשהשמן מרובה נחשב לעיקר, וכך מבין הגר״א בביאורו. אולם בעל פרי מגדים (מש״ז סק״ב) כותב שניתן לדחוק ולהסביר שכותב כן משום איסור שבת שבברייתא, שבאה ללמד שאפילו כשנותן הרבה שמן לתוך אניגרון אין הדבר אסור משום רפואה בשבת. על כן מובאים הדברים בדיבור המתחיל ״החושש בגרונו״, שהוא מלשון הברייתא, ולא על דברי הגמרא הקודמים לה ״בחושש בגרונו״. עם זאת נראה יותר שרש״י עוסק כאן בדיני ברכות, שאם לא כן לשם מה הוא כותב שהשמן עיקר והאניגרון טפל.
הרשב״א מביא בשם רב האי גאון שיש הבדל בין שבת לבין יום חול, שבשבת מברך בורא פרי העץ שהשמן עיקר, ובחול מברך על האניגרון שהוא העיקר.
גם המאירי מביא שיטה זו וכותב שאין אלה דברים של טעם. אבל הרשב״א מסביר שהחילוק בין שבת לבין חול נוגע לכגון ששותה שמן על ידי אניגרון בסתמא, כשאינו מתכוון ממש לרפואה. לפיכך כששותה בחול - לא ניכר שעושה כן לרפואה, כי אדרבה, אילו שתה לרפואה היה שותה את השמן לבדו ללא אניגרון שעדיף לרפואה, ולכן מברך על האניגרון, אך בשבת כשאינו יכול לשתותו לבדו - יש לומר שאפילו בסתם דעתו על השמן לשם רפואה ומברך בורא פרי העץ, אבל כשמתכוון בפירוש לרפואה - כמובן שמברך בורא פרי העץ גם בחול.
בדברי הרמב״ם שמברך בורא פרי העץ כשהיה חושש בגרונו ושתה מן השמן עם מי השלקות, אין הכרע אם מגביל זאת דוקא כשנתן הרבה שמן. אולם הגר״א (שם) מבין שדעתו כדעת הרשב״א שהחילוק הוא רק אם חושש או לא, ואינו תלוי בכמות השמן.
המחבר בשלחן ערוך פוסק כאמור כבעל הלכות גדולות, ועל כן כותב בסתם שאם חושש בגרונו - השמן עיקר ומברך בורא פרי העץ, ומשמע אפילו כשהשמן מועט. כך כותב המגן אברהם (סק״ט), אך מעיר שמדברי הרא״ש לקמן (סי׳ כג) משמע שמחייב נתינה של הרבה שמן. כך מוכח ממה שמקשה מדוע מברכים על החומץ, למרות שאין זו דרך שתיה, ומתרץ שמדובר בחושש בשיניו ונותן חומץ הרבה לתוך מרק ושותהו לרפואה, ומברך כשם שמברך על שמן זית שנתנו לתוך אניגרון, משמע שמפרש שנותן הרבה שמן. המגן אברהם מיישב שאפשר לומר שהרא״ש לא בא אלא לציין את הרגילות שנותנים הרבה בשביל שיועיל לרפואה, אולם אין זה תנאי לברכה.
בעל אליה רבה חולק עליו ופוסק שהתנאי לברכת בורא פרי העץ הוא שיתן שמן הרבה, כמשמעות הפשוטה של דברי רש״י. לדעת המשנה ברורה (שעה״צ סקל״ג) השמן נחשב לעיקר כאשר נותנו בשיעור המועיל לרפואה.

ד. על ידי פת.

בגמרא אמרו שהפת עיקר והשמן טפל ופוטר את השמן בברכת הפת. הרי״ף (כה, א בדפיו) והרא״ש (סי׳ ב) מביאים מסקנה זו, ורבינו יונה (שם ד״ה ומאי) תמה לשם מה היה הרי״ף צריך להזכיר שהפת עיקר ופוטרת כל מאכל אחר. כיוצא בזה תמה הב״ח על הטור, ומתוך כך מחדש שבא ללמדנו שאפילו כשחושש בגרונו ואוכל שמן לצורך רפואה על ידי פת - מברך על הפת ולא על השמן, אפילו השמן מרובה. חידוש זה מוכח לדעתו מהסוגיה שפירשו את דברי שמואל ורבי יוחנן בחושש בגרונו ושותה את השמן על ידי אניגרון ולא על ידי פת, מכאן שהפת תמיד נחשבת לעיקר. על המסקנה הזו יש להעיר ממה שלמדנו בסימן ריב, א על האוכל דג מלוח, וכדי שלא יזיק לו בגרונו אוכלו עם פת, שמברך על הדג ופוטר את הפת שטפילה לו, מכאן שלפעמים אף הפת נעשית טפילה למאכל. אכן המגן אברהם (סק״ח) כותב שדין השמן כדין דג מלוח ואם כוונתנו לשם רפואה ואוכל מעט פת כדי שלא יזיקנו השמן - מברך על השמן ופוטר את הפת. הוא מסביר שבגמרא פירשו שמדובר כששותהו על ידי אניגרון מפני שזו הדרך המקובלת, אך הוא הדין כשאוכל את השמן עם הפת.
בעל אליה רבה מסכים לדברי הב״ח שהפת עיקר, ומיישב את הקושיה מהדין של אכילת דג מלוח עם פת שהוא דבר רגיל, מה שאין כן כשאוכל שמן לרפואה על ידי פת שבטלה דעתו אצל כל אדם, ואינו מברך על השמן אלא על הפת. מלבד זה הוא מביא את תירוצו של בעל נחלת צבי שדג מלוח ניתן לאוכלו וליהנות ממנו אף בלא פת, וצירופו אינו אלא כדי שלא יזיק לגרונו, מה שאין כן בשמן זית שאינו יכול לאוכלו לבדו אלא עם הפת.
בעל כף החיים (סקמ״א) מכריע שאם אוכל כזית פת - יברך המוציא ויכוון לפטור את השמן, אך אם אוכל פחות מכזית - יברך תחילה על השמן בורא פרי העץ ויכוון לפטור את הפת.
ציון ט.
עיין בירור הלכה לקמן מד, א ציון א.
כאן שנאמר שהארץ לבני אדם, הרי זה לאחר ברכה.
and here, where it says that He gave the earth to mankind refers to after a blessing is recited.
מאמרים באתר אסיף
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) א״ראָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: כׇּל הַנֶּהֱנֶה מִן העוה״זהָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה כְּאִילּוּ גּוֹזֵל להקב״הלְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר: {משלי כ״ח:כ״ד} ״גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאוֹמֵר אֵין פָּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית״. וְאֵין ״אָבִיו״ אֶלָּא הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר: {דברים ל״ב:ו׳} ״הֲלֹא הוּא אָבִיךְ קָּנֶךָ״, וְאֵין ״אִמּוֹ״ אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר: {משלי א׳:ח׳} ״שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ״.

Rabbi Ḥanina bar Pappa said: Anyone who derives benefit from this world without a blessing, it is as if he stole from God and the community of Israel, as it is stated: “Whoever robs his father and his mother and says: It is no transgression, he is the companion of a destroyer” (Proverbs 28:24). The phrase, his father, refers to none other than God, as it is stated: “Is He not your Father Who created you, Who made you and established you” (Deuteronomy 32:6). The phrase his mother refers to none other than the community of Israel, as it is stated: “Hear, my son, the discipline of your father, and do not forsake the Torah of your mother” (Proverbs 1:8). The mention of the Torah as emanating from the mouth of the mother, apparently means that your mother is the community of Israel.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גוזל להקב״ה – את ברכתו.
וכנסת ישראל – שכשחטאו הפירות לוקין.
אין פשע – ולפי שהוא מיקל רואים האחרים ולמדין ממנו לעשות כן ליהנות מן העולם בלא ברכה ולכך נקרא זה המיקל חבר לאיש משחית.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א אמר ר׳ חנינא בר פפא: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכהכאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל. שנאמר: ״גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית״ (משלי כח, כד). ואין משמעות לשון ״אביו״ אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר: ״הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך״ (דברים לב, ו). ואין משמעות לשון ״אמו״ אלא כנסת ישראל, שנאמר: ״שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך״ (משלי א, ח). שבגלל הזכרת התורה מפי האם מבינים כי ״אמך״ היא אומתך — כנסת ישראל.
Rabbi Ḥanina bar Pappa said: Anyone who derives benefit from this world without a blessing, it is as if he stole from God and the community of Israel, as it is stated: “Whoever robs his father and his mother and says: It is no transgression, he is the companion of a destroyer” (Proverbs 28:24). The phrase, his father, refers to none other than God, as it is stated: “Is He not your Father Who created you, Who made you and established you” (Deuteronomy 32:6). The phrase his mother refers to none other than the community of Israel, as it is stated: “Hear, my son, the discipline of your father, and do not forsake the Torah of your mother” (Proverbs 1:8). The mention of the Torah as emanating from the mouth of the mother, apparently means that your mother is the community of Israel.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) מַאי ״חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית״? א״ראָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: חָבֵר הוּא לְיָרׇבְעָם בֶּן נְבָט שֶׁהִשְׁחִית אֶת יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם.:

What is the meaning of the continuation of the verse: He is the companion of a destroyer? Rabbi Ḥanina bar Pappa said: He is a companion of Jeroboam ben Nevat, who corrupted Israel before their Father in heaven by sinning and causing others to sin.
רי״ףרש״יריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לירבעם בן נבט – שחטא והחטיא את ישראל כך הוא חוטא ומחטיא.
מאי חבר הוא לאיש משחית – פי׳ דאי כפשטיה מאי קאמר פשיטא דמאן דעבר עבירה חבר הוא למאן דעבר עבירה אלא ודאי לאיש מסוים קאמר.
מאי חבר הוא לאיש משחית – פירוש דאי כפשטיה מאי קאמר פשיטא דמאן דעבר עבירה חבר הוא למאן דעבר עבירה אלא ודאי לאיש מסוים קאמר:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי [מה פירוש] המשך הכתוב ״חבר הוא לאיש משחית״? אמר ר׳ חנינא בר פפא: אדם כזה חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים, היה חוטא ומחטיא את הרבים. ואדם כזה אף הוא בכלל זה.
What is the meaning of the continuation of the verse: He is the companion of a destroyer? Rabbi Ḥanina bar Pappa said: He is a companion of Jeroboam ben Nevat, who corrupted Israel before their Father in heaven by sinning and causing others to sin.
רי״ףרש״יריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) ר׳רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא רָמֵי: כְּתִיב {הושע ב׳:י״א} ״וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ וְגוֹ׳⁠ ⁠״, וּכְתִיב {דברים י״א:י״ד} ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְגוֹ׳⁠ ⁠״.

On a similar note, the Gemara cites that Rabbi Ḥanina bar Pappa raised a contradiction: It is written, “I will take back My grain at its time and wine in its season” (Hosea 2:11), and it is written: “And you shall gather your grain, your wine and your oil” (Deuteronomy 11:14). To whom does the grain belong: To God, or to the people?
רי״ףתוספות רא״שמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכתיב ואספת דגנך ומוקי לה בזמן שעושין רצונו של מקום – והא לקמן מוקי לה ר׳ שמעון בן יוחאי בזמן שאין עושין רצונו של מקום דקאמר דמלאכתן נעשית ע״י עצמן, וי״ל דודאי בצדיקים איירי קרא דהא כתיב והיה אם שמוע אלא אינם צדיקים גמורים שיהיו ראוין שתעשה מלאכתן ע״י אחרים, א״נ ר׳ חנינא בר פפא דריש ליה לקרא כר׳ ישמעאל דמוקי קרא בצדיקים גמורים:
ולקחתי את דגני וגו׳. ענינו כמ״ש לעיל דהכל ברא לכבודו וכשאין עושין רצונו אין זה כבודו ליתן את שלו להם וכתבו התוספות כאן בזמן שעושין כו׳ שנאמר ואספת דגנך וא״ת והא לקמן בזמן שאין ישראל עושין כו׳ ועי״ל דפליג כו׳ ע״ש ועיין מ״ש בזה בחידושי הלכות:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב בקשר לדברים האחרונים מביאים את מה שר׳ חנינא בר פפא רמי [השליך, הקשה ממקור אחד על משנהו]: מצד אחד כתיב [נאמר] ״ולקחתי דגני בעתו ותירושי במועדו״ (הושע ב, יא), ומצד אחר כתיב [נאמר] בכתוב כהבטחה ״ואספת דגנך ותירושך ויצהרך״ (דברים יא, יד), והרי זו סתירה בין הנאמר בשני הכתובים למי הוא הדגן!
On a similar note, the Gemara cites that Rabbi Ḥanina bar Pappa raised a contradiction: It is written, “I will take back My grain at its time and wine in its season” (Hosea 2:11), and it is written: “And you shall gather your grain, your wine and your oil” (Deuteronomy 11:14). To whom does the grain belong: To God, or to the people?
רי״ףתוספות רא״שמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) ל״קלָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, כָּאן בִּזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם.

The Gemara responds: This is not difficult. Here, where God promises Israel that they will gather their grain, the verse refers to a time when they perform God’s will. Here, where the verse indicates that the grain belongs to God, it refers to a time when they do not perform God’s will, as then He will take back the grain, demonstrating that it belongs to Him.
רי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בזמן שעושין רצונו – הדגן שלהם וכשאין עושים רצונו נוטלו ומראה להם שהוא שלו.
כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום שנאמר ואספת דגנך – וא״ת והא לקמן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מוקמי׳ ליה. וי״ל דמיירי ודאי שעושין רצונו אבל אין עושין רצונו כ״כ דאינם צדיקים גמורים ועוד י״ל דפליג ליה אהא דלקמן שבא לפרש מה בין עושים ואין עושין והכא בעושים ואין עושים כי הדדי נינהו.
תוס׳ בד״ה כאן בזמן כו׳ כי הדדי נינהו נ״ב פירוש שאין ביניהם כי אם קריאת שם לבד וק״ל:
בד״ה כאן בזמן כו׳ דפליג ליה אהא דלקמן שבא לפרש מה בין עושין כו׳ עכ״ל בין עושין רצונו של מקום או לאו ודאי שמחלק נמי הכא אלא דר״ל בין עושין מלאכת עצמן או אחרים עושין מלאכתן או שהם עושין מלאכת אחרים הכא לא מחלק בהו כדמחלק בהו לקמן ודו״ק:
תוס׳ ד״ה כאן בזמן. ועוד י״ל כו׳. עי׳ תשובת רשד״ם (חא״ח סי׳ ל״ט):
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומתרץ: לא קשיא [אין זה קשה], כאן כשמבטיח ה׳ לישראל שיאספו את דגנם הרי זה בזמן שישראל עושין רצונו של מקום (הקדוש ברוך הוא), ואילו כאן שמשמע מהכתוב שהדגן של הקדוש ברוך הוא, הרי זה בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, שאז הוא נוטל מהם את הדגן ומראה להם שהוא שלו.
The Gemara responds: This is not difficult. Here, where God promises Israel that they will gather their grain, the verse refers to a time when they perform God’s will. Here, where the verse indicates that the grain belongs to God, it refers to a time when they do not perform God’s will, as then He will take back the grain, demonstrating that it belongs to Him.
רי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן: א״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״ מָה ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר? – לְפִי שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר: {יהושע א׳:ח׳} ״לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ״ – יָכוֹל דְּבָרִים כִּכְתָבָן, ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״ – הַנְהֵג בָּהֶן מִנְהַג דֶּרֶךְ אֶרֶץ, דִּבְרֵי ר׳רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

The Sages taught: What is the meaning of that which the verse states: “And you shall gather your grain”? Because it is stated: “This Torah shall not depart from your mouths, and you shall contemplate in it day and night” (Joshua 1:8), I might have thought that these matters are to be understood as they are written; one is to literally spend his days immersed exclusively in Torah study. Therefore, the verse states: “And you shall gather your grain, your wine and your oil,” assume in their regard, the way of the world; set aside time not only for Torah, but also for work. This is the statement of Rabbi Yishmael.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספות רא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דברים ככתבן – שלא יעסוק בדרך ארץ.
הנהג בהם – עם דברי תורה.
מנהג דרך ארץ – שאם תבא לידי צורך הבריות סופך ליבטל מדברי תורה.
ואספת דגנך (נהוג) [הנהג] בהם מנהג דרך ארץ – ור״י היה אומר דדרך ארץ קבע יותר מתלמוד [תורה] דתנן במס׳ אבות [פ״ב מ״ב] יפה ת״ת עם דרך ארץ אלמא דרך ארץ עיקר כדדייק ביבמות בפ׳ החולץ [דף ל״ח:] מדקתני יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב ש״מ יורשי [האב] עיקר, ואין נראה לה״ר אלחנן דאמרינן הכא ראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי ותנן במ״ח דברים התורה נקנית במיעוט דרך ארץ ותנן כל תורה שאין מלאכה לסוף בטלה וגוררת עון, ויש לדקדק מדקאמר עמה מכלל שהתורה עיקר, ובהחולץ לא דייק אלא מייתור משנה דקתני יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב ולא קתני יחלוקו סתמא אלמא יורשי האב הוו עיקר:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנו רבנן [שנו חכמים] זה שנאמר ״ואספת דגנך״ מה תלמוד לומר? מה בא כתוב זה ללמדנו? — לפי שנאמר ביהושע״: ״לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה״ (יהושע א, ח), יכול המשמעות המעשית של דברים אלו ככתבן, שיעסוק אדם כל ימיו בתורה בלבד, תלמוד לומר: ״ואספת דגנך״ תירושך ויצהרך ״הנהג בהם מנהג דרך ארץ, שיש לנהוג כדרך העולם ולהקדיש זמן אף למלאכה, אלו דברי ר׳ ישמעאל.
The Sages taught: What is the meaning of that which the verse states: “And you shall gather your grain”? Because it is stated: “This Torah shall not depart from your mouths, and you shall contemplate in it day and night” (Joshua 1:8), I might have thought that these matters are to be understood as they are written; one is to literally spend his days immersed exclusively in Torah study. Therefore, the verse states: “And you shall gather your grain, your wine and your oil,” assume in their regard, the way of the world; set aside time not only for Torah, but also for work. This is the statement of Rabbi Yishmael.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספות רא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֶפְשָׁר אָדָם חוֹרֵשׁ בִּשְׁעַת חֲרִישָׁה, וְזוֹרֵעַ בִּשְׁעַת זְרִיעָה, וְקוֹצֵר בִּשְׁעַת קְצִירָה, וְדָשׁ בִּשְׁעַת דִּישָׁה, וְזוֹרֶה בִּשְׁעַת הָרוּחַ, תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ? אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם – מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית ע״יעַל יְדֵי אֲחֵרִים, שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר: {ישעיהו ס״א:ה׳} ״וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וְגוֹ׳⁠ ⁠״, וּבִזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם – מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית ע״יעַל יְדֵי עַצְמָן, שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר: {דברים י״א:י״ד} ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּלֶאכֶת אֲחֵרִים נַעֲשֵׂית עַל יָדָן, שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר: {דברים כ״ח:מ״ח} ״וְעָבַדְתָּ אֶת אויביך וְגוֹ׳⁠ ⁠״.

