המנער טליתו בשבת חייב חטאת ופירשוה גדולי הרבנים במנערה מן העפר והרי הוא מלבן וי״א דוקא במנערה מן הטיט ומן הטנוף ולא אמרו אלא בטלית חדשה ושחורה שהניעור מהטינוף או העפר ניכר בה הרבה אבל בישנים או בלבנים ואדומים מותר ואף בחדשים ושחורים אם אינו מקפיד מותר וגדולי המפרשי׳ כתבו שהמנערה מן הגשמים אף הוא מנערן אם אינו מקפיד והביאוה ממ״ש בסמוך א״ל אביי לרב יוסף הב לי כומתאי ר״ל כובע להניחו על הראש חזא ביה טלא ר״ל טל הוה קא מחסם אמר ליה נפיץ שדי אנן לא קפדינן וטל דומיא דגשמים ומ״מ יש מפרשים (ר״י מלוניל שבת קמ״ז.) טלא דבר טינוף ואינו נראה:

היוצא בטלית מקופלת ומונחת לו על כתפו בשבת חייב חטאת ופירשו גדולי הרבנים שלאחר שנתנה על ראשו הגביה שפוליה על כתפו וחייב חטאת מפני שאינה דרך מלבוש והרי הוא משאוי ומכאן יש מי שאוסר בחתנים שלנו לצאת בטלית כמנהג החתנים עד שישלשל טליתו ומ״מ גדולי הדורות שלפנינו כתבו שלא נאסר אלא במקפל כנף ימין לכתף של ימין וכנף שמאל לכתף של שמאל שזהו דרך משאוי ומה שאמרו למטה פעם אחת יצא ר׳ לשדה והיו שני צדי טליתו מונחים על כתפו יאמרו לו בזו לא היה מחייב ר׳ מאיר חטאת הא מ״מ אסור הוא לשלשל טליתו בזה לא קפל אלא הצדדים שלפניו אבל שלאחריו עומדים ומשתלשלים לאחוריו בלא שום קפול ונמצא שכל שנתקפלו שני הצדדין חייב חטאת ואם לא נתקפלו אלא הצדדין שלפניו פטור אבל אסור אבל אותם שלנו שמקפלין כנף ימין לצד שמאל וכנף שמאל לכתף של ימין דרך מלבוש הוא ומותר לכתחילה הואיל ומתהפכים סביב הצואר הרי הוא כפתח בית הצואר ויש נוהגים שלא לקפלו אלא מצד אחד והאחר נשאר משולשל למטה:

אף סודר שהרטנים יוצאין בו ר״ל הרצים מלשון ריהטא וכמו שגורסין בקצת ספרים הרהטנים ומתוך שהם צריכים לרוץ תמיד מביאין סודר קצר וארוך על כתפותיהם דרך מלבוש עליון מותר לצאת בו בשבת ואפי׳ לא היתה נימא כרוכה לו על אצבעו לעכבה שלא תפול מכתפו:

אסור לאדם לעשות מרזב בשבת ופירשו בענינו כיסי בבליאתא ופירשו גדולי הרבנים שמסלקין את הבגדים ומגביהים אותם כשהם ארוכים יותר מדאי וכופלים אותם כלפי מעלה ומחזיקין אותם בחוטין היוצאים וכפילת השולים עושין אותם כמין כיס וכמין מרזב ואיסורם משום תקון כלי ומ״מ דוקא כל שהוא מכוין לכנופי ר״ל להעמידו כך תמיד מתוקן אבל להתנאות לפי שעה להיות בגדיו הלומים עליו מותר ולמדו רבים מדבריו שמותר למשוך חוט שבצדדים ושל בית יד הנקראים קורדאר להדק את המלבוש ולהלמו על הגוף וכן על פתח בית יד להדקו ולהלמו על הזרוע וכשרוצה לפשוט מתיר את החוט ואין כאן משום תופר ומ״ש בפרק כלל גדול המותח חוט של תפירה חייב משום תופר דוקא בתפירה של קיימא אבל זה עשוי תמיד למתחו ולהתירו ואין כאן תפירה ולא מרזב ומ״ש בתלמוד המערב המותח צדדיו בשבת חייב משום תופר פירושו בחוט של תפירה ומ״מ יש אוסרין ענין זה ומפרשים ענין מרזב האמור כאן בענין אחר ואף לעקר הפירוש משיבים בתוספות שדבר למד מענינו ולא נתעסקו כאן אלא באיסור משאוי והוצאה ולא בתיקון כלי והם פירשו לענין טלית שמקפל טליתו מן הצדדין על כתפו קליפין הרבה זה על גב זה וזה קטן מזה ודומה למרזב שיש דפנות בין זה לזה וריוח בנתים והרי הוא משאוי כל שמקפלו לכנופי כלומר שלא ישתלשל ויעכב את הלוכו אבל להתנאות מותר שבדרך מלבוש הוא ואין זה דומה לטלית מקפלת שטלית מקפלת שפוליה מקפלים ומונחים על כתיפיו אבל זו שפוליה משולשלים על זרועותיו והדברים זרים וגדולי קדמונינו פירשו שמקפל צדדיה כמין כפול ומניחה כנף ימין על כנף של שמאל ושל ימין בימין ומאחר שמקופלת כעין גלילים עגלים והחלל כנגד השדרה הוא נראה כעין מרזב ואסור אלא אם כן הוא להתנאות וגדולי המחברים פירשו בענין לכנופי כדי שלא יקרעו או יתלכלכו ויראה לי שכיסים שבבבל היו עשויין בדרך זה ר״ל שהעור נגלל בצדדיה לחזוק אלא שקשה לי והלא טלית מקופלת אף בלא מרזב אסורה לפי מה שפירשנו איפשר שהמרזב בזה אסורה אף בלא משאוי והוצאה כגון בגלימות שלנו שהקפול בלא מרזב מותר וגדולי המפרשים פירשו שמועת טלית המקופלת בלא דרך מלבוש ועל הדרך שיחסום לסוחרי כסות אלא שמתכוין להגין עליו מפני החמה או הגשמים אבל דרך עטוף איסורו משום מרזב ועיקר הדברים כמו שכתבנו ויש גורסין כישי בבליאתא כלומר אגדות של ירק והוא כמו שפירשנו שהאגדות כעין גלילים הם:

אמר המאירי המשנה השביעית והיא ג״כ מענין שאר המשניות שלפניה ואמר שהרוחץ במי מערה ובחמי טבריא ונסתפג אפי׳ בעשר אלונטאות ר״ל שנתקנח אפי׳ בעשרה סדינין שנמצא שאין בכל סדין וסדין מים אלא מעט הרי זה לא יביאם בידו אף במקום שאין שם איסור הוצאה כגון ע״י עירוב מפני חשש סחיטה שאפי׳ באלו שאין צריכים סחיטה כ״כ הואיל ומ״מ איפשר לסחטן שמא יקפיד עליהם ויסחוט הואיל ואין שם אלא אחד אבל עשרה בני אדם מסתפגים אף לכתחילה אף באלונטית אחת שנמצאת האלונטית טבולה הרבה וצריכה לסחיטה ומביאין בידם במקום עירוב או דרך מקום פטור ואין גוזרין לסחיטה שבטוחים אנו בהם שיזכיר אחד לחבירו ואפי׳ בהסתפגות כל גופם ולא תפשו לשון פניהם ידיהם ורגליהם אלא שאין דרך להסתפג כמה בני אדם באלונטית אחת אלא פנים ידים ורגלים:

חנוני היוצא במעות הצרורות לו בסדינו חייב חטאת וכן הדין בכל אדם אלא שדרך חנוני בכך ודברו בהווה ויש שואלים בה והואיל ואין דרך בכך אלא חנוני שאר בני אדם מפני מה נאסרו והרי אומן דרך אומנותו דוקא חייב לדעת הפוסקים כן כמו שהתבאר ואין זה כלום שהבאת מעות צרורות בסדינו דרך כל אדם הוא ומכאן אתה למד בקצת בני אדם שנותנים מעות או זהובים בבגד כפול ותפור סביבותיו שהוצאה היא ולא דרך מלבוש ואינן בטלים אצל הבגד שאין חלוק בין צרורים לתפורים ואע״פ שאמרו בפרק במה אשה פורפת אשה על האגוז ובמטבע לא תפרוף לכתחילה בשבת הא אם פירפה בו מערב שבת יוצאה בזו מתוך שהיא צריכה לפריפה בטל אגב המלבוש כך כתבוה גדולי הדורות והדברים נראין:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

לא ישתטף אדם כל גופו בחמין בין בכלי בין בקרקע אבל בצונן מותר ולא אסרו אלא בחמי האור אבל בחמי טבריא מותר אף לרחוץ והשטיפה הוא ענין שפיכתן על גופו וכבר ביארנוה בפרק כירה:

גגות וחצרות וקרפיפות כלן רשות אחת הן לטלטל כלי ששבת בתוכם מזה לזה ויש חולקים בזו וכבר כתבנוה בפרק מילה:

האוליירין ר״ל בלנים מביאין בלורי נשים ר״ל הסדינים שמסתפגות בהם ברה״ר ובלבד שיתכסה בהם ראשו ורובו שזהו דרך מלבוש ואע״פ שבאלונטית אין צורך לראשו ורובו במבי׳ לצורך אחר החמירו וכן כתבו גדולי המפרשים וסבינתא והוא סודר של בגד כעין טלית שיש בו בית ראש שהראש מתעטף בו ושאר הבגד משתלשל על הגוף אם היה מתכסה בו בשבת צריך שיקשר שני ראשיו בצוארו תחת זקנו שלא ישמט שאינו כעין סרבל שיתעכב על הכתפים ואם לא יתקשר ישמט ויפול ויבא להביאו וישראל המביא בגדים לגוי שמוטל עליו לשמשו ויביא לו בשבת ומתכסה בו צריך שיזהר שלא יהו השולים מונחים בכתפיהם שלא יהא כמשאוי אלא משוכים למטה שיהא דרך מלבוש וגדולי המחברים פירשו בענין סבינתא טלית קצרה כמו אבנט וצריך שיקשר ראשיה למטה מכתיפיו:

המשנה השמינית סכין וממשמשין אבל לא מתעמלין ולא מתגרדין אין יוצאין לפילומא ואין עושין אפיקטפיזין בשבת אין מעצבין את הקטן ואין מחזירין את השבר מי שנפרקה ידו או רגלו לא יטרפם בצונן אבל רוחץ כדרכו אם נתרפא נתרפא אמר הר״ם פי׳ סכין כלומר נמשחין בשמן וממשמשין הוא מגזרת משה משיתיהו וענין משיכה וגרירה כלומר כשמושכין וגוררין הידים על בשר האדם בחוזק מתעמלין מתיגעין מגזרת עמל שיעמול האדם עמלו בוניו בו והוא העמל והיגיעה מתגררין מגזרת להתגרר בו וכמהו בלשון רבים מתחככים פילומא בור המים ויש בו חמימות לפי שהמים מכונסין בו והנכנס לשם יזוע והזיעה ביום שבת אסורה אפיקטויזין פירושו הקיא והיא מלה מורכבת ממלות ארמיות אפיק טפי זון הוצאת הלחם מן הבשול ר״ל שיקיא הלחם ויוציאנו מן האצטומכא קודם שיתעכל ובתנאי שישתה סם המקיא וזהו האסור אבל להכניס אצבעו לתוך פיו מותר מעצבין הוא השבת חליות השדרה ועריכתן והוא כמו בונה אבל כריכת הולד בבגדים וחתולו מותר ואמרם אין מחזירי׳ את השבר אינה הלכה והפסק מחזירין את השבר נפרקה ידו ר״ל נשמט פרק היד או הרגל:

אמר המאירי המשנה השמינית והיא ג״כ מענין מה שלפניה סכין וממשמשין ר״ל שממשמש בידו באותם השמנים על כל גופו להנאתו ופי׳ בגמ׳ דוקא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול והוא סיכה תחלה ואח״כ משמוש אלא סך וממשמש בבת אחת אבל לא מתעמלין ר״ל לשפשף בכח וגדולי המחברים פירשו שדורכין על גופו בכח עד שייגע ויזיע או שייגע עצמו באיזו תנועה ויזיע ולא מגררין ר״ל במגררת שקורין אשטרגול מפני שהוא דרך חול ואפי׳ שינה במגררת כגון שעשה מגררת של כסף וכיוצא בו אסור ומ״מ התבאר בגמ׳ שאם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה גורר כדרכו וקצת גאונים כתבו גוררין את המנעל בשבת בגבה של סכין אבל לא בחורפו ודוקא ישן אבל חדש לא וכבר ביארנוה:

המשנה השביעית הרוחץ במערה או במי טבריא מסתפג אפי׳ בעשר לונטיאות ולא יביאם בידו אבל עשרה בני אדם מסתפגים בלונטית אחת ביניהן ידיהם ורגליהם ומביאין אותם בידם אמר הר״ם פי׳ זו הרחיצה אינה אלא במקום שמותר לו לטלטל ממנו לביתו ומביתו לאותו המקום כמו שהיה בחצר או במדינה ויהיה שם עירוב ולא נשאר להזהיר אלא הלילה שמא יסחוט הבגד שמסתפג בו כשנשרה ואז יוציאנו כשהוא יבש וכשנאמר לו כי אין הדרך להוציא זה הבגד שנסתפג בו ממקום רחיצתו יניחנו שם ולא יחוש לו בין שהיה יבש או שרוי ואמר כי אפי׳ נסתפג בעשר רדידים והם הנקראים אלונטיות כי האלונטיות האחרונה בלי ספק אין בה מים שיצטרך לסחוט אותה ואפי׳ סחט אותה לא יצא ממנה דבר ואעפ״כ לא יביאם בידו גזרה שמא יביא הראשונה ויסחוט אותה ואם הרוחצי׳ רבים בטלה הגזרה לפי שהם מזכירים אלו את אלו ולפיכך יביאו הרדיד שמסתפגין בו ואפי׳ הוא שרוי לפי שרבים נסתפגו בו וזאת המשנה דחויה והפסק כי אפי׳ אחר יביא הרדיד שנסתפגו בו בידו:

זהו ביאור המשנה ואין הלכה כן אלא אף א׳ באלונטית אחת מביא במקום עירוב ומסתפג לכתחילה ומשנתנו לענין פסק זה בין בחמין בין בצונן הוא ובגמ׳ דקדקו בה שמאחר ששנאה בלשון דיעבד ר״ל הרוחץ אינה שנויה אלא בחמין שאם בצונן אף הרחיצה מותרת לכתחילה וכן בחמי טבריא וא״כ לא נשנית בלשון דיעבד אלא לענין מי מערה ואחר שכן צריך אתה לידע מהו מערה לענין זה ותדע שגדולי הפוסקים והמחברים פירשו אף בחמי טבריא אלא שהמערה מכוסית וכמ״ש במסכת בבא קמא פרק הפרה מערה מירבעא ומיטללא ומתוך כך הבלה גדול ונאסרה לכתחילה משום זיעה ולמדת לדבריהם שהזיעה אסורה אבל חמי טבריא פירושו שאינם מכוסות ואין שם הבל מרובה ולא יבא ברחיצתו לידי זיעה ומותר לכתחילה וכבר ביארנו בפרקים שקדמו בהפך סברא זו שהזיעה יותר מותרת מן הרחיצה שהרי לא נאסרה אף בחמי האור אלא מגזרת רחיצה ואחר שהרחיצה מותרת בחמי טבריא אף במכוסית היאך תאסר הזיעה וא״כ עיקר הדברים כמו שפי׳ גדולי הרבנים שהמערה הם חמי האור שהיה מנהגם להחם מערב שבת והיו מריקים אותם למערה שהבלה גדול להעמיד המים בחומם אבל חמי טבריא אפי׳ במכוסית ואפי׳ יבא להזיע אלא שיש מזהירים שלא להכנס לבית הזיעה מגזירת מרחץ ר״ל חמי האור ומ״מ יש להקל ולומר שאין זיעה אסורה אלא בתולדת אש כמרחץ וכדי שלא יהו רוחצין ויאמרו מזיעים אנו כמו שהתבאר: