×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) נִמְנִין עֲלֵיהֶן בַּפֶּסַח וְעוֹד הַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל.
one may be registered as part of a group that will eat the Paschal offering on their account, i.e., even if those sinews are the only part of the lamb he will eat. Evidently, such sinews are regarded as flesh. And furthermore, the Torah spared the money of the Jewish people, and one must tend toward leniency.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי חולין עז ע״א} ההוא נשבר1 העצם ויצא לחוץ דאישתקיל קורטתא מיניה ועור ובשר2 חופין את רובו אתא לקמיה דרבא אמר מיכדי נשבר העצם ויצא לחוץ תנן מה לי נפל מה לי איתיה:
{משנה חולין ד:ז} מתני׳ השוחט את הבהמה ומצא בה שליה הנפש היפה3 תאכל ואינה מטמא4 לא5 טומאת אוכלין ולא טומאת נבלות חישב עליה מטמא טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות6 [שליא שיצאת]⁠7 מקצתה אסורה באכילה כסימן הולד באשה8 כך סימן הולד9 בבהמה מבכרת שהפילה10 שליה ישליכנה לכלבים ובמוקדשין תיקבר11. אין12 קוברין אותה13 בפרשת דרכים14 ואין תולין אותה באילן משום15 דרכי האמורי:
{בבלי חולין עז ע״א} גמ׳ תנו רבנן {דברים יד:ו} כל בהמה תאכלו כלומר כל אשר בבהמה תאכלו לרבות את השליה יכול אפילו [יצאת]⁠16 מקצתה תל׳ לומ׳ אותה אותה17 ולא [שיצאת] מקצתה:
1. נשבר: גו גט: ״שנשבר״.
2. ועור ובשר: גו גט: ״שרוב בשר״.
3. הנפש היפה: וכן גו גט גיד, כ״י פריס. דפוסים: נפש יפה.
4. תאכל, מטמא: וכן ב-גו גט גיד. כ״י פריס: ״תאכל, מטמאה״, כברמב״ם פיהמ״ש. דפוסים: תאכלנה, מטמאה. וכן בסמוך שם.
5. לא: גו, גט, גיד, כ״י פריס, דפוסים. חסר בכ״י א, כפי שחסר ברמב״ם פיהמ״ש.
6. חישב עליה מטמא...נבלות: חסר בכ״י פריס.
7. שליא שיצאת: גו, גט, דפוסים, וכן ברמב״ם פיהמ״ש. גיד: ״שיליא שיצאת״. כ״י פריס: ״שליא שיצתה״. כ״י א: ״וישצא״.
8. באשה: כ״י פריס: ״באכילה״.
9. הולד, הולד: כ״י פריס: ״וולד, וולד״.
10. שהפילה: כ״י פריס: ״שהשליכה״.
11. תיקבר: כ״י פריס: ״יקבר״.
12. אין: גו: ״ואין״.
13. אותה: חסר ב-גיד.
14. אין קוברין אותה בפרשת דרכים: חסר ב-גט, וב-גו לפני הגהה.
15. משום: כ״י פריס: ״מפני״, כברמב״ם פיהמ״ש.
16. יצאת: גיד, כ״י פריס, דפוסים. כ״י א: ״שיצא״, כבמשנה שם. וכן בהמשך שם.
17. אותה: גיד, כ״י פריס, דפוסים.
נמנין עליהם – דאפי׳ לא נמנה אדם עם החבורה אלא לאכול מהן יצא ידי אכילת פסח. אלמא בשר נינהו.
נמנין עליהן בפסח לאוכלם, משום שהם נחשבים כבשר. ועוד: התורה חסה על ממונן של ישראל.
one may be registered as part of a group that will eat the Paschal offering on their account, i.e., even if those sinews are the only part of the lamb he will eat. Evidently, such sinews are regarded as flesh. And furthermore, the Torah spared the money of the Jewish people, and one must tend toward leniency.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) א״לאֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרַבָּה אר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בוְאִיסּוּרָא דְּאוֹרָיְיתָא וְאַתְּ אָמְרַתְּ מַאי לֵיחוּשׁ לְהוּ אִישְׁתִּיק.

Rav Pappa said to Rabba: But Rabbi Shimon ben Lakish disagrees with Rabbi Yoḥanan and holds that one may not be registered for those sinews, as they will eventually harden and are therefore not considered flesh. And therefore, the broken bone in this case is not covered by flesh and the animal is prohibited by Torah law as a tereifa, and yet you say: What concern is there with the sinews in this case? Rabba was silent.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ריש לקיש ואיסורא דאורייתא – איסור טרפה:
ר״ל – פליג עליה בפסחים בכיצד צולין (דף פד.) ואמר אין נמנין והכא לאכשורי טרפה קאתי ואיסורא דאורייתא היא ואת אמרת כו׳.
אמר ליה [לו] רב פפא לרבה בתמיהה: והרי ר׳ שמעון בן לקיש חולק על ר׳ יוחנן, וסבור שאין נמנים על גידים כאלה, מפני שסופם להקשות, ואיסורא דאורייתא יש כאן חשש לאיסור תורה] של אכילת טריפה, ואת אמרת מאי ליחוש להו [ואתה אומר מה נחשוש להם]?! אישתיק [שתק] רבה.
Rav Pappa said to Rabba: But Rabbi Shimon ben Lakish disagrees with Rabbi Yoḥanan and holds that one may not be registered for those sinews, as they will eventually harden and are therefore not considered flesh. And therefore, the broken bone in this case is not covered by flesh and the animal is prohibited by Torah law as a tereifa, and yet you say: What concern is there with the sinews in this case? Rabba was silent.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְאַמַּאי אִישְׁתִּיק וְהָאָמַר רָבָא הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דר״שדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּהָנֵי תְּלָת.

The Gemara asks: And why was Rabba silent? But doesn’t Rava say that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Lakish in his disputes with Rabbi Yoḥanan only with regard to these three matters, i.e., three matters that are mentioned in Yevamot 36a, and not in other cases? If so, Rabba could simply have replied that the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Lakish with regard to this issue.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והאמר רבא הלכתא כוותיה דריש לקיש בהני תלת כלומר ותו לא:
ואמאי אישתיק והאמר רבא – ביבמות בהחולץ הלכתא כריש לקיש בהני תלת ותו לא קנין פירות והחולץ למעוברת ומתנה באמצע כולן בהחולץ אלמא בהך גידין הרכין הלכתא כר׳ יוחנן דאע״ג דסופן להקשות הרי הן עכשיו כבשר.
ושואלים: ואמאי אישתיק [ומדוע שתק]? והאמר [והרי אמר] רבא: הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של ר׳ שמעון בן לקיש במחלוקתו עם ר׳ יוחנן רק בהני תלת [באותם שלושה] עניינים שהוזכרו במסכת יבמות (לו,א), ולא בעניינים אחרים, ואם כן יכול היה לומר שאין הלכה כריש לקיש בענין זה!
The Gemara asks: And why was Rabba silent? But doesn’t Rava say that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Lakish in his disputes with Rabbi Yoḥanan only with regard to these three matters, i.e., three matters that are mentioned in Yevamot 36a, and not in other cases? If so, Rabba could simply have replied that the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Lakish with regard to this issue.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) שָׁאנֵי הָכָא דַּהֲדַר בֵּיהּ ר׳רַבִּי יוֹחָנָן לְגַבֵּיהּ דר״שדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ דא״לדַּאֲמַר לֵיהּ אַל תַּקְנִיטֵנִי בִּלְשׁוֹן יָחִיד אֲנִי שׁוֹנֶה אוֹתָהּ.

The Gemara answers: Here, with regard to sinews that will ultimately harden, it is different, as Rabbi Yoḥanan retracted his ruling in favor of the opinion of Rabbi Shimon ben Lakish, as when Rabbi Shimon ben Lakish raised a difficulty against Rabbi Yoḥanan’s opinion, Rabbi Yoḥanan said to him: Do not provoke me by asking questions to refute my opinion that the fact that the sinews will ultimately harden is disregarded, as I teach it in explanation of a lone opinion (see Pesaḥim 84a). Even Rabbi Yoḥanan conceded that the opinion he expressed was only according to one Sage, but is not the halakha.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןתוספותרשב״אמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שאני הכא דהדר ביה ר׳ יוחנן לגביה דריש לקיש כלומר כמה דחזינן הכא בעור הראש של עגל הרך שחישב עליו להקטירו חוץ לזמנו פסול וחייב עליו כרת וא״ר יוחנן לא תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותה משום אליעזר בן יהודה איש אבלים וליה לא סבירא ליה דסבר דאין חשוב כבשר כיון דסופו להקשות הכא נמי כיון דסופו להקשות אע״ג דהשתא רכין נינהו אין חשובין כבשר וטרפה:
שאני הכא דהדר ביה ר׳ יוחנן – מגידין הרכין ואמר כל מידי דסופן להקשות בתר סוף אזלינן דמעיקרא הוה סמיך ר׳ יוחנן אהא דתנן בהעור והרוטב (לקמן קכב.) עור הראש של עגל הרך הוי כבשר לטומאת אוכלין ונבלות ואע״ג דסופו להקשות והדר ביה ואוקמה לההיא כיחידאה.
דאמר ליה – ר׳ יוחנן לריש לקיש בהעור והרוטב דקבעי מיניה עור הראש של עגל הרך מהו שיטמא ואמר ליה אינו מטמא הואיל וסופו להקשות ואמר ליה הרי שנינו ואלו שעורותיהן כבשרן עור הראש של עגל הרך ואמר ליה אל תקניטני בה שבלשון יחיד אני שונה אותה כלומר יחידאה היא ולא סבירא לן כוותיה.
ואם תאמר מה איכפת לןא מדר״ל פליג עליה, וקיימא לן הילכתא כריש לקיש בהני תלת וזו ההלכה אינה מהם וממילא שמעינן דהילכתא כר׳ יוחנן בהא, הא אמרי׳ בה הדר ביה ר׳ יוחנן לגבי ר״ל ואמר בהעור והרוטב (חולין קכב ע״ב) בהלכה ועור הראש של עגל הרך, אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותה.
א. בכתה״י: מה איכפת לן מר׳ יוח׳ הנה ריש לקיש פליג עליה וכו׳. ולכאו׳ טס״ה.
אל תקניטני – דאותביה ריש לקיש לר׳ יוחנן מההיא דאלו שעורותיהן כבשרן כו׳ וא״ת לדידיה גופיה תקשה ליה דהא קסבר דבתר בסוף אזלינן בהך גידין שסופן להקשות וי״ל דלא דמי פסח דלאכילה לטומאה דאפי׳ עור ששלקו מטמא טומאת אוכלין כיון דחזי לאכילה כדאמר בסמוך ואע״ג דודאי אין נמנין עליו בפסח והכי נמי גידין שסופן להקשות וכן בפרק כיצד צולין (פסחים פד.) דפריך מההיא דר׳ יוחנן דאמר עור הראש של עגל הרך אין מטמא טומאת אוכלין אההיא דגידין שסופן להקשות מכ״ש פריך ובירושלמי אההיא דראשו של עגל הרך א״ר יוחנן לא שנו אלא לטומאה אבל ללקות לא ור״ל אמר משנה שלמה היא זו בין לטומאה ובין ללקות ומסיק התם מיחלף שיטתיה דר״ל תמן לא עביד לה בשר גבי גידין שסופן להקשות דאמר אין נמנין וכאן עביד ליה בשר א״ר בון טעמא דריש לקיש ואכלו את הבשר בשר ולא גידין משמע לפי הירושלמי דבכל מקום אזיל בתר השתא בר מגבי פסח דכתיב קרא.
בלשון יחיד כו׳ – היה שונה במשנה דברי ר״ש ולא כמו שפי׳ בקונטרס משום דאתיא כיחידאה דבפרק החולץ (יבמות דף מב:) פריך והא א״ר יוחנן הלכה כסתם משנה אע״ג דאתיא כר׳ יהודה וא״ת וממאי דמההיא דפסח הדר ביה ודלמא מההיא דלקמן הדר ביה וי״ל דמסתמא הדר ביה לגבי חבריה.
שאני הכא דהדר ביה רבי יוחנן לגבי ר׳ שמעון בן לקיש דאמר ליה אל תקניטני בלשון יחיד אני שונה אותה. פירשו בתוס׳ דהכי קאמר בהדיא אני שונה במתני׳ לשון יחיד דהיינו רבי שמעון כדתניא בברייתא דמייתינן לה לעיל בפרק אלו טרפות (חולין נה:) גבי גלודה, אבל אי תני לה למתני׳ סתמא אלא דמימר אמר דהיינו ר״ש דברייתא דקתני אחד עור בית הפרסות אחד עור ראש עגל רך וכו׳ חוץ למקומו פסול, אם כן הוה ליה סתם מתניתין ומחלוקת בברייתא וקיימא לן כסתם מתני׳, ואף על גב דפליגי רבנן עליה דרבי שמעון בברייתא, אלא ודאי ר׳ יוחנן מתנא תני במתני׳ בהדיא דברי ר׳ שמעון, הילכך הוה ליה יחיד ולית הלכתא כיחיד במקום רבים, והילכך גידין הרכין כיון שסופן להתקשות אינן מצילין כלל דבתר בסוף אזלינן.
תד״ה אל תקניטני כו׳ משמע לפי הירושלמי דבכ״מ אזיל בתר השתא כו׳ עכ״ל מיהו תלמודא דידן לא ס״ל הכי דא״כ מאי קא״ל רב פפא לרבא ר״ל ואיסורא דאורייתא הא ר״ל גופיה מודה בכ״מ דהוי כשר חוץ מלגבי פסח ודו״ק:
בד״ה בלשון יחיד כו׳ וי״ל דמסתמא הדר ביה לגבי חבריה עכ״ל פי׳ דהיינו בפסח דפליג ר״ל עליה בהדיא משא״כ בטומאת אוכלין דלא פליג ר״ל עליה דר״י בהדיא וק״ל:
תוס׳ ד״ה בלשון כו׳ וי״ל דמסתמא וכו׳. עיין מנחות דף ז ע״ב תוס׳ ד״ה ומי. וע׳ ב״ב דף קלז ע״א וצע״ג:
ומשיבים: שאני הכא דהדר ביה [שונה כאן, בענין גידים שסופם להקשות, שחזר בו] ר׳ יוחנן לגביה [לשיטתו] של ר׳ שמעון בן לקיש. שהרי בענין עור רך שעתיד להקשות אמר שהוא נדון על שם סופו. וכשהקשה לו ריש לקיש ממשנה שמוכח ממנה להיפך, אמר לו: אל תקניטני, אל תצער אותי, אל תקשה עלי מאותה משנה, שבלשון יחיד אני שונה אותה, שדעת יחיד היא, ואין הלכה כמותו.
The Gemara answers: Here, with regard to sinews that will ultimately harden, it is different, as Rabbi Yoḥanan retracted his ruling in favor of the opinion of Rabbi Shimon ben Lakish, as when Rabbi Shimon ben Lakish raised a difficulty against Rabbi Yoḥanan’s opinion, Rabbi Yoḥanan said to him: Do not provoke me by asking questions to refute my opinion that the fact that the sinews will ultimately harden is disregarded, as I teach it in explanation of a lone opinion (see Pesaḥim 84a). Even Rabbi Yoḥanan conceded that the opinion he expressed was only according to one Sage, but is not the halakha.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןתוספותרשב״אמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) הָהוּא נִשְׁבַּר הָעֶצֶם וְיָצָא לַחוּץ דְּאִישְׁתְּקִיל קוּרְטִיתָא מִינֵּיהּ אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי שַׁהֲיֵיהּ תְּלָתָא רִיגְלֵי.

The Gemara relates: There was a certain case in which a bone in an animal’s leg broke and protruded outward. This bone was mostly covered with flesh and skin, but a small piece [kurtita] of the bone had been removed from it. The case came before Abaye, who delayed his response until three pilgrimage Festivals had passed, when the Sages gathered together and he could ask them.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןבעל המאורר״י מלונילההשלמהרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דאישתקיל קורטיתא מיניה דניטל מן העצם מעט שיוצא לחוץ:
דאישתקיל קורטיתא – לשון קורט כלומר מעט מן העצם נעכל ונפל לארץ.
שהייה תלתא ריגלי – לשאול הלכה לחכמים הנאספים לרגל.
ודין נשבר העצם ויצא לחוץ אע״פ דאישתקיל קורטיתא מיניה הכשרו בבשר החופה את רובו.
{שמעתא דההוא נשבר העצם דאשתקיל קורטיתא מיניה}
וההוא נשבר העצם ויצא לחוץ דאשתקיל קורטיתא מיניה – בהדי שבירתו אשתקיל והוה עור ובשר חופין את הרוב הנשאר מן העצם. דאי לאו דאשתקיל ההיא קורטיתא לא היה בשר חופה את רובו. ופשטוה לאיסורא, מה לי נפל מה לי איתיה. דכיון דאילו לא אשתקיל הוה ליה אסור השתא נמי אסור אף על גב דאשתקיל בהדי שבירתו.
וזה הפי׳ שעלה בדעתי. וה״ר שלמה ז״ל פי׳ להיתירא ואסקה להיתירא. ומה שכתבנו בחבורינו בהל׳ בדיקה, על דעת ה״ר שלמה ז״ל.
דאישתקיל קורטיתא מיניה. ועור ובשר חופין את רובו הוה. ומספקא להו, מי אמרינן דמהני היכא דעור ובשר חופין את רובו, הני מילי היכא שלא נחסר מהעצם כלום, והתם הוא דמעלה ארוכה, אבל היכא דנפל קצת מהעצם לא מהני ביה חפוי בשר, או דילמא לא שנא, ושרי בכל ענין, כיון דעור ובשר חופין את רובו. ומשני, מה לי נפל מה לי איתיה. בכל ענין שרי. ויש מפ׳ דאשתקיל קורטיתא מיניה, והוי בשר חופה רוב העצם הנשאר, ואיבעיא ליה כיון דליתיה שפיר דמי, כיון דמה שנשאר הוי בשר חופה אותו, או דילמא לא מעלה ארוכה, כיון דאילו הוה שם מה שנפל, לא הוי בשר חופה אותו. ומשני, מכדי נשבר העצם ויצא לחוץ תנן, ובכל ענין בעינן רוב בשר חופה אותו וליכא.
ההוא נשבר העצם ויצא לחוץ דאישתקיל קורטותא מיניה אתא לקמיה דרבא אמר ליה מכדי נשברה העצם ויצא לחוץ תנן מה לי נפל מה לי איתיה. פירש רבינו שלמה ז״ל קא מבעיא ליה הא דתנן אם עור ובשר חופין את רובו כשרה הני מילי בשלא נפל מן העצם כלום, אבל הכא דאשתקיל קורטיתא מיניה טריפה, או דילמא לא שנא. ופשט ליה דבא דכיון דעור ובשר חופין את רובו אפילו נפל קורטיתא מיניה כשרה. והרב בעל המאור פירש דבהדי שבירתו אשתקיל ההוא קורטיתא, דאילו אשתקיל בתר שבירתו פשיטא דאסור. [ו]⁠כגון שהיו עור ובשר חופין את רוב הנשאר מן העצם, ואי לאו דאשתקיל קורטיתא לא היה הבשר חופה את רובו. ופשט רבא לאיסורא כיון דאילו לא אשתקיל אסיר השתא נמי אסיר, אע״ג דאשתקיל בהדי שבירתו. ולא נהיר, דאם כן מאי קא מבעיא ליה השתא אילו איתיה אסור וכי ליתיה היכי משתרי.
ההוא נשבר העצם ויצא לחוץ דאשתקיל קורטיתא מיניה. נראה שרש״י ז״ל מפרש לה בשלא יצא לחוץ אלא מיעוטו, וממה שיצא לחוץ נפל קורטיתא, ואביי ספוקי מספקא ליה, כיון דנפל מיניה קורטיתא דלמא לא הדר בריא ואסור, אף על גב דעור ובשר חופין את רובו, ופשט לה רבא דנשבר העצם ויצא לחוץ תנן, דמשמע דוקא כי יצא לחוץ כולו או רובו ואין עור ובשר חופין את רובו טריפה, הא עור ובשר חופין את רובו כשרה, דאלמא אין הבהמה מתה במיעוטו של עצם שיצא לחוץ, אם כן מה לי נפל אותו מיעוט מה לי איתיה, אלא בין כך ובין כך כשרה, וכן פירש הרמב״ם ז״ל (פ״ח מהל׳ שחיטה הי״ב) שכן כתב נשבר העצם למעלה מן הארכובה אם יצא כולן או רובו לחוץ הרי כמי שנחתך ונפל טריפה, ואם לא נחתך לגמרי והיה הבשר או העור חופה עוביו ורוב הקיפו של העצם שנשבר הרי זו מותרת והאבר נמי מותר ואפילו נפל מקצת העצם שנשבר והלך לו ע״כ, והר״ז הלוי ז״ל פירשה לאיסורא, כגון שיצא לחוץ רובו של עצם ונפל ממנו מצקת עד שיהיה עור ובשר חופה רוב עוביו ורוב הקיפו של עצם הנשאר, ומבעיא ליה לאביי אי אזלינן בתר השתא, והשתא מיהא עור ובשר חופין את רובו, או דילמא כיון דאלו איתיה לכולי עצם לא היה עור ובשר חופה אלא מיעוטו טריפה, ופשט ליה רבא דכיון שיצא הרוב לחוץ לעולם אין הבהמה חיה במיעוט הנחפה מה לי נפל ומה לי איתיה.
ומיהו לענין פסק הלכה נראה דאין מחלוקת בין המפרשים דאם לא יצא אלא מיעוטו בין נפל בין ישנו כשרה ואם יצא רובו בין נפל בין ישנו טריפה.
ובפסיקת הלכה למעשה בענין משנתנו מסופר, ההוא [אותו מקרה] שנשבר העצם של רגל הבהמה ויצא לחוץ, והיה מכוסה ברובו בבשר ועור, אלא דאישתקיל קורטיתא מיניה [שניטלה חתיכה קטנה ממנו] מן העצם, אתא לקמיה [בא אותו מקרה לפני] אביי. שהייה תלתא ריגלי [השהה אותו אביי שלושה רגלים] כדי להתייעץ בדבר עם חכמים אחרים.
The Gemara relates: There was a certain case in which a bone in an animal’s leg broke and protruded outward. This bone was mostly covered with flesh and skin, but a small piece [kurtita] of the bone had been removed from it. The case came before Abaye, who delayed his response until three pilgrimage Festivals had passed, when the Sages gathered together and he could ask them.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןבעל המאורר״י מלונילההשלמהרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) א״לאֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָא זִיל קַמֵּיהּ דְּרָבָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא דַּחֲרִיפָא סַכִּינֵיהּ אֲתָא לְקַמֵּיהּ אֲמַר מִכְּדֵי נִשְׁבַּר הָעֶצֶם וְיָצָא לַחוּץ תְּנַן גמָה לִי נְפַל מָה לִי אִיתֵיהּ.

Rav Adda bar Mattana said to the owner of the animal: Go before Rava, son of Rav Yosef bar Ḥama, whose knife is sharp, i.e., he has insight into halakhic matters and decides matters quickly, and ask him to decide your case. The owner came before Rava to seek his opinion. Rava said to him: Since we learned in the baraita (76b): If the bone broke and protruded outward, if skin and flesh cover a majority of the bone the animal is permitted, what difference is there to me if the bone fell out, and what difference is there to me if it is in its place? In either case, the animal is permitted.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מה לי נפל קורטיתא מיניה מה לי איתיה כוליה:
א״ל רב אדא בר מתנה – לבעל הבהמה.
רבא בריה דרב יוסף בר חמא – הוא רבא בר פלוגתיה דאביי.
דחריפא סכיניה – לב פתוח לו בסברא.
מכדי נשבר העצם ויצא לחוץ תנן – בברייתא דלעיל מה לי נפל מיניה מה לי איתיה הואיל ועור ובשר חופין את רובו כשרה.
אמר ליה [לו] רב אדא בר מתנא לבעל הבהמה: זיל קמיה [לך לפני] רבא בריה [בנו] של רב יוסף בר חמא, הוא רבא המפורסם, דחריפא סכיניה [שחריפה סכינו] כלומר, שהוא פוסק במהירות. אתא לקמיה [בא לפניו] ושאלו, אמר לו רבא: מכדי [הואיל] ונשבר העצם ויצא לחוץ תנן [שנינו] במשנתנו, שאם רוב הבשר קיים שחיטתו מטהרתו, מה לי אם נפל העצם, מה לי איתיה [אם ישנו] במקומו?
Rav Adda bar Mattana said to the owner of the animal: Go before Rava, son of Rav Yosef bar Ḥama, whose knife is sharp, i.e., he has insight into halakhic matters and decides matters quickly, and ask him to decide your case. The owner came before Rava to seek his opinion. Rava said to him: Since we learned in the baraita (76b): If the bone broke and protruded outward, if skin and flesh cover a majority of the bone the animal is permitted, what difference is there to me if the bone fell out, and what difference is there to me if it is in its place? In either case, the animal is permitted.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) א״לאֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא דמִתְלַקֵּט מַהוּ מִתְרוֹסֵס מַהוּ מִתְמַסְמֵס מַהוּ הֵיכִי דָּמֵי מִתְמַסְמֵס אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ כֹּל שֶׁהָרוֹפֵא קוֹדְרוֹ.

With regard to a case where flesh covers the majority of a broken bone, Ravina said to Rava: If the flesh was torn in pieces and spread over the area, and if gathered it would constitute a majority, what is the halakha? Similarly, if the flesh was pulverized and thin, what is the halakha? If it was decomposed, what is the halakha? The Gemara asks: What are the circumstances of this case in which the flesh is decomposed? Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: This is referring to any kind of flesh that the doctor cuts away [kodro] and removes to enable the surrounding area to heal.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותההשלמהרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתלקט מהו כלומר הבשר שחופה את העצם מתלקט שאינו חופה רוב העצם במקום אחד אלא מתלקט בכמה מקומות עד שחופה רובו:
מתרוסס מהו לשון מרוסס שאינו שלם על העצם – ניקב מהו כלומר הבשר שעל העצם. נקלף מהו כלומר הבשר מעל העצם. נסדק לארכו שלא ניקב בעוגל אלא לארכו. ניטל שליש התחתון שאין בו עוד לעצם בשר אלא עור גרידא:
ערך רס
רסא(שבת פ:) אם היה עב או מרוסס (בפ״ב בעוקצין) האגוזין והשקדים חיבור משירסס (חולין עז.) מתרוסס מהו פי׳ כמו קנה רציץ המפיס מורסא בשבת עיין בערך מפיס. (גיטין סט) למורסא אנפקא דחמרא באהלא תולענא מכה טרייה תרגום במחא מרסא:
א. [צערשלאגען.]
מתלקט מהו – בשר הנותר לכסות הרוב אינו יחד אלא כאן מעט וכאן מעט סביב העצם ואם תצרפהו הרי רוב הקיפו נכסה.
מתרוסס מהו – שהיה הבשר מרודד וקלוש וחופה את רוב העצם.
נתמסמס – בשר הנשאר לכסוי נרקב.
קודרו – נוטלו בסכין כקדירת ארובה.
פירוש מתלקט, כגון שיהיה הבשר משירא מעט במקום זה ומעט במקום זה ואם תקבצנו יהיה רוב. מתמסמס, כדמפר׳ כל שהרופא וכו׳. מתרוסס, כדמתרגם מכה טרייה (ישעיהו א ו) מרססאב. ולא פשטינהו רבא הני כולהו ולחומרא עבדינן ואסרינן.
והיכא דקנא ריר, פירושג במקום שנמשך בעצם ריר ומילא מקום השבר שהריר בתוך העצם, חשוב כבשר, אבל בעצם שלא נמשך אליו אין העור חשוב כבשר.
א. אולי: משויר.
ב. כ״ה בתוה״ב דנ״ב ע״א בשם ר״ח. ועי׳ ראבי״ה שאחר שהביא בשם ר״ח שפירוש מתרוסס נתלחלח הבשר כטיט עב, סיים: מכה טריה מתרגמינן מחתא מרססא. ועי״ש בהערה.
ג. לשון הערוך ע׳ רר והוא פירוש ר״ח כמובא בתוס׳ ובשא״ר. ור״ח מפרש לשון הגמרא דקני משכא ריריה, משכא מלשון נמשך, וגריס ריריה ולא דידיה. אבל כל הדיבור הזה לכאורה שלא במקומו הוא, שהיה צריך לפתוח: ניטל שליש התחתון של בשר וכו׳ וכמו להלן, שהרי רק בכה״ג ׳שנתמלא בין העצם והעור רירין׳ מהני, כמש״כ בתוס׳ ובתוה״ב דנ״ב ע״א. ועוד צ״ב שהרי להלן גורס ומפרש כרש״י דקנא משכא דידיה, ואיך נקט כאן כר״ח.
נתמסמס מהו – הא דאמר באלו טרפות (לעיל נג:) נתמסמס הבשר רואין אותו כאילו הוא אינו היינו כגון בריאה ובגידין שהטרפות תלוי בהן אבל הכא שהטרפות תלוי בעצם אע״ג דנתמסמס הבשר שמא עדיין מגין.
אמר ליה רבינא לרבא מתלקט מהו, מתרוסס מהו, נתמסמס מהו. פשוט מיהו נתמסמס הבשר רואין אותו כאילו אינו. היכי דמי נתמסמס כל שהרופא גורדו ומתלקט. ומתרוסס נמי כיון דלא אפשיט עבדינן לחומרא. ופירוש מתלקט שרוב הבשר החופה את השבר אינו יחד, אלא מעט כאן ומעט כאן. ואם תצרפהו הוי רוב. ופירוש מתרוסס, מרודד, שהבשר החופה את רוב העצם מרודד וקלוש. ופירוש מתמסמס נרקב.
אמר ליה רבינא לרבא מתלקט מהו. כלומר אותו עור ובשר החופין את רובו אינן במקום אחד, אלא מתלקט סביבות השבר ובין הכל חופין הרוב מהו.
מתרוסס מהו. כלומר שהיה הבשר החופה מרודד וקלוש. ור״ח ז״ל פירוש מלשון מכה טריה, דמכה טריה תירגמו טריה מתרוססה.
מתמסמס מהו. ומפרש לה בגמרא ה״ד מתמסמס כל שהרופא גוררו ומעמידו על בשר חי, וסלקן כולהו בתיקו, ולחומרא דשל תורה היא, ואף על גב דלעיל פרק אלו טריפות (חולין נג:) מפשט פשיטא לן דכל שהרופא גוררו הרי הוא כאלו אינו, כדאמר רבי יהודה כי הוינן ביה רב כהנא כי קא מייתי קמן ריאה ומותבינן לה ויתבה שפיר וכי מדלינן לה נפלה תילחי תילחי וטרפינן לה מדרב הונא בריה דרב יהושע, התם הוא דנתמסמס האבר בעצמו שהוא מטרף בכך כגון ריאה או כרס החיצונה או צומת הגידין, אבל כאן שאין עיקר הטריפות תלוי בבשר אלא בשבירת העצם, ובשר זה אינו אלא מגין ומציל בפני העצם, משום הכי מספקא ליה אף על פי שהוא מתמסמס עדיין מחמם ומגין הוא או דילמא הרי הוא כאלו אינו ולא איפשיטא ולחומרא.
עוד בעניינים אלה, אמר ליה [לו] רבינא לרבא: אם נשברה העצם והבשר מכסה את רובה כשהוא מתלקט מעט כאן ומעט כאן, מהו? וכן אם היה הבשר מתרוסס, מרוסק ודק, מהו? וכן אם היה מתמסמס (רקוב) מהו? ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] מתמסמס? אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: כל שהוא בשר כזה שהרופא קודרו, חותך אותו מסביב ומוציא אותו, כדי שיוכל המקום להירפא.
With regard to a case where flesh covers the majority of a broken bone, Ravina said to Rava: If the flesh was torn in pieces and spread over the area, and if gathered it would constitute a majority, what is the halakha? Similarly, if the flesh was pulverized and thin, what is the halakha? If it was decomposed, what is the halakha? The Gemara asks: What are the circumstances of this case in which the flesh is decomposed? Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: This is referring to any kind of flesh that the doctor cuts away [kodro] and removes to enable the surrounding area to heal.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותההשלמהרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אִיבַּעְיָא לְהוּ הנִיקַּב מַהוּ נִקְלַף מַהוּ נִסְדַּק מַהוּ נִיטַּל שְׁלִישׁ הַתַּחְתּוֹן מַהוּ.

A dilemma was raised before the Sages: If the flesh that covers the bone was perforated, what is the halakha? Likewise, if the flesh was peeled off the bone, what is the halakha? If it was cracked, what is the halakha? If the bottom third of the width of the flesh, i.e., the part that is adjacent to the bone, was removed, what is the halakha?
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןההשלמהרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איבעיא להו ניקב – אותו בשר החופה נקב קטן בלא חסרון.
מהו – מי הוי ריעותא או לא.
נסדק – הבשר הנותר לכסוי מהו.
נקלף מעל העצם – אותו בשר החופה ואינו דבוק בעצם מהו. את״ל נקלף בלא חסרון הבשר כשר.
ניטל שליש התחתון – של עובי הבשר סמוך לעצם הרי שני שלישי עליונים עומדים באויר מהו.
איבעיא להו ניקב אותו בשר החופה את השבר נקב שיש בו חיסרון מהו, ואם תימצי לומר כיון דיש בו חיסרון לא סתים, נקלף מעל העצם שאינו נדבק לו מהו, ואם תימצי לומר אע״ג דנקלף הדר בריא וסתים, ניטל שליש התחתון של בשר שהיה סמוך לעצם מהו, מי הדר בריא או לא.
איבעיא להו נקב מהו נקלף מהו נסדק מהו ניטל שליש התחתון מהו, תא שמע דאמר עולא אמר ר׳ יוחנן עור הרי הוא כבשר, דילמא התם (דקא) דקנא משכא דידיה. פירוש ניקב אותו בשר שחופה את רוב השבר נקב בלא חסרון. נסדק אותו הבשר מהו. נקלף מעל העצם אותו בשר החופה ואינו דבוק בעצם מהו. אם תמצא לומר נקלף בלא נסדק הבשר כשר, ניטל שליש התחתון של עובי הבשר סמוך לעצם ושני שלישים העליונים עומדין באויר מהו. ת״ש דאמר עולא עוד הרי הוא כבשר, כלומר אם ניטל כל הבשר הסמוך לעצם והעור קיים כשר. וכל שכן אם שני שלישי הבשר קיימין דודאי כיון שהבשר ניטל העור עומד באויר. ושני ליה התם דקנא משכא דידיה, כלומר [לאו] בשניטל הבשר והעור עומד באויר קא אמר דבכי האי גונא טרפה, אלא בשנשבר העצם בסופו שהוא ערום מבשר סמוך לארכובה שאין שם אלא עור והעור דבק בבשר יפה ומחזיקו. כך פירש רבינו שלמה ז״ל. ואית דגרסי דקנא משכא רירי, פירוש שהעור נדבק בעצם על ידי רירי. וכל הני בעיי אזלינן לחומרא.
איבעיא להו ניקב מהו נסדק מהו ניטל שליש התחתון מהו. כל הבעיות הללו פירש רש״י ז״ל בבשר החופה את רוב העצם הנשבר, ור״ח ז״ל פירש בעצם עצמו.
והא דאמרינן: שאני התם דקנה משכה דידיה. רש״י ז״ל גריס דידיה בדל״ת, ופירוש דלא אמר רבי יוחנן עור הרי הוא כבשר אלא במקום שאין שם בשר כלל והוא סמוך ממש לארכובה הנמכרת עם הראש שאין שם אלא עור דבוק לעצם, וכיון שהעור מדובק היטב במקומו מציל על השבר, אבל במקום אחר אין עור מציל כלל. וגם עור ושני שלישי בשר העליונים אינן מצילין, ור״ח ז״ל ור״ת ז״ל גורסין ריריה ברי״ש כלומר שתחת העור נתמלא ריר וממלא מקום הבשר ומציל עליו כבשר.
כלל השמועה בהמה שנחתכו רגליה האחרונים למעלה מן הארכובה שכנגדו בגמל ניכר והוא עצם הקולית טרפה.
ואם לא נחתכו לגמרי שנשבר העצם, אם רוב בשר קיים בין אבר בין בהמה מותר, ואם לאו זה וזה אסור, דקיימא לן כרב דאמר למעלה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר, ואם לאו, זה וזה אסור, ושמואל נמי דפליג עליה דרב, הא הדר ביה, ועוד דשלחו מתם הלכתא כותיה דרב.
למטה מן הארכובה שכנגדו בגמל ניכר, כלומר בעצם השוק, אם נחתך למעלה מצומת הגידין כשירה כדברי הגאונים ז״ל, ואם לא נחתך לגמרי ואין רוב בשר קיים אבר אסור, וכן לכל אבר המדולדל בבהמה ובעוף ואין רוב בשר קיים, זה לפי פסקן של רבותינו הגאונים ז״ל. אבל רבינו שלמה ז״ל פסיק למעלה מן הארכובה הנמכרת עם הראש כל מקום שנחתך אפילו ארכובה בלא צומת הגידין או צומת הגידין בלא ארכובה טריפה כלישנא קמא לדרב יהודה אמר רב, וכבר כתבתי למעלה דנראין דבריו.
ולענין נשבר העצם ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין רוב עובי ורוב היקף העצם הנשבר כשירה ואם לאו טריפה, ומיהו בפירוש דבר זה יש מחלוקת בין המפרשים כמ״ש למעלה. ועור אינו כבשר, ואף על פי שהרב רמב״ם ז״ל פסק (שם) עור הרי הוא כבשר, לא נתיישבו דבריו, ואפילו אם מצטרף עור לבשר, כלומר שזה חופה חציו וזה חציו אינו מציל.
ודוקא בבהמה, אבל בעוף מצטרף וכדאמרינן (חולין עו:) שאני בר גוזלא דרכיך, ומסתברא דכל עוף לענין זה כבר גוזלא. ומיהו נראה דאפילו בעוף דוקא מצטרף, אבל כולו עור אינו מציל, דאפילו מצטרף נמי לא שריא אלא מעדותו של עולא, ומעשה שהיה מצטרף היה.
ומיהו במקום שאין שם בשר כגון בכנף הארכובה של השוק, לדברי רבינו שלמה ז״ל גריס דקנה משכה דידיה כשירה. ולדברי ר״ח ור״ת ז״ל עור שהעלה רירין וממלא מקום הבשר כשירה.
עור המשלים לרוב בשר כשירה לכולי עלמא וכדאמר ליה רב נחמן לעולא לימא מר עור משלים לבשר לחומרא.
נשבר העצם ויצא מיעוטו בחוץ אף על פי שנפל ממנו מקצתו כשרה, יצא רובו ונפל ממנו מקצתו עד שהעור והבשר חופין רוב הנשאר טריפה, והבשר הנשאר אם הוא מתלקט בשנים ושלשה מקומות או שהוא מרודד או מתמסמס כגון שהרופא גוררו או נקב שאין בו חסרון או שנסדק או שניטל שליש התחתון או שהוא שלם אלא שנקלף מעל העצם, כולהו איבעיא להו ולא איפשיטו, ולחומרא.
נקדר כמין טבעת ונפרד משאר הבשר כשירה, דהא אם מסריט הבשר בעצם ומוציא דם מעלה ארוכה ומתחבר לשאר הבשר, והא דקנה גרמא דידיה, כלומר שיש בו צמחי בשר שזה סי׳ שמעלה ארוכה.
נשבר העצם בכל מקום שנשבר ואפילו למעלה מן הארכובה וחזר ונקשר בזה אמר רבי׳ יעקב ז״ל שלא נאסר, וכתב הרב בעל התרומות ז״ל ושמא הטעם כי אם יצא לחוץ העצם לא היה נרפא ונקשר אלא ודאי לא יצא לחוץ.
נשבר העצם ויצא לחוץ ולא ידע אי מחיים יצא לחוץ או לאחר מיתה, על כל כיוצא בזה פירש בהלכות גדולות דיש לאסור הכל, ואין להתיר מטעם רב הונא דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, דהתם דוקא בשיש לתלות כגון בא זאב או במשמש ידא דטבחא, אבל היכא דליכא מידי למיתלי הרי זו בחזקת אסור, ואסורה מספק, וכבר כתבנו זה גם בפרק ראשון (חולין ט.) גבי שוחט בסכין ונמצאת פגומה ושם הארכנו שבח לאל. ומיהו אם טרפה לכותל או שרצצתה בהמה ברגל או בכיוצא בזה שיש לתלות בו תולין ומתירין כמו שתולין בזאב ומתירין במשמוש ידא דטבחא.
ולענין צומת הגידין בבהמה הם שלשה, וכדברי הראב״ד ז״ל, ומה שירד לתקן ענינים הם שלשה פנימיים שכנגד גוף הבהמה ולא החצונים שהזנב מכה עליהם ואותן הקטנים שנבלעין בתוך הגיד האליה כזכרות בנקבות אינן מן החשבון, ועד היכן צומת הגידין מתחילין מעלוי ערקומא שהוא העצם הנקרא בורקינ״ק עד מקום שמתפשטין, והוא כשיעור שש עשרה אצבעות בשור ובבהמה דקה כל שהן קשים ועבים ולבנין הן צומת הגידין, אבל משהן מתחילין להתרכך ולהתדקדק ולהתאדם אינן נחשבין כצומת הגידין וכולם זיגי כזכוכית ולא חיורי, [ו]⁠מר בר רב אשי (אמר) הוה צומות הגידין, ולדברי האונים ז״ל וגרסתם אין הלכה כמותו, אבל לגרסת רש״י ז״ל הלכה כמותו, וכדבריו נמצא בסדר תנאים ואמוראין, ושלשה הגידין אלו האחד עב יותר מן השנים והשנים דקים נפסק האליה כשרה, דהא איכא רוב מנין, נפסקו השנים הדקים כשרה, הא איכא רוב בנין ובעוף יש ששה עשר אם נפסק אחד מהן טריפה כדאמרינן (חולין עו:) בעופות שיתסר הוה אי פסיק חד מינייהו טריפה, ואמר מר בר רב אשי הוה קאימנא קמיה דאביי ואייתי לקמן עופא ובדק ואשכח חמיסר הוה חד שאני מחבריה נפציה אשכחיה תרי אלמא אי לא אשכחיה תרי טריפה. ומיהו כבר כתבתי בפירוש השמועה שיש לדקדק בשלא נפסק אלא רובו של אחד אם היא כשרה, ונראה שהיא כשרה עד שיפסק כולו. וכן דעת הרמב״ם ז״ל אף על פי שהרמב״ם ז״ל כתב בהפך וכמו שכתבתי.
איבעיא להו [נשאלה להם]: אם ניקב הבשר המכסה את העצם מהו? האם דינו כניטל? וכן אם נקלף הבשר מעל העצם מהו? אם נסדק מהו? אם ניטל שליש התחתון של עוביו, הצמוד לעצם, וכל השאר מנותק מן העצם, אבל עדיין מכוסה בעור, מהו?
A dilemma was raised before the Sages: If the flesh that covers the bone was perforated, what is the halakha? Likewise, if the flesh was peeled off the bone, what is the halakha? If it was cracked, what is the halakha? If the bottom third of the width of the flesh, i.e., the part that is adjacent to the bone, was removed, what is the halakha?
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןההשלמהרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) ת״שתָּא שְׁמַע דְּאָמַר עוּלָּא אָמַר ר׳רַבִּי יוֹחָנָן עוֹר הֲרֵי הוּא כְּבָשָׂר דִּלְמָא דִּקְנָה מַשְׁכָּא דִּידֵיהּ.

The Gemara suggests: Come and hear, as Ulla says that Rabbi Yoḥanan says: Skin is like flesh. This would appear to indicate that any covering is sufficient. The Gemara refutes this proof: Perhaps Rabbi Yoḥanan was referring to a specific case where there was never flesh on the bone, but only skin, e.g., adjacent to the knee, where the skin holds its own place close to the bone. This ruling may not apply in an area where there was flesh. Perhaps in such a place the bone must be covered by flesh that is still healthy.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דלמא שני התם דקניא משכא לבשר דידיה כלומר שעור דבוק לבשר אבל האי שניטל שליש התחתון אין עור דבוק לבשר:
ערך רר
ררא(חולין עז.) דלמא התם דקני משכא ריריה פי׳ במקום שנמשך בעצם ריר ומילא מקום השבר שהריר בתוך העצם חשוב כבשר אבל העצם שלא נמשך אליו ריר והוא הלחלוחית אין העור חשוב כבשר נקדר כמין טבעת וכו׳ בערך קד (א״ב בנוסחאות כתיב דקרי משכא דידיה ופרש״י שהחזיק העור (עוקצין פרק ב) בשלו עלי בצלים ובני בצלים אם יש בהן ריר פי׳ בני בצלים בצלים קטני׳ ריר כמו וירד רירו רירא דיצא כבר פי׳ בערך דץ (כתובות עז:) ואתו ליה ריר מפומיה):
א. [שפייחעל. גייפער. פייכטיגקייט.]
ת״ש – חדא מהנך בעיי דאמר ר׳ יוחנן עור הרי הוא כבשר אלמא ניטל שליש התחתון ונשאר העור ושני שלישי עומדים כל שכן דכשר.
דלמא התם דקנה משכא דידיה – שהחזיק העור בשלו כלומר התם לאו בניטל הבשר מתחתיו והעור עומד באויר קאמר אלא כגון שנשבר העצם בשיפולו שהוא ערום מבשר סמוך לארכובה שאין שם אלא עור והעור דבוק יפה בעצם ומחזיקו.
ובעי למיפשטא מדר׳ יוחנן דאמר עור הרי הוא כבשר אלמא אע״ג דהבשר ניטל תחת העור העור מגין, ודחי דילמא דר׳ יוחנן מיירי דקנא משכא דידיה, מקום שאין בשר בין עור לעצם כגון במקום צומת הגידין ולמטה ממנו ברכובה הנמכרת עם הראש, דכיון דליכא בשר סתים, אבל במקום בשר לא סתים עור. וכיון דנדחה תירוצא נ״ל בין נקלף בין נסדק בין ניקב בין ניטל כולהו לא מגין.
דקנה משכא דידיה – בקונטרס גרס בדלי״ת ור״ח ור״ת גרסי ברי״ש פי׳ רירים ליחה שלו שאז מדבק בו העור ומעלה בו ארוכה.
ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] ממה שאמר עולא אמר ר׳ יוחנן: עור הרי הוא כבשר, הרי שדי במה שנשאר העור. ודוחים: מכאן אין להוכיח, דלמא [שמא] עוסק ר׳ יוחנן במקום שמעיקרו אין בו בשר, אלא רק עור, כגון סמוך לארכובה, דקנה משכא דידיה [שקנה, החזיק העור בשלו], שהעור דבוק לעצם ומחזיקו. אבל במקום שהבשר ניטל והעור אינו דבוק לעצם לא אמר!
The Gemara suggests: Come and hear, as Ulla says that Rabbi Yoḥanan says: Skin is like flesh. This would appear to indicate that any covering is sufficient. The Gemara refutes this proof: Perhaps Rabbi Yoḥanan was referring to a specific case where there was never flesh on the bone, but only skin, e.g., adjacent to the knee, where the skin holds its own place close to the bone. This ruling may not apply in an area where there was flesh. Perhaps in such a place the bone must be covered by flesh that is still healthy.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אָמַר רַב אָשֵׁי כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַב פַּפֵּי אִיבַּעְיָא לַן נִקְדַּר כְּמִין טַבַּעַת מַהוּ וּפְשַׁטְנָא מֵהָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב דָּבָר זֶה שָׁאַלְתִּי לַחֲכָמִים וְלָרוֹפְאִים וְאָמְרוּ ומְסָרְטוֹ בְּעֶצֶם וּמַעֲלֶה אֲרוּכָה אֲבָל פַּרְזְלָא מִזְרָף זָרֵיף אָמַר רַב פָּפָּא וְהוּא דִּקְנָה גַּרְמָא דִּידֵיהּ.:

Rav Ashi said: While we were studying in Rav Pappi’s study hall, we raised a dilemma: If the flesh and skin were cut in the shape of a ring around the break, and yet most of the circumference of the bone is surrounded by flesh, what is the halakha? And we resolved this dilemma from this statement that Rav Yehuda says that Rav says: I asked about this matter to the Sages and to the doctors, what to do when a bone breaks and the surrounding flesh has been cut away, and they said: One makes an incision in it with a sharp piece of bone to help the blood flow and then congeal, and in this manner the wound will heal. The Gemara notes: But one should not make the incision with an iron implement, as it will cause inflammation. Rav Pappa said: And this advice should be implemented only in a case where one can see that the bone is holding firmly onto its flesh, as only in such a case will the flesh heal.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןההשלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נקדד כמו טבעת מהו – כלומר הבשר שחופה את העצם נקדד סביבו:
מסרטו בעצם – מסרטו סביבו בעצם:
והוא דקנה גרמא דידיה מה דאמרינן מסרטו בעצם כלומר שיהא דבוק בעצם ומעלה ארוכה והוא דקנה גרמא דידיה ששלם העצם:
דוקא עצם כלומר מסרטו בעצם אבל בברזל או במחט או במרזף מיזרף זריף מנקבו אלא מסרטו בעצם:
ערך זרף
זרףא(שבת קלד.) אבל בפרזלא לא משום דזריף (חולין עז.) ומסרטו בעצם ומעלה ארוכה ודוקא עצם אבל פרזלא זריף (יבמות עו) מייתינן שערתא ומסרטינן ליה דוקא שערתא אבל פרזלא מזרף זרף (עבודה זרה כה) אבל ביד לא מאי טעמא דיד מיזרף זריף פי׳ מכביד החולי. פ״א נגיעת היד קשה והיא שורפת:
א. [ענטצינדען.]
נקדר – הבשר בסכין מעל השבר בעגול כמין טבעת ורוב הקיפו מכוסה.
מהו – מי אמרינן כיון דנקדר בעגול שוב אינו מעלה ארוכה או לא אמרינן.
מסרטו בעצם – דעלמא ומתוך שהוא מוציא דם מתחבר הבשר ונמשך זה אצל זה ומעלה ארוכה וכן דרך הרופאים.
מזרף זריף – עושה חריצים בבשר ומכאיב המכה.
והוא דקנה גרמא דידיה – שאנו רואים שהעצם מחזיק בשלו סביבות הקדירה מידבק העצם לבשר וסימן התחלת עלות ארוכה הוא.
ונקדר כמין טבעת שנשבר הבשר והעור סביב לעצם כמין טבעת סביב סביב ולא חסר כלום, אם קנא גרמא דידיה שמלא מוח דכי מסרטו בעצם מעלה ארוכה כשירהא.
וכל זה שאמרנו אינו נוהג אלא ברגלים האחרונים. אבל ברגלים הראשונים הנקראים יד בין נשברו בין נחתכו אפילו לגמרי כשירה הבהמה והאבר אסורב. ואם עור ובשר חופין את רובו אף האבר מותר.
א. הובא בשם רבינו בראבי״ה עמ׳ קיח וכתב שם שהוא פי׳ ר״ח. ועי״ש שנדצ״ל ׳נקדד׳ (בכ״י אינו ברור).
ב. וכ״כ בס׳ האסופות עמ׳ ע: ושאלנו לרבותינו הגאונים וכו׳ והשיבו לנו ודאי רגליה דוקא אבל לא ידיה. [ועי׳ תשוה״ג אסף תש״ב עמ׳ 111 שרב האי גאון נשאל ע״ז. ותשובתו לא נדפסה]. וכ״כ תוס׳ נח ע״ב וכ״ה בטושו״ע רס״י נג.
אמר רב אשי כי הוינן בי רב פפי איבעיא לן נקדר כמין טבעת מהו ופשטנא מהא דאמר רב יהודה אמר שמואל אמר רב דבר זה שאל ר׳ לחכמים וחכמים לרופאים ואמרי מסרטי בעצם ומעלה ארוכה, אמר רב פפא והוא (משכא) [דקנא גרמא] דידיה. ודוקא עצם אבל פרזלא לא, מרזף זריף. פירש (נקדה) [נקדר] כמין טבעת, שנקדר הבשר בסכין מעל השבר בעיגול כמין טבעת, ורוב הקפו (מרוסס) [מכוסה] מי אמרינן כיון דנקדר בעיגול שוב אין מעלה ארוכה או לא. ופשיט ליה מסרטו בעצם. ומתוך שהוא מוציא דם מתחבר הבשר ונמשך זה אצל זה [כשרה]. והוא דקנא גרמא דידיה, שאנו רואים שהעצם מחזיק בשלו סביבות ההקדרה ונדבק העצם בבשר יפה. והוא סימן להעלות ארוכה. ואית דגרסי והוא דקנא גרמא רירי ברי״ש [כדפרישנא לעיל שכשנתקדר הבשר יש לחות כל כך לאותו עצם שנדבק הבשר זה עם זה על ידי רירין, ומעלה ארוכה].
אמר רב אשי: כי הוינן בי [כאשר היינו בבית] רב פפי איבעיא לן [נשאלה לנו] השאלה: אם נקדר, נחתך הבשר והעור בסכין כמין טבעת סביב מקום השבר, ומכל מקום רוב היקף העצם מכוסה בבשר, מהו? ופשטנא מהא [ופתרנו שאלה זו מזו] שאמר רב יהודה אמר רב: דבר זה שאלתי לחכמים ולרופאים, מה לעשות כשנשבר העצם וחתכו את הבשר סביב, ואמרו: מסרטו את מקום החתך בחתיכת עצם חדה, והדם שיוצא נקרש, וכך הוא מעלה ארוכה. ומעירים: ודווקא כשסורטים בעצם, אבל פרזלא מזרף זריף [ברזל רק חותך] ואינו מתקן. אמר רב פפא: והוא שאנו רואים דקנה גרמא דידיה [שקנה, החזיק העצם את הבשר שלו], שהוא דבוק אליו.
Rav Ashi said: While we were studying in Rav Pappi’s study hall, we raised a dilemma: If the flesh and skin were cut in the shape of a ring around the break, and yet most of the circumference of the bone is surrounded by flesh, what is the halakha? And we resolved this dilemma from this statement that Rav Yehuda says that Rav says: I asked about this matter to the Sages and to the doctors, what to do when a bone breaks and the surrounding flesh has been cut away, and they said: One makes an incision in it with a sharp piece of bone to help the blood flow and then congeal, and in this manner the wound will heal. The Gemara notes: But one should not make the incision with an iron implement, as it will cause inflammation. Rav Pappa said: And this advice should be implemented only in a case where one can see that the bone is holding firmly onto its flesh, as only in such a case will the flesh heal.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןההשלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) מַתְנִי׳: זהַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָּהּ שִׁלְיָא נֶפֶשׁ הַיָּפֶה תֹּאכְלֶנָּה חוְאֵינָהּ מְטַמְּאָה לֹא טוּמְאַת אוֹכָלִין וְלֹא טוּמְאַת נְבֵלוֹת חִישֵּׁב עָלֶיהָ מְטַמְּאָה טוּמְאַת אוֹכָלִין אֲבָל לֹא טוּמְאַת נְבֵלוֹת.

MISHNA: In the case of one who slaughters an animal and finds a placenta in its womb, one with a hearty soul [nefesh hayafa], i.e., who is not repulsed by it, may eat it, as its consumption was permitted by virtue of the slaughter of the mother. Nevertheless, since generally speaking, people do not consume such placentas, it is not regarded as food and so it cannot become impure with the ritual impurity of food even were it to come into contact with a source of impurity. And furthermore, it does not impart the ritual impurity of animal carcasses as it was permitted by virtue of the slaughter of the mother. But if one intended to eat it, one thereby elevated it to the status of food, and the placenta becomes impure with the ritual impurity of food if it comes into contact with a source of impurity. But even so, it still does not impart the ritual impurity of animal carcasses.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אבל לא טומאת נבלות דאינה מטמאה במשא:
ערך שליה
שליהא(נדה כד) סנדל או שליה (גמ׳) ת״ר שליה תחילתה דומה כחוט של ערב וסופה כתורמוס חלולה כחצוצרת ואין שליה פחותה מטפח וה׳ שיעורן טפח שליה שופר שדרו של לולב עיין בערך חמש (חולין עז.) השוחט את הבהמה ומצא בה שליה נפש היפה תאכלנה פי׳ כדכתיב ובשליתה היוצאת מבין רגליה:
ערך דם
דםב(בבא קמא עח. חולין לח: בכורות יד) שור או כשב פרט לכלאים עז פרט לנדמה (חולין עז) ומאי נינהו נדמה הנולד מן התישה דומה לכבש או הנולד מן הכבשה ודומה לתיש:
ערך לקט
לקטגלמוללן וללוקטן פי׳ אינו תופר כדרכו אלא כאדם המלקט מכאן ומכאן ואינו מלקט כסדר שספק לקט לקט כבר פירשנו בערך חר (בבא מציעא עב:) עד שיצא השער ללקוט ולמכור פי׳ עני המלקט לקט שכחה ופיאה נקרא לקוט כלומר לא חרש ולא זרע ולא קצר וכי לא זכה בפירות הללו שבידו אלא בלקיטה בלבד (כתובות נד.) אמר רבי חייא בר אבין וחילופה בלקוט פי׳ חכירו ולקיטו אם הלבישו בגדים כשיצא ופשטו אותו ואח״כ יצא (חולין עז) א״ל רבינא לרבא מתלקט מהו פי׳ כגון שהיה הבשר מפוזר מעט הנה ומעט הנה אם תקבצנו יהיה הרבה (א״ב תרגום חוטבי עצים לקטי אעין):
ערך צק
צקד(פסחים נו.) משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה (יומא עה.) ובשלו בפרור מלמד שירד להם לישראל ציקי קדירה עם המן (בבא מציעא פו) הללו לציקי קדירה. (בבא בתרא עו) אני ראיתי ציפורי בשלוותה והיו בה ק״פ אלף מוכרי ציקי קדירה. (כתובות סה) מעשה בכלתו של נקדימון שפסקו לה חכמים סאתים יין לציקי קדירה (חולין עז) בנבלתה ולא בעצמות ולא בגידין וכו׳ עד לא נצרכא אלא שעשאן ציקי קדירא פי׳ דבר היורד לקדירה:
ערך קרט
קרטה(עבודה זרה לה:) וקורט של חלתית (שבת מז.) הכא במאי עסקינן דאית ביה קרטין פי׳ גרגרים של לבונה שלא שלטה בהן האור (סנהדרין מג) היוצא ליהרג משקין קורט של לבונה ביין שתיטרף דעתו עליו. (סוטה יד) כדתנן (בפרה ובסיפרא) והביאה אל בני אהרן קמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח או קורט של לבונה פסול (עירובין יז: חולין קה) ומשתכחת כי קורטא בכורא. (עבודה זרה לב) אם יש עליו קורט דם אסור (חולין מג) אפכיה ובדקיה ואשכח עליה תרי קורטי דמא (חולין כח) חילתית אחילתית לא קשיא כחן בעלין כאן בקורטין (חולין עז) ההוא נשבר העצם ויצא לחוץ דאישתקל קרטתא מינה. (נדה כ) ר׳ חנינא פלי קירטא דגרגישתא ובדיק פי׳ קורטא מלשון קורט של לבונה:
א. [נאך געבורט.]
ב. [גלייכען.]
ג. [זאממלען. קלויבען.]
ד. [איינגוס.]
ה. [קערנער.]
מתני׳ נפש היפה – שאין דעתו קצה בה מחמת מיאוס.
תאכלנה – ולא אמרינן אבר מן החי היא שגם היא ניתר בשחיטת האם.
ואינה מטמאה – דלא חשיבא אוכל.
ולא טומאת נבלות – אם מתה הבהמה.
חישב עליה – לאכילה.
מטמאה טומאת אוכלין – אם נגעה בטומאה דמחשבה משויא ליה אוכל.
אבל לא טומאת נבלות – דלאו בשר הוא אלא כשאר אוכל בעלמא הוא.
משנה. י. השוחט את הבהמה ומצא בה שיליא וכו׳.
נפש היפה. שאין דעתו קצה בה מחמת המיאוס. ולא אמרינן אבר מן החי הוא, שגם היא ניתרת בשחיטת האם. ואינה מטמאה טומאת אוכלין. דלא חשיב ליה אוכל. ולא טומאת נבלות. אם מתה הבהמה. חשב עליה. לאכילה. מטמאה טומאת אוכלין. אם נגעה בטומאה, דמחשבתו משויא לה אוכל. אבל לא טומאת נבלות. דלאו בשר היא כשאר בשר, אלא כדין עצמות וגידין שאין מטמאין טומאת נבילות, ואפי׳ עשאן ציקי קדרה, ואין בכח בן אדם לטמא טומאה חמורה דבר שטיהר תורה, במחשבתו, אלא לענין טומאה קלה.
גידים הרכים שסופם להתקשות אע״פ שלא נתקשו עדין אינן כבשר ואין מגינין ודינן כדין העור וכל האמור בעור אמור בהן:
עצם הנשבר שיצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו אלא שנפלה חתיכה מן העצם מצד היוצא עד שהנשאר מהיקף העצם ועביו וחללו נמצא עכשיו מחופה רובו בעור ובשר אסור שאין אנו משערין אלא בכלו אע״פ שנפל ממנו והוא הדין לעצם הנשבר ויצא מיעוטו לחוץ ומ״מ רובו מחופה בעור ובשר ונפלה חתיכה מן העצם מצד מה שבפנים עד שאין המחופה עכשיו רוב כשרה הואיל ואף אם היה כלו לשם היה רובו מחופה אין נפילת החתיכה מזקת:
א משנה השוחט את הבהמה ומצא בה ברחמה שליאנפש היפה (מי שאינו איסטניס) תאכלנה, מפני שהותרה בשחיטת הבהמה. וכל עוד לא חישב אדם לאוכלה, השליה אינה מטמאה לא טומאת אוכלין, שאם נגעה בה טומאה אינה נטמאת, לפי שאינה עומדת לאכילה, ודינה כפרש בלבד. וכן מטעם זה, אם מתה הבהמה לא מטמאה השליה טומאת נבלות, שהנוגע בה אינו טמא. אבל אם חישב עליה לאכול אותה — מטמאה טומאת אוכלין, אבל לא טומאת נבלות.
MISHNA: In the case of one who slaughters an animal and finds a placenta in its womb, one with a hearty soul [nefesh hayafa], i.e., who is not repulsed by it, may eat it, as its consumption was permitted by virtue of the slaughter of the mother. Nevertheless, since generally speaking, people do not consume such placentas, it is not regarded as food and so it cannot become impure with the ritual impurity of food even were it to come into contact with a source of impurity. And furthermore, it does not impart the ritual impurity of animal carcasses as it was permitted by virtue of the slaughter of the mother. But if one intended to eat it, one thereby elevated it to the status of food, and the placenta becomes impure with the ritual impurity of food if it comes into contact with a source of impurity. But even so, it still does not impart the ritual impurity of animal carcasses.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) טשִׁלְיָא שֶׁיָּצְתָה מִקְצָתָהּ אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה יסִימַן וָלָד בָּאִשָּׁה כוְסִימַן וָלָד בַּבְּהֵמָה.

With regard to a placenta, part of which emerged from the womb before the mother was slaughtered, its consumption is prohibited even after the mother animal is slaughtered because the emergence of the placenta is an indication of a fetus in a woman and an indication of a fetus in an animal. Accordingly, there is a concern that the head of the fetus might have emerged in that part of the placenta, thereby rendering the fetus as having been born, a status that precludes it from being permitted by the slaughter of its mother. Since the offspring is prohibited, its placenta is likewise prohibited.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילההשלמהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אסורה באכילה – ואע״ג דלא נפק אלא פורתא וליכא למימר כל מיחוי הולד היה שם שמא באותו מקצת יצא ראש הולד והרי הוא כילוד.
ה״ג: סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה.
יא. שליא שיצתה מקצתה וכו׳.
אסורה באכילה. ואע״ג דלא נפקא קודם שחיטה אלא פורתא, דחיישינן שמא באותו מקצת יצא ראש הולד, והוה ליה כילוד. כסימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה. כלומ׳ ואפי׳ לא נמצא כלום בשליא אלא שנימוח הכל, חיישינן שמא ולד היה בה ונימוח, ובאותו הזמן היה הראש קיים בו ויצא לחוץ אלא שנימוח אחר כן, דאמרינן אין שליא בלא ולד, כי היכי דאמרינן באשה שסימן לוולד הוא שליא, וטמאה טומאה הכתובה בתורה, ותשב לזכר ולנקבה לחומרא, אבל לא לנדה, דבודאי היה בה ולד.
הא דתנן [שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה א״ר אלעזר] לא שנו אלא שאינה קשורה בולד. [פירוש בין יש] עמה בין אין עמה ולד חוששין לולד אחר, אבל קשורה בולד אין חוששין. ור׳ יוחנן אמר אין לנו אלא שליא בלא ולד, אבל יש עמה ולד בין קשורה בולד בין אינה קשורה בולד אין חוששין לולד אחר. והלכתא כר׳ אלעזר דתניא כותיה.
היה רוב עצם זה מחופה בעור ובשר אלא שאין רוב זה במקום אחד אלא מעט [לכאן] ומעט לכאן עד שכשאתה מצרפו נמצא רובו מחופה וזה הנקרא בלשון תלמוד מתלקט הרי זה ספק ומחמירין בה:
היה במקום אחד אלא שהוא מרודד וקלוש וזהו הנקרא מתרוסס ויש שפרשו בו שנתפח העור והבשר עד שאינו מתדבק לשם מכל וכל מלשון מכה טריה שתרגמו יונתן מתרוססא גם זו ספק ומחמירין בה:
היה הבשר מתמסמס והוא בשר המת שהרופא גוררו ומעמידו על בשר חי אע״פ שפירשנו בפרק שלישי על בשר כזה שהוא כמי שאינו לא נאמר אלא בדבר שעקר הטרפות תלוי בו כגון ריאה וכרס וגידין וכיוצא באלו אבל כאן שאין עקר הטרפות תלוי אלא ביציאת העצם והבשר אין אנו חוששין לו אלא להגנה בעלמא ואין הדבר ברור לאיסור ומ״מ מחמירין בו מספק:
בשר החופה את רוב העצם שניקב או שנסדק או שנקלף מעל העצם ואינו דבוק ככל הצורך גם אלו בספק ומחמירין בהם:
וכן אם ניטל שליש התחתון ר״ל שמצד הפנימי הדבק לבשר ניטל שליש עובי הבשר ושני שלישים עליונים עומדים ומתדבקים לבשר דבוק חלוש:
נקדר הבשר מעל השבר ע״י אדם בכלי כמין טבעת אבל רוב הקיפו מכוסה כשרה שהרי זה דרך רפואה לסרט את הבשר בעצם כדי להבריאו אבל בברזל לא יעשה כן מפני שמכאיבו ואף בעצם צריך שלא לסרטו מכל וכל עד שישאר ערום אלא שיחזיק העצם בשלו בקצת בשר:
כתבו חכמי הצרפתים שאם נשבר העצם אף במקום שעושה אותה טרפה ולא נודע אם יצא רובו אם לאו וחזר ונקשר אנו דנין שלא יצא לחוץ ומכשירין אותו ואם נשבר ולא נתרפא אלא שהדבר מספק אם מחיים אם לאחר מיתה אם יש במה לתלות כגון שרצצתה בכותל או ברגל תולין ואם לאו אסורה וכן כתבו גאוני ספרד:
נשבר העצם ולא יצא לאויר העולם אלא שנכנס לחלל הבהמה רוב מפרשים כתבו שכיצא לחוץ הוא נידון שכל שיצא ממחיצתו יוצא לחוץ הוא על הדרך שאמרו כל עקירת חפץ ממקומו הוצאה קרי ליה וגדולי המפרשים מתירין בתשובת שאלה אא״כ יצא לאויר העולם שמאחר שאין האויר שולט בו אף הוא חוזר ומתרפא ואין הדברים נראין שכל עצם שיצא ממחיצתו לגמרי אין לו רפואה אחר שאין עור ובשר חופין את רוב השבר שלא נאמר שכל שאין האויר שולט בו חוזר ומתרפא אלא בדבר שעומד במקומו אבל כל שיצא כלו או חציו עד שאין עור ובשר חופין את רוב השבר על ידי מה הוא חוזר למקומו עד שנאמר עליו שיחזור ויתרפא אלא ודאי עקר הדברים כדעת ראשון:
נתגלגלו בסוגיא זו דברים שלא מן הכונה ואלו הן גידים הרכים שסופם להתקשות הואיל וראויים הם לאכל עתה נאכלים הם בפסח ואין נידונין בעצם ומ״מ אין נימנין עליהם בפסח ר״ל שאין אדם יוצא ידי חובת אכילת הפסח בכזית מהם מפני שאינן נקראין בשר:
אע״פ שאמרו שכל מקום שנחלקו ר׳ יוחנן וריש לקיש הלכה כר׳ יוחנן חוץ משלשה מקומות והם קנין פירות והחולץ למעוברת ומתנה באמצע כמו שהתבאר בפרק החולץ יש דברים בתלמוד שהלכה בהם כריש לקיש אלא שמחלקתם תלוי במחלקת אחר של חכמים אחרים ואינו נידון במחלוקת ר׳ יוחנן וריש לקיש אלא כמחלקתן של אחרים וכן בהרבה מן הכללות האמורים בתלמוד בענינים אלו וזהו שבענין גידים הרכים הלכה כריש לקיש שאין נמנין עליהם בפסח אע״פ שלא נמנית באותם השלש:
כל מקום שדבר מר בר רב אשי בתלמוד הלכה כמותו חוץ משני מקומות אחד מהם מה שאמר בשבועות בענין חשוד שאף בשבועת התורה מהפכין שבועה והאחר הוא מה שאמר בכאן שאף הגידים המזהירים כעין זכוכית אע״פ שאינן לבנים נידונין כגידים וזהו שאמרו בר ממיפך שבועה וסימניך הפך לבן ויש אומרים שבזו הלכה כמותו אבל המקום השני שאין הלכה כמותו הוא מה שאמור בסנהדרין פרק זה בורר בענין הודאה מר בר רב אשי אמר אע״ג דכנפינהו צריך לומר כתובו עד דקבעי דוכתא לדינא כמו שיתבאר שם בע״ה והם גורסים בר ממיפך שבועה ואודיתא וכן יש אומרים שבשלש אלו אין הלכה כמותו וגורסים בר ממיפך שבועה (וחיובי) [וחיורי] ואודיתא כמו שיתבאר בכל אחת במקומה בע״ה:
המשנה השביעית והכונה בה להשלים בביאור החלק הרביעי והיתה ראויה להיות שנויה קודם משנת צומת הגידים אלא שנתבלבל בה הסדור ואמר על זה השוחט את הבהמה ומצא בה שיליא נפש היפה תאכל אותה ואינה מטמאה לא טומאת אוכלין ולא טומאת נבלות חישב עליהן מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות שיליא [שיצתה] מקצתה אסורה [באכילה] כסימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה אמר הר״מ פי׳ השיליא הזאת היא הכיס שבתוכו יהיה העובר הוא חשוב כזבלים וכמותרים לפיכך אינו מטמא כמו שמטמאה את הנבלה אם היתה השיליא הזאת שיליית נבלה ואין השיליא נטמאת כמו שמטמאין האוכלין עד שיחשב עליו לאכילה כמו שיתבאר במסכת טהרות ובמסכת עוקצין:
אמר המאירי השוחט את הבהמה ומצא בה שיליא מותרת באכילה ואינה נידונת כאבר מן החי שגם היא מכלל איברי האם וניתרת בשחיטת האם וכן הלכה ומה שאמר נפש היפה תאכל ר״ל מי שאינו אסטניס:
ואינה מטמאה טומאת אוכלין כלומר אם הוציאה אחר שנשחטה אע״פ שמותרת באכילה אינה חשובה אוכל לקבל טומאת אוכלין ומ״מ אם חישב עליה לאכילה מקבלת טומאת אוכלין וכן הלכה שמחשבתו עשאה אוכל ואינה מטמאה טומאת נבלות כלומר אם מתה הבהמה אין הנוגע בשיליא זו טמא ממגע נבלה שאין שיליא זו נידונת כבשר אע״פ שחישב עליה לאכילה אלא כפרש בעלמא וכן הלכה:
ומשנה זו לא נאמרה אלא כשהיה עמה ולד ואין לחוש לולד אחר אבל אם לא היה עמה ולד מטמאה כנבלה מצד הולד שאין שיליא בלא ולד והרי כיוצא בה באדם מטמאה באהל כמו שהתבאר במסכת נדה וכן פירשו גדולי המפרשים:
שיליא שיצאתה מקצתה ואחר כך שחטו את האם אסורה באכילה כלה ופרשו בגמרא שדבר זה בשאין ידוע אם היה שם ולד ואע״פ שאין אנו מוצאים בה עכשיו ולד יש לנו לומר שולד היה שם בשעה שיצא ונימוח ושמא מצד הראש יצא במיחויו והיה כילוד ואינה נתרת עוד בשחיטת הבהמה ואפי׳ ראינו ולד במה שבפנים מן השיליא הואיל ואין שיליא זו קשורה בו אין אומרים ודאי אין כאן ולד אחר ודי לנו לאסור את היוצא אלא אומרים ולד שנמצא בפנים אחר הוא ויש לחוש למה שבחוץ לולד אחר ואסורה כלה שולד שבפנים שיליא אחרת היתה לו ונימוחה והראיה שהרי אין זו קשורה בו וכל שכן אם לא נמצא ולד במה שבפנים שאומרים ודאי ולד היה שם כמו שיתבאר במקומו כך הוא סימן ולד בבהמה ונימוח ושמא ראשו יצא והיה כילוד ואם היה ולד בצד שבפנים ושיליא קשורה בו ונמצא בה ראשו ורובו אין חוששין לולד אחר ומה שיצא אסור והשאר מותר:
ויש מי שפוסק שכל שנמצא ולד בפנים אע״פ שאין קשורה בו אין חוששין לולד אחר ואין אסור אלא היוצא ושיליא שיצתה כלה עם הולד אסורה והאוכלה פטור שאינו כבשר:
זהו ביאור המשנה ועל הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
העור אינו מטמא טומאת אוכלין ואם שלקו ונתרכך וחישב עליו לאכילה בדרך זה הרי זה מיטמא טומאת אוכלין במה דברים אמורים בשאר בהמות אבל עור החמור מתוך שהוא מאוס הרבה אינו מיטמא טומאת אוכלין אע״פ ששלקו ואפי׳ בשלו עם תבלין ועשאן ציקי קדרה ומגדולי המחברים נסתפקו בה:
שליא שיצתה אפילו מקצתה קודם שנשחטה הבהמה — הרי היא אסורה כולה באכילה, שכן שליה היא סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה, ויש לחשוש שבאותו מקצת שיצא — יצא ראש העובר, ובמקרה זה דינו כילוד שאינו נטהר בשחיטת אמו, וכשנאסר הוולד — נאסרה השליה שלו.
With regard to a placenta, part of which emerged from the womb before the mother was slaughtered, its consumption is prohibited even after the mother animal is slaughtered because the emergence of the placenta is an indication of a fetus in a woman and an indication of a fetus in an animal. Accordingly, there is a concern that the head of the fetus might have emerged in that part of the placenta, thereby rendering the fetus as having been born, a status that precludes it from being permitted by the slaughter of its mother. Since the offspring is prohibited, its placenta is likewise prohibited.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילההשלמהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) להַמְבַכֶּרֶת שֶׁהִפִּילָה שִׁלְיָא יַשְׁלִיכֶנָּה לִכְלָבִים מוּבַמּוּקְדָּשִׁין תִּקָּבֵר וְאֵין קוֹבְרִין אוֹתָהּ בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים וְאֵין תּוֹלִין אוֹתָהּ בְּאִילָן מִפְּנֵי דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי.:

If an animal that was giving birth to its firstborn expelled a placenta, one may cast it to the dogs, and one does not need to be concerned that the placenta came from a male fetus that has the consecrated status of a firstborn. But in the case of sacrificial animals the placenta must be buried, because it came from a fetus that is assumed to have been sacred. The mishna adds: But one may neither bury it at an intersection, nor may one hang it on a tree, superstitious rites intended to prevent the animal from miscarrying again, due to the prohibition against following the ways of the Amorite, which prohibits Jews from practicing the superstitious rites observed by gentiles.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילרמב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

המבכרת – זהו פטר רחם שלה.
ישליכנה לכלבים – שאין בה קדושה דאע״ג דאין שליא בלא ולד הכא רובה לאו בת מיקדשה היא דדלמא נקבה הוה כדלקמן בגמרא.
ובמוקדשין – כגון בהמת שלמים שהפילה שליא.
תקבר – דכיון דאין שליא בלא ולד קדשה דבין זכר ובין נקבה דנפיק מבהמת הקדש קדיש.
בפרשת דרכים – מקום שהדרכים מתפרשים לשנים ודרך המנחשים לקוברה שם שלא תפיל עוד.
דרכי האמורי – ניחוש וכתיב (שמות כג) ולא תעשה כמעשיהם.
יב. מבכרת שהפילה שליא וכו׳. וזהו פטר רחם שלה. ישליכנה לכלבים. שאין בה קדושה, דאע״ג דאין שליא בלא ולד, הכא לאו רובא בת מקדש היא, דדלמא נקבה הות, או נדמה הוה, והוא עז שדומה לרחל, דלא קדיש בבכורה, דכתי׳ אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז, כלומ׳ שידמה למינו ולא למין אחר, וזכרים הוי מיעוטא דמיעוטא, דהא כל היולדות יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות, ומן מחצה הזכרים יש בתוכם נדמה, והוו להו זכרים מיעוטא, ואין חוששין למיעוטא דמיעוטא.
ובמוקדשים תקבר. כגון בהמת קדשים שהפילה שליא, תקבר, דכיון דאין שליא בלא ולד וחלה קדושת מוקדשין בין בזכר בין בנקבה, וליכא למיחש אלא לנדמה, והוא מיעוטא דמיעוטא, ומשום הכי אסור להשליכה לכלבים.
ואין קוברין אותה ואין תולין אותה בפרשת דרכים. מקום שהדרכים מתפרשים לשנים, ודרך המנחשים לקוברה שם שלא תפיל. דרכי האמורי. ניחוש, דכתי׳ ולא תעשה כמעשיהם.
מתני׳ המבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים. איכא למידק והתנן בבכורותא המבכרת שהפילה חררת דםב הרי זה תקבר ואינה מטמאה לא במגע ולא במשא, ומי עדיפא משליא דישליכנה לכלבים משום דלא חיישינן למיעוטא. וזו אינה קושיאג, שהרי אמרו שם בגמרא וכי מאחר שאינה מטמאה לא במגע ולא במשא אמאי תקבר, ומשני כדי לפרסמה שפטורה מן הבכורה, אבל בשליא, כיון שהדבר מפורסם וידוע שאין שליא בלא ולד, הכל יודעים שפטורה מן הבכורה.
ובמוקדשים תקבר. אמרינן בגמראד מאי טעמא רוב בר מקדש הוא, ופירש״י ז״לה בין זכר בין נקבה קדוש חוץ מנדמה. וקשה אפילו נדמה נמי כיון דולדות קדשים הם ודאי קדישי, וכדאמרינן בתמורה בפ׳ יש בקרבנות צבורו אבל כלאים טומטום ואנדרוגינוס אי אתה מוצא אלא בולדות קדשים, וכיון דכלאים בולדות קדשים קדוש, אין צריך לומר נדמה, דכלאים ודאי גריעי מנדמה וכדאיתמר בפ׳ מרובהז השתא כלאים איתרבי נדמה מיבעיא, דאלמא כלאים גריעי טפי. וי״ל למאן דאמר ולדות קדשים ממעי אמן קדושים כולהו ודאי קדישי, אבל למאן דאמר בהוייתן קדושים נדמה לא קדיש וכל שכן כלאים. וסוגיין נקט ליה רוב, למימרא דלכולי עלמא נמי קדוש, כך מפורש בתוספותח.
הדרך עלך בהמה שהיא מקשה
א. כא, ב.
ב. כי״פ: חררה של דם.
ג. כ״כ ראבי״ה הל׳ פסח סי׳ תטו בשם רש״י [ואולי צ״ל: ר״י], תוס׳ ד״ה סמוך ותוס׳ בכורות כא, ב ד״ה בהמה גסה, ונדה כז, ב ד״ה כדי. וכ״כ רבינו בהלכות בכורות פ״ג טו, א. וכן הביאו הר״ן (כז, א).
ד. להלן ע״ב.
ה. שם ד״ה רובא.
ו. יז, א.
ז. ב״ק עח, א.
ח. ראה תוס׳ ותוס׳ הרא״ש ד״ה רובא, ותוס׳ זבחים קיד, א ד״ה וקסבר.
המבכרת שעדיין לא ילדה, שהפילה שליאישליכנה לכלבים, ואין חוששים שהיה שם זכר והוא בכור. ובמוקדשין אם היתה זו בהמה שהוקדשה לקרבן — תקבר השליה, מפני שאין שליה בלא ולד, ובהמת קדשים שילדה — ולדה קדוש בקדושתה, בין זכר ובין נקבה. ועוד אמרו בענין שליה: ואין קוברין אותה בפרשת (בצומת) דרכים, ואין תולין אותה באילן, כדי שבהמה זו לא תפיל עוד, מפני דרכי האמורי, שהן אמונות טפילות שבהם נוהגים הגויים.
If an animal that was giving birth to its firstborn expelled a placenta, one may cast it to the dogs, and one does not need to be concerned that the placenta came from a male fetus that has the consecrated status of a firstborn. But in the case of sacrificial animals the placenta must be buried, because it came from a fetus that is assumed to have been sacred. The mishna adds: But one may neither bury it at an intersection, nor may one hang it on a tree, superstitious rites intended to prevent the animal from miscarrying again, due to the prohibition against following the ways of the Amorite, which prohibits Jews from practicing the superstitious rites observed by gentiles.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילרמב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) גְּמָ׳: מְנָא הָנֵי מִילֵּי דת״רדְּתָנוּ רַבָּנַן {דברים י״ד:ו׳} כֹּל בהמה תֹּאכֵלוּ לְרַבּוֹת אֶת הַשִּׁלְיָא יָכוֹל אֲפִילּוּ יָצְתָה מִקְצָתָהּ ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר אוֹתָהּ אוֹתָהּ וְלֹא שִׁלְיָתָהּ.

GEMARA: With regard to the ruling that a placenta is permitted by virtue of the mother’s slaughter, the Gemara asks: From where is this matter derived? As the Sages taught: “And every animal that parts the hoof, and has the hooves wholly cloven in two, and chews the cud, of the animals, it you may eat” (Deuteronomy 14:6). The verse is the source of the halakha that a fetus is permitted by virtue of the mother’s slaughter (see 69a). The word “every” at the beginning of the verse serves to include the placenta as well as the fetus. One might have thought that a placenta is permitted even if part of it emerged from the womb before slaughter. Therefore, the verse states: “It you may eat,” i.e., you may eat it, the slaughtered animal, but not its placenta, if it partially emerged.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב גמרא על מה ששנינו ששליה שנמצאת בבהמה מותרת באכילה, אומרים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? דתנו רבנן [ששנו חכמים], ״כל בבהמה אותה תאכלו״ (דברים יד, ו), לשון ״כל״ — הרי זה בא לרבות את השליא. יכול אפילו יצתה מקצתה של השליה קודם שחיטה הריהי מותרת? תלמוד לומר: ״אותה תאכלו״ — אותה ולא את שליתה.
GEMARA: With regard to the ruling that a placenta is permitted by virtue of the mother’s slaughter, the Gemara asks: From where is this matter derived? As the Sages taught: “And every animal that parts the hoof, and has the hooves wholly cloven in two, and chews the cud, of the animals, it you may eat” (Deuteronomy 14:6). The verse is the source of the halakha that a fetus is permitted by virtue of the mother’s slaughter (see 69a). The word “every” at the beginning of the verse serves to include the placenta as well as the fetus. One might have thought that a placenta is permitted even if part of it emerged from the womb before slaughter. Therefore, the verse states: “It you may eat,” i.e., you may eat it, the slaughtered animal, but not its placenta, if it partially emerged.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) מִכְּדִי אֵין שִׁלְיָא בְּלֹא וָלָד לְמָה לִי קְרָא קְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא.:

The Gemara objects: Now the assumption is that there is no placenta without a fetus. Therefore, if part of the placenta emerged, there is a concern that the head of the fetus might have emerged in that part of the placenta, thereby rendering the fetus as having been born. Such a status would preclude it from being permitted by the slaughter of its mother. Why do I need a verse to teach this? The Gemara explains: The verse is a mere support for the halakha, but not the source for it.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מכדי אין שליא בלא ולד כו׳ כלומר כיון שיצאתה מקצתה ולד יצאתה עמה ואסורה דולד יצא חוץ ממחיצתו וכי היכי דולד אסור שליא נמי אסורה ולא צריך קרא למיסרא:
גמ׳ למה לי קרא – למימר ולא שליתה פשיטא דאסורה דשמא יצא הולד והרי הוא כילוד ושליא בתריה אזלא ולא שריתה שחיטה.
אסמכתא בעלמא – ולדרשא אחריתי אתא עיקר קרא לחותך מן הטחול ומן הכליות כדאמר לעיל בפירקין (חולין סט.).
ושואלים: מכדי [הואיל] ואנו מניחים כי אין שליא בלא ולד, הרי די בטעם זה כדי לאוסרה, ואם כן למה לי קרא [מקרא] ללמד שאם יצאה מקצתה אסורה? ומשיבים: קרא אסמכתא בעלמא [הכתוב היא אסמכתא בלבד], שהסמיכו אליו דין זה, אף שבאמת אין צורך ללומדו מכאן.
The Gemara objects: Now the assumption is that there is no placenta without a fetus. Therefore, if part of the placenta emerged, there is a concern that the head of the fetus might have emerged in that part of the placenta, thereby rendering the fetus as having been born. Such a status would preclude it from being permitted by the slaughter of its mother. Why do I need a verse to teach this? The Gemara explains: The verse is a mere support for the halakha, but not the source for it.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה.: בָּעֵי ר׳רַבִּי יִצְחָק בַּר נַפָּחָא נעוֹר חֲמוֹר שֶׁשְּׁלָקוֹ מַהוּ לְמַאי אִי לְטוּמְאַת אוֹכָלִין תְּנֵינָא

§ The mishna states: And a placenta found inside a slaughtered animal cannot become impure with the ritual impurity of food and does not impart the ritual impurity of animal carcasses. In a related discussion, Rabbi Yitzḥak bar Nappaḥa raises a dilemma: A donkey hide that one cooked and it became softened, what is its halakhic status? The Gemara asks: With regard to what issue did he raise this dilemma? If it was with regard to the ritual impurity of food, we already learn this halakha in a baraita,
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עור חמור – שהוא קשה ומאוס.
ששלקו – בשלו הרבה מאד.
אי לטומאת אוכלין – אם נעשה אוכל לטמא טומאת אוכלין.
ג שנינו על השליה הנמצאת במעי בהמה שנשחטה: ואינה מטמאה לא טומאת אוכלין ולא טומאת נבלות. בעי [שאל] ר׳ יצחק בר נפחא: עור חמור ששלקו (שבישל אותו), מהו דינו? ושואלים: למאי [לאיזה ענין] הוא שואל, אי [אם] לענין טומאת אוכליןתנינא [שנינו] כבר דבר זה,
§ The mishna states: And a placenta found inside a slaughtered animal cannot become impure with the ritual impurity of food and does not impart the ritual impurity of animal carcasses. In a related discussion, Rabbi Yitzḥak bar Nappaḥa raises a dilemma: A donkey hide that one cooked and it became softened, what is its halakhic status? The Gemara asks: With regard to what issue did he raise this dilemma? If it was with regard to the ritual impurity of food, we already learn this halakha in a baraita,
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חולין עז. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים חולין עז., עין משפט נר מצוה חולין עז. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף חולין עז. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., מיוחס לר׳ גרשום חולין עז., הערוך על סדר הש"ס חולין עז., רש"י חולין עז., ראב"ן חולין עז. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות חולין עז., בעל המאור חולין עז. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ר"י מלוניל חולין עז. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ההשלמה חולין עז. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רמב"ן חולין עז. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א חולין עז. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין עז. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"א חידושי הלכות חולין עז., גליון הש"ס לרע"א חולין עז., פירוש הרב שטיינזלץ חולין עז., אסופת מאמרים חולין עז.

Chulin 77a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Chulin 77a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 77a, Rif by Bavli Chulin 77a, Attributed to R. Gershom Chulin 77a, Collected from HeArukh Chulin 77a, Rashi Chulin 77a, Raavan Chulin 77a, Tosafot Chulin 77a, Baal HaMaor Chulin 77a, Ri MiLunel Chulin 77a, HaHashlamah Chulin 77a, Ramban Chulin 77a, Rashba Chulin 77a, Meiri Chulin 77a, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 77a, Gilyon HaShas Chulin 77a, Steinsaltz Commentary Chulin 77a, Collected Articles Chulin 77a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144