Rabbi Shimon ben Yoḥai says: Is it possible that a person plows in the plowing season and sows in the sowing season and harvests in the harvest season and threshes in the threshing season and winnows in the windy season, as grain is separated from the chaff by means of the wind, and is constantly busy; what will become of Torah? Rather, one must dedicate himself exclusively to Torah at the expense of other endeavors; as when Israel performs God’s will, their work is performed by others, as it is stated: “And strangers will stand and feed your flocks, and foreigners will be your plowmen and your vinedressers” (Isaiah 61:5). When Israel does not perform God’s will, their work is performed by them themselves, as it is stated: “And you shall gather your grain.” Moreover, if Israel fails to perform God’s will, others’ work will be performed by them, as it is stated: “You shall serve your enemy whom God shall send against you, in hunger, in thirst, in nakedness and in want of all things” (Deuteronomy 28:48).
רי״ףרש״יתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אפשר – בתמיה אפשר כדבריך.
ר׳ שמעון אומר אפשר אדם חורש וכו׳ – לאו משום דסבר ר׳ שמעון שהוא חייב כל היום דהא איהו אמר בפ׳ שתי הלחם [דף צ״ט:] במנחות דאפילו לא קרא אלא ק״ש שחרית וערבית קיים מצות לא ימיש ספר התורה הזה מפיך:
ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום – כלומר בשלימות. מלאכתן עושין ע״י עצמן דכתיב ואספת דגנך. ואע״ג דלעיל מהאי קרא כתיב והי׳ אם שמוע תשמעו בראש הפרשה קאי אונתתי מטר ארצכם בעתו אבל ואספת דגנך מכל מקום כיון שישמעו כלל מדלא כתיב ואספת דגנך ע״י אחרים.
ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום – כלומר בשלימות:
מלאכתן עושין על ידי עצמן דכתיב ואספת דגנך – ואף על גב דלעיל מהאי קרא כתיב והיה אם שמוע תשמעו בראש הפרשה קאי אונתתי מטר ארצכם בעתו אבל ואספת דגנך מכל מקום כיון שישמעו כלל מדלא כתיב ואספת דגנך על ידי אחרים:
שנאמר ואספת דגנך וגו׳. יש לעיין בזה דהיאך מתוקם האי קרא ואספת דגנך וגו׳ באין עושין רצונו של מקום הא מפורש ביה והיה אם שמוע וגו׳ לאהבה את ה׳ וגו׳ ועלה קאי ונתתי מטר וגו״ ואספת דגנך וגו׳ והיפך באין עושין רצונו של מקום השמרו לכם פן וגו׳ ולא יהיה מטר וגו׳ וי״ל בזה כדברי התוספות דודאי איירי קרא בעושין רצונו של מקום. אבל אין עושין רצונו כ״כ דאינן צדיקים גמורים דאע״ג דכתיב ביה והיה אם שמוע וגו׳ לאהבה וגו׳ מכל מקום מדכתיב בהך פרשה בכל לבבכם ובכל נפשכם ולא כתיב נמי ובכל מאדכם כדכתיב בפרשת שמע ובכל מאדך משמע ליה דאיירי הכא באינן צדיקים גמורים דהיינו שאינם צדיקים במאד כדאמרינן דיש לך אדם שחביב לו ממונו יותר מגופו וע״כ עונשן בדבר שבממון שאין מלאכתן נעשית על ידי אחרים ודקאמר ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית ע״י כו׳ היינו הכת אחרת דאין עושין רצונו של מקום כלל כדכתיב ועבדת את אויביך וכתיב לעיל מיניה תחת אשר לא עבדת את ה׳ וגו׳ ואלו נענשו גם בגופן שמלאכת אחרים נעשה על ידן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ור׳ שמעון בן יוחאי אומר: אפשר יעשו אנשים כך ויהא אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח (כי רק כאשר הרוח נושבת אפשר לזרות תבואה ולהפרידה מן המוץ) ויהא עסוק תמיד, ותורה מה תהא עליה? אלא על האדם להקדיש עצמו לתורה, ולוותר על זמן העבודה בתחומים אחרים. שבזמן שישראל עושין את רצונו של מקוםמלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: ״ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר איכריכם וכרמיכם״ (ישעיהו סא, ה), ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום בשלמות — מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: ״ואספת דגנך״ וגו׳. ולא עוד אלא אם חוטאים שאף מלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: ״ועבדת את אויבך אשר ישלחנו ה׳ בך ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל״ (דברים כח, מח).
Rabbi Shimon ben Yoḥai says: Is it possible that a person plows in the plowing season and sows in the sowing season and harvests in the harvest season and threshes in the threshing season and winnows in the windy season, as grain is separated from the chaff by means of the wind, and is constantly busy; what will become of Torah? Rather, one must dedicate himself exclusively to Torah at the expense of other endeavors; as when Israel performs God’s will, their work is performed by others, as it is stated: “And strangers will stand and feed your flocks, and foreigners will be your plowmen and your vinedressers” (Isaiah 61:5). When Israel does not perform God’s will, their work is performed by them themselves, as it is stated: “And you shall gather your grain.” Moreover, if Israel fails to perform God’s will, others’ work will be performed by them, as it is stated: “You shall serve your enemy whom God shall send against you, in hunger, in thirst, in nakedness and in want of all things” (Deuteronomy 28:48).
רי״ףרש״יתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אָמַר אַבָּיֵי: הַרְבֵּה עָשׂוּ כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְעָלְתָה בְּיָדָן. כר׳כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי, וְלֹא עָלְתָה בְּיָדָן.

Summing up this dispute, Abaye said: Although there is room for both opinions, many have acted in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, and combined working for a living and learning Torah, and although they engaged in activities other than the study of Torah, were successful in their Torah study. Many have acted in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Yoḥai and were not successful in their Torah study. They were ultimately forced to abandon their Torah study altogether.
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הרבה עשו כר״י כו׳. נראה לפרש דודאי יש צדיקים גמורים דמקוים בהו שמלאכת עצמן נעשית ע״י אחרים אלא דמעטים המה כדאמר רשב״י גופיה בפ׳ לולב וערבה (סוכה מה:) ראיתי בני עלייה והם מועטים אם אלף כו׳ אם שנים הם אני ובני וכיון דמועטין הם כ״כ אין לכל אדם לסמוך על זה לומר שאיני עושה מלאכה כלל לפי שמלאכתי נעשית ע״י אחרים שצדיק גמור אני דשמא הוא טועה ואינו צדיק גמור וז״ש הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן דרוב עולם אינן צדיקים גמורים והרבה עשו כרשב״י ולא כו׳ לפי שרובם אינן צדיקים גמורים כרשב״י וכמו ששנינו יפה ת״ת עם ד״א כו׳ וכל תורה שאין עמה מלאכה כו׳ אבל לעתיד שנאמר ועמך כולם צדיקים וגו׳ יקוים בנו ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו׳:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על מחלוקת זו אמר אביי כסיכום: אף שיש מקום לשתי הדעות, בכל זאת היו הרבה שעשו כר׳ ישמעאל, שגם למדו תורה וגם עבדו לפרנסתם, ועלתה בידן, שעל אף שעסקו בדברים אחרים פרט לעיסוקם בתורה, נתקיים לימודם. והרבה שעשו כר׳ שמעון בן יוחאי, שרק למדו תורה ולא עסקו לפרנסתם בשום דבר אחר, ולא עלתה בידן לשמור על לימודם, ונזקקו לעזבו לגמרי.
Summing up this dispute, Abaye said: Although there is room for both opinions, many have acted in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, and combined working for a living and learning Torah, and although they engaged in activities other than the study of Torah, were successful in their Torah study. Many have acted in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Yoḥai and were not successful in their Torah study. They were ultimately forced to abandon their Torah study altogether.
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) א״לאֲמַר לְהוּ רָבָא לְרַבָּנַן: בְּמָטוּתָא מִינַּיְיכוּ, בְּיוֹמֵי נִיסָן וּבְיוֹמֵי תִּשְׁרֵי לָא תִּתְחֲזוֹ קַמַּאי, כִּי הֵיכִי דְּלָא תִּטַּרְדוּ בִּמְזוֹנַיְיכוּ כּוּלָּא שַׁתָּא.:

Similarly, Rava said to the Sages who would attend his study hall: I implore you; during the months of Nisan and Tishrei, the crucial agricultural periods, do not appear before me. Engage in your agricultural work then so that you will not be preoccupied with your sustenance all year.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ביומי ניסן – ימי הקציר.
ביומי תשרי – דריכת הגתות והבדים.
ביומי ניסן ותשרי כו׳. מכאן קצת ראיה לפירש״י בפ׳ הגוזל בתרא (בבא קמא קיג.) דלא יהבינן זימנא לא בימי ניסן ולא בימי תשרי לפי שהן זמן קציר ובציר וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן בדרך דומה אמר להו [להם] רבא לרבנן [לחכמים] שהיו באים לבית מדרשו: במטותא מינייכו [בבקשה מכם], ביומי [בימי] חודש ניסן וביומי [ובימי] חודש תשרי זמן העבודה החקלאית לא תתחזו קמאי, כי היכי [אל תראו לפני, אלא עסקו בעבודתכם, כדי] שלא תטרדו במזונייכו כולא שתא [במזונותיכם כל השנה כולה].
Similarly, Rava said to the Sages who would attend his study hall: I implore you; during the months of Nisan and Tishrei, the crucial agricultural periods, do not appear before me. Engage in your agricultural work then so that you will not be preoccupied with your sustenance all year.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בר׳בְּרַבִּי אִלְעַאי: בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּדוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים. דּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים עָשׂוּ תּוֹרָתָן קֶבַע וּמְלַאכְתָּן עֲרַאי, זוֹ וָזוֹ נִתְקַיְּימָה בְּיָדָן. דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים שֶׁעָשׂוּ מְלַאכְתָּן קֶבַע וְתוֹרָתָן עֲרַאי, זוֹ וָזוֹ לֹא נִתְקַיְּימָה בְּיָדָן.

Summarizing these statements, Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said in the name of the tanna Rabbi Yehuda, son of Rabbi El’ai: Come and see that the latter generations are not like the earlier generations; rather they are their inferiors. The earlier generations made their Torah permanent and their work occasional, and this, Torah study, and that, their work, were successful for them. However, the latter generations who made their work permanent and their Torah occasional, neither this nor that was successful for them.
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הראשונים עשו תורתן כו׳ זו וזו נתקיימה בידן כו׳. ענינו מפורש לעיל בפ׳ אין עומדין אהא דחסידים הראשונים היו עושין כו׳ תורתן משתמרת ומלאכתן מתברכת ע״ש:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כסיכום לאותם הדברים אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן משום (בשם) התנא ר׳ יהודה בר׳ אלעאי: בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, הנופלים מהם במעלתם; דורות הראשונים עשו את תורתן קבע ואת מלאכתן עראי (ארעי), ולמעשה זו וזו, התורה והמלאכה, נתקיימה בידן. ואילו דורות האחרונים שעשו את מלאכתן קבע ותורתן עראי, זו וזו לא נתקיימה בידן.
Summarizing these statements, Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said in the name of the tanna Rabbi Yehuda, son of Rabbi El’ai: Come and see that the latter generations are not like the earlier generations; rather they are their inferiors. The earlier generations made their Torah permanent and their work occasional, and this, Torah study, and that, their work, were successful for them. However, the latter generations who made their work permanent and their Torah occasional, neither this nor that was successful for them.
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אר״יאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם ר״ירַבִּי יְהוּדָה בר׳בְּרַבִּי אִלְעַאי: בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּדוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים. דּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מַכְנִיסִין פֵּירוֹתֵיהֶן דֶּרֶךְ טְרַקְסְמוֹן כְּדֵי לְחַיְּיבָן בְּמַעֲשֵׂר, דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים מַכְנִיסִין פֵּירוֹתֵיהֶן דֶּרֶךְ גַּגּוֹת, דֶּרֶךְ חֲצֵרוֹת, דֶּרֶךְ קַרְפֵּיפוֹת, כְּדֵי לְפׇטְרָן במִן הַמַּעֲשֵׂר. דא״רדְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי: אֵין הַטֶּבֶל מִתְחַיֵּיב בְּמַעֲשֵׂר עַד שֶׁיִּרְאֶה פְּנֵי הַבַּיִת, שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר: {דברים כ״ו:י״ג} ״בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת״.

Along these lines, Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Yehuda, son of Rabbi El’ai: Come and see that the latter generations are not like the earlier generations. In the earlier generations, people would bring their fruits into their courtyards through the main gate in order to obligate them in tithes. However, the latter generations bring their fruits through roofs, through courtyards and through enclosed courtyards, avoiding the main gate in order to exempt them from the mitzva of tithing. As Rabbi Yannai said: Untithed produce is not obligated in the mitzva of tithing until it sees the front of the house through which people enter and exit, and it is brought into the house that way as it is stated in the formula of the confession of the tithes: “I have removed the consecrated from the house” (Deuteronomy 26:13), as the obligation to tithe produce whose purpose has not yet been designated takes effect only when it is brought into the house.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך דגן
דגןא(ברכות מז: פסחים לה:) האי אידגן והאי לא אידגן פי׳ כשנעשה כרי זהו דגן ונתחייב בתרומה ומעשר ראשון וקרינן ביה דגן שנאמר כדגן מן הגורן ראשית דגנך בשיבולים לא אידגו על כן לא נתחייב בתרומה. וכי קאמר רבי ינאי (ברכות לה: בבא מציעא פז:) אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית מפורש התם כי קאמר רבי ינאי בזיתים וענבים אבל חטין ושעורין גורן בהדיא כתוב בהו. ס״א דיגון כתיב בהו. פי׳ אחר כי אמר רבי ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית במעשר שני ובמעשר עני אבל תרומה ומעשר ראשון חייב בגורן. (גיטין מז) מר סבר דגנך ולא דגן עכו״ם ומר סבר דיגונך ולא דיגון עכו״ם פי׳ מאן דאמר דגנך ולא דגן עכו״ם סבר כיון שלקח פירות שנגמרו מלאכתן מן העכו״ם דגן עכו״ם קרינן בהו ופטור מאן דאמר דיגונך סבר מה שאתה מדגן דהוא ממרח כלו׳ מירוח דישראל הוה גמר מלאכה למעשר ולא מירוח עכו״ם דלעולם חייב לעשר פירות הלקוחין מן העכו״ם קודם שימרחו עשום דאין קרין לעכו״ם בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר:
ערך טרכסמון
טרכסמוןב(ברכות לה: גיטין פא.) דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרכסמון כדי לחייבן במעשר והיו פירותיהן מתברכין פי׳ דרך שערי גגות ופרדסים ודרך הרבים שכך מתחייבין במעשרות ולא היו מערימין עליהן. (ובריש ויקרא רבה פרשת טוב מלא כף נחת) הושיט לו אגודה של טרקסומא דאלמא טרקסימא ירק הוא וטרכסימון דרך פירות וזה מעש׳ הוא מעשר שני שנא׳ בו ביערתי הקדש מן הבית וגם מעשר שני כמו כן אבל מעשר ראשון חייב בגורן. (ירושלמי בריש כלאים) עולשין טרוסקימון (בחלומות דמגילת איכה) חד מסרא דטרוכסימון (א״ב בל׳ יוני שם כללי לדב׳ מוכן לאכיל׳ ובפרט נאמר כן ירק עולשין והנדבי):
א. [געטריידע.]
ב. [עסבארע פרוכטע.]
דרך טרקסמון – דרך שערי החצר והבית.
פני הבית – פתח כניסה ויציאה.
אין הטבל מתחייב במעשר – מן התורה אבל אכילת קבע אסור לאכול מדרבנן.
דרך טרקסמון – פירש״י היינו דאורייתא אבל מדרבנן גם חצר קובעת כדמשמע בפ׳ יוצא דופן (נדה דף מז:) איזהו חצר שחייב במעשר וכו׳ וכן מוכח בפ׳ המביא (ביצה דף לה.).
כבר אמרנו שאין הטבל נקבע למעשר אע״פ שנמרח עד שיכנס לבית דרך הפתח מ״מ צריך שתדע שכמו שהבית קובע כך החצר קובעת שמשנכנס לחצר דרך השער והוא הנקרא דרך טרקסמון הוקבע למעשר אע״פ שלא נכנס לבית אלא שאין כל החצרות שוות בדבר זה כמו שיתבאר במקומו וכן צריך שתדע שאסור להערים ולהכניסו דרך גגות וקרפיפות כדי להפטר מן המעשר על הדרך שביארנו בהכנסה במוץ שלה אלא שמ״מ אם עשה כן לא נתחייב עדיין במעשר כמו שביארנו ויש מפרשים שכל שנמרח הוקבע בלא ראיית פני הבית שהמרוח והוא גמר עשיית הכרי אחר זרייה שהוא בהחלקת הכרי ברחת קובע אף בלא הכנסה דרך הפתח והוא טבל הגמור והוא נקרא גרנו למעשר ואם לא מירח ראיית פני הבית קובעת אא״כ מכניסה במוץ ואם מרחה אח״כ הוקבע הא אם הכניסה דרך הפתח ונקרה מן המוץ שאי אפשר עוד במירוח פטורה לעולם וזו ודאי אף לשטתנו כך היא אלא שהראשונה ר״ל להיות המירוח קובע מן התורה בלא ראיית פני הבית לא שמענו אלא שאם הכניסה ומירח אח״כ הוקבע אבל אין מירוח לבדו קובע אלא למי שאין כונתו להכניסן בבית אלא למכרן בגורן:
כבר ביארנו על היין שמתוך חשיבותו קבע לו ברכה בפני עצמו וחשיבותו הוא שהוא זן וסועד את הלב כפת עצמו ומ״מ אין מברכין אחריו ג׳ ברכות הואיל ואין אדם קובע סעודתו עליו וכן הדין בתמרים שאמרנו עליהם שהם זנים וסועדים הואיל ואין דרך לקבוע סעודה בהם ואפי׳ רצה זה לקבוע סעודתו ביין או בתמרים בטלה דעתי אצל כל אדם ומ״מ בדיעבד יצא על היין ועל התמרים בג׳ ברכות אבל תאנים וענבים ושאר מינים אע״פ שזנין ר״ל שממעטים הרעב הואיל ואין סועדים את הלב שיהא שבע וחזק בכך אפי׳ בדיעבד לא יצא אלא בברכה אחת מעין ג׳ אבל לא בג׳ ברכות:
אע״פ שאמרנו ביין ותמרים שזנין וסועדים ושאר הדברים אינן סועדים מ״מ כל הדברים זנין הם ומי שאמר כל הזן קונם עלי אסור בכל הדברים חוץ מן המים ומן המלח אבל אם אמר הזן והסועד לא נאסר בפירות אלא ביין ותמרים ואם לא אסר עצמו אלא במזון אף יין ותמרים אינם מזון ואינו אסור אלא במה שמברכין עליו בורא מיני מזונות כגון חמשת המינים ואורז ודוחן על דעת קצת כמו שיתבאר:
השותה שמן זית לבדו הן לרפואה כגון חושש בגרונו הן שלא לרפואה אינו מברך כלל שאין כאן שום הנאה ואדרבה לענין הזנה מיהא מזיק הוא לגוף ויש מפרשים אזוקי מזיק ליה האדם לשמן ר״ל שהוא מפסידו אחר שאינו נהנה ממנו וכן פרשוהו גדולי המפרשים ואם הוא אוכלו בפת או בתבשיל אינו מברך עליו כלל שהרי הפת או התבשיל עיקר ועליו הוא מברך ואם שותהו שלא ברפואה על ידי אנגרון והוא מיץ של סלקא שהיו משימין בו שמן הרבה ויש מפרשים בו המים שנתבשלה הסלקא בהם אלא שלדעתנו אין מברכין בזה ב״פ האדמה כמו שנבאר אלא שעיקר הפי׳ על מיץ הסלקא הרי אנגרון עיקר ומברך על מיץ הסלקא ב״פ האדמה ולא על השמן ואם הוסיף בשמן עד שהיה השמן עיקר אינו מברך כלל שאף האנגרון בטל אצלו ויש חולקים בזו לומר שאף זה אנגרון עיקר ומברך עליו ואם שותהו לרפואה על ידי אנגרון זה ומפני הרפואה הוא מוסיף בו בשמן עד שהשמן עיקר שנמצא עכשיו השמן עיקר ושיש בו הנאת טעם מעט מברך על השמן וברכה שלו ב״פ העץ זו היא שיטתנו בשמועה זו ויש חולקין בה בקצת דברים ואף גאוני הראשונים חלקו בשמן על ידי אנגרון בין חול לשבת שבשבת מברך עליו בורא פרי העץ ובחול אינו מברך עליו ואין אלו דברים של טעם אלא שעיקר הדברים כשיטתנו וכל מה שאמרנו שאינו מברך כלל דוקא ברכת השמן אבל שהכל מברך וכן כתבוה גדולי המחברים ויש אומרים שאף שהכל אינו מברך וכן כל מה שנעשה לרפואה אם יש בו הנאת טעם קצת כגון מרקחות הנעשים לחולה מברך על העיקר שבו והרפואות המרות שאין שום הנאה באכילתן אינו מברך כלל ובמים יש אומ׳ הואיל ואין הנאתן מרובה כל שלרפואה אינו מברך ולי נראה שכל שהחולה שותה לצמאו מברך עליו ואפי׳ במים:
זר שאכל תרומה בשוגג משלם קרן וחומש ומביא אשם הן באכילה בדבר הראוי לאכילה בין בשתיה בדבר הראוי לשתיה בין בסיכה בדבר הראוי לסיכה:
שתה שמן של תרומה הואיל ושתיית השמן אינה מצויה ולא עוד אלא שהוא מזיק לו משלם את הקרן אבל לא את החומש ואף הקרן יש אומ׳ שמן התורה פטור אפילו בא ליד כהן אלא שחכמים חייבוהו בקרן אחר שבא ליד הכהן וכן הדין בכל שהוא מזיק את ההקדש אבל פטור הוא מן החומש הא אם סך אפי׳ ביין ושמן כאחד משלם קרן וחומש:
דרך טרקסמון – פי׳ דרך שער וטרק לשון סגירה כמו [דף כ״ח ע״ב] טרוקי גלי, ובערוך פי׳ טרקסמון כלומר דרך ירק שכן אין מקפידין להכניסו דרך הבית לפי שאינו חייב במעשר. ולא נהירא דירק נמי חייב במעשר מדרבנן:
עד שיראה פני הבית – הקשה ר״ת מדתנן בפ׳ יוצא דופן [מ״ז:] איזהו חצר שקובע למעשר חצר צורית, ועוד תנן [תרומו׳ פ״ח מ״ג] ומייתי לה בפ׳ המביא יין [ביצה דף ל״ה ע״א] היה אוכל באשכול ונכנס מגינה לחצר ר׳ [אליעזר אומר יגמור ר׳ יהושע אומר] לא יגמור וכן יש משניות הרבה כיוצא באלו שמוכיחות שחצר קובעת, ותירץ ר״ת דכל הנהו משניות לר׳ ינאי מדרבנן קאמרי אבל מדאורייתא לא מחייב עד שיראה פני הבית:
דרך טרקסמון – פי׳ טרק שער סימון בית.
דאמר ר׳ ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית – פי׳ מדאורייתא קאמר אבל מדרבנן אפי׳ ר׳ ינאי מודה דחצר קובעת ודיני תבואה עד שלא הביאה שליש אינה בתורת מעשר כלל אלא דינה כדשאים משהביאה שליש הרי היא בתורת מעשר ושעה זו נקראת עונתה למעשר. ופירות ג״כ יש להם עונה למעשר כל אחד לפי ענינו כדאיתא במעשר ואחר עונה זו אם דש אותה וברר אותה ממוץ שלה ועשה ממנה כרי והחליק פניה ברחת וזה נקרא מירוח הוקבעה למעשר לפי שנגמרה מלאכתה לגמרי ושעה זו נקראת גרנה למעשר והאוכל ממנה כזית חייב מיתה בידי שמים, ושאר פירות יש להם ענין שהוא להם כעין גורן להקבע למעשר כל אחד לפי ענינו וקודם לזמן זה מותרין באכילת עראי מדבריהם ומן התורה אפי׳ באכילת קבע לפי שלא הוקבעו ובשבת אסור אפי׳ אכילת עראי מדבריהם לפי שכל אכילת שבת עשו כקבע יצא שבת חזרו להיתירן אבל במיחד אותם לשבת הוקבעו מדבריהם ונאסרו לעולם אפי׳ באכילת עראי עד שיעשר. הרי שלא המריח תבואתו ונקה אותה מן המוץ והכניסה לבית ראיית פני הבית קובע. הרי שהכניסה במוץ שלה ונקה אותה יפה והניחה בשקים ובתיבות ולא עשה לה מירוח הרי זו פטורה לעולם ואי איפשר לה לעולם לבוא לכלל חיוב וזו כיון שאי איפשר לה לעולם לבוא לכלל חיוב הותרה לגמרי אפילו באכילת קבע.
דרך טרקסמון – פירוש טרק שער.סימון בית:
דאמר ר׳ ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית – פירוש מדאורייתא קאמר אבל מדרבנן אפילו ר׳ ינאי מודה דחצר קובעת. ודיני תבואה עד שלא הביאה שליש אינה בתורת מעשר כלל אלא דינה כדשאים. משהביאה שליש הרי היא בתורת מעשר ושעה זו נקראת עונתה למעשר. ופירות גם כן יש להם עונה למעשר כל אחד לפי ענינו כדאיתא במעשר. ואחר עונה זו אם דש אותה וברר אותה ממוץ שלה ועשה ממנה כרי והחליק פניה ברחת וזה נקרא מירוח הוקבעה למעשר לפי שנגמרה מלאכתה לגמרי. ושעה זו נקראת גרנה למעשר והאוכל ממנה כזית חייב מיתה בידי שמים. ושאר פירות יש להם ענין שהוא להם כעין גורן להקבע למעשר כל אחד לפני ענינו. וקודם לזמן זה מותרין באכילת עראי מדבריהם ומן התורה אפילו באכילת קבע לפי שלא הוקבעו. ובשבת אסור אפילו אכילת עראי מדבריהם לפי שכל אכילת שבת עשו כקבע. יצא שבת חזרו להיתירן. אבל במיחד אותם לשבת הוקבעו מדבריהם ונאסרו לעולם אפילו באכילת עראי עד שיעשר. הרי שלא המריח תבואתו ונקה אותה מן המוץ והכניסה לבית ראיית פני הבית קובע. הרי שהכניסה במוץ שלה ונקה אותה יפה והניחה בשקים ובתיבות ולא עשה לה מירוח הרי זו פטורה לעולם ואי איפשר לה לעולם לבוא לכלל חיוב. וזו כיון שאי איפשר לה לעולם לבוא לכלל חיוב הותרה לגמרי אפילו באכילת קבע:
בד״ה דרך טרקסמון כו׳ אבל מדרבנן גם חצר קובעת כו׳ עכ״ל דאל״כ תקשי ליה ההוא דיוצא דופן ודפרק חבית לרבי ינאי וע״ש בתוס׳ וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג ומעין דברים אלה אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן משום [בשם] ר׳ יהודה בר׳ אלעאי: בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים; בדורות הראשונים היו אנשים מכניסין את פירותיהן לחצר דרך טרקסמון [שער ראשי] כדי לחייבן במעשר, ואילו דורות אחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות, דרך חצרות דרך קרפיפות [חצרות גדורות] ולא דרך השער, כדי לפטרן מן המעשר, וכפי שאמר ר׳ ינאי: אין הטבל (תבואה שלא עושרה) מתחייב במעשר עד שיראה את פני הבית (פתח הכניסה והיציאה) ויוכנס לבית דרך שם, וכפי שנאמר בנוסח שאומרים בשעת וידוי המעשר: ״בערתי הקדש מן הבית״ (דברים כו, יג), הרי שחיוב מעשר חל על תבואה שלא החליטו עדיין למי תיאכל רק כשמכניסים את התבואה לבית עצמו.
Along these lines, Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Yehuda, son of Rabbi El’ai: Come and see that the latter generations are not like the earlier generations. In the earlier generations, people would bring their fruits into their courtyards through the main gate in order to obligate them in tithes. However, the latter generations bring their fruits through roofs, through courtyards and through enclosed courtyards, avoiding the main gate in order to exempt them from the mitzva of tithing. As Rabbi Yannai said: Untithed produce is not obligated in the mitzva of tithing until it sees the front of the house through which people enter and exit, and it is brought into the house that way as it is stated in the formula of the confession of the tithes: “I have removed the consecrated from the house” (Deuteronomy 26:13), as the obligation to tithe produce whose purpose has not yet been designated takes effect only when it is brought into the house.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) ור׳וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אפי׳אֲפִילּוּ חָצֵר קוֹבַעַת, שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר: {דברים כ״ו:י״ב} ״וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ״.:

And Rabbi Yoḥanan said: Even bringing it into the courtyard determines its status as having completed the production process and obligates the produce to be tithed, as it is written in the confession of the tithes: “And I have given to the Levite, the stranger, the orphan and the widow, and they shall eat in your gates and be satisfied” (Deuteronomy 26:12).
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ור׳ יוחנן אמר: אפילו ההכנסה לחצר קובעת להחשיב את הפירות כמוגמרים ולחייבם בשל כך במעשר, שנאמר בדיני מעשר: ״ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו״ (שם, שם, יב).
And Rabbi Yoḥanan said: Even bringing it into the courtyard determines its status as having completed the production process and obligates the produce to be tithed, as it is written in the confession of the tithes: “And I have given to the Levite, the stranger, the orphan and the widow, and they shall eat in your gates and be satisfied” (Deuteronomy 26:12).
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) חוּץ מִן הַיַּיִן וְכוּ׳:: מַאי שְׁנָא יַיִן? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּאִשְׁתַּנִּי לְעִלּוּיָא אִשְׁתַּנִּי לִבְרָכָה, וַהֲרֵי שֶׁמֶן, דְּאִשְׁתַּנִּי לְעִלּוּיָא וְלָא אִשְׁתַּנִּי לִבְרָכָה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, וְכֵן א״ראָמַר רַבִּי יִצְחָק א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁמֶן זַיִת מְבָרְכִין עָלָיו ״בפה״עבּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״.

We learned in our mishna: Over fruits that grow on a tree one recites: Who creates fruit of the tree, with the exception of wine that even though it originates from fruit of the tree, a separate blessing was established for it: Who creates the fruit of the vine. The Gemara asks: What is different about wine, that a separate blessing was established for it? If you say that because the fruit changed for the better into wine, therefore, the blessing changed. Olive oil changed for the better and nevertheless, its blessing did not change. As Rabbi Yehuda said that Shmuel said, and so too Rabbi Yitzḥak said that Rabbi Yoḥanan said: Over olive oil, one recites: Who creates fruit of the tree, just as he does over the fruit itself.
רי״ףתוספות רא״שפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[והרי] שמן זית דאשתני לעלויא – תימא מאי אשתני לעלויא איכא כיון ששותהו נקרא מזיק ופטור מן החומש, וי״ל כיון דאשתני לעלויא ע״י אניגרון ומי שחש בגרונו נהנה ממנו לרפואה אשתני לעלויא קרינן ביה והאמר רב יהודה [וכו׳] שמן זית מברכין עליו וכו׳. וממתניתין דקתני חוץ מן היין לא בעי לאקשויי משום דמצי למדחי אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהם חוץ:
פיסקא מאי שנא יין אילימא משום דאשתני לעלויא כו׳ לכאורה משמע דעלויא דיין היינו דיין חשיב עלויא לגבי ענבים אלא דאכתי קשה דמאי ענין הך עלויא לקבוע בשביל כך ברכה מיוחדת מאי דלא אשכחן בשום פירי דאטו בפירות גופייהו לא מצינן בא׳ מהם עלויא הרבה יותר מבחבירו ואפ״ה לא קבעו בשום מקום ברכה מיוחדת ונלע״ד בזה דשאני הכא דיין חשיב שפיר עלויא משום דבכל הפירות המשקין היוצא מהן אינן בכלל הפרי וגריעי מינייהו טובא בין לענין מידי דאורייתא כדאשכחן בערלה ובתרומה וביכורים במשניות בפ׳ העור והרוטב לפי המסקנא דמפרי פרי ילפי׳ למעוטי משקין דידהו חוץ מיין ושמן דרבינהו קרא בהדיא לענין תרומה ומש״ה ילפינן מינייהו בערלה וביכורים בג״ש דפרי פרי וכה״ג אשכחן נמי בעיקר הדין לענין הברכה עצמה דבמשקין בשאר פירות אין מברכין אפילו בפה״ע אלא שהכל כדאיתא לקמן בהדיא בדובשא דתמרי כמו שאבאר שם באריכות והשתא א״ש דמהאי טעמא גופא לא שייך לברך בורא פרי העץ כיון דכל המשקין אינם בכלל פרי העץ אלא משקין דגפן לחוד ומש״ה שייך בה שפיר הך ברכה דפרי הגפן כיון דלענין גפן הוא דמקרי פירי משום האי עלויה ועל זה מקשה המקשן והרי שמן כו׳ דהא בשמן שייך לגמרי האי טעמא דפרישית כמו ביין כנ״ל נכון ודו״ק:
אלא דאכתי קשה דטעם זה לא יתכן אלא אליבא דרבי יהושע משא״כ לר׳ אליעזר דס״ל דבכל הפירות משקין היוצא מהן כמותן לענין ערלה וביכורים ממילא לא שייך הך סברא ואפשר לפרש עוד בדרך אחר דעלויי דיין היינו שיש בו צד מזבח לנסכים מש״ה מקשי בשמן נמי שייך ביה הך עלויא דצד מזבח למנחות:
שם והרי שמן כו׳ והאמר ר״י אמר שמואל כו׳ הא דלא מקשי ממתניתין גופא דקתני חוץ מן היין ולא קתני שמן משום דאיכא למימר תני ושייר דהא בסיפא נמי קתני חוץ מן הפת ושייר ביה ברכת בורא מיני מזונות ועוד במתני׳ איכא למימר דלא קתני שמן משום דלא שייך ביה ברכה משום דלא חזי לשתיה כדמקשה בסמוך מש״ה מייתי הא דר״י אמר שמואל דקתני דמברך בורא פה״ע משמע דשייך ביה ברכה ואפ״ה לא קתני ברכה מיוחדת כמו ביין וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד שנינו במשנה שעל פירות האילן מברך ״בורא פרי העץ״ חוץ מן היין שאף שמקורו בפירות האילן נתייחדה לו הברכה לעצמו ״בורא פרי הגפן״. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] יין שנתייחדה לו ברכה? אילימא [אם תאמר] משום דאשתני, לעלויא אשתני [שהשתנה לעילוי, לטובה, מן הפרי שממנו נעשה, השתנה] בשל כך גם כן לברכה, והרי שמן אף דאשתני לעלויא [שהשתנה לעילוי] ואף על פי כן לא אשתני [השתנה] לברכה, וכפי שאמר רב יהודה שכך אמר שמואל, וכן אמר ר׳ יצחק שכך אמר ר׳ יוחנן: שמן זית מברכין עליו ״בורא פרי העץ״ כמו על הזית עצמו ולא יותר.
We learned in our mishna: Over fruits that grow on a tree one recites: Who creates fruit of the tree, with the exception of wine that even though it originates from fruit of the tree, a separate blessing was established for it: Who creates the fruit of the vine. The Gemara asks: What is different about wine, that a separate blessing was established for it? If you say that because the fruit changed for the better into wine, therefore, the blessing changed. Olive oil changed for the better and nevertheless, its blessing did not change. As Rabbi Yehuda said that Shmuel said, and so too Rabbi Yitzḥak said that Rabbi Yoḥanan said: Over olive oil, one recites: Who creates fruit of the tree, just as he does over the fruit itself.
רי״ףתוספות רא״שפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אָמְרִי: הָתָם מִשּׁוּם דְּלָא אֶפְשָׁר. הֵיכִי נְבָרֵיךְ? נְבָרֵיךְ ״בּוֹרֵא פְּרִי הַזַּיִת״ – פֵּירָא גּוּפֵיהּ ״זַיִת״ אִקְּרִי.

The Sages said: There, in the case of oil, it is because it is impossible to find an appropriate blessing, as how shall we recite the blessing? If we recite the blessing: Who creates fruit of the olive, the fruit itself is called olive and that is what was created. The oil is a man-made product of that fruit, rendering that formula inappropriate. Similarly, reciting a formula parallel to the blessing on wine: Who creates the fruit of the vine, is inappropriate as the grapes themselves are the fruit that was created, as opposed to oil which was not.
רי״ףרש״יריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

זית אקרי – והוה ליה בורא פרי הפרי שהפרי קרוי זית ואין זו בריאת שמים כי בידי אדם היא בריאה זו אבל גבי גפן הגפן היא העץ והענבים הם פרי הגפן.
נימא בורא פרי הזית – משמע פירא ופירא גופיה זית איקרי ומשמע השמן היוצא מן הזיתים ואין אומרים כן כמו שאין אומרים בורא פרי היין היוצא מן הענבים כי האילן צריך להזכיר.
נימא בורא פרי הזית – משמע פירא ופירא גופיה זית איקרי. ומשמע השמן היוצא מן הזיתים ואין אומרים כן כמו שאין אומרים בורא פרי היין היוצא מן הענבים כי האילן צריך להזכיר:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמרי [אומרים] כתשובה: התם [שם] במקרה של שמן משום דלא (שאי) אפשר למצוא לו ברכה מתאימה, כי היכי נבריך [כיצד נברך], אם נבריך [נברך] ״בורא פרי הזית״ הרי פירא גופיה [הפרי עצמו] ״זית״ אקרי [נקרא], והוא אשר נברא, ואולם השמן הוא תוצר הפרי שנעשה בידי אדם, ולשון זו אינה מתאימה לו. ואי אפשר לברך במקביל ל״בורא פרי הגפן״, שכן הענבים עצמם הם פרי הבריאה, בניגוד לשמן.
The Sages said: There, in the case of oil, it is because it is impossible to find an appropriate blessing, as how shall we recite the blessing? If we recite the blessing: Who creates fruit of the olive, the fruit itself is called olive and that is what was created. The oil is a man-made product of that fruit, rendering that formula inappropriate. Similarly, reciting a formula parallel to the blessing on wine: Who creates the fruit of the vine, is inappropriate as the grapes themselves are the fruit that was created, as opposed to oil which was not.
רי״ףרש״יריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) וּנְבָרֵיךְ עֲלֵיהּ ״בּוֹרֵא פְּרִי עֵץ זַיִת״? אֶלָּא אָמַר מָר זוּטְרָא: חַמְרָא – זָיֵין, מִשְׁחָא – לָא זָיֵין.

The Gemara challenges: Nevertheless, it is still possible to formulate a blessing, as we may recite the blessing: Who creates fruit of the olive tree, which would be parallel to the blessing recited over wine. Rather, Mar Zutra offered a different rationale: The reason that no separate blessing was established over oil is because, as opposed to wine that nourishes, oil does not nourish.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חמרא זיין – להכי חשיב לקבוע לו ברכה לעצמו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: בכל זאת אפשר למצוא נוסחה, ונבריך עליה [ונברך עליו] ״בורא פרי עץ זית״ שתקביל מבחינת עניינה לברכת היין. אלא אמר מר זוטרא הסבר אחר: הטעם שלא ייחדו ברכה לשמן הוא שחמרא [יין]זיין [מזין], משחא [שמן]לא זיין [אינו מזין].
The Gemara challenges: Nevertheless, it is still possible to formulate a blessing, as we may recite the blessing: Who creates fruit of the olive tree, which would be parallel to the blessing recited over wine. Rather, Mar Zutra offered a different rationale: The reason that no separate blessing was established over oil is because, as opposed to wine that nourishes, oil does not nourish.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) וּמִשְׁחָא לָא זָיֵין? וְהָתְנַן גהַנּוֹדֵר מִן הַמָּזוֹן – מוּתָּר בַּמַּיִם וּבַמֶּלַח. וְהָוֵינַן בַּהּ: מַיִם וּמֶלַח הוּא דְּלָא אִקְּרִי ״מָזוֹן״, הָא כׇּל מִילֵּי אִקְּרִי ״מָזוֹן״.

The Gemara asks: And oil does not nourish? Didn’t we learn in a mishna: One who vows that nourishment is forbidden to him is permitted to eat water and salt, as they are not considered nourishment. And we discussed this halakha: By inference, water and salt are not considered nourishment, but all other edible items are considered nourishment.
עין משפט נר מצוהרי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כך מקשים: ומשחא לא זיין כי שמן אינו מזין]? והתנן [והרי שנינו במשנה] הנודר מן המזון, מי שקיבל על עצמו בנדר שלא לאכול מזון — מותר הוא במים ומלח שאינם נחשבים כמזון. והוינן [ועסקנו] בה בהלכה זו: מכאן אפשר להסיק כי מים ומלח בלבד הוא שלא אקרי [נקראו] ״מזון״, הא [הרי] כל שאר מילי אקרי [הדברים נקראו] ״מזון״ [הרי שכל דבר נקרא מזון],
The Gemara asks: And oil does not nourish? Didn’t we learn in a mishna: One who vows that nourishment is forbidden to him is permitted to eat water and salt, as they are not considered nourishment. And we discussed this halakha: By inference, water and salt are not considered nourishment, but all other edible items are considered nourishment.
עין משפט נר מצוהרי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) נֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַב וּשְׁמוּאֵל, דְּאָמְרִי אֵין מְבָרְכִין ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״ אֶלָּא בה׳בַּחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין בִּלְבַד. וא״רוְאָמַר רַב הוּנָא: בְּאוֹמֵר ״כׇּל הַזָּן עָלַי״.

Let us say that this is a conclusive refutation of Rav and Shmuel, who said: One only recites: Who creates various kinds of nourishment, over the five species of grain alone, as they alone are considered nourishing. And Rav Huna said as a solution that this mishna referred to a case where he vows and says: Anything that nourishes is prohibited to me. That formula includes anything that is at all nourishing and therefore only water and salt are excluded. Olive oil is not excluded.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואמר רב הונא – הא דקתני מותר במים ובמלח ואסור בשאר אוכלין ומשקין לאו באומר קונם מזון עלי דאין מזון אלא מה׳ מיני דגן חטין ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון אלא באומר כל הזן עלי קונם וכל מילי נהי דלא אקרו מזון מיהו מיזן זייני בר ממים ומלח אלמא משחא זיין.
גמרא אלא בה׳ המינין כו׳ נ״ב חטין וכוסמין ושעורין ודגן שבולת שועל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואם כן נימא תיהוי תיובתא [האם נאמר כי תהיה זו קושיא חמורה] על רב ושמואל דאמרי [שאמרו] אין מברכין ״בורא מיני מזונות״ אלא באכילת חמשת המינין של תבואה בלבד, שרק הם קרויים ״מזון״. ואמר רב הונא שם כתירוץ, שיש לומר שמדובר במקרה מסויים: באומר הנודר בלשון ״כל הזן עלי יהא באיסור״, ולכן כל דבר הזן את האדם (אף שאין לקרוא לו ״מזון״) נכלל בהגדרה זו מלבד מים ומלח.
Let us say that this is a conclusive refutation of Rav and Shmuel, who said: One only recites: Who creates various kinds of nourishment, over the five species of grain alone, as they alone are considered nourishing. And Rav Huna said as a solution that this mishna referred to a case where he vows and says: Anything that nourishes is prohibited to me. That formula includes anything that is at all nourishing and therefore only water and salt are excluded. Olive oil is not excluded.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) אַלְמָא מִשְׁחָא זָיֵין! אֶלָּא, חַמְרָא סָעֵיד, וּמִשְׁחָא לָא סָעֵיד. וְחַמְרָא מִי סָעֵיד? וְהָא רָבָא דהֲוָה שָׁתֵי חַמְרָא כׇּל מַעֲלֵי יוֹמָא דְפִסְחָא כִּי הֵיכִי דְּנִגְרְרֵיהּ לְלִבֵּיהּ וְנֵיכוֹל מַצָּה טְפֵי? טוּבָא – גָּרֵיר, פּוּרְתָּא – סָעֵיד.

Apparently, oil nourishes. Rather, there is another distinction between wine and oil: Wine satisfies, oil does not satisfy. Wine not only nourishes, but it is also filling. The Gemara asks: And does wine satisfy? Wouldn’t Rava drink wine all day on the eve of Passover in order to stimulate his heart, i.e., whet his appetite so that he might eat more matza at the seder? Wine does not satisfy, it whets the appetite. The Gemara answers: A lot of wine stimulates, a little satisfies.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך גרד
גרדא(ברכות לה:) והא רבא הוה שתי חמרא כל מעלי יומא דפסחא כי היכי דנגרדיה ללבי׳ כדאשכחן (פסחים קז: שבת קח:) א״ר חסדא אנא בעניותא לא אכלי ירקא משום דגריד בעתירורא אמינא היכא דעייל ירקא ליעול בשרא וכוורי. פי׳ דגריד מחלישו ומרעיבו ונותן לו תאוה לאכול. (שבת נ:) האי תנא אליבא דרבי יהוד׳ סבר דגריד. (שבת ע״ה) המגרד ראשי כלונסות בשבת חייב משום מחתך. (שבת פא.) זכוכית כדי לגרוד בה ראש הכרכר. (שבת קט) ליתא גרדא דאסינתא דגריד מעילאי לתתאי פי׳ קליפה של סנה דאיגריד מעילאי לתראי שיקליפנו ממטה למעלה דלמא נפקי התולעים כעין הגרידה ויצאו דרך פיו (פסחים קיא) האי מאן דמפני אגירדא דדיקלא אחדא ליה רוח פלגא פי׳ הנפנה על הקליפה שנקלף מן הדקל פלגא כאב חצי הראש (ובראש השנה כז) גרדו והעמידו על גלדו כשר (בבא מציעא סט) אזל לאגמא הוה יתיב אגירדא דדיקלא. (בבא קמא צט. ובבבא מציעא קיב) אמר רב מרי בריה דרב כהנא בגרדא דתרבנא פי׳ לתקן הסרבל בלעז פלו״קרי דליכא שבחא דליקני אומן לרכוכי שיהא רך ונוח דאגריה לבטישיה לדורכו ברגל כדי שיהא עב דהתם ליכא שבחא דאכתי בעי למיגרדיה ולרכוכיה. (שבת קלד) דלמא מידבקא גירדא מיניה ואתי לידי כרות שפכה. (שבת קמז) סכין וממשמשין אבל לא מתעמלק ולא מתגרדין. (בבא בתרא מה) הרחיצו סכו גרדו הלבישו פי׳ גירוד זה חיכוך בכלי. כי הא דתנו רבנן אין גורדין במגרדות בשבת בגוף של אדם. רשב״ג אומר אם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה גורד כדרכו ואינו חושש רב שמואל בר יהודה עבדא ליה אימיה מגרדא דכספא להתחכך בה. (עבודה זרה כה) לאסוקי גירדא דיבלא גירדא דמסנא מה שגורדין מן המנעלין. פי׳ לאסוקי לרפאות את המכה להעלות בשר למקומו גירדא דיבלא מה שגורדין מן בגד בלוי פי׳ אחר גורדות שגורדין מעשב שנקרא חצב בלישנא דרבנן גירדא דמסנא מה שגורדין מן המנעל מן מקום בשר. ספר אחר גירדא דאסנא מה שגורדין מן הסנה. (עבודה זרה לג) ת״ר נודות הגוים חדשים גרודין מותרין. (כתובות ע״ז) מאי אסותיה אמר אביי פילא ולונדא גירדא דאזגא גירדא דאשכפא. פירוש י״א קליפה של אגוז גירדא דאשכפא מה שאשכפין גורדין מן העורות (מנחות ל) הטועה בשם גורד מה שכתב ותולה מה שגרד וכותב את השם על מקום הגרד. (חולין מג) ונגרדיה ונכסיה מי לא תנן דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות אלמ׳ גריד ליה ומכסי ליה (כתובות ס כריתות יב) דכותיה גבי דם מהלכי שתים בשלא כינסה מי אסיר הא תניא דם שעל גבי ככר גורדו ואוכלו של בין השינים מוצץ ובולע פי׳ גורד הדם ומעבירו ואחר כך אוכל הככר. (פרק י״א בכלים) מן השוחלת מן הגורדת פי׳ ממה שנגרד מן הכלי כדכתיב ויקח לו חרש להתגרד בו (יבמות עט) רב חסדא אמר כקולמוס פסול כמרזב כשר מאי טעמא האי גריד והאי לא גריד פירוש עשוי כקולמוס לפי שראשו קצר וחד מגריד שכבת זרע מבית הרחם ומוציאה נחוץ אבל עשוי כמרזב שאין ראשו קצר לא גריד שכבת זרע מבית הרחם ואי משום גרידתא מידי דהוה האי דעשר כקולמוס אברזא דחביתא כשמוציאין אותה לחוץ אינה נוגעת בדופני הנקב הכא נמי אינו נוגע בדופני הרחם (ובפרק קמא דנזיר ד) בגמ׳ הריני כשמשון ודלמא גורדויי גרדי בהון והוא לא נגע בהון. פי׳ הים מבקע ראשם בראש הלחי ומושך ידו ואינו נוגע בהן:
ערך פרת
פרתב(ברכות לה:) טובא גריר פורתא סעיד פי׳ מעט עיין ערך פרא:
ערך הנדק
הנדקג(ברכות לה) נהמא דהנדקא פירשתי בערך טרייתא:
ערך עקס
עקסד(ברכות לה) וגמירי אי לא עסוקא דעקרבא דמנח בנהר דינור פי׳ נראין הדברים שעוקץ עקרב מכוכבי כימה הוא שהן ממונין בצנה עש הוא זנב טלה. (עירובין ק:) הא דאית ליה עוקסא פי׳ יש למנעל לסופו עוקץ חד ושובר את העשבים (א״ב בנוסחאות כתוב עוקצא):
ערך ער
ערה(ברכות לה) לא יערערנו בשמן זית תחילה (סוטה כ.) נמחקה המגלה אמרה איני שותה מערערין אותה פי׳ גם זה ל׳ שיבור (א״ב כמו גרגר ע״ש ובל׳ ישמעאל ערער):
א. [רייצען קראצען.]
ב. [וועניג.]
ג. [קיכען.]
ד. [שווייף שפיטצע.]
ה. [ברעכען.]
סעיד – חשיב טפי ממזון.
טובא גריר – מכאן משמע שאסור לשתות יין בערב פסח מן המנח׳ ולמעלה ואם רוצה לשתו׳ צריך לשתות הרבה דטובא מגריר גריר.
חמרא סעיד – פירוש סועד את הלב ומחזקו, זיין הוא ממעט הרעב מן הגוף אבל אינו מחזק הלב ויין מחזקו וזהו המסעד כדכתיב וסעדו לבכם.
חמרא סעיד – פירוש סועד את הלב ומחזקו. זיין הוא ממעט הרעב מן הגוף אבל אינו מחזק הלב. ויין מחזקו וזהו המסעד כדכתיב וסעדו לבכם:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלמא משחא זיין [הרי ששמן מזין], ואין לומר שהיין לבדו מזין. אלא הבדל אחר בין יין לשמן, חמרא [יין]סעיד [סועד], ומשחא [והשמן]לא סעיד [אינו סועד], כלומר, היין לא רק מזין, אלא אף נותן הרגשת שובע. על כך שואלים: וחמרא מי סעיד [והיין האם הוא סועד, משביע] והא [והרי] רבא הוה שתי חמרא [היה שותה יין] כל מעלי יומא דפסחא [ערב פסח] כי היכי דנגרריה ללביה, וניכול [כדי שיגרור, יגרה, את ליבו, תאבונו, ויאכל] מצה טפי [יותר] בתיאבון בליל הסדר. והרי שהיין רק מגרה את התיאבון ואולם אינו משביע. ומשיבים: טובא [הרבה]גריר [גורר, מגרה], פורתא [מעט]סעיד [משביע].
Apparently, oil nourishes. Rather, there is another distinction between wine and oil: Wine satisfies, oil does not satisfy. Wine not only nourishes, but it is also filling. The Gemara asks: And does wine satisfy? Wouldn’t Rava drink wine all day on the eve of Passover in order to stimulate his heart, i.e., whet his appetite so that he might eat more matza at the seder? Wine does not satisfy, it whets the appetite. The Gemara answers: A lot of wine stimulates, a little satisfies.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) וּמִי סָעֵיד כְּלָל?! וְהָכְתִיב: {תהלים ק״ד:ט״ו} ״וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד וְגוֹ׳⁠ ⁠״ – נַהֲמָא הוּא דְּסָעֵיד חַמְרָא לָא סָעֵיד! אֶלָּא, חַמְרָא אִית בֵּיהּ תַּרְתֵּי: סָעֵיד וּמְשַׂמַּח. נַהֲמָא מִסְעָד סָעֵיד, שַׂמּוֹחֵי לָא מְשַׂמַּח.

Again, the Gemara asks: Does wine satisfy at all? Isn’t it written: “Wine gladdens the heart of man, making the face brighter than oil, and bread fills man’s heart” (Psalms 104:15); bread is that which satisfies, wine does not satisfy. Rather, this verse is not a proof; wine has two advantages, it satisfies and gladdens. Bread, however, satisfies but does not gladden.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והכתיב ויין ישמח לבב אנוש – וסיפא דקרא ולחם לבב אנוש יסעד משמע אבל יין אינו אלא משמח ומשני לאו כדקאמרת אלא לחם יסעד ולא ישמח אבל יין סועד ומשמח.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושוב שואלים: ומי סעיד [והאם היין סועד] כלל?! והכתיב [והרי נאמר]: ״ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן ולחם לבב אנוש יסעד״ (תהלים קד, טו), והרי שנהמא [לחם] הוא דסעיד [שסועד] את הלב ואילו חמרא לא סעיד [יין אינו סועד]! אלא יש לומר כי מפסוק זה אין ראיה, כי חמרא אית ביה תרתי [היין יש בו שתי מעלות]: סעיד [סועד] ומשמח, ואילו נהמא מסעד סעיד, שמוחי לא [הלחם סועד, לשמח אינו] משמח.
Again, the Gemara asks: Does wine satisfy at all? Isn’t it written: “Wine gladdens the heart of man, making the face brighter than oil, and bread fills man’s heart” (Psalms 104:15); bread is that which satisfies, wine does not satisfy. Rather, this verse is not a proof; wine has two advantages, it satisfies and gladdens. Bread, however, satisfies but does not gladden.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) אִי הָכִי נְבָרֵיךְ עֲלֵיהּ שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת! לָא קָבְעִי אִינָשֵׁי סְעוֹדְתַּיְיהוּ עִלָּוֵיהּ.

Since wine possesses all of these virtues, the Gemara asks: If so, let us recite the three blessings of Grace after Meals over it after drinking, just as we do after eating bread. The Gemara answers: People do not base their meals on wine.
רי״ףרש״יריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אי הכי – דזיין וסעיד מזון הוא ולבריך עליה שלש ברכות לאחריו ואנן אמרינן לקמן בפרקין (ברכות לז.) כל שהוא משבעת המינין ולא מין דגן חכמים אומרים ברכה אחת.
אי הכי נברך עליה ג׳ ברכות וכו׳ – וא״ת ומי עדיף ממזון גופיה דאמרינן לקמן אין פרוסות קיימות בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, יש לומר דכיון דאשתני לעילויא דומיא דפת וקבעו לו ברכה לכתחלה בפני עצמו משום חשיבותו הוה ס״ד למימר דלאחריו נמי נברך שלש ברכות דומיא דפת. מפי מורי נר״ו.
אי הכי נברך עליה שלוש ברכות וכו׳ – וא״ת ומי עדיף ממזון גופיה דאמרינן לקמן אין פרוסות קיימות בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. יש לומר דכיון דאשתני לעילויא דומיא דפת וקבעו לו ברכה לכתחלה בפני עצמו משום חשיבותו הוה סלקא דעתין למימר דלאחריו נמי נברך שלש ברכות דומיא דפת. מפי מורי נר״ו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומאחר שיש כאן כל המעלות הללו שואלים: אי הכי נבריך עליה [נברך עליו, לאחר שתייתו] שלש ברכות, כמו שמברכים ברכת מזון שלמה לאחר אכילת לחם! ומשיבים: לא קבעי אינשי סעודתייהו עלויה [אין אנשים קובעים סעודתם עליו], שאין אנשים עושים ארוחה שתהא רובה יין.
Since wine possesses all of these virtues, the Gemara asks: If so, let us recite the three blessings of Grace after Meals over it after drinking, just as we do after eating bread. The Gemara answers: People do not base their meals on wine.
רי״ףרש״יריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) א״לאֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרָבָא: אִי קָבַע עִלָּוֵיהּ סְעוֹדְתֵּיהּ מַאי? א״לאָמַר לֵיהּ: לִכְשֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ וְיֹאמַר אִי הויא קְבִיעוּתָא. הַשְׁתָּא מִיהָא בָּטְלָה דַּעְתּוֹ אֵצֶל כׇּל אָדָם.:

Rav Naḥman bar Yitzḥak said to Rava: If one based his meal on it, what is the ruling? Must he recite the Grace after Meals as he does after bread? He replied: When Elijah comes and says whether or not it can serve as the basis for a meal, this will be resolved. Nevertheless, now, until then, his intention is rendered irrelevant by the opinions of all other men and he is not required to recite the complete Grace after Meals.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרבא: אי [אם] קבע עלויה סעודתיה מאי? [עליו סעודתו מה] דינו? האם יצטרך אז לברך כמו אחרי הלחם? אמר ליה [לו]: פתרון לשאלתך תדע רק לכשיבא אליהו ויאמר אי הוי קביעותא [אם היא קביעות], כי זהו ספק שאין אנו יכולים להכריע בו. השתא מיהא [עכשיו בכל אופן, לפני שבא אליהו] בטלה דעתו אצל כל אדם, ואנו רואים בו יוצא דופן, ולא יחוייב לברך ברכת מזון שלימה.
Rav Naḥman bar Yitzḥak said to Rava: If one based his meal on it, what is the ruling? Must he recite the Grace after Meals as he does after bread? He replied: When Elijah comes and says whether or not it can serve as the basis for a meal, this will be resolved. Nevertheless, now, until then, his intention is rendered irrelevant by the opinions of all other men and he is not required to recite the complete Grace after Meals.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(22) גּוּפָא. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, וְכֵן א״ראָמַר רַבִּי יִצְחָק א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: השֶׁמֶן זַיִת מְבָרְכִין עָלָיו ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״. הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵּימָא ודְּקָא שָׁתֵי לֵיהּ (מִשְׁתָּא) – אוֹזוֹקֵי מַזִּיק לֵיהּ. דְּתַנְיָא: זהַשּׁוֹתֶה שֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה – מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַחוֹמֶשׁ. חהַסָּךְ שֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה – מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן וּמְשַׁלֵּם אֶת הַחוֹמֶשׁ.

Previously, the Gemara cited the halakha that one recites the blessing: Who creates fruit of the tree, over olive oil. The Gemara discusses the matter itself. Rav Yehuda said that Shmuel said, and so too Rabbi Yitzḥak said that Rabbi Yoḥanan said: One recites the blessing: Who creates fruit of the tree, over olive oil just as he does over the fruit itself. What are the circumstances? If you say that he drank it plain, it causes damage to the drinker. As it was taught in a baraita: One who drinks oil of teruma, while unaware that it was teruma, pays the principal and does not pay the additional fifth which is the typical penalty for unintentional misuse of consecrated property, as in that case the individual is considered to have only damaged consecrated property without deriving benefit from it. One who anoints his body with the oil of teruma pays the principal and pays the fifth, as he derived benefit from it. Apparently, one who drinks oil derives no benefit and it even causes him damage.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירא״התוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אוזוקי מזיק – לגופיה ואין זו אכילה שטעונה ברכה דגבי ברכה ואכלת כתיב.
דתני׳ – דלאו בר אכילה היא.
השותה שמן של תרומה – בשוגג.
משלם את הקרן – כשאחד מזיק את חבירו בממונו.
ואין משלם חומש – דגבי חומש אכילה כתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה (ויקרא כב) פרט למזיק.
אמר רב יהודה אמר שמואל וכן אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ ודוקא היכא דחש בגרונו ושתי ליה על ידי אנגרון דהוה ליה שמן עיקרא. פי׳ ודוקא היכא דחש בגרונו, דהתם נותן בו שמן מרובה כל כך שהשמן עיקרב. ולאו דוקא דיהיב ביה כולי האי דנפק מתורת אכילה והוי לרפואה בלחודג, דכל כי האי גונא אף על גב דמיתהני מיניה לא מברך עליה אלא שהכל כדמוכח לקמן בגמרא (בבלי ברכות לח.)ד, אלא הכא ודאי בשריבה בו השמן עד כדי שהשמן עיקר ובשלא יצא בו מתורת אכילה, ולהכי מברך על השמן ומברך עליו ברכתו הראויה לו דהא אמרת דבדחזי לאכילה מיירי. ואנגרון הוא מיא דסילקא, וכשאדם חושש בגרונו נותן בו שמן מרובה עד כדי שהשמן עיקר, וכשאין אדם חושש בגרונו נותן בו שמן מועט עד כדי דמיא דסילקא עיקר ואי שתי ליה מברך על העיקר דהיינו מיא דסילקא, ומברך שהכלה ואידך מיפטר בהדיא כדמוכח במאי דנפרש לקמן בסייעתא דשמיא, דלעולם מברך על העיקר ואידך מיפטר.
וכתב רבינו ז״ל אבל היכא דאכיל על ידי הפת. כלומר אפילו יש בו שמן מרובה בכדי שהשמן עיקר לגבי אנגרוןו. הויא ליה פת עיקר. כלומר ושמן ודאי טפלה לגבי [פת]. ותנן זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה.
ואי שתי ליה מישחא בעיניה אזוקי מזיק ליה ולא בריך. כלומר מפסיד הוא השמןז, פי׳ דלא חזי כלל ואינו אלא מפסידו ובטלה דעתו אצל כל אדם ובהא לא חזי לברוכי.
א. ברי״ף לפנינו נוסף, דתניא החושש בגרונו לא יערענו בשמן אבל נותן הוא שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע.
ב. וכ״ה ברש״י, ומבואר דאין חושש בגרונו טעם מצד עצמו לעשות השמן עיקר אלא דכיון דחושש בגרונו נותן בו שמן הרבה ומש״ה מברך אשמן, וה״ה אינו חושש בגרונו ונותן בו שמן הרבה מברך אשמן, הא בנתן בו שמן מועט אף בחושש בגרונו מברך אאניגרון, וכ״ה בהמשך דברי רבינו. וכ״פ ה״ר יוסף מובא בתורי״ח ובטור סי׳ רב והסכים עמו הטור וכ״ה בפסקי הרי״ד כאן ולקמן לו, ב גבי חביץ קדרה וכ״מ ברא״ש סי׳ כג וכ״מ במאירי (אלא שלדעתו בעינן חושש בגרונו שיהנה בטעם השמן וכ״ד הר״מ ויתבאר בס״ד בהע׳ 18). אכן דעת תורי״ח שם ותוס׳ הרא״ש ותר״י והרשב״א והריטב״א פ״א הכ״ב ובה״ג ומהר״מ מרוטנבורג (הובאו בטור שם), דאינו תלוי בשמן מרובה או מועט אלא בחושש בגרונו, דאם חושש בגרונו אף בשמן מועט מברך אשמן דהשמן עיקר דמטרתו הוא שתיית השמן לרכך גרונו אלא שקשה לו לשתותו בלא אניגרון, ואינו חושש בגרונו אף בנותן בו שמן הרבה מברך אאניגרון דאניגרון עיקר, והטעם דאניגרון עיקר צ״ל דעיקר האכילה בשביל האניגרון והשמן מטעים האניגרון (עיין היטב רשב״א לז, ב ומ״ב סי׳ ריב סק״א), ובשעה״צ סקל״ה הוסיף בשם אבודרהם דשמן אין ראוי לשתותו בפ״ע רק עם אניגרון ומש״ה חשיב אניגרון עיקר המאכל והשמן טפל ומצטרף לאניגרון להאכל עמו. אבל רבינו ודעימיה סברי דלא תלי אלא ברוב כמו בעלמא בתבשיל המורכב מדברים חלוקים דאזלינן בתר רוב כמ״ש הרא״ש סוס״י ח ושו״ע רח ס״ז ורמ״א ריש סי׳ רב (ועיין מ״ב ריב סק״א), ובשמן מרובה אע״פ דאין חושש בגרונו שמן עיקר, ובאניגרון מרובה אע״פ דחושש בגרונו אניגרון עיקר, וצ״ע דהא אין האניגרון בא אלא כדי שלא יזיקנו השמן, ולא דמי למש״כ רבינו לז, א לחלק בין שני מאכלים שונים דאפילו פת טפלה לפעמים ובין מאכל אחד שמורכב מדברים חלוקים דאזלינן בתר חמשת המינים יעו״ש, דשאני התם דהתערובת מחמשת המינים חלק מעיקר טעם התבשיל היא אבל כאן אינו בא אלא כדי שלא יזיקנו, ונראה דאה״נ אם ירצה ליהנות מהשמן ולצורך זה יתנהו באניגרון יחשב שמן עיקר אבל הכא אינו רוצה בהנאתו אלא ברפואתו אלא דממילא נהנה ובעי ברוכי ומצד ההנאה הרי האניגרון עיקר כיון שהוא רוב ולצורך רפואתו אוכל אניגרון מוטעם בשמן (ואולי יתכן דאפילו ברוצה ליהנות מהשמן כיון דא״א לשתותו לבדו אלא באניגרון ונותן שמן מועט באניגרון מרובה דנים אנו דמחמת שאין יכול לאכול שמן לבדו הרי הוא אוכל אניגרון מוטעם בשמן).
ג. פי׳ שאינה נאכלת כלל להנאה אלא לרפואה בלחוד וכמ״ש רבינו לח, א.
ד. גבי שתיתא רכה דאע״פ דראויה לאכילה כיון דלרפואה בלבד עבדי לה דאין דרך לאכלה אלא עבה מברך שהכל, וכדביאר רבינו שם, ויתבאר שם בס״ד.
ה. וכ״ה בר״מ פ״ח ה״ב וברמ״א סי׳ רב ס״ד, אבל בה״ג כתב דמברך בפה״א ומייתי עלה ההיא דלקמן לט, א מיא דסילקא כסילקא ע״ש (וכ״ה בלשון בה״ג שבדק״ס ע״ש). והנה רבינו לשיטתו דפירשה התם לענין דנפטר בברכה שבירך על הירקות עצמם, (ונראה דזהו שכתב רבינו כדמוכח במאי דנפרש לקמן בס״ד, וצ״ע דהא דמברך על האניגרון שהוא עיקר מבואר בסוגיין ומה נתפרש יותר לקמן ומה בא להוציא, אך נראה דקאי אמש״כ דמברך שהכל והיינו כשיטתו לקמן לט, א דאמי שלקות מברך שהכל ולא בפה״א), אכן בדברי הר״מ והרמ״א קשה דפסקו דמי סילקא מברך בפה״א, ובאמת על הר״מ ל״ק דמבואר בדבריו דמברך אשמן ולא אאניגרון ונתבאר בהע׳ 18 אבל על הרמ״א קשה (ודברי הרמ״א הם ע״פ פי׳ הב״י בר״מ ע״ש ובד״מ) וכן תמה המג״א, וע״ש בבהגר״א ומ״ב דכיון שמתקנו לשתיה שאני כמ״ש תוס׳ לח, א סד״ה האי וסד״ה והא גבי שתיתא ושכר דבשתיה אומר שהכל, ואף דבשבועות כג, א ויומא עו, א מבואר דיין ע״י אנגרון הו״ל אכילה ולא שתייה, צ״ל דהכא מיירי במכוין לשתיה כלשון הגמ׳ דשתי ליה ע״י אנגרון וכ״ה בר״מ ושו״ע, וביאור הדברים דבאמת כל היכא דהאוכל משמש כנותן טעם במים לשתותם מברך שהכל, והיינו טעמא דשתיתא ושכר מברך שהכל דהאוכל משמש ליתן טעם במים ועיקרו ע״ש המים, ושאני מי שלקות דאע״ג דעומדים ג״כ לשתיה עיקר הבישול עבור אכילת הירקות וכיון שנתנו הירקות טעם במים הולכין אחר הטעם (רא״ש כלל ד אות טו), והיינו דהו״ל כאוכל הירק שבמים, ועיין במג״א רה סק״ו דהמים הוו רוטב הירקות ובטלים להם ע״ש, ובמג״א סי׳ רד סקי״ז מבואר דיין אינו פוטר מי בישול פירות להרא״ש דמברך עלייהו בפה״ע דחשיבי פרי, וכ״ה בביאה״ל סי׳ רב סי״א ד״ה בתוך דאין נפטרים ע״י הפת דלא הוו משקה אלא רוטב הירקות (וכתב כן אף להרשב״א דברכתם שהכל) ע״ש, ובפמ״ג בפתיחה להל׳ נט״י הביא בשם הפרישה דמי שלקות כיון דברכתם כברכת הפרי אין להם דין דבר שטיבולו במשקה והפמ״ג תמה דל״ש זל״ז ע״ש, אך כונת הפרישה צ״ל דכיון דהמים נטפלים לטעם הירק שבתוכם לא חשיבי משקה, וע״ע מהרי״ט ח״א סי׳ עו ומ״ב סי׳ קנח סקכ״ו בזה, ובמ״ב סי׳ ר״י סק״א נסתפק בשם הח״א אם מי שלקות מצטרפין לאכילת הירק להשלים לכזית ע״ש, ולכן היכא דנותן בהם שמן לתקנם לשתייה הו״ל כנוטל הירק שבהם ומתקנו לשתייה, ותו לא הוו בגדר רוטב הירקות אלא כשותה משקה בטעם הירק, והנה מי שיבתא כשיבתא כדאיתא לקמן לט, א וקשה דהרי אין השבת ראוי לאכילה לאחר השליקה ונמצא שאין בישולו עבור השבת ומ״ש משתיתא ושכר אכן נראה דהתם אין כונתו להטעים המים אלא להטעים התבשיל ואגב זה מקבלים המים טעמו ומש״ה מברך אטעם שבהם בפה״א דהמים נטפלים לטעם הניתן בהם ואף דא״א לומר דבטלים לשבת דהשבת אינו קיים מ״מ טעם השבת הוא עיקרם, אבל היכא דמתקן מי שלקות לשתייה עושה המים שבו עיקר וטעם הירק אינו אלא להטעימו, ונראה דמודה הגר״א דמי כבישת ובישול פירות מברך בפה״ע (להרא״ש שצידד דפירות כירקות) אף כשעיקרם לתענוג ושתיה כיון שלא נתן בהם הטעם כדי להטעימם אלא עיקר הבישול היה עבור הפירות וממילא קיבלו המים טעמם ולכן שם הפרי עלייהו.
ו. וה״ק הרי״ף דוקא באניגרון אבל בפת אף חושש בגרונו הפת עיקר מצד חשיבותה, אכן תר״י נתקשו בדברי הרי״ף מאי קמ״ל, וצ״ע למה לא פירשו כרבינו. אך הוא פשוט דרבינו דפירש דלכן השמן עיקר כיון שנתן בו שמן מרובה ועיקר הטעם וההנאה מן השמן, אין זה טעם אלא בשמן ואניגרון אבל בשמן ופת הפת חשובה מן הכל והיא עיקר, משא״כ תר״י דפירשו דלכן השמן עיקר כיון דשותהו לרכך גרונו ועיקר השתיה מפני השמן א״כ בשמן ופת נמי כל שחושש בגרונו השמן עיקר כיון דרוצה לשתות השמן אלא שקשה לשתותו לבדו ולכן אוכל עמו פת, ודמיא למליח ופת לקמן מד, א דאוכל הפת שלא יזיקנו המליח וחשבינן המליח עיקר, וכ״כ במג״א סי׳ רב סק״ח, וע״ע מג״א סי׳ ריב ססק״ג. (אך בא״ר חילק דהתם אוכל הפת כדי שלא יזיק המלח גרונו ולא להנאה וכאן אוכל הפת מחמת שקשה לשתות השמן לבד ואופן הנאתו עם הפת ע״ש, אך דעת תר״י מוכח כמג״א, וביישוב קושייתם י״ל דהרי״ף סובר כרבינו ודעימיה).
ז. ומשום דלא חזי כלל וכדביאר רבינו, ואף דהוא שותה ליהנות בטלה דעתו, וז״ל רבינו לח, ב גבי קרא חייא, דכי אמרינן דבמידי דלא ארחיה מברך שהכל הני מילי במידי דאיכא קצת הנאה באכילתו אבל במידי דליכא הנאה כלל כגון פלפלי יבישתא בהא דכולי עלמא דליכא ברכה כלל ואי אכיל להו בטלה דעתו אצל כל אדם ע״כ. וכפי׳ רבינו הובא גם במאירי בשם הראב״ד וכ״ה ברשב״ץ, וכ״מ לישנא דגמ׳ דקא שתי ליה אזוקי מזיק ליה. אבל רש״י ועוד ראשונים פירשו אזוקי מזיק לגופיה, ויש לפרש גם לפירושם שאין כאן שום הנאה אלא היזק, וכן משמע במאירי ע״ש, וכ״ה במ״ב סי׳ רב סקכ״ז. ומה שהוצרך רש״י לומר דגבי ברכה ואכלת כתיב ואין זו אכילה דומיא דתרומה דאין משלם חומש משום שאינו אכילה, ולכאורה תיפו״ל דליכא ברכת הנהנין בלא הנאה, י״ל דזיין ליה ואיכא הנאה במזונו, אלא שאין לזה שם אכילה. ובאמת שי׳ הר״מ פ״ח ה״ג דמברך שהכל, וע״ש שכתב דאין מברך בפה״ע שלא נהנה בטעם השמן, ונראה כונתו דבטעם השמן לא נהנה אבל זיין ליה ומש״ה לא מברך בפה״ע דלא נהנה מטעם המיוחד של שמן אבל כיון דזיין ליה סובר הר״מ דמברך שהכל, וכשיטה זו מובא בשע״ת רד סקי״ז בשם מח״ב דשותה חלמון ביצה חיה לצחצח הקול אף דאין נהנה בטעמה כיון דזיין ליה מברך שהכל, אכן רבינו הא כתב להדיא דקרא חייא מברך שהכל רק משום דנהנה קצת אבל אינו נהנה בגרונו אע״ג דזיין ליה לא הוי אכילה, וכמ״ש רש״י דבעינן ואכלת בברכה. ודעת הר״מ דלא בעינן אכילה אלא כל שנהנה במזונו אסור ליהנות בלא ברכה, והא דאפלפלי יבישתא אינו מברך כדלקמן לו, ב יעוין בר״מ בפ״ח ה״ז דאינם אוכל אלא תבלין וכ״ה במאירי לו, ב והיינו דהחפצא לא הוי אוכל ולית ביה ברכה (ויעו׳ עוקצין ג, ה ונדה נא, ב דאין מטמאים טו״א מיהו התם גם במתוק לחיך כל דעיקרו לתבלין אין מטמא טו״א משא״כ בברכה שמברך שהכל עיין מג״א רד סקי״א ועיין ב״י ס״ס רב בשם שבה״ל), וכן אוכלין שאינן ראויין לאכילה שכתב הר״מ שם היינו כהנך שכתב הר״מ בפ״ב שביתת עשור עשבים המרים ושרפים הבאושין דלא הוו אוכל בחפצא, משא״כ שמן אוכל הוא, וכן ביצה אוכל היא אלא דבעא תיקון. ועיין בתר״י כח, ב שכתבו דהא דמברך שהכל על חומץ אע״פ שהשותהו ביוה״כ פטור, היינו טעמא כיון דבשותה ממנו הרבה חייב גם ביוה״כ דנהנה בשתיה מרובה, לענין ברכה נמי לא יצא מתורת אוכל, מיהו נראה דאין מברך אלא בתחלה שלא יהנה בלא ברכה אבל לבסוף אין מברך כיון דביוה״כ לא חשיב שתיה, אבל בשתיה מרובה מברך גם לבסוף עכ״ד, ונראה כונתם דאף דביוה״כ לא חשיב שתיה כיון דלא נהנה בגרונו מ״מ מברך שהכל כיון דנהנה במזונו ואסור ליהנות בלא ברכה אמנם אם לא היה נהנה כלל לא הוי חשיב אוכל בחפצא אבל כיון דבשתיה מרובה נהנה ממנו לא נפיק משם אוכל בחפצא ושם אכילה לא בעי׳ בברכה כי אם הנאה, (ומצינו לתר״י כז, ב עד״ז דאכל פחות מכשיעור לא שמיה אכילה ואין לו לברך תחלה אלא דמ״מ מברך שהכל שלא יהנה בלא ברכה), והר״מ בפ״ח ה״ח סתם כמתני׳ דחומץ מברך שהכל ולא כתב דמיירי במזוג במים (כמש״כ הרא״ש סי׳ כג והטור ועו״ר) ולטעמיה דכל דנהנה במזונו מברך שהכל, ואף דלהר״מ פ״ב שביתת עשור גם בשתיה מרובה אינו חייב ביוה״כ, סובר הר״מ דכיון דראוי לשתיה ע״י מזיגה במים לא נפיק משם אוכל, דומיא דשמן דראוי ע״י אנגרון, אלא דביוה״כ פטור דליכא יתובי דעתא, ואף עירב דבר מר באוכל פטור ביוה״כ כל שאין נהנה הנאת חיך כמבואר בר״מ פ״ה יסוה״ת ה״ח, שו״ר כן במאירי לו, ב דחומץ מברך שהכל אף דפטור עליה ביוה״כ דשאני יוה״כ דליכא יתובי דעתא אבל בפלפלי ליכא ברכה כמו שפטור ביוה״כ משום שאינם אוכל. ויעו׳ בתר״י כאן גבי שמן שכתבו דאין מברך שאי״ז דרך הנאה וכל דבר שמזיק אין מברכין עליו ומשמע דנהנה אלא שאינו דרך, ונראה דמודו דאין נהנה בגרונו אלא דזיין ליה, ולטעמייהו יש לברך דכיון דראוי ע״י אנגרון (ומשובח טפי מחומץ מזוג) שם אוכל עליה, אלא שאינו דרך הנאה וגם מזיק לגופו (כפרש״י) וכל דבר שמזיק אין מברכין עליו, והוא סברא דאין להחשיב ההזנה כיון דמזיק לגופו. ועיין רשב״ץ שכתב להוכיח כפי׳ רבינו דמפסיד לשמן ולא לגופו דאי מזיק לגופו הו״ל משקה שאי״ר לשתיה ובמתני׳ בשבועות כב, ב מוכח דעבר על שבועתו ושתה שמן חייב אף דבמשקה שאי״ר לשתיה פטור כדתנן התם, ולכאורה צ״ל בכונתו דבשבועה לא בעינן שם שתיה והנאה רק שיהא עליו שם משקה והיכא דמזיק לגופו לא הוי משקה, וזה כמש״נ בדעת תר״י, ומה שהוכיח משבועות צ״ע דדילמא ע״י אנגרון, ועיין בר״מ שבועות פ״ד ה״ח דמשמע שגרס חלב תחת שמן. (ועיין רעק״א שמפרש בגמ׳ דנהנה קצת בגרונו אלא דדבר המזיק לגופו אין בו תקנת ברכה לשבח ולהודות לשי״ת ע״ש, ולדרכו צ״ל דקשי לקוקיאני לו, א לא הוי בגדר מזיק כשמן). ועיין מאירי שכתב דרש״י מפרש שאין נהנה כלל ואדרבה לענין הזנה מיהא מזיק הוא לגוף והראב״ד מפרש דמפסיד לשמן ואח״כ כתב כהר״מ דמברך שהכל, ונראה כונתו דלפרש״י אין מברך כלל דלא זיין ליה אלא אדרבה מזיק לגופו אבל להראב״ד זיין ליה ומברך שהכל. ודעת בה״ג כהר״מ ומאירי דמברך שהכל, אך בדבריו משמע קצת סברא אחרת דאיכא הנאה אלא שאינו דרך הנאה, והיינו דדמי לקרא חייא וגרע מינה, (ואף דראוי ע״י פת, ועיין בגר״ז סי׳ רה ס״א ושעה״צ שם סק״ז ומ״ב רג סקי״ד). ולמש״נ בדעת רבינו ודעימיה דאין מברכים אהנאת מזון אלא אהנאת גרון, צ״ע ממש״כ רבינו מד, א דשותה מים שלא לצמאו אין מברך דמיא לא זייני ומשמע הא אילו זייני היה מברך ואף דלא נהנה בגרונו, ונראה לפמ״ש עפ״ד רש״י דאף דנהנה אין מברך דבעינן שם אכילה דכתיב ואכלת, ולפ״ז י״ל דשותה מים שלא לצמאו שם שתיה עלה כיון דכך דרך שתייתם ואף דאין נהנה בגרונו (וביוה״כ יתחייב עלה אם לא דחסר ביתובי דעתא) ומש״ה אילו היו זנים היה מברך אהנאת מזונו. ויעו׳ בהשגות הראב״ד פ״י תרומות ה״ז שכתב דאף דכוסס חטה מברך בפה״א י״ל דאין משלם חומש דמזיק, וע״ע בר״מ ברכות פ״ג ה״ב שכתב דאכל דגן שלוק מברך בפה״א ומשמע אף שעורים כמ״ש בלח״מ ואע״ג דבברייתא לז, א תניא כוסס את החטה סובר הר״מ דה״ה שעורה ואילו לענין תרומה מפורש ביומא פא, א ובר״מ פ״י ה״ח דפטור מחומש (ומשמע אף שלוקין וכדמפרש הר״מ בכוסס דהכא), והב״י והרמ״א סי׳ רח כתבו דכוסס שעורים חיים מברך שהכל (ונראה דלא פליגי על הר״מ אלא דאינהו מיירו בחיין והר״מ בשלוקין) ואף דבתרומה פטור, וקשה אכל הנך מהא דמדמינן הכא ברכה לתרומה, אכן יעו׳ בר״מ הל׳ תרומות שם, שבהל׳ ח כתב דכוסס שעורים פטור מחומש דכתיב יאכל ולא שיזיק עצמו ובהי״א כתב דשותה שמן פטור מחומש, ויראה מדבריו דכוסס שעורים נהנה באכילתו אלא דנתמעט מקרא כי יאכל ולא שיזיק עצמו דקשי לקוקיאני אבל שותה שמן אין מזיק עצמו (וכפי׳ רבינו בסוגיין) אלא שאין בו חומש כיון שאין שותין אותו כך ואין נהנה בשתייתו, וע״ש בר״מ בה״ב דהשותה דבר שדרכו לשתות והסך בדבר שדרכו לסוך חייב חומש וזהו שכתב בהי״א דשותה שמן וסך ביין פטור מחומש, ולפ״ז א״ש דבכוסס חטים ושעורים אין ללמוד ברכה מתרומה דבאמת נהנה אלא דמזיק לגופו ונתמעט מדכתיב כי יאכל ולא שיזיק עצמו, משא״כ בשותה שמן דאין משלם חומש משום שאין הנאה בשתייתו, והראב״ד לטעמיה דמפרש בסוגיין דמזיק ומפסיד לשמן שאין נהנה בשתייתו אבל אין מזיק לגופו, אמנם ברש״י ביומא משמע דכוסס שעורים אינו אכילה מסברא והא דממעטינן פרט למזיק היינו דאין מחוייב אלא אאכילה ולא אמעשה היזק (יעו׳ ב״מ צט, ב ומעילה יט, א וכ״מ בתוס׳ ב״ק ו, ב) ולפ״ז אין לו לברך כלל בכוסס שעורים, וכ״כ בביאור הגר״א ואבן העוזר בסי׳ רח ע״ש. ועמ״ש בהע׳ 22, 26. וע״ש ביומא דאוכל אכילה גסה פטור מחומש ומשמע ג״כ ברש״י דאין נהנה כלל, וכן מפורש בריא״ז שם, ויליף מינה בריא״ז ברכות פ״ז סה״ב לענין ברכה דאם אין נהנה כלל אין מברך והובא בשה״ג ומשם במג״א ומ״ב ס״ס קצז, אך הר״מ כתב משום כי יאכל ולא שיזיק עצמו, ולדרכנו צ״ל דמיירי באכילה גסה שנהנה קצת (וכמש״כ תוס׳ בכ״מ דאיכא תרי מיני אכילה גסה) אלא שמזיק עצמו ונתמעט מקרא בתרומה אבל ברכה מברך שפיר כמ״ש בריא״ז ומג״א ומ״ב שם, אמנם יל״ע דביומא שם פטרינן ליה לאוכל אכילה גסה אף ביוה״כ וכתב הר״מ בפ״ב שביתת עשור דמיירי באכל ושבע עד שקץ במזונו ופטור כמי שאכל אוכלין שאין ראויין לאכילה דאף שזה ראוי לרעב אינו ראוי למי ששבע כזה, והרי משמע דאין נהנה כלל דקץ במזונו וחשיב כאוכל דבר שאין ראוי כלל לאכילה, וצ״ל דמפרש הר״מ דבתרומה נתמעט אף אכילה גסה שיש בה הנאה קצת דמזיק לעצמו אבל ביוה״כ לא נתמעט אלא קץ במזונו, ולכן בתרומה כתב אכילה גסה בסתם וביוה״כ כתב דקץ במזונו, אך הוא דחוק קצת בשמעתתא דיומא שם. והנה מאכ״א שאכלם שלא כדה״נ פטור, ובפשוטו אף אם נהנה קצת כל שאין דרך בנ״א כלל ליהנות כן ליכא איסורא מה״ת, דכיון דכתיב אכילה בעינן אכילה כדרכה, ועיין בשאג״א סי׳ עו דביוה״כ חייב גם בשלכדה״נ כיון דלא כתיב אכילה, ונראה דמודה היכא דאין נהנה כלל דפטור אלא דאין דין אכילה כדרך בנ״א ביוה״כ, וזה מפורש בגמ׳ לו, ב גבי פלפלי דכל דחייב בברכה חייב עלה ביוה״כ, וכמו דבברכה אף כשאין דרך בנ״א כלל ליהנות כן כל שנהנה קצת מברך וכההיא דקרא חייא כמובא בתחלת הע׳ זו הכ״נ ביוה״כ, ובכת״ס או״ח סי׳ קיא סתר דברי השאג״א מן המפורש בר״מ פ״ה יסוה״ת ה״ח דגם ביוה״כ בעינן כדה״נ, אמנם בר״מ שם מבואר דשלכדה״נ ליכא הנאה כלל ולפ״ז גם ביוה״כ הדין כן ומשום דבעינן יתובי דעתא, אבל אי נימא דבמאכ״א נאמר דין אכילה כדרך בנ״א ואף דנהנה קצת פטור, בזה צדק השאג״א דביוה״כ לא נאמר הך דינא, והנה מהא דילפינן בסוגיין ברכה מתרומה מוכח דגם בתרומה אין דין הנאה כדרך בנ״א רק שיהא בר אכילה והנאה, דאל״ה שאני תרומה דבעינן אכילה כדרכה, וכ״כ בצל״ח לח, א ומנ״ח מצוה רפא, אלא שהביא במנ״ח מתוס׳ פסחים כו, א לא כן ואף הגרע״א בסוגיין הביא להתוס׳ בפסחים ונתקשה לפ״ז היכי מדמינן ברכה לתרומה (ומש״כ דאין טעם ברכה ותרומה שוין אלא הטעם בברכה דדבר מזיק לא תיקנו בו ברכה צ״ע דמ״מ היכי מייתי מתרומה המציאות שמזיק הא י״ל דאינו מזיק אלא שאינו כדרך), וצ״ל דתוס׳ בפסחים ס״ל כהר״מ הנ״ל דבשלא כדה״נ ליכא הנאה כלל, ולדעת בה״ג שנתבאר דמברך שהכל משום שאינו כדרך אדרבה משמע להיפך דבעינן אכילה כדרכה בתרומה, אבל לשא״ר אינו כן, ומש״כ הר״מ בפ״י תרומות ה״ב דאכל דבר שדרכו לאכול ושתה דבר שדרכו לשתות וסך בדבר שדרכו לסוך חייב חומש אבל שותה שמן וסך ביין פטור מחומש (שם בהי״א) צ״ל דאין כונתו להצריך אכילה כדרכה דלא כתב שיאכל כדרך אכילה אלא דבר שדרך לאכלו ולשתותו ולסוך בו והיינו למעט דבר שאין דרכו באכילה ושתיה וסיכה משום שאין הנאה באכילתו ושתייתו וסיכתו אבל נהנה קצת חייב חומש, (ועוד דלהר״מ בלא״ה לא נאמר דין שלכדה״נ בעלמא אלא באינו נהנה כלל וכאמור), ואי נימא דבכל מאכ״א צריך הנאה כדרכה ופטור אף אם נהנה קצת, הא דבתרומה לא נאמר הך הילכתא אע״ג דכתיב בה אכילה, י״ל כיון דיסוד החיוב דאוכל תרומה אינו משום מעשה האכילה בזרות אלא משום הפסד הכהן וקיום דין התרומה אין כאן ענין להצריך כדרך, (וע״ש בר״מ דשתיית תרומה בכזית ואף דבעלמא שתייה ברביעית ביאר בדרך אמונה בביה״ל דכאן עיקרו משום הפסד החפצא וחשיבות החפצא בכזית ואכ״מ). ויעו״ש בר״מ פ״ח ה״ב גבי שמן שכתב האי טעמא דאין נהנה בטעם השמן גם בשותה שמן עם אניגרון ואינו חושש בגרונו דמברך אשמן שהכל שלא נהנה מטעמו, ונתבאר יותר במאירי דאם מרבה באניגרון האניגרון עיקר ומברך בפה״א אבל אם מרבה בשמן השמן עיקר ודינו חלוק דאם לא שתה לרפואה מברך שהכל כמו בשותהו לבדו אבל שתה לרפואה מברך בפה״ע כיון שהשמן עיקר ויש בו הנאת טעם מעט, ונראה דמפרשי סוגיין הכי אי דשתי ליה בעיניה אינו נהנה כלל בטעם השמן ומברך שהכל ואי דשתי ליה ע״י אניגרון שמרבה באניגרון והשמן ניתן בו להטעימו דנהנה מטעם השמן הרי האניגרון עיקר ואם במרבה בשמן עד שהשמן עיקר אין נהנה גרונו אף שמעורב בו אניגרון ומסיק בחושש בגרונו שנותן שמן הרבה לתוך אניגרון דהשמן עיקר וגם נהנה קצת בטעמו כיון שחושש בגרונו ואין קושי לשתותו המפקיע ההנאה כיון שמעורב בו קצת אניגרון. ומש״כ הר״מ בסתמא דמברך אשמן שהכל ולא פירש דמיירי דהשמן הרוב ולא האניגרון נראה דכיון דכתב דלא נהנה בטעם השמן ממילא ש״מ דמיירי ברוב שמן, או שסובר הר״מ דל״צ שמן מרובה אלא כל שרוצה בשמן ומערבו באנגרון שלא יזיקנו הו״ל שמן עיקר ומ״מ לא נהנה בטעם השמן עצמו דמה שנהנה מזה שמטעים לאנגרון מצד זה הא יש להחשיב אנגרון עיקר ודוק. ועיין בטור סי׳ רב משה״ק ע״ד הר״מ ומש״כ עלה בב״י ולפמ״ש מובן קושייתו אך נתיישבה בדברינו. (ועיקר מה שמבואר בר״מ ומאירי דחושש בגרונו נהנה טפי מטעם השמן, מוכח גם בשי׳ הרשב״ץ שכתב דחושש בגרונו מברך בפה״ע אשמן לבדו). ועיין להלן הע׳ 65.
השותה שמן של תרומה משלם את הקרן – תימא דמשמע הכא דהמזיק את הקדש או את התרומה משלם את הקרן וכן מציעא פרק השואל [דף צ״ט ע״ב] גבי האי מאן דגזל חביצא דתמרי מחבריה וכו׳ מה שאין כן במזיק דלא משלם חומשא דאמר מר איש כי יאכל קדש פרט למזיק שאינו משלם חומש אבל קרן מחייב, וקשה מהא דאמרינן במעילה פרק הנהנה (מעילה י״ח:) אף הקדש כל מידי דבר אכילה כי מזיק ליה פטור שנאמר ואיש כי יאכל קדש פרט למזיק אלמא משמע דמזיק פטור לגמרי וכן בפ״ק דב״ק [דף ט׳ ע״א] ובפרק הנזיקין (גיטין מ״ט ע״א) גבי לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית וק״ו להקדש, וי״ל דמן התורה פטור לגמרי ומדרבנן חייבוהו:
היכי דמי אי דקא שתי ליה – פירוש בעיניה אזוקי קא מזיק ליה, פירוש האי מפסיד השמן הוא וחשוב כמזיק ולא חשיבא הנאה כלל כדתנן לגבי תרומה דמשלם את הקרן ולא חומש, פירוש דאין חומש אלא בנהנה דהתורה אמרה איש כי יאכל קודש פרט למזיק ומן הדין מזיק להקדש פטור אלא דרבנן חייבוהו בקרן כשיש לו בעלים כגון דאתא ליד כהן אבל ודאי אי לא אתא לידא דכהן בלאו הכי נמי פטור דממון שאין לו תובעים הוא. ומשני כגון דשתי ליה על ידי אניגרון. פירוש שמערב השמן עם סילקא וכי האי גונא אורחא דאינשי הוא וכדרך הנאתו הוא.
היכי דמי אי דקא שתי ליה – פירוש בעיניה:
אזוקי קא מזיק ליה – פירוש האי מפסיד השמן הוא וחשוב כמזיק ולא חשיבא הנאה כלל:
כדתנן לגבי תרומה דמשלם את הקרן ולא חומש – פירוש דאין חומש אלא בנהנה דהתורה אמרה איש כי יאכל קודש פרט למזיק ומן הדין מזיק להקדש פטור אלא דרבנן חייבוהו בקרן כשיש לו בעלים כגון דאתא ליד כהן אבל ודאי אי לא אתא לידא דכהן בלאו הכי נמי פטור דממון שאין לו תובעים הוא:
שם שתי ליה אזוקי כו׳ כצ״ל:
גמ׳. וז״ל גופא אמר ר׳ יהודה אמר שמואל וכו׳ שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ היכי דמי אילימא דקא שתי ליה אזוקי מזיק ליה דתניא השותה שמן של תרומה משלם את הקרן ולא משלם את החומש אלא דקא אכיל ליה ע״י פת אי הכי הויא לה פת עיקר והוא טפל וכו׳ אלא דקא שתי ליה ע״י אניגרון וכו׳ א״כ הוי ליה אניגרון עיקר וכו׳ הכא במאי עסקינן בחושש בגרונו וכו׳ פשיטא מהו דתימא כיון דלרפואה קא מכוין לא ליברך עליה כלל קמ״ל עכ״ל. הראשונים נחלקו בביאור הגמ׳ ״אילימא דקא שתי ליה אזוקי מזיק וכו׳⁠ ⁠״, דרש״י פירש (ד״ה אזוקי מזיק) ״לגופיה ואין זו אכילה שטעונה ברכה דגבי אכילה ואכלת כתיב״. לרש״י קושיית הגמ׳ היא דאי שותה שמן לבדו אינו מעשה אכילה אלא מזיק ולא יברך כלל. וכ״כ הרי״ף (כה. בדפיו) ״ואי שתי ליה משתיא אזוקי מזיק ליה ולא מברך עליה״. אמנם ז״ל הרמב״ם (פ״ח מהל׳ ברכות ה״ב) אבל אם שתה השמן לבדו או שלא היה חושש בגרונו מברך עליו שהכל שהרי לא נהנה בטעם השמן עכ״ל, ומבואר דהרמב״ם סובר דבשותה שמן לבדו מברך שהכל, וצ״ב ביסוד מחלקותם. ועוד צ״ע בדברי הרמב״ם דמהי כוונתו במש״כ ״שהרי לא נהנה בטעם השמן״, דממה נפשך אי לא נהנה לא יברך כלל, ואם נהנה אמאי אינו מברך בורא פרי העץ שהיא עיקר הברכה על שמן זית. ועיין בכסף משנה שהרמב״ם סובר דמכיון דאזוקי מזיק אינו מברך בורא פרי העץ אבל מכיון שנהנה מברך שהכל, וצ״ב מהו גדר ההלכה לשיטת הרמב״ם.
והנה בסוגיין מדמינן דין ברכה לחיוב חומש באכילת תרומה, ובשותה שמן לבדו פטור מחומש דלא שמה אכילה והוא הדין דפטור מברכה. ונראה דיסוד הדין דזר שאכל תרומה חייב חומש תלוי באכילה כזו שאפשר לקיים בה מצות אכילת תרומה אילו הכהן היה האוכל, וכשאכלה זר חייב חומש. דהנה פסק הרמב״ם (פי״א מהל׳ תרומות ה״א) וז״ל התרומה ניתנת לאכילה ושתייה ולסיכה שהסיכה כשתייה וכו׳ והשתייה בכלל אכילה לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתות ולסוך דבר שדרכו לסוך ולא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן הטהור ומדליק את הטמא וזה הוא הנקרא שמן שריפה בכל מקום עכ״ל. ומבואר בדברי הרמב״ם שחל דין ״ניתן״ בחפצא של תרומה דניתנת לאכילה ולשתייה וסיכה כדרכה וכשכהן מקיים את הניתן שבחפצא הריהו מקיים את מצות אכילת התרומה. והדין דזר שאכל תרומה חייב לשלם חומש חל באופן שאילו היה אוכלה כהן היה מקיים באכילתו הניתן שבחפצא דהיינו באכילה ושתייה וסיכה כדרכה.
והנה יש ב׳ דיני אכילה שלא כדרך אכילתו: א) דין שלא כדרך אכילתו בכל איסורים שבתורה דאינו לוקה אלא אם אכל כדרך אכילתן ואם ליכא הנאת אכילה כלל פטור, וכגון שאכל חלב חי דלא לקי (וכדמבואר בפסחים כד: וברמב״ם פי״ד מהל׳ מאכ״א הל׳ י׳ - י״א), ב) דין דרך אכילת הך חפצא גופא שחל באכילת תרומה מעשר שני ושביעית דהיינו דאם אכל את החפצא שלא כדרך אכילתו המיוחדת אע״פ דהוי מעשה אכילה בכל התורה כולה לא קיים את הניתן של החפצא להאכל כדינו, וכדמבואר ברמב״ם (פי״א מהל׳ תרומות ה״א) וז״ל התרומה ניתנת לאכילה ולשתייה ולסיכה וכו׳ לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתות ולסוך עכ״ל, דמבואר מדבריו דלקיים הניתן בעי דרך אכילת הך חפצא גופא. וכן פסק במעשר שני (פ״ג מהל׳ מעשר שני הל׳ י״א) וז״ל במעשר אוכל דבר שדרכו להאכל ושותה דבר שדרכו לשתות וסך דבר שדרכו לסוך ולא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן ולא יסחוט את הפירות להוציא מהן משקין חוץ מזיתים וענבים בלבד ואין מפטמין את השמן אבל מפטמין היין עכ״ל. וכן בשביעית פסק הרמב״ם (פ״ה מהל׳ שמיטה ויובל הל׳ א׳ - ג׳) וז״ל פירות שביעית ניתנו לאכילה ולשתייה ולסיכה וכו׳ לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתות כדין תרומה ומעשר שני ולא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומעשר. דבר שדרכו לאוכל חי לא יאכל אותו מבושל ודבר שדרכו להאכל מבושל אין אוכלין אותו חי עכ״ל. ובהל׳ תרומות (פ״י) קבע הרמב״ם דהאיסור זר בתרומה וחיוב חומש חלין עליו רק אם הזר מקיים הניתן שבחפצא דתרומה במקום הכהן שכתב (שם הל׳ א - ב) וז״ל זר שאכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש וכו׳ אחד האוכל דבר שדרכו לאכול ואחד השותה דבר שדרכו לשתות ואחד הסך דבר שדרכו לסוך וכו׳ עכ״ל. ובהי״א (שם) הוסיף וז״ל והשותה שמן והסך את היין כל אלו משלמין את הקרן ולא את החומש עכ״ל. ומבואר דחיוב חומש חל על זר רק אם הוא בעצמו עושה את הניתן דבחפצא במקום הכהן, כי עיקר האיסור דזר בתרומה הוא ביטול מצות הניתן דבחפצא דתרומה.
ויש לדון מהו גדר דין אכילה בברכות הנהנין. ופשיטא דאי אכל באופן דשלא כדרך אכילתן דכל איסורים שבתורה דלא הוי מעשה אכילה כלל, ואינו מברך עליו כלל. אלא דיש לעיין מה הדין באופן דהוי מעשה אכילה אלא דאינו דרך אכילת הך חפצא גופא. והנה בסוגיין מדמינן דין השותה שמן של תרומה לענין חומש לדין ברכת הנהנין. ונראה דלרמב״ם השותה שמן הוי מעשה אכילה בכל התורה כולה אלא דאינה דרך אכילת הך חפצא דשמן גופא, דאין דרך בני אדם לשתות שמן לבדו, ומשום הכי פטור מחומש (כדפסק הרמב״ם פ״י מהל׳ תרומות הל׳ י״א) משום דבתרומה בעינן דרך אכילת הך חפצא גופא. ולפי״ז נראה דהרמב״ם סובר דבברכות נמי דין ברכה המסוימת כברכות בורא פרי העץ ובורא פרי האדמה תלוי באכילת הך חפצא בדרך אכילתה המיוחדת לה, דברכה מסוימת חלה על הנאת אכילת הך חפצא, ורק כשאכלו אכילה בדרך אכילתו אית ליה הנאת החפצא. וע״כ בשותה שמן לבדו, שאין זה דרך אכילת השמן עצמו וליכא דרך אכילת החפצא, אינו מברך את הברכה המסוימת דבורא פרי העץ.
ובביאור שיטת הרמב״ם דהשותה שמן מברך שהכל, י״ל דהרמב״ם סובר דברכת שהכל אינה חלה על הנאת החפצא אלא על הנאת הגברא ממעשה אכילה, וע״כ אף אם נהנה שלא כדרך אכילת הך חפצא מברך שהכל. ולפי״ז נראה לבאר את כוונת הרמב״ם במש״כ (פ״ח מהל׳ ברכות ה״ב) וז״ל אבל אם שתה שמן לבדו וכו׳ מברך שהכל שהרי לא נהנה בטעם השמן עכ״ל, דר״ל שלא נהנה מהחפצא של השמן כדרכו, דשמן לבדו אינו עומד לשתייה אלא לסיכה, וע״כ אינו מברך את ברכת בורא פרי העץ שחלה על החפצא אלא מברך ברכת שהכל, מכיון דעכ״פ נהנה ממעשה האכילה בתורת גברא.
ויש להוכיח יסוד זה דברכת שהכל חלה על הנאת הגברא ממעשה האכילה ואילו ברכה מסוימת חלה על הנאתו מהחפצא כדרך אכילתו מהגמ׳ לקמן (דף לח:) ״כל שתחילתו שהכל נהיה בדברו שלקו בורא פרי האדמה משכחת לה בכרבא וסלקא וקרא״, ופירש רש״י (שם ד״ה וכל) ״ירק שאין דרכו ליאכל חי שמתחלתו אם אכלו חי שהכל הוא מברך, שלקו והביאו לדרך אכילתו הוא עיקר פריו ומברך בורא פרי האדמה״. ומבואר דירקות שדרכן לאכלן כשהן מבושלין אם אכלן חי מברך עליהם שהכל נהיה בדברו, וכשהן מבושלין מברך עליהן בורא פרי האדמה. ומוכח שהברכה המסוימת דבורא פרי האדמה חלה כשאוכל את החפצא כדרך אכילתו - כשהן מבושלין, ואי אכלן שלא כדרך אכילתן - כשהן חיין מברך שהכל. ופשוט שהאוכל כרבא וסלקא כשהן חיין עושה מעשה אכילה דכל התורה כולה אלא דאינה דרך אכילת הני פירות עצמם, ומשו״ה מברך שהכל. והביאור בזה הוי משום דברכת שהכל חלה על הנאת הגברא ממעשה האכילה. ואילו הברכה המסוימת דבפה״ע ובפה״א חלה על הנאתו מאכילת החפצא גופא.
ועוד יש להוכיח את יסוד הנ״ל מפסק הרי״ף (כה. בדפיו) דמברכים שהכל על קימחא דחיטי משום ״דלא רגילי אינשי לספויי קימחא״. ומוכח דהיכא דהוי מעשה אכילה אלא דאינה כדרך אכילת הך פרי מברך שהכל, והביאור בזה כנ״ל דברכה מסוימת חלה על אכילת החפצא ותלוי באכילה כדרכה, משא״כ ברכת שהכל חלה על הנאת הגברא ממעשה האכילה ולפיכך מברך שהכל אף היכא שאכל שלא כדרך אכילת החפצא. ולפי״ז מבוארת נמי שיטת שמואל (דף לו.) שמברכים על קורא שהכל נהיה בדברו דלא נטעי אינשי דקלא אדעתא דקורא, ור״ל דמכיון דלא נטעי אינישי אדעתא דקורא אין הקורא עומדת לאכילה בחפצא, והוי אכילה שלא כדרכה, וע״כ אין מברכים עליה בורא פרי האדמה אלא שהכל דמ״מ הגברא נהנה מאכילתו.
ועיין בגמ׳ לקמן (לח.) ״שתיתא רב אמר שהכל נהיה בדברו ושמואל אמר בורא מיני מזונות. אמר רב חסדא ולא פליגי הא בעבה הא ברכה, עבה לאכילה עבדי לה רכה לרפואה עבדי לה״. ומבואר דבשתיתא רכה דלרפואה עבדי לה מברך שהכל. והקשה הרשב״א (דף לח. ד״ה שתיתא) וז״ל וא״ת דכיון דלא מיכוון אלא לרפואה בעלמא לא מברכין עליה אלא שהכל, והא שמן ע״י אניגרון היכא דמיכוון לרפואה מברכין עליה בורא פרי העץ, ואפשר לומר דשאני הכא דכיון שאין דרכו ליהנות ממנו בהכין אלא לרפואה בעלמא ואין עיקר הנאתו בהכי לא מברכין עליה אלא שהכל דלאו במילתיה קאי, אבל שמן ע״י אניגרון דרך הנאתו היא בדרך שתייה וכו׳ כשמתכוון לרפואה ה״ל שמן עיקר ודרך הנאתו לפיכך מברכין עליו בורא פרי העץ ואע״פ שהוא מתכוון לרפואה כדאמרן דמ״מ דרך עיקר הנאתו הוא עכ״ל. הרשב״א חילק דשתיתא רכה עשויה רק לרפואה ולכן מברכין עליה שהכל, משא״כ שמן ע״י אניגרון דהוי מאכל אלא דבכהאי גוונא מתכוון האוכל לרפואה, וע״כ מברך עליו בורא פרי העץ. ולפי מה שביארנו נראה דדבר העשוי בעיקרו לרפואה אין מברכין עליו ברכה מסוימת משום דאין החפצא עומד להנאת אכילה כחפצא ואינו נאכל להנאת אכילתו אלא לתכלית הרפואה, אמנם מכיון דמ״מ אית ליה לגברא הנאה ממעשה האכילה מברך עליו שהכל. משא״כ בשמן דאניגרון דכשאוכלו לרפואה הריהו אוכלו כדרך אכילת החפצא, ומשו״ה מברך בפה״ע.
ולפי״ז צ״ע בסברת שאר הראשונים (רש״י והרי״ף) דסברי דבשותה שמן לבדו אינו מברך כלל, דאמאי אינו מברך שהכל כדין האוכל כרבא וסלקא חי, וקימחא דחיטי ושתיתא רכה. וצ״ל דס״ל דבשמן אזוקי מזיק לגופיה וליכא שום הנאה, ולא הוי מעשה אכילה כלל בכל התורה כולה, וע״כ סברי דאינו מברך כלל. משא״כ היכא דהוי אכילה שלא כדרכה דהחפצא ומ״מ אית ליה לגברא הנאה מהאכילה מודים דמברך שהכל.
אמנם יש להקשות על מה שיסדנו דברכה מסוימת תלויה באכילת החפצא כדרכה ממה שפסק הרי״ף (דף כז. בדפי הרי״ף) ד״שלקות במילתייהו קיימי ואפילו תומי וכרתי״, ומבואר דאע״פ שדרכן לאכלן חיין אם בישלן מברך בורא פרי האדמה. וצ״ע דפסק הרי״ף שאף על פי שאכלן שלא כדרך אכילתן מברך עליהן ברכה מסוימת דבורא פרי האדמה. וי״ל דמכיון שחל על החפצא דתומי וכרתי חלות דין ברכה מסוימת כשהן חיין, כל זמן שעדיין החפצא קיים לא פקעה הברכה המסוימת מיניה, וע״כ מברך עליהן בורא פרי האדמה אף כששלקן. דבשלקות ליכא פנים חדשות דעדיין הויין אותו חפצא דפרי כשהיה חי ולכן מברך על שלקות הברכה המסוימת דבפה״א. משא״כ בקימחא דחיטי אע״פ דחלה ברכה מסוימת על החטה כשהיה בעין, מכיון שנשתנה ונעשה קמח וחלו פנים חדשות דהוי חפצא אחר דקמח פקעה מיניה ברכתו המסוימת, ומכיון שאין רגילות לאכול קמח מברך עליו שהכל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה מקודם הובאה ההלכה שעל שמן זית מברכים ״בורא פרי העץ״ ומעתה באים לדון בהלכה זו גופא [לעצמה]. אמר רב יהודה שכך אמר שמואל, וכן אמר ר׳ יצחק שכך אמר ר׳ יוחנן: שמן זית מברכין עליו ״בורא פרי העץ״ כמו על הזית עצמו ולא יותר. והשאלה היא היכי דמי [איך בדיוק היה הדבר], אילימא דקא שתי ליה משתה [אם נאמר ששתה אותו] כמו שהוא — אוזוקי מזיק ליה [הריהו מזיק לו, לשותה]. דתניא כן שנינו בברייתא]: השותה שמן של תרומה (שלא ידע שהיא תרומה) — משלם את הקרן, אותו סכום שהזיק, ואינו משלם את החומש (חמישית ערך הנזק, הנוספת כרגיל כקנס כאשר מחזירים מעילה בדברים מקודשים), שבמקרה זה נחשב האיש כמזיק בלבד, ולא כנהנה מן הקודש. מה שאין כן הסך את גופו בשמן של תרומהמשלם קרן וחומש, משום שנהנה. ומכאן למדנו ששתיית שמן אין בה הנאה ואף גורמת נזק לשותה.
Previously, the Gemara cited the halakha that one recites the blessing: Who creates fruit of the tree, over olive oil. The Gemara discusses the matter itself. Rav Yehuda said that Shmuel said, and so too Rabbi Yitzḥak said that Rabbi Yoḥanan said: One recites the blessing: Who creates fruit of the tree, over olive oil just as he does over the fruit itself. What are the circumstances? If you say that he drank it plain, it causes damage to the drinker. As it was taught in a baraita: One who drinks oil of teruma, while unaware that it was teruma, pays the principal and does not pay the additional fifth which is the typical penalty for unintentional misuse of consecrated property, as in that case the individual is considered to have only damaged consecrated property without deriving benefit from it. One who anoints his body with the oil of teruma pays the principal and pays the fifth, as he derived benefit from it. Apparently, one who drinks oil derives no benefit and it even causes him damage.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירא״התוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(23) אֶלָּא דְּקָא אָכֵיל לֵיהּ עַל יְדֵי פַּת. אִי הָכִי, הָוְיָא לֵיהּ פַּת עִיקָּר וְהוּא טָפֵל. וּתְנַן, זֶה הַכְּלָל: טכׇּל שֶׁהוּא עִיקָּר וְעִמּוֹ טְפֵלָה – מְבָרֵךְ עַל הָעִיקָּר וּפוֹטֵר אֶת הַטְּפֵלָה! אֶלָּא דְּקָא שָׁתֵי לֵיהּ ע״יעַל יְדֵי ״אֲנִיגְרוֹן״, דְּאָמַר רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל: ״אֲנִיגְרוֹן״ – מַיָּא דְּסָלְקָא, ״אַנְסִיגְרוֹן״ – מַיָּא

Rather, it is referring to a case where he eats the oil by dipping bread into it. If so, the bread is primary and the oil secondary, and we learned in a mishna: This is the principle: Any food that is primary, and is eaten with food that is secondary, one recites a blessing over the primary food, and that blessing exempts the secondary from the requirement to recite a blessing before eating it. A blessing need only be recited over the bread, not over the oil. Rather, it is referring to a case where he is drinking it by means of an anigeron, as Rabba bar Shmuel said: Anigeron is water in which a beet was boiled, ansigeron is the water
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ע״י הפת – משום לפתן.
ע״י אניגרון – מין מאכל הוא ונותנים לתוכו שמן ושנוי במשנה בכמה מקומות.
דאמר רבה בר שמואל – לא אתא הכא אלא לפרושי לן מאי ניהו.
מיא דסלקא – מים ששלקו בהן תרדין.
ומשני כגון דשתי ליה על ידי אניגרון – פירוש שמערב השמן עם סילקא וכי האי גונא אורחא דאינשי הוא וכדרך הנאתו הוא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא צריך להסביר דקא אכיל ליה [שאוכל אותו] את השמן, על ידי שהוא טובל בו פת לחם. ואולם אי הכי, הויא ליה [אם כן, תהיה לה] פת עיקר והוא, השמן, טפל. ותנן [ושנינו במשנה], זה הכלל: כל שהוא עיקר ועמו טפלה בדברי אכילה — מברך על העיקר כראוי לו ופוטר את הטפלה בלי ברכה מיוחדת. ובמקרה זה יש איפוא לברך רק על הלחם ולא על השמן! אלא צריך לומר דקא שתי ליה [שהוא שותה אותו] על ידי אניגרון וכפי שאמר רבה בר שמואל: ״אניגרון״ פירושו — מיא דסלקא [מי סלק], ואילו ״אנסיגרון״ הוא מיא [מים]
Rather, it is referring to a case where he eats the oil by dipping bread into it. If so, the bread is primary and the oil secondary, and we learned in a mishna: This is the principle: Any food that is primary, and is eaten with food that is secondary, one recites a blessing over the primary food, and that blessing exempts the secondary from the requirement to recite a blessing before eating it. A blessing need only be recited over the bread, not over the oil. Rather, it is referring to a case where he is drinking it by means of an anigeron, as Rabba bar Shmuel said: Anigeron is water in which a beet was boiled, ansigeron is the water
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ברכות לה: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה ברכות לה:, רי"ף ברכות לה: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס ברכות לה:, רש"י ברכות לה:, תוספות ברכות לה:, רא"ה ברכות לה: – מהדורת תלמיד חכם החפץ בעילום שמו, ברשותו האדיבה. להארות והערות ניתן לכתוב לדוא"ל D0504128915@gmail.com (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי ברכות לה: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), תוספות רא"ש ברכות לה: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), ריטב"א ברכות לה:, מיוחס לשיטה מקובצת ברכות לה:, מהרש"ל חכמת שלמה ברכות לה:, מהרש"א חידושי הלכות ברכות לה:, מהרש"א חידושי אגדות ברכות לה:, פני יהושע ברכות לה:, גליון הש"ס לרע"א ברכות לה:, רשימות שיעורים לגרי"ד ברכות לה: – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (CC-BY-NC 4.0), בירור הלכה ברכות לה:, פירוש הרב שטיינזלץ ברכות לה:, אסופת מאמרים ברכות לה:

Berakhot 35b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Berakhot 35b, Rif by Bavli Berakhot 35b, Collected from HeArukh Berakhot 35b, Rashi Berakhot 35b, Tosafot Berakhot 35b, Raah Berakhot 35b, Meiri Berakhot 35b, Tosefot Rosh Berakhot 35b, Ritva Berakhot 35b, Attributed to Shitah Mekubetzet Berakhot 35b, Maharshal Chokhmat Shelomo Berakhot 35b, Maharsha Chidushei Halakhot Berakhot 35b, Maharsha Chidushei Aggadot Berakhot 35b, Penei Yehoshua Berakhot 35b, Gilyon HaShas Berakhot 35b, Reshimot Shiurim Berakhot 35b, Beirur Halakhah Berakhot 35b, Steinsaltz Commentary Berakhot 35b, Collected Articles Berakhot 35b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144