×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אָמַר רַב: א״טוֹל בָּרוּךְ, טוֹל בָּרוּךְ״ – אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ. ״הָבֵא מֶלַח״ ״הָבֵא לִפְתָּן״ – צָרִיךְ לְבָרֵךְ. ור׳וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אפי׳אֲפִילּוּ ״הָבִיאוּ מֶלַח״ ״הָבִיאוּ לִפְתָּן״ נָמֵי א״צאֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ, ״גַּבֵּיל לְתוֹרֵי, גַּבֵּיל לְתוֹרֵי״ צָרִיךְ לְבָרֵךְ. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: באֲפִילּוּ ״גַּבֵּיל לְתוֹרֵי״ נָמֵי אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: (ב)אָסוּר לָאָדָם שֶׁיֹּאכַל קוֹדֶם שֶׁיִּתֵּן מַאֲכָל לִבְהֶמְתּוֹ, שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר: {דברים י״א:ט״ו} ״וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ״ וַהֲדַר ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ״.:
Continuing to discuss the halakhot of breaking bread, Rav said: One who broke bread, and before eating it, offered a piece to another, and said: Take it and recite a blessing, take it and recite a blessing, need not recite the blessing a second time, because that is considered to have been for the purpose of the blessing. If, however, he said: Bring salt or bring relish, he must recite the blessing a second time, as that is considered an interruption between the blessing and eating the bread. And Rabbi Yoḥanan said: Even if he said: Bring salt or bring relish, it is not considered an interruption and he need not recite the blessing a second time. Only if he said: Mix the food for the oxen, mix the food for the oxen, it is considered an interruption and he is required to recite the blessing a second time. And Rav Sheshet said: Even if he said: Mix for the oxen, he need not recite a blessing a second time, as that is also considered to be for the purpose of the blessing, as Rav Yehuda said that Rav said: One is prohibited from eating before feeding his animals, as it is stated: “And I will give grass in your fields for your animals” first and only then: “And you shall eat and be satisfied” (Deuteronomy 11:15). In the verse, preparation of food for one’s cattle precedes preparation of his own food. Consequently, it is considered part of the preparation for one’s own meal.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותספר הנררא״הבית הבחירה למאירירא״שתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי ברכות מ ע״א} אמר רב טול ברוך טול ברוך1 אינו צריך לברך הביאו [מלח] הביאו לפתן2 צריך לברך ור׳ יוחנן אמר אפילו הביאו מלח הביאו לפתן3 אין צריך לברך גבול לתורי גבול4 לתורי צריך לברך ורב ששת אמר [אפילו]⁠5 גבול לתורי גבול לתורי אינו צריך לברך דאמר רב יהודה אמר רב6 אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתן מאכל לבהמתו שנא׳ {דברים יא:טו} ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת: אמר רבה בר7 שמואל משום ר׳ חייה אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח ולפתן8 לפני כל9 אחד ואחד. רבה בר שמואל איקלע לבי
ריש גלותא [אפיקו]⁠10 ליה רפתא [בצעה]⁠11 לאלתר אמרו ליה הדר [ביה12] מר משמעתיה אמר להו לית דין צריך בְּשָׁשׁ:
{משנה ברכות ו:ב-ג} מתני׳ בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא על פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא ועל כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא. על13 דבר שאין גידוליו14 מן הארץ אומר שהכל נהיה בדברו ועל15 החומץ ועל הנובלות ועל הגובאי16 אומר17 שהכל נהיה בדברו ר׳ יהודה אומר כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו:
1. ברוך, ברוך: דפוסים: כרוך, כרוך.
2. מלח, לפתן: גפו, גצג, גצד, כ״י נ, כ״י פריס 312, אשכול, רא״ה, דפוסים. כ״י קרפנטרץ: ״לי מלח, לי לפתן״. כ״י א: ״מליח, לפתן״. דפוס קושטא: מלח, מלח, כמו הקודם.
3. מלח...לפתן: דפוסים: לפתן... מלח.
4. גבול, גבול: כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה: ״גביל, גביל״. וכן בהמשך.
5. אפילו: גצד, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה. כ״י א: ״אף״.
6. אמר רב: רא״ה דפוסים: ״אמ׳ שמואל״.
7. רבה בר: גצד: ״רבא בר״. כ״י נ: ״רבא אמ׳⁠ ⁠״.
8. ולפתן: וכן ברמב״ם משנ״ת הל׳ ברכות (ז:ג). דפוסים, אשכול, רא״ה: ״או לפתן״, כבה״ג. חסר בכ״י פריס 312. גצג: ״מלח לפתן״ (נראה כתוצאה מתוספת נוסח חלופי).
9. לפני כל: כ״י פריס 312: ״לכל״.
10. אפיקו: גצג, גצד, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה. כ״י א: ״אתיו״. בה״ג: ״קריבו״.
11. בצעה: רק כ״י א: ״בצע״.
12. ביה: גצד, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה. חסר בכ״י א, גצג.
13. על: גצג, כ״י קרפנטרץ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה: ״ועל״.
14. גידוליו: וכן ב-גצג, גצד, כ״י נ, כ״י פריס 312, רמב״ם בפיהמ״ש. כ״י קרפנטרץ, דפוסים, רא״ה: ״גידולו״.
15. ועל: גצג, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים: ״על״.
16. ועל הנובלות ועל הגובאי: גצג, גצד, כ״י פריס 312: ״ועל הגובאי ועל הנובלות״, וכן רמב״ם פיהמ״ש.
17. אומר: גצד: ״הוא אומר״ כברמב״ם פיהמ״ש.
טול ברוך – הבוצע קודם שטעם מן הפרוסה בצע ממנה והושיט למי שאצלו וא״ל טול מפרוסת הברכה אף על פי שסח בינתים אין צריך לחזור לברך ואף על גב דשיחה הויא הפסקה כדאמרינן במנחות (פרק ג׳ דף לו.) סח בין תפילין לתפילין צריך לברך וכן בכסוי הדם הך שיחה צורך ברכה ולא מפסקא.
הביאו מלח – נמי אין צריך לברך שאף זו צורך ברכה שתהא פרוסה של ברכה נאכלת בטעם.
גביל לתורי – גביל את המורסן במים לצורך השוורים.
סימן קצא
פירש גאון:⁠א טול ברוךב, אם אמר המברך למסובין טול לחם ואכול שכבר ברכנוג, קודם שיאכל מן המוציא, אין צריך לחזור ולברך שנית, שאין דיבור זה הפסק לברכה, שעניין אכילה הוא.
גביל לתורי נמי צורך אכילה הוא ולא הוי הפסק, שאסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתן לבהמתו מאכל, שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת. וכן אם אמר תן תבן ומספוא לפני בהמתו, וכן הביא מלח או ליפתן, עניין סעודה הם ולא הוי הפסק.
{אמצע סימן קצא מופיע לעיל ברכות ל״ט:}
ואם יאמר הבוצע (אחר) [קודם] שיטעום מן המוציא טול ברוךד טול ברוך למסובין, אינה הפסקה ואינו צריך לברך פעם שנית. וכן אם אמר הביאו מלח הביאו ליפתן לטבל בו אינו הפסק. אבל אם מדבר דברים שאינן צורך סעודה הוי הפסק. או אחד מן החבורה אם דבר דברים שאינן צורך סעודה הוי הפסק ואינו יוצא באותה ברכהה.
א. כ״ה בשערי ברכות לרב שמואל בן חפני גאון [נדפסו באוצה״ג ברכות חלק הפירושים ולשון דידן שם עמ׳ 72].
ב. כ״ה בכת״י וכ״ה לפנינו בגמ׳ וכ״ה בשערי ברכות הנ״ל. בד׳ פראג כרוך. והיא גירסת הרי״ף והרמב״ם [כמש״כ הב״ח ובאהגר״א סי׳ קסז] וכ״ה ברא״ש פ׳ כיסוי הדם סי׳ ו [והוא מלשון כריכו ריפתא מה ע״ב ועוד]. וכפי׳ הגאון כ״ה בערוך ע׳ גבל א. ועי׳ ב״ח ובאהגר״א שם שלרש״י דגריס טול ברוך ופירש ׳הבוצע קודם שטעם מן הפרוסה בצע ממנה והושיט למי שאצלו ואמר לו טול מפרוסת הברכה׳, דוקא דבר השייך לפרוסת המוציא, [וכמש״כ בס׳ המכתם: כלומר טול מפת זה המוציא שהיו קורין אותו ברוך], אבל שאר צרכי סעודה הוי הפסק, אבל להרמב״ם ודעימיה דגרסי טול כרוך, כל צרכי סעודה לא הוו הפסק. [וכ״כ הב״י אלא שלא נגע בגירסא]. והנה מלשון הגאון חזינן שאע״פ שגורס ברוך נראה שאינו ממעט שאר צרכי סעודה שהרי אמר ׳שעניין אכילה הוא׳. וע״ע בדיונים שבסוף הספר.
ג. כ״ה בכת״י וכ״ה בשערי ברכות הנ״ל [באחת הנוסחאות. ובנוסח אחר שם ׳ברכתי׳]. בד״פ בטעות ברכני.
ד. כ״ה בכת״י. בד״פ כרוך. עי׳ לעיל בראש הסימן.
ה. דלא כרמ״א סי׳ קסז ס״ו שאם הפסיק אחר שאכל הבוצע לא הוי הפסק. והובאו דברי רבינו במג״א שם סקי״ח.
הבא מלח כו׳ צריך לברך – דהוי היסח הדעת והכי אמרי׳ בפ״ג דמנחות (דף לו.) סח בין תפילין לתפילין צריך לברך וכן הלכה אם סח בין ברכת המוציא לאכילה ובין ברכת קידוש לשתיה צריך לחזור ולברך אי לאו מילתא דשייכא לסעודה כמו טול ברוך וכן בשחיטה צריך לחזור ולברך אי לאו ממילתא דשחיטה כמו העוד יותר בהמות ותרנגולים לשחוט או שיאמר אחוז היטב שלא ישמט לך שלא תפסל השחיטה אין זו הפסקה ואנו אין אנו רגילים להביא על השלחן לא מלח ולא לפתן משום דפת שלנו חשוב והרי הוא כי הא דאמר בסמוך לית דין צריך בשש מיהו רבי מנחם היה מדקדק מאד להביא מלח על השלחן כדאיתא במדרש כשישראל יושבין על השלחן וממתינין זה את זה עד שיטלו ידיהם והן בלא מצות השטן מקטרג עליהם וברית מלח מגין עליהם.
טול ברוך טול ברוך – כלומר טול זה שבירכתי עליה ואכול ממנה, לא הוי הפסק, משום דצורך הברכה היא ואין צריך עוד לחזור ולברך. גבול לתורי גבול לתורי – פיר׳ גבלו אוכל השורים לפניהם.⁠א
א. ראה רש״י כאן.
אמר רב טול ברוך טול ברוךא לא צריך לברך. פי׳ אם כך אמר [לאחר] ברכת המוציא קודם שיטעום אינו צריך לחזור ולברך המוציא דלא הוי הפסק דצורך ברכה [הוא]⁠ב. הבא מלח הבא ליפתן צריך לברך. פי׳ דהא ודאי הוי הפסק. ור׳ יוחנן אמר אפילו הבא מלח הבא ליפתן אין צריך לברך. פי׳ דצורך אכילה הוא ולא הוי הפסקג. גביל לתורי גביל לתורי צריך לברך. פי׳ דכי האי ודאי הוי הפסק דשיחה בטילה הוא לאמרה בין ברכת המוציא לאכילה. ורב ששת אמר אפילו גביל לתורי לא הוי הפסק דאמר רב יהודה אמר שמואל אסור שיטעום קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת. פי׳ הילכך הא נמי צורך אכילה הוא.
א. כ״ה בגמ׳ אבל ברי״ף לפנינו טול כרוך. והנה רש״י פירש טול מפרוסת הברכה והר״מ פ״א ה״ח פירש טול ככר ותסעוד (ולשונו תנו לפלוני לאכול), וכתב הב״ח סי׳ קסז דתלוי בשני הגירסאות, ואינו מוכרח דגם לגי׳ טול ברוך יש לפרש טול ככר וברך עליו וגם לגי׳ טול כרוך יש לפרש טול ממה שבצעתי ואכול.
ב. וכן פרש״י, והיינו לדרכו שמפרש טול מפרוסת הברכה, אבל לפי׳ הר״מ שבהע׳ הקודמת לאו משום צורך ברכה אתינן עלה אלא משום שהוא מענין הסעודה וכ״ה בתוס׳. ועיין בדברי רבינו לקמן מז, א.
ג. משמע שבזה נחלקו דלרב רק מה ששייך לברכה אינו הפסק ולריו״ח גם מה ששייך לאכילה אינו הפסק, אבל רש״י פירש דהבא מלח גם כן צורך ברכה הוא שתהא פרוסת הברכה נאכלת בטעם, והנה גם לרש״י לא בעינן צורך ברכה שהרי גביל לתורי לדעת רב ששת לא הוי הפסק אף שאינו צורך ברכה כיון שמעוכב מלאכול עד שיתן לבהמתו, ומה דהוצרך רש״י לפרש כאן משום צורך ברכה היינו משום שאפשר להביא מלח ולפתן לאחר שיטעום קצת ואינו צורך בטעימה ראשונה ולכן כתב שהוא צורך ברכה שמכבוד הברכה שתהא טעימה ראשונה מן הפת עם מלח ולפתן וכמ״ש בגמ׳ בסמוך אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כאו״א ומפרש רש״י שהוא משום כבוד וחביבות הברכה, ולפ״ז רב דפליג בעל כרחך שחולק על עיקר ענין זה של אכילת פרוסת הברכה בטעם, אבל רבינו פירש בסמוך דאין הבוצע רשאי לבצוע משום שבלא מלח ולפתן אין ראוי לאכילה ואין לברך עד שיהא ראוי לאכילה ומבואר שאינו מצד כבוד הברכה אלא דאי אפשר לברך עד שיהא ראוי לאכילה וזהו טעמא דרב דחשיב לה הפסק שאינו שייך ממש לברכה אלא לאכילה וריו״ח סובר דאף צורך אכילה לא הוי הפסק, ואין ללמוד מזה כמש״כ הב״י סי׳ קסז בדעת הר״מ דלא צריך צורך פרוסת המוציא אלא כל שהוא צורך סעודה אינו הפסק דהכא הוה ליה שפיר צורך פרוסת המוציא אלא שאינו צורך הברכה ולעולם י״ל דבעינן צורך אכילה ראשונה שעליה חלה הברכה, ואף במה שהוכיח הב״י מדברי הר״מ שכתב דתנו לפלוני לאכול אינו הפסק דלא צריך צורך פרוסת המוציא יש מקום לדחות לכאורה דכיון שאין רוצה להתחיל לאכול עד שיתנו לפלוני חשיב צורך פרוסת המוציא דומיא דתנו מאכל לבהמה שאין להתחיל לאכול עד שידאג לבהמתו (ועיין כעי״ז בפמ״ג), אמנם פשטות דברי הר״מ והתוס׳ ושא״ר (מלבד רש״י) משמע לכאורה כהב״י דכל שאינו מדבר בדברים אחרים אלא ממילי דשייכי לסעודה ואף שאין שייך לפרוסה ראשונה לא הוי הפסק, ואף בטור משמע כן וכמש״כ הב״ח והגר״א דלא כב״י, (ומ״מ מש״כ הר״מ הביאו תבשיל אין כונתו תבשיל הנאכל בלא פת דזה ודאי אינו מענין הדבר שמברך עליו ועוד דבגמ׳ אמרו לפתן אלא כונתו תבשיל הנאכל עם הפת כמו בפ״ד ה״ו), וסברת פלוגתייהו נראה דהנה תוס׳ כתבו דהפסיק צריך לברך דהוי היסח הדעת אבל הרי״ד בספר המכריע סי׳ סו כתב דאינו משום היסח הדעת אלא עצם השיחה חשובה הפסק, ומעתה לתוס׳ דהוא משום היסח הדעת כל דשייך לסעודה אין כאן היסח הדעת, אבל להרי״ד דעצם השיחה מפסיקה קשר האכילה עם הברכה, רק אם השיחה נצרכת בשביל פרוסת המוציא אינה מפסקת ביניהם, ואכן הרי״ד כאן כתב כרש״י. ועיין בב״י בשם תשו׳ הרשב״א.
כיון שבירך אדם המוציא אסור לו לדבר עד שיתן הפרוסה לתוך פיו ואם סח בנתים צריך לחזור ולברך ואע״פ שאמרו שמע ט׳ תקיעות בט׳ שעות ביום יצא וודאי אף הוא סח בנתים שלא נתנה תורה למלאכי השרת בזו כבר התחיל במצוה ונסרכה הברכה בתחלת המצוה אבל זה לא התחיל כלל ולפיכך חוזר ומברך ומ״מ אם סח בדבר שהוא צורך אכילה אין צריך לברך פעם אחרת כגון שאמר לבני ביתו טלו פרוסת המוציא או הביאו מלח הביאו לפתן אפי׳ צוה להם ליתן מאכל לפני בהמתו הואיל ומנתיבותיה של תורה ליתן מאכל לבהמתו קודם שיאכל דכתיב ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת והוא הדין לכל כיוצא בזה בין כל ברכה לכל מצוה שכל שהוא צורך הדבר אינו הפסק כגון אם ברך על השחיטה ונפל הסכין מידו ואמר תנו לי הסכין וכל כיוצא בזה וכל שכן מה שאדם נוהג לברך ברכת המוציא ואחריה לישב בסוכה שאין ברכת סוכה הפסק אחר שהוא צריך לברכה זו קודם אכילה ויש נוהגין מתוך כך לברך לישב בסוכה קודם המוציא והדבר נאה אלא שמעולם לא שמענו אבותינו ורבותינו שיהיו נוהגין כך:
אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן בפני כל או״א כדי שיאכלו הפת מוטעמת ואם הפת יפה אינה צריכה ליפתן והוא שאמרו לית דין צריך בשש ר״ל שום איחור ויש מפרשים מלח היאכל תפל מבלי מלח תרגומו מדלית בשש:
לעולם יהא אדם זהיר לחנך את בנו בלמוד בילדותו שלמודה שבזמן הילדות היא העומדת לדורות כמאמר החכם שאמר למוד החכמה בימי הנעורים כפתוח על האבן והוא שאמרו גירסא דינקותא מעלי והוא שאמרו אין הקב״ה נותן חכמה אלא לחכמים שנ׳ יהב חכמתא לחכימין ובכאן אמרו בא וראה שלא כמדת הקב״ה מדת בשר ודם שמדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק אבל הקב״ה מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק שנאמר והיה אם שמע תשמע כלומר אם שמע תשמע ואם אין שמוע אל תשמע דבר אחר אם תשמע בישן תשמע בחדש ואם יפנה לבבך לא תשמע:
כבר ביארנו במשנה שאם ברך על פירות האילן ב״פ האדמה יצא ודוגמת זה אמרו בענין בכורים שאם לקט פירותיו לבכורים וקודם שהביאם יבש המעיין שממנו היו משקין את האילן ואי אפשר עוד לאילן לחיות או נקצץ האילן מביא וקורא שהרי מ״מ בכורים מן האדמה יוצאין ועדיין יכול לומר מן האדמה אשר נתת לי וכו׳ וגדולי המחברים פסקו שאינו קורא ואין הדברים נראין מסוגיא זו וכן מה שביארנו שאם ברך על פירות האדמה ב״פ העץ לא יצא אפי׳ בחטים נאמר כן ואפי׳ מי שאומר חטה מין אילן הוא ושהאילן שאכל אדם הראשון חטה היתה מ״מ לענין ברכה לא נקרא אילן אלא כל שאתה לוקט פירותיו וחוזר אותו אילן עצמו ומוציא פירות לשנה האחרת מה שאין כן בחטים וכיוצא בהן שמא תאמר א״כ לענין מה נקרא אילן פירשו גדולי המפרשים לענין נודר ר״ל שאם אמר הריני נזיר שזה מין אילן שהוא נזיר וכן כל כיוצא בזה הא מ״מ אם אמר קונם עלי פירות האילן מותר בחטה. כל שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם:
אמר רב טול ברוך טול ברוך אין צריך לברך הבא מלח הבא לפתן צריך לברך ור׳ יוחנן אמר אפי׳ הבא מלח הבא לפתן א״צ לברך גביל לתורי גביל לתורי צריך לברך ורב ששת אמר אפילו גביל לתורי אין צריך לברך דאמר רב הונא אמר רב אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתן מאכל לפני בהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת הלכך מילי דסעודה הוא ולא חשיב הפסק וכן השוחט בהמות או עופות ואחר ששחט אחד אומר הביאו אחרים לשחוט וכל דבר שהוא מענין השחיטה לא חשיב הפסק אמר רבה בר שמואל משום רבי חייא אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח ולפתן לפני כל אחד ואחד. רבה בר שמואל איקלע לבי ריש גלותא אפיקו ליה רפתא בצע לאלתר אמרו ליה הדר ביה מר משמעתיה אמר להו לית דין צריך בשש י״מ איחור עד שיביאו לליפתן מלשון כי בשש משה וי״מ אין זה צריך ליפתן מלשון היאכל תפל מבלי מלח מתרגמינן כמה דלא מתאכל בשש מדלית מילחא (איוב ו):
רב ששת אמר אפילו גביל לתורי אין צריך לברך – דכל מידי דשייך למילי דסעודה לא חשיב הפסק וכן השוחט בהמות ועופות ואחר ששחט אחד מהם [אומר] הביאו אחרים לשחוט וכל דבר שהוא מעין השחיטה לא חשיב הפסק:
אמר רב טול ברוך טול ברוך אינו צריך לברך – פירוש אם לאחר שבירך המוציא קודם שיטעום אמר למסובין שיקחו המוציא לא הוי הפסק ואינו צריך לחזור ולברך. ומסקנא דאפילו הביאו מלח וליפתן ואפילו גביל לתורא. פירוש שאמר לשמש שילוש סובין לצורך השורים אפילו הכי לא הוי הפסק כיון דהוא נטי צורך אכילה כדכתיב ונתתי עשב וכו׳.
אמר רב טול ברוך טול ברוך אינו צריך לברך – פירוש אם לאחר שבירך המוציא קודם שיטעום אמר למסובין שיקחו המוציא לא הוי הפסק ואינו צריך לחזור ולברך:
ומסקנא דאפילו הביאו מלח וליפתן ואפילו גביל לתורא – פירוש שאמר לשמש שילוש סובין לצורך השורים אפילו הכי לא הוי הפסק כיון דהוא נמי צורך אכילה כדכתיב ונתתי עשב וכו׳:
בד״ה יבש המעין כו׳ י״מ לכך מביא ואינו קורא כו׳ אלא כקובל כו׳ עכ״ל לכאורה קשה דאע״ג דס״ל לרבנן דעיקר אילן לאו ארעא הוא מ״מ כיון דיש לו האי ארעא דבאו אלו הפירות ממנו אמאי לא יוכל לומר מן האדמה אשר נתתה וגו׳ ותירצו דנראה כקובל ממה שנתן לו כו׳ וק״ל:
בפרש״י בד״ה טול ברוך הבוצע כו׳ הך שיחה צורך ברכה ולא מפסקא עכ״ל. נראה דמה שכתב הך שיחה צורך ברכה אע״ג שאינה צורך ברכה של עצמה דאדרבא אם יאכל מיד טפי עדיף אפ״ה מקרי צורך ברכה לגבי הך דשמא ישכח אח״כ ליתן לחבירו פרוסת המוציא ויהיה הפסק ויצטרך לברך שנית וכיון שחבירו יוצא בברכתו הוי שפיר צורך ברכה וכן נראה מלשון התוס׳ במה שכתבו לענין שחיטה שאם אומר לחבירו העוד יותר בהמות לשחוט לא הוי הפסק דהיינו מה״ט גופא כדי שלא יפסיק הרבה בין שחיטה לשחיטה ויצטרך לברך שנית כנ״ל וק״ל:
בגמרא ורב ששת אמר אפילו גביל לתורי נמי אין צריך לברך. לכאורה משמע דרב ורבי יוחנן לית להו הא דר״ש מדאמר לו אפילו ובאמת אינו כן שהרי כל הפוסקים פסקו ככולהו אמוראי דהכא ובעלמא קיי״ל הלכה כרבי יוחנן וכ״ש הכא דר״ש הו״ל תרי לגבי תרי אלא ודאי דהא דאמר ר״ש אפילו גביל לתורי היינו אי לאו הא דאמר רב יהודה אמר רב משא״כ לבתר דמייתי הך מימרא דאסור לאדם שיאכל דלפ״ז ודאי לא שייך לשון אפילו אלא אדרבא ידעינן להא מלתא במכ״ש דהנך דלעיל דכיון דאסור לאדם שיאכל קודם שיתן לבהמתו א״כ אין לך צורך אכילת פרוסת המוציא גדול מזה וק״ל:

הפסק בין ברכה לאכילה

ציון א.ב.
גמרא. אמר רב: ׳טול ברוך טול ברוך׳ - אינו צריך לברך, ׳הבא מלח הבא לפתן׳ - צריך לברך, ורבי יוחנן אמר: אפילו ׳הביאו מלח הביאו לפתן׳ נמי אינו צריך לברך. ׳גביל לתורי גביל לתורי׳ - צריך לברך, ורב ששת אמר: אפילו ׳גביל לתורי׳ נמי אינו צריך לברך, דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו.
כל הברכות כולן - לא יפסיק בין הברכה ובין הדבר שמברכין עליו בדברים אחרים, ואם הפסיק - צריך לחזור ולברך שניה, ואם הפסיק בדברים שהם מענין דברים שמברכין עליו - אינו צריך לברך שניה. כיצד? כגון שבירך על הפת וקודם שיאכל אמר ׳הביאו מלח׳, ׳הביאו תבשיל׳, ׳תנו לפלוני לאכול׳, ׳תנו מאכל לבהמה׳ וכיוצא באלו - אינו צריך לברך שנית, וכן כל כיוצא בזה.(רמב״ם ברכות א, ח)
יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה, ואם שח - צריך לחזור ולברך, אלא אם כן היתה השיחה בדברים מענין דברים שמברכין עליו, כגון שברך על הפת וקודם שיאכל אמר ׳הביאו מלח׳ או ׳ליפתן׳, ׳תנו לפלוני לאכול׳, ׳תנו מאכל לבהמה׳ וכיוצא באלו - אינו צריך לברך. הגה. ומכל מקום לכתחילה לא יפסיק כלל, והא דאם שח דברים בטלים צריך לחזור ולברך - היינו דווקא ששח קודם שאכל הבוצע, אבל אחר כך - לא הוי שיחה הפסק, אף על פי שעדיין לא אכלו אחרים המסובים - כבר יצאו כולם באכילת הבוצע, כי אין צריכים כולם לאכול מן פרוסת הבוצע רק שעושין כן לחבב המצוה.(שו״ע אורח חיים קסז, ו)
כל אלו הברכות צריך שלא יפסיק בין ברכה לאכילה הגה. יותר מכדי דיבור. וכו׳.(שם רו, ג)
רש״י (ד״ה טול ברוך) מסביר את שיטת רב שהאומר ׳טול ברוך׳ אינו צריך לברך כיון ששיחה זו היא צורך ברכה ואינה הפסק, משמע שדוקא כששח לצורך הברכה אין זה הפסק. לפי שיטתו נראה שהמחלוקת שבגמרא מצטמצמת לשאלה עד כמה יכול להפסיק בשביל פרוסת המוציא, אך אסור להפסיק, לפי כולם, בשביל צרכים אחרים של הסעודה. לפי פירושו האומר ׳גביל לתורי׳ אינו צריך לחזור ולברך כיון שזהו דיבור ששייך לפרוסת המוציא, לפי שאסור לטעום עד שיאכיל לבהמתו.
בגמרא עצמה יש מחלוקת לגבי האומר שיביאו מלח ולפתן, שרב אומר שיש בדבריו משום הפסק, ורבי יוחנן אומר שאין בהם משום הפסק, והכלל הוא להלכה כרבי יוחנן במחלוקתו עם רב.
הביאור הפשוט למחלוקתם הוא שרב סובר שאף על פי שצריך מלח בשביל אכילת הפת - בכל זאת כיון שאין המלח מעכב את האכילה הרי זה הפסק. אבל רבי יוחנן סובר שכיון שזקוק למלח - אין זה הפסק.
התוספות (ד״ה הבא) כותבים שאין אנו רגילים להביא על השלחן מלח כיון שהפת שלנו חשובה, ובהמשך הם כותבים שרבי מנחם היה מדקדק להביא מלח מפני שברית מלח מגן. דבריהם ניתנים להבנה כפשוטם, שדנים בשאלה אם ראוי להקפיד להביא מלח לסעודה, אולם הבית יוסף (סי׳ קסז) מדייק מדבריהם הראשונים שכיון שאין רגילות להביא מלח - ממילא כשאומר להביאו יש באמירתו משום הפסק, אפילו לרבי יוחנן. אבל הב״ח טוען כנגדו שיש לדייק להיפך מדבריהם האחרונים, שגם לגבינו נחשב המלח לצורך של הסעודה, ומוסיף שאף האומר להביא לפתן אינו מפסיק אף על פי שאין צריכים לו, מפני שמבקש לקיים מצוה מן המובחר בבציעה על פת עם לפתן.
הרשב״א בתשובה (ח״א סי׳ רח, מובא בבית יוסף סי׳ קסז) כותב שכאשר יש לו פת יפה ונקיה שאינה צריכה לפתן - הדין תלוי בכוונתו מתחילה, שאם כשבצע התכוון לאכול בלעדיו - צריך לחזור ולברך, אבל אם התכוון לאכול עם לפתן - אין זה הפסק כשמבקש להביאו, אפילו היתה פיתו יפה שביפות, שמא אין אכילתו עריבה עליו בלא לפתן. יתירה מזו הוא מוסיף, שאפילו היה לפניו מלח ולפתן ונתן דעתו על לפתן אחר - אין זה הפסק, הואיל ואין הדעות שוות במאכלן.
בין כך ובין כך נראה שהצד השווה בכל האמור עד כאן הוא שכל שמדבר בדברים שהם לצורך פרוסת המוציא - אין זה הפסק, אבל כשמדבר בשאר צרכי הסעודה - צריך לחזור ולברך. אחרת היא דעת הרמב״ם אשר מרחיב את הדין וכותב שגם כאשר מדבר ״מענין דברים שמברכין עליו״, דהיינו בכל צרכי הסעודה, ולאו דוקא על מה שקשור לפרוסת המוציא - אינו צריך לחזור ולברך. לדעתו כמו שאמירת ׳גביל לתורי׳ אינה הפסק - כך גם כשאומר שיתנו לאכול לפלוני.
כך היא הבנת הבית יוסף בלשון הרמב״ם, אולם בעל הדרישה (סק״ב) טוען שאין הכרח לפרש כך את שיטת הרמב״ם, כי אפשר שגם הוא מסכים שיכול רק להפסיק בדברים שהם לצורך ברכת המוציא, ומה שמזכיר שיכול לומר שיתנו לאכול לפלוני - אין זה גרוע מהאומר שיתנו לאכול לבהמה, שיש מצוה לפרנס את האדם לא פחות מהמצוה לפרנס את הבהמה.
הב״ח כותב שיתכן שהמקור לדברי הרמב״ם הוא בגמרא שגורס ״טול כרוך״, כגרסת הרי״ף (כח, א), והפירוש שמבקש שיתנו לאכול לפלוני, ואין זה נוגע כלל לפרוסת המוציא. אמנם לפי זה צריך לבאר מה המחלוקת שבין רב לבין רבי יוחנן, מאחר שגם רב סובר שאפשר להפסיק בשביל צרכי הסעודה.
לגופם של דברים כותב ר״י שירליאון בפירוש שכל מה שנוגע לצרכי הסעודה אינו נחשב להפסק, וכן כותבים הרא״ש (סי׳ כב), הראבי״ה (סי׳ קיב), הראב״ן (סי׳ קצא), הרא״ה, הריטב״א (בחידושיו ובהל׳ ברכות ב, ב) והמאירי.
האור זרוע (סי׳ קמה) מביא בשם הערוך שכל דבר שהוא מחמת הסעודה אינו הפסק, ומוסיף שכלולה בזה גם כל דאגה למכשירי האוכל, דהיינו הכלים שנחוצים לסעודה.
בעל הלכות גדולות (הוצאת מכון ירושלים עמ׳ פב) כותב שכל זה בדיעבד, אבל לכתחילה אסור להפסיק, וכן מביא הבית יוסף בשם הכל בו, ומדוייקים הדברים בירושלמי (הלכה א) שרב לא היה מפסיק בשום דיבור, אלא היה טועם וחותך לשאר המסובים בשתיקה. כך משמע מלשון השלחן ערוך שכותב את כל פרטי ההלכה לגבי מי ששח, משמע בדיעבד, והרמ״א כותב במפורש שלכתחילה לא יפסיק. אולם בעל אליה רבה (סי׳ תקצב סק״ה) מדייק מלשון המרדכי (סי׳ קל) שאפשר להפסיק בדברים המותרים אף לכתחילה, וכך נראה גם מלשון הריטב״א בהלכות ברכות (שם).

אסור לאכול לפני שמאכיל לבהמתו

ציון [ב].
גמרא. דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר: ״ונתתי עשב בשדך לבהמתך״, והדר ״ואכלת ושבעת״.
...מדת חסידות ודרכי החכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו... חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים על סעודת עצמן, הרי הוא אומר ״...כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גברתה...״, וכו׳.(רמב״ם עבדים ט, ח)

א. יסוד האיסור.

בשו״ת מהר״ם מרוטנבורג (סי׳ שב) מובא בשם הריצב״א שמי שבירך המוציא במוצאי שבת ולפני שטעם נזכר שלא הבדיל - מבדיל מיד וחוזר ומברך המוציא, מפני שהפסיק בין הברכה לאכילה, שאין זה דומה למה שאמרו בסוגייתנו על האומר ׳גביל לתורי׳ שאין זה הפסק. זאת משום שהאיסור לאכול לפני הבדלה אינו מדאורייתא, ואילו האיסור לאכול לפני שנותן לבהמה הוא מדאורייתא. כן פוסק המגן אברהם (סי׳ רעא סקי״ב), ומסביר בעל מחצית השקל שכך משמע בפשטות מסוגייתנו שלומדת את הדין מהפסוק שבתורה ״ונתתי עשב״ וגו׳.
אחרת יוצא מלשון הרמב״ם שכותב את הדין הזה רק בתור מידת חסידות, וכך נראה מלשון בעל ספר חרדים (מצוות עשה התלויות בושט) שכותב שהאיסור הוא משום צער בעלי חיים, ומוסיף שנראה שזהו ענף ממצות ״והלכת בדרכיו״ שפירשו בה ״מה הוא רחום - אף אתה רחום״.
בעל אבן האזל מקשה מדוע הרמב״ם אינו כותב את ההלכה בלשון איסור כפי שמשמע מהגמרא, ומדוע מביא פסוק בקשר לעבדים ולא את הפסוק בקשר לבהמות. הוא מיישב שמהגמרא בכתובות (סא, א) משמע בקשר לעבדים שזו מידת חסידות, ומסתבר שהאיסור לאכול לפני הבהמות אינו חמור יותר. אמנם הוא עצמו דוחה שמדובר שם על נתינת תבשילים, ואפשר שלהקדים לחם לבהמה זהו חיוב גמור מדאורייתא.

ב. אכילה או טעימה.

הט״ז (סי׳ קסז סק״ז) מדייק מהלשון ״אסור לאדם שיאכל״ שדוקא אכילה אסורה ולא טעימה בעלמא, ולכן גם אמרו ״והדר ואכלת ושבעת״ כדי להדגיש שדוקא אכילה המביאה לידי שביעה אסורה. אולם בעל נשמת אדם (כלל ה, יא) מעיר שבגיטין (סב, א) הגרסה היא ״אסור לאדם שיטעום״, וכך היא גרסת הרי״ף (כח, א) והרא״ש (סי׳ כב) גם בסוגייתנו, מכאן שאף הטעימה אסורה. גם המגן אברהם (סקז סקי״ח) מביא את האיסור לטעום לפני בהמתו, ומסבירו הפרי מגדים שהאיסור הוא אף בטעימה. בעל שו״ת כתב סופר (סי׳ לב) מוסיף שאפילו לפי הגרסה ״שיאכל״ ניתן לפרש שיש איסור אפילו בטעימה, ולעומתו כותב בעל מור וקציעה (סי׳ קסז) להיפך, שאפילו לפי הגרסה ״שיטעום״ אין איסור אלא באכילה כדברי הט״ז, שכן מצינו במקומות רבים שאכילה נקראת טעימה.
מסקנת בעל נשמת אדם היא שכאשר קובע עצמו לסעודה קבועה - אסור אפילו לטעום לפני שנותן לבהמתו, אך טעימה בעלמא מותרת.

ג. בשתיה.

המגן אברהם (קסז סקי״ח) כותב בשם ספר חסידים שדוקא למאכל הבהמה קודמת אבל בשתיה האדם קודם, כמו שמצינו ברבקה שאמרה ״...שתה וגם גמליך אשקה...״. בטעם הדבר יש המסבירים שכיון שאין אדם שותה אלא לצמאו - לא החמירו להקדים לבהמתו כשיגרם לו צער, ויש שמסבירים שבאכילה חוששים שמא ימשך באכילתו וישכח לתת לבהמתו, ומלבד זה הרי גם הפסוק עוסק באכילה ולא בשתיה.
מאידך גיסא כותב בעל שו״ת כתב סופר (שם) שאין סברה לחלק בין אכילה לבין שתיה שהרי צמא קשה מרעב, בפרט לפי הגרסה ״שיטעום״ שבודאי כוללת גם שתיה. באשר לדברי רבקה הוא מסביר בשם אביו החתם סופר שכל האיסור הוא דוקא כשהמזון שלו והבהמה מזונותיה עליו, אך כשמקבל מאכל מחבירו אינו צריך להקדים לבהמתו, וגם הנותן לחבירו אינו חייב לתת תחילה לבהמת חבירו, על כן ראוי היה לרבקה שתקדים את שתית האדם לשתית הבהמות.
בעל ספר יפה ללב (סי׳ קסז, יב) מדייק מדברי בעל אור החיים בפירושו לפסוק ״...והשקית את העדה ואת בעירם״ (במדבר כ, ח) שכותב שאף על פי שצריך להקדים מאכל בהמתו, במקום שיש סכנה - חייו קודמים, מכאן שאינו מחלק בין אכילה לבין שתיה, וכשאין סכנה - הבהמה קודמת אף לשתיה.

ד. בשבת.

הכתב סופר (שם) מסתפק האם גם בשבת וביום טוב כשיש מצוה לאכול חל האיסור להקדים את אכילתו לאכילת בהמתו. לספק זה יש השלכה גם בקשר לדין של הפסק בין ברכה לאכילה, והוא מכריע להחמיר מספק, דהיינו להקדים את מזונות בהמתו גם בשבת ויום טוב, ומאידך גיסא לא להפסיק בשבת בין ברכת המוציא לבין האכילה באמירת ׳גביל לתורי׳.
בעל שו״ת חמדת צבי (ח״א סי׳ יג) חולק עליו וסובר שאין הבדל בדין בין שבת לבין חול כשמדובר על צער בעלי חיים.

ה. בעלי חיים שאין מזונותיהם על האדם.

בעל שו״ת שאילת יעבץ (שם) כותב שהאיסור נוהג דוקא בבהמה, ככתוב בפסוק, לפי שהיא סמוכה על בעליה, מה שאין כן בכלב וחתול שמזונותיהם מצויים תדיר בכל מקום. לפיכך רק מי שמדקדק במעשיו ראוי לו להקדים את מאכלם. אולם מדברי בעל ספר חסידים משמע שאין חילוק, וכן כותב בעל שו״ת שבות יעקב (ח״ג סי׳ יג) שאין חילוק בין בהמה, חיה ועוף, ובין טמאה לטהורה. אכן, כבר הובאו דברי בעל כתב סופר שכל האיסור הוא דוקא בבהמות שמזונותיהן עליו, ובדרך זו מסביר את המעשה של רבקה שהקדימה את האדם לבהמה, נמצא שדבריו מצטרפים לדברי בעל שאילת יעבץ.
יתכן שאם באים לדון מצד מידת חסידות הרי זה נוגע גם לבעלי חיים שאין מזונותיהם עליו, אבל אם באים לדון מצד איסור גמור - מסתבר שאין איסור לאכול לפני שדואג לכל בעלי החיים שמסביבו.

הבאת מלח או לפתן לפני שבוצע

ציון ג.ד.
גמרא. אמר רבא בר שמואל משום רבי חייא: אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד. רבא בר שמואל אקלע לבי ריש גלותא, אפיקו ליה ריפתא ובצע להדיא. אמרו ליה: הדר מר משמעתיה? אמר להו: לית דין צריך בשש.
אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד, אלא אם כן נתכוונו לאכול פת חרבה, וכו׳.(רמב״ם ברכות ז, ג)
לא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או ליפתן ללפת בו פרוסת הבציעה, ואם היא נקיה או שהיא מתובלת בתבלין או במלח כעין שלנו, או שנתכוון לאכול פת חריבה - אינו צריך להמתין. הגה. ומכל מקום מצוה להביא על כל שלחן מלח קודם שיבצוע, כי השלחן דומה למזבח והאכילה כקרבן, ונאמר ״...על כל קרבנך תקריב מלח״, והוא מגין מן הפורענות, (ועיין לקמן סוף סימן קע).(שו״ע אורח חיים קסז, ה)
בביאור דברי רבא בר שמואל ״לית דין צריך בשש״ נאמרו כמה פירושים. רש״י מפרש שהכוונה ללשון עיכוב, כמו ״בושש רכבו״ (שופטים ה, כח), שכיון שהפת נקיה - אין צורך להתעכב באכילתה ולאוכלה בלפתן, וכן מפרשים המרדכי (סי׳ קל), הרא״ה, הריטב״א, רבינו יהונתן, הרי״ד והריא״ז (הלכה ב, ה). לעומת זאת מפרש בעל הערוך (ערך בשש) על פי התרגום לפסוק ״היאכל תפל מבלי מלח...״ (איוב ו, ו) - ״דלא מתאכיל מידי בשש בלא מילחא״, שהכוונה שהפת אינה צריכה לפתן כיון שדעתו לאוכלה כמות שהיא. כפירוש זה נראה לכאורה מדברי הרמב״ם הכותב שאין צורך במלח ולפתן כשהתכוונו לאכול פת חרבה, וכך מסבירו הכסף משנה.
יתכן שאין מחלוקת להלכה בין הפירושים אלא רק בפירוש המילה ״בשש״. מאידך גיסא יתכן שלפי פירוש הערוך שהכל תלוי בדעתו, נמצא שאם רצונו לאכול בלא מלח ולפתן - רשאי אף על פי שהפת אינה נקיה, בעוד שלפי רש״י כשהפת אינה נקיה ורוצה לאוכלה כמות שהיא - בטלה דעתו, וצריך בכל זאת להביא מלח או לפתן, וכך מבאר הב״ח את ההבדל בין הפירושים.
בערוך מובא פירוש נוסף לפיו מדובר בפת שיש בה כבר מלח, ולכן אין המברך צריך להתעכב ולחזר אחר לפתן או מלח, וכך מובא בהגהות מיימוניות (אות א) ובאור זרוע (סי׳ קמא) בשם רבינו חננאל. הראבי״ה (סי׳ קיב) מבאר שלפי פירוש זה אם הפת מלוחה או מתובלת - אין צורך להביא מלח או לפתן אפילו כשאינה נקיה.
הטור כותב: ״ואם פת נקיה היא - אין צריך, וכן כתבו רבינו חננאל והרמב״ם ז״ל״. הבית יוסף תמה, שהרי הרמב״ם אינו כותב כרש״י אלא כותב שהדין תלוי בכוונה כפירוש הערוך, שאין צורך במלח כשמתכוונים לאכול אותה חרבה. הב״ח מסביר שלדעת הטור גם הרמב״ם מתכוון לפת שאוכלים אותה חרבה מפני שהיא נקיה וחביבה, ולא עלה על דעתו שיש מי שמפרש שרשאי לבצוע בלא מלח ולפתן על פת שאינה נקיה רק מפני שרצונו לאוכלה כמות שהיא. אמנם גם הב״ח מסכים שהפירוש הנכון בדברי הרמב״ם הוא כפירוש הבית יוסף, שהכל תלוי בדעתו, כפי שמצינו בערוך.
הט״ז (סק״ו) דן בדברי הרא״ש (סי׳ כב) שכותב: ״יש מפרשים איחור עד שיביאו ללפתן... ויש מפרשים אין זה צריך לפתן״, ומסביר שלפי הפירוש הראשון אין חילוק בסוגי הפת, והכוונה שיש להקפיד על הבאת מלח או לפתן רק כשהדבר אפשרי בלא שום עיכוב. לעומת זאת לפי הפירוש השני החילוק הוא בסוגי הפת, שכאשר הפת נקיה - אינה צריכה לפתן אפילו כשניתן להביאו בקלות. בדרך זו הוא מסביר את דברי הטור על שיטת הרמב״ם, שרוצה לומר שסובר בעקרון כפירוש השני שיש חילוק בסוגי הפת, הגם שבפרטים דעת הרמב״ם מבוארת שיש התחשבות בדעתו, שכאשר רוצה לאוכלה כמות שהיא - אינה צריכה לפתן.
הטור פוסק גם כפירוש הנוסף של הערוך שאם הפת מלוחה או מתובלת - אין צורך להביא מלח. המחבר בשלחן ערוך מוסיף על דברי הטור את דברי הרמב״ם שאין צורך להקפיד להביא מלח או לפתן כשמתכוון לאכול את הפת חרבה. הב״ח מקשה עליו, מדוע ראה צורך לכתוב שאינו צריך להמתין כשהפת נקיה, הרי כיון שפוסק כרמב״ם שאפילו כשאינה נקיה אינו צריך להמתין אם מתכוון לאוכלה כמות שהיא - כל שכן שאינו צריך להמתין כשהיא נקיה. הוא מיישב שהחידוש הוא שבנקיה אינו צריך להמתין אף על פי שיש בדעתו לאכול עמה מלח או לפתן.
התוספות (ד״ה הבא) והמרדכי (שם) כותבים שהפת שלנו חשובה ועל כן אין רגילים להביא לשלחן מלח ולפתן, אך התוספות מביאים שרבי מנחם היה מדקדק מאד להביא מלח, על פי המדרש שהמלח מגן כשממתינים זה לזה בנטילת ידים והם בלא מצוות. טעם אחר מובא בשבלי הלקט (סי׳ קמא) בשם הגאונים, שהשלחן דומה למזבח, שהיו מקריבים עליו מלח עם כל הקרבנות. הרמ״א בהגהתו מביא את שני הטעמים למצוה להביא מלח לשלחן.
בעל אור זרוע (שם) מסתפק האם במקום שאינו צריך להמתין עד שיביאו מלח, כגון שהפת כבר מלוחה או מתובלת - רשאי בכל זאת להמתין לפני הברכה, או שעדיף לסמוך את הברכה לנטילה ולא להמתין. ספק זה מובא על ידי הרמ״א בדרכי משה (סק״ה), ומסביר המגן אברהם (סקי״ב) שהרמ״א לא הזכיר זאת בשלחן ערוך כיון שפשוט לו שמותר להפסיק, לאור פסיקתו בסעיף ו, שבדיעבד אינו חוזר ומברך כשהפסיק לכל צורך של הסעודה ולאו דוקא כשהפסיק לצורך ברכת המוציא, ממילא יוצא שבין הנטילה לברכה מותר להפסיק אף לכתחילה לצורך הסעודה, מאחר שהדין בזה קל עוד יותר מההפסק שבין הברכה לבציעה.
המגן אברהם (סקט״ו) מביא את דברי המקובלים שלא די בהנחת המלח על השלחן אלא יש לטבל את פרוסת הבציעה במלח, והמשנה ברורה (סקל״ג) כותב בשמם שטובלה במלח שלש פעמים.
ציון ה.
עיין בירור הלכה לנידה יג, א ציון א.

הטועה ומברך בורא פרי האדמה על פרי האילן

ציון ל.
משנה. בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה - יצא.
גמרא. מאן תנא דעיקר אילן ארעא היא? אמר רב נחמן בר יצחק: רבי יהודה היא, דתנן: יבש המעין ונקצץ האילן - מביא ואינו קורא, רבי יהודה אומר: מביא וקורא.
בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה - יצא. וכו׳.(רמב״ם ברכות ח, י)
בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה - יצא... הילכך אם הוא מסופק בפרי אם הוא פרי עץ או פרי האדמה - מברך בורא פרי האדמה, וכו׳.
היו לפניו פרי האדמה ופרי העץ, ובירך על פרי האדמה ונתכוון לפטור את פרי העץ - יצא.(שו״ע אורח חיים רו, א-ב)(סעיף ב לא צוין בעין משפט)

א. פסיקת ההלכה במחלוקת.

התוספות (ד״ה רבי יהודה) כותבים שיש לפסוק כדברי המשנה שיצא, למרות שבגמרא העמידוה כרבי יהודה, שכן הלכה כסתם משנה. כדבריהם כותבים הרא״ש (סי׳ כג), ר״י שירליאון, הרשב״א, הריטב״א, האור זרוע (ח״א סי׳ קעב) והמאירי. נמצא שלשיטתם כך היא ההלכה גם במסכת ביכורים למרות שנחלקו בה תנא קמא ורבי יהודה, והפסיקה המקובלת היא כתנא קמא.
הפני יהושע אכן מקשה שהכלל הוא בסתם ואחר כך מחלוקת שאין הלכה כסתם, ואף כאן, לפנינו סתם משנה בברכות ומחלוקת בביכורים. הוא מיישב שהכלל אינו נוהג בשתי מסכתות לפי שאין סדר למשנה ויתכן שהמסכת המאוחרת קדמה. הוא מסביר שפסיקת התוספות כרבי יהודה היא מחמת הספק מה קדם, המחלוקת בביכורים או סתם משנה שבברכות, וכיון שספק ברכות להקל - אינו חייב לחזור ולברך בורא פרי העץ, אך לגבי ביכורים עדיפה הפסיקה כתנא קמא שאינו קורא, הואיל והקריאה אינה מעכבת ומספק עדיף שלא לקרוא. נראה שהסבר זה בדברי התוספות מבוסס על מה שנראה מיותר בלשונם, שלאחר שכותבים שהלכה כרבי יהודה חוזרים ואומרים שאם בירך בורא פרי האדמה יצא, משמע שפוסקים כרבי יהודה רק לגבי הדין בברכות ומספק ולא לגבי הדין בביכורים. כך כותב גם בעל שיירי כנסת הגדולה, אולם בעל ברכי יוסף כותב שהדברים דחוקים בלשון התוספות. בין כך ובין כך עצם החילוק בין ברכות לבין ביכורים כבר נזכר בראבי״ה (סי׳ קיג) הכותב שבברכת בורא פרי האדמה יצא מפני שזהו ספק דרבנן, כי לא ברור אם זהו סתם ואחר כך מחלוקת או מחלוקת ואחר כך סתם.
לפי הגרסה שלפנינו פוסק הרמב״ם כדברי המשנה שיצא, אבל הכסף משנה מביא גרסה שלא יצא, ומסביר שכיון שבגמרא העמידו את דברי המשנה כרבי יהודה - נמצאת המשנה כדעת יחיד ואין הלכה כמותה. אכן גם בהלכות ביכורים (ד, יב) פוסק הרמב״ם כתנא קמא שמביא ואינו קורא, אבל הכסף משנה מבאר שאין להקשות על הגורסים בהלכות ברכות שיצא, שכן ניתן לתרץ על פי הירושלמי (הלכה ב) שם מובאת דעה לפיה משנתנו כדברי הכל, ועליה סמך הרמב״ם בפסיקתו כמוה למרות שפוסק כתנא קמא בביכורים. שיטה זו אם כן סוברת שפירות האילן בכלל פירות האדמה גם אם אינו קורא את פרשת הביכורים כשנקצץ האילן. בעל תוספות יום טוב (ברכות ו, ב) מביא ראיה לכסף משנה מלשון רבינו יונה (כח, ב בדפי הרי״ף) על המשנה שמפרשה על פי הטעם שבירושלמי שכיון שגם האילן יונק מן האדמה - נחשב הפרי בכלל פרי האדמה.
אמנם הרשב״א כותב שהרמב״ם פוסק כרבנן, ובפשטות כוונתו להלכות ביכורים ולהלכות ברכות, מכאן שגורס שלא יצא, וכך מובא במפורש בשמו בשיטת ריב״ב. גם מהר״י קורקוס (הל׳ ביכורים) כותב שכיון שפוסק לגבי ביכורים שלא כרבי יהודה - מכאן שבודאי גם לגבי ברכות לא יצא ידי חובתו.
הפני יהושע מקשה על הסבר הכסף משנה, שכיון שבסוגייתנו העמידו את המשנה כרבי יהודה - ראוי היה לקבל זאת ולא לקבל דוקא דעה אחת שבירושלמי השנויה במחלוקת. בעל מראה הפנים מסביר שבכל זאת עדיף להעמיד את המשנה כדברי הכל יותר מהעמדתה כרבי יהודה כמבואר בסוגייתנו.
הפני יהושע עצמו מסביר את הרמב״ם כפי שהוא מסביר את התוספות, שיש ספק אם לפנינו סתם ואחר כך מחלוקת או מחלוקת ואחר כך סתם, לכן מספק פוסק הרמב״ם שיצא ידי חובה בברכת בורא פרי האדמה, ובהלכות ביכורים כותב שמביא ואינו קורא. על הסבר זה מקשה הצל״ח ממה שהרמב״ם בעצמו פוסק (ביכורים ד, ד) שכל שאינו ראוי לקריאה מפני הספק - הקריאה מעכבת בו, וצריך להביא דוקא על ידי שליח.
בעל שאגת אריה (סי׳ כג) מסביר שהרמב״ם מבין שבגמרא אמרו שמשנתנו כרבי יהודה רק מפני שדעתו ברורה שעיקר הפרי הוא האדמה, ואין באים לשלול את האפשרות שגם תנא קמא סובר כך, ובכל זאת אינו קורא מהטעם שכותבים התוספות (ד״ה יבש) שנראה כקובל על כך שנתן לו אדמה שאינה ראויה לפירות. אולם מהר״ץ חיות תמה עליו, שהרי הרמב״ם כותב במפורש את הטעם שמביא ואינו קורא שהרי הוא כמי שאין לו קרקע, שהרי אבדה.
בעל ראשון לציון ובעל ברכי יוסף מסבירים שהרמב״ם מבין שמחלוקת תנא קמא ורבי יהודה היא קיצונית, שלרבי יהודה אף לכתחילה הקרקע עיקר ולתנא קמא אפילו בדיעבד לא, והמשנה סתמה שבדיעבד הלכה כרבי יהודה, וזהו מה שאמרו בברכות שיצא ידי חובה, ובביכורים מדובר על הדין לכתחילה, ולכן אמרו שאינו קורא.
הטור והשלחן ערוך פוסקים כמשנתנו שיצא.

ב. בפרי שיש ספק בברכתו.

המרדכי (סי׳ קלא) כותב שמברך בורא פרי האדמה, שהרי בדיעבד יוצא בברכה זו אף על פרי העץ, וכן פוסקים הטור והשלחן ערוך. אולם בעל ראשון לציון לפי שיטתו בהסבר פסקי הרמב״ם, שרק בדיעבד הלכה כרבי יהודה, כותב שבספק מברך ברכת שהכל שבה יוצא בדיעבד אף לתנא קמא, בעוד שבברכת בורא פרי האדמה אינו יוצא אפילו בדיעבד לתנא קמא. אחרת היא דעתו של בעל ברכי יוסף הכותב שברכת בורא פרי האדמה עדיפה שהיא פרטית יותר, וכיון שיש ישובים אחרים לפסקי הרמב״ם - אין לשנות מפסק השלחן ערוך, וכך היא מסקנת בעל שאגת אריה (שם) שאין לחוש לגרסה ברמב״ם שלא יצא אלא העיקר כגרסה שיצא, וממילא כשיש ספק מברך לכתחילה בורא פרי האדמה.
המשנה ברורה (סק״ד) מעיר שאם הספק הוא מפני שלא למד - לא יאכל עד שילמד.

ג. כשלפניו פרי עץ ופרי אדמה.

לקמן (מא, א) אומר עולא שבשני מינים שאין ברכותיהם שוות - לדברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה, כלומר שאינו פוטר מין אחד בברכת השני, ומסביר שם רש״י (ד״ה אבל) שבמשנתנו כשאמרו שיצא התכוונו דוקא למין אחד שבירך עליו בטעות בורא פרי האדמה, מה שאין כן בשני מינים, כגון צנון וזית, שאינו יכול לפטור את הזית בברכת הצנון, וכך מובא בהלכות גדולות (הוצאת מקיצי נרדמים עמ׳ 93), במרדכי (שם) ובפסקי הרי״ד.
לא כך נראה מדברי רבינו יונה (כח, ב בדפי הרי״ף ד״ה אבל) אשר כותב שאם בירך תחילה בורא פרי האדמה על המין האחד והביאו לפניו מין אחר שברכתו בורא פרי העץ - צריך לברך עליו ואינו נפטר במה שכבר בירך, ובמשנתנו מדובר כשהתכוון מתחילה לפטור את פרי העץ בברכת בורא פרי האדמה. נמצא שלדעתו כל שיש לפניו שני מינים - יכול לפטור בברכת האדמה את פרי העץ, וכך מבינים בדבריו הכלבו (סי׳ כד) ובעל ארחות חיים (הל׳ ברכות סי׳ כ), וכן דעת הרא״ה והריטב״א.
בעל שאגת אריה (סי׳ כז) מקשה על שיטתם שהרי בגמרא לקמן (מא, א) מעמיד עולא את מחלוקת חכמים ורבי יהודה במשנה במינים שברכותיהם שוות, ומתוך דבריו יוצא שכל שאין ברכותיהם שוות - הכל מודים שאין מין אחד פוטר את חבירו.
בעל ברכי יוסף מתרץ שכאשר ברכותיהם שוות - מתכוונת המשנה לומר שבברכה על פרי אחד פוטר בסתמא את הפרי השני ואינו צריך כוונה מיוחדת לפטור את השני, אך כשמתכוון - יכול לפטור גם כשאין הברכות שוות.
תירוץ אחר מובא בקונטרס אחרון על השאגת אריה שגם רבינו יונה מודה שלכתחילה ראוי שלא יתכוון בברכת בורא פרי האדמה לפטור את פרי העץ, ורק בדיעבד כשהתכוון - שוב אינו רשאי לחזור ולברך על העץ. לפי זה אין קושיה מהסוגיה לקמן העוסקת בדין לכתחילה, והוא שבמינים שברכותיהם שונות מברך שתי ברכות.
בעל אור זרוע (ח״א סי׳ קעו) כותב בשם הרי״ף (כנראה שזו טעות והכוונה לר״ח, כי לא מצינו זאת ברי״ף) שמי שיש לפניו צנון וזית - אין אומרים שיברך על הצנון ויפטור את הזית כיון שאין להפקיע את הברכה המיוחדת לכל מין. מדבריו נראה שסובר כרבינו יונה, שהרי לפי רש״י אין כלל אפשרות כזו בשני מינים, ונראה שאף הוא מתכוון לדין שלכתחילה, אך בדיעבד, כשהתכוון לפטור- יצא ואינו מברך שוב על הזית.
שיטה שונה לגמרי עולה מדברי הראבי״ה (סי׳ קטז) הכותב ״והיכא דתרוייהו ברכות שאין שוות, דמברך וחוזר ומברך - דוקא בנמלך ומכוון למצוה מן המובחר ואין דעתו לפטור זה בזה לכתחילה, אבל אם טעה - תנן בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא״. בעל עינים למשפט מפרש שאף לכתחילה פוטר את פרי העץ בברכת האדמה, ואף בסתם כל שבירך תחילה על פרי האדמה פטר את פרי העץ, ורק כשמתכוון במפורש שלא לפטור חוזר ומברך גם על העץ, וזו מצוה מן המובחר שלא לפטור את של זה בזה.
הבית יוסף מביא את שיטות רש״י ורבינו יונה, ובשלחן ערוך פוסק כרבינו יונה שאם התכוון לפטור בברכת האדמה את פרי העץ - יצא. הט״ז (סק״ב) מעיר על לשון השלחן ערוך שמדבר על מי שהיו לפניו פרי האדמה ופרי העץ, וכאילו משמע שרק באופן זה יצא, ולכאורה ראוי היה שיפטור בברכתו גם את הפרי שלא היה לפניו, כמו שמצינו שכותב בסעיף ה לגבי מי שבירך על פרי אחד והביאו לפניו אחר כך פרי אחר, שאינו צריך לחזור ולברך עליו. אולם בעל שאגת אריה (שם) כותב שיש לחלק בענין זה בין מינים שברכתם שווה, שהברכה על האחד מועילה לפטור את השני גם כשלא היה לפניו בשעת הברכה, לבין מינים שברכתם שונה שאינו יכול לפטור את הפרי שלא היה לפניו. בין כך ובין כך דעתו של בעל שאגת אריה היא שאפילו כשהכל לפניו אינו יוצא בברכת האדמה על פרי העץ למרות שהתכוון לפוטרו, והוא תמה על השלחן ערוך שפוסק כרבינו יונה בניגוד לדעת רש״י שגם התוספות (מא, א ד״ה אבל) מסכימים לה, כפי שמשמע מכך שמביאים את דבריו ואינם חולקים. יתר על כן, לדעתו אף דברי רבינו יונה יכולים להתפרש כמסכימים לרש״י שאין דברי המשנה אמורים אלא במין אחד, וכך מבארם בעל הפרישה (ריא, ה). אולם כאמור כבר מצינו בספר כלבו ובארחות חיים שמבינים בדברי רבינו יונה שפוטר את הפרי בברכתו על הירק, וגם מפורש בדבריהם כדברי הט״ז שהוא הדין אפילו כשלא היה לפניו בתחילה פרי העץ, ומטעם זה דוחה בעל ברכי יוסף את דברי בעל שאגת אריה.
בעל אליה רבה מסביר שאף השלחן ערוך מתכוון לומר שפוטר את פרי העץ גם כשלא היה לפניו, ונוקט בלשונו שהיה לפניו כדי לחדש שבכל זאת אינו נפטר בסתמא אלא כשהתכוון, וכן כותב המשנה ברורה (סק״ח).
גם בעל פרי חדש מצדיק את פסיקת המחבר ומדייק מקושית הגמרא לקמן מהברייתא האומרת שמברך על הצנון ופוטר את הזית שרצו לומר שאף לכתחילה פוטר את הזית בברכת הצנון, אם כן אין לפרש שלפי התירוץ אף בדיעבד אינו פוטר, ודי בכך שנפרש שלכתחילה מברך על כל אחד בפני עצמו, ובדיעבד כשהתכוון לפטור את הזית - יצא.
מדברי הגר״א (סק״ד) משמע שרוצה לפרש אף בדעת רש״י שמסכים לרבינו יונה, וכשכותב שבשני מינים אינו פוטר בברכת האדמה את פרי העץ - כוונתו לכגון שאינו מתכוון לפוטרו. אולם יש להעיר שגם אם ניתן לדחוק כך בדעת רש״י - בודאי שאין זו דעת בעל הלכות גדולות והרי״ד.
בעל שערי תשובה מסיק שלא יחזור ויברך על העץ, כי ספק ברכות להקל, אך לכתחילה עדיף להמנע מאכילת פרי העץ מיד אלא יאכלהו בברכה לאחר זמן.

מקרא ביכורים כשיבש המעין ונקצץ האילן

ציון מ.
גמרא. דתנן: יבש המעין ונקצץ האילן - מביא ואינו קורא, רבי יהודה אומר: מביא וקורא.
הפריש בכוריו ויבש המעין או שנקצץ האילן - מביא ואינו קורא, לפי שזה כמי שאין לו קרקע, שהרי אבדה.(רמב״ם בכורים ד, יב)
הרמב״ם פוסק כתנא קמא ולא כדעת רבי יהודה, דהיינו לפי הכלל שהלכה כרבים, ועיין לעיל (ציון ל) שיש שפוסקים כרבי יהודה על פי מה שאמרו בסוגייתנו שסתם משנה כמותו, ושם גם התבארה שיטת הרמב״ם ביחס לסוגייתנו.
עיין עוד בבירור הלכה למסכת מכות דף יח, ב ציון ד.ה. לגבי השאלה האם אין הקריאה מעכבת כשהפריש את הביכורים לפני שהתייבש המעין ונקצץ האילן, והיו ראויים מתחילה לקריאה.

הגדרת אילן וירק לענין ברכה

ציון נ.
גמרא. קמשמע לן: היכא מברכינן בורא פרי העץ? היכא דכי שקלת ליה לפירי איתיה לגווזא והדר מפיק, אבל היכא דכי שקלת ליה לפירי ליתיה לגווזא דהדר מפיק - לא מברכינן עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה.
על תותים הגדלים בסנה - בורא פרי האדמה. הגה. דלא מקרי עץ אלא שמוציא עליו מעצו, אבל מה שמוציא עליו משרשיו - לא מקרי עץ, והני כיון דכלה עציו לגמרי בחורף והדר פרח משרשיו - מברכין עליו בורא פרי האדמה.(שו״ע אורח חיים רג, ב)
רש״י מפרש שגווזא הוא הענף, ולפי זה החילוק הוא שכל שכאשר ניטל הפרי נותר הענף ומוציא שוב פירות - מברכים עליו בורא פרי העץ, וכל שגם הענפים מתחדשים - מברכים עליו בורא פרי האדמה. הב״ח מדייק שאף על פי שלשנה אחרת חוזר וגדל הענף מן השורש שנשאר באדמה ומוציא פירות - מברך בורא פרי האדמה.
הרא״ש (סי׳ כג) כותב תחילה שכל שעושה פירות משנה לשנה נקרא עץ, וכל שצריך לזורעו בכל שנה נקרא פרי הארץ, ומוסיף סימן אחר על פי התוספתא (כלאים ג, יג) שכל שמוציא עליו מעיקרו - הרי זה ירק, וכל שמוציא עליו מענפיו - הרי זה עץ. הב״ח מסביר שאין סתירה בין הסימנים, כי הסימן שבגמרא הוא על דברים הנזרעים, והסימן שבתוספתא הוא בדברים שאינם נזרעים. עם זאת חולק הרא״ש על רש״י בביאור הגדר שבגמרא, שלדעתו מברך בורא פרי האדמה רק על דבר שצריך לזרעו מחדש בכל שנה, אך כשגדל מאליו בכל שנה - מברך בורא פרי העץ אף על פי שרק השורש נשאר ולא הענפים.
התוספות (ד״ה איתיה) כותבים שעל תותים וכיוצא בהם מברך בורא פרי העץ, כיון שדרך העץ להתקיים ימים רבים, וכאשר נוטל את הפרי גדל פרי חדש באותו העץ עצמו. מדבריהם מדייק הב״ח שמקבלים את ההגדרה של הרא״ש שהעיקר הוא שאינו נזרע מחדש בכל שנה, וכן נראה שמבין הטור שלאחר שכותב את ההגדרה של הרא״ש מוסיף: ״הילכך היה אומר ר״י תותים הגדלין בסנה... מברכין עליהם בורא פרי העץ״.
מאידך גיסא, בעל הלכות גדולות (הוצאת מקיצי נרדמים עמ׳ 93) כותב: ״וכל אילן דכי נתרי טרפי דידיה בסיתווא ופיישי עציו והדר מפיק טרפי מעיציו - אילן הוא ומברכין עליה בורא פרי העץ, וכל אילן דבאלי לגמרי והדר פארי משרשין דיליה... בורא פרי האדמה״, דהיינו כהסבר החילוק לפי רש״י. הדברים מובאים במרדכי (סי׳ קלא) בשם הגאונים, והוא מוסיף שמכאן פסק ה״ר יוסף שמברך על התותים ברכת בורא פרי האדמה, וכן פוסק הראבי״ה (סי׳ קיג). אולם המהר״ם מרוטנבורג (ברכות מהר״ם סי׳ ד) כותב שנהגו העולם כמו התוספות לברך עליהם בורא פרי העץ ושכן היה נוהג רבינו תם בשם אביו, וכן כותב הטור שהיה נוהג אביו הרא״ש.
הרא״ה והריטב״א כותבים שההגדרה שבסוגייתנו שונה מההגדרה שבתוספתא המבחינה בין הוצאה מהענפים לבין הוצאה מהעיקר. הם מסבירים שסוגייתנו עוסקת רק בדיני ברכות בעוד שהתוספתא עוסקת בענין כלאים, מה נחשב ירק ומה אילן. הרא״ה מעלה אפשרות נוספת לפיה ההגדרות זהות, וגם כוונת סוגייתנו היא שכל שמוציא עליו משרשיו בימות החמה לאחר שיבש בימות הגשמים - הרי הוא ירק, וכל שמוציא עליו מעצו בימות החמה לאחר שיבש בימות הגשמים - הרי הוא אילן.
בשלחן ערוך הגר״ז מובא מה שכותב בסידור שיש שלש שיטות להגדרת פרי העץ: יש אומרים שכל שעושה פירות משנה לשנה, אף אם כלה לגמרי בחורף ולא נשאר אלא השורש בארץ שחוזר ומצמיח - מברך בורא פרי העץ; יש שחולקים בזה וסוברים שהתנאי לברכה שהעיקר נשאר קיים ואז מברך אפילו אם הענפים נושרים, ויש אומרים שאף בכגון זה אינו מברך עד שישאר כל העץ וענפיו עמו. על החידוש שיש שלש שיטות מעיר בעל צמח צדק שלא מצא מי הוא בעל השיטה השלישית המחמירה לפיה מברך רק כאשר גם הענפים נשארים על האילן.
בעל ספר האשכול (ח״א סי׳ כט), בעל שבלי הלקט (סי׳ קס), האבודרהם (עמ׳ שלב) והרוקח (סי׳ שמא) מביאים את כל ההגדרות ומשמע מדבריהם שאין מחלוקת בזה, ויתכן שיש בכל אחד מהסימנים כדי להגדיר מהו אילן.
הרי״ף והרמב״ם אינם מביאים את ההגדרה שבסוגייתנו, ומבאר בעל ערוך השלחן (סעיף ד) שלדעתם ההגדרה שבגמרא נחוצה רק לפי רבי יהודה שאמר על החיטה שהיא מין אילן, אבל לפי חכמים אין צורך בהגדרה, שהכל יודעים שצריכים לאילן גמור כדי שיברכו בורא פרי העץ על פירותיו. נראה איפוא שסובר בדעתם שמברכים בורא פרי העץ לפי ההגדרה המחמירה.
מאידך גיסא, הצל״ח כותב להיפך כשמסביר שהדברים אמורים בגמרא לרבי יהודה הסובר שעיקר האילן ארעא היא, כמבואר לעיל ציון ל, ולא לחכמים שלדעתם אין חשיבות לעיקר האילן וממילא אין החילוק שבגמרא נוהג לפיהם. מעתה מובן מדוע הרמב״ם שפוסק כחכמים אינו מביא את ההגדרה שבגמרא, וממילא יוצא שלדעת הצל״ח ההלכה למעשה היא לפי ההגדרה המקילה שאינה נזכרת בגמרא.
אמנם יש לדון בשיטת הרמב״ם לפי מה שפוסק בהלכות כלאים (פרק ה, כ) שכל המוציא עלים מעיקרו הרי זה ירק, וכל שאינו מוציא מעיקרו הרי זה אילן. הגדרה זו היא המובאת בתוספתא בכלאים, ומהר״י קורקוס כותב בתחילה שבאמת אין זה נוגע להלכות ברכות, אך מוסיף שיתכן ששתי ההגדרות זהות, וכבר נזכר שכך כותב גם הרא״ה. לפי זה צריך לומר שהרמב״ם בהלכות ברכות סומך על מה שכתב בהלכות כלאים, וכן כותב הרדב״ז בהלכה יט.
הרמב״ם כותב שם הלכה לענין קנים, ורד ואטדין שהן מיני אילן ואינם כלאים בכרם, ומזה לומד הרדב״ז (בתשובה סי׳ תתקסו) ששיטתו כשיטת התוספות ולא כשיטת רש״י, זאת משום שהענפים שבאילנות הללו מתחדשים בעצמם בכל שנה. לעומת זאת בעל חיי אדם (כלל נא, נשמת אדם סק״ז) כותב שדעת הרמב״ם כדעת רש״י, שכך הוא מפרש את דבריו בהלכות כלאים, שאם אינו מוציא את העלים מעיקרו - הרי זה אילן, משום שגזע העץ נשאר תמיד ואינו מתייבש, וזו אם כן לדעתו שיטת רש״י שאינו מחייב שישארו גם כל הענפים בדוקא.
המחבר בשלחן ערוך בהלכה שלפנינו פוסק בענין תותים הגדלים בסנה שמברך עליהם בורא פרי האדמה, דהיינו כשיטת רש״י והגאונים, אם כי יתכן שזוהי פסיקה מחמת הספק, שלא הוכרעה ההלכה בין השיטות, כפי שמשמע מהבית יוסף.
