היה מביא את מנחתה בקפיפה מצרית ונתנה על ידיה כדי ליגעה כל המנחות תחלתן וסופן בכלי שרת כל המנחות טעונות שמן ולבונה וזו אינה טעונה לא שמן ולא לבונה כל המנחות באות מן החטים וזו אינה באה אלא מן השעורים מנחת העומר אע״פ שהיא באה מן השעורים היא היתה באה גרש וזו היתה באה קמח רבן גמליאל אומר כשם שמעשיה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה אמר הר״ם פי׳ כדי ליגעה עד שתתעמל ותודה ולא תשתה מי המרים וירצה באמרו תחלתן בכלי שרת כלים הראויים לכלי שרת ר״ל כלי הזהב והכסף לפי שכל המנחות אמנם יובאו בכלי זהב וכסף ואז תושם בכלי שרת ואמרו כל המנחות טעונות שמן אין הכונה שזאת המנחה מתחלפת לכל המנחות מכל אחת מאלו הגזירות ואמנם ירצה שהיא תתחלף במנחות בכלל לפי שמנחת חוטא ואע״פ שהיא בלא שמן ולבונה הנה היא תעשה מסלת חטים ומנחת העומר ואע״פ שהיא משעורים הנה היא גרש וטעונה שמן ולבונה וזה יתקרבו בו שני הענינים יחד:
אמר המאירי היה מביא את מנחתה וכו׳ ר״ל אחר שנעשו בה מעשים שהוזכרו בפרק ראשון היה הבעל מביא את מנחתה פי׳ שהבעל מביא את מנחתה משלו כדכתיב והביא את קרבנה עליה והקרבן היה עשרון של קמח שעורים והיה מביאה בכפיפה מצרית ר״ל סל של צורי דקל והם חריות שסביב הדקל על הדרך שביארנו בפרק ראשון בענין חבל המצרי והיה נותן המנחה על ידה כדי ליגעה ר״ל שהמנחה עומדת בידה עד שישביענה ושיכתוב את המגלה וימחקנה בתוך המים וישקנה ואח״כ נוטלה מידה ודבר זה בודאי יגיעה גדולה אצלה וטורח יותר לעמוד שיעור מרובה כל כך פרועה ופרומה ובזויה ובכפיפה בידה ופירשו בגמרא ליגעה כדי שתודה ולא תשתה שהתורה חסה עליה ואין לומר כדי שלא תמחק המגלה שהרי אמרו משקה ואח״כ מקריב ואם מפני שלא תמחק המגלה הרי כבר נמחקה קודם שיסיר את הכפיפה מידה אלא שהכל כדי שלא תשתה ואף לאחר ששתת משהא אותה עדין בידה ממה שאמרו שכל שהודת קודם הבאת מנחתה אע״פ ששתת אין המים בודקין אותה:
ופירש אחר כך ההבדל שיש בין מנחה זו לשאר המנחות והוא שאמר שכל המנחות תחלתן וסופן בכלי שרת ופי׳ תחלתן הבאתן בעזרה ר״ל שהבאתם לעזרה היה בכלי שרת ופירשו בגמרא בכלים הראויים לכלי שרת והם כלי כסף וזהב ופי׳ סופה כשהכהן לוקחה ונותנה בכלי שרת וזו אע״פ שסופה בכלי שרת תחלתה מיהא היתה בכפיפה מצרית וכן יש הבדל ביניהן שמנחת סוטה אינה טעונה שמן ולבונה ואדרבה עובר עליהן ולוקה בנתינתן על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה מפני שהן לאוין מיוחדין וכדכתיב לא יצוק עליה שמן ולא יתן עליה לבונה ושאר המנחות טעונות שמן ולבונה וכן שכל המנחות באות חטים וזו באה מן השעורים ומשנה זו לא נשנית בדיוק שהרי אף מנחת חוטא אינה טעונה לא שמן ולא לבונה וכן שתי הלחם וכן יש טעונות שמן ולא לבונה ויש טעונות לבונה ולא שמן כמו שהתבאר בפרק כל המנחות אלא שביאור המשנה שמנחת סוטה מובדלת מכולן באיזה ענין שרוב המנחות טעונות שמן ולבונה ובאות מן החטים ומן הסלת ויש שאינן טעונות אלא או שמן או לבונה וא״כ זו מופרשת מהן שאינה טעונה שמן ולבונה ובאה מן השעורים ואע״פ שמנחת חוטא ושתי הלחם אינן טעונות לא שמן ולא לבונה מ״מ באות הן מן החטים וכן אע״פ שמנחת העומר באה מן השעורים מ״מ טעונה היא שמן ולבונה ואינה באה קמח אלא גרש כרמל רשב״ג אומר כשם שמעשיה מעשה בהמה ר״ל שאינה מתיחדת לבן זוג אחד כך קרבנה מאכל בהמה ר״ל שעורים:
משנה היה מביא פילי של חרש חדשה ונותן לתוכה חצי לוג מים מן הכיור ר׳ יהודה אומר רביעית כשם שהוא ממעט בכתב כך הוא ממעט במים נכנס להיכל ופנה לימינו היה שם אמה על אמה וטבלה של שיש וטבעת היתה קבועה בה כשהוא מגביהה נוטל עפר מתחתיה ונותן כדי שיראה על פני המים שנאמר ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן וגו׳ בא לו לכתוב את המגלה מאי זה מקום הוא כותב מאם לא שכב איש אותך וגו׳ ואת כי שטית ואינו כותב והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה וכותב יתן ה׳ אותך לאלה ולשבועה וגו׳ ובאו המים המאררים האלה וגו׳ ואינו כותב ואמרה האשה אמן אמן אינו כותב לא על הלוח ולא על הנייר ולא על הדפתרא אלא במגלה שנאמר בספר אינו כותב לא בקומוס ולא בקנקנתוס ולא בכל דבר שהוא רושם אלא בדיו שנאמר ומחה כתב שהוא יכול להמחה ולמה היא אומרת אמן אמן לאלה אמן לשבועה אמן לאיש זה אמן לאיש אחר אמן שלא נטמאתי ואם נטמאתי יבאו בי אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה ר׳ מאיר אומר אמן שלא נטמאתי ואמן שלא אטמא הכל שוים שאינו מתנה עמה קודם שנתארסה ולא משנתגרשה נסתרה לאחר ונטמאת ואחר כך החזירה לא היה מתנה עמה זה הכלל כל שתבעל ותהא אסורה לו לא היה מתנה עמה אמר הר״ם פי׳ פיילי של חרס הוא כלי חרס ויצטרך שיהיה זה הכלי לא ישתנה שנוי רב בארך הזמן וענין אמרו חדשה שלא תעשה בה מלאכה כלל אפי׳ דבר מועט כמו כלי חרס של מצורע אשר כתוב בו אל כלי חרס על מים חיים ואמר מה מים שלא נעשה בהם מלאכה אף כלי שלא נעשה בו מלאכה ואין הלכה כר׳ יהודה פי׳ תנא קמא סבר שהוא יכתוב אם לא שכב איש אותך וכולא פסוקא ואת כי שטית וכולא פסוקא לפי שאלו הפסוקים אע״פ שאין בהם קללות אבל הן יולידו קללות מפני שמאמרו אם לא שכב הנקי תילד ואם שכב חנקי על דרך ההיקש הנעשה במדות התורה והם יקראו אותם קללות הבאות מחמת ברכות ואמנם אמרו והשביע הכהן את האשה הנה היא צואה וחלקו כלם בלשון מאמר השם וכתב את האלות האלה ת״ק סבר האלות לרבות קללות הבאות מחמת ברכות האלה למעוטי צואות ור׳ יוסי סבר את לרבות את הצואות ולזה אמ׳ אינו מפסיק אלא יכתוב גם כן והשביע הכהן ור׳ יהודה סבר האלה למעוטי קללות הבאות מחמת ברכות ולזה לא יכתוב הפסוק בכללו והוא והשביע הכהן והלכה כתנא קמא פי׳ לא יסופק אליך זה המאמר באמרו בפרק שלישי מיומא אף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה לפי שזאת הפרשה כתובה בלוח הזהב אמנם נעשית לכתב ממנה פרשת סוטה על הספר כמו שנזכור לא נצטרך להביא ספר תורה ליכתב ממנה כאשר תארע לנו סוטה שהיתה כתובה על לוח הזהב היתה כתובה על זה הדמיון:
שכב שטית
איש תחת:
וכו׳ וכו׳
וסבת זה שאין מותר לנו שיכתוב פסוק מן התורה על סדרו זולת בספר על תנאי הכתיבה המבוארת בספרי תורה והתפלין והמזוזות כל אחד על תנאו אולם על הלוחות הנה לא יכתבו בלתי מלה תחת מלה או שתי מלות עד שישלים דף אחד ויתחיל דף אחר על הצורה אשר בארנו הנה אצל מה שיכתוב בספר מזה הלוח יכתוב הכתיבה המיושרת וממה שראוי שתדעהו אמרו מגלת סוטה שכתבה בלילה פסולה לאמרו את כל התורה הזאת ואמר על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט ולא יהיה