×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) מֵעִילַּאי נָמֵי קְרָמָא אִיכָּא אאַיְּידֵי דִּמְמַשְׁמְשָׁא יְדָא דְּטַבָּחָא מִפַּתַּת.
from above too there is a membrane that should prevent the forbidden fat from flowing onto the piece of meat even if the forbidden fat is placed directly upon it. The Gemara explains: Since the hand of the slaughterer touches the upper membrane, that membrane disintegrates and the forbidden fat flows onto the meat.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי חולין ט ע״א-ע״ב} גמ׳ אמר רב יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול1 משחיטתו ואילו הן הלכות שחיטה שהיה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מאי קא משמע לן כלהו תננהו2 לא צריכה [אף על פי ששחט]⁠3 לפנינו4 שנים ושלשה פעמים [ושחט]⁠5 שפיר מהו דתימא הא אתחזק קא משמע לן כיון דלא גמיר זמנין דשאהי ודריס ולא ידע. ואמר רב יהודה אמר שמואל הטבח צריך6 שיבדוק בסימנין7 לאחר8 שחיטה לא בדק מאי אמר ר׳ אלעזר בן אנטגנס משום ר׳ אלעזר ביר׳ ינאי טרפה9 במתניתא תאנא נבלה ומטמא10 במשא דאמר רב הונא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה נשחטה הרי היא בחזקת התר עד שיודע לך במה נטרפה כלומר שכל11 זמן שהיא בחיים הרי היא אסורה משום אבר מן החי ואינה נתרת אלא בשחיטה כשרה וכמו כן בסכין שאין בה פגם12 הולכך אם לא נתברר [לך]⁠13 שנשחטה שחיטה כשרה14 בין בסימנין בין בסכין יפה הרי היא בחזקת איסור עד שיודע לך
במה נשחטה ומטמא במשא כנבלה ואם נתברר לך15 שנשחטה שחיטה כשרה כראוי16 הרי היא בחזקת התר עד שיודע לך [במה]⁠17 נטרפה ואפילו בא זאב ונטל את בני מעיה18 והחזירם כשהן מנוקבין לא חיישינן שמא במקום נקב19 [נקב]⁠20 אלא הרי היא בחזקת התר ואין מטרפין21 לה22 בזה הנקב וכן הלכה והני מילי באיסורא אבל בסכנתא (לא23) כגון שראה ציפור מנקר בתאינה ועכבר מנקר באבטיח חישינן שמא במקום נקב24 [נקב] ואסור משום סכנת נפשות:
{בבלי חולין ט ע״א} אמר רב יהודה אמר רב25 תלמיד חכמים26 צריך שילמוד27 שלשה דברים כתב שחיטה ומילה ורב חיננא בר שלמיא משמא דרב אמר אף קשר של-תפלין וברכת חתנים וציצית ואידך הני שכיחן והני לא שכיחן:
1. לאכול: כ״י א: ״לוכל״, כברוב המקומות שם.
2. כלהו תננהו: גא, גיג: ״כולהי תננהי״. כ״י פריס: ״כולהו תננהי״. דפוס קושטא: כלהי תנינהי. דפוסים: כלהו תנינהו.
3. אף על פי ששחט: גא, גיג, גנד, גנז, כ״י פריס, דפוסים. כ״י א: ״אע״ג דשחט״.
4. לפנינו: וכן געו, דפוסים. גיג, גנד: ״בפנינו״.
5. ושחט: גא, גנד, כ״י פריס, דפוסים. חסר בכ״י א, גיג.
6. הטבח צריך: כ״י פריס: ״צריך הטבח״.
7. בסימנין: כל כה״י. דפוסים: הסימנין.
8. לאחר: כ״י פריס: ״אחר״.
9. כ״י פריס מוסיף: ״ואסור׳ באכילה״.
10. ומטמא: דפוסים: ומטמאה.
11. שכל: וכן גא, גיג, גנו, גנז, גנט, געו. גלא, גס, גסח, כ״י פריס: ״כל״.
12. פגם: כ״י פריס: ״פגימה״.
13. לך: גנט, גסח, כ״י פריס. כ״י א: ״הדבר״. חסר ב-גא, גיג, גלא, גנו, גס, געו, דפוסים.
14. כשרה: וכן גיג, גלא, גנו, גנז, גנח, גנט, גס, גסח, געו. גסא, כ״י פריס, דפוסים: ״כראוי״.
15. לך: חסר ב-גסא.
16. כראוי: בכל כה״י. חסר בדפוסים.
17. במה: גא, גיג, גלא, גנז, גנח, גנט, גס, גסא, גסח, כ״י פריס, דפוסים. כ״י א: ״באי זה״.
18. את בני מעיה: כ״י פריס: ״בני מעים ונטרפו״.
19. נקב: גא, גיג: ״נקוב״. וכן בהמשך.
20. נקב: גא, גיג, גלא, גלג, גנז, גנט, גס, גסא, גסח, כ״י פריס, דפוסים. כ״י א: ״ניקב״. וכן בהמשך.
21. מטרפין: דפוסים: מטריפין.
22. לה: וכן גא, גיג, גלא, גלג, גנט, גסא, גסח. כ״י פריס: ״אותה״. חסר ב-גס, דפוסים.
23. לא: חסר ב-גא, גיג, גלא, גלג, גנט, גס, גסא, גסח, כ״י פריס, דפוסים.
24. נקב: וכן ב-גב, גלא, גנט, גס, גסח. גא, גיג, גלג: ״נקוב״.
25. אמר רב: חסר בכ״י פריס.
26. חכמים: כ״י פריס, דפוסים: חכם.
27. שילמוד: דפוסים: שילמד.
לא איידי דמשמש׳ וכו׳ – מיפרכת כלומר ששומטין אותה ולא שומטין קרמא תתאה:
מעילאי נמי – כי סחיף להו על גבי בשר איכא קרמא מפסיק שאין חלב שאין לו קרום דק מלמעלה.
ממשמשא – מניי״ר.
מפתת – לשון פתות אותה פתים (ויקרא ב).
מעילאי נמי קרמא מפסיק. כי סחיף ליה על גבי בשר אחר אמאי אסור, דאין יכול לזוב ממנו חלב. אין, איתיה, אבל קליש. דק הוא מאד. ואיידי דממשמשא ביה ידא דטבחא מיפתת. נקרע, מלשו׳ פתות אותה פתים.
ת״ח אע״פ שהוא יודע עיקרי הדברים ואין מטכסיס שלו להשתדל בענינים מלאכותיים יש דברים שראוי לו לאמן ידיו בהם והם הכתיבה להיות חתימת ידו נאה לדין או לעדות והשחיטה והמילה וקשר של תפילין וציצית וכן ראוי לו להרגיל עצמו לברכת חתנים שידע נסח שלהם על פה וירגיל עצמו בהם שידע לאמרן בעריבות שדברים אלו אדם רץ בהם לתלמיד חכם וכשאינו יודען הבריות מרננות אחריו ויש מפרשי׳ בכתב שילמד תקון השטרות הצריכות לבני אדם שהרבה יודעין את הדין שאינם בקיאים לעשות נוסח השטרות כראוי והלא גנאי הוא לו:
בד״ה ואידך הני שכיחן כדאמרינן תפילין בי בר חבו כו׳ עכ״ל ולא בעו לפרש כפרש״י דהני שכיחן דמצויין תמיד דהא ביותר שכיחי כתב ושחיטה כמ״ש הרא״ש ע״ש:
מעילאי נמי קרמא איכא [מלמעלה, מצידו החיצוני של החלב, גם כן הרי יש קרום], שכל חלב מכוסה בקרום דק, וכשמניח את הכסלים על בשר הוא מונע מן החלב שיזוב על הבשר! ומשיבים: קרום זה, איידי דממשמשא ידא דטבחא מפתת [מתוך שממשמשת בו יד הטבח הוא מתפורר], והחלב זב על הבשר שתחתיו.
from above too there is a membrane that should prevent the forbidden fat from flowing onto the piece of meat even if the forbidden fat is placed directly upon it. The Gemara explains: Since the hand of the slaughterer touches the upper membrane, that membrane disintegrates and the forbidden fat flows onto the meat.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב תַּלְמִיד חָכָם צָרִיךְ שֶׁיִּלְמוֹד ג׳שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים כְּתָב שְׁחִיטָה וּמִילָה וְרַב חֲנַנְיָא בַּר שֶׁלֶמְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמַר אַף קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִילִּין וּבִרְכַּת חֲתָנִים וְצִיצִית וְאִידַּךְ הָנֵי שְׁכִיחָן.

§ And Rav Yehuda says that Rav says: A Torah scholar is required to learn the requisite skills to perform three matters: Writing, so that he will be able to write texts on various occasions, ritual slaughter, and circumcision. And Rav Ḥananya bar Shelamya says in the name of Rav: He must also learn to tie the knot of the phylacteries, and to recite the blessing of the grooms by heart and with the traditional intonation, and to tie ritual fringes to the corners of a garment. The Gemara notes: And the other amora, Rav Yehuda, holds that those skills are commonplace and do not require special training.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותר״י מלונילרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואידך הני שכיחי כלומ׳ אלו אין צריך ללמוד דהני שכיחן שאנשים אחרים יודעין אית דא׳ כתב שחיטה ומילה שכיחי בכל עידנא:
כתב – לכתוב שידע לחתום שמו אילו ישב בדין או לעדות.
שחיטה – לאמן ידו לכך אפילו שבקי בהלכותיה.
קשר של תפילין – יש בו אומנות שעשוי כמו אות דלי״ת שיהא נראה בה שדי השי״ן חקוקה בקמטי התפר כעין שי״ן ורצועה קטנה כפולה ותלויה כעין יו״ד והקשר עשוי כעין ד׳.
הני שכיחן – תפילין וציצית וברכת חתנים מצויין תדיר הלכך הכל בקיאין בהם ואין צריכין לימוד שמעצמו יהיה בקי בהם.
ואידך הני שכיחן – כדאמר (ב״מ דף כט:) תפילין בי בר חבו משכח שכיחי מכאן מדקדק רבינו תם דאין צריך לקשור בכל יום תפילין כשמניחן שרבינו אליהו היה מצריך לקושרן מדקאמר בהקומץ רבה (מנחות לה: ע״ש בתוס׳ ד״ה משעת) תפילין מאימתי מברך עליהן משעת הנחה ועד שעת קשירה ולרבינו תם נראה דההיא קשירה היינו הידוק שמהדקו סביב ראשו כמו (נדה דף כו:) שליא קשורה בו וכמו (ע״ז דף ה.) קשורה בו ככלב דאי קשירה ממש וכי בכל יום ילך אצל בר חבו ועוד דבריש המוצא תפילין (עירובין דף צז. ושם) משמע דאסור לקשור קשר של תפילין בשבת משום דהוי קשר של קיימא דקאמרינן ישנות מכניסן זוג זוג אבל חדשות לא ומפרש בגמרא דחדשות קרי שאינן מקושרות ואם היה עשוי לקשור ולהתיר בכל יום א״כ לא הוי קשר של קיימא.
כתב. לכתוב, שידע לחתום שמו אם ישב בדין או לעדות.
שחיטה. לאמן את ידיו לכך, ואע״פ שבקי בהלכותיה.
ומילה. אם יגלה למקום שאין שם מוהל מי שימול את בנו, לכך צריך שיאמן את ידיו שלא יפשע במילה ויעשנו כרות שפכה.
אף קשר של תפלין. שיש בה אומנות, שעשוי כמין אות דל״ת, שיהיו נכרות אותיות של שדי בהם, השי״ן חקוקה בקומט התפר כעין שי״ן, ורצועה קטנה כפולה תלויה בתפלין של זרוע עשויה כעין יו״ד, והקשר עשויה ברצועה של ראש כמין דל״ת.
ואידך הני שכיחן. פרש״יא תפלין וציצית וברכת חתנים מצויין תדיר, הלכך הכל בקיאין בהן ואינו צריךב שיהא בקי בהן. ותימה הוא, אדרבה שהרי על אחת כמה וכמה שכתב שחיטה ומילה מצויין תדיר. ושמא בדורות הראשונים אלו מצויין תדיר, לפי שהכתב ספרי איכא דידעי ולא מחתמי בהו אלא הן, וכן שחיטה ומילה ישג טבח ואומן שמזומנין לדבר, אבל אלו מצויות לחכמים יותרד. פ״א לפרש״י ז״ל, הנך שכיחן ואפשר על ידי אחרים, אבל אלו אי אפשר על ידי אחריםה, ואע״פ שמצויות צריך ללמדן. ואין צורך לכך, אלא אינךו שכיחי טפי.
טבח שלא בדק בסימנין אחר שחיטה טריפה. פי׳ דינה כדין טריפה אסורה באכילה ואינה מטמאהז, אבל כל ספק שבשחיטה נפסלה, נבלהח כר׳ ישבבט. ויש אומרים שצריך בדיקה לכל ספיקותיה, ואפי׳ שמא נתעקרו הסימניןי. ואין הדעת נותנת כן, לפי שע״כ בחזקת חיה היתה עומדת, ואין אנו צריכין אלא לידע במה נשחטה שמא לא נשחטו אלא מיעוט סימנין או שמא הגרים אבל לעיקור אין חוששין. ומיהו לכתחלה שפיר דמי למיבדק בכולן. ובהלכות גדולותכ וטבחא מהיכא ידע כי מתעקרי סימני דחיותא, ליעיין בסימני, אי חזי דעבידי תותי חלפתא (במתני) [כמתני דעמרא]⁠ל לידע דעקירן סימני [ו]⁠טריפה.
א. ד״ה הני.
ב. בפירש״י: ואין צריכין לימוד שמעצמו יהא בקי בהם. ועפי״ז הגיה הגרר״ב: ואינו צריך לימוד שיהא וכו׳.
ג. שטמ״ק. ובכ״י ליתא.
ד. בחי׳ הר״ן ביתר ביאור: ואע״פ שכתב שחיטה ומילה מצויין תדיר, באלו ממנין אנשים מיוחדין טבח ואומן וספר [אולי צ״ל: וסופר] מתא ואין החכמים בקיאין בהן, אבל אינך מצויות לחכמים ביותר.
ה. הגרשז״ר העיר ששחיטה אפשר ג״כ ע״י אחרים, עיי״ש הערה רד.
ו. כתב ושחיטה ומילה מצויות יותר, ולכן צריך יותר להיות בקי בהן. וראה פי׳ הרגמ״ה: ׳ואית דאמרי דהני שכיחי קאי על כתב שחיטה ומילה דשכיחי בכל עידנא׳.
ז. שו״ת הרשב״ש סי׳ רנב הביא דברי רבינו ביתר ביאור: ׳מצאתי ג״כ בחדושי א״ז הרמב״ן ז״ל בפ״ק דחולין גבי וכו׳ ופירש רבינו ז״ל דטרפה דקאמר ר׳ אליעזר לאו דוקא אלא שדינה כדין טרפה שאסורה באכילה ואינה מטמאה, אבל כל ספק שבשחיטה נפסלה ונבלה כרבי ישבב.
ח. בשטמ״ק: אבל ודאי כולהו אית להו דר׳ ישבב דכל פסול בשחיטה נבלה.
ט. להלן לב, א.
י. כונת רבינו לבה״ג המובא להלן. ראה ר״ן על ההלכות (א, ב בדפי הרי״ף ד״ה הטבח). וראה בה״ג שם סי׳ ס׳ הל׳ שחיטה (ד״ו קכה ע״ג, הוצ׳ מכון ירושלים עמ׳ תריא): ׳בתר דשפיך כל דמא דשחיטה צריך למבדק וושט וקנה... ואי אינשי ולא בדק בתר דשחט וושט וקנה, אסיר למיכל מינה דההוא חיותא׳. ועי׳ שטמ״ק שהאריך בביאור שיטת בה״ג ורש״י.
כ. הל׳ שחיטה שם (הוצ׳ מכון ירושלים עמ׳ תריד).
ל. כ״ה בה״ג שם. ובאו״ז סי׳ שעט גורס: כגבבא דעמרא.
גמ׳ ואמר רב יהודה אמר רב תלמיד חכם כו׳ לא והכי אמר ר׳ יוחנן כו׳ כצ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כתב שחיטה ומילה כו׳ עיין פרש״י דלענין שיהא הת״ח בקי בהלכות שחיטה לא אצטריך ליה לאשמועינן דודאי צריך הת״ח להיות בקי בכל דינים והלכות התורה כדאמרינן בעלמא ואפילו במסכת כלה וכן כתב שילמוד דינים והלכות כתיבת התורה ותפילין ומזוזה בכלל לימוד כל התורה אלא שילמוד וירגיל עצמו לכתוב ואע״ג דחיוב שיכתוב אדם לעצמו סת״ם יוצא ע״י אחר שכתבן לו מ״מ ירגילו הת״ח בכתיבה וק״ל:
א ואמר רב יהודה אמר רב, תלמיד חכם צריך שילמוד לאמן ידיו לשלשה דברים: כתב, שיוכל לכתוב את הדברים הצריכים כתיבה, שחיטה, ומילה. ורב חנניא בר שלמיא משמיה [משמו] של רב אמר: אף צריך ללמוד לעשות קשר של תפילין, ולומר ברכת חתנים בעל פה ובנעימה, ולקשור ציצית. ומעירים: ואידך [והאחר] רב יהודה, מדוע אינו מונה את אלה? הוא סבור שהני שכיחן [אלה מצויים יותר], ואין צורך ללימוד מיוחד כדי לדעת איך הם נעשים.
§ And Rav Yehuda says that Rav says: A Torah scholar is required to learn the requisite skills to perform three matters: Writing, so that he will be able to write texts on various occasions, ritual slaughter, and circumcision. And Rav Ḥananya bar Shelamya says in the name of Rav: He must also learn to tie the knot of the phylacteries, and to recite the blessing of the grooms by heart and with the traditional intonation, and to tie ritual fringes to the corners of a garment. The Gemara notes: And the other amora, Rav Yehuda, holds that those skills are commonplace and do not require special training.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותר״י מלונילרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל בכׇּל טַבָּח שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ וְאֵלּוּ הֵן הִלְכוֹת שְׁחִיטָה שְׁהִיָּיה דְּרָסָה חֲלָדָה הַגְרָמָה וְעִיקּוּר.

§ And Rav Yehuda says that Shmuel says: With regard to any slaughterer who does not know the halakhot of ritual slaughter, it is prohibited to eat from his slaughter. And these are the halakhot of ritual slaughter: Interrupting the slaughter, pressing the knife, concealing the knife under the windpipe or the gullet in the course of an inverted slaughter, diverting the knife from the place of slaughter, and ripping the simanim from their place before cutting them.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןר״י מלונילרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך גרם
גרםא(חולין ט.) ואלו הן הלכות שחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מאי קא משמע לן כולהו תנינא פי׳ אלו כולן שנויות במשנתינו מה בא שמואל ללמדנו. שהייה (חולין לב.) נפלו כליו והגביהן השחיז הסכין ועף ובא חברו ושחט אם שהה כדי שחיטה אחרת פסולה. דרסה (חולין ל) התיז את הראש בבת אחת פסולה. חלדה (חולין לב.) או שהחליד את הסכין תחת סימן השני ופסקו רבי ישבב אומר נבלה. הגרמה (חולין יח) השוחט מתוך הטבעת ושייר בה מלא החוט על פני כולה כשרה הא לאו הכי פסולה. עיקור (חולין לב.) שחט את הושט ופסק את הגרגרת או שפסק את הגרגרת ואח״כ שחט את הושט וכו׳. (חולין פא) השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור מאותו ואת בנו (חולין פה) פטור מכסוי הדם. פי׳ שהייה לאחר שהתחיל לשחוט בוושט אם נפל סכין מידו ושהה קודם שיחזור לגמור את השחיטה כדי שיגביה בהמה אחרת וירביצנה וישחטנה דקה לדקה וגסה לגסה ועוף לעוף בכל הענינים ששהה ביני ביני כשיעור הזה פסולה פחות מכאן כשרה אבל אם שחט במקצת מן הקנה של בהמה ושהה כשיעור הזה לא חיישינן לה ואם שחט רובו חציו ושהה כשיעור הזה פסולה ובעוף אין שהייה אלא בושט אבל בגרגרת לא דאי שחיט מקצת ושהה לאו כלום הוא ופסוקת הגרגרת ברובה פסולה במה דברים אמורים בבהמה או בעוף שלא על ידי סכין אבל אם שחט כעוף בסכין יפה אם שחט מקת ושהה לא חיישינן דאי רובו כשר ואי חציו שר דמה נפשך אי מחצה על מחצה כרוב הוא שחטיה לרובה דגרגרת וכשרה ואי מחצה על מחצה אינו כרוב הא לא עבד ולא כלום וכי שהה כדי שחיטה אחרת וגמר שחיטתו כשרה. דרסה כיצד היה שוחט והכביד ידו על הסכין וחתך את הסימנין בבת אחת ולא הוליך ולא הביא פסולה ואם הוליך והביא כשרה דרסה לשון כמו דרוסת הארי. חלדה כגון שהכניס הסכין בין העוף לסימנין או בין סימן לסימן אי נמי הוה מזיא או עמרא עילוי אפקיתא או רקעתא דמידבק בקירא או בקנדרוג או בסנדרוס ועייל סכין תותייהו ושחט פסולה פי׳ מזיא שיער עמרא צמר הפקותא צואר קנדרוג דבק סנדרוס עטרן רקעת׳ סמרטיט מאי לשון חלדה כחולדה סדר׳ בעיקרי בתים דמיכסיא. הגרמה משיפוי כובע ולמעלה פסולה למטה כשרה. עיקר היה שוחט ופירכסה הבהמה או שהכתה ראשה לארץ ונתעקרו הסימנין פסולה:
א. [אביררען.]
שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור – בפרק השוחט תנן לכולהו שהייה (לקמן לב.) אם שהה כדי שחיטת בהמה כו׳. שחט והתיז הראש בבת אחת שלא הוליך והביא היינו דרסה. שחט הוושט ופסק הגרגרת הרי עיקור. או שהחליד את הסכין הוי חלדה כחולדה זו התחובה בחורין. השוחט מתוך הטבעת הוי הגרמה והתם מפרש לה ואזיל ולשון הגרמה שמכריע ידו לצאת חוץ ממקום הכשר שחיטה וכמו היה שוקל עין בעין נותן לו גירומיו גבי הכרעה בבבא בתרא (דף פח:).
סימן רט
ואמר שמואל כל טבח שאינו יודע הילכות שחיטה, ושחט בלא אחר עומד על גביו היודע הילכות שחיטה, אסור לאכול משחיטתו אעפ״י ששחט פעמים רבות לפני המומחה ושחט שפיר, דאמרינן בהא זימנא דילמא שהה או דרס ולא ידע שנפסלה שחיטה בהכי. אבל להגרמה ועיקור דמינכרי לא חיישינן. וכן חלדה נמי מינכר׳ כגון אם החליד תחת העור או הצמר ושחט למטה והצמר והעור שלימין למעלהא.
שהייה מאיזה טעם אסורהב, משום דכי מתחיל לשחוט ממהר הדם לצאת וכששוהה בנתיים כשיעור שהייה שהיא כדי שיגביהנה וירביצנה וישחטנה מחלשת הבהמה ואזלא לה חיותא וכי גמיר השחיטה באיסור גמירג, וגם כי גמרה לשחיטה אין בה כח להקיא הדם ונבלע בבשר ואוסרו דהא פירש ממקומו.
דרסה מאיזה טעם אסורה, משום שנאמר וזבחת ואכלת ודרך הזובח להיות מוליך ומביא ולא חותך בבת אחת כארי הטורף וכעוף הדורס וכאדם המתיז בחרבו את ראש חבירו שאין כזה קרוי זביחה אלא הריגה ודריסהד.
חלדה מאיזה טעם אסורה, משום דאינה שחיטה מפורעת ואמרינן (חולין ל ע״א) מנין לשחיטה שהיא מפורעת שנאמר חץ שחוט לשונם מה חץ מכה בגלוי, שהמכה גלוייה מלמעלה, אף שחיטה בגלוי בעינן שתהא מגולה מלמעלה, וחלדה סתומה מלמעלהה.
הגרמה מאיזה טעם אסורה, משום שנאמר וזבחת ואכלת דהיינו בסימנין במקום שזב ממנו כל הדם חותכיהו, ולמעלה משיפוי כובע דהוא הגרמה לאו בסימנין שחיטו.
עיקור מאיזה טעם נאסר, משום שנאמר וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל ולא מבהמה שנעקרה סימניה ואפילו נשחטו אחרי שנעקרוז.
א. וכתב בס׳ תורת חיים על דברי רבינו: ולקמן (י סע״א) גבי כל ספק בשחיטה קאמר נמי דאתי לאתויי ספק שהה ספק דרס, מדנקט הנך תרתי משמע דאינך כולהו מינכרי. וקשה דבריש פירקין קאמר ש״ס חוץ מחש״ו שמא ישהו שמא ידרסו שמא יחלידו, משמע דחלדה נמי לא מינכרא וכמ״ש התוס׳ שם.
ב. טעמים אלו נמצאים בס׳ הפרדס עמ׳ קמט. והובאו גם בהגהת הר״ץ לשחיטות מהרי״ו סי׳ ח. ועי׳ מה שטען עליו בזבחי ריב שם על ענין דם הבלוע. ולא זכר שר שכבר רבינו כ״כ. והטעם הראשון נמצא כבר בשערי שחיטה לרב שמואל בן חפני [נדפסו במוריה גליון קעה-קעח והוא שם עמ׳ יט] וכן בראבי״ה עמ׳ עח. ועי׳ תבו״ש בשמ״ח סי׳ כג שכתב בשם הרז״ה ׳ואין לשאול טעם על הלכות אלו דכולם הל״מ הם. ובתב״ש שם הוסיף וראיתי בקצת הגהות שחיטות מתחכמים לתת טעמים להלכות אלו ואין בהם ממש וכו׳.
ג. ׳לפי שיצאה נשמתה טרם גמר השחיטה ואין שחיטה לאחר מיתה׳ (הג׳ הר״ץ וכ״ה בס׳ הפרדס בסגנון אחר. ובראבי״ה: והנה מתה עומד ושוחט).
ד. וכ״ה בראבי״ה שם: והלכה גמירא שאין זביחה אלא ע״י הולכה והובאה ולא בדורס ומתיז את הראש בב״א שנקראת הריגה. ולימוד זה ליתא לפנינו בגמרא. ובס׳ הפרדס שם: והדורס מיחזי כחונק ולא כשוחט. ועי׳ רש״י דף כז ע״א ודף ל ע״ב שאע״ג דהלכות שחיטה הלמ״מ דרסה ילפינן מקראי. אבל לא מקרא שהביא רבינו. ועי׳ חולין דף ד ע״א שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מי כתיבן.
ה. גם לימוד זה לחלדה ליתא לפנינו בגמרא. ונמצא בדף ל ע״א לענין השוחט בשנים ושלשה מקומות דבעינן שחיטה מפורעת. וכדברי רבינו כ״ה בראבי״ה שם וכעין זה בארחות חיים ח״ב עמ׳ שפה בשם ר״פ ובס׳ הפרדס עמ׳ קמט והאורה ח״ב סי׳ פח. וכן נרמז בשערי שחיטה לרב שמואל ב״ח [הנ״ל בהערה ד] עמ׳ כ: ׳וכל שחיטה שהיא נחלדת ואינה מפורעת פסולה׳. וכן שם ׳מנין שחלדה שאינה מפורעת שהיא פסולה׳. והעירו דכ״נ מתוס׳ שם ל ב ד״ה החליד הסכין, עי״ש ובראש יוסף. ועי׳ פרישה שם ופמ״ג מ״ז ס״ק ג שהוא אסמכתא. וממה שכתב רבינו דפסול חלדה משום דאין שחיטה מפורעת, משמע ליה לתבואות שור (סי׳ כד סקט״ו) דס״ל לרבינו ׳דחלדה לא הוי כ״א כשמכוסה הסכין והשחיטה דהיינו מטלית קשור על צוארה ושוחט מתחתיו שאין ניכר לא סכין ולא בית השחיטה אבל כשהסכין מכוסה במטלית צד העב שלה וכו׳ כיון שמצדדי הסכין השחיטה נראית לא הוה חלדה׳.
ו. וכ״ה בהגהת מהר״ץ לשחיטות מהרי״ו סי׳ יא, ועיין מה שהקשה עליו בזבחי ריב. ועי׳ חולין כז ע״א לימוד לשחיטה מן הצואר ממקום שזב חתהו ודחו ואימא מלבו.
ז. לפנינו בגמ׳ ליתא לימוד זה. ובהגהת מהרי״ו כתוב ולמה עיקור אסור משום שנאמר ושחט דמשמע דרך שחיטה ועוד ושחט ולא ועקר.
אמר רב יהודה אמר רב כל טבח וכו׳, שהייה. שאסור להגביה הסכין מעל הצואר משהתחיל בשחיטה, אלא שצריך להוליכה עד שיגמור את כולה, שאם ישהה שיעור שחיטה תחשב כל מה ששחט כאילו ניקבו קודם השחיטה, וושט נקיבתו במשהו וקנה ברובו. ושיעור השהייה היא כשיעור שחיטת שני סימנים בבהמה גסה, אפי׳ לעוף.
דרסה. מיקריא אם לא הוליך הסכין או לא הביאו אצלו, אלא שסמך ידו על הסכין ובחידודה נכנס וחתך כל הסימנין או מיעוטן, נטרפה הבהמה. ובדרסה אין שיעור, שאם באותה דרסה חתך קצת מן הושט אפי׳ משהו, או מן הקנה הרוב, אע״פ שגמרה לשחיטה בהולכה ובהובאה, אסורה באכילה. ומקרא דושחט, דחזינן לקמן דילפינן מחץ שחוט שדרך החץ לילך ולא לדרוס, אע״ג דשאר הלכות שחיטה לא כתיבי אלא מהלכה למשה מסיני.
חלדה. שאסור להכניס הסכין תחת שני הסימנין לחתכן, אפי׳ בדרך הולכה ממטה למעלה או אפי׳ תחת העור ולחותכם ממעלה למטה כדרך שחיטה, מיטרפא בהכי. ושיעור חלדה כשיעור דרסה, ושט בנקיבת משהו, וקנה ברובו. ולשון חלדה, כחולדה הדרה בעיקרי בתים, דמכסיא, שגם הוא מכסה הסכין בעור או בדבר אחר כדמפרש לקמן.
הגרמה. שמתחיל לשחוט למעלה משפוי כובע והולך ויורד עד שמגיע למקום שחיטה, או שמתחיל במקום כשר לשחיטה וקודם שישחוט הרוב יגרום ויוליכנו לצד הראש. ושיעור הגרמה כשיעור חלדה ודרסה, שאם באותה הגרמה ניקב הושט במשהו, או הקנה ברובו, אע״פ שגמר אחר כן שחיטתו בהכשר, מיטרפא הבהמה בהכי.
עיקור. שנעקרו הסימנין מן הלחי, והוא ברובן בין בושט בין בקנה.
ואלו הן הלכות שחיטה [וכו׳] ועיקור. פרש״י ז״לא שחט את הושט ופסק את הגרגרת הרי זה עיקור. ואיןב פירוש זה נכון, דהא תני רמי בר יחזקאלג אין עיקור סימנין בעוף, ואי פסוקת הגרגרת הוי עיקור, הא תנןד ואלו טרפות בעוף נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. ועוד דאמרינן לקמןה אמר שמואל תרבץ הושט שניטל כולו מלחי כשר, ופרכינן והא איכא עיקור סימנין, דש״מ דעיקור לאו היינו פסוקת הגרגרת. ועוד שא״כ אף נקובת הושט מהלכות שחיטה, ואין זה נקרא עיקור, ולימנייה בהדיהוו.
וחכמי הצרפתים ז״ל פירשו בתוספותז שנעקרו הסימנין ממקום חבורן בלחי בדבר שאינו עושה אותה טריפה, ואפילו הכי כך הלכה למשה מסיני שאם נעקרו אין שחיטה מועלת בסימנין משומטין. והא דמקשינן בפ׳ ואלו טרפותח והא איכא עיקור סימנין, לומר שאע״פ שאינה טריפה אין שחיטה עולה בהם. ואין זה נכון בעיני, שלא מצינו פסול בשחיטה שאין כיוצא בו שלא בשעת שחיטה טריפה, שא״כ נפסול שהה במיעוט קמא דקנה. ודברים רחוקים הם הרבה, כשרהט ואין לה שחיטה.
ויש מפרשיםי סימנין שנתדלדלו ברוב טרפה, ושנעקרו כולן נבלה, והוא עקור המנוי בהלכות שחיטה, לפי שאין שחיטה מטהרתה, ולפיכך מנו עיקור בכללן ולא מנו נקובת הושט ופסוקת הגרגרת, לפי שזה העקור רובו אירע בשעת שחיטה, וטבח שאינו בקי בו לא כביש לכרעיהכ בארעא ואתי לידי עקור כדאמר בפ׳ מפניןל. וגם זה אינו נכון, שאין הלכות שחיטה אלא פסולי שחיטה, וזו אפי׳ שלא בשעת שחיטה נמי כך דינו. ותו דקשיא הא דאמרינןמ אין עקור סימנין בעוף, ואמרינן לא אמרן אלא במליקה אבל בשחיטה יש עיקור, וכי אפשר לומר שנבלה מותרת במליקה, וכי נבלות וטרפות הוכשרו למזבח.
אבל כך נראה לינ, שעיקור סימנין הוא סימנין שנתדלדלו כולן או רובן בדבר שעושהס אותה טרפה כמו שמפורש בפ׳ ואלו טרפותע, והלכה למשה מסיני שאם אירע לו כן בשעת שחיטה משהתחיל בסימנין שתהא נבלה, ואפשר שהטעם לפי שאי אפשר לשמוטה באותה שעה שתשחט בהכשר, [ש]⁠מחמת העקור מתנדנדין הסימנין, ואפי׳ למשנת ר׳ ישבב דאמר נקובת הושט ופסוקת הגרגרת נבלה הויא, שלא במקום שחיטה לא הויא אלא טרפה, דאיסור דבר אחר גורם לה הוא, אלא דבשעת שחיטה נבלה מהלכה כמו שפירשתי. ותני רמי בר יחזקאל שדבר זה אינו בעוף כלל, ואינה לא נבלה ולא טרפה. והא דתני לוי כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף, לית ליה. אי נמי שאני הכא שהוא מהלכות שחיטה ולא מהלכות טרפות. והא דאמרינן לא אמרו אלא במליקה אבל בשחיטה יש עיקור, רוצה לומר שאם לאחר שהתחיל במליקה וחתך מפרקת שנעשית טרפה והיה מולק בסימנין, אם נעקרו הסימנין אין אותה עקירה פוסלת מטעם עיקור שהוא נבלה, ואי מפני טרפותה הרי נעשית טריפה כבר בחתיכת המפרקת והכשירה הכתוב לגבי מזבחפ.
א. ד״ה שהייה.
ב. דברי רבינו הובאו בקיצור בר״ן (א, ב) ובמאירי להלן לב, א.
ג. להלן כ, א.
ד. להלן נו, א.
ה. מד, א.
ו. בר״ן שם: ׳ועוד דאם איתא דשמואל מיירי במידי דמטרפי סימנין ליתני נמי נקובת הושט׳. והיינו כיון שנקובת הוושט אינה בכלל עיקור ומ״מ היא מהלכות שחיטה, למה לא מנה שמואל גם נקובת הושט בכלל הלכות שחיטה. אבל במאירי להלן לב, א כתב: ׳ועוד שאלו מנה שמואל דברים שהבהמה נטרפת בהם בכלל עקור אף נקובת הושט יקרא עקור׳. עיי״ש. וראה שטמ״ק כאן.
ז. ד״ה כולהו.
ח. להלן מד, א.
ט. הגרר״ב הגיה: שתהא כשרה וכו׳. וא״צ.
י. כונת רבינו לבה״ג, וראה בדק הבית ב״ש ש״א עמ׳ 43.
כ. דתרנגולתא (הגרר״ב).
ל. שבת קכח, ב.
מ. להלן כ, ב.
נ. דברי רבינו הובאו בר״ן (א, ב בדפי הרי״ף ד״ה ועיקור): ׳לפיכך פי׳ הרמב״ן׳ וכו׳. ונוסף שם בסוגריים מרובעות: ׳וכן בה״ג׳. ועי׳ הגהות חשק שלמה, שתיקון זה קלקול הוא, דבדברי הרשב״א בתוה״א (ב״ב ש״א, עמ׳ 42), מבואר דס״ל דאף אם נעקרו מקודם, מ״מ לאחר השחיטה הוי כנבלה, דאינו מועיל שחיטה בסימנין עקורים. וכן משמע בדברי בה״ג עצמו. אבל בדברי רבינו מבואר שהוא דווקא אם אירע כן בשעת שחיטה. ועי׳ ב״י סי׳ כד אות טו שלדברי התוס׳ אם נעקרו הסימנים ואחר כך נשחטו הויא נבלה, ולדעת הרמב״ן הויא טריפה אלא א״כ נעקרו בשעת שחיטה דאז הויא נבלה. ועי׳ משנת חיים (להגרח״מ שטיינברג) חולין סי׳ ז בביאור דברי רבינו.
ס. בדברי רבינו המובאים בר״ן שם איתא לפנינו בנדפס: ׳בדבר שאין עושה׳. אולם, דברי הר״ן הובאו בכס״מ הל׳ שחיטה פ״ג הי״ד, ובמ״מ (להר״י כלץ) שם, ומפורש שם: בדבר שעושה. ובב״י בדפוסים הרגילים הובא כלשון הר״ן שלפנינו, אולם, בדפוסים ישנים איתא ׳שעושה׳, [וכן תיקנו על פיהם בהוצ׳ הטור השלם]. וכ״ה בט״ז שם ס״ק יא. וכ״כ בשו״ת אבני נזר יו״ד סי׳ יז שהיא ט״ס בר״ן שלפנינו. [אולם, בש״ך שם ס״ק כג, וכן בפירושו הארוך מובא ׳שאין עושה׳]. וכן כתב בפמ״ג ש״ד ס״ק כג וס״ק כה, דלהרמב״ן טריפה נמי הוי. ועי׳ הגהות חש״ל, שגירסא זו בדברי רבינו מוכרחת, שאל״כ היאך יפרנס מימרא דשמואל דסימנין שנדלדלו ברובן טריפה, ומשמע שאפילו נדלדלו בשעת שחיטה. ועיי״ש ביאורו בדברי הרשב״א בתוה״א שם. וע״ע כנה״ג שם הגב״י אות מה.
ע. להלן מב, ב.
פ. להלן בדף כ, א בנדפס כתב המעתיק: ומצאתי אני עוד כתב יד לרבי׳ המחבר ז״ל וז״ל: ׳עוד יש לי לפרש עיקור סימנין כפשוטו׳ וכו׳. ובכי״י תוספת זו היא בסוף הפרק, וייתכן ששייכת לכאן. במהדורתינו לא שינינו משאר המהדורות והנחנוה להלן שם, קחה משם.
ואלו הן הלכות שחיטה שהייה. דרסה. חלדה. הגרמה. ועיקור. פירש רש״י ז״ל עיקור היינו פסיקת הגרגרת, ותנינן לה לקמן (חולין נב.) במתניתין דהשוחט שחט את הושט ופסק את הגרגרת ר׳ ישבב אומר נבלה רבי עקיבא אומר טרפה. וקשיא לן דאם איתא דשמואל מידי דמטרפי סימנים מני בהלכות שחיטה נמני נמי נקובת הושט. ועוד דאמרינן לקמן (חולין כ.) בפירקן תני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף, ואילו פסוקת הגרגרת בעוף ודאי איכא, כדתנן לקמן (חולין נו.) אלו טרפות בעוף נקובת הושט ופסוקת הגרגרת, וכן תני (שם) לוי כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף, ואם תאמר דדילמא שמואל כרבא בר קיסי סבירא ליה דאמר לקמן (חולין כ:) דהא דתני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף, לא אמרינן אלא במליקה, אבל בשחיטה יש עיקור, דכי אגמריה רחמנא למשה הכי אגמריה דמליקה בעיקור סימנין כשרה. ולא היא, חדא דאי אפשר לומר כן, דאטו טרפות אכשר רחמנא למזבח, וכדאקשינן לקמן (שם) וכי מתה עומד ומולק. ועוד דשמואל ודאי לא כרבא בר קיסי סבירא ליה, וכדאמרינן לקמן בהדיא דשמואל פליגי אדרבה בר קיסי, דהא אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר הא פסול פסול, אלמא אי עיקור סימנין פסול בשחיטה במליקה נמי פסול. ועוד דאמרינן התם אמר רבי ירמיה אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר במליקה, ואמרינן עלה הא פסול פסול לאתויי מאי, אילימא לאתויי עיקור סימנים, והא תני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף, כלומר וכיון שכן אין זה פסול כאן וכאן אלא כשר כאן וכאן, ופרקינן אלא לאתויי ראשו, דאלמא אין עיקור סימנין בעוף אפילו בשחיטה (ואין) [ואי] עיקור היינו פסוקת הגרגרת טרפה היא, ומתניתין היא.
ובה״ג מפרש עיקור סימנין כיון שנעקרו סימנין ממקום חבורן בלחי מקום שאין עושין אותה טרפה, ואפילו הכי אגמריה רחמנא למשה דשחיטה בסימנין עקורין, אף על גב דכשרה היא, לא תהני לה שחיטתה. וכן מוכח לקמן (חולין מד.) בהא דאמר ר״נ אמר שמואל תרבץ הושט שניטל כולו מלחי כשר, ואתקיף עלה רב פפא והא איכא עיקור סימנין. שמעינן מינה דעיקור סימנין היינו סימנין שנעקרו ממקום חבורן בלחי, והתם משני מלתא דשמואל לא תימא כל אלא אימא רובו, כלומר דהיכא דנטלו כולו אף על פי שיכולה לחיות דלאו טרפה היא, וכדתנן נטל לחי התחתון דכשרה אפילו הכי לא תהני לה שחיטתה, דהכי אגמריה רחמנא למשה, אלא לוקה עליה אחר שחיטתה משום נבלה כאלו הכה על ראשו ומתה, אבל נעקרו רובן כשרה ושחיטתה מתירתה. והא דאמרינן כולהו תנינהו כבר פירש בעל הלכות ז״ל עיקור היכא תנינא דתנן לקמן (חולין מה.) הנוחר והמעקר פטור מלכסות, ואילו השוחט את הטרפה חייב לכסות דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה.
כל טבח שנתברר לנו שאינו יודע מה שצריך לידע בתכונת השחיטה והיא ענין שהייה דרסה חלדה הגרמה ועקור כמו שיתבאר ענין כלם בפרק שאחר זה אע״פ שראינוהו שוחט כמה פעמים ונזהר מהם יפה אסור לאכול משחיטתו כל זמן שלא עמדו אחרים על גביו שכל שאינו יודע בדבר עושהו לפעמים ואינו מרגיש וכבר ביארנו פסק זה למעלה ומ״מ בתוספות כתבו בשם אחרוני הרבנים שידע עיקרי הלכות אלו ובדיקת סכין ושיעורו ושיעור מקום שחיטה אבל שאר פרטיהם שאין מצויים כגון שהא במיעוט סימנין או הגרים שליש ושהיות אם מצטרפות וכן כל כיוצא בזה אין פוסלין אותו בכך:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב ואמר רב יהודה אמר שמואל: כל טבח (שוחט) שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו, כששחט בינו לבין עצמו. ואלו הן הלכות שחיטה, כלומר, דברים הפוסלים את השחיטה: שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה, ועיקור.
§ And Rav Yehuda says that Shmuel says: With regard to any slaughterer who does not know the halakhot of ritual slaughter, it is prohibited to eat from his slaughter. And these are the halakhot of ritual slaughter: Interrupting the slaughter, pressing the knife, concealing the knife under the windpipe or the gullet in the course of an inverted slaughter, diverting the knife from the place of slaughter, and ripping the simanim from their place before cutting them.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןר״י מלונילרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) מַאי קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן כּוּלְּהוּ תְּנִינְהוּ לָא צְרִיכָא שֶׁשָּׁחַט לְפָנֵינוּ ב׳שְׁתַּיִם וג׳וְשָׁלֹשׁ פְּעָמִים וּשְׁחַט שַׁפִּיר מַהוּ דְּתֵימָא מִדְּאִידַּךְ שְׁחַט שַׁפִּיר הַאי נָמֵי שְׁחַט שַׁפִּיר קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן כֵּיוָן דְּלָא גְּמִר גזִימְנִין דְּשָׁהֵי וְדָרֵיס וְלָא יָדַע.

The Gemara asks: What is the novelty in what Rav is teaching us? We learned all of them in the mishnayot in the second chapter of this tractate, and therefore it is obvious that a slaughterer who does not know these halakhot is not qualified. The Gemara answers: No, it is necessary in a case where the slaughterer slaughtered before us twice or three times and slaughtered well. Lest you say: From the fact that he slaughtered the other animals well, this animal he also slaughtered well; therefore, Rav teaches us: Since he did not learn the halakhot, sometimes it happens that he interrupts the slaughter or presses the knife, and he does not know that he invalidated the slaughter.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותר״י מלונילרמב״ןרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי קמ״ל כולהו תננהי – כלומר והא אמרינן לעיל בודק אם יודע לומר הלכות שחיטה מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו:
כולהו תנן – במתניתין פרק השוחט שבהמה מתנבלת בהן וכיון שאין בקי בהן פשיטא דאסור לאכול וכי שמואל דאמורא הוא מתני׳ אתא לאשמועינן שכבר המשנה שנויה ועומדת.
ולא ידע – אינו יודע שאסור לעשות כן ומאכילה לנו.
כולהו תנינהו – פירש בקונטרס עקור דתנן שחט את הושט ופסק את הגרגרת ותימה דאין זה שייך להלכות שחיטה דזה פסול מפני שלא שחטו ולא דמי לשאר הלכות שחיטה ויש לומר דאיירי ששחט בסכין פגומה או במגל וזה נקרא פסק את הגרגרת ופסולה הוי משום דאין שוחטין אלא חונקין כדתנן בפירקין (חולין דף טו:) חוץ מן המגל והמגירה כו׳ ובהלכות גדולות פירש עקור שנעקר הסימן ונשחט חוץ ממקומו ותימה דמה ענין זה להלכות שחיטה והלא לא עשה כלום אלא שהסימן נשמט מאליו ואפילו שחטו בסכין תיפוק ליה מטעם הגרמה ויש לומר דאיירי כשנשמט הסימן ואחר כך שחטו וכולהו תנינהו דקאמר היינו מדתנן בפרק כסוי הדם (לקמן דף פה.) הנוחר והמעקר פטור מלכסות ואם תאמר פשיטא דלא מהניא ביה שחיטה שכבר נטרף ויש לומר לדברי הלכות גדולות לאו טרפה היא אלא שכן הלכה למשה מסיני דאין שחיטה מועלת בסימן שמוט הנשמט חוץ למקום חיבורו בין בושט בין בקנה ואפילו עוף שהכשרו בסימן אחד אם נשמט האחד אין שחיטה מועלת בשני ואם תאמר ולמה אינו מונה בהלכות שחיטה פסק הגרגרת בסכין פגומה כמו שמונה לפירוש הקונטרס ויש לומר דהתם אין כאן שחיטה שאינו אלא חונק ולפירוש הקונטרס ניחא שאינו מונה שמוטה דהלכות גדולות דהוי טרפה ששחטה ואין צריך להזכירו ומיהו לא הוי השתא עקור לפירוש הלכות גדולות מעין שאר הלכות שחיטה שהן בגוף השחיטה ועקור אינו בגוף השחיטה אלא ששוחט סימן שנעקר וגם קצת קשה לשון נוחר ומעקר משמע שאינו אלא מעקר הסימן ואין עושה שחיטה אחרת רק שמיתתו בעיקור כמו בנחירה ואינו כן שבכך לא היה מת ומה שקשה מלקמן לפירוש הקונטרס ומפרק אלו טרפות וליישב הלכות גדולות אפרש כל אחד במקומו בעזרת השם יתברך.
מאי קמ״ל, כיון דלא גמיר. דפשיטא לן שאינו יודע הלכות שחיטה, אין לסמוך על חזקתו, דכיון שאינו בקי בדבר אין לסמוך על עדותו לומ׳ לא שהיתי בו ולא דרסתי בו, לפי שמא דרס משהו ולא נתן אל לבו, שהרי לא היה מרגיש בדבר, שאין אדם מרגיש לדבר שאינו סובר שיזיק לו.
והאי דאמרינן מאי קמ״ל כולהו תננהי. פירש רב שמעוןא בעל הלכות גדולות ז״לב עיקור הכא תנינןג, דתנןד הנוחר והמעקר פטור מלכסות. ואלו השוחט את הטרפה חייב לכסות, דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטהה לקמןו. אי נמי הא בברייתא תנינא, דתניאז נשמטה הגרגרת טרפה וכו׳.
א. על דרכו של רבינו בייחוסן של ״הלכות גדולות״ ו״הלכות פסוקות״, ראה הלכות גדולות, הוצ׳ ר׳ עזריאל הידלסהיימר, ירושלים, תשל״ב, מבוא עמ׳ כח-לט.
ב. הל׳ שחיטה סי׳ ס, הוצ׳ מכון ירושלים עמ׳ תריד.
ג. בבה״ג: היכא תנינא.
ד. להלן פה, א.
ה. הגרא״ז הגיה: כדאמרינן לקמן.
ו. שם.
ז. להלן כח, א.
מאי קא משמע לן כולהו תנינהו פירש רש״י ז״ל כולהו תנינהו במתניתין, וכיון דאינו בקי פשיטא דאסור לאכול משחיטתו.
ולא ידע אינו יודע שאסור לעשות כן והאכילה לנו, ומתוך לשון זה משמע שאם הודיעוהו הלכות שחיטה שהייה כיצד דרסה כיצד ואמר בריא לי שלא שהיתי ושלא דרסתי, שמותר לאכול משחיטתו. ולפי זה הא דאמרינן הכא דאסור לאכול משחיטתו, דוקא (בדלתיה) [בדליתא] קמן דנישייליה, וכן נמי הא דאמרינן לקמן (חולין יב.) ראה אחד ששחט אם ראה אותו מתחילתו ועד סופו מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו, ואוקימנא בדידעינן ביה דלא גמיר אסור, בלא בדיקה קאמר, הא בדקינן ליה ואמר כך וכך שחטתי מותר לאכול משחיטתו. וכן אמרו בשם חכמי הצרפתים ז״ל. ואינו מחוור בעיני כלל, דאם כן לא הוה ליה למימר אסור לאכול משחיטתו, דהא בבודקין אותו סגי. ועוד למה לי רואה אותו מתחילתו ועד סופו, בבודקין אותו סגי, וכדאקשינן בריש מכילתין (ג:) למה לי אחרים רואים אותו והא אמרת בבודקין אותו סגי, אלא ודאי אסור לגמרי משמע, דדילמא שהה ודרס, וכל מאן דלא ידע עביד ולאו אדעתיה ולא מדכר. ונראה לי שיש להוכיח כן מדלא אוקימנא מתניתין דשחיטתן כשרה בדידעינן ביה דלא גמיר כמו שכתבתי שם בריש פירקין. ואם תאמר אם כן מאי קא מקשינן הכא מאי קא משמע לן כולהו תנינהו, הא טובא קא משמע לן דלא מהימן לומר לא שהיתיה ולא דרסתי. יש לומר דהאי גופא קא מקשינן, כלומר דכיון דכולהו פסלי שחיטה פשיטא דהאי לא מהימן, דאי שהה ודרס לאו אדעתיה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ותוהים: מאי קא משמע לן [מה משמיע לנו] ברשימה זו? והרי כולהו תנינהו [את כולם כבר שנינו] במשנה במסכת זו, ובוודאי שאם אינו יודע אותן אי אפשר לאכול משחיטתו! ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] אלא במקרה ששחט לפנינו שתים ושלש פעמים, ושחט שפיר [יפה]; מהו דתימא [שתאמר]: מדאידך [מכיון שאת האחרות] שחט שפיר [יפה], האי נמי [זו גם כן] ששחט בינו לבין עצמו שחט שפיר [יפה], על כן קא משמע לן [משמיע לנו]: כיון דלא גמר [שלא למד], זימנין דשהי ודריס ולא ידע [פעמים שהוא שוהה או דורס ואינו יודע] שקלקל.
The Gemara asks: What is the novelty in what Rav is teaching us? We learned all of them in the mishnayot in the second chapter of this tractate, and therefore it is obvious that a slaughterer who does not know these halakhot is not qualified. The Gemara answers: No, it is necessary in a case where the slaughterer slaughtered before us twice or three times and slaughtered well. Lest you say: From the fact that he slaughtered the other animals well, this animal he also slaughtered well; therefore, Rav teaches us: Since he did not learn the halakhot, sometimes it happens that he interrupts the slaughter or presses the knife, and he does not know that he invalidated the slaughter.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותר״י מלונילרמב״ןרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל דהַטַּבָּח צָרִיךְ שֶׁיִּבְדּוֹק בַּסִּימָנִים לְאַחַר שְׁחִיטָה אָמַר רַב יוֹסֵף אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אִם שָׁהָה כְּדֵי בִּיקּוּר מַאי לָאו כְּדֵי בִּיקּוּר סִימָנִין.

§ And Rav Yehuda says that Shmuel says: The slaughterer must examine the simanim, the windpipe and the gullet, after completing the slaughter. Rav Yosef said: We learn in a mishna (32a) as well: Rabbi Shimon says: The slaughter is not valid if he interrupted the slaughter for an interval equivalent to the duration of an examination. What, is it not an interval equivalent to the duration of an examination of the simanim? Apparently, one is obligated to examine the simanim.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אם שהה כדי ביקור כלומר דיבדוק הסימנין כו׳ לא כדי ביקור חכם לא כדסברת כדי ביקור סימנים אלא שיבדוק אותו סכין חכם:
ערך בקר
בקרא(חולין ט.) ר׳ שמעון אומר אם שהה כדי ביקור ובגמרא כדי ביקור טבח חכם פירוש בדיקת סכין:
ערך בדק
בדקב(עירובין כא.) איכא דאמרי אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב אין בורגנין ולא פסי ביראות לא בבבל ולא בחוצה לארץ פירש בורגנין כמו שובכין עשויין לשדות לאצור בהן תבואה ומקום שמצויון בדקי דמי׳ דזמנין דסלקי ושטפי להו לא עבדי וכן אי חיישו משום גנבי לא שבקי פירי בבורגנין הלכך בבבל דשכיחי בדקי דמיא ובחוצה לארץ דשכיחי גנבי לא עבדי בורגנין פסי ביראות נמי בבבל שכיח מיא בכל מקום לא צריכי להשקות ממימי ביראות ובחוצה לארץ נמי לא שכיחא מתיבתא ולא צריכי רבי׳ למיתי לפרקא במקום עולי רגלי׳. (בבא מציעא סו:) אתא בידקא שטפא לעידי עדית פירוש נחל או אגם מים. (בבא בתרא מא) רב חנן שקיל בידקא בארעי׳ פירוש פתח מיא בארעיה ואתמלי ההוא אתרא מיא ונפלו קירות הגנות והפרדסין. (סנהדרין ז) האי תיגרא לא דמי אלא לצינורא דבדקא כיון דרוח רוחי (חולין ט) האי דכפתי׳ לחברי׳ ואשקיל עליה בידקא (חולין קה) יומא חד חזא צינורא דבידקא בארעיה שקליה לגלימי׳ כרכיה אותביה בגויה רמא קלא אתו אנשי סכרוה:
א. [אונטערזוכען.]
ב. [קנאל. פלוס. טייך. וואסר גראבן.]
אם שהה כדי ביקור – והוא שיעור שהייה.
לאו כדי ביקור סימנין – אלמא יש בהן תורת ביקור.
ואמר שמואל הטבח צריך שיבדוק בסימנין לאחר שחיטה שיהיו שחוטין יפה כולן או רובן. ושלאא תהא שחיטה מוגרמת או שמוטה. ואם לא בדק אסוריןב באכילה.
כך הסכימו ראשי ישיבות ורבותינו הגאונים שצריך לברך על השחיטה על כל בהמה חיה ועוף שמא ישכח וידבר בין שחיטה לשחיטה או יתעסק בשום דבר ובטלה הברכה ראשונהג. אבל כיסוי ברכה אחת לכולןד ובלבד שלא יסיח בין ברכה לכיסוי, ואם סח יחזור ויברך ויכסה.
א. בראבי״ה [שהעתיק מספרנו]: ושלא תהא מוגרמת ועקורה. וד׳ רבינו כבה״ג שהצריך לבדוק אם שחט בסימנים עקורים. ואין כן דעת שא״ר. עי׳ ב״י סי׳ כה. ומש״כ רבינו דבעי לבדוק שלא תהא מוגרמת, כ״כ ברא״ש ובא״ח, הביאם ב״י שם וכתב ע״ז ולא ראיתי שום אדם שבודק כן.
ב. צ״ל אסורה.
ג. והו״ד הגאונים בראבי״ה עמ׳ פח וכתב על דבריהם: אין נ״ל מש״כ בתשובת הגאונים דלעיל, וכי משום שמא ישכח יברך ברכה שאינה צריכה, דיי לנו כשישכח ואז יברך. וראבי״ה גופיה ס״ל דמברך על כל שחיטה ושחיטה מטעם אחר, דגופין מוחלקין.
ד. ומה שלא חששו הגאונים שמא ישכח וידבר בין כיסוי לכיסוי כדחששו בשחיטה, משום דמכסה כיסוי אחד לכולן וכדין המשנה פו ע״ב שחט מאה חיות כיסוי אחד לכולן. והנה לפי״ד בה״ג והראשונים [הו״ד בב״י סי׳ יט] דכששח בין שחיטה לשחיטה שחוזר ומברך על השחיטה צריך לכסות דם שחיטה ראשונה, א״כ גם כאן יצטרך לכסות כל שחיטה ושחיטה ושוב ניחוש שמא ידבר. וא״כ משמע לכאו׳ דאין דעת הגאונים כבה״ג והנהו ראשונים. וכן משמע מראבי״ה הנ״ל דס״ל שמברך על כל שחיטה ושחיטה משום דגופים מחולקין וברכת כיסוי אחת לכולן מפני שבגומא אחת מוטל הכל וכו׳. ויתכן לומר דלא פליגי, דהתם בשח בין השחיטות היינו טעמא שמכסה כל או״א ׳דכיון שהפסיקן בשיחה הו״ל כשתי מצות׳ [ראשונים הנ״ל] אבל כאן הא לא שח ואע״פ שמברך על כל שחיטה אכתי לא הוי כשתי מצות. [ומה שמברך על כל שחיטה ושחיטה לד׳ הגאונים, ביאר בס׳ ישועת דוד (תשמ״ד סי׳ א) דכונת המברך שלא לפטור יותר משחיטה אחת. ולפי״ז אין זה מוכרח דהוו שתי מצות].
השוחט צריך שיבדוק בסימנין אחר שחיטה בפסול שאפשר לבא על ידי שחיטה כגון אם הוגרמו או אם נשחט רובן שבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ומהו חזקת איסור זה יש אומרים בחזקת איסור אבר מן החי ואין נראה כן שמאחר שהיא מתה לפנינו היאך נאמר שלא יצאה מחזקת איסור זה אע״פ שלא נודע לנו היאך נשחטה והרי על כל פנים מתה היא ואין כאן אבר מן החי אלא עיקר הדברים שהיא עומדת בחזקת איסור שאינו זבוח שהרי אמרה תורה וזבחת ואכלת זבוח אכול שאינו זבוח לא תיכול ואע״פ שאנו רואין אותה מתה לפנינו לא יצאה מחזקת איסור שאינו זבוח שהרי אפשר למיתה בלא זביחה הלכך אין לשוחט לסמוך בזה על בקיאותו ולומר שמאחר שהחזיר הסכין על כל הצדדין כבר נשחטו שהסימנים נשמטים הם אילך ואילך ולפעמים אדם סבור שנשחטו לא נשחטו ואין להתיר מן הספק עד שיבדוק וידע בבירור ואם לא בדק ואי אפשר לו עוד לבדוק כגון שנחתך הראש הרי היא טריפה ואסורה באכילה אלא שאין לה דין נבלה לטמא במשא אא״כ נתברר פסול בשחיטתה הא אם נתברר פסול בשחיטתה הרי היא נבלה כמו שיתבאר בפרק שני ומ״מ אלו שיודעים לאמן את ידיהם עד שהסימנין מתגלים להם בשעת שחיטה ורואין אותם בשעת שחיטה אין צריכים עוד לבדיקה אחרת:
בדק בסימנין ומצאן שחוטין כתקנן הרי יצאה מחזקת איסור שאינו זבוח ונכנסה לחזקת היתר ואינה יוצאה ממנו אלא על ידי הודאי ואע״פ שנולד בה ריעות כגון שבא זאב ונטל את בני מעין והחזירן מנוקבים הואיל והדבר מצוי לתלות בזאב תולין בו ומכשירין אותה וכל שכן אם לא החזירן כלל ולא סוף דבר בבני מעים אלא אף בריאה אע״פ שעלולה בטרפות אם נאבדה או שנטלה זאב והחזירה מנוקבת אין אוסרין אותה מספק שאף בדיקת הריאה אין אנו צריכין לה מן הדין אלא שהגאונים הנהיגו בכך מתוך שהיא עלולה ואין לנו לאסרה מספק ויש מחמירין בזו בריאה בהחזירה מנוקבת ובבהמות גסות שהטרפות מצוי בהם ואין הדברים נראין להפריש ביניהם כלל ועוד שהרי אמרו עליה בפרק אלו טרפות היכא דמשמשא ידא דטבחא ודאי תלינן דהא תלינן בזאב וכן הסכימו רוב גאונים וגדולי המחברים כתבוה אף בבא גוי ונטלה אלא שיראה לי שאם הוא כמערים וכמתכוין לכך ראוי להחמיר:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג ואמר רב יהודה אמר שמואל: הטבח צריך שיבדוק בסימנים (קנה וושט) לאחר שחיטה, שמא לא שחט את רוב הסימן, ושחיטה פסולה היא. אמר רב יוסף: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] במשנתנו דבר זה, ר׳ שמעון אומר: אם שהה השוחט כדי ביקור (בדיקה); מאי לאו [האם אין] הכוונה היא כדי ביקור של סימנין? ומכאן שצריך לבדוק!
§ And Rav Yehuda says that Shmuel says: The slaughterer must examine the simanim, the windpipe and the gullet, after completing the slaughter. Rav Yosef said: We learn in a mishna (32a) as well: Rabbi Shimon says: The slaughter is not valid if he interrupted the slaughter for an interval equivalent to the duration of an examination. What, is it not an interval equivalent to the duration of an examination of the simanim? Apparently, one is obligated to examine the simanim.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) א״לאֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לָא הָכִי א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כְּדֵי בִּיקּוּר חָכָם א״כאִם כֵּן נָתַתָּ דְּבָרֶיךָ לְשִׁיעוּרִים אֶלָּא כְּדֵי בִּיקּוּר טַבָּח חָכָם.

Abaye said to him: No, this is what Rabbi Yoḥanan says: It is an interval equivalent to the duration of an examination of the knife, as the Sages instituted that one must take the knife to be examined by a Torah scholar prior to slaughtering the animal. Rav Yosef said to him: If so, you have rendered your statement subject to circumstances, as sometimes the Torah scholar is near and sometimes the Torah scholar is far, and the time required for examination varies accordingly. Rather, it is an interval equivalent to the duration of an examination performed by a slaughterer who is a Torah scholar. In that case, the travel time is not factored, just the time of the examination, which does not vary.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אם כן נתת דבריך לשיעורין – כלומר פעמים שהוא עומד בקרוב ופעמים ברחוק וזו היא שעורין:
אלא כדי ביקור טבח חכם – טבח עצמו ששחט שהוא חכם:
כדי ביקור חכם – לבדוק הסכין שהטבח צריך להראות הסכין לחכם העיר מפני כבוד החכם כדאמרינן לקמן (דף י:) אע״ג שהטבח בקי בהלכות בדיקה.
אם כן נתת דבריך לשיעורים – פעמים שהחכם רחוק מהטבח פעמים שהוא קרוב.
טבח חכם – שהשוחט תלמיד חכם ואין מופלא בעיר ממנו כלומר לא תלוי השיעור אלא בשהיית בדיקת סכין לחודיה.
כדי ביקור טבח חכם – ואף על פי שיש סכין גדולה וסכין קטנה משערינן לכל בהמה בסכין שיש בה כמלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר.
וענין בקור חכם ר״ל שיראה סכינו לחכם לבדקו וכן שיעור שהייה אם הוא כשיעור בדיקת סכין כמו שאמר טבח חכם כלומר שאין בעיר חכם ממנו ואינו צריך להראותו לאחר או אם יש בה שיעור אחר יתבאר הכל למטה בע״ה:
אזהרת חכמים היא ובכלל שמירת נפש להיות אדם שומר עצמו מן הסכנות ובפרט באכילה ובשתיה מכאן אמרו במי שמצא תאנה או אבטיח מנוקרים שיש לו לחוש שמא נחש או אחד מבעלי הארס נקרום ואפילו ראה צפור מנקר בתאנה או עכבר באבטיח אין תולין את הדבר בצפור ועכבר ולהקל אלא חוששין שכבר נקרו בהם בעלי ארס ואלו במקום נקב נקרו ואע״פ שבבא זאב ונטל את בני מעים והחזירן מנוקבים תולין להקל במקום סכנה החמירו במה דברים אמורים בנקב העשוי כמין נקור אבל נקב העשוי כמין בקוע הואיל ואין הלחות שבהם מגולה אין חוששין והוא שאמרו במסכת ע״ז שפי התאנה אין בו משום גלוי:
שלשה משקין אסורין משום גלוי המים והיין בין חי בין מזוג והחלב ובפרק אלו טרפות הוסיפו בהן אף הדבש ובתלמוד ע״ז התבאר שהיין שהקרים יש בו משום גילוי אבל יין תוסס אין בו משום גילוי וכמה תסיסתו שלשה ימים וכן שאר המשקין כלן כגון ציר ומוריס ודומיהן מותרין וכמה ישהו אלו שיש בהם משום גלוי בגלויים ויאסרו משום גלוי כל שנעלמו מן העין בגלויים בכדי שיצא הנחש או הרחש ר״ל שרץ בעל ארס מתחת אוזן הכלי שבו המשקין וישתה ויחזור לחורו:
במסכת בכורות אמרו שנקורי תאנים וענבים וקשואים ודלועים ואבטיחים ומלפפונות והם הנקראים מילונ״ש בלע״ז אפי׳ היתה נקירתן ככד חוששין לה לנקירת בעל ארס אחד גדול ואחד קטן אחד תלוש ואחד מחובר כל שיש בו ליחה חוששין לנקירת בעל ארס ומשמרת של יין אסורה משום גלוי חוששין שמא שתה הנחש משם וכל שיש בו נשיכת נחש אסור:
שיעור המים המגולין שהן אסורים בשיש בהם כל כך שהארס נאבד בתוכן ר״ל שאינו נראה הא אם היו שם מעט כל כך שאלו היה שם ארס היה נראה אין בהם משום גלוי ובהפך הדברים אם היו שם מים כל כך עד שיהא הארס מתבלבל בתוכן ובטל עמהם אין בהם איסור וכיצד משערין דבר זה נפל ארס זה במים שבקרקע אם היו שם ארבעים סאה או יתר הרי הוא מתבלבל בהם ובטל עמהם ומותר ויש מי שאומר שאף בארבעים סאה אינו נאבד אא״כ היה שם יתר ולא יראה לי כן שלא אמרה תורה טבול וסכן בעצמך ופרשו בתלמוד המערב שאם היה מעין המושך אפי׳ מועט ביותר אין בו משום ארס נפל ארס זה במים שבכלים הן שהיו שם הרבה הן שהיו שם מעט לעולם אינו נאבד בהן ואסורין לעולם בתלמוד המערב אמרו במסכת תרומות שאם היה הכלי מכוסה ואינו פקוק יש בו משום גלוי ופקוק ואינו מכוסה אם היה פקקו מכסה את השפה מותר ומי שרוצה לעשות הדבר בשלמות פוקק ומכסה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] אביי: לא, הכי [כך] אמר ר׳ יוחנן בהסבר הדבר: כדי ביקור חכם, כדי הזמן שהולך להראות לחכם את הסכין, כפי שתיקנו חכמים (להלן י,ב). אמר לו: אם כן, נתת דברים לשיעורים, שפעמים החכם קרוב פעמים רחוק, ואין זה שיעור מוגדר! אלא הכוונה היא: כדי ביקור טבח חכם, כלומר, כדי משך הזמן שלוקח לטבח מומחה (שאינו צריך ללכת לחכם) לבדוק את סכינו. ומכל מקום אין ראיה מכאן שצריך לבדוק את הסימנים.
Abaye said to him: No, this is what Rabbi Yoḥanan says: It is an interval equivalent to the duration of an examination of the knife, as the Sages instituted that one must take the knife to be examined by a Torah scholar prior to slaughtering the animal. Rav Yosef said to him: If so, you have rendered your statement subject to circumstances, as sometimes the Torah scholar is near and sometimes the Torah scholar is far, and the time required for examination varies accordingly. Rather, it is an interval equivalent to the duration of an examination performed by a slaughterer who is a Torah scholar. In that case, the travel time is not factored, just the time of the examination, which does not vary.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) לֹא בָּדַק מַאי ר׳רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן אַנְטִיגְנוֹס מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בר׳בְּרַבִּי יַנַּאי אָמַר טְרֵפָה וַאֲסוּרָה בַּאֲכִילָה בְּמַתְנִיתָא תָּנָא הנְבֵלָה וּמְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא.

The Gemara asks: If the slaughterer did not examine the simanim after completing slaughter of the animal, what is the halakha? Rabbi Eliezer ben Antigonus says in the name of Rabbi Elazar, son of Rabbi Yannai: The halakhic status of the slaughtered animal is that of a tereifa, and it is forbidden for consumption, but it does not impart impurity. It was taught in a baraita: Its halakhic status is that of an unslaughtered carcass, and it imparts impurity by means of carrying it.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא בדק – בסימנים מאי.
טרפה שחוטה אינה מטמאה כדאמרי׳ בהעור והרוטב (לקמן קכח:) מן הבהמה מקצת בהמה מטמאה ומקצתה אינה מטמאה ואיזו זו טרפה ששחטה.
נבלה – דלאו בחזקת שחוטה מחזקינן לה כדרב הונא בפירקין.
ואסורה באכילה – משום דרוב פעמים שוחט שפיר ושריא מדאורייתא לא החמירו לעשות נבלה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: אם לא בדק את הסימנים כדברי רב יהודה, ואין אפשרות לברר את הדבר, מאי [מה] הדין? ר׳ אליעזר בן אנטיגנוס משום (בשם) ר׳ אלעזר בר׳ ינאי אמר: דין טרפה יש לבהמה והיא אסורה באכילה, ואילו במתניתא תנא [בברייתא שנה] שהבהמה נחשבת נבלה ואף מטמאה במשא.
The Gemara asks: If the slaughterer did not examine the simanim after completing slaughter of the animal, what is the halakha? Rabbi Eliezer ben Antigonus says in the name of Rabbi Elazar, son of Rabbi Yannai: The halakhic status of the slaughtered animal is that of a tereifa, and it is forbidden for consumption, but it does not impart impurity. It was taught in a baraita: Its halakhic status is that of an unslaughtered carcass, and it imparts impurity by means of carrying it.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי בִּדְרַב הוּנָא דְּאָמַר ובְּהֵמָה בְּחַיֶּיהָ בְּחֶזְקַת אִיסּוּר עוֹמֶדֶת עַד שֶׁיִּוָּדַע לָךְ בַּמֶּה נִשְׁחֲטָה נִשְׁחֲטָה הֲרֵי הִיא בְּחֶזְקַת הֶיתֵּר עַד שֶׁיִּוָּדַע לָךְ בַּמֶּה נִטְרְפָה.

The Gemara asks: With regard to what principle do they disagree? The Gemara answers: They disagree with regard to the application of the halakha stated by Rav Huna, who says: An animal during its lifetime exists with the presumptive status of prohibition, as it is prohibited to eat a living animal, and it continues to have this status even after its death until it will become known to you in what manner it was slaughtered, i.e., whether it was properly slaughtered. Once the animal was slaughtered, it exists with the presumptive status of permissibility until it will become known to you in what manner it was rendered a tereifa.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בהמה בחייה בחזקת איסור – שהרי אסורה משום אבר מן החי הלכך אם נולד ספק בשחיטה ובאת להעמידה על חזקתה שהרי בכל דבר אתה אומר העמד דבר על חזקתו שהיה מתחלה שאין יכול להוציאה ממנה על ידי ספק נמצאת אומר שבהמה זו אסורה שהרי בחזקת איסור היתה תחלה ומספק אתה בא להתירה שמא נשחטה כראוי אל תתירנה מספק עד שיודע לך שנשחטה כראוי.
נשחטה הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך במה נטרפה – ולקמן מפרש מאי נפקא מינה. וברישא דמילתיה קמיפלגי דהשתא נולד לנו ספק בשחיטה שמא לא נשחט הרוב.
בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת. כלומר בחזקת איסור שאינה זבוחה עומדת, דרחמנא אמר (דברים יב, כא) וזבחת ואכלת שלא תאכל בשר אלא אם כן נשחטה יפה, בשנים או ברוב שנים, ובעוף באחד או ברובו, ועד שלא נודע לך שיצאתה מידי איסורה בשחיטה מעלייתא באיסורה עומדת, הילכך אם לא בדק בסימנים אסורה. ואי אפשר לפרש בחזקת איסור אבר מן החי עומדת, דכיון דנשחטה בין שחיטתא מעלייתא בין שחיטת מיעוט סימנין הרי יצאה לה מאיסור אבר מן החי. ומיהו אינו קשה כל כך, דאפשר לומר דכיון דמעיקרא בחזקת איסור אבר מן החי עומדת ועכשיו נמי לא נתברר אם נשחטה כהוגן, הרי היא מוחזקת מאיסור לאיסור, ויש כיוצא בה ביבמות (יבמות ל:) וכולן שהיו בהן ספק קידושין או ספק גירושין, ושם כתבתיה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים] מה היסוד העקרוני של מחלוקת זו? ומשיבים: בפירוש דברי רב הונא, שאמר: בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, שהרי אסור לאכול את בשרה בחייה, ולפיכך אם יש לך ספק אם נשחטה כראוי הריהי אסורה, כחזקתה, עד שיודע לך במה נשחטה, האם נשחטה כראוי. אבל כאשר נשחטה כראוי, ויש לך ספק האם היתה טריפה — הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך במה נטרפה.
The Gemara asks: With regard to what principle do they disagree? The Gemara answers: They disagree with regard to the application of the halakha stated by Rav Huna, who says: An animal during its lifetime exists with the presumptive status of prohibition, as it is prohibited to eat a living animal, and it continues to have this status even after its death until it will become known to you in what manner it was slaughtered, i.e., whether it was properly slaughtered. Once the animal was slaughtered, it exists with the presumptive status of permissibility until it will become known to you in what manner it was rendered a tereifa.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) מָר סָבַר בְּחֶזְקַת אִיסּוּר קָיְימָא וְהַשְׁתָּא מֵתָה הִיא וּמָר סָבַר בְּחֶזְקַת אִיסּוּר אָמְרִינַן בְּחֶזְקַת טוּמְאָה לָא אָמְרִינַן.

It is with regard to the application of this halakha that Rabbi Elazar, son of Rabbi Yannai, and the tanna of the baraita disagree in a case where the slaughterer did not examine the simanim after completing the slaughter. One Sage holds: Since it has not been verified that the animal was slaughtered properly, the animal exists with the presumptive status of prohibition, and since now it is dead, it assumes the status of an unslaughtered carcass and imparts impurity. And one Sage holds: With regard to the presumptive status of prohibition, we say that the animal is forbidden until it is verified that it was slaughtered properly; with regard to the presumptive status of ritual impurity we do not say that the animal is impure, as a living animal is not ritually impure.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״ירשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והשתא מתה היא – כלומר נבלה:
ומר סבר בחזקת איסור קאמרינן ולא נבלה – ולימא נשחטה הותרה מפני מה את אמרת בחזקת היתר. הא קמ״ל דאע״ג דאיתיילידא בה ריעותא כדבעא מיניה ר׳ אבא [מרב הונא] משום זה בעיא צריך לומר בחזקת היתר עומדת עד שיודע במה נטרפה:
מר סבר בחזקת איסור – הראשון עומדת שלא היתה שחוטה וכיון דבחזקת שאינה שחוטה מוקמית לה הרי מתה ומטמאה.
ומר סבר בחזקת איסור אמרינן – ולאכילה הוא שנאסרה קודם שחיטה.
לא אמרינן – שהרי בשר מן החי אינה מטמאה.
מר סבר בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן. דכיון דמתה לה ועל ידי שחיטת מומחה מסתמא שפיר שחט, דרוב הפעמים רובן של סימנין נשחטין בשחיטת מומחה, אבל באיסור, דרובא דתלוי במעשה, ומיעוטא דאינן תלוי במעשה הוא. ובכי הא לא אזלינן בתר רובא, כדאיתא בבכורות (בכורות כ.) וכדכתבינן לקמן בעזרת השם, משום הכי אוקמיה רבנן בחזקת איסור הראשונה, ומיהו בחזקת איסור דהות קיימא מוקמינן לה, בחזקת טומאה דלא הוה קיימא מספק לא מוקמינן לה, ומר סבר עד השתא באיסורא הוה קיימא והשתא מתה, וחיה שמתה נבלה היא, מספק אתה בא להוציא מידי טומאתה אל תוציאנה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובכך נחלקו, מר סבר [חכם זה שבברייתא סבור]: בהמה זו שלא בדק בה את הסימנים לאחר שחיטה, ואינך יודע אם נשחטה כראוי — בחזקת איסור קיימא [עומדת], והשתא [ועכשיו] מתה היא לפנינו, ויש לדון עליה ככל בהמה שלא נשחטה כראוי, והיא נבלה, ומטמאה במשא. ומר סבר [וחכם זה, ר׳ אליעזר בן אנטיגנוס, סבור]: בחזקת איסור אמרינן [אומרים אנו שנשארה], אבל בחזקת טומאה לא אמרינן [אין אנו אומרים], שהרי לא היתה לה חזקת טומאה לפני כן.
It is with regard to the application of this halakha that Rabbi Elazar, son of Rabbi Yannai, and the tanna of the baraita disagree in a case where the slaughterer did not examine the simanim after completing the slaughter. One Sage holds: Since it has not been verified that the animal was slaughtered properly, the animal exists with the presumptive status of prohibition, and since now it is dead, it assumes the status of an unslaughtered carcass and imparts impurity. And one Sage holds: With regard to the presumptive status of prohibition, we say that the animal is forbidden until it is verified that it was slaughtered properly; with regard to the presumptive status of ritual impurity we do not say that the animal is impure, as a living animal is not ritually impure.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״ירשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) גּוּפָא אָמַר רַב הוּנָא בְּהֵמָה בְּחַיֶּיהָ בְּחֶזְקַת אִיסּוּר עוֹמֶדֶת עַד שֶׁיִּוָּדַע לָךְ בַּמֶּה נִשְׁחֲטָה נִשְׁחֲטָה בְּחֶזְקַת הֶיתֵּר עוֹמֶדֶת עַד שֶׁיִּוָּדַע לָךְ בַּמֶּה נִטְרְפָה וְלֵימָא נִשְׁחֲטָה הוּתְּרָה הָא קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן דאע״גדְּאַף עַל גַּב דְּאִיתְיְלִיד בַּהּ רֵיעוּתָא.

§ The Gemara proceeds to analyze the matter itself. Rav Huna says: An animal during its lifetime exists with the presumptive status of prohibition until it will become known to you in what manner it was slaughtered. Once the animal was slaughtered, it exists with the presumptive status of permissibility until it will become known to you in what manner it was rendered a tereifa. The Gemara challenges this: And let us say that once the animal was slaughtered, it became permitted, instead of saying that it exists with the presumptive status of permissibility. The Gemara explains: This teaches us that even if a flaw developed in the animal that raises uncertainty with regard to its permitted status, it retains its presumptive status of permissibility.
רי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ונימא נשחטה הותרה – דלשון חזקה לא שייך אלא בדבר ספק דנימא העמד דבר על חזקתו.
דאע״ג דאיתיליד בה ריעותא – שנולד בה ספק טריפות ספק קודם שחיטה היה בה ויש לתלותו בלאחר שחיטה מוקמינן לה אחזקת היתר דסתם בהמה אינה טרפה ותלינן בלאחר שחיטה וכשרה.
אמר רב הונא בהמה בחייה בחזקת איסור אבר מן החי עומדת ואם מצאה שחוטה באשפה שבבית אכתי באיסור׳ קיימה עד שיודע לך במה נשחטה אם בכשרות אם בנבלות. דרב הונא סבר לה כר׳ יהודה דאמר לקמן (חולין יב ע״א) הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו ומצאן שחוטין ר׳ [יהודה] אוסר ומוקמינן לה במצאן באשפה שבבית.
ואם נודע לו שנשחטה בכשרות אע״ג דאיתיליד בה ריעותא כגון בא זאב ונטל את בני מעיין והחזירן כשהן נקוביןא או אינקיב ריאה היכא דממשמשא ידא דטבחאב הרי היא בחזקת היתר דאמרינן לאחר שחיטה ניקבה על יד זאב וטבח, עד שיודע לך ברור שקודם שחיטה ניקבה כגון אם לא נטלה זאב או אינקיב ריאה היכא דלא משמשא ידא דטבחא או שנטרפה בשאר מיני טריפות, דאמרינן לקמן (חולין יא ע״ב) דסמכינן ארובא גבי טריפה.
ונ״ל דכי סמכינן ארובא הני מילי בכל י״ח מיני טריפות לבד מריאה שהיא עלולה ליטרף ולהכי נהגו לבדקה. וכיוןג דנהגו לבודקה אי איתרע דמיתפקא בלא בדיקה לא סמכינן ארובה וטריפה. דהאד לא סמכינן ארובה בלא בדיקה כמו בשאר טריפות. כדאמרי׳ במסקנאה דהיכא דאיפשר למיבדק כמו בריאה בדקינן, ושאר טריפות דלא איפשר למיבדק לא בדקינן, ואף רב הונא לא אמר נשחטה הותרה למשמע דסמכינן ארובא, אלא הרי זו בחזקת היתר קאמר דהיכא דמצינן נמי תלינן להיתר, אבל למיסמך ארובה בלא בדיקת הריאה לא אמרינןו.
וכבר אותוז מעשה בקולניא בימי חכמים הראשונים דאיתפקא ריאה בלא בדיקה והיתירה אחד מהן ונחלקו עליו כל חכמי הדור ואסרוח. אבל רבינו שלמה וראהט לו בו היתר ואמר אע״פ שהוא היתר אין מורין כןי ואין מפרסמין את הדבר.
סימן רי
מצא⁠[תי]. טבח ששכח והוציא את הריאה בלא בדיקה כיון שאין נראה בריאה שום סירכא ושום בועא ולא חוטין מנותקין ונפחינן לה ועולה בנפיחה כשירה ולא אמרינן דילמא סירכא הוה בהכ. ומדמי׳ לה לריאה דמינקבא באתר דמשמשא ידא דטבחאל אי נמי להא בא זאב ונטל את בני מעיהמ והילכ⁠[ך] כשירה. ואי אינשי טבחא ולא נפחא ונתחתכה הריאה ספק טריפה היא ואסיר׳נ. וכשר הדבר.
א. ט ע״א.
ב. מט ע״א.
ג. עד סוף הסימן הובא במרדכי רמז תקפ.
ד. אולי דבהא.
ה. בדף יב רע״א: אלא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר ה״נ היכא דאפשר וכו׳. [באהגר״א לשו״ע סי׳ לט בשם רבינו].
ו. שני טעמים נאמרו כאן לבדיקת הריאה: א. הטעם שכתב רש״י בדף י״ב ע״א שהיא עלולה ליטרף ולהכי נהגו לבדקה. ב. לא סמכינן ארובה היכא דאיפשר למיבדק. לטעם הראשון ה״ז רק מדרבנן, וכלשון רבינו ׳נהגו לבדקה׳ ופירשו ראשונים דהוא משום דבמיעוט המצוי לא סמכינן ארובא היכא דמצינן לברורי [עי׳ ר״ן ד״ג ע״א ובאהגר״א סי׳ א סק״ד ועוד טעמים ברשב״א ובעו״ר. עי׳ פמ״ג בפתיחה לסי׳ לט]. וכ״ז מדרבנן [עי׳ תבו״ש סי׳ א סק״ג ופמ״ג שם] ולכן כתב רש״י דאי איתרמי דאיתפקא בלא בדיקה מתאכלה. אבל לטעם השני שכתב רבינו דלא סמכינן ארובה, משמע דהוי דאורייתא. וכדמשמע מלשון רבינו ׳וטריפה דהא לא סמכינן ארובה׳. וכדברי רבינו כ״ד רבינו יצחק הלוי שהובא במרדכי ר׳ תקפ ז״ל: דלא אזלינן בתר רובא אלא היכא דלא אפשר אבל היכא דאפשר בתיקון חכמים לא אזלינן בתר רובא. ושיטה זו דלא אזלינן בתר רובא היכא דאפשר, בנויה על פירוש מחודש בגמרא, שעל מסקנת הגמרא בדף יב רע״א היכא דאפשר אפשר וכו׳ פירשו רש״י ושא״ר דכל זה אמרה הגמרא למידחי דאין לנו מקור ללמוד הא דזיל בתר רובא אלא בדלא אפשר כמו דס״ל לר״מ, אבל בדאפשר אין לנו מקור, אבל אליבא דאמת אזלינן בתר רובא גם בדאפשר והוא מהלמ״מ, ואילו רבינו מפרש דכך היא המסקנא גם לדידן. ואכן עי׳ במרדכי הנ״ל שרבינו ברוך נחלק על האוסרים והתיר מטעם דסמכינן ארובא אפילו היכא דאפשר [אלא שיש לדקדק שם אם דברי ר״ב הם אם לאו]. וכן צ״ל שפירש את הגמרא רבינו יצחק הלוי הנז״ל. שו״ר בס׳ מכתם לדוד [להר״ד פרדו] יו״ד סימן א ד״ה איברא שגם הוא הבין כן בשיטת ר״י הלוי ותמה עליו: ומהכא קשיא לן על סברת רבינו הלוי דמייתי המרדכי ובהגה״א בשמו דנחלק על רש״י ובעא מימר דקושטא כדחזי תלמוד דלא אזלי׳ בתר רובא אלא היכא דלא אפש׳ אבל היכא דאפ׳ לא וק׳ לדידיה מתני׳ דיבמות וכו׳.
והנה הרמ״א בסי׳ לט ס״ב כתב ויש מחמירים אם נאבדה הריאה. וכתב הט״ז בסק״א שמקורו ר״י הלוי וראב״ן. ולפי מש״כ לעיל דהם ס״ל דמדאורייתא לא אזלינן כאן בתר רובא, א״כ כונת הרמ״א מדאורייתא, ואכן כ״ה בבאהגר״א שציין לדברי הרמ״א: כמו דמסקינן שם י״ב א׳ היכא דאפשר כו׳ הלכך בשאר י״ח טרפות דלא אפשר לא אפשר אבל בריאה דאפשר למיבדק לא סמכינן ארובה. ראב״ן. [ונראה מהלשון שהגר״א לקחו מספרנו ולא מהמרדכי]. אבל הש״ך והב״ח והפר״ח שם פירשו דבריו דמדרבנן קאמר דכיון דהצריכו חכמים בדיקה אסרו אף בדיעבד דאל״כ מה הועילו חכמים בתקנתן כל אחד ישליך הריאה וכו׳. וכבר עמד על דבריהם הר״ב מכתם לדוד בחלק יו״ד סי׳ א, ולבסוף הסיק מלשון המרדכי דר״י הלוי וראב״ן מדרבנן קאמרי [דייק מן הלשון ׳כיון דנהגו לבדוק הריאה אי אתרמי דאפקה בלא בדיקה טריפה׳ ומלשון נהגו משמע ליה דלאו מדאורייתא קאמר. ונראה שלא היה לפניו ספר ראב״ן ולא ראה את כל לשון רבינו כ״א מה שהובא במרדכי]. כי אפילו ניהב שמסקנת הגמ׳ דהיכא דאפשר לא סמכינן ארובא מ״מ כאן יש כלל של נשחטה בחזקת היתר עומדת ובהך טעמא סגי דלא למיחש מה״ת לשום טריפות. וממילא כת׳ דגם כונת רמ״א רק מדרבנן. ודבר נפלא מצינו בהגמ״י פי״א מהל׳ שחיטה הג׳ ז שעל מש״כ הרמב״ם קודם שבדק הריאה בא כלב או גוי ונטל את הריאה ה״ז מותרת, כתב ׳דסמכינן ארובא היכא דלא אפשר׳, היינו שאף הוא מפרש את הגמ׳ כראב״ן ור״י הלוי דרק בדלא אפשר סמכינן ארובא, אלא שעוד חידוש בדברי הגמ״י, שסובר שריאה שאבדה ה״ז ׳לא אפשר׳ הפך דעת ראב״ן ור״י הלוי שכל עיקרה של ריאה דיינינן כ׳אפשר׳ וכיון שכן לא נשתנה דינה אף בנאבדה. שו״ר שיתכן ופירוש דברי הגמ״י כשא״ר, דבאמת סמכינן ארובא בכל אופן אלא דהיכא דמצינן לברורי לא סמכינן מדרבנן, וזו כונת הגמ״י, סמכינן היכא דלא אפשר, היינו דהיכא דלא מצינן לברורי סמכינן גם מדרבנן, והשתמש הגמ״י בלשון הגמרא אבל אין כונתו לעיקר הדין. אלא דעיין באו״ז סי׳ תיא דנ״ח ע״ב שכתב: בפ״ק אסיקנא בשמעתין דמנא הא מלתא דאמרי רבנן זיל בתר רובא היכא דאפשר [אפשר] והיכא דלא אפשר לא אפשר. וכ׳ רבי׳ שלמה זצ״ל היכא דאתרמי דאתפקא ריאה ולא בדק מתאכלא דסמכי׳ אהא ואדרב הונא דנשחטה ה״ה בחזקת היתר ואין מפרסמין הדבר עכ״ל. ובתשובה אחת כתב לא קבלתי שום חילוק בין ספיקות ריאה לשאר ספיקי כיון דסמכינן ארובה גבי ראשה של עולה ושבירת עצם בפסח ואלי׳ תמימה. ה״נ סמכי׳ אטריפה היכא דלא אפשר. ע״כ מאו״ז. משמע לכאו׳ מדברי או״ז דכך היא מסקנת הסוגיא, כפירושו של רבינו ור״י הלוי. וגם מתשובת רש״י ממה שכתב משבירת עצם בפסח [שע״ז אמרו בגמ׳ דהוא בכלל היכא דלא אפשר] וממה שסיים סמכינן היכא דלא אפשר, משמע לכאו׳ כהפירוש הראשון שפירשנו בד׳ הגמ״י, וזה דלא ככתוב בפירש״י דסמכינן גם היכא דלא אפשר. וצ״ע.
ז. כנראה אירע.
ח. עי׳ ס׳ מעשה הגאונים עמ׳ 88-91.
ט. =נראה. ופסק רש״י בפירושו די״ב ע״א ד״ה פסח ובתשובותיו שבס׳ תשובות רש״י סי׳ נט-ס ובאו״ז סס״י תיא.
י. ברש״י לפנינו כתוב רק ׳ואין מפרסמין הדבר׳. העיר ע״ז בצ״צ ח״א סי׳ לט. ולשון רבינו בחרוזיו ח״א עמ׳ תסז שו׳ קעג: והיכא דאיתפקא, לחוץ בלא בדיקה, אין סומכין אחזקה, להורות בשערים, לבל יקל המיקל, פן יגרום לעקל, הדרך לקלקל, ולפרוץ הגדרים.
כ. וכ״פ בשו״ע סי׳ לט ס״ג עפ״י הרמב״ם. ומוכח לכאו׳ כהתבו״ש דאף להמחמירים בנאבדה הריאה [ורבינו מכללם] מ״מ מודים כיון דבדקוה בנפיחה ונמצאת שלימה לא חיישינן לסירכות. ודלא כהב״ח שכת׳ דהרמב״ם כ״כ רק לשיטתו ולא לד׳ המחמירים [ועי׳ גם ט״ז סק״ב וסק״ו].
ל. ט ע״א.
מ. מט ע״א.
נ. וכ״כ ראבי״ה רס״י אלף ופ״ט: ריאה דלא נפיחא ספק טריפה היא כ״כ בה״ג. ועי״ש בהערה שמפורש לכאו׳ כהבנת התבו״ש סי׳ לו סק״ו וסי׳ לט סק״ה דלבה״ג טריפה אף דיעבד דלא כהש״ך והט״ז שם סק״ד.
נשחטה בחזקת התר וכו׳, ואע״ג דאיתיליד בה ריעותא בבהמה, כגון שבא זאב ונטל את בני מעיה והחזירן כשהן מנוקבין וכו׳. וכ״ש אם לא החזירן כלל, אלא שאכלן, דלא מחזקינן בהו שום ריעות בעולם, שהרי לא נראה בהן שום ריעות בעולם ואזלינן בתר רוב בהמות שאינן טרפות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגמרא גופא אמר רב הונא בהמה בחייה כו׳ נשחטה בחזקת היתר עומדת ולימא נשחטה הותרה. ולכאורה למאי דלא אסיק אדעתיה השתא דמיירי באתיליד בה ריעותא א״כ טפי ה״ל לאקשויי דכל הך בבא דנשחטה לא איצטריך ליה לר״ה לאשמעינן דפשיטא דכיון דנשחטה ויצאה מחזקת אבר מן החי ומאיסור שאינה זבוחה לפי׳ התוס׳ א״כ פשיטא דנשחטה הותרה וליכא למימר דנשחטה הותרה איצטריך לאשמעינן לענין דאין צריך בדיקה דהא ודאי ליתא דהא לענין בדיקת הריאה פשיטא דלכתחילה צריך לבדוק לשיטת כל הפוסקים וכמ״ש רש״י לקמן דף י״ב גבי היכא דאפשר אפשר משום דהוי מיעוט המצוי ואי לענין דיעבד איירי כגון שנאבדה הריאה דלכל הפוסקים חוץ מהר״י הלוי שהביא הרשב״א ז״ל בחידושיו אפילו בנאבדה הריאה כתבו דנשחטה הותרה והיינו מהאי סוגיא דהכא ואף להמחמירין בדיעבד אינו אלא משום קנס או משום סייג ולא מדינא דגמרא א״כ לפ״ז השתא נמי לא קשה מידי ולימא נשחטה הותרה דאכתי היא גופא תיקשי למה הותרה דנהי שאין כאן חזקת איסור הא נמי ליכא חזקת היתר ובהא קאמר ר״ה שפיר דודאי בחזקת היתר גמור עומדת והיינו משום חזקה דאתי׳ מכח רובא דרוב בהמות הנשחטים כשרים הם וכ״ש דקשה טפי על שיטת ר״י הלוי זצ״ל שהביא הרשב״א ז״ל בחידושיו דמשמע מדבריו שמדינא דגמרא אוסר בנאבד הריאה א״כ תיקשי ליה מדר״ה דאמר בפירוש נשחטה הותרה וכן הקשה באמת הרשב״א ז״ל בחידושיו וכמה מפרשים ולכאורה היה נראה לי ליישב שיטת ר״י הלוי שסובר דנהי דודאי רב הונא סבר דבכל ענין אמרינן דנשחטה הותרה אפי׳ בנאבדה הריאה אפשר משום דסבר כהנך אמוראי דלקמן דף י״א דהא דאמרינן זיל בתר רובא ילפינן מפרה אדומה ועגלה ערופה ושעיר המשתלח אלמא דאפילו למיעוטא דשכיח לא חיישי דאלת״ה אכתי ניחוש שמא נקבה הריאה משא״כ ר״י הלוי גופא סבר כרב אשי לקמן דבתראה הוא ולא יליף אלא משחיטה עצמה דלמא במקום נקב קא שחיט נמצא דלפ״ז לא מצינן למילף דאזלינן בתר רובא אלא במקום דלא אפשר ושאינו מצוי כלל כגון האי דלמא במקום נקב קא שחיט ואפשר נמי דדייק לה ר״י הלוי מדר׳ אבא גופא דקאמר בא זאב ונטל בני מעיים וכיון דריאה לאו בכלל בני מעיים הוא משמע דבריאה פשיטא ליה דחוששין והיינו כדפרישית דר״ה דמיקל משום דס״ל כהנך אמוראי דלקמן ועוד דאיכא למימר דר״ה לטעמיה דאלים ליה חזקה טובא אפילו היכא דאיתרע חזקה טובא דהא אמר לקמן השוחט בסכין ונמצאת פגומה אפילו שיבר בה עצמות כל היום פסולה והיינו נמי מהאי טעמא גופא דאמרינן עלה בשלמא ר״ה כשמעתי׳ והיינו כדאמר הכא עד שיודע לך במה נשחטה ולפ״ז אית לן לפרש סיפא דמלתא דר״ה בכה״ג גופא דנשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך והיינו נמי דאלים ליה הך חזקת היתר דאתיא מכח רובא ומש״ה מיקל בנטלם זאב והחזירם כשהן נקובין דאין חוששין שמא במקום נקב קא נקיב אף על גב דאיתרע אכתי לא ידעינן במה נטרפה וכ״ש דמה״ט מכשיר נמי בנאבדה הריאה כיון דלא איתרע חזקה משא״כ לדידן דלא קי״ל כר״ה בשיבר בה עצמות כיון דאיתרע חזקת איסור תלינן אפילו לקולא א״כ כ״ש דאמרינן הכי לענין חזקת היתר גבי בא זאב ונטל בני מעיים דהא איתרע הך חזקה טובא וא״כ לפ״ז יש לאסור ג״כ בנאבדה הריאה דנהי דלא איתרע חזקת היתר מ״מ כיון דחזקת היתר נמי לא אלים טובא לגבי ריאה כיון דשכיחי טובא וכמה מיני טריפות מצוים בה כך נראה לי בשיטת ר״י הלוי ומה שהקשה הרשב״א ז״ל עוד בחידושיו עליו יש ליישב אלא שאין לי להאריך דבלא״ה כמעט כל הפוסקים חולקים עליו בזה כדפרישית והביאו ראיה ברורה מירושלמי דאפי׳ בנאבדה הריאה מותר ואף ליש מחמירין היינו משום גדר וסייג בלבד כמ״ש הש״ך ומעתה נבוא לבאר מה שהקשיתי על שיטת רש״י וסייעתו בהא דמקשה ולימא נשחטה הותרה ולא ניחא ליה למימר דאיצטריך ליה לדר״ה נמי בחזקת היתר עומדת להיכא דנאבדה הריאה דאפשר דבאמת שזה בכלל הוא במאי דמשני ר״ה גופא דאיצטריך למימר בחזקת היתר עומדת דטעמא יהיב למלתא אלא כיון דלקושטא דמלתא מתיר ר״ה אפי׳ היכא דאיתרע וממילא דכ״ש דמותר בנאבדה הריאה דלא איתרע כלל ואי משום דהוי מיעוט המצוי לא איכפת לן בהא כמ״ש רש״י להדיא לקמן במסקנא דסוגיא דאזלינן בתר רובא ולא שני ליה כלל כן נ״ל ועיין מ״ש בזה בפרק אין צדין ועיין עוד בסמוך:
ד גופא [לגופה] של אותה הלכה, אמר רב הונא: בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה. נשחטהבחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה. ושואלים: מדוע אמר נשחטה ״בחזקת היתר עומדת״? ולימא [ושיאמר]: נשחטההותרה! ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו], דאף על גב דאיתיליד בה ריעותא [שאף על פי שנולד בה פגם המעורר ספק], עדיין עומדת היא בחזקת היתר.
§ The Gemara proceeds to analyze the matter itself. Rav Huna says: An animal during its lifetime exists with the presumptive status of prohibition until it will become known to you in what manner it was slaughtered. Once the animal was slaughtered, it exists with the presumptive status of permissibility until it will become known to you in what manner it was rendered a tereifa. The Gemara challenges this: And let us say that once the animal was slaughtered, it became permitted, instead of saying that it exists with the presumptive status of permissibility. The Gemara explains: This teaches us that even if a flaw developed in the animal that raises uncertainty with regard to its permitted status, it retains its presumptive status of permissibility.
רי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) כְּדִבְעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אַבָּא מֵרַב הוּנָא בָּא זְאֵב וְנָטַל בְּנֵי מֵעַיִם מַהוּ.

As Rabbi Abba raised a dilemma before Rav Huna: If a wolf came and took the innards of a slaughtered animal, what is the halakha?
רי״ףמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כדבעא מיניה [כמו ששאל אותו] ר׳ אבא מרב הונא: אם בא זאב ונטל בני מעים של בהמה שנשחטה מהו דינה?
As Rabbi Abba raised a dilemma before Rav Huna: If a wolf came and took the innards of a slaughtered animal, what is the halakha?
רי״ףמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) נָטַל הָא לֵיתַנְהוּ אֶלָּא נָקַב בְּנֵי מֵעַיִם מַהוּ נָקַב הָא קָא חָזֵינַן דְּהוּא נַקְבִינְהוּ אֶלָּא נְטָלָן וְהֶחְזִירָן כְּשֶׁהֵן נְקוּבִין מַהוּ מִי חיישי׳חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא בִּמְקוֹם נֶקֶב נָקַב אוֹ לָא.

The Gemara asks: Took? In that case the innards are not there, and therefore there is no way of seeing an indication of a flaw. Rather, the dilemma is: In a case where a wolf perforated the innards of a slaughtered animal, what is the halakha? The Gemara challenges: Perforated? We see that the wolf perforated them and in that case too there is no indication of a flaw. Rather, the dilemma is: In a case where a wolf took the innards and returned them when they are perforated, what is the halakha? Are we concerned that perhaps the wolf perforated the innards in the place of a preexisting perforation and the animal was a tereifa from the outset, or is that possibility not a concern?
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נטל הא ליתנהי – כלומר מה אנו יודעין אם נקבן ואם לאו ומשום הכי1 אמר בחזקת היתר עד שיודע כו׳. חיישינן שמא במקום נקב נקב כלומר ואסור שטרפה היתה שנקובה היתה או דילמא דזאב עצמו עשה נקב זה ומותר. אמר ליה לא חיישינן שמא מעיקרא היתה נקובה ומותרת:
1. נראה דצ״ל ומשום הכי לא הוי הוצרך לומר דבחזקת היתר עומדת.
נטל הא ליתנהו – ולא חזינן בהו שום ריעותא ומאי ספקא איכא.
מי חיישינן שמא במקום נקב – שהיה בו תחלה אתרמי ליה השתא שהכניס בו שיניו וטרפה דנקבו הדקין אחד משמונה עשר טרפות הוא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ותמהים: נטל?! הא ליתנהו [הרי אינם], ומה יש לשאול בזה! אלא השאלה היא בכגון שנקב בני מעיים, מהו? ותמהים: אם הזאב נקב?! הא קא חזינן דהוא נקבינהו [הרי אנו רואים שהוא ניקב אותם]! אלא הכוונה היא: אם נטלן והחזירן כשהן נקובין, מהו? מי חיישינן [האם חוששים אנו] שמא במקום נקב שכבר היה בה נקב, והיתה הבהמה טריפה מתחילה, או לא?
The Gemara asks: Took? In that case the innards are not there, and therefore there is no way of seeing an indication of a flaw. Rather, the dilemma is: In a case where a wolf perforated the innards of a slaughtered animal, what is the halakha? The Gemara challenges: Perforated? We see that the wolf perforated them and in that case too there is no indication of a flaw. Rather, the dilemma is: In a case where a wolf took the innards and returned them when they are perforated, what is the halakha? Are we concerned that perhaps the wolf perforated the innards in the place of a preexisting perforation and the animal was a tereifa from the outset, or is that possibility not a concern?
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) א״לאֲמַר לֵיהּ זאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא בִּמְקוֹם נֶקֶב נָקַב.

Rav Huna said to Rabbi Abba: One is not concerned that perhaps the wolf perforated the innards in the place of a preexisting perforation, because one relies on the presumptive status of permissibility.
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה אין חוששין שמא במקום נקב נקב – ואפילו יש שם נקבים הרבה שלא במקום שיניו מסתברא דתלינן כולהו בזאב כי היכי דמכשרינן (לקמן מט.) היכא דממשמשא ידא דטבחא.
אמר ליה אין חוששין שמא במקום נקב נקב. כלומר דאף על גב דאיתילד בה ריעותא, כיון דאיכא למיתלי במידי דבתר שחיטה תלינן.
בשם רבינו יצחק הלוי ז״ל שאין ריאה בכלל בני מעים, וכדאמרינן לקמן (חולין נ.) מקיפין בבני מעים ורבי יוחנן אמר מקיפין בריאה. אלמא ריאה לאו בכלל סתם בני מעים היא, ואמרינן נמי לקמן (חולין קיג.) אין מחזיקין דם בבני מעים. ואין ריאה בכלל כדאיתא התם, ומטעם זה היה אוסר בהמה שנאבדה הריאה שלה קודם בדיקה, לפי שהריאה עלולה אצל הסרכות, מה שאין כן שאר בני מעים.
ואינו מחוור דודאי אף ריאה בכלל בני מעים, ובני מעים כלל הן לכל מה שיש במעי הבהמה, וההיא דאמרינן אין מחזיקין דם בבני מעים, אדרבה משם ראיה לזה מדאמרינן עלה תרגימה בכרכשא והדרא דכנתא.
וראיה להתיר אף בשנאבדה הריאה, מדאמרינן לקמן (חולין יא.) מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובה אתיא מעגלה ערופה, דאמר רחמנא (דברים כא, ו) הערופה שהיא שלימה. ואמרינן נמי אתיא מפרה אדומה דאמר רחמנא (במדבר יט, ג) ושחט ושרף מה שחיטתה כשהיא שלימה אף שריפתה כשהיא שלימה, ואמרינן נמי אתיא משעיר המשתלח שאין הגורל קובע אלא בראוי לשם. ואמרינן לא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה איברים איברים, מכל הני שמעינן דאף על פי שלא נבדקה הריאה מעמידין אותו בחזקת כשרה. והיינו דאמר רב הונא נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, דאלמא בחזקת היתר גמור עומדת משעה שנשחטה, והיינו דאקשינן ונימא נשחטה הותרה דאם איתא דעד שתבדק הריאה אסורה, היאך הותרה, ובביצה פרק אין צדין (ביצה כה.) מוכח הכי נמי בשמעתא דהפשט וניתוח לעולה ואין הפשט וניתוח לקצבים. ועוד אני אומר דבגמרין מפרש לקמן (חולין מט.) דאמרינן התם גמרא רבי שמעון אומר עד שתנקב לבית הסמפונות, אי נקוב בריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא תלינן או לא תלינן, ואסיקנא דתלינן, דהא תלינן בזאב, דאלמא פשיטא להו לכולהו דבזאב תלינן אפילו בריאה, אלא דבשמוש ידא דטבחא פליגי, ואפילו בהכי אסיקנא דתלינן, וזה מבואר.
וכן רבינו שלמה זצ״ל השיב לפני רבותיו שהיו מחמירין בדבר, ואמר אתמול אכלנו מחלבה ועכשיו נחזיק אותה בטריפה. ומה שהשיבו לו על זה דשאני חלב דחדוש הוא, דאף על גב דאתו מן החי מותר דאמרינן בבכורות (בכורות ג.) חלב מנא לן דשרי דכתיב (שמות ג, ח) ארץ זבת חלב ודבש. אין טענה זו מספקת, שהרי חלב טריפה אסור כדתנן לקמן (חולין קטז:) כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה, ולא אמרינן כיון דהיתר חלב חדוש הוא אפילו חלב טריפה מותר, וכאן נמי (אי) [אם] אתה מחזיק אותה בטריפה היה לנו לאסור חלבה עד שיודע לך שאינה טריפה, ואי משום דחדש בו רחמנא משכחת לה כגון שעשו מהם גבינות והניחם עד שנשחטה ונמצאת כשרה.
ובירושלמי דמסכת י״ט פרק אין צדין (ירושלמי ביצה ג׳:ג׳) גרסינן אם באו זאבים ונטלו בני מעיה ואכלוה כשרה, וחש לומר שמא ניקבה הריאה חזקת בני מעים כשר, אלמא משמע דאף ריאה בכלל בני מעים, ואם נאבדה או אכלום זאבים בחזקת כשרה היא.
ואפילו רבי מאיר דחייש למיעוטא, נמי משמע ודאי דאית ליה הכין, מדלא פליג עלייהו דרבנן אלא בקטן וקטנה לבד (יבמות סא:) ולא אפליגי (בה) [בזה] כלל, וטעמא דמילתא כדאמרינן לקמן (חולין יב.) דלרבי מאיר היכא דאיפשר איפשר היכא דלא איפשר לא איפשר, ואף על גב דבחולין אפשר למיבדק, כיון דגבי פסח וקדשים לא אפשר וסמכינן ארובא אף בחולין כן, דלחצאין לא שרא לן רחמנא.
אבל ודאי היכא דאיתיה לריאה קמן ואיפשר למיבדק, אסור למיכל מינה עד שתבדק.
מדאמרינן במסכת ביצה (ביצה כה:) נטיעה מקטעת רגליהון דקצביא ודבועלי נדות, ומיהא דירושלמי נמי דאייתינן איכא למידק (נמי) [הכי] שאלמלא שהיא צריכה בדיקה בדאיתא קמן היכי מקשה ואזיל חש לומר שמא ניקבה הריאה, מאי אתא לאשמועינן דכשרה היא, פשיטא, דהא בדאיתיה נמי בחזקת כשרה מחזקינן לה ולא בדקינן לה כלל.
ועוד התם בירושלמי במסכת ביצה (פ״ג ה״ד) רבי יודן בעי דמאי מדבריהם וראיית טרפה מדבריהם, כמה דתימר רואין את הטרפה ביו״ט (דכותים) [דכוותיה] מפרישין את הדמאי ביום טוב, והיינו ודאי בספק טריפות הריאה, שאם תאמר בשראה בה טרפות אין ראיה זו מדבריהם אלא מדבר תורה. ראיה זו מצאתי לרמב״ן ז״ל, ועוד (לן) [לו] בספר המלחמות ובילמדנו (פ׳ שמיני ח.) בענין אגד⁠[ה] אמרו כן אמר רבי יהודה בן פדיה מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שאתה לא יכולת לעמוד בנסיונך אפילו שעה אחת והרי בניך (משערין) [משמרין] את כל המצות שנתנו להן ועומדין בהן, אחד מהן עומד ונוטע מעדר מנכש טורח ומשקה, ורואה פירות נטיעות לפניו כשהן מבכרות קופץ ידו ואינו טועם מהן, ועוד בניך נצטוו את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו, וביותר אדם מישראל לוקח בהמה שה או עז כבש או שור ושוחט ומפשיט רוחץ בודק בריאה ונמצאת טרפה מונע ואינו אוכל, הוי אמרת ה׳ צרופה (תהלים קה, יט) ובודאי בדיקה זו מדבריהם הוא דאלו מדאורייתא אסיקנא במסכת ביצה (ביצה כה.) הפשט וניתוח לעולה ולא לקצבין.
ומיהו בשאר טריפות אף לכתחלה אין צריך לבדוק כלל, כדאמרינן לקמן (חולין יא:) ודילמא היכא דאיפשר איפשר היכא דלא איפשר לא איפשר, אלמא משמע דלרבנן אפילו היכא דאיפשר נמי אין בודקין כלל. ותו מדאמרינן לקמן (חולין נא.) דנפלה מן הגג צריכה בדיקה, ואמרינן נמי לקמן (חולין מז:) האי אטום בריאה מייתי סכינא וקרעינן לה, אי אית מוגלא מחמת מוגלא הוא וכשרה, ואי לא מותבינן עליה (גילא) [גדפא] אי לא מבצבצא טריפה, וכן אמרו (שם) בריאה דאוש׳, אלמא שמעינן מכל הני דהיכא דליכא ריעותא לא בדקינן לה ולא חיישינן לה כלל, וכן אמרו בהדיא לקמן (חולין נא.) בההיא אימרתא דהות משדרא כרעא בתריתא דשרינן ותלינן בשגרוני׳ ואין צריכה בדיקה, וכל שכן היכא דלא נולד בה ריעותא כלל.
ומה שחששו להן חכמים ואבותינו הראשונים ומנהג אבות קדושים קדמונים יותר לבדיקת הריאה משאר שמונה עשר טרפות. יש מפרש מפני שסירכות הריאה דבר מצוי, ולמיעוט מצוי חששו למיעוט שאינו מצוי לא חששו. וכתב רבינו הרב ז״ל שאין טעם זה מספיק, שאם כן תהא כל ריאה צריכה ניפוח, שאין סירכא אסורה אלא מחמת חשש נקב, ואף על פי שיש קצתן (יולדות) [נולדות] מחמת ריר חששו לסירכות הבאות מחמת נקב, ואם לסירכות באות מחמת נקב חיישינן ניחוש לנקב בלא סירכא. והעלה הוא הענין בטעמים נכונים. האחד כדי להסיר המכשולים, לפי שהסירכות ניכרות לעינים ועם שהן מצויות אם לא היינו בודקין יבא הדבר לידי הפסד גדול ורבו המכשולות, פעמים שימצא האחד סירכא בריאה ויחזור על כל לוקחי הבשר לשבור כליהם ולהריץ מאכלו לפני כלבו, ואפשר שיחוס עין מי שאינו הגון על ממונו והתקצף וימלא בטנו מן האיסור אחר שנודע, אבל שאר הטרפות שהן תלוין בנקב או בענינים דקים ושאין מצויין לא חשו להן חכמים.
ועוד טעם אחר (בדבר) [דדבר] שהוא קרוב ומזומן לראותו כגון הריאה שאם יש בה סירכא מיד תראה לעינים בפתיחת הבהמה, ואינו בודק, נראה כמעלים עינו מן האיסור, ואם מן הטעם הזה היה מותר לאכול מן הבהמה מבית טביחתה קודם שפתח אותה, והיינו דתנן במסכת ביצה (ביצה כה.) בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא אם כן יכול לאכול כזית מבעוד יום, רבי עקיבא אומר כזית חי מבית טביחתה, ומשמע התם דמותר לאכול קודם בדיקה, מדמוקמינן לה התם כדרב הונא דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת, ואמרינן נמי התם דרב הונא דאמר בחזקת היתר עומדת סבירא ליה דאין הפשט ונתוח לקצבין, משמע דאפילו לכתחלה נמי קאמר, ומיהו אין נכון לעשות כן, ומי שהוא עושה כן הרי זה כפורץ גדר של מנהג ישראל, וישראל קדושים נהגו איסור בדבר זה.
ויש מי שאומר דהא דקאמר רב הונא התם הפשט׳ ונתוח לעולה ואין הפשט׳ ונתוח לקצבין מן התורה קאמר, ובמקום הפסד ממונו אוקמא רבי עקיבא אדאורייתא, ואמר דשוחטין את המסוכנת שאם יכול לאכול כזית חי מבית טביחתה ואפילו בלא בדיקה, דכיון דאילו לא שחטה (מפסלא) [מתנבל] לה כדיעבד דמי. וזה נכון וברור. ותדע לך דאפילו סעד ואין דעתו לאכול כלל למאן דאית ליה (פסחים מו:) הואיל, אף על גב דבעלמא אסור לאפות מיום טוב לחול הכא מותר משום הפסד ממונו, ולמאן דלית [ליה] הואיל נמי הכא כיון דאיכא הפסד ממון שרינן ליה למיכל בלא בדיקה כלל, דהוי ליה כאי אפשר למבדקה, וסמכינן ארובא כדשרינן חלב וביצים דסמכינן ארובא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו]: אין חוששין שמא במקום נקב נקב, אלא סומכים אנו על חזקת ההיתר.
Rav Huna said to Rabbi Abba: One is not concerned that perhaps the wolf perforated the innards in the place of a preexisting perforation, because one relies on the presumptive status of permissibility.
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אֵיתִיבֵיהּ חרָאָה צִפּוֹר הַמְנַקֵּר בִּתְאֵנָה וְעַכְבָּר הַמְנַקֵּר בָּאֲבַטִּיחִים

Rabbi Abba raised an objection to the opinion of Rav Huna: If one saw a bird pecking at a fig or a mouse gnawing at melons,
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

המנקר – כלומר דאכל בתאנה:
באבטיח כמו אבטיחין – חיישינן שמא במקום נקב של נחש נקב צפור זה. וכך הכא חיישינן בבני מעין וטרפה:
מנקר – לשון נקבים קרו״ט בלעז.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו: ראה צפור המנקר בתאנה, ועכבר המנקר באבטיחים,
Rabbi Abba raised an objection to the opinion of Rav Huna: If one saw a bird pecking at a fig or a mouse gnawing at melons,
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חולין ט. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה חולין ט. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף חולין ט. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., מיוחס לר׳ גרשום חולין ט., הערוך על סדר הש"ס חולין ט., רש"י חולין ט., ראב"ן חולין ט. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות חולין ט., ר"י מלוניל חולין ט. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רמב"ן חולין ט. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א חולין ט. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין ט. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה חולין ט., מהרש"א חידושי הלכות חולין ט., מהרש"א חידושי אגדות חולין ט., פני יהושע חולין ט., פירוש הרב שטיינזלץ חולין ט., אסופת מאמרים חולין ט.

Chulin 9a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 9a, Rif by Bavli Chulin 9a, Attributed to R. Gershom Chulin 9a, Collected from HeArukh Chulin 9a, Rashi Chulin 9a, Raavan Chulin 9a, Tosafot Chulin 9a, Ri MiLunel Chulin 9a, Ramban Chulin 9a, Rashba Chulin 9a, Meiri Chulin 9a, Maharshal Chokhmat Shelomo Chulin 9a, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 9a, Maharsha Chidushei Aggadot Chulin 9a, Penei Yehoshua Chulin 9a, Steinsaltz Commentary Chulin 9a, Collected Articles Chulin 9a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144