×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וּשְׁנֵיהֶם לֹא לְמָדוּהָ אֶלָּא מִסּוֹטָה.
The Gemara explains their reasoning: And both tanna’im derived their respective opinions only from the case of a woman suspected by her husband of having been unfaithful [sota], who is forbidden to engage in intercourse with her husband just like a definite adulteress.
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספותתוספות רי״דרמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ערך דבר
דברא(ברכות מא:) אמר רב פפא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהן ולא לאחריהן שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהן ולא לאחריהן שלא מחמת הסעודה לאחר הסעודה טעונין ברכה בין לפניהן בין לאחריהן פי׳ כל דבר הבא בתוך הסעודה מחמת הסעודה לאכול בהן פת כגון מירי תבשילין וכיוצא בהן דעבידי ללפת בהן אין טעונין ברכה לא לפניהן ונא לאחריהן יש מי שאומרי׳ ואפילו ענבים ותאנים ורמונים וכיוצא בהן שהרבה בני אדם אוכלין בהן פיתם בזמן שבאין בתוך הסעודה למלפת בהן פת הפת פוטרתן ואינן צריכין ברכה לא לפניהן ולא לאחריהן ודייסא וכיוצא בהן ואף על גב דאמרי בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמ׳ אם נהמא ממש היא דברי הכל פת פוטרת את הפת ואם אינה פת הרי היא תבשיל ופת לדברי הכל פוטר׳ כל תבשיל הבא מחמת סעודה בסעודה אבל דברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה כגון מיני מתיקה חביצה ודובשא ופאלודג וכיוצא בהן שבאין למתיקה ולא ללפת טעונין ברכה לפניהן ולת לאחריהן פירוש פאלודג לשון ישמעאל הוא והוא מאכל שעושין מן בצים ושקדים ודבש. דברים הבאים שלא מחמת הסעודה לאחר הסעודה כגון אבטיחים וענבים ורימונים וכיוצא בהן שאינן באין ללפת בהן שכבר סילקו הפת מלפניהן ועדיין לא רחצו ידיהן הרי אלו טעונין ברכה בין לפניהן ובין לאחריהן שכיון שלא באו ללפת בהן אין ברכת המזון פוטרתן מלברך אחריהן הלכך צריכין ברכה לפניהן ולאחריהן זה פי׳ דברי רב פפא שפסק הלכה. דבר הגורם לממון כממון דמי (בבא קמא עא:) סבר לה כרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי דברים האמורין בפרשה (סוטה כד: יבמות לו) רב אמר קנה לכל ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה פי׳ בגמר׳ דבני מערבא גרסי (בהבא על יבמתו) דברים האמורים בפרשה לאוסרה לאחיו ולירש נכסי המת ולהתיר צרתה לשוק רבי יוחנן אמר קנה לכל הדברים אמר רבי יצחק מה פליגין כשהערה בה אבל אם גמר את הביאה כולי עלמא מודו שקנה הוא לכל הדברים אמר רב מתנה מה פליגין כשבא עליה בבית אביה אבל אם בא עליה בבית בעלה כולי עלמא מודו שקנה לכל הדברים ש״מ לרבי יוחנן אפי׳ בהערא׳ בבית אביה קנה לכל הדברים ואסורה לבעלה נמי כיבמה ליבם יבמה לבעל אתיא ביאה ביאה אשה לבעלה אתיא קיחה קיחה: (נדרים מז) במשנת הריני עליך חרם ואת עלי שניהן מותרין בדבר של עולי בבל כגון הר הבית והעזרות והלשכות והבור שבאמצע הדרך ואסורין בדבר של אותה העיר כגון הרחבה המרחץ ובור הכנסת התיבה והספרים. שלשה דברים נחלקו בהן שמאי והלל נדה וחלה ומקוה וארבע שחזרו ב״ה להורות כדברי ב״ש האשה שבאה ממדינת הים ובכתובתה ומי שחציו עבד וחציו בן חורין וכלי חרס מציל על הכל (משנה עדיות ב) אוכלי דבר אחר פסולין לעדות (סנהדרין כו) פי׳ מקבלי צדקה מן הגוי. אי פגע בדבר אחר קשה לדבר אחר (שבת קכט) פי׳ אי פגע בחזיר קשה לצרעת (פסחים עו) מר בר אשי אמר אפילו למיכלה במלחא נמי אסור משום דקשה לריחא ולדבר אחר פי׳ אשה לריח הפה וצרעת. דבר שאין מתכוין סבר לה כרבי שמעון. מלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כרבי יהודה (זבחים צב. שבת מא: שבת מו) הא שמעינן ליה לר׳ שמעון דאמר דב׳ שאין מתכוין מותר דתניא רבי שמעון אומר גורר אדם מטה כסא וספסל. (שבת צג) אמר ריש לקיש פוטר היה רבי שמעון אף במוציא את המת לקוברו דכמלאכה שאינה צריכה לגופה היא ותנא קמא המחייב היינו רבי יהודה ומודה היה רבי שמעון במרא לחפור בו וספר תורה לקרות בו פשיט׳ דאיהו נמי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא וכו׳ סבירא לן מיהא שמעינן עיקר פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה וכו׳ ור״ח ז״ל אמר פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון בהדיא לא אשכחן היכא פליגי אלא מדיוקייהו. (שבת קה) הא רבי יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הא רבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ותו הא דתנא ועל עקרב שלא תשוך וכו׳ ואמרינן איכא דמתני לה אהא הצד נחש בשבת ומתעסק בו שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב מאן תנא אמר רב רבי שמעון היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וכי אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת דפטור ומותר וחד מינייהו הצד נחש בשבת וממאי דפטור ומותר הוא דתנן ועל עקרב שלא תשוך שמע מינה כיפליגי במתניתין במלאכה שאינה צריכה לגופה פליגי וקשיא לן אי הכי חשיא דשמואל אדשמואל הכא אמר דפטור ומותר וטעמא מכופין קערה על גבי הנר אלמא שמואל במלאכה שאינה צריכה לגופה כרבי שמעון סבירא ליה והא קיימא לן דשמואל סבירא ליה כרבי יהודה דתנן המיחם שפינהו וכו׳ ואמרינן (שבת מו) דשמואל כרבי יהודה סבירא ליה. (בבא קמא נד) נפל לתוכו שור פירוש כגון בהמה וחיה דכתיב בהון בהדיא דמטמאין במגע ובמשא אבל עופות דאינן מטמאין במגע ובמשא אלא כגריס בבית הבליעה בדבר שמוסר עצמו עליו (בבא מציעא צב) פועל אוכל קישות פי׳ בדבר שמוסר נפשו עליו והוא כדי שכרו. בדבר שאין זרעו כלה (פסחים לד מנחות ע) מאי שנא מכל חטי ושערי דעלמא אמר ליה דבר שזרעו כלה בהן כגון אלו לא קא מיבעיא לי כי קא מיבעיא לי דבר שאין זרעו כלה מאי תפשוט דאמר רב יצחק אמר רבי יוחנן ליטרא בצל שתקנו וכו׳ ש״מ חטים ושעורים וכיוצא בהן דבר שזרעו כלה בצל וכדומה לו דבר שאין זרעו כלה (נדרים נט) ודילמא בדבר שזרעו כלה הא תניא אלו הן חסיות הלוף והשום והבצלים. דבר שאין בו דעת לישאל בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים ספיקו טהור (סוטה כח) מה סוטה רשות היחיד אף שרץ רשות היחיד מה סוטה דב׳ שיש בו דעת לישאל אף שרץ שיש בו דעת לישאל. (נדה ג פסחים כ):
ערך כווץ
כווץב(שבת כ:) ותנא דידן צמר מיכווץ כוץ (נדה ג) מוך נמי אגב זיעה מיכווץ כויץ (חולין מז:) בקרירי לא דכווצי פירוש צומתין (א״ב פי׳ בלשון יון נפתל עקש נצמת):
ערך נקף
נקףג(ברכות ז: מגילה ו:) מי שלבו נוקפו. (כריתות כג:) משום דלא גם דעתיה דלבו נוקפו. (נדה ג) ותבדוק ומה בכך אם כן לבו נוקפו ופורש פי׳ כיון שרואה הבעל את אשתו בודקת עצמה אומר אלו לא הרגישה בעצמה לא היתה בודקת עצמה לבו נוקפו שיש שם הרגשת דם ופורש (א״ב פי׳ נוגפו מכה אותו):
ערך שלי
שליד(שבת ל. מועד קטן ט.) באותה שעה נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדרה (סוף כלים) שולי קערה ושולי האיסקוטלה פי׳ כמין קערה קטנה תחת הקערה והיא יושבת עליה ופעמים שנשברה הקערה ונשארו שוליה והיא עדיין כלי קבול וכמו כן שולי האסקוטלה (נדה ג) לזו יש לה שולים פי׳ לקופה יש לה קרקעית שוה ולא עגול ונתעכב בו השרץ מן הצד של קופה ולא יצא לחוץ ואימור משעת טהרות הראשונות היה שם להכי טמאות אבל אשה אין לה שולים לעכב דמיה (חולין קכו. אהלות פי״א) שהטומאה יוצאה דרך שוליו. (בבא מציעא קב) אמר אביי מדביק כלי בשולי פרה:
ערך שרק
שרקה(ברכות מד.) יתיב דודבא אפותי׳ ושריק פי׳ מחליק הזבוב ונופל מרוב השמנונית של פירות (זבחים עג:) תנו רבנן איזהו כרכב בין קרן לקרן מקום הילוך רגלי הכהנים אמה והכתיב תחת כרכבו וגו׳ א״ר נחמן בר יצחק ב׳ מקומות הוו חד לנוי וחד שלא ישתרקו רגלי כהנים (חולין סא) כל דחביט חיישינן כל דשריק לא חיישינן (בבא קמא ל) רב אשי אמר תבנו וקשו תבן דמשריק (נדה ג) מיא שרקי פירי לא שרקי (נדה כו) ולד דאית ביה חיותא סריך סנדל דלית ביה חיותא שריק ונפיל:
א. [ווארט, זאכע.]
ב. [איינשרומפפפן.]
ג. [שלאגען.]
ד. [גרונד, באדען.]
ה. [אויס גלעטען.]
1מסוטה – דכתיב (במדבר ה) והיא נטמאה איתקש טומאה לסוטה.
1. ד״ה זה מופיע בדפוס וילנא בסוף דף ב׳:
ושניהם לא למדוה אלא מסוטה – תימה דהא רבנן מטמאין אף בר״ה משום דהוי תרתי לריעותא אם כן לא הוי ספק ולא שייך זה לסוטה מידי וכן בחבית דהוי ודאי טבל לרבנן דומיא דמקוה הא לא גמרינן מסוטה אלא טומאה ורבי שמעון נמי דגמר חבית מטומאה הא לא שייך מידי לסוטה ואומר ר״ת דלא קאמר הכי אלא לפרש דלא תקשי להו מסוטה וטעמא דרבנן משום דהוי תרתי לריעותא והוי ודאי ולא ספק ולרבי שמעון הוי ספק דלית ליה טעמא דהרי חסר לפניך דהשתא הוא דחסר וכנגד העמד מקוה בחזקת שלם איכא למימר העמד טמא על חזקתו ולכך ברה״י תולין מדינא ואע״ג דלא ילפינן מסוטה ולכך בחבית נמי ספק אבל ברה״ר מטהר אע״ג דליכא חזקה דמסוטה ילפינן כדפי׳ לעיל ובכל ספק טומאה אית ליה ברה״י תולין.
ושניהם לא למדוה אלא מסוטה כו׳ – פירוש: במסקאנא אמרינן דרבנן לא מדמו לה לסוטה כלל וטעם דידהו משום דכיוון דאיכא תרתי לריעותא בודאי טמא דמי ור׳ שמעון הוא דפליג אדרבנן ויליף כל ספק טומאה מסוטה בין ספק מגע בין ספק טומאה ואמרינן נמי דקסבר ר׳ שמעון דילפינן סוף טומאה מתחלת טומאה ורבנן אמרי הכי השתא כול׳ דאלמא לא מדמו רבנן לסוטה אלא היכא דאיכא טומאה ודאית וספק מגע אבל ודאי מגע וספק טומאה לא.
ושניהם לא למדו אלא מסוטה – פי׳ רבינו תם ז״לא לא למדוה אלא ממה שהן מחלקין בין זו לסוטה, דלתנא קמא התם ברשות היחיד ובשיש בו דעת לישאל, והכא אפילו ברשות הרבים, דאיכא תרתי לריעותא כודאי טומאה הוא, ולר״ש התם איכא רגלים הכא ליכא רגלים ואפילו ברשות היחיד תולין, כלומר רבנן מחלקים להחמיר ור״ש להקל, אבל למגמר מסוטה ממש ליכא דגמר דהא לא דמו, ויפה פירש.
ועדיין קשה לעיקר שמועה עצמה, אי סוטה משום רגלים לדבר הוא כל ספק טומאה ברשות היחיד דטמא, נימא שאני סוטה דאיכא רגלים לדבר. ובתוס׳ב אמרו דלר״ש כל ספק טומאה ברשות היחיד ספיקא משוי ליה ותולין. ואינו כלום, דאטו נימא כולי תנויין דלא כר״ש, בכל מקום ספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא לגמרי קאמרינןג. ושמא יש לומר דלר״ש כל שקדמה בדיקה לספק, טהור, דאמרינן בדיקה ראשונה מהניא עד שעת מציאה דספק, אבל ספיקות דעלמא ספק נגע ספק לא נגע ספק הוה ספק לא הוה ספיקו טמא, ולישנא דגמרא דקאמר רגלים לדבר, לומר דאף על גב דאשה כמי שקדם לה בדיק׳ היא, שאין אשה מזנה והיא אומרת טהורה אני, והיה לנו להאמין אותה כמו שמאמינן אותה בטבילה לנדתה, וכן ביוצא בהן, אפילו הכי משום רגלים לדבר טמאה הכתוב, וכל שכן בשאר ספיקות, אבל במקום שקדם בדיקה אין מטמאין אלא ברגלים לדברד.
א. בתוס׳ ד״ה ושניהם וקדושין עה, א ד״ה ושניהם. ועיקר הביאור דיסוד המחלוקת דחכמים ור״ש אי תרתי לריעותא הוי כודאי, או עדיין בגדר ספק, ולר״ש דהוי ספק השקול ברה״ר אפי׳ מסוטה דטהור לגמרי, דסוטה איתרע חזקה ומ״מ ילפי׳ דאפ״ה ברה״ר טהור, וברה״י דלא ילפי׳ מסוטה דהתם רגל״ד אוקמא אדינא דתולין וניחא הדין דחבית תולין דהתם מטעם ספיקא הוא.
ב. שם וכ״כ ברש״י ד״ה מאי. ובקדושין שם ד״ה ברה״י.
ג. ביאור הדברים, דרבנו ס״ל דרבנן ור״ש לא פליגי אלא בתרתי לריעותא אי הוי ספק אבל בילפותא מסוטה לא פליגי, וס״ל נמי כר״ש דמסוטה לא ילפי׳ לטמא שאר טומאה ברה״י טומאה ודאית משום דבסוטה איכא רגל״ד, דלא מצאנו שנחלקו בזה, ומה שמטמאים במקוה לאו דילפי׳ מסוטה אלא משום דהוי תרתי לריעותא, ולפי״ז נצטרך לומר דגם לרבנן בשאר ספק טומאה בעלמא תולין, ולפי״ז הקשה רבנו כמאן נוקי כולי סתמי דמשמע דברה״י טמאים ודאי. מיהו תוס׳ ורש״י ס״ל דרבנן פליגי דאין לחלק מטעם סברא דרגל״ד ושפיר ילפינן כל ספיקא דעלמא מסוטה לטמא ודאי ברה״י, ומסוטה ילפי׳ אפילו למפרע כיון דליכא חזקה וכמו שכ׳ בתוס׳ ריש פירקין, ורבנן לא צריכי לטעמא דתרתי לריעותא אלא כדי לטמא ברה״ר. [שו״ר דבהא דהסברנו פלוגתא דתוספות ורבנו, נחלקו בזה רבותנו האחרונים, שהמהרש״א כתב בריש מכילתין דלרבנן הא דטממאי במקוה ברה״י ודאי היינו משום דהוי לריעותא, אבל מסוטה ליכא למילף דהוי רגל״ד, ובמשנה למלך מקואות פ״י ה״ז תמה עליו והאריך לבאר דלרבנן טמא ברה״י ודאי דילפי׳ מסוטה אפילו למפרע כיון דליכא חזקה, מיהו בעיקר דברי המשל״מ יש לדון, דאמנם בדעת התוספות הוכחנו דילפי שפיר שאר ספקי טומאה מסוטה דאל״ה כל הני סתומי אמאן נוקי דיטמאו ודאי, מכל מקום אין בדבריהם הכרע דיהא ודאי טמא גם למפרע ואפשר דגם תוס׳ ס״ל דהוא משום תרתי לריעותא, אבל לדעת המשל״מ דמסוטה ילפי׳ אפילו לטמאה ודאי למפרע צ״ע מלקמן יד, א בנמצא על שלה לאחר זמן טמאים מספק ופטורין מקרבן ובגמ׳ אמרי׳ דחייבים אשם תלוי דספיקא דאורייתא, וע״כ דבשיעורא שתרד מן המטה איתרע חזקה דטהרה, וא״כ קשה לחייבי חטאת ודאי דהרי מקור הוי רה״י, וראיתי בש״ש שמעתא א פי״ב שתירץ ע״פ תוס׳ בב״ק דלבעלה הוי ספק איסור ולא עשתה תורה ספק כודאי רק בספק טומאה, ע״ש. ועדיין אין תירוצו מספיק דלפי״ד לענין ספק טהרות הוה ילפינן מסוטה, ואף דלענין רה״ר ליכא למילף מסוטה כיון דהשתא ודאי ראתה וכמש״כ תוס׳ ריש פירקין מ״מ לענין רה״י שפיר ילפי׳ מסוטה, וא״כ צ״ע מלקמן ס, ב דכל שלבעלה באשם תלוי טהרותיה תלויות, ובשלמא לבעלה הוי ספק איסור וכמו שכ׳ בש״ש, אבל לטהרות דהוא ספק טומאה להוי טומאה ודאית. וליכא למימר דלטהרות דאית ביה חזקת טהרה מוקמינ׳ אחזקת הטהרות ולא ילפי׳ מסוטה, דא״כ לפי״ז הא דתולין הוא מדרבנן דמדאורייתא מוקמינן אחזקה, וזה אינו דהא כתבו התוס׳ לעיל ו, א ד״ה כשבדקה דהאי תולין הוא מן התורה עיי״ש והטעם דברוב הפעם בא הדם בשיעור אחר קודם הראיה הוי ספק השקול, וכעין סברא זו כתבו בתוס׳ יד, ב ד״ה ואין ורמזו ע״ז בתוס׳ ו, א ד״ה כשבדקה. וכיון שבטלה החזקה הוי לטמא טומאה ודאית ברה״י דילפי׳ מסוטה [ודוחק לאוקמי ברה״ר], ולכאורה מכאן מוכח דלא ילפי׳ כלל מסוטה למפרע אפילו במקום שאין חזקה, ובמקוה טמא משום דהוי תרתי לריעותא, וכ״כ בחי׳ מהר״ם מלובלין. [ועי׳ מה שכ׳ ב״שולי האדרת״ נדה עמ׳ קכו].
ד. וכ״כ בחי׳ הר״ן, וברשב״א הקשה ארבנו דאטו מתעסק בטהרות שקדמה להם בדיקה ונולד להם ספק כגון ספק נגע בהן שרץ ספק לא נגע בהן שרץ אי לא שרפי׳, וע״ש שתי׳ די״ל דשאני סוטה דקאמר טהורה אני ע״כ. וקושית הרשב״א צ״ב וקשה לרדת לעומק קושיתו, ולכאורה הביאור ברבנו דבכל הספיקות הוי ספק השקול ושפיר ילפי׳ מסוטה לטמאם ודאי ואע״ג דבסוטה יש לה חזקת כשרות שרוב נשים בדוקות אצל זונות שאין מזנות וזו חזקה הנמשכת, ולכן במקום שיש להסתפק אם היה מעשה זנות יש לומר שלא זינתה, מ״מ ע״י הרגל״ד הוי ספק השקול, מיהו במקוה כיון דהיה לו חזקת שלם ואינו שכיח שיחסר, א״כ הסברא נותנת שעד שעת מציאה יש להעמידו שנמשך שלימות המקוה כיון דמצד חזקת השלימות לא שכיח שיחסר הוי ליה חזקת בדוק עד שעת מציאה, וא״א למילף מסוטה שהתם חזקת הבדוק אורעה מצד רגל״ד ומשו״ה ס״ל לר״ש דבמקוה תולין. ולפי״ז לא דמי למתעסק בטהרות שקדם לו בדיקה שהקשה הרשב״א, דהתם מה שהוא בדוק אינו סיבה לומר שמה שנגע בהם אינו שרץ, או שלא נגע בהם שרץ, ומה שכתב הרשב״א דשאני סוטה דקאמר׳ טהורה אני, אינו מובן דא״כ שוב יקשה ממקוה אמאי תולין הא התם ליכא למימר דקאמרה טהורה אני, וכבר תמה כן במשל״מ שם.
ושניהם לא למדוה אלא מסוטה. איכא למידק, אדרבה ליכא חד מינייהו דעביד ליה כסוטה, דהא הכא לרבנן ברשות הרבים טמא ואלו בסוטה טהור, ולר׳ שמעון ברשות היחיד תולים ואלו בסוטה ספקה כודאה. ויפה פרש ר״ת ז״ל דהכי קאמר, ושניהם לא למדוה אלא ממה שהן מחלקים בין זו לסוטה כלומר ספק טומאה מהיכא גמרינן מסוטה, וכל דדמיא לסוטה גמרינן מינה, וכל דלא דמי לא גמרינן, ורבנן סברי מקוה ברשות היחיד דמיא לה וספיקיה כודאי, וברשות הרבים לא דמי לה, דהכא כיון דאיכא תרתי לריעותא, מה שאין כן בסוטה, כודאי טומאה דמי, ור׳ שמעון סבר ברשות היחיד דמי לה וברשות היחיד כיון דהתם איכא רגלים והכא ליכא התם כודאי והכא תולים.
ומסבירים את שיטותיהם: שניהם, הן חכמים והן ר׳ שמעון, לא למדוה לשיטותיהם אלא מדין סוטה. כיצד?
The Gemara explains their reasoning: And both tanna’im derived their respective opinions only from the case of a woman suspected by her husband of having been unfaithful [sota], who is forbidden to engage in intercourse with her husband just like a definite adulteress.
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספותתוספות רי״דרמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) רַבָּנַן סָבְרִי כִּי סוֹטָה מָה סוֹטָה סָפֵק הִיא וַעֲשָׂאוּהָ כְּוַדַּאי הָכָא נָמֵי סָפֵק וַעֲשָׂאוּהָ כְּוַדַּאי.

The Rabbis hold: This case of a ritual bath is like the case of a sota. Just as in the case of a sota it is uncertain whether she was actually unfaithful, and nevertheless the Torah rendered her like one who definitely committed adultery in that she is forbidden to her husband until she drinks the water of a sota; here too, in the case of a ritual bath, it is uncertain whether it was lacking the requisite measure of water and yet the Torah rendered it as though it was definitely lacking water, to the extent that teruma that touched an item that had been immersed in it must be burned.
רש״יתוספות רא״שפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ועשאוה כודאי – שאסורה לבעלה עד שתשתה.
מה סוטה ספק היא ועשאוה כודאי. לאוסרה על בעלה עד שתשתה אע״ג דמן הדין מותרת לבעלה דאוקמה בחזקת צדקת ואע״ג דנסתרה לא נבעלה אלא גזירת הכתוב להוציאה מחזקתה ולאוסרה מספק:
רבנן סברי [חכמים סבורים] כי דינו של המקוה שנמדד ונמצא חסר, הריהו כי [כמו] דינה של הסוטה, מה סוטה ספק היא אם נטמאה אם לאו, שהרי לא ראו שנבעלה לזה שהתייחדה אתו, ואף על פי כן עשאוה (קבעו דינה) בתורה כודאי, שאסורה לבעלה עד שיתברר באמצעות מי הסוטה שהיא טהורה, הכא נמי [כאן, במקוה שנמצא חסר, גם כן] הרי ספק אם היה בו כשיעור הראוי בשעה שהטבילו את הכלים הטמאים ונטהרו, ואף על פי כן עשאוה את התרומה שנגעה בכלים הללו כודאי טמאה, ויוצאת לשריפה.
The Rabbis hold: This case of a ritual bath is like the case of a sota. Just as in the case of a sota it is uncertain whether she was actually unfaithful, and nevertheless the Torah rendered her like one who definitely committed adultery in that she is forbidden to her husband until she drinks the water of a sota; here too, in the case of a ritual bath, it is uncertain whether it was lacking the requisite measure of water and yet the Torah rendered it as though it was definitely lacking water, to the extent that teruma that touched an item that had been immersed in it must be burned.
רש״יתוספות רא״שפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אִי מִסּוֹטָה אֵימָא כִּי סוֹטָה מָה סוֹטָה ברה״רבִּרְשׁוּת הָרַבִּים טָהוֹר הָכָא נָמֵי ברה״רבִּרְשׁוּת הָרַבִּים טָהוֹר.

The Gemara raises a difficulty: If the halakhot of the ritual bath are derived from those of a sota, then one can say that it should be like the halakha of a sota in another respect: Just as a sota who is suspected of having been unfaithful in a public domain is considered pure, i.e., she does not undergo to rite of a sota, here too, any impure item that was immersed in a currently deficient ritual bath that is situated in a public domain should be considered pure.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
סוטה ברשות הרבים טהורה – אין רשות הרבים מקום סתירה.
ומקשים: אי [אם] אכן מסוטה למדים חכמים את דינם, אימא [אמור] שיהא דין המקוה החסר כי [כמו] דין הסוטה במדוייק: מה סוטה, אם ספק טומאתה היה ברשות הרבים, ספק זה נידון כטהור, הכא נמי [כאן לענין הספק במקוה שנחסר נאמר גם כן] שאם הוא עומד ברשות הרבים יהא הטובל בו טהור!
The Gemara raises a difficulty: If the halakhot of the ritual bath are derived from those of a sota, then one can say that it should be like the halakha of a sota in another respect: Just as a sota who is suspected of having been unfaithful in a public domain is considered pure, i.e., she does not undergo to rite of a sota, here too, any impure item that was immersed in a currently deficient ritual bath that is situated in a public domain should be considered pure.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) הָכִי הַשְׁתָּא הָתָם מִשּׁוּם סְתִירָה הוּא וּסְתִירָה ברה״רבִּרְשׁוּת הָרַבִּים לֵיכָּא הָכָא מִשּׁוּם חָסֵר הוּא מָה לִי חָסֵר ברה״רבִּרְשׁוּת הָרַבִּים מָה לִי חָסֵר ברה״יבִּרְשׁוּת הַיָּחִיד.

The Gemara answers: How can these cases be compared? One cannot apply the halakha of a sota in a public domain to any other case. There, the reason why a sota is treated as having definitely been unfaithful is due to her seclusion with another man. And as a proper seclusion in the public domain is not possible, she does not assume the status of a sota. By contrast, here, in the case of the ritual bath, the uncertainty is due to the lack of the requisite measure of water in the ritual bath. If so, what difference is it to me if the ritual bath is lacking in a public domain or if it is lacking in a private domain?
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]? התם [שם, בסוטה] משום סתירה הוא שהיא נאסרת, וסתירה ברשות הרבים ליכא [אין] במציאות, ואילו הכא [כאן, במקוה שנחסר] הרי הספק משום פסול חסר הוא, ומעתה, מה לי אם המקוה החסר הוא ברשות הרבים, מה לי אם המקוה החסר הוא ברשות היחיד, בכל אופן יהא פסול!
The Gemara answers: How can these cases be compared? One cannot apply the halakha of a sota in a public domain to any other case. There, the reason why a sota is treated as having definitely been unfaithful is due to her seclusion with another man. And as a proper seclusion in the public domain is not possible, she does not assume the status of a sota. By contrast, here, in the case of the ritual bath, the uncertainty is due to the lack of the requisite measure of water in the ritual bath. If so, what difference is it to me if the ritual bath is lacking in a public domain or if it is lacking in a private domain?
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְכִי תֵּימָא הָא כׇּל סְפֵק טוּמְאָה ברה״רבִּרְשׁוּת הָרַבִּים טָהוֹר כֵּיוָן דְּאִיכָּא תַּרְתֵּי לְרֵיעוּתָא כְּוַדַּאי טוּמְאָה דָּמֵי.

The Gemara comments: And if you would say that the guiding principle in any case of uncertainty involving impurity in a public domain is that it is ritually pure, and therefore all items immersed in a ritual bath situated in the public domain should be pure even if there is uncertainty about its status of purity, that suggestion can be rejected, as follows: Since there are two factors that weaken the possibility that the items are ritually pure: First, the ritual bath is currently lacking, and second, the item has a presumptive status of impurity, it is therefore considered as an item of definite impurity.
בית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ספק טומאה ברשות היחיד במי שיש לו דעת לשאל טמא ואם אין לו דעת לישאל טהור ואם יש עמו קצת חזקת טומאה אף באין לו דעת לשאל טמא ולא כל הטומאות שוות בדבר זה אלא יש מהן שעשאוה ודאי טומאה לשרוף עליה ויש מהן שאין שורפין אלא תולין ואע״פ שמסוטה למדוה וסוטה עשו בה ספק כודאי לאסרה על בעלה סוטה שאני דרגלים לדבר שהרי קנא לה ונסתרה וכבר ביארנו קצת פרטים שבחלוקה זו באחרון של קדושין:
וכי תימא [ואם תאמר] שאין לומר כך, שכן הא [הרי] כלל נקוט בידינו שכל ספק טומאה ברשות הרביםטהור, יש לומר כי סבורים חכמים שיש להחמיר במקוה שנחסר, כיון דאיכא [שיש] בו תרתי לריעותא [שני דברים להרע], שנחסר המקוה, ושלכלים שהטבילו בו יש חזקת טומאה, ולכן כודאי טומאה דמי [נחשב] הדבר. זהו הסבר שיטת חכמים.
The Gemara comments: And if you would say that the guiding principle in any case of uncertainty involving impurity in a public domain is that it is ritually pure, and therefore all items immersed in a ritual bath situated in the public domain should be pure even if there is uncertainty about its status of purity, that suggestion can be rejected, as follows: Since there are two factors that weaken the possibility that the items are ritually pure: First, the ritual bath is currently lacking, and second, the item has a presumptive status of impurity, it is therefore considered as an item of definite impurity.
בית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר כִּי סוֹטָה מָה סוֹטָה ברה״רבִּרְשׁוּת הָרַבִּים טָהוֹר הָכָא נָמֵי ברה״רבִּרְשׁוּת הָרַבִּים טָהוֹר.

After analyzing the reasoning of the Rabbis, the Gemara turns to the opinion of Rabbi Shimon. And Rabbi Shimon holds: This case of a ritual bath is just like the case of a sota. Just as a sota who is suspected of having been unfaithful in a public domain is considered pure, here too, any impure item that was immersed in a currently deficient ritual bath that is situated in a public domain is considered pure.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואף ר׳ שמעון סבר שדין המקוה שנמצא חסר הוא כי [כמו] דין הסוטה, מה סוטה אם נסתרה ברשות הרביםטהור, הכא נמי [כאן במקוה גם כן] אם ברשות הרביםטהור.
After analyzing the reasoning of the Rabbis, the Gemara turns to the opinion of Rabbi Shimon. And Rabbi Shimon holds: This case of a ritual bath is just like the case of a sota. Just as a sota who is suspected of having been unfaithful in a public domain is considered pure, here too, any impure item that was immersed in a currently deficient ritual bath that is situated in a public domain is considered pure.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אִי מִסּוֹטָה אֵימָא כִּי סוֹטָה מָה סוֹטָה ברה״יבִּרְשׁוּת הַיָּחִיד טְמֵאָה וַדַּאי הָכָא נָמֵי ברה״יבִּרְשׁוּת הַיָּחִיד טְמֵאָה וַדַּאי.

The Gemara asks: If the halakhot of the ritual bath are derived from those of a sota, then one can say that it should be like the halakha of a sota in another respect: Just as a sota who secluded herself with the man in a private domain is deemed definitely impure, i.e., she is forbidden to her husband until she undergoes the rite of the sota, here too, any ritually impure item that was immersed in a currently deficient ritual bath situated in a private domain should be considered definitely impure. If so, any teruma that comes in contact with the immersed vessel should be burned. Why, then, does Rabbi Shimon rule that its status is suspended and it is neither consumed nor burned?
תוספות רא״שפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אי מה סוטה ברשות היחיד טמאה ודאי הכא נמי ברשות היחיד טמאה ודאי. הכא משמע דכל ספק טומאה ברשות [היחיד] טמ׳ ודאי וקשה מהא דאמרינן בנזיר שני נזירים שאמר להם אחד ראיתי שנטמא אחד מכם שניהן מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה ופריך אינהו תרי והאי דקאי גבייהו האיכא תלתא והוי ספק טומאה ברשות הרבים ויביאו [כל אחד] קרבן טהרה דספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור ומשני באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניהם אכתי תקשי ליה הו״ל ספק טומאה ברשות היחיד ויביאו [כל אחד] קרבן טומאה דהא ספק טומאה ברשות היחיד הוי ודאי טמא כדמוכח הכא אבל אי אמרינן תולין הוה ניחא וי״ל דלעולם כל ספק טומאה ברשות היחיד ודאי טמא והאי דלא מייתי תרוייהו קרבן טומאה משום דלא ילפינן מסוטה אלא דבר שאיפשר להיות כן כגון שאיפשר שנטמאת בשעת סתירה אבל הך דשני נזירים כיון דודאי אחד מהן טהור לא ילפינן מסוטה להחשיבם שניהן ודאי טמאין לחייב כל אחד ואחד קרבן טומאה אלא גמרי׳ מסוטה לאפוקינהו מחזקתייהו וספק טמאים הוו. וא״ת א״כ מאי פרי׳ מעיקרא דרשות הרבים הוי וכל אחד יביא קרבן טהרה הא אי איפשר להיות ששניהם טהורין וכי האי גונא לא ילפינן מסוטה לטהר שניהן ברשות הרבים וי״ל דהא דמטהרין ספק טומאה ברשות הרבים לאו מסוטה ילפינן דבלאו סוטה אית לן לאוקומי כל חד וחד בחזקת טהרה כדאמרי׳ בשמעתי׳ כי אמרינן העמד דבר על חזקתו כגון ספק נגע ספק לא נגע אלמא מכח חזקה מטהרי׳. והא דאמרי׳ בפ״ק דחולין דספק טומאה ברשות הרבים הלכתא גמירי לה מסוטה היינו היכא דהוי פלגא ופלגא דליכא חזקת טהרה כי ההיא דפרק כיסוי הדם גבי תינוק שנמצא בצד העיסה דאמרינן רוב תינוקות מטפחין ומיעוט אין מטפחין ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא. וכי האי גונא חשיב ליה פלגא ופלגא פרק בתרא דיבמות ואמרינן עלה פרק כיסוי הדם אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר ומה לי ספק טומאה מה לי ספק איסור. אלא היינו טעמא משום דספק טומאה ילפינן מסוטה ואע״ג דהתם בדבר שאין בו דעת לישאל איירי ה״ה ברשות הרבים וא״ת היכי ילפינן מסוטה לטהר ברשות הרבים בפלגא ופלגא דליכא חזקת טהרה דלמא שאני סוטה דאית לה חזקת טהרה. וברשות היחיד דוקא הוא דגלי לן קרא דטמאה ולא אזלינן בתר חזקה ומינה ילפינן בעלמא ספק טומאה ברשות היחיד אבל ברשות הרבים אוקמה אדינא וכיון דליכא חזקת טהרה לוקמיה אדינא לטמאות מספק וכי תימא דברשות הרבים נמי איתרע (קינא) [חזקתה] שהרי קינא לה ונסתרה. הא אמרינן לקמן בשמעתין דסתירה ברשות הרבים ליכא. וי״ל דברשות הרבים נמי איתא סתירה קצת כגון באפילה ובקרן זוית. ואפי׳ הכי לא אסר רחמנא אלא ברשות היחיד. שדרך הוא ליסתר שם אלמא ברשות הרבים אע״ג דאיתרעאי חזקתה שריא. וא״ת כיון דחשבינן סוטה כפלגא ופלגא משום דאיכא רגלים לדבר. א״כ כל ספק טומאה ברשות היחיד נוקמה אחזקה לטהר ולא נילף מסוטה אלא היכא דאיכא רגלים לדבר וי״ל נהי דאיכא רגלים לדבר והוו כמו פלגא ופלגא מ״מ אית לה חזקת היתר ואפקה קרא מחזקתה ועשאה כוודאי וה״ה נמילספק טומאה מפקינן ליה מחזקתיה אע״ג דליכא רגלים לדבר ומ״מ ספק טומאה [ברה״ר] היכא דהוי פלגא ופלגא אי לאו דילפינן מסוטה לטהר הוה מטמינן כיון דהחמיר קרא ברשות היחיד לטמאות אפי׳ היכא דאיכא חזקת טהרה הוה מטמינן ברשות הרבים היכא דהוה פלגא ופלגא:
ושואלים: אי [אם] אכן ר׳ שמעון למד את שיטתו מסוטה, אימא [אמור] מעתה שיהיה דין המקוה שנמצא חסר לגמרי כי [כמו] דין הסוטה: מה סוטה אם נסתרה ברשות היחידטמאה ודאי שאסורה לבעלה עד שיתברר על ידי מי הסוטה שהיא טהורה, הכא נמי [כאן, במקוה, גם כן] — כאשר נמצא ברשות היחיד צריכה להיות התרומה טמאה ודאי, ומדוע לדעת ר׳ שמעון ברשות היחיד רק תולים?
The Gemara asks: If the halakhot of the ritual bath are derived from those of a sota, then one can say that it should be like the halakha of a sota in another respect: Just as a sota who secluded herself with the man in a private domain is deemed definitely impure, i.e., she is forbidden to her husband until she undergoes the rite of the sota, here too, any ritually impure item that was immersed in a currently deficient ritual bath situated in a private domain should be considered definitely impure. If so, any teruma that comes in contact with the immersed vessel should be burned. Why, then, does Rabbi Shimon rule that its status is suspended and it is neither consumed nor burned?
תוספות רא״שפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) הָכִי הַשְׁתָּא הָתָם יֵשׁ רַגְלַיִם לַדָּבָר שֶׁהֲרֵי קִינֵּא לָהּ וְנִסְתְּרָה הָכָא מַאי רַגְלַיִם לַדָּבָר אִיכָּא.

The Gemara answers: How can these cases be compared? There, in the case of a sota, there is a basis for the matter. She is considered definitely impure, as her husband issued a warning to her about this particular man and she then secluded herself with him. By contrast, here, in the case of a ritual bath, what basis for the matter is there? Why should one assume impurity with certainty?
רש״ירשב״אתוספות רא״שריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רגלים לדבר – סימן טומאה איכא.
שהרי קינא לה ונסתרה – התרה בה אל תסתרי עמו ונסתרה.
מאי רגלים לדבר איכא – דליהוי חסר מקודם לכן דילמא השתא הוא דחסר וש״מ דקסבר ר׳ שמעון בשאר ספק טומאה דעלמא נמי ברה״י תולין דהא אין רגלים לדבר.
הא דאמר ר׳ שמעון התם יש רגלים לדבר הכא מאי רגלים לדבר איכא. פירש רש״י ז״ל דמהכא שמעינן דלר״ש כל ספיקי טמאות ברשות היחיד אי ליכא רגלים לא אוכלים ולא שורפים. ויש מפרשים דלא אמר ר׳ שמעון דבעי רגלים אלא במה שקדמה לו בדיקת טהרה באשה, שסתם נשים בדוקות הן אצל זנות והיא אומרת טהורה אני, והיה לנו להאמינה אלא משום דאיכא רגלים שקנא לה ונסתרה אבל כל שלא קדמה לו בדיקת טהרה ספיקו ברשות היחיד דודאו כודאו ושורפים עליה, ולא ירדתי לסוף טעמם, דאטו מתעסק בטהרות שקדמה להן בדיקה ונולד להן ספק, כגון ספק נגע בהן שרץ, ספק לא נגע בהן שרץ, מי לא שרפינן.
הכא מאי רגלים לדבר איכא. תי׳ מאי האי דקאמר ושניהן לא למדוה אלא מסוטה הא לא ילפינן מסוטה מידי דהא רבנן מטמאו אפי׳ ברשות הרבים ומשום דאיכא תרתי לריעותא חשיבי ליה כודאי טומאה וכן בחבית חשיב ליה כודאי טבל אע״ג דלא שייך ביה למילף מסוטה. ור׳ שמעון נמי דמשוי חבית ומקוה ספק אין זה מכח ספק סוטה אלא מסברא דחשיב תרתי לריעותא ספק דחבית לא שייך למילף מסוטה ומפרש ר״ת דשניהם לא למדוה אלא מסוטה לאו מילף ממש קאמר אלא דלא קשיא להו דין סוטה. ומי׳ ר׳ שמעון ודאי יליף רשות הרבים מסוטה כיון דחשיב ליה ספק יליף מסוטה לטהר ברשות הרבים אבל רשות היחיד לא יליף מסוטה לטמא ודאי משום דשאני סוטה משום דאיכא רגלים לדבר. ולישנא דחיק. וי״ל דאיצטריך למילף חבית ומקוה מסוטה דאי לאו דאשכחן בשום דוכתא דעשה הכתוב ספק כודאי לא הייתי מיקל לשרוף ברשות היחיד ובחבית לבטל התרומה לגמרי משום תרתי לריעותא ור׳ שמעון נמי לא היה מטהר ברשות הרבים כיון דאיכא חזקה כנגד חזקה אי לאו דיליף מסוטה:
הכא מאי רגלים לדבר איכא. פרש״י דסבר ר׳ שמעון בשאר ספק טומאות דעלמא נמי ברשות היחיד תולין תימה דלא משתמיט לן בכוליה תלמודא דפליג ר׳ שמעון בתחלת טומאה. ויש מפרשים דבתחלת טומאה מודה ר׳ שמעון דהלכתא גמירי לה מסוטה כדאיתא בפ״ק דחולין [דף ט ע״ב] וכי תימא השתא בתחלת טומאה שורפין בסוף טומאה לא כ״ש הא קי״ל אין דנין ק״ו מהלכה הלכך בסוף טומאה אמר ר״ש תולין כיון דאיכא לתלות להקל כמו להחמיר דהרי חסר לפניך לא חשיב לר׳ שמעון ריעותא ולא יתכן האי פירוש׳ דע״כ הלכתא גמירי לה לאו דוקא שיהא הלכה למשה מסיני דהא בסוטה בפ׳ כשם יליף לה מק״ו. ונ״ל דהאי ק״ו פריכא הוא דקאמר התם ומה סוטה שלא עשה בה שוגג כמזיד ואונס כרצון עשה בה ספק כודאי שרץ שעשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון אינו דין שיעשה בו ספק כודאי. ואיכא לאקשויי מה לטומאת שרץ שכן יש לה טהרה במקוה. הלכך נקל עליהן שלא לטמאן מספק ועוד איכא למימר נזקי אדם יוכיחו שעשה בהן שוגג כמזיד ואונס כרצון [ולא] עשה בהם ספק כודאי אלא נקט ק״ו לרווחא דמילתא דהלכה למשה מסיני היא כדקאמר סתמא דתלמודא בחולין הלכך לא חש לאקשויי:
הכא מאי רגלים לדבר איכא – פרש״י דמהכא שמעינן דלר״ש כל ספק טומאה דבר״ה אי ליכא רגלים תולין.
רש״י בד״ה מאי רגלים כו׳ אין רגלים לדבר הס״ד:
ומשיבים: הכי השתא [כיצד אתה משווה] את הסוטה למקוה לענין רשות היחיד, שכן התם [שם, בסוטה] הנסתרת ברשות היחיד, יש רגלים לדבר לאסור אותה, שהרי קינא לה בעלה מאדם זה, והלכה ונסתרה עמו, ולכן היא נטמאת ודאי, ואילו הכא [כאן, במקוה] מאי [מה, אלו] רגלים לדבר איכא [יש] בכך שנמצא חסר ברשות היחיד, שהרי אין לנו כל ראיה ממצבו עתה, ולכן אין מטמאים את הכלים שהוטבלו בו אלא מספק.
The Gemara answers: How can these cases be compared? There, in the case of a sota, there is a basis for the matter. She is considered definitely impure, as her husband issued a warning to her about this particular man and she then secluded herself with him. By contrast, here, in the case of a ritual bath, what basis for the matter is there? Why should one assume impurity with certainty?
רש״ירשב״אתוספות רא״שריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְאִי בָּעֵית אֵימָא הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן גָּמַר סוֹף טוּמְאָה מִתְּחִלַּת טוּמְאָה.

And if you wish, say instead that this is the reason for the opinion of Rabbi Shimon: He does not base his ruling on the case of a sota; rather, he derives the end of impurity from the beginning of impurity, i.e., he derives the halakha of the immersion of an impure item into a ritual bath from the halakha of the initial contraction of ritual impurity.
רש״יתוספותרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואיבעית אימא – אי מסוטה גמרי רבנן הוה להו למימר ברה״ר טהור אלא לאו מסוטה מצינן למגמר דתחלת טומאה איתקש לסוטה סוף טומאה לא איתקש ואם כן מאי טעמא דרבי שמעון דמטהר ברה״ר.
גמר סוף טומאה – דהיינו טבילה מתחלת מגע הטומאה.
גמר סוף טומאה מתחלת טומאה – תימה דשפיר קאמרי רבנן דהתם איכא חזקת טהרה וי״ל דגמר מתחלת טומאה היכא דליכא חזקת טהרה כגון ההיא דתנוק דפ׳ בתרא דקדושין (קידושין פ.) דאיכא רוב תינוקות מטפחין כנגד חזקת העיסה ואינו רוב גמור והוי פלגא כנגד החזקה ואילו היה בה דעת לישאל מן התורה היה ברה״י טמא גמור וברה״ר טהור גמור דגמרינן מסוטה ורבנן התם איכא חזקת טהרה פי׳ כנגד רוב טיפוח והוי ספק וגמרי מסוטה לטהר ברה״ר אבל הכא גברא בחזקת טומאה והוי תרתי לריעותא והוי ודאי.
והא דאמרינן בטעמיה דר״ש דגמר סוף טומאה מתחלת טומאה ולא גמר רשות היחיד דסוף טומאה מתחלת טומאהא. משום דסבירא ליה דרשות היחיד גמרינן מסוטה בתחלת טומאה וגזרת הכתוב הוא. רשות הרבים דינא הוא, וגמרינן מיניה דלא אורועי ולטמויי מידי מספיקאב.
א. עי׳ רשב״א שהאריך בקושיה זו, ועוד קושיות, ולכן פי׳ דהאי תירוצא לרבנן, וכעין שכ׳ רש״י ע״ש.
ב. הביאור דהשתא הדרינן ממה שאמרי׳ לעיל דטעמא דר״ש דתולין ברה״י משום דמסוטה ליכא למילף מטעם דהתם רגל״ד, והשתא ס״ל טעם אחר דלא גמרי׳ מקוה מסוטה לטמא ודאי, משום דהא דחדית בסוטה דספיקא טמא ודאי הוי חידוש גמור וליכא למילף מחידוש אלא דומיא ממש דסוטה, ומשו״ה ליכא למיגמר מקוה דהוי סוף טומאה מסוטה דהוי תחילת טומאה, מיהו לגבי רה״ר שפיר ילפי׳ סוף טומאה דמקוה מסוטה, דחזינן דבעינן לטהר ברה״ר הטומאה כדי דלא לאפושי טומאה מספק הלכך אפילו סוף טומאה נמי. [וכן מבואר להדיא שפי׳ בחי׳ הר״א ובחי׳ הר״ן הביא דברי רבנו ויש לתקן שם: דרה״י ליכא למיגמר [אלא] בתחילת טומאה, ושו״ר בחכמת בצלאל שתיקן ברבנו ע״פ הר״ן, ודבריו צע״ג]. מיהו גם לרבנן איכא חילוק זה דלא ילפינן סוף טומאה מתחילתן, אלא דפליגי אר״ש דגם לענין רה״ר ליכא למילף מסוטה כיון דהוי סוף טומאה אפילו ברה״ר יש לאוקמא אחזקת טומאה. ולפי״ז לתירוץ זה אין צריך לומר דפליגי רבנן ור״ש אי תרתי לריעותא הוי טומאה ודאית או רק ספק, [דכל ההכרח בתי׳ קמא הוא דאי הוי ספיקא אמאי מטמאי רבנן ברה״ר] אלא דגם חכמים ס״ל דתרתי לריעותא הוי רק ספק אלא דליכא למילף מסוטה כיון דהוי סוף טומאה, ומשו״ה אמרי׳ דאוקי אחזקת טומאה וטמא מספק בין ברה״ר ובין ברה״י. ולפי״ז גם חבית אזליה כרבנן, דהשתא ס״ל דגם לרבנן לא הוי אלא ספק טומאה. [שו״ר במל״מ סוף פ״י דמקואות דלהאי תירוצא מידי ספק לא נפקא ותי׳ בזה פסקי הרמב״ם שפסק במקוה כחכמים דברה״ר ורה״י טמא ובפ״ה מתרומות הכ״ד פסק גבי חבית דהוי ספק, משום דהר״ם קאי כהאי לישנא דל״ל דתרתי לריעותא לא הוי אלא ספק. ועי׳ שו״ת הגרע״א מהדו״ב סי׳ קמא ואחיעזר חיו״ד סי׳ ה].
הא דאמרינן: ואיבעית אימא טעמיה דר׳ שמעון דגמר סוף טומאה מתחלת טומאה. קשה לי והא לר׳ שמעון לא הוה קשיא לן אלא רשות היחיד מאי שנא מסוטה, אבל רשות הרבים כיון דמדמי ליה לסוטה ניחא, והכא לא אנח לן אלא רשות הרבים דניח וקאי אבל רשות היחיד לא אנח לן דאדרבה כל שאתה אומר דגמרינן סוף טומאה מתחלת טומאה כ״ש דתקשי לן אי הכי מה התם ברשות היחיד טמאה ודאי. ועוד מאי חדית לן השתא דאטו מעיקרא מי לא אמרינן דטעמיה משום דגמרו ליה מסוטה, אלמא מיסבר קסבר דגמרינן סוף טומאה מתחלת טומאה והיא היא, ועוד מאי קא מהדרינן נמי תו אטעמייהו דרבנן, הא רבנן נמי אמרי דטעמייהו משום דהעמד טמא על חזקתו, דכיון דאיכא תרתי לריעותא בודאי משוינן ליה. ומאי חדית לן השתא. ב. ומתוך הדוחק יש לי לומר דעיקר האי טעמא אינו משום שמעון אלא אדרבה משום דרבנן, דללישנא קמא הוה אמרי׳ דכולהו גמרי סוף טומאה מתחלת טומאה, והילכך קשיה להו לרבנן אי מסוטה ברשות הרבים טהור, ואיצטריכו לתרוצי דהכא שאני דאיכא תרתי לריעותא הא אי ליכא אלא חדא לריעותא כסוטה, אף הכא ברשות הרבים הוו מטהרי רבנן כסוטה, והשתא קא נסיב, ליה טעמא אחרינא ולומר דאפילו בריעותא חדא נמי בסוף טומאה טמא טומאה ודאית, משום דלא גמרינן סוף טומאה מתחלת טומאה אלא העמד גברא אחזקתיה דמספיקא לא מסקינן ליה מטומאתיה, ור׳ שמעון סבר דכולהו טמאות מסוטה גמרינן להו בין בתחלתן בין בסופן, והילכך אף זו ברשות הרבים דדמי לסוטה עבדינן ליה כסוטה וספיקו טהור, אבל ברשות היחיד אי אפשר למיגמר הכא מסוטה, משום דהתם איכא רגלים לדבר אבל הכא דליכא רגלים לדבר תולין ואטעמיה קמא סמיך בהא רבי שמעון כנ״ל, והכא הכי קאמר אי בעית אימא ר״ש אטעמיה קמא קא סמיך דגמר סוף טומאה, מתחלת טומאה אבל רבנן לא גמרי משום דלא אפשר דהתם מספיקא לא מחתינן ליה לטומאה, אבל הכא דכבר טמא היה מספיקא לא מסקינן ליה.
ואבע״א טעם דר״ש וכו׳ – איכא למידק דהא אנן ל״ק לן בדר״ש אלא רה״י מ״ש מסוטה ואלו השתא לא מפרשי׳ אלא טעמא דר״ה ועוד דהאי טעמא בלישנא דל״ש שמעינן לה דאיהו סבר דילפינן סוף טומאה מתחלת טומאה לגבי ר״ה ורבינו נר׳ תרץ דהכא בהאי אבע״א לא אתי לתרוצי כלום בדר״ש אלא בדרבנן ומשום דמעיקרא אתיא לומר דשניהם למדוה מסוטה וכי פרכינן בדרבנן אצטריך לומר דשאני הכא דחדא לריעותא הוא אתיא השתא לומר שלא למדה מסוטה אלא ר״ש בלחוד דגמר סוף טומאה מתחלת טומאה אבל רבנן לא למדו מסוטה כלל דאינהו סברי דהתם תחלת טומאה והכא סוף טומאה וכל חד מנייהו אחזקתיה מוקמינן ליה.
תד״ה גמר סוף טומאה כו׳ ואינו רוב גמור והוי פלגא כנגד החזקה ואילו היה בה כו׳ עכ״ל בגמרא התם ליתא מפורש הכי אבל מדברי התוס׳ שם תבא על ביאור דבריהם דהכא וק״ל:
תוס׳ ד״ה גמר וכו׳ וי״ל דגמר מתחלת טומאה וכו׳ כגון ההיא דתינוק וכו׳. ואני העני בדעת לא זכיתי לעמוד בסוד רבותינו דאטו ההיא מתני׳ דעיסה מפורש בקרא הוא ונקשה גם עלה היכי ילפינן מתחלת טומאה היכי דיש לה חזקת טהרה:
ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר, היינו טעמא [זהו הטעם] של ר׳ שמעון: גמר [למד] סוף טומאה מתחלת טומאה (עצם קבלת הטומאה),
And if you wish, say instead that this is the reason for the opinion of Rabbi Shimon: He does not base his ruling on the case of a sota; rather, he derives the end of impurity from the beginning of impurity, i.e., he derives the halakha of the immersion of an impure item into a ritual bath from the halakha of the initial contraction of ritual impurity.
רש״יתוספותרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) מָה תְּחִלַּת טוּמְאָה סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע ברה״רבִּרְשׁוּת הָרַבִּים טָהוֹר אַף סוֹף טוּמְאָה סָפֵק טָבַל סָפֵק לֹא טָבַל ברה״רבִּרְשׁוּת הָרַבִּים טָהוֹר.

The Gemara explains: Just as with regard to the beginning of impurity, if there is uncertainty whether or not a pure item came into contact with a source of impurity, if this occurred in the public domain it is considered ritually pure; so too in the case of the end of impurity, if there is uncertainty whether or not the impure item was immersed in a ritual bath with the requisite amount of water, the halakha is that if the ritual bath is located in the public domain, the item is considered pure.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מה תחלת טומאה, אם ספק נגע הדבר הטהור בדבר המטמאו, ספק לא נגעברשות הרבים הוא טהור לכל הדעות, אף סוף טומאה, אם ספק טבל, כלומר, ספק עלתה לו טבילה, שטבל במקוה ראוי, ספק לא טבלברשות הרבים הריהו טהור.
The Gemara explains: Just as with regard to the beginning of impurity, if there is uncertainty whether or not a pure item came into contact with a source of impurity, if this occurred in the public domain it is considered ritually pure; so too in the case of the end of impurity, if there is uncertainty whether or not the impure item was immersed in a ritual bath with the requisite amount of water, the halakha is that if the ritual bath is located in the public domain, the item is considered pure.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וְרַבָּנַן הָכִי הַשְׁתָּא הָתָם גַּבְרָא בְּחֶזְקַת טׇהֳרָה קָאֵי מִסְּפֵקָא לָא מַחֲתִינַן לֵיהּ לְטוּמְאָה הָכָא גַּבְרָא בְּחֶזְקַת טוּמְאָה קָאֵי מִסְּפֵקָא לָא מַפְּקִינַן לֵיהּ מִטּוּמְאָתוֹ.

The Gemara asks: And how would the Rabbis respond to this claim? They would respond: How can these cases be compared? There, with regard to the beginning of impurity, the man who might have touched an impure item remains with the presumptive status of ritual purity. Consequently, we do not lower his status to one who has contracted ritual impurity merely due to uncertainty. Here, in the case of the ritual bath, the man who immerses in that ritual bath has the presumptive status of ritual impurity. Therefore, we do not remove him from his status of ritual impurity due to uncertainty.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ורבנן [וחכמים] מה הם אומרים? — הכי השתא [כיצד אתה משווה]? התם [שם] גברא [האיש] שספק נגע, הרי בחזקת טהרה הוא קאי [עומד], ולכן מספקא לא מחתינן ליה [מספק אין אנו מורידים אותו] לטומאה. ואולם הכא [כאן] גברא [האיש] שספק אם עלתה לו טבילה, הלא בחזקת טומאה הוא קאי [עומד], עד שיתברר שנטהר, ומכיון שלא ניתן לברר מאימתי נחסר המקוה, מספקא לא מפקינן ליה [מספק אין אנו מוציאים אותו] מטומאתו.
The Gemara asks: And how would the Rabbis respond to this claim? They would respond: How can these cases be compared? There, with regard to the beginning of impurity, the man who might have touched an impure item remains with the presumptive status of ritual purity. Consequently, we do not lower his status to one who has contracted ritual impurity merely due to uncertainty. Here, in the case of the ritual bath, the man who immerses in that ritual bath has the presumptive status of ritual impurity. Therefore, we do not remove him from his status of ritual impurity due to uncertainty.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וּמַאי שְׁנָא מִמָּבוֹי דִּתְנַן הַשֶּׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בַּמָּבוֹי מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ עַד שֶׁיֹּאמַר בָּדַקְתִּי אֶת הַמָּבוֹי הַזֶּה וְלֹא הָיָה בּוֹ שֶׁרֶץ אוֹ עַד שְׁעַת הַכִּיבּוּד.

§ The Gemara returns to its analysis of the mishna. Shammai said: For all women, their time is sufficient, i.e., women who discern that menstrual blood emerged do not need to be concerned that perhaps the flow of blood began before they noticed it. The Gemara asks: In what way is this case different from that of an alleyway? As we learned in a mishna (66a): With regard to the carcass of a creeping animal that is found in an alleyway, it renders any item in the alleyway ritually impure retroactively to the time that a person can say: I examined this alleyway and there was no carcass of a creeping animal in it, or until the time of the last sweeping of the alleyway.
רש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומאי שנא ממבוי – לשמאי פריך.
מטמא למפרע – כל טהרות שנעשו במבוי.
עד שיאמר – עליו אדם באותו היום בדקתי ושוב אינו מטמא מאותו היום ולמפרע אבל עד אותו יום הוא מטמא.
או עד שעת הכיבוד – אבל טהרות דקודם כיבוד טהורין דחזקת ישראל בודקין מבואותיהן בשעת כיבודיהן ואי הוה בההיא שעתא הוה מישתכח אבל טהרות דלאחר כיבוד טמאות מספק שמא לאחר כיבוד מיד נפל.
השרץ שנמצא במבוי – לשמאי פריך דמטהר לגמרי.
שרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע עד שיאמר ביום פלני בדקתי את המבוי ולא היה בו שרץ וכל הטהרות שעשו בו מיום הבדיקה ואילך טמאות מספק אפילו נתכבד המבוי אחר הבדיקה אין הכבוד מטהר ומ״מ דוקא שמצאו יבש הא אם מצאו לח אינו מטמא אלא לפי שיבא עליו האומד שאפשר שביום פלני מת לפי הלחות שבו ויראה שאין שורפין על טומאה זו ולא הקשה ממנה אלא לשמאי שהיה מטהר מכל וכל אבל להלל ניחא דהכא נמי ספק אלא שי״מ אותה בטומאת ודאי לשרוף עליה ולהקשות ממנה אף להלל מודאי לספק ואין נראה כן שהרי בפרק דם הנדה הביאוה בדמיון כתם הנמצא בחלוק:
ומ״ש ממבוי וכו׳ – לשמאי בלחוד פריך דאלו להלל ל״ק דהתם נמי תולין ולא שורפין כדמוכח בדוכתיה.
א ועתה חוזרים למשנתנו, ושואלים: ולדעת שמאי, שאין מטמאים את האשה למפרע אלא דיה שעתה, מאי שנא [במה שונה, מיוחד] דין זה ממבוי? דתנן כן שנינו במשנה]: השרץ המת שנמצא במבוימטמא למפרע כל מה שיכול היה לנגוע בו במבוי זה, עד הזמן שיאמר עליו אדם: ״בדקתי באותו זמן את המבוי הזה, ולא היה בו שרץ״, א ו עד שעת הכיבוד (שעת הניקוי), שמטאטאים את המבוי! הרי שהכל אוסרים למפרע?!
§ The Gemara returns to its analysis of the mishna. Shammai said: For all women, their time is sufficient, i.e., women who discern that menstrual blood emerged do not need to be concerned that perhaps the flow of blood began before they noticed it. The Gemara asks: In what way is this case different from that of an alleyway? As we learned in a mishna (66a): With regard to the carcass of a creeping animal that is found in an alleyway, it renders any item in the alleyway ritually impure retroactively to the time that a person can say: I examined this alleyway and there was no carcass of a creeping animal in it, or until the time of the last sweeping of the alleyway.
רש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) הָתָם נָמֵי כֵּיוָן דְּאִיכָּא שְׁרָצִים דְּגוּפֵיהּ וּשְׁרָצִים דְּאָתוּ מֵעָלְמָא כְּתַרְתֵּי לְרֵיעוּתָא דָּמֵי.

The Gemara answers: There too, one can explain: Since there are two types of carcasses of creeping animals that are likely to be found in the alleyway, creeping animals from the alleyway itself and creeping animals that came from the world at large, it is compared to a case where there are two factors that weaken the possibility that the items are ritually pure. Therefore, even Shammai agrees that in such a case the impurity extends retroactively back in time.
תוספותרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ושרצים דמעלמא – וא״ת סיפא דקתני התם כתם שנמצא בחלוקה מטמא למפרע עד שתאמר בדקתי את החלוק ולא היה בו כתם או עד שעת הכבוס מאי איכא למימר דהתם ליכא למימר דאיכא דם מגופה ומעלמא דמשום דם דמעלמא אינו טמא אלא חלוק ולקמן בפרקין (נדה דף ו.) נמי אמרינן הרואה כתם מקולקלת למנינה וי״ל דהואיל ואם הכתם יבש הוא ע״כ טמאה למפרע ופעמים נמי אף כשהוא לח מוכיח דלא אתא השתא אלא על ידי שחייה או ע״י ריקוד כדאמר בהרואה כתם (לקמן נז:) לא פלוג רבנן בכתמים.
הא דאמרינן: כיון דאיכא שרצים דגופיה ושרצים דעלמא כתרתי לריעותא דמי. לאו תרתי לריעותא ממש קאמר, דאם איתא אף הוא הוי כודאי לשרוף עליו את התרומה כמקוה וחבית, ומבוי ודאי לתלות הוא ולא לשרוף, דדומיא דכתם הנמצא בחלוק קתני ליה במתניתין לקמן בפרק דם הנדה (נדה נ״ו.) אלא כתרתי לריעותא לחוש בו למפרע קאמר.
כתרתי לריעותא דמי – וא״ת יהא טמא ודאי כמקוה וחבית וי״ל דלאו כתרתי לריעותא ממש אלא לומר דדמי ליה קצת שראוי לתלות מיהת.
ומשיבים: התם נמי [שם גם כן], כיון דאיכא [שיש] במבוי שרצים דגופיה [שממנו עצמו], ושרצים דאתו מעלמא [שבאו מבחוץ] כתרתי לריעותא דמי [כשני דברים להרע הם נחשבים], ובכגון זה אפילו שמאי מודה שהריהי מטמאה למפרע. עד כאן סברה אחת.
The Gemara answers: There too, one can explain: Since there are two types of carcasses of creeping animals that are likely to be found in the alleyway, creeping animals from the alleyway itself and creeping animals that came from the world at large, it is compared to a case where there are two factors that weaken the possibility that the items are ritually pure. Therefore, even Shammai agrees that in such a case the impurity extends retroactively back in time.
תוספותרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) ואב״א הַיְינוּ טַעְמָא דְּשַׁמַּאי הוֹאִיל וְאִשָּׁה מַרְגֶּשֶׁת בְּעַצְמָהּ וְהִלֵּל כִּסְבוּרָה הַרְגָּשַׁת מֵי רַגְלַיִם הִיא.

And if you wish, say instead that this is the reason for the opinion of Shammai: Since a women senses within herself if she is experiencing a flow of blood, if she felt the flow only at present, it is certain that she did not experience a flow previously. And Hillel holds that she might have experienced a flow earlier while she was urinating and she thought it was all the sensation of her flow of urine.
רש״יתוספותרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מרגשת – שנט״ר בלעז. כלומר יודעת בעצמה כשיוצא דם ממנה והא מדלא ארגשה מאתמול ודאי השתא בבדיקת עד נפק.
ואיבעית אימא טעמא דשמאי הואיל ואשה מרגשת בעצמה – נראה דלהאי לישנא נמי צריך טעמא דהעמד אשה על חזקתה דאל״כ כי קאמר מודה שמאי בשוטה וכן מודה שמאי במוך וכי יטמאנה למפרע אף לחולין והלא כל הנשים דיין שעתן לחולין אף להלל אלא הני טעמי לא איצטריך אלא כי היכי דלא נעבד סייג בקדשים [ומיהו לפי זה לא א״ש הא דאמר לקמן עשה סייג לדבריך כיון דאיכא דהוה דם כו׳ לא הוה אלא סייג ושמא טעמא דהגרושה אהני אף בשוטה לחולין. גיליון:].
מרגשת בעצמה – פי׳ כשנעקר דם מן המקור ומדלא הרגישה עד עכשיו השתא הוא דחזאי וא״ת וכי בדקה עצמה ומצאה טמאה ולא הרגישה מאי [טעמא דשמאי נימא כמו שלא הרגישה עכשיו כך נימא שמא נעקר מאתמול ולא הרגישה] וי״ל דלא פלוג רבנן הואיל ורוב פעמים מרגשת דהא לטעמא דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי שוכבת אפרקיד מאי איכא למימר אלא לא פלוג רבנן והא דקאמר מודה שמאי בשוטה ובמוך משום דהנהו חלוקות משאר נשים ולא שייך למימר בהו לא פלוג רבנן ורש״י פירש מה שעכשיו לא הרגישה כסבורה הרגשת עד הוא וקשה מאתמול נמי נימא הא דלא הרגישה אם שמשה כסבורה הרגשת שמש הוא ואמאי מטהרין למפרע אלא שמאי אית ליה דלעולם אשה מרגשת ואינה חוששת בהרגשת עד ושמש כמו שאינה חוששת בהרגשת מי רגלים.
ואב״א היינו טעמיה דשמאי הואיל ומרגשת בעצמה – הקשו בתוספות רבותינו הצרפתים ז״לא הואיל אם בדקה עצמה עכשיו ומצאה טמא היאך תאמר מרגשת היתה, והלא לא הרגישה עכשיו, ואם תאמר נתלה להקל ונאמר בבדיקה אירע לה אורח וכסבורה הרגשת עד הוא וכפירש״יב, דא״כ אם שמשה מאתמול נמי נימא הא דלא ארגישה מאתמול כסבורה הרגשת שמש הוא כדאיתמר נמי התםג. והם פי׳ דטעמא דשמאי, משום דכיון דרוב פעמים מרגשת לא חיישינן למיעוטא ולא גזרו חכמים מחמתן כלל, דהא ללישנא בתרא דאמרי׳ משום דאם איתא דהוה דם מעיקרא אתא, שוכבת במטה ולא נתהפכה מא״ל, אלא משום דבר שאין דרכו בכך לא החמירו לאסור מעת לעת. ומיהו שוטה ומשמשת במוך כיון דלעולם כך דינן של אלו לחוש להן לפי שאין בהם הרגשה לעולם, לפיכך שמאי מודה בהן. ופי׳ טעמא דשמאי באשה מרגשתד, לומר, דהואיל ואשה מרגשת בעצמה לכך לא חשש שמאי כלל, ולא עשה סיג לדבריו. והלל אומר הרגשת מי רגלים היאה, אלא העמד האשה על ספיקה ודינה לתלות כדפרישי׳ ללישנא קמא.
א. תוס׳ ד״ה מרגשת.
ב. ד״ה מרגשת.
ג. עי׳ להלן נז ב דאיכא האי סברא. ועי׳ להלן טו, א דאפילו בשמשה אין מטמא ב״ש למפרע.
ד. כוונת רבנו דאין הטעם דמרגשת מועיל לעיקר הטעם דלא מטמאים למפרע, דהא ודאי עיקר הטעם משום דהעמד אשה על חזקתה וכמש״כ בתוד״ה ואיבעית אימא אלא דצריכא לטעמיה דמרגשת לומר אמאי לא עשו סיג, וכן לבית הלל כיון דאיכא למימר הרגשת מ״ר תו יש לחוש.
ה. עי׳ חזו״א שנסתפק אי ראתה השתא בהרגשה דודאי השתא הוי ביאת דם אי חייש ב״ה למפרע.
ואי בעית אימא היינו טעמיה דשמאי הואיל ואשה מרגשת בעצמה. איכא למידק ואם בדקה עצמה עכשיו ומצאה טמא איך אפשר לומר מרגשת היתה והלא עכשיו לא הרגישה, ותירצו בתוספות דכיון דרוב פעמים מרגשת לא חיישינן למיעוטא ולא גזרו חכמים לחוש מחמת זו כלל, ואע״ג דבסוטה מודו שמאי, התם הוא משום דכל ראיותיה לעולם בלא הרגשה, וכן נמי ללישנא דאם איתא דהוה דם, מעיקרא הוה אתא, דאמרינן לקמן דמודה שמאי במוך, משום דכל משמשת במוך לעולם לא אתי דם, דמוך מוקי ליה הא בשאר נשים אעפ״י שיש דלא אתי דם כשישנה במטה, דאע״ג דאתא דם מעיקרא לא אתי, אפ״ה לא חלק בהו שמאי ולא מודה בהו ומסתברא דקושיא מעיקרא ליתא דאף הכא נמי אימר עם כניסת עד אתי דם, ובודאי ארגשא, אלא דסברה דהרגשת עד היא, וכדאמרינן לקמן בריש פרק הרואה (נדה נ״ז:) ת״ש עד שהיה נתון תחת הכר ונמצא דם עליו אם עגול טהור אם משוך טמא היכי דמי אי דארגיש עגול אמאי טהור אלא לאו דלא ארגיש וקתני עגול טהור ופריק לא לעולם דארגיש ואימא דהרגשת עד הוא.
הואיל ואשה מגרשת לעצמה – והקשו בתוס׳ דהא חזינין דחזיא ודאי ולא ארגישה ותירצו כיון דרוב פעמים מרגישה לא חיישינן למיעוטא ולא גזרו חכמים מחמת זו כלל ואע״ג דבסוטה מודו שמאי התם לפי שכל ראיותיה בלא הרגשה ואין זו נכון שהרי דין משנתינו על כל הנשים הפקחות ועל הראיות שלהן הוא שמוצאות דם בפרוזדור ואינן מרגישות כלל וכלן יארע להן כך והנכון מה שפרש״י ז״ל הוא הואיל ואשה מרגשת בעצמה וזו כיון שלא הרגישה אתמול ודאי השתא בבדיקת העד נפל דם כלו׳ ואמר דמשום כניסת עד לא הרגישה כסבורה הרגשת עד היא וכדאמרינן דכותה בפרק הרואה דם.
בד״ה מרגשת כו׳ וא״ת וכי בדקה עצמה כו׳ ולא הרגישה כו׳ עכ״ל ולפי זה להאי טעמא דמרגשת א״ש דמודה שמאי בבעלת כתם דמטמאה למפרע הואיל דהשתא נמי לא הרגישה ואין אנו צריכין למ״ש התוס׳ לעיל דהואיל ואם הכתם יבש כו׳ אלא לטעמא דמוקמינן לה אחזקתה ואיך שיהיה צ״ל דבעלת כתם חלוקה משאר נשים כמו שוטה ובמוך דמודה בהן שמאי וק״ל:
ב ועוד בהסבר שיטת שמאי. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] כי היינו טעמא [זהו הטעם] של שמאי שאינו מטמאה למפרע: הואיל וכרגיל אשה מרגשת בעצמה שהדם יוצא ממנה, ומאחר שלא הרגישה, ודאי לא ראתה דם עד לשעה שמצאתו בבדיקה. והלל, מה טעמו? — לדעתו האשה באמת הרגישה, אלא כסבורה שהרגשת מי רגלים היא שיוצאים ממנה, ולא חשבה שדם הוא.
And if you wish, say instead that this is the reason for the opinion of Shammai: Since a women senses within herself if she is experiencing a flow of blood, if she felt the flow only at present, it is certain that she did not experience a flow previously. And Hillel holds that she might have experienced a flow earlier while she was urinating and she thought it was all the sensation of her flow of urine.
רש״יתוספותרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) וּלְשַׁמַּאי הָאִיכָּא יְשֵׁנָה יְשֵׁנָה נָמֵי אַגַּב צַעֲרַהּ מִיתַּעְרָא מִידֵּי דְּהָוֵה אַהַרְגָּשַׁת מֵי רַגְלַיִם.

The Gemara asks: And according to Shammai, isn’t there the case of a sleeping woman, who would not sense her flow of menstrual blood? The Gemara answers: A sleeping woman would also sense her flow, and due to her discomfort she would awaken, just as it is with the sensation of the need to urinate.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ושואלים: ולשמאי, האיכא [הרי יש] אופן שיוצא ממנה הדם כשהיא ישנה ואינה מרגישה! ומשיבים: ישנה נמי [גם כן], אגב (מתוך) צערה שיוצא ממנה הריהי מיתערא [מתעוררת], מידי דהוה [כמו שהוא] הרגשת מי רגלים שהאשה מתעוררת כשמרגישה בכך.
The Gemara asks: And according to Shammai, isn’t there the case of a sleeping woman, who would not sense her flow of menstrual blood? The Gemara answers: A sleeping woman would also sense her flow, and due to her discomfort she would awaken, just as it is with the sensation of the need to urinate.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) וְהָאִיכָּא שׁוֹטָה מוֹדֶה שַׁמַּאי בְּשׁוֹטָה הָא כׇּל הַנָּשִׁים קָתָנֵי כׇּל הַנָּשִׁים פִּקְּחוֹת.

The Gemara raises another difficulty with regard to the opinion of Shammai: But there is the case of a mentally incompetent woman, who does not properly understand what she is sensing. She might have previously experienced a flow of menstrual blood that she did not notice. The Gemara answers: Shammai concedes in the case of a mentally incompetent woman that she is impure retroactively. The Gemara asks: But the mishna explicitly teaches that Shammai mentioned all women, which apparently includes even the mentally incompetent. The Gemara answers: When the mishna teaches: All women, it is referring to all mentally competent women.
רש״יתוספותרמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והא איכא שוטה – שאינה מבינה להרגיש.
מודה שמאי בשוטה – ואם תאמר והא אין בו דעת לישאל וי״ל כגון אדם שנגע בה ורוצה לעסוק בקדשים ואותו אדם יש בו דעת לישאל.
והאיכא שוטה. מודה שמאי בשוטה – פירוש למאן מודה להלל דהוה בר פלוגתיה, והיינו לתלות בתרומה וקדשים. ואטעמא דלישנא קמא סמכינן בדהלל, דהא ליכא למימר דטעמא דהלל משום דהרגשת מי רגלים חששא היא בעלמא, ולפיכך אמר תולין, דאם כן אף הלל מודה בשוטה דשורפין ואפילו ברשות הרבים, וכן ללישנא בתרא במוך, ואנן לא אשכחן במעת לעת אלא תוליןא, אלא הני לישני בטעמא דשמאי נינהו, אבל הלל טעמיה משום דגריעי חזקה דאשה וכיון דדם לפניך עבוד רבנן מעלה בקדשים כדפרישית לעילב. וכן הא דאמרינן נימא תנן כתמים דלא כשמאי, אי הוו להו כתמים כמעת לעת, דלא כהלל נמי הוו, דהא כתמים לבעלה ולחוליןג ומעת לעת דוקא לקדשים, אלא חזקה באשה הוא דמטהר מעת לעת בחוליןד להלל כלישנא קמא דגמרא. והא דאמרינן נמי להך לישנא ליכא למירמי חבית ומקוה ומבוי, הכי נמי פירושי׳ לשמאי ליכא לאקשויי למפרעה, אבל להלל בטומאת ודאי לא קושיא היא, שהדין נותן דכיון דאיכא תרתי לריעותא טומאה ודאי, במקום דאיכא חדא ריעותא תולין, וכן שוטה ומשמשת במוך לשמאי אינן אלא תולות כשאר נשים להלל, ולא קשיא להו טומאה ודאי דחבית ומקוה ומבוי, משום האי טעמא דפרישית. ולמה שפירש׳ לעילו דכל ספק טומאה למפרע טהור מסוטה, איכא לפרושי דבין שמאי ובין להלל בהאי טעמא בלחוד פליגי, מר סבר אשה מרגשת בעצמה ואפילו לתלות אין תולין, ומר סבר אימר הרגשת מי רגלים הוא והוה ליה ספיקא, וכל ספק למפרע טהור מן התורה, ומדבריהם החמירו בקדשים לתלות, והחמירו בכתמים אפילו לחולין.
הא דאמרינן: מודה שמאי בשוטה – הוקשה בתוספותז דבר שאין בו דעת לישאל היא, ואין במעת לעת טומאה כשאין בו דעת לישאלח, ואומרים שיש לומר שאם נגע בה אדם תולין בו דהא יש בו דעת לישאל בנוגע, אעפ״י שאין דעת לישאל בטומאתהט. עי״ל, דאיכא שוטה שיודעת לישאל אם נגעה אם לאו ואין לה הרגשה בראית דמים, ואנן שוטה סתם פרכינן לעשותה כשאר הטמאות כשיש בענין דעת לישאל וכשאין בו.
א. עי׳ מהרש״א בתוס׳ ד״ה ואב״א ומה שביאר בהם בסד״ט, ובחכ״ב סמך להם מדברי רבנו עיי״ש.
ב. וזה כעין שכ׳ התוד״ה ואיבעית שעיקר הטעם דמרגשת הוא לב״ש דאמאי לא נחמיר בתרומה וקדשים, אבל עיקר טהרתה מצד חזקה.
ג. ומשמע דכתמים מטמאים למפרע אף בחולין אבל ברמב״ם הל׳ מו״מ פ״ג ה״ט כתב שאינו מטמא למפרע אלא קדשים ע״ש.
ד. בנובי״ק סי׳ מו ד״ה ועתה וד״ה העולה כתב דהא דאינה מטמאה למפרע לחולין לאו משום חזקה נגעו בה רק מטעם דאמרי׳ אילו הוי דם מעיקרא הוי אתי, ע״ש ומרבנו משמע דהטעם משום דאוקמי׳ אחזקה. ועי׳ חכמת בצלאל.
ה. וכ״ג בתוס׳ לקמן ע״ב ד״ה איכא.
ו. בסד״ה מ״ט דשמאי, דכל למפרע טהור כיון דלא דמיא לסוטה ע״ש. ולפי״ז לד״ה אורעא חזקת טהרה דאשה והוי ספק השקול ומ״מ טהור דכל ספק למפרע טהור מה״ת, מיהו הלל חייש בקדשים לתלות דאומר הרגשת מ״ר היא.
ז. ד״ה מודה ותוס׳ הרא״ש.
ח. עי׳ לקמן ה, ב.
ט. עי׳ ערוך לנר, ועי׳ אחיעזר.
השוטה אף היא כשאר הנשים לטומאת מפרע ואין מטמאין אותה אלא במעת לעת או מפקידה שבדקוה חברותיה ואילך:
ומקשים: והאיכא [והרי יש] שוטה שאף שהיא מרגישה, אינה מבינה שזו ראיית דם! ומשיבים: מודה שמאי בשוטה שהיא אכן מטמאה למפרע. ומקשים: הא [הרי] ״כל הנשים דיין שעתן״ קתני [שנה] ובכלל זה שוטה! ומשיבים: ״כל הנשים״ שאמר, כוונתו לנשים הפקחות.
The Gemara raises another difficulty with regard to the opinion of Shammai: But there is the case of a mentally incompetent woman, who does not properly understand what she is sensing. She might have previously experienced a flow of menstrual blood that she did not notice. The Gemara answers: Shammai concedes in the case of a mentally incompetent woman that she is impure retroactively. The Gemara asks: But the mishna explicitly teaches that Shammai mentioned all women, which apparently includes even the mentally incompetent. The Gemara answers: When the mishna teaches: All women, it is referring to all mentally competent women.
רש״יתוספותרמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) וְלִיתְנֵי נָשִׁים לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דא״רדְּאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אַרְבַּע נָשִׁים וְתוּ לָא קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן כׇּל הַנָּשִׁים.

The Gemara raises a difficulty: But if so, let the mishna teach that Shammai’s opinion applies to: Women, rather than referring to all women. The Gemara answers: The inclusive statement: All women, serves to exclude the opinion of Rabbi Eliezer. As Rabbi Eliezer said in a mishna (7a): There are four women with regard to whom the halakha is that their time is sufficient. This indicates that there are only four, and no more. Therefore, the mishna teaches us: All women, to include all mentally competent women, not only the four mentioned by Rabbi Eliezer.
רש״יבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לאפוקי מדר׳ אליעזר – במתני׳ היא לקמן (דף ז.).
וכל הנשים שמטמאות למפרע כתמן כראייתן כמו שיתבאר למטה:
וליתני נשים – פי׳ דכל היכא דתני כל לרבותא אתא והא איכא כתמיה פי׳ קושיין אפי׳ מרבנן דלא מטמו כתמיה אל מכאן ולהבא דאם איתא דאשה מרגשת זו שלא הרגישה למה כתמה טמא כלל ורש״י ז״ל פי׳ דקושיין מדרשב״ג דמשמע כתמיה למפרע ולאלומי פירנא נקטי׳ דדילמא שמאי כרבנן ס״ל.
ושואלים: אם כן מדוע אמר בלשון ״כל הנשים״, וליתני [ושישנה] רק ״נשים״ ונבין שיש יוצאים מן הכלל! ומשיבים: לאפוקי [להוציא] מדברי ר׳ אליעזר, שאמר ר׳ אליעזר (להלן ז,א): ״ארבע נשים דיין שעתן״, ומשמע מדבריו: ותו [ועוד] לא, שרק בהן אין לחשוש לטומאה למפרע, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שכך הדין בכל הנשים (הפיקחות).
The Gemara raises a difficulty: But if so, let the mishna teach that Shammai’s opinion applies to: Women, rather than referring to all women. The Gemara answers: The inclusive statement: All women, serves to exclude the opinion of Rabbi Eliezer. As Rabbi Eliezer said in a mishna (7a): There are four women with regard to whom the halakha is that their time is sufficient. This indicates that there are only four, and no more. Therefore, the mishna teaches us: All women, to include all mentally competent women, not only the four mentioned by Rabbi Eliezer.
רש״יבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) וְהָאִיכָּא כְּתָמִים לֵימָא תְּנַן כְּתָמִים דְּלָא כְּשַׁמַּאי אָמַר אַבָּיֵי מוֹדֶה שַׁמַּאי בִּכְתָמִים מ״טמַאי טַעְמָא בְּצִפּוֹר לֹא נִתְעַסְּקָה בְּשׁוּק שֶׁל טַבָּחִים לֹא עָבְרָה הַאי דָּם מֵהֵיכָא אָתֵי.

The Gemara raises yet another difficulty against the opinion of Shammai: But there is the case of blood stains. The mishna teaches (66a) that a woman who finds a blood stain is impure retroactive to the last time she examined her clothing and found them clean. Shall we say that we learned the mishna with regard to stains not in accordance with the opinion of Shammai? Abaye said: Shammai concedes in the case of stains. The Gemara asks: What is the reason? The reason is that she neither engaged in handling a slaughtered bird nor did she pass through a marketplace of butchers. If so, from where could this blood stain on her clothing have come? Since it must be from her last menstrual flow, Shammai agrees that she is impure retroactively.
רש״יתוספותרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והא איכא כתמים – הרואה כתם דקיימא לן לקמן (דף נו.) מטמאה למפרע עד שתאמר בדקתי חלוק זה ולא היה בו כתם או עד שעת כבוס ולא אמרינן אי נפיק מגופה הוה מרגשת.
לימא תנן כתמים דלא כשמאי – דכיון דאמר אשה מרגשת אמאי טמאה לימא לאו מגופה הוה הואיל ולא ארגשה.
בצפור לא נתעסקה – דנימא מדם צפור הוה דאמר התם תולה בכל דבר שהיא יכולה לתלות בפ׳ הרואה כתם (לקמן נח:).
והא איכא כתמים – פירוש לשמאי דאית ליה טעמא דהרגשה לטהר אף בקדשים היה לנו לטהר כתמים אפי׳ מכאן ולהבא דאית לן למימר כיון דלא הרגישה ודאי מעלמא אתי כדאמר (לקמן דף ה.) גבי תינוקת שלא הגיע זמנה לראות אפילו סדינין שלה מלוכלכין בדם אין חוששין לה אימר בשוק של טבחים עברה ולאו אדעתה אבל להלל לא קשה כיון דאינו ברור לו טעמא דהרגשה לטהר בקדשים אין לנו לתלות בכתמים ולומר דמעלמא אתי אפילו לחולין דרגלים לדבר הוא דמגופה אתי אפילו למפרע.
והאיכא כתמים לימא תנן כתמים דלא כשמאי – פירש״י ז״ל האיכא כתמים דקי״ל דמטמאה למפרע וכו׳. ולאו דוקא פירכא משום למפרעא, דהאיכא ר״ש בן אלעזר דאמר בסוף בא סימןב דכתם אינו מטמא למפרע כלל שלא יהא כתמה חמור מראיתה, אלא פירכא משום מכאן ולהבא היא, דלא אשכחן תנא דמטהר בכתמים להבא, ולשמאי דאמר אשה מרגשת ולא מחמירין עליה אפילו בדרבנן טהורה היא בכתמים לגמרי דלא מגופה הוא הואיל ולא ארגישה, ומפרקינן מודה שמאי בכתמים אפילו בלמפרע כרבנן מאי טעמא וכו׳ג.
א. רבנו מפרש ברש״י שהקושיא רק אלמפרע, ובמהרש״א הכריח כן מלשון רש״י, דאל״כ לא הו״ל לאתויי ברייתא דטומאת כתמים למפרע, דדין הכתמים מפורש בכמה דוכתי, אבל אלהבא ל״ק לרש״י כיון דאית ליה עיקר מה״ת ע״ש. ובסד״ט הוסיף שרש״י לשיטתו לקמן נח, א דגזרת כתמים משום דלמא ארגשה ולאו אדעתא ולהבא הוי לתא דאורייתא, ומשו״ה הקשה מלמפרע דומיא דמעל״ע. [דברי מהר״ם צ״ע]. וברשב״א משמע שהבין ברש״י דהקושיא הוי נמי אלהלן, וקצת משמע מרש״י ד״ה לימא, דכתב דהואיל ולא ארגשה לאו מגופה הוה, ומשמע דנתלה בעלמא וכפי׳ רבנו והתוס׳. ועי׳ חכמת בצלאל שכתב לישב דיוק המהרש״א, דרש״י רצה לומר דאליבא דאמת גם למפרע מטמאים ב״ש בכתמים. ועי׳ תשובות הגרע״א סי׳ סב.
ב. לקמן נג, ב.
ג. וכ״כ תוס׳ ד״ה והאי איכא.
הא דאמרינן: והא איכא כתמים לימא תנן כתמים דלא כשמאי. פירש רש״י ז״ל הא איכא כתמים דקי״ל דטמאה למפרע. ואפילו לפי פירושו איכא למימר דלאו דוקא משום דכתמים מטמאין למפרע, דאי משום הא לא קשיא דהוה איפשר דשמאי לית ליה כתמים למפרע כר״ש בן אלעזר דאית ליה הכין לקמן בסוף בא סימן (נדה נג:) אלא עיקר פירכא מכאן ולהבא הוא, כלומר דכיון דשמאי ס״ל דכל הנשים מרגישות בעצמן, זו הואיל ולא הרגישה לאו מגופה אתא ותטהר לבעלה, ואנן לא אשכחן מאן דמטהר לה לבעל מכאן ולהבא ופרקינן דמודה שמאי דכתמים ואפילו למפרע, משום דבצפור לא נתעסקה וזו הואיל וכבר יצא לחוץ ממש ולא הרגישה, בודאי קודם שעת מציאתה הא בא והילכך חוששים לו למפרע.
והא דאמרינן: בצפור לא נתעסקה בשוק של טבחים לא עברה האי דם מהיכא אתא אלא מגופה. קשה לי דכיון דשמאי סבירא להו דכל הנשים מרגישות בעצמן, לימא דילמא נתעסקה בצפור או עברה בשוק של טבחים ולאו אדעתא וכאותה שאמרו בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות, דאפילו סדינין שלה מלוכלכין בדם אין חוששין לה, ואע״ג דלא נתעסקה בצפור ולא עברה בשוק של טבחים אימר נתעסקה או עברה ולאו אדעתה.
ויש לומר דשאני הכא, דאפילו לכשתמצא לומר נתעסקה בצפור או עברה בשוק של טבחים, אי אפשר לך לטהרה אלא אם כן תחזיקנה בשוכחת, דנתעסקה ושחכה או שעברה ולאו אדעתה, וכיון שכן אף אתה אומר שמא הרגישה ושכחה או שמא הרגישה ולאו אדעתה, דכסבורה הרגשת מי רגלים היא, והילכך הואיל והרי דם מצוי לפניך ושכיחי בה דמים, מוטב שתתלה אותו במצוי, דדמים מצויין בה כנ״ל.
האי דם מהיכא אתא – וא״ת ודילמא נתעסקה ושכחה וכדאמרינן לקמן גבי תינוקת שלא הגיע זמנה לראות שאפי׳ סדינין שלה מלוכלכין בדם טהורה מהאי טעמא וי״ל דהתם משום דלא קמה בחזקת דמים אבל בזו עד שאתה אומר נתעסקה ושכחה יש לך לומר הרגישה ושכחה או כסבורה מימי רגלים היא.
מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא – וא״ת ולימא דאיכא בינייהו סוטה ומוך וי״ל דאנן הכי הוא דפרכינן כיון דלאידך לישנא מתני׳ כפשטה דקתני כל הנשים מאי איכא לן בהאי לישנא בתרא דאמרינן ואב״א דהא דחקי׳ מתני׳ דקתני כל הנשים ומהדרין דלהאי לישנא מרוחינן דליכא למרמי חבית ומקוה ולא אצטריך לשנויי דלעיל ומאי איכא בין האי לישנא להאי לשנא ומהדרין דלישנא בתרא איכא מוך בלחוד ולא ממעטינן סוטה ואתי׳ מתני׳ טפי כפשטה.
בד״ה ואיב״א כו׳ נראה דלהאי לישני נמי צריך טעמא דהעמד אשה כו׳ אף להלל אלא הני טעמי כו׳ עכ״ל וכצ״ל גם מכאן יש להוכיח דמשמע להו אע״ג דמהני טעמא דמרגשת שלא לטמא ודאי להלל כמ״ש לקמן מ״מ לטהר חולין לגמרי לא מהני וכמ״ש לעיל:
ואומרים: והאיכא [והרי יש] את דין כתמים של דם. שכאשר האשה מוצאת כתם דם בבגדה, הריהי טמאה למפרע עד לשעה שנתכבס הבגד, או נבדק ולא נמצא בו כתם, ואין אומרים הואיל ולא הרגישה, לא ממנה בא הדם. ואם כן, לימא תנן [האם נאמר שכל מקום ששנינו במשנתנו] לענין טומאת כתמים הרי זה שלא כשיטת שמאי! אמר אביי: מודה שמאי בכתמים שהם מטמאים למפרע, מאי טעמא [מה טעם] הדבר? שהרי אם בשחיטת צפור לא נתעסקה, ובשוק של טבחים שניתז בו דם לא עברה, אם כן האי [זה] הדם שנמצא בכתם מהיכא אתי [מהיכן בא]? וודאי ממנה בא, אף שלא הרגישה ביציאתו!
The Gemara raises yet another difficulty against the opinion of Shammai: But there is the case of blood stains. The mishna teaches (66a) that a woman who finds a blood stain is impure retroactive to the last time she examined her clothing and found them clean. Shall we say that we learned the mishna with regard to stains not in accordance with the opinion of Shammai? Abaye said: Shammai concedes in the case of stains. The Gemara asks: What is the reason? The reason is that she neither engaged in handling a slaughtered bird nor did she pass through a marketplace of butchers. If so, from where could this blood stain on her clothing have come? Since it must be from her last menstrual flow, Shammai agrees that she is impure retroactively.
רש״יתוספותרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) אִי בָּעֵית אֵימָא הַיְינוּ טַעְמֵיהּ דְּשַׁמַּאי דְּאִם אִיתָא דַּהֲוָה דָּם מֵעִיקָּרָא הֲוָה אָתֵי וְהִלֵּל כּוֹתְלֵי בֵּית הָרֶחֶם הֶעֱמִידוּהוּ וְשַׁמַּאי כּוֹתְלֵי בֵּית הָרֶחֶם לָא מוֹקְמִי דָּם.

The Gemara suggests another analysis: Or if you wish, say that this is the reason for the opinion of Shammai: She is impure only from that point onward, as, if it is so that there was any menstrual blood previously, it would have come out at the outset, i.e., at the earlier time. The Gemara explains why Hillel maintains that there is ritual impurity retroactively, in light of this analysis: And as for Hillel, he holds that the walls of the womb, i.e., the walls of the vaginal canal, held back the menstrual blood from leaving the body entirely, and therefore there might have been a previous emission from the uterus into the vaginal canal that was not visible on the outside. The Gemara asks: And how does Shammai respond to this claim? The Gemara answers: Shammai maintains that the walls of the womb do not hold back blood.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ג ועוד בהסבר שיטת שמאי. אי בעית אימא [אם תרצה אמור] כי היינו טעמיה [זהו טעמו] של שמאי שאינה מטמאה למפרע, שאם איתא דהוה [יש מקום לומר שהיה] דם מתחילה, כלומר, שיצא ממנה קודם הבדיקה — מעיקרא הוה אתי [מתחילה היה בא, נראה], ומאחר שלא יצא אלא עתה, משמע שלא יצא קודם לכן. והלל, מה טעמו? — לדעתו כותלי בית הרחם העמידוהו, ולכן לא יצא הדם, אבל כבר נטמאה קודם לכן. ושמאי, מה הוא סבור? — שכותלי בית הרחם לא מוקמי [אינם מעמידים] את הדם אלא מזמן שנעקר מגופה הריהו יוצא החוצה מיד.
The Gemara suggests another analysis: Or if you wish, say that this is the reason for the opinion of Shammai: She is impure only from that point onward, as, if it is so that there was any menstrual blood previously, it would have come out at the outset, i.e., at the earlier time. The Gemara explains why Hillel maintains that there is ritual impurity retroactively, in light of this analysis: And as for Hillel, he holds that the walls of the womb, i.e., the walls of the vaginal canal, held back the menstrual blood from leaving the body entirely, and therefore there might have been a previous emission from the uterus into the vaginal canal that was not visible on the outside. The Gemara asks: And how does Shammai respond to this claim? The Gemara answers: Shammai maintains that the walls of the womb do not hold back blood.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) מְשַׁמֶּשֶׁת בְּמוֹךְ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר אָמַר אַבָּיֵי מוֹדֶה שַׁמַּאי בִּמְשַׁמֶּשֶׁת בְּמוֹךְ.

The Gemara asks: With regard to a woman who engages in intercourse while using a contraceptive absorbent cloth in the form of a wad that she inserts in her vagina at the opening of her womb so as not to become pregnant, what is there to say? In other words, how does Shammai explain why there is no retroactive impurity status in such a case, as it cannot be claimed that any previous menstrual blood would have flowed out earlier. Abaye says: Shammai concedes with regard to a woman who engages in intercourse while using a contraceptive cloth that she is impure retroactively.
רש״ירמב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
משמשת במוך – ממלאה אשה אותו מקום מוכין לשאוב את הזרע שלא תתעבר ואינה נוטלתו משם אלא בשעת הצורך ושמא מוך העמיד את הדם. ג׳ נשים משמשות במוך קטנה מעוברת ומניקה.
משמשת במוך מא״ל – פירש״י ז״ל ג׳ נשים. ולא דוקא, דהא ארבע נשים דיין שעתן במתניתיןא, אלא כל אשה שמשמשת במוך.
א. ז, א. ועי׳ חי׳ הר״ן.
ושואלים: אשה שמשמשת במוך הנתון בתוך הנרתיק שלה למניעת הריון, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי בכגון זה אין הדם יכול לצאת! אמר אביי: מודה שמאי במשמשת במוך שמטמאה למפרע.
The Gemara asks: With regard to a woman who engages in intercourse while using a contraceptive absorbent cloth in the form of a wad that she inserts in her vagina at the opening of her womb so as not to become pregnant, what is there to say? In other words, how does Shammai explain why there is no retroactive impurity status in such a case, as it cannot be claimed that any previous menstrual blood would have flowed out earlier. Abaye says: Shammai concedes with regard to a woman who engages in intercourse while using a contraceptive cloth that she is impure retroactively.
רש״ירמב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) רָבָא אָמַר מוֹךְ נָמֵי אַגַּב זֵיעָה מִכְוָיץ כָּוֵיץ וּמוֹדֶה רָבָא בְּמוֹךְ דָּחוּק.

Rava says: Here as well, in a case where a woman engages in intercourse while using a contraceptive absorbent cloth, any previous menstrual blood would have flowed out, as the absorbent cloth does not hermetically seal the womb. The reason is that the cloth wrinkles due to perspiration, leaving space for blood to pass through. The Gemara adds: And nevertheless Rava concedes to Abaye that Shammai agrees that she is retroactively impure in a case where a woman engages in intercourse while using a tightly packed absorbent cloth.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מכויץ כויץ – ויש מקומות לדם לצאת.
כויץ – דשריי״ט בלעז.
רבא אמר: אין צורך לומר כך, כי מוך נמי [גם כן], אגב זיעה שהיא מזיעה, הוא מכויץ כויץ [מתכווץ], ולכן יש מקום לדם לצאת. ומודה רבא במוך דחוק, שאם היה המוך דחוק, בוודאי אין הדם יכול לצאת.
Rava says: Here as well, in a case where a woman engages in intercourse while using a contraceptive absorbent cloth, any previous menstrual blood would have flowed out, as the absorbent cloth does not hermetically seal the womb. The reason is that the cloth wrinkles due to perspiration, leaving space for blood to pass through. The Gemara adds: And nevertheless Rava concedes to Abaye that Shammai agrees that she is retroactively impure in a case where a woman engages in intercourse while using a tightly packed absorbent cloth.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(22) וּמַאי אִיכָּא בֵּין הָנֵי לִישָּׁנֵי לְהַאיְךְ לִישָּׁנָא

§ The Gemara suggested that the reasoning for Shammai’s opinion is that the woman would have felt any previous menstrual flow, or that any prior menstrual blood would have flowed out previously. Yet, earlier the Gemara suggested that his reason was that the woman retains her presumptive status of ritual purity. With regard to the explanations given for the opinion of Shammai, the Gemara asks: What difference is there between these versions and that version suggested earlier?
רש״ירשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בין הני לישני – אשה מרגשת ומעיקרא הוה אתי.
להאיך לישנא – העמד אשה על חזקתה.
מאי איכא בין הני לישני להאי לישנא, א״ב למרמא מקוה חבית ומבוי. איכא למידק, ולימא נמי איכא בינייהו סוטה ומוך, וי״ל דהיא גופה קא דייק, כלומר למה לן דשבקינן ההוא לישנא דהעמד אשה על חזקתה, דלא מפיק שמאי מינייהו לא סוטה ולא מוך, וכפשטא דלישנא דמתניתין דקתני כל הנשים, והדרינן בתר הני לישני דאית לן למימר דמודה שמאי בסוטה ובמוך, ופריך משום דלא ליקשי לן מקוה חבית ומבוי.
פרש״י בד״ה והאיכא כתמים כו׳ דמטמא למפרע עד שתאמר כו׳ עכ״ל מפירושו נראה דהך קושיא והאיכא כתמים אטומאת למפרע דוקא קאי ולא אטומאת להבא כמ״ש התוס׳ דאל״כ לא ה״ל לאתויי הך מתני׳ דטומאת למפרע בכתמים דדין כתמים מפורש בכמה דוכתי במכילתין אלא שרש״י מפרש לה דאטומאת למפרע דוקא פריך דבטומאת להבא דאית ליה עיקר מדאורייתא לא טיהר שמאי משום דאשה מרגשת אלא אטומאת מע״ל דמטהר שמאי משום מרגשת פריך דה״נ בבעלת כתמים לגבי לטמא למפרע נימא לאו מגופה הוא הואיל ואשה מרגשת ומשני אביי מודה שמאי בכתמים מ״ט בצפור כו׳ האי דם מהיכא אתי באיזה זמן הוה אתי וא״כ אין לטהרה למפרע מדלא ארגשה כבר השתא נמי לא הרגישה כך נ״ל לפרש הסוגיא לפרש״י:
ושואלים: ומאי איכא [ומה, איזה הבדל יש] בין הני לישני [הלשונות הללו] שלמדנו בהסבר שיטת שמאי (״אשה מרגשת״, ״מעיקרא הוה אתי״) להאיך לישנא [לאותו לשון] שאמרנו ״העמד אשה על חזקתה״?
§ The Gemara suggested that the reasoning for Shammai’s opinion is that the woman would have felt any previous menstrual flow, or that any prior menstrual blood would have flowed out previously. Yet, earlier the Gemara suggested that his reason was that the woman retains her presumptive status of ritual purity. With regard to the explanations given for the opinion of Shammai, the Gemara asks: What difference is there between these versions and that version suggested earlier?
רש״ירשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

נדה ג. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), הערוך על סדר הש"ס נדה ג., רש"י נדה ג., תוספות נדה ג., תוספות רי"ד נדה ג., רמב"ן נדה ג. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א נדה ג. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי נדה ג. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), תוספות רא"ש נדה ג., ריטב"א נדה ג., מהרש"ל חכמת שלמה נדה ג., מהרש"א חידושי הלכות נדה ג., גליון הש"ס לרע"א נדה ג., פירוש הרב שטיינזלץ נדה ג., אסופת מאמרים נדה ג.

Niddah 3a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Collected from HeArukh Niddah 3a, Rashi Niddah 3a, Tosafot Niddah 3a, Tosefot Rid Niddah 3a, Ramban Niddah 3a, Rashba Niddah 3a, Meiri Niddah 3a, Tosefot Rosh Niddah 3a, Ritva Niddah 3a, Maharshal Chokhmat Shelomo Niddah 3a, Maharsha Chidushei Halakhot Niddah 3a, Gilyon HaShas Niddah 3a, Steinsaltz Commentary Niddah 3a, Collected Articles Niddah 3a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144