משפט אלא ביום כמו שאמרנו בראש המשנה ואמרו כתבה למפרע פסולה לאמרו האלה על סדרה ואמר כתבה אגרת פסולה בספר אמ׳ רחמנא כתבה על שני דפין פסולה ספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ובאמרו הנה שלא יכתוב אלא בדיו ושמו סבת זה כתב שיכול להמחק ובכל מקום כתב ספרי תורה גם כן יצטרכו שיהיה כתיבתם יכולה לימחק ולזה ראיתי אותם בארץ ישראל ירחיקו כתיבת ספר תורה אם לא בדיו ואשר הביאם לזה אינו אצל רב אומה אבל אשר אמר שספרי תורה הכתובות פסולות לפי שלא תוכל למחות כבר טעה בפסק ההלכה לפי שהוא לא ידע הספרים אשר בו יתאמת פסקת ההלכה מן התלמוד וזה שהלשון האחרון הנופל בתלמוד בזה הענין אשר עליו המעשה הוא אמרם לכל מטילין קלקנתוס חוץ מפרשת סוטה שבמקדש וכאשר היה זה כן הנה אין אצלנו דבר אסור כתיבתו בו זולת מפרשת סוטה לאמרו וכתב ומחה כמו שבארנו וממה שיתחייב שתדעהו אמנם צריך שיתן דבר מר לתוך המים דאמ׳ קרא מי המרים שהיו מרים כבר ר״ל שהוא יתיך במים מה שימיר טעמו ואז ימחה בו הפרשה זאת המשנה לר׳ עקיבא שאמר שומרת יבם ערוה וכבר התפרסם לו זה הדעת במקומות מיבמות ולזה כאשר זינתה נאסרה על יבמה ויצטרך שיתנה עמה שלא זינתה ואין הלכה כר׳ עקיבא אלא פסקת ההלכה ששומרת יבם שהיא תשבע על העתיד וכאשר זנתה לעתיד תמות והשם יודע ממה שיתחייב שתדעהו שהאדם כשגרש את אשתו וזנתה אחר זה לא תאסר עליו להחזירה ואם לקחה קדושין מזולתו נאסרה עליו ואע״פ שלא נבעלה לפי שלא תלה השם הענין בבעילה ואמנם תלה אותו בנשואין אמר ית׳ ויצאה מביתו ולא אמר ובעלה אחר ודע זה וזכרהו:
אמר המאירי היה מביא פילי של חרס ופילי פירושו כלי והוא מונח לכלי המוכן לשתיה של פורענות וכדכתיב קובעת כוס התרעלה ותרגומו פילי ונותן לתוכו מים חצי לוג מן הכיור דכתיב מים קדושים ואין קדושים אלא שנתקדשו בכלי ופירשו בגמ׳ שאף הכלי צריך להיות חדש שלא נעשה בו מלאכה מעולם אלא שאם היה ישן והחזירו לתוך כבשן האש דינו כחדש רבי יהודה אומר רביעית כשם שהיה ר׳ יהודה חולק עם חכמים למעט בכתיבה על המגלה כמו שיתבאר בסמוך כך הוא ממעט במים ואין הלכה כמותו אלא כתנא קמא:
נכנס לו ר״ל הכהן להיכל ופונה לימינו שהוא צפון העזרה שכך אמרו כל פונות שאתה פונה לא יהו אלא לימין ומקום היה שם אמה על אמה ניכר משאר רצפת ההיכל וטבלא של שיש היתה מונחת שם וטבעת קבועה בה שבה היו מגביהין אותה טבלא ונוטל עפר מקרקע שתחתיה ונותן על המים בכדי שיראה ר״ל שנותן מן העפר שיעור גדול כל כך שיהא נראה וניכר על פני המים שנא׳ ונתן על המים ולא כתוב במים ואחר כך בא לו לכתוב את המגלה:
ומאיזה מקום הוא כותב מאם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי ממי המרים המאררים האלה ואת כי שטית טומאה תחת אישך וכי נטמאת ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך יתן ה׳ אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך בתת ה׳ את ירכך נופלת ואת בטנך צבה ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפיל ירך ואינו כותב והשביע הכהן את האשה שאינו אלא צואה וכן אינו כותב ואמרה האשה אמן אמן שאינו אלא קבלה שאין מקום לכתוב אלא הדבר שהוא אומר לה ושמשביעה קודם הכתיבה בלשון שהיא מכרת והיא אומרת אמן על הכל ואחר כך כותב אות באות מה שבשבועה ר׳ יוסי אומר לא היה מפסיק אלא שכותב הכל אפילו צואות ר״ל והשביע הכהן ואפילו קבלות ר״ל ואמרה האשה וכו׳ ורבי יהודה אומר כל עצמו לא היה כותב אלא האלה לבד ר״ל יתן ה׳ אותך עד ולנפיל ירך ואין הלכה לא כרבי יהודה ולא כר׳ יוסי אלא כתנא קמא שכותב הכל חוץ מן הצואות והקבלות שאף הראשונה ר״ל אם לא שכב בכלל אלה הוא שהרי משמעו אם שכב חנקי וכל שכן שאינו מוסיף אלות משלו ולא מקללות שבמשנה תורה ותורת כהנים:
ובמה הוא כותב לא על הלוח ר״ל של עץ ולא על הנייר והוא הנעשה מבלאות של בגדים הנקרא קאגד ויש מפרשים שהוא נעשה בעשבים כמין עור אלא על המגלה ר״ל קלף מעובד בסיד או גויל ובעור טהור כספר תורה שהרי כתוב בה וכתב את האלות בספר ואין ספר אלא קלף או גויל ומה שאמרו במסכת יומא אף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה אינו אלא להעתיק ממנה שלא יצטרכו להביא ספר תורה וכן אינו כותב בקומוס והוא שרף אילן הניתך במים ולא בקנקנתום והוא הנקרא אירמינט ולא בשאר דברים הרושמים ונבלעים בקלף ואין יכולין לימחות אלא בדיו הנעשה מהרכבת דברים מדביקים ומשחירים וכל שהוא לח הוא נקל לימחות:
ועכשו הוא חוזר על השבועה שהוא משביעה כסדר המקראות הכתובים על הקלף וכבר השביעה קודם הכתיבה והיא צריכה לקבל את השבועה ואומרת אמן ועל מה היא אומרת אמן כלומר על איזה דבר היא צריכה לקבל את השבועה ופירש בה אמן על השבועה ר״ל שלא ניטמאת אמן על האלה ר״ל שאם נטמאת יבאו בה וכו׳ וכן מקבלת שבועה על כל מה שהוא רוצה להשביעה על כל ביאה האוסרת עליו ועל זה הוא אומר שהיא מקבלת שבועה על כל שהוא משביעה בדברים אלו אמן על השבועה ר״ל שאומר לה משביע אני אם נטמאת בסתירה זו ומגלגל עוד עליה אם נטמאת מאיש זה בזמן אחר וכן אם נטמאת מאיש אחר וכן אם נטמאת לעולם באיסור בעל זה או קודם נישואין מן האירוסין ואילך או לאחר נישואין ואם היתה כבר אשת אחיו שנתיבמה לזה הוא משביעה אם זינתה ברשות אחיו או ברשותו משכנסה הא מזמן שהיתה שומרת יבם אינו משביעה שהרי לא נאסרה לו בכך ששומרת יבם אינה אלא בלאו ומה שאמרו כאן שומרת יבם אינו אלא לדעת רבי עקיבא שהיה עושה ממזרות בחייבי לאוין ואין הלכה כן כמו שהתבאר במקומו הא אם זינתה ברשות אחיו נאסרה לו ואחר שהשביעה על הכל היתה אומרת אמן על הכל ומסיימת בדבריה שאם נטמאת יהו אותן המים בודקין אותה על הדרך שהשביעה ורבי מאיר מוסיף שמגלגל עליה שאם תצא זכאה מן המים שלא תזנה לעולם תחתיו והלכה כדבריו ועל זו אמרו אמן לשעבר אמן להבא ואם תזנה אותם המים בודקין אותה:
ומ״מ הכל שוים שאינו מגלגל עליה שום ביאה שאינה אוסרתה עליו כגון אם זינתה קודם שתתארס או אם נתגרשה והחזירה אינו מגלגל עליה אם זינתה לאחר גירושין קודם שהחזירה שהרי אין זנות מעכבה שלא לחזור דהויה ואישות כתיבא ביה כמו שביארנו בראשון של יבמות ואין צריך לומר שאינו משביעה בזה להבא ר״ל שלא תזנה לאחר שתתגרש כל זמן שתהא ראויה לחזור לו אלא שמגלגל עליה שאם יגרש להבא ויחזיר לא תזנה משתחזור לו זה הכלל כל שתבעל ואינה אסורה לו אינו מתנה עמה כמו שביארנו:
זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה פסוקה היא ושאר הענינים שבסדר זה ר״ל הקרבת המנחה וההשקאה יתבאר בפרק שאחר זה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ׳ אלו הן: