×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אבַּחֲדָשָׁה.
The Gemara rejects that possibility: Rav Naḥman is referring to the case of a new knife on which there is no residue.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
{בבלי חולין ח ע״ב} איתמר השוחט בסכין של-גוים רב אמר קולף את בית השחיטה רבה בר רב הונא1 אמר מדיח2 והילכתא מדיח ולקולא ואיכא מאן
דפסק כרב3 לחומרא סכין ששחט בה טרפה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מדיחה בחמין וחד אמר מדיחה4 בצונן והילכתא מדיחה [אפילו] בצונן5 ואי איכא בָּלִיתָֿא דִּפְרַסָא6 לא צריך (הדחה7) אלא מכפרה בבליתא דפרסא8 תיכף ששחט בה בהמה או עוף ואינה צריכא9 הדחה:
אמר רב יהודה אמר רב טבח10 צריך שיהו11 לו שלש12 סכינין אחת ששוחט בה ואחת שמחתך בה בשר ואחת שמחתך13 בה חלבין14 וּנְתַקִין15 ליה16 חדא ונחתוך בה בשר ואחר כך נחתוך בה17 חלבין גזרה שמא יחתוך18 חלבים ואחר כך בשר19. ואמר רב יהודה אמר רב הטבח20 צריך שיהו21 לו שני כלים של-מים אחד שמדיח בו בשר ואחד שמדיח בו חלבין22 ונתקין23 ליה חד (מנא24) ונדיח ביה25 בשר [והדר]⁠26 [נדיח ביה]⁠27 חלבים גזרה שמא ידיח בו28 חלבים ואחר כך ידיח29 בשר:
{בבלי חולין ח ע״ב-ט ע״א} אמר אמימר משמא דרבא30 לא לִיסְחוּף אִינִּישׁ כפלי עִלַּויֵ בישרא דדאיב תרבא ובלע בשֹרא אי הכי כי תריצי נמי דאיב תרבא ובלע בשרא31 קרמא פסיק מתתאי אי הכי מעילאי נמי איכא קרמא איכא וקליש32 ואיידי דממשמשא33 ביה ידא דטבחא מיפתת:
1. רב הונא: וכן ב-גב, גיג, גלא, גלג, גנט, גס, גסא, גסח. וכן רשב״ח גאון בשערי שחיטה, תורתן של גאונים ח״ד עמ׳ 318. כ״י פריס, דפוסים: בר חנה כבכל נוסחאות התלמוד. בה״ג: ״רב אהינא״.
2. מדיח: גנט: ״קולח״. וכן בסמוך שם.
3. כרב: חסר ב-גנט.
4. מדיחה: גב, כ״י פריס, דפוסים. חסר בכ״י א, גא, גיג, גלא, גלג, גנט, גס, גסא.
5. אפילו בצונן: גא, גב, גיג, גלג, גנט, גסא, כ״י פריס. גלא: ״ואפילו בצונן״. גס: ״אפילו בצונן מדיחה״. דפוסים: מדיחה אפילו בצונן. כ״י א רק: ״בצונן״.
6. דפרסא: גנט: ״דפרסאיי״.
7. הדחה: חסר ב-גא, גב, גיג, גלא, גלג, גנט, גס, גסא, דפוסים.
8. לא צריך אלא מכפרה...דפרסא: כ״י פריס: ״למיכפריה לא צריך״.
9. צריכא: גב, גלא: ״צריכה״. גלג: ״צריך״.
10. טבח: וכן גב, גיג, גלא, גלג, גנט, גס. כבה״ג. גא, דפוסים: הטבח.
11. שיהו: גב, גס, דפוסים: ״שיהיו״.
12. שלש: וכן גב, גא, גיג, גלא, גלג, גס. דפוס קושטא: שלשה, וגם שם המשיכו בלשון נקבה: אחת. (ראה ר״ן לקמן פרק ח, דף מ ע״א תחילת ד״ה סכין, דייק מהיות סכין לשון נקבה).
13. שמחתך, שמחתך: כ״י פריס: ״שחותך, שחותך״.
14. בשר, חלבין: גב: ״חלבים, בשר״.
15. ונתקין: וכן ב-גלא. גא, גב, גיג, גלג, גס: ״וניתקין״. גנט: ״וינתקין״. כ״י פריס: ״וניתקן״.
16. ליה: חסר ב-גב, כ״י פריס.
17. בה: חסר ב-גיג, גלג.
18. יחתוך: גב, גס גם כאן: ״יחתוך בה״.
19. בשר: גב: ״יחתוך בשר״. כ״י פריס: ״יחתוך בה בשר״.
20. הטבח: וכן גב גלא, גלג, דפוסים. גיג, גס: ״טבח״, כבמאמר הקודם, וכן בה״ג.
21. שיהו: גס, דפוסים: ״שיהיו״. כבמאמר הקודם שם.
22. חלבין: גב גלא, גס: ״את החלבים״. גא: ״החלבים״. ב-גס הסדר הפוך: ״את החלבים, את הבשר״.
23. ונתקין: וכן כ״י פריס, דפוסים. גא, גב, גיג, גלא, גלג, גס, גסב: ״וניתקין״.
24. מנא: חסר ב-גא, גב, גיג, גלא, גלג, גס, גסב, כ״י פריס, דפוסים.
25. ביה: גס: ״בה״. גב, כ״י פריס, דפוסים: ״בו״.
26. והדר: גא, גיג, גלא, גלג, גסב, וכן בפי׳ ר״י אלמדארי. כ״י א, גב, כ״י פריס, דפוסים: ״ואחר כך״, כבמאמר הקודם, ובהתאם ללשון המשך המשפט.
27. נדיח ביה: גא, גיג, גלג. גסב: ״ונדיח ביה״. גס: ״נדיח בה״. גב, כ״י פריס, דפוסים: ״נדיח בו״. גלא רק: ״נדיח״. חסר בכ״י א.
28. בו: וכן ב-גב, כ״י פריס. חסר ב-גא, גיג, גלא, גלג, גס, גסב, דפוסים.
29. ידיח: דפוסים. כ״י פריס: ״מדיח בו״. חסר בכ״י א ובכל קטעי הגניזה.
30. דרבא: גיג: ״דרבה״.
31. דאיב תרבא ובלע בשרא: חסר ב-גסב.
32. היכא קרמא איכא וקליש: כ״י א אחר הגהה ראשונה, גא, גלא, גסב, דפוסים. כ״י א לפני הגהה ראשונה: ״איכא קרמא אלא קליש״. גיג: ״היכא קרמא איכא וקליש״. גס: ״איכא קרמא וקלוש״. כ״י פריס: ״איכא קרמא קליש״. גלג, כ״י א בהגהה שניה: ״איכא קרמא אין איכא וקליש״.
33. דממשמשא: דפוסים: דממשמש.
בחדשה – שלא חתכו בה מעולם.
תוס׳ בד״ה סכין טריפה פליגי כו׳ אבל לחתוך בה רותח אפי׳ שחט בה כשירה אסור כו׳ עכ״ל יראה מדבריהם דאפילו למאן דאית ליה הכא דבצונן סגי סבר דלחתוך רותח אסור ולא סגי בהדחה משום דבית השחיטה רותח הוא והכא דסגי בצונן היינו דוקא לשחוט משום דטרידי סימנים לפלוט והיינו לתירוצם דלקמן דלא בעי הכא נעיצה משום דבית השחיטה צונן ע״כ לחתוך רותח נמי סגי בהדחה ודו״ק:
בד״ה וליתקן חדא כו׳ ועל הסכין ששחט בה לא פריך שישחוט והדר יחתוך כו׳ עכ״ל פי׳ דהדר יחתוך החלבים ועוד אפילו בשר יהא מותר הטבח לחתוך בו לכתחילה דאע״ג דלחתוך בו צונן בעי הדחה כדאמרינן בפרק כל הבשר הכא הבשר שחותך בלאו הכי משום דם בעי הדחה וק״ל:
ודוחים: כאן מדובר בסכין חדשה שעדיין לא השתמשו בה.
The Gemara rejects that possibility: Rav Naḥman is referring to the case of a new knife on which there is no residue.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) חֲדָשָׁה בֵּין לר׳לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֵּין לר׳לְרַבִּי עֲקִיבָא מְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה1 הֵן וּמְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה2 באֵינָן אֲסוּרִין עַד שֶׁיֵּעָבֵדוּ אִיבָּעֵית אֵימָא דִּפְסַק בֵּיהּ גְּוָוזָא לַעֲבוֹדָה זָרָה3 וְאִיבָּעֵית אֵימָא בִּישָׁנָה שֶׁלִּיבְּנָהּ בָּאוּר.

The Gemara challenges: If it is a new knife, both according to Rabbi Yishmael and according to Rabbi Akiva, who disagreed about whether an idol is forbidden from the moment that one crafts it or from the moment that one worships it, a knife is merely in the category of accessories of idol worship, and accessories of idol worship are forbidden only after they are used for idol worship. The Gemara explains: If you wish, say that the reference is to a case where he cut a branch [gevaza] for idol worship with the knife, which leaves no residue. And if you wish, say instead that Rav Naḥman is referring to the case of an old knife that he burned until it became white hot in the fire, and therefore, there is no residue on the knife.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
3. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״לַעֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״לעבודת כוכבים״.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותרמב״ןרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איבעי תימא דפסק ביה גוזא לע״ז – כלומר שחתך חתיכה של עץ לע״ז איבעי תימא שליבנה באור כלומר דאין לחשוש משום שמנונית אלא משום שאסור להנות מע״ז:
חדשה – אמאי מיתסרא משום עבודת כוכבים דהא האי סכין לאו עבודת כוכבים עצמה היא אלא משמשי עבודת כוכבים ובין לרבי ישמעאל ובין לר״ע דפליגי בפרק רבי ישמעאל (ע״ז נא:) בעבודת כוכבים עצמה איכא למ״ד אסורה מיד ואיכא למ״ד לכשתעבד כולהו מודו בכלים דאינם אסורים עד שיעבדו עד שיעשו בהם שימוש לעבודת כוכבים.
גווזא – חתיכות עצים.
ואיבעית אימא אפילו בישנה – וכגון שליבנה באור ואין כאן איסור שמנונית.
שלבנה באור – הא דתנן בסוף מסכת ע״ז (דף עה:) סכין שפה בקרקע והיא טהורה דסגי בנעיצה בקרקע עשר פעמים ולא בעי ליבון היינו לחתוך בה צונן כדאמר התם בגמרא והכא דמוקי לה כשליבנה באור כדי ליישב אפילו יהא בית השחיטה רותח ותימה דמשמע הכא דבעי ליבון וכן משמע נמי התם בתוספתא דמסכת ע״ז (פ״ט) דקתני השפודים והאסכלאות והסכינים מלבנן באור ותימה דבפרק כל שעה (פסחים דף ל:) משמע דסגי בהגעלה דקאמר הני סכיני דפיסחא היכי עבדינן להו ומסקינן הלכתא אידי ואידי ברותחין ואור״ת דיש לחלק גבי חמץ משום דהיתירא בלע דבענין זה מחלק בסוף מסכת ע״ז (דף עו.) אע״ג דהשתא דבליעי הוי איסורא מ״מ בשעת בליעה הוי התירא אע״ג דרב אשי גופיה מחלק כן במסכת ע״ז (דף עו.) ובפסחים (דף ל:) קאמר רב אשי לדידי חדתי עבדי לי מחמיר על עצמו היה ונראה דהא דמסיק והלכתא אידי ואידי ברותחין הוי מסקנא דמילתא דרב אשי ועוד אור״ת דהכא ובתוספתא איירי בסכינין גדולים שצולין בהן בשר והוי תשמישן על ידי האור ולהכי בעי ליבון ודיקא נמי דקא חשיב להו בתוספתא בהדי שפודין ואסכלאות אבל סכיני דפיסחא מיירי בקטנים והסכינים ישנים שאנו לוקחים מן העובדי כוכבים היה אומר הר״י בן ה״ר מאיר שצריכין ליבון מפני שדרך העובדי כוכבים לתקן בהן נר שדולק בהן חלב וגם מהפכין בהן בשר על גבי גחלים וחותכין ור״ת היה אומר כיון דאין עיקר תשמישן לכך לא חיישינן דלמא אתרמי ועבד הכי ועוד אפילו אתרמי ואשתמש בו על ידי האור סגי בהגעלה דכל מה שסופו לפלוט על ידי רותחין פולט בהגעלה ראשונה ואין זה דיוק דדילמא כיון שנשתמש בו על ידי האור אין יוצא מידי דופיו לעולם בהגעלה בלא ליבון ופולט תמיד בכל הגעלותיו מידי דהוה אכלי חרס דלא סגי ליה בהגעלה ולא אמר כל מה שעתיד לפלוט פולט בהגעלה ראשונה אלא אינו יוצא מידי דופיו לעולם.
כגון שלבנה באור. איכאא דקהי בה, למה ליה לבון הא אמרי׳ בפסחיםב בסכיני דפסחא דמגעיל להו ולקתיהו ברותחין בכלי ראשון. ואמרו בשם ר״ת ז״לג שהיה אומר שלא נפסקה הלכה ברותחין אלא בסכינים קטנים, אבל בגדולים מלבן להו, משום דזימנין שאדם משתמש בהן באור והוו להו כשפודין. והביא ראיה לדבריו מדתניא בתוספתא במס׳ ע״זד כגון השפודין והסכינים והאסכלאות מלבנן באור. ובירושלמיה מפורש ר׳ בא בשם רב יהודה הדא דתימר בסכין קטנה אבל בגדולה צריך לבון, והלבון צריך שיהו ניצוצות מנתזין ממנה, ע״כ. ובפסקי תשובות לרש״י ז״לו מצאתי אחד זה ואחד זה אינו צריך אלא הגעלה, ולא דברו חכמים אלא בשפוד ואסכלא שכל תשמישן על ידי האור. ואע״פ שכתבנו ראיות לדברי ר״ת ז״ל, דברי רש״י ז״ל יותר נוחין, שאם כן למה לא הביאו בגמ׳ דילן במס׳ ע״זז הסכינין, והביאו הבריתא והניחו ממנה הסכינין, ואדרבה סכינין הוה להו לאדכוריח. ועוד דאם איתה להך סברא לא הוו פסקי סתם במס׳ פסחיםט אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון, והוו מפרשי לה שלא אמרו אלא בסכינין קטנים, ורב אשי דאמר מלבנן בסכינין גדולים קאמרי. ומה שאמרו בירושלמי, י״ל שלא למעט הגעלה, אלא למעט מה ששנו במשנה שפה והיא טהורה דעלה קאי. ואינו נכון, אלא דירושלמי פליגא, ולא חיישינן ליה, דאיהו סבר לה כסברא דרב אשי דגמריןכ, וכבר פסקו הלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון. וא״ת מ״מ קשיא הא דקאמרינן כגון שליבנה באור, זו אינה תורה, לפי שאין כאן דיני ההגעלות ולא ללמד עליהן באו כאן, ותפס לו דרך קצרה, ולא הוצרך לפרש ברותחין ובכלי ראשון, ולא דיניה במאיל ודיניה דקתא במאי, ותפס טהרה גמורה כאלו אמר כגון שטהר אותהמ, והרבה יש כזו בתלמוד.
א. רבינו דן בזה גם בחידושיו לע״ז עו, א, עיי״ב.
ב. ל, ב.
ג. ספר הישר חידושים הוצ׳ שלזינגר סי׳ תשצ, והובאו דברי ר״ת בתוס׳ ותוס׳ הרא״ש כאן ד״ה שלבנה, תוספות ותוס׳ שאנץ ותוס׳ הרא״ש פסחים ל, ב ד״ה והלכתא, ע״ז עו, ב ד״ה אור, תוס׳ ר״י מפאריש שם עה, ב ד״ה השפוד, פסקי הרא״ש ע״ז פ״ה סי׳ לד, סמ״ג לאוין ל״ת עח, שם ל״ת קלז, ראבי״ה סי׳ תסד - ח״ב עמ׳ 80, ספר התרומה הל׳ איסור והיתר סי׳ סד וסי׳ עא, או״ז ע״ז פ״ה סי׳ רצג-רצד, וכן בשא״ר כאן ובפסחים ובע״ז. וראה באריכות בשטמ״ק כאן.
ד. פ״ט ה״ב.
ה. שם פ״ו הט״ו.
ו. תשובות רש״י הוצ׳ אלפנביין סי׳ שלג, ספר האורה ח״א סי פא. [וע״ע סיני קכ״ה, תשרי-טבת תש״ס, עמ׳ לז].
ז. עה, ב.
ח. בשטמ״ק כתב, דאיכא למימר דהסכינין היינו נמי כעין שפודין שעשויין השפודין כסכינין והכל אחד, ומ״ה בגמ׳ דילן לא הזכירו אותם, דלמה לי תרתי.
ט. ל, ב.
י. ראה בחידושי רבינו שם.
כ. כן הובא בשם רבינו בתוה״ב ב״ד ש״ד עמ׳ 67, ובריטב״א ע״ז עה, ב.
ל. הגרר״ב הציע לגרוס: דיניה דפרזלא במאי.
מ. וכן ביאר רבינו בחידושיו שם, וכן הביא הרשב״א בשם רבינו בתוה״ב שם, ובחידושיו לע״ז שם.
אי בעית אימא כגון שליבנה באור. הכא משמע דסכין אסורה בעי ליבון, וכן מוכח בתוספתא דע״ז (תוספתא ע״ז ט) דגרסינן התם והסכינים והאסכלאות מלבנן באור והן טהורין. וקשיא לי דבפסחים (פסחים ל:) משמע דבהגעלה בעלמא סגי ליה, וכדגרסינן התם והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון, ואיכא מאן דאמר דהתם היתירא בלע הכא איסור בלע, וכדמשני בשילהי השוכר דמסכת ע״ז (ע״ז עו.) ואיכא מאן דאמר דאפילו דאיסורא לא בעי ליבון דהא ההיא ברייתא השנויה בתוספתא לא הביאו ממנה בגמרא דילן בע״ז כי אם השפודין והאסכלאות ואילו הסכינין לא הזכירו בה, דמשמע דלגמרא דילן ההיא ברייתא שבתוספתא משובשת ולית כאן סכיני, ואי נמי אית בה לא עדיפא ממאי דאמרינן בפסחים (פסחים ל:) מעייל קתייהו בטינא ופרזלוהי בנורא, ואפילו הכי לא קיימא לן אלא כדפסקינן התם אידי ואידי ברותחין, והא דאמרינן הכא כגון שליבנה באור, לרווחא דמלתא נקטיה, כדי שלא יצטרך לומר מגעילה ברותחין ובכלי ראשון וכ״נ משום דאיכא (למימר) למ״ד בכולהו סכינין דבעי ליבון אריח בה הכא ואמר כגון שליבנה, לפי שאין זה מקום דינו של סכין לדקדק עליו אם צריכה ליבון או בהגעלה סגי לה, וכבר הארכתי בדבר זה בסברתן של ראשונים ז״ל במסכת ע״ז. ומיהו אומר רבינו החסיד ז״ל דהכא ודאי לענין שחיטה בשיפא בעלמא סגי ליה לכולי עלמא, דהא בית השחיטה אינו רותח גמור להפליט הבלוע, כיון ששפוהו בקרקע וסר מעליו שמנו הנדבק, וכדמשמע לקמן (חולין ח׳:) דפסיק תלמודא גבי סכין טרפה דאין צריך הגעלה כי אם הדחה או קנוח בבלית׳, ואף על פי שהסכין כבר בלע מן האיסור ונאסרו, כדאמרינן לקמן (חולין קיא:) סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח, דמשמע דבלע הסכין ונאסר, ואפילו הכי אמרינן והלכתא כל היכא דאין ממשו של איסור נדבק על פני הסכין [אין] בית השחיטה מפליטו, והכי נמי בשיפה בעלמא סגי ליה, וכל זה ראיה שאין ליבון שנזכר במקום זה נזכר על דרך שיהא התירו בכך ולא בהגעלה, לרווחא דמילתא נקט ליה הכין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ותוהים: אם סכין חדשה היא, הרי בין לר׳ ישמעאל בין לר׳ עקיבא שנחלקו האם עבודה זרה נאסרת משעה שעשאה, או משעה שעובדים אותה, סכינים אלו רק משמשי עבודה זרה הן, ומשמשי עבודה זרה אינן אסורין בהנאה עד שיעבדו בהם לעבודה זרה! ומשיבים, איבעית אימא [אם תרצה אמור] שמדובר במקרה דפסק ביה גווזא [שחתך בה ענף] לעבודה זרה, שאין שם שמנונית, אבל כבר עבד בה. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: בסכין ישנה ולאחר שליבנה באור (באש), שלא נותרה עליה שמנונית.
The Gemara challenges: If it is a new knife, both according to Rabbi Yishmael and according to Rabbi Akiva, who disagreed about whether an idol is forbidden from the moment that one crafts it or from the moment that one worships it, a knife is merely in the category of accessories of idol worship, and accessories of idol worship are forbidden only after they are used for idol worship. The Gemara explains: If you wish, say that the reference is to a case where he cut a branch [gevaza] for idol worship with the knife, which leaves no residue. And if you wish, say instead that Rav Naḥman is referring to the case of an old knife that he burned until it became white hot in the fire, and therefore, there is no residue on the knife.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותרמב״ןרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אִתְּמַר הַשּׁוֹחֵט בְּסַכִּין שֶׁל גּוֹיִם1 רַב אָמַר קוֹלֵף וְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר גמֵדִיחַ לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי דְּמָר סָבַר בֵּית הַשְּׁחִיטָה צוֹנֵן וּמָר סָבַר בֵּית הַשְּׁחִיטָה רוֹתֵחַ.

§ It was stated: With regard to one who slaughters an animal with the knife of gentiles, Rav says: He peels off a layer of the flesh from the place on the animal where the knife touched the flesh and the forbidden residue on the knife was absorbed. And Rabba bar bar Ḥana says: He rinses the place where the knife touched the flesh. The Gemara suggests: Let us say that they disagree about this, that one Sage, Rabba bar bar Ḥana, holds: The area of the slaughter on the throat is cold and does not absorb the forbidden residue, and therefore rinsing is sufficient. And one Sage, Rav, holds: The area of the slaughter on the throat is hot and therefore it absorbs the forbidden residue.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןתוספותבעל המאורר״י מלונילההשלמהרמב״ןרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קולף כלומ׳ קולף בית השחיטה רבה בר בר חנה אומר מדיח כלומ׳ בית השחיטה אגב דוחקא דסכינא כלומר דסכין דוחק לשחיטה בלעי [בית השחיטה] מסכין (לשחיטה) ואסור. סכין טרפה כלומר ששחט בה טרפה:
קולף – בית השחיטה מפני שבלעה שמנונית הסכין.
מדיח – במים.
בית השחיטה רותח – ובלע.
צונן – כלומר אין חום בית השחיטה חזק לבלוע ומיהו הדחה בעי שהרי נתקנח בה שמנונית ואע״פ שלא נבלע בבשר הרי הוא בדפנות בית השחיטה שא״א לדופני הסכין בלא שמנונית.
סימן רז
אוהשוחט בסכין של גוים בית השחיטה בעי קליפה כרב, דאי בית השחיטה רותח הוא קא בלע משמנונית הסכין ואי צונן הוא אגב דוחקא דסכינא בלע. ויש מן הגאונים שמורין דלא בעי קליפה אלא הדחה לקולא כרבה בר בר חנהב. ורב שרירא גאון ורבינו חננאל דאמרי תרווייהוג קולף כרב לחומרא.
א. מכאן עד סוף הסימן הועתק בשינויים ובסתם בראבי״ה עמ׳ עא ד״ה השוחט.
ב. כ״ה בשערי שחיטה לרב שמואל בן חפני גאון [שהיו כפה״נ לעיני רבינו. עי׳ לעיל סי׳ רה ובהערה שם] עמ׳ כז וכ״פ הרי״ף והרמב״ם בפי״ז מהל׳ מא״א ה״ז. עי׳ כס״מ שם. וכ״ה גם בס׳ הפרדס עמ׳ קלא.
ג. בכתה״י נוסף: פסקי. ואולי זו הגהה במקום דאמרי תרוייהו.
השוחט בסכין של עובדי כוכבים רב אמר קולף – צריך להעמיד ביודעין בה שהיא בת יומא דאי לאו הכי אמאי קולף לרב הא סתם כלים של עובדי כוכבים אינן בני יומן וגבי עכברא בשיכרא בפרק בתרא דמסכת ע״ז (עבודה זרה סח:) מסופק ליה לגמרא אם סבר רב נותן טעם לפגם מותר או אסור וראיה דסתם כלי עובדי כוכבים אינן בני יומן משמן של עובדי כוכבים דתנן בפרק אין מעמידין (ע״ז דף לה:) דאסור ומפרש שמואל בגמרא משום דזליפתן של כלים אוסרתן וקאמר דרבי יהודה נשיאה ובית דינו נמנו עליו והתירוהו משום דקסברי נותן טעם לפגם מותר וטעם לפגם דקאמר היינו משום דאינן בני יומן דאין לומר דאפילו הוה השמנונית בעין הוא נותן טעם לפגם בשמן דא״כ קשיא מתני׳ דהתם דשריא דבש ומפרש בגמרא למאי ניחוש לה אי משום איערובי מסרי סרי ואי משום גיעולי עובדי כוכבים נותן טעם לפגם מותר וגבי שמן אסורה אלא היינו טעמא דגבי דבש אפילו שמנונית בעין נותן טעם בדבש לפגם אבל השמן אין הפגם אלא משום שאינו בן יומו ועוד דמפרש התם טעמא דקורט של חלתית דאסור משום דמפסקי ליה בסכינא אע״ג דנותן טעם לפגם מותר אגב חורפא דחילתית מחליא ליה ומשויא ליה לשבח ואי סתמייהו בני יומא נינהו לא הוה צריך לאותו טעם.
{שמעתא דדין סכין ששחטו בו}
והשוחט בסכין של גוים – פסק בה ה״ר שלמה ז״ל כרב, דאמר, קולף. ואף על גב דאיפסיקא הלכתא בסכין טרפה כמ״ד אפי׳ בצונן, שאני התם דלא אשתמשו ביה באיסורא אלא לצורך שעה. אבל סכין של גוים, שהוקבע תשמישה באיסור, חמור הוא, וכרב, דאמר, קולף, נקיטינן. אבל לבליעת דם בסכין לא חיישינן, שהסכין קשה ואין הדם נבלע בו לפי שעה, אלא השמנונית בלבד היא שנבלעת ברך ובקשה. אלו דברי ה״ר שלמה ז״ל.
ונראה מדבריו של הרב ז״ל שזה שאמרו בגמ׳ בסכין טרפה, לטהרו טהרה גמורה נאמרו הדברים. ואנו לא כך אנו סוברין. אלא נראה לנו שהדברים אמורים בבא לשחוט בסכין ששחט בה טריפה. הלכך, אין לחוש לדם שע״ג הסכין, שאינו חמור מדם הבהמה עצמה היוצא מבית שחיטתה, וסוף הבשר ההוא שיוציאנו מידי דמו במליחה והדחה. הלכך, אין לחוש לדם שעל גבי הסכין בבא לשחוט בה.
ולענין טהרת הסכין אנו עתידין להוסיף ביאור בפ׳ כל הבשר (עיין בשמעתא דחתיכה בסכין ששחט בה; דף קיא:).
גמרא. השוחט בסכין של גוים. שבלע פעמים רבות שמנינות דאיסורא, והשתא כששוחט בה ובית השחיטה הויא רותח ומחמם הסכין עד שפולט הסכין מה שבלע, ובשר הצואר בולע אותו שמנינות, ומשום הכי צריך לקלוף כל מקום החתך, דכחם לתוך חם דמי.
רבה בר רב הונא אמ׳ מדיח. בהדחה לבדה סגי, דאע״ג דסבירא ליה דכל כך בית השחיטה רותח שיש בו כח להפליט לסכין מה שבלע, אפי׳ הכי סגי ליה לבשר בהדחה לבדה, דאיידי דטרידי סימנין למפלט דמא, לא בלעי.
סכין ששחט בה טרפה. פי׳, ורוצה לשחוט בה בהמה אחרת, כיצד הוא מכשירה. חד אמ׳ מדיחה בחמין. שצריך להגעילה בחמין רותחין דסבירא ליה דבית השחיטה רותח, כדעת רב דסימנין בלעי ואם לא היה מגעילה תחילה היה צריך לקלוף בשר הצואר. אי נמי כרבה בר רב הונא והיה צריך להדיח הבשר ושמא ישכח ויבא לידי איסורא.
איתמר השוחט בסכין של נכרים רב אמר קולף ורבה בר בר חנה אמר מדיח. כתב הרב אלפסי הלכתא מדיח. ואיכא מאן דפסק דקולף לחומרא, ואע״ג דקיימא לן כשמואל דאמר בפרק כיצד צולין תתאה גבר, ואם כן היאך סגי בקליפה והא כחם בתוך חם הוא. בשלמא לרב דאמר קולף לא קשיא, דאזיל לטעמיה דעילאה גבר, אבל לדידן דפסקינן תתאה גבר היכי פסקינן קולף. איכא למימר מאן דפסק קולף סבירא ליה כאיכא דאמרי דבית השחיטה צונן, ואפילו הכי קולף דאגב דוחקא דסכינא בלעה. אי נמי אפילו תימא בית השחיטה רותח, ואפילו הכי סגי ליה בקליפה, דשמנינות הסכין לא הוי אלא כסיכה, ואמרינן התם בפרק כיצד צולין סכו בשמן של תרומה אם צלי יקלוף את החיצון, ואסיקנא דאפילו לשמואל דאמר תתאה גבר סגי בקליפה דסיכה משהו בעלמא עבדי ליה. והא דאמרינן בפרק כל הבשר צנון שחתכו בסכין [שחתך בה בשר] אסור לאכלו בכותח, ודוקא צנון דאגב חורפיה בלע אבל קישות גריר לבי פסקיה, ואם כן לרבה בר בר חנה היכי סגי בהדחה והא קישות צונן הוא. איכא למימר משום דקישות ממאיס בהדחה אמר גריר לבי פסקיה, אבל בית השחיטה דלא ממאיס בהדחה מדיח. ועוד יש לומר דאהני ליה טרדת הסמנין דסגי בהדחה, ולא בעינן גריר לבי פסקיה, אבל בעלמא דליכא טרדת סמנין גריר, דאגב דוחקא דסכינא בלע, כמאן דאמר קולף. מכלל (דבצונן) [דבצנון] דבלע אגב חורפיה לא סגי בקליפה משום דתתאה גבר. אלמא לא חשיב בליעת השמנינות בסכין כמשהו, אלמא ליתיה לההוא טעמא דכתיבנא לעיל לפום האי סברא.
ואם בא להכשיר סכין של גוים ולחתוך בו חם מגעילו בחמין, ולחתוך צונן נועצו עשר פעמים בקרקע, ובסכין שאין בו גומות. אבל סכין ששחט בה טרפה, שלא היה תשמישו בחמין ולא היה תשמישו לאיסור תדיר, מדיחו בצונן או בבליתא דפרסא. ומה שחששו בסכין טרפה משום שמנונית, ולא חששו משום דם, מדלא אמר סכין כשרה. [משום] דמיירי שרוצה לשחוט בהמה אחרת, ואיידי דטרידי סימנין לאפוקי דמא לא בלעי דמא, אבל שמנינות בלעי. והיינו טעמא דרב דאמר קולף אע״ג דקיימא לן בעלמא כל זמן שטריד לפלוט לא בלעי, הני מילי [דם] אבל שמנינות בלעי. ואיתא להא מילתא בפרק כל הבשר גבי עובדא דמרי בר רחל. ועוד יש לומר דהא [ד]⁠אמרינן כל זמן שטרוד לפלוט לא בלע הני מילי כשטריד לפלוט דם הנבלע אבל דם הסימנין שאינו נבלע אע״ג דטרידי לאפוקי דמא בלעי, ומשום הכי אמר רב קולף. ועוד יש לפרש בסכין טרפה דמיירי שרוצה לחתוך בו דבר חי וחששו משום שמנינות ולא חששו משום דם, מפני שהסכין קשה הוא ואין הדם נבלע בו דרך העברה, אבל השמנינות נבלע ברך ובקשה. וכן פירש רבינו שלמה ז״ל. מה שכתב הרב בעל המאור דבסכין טרפה שרוצה לשחוט בה בהמה אחרת הדברים אמורים, ומשום דם ליכא שסוף הבשר שיוציאנו מידי דם במליחה. לא מסתברא כותיה, שאין דם הבלוע מעלמא יוצא על ידי מליחה. וראייה לדבר דגים ועופות. ומיהו איכא לשנויי דלא דמי לדגים ועופות, דשאני התם שכבר יצא דמו, ולפיכך אינו יוצא על ידי מליחה אחרת דם דאתי ליה מעלמא, אבל הכא שעדיין לא יצא דמו אפשר שעל ידי מליחה כי היכי דנפיק דמיה נפיק דמא דאתי ליה מעלמא. וכן מצאתי בחידושין שכתבתי לפני אבא מרי ז״ל בשמו. וטמא מליח וטהור תפל דאסור, התם משום ציר הוא דאסיר, ואפשר דציר הבולע אינו יוצא על ידי מליחה.
השוחט בסכין של גוים. איכא למידקא, למה ליה הכשירא כללב, והתניאג וכולן שנשתמש בהם עד שלא הגעיל עד שלא ליבן, תני חדא אסור, ותניא אידך מותר, הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם אסור, הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר, וקי״ל דמותר, דהכי אפסיק הלכתא התם במס׳ ע״זד. ואי משום חשש בת יומה שאסרה תורה לפי שהוא נותן טעם לשבח, הא לקדרה בת יומא לא חיישינן כדמוכח בהך בריתא דאמרן, ועוד יש ראיות מוכיחות כן במס׳ ע״ז. ויש אומרים משום שסכין תשמישו תדיר אסור דחיישינן לבת יומא. וקשיא לי עלהה, הא דתנן במס׳ ע״ז בפ׳ אין מעמידיןו קורט של חלתית, ואמרינן עלה בגמ׳ז דאסור משום דמפסקי ליה בסכינא דארמאי, ואע״ג דאמר מר נותן טעם לפגם מותר, אגב חורפא דחלתיתא בלעא והוה ליה נותן טעם לשבח, אלמא אפי׳ סכין נמי חזקתו שאינו בן יומו ולפגם הוא. ויש לי לתרץ ולומר דלעולם בחזקת בן יומו הוא, אלא שיש דברים שאפי׳ בבן יומו נמי הוי נותן טעם לפגם, וכן היו סבורין בחלתית, אלא משום חורפא הוה ליה לטעמא אחרינא לשבחח, וכן פר״ת ז״לט לגבי דבש שהוא פוגם אפי׳ בבן יומו, ושם במס׳ ע״ז אפרש בס״די. ויש לומר שלא אמרו כאן קולף ומדיח אלא בסכינא בת יומהכ, אלא שלא פירשו, משום דאיכא מאן דאמר דאפי׳ דלאו בת יומה אסורה משום דנותן טעם לפגם אסור, ולא באו כאן לפסוק הלכה כדברי מי, ולא רצו לומר סכין אסורה, לפי שרצו להוציא מכלל זה סכין ע״ז וסכין טריפה, ותפסו להם סתם סכין של גוים כלומר סכין שנאסרה באיסוריהםל. ועוד דאיידי דנקט ברישא סכין של ע״ז, נקט בסיפא סכין של גוים.
הטבח צריך שיהו לו שלשה סכינין, אחת שחותך בה חלבים, גזרה שמא יחתוך חלבים ואחר כך בשר. ואע״ג דצונן בצונן הוא, מיהו הדחה בעיא ההוא בשראמ, וזמנין דהדיח תחלה וישכח מתוך שהוא מהיר במלאכתונ, ובעל הבית סבור דחלליה טבחס. והדיח חלבים ואחר כך בשר נמי בהדחה אחריתי סגי ליה קודם מליחה. אבל אי סחיף כפלי עלוי בשרא איני יודע אי סגי ליה בהדחה, לפי שהוא צונן בצונן, אי אסור לגמרי, דקושיא דכי תריצי, קודם הדחה היא. ורש״י ז״לע פירש שחלב מוטל על הבשר ומתחמם וזב על הבשרפ. והרב המחבר ר׳ משה בר׳ מימון הספרדי ז״ל כתבצ לכתחלה אסור דיעבד מותר בכל אלו, ואם כן חששו דילמא אכיל ליה באומצאק.
א. ראה תוד״ה השוחט, וחי׳ הרשב״א.
ב. התוס׳ ורבינו פירשו שהאיסור הוא מפני הבליעה והקשו שאינו ב״י. וכן פירשו הרי״ד ור״י מלוניל. אכן, ראה ש״ך יו״ד סי׳ י ס״ק ו שדייק מרש״י ד״ה צונן שהחשש הוא מפני שמנונית הדבוקה בה. וראה בחידושי הרשב״א שכתב בתירוץ אחד: ׳והילכך סכין אף על פי שאינו בן יומו נותן טעם לשבח הוא, דמתוך שמחתכין בו תמיד נשאר שומן על פניו ולא יסור ממנו אלא אם כן מקנחין אותו יפה יפה׳. וכ״כ בתוה״ב ב״ד ש״ש יד, ב והובא בב״י סי׳ י, וכ״ה בריטב״א ע״ז לט, א, וראה חי׳ הרא״ה, מאירי כאן, להלן צז, א ובע״ז לה, ב. וכ״כ בנמו״י. וראה ראש יוסף ולב אריה וחידושי חת״ס.
ג. ע״ז עה, ב.
ד. סח, ב.
ה. כ״כ הר״ן ע״ז יד, א בדפי הרי״ף בשם רבינו והובא בב״י סי׳ קכב אות ו). ועי׳ שו״ת בית אפרים יו״ד סי׳ כט.
ו. לה, ב.
ז. לט, א.
ח. ראה חי׳ הרא״ה. והר״ן ע״ז פ״ב (יד, א בדפי הרי״ף) כתב על דברי רבינו: ׳ואינו מחוור לי, שכיון שכל הדברים או רובן אינן נפגמין בכלים בני יומן, וחלתית ג״כ מכללם, היאך אמרינן בסתם אע״ג דאמר מר נטל״פ מותר, עד שהוצרך לומר דחורפא דיליה מחליא ליה׳. והובאו הדברים ביתה יוסף יו״ד סי׳ קכב אות ו.
ט. ראה תוד״ה השוחט, תוס׳ ע״ז לח, ב ד״ה אי.
י. לה, ב ד״ה מה.
כ. כ״כ תוד״ה השוחט ושא״ר כאן ובע״ז שם.
ל. בשטמ״ק: באיסור חם. [ונוסחא זו ברורה יותר, שבא להוציא ע״ז וטריפה שלא נאסרו ע״י חום בישול].
מ. מבואר מדברי רבינו דבהדחה שלפני מליחה לבד סגי, אלא שחיישינן שמא ישכח. וכן הוא בדברי השואל בתשובת הרשב״א ח״א סי׳ סו. אבל בתשובתו כתב הרשב״א שם: ׳ואין סומכין על הדחה שלבסוף לפי שאין הדחה מוציאה ידי שמנינות חלבים הנדבק על הבשר עד שישפשף שפשוף גדול׳. וכ״ה בחי׳ כאן: ׳וצריך שפשוף יותר גדול מכדי שפשוף הדחתו מחמת דם׳ (ועיי״ש לעיל ד״ה רבה), ושב וביאר כן בתוה״ב ב״ג ש״ג עמ׳ 166. וכן הובא בר״ן ובחי׳ הר״ן כאן. ועי׳ ביאור הגר״א סי׳ סד ס״ק לה.
נ. ראה רש״י ד״ה ואחר כך.
ס. ע״פ לשון הגמ׳ להלן קיג, א. [ראה רש״י שם ד״ה רב הונא: כל רחיצת הבשר מתרגמינן חילול].
ע. ד״ה לא ליסחוף.
פ. כונת רבינו שלפי הטעם של רש״י משמע כצד שבדיעבד אסור. וכ״כ הרשב״א והר״ן (ב, ב בדפי הרי״ף) שמרש״י משמע שהבשר נאסר, [ועיי״ש שמ״מ אינו אסור אלא כדי קליפה]. וכן הקשה שם הרשב״א לשיטת הרמב״ם דלהלן שבדיעבד מותר, הרי דייב תרבא ובלע בשרא קאמר.
צ. הל׳ מאכלות אסורות פ״ז הי״ט.
ק. ללא מליחה - ראה שבת קכח, א, ובדברי רבינו להלן טו, ב ד״ה מותר לבריא. וממילא גם לא ידיחנו ויאכל את פליטת החלב. וברשב״א ור״ן לשיטתם כתבו שהרמב״ם מפרש מטעם שמא ישכח מלשפשף היטב, אבל בדיעבד בשפשוף רב די לו גם בזה.
אתמר השוחט בסכין של נכרים רב אומר קולף. וא״ת למה קולף, דהא קי״ל דסתם כליהם של נכרים אינן בני יומן, כדמוכח בכמה מקומות בע״ז מדשרינן שמנן (ע״ז לח:) וכוספין של נכרים, וכן גבי חלתית אמרו מאי טעמא משום דמחתכי ליה בסכינא דארמאי, ואפילו למאן דאמר נותן טעם לפגם מותר, הכא אגב חורפא דחלתית מחליא ליה, ואי סתם כליהם בני יומן הן למה הוצרכו לטעם זה, דהא נותן טעם לשבח הוא, וכיון שכן למה קולף, שהרי נותן טעם לפגם הוא, וקיימא לן כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר, ואמרינן בשילהי ע״ז (ע״ז עה:) וכולן שנשתמש בהן עד שלא הגעיל וכו׳, תניא חדא מותר ותניא אידך אסור, ולא קשיא הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר הא כמ״ד נותן טעם לפגם אסור. וא״ת דלמא רב נותן טעם לפגם אסור סבירא ליה, לדא היא מדאמרינן בע״ז (ע״ז סח:) גבי עובדא דההוא עכברא דנפל לחביתא דשכרא ואסרה רב, אמר רבא טעמא דרב לא ידענא או משום דקסבר נותן טעם לפגם אסור ולית הלכתא כותיה, או משום דקסבר דעכברא בשכרא אשבוחי משבח, ואי שמעינן ליה לרב מהכא דנותן טעם לפגם אסור סבירא ליה, לוכח לה מיהא דמשום נותן טעם לפגם אסור אמרה, וי״ל דמיירי בסכין בן יומו. אי נמי י״ל דשאני דסכין דאפילו בשאינו בן יומו לא הוי נותן טעם לפגם אלא לשבח, דאיסורו טוח על פניו, ולא אמרו בשאינו בן יומו שהוא לפגם, אלא באיסור בלוע, דדופני הכלי פוגמו, כדאמר בע״ז (ע״ז עו.) ובפסחים פרק כל שעה (פסחים מד:) אפילו קדרה בת יומו אי אפשר דלא פגמא פורתא, מה שאין כן באיסור בעין שהוא לשבח, והלכך סכין אף על פי שאינו בן יומו נותן טעם לשבח הוא, דמתוך שמחתכין בו תמיד נשאר שומן על פניו ולא יסור ממנו אלא אם כן מקנחין אותו יפה יפה, וכמ״ש רש״י ז״ל לקמן (חולין קיב.) גבי צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו (ברותח) [בכותח] ולא קרינן ביה נותן טעם בר נותן טעם מן הטעם הזה שהסכין נדבק על פניו שומן וממשו של בשר הוא שבלע הצנון, והכא דכותה היא.
ואי קשיא לך הא דאמרינן בע״ז (ע״ז לט.) גבי חלתית מ״ט משום דמחתכי ליה בסכינא דארמאי, ואפילו למ״ד נותן טעם לפגם מותר, הכא חורפה דחילתית מחליא ליה, דאלמא אי לאו חורפי דחלתית אסורו של סתם סכינו של נכרי נותן טעם לפגם הוא. תירץ רבינו החסיד נ״ר דהתם בחנוני שהוא מקנח כליו כדי לעשות מלאכתו בנקיות, ושלא יהא שומנו של סכין נדבק בחלתית ויזהמנו, ואין איסור נשאר על פניו בעינו. ואי לאו חורפא דחלתית דמחליא ליה שרי משום נותן טעם לפגם, ושמעינן מיהא דאע״ג דבעינן שיפה לסכין של נכרים לחתוך בה צונן כדאיתא בשלהי ע״ז (ע״ז עו:) הני מילי לכתחלה אבל דיעבד אם קנחו יפה בסמרטוט או שהדיחו יפה מותר, דהא גבי חלתית אי לאו דאגב חורפיה מחזירו לשבח הוי שריא ליה, ואף על גב דסתם חנונים אינם שפים סכיניהם ולא נועצים עשר פעמים בקרקע קשה אלא שמקנחין אותו.
רבה בר בר חנה אמר מדיח. א״ת תיפוק לי דמכל מקום צריך להדיחו משום דמו, וכדאמרינן בחולין (חולין קיג.) אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה. ואתמר רב הונא אמר מולח ומדיח, במתניתא תנא מדיח ומולח ומדיח, לא פליגי הא דחלליה בי טבחא הא דלא חלליה בי טבחא, ויש מפרשים דלצלי אינו צריך הדחה (זמניה) [זימנין] דבעי ליה לצלי ולא ידיחנו, ואתא רבה בר בר חנא למימר דמשום גיעולו של סכין זהו, מיהו צריך הדחה דהיינו שפשוף ביד להסיר שומן הנדבק בדפני השחיטה, ובודאי נראה דאפילו לצלי צריך הדחה, דדם שעל פני הבשר אינו הולך ע״י האש אלא נקרש ומתייבש ונשאר על הבשר, אלא דמו הנבלע בו שהוא קלוש וזב ממנו על ידי האש (הוי) [הוא] שאינו נדבק בו, ואפילו צלאו בלא מליח.
ורבינו הרב ז״ל תירץ דאי משום דם בשפשוף בעלמא עד שיצאו המים בלא מראה דם סגי׳ ליה, אבל משום שמנינותו של סכין של אסור בעי לשפשופי יפה יפה עד שיסור ממנו שמנו באומדן הדעת. עוד כתב רבינו דאי משום דם אם רחצו מעט במים בשעה שהדם חם, [סגי] כשהטבח מדיחו כשהוא חותך הבשר, די לו בכך, ואז אינו צריך הדחה ושפשוף (דבר חוצה) [דברחיצה] כל דהו הדם שהוא חם (ולא) [ולח] סר ממנו, אבל כשהדם מתייבש על הבשר אז הוא צריך הדחה ושפשוף גדול, והיינו דאמרינן התם הא דחלליה בי טבחא, כלומר הא דאמר רב הונא מולח ומדיח ואינו צריך הדחה תחלה בשחללו הטבח, ותרגום רחצו חללי׳ כדמתרגמינן (ויקרא א, ט) ירחץ במים יחלל במיא, ומתניתא דתני שצריך הדחה תחלה, בדלא חלליה טבחי, והלכך צריך מליחה הדחה ושפשוף, והיינו דאצטריך רבה למימר דצריך הדחה אפילו רחצו מיד בעודו חם וגם זה נכון. ובשם הראב״ד ז״ל שהקשה לרבה אמאי אינו צריך גרירה, וכענין שאמרו בקישות לקמן (חולין קיב.) ואבטיח גריר לבי פוסקי ואכיל, וגרירא הוא הסרת ממשו של דבר, כאותו שאמרו לקמן (חולין נג.) ריש מעים באמתא בעיא גרירא. ותירץ רבינו ז״ל דגרירה דהתם דגבי קישות ואבטיח במקום הדחה דהכא קיימא אלא דבדבר לח לא מהני הדחה, דאדרבה כל אימת דמדיח מבליע בו האיסור, ולפיכך אין לו תקנה עד שיגרור מקום חתך מיהא, אבל בדבר שאינו לח ואשר יוסר חלב הדבק בו כמו בשר אין צריך גרירה רק הדחה ודיו, ונכון הוא.
לימא בהא קמיפלגי דמר סבר בית השחיטה רותח. פירוש דאף על פי שאין בית השחיטה רותח גמור שאפילו היד אינה סולדת בו, ואלו לענין תולדות האור בכשיעור זה אינו רותח אלא פושרין ואינו מבליע, שכך השוו רבותי ז״ל דלענין תולדות האור אפילו כשהיד סולדת בו דוקא כלי ראשון הוא שמבשל ומבליע, אבל כלי שני אינו בולע ולא מבליע, ואפילו הכי קים ליה לרב מכח התולדה דבית השחיטה דרכו לבלוע ולהבליע בשיעור החם המועט שבו כדין רותח, ולפיכך קולף, כיון שלא הכשיר הסכין אפילו כדין הצריך לחתוך בו צונן דהיינו שיפה. כך פירש רבינו הרב נ״ר. ותמיה׳ לי קצת מדאמרינן לא דכולי עלמא בית השחיטה רותח ומאן דאמר קולף שפיר, ואם איתא דרותח כזה בעלמא אינו בולע ומבליע כלל, היכי קאמר מאן דאמר קולף שפיר, כלומר כיון דבית השחיטה רותח דינא הוא דנימא קולף, דאלמא משמע דמחמת רתיחתו הוא דניחא לן למימר דצריך קליפה ולא מחמת תולדתו, ואינו אלא מחמת תולדתו. ובסוף מסכת ע״ז (ע״ז עה:) כתבתי טעם דברי האומרים דכלי שני אינו בולע (ומטעם) [וטעם] דברי האוסרין כמו שמצאתי להם כתוב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א אתמר [נאמר]: השוחט בסכין של גוים, רב אמר: קולף את מקום השחיטה, ששם נגעה הסכין בבשר, ונבלע בו מן השמנונית האסורה שעל הסכין, ורבה בר בר חנה אמר: רק מדיח (רוחץ) את המקום. ומציעים: לימא בהא קמיפלגי [האם לומר שבנושא זה הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה, רבה בר בר חנה, סבור]: בית השחיטה צונן הוא ואינו בולע, ולכן די לו בהדחה, ומר סבר [וחכם זה, רב, סבור]: בית השחיטה רותח, ולכן בולע?
§ It was stated: With regard to one who slaughters an animal with the knife of gentiles, Rav says: He peels off a layer of the flesh from the place on the animal where the knife touched the flesh and the forbidden residue on the knife was absorbed. And Rabba bar bar Ḥana says: He rinses the place where the knife touched the flesh. The Gemara suggests: Let us say that they disagree about this, that one Sage, Rabba bar bar Ḥana, holds: The area of the slaughter on the throat is cold and does not absorb the forbidden residue, and therefore rinsing is sufficient. And one Sage, Rav, holds: The area of the slaughter on the throat is hot and therefore it absorbs the forbidden residue.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןתוספותבעל המאורר״י מלונילההשלמהרמב״ןרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) לָא דכ״עדְּכוּלֵּי עָלְמָא בֵּית הַשְּׁחִיטָה רוֹתֵחַ הוּא מַאן דְּאָמַר קוֹלֵף שַׁפִּיר וּמַאן דְּאָמַר מֵדִיחַ אַיְּידֵי דִּטְרִידִי סִימָנִין לְאַפּוֹקֵי דָּם לָא בָּלְעִי.

The Gemara rejects that suggestion: No, it is possible that everyone holds that the area of the slaughter on the throat is hot. For the one who says that he peels off a layer, it works out well, and the one who says that he rinses the place where the knife touched the flesh holds that since the two organs that must be severed in ritual slaughter [simanim], i.e., the windpipe and the gullet, are occupied with discharging blood, they do not absorb the residue.
רי״ףרש״ירשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

טרידי סימנים לאפוקי דם – כלומר בהוצאת דם הם עסוקים ולא בבליעה.
ומאן דאמר מדיח איידי דטרידי סימנין למיפלטו דמא לא בלעי. קשיא לי אם כן אפילו בבשר שחיטה שנמלח בהדי בשר נבלה ליתכשר, ונימא איידי דטריד בשר שחיטה למיפלט דמא לא בלע ציר דאיסורא, דמהאי טעמא הוא דאמרינן דמותר למימלח תרתי חתיכות בהדי הדדי, ואי נמי חדא דלא אמרינן דפלטה האי גיסא ובלעה האי גיסא כדאיתא בחולין (חולין קיג.). ויש לומר דשאני סימנין דכיון דפלט דמא בשפע לא בלעי אפילו שמנונית, אבל פליטת דם דעלמא לא מעכבא מלבלוע שמנונית אלא דם.
קשיא לי שמעתין למאן דאמר בית השחיטה רותח (סגי) [למה] ליה בקליפה, דהא שמנונית דאיסורא מפעפע ונבלע בכל, ואם תמצא לומר שאין בו כדי לאסור, אם כן אפילו קליפה לא ליבעי. ויש לומר דבית השחיטה אינו רותח גמור ואינו מבליע אלא כדי קליפה, ויש לנו כיוצא בה בחם לתוך צונן דאפילו למ״ד תתאה גבר אמרינן בפסחים (פסחים עה:) דאדמקרר ליה מיבלע בלע וקליפה בעי. אי נמי יש לומר דשמנונית שעל הסכין אינו שמן כל כך שיפעפע ודי אם תדינהו כחלב כחוש דאמרינן בחולין (חולין צז.) שאינו מפעפע. עוד יש לומר דאפילו חלב מפעפע כל שידענו מקום בליעתו, אף על פי שאין בו כדי לאסור צריך הוא מיהא קליפה, דלא גרע מאיסור שאינו מפעפע שצריך קליפה. ונראה לי שיש קצת ראיה על זה מההיא דאמרינן בפסחים (פסחים עה:) נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו ואף על פי שהרוטב מפעפע, וצ״ע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] בית השחיטה רותח הוא; מאן דאמר [מי שאומר] קולףשפיר [יפה, מובן הדבר] משום השמנונית שנבלעה בבית השחיטה. ומאן דאמר [ומי שאומר] מדיח, לדעתו, איידי דטרידי [מתוך שטרודים, עסוקים] הסימנין כלומר, דופני בית השחיטה, לאפוקי [להוציא] דםלא בלעי [אין הם בולעים] באותה שעה.
The Gemara rejects that suggestion: No, it is possible that everyone holds that the area of the slaughter on the throat is hot. For the one who says that he peels off a layer, it works out well, and the one who says that he rinses the place where the knife touched the flesh holds that since the two organs that must be severed in ritual slaughter [simanim], i.e., the windpipe and the gullet, are occupied with discharging blood, they do not absorb the residue.
רי״ףרש״ירשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אִיכָּא דְּאָמְרִי דכ״עדְּכוּלֵּי עָלְמָא בֵּית הַשְּׁחִיטָה צוֹנֵן מַאן דְּאָמַר מֵדִיחַ שַׁפִּיר מַאן דְּאָמַר קוֹלֵף אַגַּב דּוּחְקָא דְסַכִּינָא בָּלַע.

There are those who say that everyone holds that the area of the slaughter on the throat is cold. For the one who says that he rinses the place where the knife touched the flesh, it works out well, and the one who says that he peels off a layer holds that although that area is cold, due to the pressure of the knife on the throat, the flesh absorbs the residue.
רי״ףרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דוחקא דסכין – שמשפשפו בבשר בדוחק בלעה. וכיון דלא איפסיק הלכתא ואיסורא דאורייתא הוא עבדינן לחומרא דקי״ל בשל תורה הלך אחר המחמיר ומ״מ לכתחלה לא ישחוט דהא השוחט קאמר.
אגב דוחקא דסכינא בלעה – הר׳ יצחק בר מאיר היה מצריך מתוך כך לאחר שנקרו החלב מן הבהמה לחזור ולקלוף בכל המקומות שחתך בסכין משום דבלע מן החלב אגב דוחקא דסכינא וכן כשמביאין בשר מטבחי עובדי כוכבים מצריך לקלוף בכל מקום שחתך עובד כוכבי׳ בקופיץ שלו או בסכינו ויש למצוא טעם על המנהג שלנו שנהגו להקל ודילמא בית השחיטה דוקא שרותח קצת מהני דוחקא דסכינא תדע מדדייקינן בסמוך דהתירא נמי קא בלע מאבר מן החי ומשני לאימת קא בלע לכי חיימא כו׳ והשתא ללישנא דדוחקא דסכינא תקשי ליה הכי דהתירא נמי אגב דוחקא דסכינא קא בלע דלא מצי לשנויי הכי אלא ודאי אגב דוחקא דסכינא נמי לא בלע אלא בסוף השחיטה דחיימא ועוד אמר בפרק כל הבשר (לקמן דף קיא:) צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאוכלו בכותח דאגב חורפא דצנון פליט הסכין ובלע צנון אבל משום דוחקא לא.
ואיבעית אימא דכולי עלמא בית השחיטה צונן מ״ד מדיח שפיר. ואף על גב דסכין בעיא שיפה ולא סגי לה בהדחה אפילו לחתוך בה צונן (דעלמא) [דאלמא] משמע לכאורה דאגב דוחקא דסכינא בלע מאי דחתיך בה אי לאו דשפיה, והכא אמרה דכיון דבית השחיטה צונן לא בלעה אגב דוחקא דסכינא. לא קשיא דלכתחלה ודאי צריכה שיפה דאגב דוחקא דסכינא פריש איסור הנדבק בה ומתדבק בדפני מה שחתך בה, אלא ודאי אגב דוחקא דסכינא אינו מבליע כלל, והילכך בדיעבד בהדחת בי פסקי בדבר שאינו לח כמו בשר או דגים סגי ליה בהדחה או בגרירה בדבר לח כמו קישות ואבטיח וכדכתבנו לעיל.
ומאן דאמר קולף אגב דוחקא דסכינא בלע. והא דאמרינן בית השחיטה צונן, הכי אמר אפילו למאן דמצריך קליפה אין בית השחיטה נחשב רותח גמור כדי להצריך קליפה מטעם רותח אלא משום דוחקא דסכינא, ומיהו רותח הוא קצת, דאי לאו הכי לא היה צריך קליפה כלל, דלא אמרינן אגב דוחקא דסכינא בלע אלא היכא דאיכא מקצת חם. ותדע מדאמרינן לקמן אימת קא בלעא לכי חיימא אימת קא חיימא לכי גמרה שחיטה, אלמא לא בלעה עד דחיימא מיהא, וכיון שכן בשר צונן שנחתך בסכין של גוים בהדחה בעלמא סגי ליה לכולי עלמא, והדחה יתירה מיהא צריכה מפני שמנינותו של סכין שנדבק בו פיסקי, והילכך צריכה שפשוף והדחה גדולה עד שיתבאר באומד הדעת שסר ממנו האיסור וכמו שכתבנו למעלה.
היתה סכין זו חדשה ולא שמשו בו לפניה כלום אלא שנעשית או שניקחה לצורך כך הרי זו מותרת לגמרי לכל דבר שמשמשי ע״ז אינן אסורין עד שיעבדו ר״ל עד שיתחילו להשתמש בהם לפני עבודה זרה ועיקר דבר זה בתלמוד עבדה זרה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת: דכולי עלמא [לדעת הכל] בית השחיטה צונן, מאן דאמר [מי שאומר] מדיחשפיר [יפה, מובן הדבר], שהרי הצונן אינו בולע. מאן דאמר [מי שאומר] קולףאגב דוחקא דסכינא בלע [מתוך דוחק הסכין — הבשר בולע] את השמנונית שעליו.
There are those who say that everyone holds that the area of the slaughter on the throat is cold. For the one who says that he rinses the place where the knife touched the flesh, it works out well, and the one who says that he peels off a layer holds that although that area is cold, due to the pressure of the knife on the throat, the flesh absorbs the residue.
רי״ףרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) סַכִּין טְרֵיפָה פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא חַד אָמַר בְּחַמִּין וְחַד אָמַר בְּצוֹנֵן דוְהִלְכְתָא אֲפִילּוּ בְּצוֹנֵן וְאִי אִיכָּא בְּלִיתָא דִּפְרָסָא לְמִיכְפְּרֵיהּ לָא צְרִיךְ.

§ With regard to a knife with which an animal that is a tereifa was slaughtered, Rav Aḥa and Ravina disagree. One says: One purges it in hot water to remove the absorptions from the tereifa, and one says: One rinses it in cold water, and that is sufficient. And the halakha is: One may rinse it even in cold water. And if there is a tattered piece of a curtain with which to wipe the knife, one need not rinse it.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואי איכא בליתא דפריסא למיכפריה כלומר אי איכא בגד בלוי מיריעה לקנחו לא צריך להדיח. מ״ט משום דקא בלע דאיסורא כלומר דקא בלע דטריפה:
סכין טריפה – ששחט בה טריפה.
בחמין – צריך להגעילה לסכין מפני שבלעה שמנונית הטריפה.
בצונן – קסבר בית השחיטה צונן ולא בלע הסכין דלא נתחמם.
והלכתא אפילו בצונן – וגבי סכין של היתר הוא דפסק הלכתא להיתרא דלא איתסר בבליעה זו וקשה הוא לבלוע אלא ע״י רתיחה אבל גבי סכין דאיסורא של עובדי כוכבים בפלוגתא דלעיל לא פסק מפני שהסכין אסורה והבשר רך לבלוע.
בליתא דפרסא למיכפריה – חתיכת בגד ישנה קשה אשפר״א בלעז ויפה לקנח.
בליתא – חתיכה בלויה.
דפרסא – כדמתרגמינן מסך הפתח פרסא (שמות לה).
למיכפריה – לקנחו וחבירו בגיטין (דף נו.) בנבוזראדן ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא ובעזרא קרי למזרקים כפורי זהב על שם שמקנח בם באצבעו מן הדם.
השוחט בסכין כשר ששחט בו בהמה טריפה פליגו בה רב אחא ורבינא חד אמר בחמין צריך לרחוץ הסכין קודם שישחוט בו בהמה אחרת וחד אמר בצונן דיי, והילכתא אפילו בצונן דאפילו בית השחיטה רותח לא בלע סכין מן שמנונית של טריפה דקשה הוא ואין צריך אלא להדיח הדם שעל הסכין מבחוץ. ואי איכא בליתא דפרסא בגד עב ובלויי וקנחו בו תו לא צריך. ולהכי נהגו העולם לקנח הסכין מיד לאחר השחיטה בבהמה עצמה בעוד הדם לחא. ומיהו צריך להדיחו נמי במים, שצמר של בהמה וכן עורה רך הוא ואינו מקנח יפה כמו בליתא שהוא קשה. ומיהו אם לא הדיחו אחר שקינחו בבהמה ושחט בו נראה לי דלא בעי קליפהב דאמרינן יפה נתקנח.
א. וכ״ה בשערי שחיטה לרשב״ח עמ׳ כז וכ״כ הרא״ש כאן וטושו״ע סי׳ י. והיינו משום חשש שמא תמצא טריפה. (שערי שחיטה שם ופרמ״ג ס״י ש״ד כא).
ב. הא אם לא קינחו בעי קליפה. וכדעת סה״ת והרשב״א שהביא הב״ח בסי׳ י. ודלא כטושו״ע שם דסגי בהדחה. ולדברי רבינו אלו נתכון הש״ך סקי״ט [וט״ס שם סי׳ רי וצ״ל סי׳ רז]. ודע שראבי״ה בסי׳ אלף ופ״א עמ׳ עב אע״פ שהולך בעקבות רבינו, שינה כאן מדברי רבינו וכתב בזה״ל: ואם שחט בו עד שלא הודח ומתקן [כנ׳ ונתקנח] סגי ליה בהדחה דלא דמי לשוחט בסכין של גוים שכולו מלא איסור הילכך בעי קליפה. הרי שדעתו כדעת הטושו״ע דסגי בהדחה.
סכין טריפה פליגי כו׳ – משמע דסכין כשרה לכולי עלמא בצונן והיינו דוקא לענין לשחוט בה פעם אחרת ואע״פ דמלוכלך הסכין בדם הרבה בלאו הכי יש דם הרבה בבית השחיטה מן הבהמה עצמה ולא בלע ליה משום דטרידי סימנין לפלוט דם אבל לחתוך בה רותח אפילו שחט בה כשרה אסור ואמר בפרק כל הבשר סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח.
והלכתא אפילו בצונן ואי איכא בליתא דפרסא כו׳ – והא דבעי בסוף מסכת ע״ז (דף עו: ושם ד״ה אמר) נעיצה י׳ פעמים בקרקע לחתוך בה צונן בסכין של עובדי כוכבים לא דמי לסכין טריפה דהכא דבאקראי בעלמא אבל בסכין של עובדי כוכבים מתוך שחותכין בו איסור תמיד נדבק בו השמנונית ואין יוצא ממנו בלא נעיצה ור״ת פירש משום דהתם חותך בו איסור רותח אבל הכא קסבר בית השחיטה צונן וקשה לפירושו דבפ׳ כל הבשר (לקמן דף קיא:) אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח ואפילו הדיחה כדמשמע בתר הכי דקאמר לחתוך בה צונן אמרי לה בעי׳ הדחה פירוש הסכין ולא כפי׳ הקונטרס דפירש התם דאבשר קאי מדנקט בעיא לשון נקבה ועוד דתקנת סכין אתא לאשמועינן כדקאמר אסור לחתוך בה רותח וכן לחתוך בה צונן אלמא קסבר בית השחיטה רותח אפילו הכי לחתוך בה צונן לא בעי נעיצה ויש לומר שאני התם דליכא איסורא אלא משום דם ודם (צונן) לא בלע כל כך דדם משרק שריק ומכל מקום אסור לחתוך בה רותח או אפילו צונן בלא הדחה או קינוח לאמרי לה דלא בעי הדחה משום שיש רוב דם על הסכין כמו כבדא עילוי בישרא דאסור לכתחלה ולא אמר משרק שריק לפי שיש רוב דם בכבד.
וחד אמ׳ בצונן. דאפי׳ בהדחת צונן סגי לסכין, דסבירא ליה בית השחיטה צונן, ולא בלע הסכין מן האיסורא, אלא איפשר שנשאר על פני הסכין מן השמנינות ויצטרך הדחה לסימנין, אבל לא קליפה, דאיידי דטרידי סימנין למפלט דמא לא בלעי. והלכתא בצונן.
ואע״ג דאיפסיקא הלכתא בסכין של גוים דבעי קליפה לבשר, ולדידה צריך הגעלה בחמין, לא דמי סכין ששחט בה טרפה דלא הוה אלא חדא זמנא, לסכין של גוים שבלע שמנינות איסורא מאה פעמים בכלי רותח.
אי נמי יש לפרש דאפי׳ בסכין ששחט בה טרפה אסור לשחוט בה, משום דבית השחיטה רותח, עד שיגעיל בחמין, אבל כי פליגי אם יוכל לחתוך בה לחם צונן וכל הדומה לו, אי סגי ליה בהדחה בצונן ובבליתא דפרסא להסיר שמנינות שסביביו, או לא, דגזרי׳ שמא ישתמש בה חמין או ישחוט בה. והלכת׳ לא גזרי׳, אבל הדחה בצונן או שפשוף בעי. והני מילי בסכין ששחט בה טרפה, שבלע שמנינות איסורא, אבל בסכין ששחט בה בהמה כשרה, דלית בה משום שמנינות אלא משום דם, אמרי׳ בפ׳ כל הבשר דאפי׳ הדחה לא בעי אם ירצה לחתוך בה דבר צונן, לפי שאין דם נדבק בדפני הסכין כמו שמנינות. אבל לחתוך בה רותח אליבא דדברי הכל צריך הגעלה בחמין.
סכין טריפה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בחמין וחד אמר בצונן. פרש״י ז״ל דמאן דאמר בחמין קא סבר בית השחיטה רותח, והילכך צריכה הגעלה בחמין מפני שבלעה שמנונית טרפה, ומאן דאמר בצונן, קא סבר בית השחיטה צונן ולא בלעה הסכין שלא נתחמם, והילכתא בצונן, וגבי הא דאמרינן בסמוך דהתירא נמי הא בלעה מאבר מן החי, פירש ז״ל אבל אבליעת דם לא חייש שהסכין קשה ואין הדם נבלע בו אלא שמנונית שנבלע ברך ובקשה. וקשיא ליה דהכא פסקינן כמאן דאמר צונן, ואם כן בית השחיטה צונן סבירא לן ולא בלע הסכין אפילו שמנוניתו וכל שכן דם לפי פירושו של רבינו שלמה זצ״ל, ואפילו לחתוך בה רותח מותר בהדחה בעלמא. ואפילו למ״ד רותח בשוחט את הכשירה דליכא שמנונית דאיסורא משום דם ליכא, ואפילו לחתוך בה רותח בהדחה בעלמא סגי ליה, ובחולין (חולין קיא:) גרסינן אמר ר״נ אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח, ופירש שם רש״י ז״ל איידי דבית השחיטה רותח בלע סכין מן הדם ואסור לחתוך בה רותח מפני שחוזר ופולט. וקיימא לן כר״נ, ולפי פירושו תקשי לן תרתי, חדא דהכא פסקינן דבית השחיטה צונן, והתם אמרינן דבית השחיטה רותח. ועוד דהכא פירש דאפילו למאן דאמר בית השחיטה רותח דם אינו בולע בקש׳ ואין הסכין נאסר מחמת דם כלל, והתם אמרינן דבולע הוא דם וחוזר ופולטו ברותח שחותך בו אחר כך.
על כן נראה לי דמאן דאמר בחמין סבירא ליה בית השחיטה רותח, ואי נמי סבר בית השחיטה צונן קסבר דאגב דוחקא דסכינא בלע סכין שמנונית דטרפה, ואגב דוחקא נמי פליט עם חם מעט של בית השחיטה, והילכך בעיא הגעלה שאם לא יגעילנה אגב דוחקא פלטא סכין ובלע בית השחיטה, ומאן דאמר בצונן קא סבר דבית השחיטה צונן, ומשום דוחקא דסכינא לא פלטא מה שנבלע בתוכה, דמה שבתוך הסכין אינו נפלט (ע״י) [אלא] רותח ממש. ומיהו ודאי אגב דוחקא דסכינא עם חם קצת של בית השחיטה בלע סכין שמנונית ודם שהן בעין, דכל כמה שהוא מוצא איסור בעין כגון שמנונית ודם אפילו סכין שהוא קשה בולעו אגב דוחקא, וכשהוא חוזר וחותך בה רותח גמור חוזר ופולט, והלכך סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח עד שיגעילנה דאגב דוחקא בלע אפילו דמא, ואגב רתיחת מה שחותך בה חוזר ופולט והיינו דר״נ, אבל לשחוט בה בהדחת מה שטוח על פניו סגי לה, דכיון שהאיסור נבלע בו והסכין קשה הוא להפליט את בלוע אפילו אגב דוחקו, ובית השחיטה צונן הוא אין צריך להגעילה. ומיהו הדחה מיהא בעיא, דהשתא סכין קשה בולע מאיסור בעינו על ידי דוחקו סימנין רכין לא כל שכן שבולעין מאיסור בעין אגב דוחקו של סכין. ודוקא בסכין טרפה אבל בסכין ששחט בה כשרה, דליכא משום שמנונית דאסורה אף הדחה אינה צריכה לכולי עלמא, אלא שוחט והולך בלא הדחה כלל. דמאי איכא משום דמא איכא למימר דשמנונית דוקא שהוא רך הוא שנבלע בסימנין, אף על גב דטרידי למפלט, אבל ודאי דם דמשרק שריק איידי דטרידי סימנין למפלט דמא לא בלעי דמא. אי נמי יש לומר דאפילו תאמר שהן בולעין דם שנדבק בדפנו של סכין כשם שיפלוטו דמן על ידי מליחתן כך יפלטו דם הבא להן ממקום אחר, אבל חלב ושמנונית אינו יוצא על ידי מליחה כלל, והילכך בעיא הדחה או הגעלה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה קודם שחיטה.
ולפי פירוש זה נתברר שאף על פי שאין בית השחיטה רותח, ואף על פי שהסכין קשה לבלוע, אפילו הכי אגב דוחקא דסכינא בלע הסכין דם בית השחיטה כיון שהוא בעין וכל שכן שמנונית, אלא שאינו נפלט אגב דוחקא דסכינא אלא ברותח גמור, וכל שכן דאגב דוחקא דסכינה בלעי סימנין שהן רכין איסור שעומד בעין על גבי הסכין, וכיון שכן אף על גב דקיימא לן בסכין טרפה כמאן דאמר בצונן, אפשר דקיימא לן בשוחט בסכין של גוים כרב אמר קולף, שהרי האיסור שעל פני הסכין שהוא בעין נבלע בסימנין, וכן אם שחט בסכין טרפה נמי קודם שידיחנו אפשר לומר דרב אחא ורבינא תרווייהו קולף סבירא להו כרב, וכן פסק רש״י ז״ל כרב דאמר קולף, ונראין דבריו ואי אפשר לפסוק כרבה בר בר חנה אלא אם כן נאמר דטרידי סימנין לאפוקי דמא לא בלעי אפילו שמנונית ואף על פי שהוא בעין, וזה דחוק. וכיון שאין לנו שום ראיה לפסוק כסברא זו דאגב טירדת סימנין לא בלעי שמנונית, אנן טפי עדיף לן למנקט חומרא באיסור דאורייתא, ועוד דרבה בר בר חנה (תלמוד) [תלמיד] הוא לגבי רב, ועוד דנקטינן בכל דוכתא כלישנא בתרא, וכיון דללישנא בתרא לא שמעינן לחד מינייהו דאית ליה האי סברא דאיידי דטריד סימנין לא בלעו, על כרחך סבירא להו כמאן דאמר קולף.
ורבינו אלפסי ז״ל סבר לה כרבה בר בר חנה דאמר מדיח. ויש מביאין סעד לפסק זה דאם איתא דרבינא דאמר בצונן כרב סבירא ליה, אמאי איצטריך תלמודא למיפסק הלכתא בהדיא כרבינא, דהא בהדיא אמרו בחולין (חולין צג:) בכל התורה כולה רב אחא ורבינא רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והלכתא כרבינא לקולא, אלא ודאי דמדקים להו דרבינא פליג אדרב הוה אמינא דבהא הילכתא כרב אחא דקאי כרב קמ״ל דאפילו בהא שבקינן דרב ועבדינן כרבה בר בר חנה דקאי רבינא כותיה, ולא היא דמשום דקא בעי לסיומי עלה ואי איכא בליתא דפרסא לא צריך אמר בהדיא והלכתא בצונן. וזו היא שיטתו של רבינו הר״ב נ״ר.
ובהא דאסיקנא בסכין טרפה והלכתא בצונן. א״ת שיפה מיהא ליצטריך כדתנן (ע״ז עה:) הסכין שפה והיא טהורה, ומתוקמא התם בשילהי ע״ז כגון שבא לחתוך בה צונן. תירץ ר״ת ז״ל דשאני התם שבלעה הסכין מרותח ולפיכך נדבק שם השמנונית וצריך שיפה אפילו לחתיכת צונן. ויש אומרים דשאני התם שבלעה איסור בתדיר. אבל כאן בפעם אחת די לו בהדחה לבד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב סכין ששחט בה בהמה שהיתה טריפה, פליגי בה [חלוקים בכך] רב אחא ורבינא כיצד להכשיר סכין זו, חד [אחד מהם] אמר: מגעילים את הסכין במים חמין, וחד [ואחד מהם] אמר: בצונן. ומסכמים: והלכתא [והלכה]: אפילו בצונן. ואי איכא בליתא דפרסא למיכפריה [ואם יש מטלית בלויה של וילון לקנח אותו] לא צריך אפילו זה.
§ With regard to a knife with which an animal that is a tereifa was slaughtered, Rav Aḥa and Ravina disagree. One says: One purges it in hot water to remove the absorptions from the tereifa, and one says: One rinses it in cold water, and that is sufficient. And the halakha is: One may rinse it even in cold water. And if there is a tattered piece of a curtain with which to wipe the knife, one need not rinse it.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וּלְמַאן דְּאָמַר בְּחַמִּין מ״טמַאי טַעְמָא מִשּׁוּם דְּקָא בָלְעָה אִיסּוּרָא דְּהֶיתֵּירָא נָמֵי בָּלְעָה אֵבֶר מִן הַחַי אֵימַת בָּלְעָה לְכִי חָיְימָא אֵימַת קָא חָיְימָא לְכִי גָמְרָה שְׁחִיטָה ההָהִיא שַׁעְתָּא הֶיתֵּירָא הֲוָה.:

And according to the one who says that one purges it in hot water, what is the reason that he must do so; is it due to the premise that the knife absorbed forbidden residue? That reasoning should not be limited to a case where he slaughtered a tereifa. A knife with which he slaughtered an animal that is permitted should also require purging, because it absorbed residue from the limb from a living animal before the slaughter was completed. The Gemara answers: When is there concern that the knife absorbed the residue? It is when the throat grows warm. When does it grow warm? It is at the point when the slaughter is complete. At that moment, it is already permitted.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״ירשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דהיתירא נמי הא קא בלע אבר מן החי כלומר אפי׳ שחט בהמה דהיתירא נמי דקא בלע אבר מן החי ולצריך נמי חמין. אימת קא חיימא כלומר אימת בית שחיטה רותח לכי גמרי שחיטה האי שעתא היתירא הוה כלומר שהיא מתה ואינה אבר מן החי:
משום דקא בלע – שמנונית דטריפה אבל אבליעת דם לא חייש שהסכין קשה הוא ואין דם נבלע בו אלא שמנונית שהיא נבלעת בין ברך בין בקשה.
דהיתירא נמי – כי שחיט בה בהמה כשרה נבעי הגעלה דהא בלעה שמנונית דאבר מן החי קודם גמר שחיטה.
ולמ״ד בחמין מאי טעמא משום דקא בלעה דהיתירא נמי הא קא בלעה. הקשה רבינו הרב ז״ל אפילו למ״ד בצונן הא מצי לאקשויי (למאן) [למאי] דסבירא להו השתא דהא קא בלעה מאבר מן החי. ותירץ דאלימא ליה לאקשויי למ״ד בחמין לפי שצריך לקלוף (על) [כל] בית השחיטה. אבל למ״ד בצונן איכא למימר דלמא סבירא ליה בשוחט בסכין של גוים מדיח, הלכך לא קשיא ליה כולי האי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ולמאן דאמר [ולמי שאומר] שצריך להגעיל בחמין סכין ששחט בה טריפה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אם משום דקא בלעה איסורא [שהיא בולעת מן האיסור] בשעת שחיטה — הרי דהיתירא נמי בלעה [סכין של היתר, ששוחט בה בהמה כשרה, גם כן בולעת] שמנונית אבר מן החי, קודם שנגמרה השחיטה, ותיאסר! ומשיבים: שמנונית של אבר מן החי אימת בלעה [מתי יש לחשוש שהסכין בולעת]לכי חיימא [כאשר היא נעשית חמה], ואולם אימת קא חיימא [מתי היא נעשית חמה]לכי גמרה [כאשר נגמרת] השחיטה, והרי ההיא שעתא היתירא הוה [באותה שעה כבר היתר הוא], שכבר אין זה עוד אבר מן החי.
And according to the one who says that one purges it in hot water, what is the reason that he must do so; is it due to the premise that the knife absorbed forbidden residue? That reasoning should not be limited to a case where he slaughtered a tereifa. A knife with which he slaughtered an animal that is permitted should also require purging, because it absorbed residue from the limb from a living animal before the slaughter was completed. The Gemara answers: When is there concern that the knife absorbed the residue? It is when the throat grows warm. When does it grow warm? It is at the point when the slaughter is complete. At that moment, it is already permitted.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״ירשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב והַטַּבָּח צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה סַכִּינִין אַחַת שֶׁשּׁוֹחֵט בָּהּ וְאֶחָד שֶׁמְּחַתֵּךְ בָּהּ בָּשָׂר וְאֶחָד שֶׁמְּחַתֵּךְ בָּהּ חֲלָבִים.

§ Rav Yehuda says that Rav says: The slaughterer requires three knives, one with which he slaughters the animal, and one with which he cuts meat, and one with which he cuts forbidden fats. One may not use the same knife for cutting the meat and the forbidden fats due to the residue on the knife after cutting the forbidden fats.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אחת ששוחט בה – ולא יחתוך בה דבר אחר שלא תפגם ותתקלקל ופעמים שיבא לידי איסור שישחט בלא בדיקה.
חלבים – למכור בשוק.
אמר רב יהודה אמר רב הטבח, שהוא הקצב, צריך ג׳ סכינים אחד ששוחט בו, ולא יחתוך בו דבר אחר דילמאא איפגים כדאמרינן בעלמא (ב״מ קטז ע״א) שאני סכינא דאשכבתא כיון דמיפגמא קפדי אינשי ולא מושלי לחתוך בו דבר אחר, ואחד שמחתך בו בשר ואחד שמחתך בו חלבים.
א. רש״י.
שלשה סכינין, אחת ששוחט בה. ולא יחתוך בה שום דבר אחר, שלא תפגם ותתקלקל ופעמים שיבא לידי איסור וישחוט בלא בדיקה. ואחת שיחתוך בה בשר. כדרך הקצבים למכור אותה בליטרא וחצי ליטרא. ואחת לחתוך בה חלבים. למכור בשוק. גזרה שמא יחתוך בה חלבים ואחר כך בשר. בבהמה אחרת, והוא טרוד במלאכתו וישכח ולא יקנח. אבל עכשיו שאנו מצריכין אותו לעשות לו שנים, אית ליה הכירא בהן, ועושה בהן סימן, כדי שלא יתחלפו לו.
הא דאמרינן אחד ששוחט בה ואחד שמחתך בה בשר. תמיה לי סכין מיוחד לשחיטה למה לי, דהא צריך היא בדיקה בכל שעה קודם שחיטה. ושמא נאמר דנפקא מינה להיכא דבדק לאחר שחיטה והצניעו שאינו צריך בדיקה כשחוזר ושוחט פעם אחרת, דסומך הוא על בדיקתו שלאחר שחיטה, ואם שחט ולא בדק ונאבד הסכין שחיטתו כשרה דהעמידה על חזקתו. ואם אינו מיוחד לכך פעמים שיחתוך בו בשר ואינו חושש לו משום פגימה לפי שאין הבשר מצוי לפגום ופעמים שיש בו עצמות שבבשר ומישתלי ושוחט וסומך על בדיקה ראשונה ואסור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג אמר רב יהודה אמר רב, הטבח (השוחט) צריך שלשה סכינין: אחת ששוחט בה, ואחד שמחתך בה בשר, ואחד שמחתך בה חלבים, שאי אפשר לחתוך בה בשר לאחר שחתך בה חלבים אסורים באכילה, משום שמנונית החלב שנשארה עליה.
§ Rav Yehuda says that Rav says: The slaughterer requires three knives, one with which he slaughters the animal, and one with which he cuts meat, and one with which he cuts forbidden fats. One may not use the same knife for cutting the meat and the forbidden fats due to the residue on the knife after cutting the forbidden fats.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְלִיתַקֵּן לֵיהּ חֲדָא וְלִיחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר וַהֲדַר לִיחְתּוֹךְ בַּהּ חֲלָבִים גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַחְתּוֹךְ חֲלָבִים וְאַחַר כָּךְ בָּשָׂר הַשְׁתָּא נָמֵי מִיחַלַּף לֵיהּ כֵּיוָן דְּאַצְרְכִינְהוּ תְּרֵי אִית לֵיהּ הֶיכֵּרָא.

The Gemara suggests: And let him designate one knife for cutting both the meat and forbidden fats and cut meat with it and then cut forbidden fats with it. In this manner the forbidden residue on the knife will not affect the meat. The Gemara explains: The Sages issued a rabbinic decree prohibiting the use of one knife to cut meat and then forbidden fats lest he also cut forbidden fats and cut meat thereafter. The Gemara challenges: Now too, after the decree mandating separate knives there is a concern that they will be confused for him and he will use the knife that cut the forbidden fats to cut the meat. The Gemara explains: Since the Sages required him to have two knives, he has a conspicuous marker on one of the knives that will prevent confusion.
רי״ףרש״יראב״ןתוספותרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ונתקן חדא – לחלבים ולבשר ויחתוך בשר ואח״כ חלבים.
ואחר כך – יחתוך בה בשר בבהמה אחת מחמת שהוא טרוד במלאכתו וישכח ולא יקנח ואתי לאיחלופי של חלבים בשל בשר ויחתוך בלא קינוח שסבור הוא שהוא סכין של בשר.
היכירא אית ליה – עושה בה סימן.
דאי מחתך חלבים והדר בשר היה דבוק מן שמנונית החלב על הסכין וכןא חתוך הבשר נבלע בבשר אגב דוחקא דכבצא ובעי קילוף. וצריךב להו למיעבד היכרא דילמא מיחלפי ליה. וכשמנקר הבשר במקום חלב כגון בכליות ינקר בסכין של חלב, ובשאר מקומות כמו בשופיג נ״ל דאם ניקר בסכין אחד הכל גם החלב שבו דאין צריך קילוף דהא אינו חלב גמור אלא שישראל קדושים נהגו בו איסורד הילכך לא חיישינן לבליעת הסכיןה.
א. צ״ל ובחיתוך [או וכשחותך או וכד חתיך] הבשר נבלע בבשר אגב דוחקא דסכינא ובעי קילוף.
ב. כדפירש רש״י ׳עושה בה סימן׳. וכ״כ ראבי״ה סס״י אלף ופ״א.
ג. עי׳ צב ע״ב גוממו עם השופי. ועי׳ לקמן סי׳ רעח.
ד. צא ע״א וש״נ.
ה. הובא במרדכי ר׳ תקפה ומשם בהג״א סי׳ יא הג׳ ב. וכ״כ בראבי״ה שם ונראה שמכאן לוקח. אבל בעל העיטור כתב דא״צ שני סכינין שאין מחתכין חלב שאסור מה״ת אלא גורר אותו בסכין ואין בה דוחקא דסכינא. ומה שמנקר בשמנונית הגיד, בזה כתב כרבינו דישראל קדושים החמירו בגיד ולא בסכין. והו״ד בטור סי׳ סד וע״ע ב״י שם.
וליתקן חדא ולחתוך בה בשר כו׳ – ופעם אחרת כשירצה לחזור ולחתוך בשר יהא זכור להכשירה ועל הסכין ששחט בה לא פריך שישחוט והדר יחתוך דסכין ששוחטין בה רגילין לשומרה שלא תתקלקל ולענין שבת נמי אמר דכיתד של מחרישה דמי.
גזרה שמא יחתוך בה חלבים ואחר יחתוך בה בשר. וצריך שפשוף יותר גדול מכדי שפשוף הדחתו מחמת דם, וכמו שכתבנו למעלה [ד״ה רבב״ח] ושמא ישכח מלשפשף היטב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: וליתקן ליה חדא [ושיתקן לו סכין אחת] לחיתוך, וליחתוך [ושיחתוך] בה קודם בשר והדר ליחתוך [ואחר כך יחתוך] בה חלבים! ומשיבים: גזירה היא שמא יחתוך בה חלבים ואחר כך בשר, ויישאר החלב דבוק לבשר, ויידבק בבשר. ושואלים: השתא נמי מיחלף ליה [עכשיו גם כן, שיש לו שתים, נחשוש שמא יתחלפו לו]! ומשיבים: כיון דאצרכינהו תריאית ליה היכרא [כיון שהצריכוהו שתים — יש לו היכר], וייחד כל אחת לעניינה.
The Gemara suggests: And let him designate one knife for cutting both the meat and forbidden fats and cut meat with it and then cut forbidden fats with it. In this manner the forbidden residue on the knife will not affect the meat. The Gemara explains: The Sages issued a rabbinic decree prohibiting the use of one knife to cut meat and then forbidden fats lest he also cut forbidden fats and cut meat thereafter. The Gemara challenges: Now too, after the decree mandating separate knives there is a concern that they will be confused for him and he will use the knife that cut the forbidden fats to cut the meat. The Gemara explains: Since the Sages required him to have two knives, he has a conspicuous marker on one of the knives that will prevent confusion.
רי״ףרש״יראב״ןתוספותרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וא״רוְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב זהַטַּבָּח צָרִיךְ שְׁנֵי כֵּלִים שֶׁל מַיִם אֶחָד שֶׁמֵּדִיחַ בּוֹ בָּשָׂר וְאֶחָד שֶׁמֵּדִיחַ בּוֹ חֲלָבִים וְנִיתַקֵּן לֵיהּ חֲדָא וּנְדִיחַ בּוֹ בָּשָׂר וַהֲדַר נְדִיחַ בּוֹ חֲלָבִים גְּזֵירָה שֶׁמָּא יָדִיחַ חֲלָבִים ואח״כוְאַחַר כָּךְ בָּשָׂר הַשְׁתָּא נָמֵי מִיחַלְּפִי לֵיהּ כֵּיוָן דְּאַצְרְכִינֵּיהּ תַּרְתֵּי אִית לֵיהּ הֶיכֵּרָא.

And Rav Yehuda says that Rav says: The slaughterer requires two vessels of water, one with which he rinses meat and one with which he rinses forbidden fats. The Gemara suggests: And let him designate one vessel and rinse meat with the water in the vessel and then rinse forbidden fats with the water in the same vessel. The Gemara explains: The Sages issued a rabbinic decree to prohibit doing so lest he rinse fats and rinse meat thereafter. The Gemara challenges: Now too, after the decree mandating separate vessels there is a concern that they will be confused for him and he will rinse meat in the vessel in which he rinsed fats. The Gemara answers: Since the Sages required him to have two vessels, he has a conspicuous marker on one of the vessels that will prevent confusion.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שמא ידיח חלבים – תחלה ויהיו המים מפוטמות מן השמנונית ע״י שפשוף הידים ואע״ג שהוא צונן ואחר כך ידבק בדפנות הבשר ואע״ג שאין נבלע בו נדבק הוא מבחוץ.
סימן רח
וגם צריך ב׳ כלים של מים אחד שמדיח בו בשר ואחד שמדיח בו חלבים, וה״מ באתרא דנהיגי לחללא הבשר בי טבחא אבל הכא במקומינו לא נהגו.
א. הלשון עפ״י חולין קיג ע״א.
גזרה שמא ידיח חלבים. תחלה, ויהיו המים מפוטמות מן השמנינות על ידי שפשוף הידים, ואע״פ שהוא צונן, ואחר כך ידבק השמנינות בדפנות הבשר, ואע״פ שאינו נבלע, נדבק הוא מבחוץ. וכיון שאנו מצריכין לו שנים לא אתי תו למיטעי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואמר רב יהודה אמר רב: הטבח צריך שני כלים של מים, אחד שמדיח בו בשר, ואחד שמדיח בו חלבים, שאם ידיח בשר לאחר חלבים יידבק בבשר מן החלב האסור. ושואלים: וניתקן ליה חדא [ושיתקין לו רק כלי אחד], ונדיח [ושידיח] בו בשר והדר נדיח [ואחר כך שידיח] בו חלבים! ומשיבים: גזירה שמא ידיח בו חלבים ואחר כך בשר. ושואלים: השתא נמי מיחלפי ליה [עכשיו גם כן יש לחשוש שמא יתחלפו לו] הכלים, וידיח בשר בכלי שהיה בו חלב! ומשיבים: כיון דאצרכיניה תרתי אית ליה היכרא [שהצריכו אותו שני כלים יש לו היכר] ויזכור.
And Rav Yehuda says that Rav says: The slaughterer requires two vessels of water, one with which he rinses meat and one with which he rinses forbidden fats. The Gemara suggests: And let him designate one vessel and rinse meat with the water in the vessel and then rinse forbidden fats with the water in the same vessel. The Gemara explains: The Sages issued a rabbinic decree to prohibit doing so lest he rinse fats and rinse meat thereafter. The Gemara challenges: Now too, after the decree mandating separate vessels there is a concern that they will be confused for him and he will rinse meat in the vessel in which he rinsed fats. The Gemara answers: Since the Sages required him to have two vessels, he has a conspicuous marker on one of the vessels that will prevent confusion.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אָמַר אַמֵּימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב פָּפָּא חלָא לִיסְחוֹף אִינִישׁ כַּפְלֵי עִילָּוֵי בִּישְׂרָא דְּדָאֵיב תַּרְבָּא וּבָלַע בִּישְׂרָא.

§ Ameimar says in the name of Rav Pappa: A person should not place [lisḥof] the flanks of an animal atop other meat so that the forbidden fats that are attached to the flanks are in contact with the other meat, due to the fact that the forbidden fat liquefies and flows and the meat absorbs it.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא ליסחוף איניש כפלי משמע זו כפלי שהוא נוטל מבשר אחד ואינו טריבונו בלשון כנען לא ליסחוף על בשר אחד שהיא טריבונו כלומר לא לנח כפלי עילוי בשרא כלומר אלייד:
לא ליסחוף איניש כפלי – כל הכסלים שחלב הכליות דבוק שם לא יהא כופה אותם על גבי בשר אחר שהחלב מוטל על הבשר ומתחמם וזב על הבשר.
ואמר אמימר לא יכפול אדם הכפלים שהן המתנים שעליהם חלב הכליות על הבשר דילמא דייב תרבא ובלע בישרא, משום דקרום שעל החלב אגב דמשמש בו יד הטבח מיפרתא, אבל למקום שנדבקין הכליות אל הבשר שתחתיהן לא דקרמא מפסיק ולא מיפרת.
א. כגירסת דק״ס.
לא ליסחוף איניש כפלי עילוי בישרא – היינו לאחר ניתוח מיד קודם שנצטנן הבשר אבל לאחר שנצטנן אין לחוש כדכתיב (ויקרא ט) וישימו את החלבים על החזות.
לא ליסחוף איניש כפלי עילוי בישרא. הכסלים שחלב הכליות דבוק שם לא יכפה אותה בשר על גבי בשר אחר לפי שהחלב מוטל על הבשר ומתחמם וזב על גבי הבשר. אי הכי כי תריצי נמי. כשהן מונחין על הדף כדרכן, החלב למעלה הוא, והא קא בלעי כפלי גופייהו מהחלב הדבוק בהם. קרמא מפסיק מתתאי. קרום שקורין בלע׳ טילא מפסיק בין החלב לבשר הכסלים, והוא אותו קרום שאנו נוטלין מן הכסלים, והוא עב וחזק, ולכך הוא אסור שהחלב נבלע בו, אבל אין נבלע בו כל כך שיזוב לבשר שתחתיו.
הא דאמר אמימר לא ליסחוף איניש כפלי עילוי בשרא. פירש בתוספות דדוקא בעוד שהם חמים, אבל לאחר שנצטננו מותר וקרא כתיב (ויקרא ט:) וישימו את החלבים על החזות, ופירש רש״י ז״ל דדייב תרבא ובלע בשרא שהחלבים ובשר מתחממים וזב החלב ובולע הבשר, ונראה מזה דבדיעבד נאסר הבשר, ושמא בקליפה סגי ליה, שהרי אינו רותח גמור, ודי אם יהיה כרותח דבית השחיטה דסגי ליה בקליפה אפילו לרב. והרמב״ם ז״ל (פ״ז מ״א הי״ט) כתב בכל אלה שאינן אלא לכתחלה, ומשמע שהוא מפרשה מטעם שמא ישכח מלשפשף היטיב, אבל בדיעבד בשפשוף רב די לו גם בזה, וצריך עיון דהא (דייב) [דאיב] תרבא ובלע בשרא קאמר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד אמר אמימר משמיה [משמו] של רב פפא: לא ליסחוף איניש כפלי עילוי בישרא [לא יניח אדם את הכסלים, בשר המתניים של בהמה, על גבי בשר אחר], כאשר חלב הכסלים האסור למטה, משום דדאיב תרבא ובלע בישרא [שזב החלב ובולע אותו הבשר שהניחו עליו את הכסלים].
§ Ameimar says in the name of Rav Pappa: A person should not place [lisḥof] the flanks of an animal atop other meat so that the forbidden fats that are attached to the flanks are in contact with the other meat, due to the fact that the forbidden fat liquefies and flows and the meat absorbs it.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אִי הָכִי כִּי תְּרִיצִי נָמֵי דָּאֵיב תַּרְבָּא וּבָלַע בִּשְׂרָא קְרָמָא מַפְסֵיק מִתַּתַּאי אִי הָכִי

The Gemara raises an objection: If so, and that is a concern, when the flanks are placed in their typical manner [teritzi] as well, with the forbidden fat above the meat of the flanks, the forbidden fat flows and the meat of the flanks absorbs it. The Gemara explains: The membrane between the forbidden fat and the meat of the flanks interposes from below and prevents absorption of the forbidden fat. The Gemara challenges: If so,
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אי הכי כי תריצי נמי – כי תריצי משמע אנטיר בלשון לעז כלומר את אמרת לא לנח איניש כפלי עילוי בשרא כלומר משום דדאיב תרבא דבלע בשרא דכפלי מונח עליו אי הכי אפילו אין מניחן על שום בשר אלא אפילו מניחן לחודייהו דייב תרבא ובלעי כפלי:
קרמא מפסיק מתתאי כלומר קרמא מפסיק בין החלב ובין הבשר מתתאי הכי. אי (קרמא נמי). מעילאי נמי קרמא איכא ולא1 יכול לומר ולא לסחוף:
1. אולי צ״ל ואמאי אמר דלא לסחוף.
ערך תרץ
תרץא(חולין ח:) אי הכי כי תרצי נמי. בשלום ובמישור תרגומו בשלמא ובתרצותא. כאשר הלך דוד אביך בתם לבב וביושר תרגו׳ בקשיטות לבא ובתרצותא:
ערך ברז
ברזב(שבת קיז.) לא צריכא דשקיל ליה בברזי פי׳ ברזי נקבים והכי קאמר מאן דבזע ליה לעור כשהוא מפשיטו מוכחא מילתא דלא בעי לעור ואין לו הנאה ממנו ולא דמי לפסיק רישיה ולא ימות (בבא מציעא מ.) בגמ׳ דיוציא לו שתות ליין איכא טירחא ודמי ברזניתיה פי׳ טורחי׳ שמוכר לקונה לזה עכשיו ולזה למחר ומתבטל ממלאכתו והדמים למי שנוקב נקבים בחבית להוציא היין (בבא בתרא צח) בגמ׳ המוכ׳ יין לחברו והחמיץ ולא אמרן אלא דלא תני ליה בברזא אבל שני ליה בברזא לא אמר רבא האי מאן דזבין חבית׳ דחמרא לחנוני אדעתא לזבינא ולמיהב ליה דמי ותקיף אפלגא או אתילתא דינא הוא לאהדורה למוכר והני מילי דלא שני בברזיה אבל שני לא יכיל לאהדורה ליה דיכול מוכר למימר ליה ללוקח אנת הוא דאפסדתה כששנית הברזא נעכר היין והחמיץ ולא אמרן דינא הוא דמהדרה ליה אלא אכתי יומא לזבינ׳ לא מטא אבל מטה ולא זבנה לא יכול לאהדורה דלא הוה ליה לשהויה. (סנהדרין עו) והני מילי דברזי מברז. אכה בדוד ובקיר תרגום ואברזיניה בכותלא (עבודה זרה נט) דעד ברזא אסיר ואידך שרי (חולין ח) ליבן שפוד והכהו בו נידון משום מכות אש אלמא חבטא קדים התם נמי דברזי מברז פי׳ ברזא נקב:
ערך גז
גזג(ברכות מ.) אלא היכא דכי שקלת ליה לפירא איתיה לגזא. (עבודה זרה לה:) עד כאן לא פליגי רבי יהושע עליה דרבי אליעזר אלא בקטפא דגזא. (נדה ח:) עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר אלא בקטפא דגזא פי׳ שרף של גוף העץ של אילן מלשון גואזות של הקדש. (נדרים ב) זמנא חדא טבעה ספינת׳ דכולה עסקא הות מחת בההיא גזיזא ואישתכח בההוא זמנא (חולין ח) כגון דפסק ביה גוזא לעבודה זרה. (שבת קכד) התם מגוזא פרסיכנא. פי׳ נטיעים שטוחים אילך ואילך פרוסים כעין דלת. פי׳ אחר מחיצה אחת שבאילן בשדה לאו דחק באילן וסיכך על גביו ולא דכייפי׳ אלא מענפיו היוצאין לחוץ ומעובי שבו עשה מחיצה שלישית לסוכה דיכול לינטל האילן ועומדת הסוכה ומשום הכי מותר אבל נדדין ליכא למשמע מיהא. ובסוף הלכה אלא לינחיה אגואזי וכי סליק לא לינח כרעיה אגואזי אלא אקנה. בלשון ערבי קורין לקורות גוזאין ועוד פי׳ מזה בערך אמדלא. (גיטין סט) לברסם וליבחשיה בגיאזי למרמהון וכי בשיל גואזא דמרמהון בשיל ליה כוליה דמסר ליה גואזא סילת׳ ושרגא. (בבא קמא כה) פי׳ גואזא עצים יבשים סילתא עצים קטנים שרגא נר (א״ב: גאזא כמו זאזא עיין שם):
ערך גפס
גפסד(פסחים עה.) תניא באש ולא בסיד רותח ולא בגפסים רותחין. (חולין ח) אי זו היא מכוה לקה בגחלת ברמץ בסיד רותח בגיפסיס רותח. (פרק ח בפרה) עשאן בסיד או בגיפסיס. (פרק י׳ בכלים) במה מקיפין בסיד ובגיפסיס וכן קבותיי׳ של מורייס שגפסן עם השפ׳ פי׳ שחיברן בגיפסיס והוא בלעז גפס״ו ויותר היא לבן מן הסיד ופירוש קבותיים קנקנים שדומין לקב (א״ב פיר׳ בלשון יון רומי וישמעאל מין סיד הנחפר ממטמוני ארץ ולפעמים נשרפת אבן מיוחדת לגפסיס וחכמינו בנו פועל מן השם ורן הפליג מן פלגוס):
ערך חבט
חבטה(סוכה מה.) חריות של דקל היו מלקטין וחובטין ע״ג המזבח ואותו היום נקרא יום חיבוט חריות. (בריש מדות) וכל משמר שאינו עומד ואומר לו איש הר הבית שלום עליך ניכר שהוא ישן חובטו במקלו ורשות היה לו לשרוף את כסותו (ובסוף פרה) חובטין אותה במקלו׳ כוברין אותה בכברות. (שבת פ:) נראין דברי רבי יהודה בחבוט פי׳ סיד טרוף. (עירובין מב) הואיל ותקרת הבית חובטא פי׳ ר׳ ניסים כגון שהבית פתוח משני צדדין וכלתה מדתו במקצת הבית תחת התקרה כגון שהבית כולו מקורה הרי הוא כד׳ אמות ומטלטל בכולו ואם תאמר הרי הוא פתוח לצד מערבית וכאלו פרוץ למקום האסור לו קא משמע לן רב הונא דתקרת הבית חובטת ראה כאלו תקרה יורדת וסותמת צד מערבי (בבא קמא נ) בור שחייבה עליה תורה להבלו ולא לחבטו פי׳ שמת מחמת הבל וחמימות שבתוך הבור ולא מחמת המכה שנפל בקרקעית הבור (חולין ח) הבלא קדים או חבטא קדים פי׳ חמימות קדים או פציעת המכה. (ובבא מציעא קטז) אי בחבטא נפל אי בחבסא נפל פי׳ שחבטתם הרוח והפילתם ממעלה למטה ונשתברו (ובפסיקתא דפרה) אמר ליה חבוט חבטך דהיא טבא בקולטא פי׳ רמי ואחבטך חיפה להלקתך בשביל פעם אחרת. וחבטא בהפקר קני (בבא בתרא קיח) כבר פירשנו בערך בט. (כתובות לו) אמר רבי זירא מפני שנחבטת ע״ג קרקע כולהו נמי מחבטא. (כתובות י) ההוא דאתא לקמיה דרב נחמן אמרו ליה פתח פתוח מצאתי אמר להו רב נחמן אסבוה כופרי מברכתא הביטא ליה. פי׳ גאון כופרי עצים לחין הנלקחין מן חריות של דקל מברכתא נברכת של כובסין ונעשה כנוי לאותו מקום וכן הוא אומר הכוהו והלקוהו בכופרי כי כבר חבט בנברכת כלומר ידע את הנשים. ס״א מקור ונברכת אח׳ הן לכן כינהו מברכתא כלומר על מקור חבט עצמו:
ערך חד
חדו(שבת לב.) נפל תורא חדדו סכיני (ובמגלת איכה זכרה ירושלים) בנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה רבנן דתמן אמרי נפל תורא חדדין סכינוי. ספר אחר מחרפין סכינוי. רבנן דהכא אמרי נפל תורא סגי טבחוי (שבת סג.) שני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה. (חולין ח) חידודה קודם לליבונה. (חולין יב) ריש לקיש אכשר בחודא דכובעא פי׳ בחידוד הגולגולת שהיא למעלה מטבעת הגדולה. (חולין סג) שני ראשיה חדי׳ שני ראשיה כדין ודאי טמאה. (בפ״ב דכלים) כסוי האלפס בזמן שהוא נקוב ויש לו חדוד טהור פירוש שיוצא מן הכלי כמין קנה שיצאו ממנו המים ואף ע״פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר תחתיו חדודי חרס. (פרק ד׳ דכלים) החרש שאינו יכול לעמוד מפני אזנו או שהיה בו חידוד והחידוד מכריעו טהור פי׳ אם הכלי חד מתחתיו אינו יכול לישב כמו כן ואם יש לו אזן גדול מונעו לעמוד. (סנהדרין צד.) ויחד יתרו אמר רב שהעביר חרב חדה על בשרו כלומר על עצמו ושמואל אמר שנעשה בשרו חידודין חידודין פירוש שהרעיש עצמו ונעשה קמטין מרוב הצער שטבעו מצרים. מעונן ומנחש. אל מעוננים דשופטים לא תעוננו חדודי עינין תרגום ירושלמי:
ערך סחף
סחףז(שבת סו:) סחופי כסא אטיבורא בשבתא שפיר דמי פי׳ מי שבלט טיבורו חוץ ממעיו או ניקב מניחין כוס קטן על טיבורו כדי שלא יבלוט ויתבקע ומניחין אותו עד שיתרפא. פ״א כופין פי הכוס על טיבורו למי שחש במעיו (שבת קי.) ליסחוף דיקולא ארישיה וליהדקיה פי׳ ישלשל דיקולא בראשו למטה בגופו עד שיעלה הנחש על הדיקולא (שבת קכא) הוה שרי חיספא קמי ריש גלותא איתו מנא סיחפו עילויה (פסחים מ) חצבא דאבשונא סיחפא שרי פי׳ אם מטה הקדירה לצידה מותר (ביצה כג) סחופי כסא אשיראי פי׳ מהפך כוס שיש בו ריח על בגדי משי (סנהדרין קד) אובלא דקצרי סחף רישיה ליה (עבודה זרה עו) סחיף ליה אפומייהו (עבודה זרה נא) מצא בראשו דסחיפא ליה משיכלתא ארישיה (נדרים נא) שקל דיקולא רבה חפייה כופרא וסחפיה ארישיה (חגיגה טז) כתרי גלימי דסחיפי אהדדי ואמרי לה כתרי כסי דסחיפו אהדדי פי׳ שמפורשין זה מעל גבי זה ואעפ״כ אינן מודבקין (חולין ח) לא ניסחוף איניש כפלי עילוי בשרא פי׳ לא יניח ויש מפורשים לא ימשוך כעין סיכוך כסלים על גבי בשר שמא יזוב מן לחלוחית הלב שעל הכסלי׳ ויבלעהו הבשר ומקשינן אם אתה חושש לזה יהא בשר שעל הכסלים אסור לעולם כי זה מן החלב ובולעים אותם הכסלים ופרקינן קרמא מפסיק בין החלב לבשר:
ערך קל
קלח(שבת עח.) אפילו תימא רבנן קלקולו זהו תיקונו אית ביה תרי פירושי חד דלענין שופריה דסיד קיימא ההיא ברייתא לאו לענין שרורותיה וקא סברי רבנן דסיד שעירב בו חול אע״פ שהוא מתחזק הלך יפיו ומותר בגולה והוא משום שרירותא קאמרי חול גס כדי ליתן על מלא כף סיד. ופי׳ שני כיון דלא שרי למיסד ביה בגולה עד שיערה בו חול הוה ליה קלקולא דקא מקלקל הוא התיקון. והלכך משערינן חול גם כדי ליתן על מלא כף סיד דחשיב ליה כדי שיהא מותר לסוד בו (הוריות יב:) בזמן ששניהן עומדין לקלקלה האיש קודם פי׳ האיש במשכב זכור והאשה בקובה (גיטין נז) מעשה בת׳ ילדים וילדות שנשבו לקלון הרגישו בעצמן למה הן מתבקשין וכו׳ (מכות כג) נתקלקל בין ברעי בין במים (גמ׳) קלה בין בראשונה בין בשניה פי׳ נתקלקל ברעי בין בהכאה ראשונא בין בהכאה שניה (חולין ח) סכין של ע״א מותר לשחוט בה מקלקל הוא פי׳ שחיטה מפסדת הבהמה כי דמיה בחייה יותר מן השחוטה (משנה דמאי ג׳ חולין ו) מפני שחשודה לחלוף המתקלקל (שבת קה) כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר מתניתא רבי יהודה ברייתא ר׳ שמעון ובהלכה של מעלה מזו אימור דשמעת ליה לר׳ יהודה במתקן במקלקל מי שמעת ליה (כתובות ו) במקלקל הלכה כרבי יהודה או כרבי שמעון (פסחים עג) לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור פי׳ העושה חבורה בשבת מקלקל היא (א״ב תרגום ויסלף דברי צדיקים ויקלקל פתגמין תריצין):
א. [רעכטען.]
ב. [לאך עפפענונג שטאך.]
ג. [צווייג.]
ד. [גיפס.]
ה. [שלאגען, קלאפפען.]
ו. [שארף.]
ז. [איבער שטירצען.]
ח. [פערדערבען. צוגרינדריכטען.]
כי תריצי נמי – כשהן מונחים על הדף כדרכן החלב למעלה הא בלעי כפלי גופייהו מחלב הדבוק בהן.
קרמא – קרום טיל״א.
מפסיק – בין חלב לבשר והוא אותו קרום שאנו נוטלין מן הכסלים שקורין פלאנק״ש ועב וחזק הוא לכך אסור שחלב נבלע בו אבל אין נבלע כל כך שיהא זב לבשר שתחתיו.
כבר ביארנו שסכין זו אין בה משום איסור שמנינות כגון ששימשו בה לפניה בעצים וכיוצא בהן או שחתכו בה בשר לפניה והכשירוה בהגעלה או ליבון וכיוצא בהם לפי מה שהיא ולא נשאר שם אלא איסור עבדה זרה הא אם היה בה איסור שמנינות הרי הוא נכלל בדין איסור שאר סכינין של גוים ששחט בהם וכיצד הוא דין זה לא ישחוט בה בלא הכשר הראוי לו אם הגעלה אם לבון אם דיצה בקרקע ושיפה יפה יפה לפי מה שהיא על הדרכים שביארנו בה בסוף ע״ז ואם שחט נחלקו בה רב ורבה בר בר חנה שלדעת רב קולף מקום השחיטה ולרבה בר בר חנה דיו בהדחה והיו סבורים להעמיד מחלקתם בבית השחיטה אם חם אם צונן שלדעת רב חם הוא וצריך קליפה ומ״מ אינו צריך נטילת מקום דרב לטעמיה דאמר בצונן לתוך חם וחם לתוך צונן עילאה גבר והרי הסכין שהוא צונן עליון והוה ליה צונן עיקר אלא שצריך קליפה ולרבה בר בר חנה צונן הוא והוה ליה צונן בצונן שדינו בהדחה ואינו סומך על הדחת המליחה שאמרו עליה מדיח ומולח ומדיח שמא יאכלנו צלי והאור מוציא הדם הבלוע אבל לא הדם הקרוש שעליו אדרבה מדביקו יותר או שמא הדחה זו צריכה שפשוף יותר מאותה של מליחה והעלו בה שהכל מודים שהוא צונן ואעפ״כ הלכה קולף מקום השחיטה ואע״פ שאף רב מודה שבית השחיטה צונן הוא וכמו שאמרו בלישנא בתרא דכלי עלמא בית השחיטה צונן הוא והיה לנו לומר שדי לנו בהדחה כדי להסיר השמנונית שעל דפני בית השחיטה מ״מ אגב דוחקא דסכינא בלע ר״ל שזה שאמרו שהוא צונן לאו צונן לגמרי שהרי בהדיא אנו מרגישין בו שהוא חם אלא שאין בו חום כדי להפליט ומ״מ חום מועט יש בו ואגב דוחקא דסכינא עם אותו חום מועט שבו בלע ונמצא תורף הענין שיש כאן שני דברים מצטרפים להבליע דפני בית השחיטה משמנינות שעל הסכין והם חום מועט שבו אע״פ שבכללו נקרא צונן ודוחק שהסכין נכנס בדפני בית השחיטה שמתוך שהוא נכנס בדוחק בולע הבשר מעט משמנינות שעליו:
מה שאמרנו ששני דברים אלו מצטרפים רצוננו לומר בו שכל אחד בפני עצמו אין אומרין בו שיהיה מבליע כלל ר״ל שאלו היה בית השחיטה צונן גמור היה הענין כאילו חתכנו בסכין זו חתיכה של בשר צונן ולא היינו מצריכין אלא הדחה בדפני החתך אע״פ שנכנס בדוחק על הדרך שאמרו בקישות שגורר מקום החתך וגרירה בקישות והדחה בבשר שיעור אחד הוא שגרירת קישות בלא קליפה אינה אלא מעין חכוך ומפני שההדחה מאוסה בו וכן שהוא דבר קשה תופש בו לשון גרירא ואלו היה בית השחיטה רותח גמור היינו מצריכים נטילת מקומו שהוא העמקה יתירה מן הקליפה מפני שהיה השמנונית עליון והבשר הבולע ממנו תחתון וכבר פסקנו בפסח שני שכל צונן לתוך חם התחתון גובר והרי הוא כחם בתוך חם ולא הוצרכנו בה לדחק הסכין אבל מתוך שבית השחיטה צונן ר״ל שאינו רותח ולא צונן גמור חום מועט שבבית השחיטה מצטרף עם כניסת הסכין בדוחק ומבליעין את הבשר מעט מן השמנינות וצריך קליפה ויש מי שאומר שצונן גמור הוא ודי לו בהדחה ושפשוף ואין דבריהם נראין:
יש מי שאומר שלא הוצרכה הדחה ושפשוף או קליפה אלא בשנודע לנו שהוא בן יומו הא סכין סתם אינו צריך כלום שסתם כלים של גויים לדעתם אינן בני יומן וכל שאינו בן יומו נותן טעם לפגם הוא ולדעתי לא נאמר דין נותן טעם לפגם באוכל שאין עצמו פגום אלא באיסור הבא על ידי פליטה אבל כאן הרי אנו באים מצד שמנינות שיש בדפני הסכין בעין ואותו שמנינות הואיל והוא בעין אינו נפגם וכשמתדבק בכתלי בית השחיטה נבלע בו מעט שהבשר רך הוא ובולע בנקל אבל לפליטת הסכין אין אנו חוששין כלל שאין חום כזה מפליט את הסכין ודוחק הסכין אין כאן כדי להפליטו שהסכין דוחק ואינו נדחק ולעולם סכין עצמו אינו בולע ולא פולט בחום כזה אף בסיוע הדחק ואין כאן חשש אלא לשמנינות בעין שהוא נבלע בבשר שבדפני בית השחיטה בחום זה עם סיוע דחק הסכין ואחר שכן בן יומו ושאינו בן יומו דין אחד הוא ואע״פ שבקורט חלתית אמרו משום דמפסקו ליה בסכינא דארמאי ואפי׳ למאן דאמר נותן טעם לפגם מותר אגב חורפיה מחליא ליה אלמא שאף מה שהוא בעין קרוי נותן טעם לפגם בזו הוא מפני שהשמנינות אצל הקורט כפגום מעיקרו הוא ואין דרכו בכך כלל ונמצאת למד שאם נעץ הסכין בקרקע עשרה פעמים או שפה ר״ל שהשחיזה במשחזת אע״פ שאין הכשר זה מועיל אלא לחתיכת צונן כמו שיתבאר במסכת ע״ז שוחט בו שהרי מ״מ אין כאן שמנינות בעין ולפליטות הסכין אין אנו חוששין כמו שביארנו והוא הדין אם העביר חלודה שבו בחול ובורית וכיוצא בזה אבל הדחה וקינוח בסמרטוט אין מכשירין אותו ששמנינות המתישן אינו עובר בכך ויש שמצריכין הגעלה או לבון ואין הדברים נראין:
סכין ששחט בה טרפה או נבלה והרי שמנינות שבדפני בית השחיטה נדבק בדפני הסכין אלא שמ״מ אין לנו לומר בו שיהא הסכין בולע ממנו שהסכין אינו לא בולע ולא פולט בחום כזה אף בסיוע דחקו כמו שביארנו שדחק הסכין מועיל להבליע שומן ובסכין לבשר מתוך רכות הבשר אבל אינו מועיל להבליע שמנינות שבבשר לסכין שהוא קשה והילכך אין בסכין זו בליעה אלא שמנינות בעין שנדבק בו ומתוך כך אם רצה להכשיר את הסכין די לו שידיחנה בצונן או יקנחנה בסמרטוט הואיל ולא נתישן בו השמנינות וכן שלא הותמד בו עובר הוא בכך ואם שחט שלא בהדחה או בקינוח הרי הוא כשוחט בסכין של גוים וצריך קליפה שהרי חום מועט שבבית השחיטה עם דחק הסכין מבליעין את הבשר משמנינות שעל הסכין מעט ויש אומרים שדי לו בהדחה ואין דבריהם נראין:
שחט את הכשרה אינו צריך כלום שאם תאמר הרי יש על הסכין שמנינות אבר מן החי אין זה כלום שאין שמנינות שבבית השחיטה נדבק בדפני הסכין עד שעת חמום בית השחיטה והוא כשנגמרה השחיטה ושמא תאמר הרי הדם בעין בדפני הסכין ואע״פ שאין הסכין בולע בכך כמו שביארנו מ״מ כששוחט בו הרי דם זה נבלע מעט בדפני בית השחיטה מ״מ כבר תצא ממנו במליחה ואף לדעת האומרים שדם הבא ממקום אחר אינו יוצא במליחה כמו שנבאר בפרק כל הבשר מ״מ אין דופני בית השחיטה בולעין דם בשעת שחיטה שהרי הם טרודים להוציא דם השחיטה וכל שהוא טריד לפלוט אינו בולע מאותו דבר שהוא טריד לפלטו אבל אם טריד לפלט דם חשוד הוא לבלוע שמנינות אף בשעת פליטתו או דבר אחר שאינו ממין פליטתו כמו שנבאר בפרק כל הבשר:
התבאר בפרק כל הבשר שהסכין ששחט בה אפי׳ את הכשרה אסור לאכול בה רותח ר״ל לחתך ומצד הדם שהוא בעין בדפני הסכין שנבלע באותו רותח ולפי שטתנו צריכים אנו לומר שאם הכשירו בהשחזה או בנעיצה בקרקע עשרה פעמים מותר אע״פ שלא נאמר הכשר זה אלא לאכילת צונן כמו שביארנו מפני שאין הדם נבלע בסכין בחום כזה כמו שכתבנו עד שנצרכנו הגעלה או לבון ומ״מ הדחה בצונן אינה מספקת שמא נקרש הדם ואין דם קרוש יוצא בהדחה מכל וכל כשמנינות ומ״מ יראה לי שאם הדיחו לאלתר מותר:
מתוך מה שכתבנו למדת שראוי להנהיג את הבודקים להביא עמהם סמרטוט כדי שיקנחו בו את הסכין תמיד בין בהמה לבהמה שאם תמצא אחת מהן טרפה או נבלה לא נצטרך לקליפה או לתקון אחר ואם אין עמהם סמרטוט יקנחו יפה בצמר הבהמה ודיים:
יש בענין זה שטה אחרת לומר שאף הסכין בולע ופולט בחום בית השחיטה עם כניסת הסכין בדחק ולדעת זה סכין של גוים אם שפשפוה עד שעבר שמנינות שעליו בעין הואיל ולא הגעילה או לבנה הרי יש כאן פליטה ואם הוא בן יומו קולף ואם אינו בן יומו אינו צריך כלום ואם לא שפשפוה כלל אף בשאינו בן יומו קולף שהרי יש כאן שמנינות בעין אלא שקשה להם סכין טרפה היאך די לה בהדחה בצונן ומשנים את שטתם שהסכין בולע בחום בית השחיטה עם כניסת הסכין בדוחק אבל אינו פולט בדרך זה הילכך סכין של גוים צריך שיפה או נעיצה בקרקע להסיר שמנינותו שעליו אבל לפליטה אין חוששין ואין כאן חלוק בין בן יומו לשאינו בן יומו וסכין כשרה אינו צריך כלום שאין כאן אלא דם ואם מפני הבלוע הרי אינו פולט ואם מפני אותו שהוא בעין הואיל וטרודים לפלוט אין בולעים וסכין טרפה הואיל ובלע מחדש די לו בהדחה מפני השמנינות שעליו אבל מפני מה שבלע אין צריך כלום לענין שחיטת בהמה אחרת שהרי אינו פולט הא להשתמש בו רותח אף בסכין ששחט בה כשרה צריך הגעלה או לבון נמצא שאין חלוק בין שטה זו לשטתנו לענין פירוש השמועה כלום אלא לענין הכשר סכין להשתמש בה רותח אלא שיש בה מן התימה אם חששנו לבליעה היאך לא נחוש לפליטה:
וכן יש כאן שטה אחרת לגדולי צרפת לחלק בחום בית השחיטה בין דם לשמנינות לומר שהשמנינות נבלע בסכין אבל לא את הדם וזו שבפרק כל הבשר הם מפרשים אותה לדעת האומר בית השחיטה רותח וקשה לנו הרבה להעמידה שלא כהלכה שהרי כל הפוסקים כתבוה וכל שכן שקשים לנו דבריהם של גדולי הרבנים שפרשו שאף לדברי האומר בית השחיטה רותח אין הדם נבלע כלל בסכין בחום בית השחיטה וסוף הדברים הרבה בלבולים וחבלי קושיות אתה מוצא בכמה חדושין בעניני שמועה זו וכשתעיין בכל מה שנכתוב בה אין הדברים מתישבים אלא לשטתנו:
מקצת חכמים כתבו שהמפשיט עור הטרפה או המחתך את בשרה דינו כדין שוחט את הטריפה לענין הכשר הסכין לשחיטת בהמה אחרת ונראין הדברים וכן יש מי שאומר שהמפשיט בסכין שלהם או המנתח בסכין שלהם צריך הדחה בדיעבד ולכתחלה אסור ומגדולי המפרשי׳ מצריכים בזו קליפה או גרירה ואין הדברים נראין שהרי חום זה אינו דומה לחום בית השחיטה:
הטבח והוא השוחט את הבהמות ומנקר החתיכות מחלב שבהן צריך שיהו לו שלשה סכינים אחד לשחיטה שלא יחתוך בו בשר וחלבים שמא יפגם ואע״פ שהוא בודק קודם שחיטה שמא יפשע ולא יבדוק ואע״פ שאין להחזיק שום אדם לשחוט בלא בדיקת סכין סתם טבח בודק לאחר שחיטה ומצניע סכינו וכל שעושה כן סכין בחזקתו עד שאפי׳ שחט בלא בדיקה ונאבד הסכין מותרת כמו שנבאר למטה ואם נשתמש בו קודם הצנעה חזר לו לדין שאר סכינין שהם בחזקת פגומים וכל שהוא כן קרוב לטעות בדבר או שמא יש דם על פניו ויחתוך בו בשר המתקן לאכילה ואחד לחתוך בשר שלא יחתוך בו החלב שמא ידבק מחלב שבו על הבשר ואע״פ שצונן בצונן הוא ודיו בהדחה והרי הוא צריך להדיח את הבשר כשיבא למלחו כדי להדביק המלח על הבשר וכן שחוזר ומדיחה לאחר מליחה כמו שיתבאר בזו דוחק הסכין מדביק הרבה החלב בפנימיות הבשר במקום מגעו עד שאין ההדחה מעבירו ומתוך [כך] צריך הדחה ושפשוף ושמא זה יפשע ולא ישפשף כראוי ואחד שיחתוך בו חלבים ואם תאמר שיחתוך בשר תחלה ואחר כך חלבים וכשיבא לחתוך בה בשר בהמה אחרת מסתמא יקנח סכינו שמא יפשע ויחתוך חלבים תחלה ולא ירגיש אחר כך לקנחו מיד הואיל וקנחו כשהתחיל להשתמש בו ומתוך כך צריך לשנים אחד לחתוך בשר ואחד לחתוך חלבים ומאחר שכן יש לו הכר בדבר ולא יבא לטעות ואין צריך שיעשה בהם סימן כמו שפרשו גדולי הרבנים שלא אמרו היכרא עביד ליה אלא היכרא אית ליה ואם פשע וחתך בשר בסכין שחתך בו החלב ידיח את הבשר (ויפשפשנה) [וישפשפנה] במים יפה ודיו כמו שביארנו ויש מצריכים גרירה ואין דבריהם נראין:
מה שנהגו עכשיו מנקרי הבשר שמנקרין בסכין אחד יש אומרים שלא נאסר בסכין אחד בכאן אלא כשהחלב חם מעט אבל אחר שנתקרר מכל וכל אין קפידא בדבר ולא יראה לי כן שהרי מ״מ צונן הוא וצריך הדחה או שפשוף אע״פ שאין צריך קליפה אלא שיש מי שאומר שלא נאמר דבר זה במנקר אלא בחותך חתיכות החלב הגסות ומפרידן מן הבשר להצניען אבל נקור גיד הנשה ושומן וקנוקנות שבו אין חלב שבהן מתדבק כל כך ומ״מ ראינו לקצת מנקרים נוהגים בשני סכינים ואף אותם שאין נוהגין בשנים מקנחים תמיד בסמרטוט שלפניהם בין חלב לבשר ובנות זריזות משפשפות הבשר במים יפה כדי לצאת ידי כל ספק:
כשם שאמרו בסכינין שהוא צריך שיהיו לו שנים בנקור הבשר כך בכלים שלמים צריך הטבח שיהו לו שנים אחד שמדיח בו בשר ואחד שמדיח בו חלבים שמא ידיח חלבים תחלה וידבק מהם בבשר והענין הוא שהטבח מדיח חתיכת הבשר כדי להכשירה ללוקחים למלחה מיד בלא הדחה אחרת וכן מדיח את החלבים למלחן מיד שלא יסריחו והמלח אינו דבק בלא הדחה ואם ידיח את שניהם בכלי אחד ויקדים את החלבים ידבק מן החלב שעל ידיו או מן הנשאר בשולי הכלי בבשר ואע״פ שידיחנו לאחר מליחה מ״מ המליחה מפעפעתו ומכניסתו בפנים וצריך שפשוף ואע״פ שכל מליחה שהיא נאכלת במלחה דיה בהדחה וזו ודאי מליחה מועטת היא דוקא בבשר שנמלח עם חלב שבה שהוא דבק במקומו אבל זה שבא מחוץ המליחה מכניסתו מעט וצריך שפשוף ושמא יפשע ולא ישפשף ומעתה אם עשה כן משפשפה יפה במים ודיו:
חתיכת בשר שחתיכת חלב דבוק בה כגון הכסלים שחלב הכליות דבק בהם אסור להניחה על גבי בשר אחר בדבוק חלב חתיכה זו על גבי הבשר האחר בעוד שהחתיכה והחלב שבה חמים עדין מעט שמא מתוך חום מועט שבו עם מה שידי הטבח ממשמשות בקרום שעל החלב שהוא דק וקלוש ונקרע לשעתו על ידי משמושו אף הוא מתחמם על הבשר השני וזב עליו ומתדבק הרבה בבשר עבר ועשה כן ישפשף שאין זה אלא צונן בצונן אלא שעל ידי מעט חום שבו עם משמוש ידי הטבח מתדבק ממנו בבשר וצריך שפשוף ויש מי שאומר שצריך קליפה מפני שהוא מפרשה בבליעה כדין חם לתוך צונן ומ״מ די לו בכך שכל חם לתוך צונן תחתון גובר ומקרר את עליונו עד שאין תחתון בולע אלא בשיעור קליפה כמו שהתבאר בפסחים ויש מי שאוסר מכל וכל כחם בחם ואין דבריהם נראין ולא עוד אלא שגדולי המפרשים מתירין בהדחה בעלמא לפי מה שכתבו תלמידיהם בשמם אלא שאין נראה כן אלא בשפשוף ושמא תאמר ולמה לא אמרו כן אף כשהחתיכות סדורות על השלחן כל אחת בפני עצמה והחלב דבק במקומו על הכסלים שיהא החלב זב על הכסלים עצמן מפני שהקרום מפסיק במקום דבוקו וחוצץ ואין ידי הטבח מצויים למשמש בין דבוק חלב לבשר כלל וכן שאותו הקרום עב וחזק הרבה ואינו עשוי ליקרע אף על ידי משמוש:
שמענו לקצת חכמים שאוסרים להעמיד הירך או חתיכה שיש בה חלבים עם החלבים שבה יתר מיום אחד ויש אומרים עד שלשה ימים ואין לנו בזה אלא מנהג ושהרי מ״מ אין דברים אלו אמורין על צונן גמור בצונן גמור שמאחר שנצטנן לגמרי כבר נקרש ואינו זב כלל ועוד שהרי קרום מפסיק בכולם:
היה הבשר נמלח בחלב שבה ובחלב של תורה ובבהמה שאינה כחושה אסורה כלה אלא אם כן בששים ובחלב של סופרים או אף של תורה בבהמה כחושה יש מי שמצריך קליפה ויש מי שמצריך נטילת מקומו ובפרק גיד הנשה נרחיב בזה בע״ה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: אי הכי [אם כך], שאתה חושש שהחלב זב ונבלע בבשר, כי תריצי נמי דאיב תרבא ובלע בשרא [כאשר הכסלים מונחים כדרכם גם כן, כשהחלב מלמעלה, זב החלב ובולע בשר הכסלים עצמו מן החלב]! ומשיבים: קרמא מפסיק מתתאי [הקרום שבין החלב לבשר מפסיק מלמטה]. ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה אומר,
The Gemara raises an objection: If so, and that is a concern, when the flanks are placed in their typical manner [teritzi] as well, with the forbidden fat above the meat of the flanks, the forbidden fat flows and the meat of the flanks absorbs it. The Gemara explains: The membrane between the forbidden fat and the meat of the flanks interposes from below and prevents absorption of the forbidden fat. The Gemara challenges: If so,
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חולין ח: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה חולין ח: – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף חולין ח: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., מיוחס לר׳ גרשום חולין ח:, הערוך על סדר הש"ס חולין ח:, רש"י חולין ח:, ראב"ן חולין ח: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות חולין ח:, בעל המאור חולין ח: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ר"י מלוניל חולין ח: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ההשלמה חולין ח: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רמב"ן חולין ח: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א חולין ח: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין ח: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"א חידושי הלכות חולין ח:, פירוש הרב שטיינזלץ חולין ח:

Chulin 8b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 8b, Rif by Bavli Chulin 8b, Attributed to R. Gershom Chulin 8b, Collected from HeArukh Chulin 8b, Rashi Chulin 8b, Raavan Chulin 8b, Tosafot Chulin 8b, Baal HaMaor Chulin 8b, Ri MiLunel Chulin 8b, HaHashlamah Chulin 8b, Ramban Chulin 8b, Rashba Chulin 8b, Meiri Chulin 8b, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 8b, Steinsaltz Commentary Chulin 8b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144