×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אֶלָּא הָנָךְ תַּרְתֵּי דְּאַפֵּקְתְּ לָא תיפוק.
The Gemara responds: Rather, if one counts this way, one must say that these two cases that you removed, i.e., an animal whose hind legs were severed and one whose hide was removed, do not remove. The count will then remain eighteen.
רי״ףרש״יתוספותההשלמהמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
{בבלי חולין מג ע״א-ע״ב} גמ׳ אמר רבה1 שני עורות יש לו לושט החיצון אדום והפנימי2 לבן ניקב זה בלא זה וזה בלא זה כשר. למה לי למימר3 החיצון אדום והפנימי לבן דאי חליף (האוי4) טרפה [ואם]⁠5 ניקבו שניהן זה6 שלא כנגד זה טרפה7 דזמנין8 דמתחא9 ליה ומתרמו להו אהדדי והוו להו10 כנקב מפולש11 ואסיר. ואמר12 רבה13 קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום. ואמר רבה14 ושט
אין לו בדיקה מבחוץ אלא15 מבפנים למאי16 נפקא מינה לספיק דרוסה דכיון דדם אדום הוא17 וושט מבחוץ18 נמי אדום19 הוא לא מינכר הולכך באעי בדיקה מבפנים שהוא לבן20. ההוא ספיק דרוסה דאתא21 לקמי⁠[ה]⁠22 [דרבה]⁠23 הוה קא24 בדיק ליה25 מאבראי אמר ליה אביי והא מר הוא דאמר ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים מפני שהוא אדום אפכיה ובדקיה ואישתכוח עליה26 תרי קורטי דמא27 וטרפיה28. ורבה29 לחדודי לאביי הוא דבעא30. ואם ישב לו31 קוץ בושט [חוששין]⁠32 שמא הבריא פיר׳ דילמא נפק33 [לברא]⁠34 אבל אם35 נמצא קוץ בושט אין חוששין מאי טעמ׳ דכל36 הני עיזי בריאתא קוצי אכלן37.
{בבלי חולין מג ע״א}38 נקבה המרה: אמר ר׳ יצחק בר יוסף אמר ר׳ יוחנן מרה שניקבה וכבד סותמה39 כשרה:
{בבלי חולין מג ע״א} ניקב הקרקבן. אמר ר׳ יצחק בר יוסף אמר ר׳ יוחנן קרקבן שניקב40 [וכיסו]⁠41 קיים כשר איבעיא להו ניקב [הכיס] והקרקבן42 קיים מאי43 תא שמע דאמר רב [הונא]⁠44 ניקב זה (וזה45) בלא זה כשר ואם ניקבו שניהן זה שלא כנגד זה כשר מאי טעמ׳ [כיון]⁠46 דקרקבן מינח ניח כי דקאיי קאיי לא47 רוח ולא גמיד ולא מתרמו אהדדי הולכך כמי שניקב זה בלא זה דאמי48 וכשרה49:
1. רבה: גלג, גקמז: ״רבא״.
2. החיצון, והפנימי: דפוסים: חיצון, ופנימי.
3. למימר: דפוס קושטא: למימרא.
4. האוי: חסר ב-גא, גלג, גקמג, כ״י פריס, דפוסים.
5. ואם: גא, גלג, גקמג, גקמז, כ״י פריס, דפוסים. כ״י א: ״ואי״.
6. זה: כ״י פריס: ״אפי׳ זה״.
7. טרפה: חסר בכ״י פריס, שם מקומו בסוף המשפט: ״...ומתרמו להו אהדדי טרפה״.
8. דזמנין: גקמז, כ״י פריס: ״זמנין״.
9. דמתחא: דפוסים: דמתח. אינו בגמ׳ שלפנינו, אלא בלשון שבה״ג.
10. והוו להו: וכן דפוסים. גקמז: ״והוו״. גא, גלג: ״והוי״. כ״י פריס: ״דהוי״.
11. מפולש: וכן ב-גא אחר הגהה. חסר ב-גלג, גקמז, כ״י פריס, דפוסים.
12. ואמר: וכן בה״ג, דפוסים. גקמז: ״אמ׳⁠ ⁠״ (שם המאמר הקודם בשם רבא), וכן גא, גלג, כ״י פריס.
13. רבה: גלג: ״רבא״.
14. רבה: גלג: ״רבא״.
15. אלא: גא גלג גקמז, כ״י פריס, דפוסים. כ״י א כאן: ״אבל״ (אבל בסמוך הובא המאמר ושם ״אלא״ גם בכ״י א).
16. למאי: חסר בכ״י פריס, כפי שחסר בה״ג.
17. דדם אדום: דפוס קושטא: דאדום הוא. דפוסים: דדם אדום הוא.
18. מבחוץ: חסר בדפוס קושטא.
19. מבחוץ אדום: וכן גלג, גקיד. כ״י פריס: ״אדום מבחוץ״. דפוסים: מבחוץ נמי אדום.
20. לבן: גקיד: ״הלבן״.
21. ההוא, דאתא: גא, כ״י פריס, דפוסים: ״ההיא, דאתאי״. גלג: ״ההוא, דאתאי״. גקיד, גקמז: ״ההוא, דאתי״.
22. לקמיה: גא, גלג, גקיד, כ״י פריס, דפוסים. כ״י א: ״קמי״.
23. דרבה: גא, גקיד, גקמז, כ״י פריס, דפוסים. כ״י א: ״רבה״. גלג: ״דרבא״, וכן בסוף המעשה שם.
24. קא: חסר בכ״י פריס.
25. ליה: וכן גלג, גקמז. גא, כ״י פריס, דפוסים: ״לה״. אך בהמשך, בכולם: ״אפכיה ובדקיה״.
26. ואישתכוח עליה: גא, גלג, גקמז. גקיד, דפוסים: ״ואישתכח עליה״. כ״י א: ״ואשתכוח ביה״. כ״י פריס: ״ואשכח עליה״.
27. דמא: גקיד, כ״י פריס: ״דדמא״.
28. וטרפיה: וכן גלג, גקיד. גא, גקמז, דפוסים: ״וטרפה״. חסר בכ״י פריס.
29. ורבה: היינו רבו של אביי. גלג: ״ורבא״.
30. דבעא: כ״י פריס: ״דעבד״. גקמז לפני הגהה: ״דמבעי״.
31. לו: וכן גקמז: ״ליה״. גא, גלג, גקיד, כ״י פריס, דפוסים: ״לה״.
32. חוששין: גא, גלג, גקיד, גקמז, כ״י פריס, דפוסים. כ״י א: ״חישינן״.
33. נפק: דפוס קושטא: נפיק.
34. לברא: גא גלג גקיד, כ״י פריס, דפוסים. ב-גקמז: מנוקד: ״לבַרא״. כ״י א: ״לבראי״.
35. אם: חסר בדפוסים.
36. דכל: דפוסים: כל.
37. בריאתא קוצי אכלן: כ״י פריס: ״ברייתא הכי אית להו דאכלי קוצי״.
38. כ״י פריס מוסיף: ״פיס׳⁠ ⁠״.
39. סותמה: כבד לשון זכר. כ״י פריס, ר״י נרבונא, דפוסים: סותמתה.
40. קרקבן שניקב: וכן גד, גו, גלא, גקלז, דפוסים. כ״י פריס: ״ניקב הקרקבן״ כבה״ג (כי״י), כלשון שבמשנה.
41. וכיסו: גד, גלא, כ״י פריס, דפוסים. גו: ״וכיס שלו״, כבה״ג. כ״י א: ״וכוסו״, וכן בהמשך שם.
42. והקרקבן: גד: ״וקרקבן״ כבה״ג. גו: ״וקרקבן שלו״.
43. מאי: וכן בה״ג. גד, גו, גלא, כ״י פריס, דפוסים: ״מהו״.
44. הונא: גד, גו, גלא, כ״י פריס, דפוסים. כ״י א: ״יהודה״. בה״ג: ״נחמן״ כבנוסחאות התלמוד.
45. וזה: חסר ב-גד, גו, גלא, כ״י פריס, דפוסים, וכן חסר ברמב״ם (שחיטה ו:יח). בה״ג: ״בלא זה וזה״.
46. כיון: גד, גו, גקסא, כ״י פריס, דפוסים. חסר בכ״י א, גקסד.
47. לא: כ״י פריס: ״ולא״.
48. דאמי: חסר ב-גקסד.
49. וכשרה: גד, גו, גקסד: ״וכשר״.
אלא הנך דאפקת – בהמה שנחתכו רגליה והגלודה.
לא תיפוק – כדרבנן סבירא ליה לתנא דבי ר׳ ישמעאל וחשיב נקובי והך דרב עוירא בחד ותרין פסוקי בחד ומשכחת להו שפיר וכל הנך טרפות דמנינן לקמן (דף מז.) בריאה כגון חליף דאוני ודמיא לבשרא ולביעתא ואטום בריאה כולהו בכלל ריאה שניקבה או שחסרה נינהו. חליף היינו חסרה ממקום שהיא ראויה להיות שם והנך חזותא לקותא נינהו וכל לקותא סופה לינקב והויא לה נקובה וחליף דשני קרומים דוושט שניהם נטולים ממקום שהן ראויין להיות ואין לך נקובה גדולה מזו.
הנך דאפקת לא תיפוק – וא״ת למאן דלית ליה לקמן (דף נד.) ההיא דרב מתנא דבוקא דאטמא מאי נינהו י״ח טרפות וי״ל דבאיעכול ניבי הוי טרפה לכולי עלמא ואם תאמר לעולא דאמר בסמוך ח׳ מיני טרפות יש ולית ליה דרכיש בר פפא מאי ניהו י״ח טרפות וי״ל דניטל צומת הגידין חשיב חדא ולרכיש הויא בכלל נחתכו רגליה ועוד קשה למ״ד נקרע רוב חיצונה זהו בשר החופה את רוב הכרס חסר להו חדא דהכא חשיב להו בתרתי לכן נראה דעולא וההיא דלקמן סברי כמתני׳ וכרבי יוחנן דאמר אלו טרפות דווקא ואתא אלו למעוטי דרב מתנא אע״ג דדמיא לנטולה במתני׳ וכ״ש דרכיש דלא דמיא כלל להנך דמתני׳ ולית ליה י״ח טרפות נאמרו למשה מסיני ומצי למימר נמי דלית ליה בשר החופה בתרתי ואם תאמר וכי היכי דחשיב תרי פסוקי כחדא א״כ ריאה שחסרה וחסרון דשדרה נחשוב נמי כחד וי״ל לפי דאין שיעורן שוה דחסרון דריאה בכל שהוא וחסרון דשדרה פלוגתא ב״ש וב״ה אי נמי לפי שזה בבשר וזה בעצם ואם תאמר נקרע רוב החיצונה ובשר החופה את רוב הכרס נמי נחשוב כחד וי״ל דרוב החיצונה הוא רוב הכרס ובשר החופה את רוב הכרס אינו רוב בשר אלא רוב ממה שכנגד רוב הכרס וא״ת ואמאי לא חשיב חסרון הגרגרת דהוי בכאיסר וי״ל דטעמא דחסרון משום דסופה ליפסק דהוי כרוב.
פרק אלו טריפות
וושט דאכלה ביה ופעיא ביה כו׳ כן הוא בס״א:
בד״ה נפולה נפלה מן הגג וגלודה בכלל:
רש״י ד״ה נטולה שניטל עורה ונחתכו רגליה בכלל חסורה כו׳ כצ״ל והד״א:
תד״ה הנך דאפקת לא כו׳ וי״ל דניטל צומת הגידין כו׳ ועוד קשה למ״ד נקרע כו׳ עכ״ל ולכאורה הא דלא בעו למימר נמי למ״ד נקרע רוב החיצונה זהו בשר החופה כו׳ דניטל צומת הגידין חשיב חדא משום דא״כ ע״כ מאן דמכשיר בהא מטרף בהא דהא לעולא לית ליה ההיא דרכיש ונקרע רוב החיצונה ע״כ מוקי במלתא אחריתא דאל״כ לא ה״ל י״ח ומאן דלית ליה נקרע רוב החיצונה אלא בשר החופה כו׳ ע״כ אית ליה ההיא דרכיש וכל זה אינו שוה לי להאי לישנא שכתבו ועוד קשה למ״ד נקרע כו׳ והכי הל״ל אבל קשה כו׳ ועוד מאי אולמא להו לאתויי מר׳ יוחנן דאמר אלו טרפות דוקא דהא לר׳ יוחנן נמי איכא למימר כמו לעולא דניטל צומת הגידין חשיב חדא ומודה נמי בעיכול ניבי דהשתא הוה ליה שפיר י״ח וע״כ הנכון דהאי וי״ל דניטל צומת הגידין חשיב כו׳ אינו מלשון התוס׳ והוא גליון שנכתב כאן לתרץ כל קושייתם והתוס׳ ימאנו בזה דאין סברא שיחלקו האמוראים בזה אי הוה צומת הגידין חשיב חדא אי הוה בכלל נחתכו רגליה ולפי הגליון ה״נ איכא למימר לעולא דחסרון הגרגרת הוה חשיב חדא ולרכיש הוה בכלל נפסק הגרגרת משום דסופה ליפסק ודו״ק:
אלא אם מפרשים בדרך זו צריך לומר שהנך תרתי דאפקת [אותן שתי טריפות שהוצאת] בתחילה, בהמה שנחתכו רגליה וגלודה, לא תיפוק [אל תוציא], ואז יהיה שוב החשבון מדוייק.
The Gemara responds: Rather, if one counts this way, one must say that these two cases that you removed, i.e., an animal whose hind legs were severed and one whose hide was removed, do not remove. The count will then remain eighteen.
רי״ףרש״יתוספותההשלמהמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) אָמַר עוּלָּא אח׳שְׁמֹנָה מִינֵי טְרֵפוֹת נֶאֶמְרוּ לוֹ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי נְקוּבָה וּפְסוּקָה נְטוּלָה וַחֲסוּרָה קְרוּעָה וּדְרוּסָה נְפוּלָה וּשְׁבוּרָה לְאַפּוֹקֵי לָקוּתָא דְּרָכִישׁ בַּר פָּפָּא.

§ Ulla says: Eight types of tereifot were stated to Moses at Sinai, and all the cases mentioned in the Mishna and elsewhere fall into these categories: An animal whose organ was perforated or severed, removed or missing a piece, one that was torn or clawed by wild animals, or that fell or was broken. The Gemara notes: This list is compiled to the exclusion of a diseased organ, which Rakhish bar Pappa mentioned with regard to a kidney. Ulla does not deem this a tereifa.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נטולה – ניטלה הכבד.
נפולה – נפלה מן הגג. וגלודה בכלל נטולה שניטל עורה. ונחתכו רגליה בכלל חסורה. ושף מדוכתיה בכלל נטולה. וכן נדלדלו סימנים ועקירת צלע וחביסת גולגולת בכלל שבורה. ובשר החופה היינו קרועה.
למעוטי לקותא דרכיש – דכוליא שאינה בכלל אלו ופליג עולא עליה. ואם תאמר ישנה בכלל נקובה כי היכי דאמרינן בלקותא דריאה לאו מילתא היא דהוה ליה ניקבה הכוליא והא ליכא למ״ד דאפי׳ רכיש מודי דניקבה הכוליא כשרה ובלקותא הוא דטריף.
סימן רכה
אמר עולא שמונה מיני טריפות נאמרו לו למשה בסיניא אילו הן נקובי פסוקי נטולי חסירי נפולי שבורי קרועי דרוסי.
ושמונה מיני טריפות יש בנקובה, והן ניקב הוושט, ניקב קרום של מוח, ניקב הלב לבית חללו, ניקבה הריאה, ניקבה הקיבה, ניקבו הדקין, [ניקב הכרס הפנימי, וניקבו המסס ובית הכוסות]⁠ב. והתשיעית היא נקובת המרה, ור׳ יוסי בר׳ יהודה קתני לה.
א. ואף שאמרו בגמרא דמנינא דעולא לאפוקי לקותא דכוליא דרכיש בר פפא, ופי׳ רש״י שם דעולא פליג עליה, והרי רבינו להלן סי׳ רנו (ראב״ן חולין נ״ה.) פסק כרכיש בר פפא, כבר הקשו כן הב״י סי׳ כט והלח״מ ועוד אחרונים על הרמב״ם ותירצו בכמה אופנים. [ויש שתירצו דכונת הגמ׳ אינה מהלמ״מ אלא משום דאינה חיה. עי׳ נקה״כ ודגמ״ר סי׳ כט. וסייעתא לתירוץ זה גירסת כת״י המבורג של הגמרא: ׳למעוטי דרכיש בר פפא דלא איתמ׳ ליה למשה׳, שאפשר לפרשה דרק לא איתמר למשה אבל מ״מ טריפה].
ב. הג׳ אבני שהם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר עולא, שמונה מיני טרפות נאמרו לו למשה בסיני וכל הטריפות שמנו חכמים במשנתנו ובשאר מקומות כלולות בשמונה אלה: נקובה, ופסוקה (חתוכה), נטולה, שאיבר מסויים ניטל ממנה, וחסורה חלק מאיבר, קרועה, ודרוסה על ידי חיה, נפולה ממקום גבוה, ושבורה. וכלל זה של עולא בא לאפוקי לקותא [להוציא מהליקוי] שאמר רכיש בר פפא בכליה (לעיל מב,ב), שלדעת עולא אינו בכלל אותן טריפות.
§ Ulla says: Eight types of tereifot were stated to Moses at Sinai, and all the cases mentioned in the Mishna and elsewhere fall into these categories: An animal whose organ was perforated or severed, removed or missing a piece, one that was torn or clawed by wild animals, or that fell or was broken. The Gemara notes: This list is compiled to the exclusion of a diseased organ, which Rakhish bar Pappa mentioned with regard to a kidney. Ulla does not deem this a tereifa.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אָמַר חִיָּיא בַּר רָבָא ח׳שְׁמֹנָה טְרֵפוֹת יֵשׁ בִּנְקוּבָה אִם תֹּאמַר ט׳תֵּשַׁע מָרָה ר׳רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה קָתָנֵי לַהּ דְּתַנְיָא נִיקְּבָה הַקֵּיבָה נִיקְּבוּ הַדַּקִּים טְרֵפָה רַבִּי יוֹסֵי בר׳בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף נִיקְּבָה הַמָּרָה.

Ḥiyya bar Rava says: There are eight tereifot in the category of a perforated organ: A perforated gullet, brain membrane, heart, lung, abomasum, intestine, inner rumen, and reticulum or omasum that was perforated to the outside. If you say that there are nine, because a perforated gallbladder is also mentioned in the mishna, one can say that with regard to the gallbladder, only Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, teaches it, and it is the opinion of an individual. As it is taught in a baraita: If the abomasum was perforated, or the intestines were perforated, it is a tereifa. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: Even if the gallbladder was perforated it is a tereifa.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שמונה מיני טרפות יש בנקובה כלומ׳ במתנית׳:
שמונה מיני טרפות בנקובה – נקובת הוושט והקרום והלב והריאה והקיבה והדקין כרס הפנימי והמסס ובית הכוסות חדא הוא הא תמניא.
ואם תאמר ט׳ – יש דהא איכא נמי מרה ההיא יחידאה היא ולית הלכתא כוותיה ודרב עוירא לית ליה לחייא.
אחר שהקדמנו כאן רוב פרטי הטרפויות דרך קצרה ושאמרו בסוגיא זו בכללם דרך קצרה גם כן ששמנה מינים הם בדרך כלל וכן שהתחילו לפרש הפרטים שבכל כלל מהם כאמרם ז״ל בכלל אמר עולא שמנה מיני טרפה נאמרו לו למשה מסיני נקובה פסוקה וכו׳ ואמרו עוד בפרטים אמר ר׳ חייא שמנה טרפויות יש בנקובה רואה אני להקדים לך דבר זה בדקדוק בכלל ובפרט עפ״י שטתנו ומכאן אני אומר לך שכשעייננו בענינים אלו בכלליהם ובפרטיהם לפי שטתנו אחד עשר מיני טרפויות הם שכל אחד מהם כולל תחתיו פרטים הרבה וי״א טרפויות הכללים הם נקובה פסוקה עקורה נטולה חסרה קרועה דרוסה נפולה שבורה לקויה שמוטה. הנקובה כוללת שבעה עשר טרפויות ואלו הן ניקב הושט ניקב הקנה למטה מן החזה ניקב קרום של מוח ניקב הלב לבית חללו הריאה שניקבה ניקבה הקיבה ניקבה המרה ניקבו הדקין כרס פנימי שניקב המסס שניקב לחוץ בית הכוסות שניקב לחוץ תרבץ הושט שניקב קנה הלב שניקב קנה הריאה שניקב קנה הכבד שניקב סמפון הריאה שניקב לחבירו ניקב הטחול בראש העבה שבו וכן כוללת עוד שתי טרפויות בעוף והם ניקב הקורקבן עם הכיס וניקב גב הזפק אבל לא הזפק עצמו על הדרך שיתבאר בסוגית המשנה הרביעית:
הפסוקה כוללת שתי טרפויות הגרגרת שנפסקה חוט השדרה שנפסק עקורה היא שנעקרו הסימנין או אחד מהם מן הלחי ומן הבשר שבו אלא שאיזה דבר מעמידן שלא לישמט ואע״פ שיש חולקים לומר שאינן בכלל טרפות כמו שביארנו בפרק שני מ״מ לדעתנו טרפה היא ונכללו בה שתי טרפויות אחד נעקרו לגמרי ואיזה דבר מעמידן שלא לישמט והשני שלא נעקרו כלן אלא שנידלדלו ברובן ואף המיעוט הנשאר לא במקום אחד אלא במקומות מפוזרים מעט כאן ומעט כאן ואע״פ שביארנו שכשנעקרו לגמרי נבלה אף במשנתנו אע״פ שקראן דרך כלל טרפות יש מהן נבלות כמו שביארנו בפסוקת הגרגרת בפרק שני במשנה הששית:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א אמר חייא בר רבא, שמונה טרפות יש בנקובה: הוושט, קרום של מח, הלב, הריאה, הקיבה, הדקין, הכרס הפנימית, וכן המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ; אם תאמר: תשע יש, שהרי שנינו במשנתנו גם מרה שניקבה — על כך יש להשיב כי מרה ר׳ יוסי ברבי יהודה קתני לה [שונה אותה], ודעת יחיד היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: ניקבה הקיבה או ניקבו הדקים — הרי זו טרפה, ר׳ יוסי בר׳ יהודה אומר: אף ניקבה המרה.
Ḥiyya bar Rava says: There are eight tereifot in the category of a perforated organ: A perforated gullet, brain membrane, heart, lung, abomasum, intestine, inner rumen, and reticulum or omasum that was perforated to the outside. If you say that there are nine, because a perforated gallbladder is also mentioned in the mishna, one can say that with regard to the gallbladder, only Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, teaches it, and it is the opinion of an individual. As it is taught in a baraita: If the abomasum was perforated, or the intestines were perforated, it is a tereifa. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: Even if the gallbladder was perforated it is a tereifa.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) (הִלְכוֹת חָבֵר כְּזַיִת מָרָה וְקוּרְקְבָן סִימָן).

§ The Gemara provides a mnemonic for the following statements of Rabbi Yitzḥak, son of Rabbi Yosef: Halakhot, friend, olive-bulk, gallbladder, and gizzard.
רי״ףמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

(הלכות חבר כזית מרה וקורקבןסימן לדברים שאמר ר׳ יצחק בר יוסף בשם ר׳ יוחנן) ובניגוד לדברי חייא בר רבא,
§ The Gemara provides a mnemonic for the following statements of Rabbi Yitzḥak, son of Rabbi Yosef: Halakhot, friend, olive-bulk, gallbladder, and gizzard.
רי״ףמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אָמַר רַבִּי יִצְחָק בר׳בְּרַבִּי יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בהֲלָכָה כר׳כְּרַבִּי יוֹסֵי בר׳בְּרַבִּי יְהוּדָה.

Rabbi Yitzḥak, son of Rabbi Yosef, says that Rabbi Yoḥanan disagrees with the statement of Ḥiyya bar Rava and says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, that a perforated gallbladder renders the animal a tereifa.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםראב״ןמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וא״ר יצחק בר׳ יוסף הלכה כד׳ האומר בכזית – כלומר ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו כזית טרפה. כלומר דמתניתין באותה בבא דאלו כשרות בבהמה. וכיס שלו קיים כו׳ הכיס שהוא נקלף:
וא״ר יוחנן הלכה כר״י בר׳ יהודה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ר׳ יצחק בר׳ יוסף אמר ר׳ יוחנן: הלכה כר׳ יוסי בר׳ יהודה, שאם ניקבה המרה — טריפה.
Rabbi Yitzḥak, son of Rabbi Yosef, says that Rabbi Yoḥanan disagrees with the statement of Ḥiyya bar Rava and says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, that a perforated gallbladder renders the animal a tereifa.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםראב״ןמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק בר׳בְּרַבִּי יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מַאי אַהְדַּרוּ לֵיהּ חַבְרֵיהּ לר׳לְרַבִּי יוֹסֵי בר׳בְּרַבִּי יְהוּדָה {איוב ט״ז:י״ג} יִשְׁפּוֹךְ לָאָרֶץ מֵרָרָתִי וַעֲדַיִין אִיּוֹב קַיָּים אָמַר לָהֶם אֵין מַזְכִּירִין מַעֲשֵׂה נִסִּים דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי {איוב ט״ז:י״ג} יְפַלַּח כִּלְיוֹתַי וְלֹא יַחְמוֹל מִי קָא חָיֵי אֶלָּא נִיסָּא שָׁאנֵי דִּכְתִיב {איוב ב׳:ו׳} רַק אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמוֹר הָכָא נָמֵי נִיסָּא שָׁאנֵי.

And Rabbi Yitzḥak, son of Rabbi Yosef, says that Rabbi Yoḥanan says: What did the friends of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, respond to him? They responded that Job said: “He pours out my gall upon the ground” (Job 16:13), and yet Job was still alive. Evidently, one with a perforated gallbladder can live. Rabbi Yosei said to them: Job was kept alive by a miracle, and one does not mention miraculous acts as proof for a general ruling. As, if you do not say so, then the other phrase in the verse: “He cleaves my kidneys asunder, and does not spare,” is problematic. Does one with cleaved kidneys live? Rather, a miracle is different, as it is written that God said to Satan with regard to Job: “Only spare his life” (Job 2:6). Under natural circumstances, Job should have died from his injuries, but in this case he was kept alive by a miracle. Here too, with regard to the gallbladder, one must say that a miracle is different, and one cannot bring proof from it.
רי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יפלח כליותי – היינו לקותא וטרפה.
אין מזכירין מעשה נסים – להביא ראייה מהן.
רק את נפשו שמור – מכות מות הכהו ולכך נצטווה לשמור נפשו כדאמרינן בהשותפין (ב״ב דף טז.) גדול צערו של שטן משל איוב משל לאומר לעבדו שבור חבית ושמור יינה.
יפלח כליותי מי קא חיי – פירש בקונטרס והאי לקותא הוא וקשה דמנא ליה דהאי לקותא דאיוב הוי לקותא דהויא ביה טרפה הא איכא לקותא דכשרה כדאמר לקמן (דף נה:) מליא מוגלא טרפה מים זכים כשרה אלא הכי פריך יפלח כליותי מי קא חיי בלא רפואה הא קאמר לקמן (דף נד.) דמחו בכוליתא וקטליה ואי בדרו ליה סמא חיי ואיוב לא מצינו שעשו לו שום רפואה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה יפלח כליותי כו׳ פי׳ בקונטרס והאי לקותא היא וקשה דמנ״ל כו׳ עכ״ל לפי פירושם דלעיל דר׳ יוחנן לית ליה לקותא דרכיש הוה מצי לדחויי פרש״י דר׳ יוחנן הוא מרא דשמעתין ודו״ק:
ואמר ר׳ יצחק בר׳ יוסף אמר ר׳ יוחנן: מאי אהדרו ליה חבריה [מה השיבו לו חביריו] לר׳ יוסי בר׳ יהודה כנגד שיטתו? — אמרו לו: הרי איוב אומר ״ישפוך לארץ מררתי״ (איוב טז, יג) ועדיין איוב קיים, משמע שנקב במרה אינו ממית! אמר להם ר׳ יוסי: אצל איוב נס היה זה, שהתקיים למרות חולייו, ואין מזכירין מעשה נסים, להביא מהם ראיה. דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך], מה שאמר: ״יפלח כליותי ולא יחמול״ (שם), מי קא חיי [האם יכול לחיות] אדם שכלייתו מבוקעת? אלא ניסא שאני [נס שונה], דכתיב [שנאמר] שאמר ה׳ לשטן: ״רק את נפשו שמור״ (שם ב, ו), ומכאן שבאופן טבעי צריך היה למות, הכא נמי [כאן גם כן] ביחס למרה יש לומר כי ניסא שאני [נס שונה], ואין ללמוד משם.
And Rabbi Yitzḥak, son of Rabbi Yosef, says that Rabbi Yoḥanan says: What did the friends of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, respond to him? They responded that Job said: “He pours out my gall upon the ground” (Job 16:13), and yet Job was still alive. Evidently, one with a perforated gallbladder can live. Rabbi Yosei said to them: Job was kept alive by a miracle, and one does not mention miraculous acts as proof for a general ruling. As, if you do not say so, then the other phrase in the verse: “He cleaves my kidneys asunder, and does not spare,” is problematic. Does one with cleaved kidneys live? Rather, a miracle is different, as it is written that God said to Satan with regard to Job: “Only spare his life” (Job 2:6). Under natural circumstances, Job should have died from his injuries, but in this case he was kept alive by a miracle. Here too, with regard to the gallbladder, one must say that a miracle is different, and one cannot bring proof from it.
רי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְאָמַר ר׳רַבִּי יִצְחָק בְּרַבִּי יוֹסֵף אָמַר ר׳רַבִּי יוֹחָנָן הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר כְּזַיִת.

And Rabbi Yitzḥak, son of Rabbi Yosef, says that Rabbi Yoḥanan says: The halakha is in accordance with the statement of the one who says that if the liver of an animal was removed but one olive-bulk of it remains, it is kosher.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הלכה כדברי האומר בכזית – דבעינן כזית שיור בניטל הכבד ופלוגתא היא בפרקין (חולין מו.) דרמינן סתמי דמתני׳ אהדדי דקתני רישא אלו טרפות ניטל הכבד ולא נשתייר ממנה כלום הא נשתייר כשרה ואע״ג דליכא כזית והדר תני אלו כשרות ניטל הכבד ונשתייר ממנה כזית ומוקמינן לה כתנאי והכא מייתי לה משום שמעתתא דרבי יצחק בר יוסף משמיה דרבי יוחנן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב ועוד אמר ר׳ יצחק בר׳ יוסף אמר ר׳ יוחנן בדיני טריפות: הלכה כדברי האומר בכבד שניטל, שאם נשתייר בו כזית — כשרה.
And Rabbi Yitzḥak, son of Rabbi Yosef, says that Rabbi Yoḥanan says: The halakha is in accordance with the statement of the one who says that if the liver of an animal was removed but one olive-bulk of it remains, it is kosher.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר ר׳רַבִּי יוֹחָנָן הֲלָכָה כִּסְתַם מִשְׁנָה וּתְנַן נִיטְּלָה הַכָּבֵד וְלֹא נִשְׁתַּיֵּיר הֵימֶנָּה כְּלוּם הָא נִשְׁתַּיֵּיר כְּשֵׁרָה אע״גאַף עַל גַּב דְּלָא הָוֵי כְּזַיִת אָמוֹרָאֵי נִינְהוּ וְאַלִּיבָּא דר׳דְּרַבִּי יוֹחָנָן.

The Gemara asks: And does Rabbi Yoḥanan really say this? But doesn’t Rabba bar bar Ḥana say that Rabbi Yoḥanan says: The halakha is always in accordance with an unattributed mishna; and we learned in the mishna: If the liver was removed and nothing remained of it, the animal is a tereifa? One can infer that if any of it remained, the animal is kosher even if what remains does not constitute an olive-bulk. The Gemara responds: They are amora’im, and they disagree with regard to the opinion of Rabbi Yoḥanan as to whether he holds that the halakha is always in accordance with an unattributed mishna.
רי״ףרש״יתוספותרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא אמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה – והא נמי סתמא היא ומאי אולמא דסיפא מרישא.
אמוראי נינהו – ורבי יצחק סבר דלא כייל רבי יוחנן למימר הלכה כסתם משנה אלא היכא דסבירא ליה אמר בהדיא הלכה כמשנה זו ואמורא אחרינא אמר משמיה דר׳ יוחנן הלכה כסתם משנה והיכא דאיכא תרי סתמי דסתרן אהדדי אי איכא טעמא לאלומי חדא מחברתה כי ההיא דסנהדרין דאחד דיני ממונות (דף לד:) אזיל רבי יוחנן בתרה ואי לא מספקא ליה ולא קבע בהו הלכתא כחד מנייהו ובהני תרי אי הוה משכחינן טעמא בהא דרבי יצחק לא הוה מוקמינן לה באמוראי ומשום דליכא לאלומי איצטריך לן לשנויי דרבי יצחק לית ליה האי כללא דר׳ יוחנן.
והא אמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה – אע״ג דסיפא דמתני׳ (לקמן דף נד.) דאלו כשרות מסייע ליה מכל מקום פריך מכח דמאי אולמיה הך סתמא מהך סתמא כדפירש בקונטרס ואי משום שהאחרון הוא עיקר במקום שיש סדר למשנה כגון בחדא מסכתא מ״מ הך משנה דאלו טרפות ואלו כשרות כחדא בבא חשיב ואין סדר וה״ר יעקב מאורליינ״ש תירץ דהכי פריך והא אמר ר׳ יוחנן הלכה כסתם משנה וע״כ סתמא דאלו כשרות לאו סתמא מעלייתא היא דאי סתמא מעלייתא היא אמאי איצטריך ר״י לומר הלכה כמותו הא אמר ר׳ יוחנן חדא זימנא דהלכה כסתם משנה.
הא דאקשינן ומי א״ר יוחנן הכי והא״ר יוחנןא הלכה כסתם משנה ותנן ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה כלום. כתב עלה רש״י ז״לב דפלוגתא היא בפרקין דרמינן סתמי דמתני׳ אהדדי, והכי פריך מי אלימא סיפא מרישא, דהיכא דאיכא תרי סתמי דסתרן אהדדי אי איכא טעמא לאלומי חדא מחברתה כי ההיא דסנהדרין באחד דיני ממונותג אזיל ר׳ יוחנן בתרה, ואי לא מספקא ליה ולא קבע בה הלכתא כחדא מינייהו.
וזהד אינו נכון, שאע״פ ששאלו במקומות בתלמודה מאי אולמיה דהך סתמא מהך סתמא, מ״מ אפשר היה לומר דר׳ יוחנן אסתברא ליה סיפא דמתני׳, חדא דחומרא היא, ועוד דסתמאו בתרא עדיפאז, דבחד פירקאח ודאי יש סדר למשנהט. ועוד דילמא מסתבר ליה טעמא.
ובתוספותי טורחין להעמידה דלית ליה לר׳ יוחנן למיפסק הלכתא בסתמי אי לא אלימא חדא, והכא כולה חדא מתני׳ היא רישא וסיפא ולא מיקריא סתמא בתראכ.
אבל מצאתיל בנוסחאות מדוקדקות דלא גרסימ במתני׳נ נשתייר ממנה כזית אלא ונשתייר ממנה כל שהו, וכן בנוסח משניות בדוקות של ארץ ישראלס, והכי גרסינן לקמןע בגמ׳ והתניאפ ניטלה הכבד ונשתייר ממנה כזית, ובתוספתאצ היא שנויה כעניןק הזה. ומגיהי ספרים הגיהו בכולן והתנן לפי פרש״י ז״ל. והא דדייקינן עלה טעמא דלא נשתייר ממנה כלום הא נשתייר ממנה כלום אע״ג דלא הוי כזית, ולא אמרי׳ מסיפא דקתני בהדיא ונשתייר ממנה כל שהו, אורחא דתלמודא הואר, וכבר הזכרתי מהן הרבהש כיוצא בהת.
א. וכן בכי״מ ועוד, ראה דק״ס אות ו. לפנינו: והאמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן. וראה מסוה״ש שגירסא זו צריכה עיון גדול, שהרי בגיטין פא, ב מסיק דרבב״ח לא ס״ל דא״ר יוחנן הלכה כסתם משנה.
ב. ד״ה הלכה וד״ה והא וד״ה אמוראי.
ג. לד, ב.
ד. דברי רבינו הובאו בתורת הבית ב״ב ש״ג (מ, ב) ובחידושי הר״ן כאן.
ה. סנהדרין שם; נדה נ, א.
ו. שם: סתמא.
ז. ראה שבועות ד, א ורש״י שם ד״ה אלא.
ח. ראה ב״ק קב, א וע״ז ז, א דבחדא מסכתא אמרינן יש סדר למשנה. וכן בתוס׳ שהביא רבינו להלן הזכירו ׳בחדא מסכתא׳. וכוונת רבינו כמבואר בתורת הבית ב״ב ש״ג (מא, א): ׳ודילמא משום דאזיל בתר סתמא בתרא, דבחדא מסכתא יש סדר וכ״ש בחד פירקא׳.
ט. ראה רש״י לעיל לב, ב ד״ה ומשנה.
י. ד״ה והא, ובשבועות שם ד״ה והדר.
כ. וכן הביא דבריהם בספר כריתות לשון למודים ש״ג אות קסח (הוצ׳ סופר עמ׳ שסח), וכ״נ בתוס׳ ערכין ב, ב ד״ה מי, עיי״ש. ראה יבין שמועה כלל סז (הוצ׳ ר״ש פורטנוי עמ׳ צב) בביאור דברי התוספות, וראה עוד שם כלל רנח (עמ׳ רמח) שדעת הר״י מאורליינ״ש בתוס׳ שם כדעת רבינו שחשיב סתמא בתרא והלכה כסתם זה. וראה מהר״ם שיף שר״י מאורליינ״ש סובר שדברי התוס׳ שבבבא חדא אין סדר הם דוחק. וראה ספר כריתות הוצ׳ הנ״ל שם הערה תכד, ודברי סופרים ח״ג צט, ב. וראה עוד שו״ת שאילת יעב״ץ ח״ב סי׳ עה.
ל. ראה תורת חיים שכיון לדברי רבינו, עיי״ש.
מ. כי״ל: גרסי׳.
נ. דלהלן נד, א.
ס. וכן היא גירסת הרי״ף (טז, א). וכ״ה בכמה דפוסים וכ״י, ראה דק״ס שם אות ל. וראה עוד שיורי ברכה יו״ד סי׳ מא דין א שדן באריכות בגירסא זו.
ע. מו, א.
פ. כן כתב הר״ן בחידושיו שם עפ״י המבואר כאן. וראה דק״ס שם אות כ.
צ. פ״ג ה״ד. לפנינו שם: ונשתייר ממנה כדי להעלות ארוכה. וראה תורת חיים שהוכיח כגירסת רבינו מכך שבתוספתא בין בבבא ד׳אלו טריפות׳ ובין בבבא ד׳ואלו כשרות׳ השיעור הוא ׳כדי להעלות ארוכה׳, משמע ששיטת הברייתא אחת היא, וחולקת על המשנה.
ק. בנדפס וכי״פ: בענין.
ר. כ״כ בכמה מקומות, ראה תוס׳ שבת לט, ב ד״ה אלא, עירובין טו, א ד״ה אימא, כתובות נא, ב ד״ה אתאן, ב״ב כז, א ד״ה הא שלשה, תוספות הרא״ש ב״מ סו, ב ד״ה הא יצא. וראה ספר כריתות לשון למודים, שער שלישי אות יא (הוצ׳ סופר עמ׳ רצד), כללי רבינו בצלאל אשכנזי (הוצ׳ אופק) אות קצט ואות שעט, כללי הגמרא למוהר״י קארו, הכללים הנוספים כלל ו (הוצ׳ פורטנוי עמ׳ רסז), ושם כלל שה (עמ׳ רצז).
ש. ראה חידושי רבינו שבת נט, ב ד״ה הא דאמרינן, ב״מ כג, א תנן ככרות, ב״ב כז, א ד״ה ת״ש.
ת. בחידושי הר״ן מסיים בה: ׳וחדא מנייהו בפ׳ אלו מציאות (כב, ב) דאמרינן ת״ש כריכות ברה״ר הא ברשות היחי׳ וכו׳ אע״ג דקתני סיפא בהדיא ואלו שחייב להכריז׳. והם דברי רבינו בב״מ שם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה והא אמר ר׳ יוחנן כו׳ הא אמרה ר׳ יוחנן חדא זימנא דהלכה כסתם משנה עכ״ל ולעיל גבי מרה דאיצטריך ר׳ יוחנן לפסוק הלכה כר׳ יוסי ב״י אע״ג דסתם מתניתין היא היינו משום דרבים פליגי עליה ודו״ק:
ושואלים: ומי [והאם] אמר ר׳ יוחנן הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן: הלכה כסתם משנה בכל מקום, ותנן [ושנינו במשנתנו]: ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה (ממנה) כלום טריפה היא, ומכאן נדייק: הא [אבל] אם נשתייר משהו — כשרה, אף על גב דלא הוי [אף על פי שאיננו] בשיעור כזית! ומשיבים: אמוראי נינהו ואליבא [מחלוקת אמוראים היא ושניהם לפי שיטתו] של ר׳ יוחנן, האם תמיד הלכה כסתם משנה.
The Gemara asks: And does Rabbi Yoḥanan really say this? But doesn’t Rabba bar bar Ḥana say that Rabbi Yoḥanan says: The halakha is always in accordance with an unattributed mishna; and we learned in the mishna: If the liver was removed and nothing remained of it, the animal is a tereifa? One can infer that if any of it remained, the animal is kosher even if what remains does not constitute an olive-bulk. The Gemara responds: They are amora’im, and they disagree with regard to the opinion of Rabbi Yoḥanan as to whether he holds that the halakha is always in accordance with an unattributed mishna.
רי״ףרש״יתוספותרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) דְּאָמַר ר׳רַבִּי יִצְחָק בר׳בְּרַבִּי יוֹסֵף אָמַר ר׳רַבִּי יוֹחָנָן גמָרָה שֶׁנִּיקְּבָה וְכָבֵד סוֹתַמְתָּהּ כְּשֵׁרָה.

The Gemara brings another statement that Rabbi Yitzḥak, son of Rabbi Yosef, says that Rabbi Yoḥanan says: If the gallbladder was perforated in a place where it was adjacent to the liver, and the liver seals the hole, the animal is kosher, even though a perforated gallbladder normally renders the animal a tereifa according to Rabbi Yoḥanan.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכבד סותמתה – שנקובה במקום דיבוקה בכבד וחבור הכבד סותם את הנקב.
כשרה – אפילו לר׳ יוסי בר׳ יהודה.
סימן רנד1
מרה שניקבה וכבד סותמתה כשירה. ואי ליכא מרה כלל, נותן לשונו בכבד במקום מרה אם יש בו טעם מר כשירה ואם לאו טריפהא.
מצאתיב. אי איכא שתי מרות אית מרבוותא דמחמרי ואמרי טרפה ואית דמקילי ואמרי כשירה. ואנן לקולא עבדינן, דאמרינן כדלא משתכחא כלל כשירה דלאו אבר הואג ולא נאמר כל היתור כנטול דמי, אלאד אע״פ שאין שם מרה כשירה שהרי מרה זו לא מעלה ולא מורידה, אלא בזמן שניקבה לחוץ שלא כנגד הכבד טריפה ובזמן שניקבה כנגד הכבד כשירה.
אבל המדקדקיןה אומרים בהימצא ב׳ מרות נוקבין אחת מהן ורואין אם שופכין זו לתוך זו אחת היא וכשירה ואם לאו שתים הן וטריפה. ומדמינן לה לתרתי בועי דסמיכין להדדי אי שפכי להדדי חדא היא וכשירה ואם לאו טרפהו. וכן אמר רב יהודאי גאון זצ״ל בהלכות גדולותז. אבל רבינו שלמהח וכל גדולי ארץ צרפתט אומרים כשירה ולא סבירא להו הא דהלכות גדולותי.
א. עי׳ סי׳ רלד (ראב״ן חולין מ״ו.) ובהערה מט שם. וכל הסימן הובא בס׳ תשובות ופסקים מאת חכמי אשכנז וצרפת (ירושלם תשלג) סי׳ א. והך רישא בשם ר״ח.
ב. עי׳ ראבי״ה עמ׳ קח שהביא דברים אלו בשם רבינו האלפסי [ומראבי״ה בתשו׳ דשייכי להל׳ מא״א סי׳ ז] ולפנינו ברי״ף ליתא.
ג. עי׳ שו״ת הרא״ש כלל כ סי׳ כז שהשואל הביא טעם זה בשם ר״י בתוס׳, והרא״ש שם השיב: וטעמא דכתב טעם לפגם הוא וכי הטרפות תלוי באבר, והלא נקב טרפה אע״פ שאינו אבר.
ד. בראבי״ה אלא כשירה שמרה זו וכו׳. וכ״נ שצ״ל.
ה. וכ״ד רבינו סס״י רלד.
ו. חולין מז ע״א. וכ״כ בב״י סי׳ מב מדעת עצמו, דילפינן מתרי בועי, ונחלק על הכל בו שכת׳ דילפינן מתרי סניא דיבי. ואולם בבה״ג מבואר כהכל בו וכ״ה בראבי״ה [כנ׳ משמיה דבה״ג]. והעיר על זה במחב״ר שהב״י לא היה לפניו ספר ה״ג בשעה שכתב את חיבורו. וכן לא ראה את ספרנו ולא את ראבי״ה, שלא נדפסו בימיו. [תדע שעל עצם הדין של אחת ונראית כשנים נוקבין וכו׳ שהביאו הראשונים, כתב שם מרן ׳ונראה מדבריהם (של הרא״ש והרשב״א) דלשון בה״ג הוא׳ ואכן הדברים מפורשים בבה״ג אלא שמלשון הראשונים שם אין להכריע וע״כ כתב מרן מש״כ. כ״כ המחב״ר שם]. ועי׳ בכנה״ג שם הגב״י אות טז שעשה חילוק בין לימוד מסניא דיבי לבין מתרי בועי: הסוברים דאפילו שתים ממש אי משתפכי להדדי כשרה ילפי מס ממ ניא דיבי והמכשירין רק באחת ונראית כשתים ילפי מתרי בועי. ואין החילוק עולה יפה לפי דמפורש בספרנו ש׳בהימצא שתי מרות׳ ילפינן מתרי בועי.
ז. דקכ״ח רע״א. וכן הוא בס׳ האסופות סי׳ יד עמ׳ נד ומהסגנון שם נראה שהוא משערי טריפות של רב שמואל ב״ח.
ח. כ״ה בס׳ הפרדס עמ׳ קמד.
ט. עיין תשובת רבינו יצחק הלוי בס׳ מעשה הגאונים עמ׳ צג שמכשיר. ו׳הביאה ר״ת בספרו׳ ככתוב בתשובה דשייכי הנ״ל. ועי״ש שגם רבינו יצחק ברבי יהודה מן המתירין.
י. ובשני דברים נחלקו האוסרין והמתירין. נחלקו בדליכא מרה כלל, שרש״י וגדולי צרפת והרי״ף שהביא ראבי״ה וראבי״ה גופיה שם מתירין [כמבואר בס׳ הפרדס ובמעה״ג וכן בראבי״ה ריש עמ׳ קח וז״ל: נ״ל שאפילו אם אין טועמין בכבד שום מרירות וכו׳ וכן להלן שם: ולדברי כשירה] ואילו בה״ג ורבינו ודעימיהו אוסרין [ומתירין רק כשטועמין ונמצא טעם מר, דאז אמרינן נשאבה המרה לכבד], ומתוך כך נחלקו בדאיכא תרי, המתירין בדליכא מתירין בדאיכא תרי והאוסרין בדליכא אוסרין.
1. סימן זה מופיע בכ״י לאחר הביאורים לסוגיות בחולין נ״ד.
גמרא. מרה שניקבה, במקום שהיא דבוקה לכבד, כשרה, שהרי דרך הכבד להיות נקוב למרה, ולפיכך אם ניקב במקום אחר לא פסיל ליה, כדתנן במתניתין בהמסס ובית הכוסות שניקבו זה לתוך זה, שכיון שדרך זה לשפוך בתוך זה, אם נפתח בו פתח אחר אינו מזיקו.
נקובת הושט. אמר רבה שני עורות יש לו לושט, החיצון אדום והפנימי לבן וכו׳, דאי חליף, שיהיה החיצון לבן והפנימי אדום, טרפה. לפי שהוחזק ריעות בכל אחד ואחד, וכנקובים חשיבי, דכל לקות סופו לינקב. ומשמע שאם היו שניהם לבנים או שניהם אדומים, דכשר הוא, שלא נמצא השינוי אלא בעור האחד, והשני יגין על חברו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עוד מביאים מה שאמר ר׳ יצחק בר׳ יוסף אמר ר׳ יוחנן: מרה שניקבה, שהיא טריפה (לשיטתו), אם היה הנקב במקום בו היא מחוברת לכבד, והיה הכבד סותמתהכשרה.
The Gemara brings another statement that Rabbi Yitzḥak, son of Rabbi Yosef, says that Rabbi Yoḥanan says: If the gallbladder was perforated in a place where it was adjacent to the liver, and the liver seals the hole, the animal is kosher, even though a perforated gallbladder normally renders the animal a tereifa according to Rabbi Yoḥanan.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק בר׳בְּרַבִּי יוֹסֵף אָמַר ר׳רַבִּי יוֹחָנָן נִיקַּב הַקּוּרְקְבָן וְכִיס שֶׁלּוֹ קַיָּים כָּשֵׁר.

And Rabbi Yitzḥak, son of Rabbi Yosef, says that Rabbi Yoḥanan says: Even though the mishna on 56a teaches that if a bird’s gizzard was perforated it is a tereifa, if the gizzard was perforated but its inner lining is intact, the bird is kosher.
רי״ףרש״יראב״ןמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כיס שלו – קליפה הפנימית.
סימן רכו
אמר ר׳ יצחק ניקב הקורקבן וכיס שלו קיים כשירה (וכיון אם ניקבו זה בלא זה כשר).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג ואמר ר׳ יצחק בר׳ יוסף אמר ר׳ יוחנן: ביחס למה ששנינו להלן (נו,א) שאם ניקב קורקבן של עוף הריהו טריפה, אם ניקב בשר הקורקבן של עוף, והכיס, העור הפנימי שלו קייםכשר.
And Rabbi Yitzḥak, son of Rabbi Yosef, says that Rabbi Yoḥanan says: Even though the mishna on 56a teaches that if a bird’s gizzard was perforated it is a tereifa, if the gizzard was perforated but its inner lining is intact, the bird is kosher.
רי״ףרש״יראב״ןמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אִיבַּעְיָא לְהוּ נִיקַּב הַכִּיס וְקוּרְקְבָן קַיָּים מַאי תָּא שְׁמַע דְּאָמַר רַב נַחְמָן דנִיקַּב זֶה בְּלֹא זֶה כָּשֵׁר אָמַר רָבָא השְׁנֵי עוֹרוֹת יֵשׁ לוֹ לַוֶּושֶׁט חִיצוֹן אָדוֹם וּפְנִימִי לָבָן נִיקַּב זֶה בְּלֹא זֶה כָּשֵׁר לְמָה לִי לְמֵימַר חִיצוֹן אָדוֹם וּפְנִימִי לְבֶן ודְּאִי חַלֵּיף טְרֵפָה.

A dilemma was raised before the Sages: If the inner lining of the gizzard was perforated, but the flesh of the gizzard is intact, what is the halakha? The Gemara suggests: Come and hear a proof from that which Rav Naḥman said with regard to a perforated gullet: If both its outer and inner lining were perforated, the animal is a tereifa, but if this lining was perforated without that lining being perforated, it is kosher. Similarly, Rava says: The gullet has two linings, the outer red, and the inner white. If this lining was perforated without that lining being perforated, the animal is kosher. The Gemara asks: Why do I need for Rava to state that the outer one is red and the inner one is white? Isn’t this self-evident? The Gemara responds: This teaches that if the two were switched, i.e., the outer lining turned white and the inner red, the animal is a tereifa.
עין משפט נר מצוהרי״ףראב״ןההשלמהרמב״ןבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבא שני עורות בוושט החיצון אדום והפנימי לבן, אי חליף טריפה אשהאדום החיצון הלבין והלבן הפנימי האדים, דאמרינן סם המות אכלה או ארס חיה נכנס בהב ומחמת חורפא דסם או ארס הלבין האדום והאדים הלבן והוי לקותא. ניקבו זה בלא זה כשר דחבריה מגין,
וכן אם ניקב הכיס והקורקבן קיים, דניקבו זה בלא זה כשר.
א. עד ׳לקותא׳ נמצא בס׳ האסופות עמ׳ עט. ונמצא פירוש זה [עם פרטים נוספים] בפירוש רש״י בשם רבינו ששון בלשון זה: ואי חליף והפנימי אדום והחיצון לבן טרפה וכן אם האדימו שניהן טרפה דארס האדים אותו ואם שניהם לבנים כשרה (שבה״ל הל״ט אות ד וכ״ה באו״ז רה״ל טרפות אלא ששם לא פרט דין האדימו שניהם. ובפירש״י דידן ליתא כל הענין ועמד ע״ז באו״ז: ׳ויש פירושים שאין כתוב זה בהם ואיני יודע אם הסופר דילג׳).
ב. כת״י בהן. ולעצם הענין עי׳ מש״כ בהגהות ענפי יהודה לס׳ והזהיר פ׳ שמיני עמ׳ לט הערה ד.
אמר רבה שני עורות יש לו לושט, החיצון אדום והפנימי לבן, ניקב זה בלא זה כשר, ואי חליף טרפה. ומסתברא שאם היו שניהם אדומים או שניהם לבנים כשרה, דהוה ליה ביקב זה בלא זה דכשר. אמר רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים, למאי נפקא מינה לספק דרוסה. והוא הדין לספק נקובה, כדאמרינן בפרק השוחט גבי ההוא בר אווזא דהוה בי רבא וכו׳, וכן פירש רבינו שלמה ז״ל. ויש מפרשין ההוא בר אווזא דספק דרוסה הוה, אבל לעולם ספק נקובה יש בדיקה מבחוץ שהנקב ניכר נמי מבחוץ. והאי דקא אמר נפקא מינה לספק דרוסה, הוא הדין נמי לודאי דרוסה דבדקינן ליה ואם אין בה אדמימות כשרה, וכן פירש רבינו שלמה ז״ל לקמן.
למה ליה למימר החיצון אדום ופנימי לבן. קשיא לן לפי דברי רש״י ז״לא שאומר דנקב משהו בעור חיצון של ושט לא מינכר, היה לו לומר נפקא מינה דאי אתילדא בה חששא אין סומכין על בדיקתב חיצון מפני שהוא אדום אלא על פנימי שהוא לבן. וי״ל שאם כן היה לו לומר אחד אדום ואחד לבןג, ואיזה מהם שימצא אדום אין לסמוך על בדיקתו בנקב משהו, אלא דאי חליף טרפה. אי נמי ההיא מאידך דרבהד נפקא.
א. לעיל כח, ב ד״ה אין לו, וראה שם ע״א ד״ה ממסמס ולהלן ע״ב ד״ה מאי שנא. וכשיטה זו כתב רבינו ירוחם נט״ו ח״ה (קכט, ב) בשם הגאונים. וכן נקטו ברמב״ם הל׳ שחיטה פ״ג הכ״ב [ראה ר״ן על הרי״ף (ט, א), מ״מ שם, כס״מ שם ה״ח, וב״י סי׳ לג], עיטור שחיטה ע׳ ושט (לג, א), תוספות תלמידי רבינו פרץ בשם הר״ש מקוצי (הובאו בשטמ״ק לעיל שם), או״ז סי׳ תה, שבולי הלקט הל׳ שחיטה סי׳ ט, הרשב״א לעיל שם ובחידושיו כאן, ובתוה״א בית ב ש״ג, וראה ב״י שם בדעתו. וראה מאירי, ספר המאורות, ובב״י סי׳ לג בדעת הרא״ש. אכן, דעת התוס׳ לעיל שם ד״ה אתא שלא אמרו אין לו בדיקה אלא מבפנים אלא לענין ספק דרוסה, אבל נקב ניכר מבחוץ. וכן הובאו דבריהם בהרחבה בתוספות רבינו פרץ ותוספות תלמידיו בשטמ״ק לעיל שם. וכ״ה בספר התרומה סי׳ כה, סמ״ג עשין סג, וראה רא״ש פ״ג סי׳ ג.
ב. בהוצ׳ הגרא״ז נוסף: עור.
ג. ראה מהר״ם שיף שכיון לדעת רבינו (הגרר״ב).
ד. בכי״ל כאן ובהמשך: רבא. [וממ״ש רבינו ׳אאידך דרבה׳ מבואר ששתי המימרות נאמרו ע״י אמורא אחד, רבה או רבא, ולא כגירסה שלפנינו. וכמ״ש במסוה״ש אות ט ודק״ס אות ט ואות ע].
הנטולה יש בה ששה מינין ניטל הכבד ולא נשתייר ממנו כזית ניטל לחי העליון ניטל עורה והיא הגלודה ניטל צומת הגידין ניטל הזפק ניטלה האם בעוף לדעת קצת מפרשים ולא מנינו בה ניטלה ירך ר״ל עצם הירך אע״פ שלא ניטל עמה רוב בשר שהיא טרפה שלא הוצרכנו לרוב בשר אלא לעשותה נבלה הא מ״מ טרפה היא אף בלא רוב בשר כמו שביארנו בפרק ראשון ומה שנמנענו למנותה הוא מפני שאף בהשמטתו יש בה טרפות כמו שנבאר בפרטי השמוטה ואין צריך לומר בניטלה לגמרי:
החסורה יש בה ארבעה טרפויות חסרון בגרגרת חסרו רגליה או שיש שם נקב חסרון בשדרה חסרון בגולגולת אבל חסרון בריאה אינה ראויה לימנות שהרי מנינו נקובתה ואין חסרון בלא נקב:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: אם ניקב הכיס הפנימי של הקורקבן, ובשר הקורקבן קיים, מאי [מה דינו]? ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה שאמר רב נחמן בענין הוושט, שיש לו שני עורות (שכבות), פנימי וחיצוני, שרק אם ניקבו שניהם הריהי טריפה, אבל אם ניקב זה בלא זה — הרי זה כשר. וכן אמר רבא: שני עורות יש לו לוושט, חיצון שצבעו אדום, ופנימי לבן, אם ניקב זה בלא זהכשר. ושואלים: למה לי לפרש ולמימר [לומר] שהחיצון אדום ופנימי לבן? הרי רואים אנו שכך הוא! ומשיבים: לומר דאי חליף [שאם נתחלף], ונעשה החיצון
A dilemma was raised before the Sages: If the inner lining of the gizzard was perforated, but the flesh of the gizzard is intact, what is the halakha? The Gemara suggests: Come and hear a proof from that which Rav Naḥman said with regard to a perforated gullet: If both its outer and inner lining were perforated, the animal is a tereifa, but if this lining was perforated without that lining being perforated, it is kosher. Similarly, Rava says: The gullet has two linings, the outer red, and the inner white. If this lining was perforated without that lining being perforated, the animal is kosher. The Gemara asks: Why do I need for Rava to state that the outer one is red and the inner one is white? Isn’t this self-evident? The Gemara responds: This teaches that if the two were switched, i.e., the outer lining turned white and the inner red, the animal is a tereifa.
עין משפט נר מצוהרי״ףראב״ןההשלמהרמב״ןבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אִבַּעְיָא לְהוּ נִיקְּבוּ שְׁנֵיהֶם זֶה שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זֶה מַהוּ אָמַר מָר זוּטְרָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב פָּפָּא בַּוֶּושֶׁט כָּשֵׁר בַּקּוּרְקְבָן פָּסוּל מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי אַדְּרַבָּה זוֶושֶׁט דְּאָכְלָה בֵּיהּ וּפָעְיָא בֵּיהּ רָוַוח גָּמְדָא לֵיהּ וּפָשְׁטָה לֵיהּ זִמְנִין דְּמִיהַנְדְּזִין בַּהֲדֵי הֲדָדֵי חקוּרְקְבָן דְּמֵינָח נָיַיח כִּדְקָאֵי קָאֵי א״לאֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף לְרַב אָשֵׁי הָכִי אָמְרִינַן מִשְּׁמֵיהּ דְּמָר זוּטְרָא דְּאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב פָּפָּא כְּוָותָיךְ.

A dilemma was raised before the Sages: If both linings were perforated, but not adjacent to one another, what is the halakha? Mar Zutra says in the name of Rav Pappa: If this occurred in the gullet, the animal is kosher; but if it occurred in the gizzard, it is unfit for consumption. Rav Ashi objects to this: On the contrary, the gullet, with which the animal eats and calls, is spacious and flexible, and the animal constricts it and stretches it. Since the two linings are not connected to each other, there are times in the course of their movement that the two holes align [demihandezin] with one another, creating a fully aligned perforation. But the gizzard, which is always at rest in place, stands as it always stands. Accordingly, two such perforations will never align. Rav Aḥa, son of Rav Yosef, said to Rav Ashi: So we say in the name of Mar Zutra, that he in fact said in the name of Rav Pappa in accordance with your objection.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמדא גרסינן זמנין דמהנדזין בהדדי כו׳ זימנין דשוין הנקבין וליכא מידי דסתים:
זה שלא כנגד זה – כגון זה למעלה וזה למטה.
בקורקבן פסול – הכי ס״ל משום שהמאכל מתאסף שם ומחלחלן ונכנס בנקב עד שיוצא דרך נקב השני.
ופעיא ביה – צועקת שאע״פ שהקנה מוציא קול אי אפשר שלא יהא הוושט מתפשט עמו. ואני שמעתי פעיא מנשמת.
גמדא – כווצת רטי״ר בלעז.
מיהנדזין – מיתרמן דמיכווני אהדדי.
ואם ניקבה לצד הכבד והכבד סותמתה כשירה.
איבעיא להו ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה מהו ופשטי׳ כיון דאכלה ביה ופעיא ביה פשטא ליה כווצא ליה זימנין דמהנדזי בהדי הדדי והוי זה כנגד זה וטריפה.
וכן אם ניקבו שניהם זה (בלא) [שלא כנגד] זה כשר כיון דמינח ניח לא מהנדזי אהדדי וכשירה.
ואמר רבא קרום שעלה מחמת מכה בוושט אינו קרום, שאם ניקב הוושט ועלה עליו קרום וסתמו אינה סתימה וטרפה משום דכי אכלה ביה ופעיא ביה חוזר וניקבא.
א. משמע שמפרש דברי רבא בושט דוקא [וכן גם בריאה אלא שבזה לא דיבר רבא] לא כרש״י כאן דה״ה לכל נקובי ולא כראבי״ה עמ׳ קג. עי׳ הע׳ שם והע׳ אבני שהם.
הקרועה יש בה שני מינין כרס החיצון שנקרע בטפח או ברובו בשר החופה את רוב הכרס שנקרע ברובו:
דרוסה כוללת דריסת כל מקום שפנימיות שכנגד המכה נטרף בנקב:
נפולה יש בה שלשה מינין א׳ שנפלה ממקום הגבוה עשרה טפחים ואיסורה משום ריסוק איברים ב׳ שהכוה במקל מצד רחבה של בהמה או אף מצד ארכה אם פסק המקל באמצע השדרה ג׳ עוף שנחבט על פני המים:
שבורה יש בה ארבעה מינין נשתברו צלעותיה גולגולת שנחבסה נשברה מפרקת ורוב בשר עמה שהיא נבלה כמו שביארנו ענינה בפרק ראשון נשתברו רגליה ואף נחתכו רגליה בכלל זו היא:
לקויה יש בה חמשה מינין נהפך הושט במראה שלו ר״ל ששב החיצון לבן והפנימי אדום לקתה בכוליא ולקות שבריאה שאינו בכלל נקב נפלה לאור ונחמרו בני מעיה ולקות שבמוח:
שמוטה יש בה ארבעה מינין נשמטו הסימנין או אחד מהם שאין זה בכלל עקורה כמו שפירשו רבים אלא טרפות בפני עצמו הוא כמו שביארנו ניטל ראש הירך ממקומו התחוב בגוף אע״פ שלא ניטל והוא הנקרא בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ובכללו שמוטת ירך הן שיהא הוא בוקא דאטמא הן שיהא טרפות אחר על הדרך שנבאר בסוגיא הבאה על משנה רביעית יצאו בני מעין לחוץ ונהפכו נשמטה הרגל בארכובה ויש בטרפויות פרטים אחרים נכנסים תחת אלו הפרטים וכלם נכללים באחד מאלו י״א סוגים וזה שכל שפיסולן בנקב שניטלו טרפה חוץ מן הטחול כמו שיתבאר ונמצא חסרון המרה וחסרון הקיבה וחסרון הכרס וחסרון המסס וחסרון בית הכוסות וחסרון אחד מן המעים וחסרון מנין האונות וחלופן שאף החלוף הוא חסרון ממקום הראוי להיות שם וסירכא היוצאה מהן כלן בכלל נקב הן וכן כל יתרות שבאלו הואיל וכל יתר כנטול בכלל נקב הם נתמסמס המוח הרי הוא בכלל לקות שבמוח אוטם בריאה ונימוק סמפון מסמפוני הריאה וליחה סרוחה שנמצאת בריאה ומים סרוחין שנמצאו בה או מים עכורים אע״פ שלא הסריחו או שנתמסמסה או שנשתנו מראיה או שנמצאת שועה באין חתוך אונות או שחסרה מקצתה או שיבשה מקצתה או שנמצאת נפוחה או שצמקה מקול המבעית בידי אדם כולן בכלל לקות שבריאה הם:
כוליא שהקטינה או שנמצא בה ליחה אע״פ שאינה סרוחה או מים סרוחים אע״פ שצלולים או עכורים אע״פ שאינן סרוחים כלן בכלל לקות שבכוליא הם חוט השדרה שנתמסמס הרי הוא בכלל נפסק החוט והרי כתבנו כאן כל הטרפויות לדעתנו דרך כלל ושהם נכללים בי״א סוגים שהזכרנו אלא שהדברים מתרחבים בביאור כל אחת מהן על הדרך שנזכרו בהן בגמרא:
ניקבה המרה כבר פירשנו במשנה שהיא טרפה ודוקא בצד שאינה סמוכה לכבד אבל אם ניקבה בצד הסמוכה לכבד כשירה שדופן הכבד סותמתה ואין כאן חשש פירוק הא אם ניקב דופן הכבד כנגד נקב המרה טריפה וזה שלא מצינו בכלל הנקובה ניקב הכבד כנגד נקב המרה הוא מפני שאין טרפותו מצד עצמו אלא מצד נקב המרה:
כבר ביארנו שכל הפסול בנקב אם ניטל כל שכן שהוא טרפה חוץ מן הטחול הילכך ניטלה המרה טרפה וכן אם חסרה בין בבהמה בין בעוף וקצת חכמי צרפת סבורים לדמותה לטחול ולהכשירה בניטלה ודברים משובשים הם שכל שהנקב פוסל בו נטולה פוסלת בו וטחול דאיתמר איתמר ואין מדמין בטרפות ואף בספרא בפרשת שמיני הוזכרה בהדיא לטרפות כתוב במדרש והסכימו הגאונים עליו שאם בא לידינו עוף שאין בו מרה טועמין את הכבד במקום שהיתה המרה ראויה לעמוד ואם מצינו שהוא מר מכשירין אותו שכח המרה מסור לשם ואם לאו טרפה והרבה כתבוה בכל ריאה אף של בהמה ובהלכות גדולות יראו כן:
בני יונה אין להם מרה והואיל והדבר ידוע כן במינם אין כאן פסול ומ״מ אין למדין מהם לעוף אחר ויש מקילין להכשיר ניטלה המרה לכל עוף מדמיון בני יונה ואל תחוש לדבריהם כלל והצבי אין לו מרה בכבד אבל יש לו למטה וסמוך לזנבו:
(הריאה) [הבהמה] שנמצאו בה שתי מררות טריפה שכל יתר כנטול דמי ויש אומרים שלא נאמר כן אלא בשהיו נוגעות זו בזו עד שאם ניטלה היתרה תשאר האחרת נקובה אבל אם היו רחוקות מותר שלא נחשבה העיקרית כנטולה ומ״מ אם היו השתי מרורות אלו סמוכות זו לזו כל כך שאם נוקבין אחת מהן נשפכת אחת לחברתה אחת היא וכשרה ואם לא טרפה ויש אומרים דוקא בשניקבות זו לזו ונשפכת אחת לחברתה וכן יש מי שאומר בכל ניקבה המרה שאם אפשר לנו לתלות בסכין או ביד הטבח תולין בכך וכשרה:
עוף שניקב קורקבן שלו אבל כיס שבתוכו שהמאכל מתקבץ לשם נשאר קיים בלא נקב או שניקב הכיס והקורקבן נשאר קיים בלא נקב מפולש ר״ל מגיע עד הכיס כשרה אפי׳ ניקבו שניהם אם היו הנקבים זה שלא כנגד זה הרי אחד מגין על חברו בשניהם וכשרה היו הנקבים זה כנגד זה פי׳ עבר הנקב באלכסון טרפה הואיל ואין אחד מגין על חברו והרי המאכל יוצא דרך שם וכן הרוח נכנס דרך שם ניקבו זה כנגד זה ושומן שעל הקורקבן סותמו כשר שהרי כלל ידוע כל חלב טהור סותם כמו שיתבאר למטה וכל שנמצא בו מחט או קוץ אנו דנין בו ר״ל שאם עבר המחט קורקבן וכיסו טרפה ואם לאו כשרה אלא שיש לפקפק לטרפה בקורקבן לבד כמו שיתבאר למטה בשמועת מחט שנמצאת בכבד:
הושט שני עורות יש לו חיצון אדום ופנימי לבן וכל שניקב האחד וחבירו קיים הרי האחד מגין על חברו וכשרה נתחלף הדבר בשניהם ונמצא החיצון לבן והפנימי אדום טרפה נתחלף הדבר באחד מהם לבד והוא שהיו שניהם לבנים או שניהם אדומים גדולי הדורות מסכימים להתירה שלא יהא חלופו חמור מנקב שבו שהאחד מגין על חברו ואף גדולי פורווינצא כתבוה כן בחבוריהם ואיני מודה בזו שהנקב הואיל וחברו מגין עליו הרי הוא כמי שאינו אבל זה שנתאדם הלבן או נתלבן האדום לקות הוא וטרפה ואף בתוספות ראיתי שחששו לה:
שני עורות אלו אע״פ שהן נראין כאחד אינן דבוקים זה בזה מכל וכל ופעמים הם נמתחים זה אילך וזה אילך ולפיכך כשניקבו שניהם אפי׳ זה שלא כנגד זה ואין כאן מגין ולא הוכשרנו כיוצא בה בקורקבן וכיסו אלא שהקורקבן מינח נייח וכדקאי קאי ר״ל שאין מזדמנין לעולם זה כנגד זה אבל בושט מזדמנים זה אצל זה תמיד הא אם ניקב האחד מצד ימין והאחר מצד שמאל יש אומרים שאי אפשר שיהו הנקבים מכוונים זה כנגד זה וכשרה:
ניקבו שניהם ויצאה ליחה מחמת המכה ונתקרשה על הנקב וסתמתו כעין קרום אינו קרום ועתיד הוא להתפרק ומפני זה אינו מציל והוא הדין לכל נקב האוסר אם עלה שם קרום אינו מציל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לבן והפנימי אדום — הרי הוא טרפה. אבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: אם ניקבו שניהם, החיצון והפנימי, אבל הנקבים היו זה שלא כנגד זה, מהו הדין? אמר מר זוטרא משמיה [משמו] של רב פפא: אם היה זה בוושטכשר, בקורקבןפסול. מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: אדרבה [גדולה מזו, להיפך] היה צריך רב פפא לומר, וושט דאכלה ביה ופעיא ביה רווח [שהיא אוכלת בו וצועקת בו, והוא מרווח, גמיש], הריהי גמדא ליה ופשטה ליה [מכווצת אותו ופושטת אותו], שכיון ששני העורות אינם דבוקים, אלא מחוברים בצורה רופפת, הרי גם אם אין הנקבים מכוונים זה כנגד זה, זמנין דמיהנדזין בהדי הדדי [פעמים שהם מזדמנים בשווה זה כנגד זה], והרי זה כנקב מפולש. אבל קורקבן דמינח נייח הוא נח במקומו], כדקאי קאי [כמו שהוא עומד הוא עומד], ואין חשש שיזדמנו זה כנגד זה! אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב יוסף לרב אשי: הכי אמרינן משמיה [כך אומרים אנו משמו] של מר זוטרא שאמר משמיה [שאמר משמו] של רב פפא בעל שמועה זו כוותיך [כשיטתך], ולא כמו שנאמר לך בשמו.
A dilemma was raised before the Sages: If both linings were perforated, but not adjacent to one another, what is the halakha? Mar Zutra says in the name of Rav Pappa: If this occurred in the gullet, the animal is kosher; but if it occurred in the gizzard, it is unfit for consumption. Rav Ashi objects to this: On the contrary, the gullet, with which the animal eats and calls, is spacious and flexible, and the animal constricts it and stretches it. Since the two linings are not connected to each other, there are times in the course of their movement that the two holes align [demihandezin] with one another, creating a fully aligned perforation. But the gizzard, which is always at rest in place, stands as it always stands. Accordingly, two such perforations will never align. Rav Aḥa, son of Rav Yosef, said to Rav Ashi: So we say in the name of Mar Zutra, that he in fact said in the name of Rav Pappa in accordance with your objection.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וְאָמַר רַבָּה טקְרוּם שֶׁעָלָה מֵחֲמַת מַכָּה בַּוֶּושֶׁט אֵינוֹ קְרוּם וְאָמַר רַבָּה יוֶושֶׁט אֵין לוֹ בְּדִיקָה מִבַּחוּץ אֶלָּא בִּפְנִים לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ

§ And Rabba says: A membrane that appeared due to a wound in the gullet, i.e., a scab that covered a perforation, is not considered a membrane that prevents the animal from being rendered a tereifa. And Rabba says: The gullet cannot be inspected from outside to determine whether the animal is a tereifa, since the outer lining itself is red, and therefore reddening due to injury cannot be discerned in it. Rather, it must be inspected from inside, where the lining is white. The Gemara asks: What difference is there as a result of this statement, i.e., in what case must the gullet be checked from the inside?
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מלונילרמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

למאי נפקא מינה לספק דרוסה כלומר דריסה כמין טיפה של דם והוושט אדום ולא מינכרא דם של דריסה:
אינו קרום – ואם ניקב ונסתם אפילו עלתה בו סתימה עבה אינה מתקיימת כדאמרינן ביבמות (דף עו.) בכרות שפכה ניקב פסול נסתם כשר וזהו פסול שחוזר להכשרו זהו למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה שאינו קרום דכל נקובי דטרפות לא מהניא להו סתימה דסלקא בהו לאחר זמן ולא דמי לריאה שניקבה ודופן סותמתה ולסתימת כבד במרה ולסתימה דירכים בחלחולת דלקמן (דף נ.) דההיא סתימה מעיקרא היא.
אין לו בדיקה מבחוץ – לפי שהעור החיצון אדום ואין טפת דם נכרת בו.
קרום שעלה מחמת מכה בושט וכו׳. אינו קרום. וה״ה לכל המקומות דמיטרפי בנקב, אם עלה שם קרום, מפסל [דלא אשכחן פסול שחוזר להכשרו]. אע״ג דאשכחי׳ פיסול שחוזר להכשירו בכרות שפכה, כדאמרי׳ ביבמות נסתם, כשר, וזהו פסול שחוזר להכשירו.
ואמר רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים ומפרש למאי נפקא מינה. שכיון שאמרנו ניקב זה בלא זה וזה בלא זה כשרה, אין לו בדיקה לא מבחוץ ולאא מבפנים עד שיהא בודק את שניהם. וקשה לי שהיה לו לומר נפקא מינה לניקב, שכל ספק נקב מבפנים שמוצא פנימי נקוב אין לו בדיקה מבחוץ שאין נקב משהו ניכר בוב, וכן לספק קניאג אם בדקו אותו מבחוץ ונמצא שלם אין סומכין בכך עד שיבדקו מבפנים כאווזא דרבאד. ואפשר דהא דמפרקינן לספק דרוסה, וה״ה לדרוסה עצמהה שאין סומכין על בדיקת חיצון, ה״ה נמי לנקב קוץו, אלא אשמעינן דחוששין לספק דרוסהז. וכל זה אינו מספיק. ועוד נראה דספק דרוסה האמור כאן היינו דרוסה שנסתפק לנו טרפות שבה אם האדימו סימנין או לאח, ולא אתיא גמרא השתא למפסק מידי בדרוסה, ומדרבה לא שמעינן מינהט כלום אי סבירא לן חוששין או אין חוששין.
ועוד יש לדקדק לפי דברי רש״י ז״ל, ניקב פנימי ולא ניקב חיצון, היכי משכחת לה דכשרה, הרי אין בדיקה לחיצוןי. ואם תאמר משכחת לה כדעולא דאמר אין חוששין, חדא דקיימא לן דלית הלכתא כעולאכ, ועוד עד כאן לא אמר עולא אין חוששין אלא בשישב, אבל נתחב בו וניקב עור פנימי חוששין לחיצון דהיינו בדיקתל דרוסה. וכן רש״י ז״ל עצמו מפרשהמ בשאין בה אפילו קורט דם מבפניםנ. ואם באנו לפרש שכל נקב אפי׳ משהו ניכר הוא אף בחיצון וסומכין על בדיקתו, שלא כדברי רש״י ז״ל, אין עלינו קושיא מדעולא דאמר אין חוששין שמא הבריא, שבא לומר שאין צריך בדיקה כלל, ואם שחט בושט אין חוששין שמא במקום נקב שחט, כמו שאין חוששין לספק דרוסה לדעתו של עולאס. וכן עיקרע, דאפי׳פ בקרום של מוח בדקינן במסמר או בגילא דחיטאצ. ושמא נאמר שעור הושט מסתבך הוא במחט ואי אפשר לבודקו בכךק.
והא דאמרינן בספק דרוסה אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. תמהניר כיון שאפשר שהאדים הושט עצמו מבחוץ ואינו ניכר, אמאי אינו טרפה דהא מיקלא קליש ואמרינן לקמןת בסימנין משיאדימו סימנין עצמן והרי אפשר שהאדימו. וי״ל כיון ששני קרומות יש לו לושט אע״פ שהאדים חיצון אם לא האדים פנימי כשרה, דסימנין קשים הם אצל דרוסהא. ומה שבודקין מצד פנימי של עור פנימי ומכשירין אם אין שם דם, ואין חוששין שמא האדים צד שניב של עור פנימיג, י״ל מפני שהקרום לבן הרבה וזך הוא ואם האדים כלל ניכר הוא בצד פנימי שלו. והאד דאמרינן בפ׳ השוחטה ההוא אווזא דהוה בי רבא דהוה ממסמס קועיה דמא, מספק דרוסה בדקי ליהו, מדלא אמרינן דעל לבי קניא כדאמרינן בההוא מעשה דלקמןז. ורש״י ז״לח פי׳ דלאו משום ספק דרוסה הוהט, ובודאי הכי משמע, מדקא אמרינן דנפק ואתא סתם, משמע דלא חזינן ליה ולא ידעינן ביה אלא דנפק ואתא בדמא בקועיהי, וכי האי גונא לא חיישינן לספק דרוסהכ, וזו כראיה לדברי רש״י ז״ל. ואם נאמר דמשום קניא נבדק, וחששו שמא ניקב החיצון ולא ניקב הפנימי, הא בשנמצא חיצון שלם כולו אין צריכין לדבר אחר בעולם, א״כ לא היה להם להזכיר שם דרבהל, דהא כיון דניקב חיצון על כרחין מבפנים הוא נבדק.
א. דברי רבינו צ״ע, ראה הוצ׳ הגרשז״ר הערה יג. והגרא״ז הגיה: ׳שכיון שאמרנו ניקב זה בלא זה כשרה אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים׳. ונראה שא״צ להגיה וכוונת רבינו כפשוטם של דברים, שדברי רבה ניתנים לפרש לקולא (עי׳ תפארת יעקב), שושט אין לו בדיקה מבחוץ בלבד, שכיון שבניקב אחד מהם לבד עדיין כשרה, הרי כדי להטריף בהכרח שאי אפשר להסתפק בבדיקת החיצון, ובכל חשש נקב בושט יש לבדוק שניהם. וכן פירש הגרר״ב, עיי״ש.
ב. ראה לעיל הערה 78 שכן שיטת רש״י. וראה תוס׳ לעיל כח, ב ד״ה אתא, שהוכיחו כשיטתם שיש בדיקה לנקב, מהא דלא אמרו כאן נ״מ לספק נקובה. וראה חידושי הרשב״א ד״ה למאי ולהלן נג, ב ד״ה ספק, ובתוה״ב בית שני ש״ג ל, ב. וע״ע כו״פ סי׳ לג וחידושי רע״א.
ג. להלן נג, ב.
ד. לעיל כח, א.
ה. ראה הגהות שטמ״ק אות ג בשם ס״י, וחידושי הרשב״א שהביאו כן בשם רש״י.
ו. כ״כ העיטור שחיטה אות ושט (לג, א), הרא״ה בחידושיו והר״ן על הרי״ף (ו, א).
ז. ראה חידושי הרשב״א: ׳א״נ כמו שפרש״י ז״ל [ראה הערה הקודמת] דאגב אורחיה קמ״ל דחוששין לספק דרוסה׳. וכ״ה בתוה״ב שם. וראה ר״ן על הרי״ף (ט, א) דרבותא קמ״ל בדרוסה, עיי״ש.
ח. כוונת רבינו שאין הנידון בספק בעצם הדריסה, אלא בודאי נדרסה, וספק הוא אם האדים או לא, ואין מכאן ראיה לעצם הדין אם חוששין לספק דריסה. ובחידושי הרשב״א: ונ״ל דאי משום הא לא אריא, דדלמא בדרוסה ודאית שדרסה ארי בפנים, וכל כמה דלא ידעינן אי נטרפה בכך או לא, כלומר אם עבר הארס לצד הפנימי והאדימו סימנין ספק דרוסה קרי לה.
ט. בהוצ׳ הגרא״ז: מיניה.
י. דאם נקב מבפנים ודאי יש לנו לחוש שמא נקב בחוץ (חידושי הרשב״א). וראה ספר התרומה הלכות טריפות סימן כה.
כ. כן פסקו הרי״ף ט, א, תוד״ה קסבר, עיטור שחיטה ע׳ ושט, רמב״ם הל׳ שחיטה פ״ג הכ״א. וכן הביא הרשב״א בחידושיו כאן ובתוה״א בית ב ש״ג, וראה טור יו״ד סי׳ לז שכן דעת רוב הפוסקים. וראה תוספות הרא״ש ופסקי הרא״ש סי׳ ד שראב״ן (סי׳ רכז) פסק כעולא. ובפסקי מהרי״ח (הובא בהג״א שם): ובספר התרומה פסק כעולא מהא דמייתי ראיה מדעולא בסוף הלכות כבד, וגם מתוספות משמע שהלכה כעולא. וכוונת הדברים שבסה״ת הלכות טריפות סי׳ יד מביא ראיה מהא דעולא לענין קרום שעלה מחמת מכה, עיי״ש. וראה הגהות רבינו פרץ לסמ״ק מצוה רא שכתב שאפשר שט״ס היא בסה״ת. וראה פסקי מהרי״ח הוצ׳ אופק (נדפס עם שטמ״ק בהוצאתם) הערה 9.
ל. הגרר״ב הגיה: כבדיקת.
מ. להלן ע״ב ד״ה ישב לו.
נ. ראה פירוש רבינו יהונתן, ותוספות הרא״ש הוצ׳ הר״א ליכטנשטיין במילואים שבסוף הספר.
ס. ראה שו״ת בית הלוי ח״ב סי׳ כו בארוכה.
ע. ר״ל וכן עיקר שלא כרש״י, אלא יש לנקוב בדיקה מבחוץ, וראיה שהרי אפילו קרום המוח בדקינן בגילא או מחטא אפילו בלא מראית עין (הגרר״ב).
פ. בר״ן על הרי״ף (ט, א): ׳וכי תימא נבדקנו במחט או במסמר וכדאמרינן לקמן גבי קרום של מוח דאיכא מאן דבדק במחטא יש לומר שאין עורו של ושט דומה לעורו של קרום׳ וכו׳.
צ. להלן נו, א.
ק. ראה תוה״ב שם ור״ן על הרי״ף. וראה מאירי לעיל כח, ב ד״ה יש מי שאומר שנקט בפשטות שמועילה בדיקת מחט.
ר. הובאו דברי רבינו בר״ן על הרי״ף (ט, א).
ש. ראה להלן נד, א.
ת. נג, ב.
א. להלן שם. וראה פר״ח סי׳ לג וחידושי רע״א.
ב. שהוא דבוק לחיצון (ר״ן שם).
ג. בכי״פ נוסף: זה.
ד. זה ראיה על חי׳ רבינו דלא חששו שמא האדים הכל מבחוץ, אלא סמכו על בדיקה דפנים. ושוב כתב רבינו דרש״י ז״ל פירשה לענין נקב (הגרר״ב).
ה. לעיל כח, א.
ו. כ״ד ריב״א בתוס׳ לעיל שם ד״ה אתא. וראה תוספות הרא״ש והערות שם.
ז. נג, ב.
ח. שם ד״ה ממסמס.
ט. כי״ל: היא.
י. כ״כ בחידושי הרשב״א כאן ולעיל שם ד״ה נבדקיה. וראה בחידושיו להלן נג, ב ד״ה הא דאמר רב אשי. וראה מאירי לעיל שם שדוחה ראיה זו.
כ. ׳קימא לן (להלן נג, ב) ספק קניא ספק שונרא אימר קניא׳ (חידושי הרשב״א)
ל. כי״ל: דרבא.
הא דאמר ר׳ יוחנן קורקבן שנקב וכיסוי קיים כשירה. דוקא בנקב שעל ידי חולי [אבל] בקוץ או במחט ודאי טרפה, דאי דרך ושט קא אתי הא אינקיב איהו וכיסו, ואי נחת ליה דרך דקין ויצא לחלל ומחלל לקרקבן כל שכן דהויא טרפה, דהא אינקיבו להו דקין.
למאי נפקא מינה לספק דרוסה. דקיימא לן דצריך בדיקה מכפא דמוח ועד אטמא, ואינה אסורה עד שיאדים בשר כנגד החלל, ובסימנין עד שיאדימו בסימנין עצמן, כלומר מבפנים, דאי מבחוץ כיון דושט אין לו בדיקה מבחוץ (מינה) [מנא] ידעינן אם האדימו אם לאו, ופירש רש״י ז״ל דהוא הדין דהוי מצי למימר נפקא מינה לדרוסה, דהא דרוסה ודאית נמי בדקינן לה (בהא דמא) [בהאדמה] כדלקמן (חולין נג:), אלא אגב אורחיה אשמעינן דחוששין לספק דרוסה, ונראה לי דאי משום הא לא אריא דדלמא בדרוסה ודאית שדרסה ארי בפנינו [איירי] וכל כמה דלא ידעינן אי נטרפה בכך או לא, כלומר אם עבר הארס לצד הפנימי והאדימו סימנין, ספק דרוסה קרי לה. וכתב רש״י ז״ל דאפילו בהמה נמי אית לה בדיקה בדרוסה, דבשלמא גבי נקב איכא למימר דלמא במקום נקב קא שחיט, אבל גבי דרוסה כיון דמקומו מאדים אפילו שחט בו יש בו היכר במשהו. ולא כן דעת רבותינו בעלי התוס׳ ז״ל, גם במקצת פרש״י ז״ל ראיתי כן. ולפי מה שכתב רש״י ז״ל לעיל ריש פרק השוחט (חולין כח.) גבי אווזא דרבה (עיין בדקדוקי סופרים) דנפקא ואתיא כי ממסמס קועיה דמא, דמשום חשש נקב קא בדקי ליה ולא משום חשש דרוסה, ועוד משמע נמי מדקאמר נפק ואתא כי ממסמיה קועיה דאלמא לא הוי ידעינן אי בקניא אי בשונרא, קיימא לן ספק קניא ספק שונרא אימר קניא, אלא שמע מינה ודאי דמשום חשש נקב בדקי לה, ושמעת מינה דאפילו נקב לית ליה בדיקה מבחוץ, אם כן איכא למידק הכא אמאי קאמר נפקא מינה לספק דרוסה, דהוה ליה למימר לספק נקובה. ויש לומר דאין הכי נמי, אלא דאורחא דמילתא נקט דדריסה בעופות שכיח טפי מנקובי קוץ וקנה. אי נמי כמו שפירש רש״י ז״ל דאגב אורחיה קא משמע לן דחוששין לספק דרוסה.
ואם תאמר עוד אם כן נקב זה בלא זה היכי משכחת לה, דאם נקב מבפנים ודאי יש לנו לחוש שמא נקב בחוץ, דהא קיימא לן דישב לה קוץ בושט חוששין שמא הבריא דלית הלכתא כעולא דמכשיר אלא חוששין שמא נקב ואין לו בדיקה מבחוץ, יש לומר דמשכחת לה בנקב שעל ידי חולי, אי נמי יש לומר דלא אמרו ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא היכא דאיכא לספוקי בכולה ושט היכא דאינקיב, כגון ההיא אווזא, ומפני שהעין משוטט בכל ובנקב משהו עובר ההרגש ואינו מרגיש בו שהוא אדום ואינו ניכר אלא בדקדוק גדול, אבל אם ניקב מבפנים ואין לנו לחפש אחר נקיבתו אלא מבחוץ כנגד נקב הפנימי הרי הוא יכול לכוין עליו אם ישנו. כך תירץ רבינו הרב ז״ל. ואף על פי שאין דעתו של רש״י ז״ל נראית כן, שהוא ז״ל פירש בסמוך ומאי שנא מספק דרוסה דמשום דעל אריה בינייהו אמרי שמא דרס ומצרכינן להו בדיקה והכא לא אפשר למיבדקה דבניקב משהו בעור החיצון של ושט לא מינכר עכ״ל, נראה מתוך פירושו דניקב משהו אף על פי שמקומו ניכר מבפנים אין לו בדיקה מבחוץ, שהרי קוץ זה ניכר הוא מקומו מבפנים, ונראין דברי רבינו זצ״ל, ובפרק השוחט כתבתי יותר בזה וכתבתי שם דעתו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד ואמר רבה: קרום שעלה מחמת מכה בוושט, כלומר, אם היה נקב בוושט, שעושה אותו טריפה, ונסתם על ידי קרום של גלד — אינו נחשב כקרום, להוציאו מכלל טריפה. ואמר רבה: וושט אין לו בדיקה מבחוץ לברר אם הבהמה טריפה, משום שהעור החיצון הוא אדום ואין אדמומית הנובעת מפגיעה ניכרת בו, אלא בדיקתו היא רק בפנים, שהעור שם לבן. למאי נפקא מינה [למה, לאיזה מקרה יוצא מכאן] לפסיקת ההלכה?
§ And Rabba says: A membrane that appeared due to a wound in the gullet, i.e., a scab that covered a perforation, is not considered a membrane that prevents the animal from being rendered a tereifa. And Rabba says: The gullet cannot be inspected from outside to determine whether the animal is a tereifa, since the outer lining itself is red, and therefore reddening due to injury cannot be discerned in it. Rather, it must be inspected from inside, where the lining is white. The Gemara asks: What difference is there as a result of this statement, i.e., in what case must the gullet be checked from the inside?
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מלונילרמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חולין מג. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה חולין מג. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף חולין מג. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., מיוחס לר׳ גרשום חולין מג., רש"י חולין מג., ראב"ן חולין מג. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות חולין מג., ר"י מלוניל חולין מג. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ההשלמה חולין מג. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רמב"ן חולין מג. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א חולין מג. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין מג. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה חולין מג., מהרש"א חידושי הלכות חולין מג., פירוש הרב שטיינזלץ חולין מג.

Chulin 43a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 43a, Rif by Bavli Chulin 43a, Attributed to R. Gershom Chulin 43a, Rashi Chulin 43a, Raavan Chulin 43a, Tosafot Chulin 43a, Ri MiLunel Chulin 43a, HaHashlamah Chulin 43a, Ramban Chulin 43a, Rashba Chulin 43a, Meiri Chulin 43a, Maharshal Chokhmat Shelomo Chulin 43a, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 43a, Steinsaltz Commentary Chulin 43a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144