ציון ב.
עיין בירור הלכה לבבא מציעא פח, א ציון א-ד.
ציון ג.
עיין בירור הלכה לעירובין ל, א ציון ג-ד.
ציון ד.
עיין בירור הלכה לפסחים קז, ב ציון ג.
ציון ה.ו (לה, ב), ציון א.ב (לו, א).
גמרא. גופא, אמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רב יצחק אמר רבי יוחנן: שמן זית - מברכין עליו בורא פרי העץ. היכי דמי?! אילימא דקא שתי ליה - אזוקי מזיק ליה! ...אלא דקא אכיל ליה על ידי פת. אי הכי, הויא ליה פת עיקר והוא טפל, ותנן: זה הכלל, כל שהוא עיקר ועמו טפלה - מברך על העיקר ופוטר את הטפלה! אלא דקא שתי ליה על ידי אניגרון, דאמר רבה בר שמואל: אניגרון - מיא דסלקא, אנסיגרון - מיא דכולהו שלקי. אם כן, הוה ליה אניגרון עיקר ושמן טפל, ותנן: זה הכלל, כל שהוא עיקר ועמו טפלה - מברך על העיקר ופוטר את הטפלה! הכא במאי עסקינן? בחושש בגרונו, דתניא: החושש בגרונו - לא יערענו בשמן תחלה בשבת, אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע.
...ועל השמן בתחלה הוא מברך בורא פרי העץ. במה דברים אמורים? שהיה חושש בגרונו ושתה מן השמן עם מי השלקות וכיוצא בהן, שהרי נהנה בשתייתו. אבל אם שתה השמן לבדו, או שלא היה חושש בגרונו - מברך עליו שהכל, שהרי לא נהנה בטעם השמן.
(רמב״ם ברכות ח, ב)
שמן זית אם שתאו כמות שהוא - אינו מברך עליו כלל, משום דאזוקי מזיק ליה, ואם אכלו עם פת - אינו מברך עליו, דפת עיקר, ומברך על העיקר ופוטר את הטפילה, ואם שתאו מעורב עם מי סלקא הנקרא אינגרון, שאז אינו מזיק, אדרבא הוא מועיל לגרון, אם הוא חושש בגרונו - הוה ליה שמן עיקר ומברך עליו בורא פרי העץ, ואם אינו מתכוין לרפואה אלא לאכילה - הוה ליה אניגרון עיקר ואינו מברך אלא על האניגרון. שהכל.
(שו״ע אורח חיים רב, ד)
הגמרא מבטלת את האפשרות לפרש את דברי שמואל ורבי יוחנן שמברך בורא פרי העץ כששותה את השמן לבדו, ואומרת ש״אזוקי מזיק ליה״. רש״י מבאר שהשמן מזיק לגופו ואין זו אכילה שטעונה ברכה, אך הרא״ה והריטב״א מפרשים שהוא שמזיק את השמן, שכיון שאין לו הנאה בשתיה - נמצא כזורקו ומפסידו, על כן אינו מברך.
בין כך ובין כך יוצא שאין מברכים על השתיה, וכן סוברים רב האי גאון (מובא ברשב״א), הרי״ף (כה, א בדפיו), מהר״ם מרוטנבורג (ברכות מהר״ם סי׳ ה), הרא״ש (סי׳ ב), רבינו יונה, בעל ספר המכתם, הרי״ד (בפסקיו), הריא״ז (הלכה א, טז) והראבי״ה (סי׳ צח).
לעומת זאת מבוארת דעת הרמב״ם בהלכה שלפנינו שמברך שהכל, וכבר תמהים עליו בעל ספר המאורות והטור שלא נראה כן מהסוגיה, והכסף משנה מסבירו שמפרש את לשון הגמרא ״אזוקי מזיק ליה״ שבאה רק לשלול את האפשרות שיברך בורא פרי העץ, אך כיון שנהנה - מברך שהכל, למרות שמזיקו. הב״ח כותב שיש לדמות שמן לחומץ, שלדעת הרמב״ם (הלכה ח) מברך עליו שהכל למרות שמזיק, וכמו שכותב רבינו יונה (כח, ב בדפי הרי״ף ד״ה על החומץ). אמנם לגבי שמן דעת רבינו יונה שאינו מברך כלל, וצריך לומר שיש לדעתו חילוק בין חומץ, שנהנה כששותהו, לבין שמן שאינו נהנה כלל, ועיין בירור הלכה לקמן מ, ב ציון ז.
בדברי בעל הלכות גדולות (הוצאת מקיצי נרדמים עמ׳ 102) יש לראות סתירה, שבמקום אחד כותב שאינו מברך עליו ולא כלום, ובמקום אחר כותב שמברך שהכל, ובעל עינים למשפט מתרץ שגם כשכותב ״ולא כלום״ כוונתו שאינו מברך ברכה פרטית אלא את הברכה הכוללת שיוצאים בה על הכל, שהיא ברכת שהכל. דומה הדבר למה שאמרו בגמרא לקמן
(לז, א) על האורז שלאחריו ״ולא כלום״, ומפרש רש״י שהכוונה שמברך בורא נפשות רבות.
הרשב״ץ פוסק שאין מברכים כלום על שמן לבדו, אך מחדש שזה דוקא באדם בריא, אבל כשחושש בגרונו - מברך בורא פרי העץ אף כששותהו לבדו ולא רק על ידי אניגרון, כיון שדרך רפואתו בכך, ואין לחלק.
המחבר בשלחן ערוך פוסק שאינו מברך כלל על שתית שמן כמות שהוא, וכן פוסק הב״ח, אבל בעל פרי חדש כותב שראוי לחוש לדברי הרמב״ם ולברך שהכל. בעל כף החיים (סק״מ) מסיק שאין לברך מספק, אך עדיף לפוטרו בדבר אחר שברכתו שהכל כדי לצאת ידי כל השיטות, ואם אין לו דבר אחר וצריך לשתות - יש להרהר את הברכה בלב.
ב. ע״י אניגרון כשהוא בריא.
מהגמרא משמע שכאשר חושש בגרונו מברך בורא פרי העץ, אבל כששותה את השמן על ידי אניגרון שלא לצורך רפואה - נעשה השמן טפל והאניגרון עיקר, ומברך רק על האניגרון. אולם הטור מביא את דעת ה״ר יוסף לפיה מה שאמרו שחושש בגרונו הרי זה רק אורחא דמילתא, אך גם כשאינו חושש ונותן שמן הרבה לתוך אניגרון - מברך בורא פרי העץ, שהרי נהנה ממנו. הטור מסכים לסברתו וכותב שזה אף יותר פשוט שמברך כשאינו לרפואה.
הב״ח תמה על שיטתם שמנוגדת לכאורה לפשט הסוגיה, שהרי הגמרא אמרה שהאניגרון עיקר, ומסבירם שכוונת הגמרא היא דוקא כשנותן מעט שמן באניגרון, אבל כשנותן הרבה - נעשה השמן לעיקר ומברך בורא פרי העץ.
אמנם החולקים על הטור סוברים שרק כשהשמן נועד לרפא הרי הוא נחשב לעיקר, אך כששותהו סתם - נחשב תמיד האניגרון לעיקר שרק על ידו נעשה השמן ראוי לשתיה. עם זאת לפנינו מחלוקת על הברכה שמברכים, שלדעת בעל הלכות גדולות (שם), המאירי, הראבי״ה (שם), הרשב״ץ, הריטב״א
(הל׳ ברכות א, כב), האבודרהם (עמ׳ שלג) והריא״ז (שם) מברכים בורא פרי האדמה, כמו שלמדנו בגמרא לקמן
(לט, א) שמיא דסלקא כסלקא ומיא דכולהו שלקי ככולהו שלקי, ואילו לדעת הרמב״ם והרא״ה מברכים שהכל. יתכן שההבדל נובע מהפירושים השונים האם אניגרון הוא המים של הסילקא או המים שבישל בהם את סילקא.
מלבד זה יש מחלוקת כשרוב התערובת שמן אם מברך בכל זאת על האניגרון, שהוא העיקר, וכזו היא דעת המגן אברהם (סק״י), או שמברך על השמן, ומה שכותב בעל הלכות גדולות שאפילו נותן שמן הרבה נחשב האניגרון לעיקר - כוונתו שנותן יותר מהרגילות, ועדיין הרוב מן האניגרון, וכך עולה מדברי הט״ז (סק״ב).
שיטה נוספת מובאת במאירי, לפיה כשהשמן מרובה חזר דינו להיות כשמן בעינו משום שהאניגרון בטל לגביו, ומברך עליו לפי השיטות שהתבארו לעיל.
המחבר בשלחן ערוך פוסק שכל שכוונתו לאכילה ולא לרפואה - מברך על האניגרון ולא על השמן, כשיטת בעל הלכות גדולות, דהיינו אפילו כשנותן הרבה שמן. כך מבואר בדבריו בבית יוסף שמביא את דברי הרשב״א שהכל תלוי בכוונתו, שאם שותה לשם רפואה - השמן עיקר, ואם לאכילה - נעשה האניגרון עיקר. גם הרמ״א בדרכי משה (סק״א) מסכים לפסיקה זו, ואף תמה על דברי הטור שמצדיק את שיטת ה״ר יוסף.
בהלכה שלפנינו מוסיף הרמ״א שמברך על האניגרון שהכל, והמגן אברהם (סקי״א) תמה שבגמרא לקמן
(לט, א) למדנו שעל מי סלקא מברך בורא פרי האדמה כמו על סילקא, וכך נפסק בשלחן ערוך (רה, ב). הגר״א (סקי״א) מסביר שכל שעשוי לשתיה ברכתו שהכל, ובעל נתיב חיים כותב שהרמ״א מכריע מספק שמברך שהכל, שמא הלכה כשיטת ה״ר יוסף שמברך בורא פרי העץ או כבעל הלכות גדולות שמברך בורא פרי האדמה. אבל רבי עקיבא איגר (על השו״ע) דוחהו, שלדבריו היה צריך לברך בורא פרי האדמה, כדין מי שבירך בורא פרי האדמה על פרי העץ, שיוצא בדיעבד.
בעל אליה רבה מחדש שכוונת הרמ״א שמברך שהכל דוקא כשיש הרבה שמן, כי אז אף על פי שהאניגרון עיקר, שבלעדיו לא היה השמן ראוי לשתיה - בכל זאת מתבטל טעם האניגרון על ידי השמן, ולכן מברכים עליו שהכל, כשם שאין מברכים בורא פרי האדמה על מי סילקא כשבישלם עם בשר, כנפסק בסימן רה, ב. גם בעל ברכת אברהם (מובא בקובץ מפרשים מכת״י בשו״ע השלם) מחלק בדרך דומה, אלא שלדעתו הוא הדין כשיש מעט שמן, שכל שנשתנה טעמו של האניגרון על ידי השמן - מברך שהכל ולא בורא פרי האדמה. חילוק אחר מובא בספר עוללות אפרים (דין ג) שמברכים בורא פרי האדמה על מי שלקות רק כשמבשל בשביל לתקן את הירקות לאכילה, ולא כמו כאן שמבשל את הסילקא בשביל המים שהם האניגרון.
ג. ע״י אניגרון כשחושש בגרונו.
מסקנת הגמרא שלכך מכוונים דברי שמואל ורבי יוחנן שמברך בורא פרי העץ, וכותב המהר״ם מרוטנבורג (שם) שמדובר כשנותן הרבה שמן. בדומה לו כותב הרא״ה, אלא שמדגיש שלא מדובר בשמן מרובה כל כך עד שלא יהיה ראוי לאכילה כי אז דינו כשמן בעינו, ומכל מקום נותן הרבה שמן עד שנחשב לעיקר שיכול לברך עליו בורא פרי העץ, וכן נראית דעת המאירי, הרי״ד והריא״ז (שם). הריטב״א כותב שנותן הרבה שמן, ואינו מגביל את הכמות מפני שסובר שאינו נחשב כמזיק כשנוהג בדרך הרגילה לצורך רפואה, ויש להעיר שבהלכות ברכות (שם) הוא כותב שכל שאוכל לרפואה - מברך על השמן בורא פרי העץ אף על פי שנתן שמן כדרך אכילה, משמע שיש גבול לכמות.
לדעת הט״ז (סק״ב) והגר״א (סק״י) זו שיטת ה״ר יוסף שמברך בורא פרי העץ כשנותן הרבה שמן, וכמו שכותב הטור בשמו לגבי מי שאינו חושש בגרונו, שלדעתם דינו זהה למי שחושש בגרונו, שבין כך ובין כך כאשר נותן הרבה - מברך בורא פרי העץ, וכשנותן מעט - מברך על האניגרון. אחרת היא דעת הב״ח בביאור שיטת ה״ר יוסף, שדוקא כשאינו חושש בגרונו מברך בורא פרי העץ בתנאי שנתן הרבה שמן, אבל כשחושש - מברך על העץ אף כשהשמן מועט. באשר לשיטת בעל הלכות גדולות מסכימים הב״ח והט״ז שאין חשיבות לכמות השמן, אלא כל שכוונתו לרפואה כי חושש בגרונו - מברך בורא פרי העץ אף כשנותן מעט שמן, וכשאינו חושש - מברך על האניגרון אף כשהשמן מרובה, כפי שהתבאר.
דברי רש״י (ד״ה החושש בגרונו) שכותב ״וצריך לתת בו שמן הרבה, דהוה ליה שמן עיקר ואניגרון טפל״ נראים כדברי מהר״ם מרוטנבורג, שדוקא כשהשמן מרובה נחשב לעיקר, וכך מבין הגר״א בביאורו. אולם בעל פרי מגדים (מש״ז סק״ב) כותב שניתן לדחוק ולהסביר שכותב כן משום איסור שבת שבברייתא, שבאה ללמד שאפילו כשנותן הרבה שמן לתוך אניגרון אין הדבר אסור משום רפואה בשבת. על כן מובאים הדברים בדיבור המתחיל ״החושש בגרונו״, שהוא מלשון הברייתא, ולא על דברי הגמרא הקודמים לה ״בחושש בגרונו״. עם זאת נראה יותר שרש״י עוסק כאן בדיני ברכות, שאם לא כן לשם מה הוא כותב שהשמן עיקר והאניגרון טפל.
הרשב״א מביא בשם רב האי גאון שיש הבדל בין שבת לבין יום חול, שבשבת מברך בורא פרי העץ שהשמן עיקר, ובחול מברך על האניגרון שהוא העיקר.
גם המאירי מביא שיטה זו וכותב שאין אלה דברים של טעם. אבל הרשב״א מסביר שהחילוק בין שבת לבין חול נוגע לכגון ששותה שמן על ידי אניגרון בסתמא, כשאינו מתכוון ממש לרפואה. לפיכך כששותה בחול - לא ניכר שעושה כן לרפואה, כי אדרבה, אילו שתה לרפואה היה שותה את השמן לבדו ללא אניגרון שעדיף לרפואה, ולכן מברך על האניגרון, אך בשבת כשאינו יכול לשתותו לבדו - יש לומר שאפילו בסתם דעתו על השמן לשם רפואה ומברך בורא פרי העץ, אבל כשמתכוון בפירוש לרפואה - כמובן שמברך בורא פרי העץ גם בחול.
בדברי הרמב״ם שמברך בורא פרי העץ כשהיה חושש בגרונו ושתה מן השמן עם מי השלקות, אין הכרע אם מגביל זאת דוקא כשנתן הרבה שמן. אולם הגר״א (שם) מבין שדעתו כדעת הרשב״א שהחילוק הוא רק אם חושש או לא, ואינו תלוי בכמות השמן.
המחבר בשלחן ערוך פוסק כאמור כבעל הלכות גדולות, ועל כן כותב בסתם שאם חושש בגרונו - השמן עיקר ומברך בורא פרי העץ, ומשמע אפילו כשהשמן מועט. כך כותב המגן אברהם (סק״ט), אך מעיר שמדברי הרא״ש לקמן (סי׳ כג) משמע שמחייב נתינה של הרבה שמן. כך מוכח ממה שמקשה מדוע מברכים על החומץ, למרות שאין זו דרך שתיה, ומתרץ שמדובר בחושש בשיניו ונותן חומץ הרבה לתוך מרק ושותהו לרפואה, ומברך כשם שמברך על שמן זית שנתנו לתוך אניגרון, משמע שמפרש שנותן הרבה שמן. המגן אברהם מיישב שאפשר לומר שהרא״ש לא בא אלא לציין את הרגילות שנותנים הרבה בשביל שיועיל לרפואה, אולם אין זה תנאי לברכה.
בעל אליה רבה חולק עליו ופוסק שהתנאי לברכת בורא פרי העץ הוא שיתן שמן הרבה, כמשמעות הפשוטה של דברי רש״י. לדעת המשנה ברורה (שעה״צ סקל״ג) השמן נחשב לעיקר כאשר נותנו בשיעור המועיל לרפואה.
בגמרא אמרו שהפת עיקר והשמן טפל ופוטר את השמן בברכת הפת. הרי״ף (כה, א בדפיו) והרא״ש (סי׳ ב) מביאים מסקנה זו, ורבינו יונה (שם ד״ה ומאי) תמה לשם מה היה הרי״ף צריך להזכיר שהפת עיקר ופוטרת כל מאכל אחר. כיוצא בזה תמה הב״ח על הטור, ומתוך כך מחדש שבא ללמדנו שאפילו כשחושש בגרונו ואוכל שמן לצורך רפואה על ידי פת - מברך על הפת ולא על השמן, אפילו השמן מרובה. חידוש זה מוכח לדעתו מהסוגיה שפירשו את דברי שמואל ורבי יוחנן בחושש בגרונו ושותה את השמן על ידי אניגרון ולא על ידי פת, מכאן שהפת תמיד נחשבת לעיקר. על המסקנה הזו יש להעיר ממה שלמדנו בסימן ריב, א על האוכל דג מלוח, וכדי שלא יזיק לו בגרונו אוכלו עם פת, שמברך על הדג ופוטר את הפת שטפילה לו, מכאן שלפעמים אף הפת נעשית טפילה למאכל. אכן המגן אברהם (סק״ח) כותב שדין השמן כדין דג מלוח ואם כוונתנו לשם רפואה ואוכל מעט פת כדי שלא יזיקנו השמן - מברך על השמן ופוטר את הפת. הוא מסביר שבגמרא פירשו שמדובר כששותהו על ידי אניגרון מפני שזו הדרך המקובלת, אך הוא הדין כשאוכל את השמן עם הפת.
בעל אליה רבה מסכים לדברי הב״ח שהפת עיקר, ומיישב את הקושיה מהדין של אכילת דג מלוח עם פת שהוא דבר רגיל, מה שאין כן כשאוכל שמן לרפואה על ידי פת שבטלה דעתו אצל כל אדם, ואינו מברך על השמן אלא על הפת. מלבד זה הוא מביא את תירוצו של בעל נחלת צבי שדג מלוח ניתן לאוכלו וליהנות ממנו אף בלא פת, וצירופו אינו אלא כדי שלא יזיק לגרונו, מה שאין כן בשמן זית שאינו יכול לאוכלו לבדו אלא עם הפת.
בעל כף החיים (סקמ״א) מכריע שאם אוכל כזית פת - יברך המוציא ויכוון לפטור את השמן, אך אם אוכל פחות מכזית - יברך תחילה על השמן בורא פרי העץ ויכוון לפטור את הפת.
ציון ט.
עיין בירור הלכה לקמן מד, א ציון א.