הרמ״א מוסיף את ההגדרה שכל שמוציא עלים מהשרשים אינו אילן, ומביא זאת כנימוק לפסיקת המחבר שמברך בורא פרי האדמה על התותים. מבואר שמנמק את ההלכה בתור דין ודאי ולא מספק, וגם משמע שמזהה את שיטת רש״י והגאונים עם ההגדרה שבתוספתא הקרובה מאד למה שכותב הרמ״א, וכן מציין הגר״א (סק״ב) את התוספתא כמקור לדברי הרמ״א.
מלבד ההגדרות הנזכרות מצינו הגדרות נוספות בתשובות של אחרונים, בעיקר בקשר להלכות ערלה, אך ההגדרות נוגעות גם לדיני ברכות. הרדב״ז (שם) כותב שכל המוציא פרי בתוך שנתו נחשב לירק, ועל פי זה הוא מתיר את החצילים (בדינגאן) משום ערלה. הבן איש חי (שו״ת רב פעלים ח״ב סי׳ ל) כותב שמסתבר שהגדרה זו קובעת גם לענין ברכה, שמברך בורא פרי האדמה, וכך הוא מביא בשם בעל מחנה ישראל שהר״ש גרמיזאן מצא תוספתא בא מובא הסימן הזה, ושבעל חסד לאברהם שאל את תלמידי מרן ז״ל ואת תלמידי מהרח״ו ואמרו שהיו אוכלים את החצילים ומברכים עליהם בורא פרי האדמה מהטעם שכל שמוציא פירות בתוך שנתו ירק הוא. מאידך גיסא כותב בעל שו״ת הלכות קטנות (ח״א סי׳ פג) שטעם חלוש הוא להתיר על פיו איסור תורה, אבל מסיק לגבי החצילים שאין בהם ערלה מטעם אחר, שגזעו חלול ונמוך. גם החזון איש (ערלה סי׳ יב, ג) דוחה את חידושו של הרדב״ז מפני שאין לו מקור בגמרא. הבן איש חי (שם) פוסק על פי הגדרים של הרדב״ז ושל בעל הלכות קטנות שעל הפאפיה מברך בורא פרי האדמה כי הגזע חלול ונותן פירות בתוך שנתו, והמהרש״ם (שו״ת ח״א סי׳ קצו) מסתפק בפרי המאליניש (פטל) אם לברך בורא פרי האדמה מצד שאינו מניב פירות בשנה שלישית, אך מסיק לברך בורא פרי העץ מפני שהשורש קיים. עיין עוד במאמר ״הגדרת אילן וירק בהלכה״ להרב יואל פרידמן, בהתורה והארץ חלק ג.
א ועוד בדיני בציעת הפת אמר רב: מי שבצע פרוסת לחם ולפני שאכל ממנה הגיש פרוסה לאחר, ואמר לו ״טול ברוך, טול ברוך״ [קח וברך, קח וברך]אינו צריך לברך שנית, כי הפסקה זו נחשבת לחלק מצורך הברכה; ואולם אם אמר ״הבא מלח״ או ״הבא לפתן״צריך לברך. שזו כבר נחשבת להפסקה בין הברכה לבציעה. ור׳ יוחנן אמר: אפילו אמר ״הביאו מלח״ או ״הביאו לפתן״ נמי [גם כן] אין זו הפסקה ואינו צריך לברך. ורק אם אמר ״גביל לתורי, גביל לתורי״ [בלול את האוכל עבור השוורים, בלול את האוכל עבור השוורים] הרי זו נחשבת כהפסקה וצריך לברך. ורב ששת אמר: אפילו אם אמר ״גביל לתורי״ [בלול לשוורים] נמי [גם כן] אינו צריך לברך, שאף דבר זה נחשב כצורך הברכה. שאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר תחילה בכתוב: ״ונתתי עשב בשדך לבהמתך״ והדר [וחזר] והמשיך הכתוב ״ואכלת ושבעת״ (דברים יא, טו), שקודם דובר במאכל הבהמה ורק אחר כך במאכל האדם, ולכן המכין את אכלם של השוורים הרי זה כחלק מההכנה לאכילה.
Continuing to discuss the halakhot of breaking bread, Rav said: One who broke bread, and before eating it, offered a piece to another, and said: Take it and recite a blessing, take it and recite a blessing, need not recite the blessing a second time, because that is considered to have been for the purpose of the blessing. If, however, he said: Bring salt or bring relish, he must recite the blessing a second time, as that is considered an interruption between the blessing and eating the bread. And Rabbi Yoḥanan said: Even if he said: Bring salt or bring relish, it is not considered an interruption and he need not recite the blessing a second time. Only if he said: Mix the food for the oxen, mix the food for the oxen, it is considered an interruption and he is required to recite the blessing a second time. And Rav Sheshet said: Even if he said: Mix for the oxen, he need not recite a blessing a second time, as that is also considered to be for the purpose of the blessing, as Rav Yehuda said that Rav said: One is prohibited from eating before feeding his animals, as it is stated: “And I will give grass in your fields for your animals” first and only then: “And you shall eat and be satisfied” (Deuteronomy 11:15). In the verse, preparation of food for one’s cattle precedes preparation of his own food. Consequently, it is considered part of the preparation for one’s own meal.
מאמרים באתר אסיף
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותספר הנררא״הבית הבחירה למאירירא״שתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אָמַר רָבָא בַּר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי חִיָּיא: גאֵין הַבּוֹצֵעַ רַשַּׁאי לִבְצוֹעַ עַד שֶׁיָּבִיאוּ מֶלַח אוֹ לִפְתָּן לִפְנֵי כׇּל אֶחָד וְאֶחָד. רָבָא בַּר שְׁמוּאֵל אִקְּלַע לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא, אַפִּיקוּ לֵיהּ רִיפְתָּא, וּבְצַע לְהֶדְיָא. אֲמַרוּ לֵיהּ: הֲדַר מָר מִשְּׁמַעְתֵּיהּ? אֲמַר לְהוּ: דלֵית דֵּין צְרִיךְ בְּשַׁשׁ.:

Rava bar Shmuel said in the name of Rabbi Ḥiyya: One who breaks bread is not permitted to break it until they bring salt or relish before each and every one seated at the table. However, the Gemara relates that Rava bar Shmuel himself happened to come to the House of the Exilarch. They brought him bread, which he immediately broke, without waiting for them to bring salt or relish. They said to him: Did the Master reconsider his halakhic ruling? He said to them: Although poor quality bread requires salt in order to give the bread flavor, and therefore one must wait before breaking bread, this refined bread served in the House of the Exilarch needs no salt, and does not require waiting.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןספר הנררא״הריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך בשש
בששא(ברכות מ.) בגמ׳ על הירקות לית דין צריך בשש. היאכל תפל מבלי מלח תרגום כמה דלא מתאכל מידי בשש בלא מילחא פי׳ כל דבר שיאכל עם הפת בשש שמו לפתן בלשון משנה ובלישנא דרבנן שמו בשש ועוד בארץ ישראל נותנין חמאה בקדירה ובצים ופלפלין ומבשלין אותו וקורין אותו תבשיל בשש. פ״א אין צריך המברך להתבושש ולחזר על לפתן אלא מברך לאלתר מפני שיש בו מלח. פ״א מפני שהוא לחם יפה ואין צריך לא מלח ולא לפתן:
א. [זוימען, צושפייז.]
ובצע לה להדיא – כלומר מיד ולא המתין למלח ולפתן.
בשש – עכוב כמו בושש רכבו (שופטים ה) כלומר פת נקיה היא זו ואין צריכה לפתן.
ואין הבוצע רשאי לבצוע עד שיתנו על השלחן מלח או ליפתן. ואם פת נקייה היא אין צריך להמתין למלח וליפתן אלא יבצע ויאכל.
אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח וליפתן – פיר׳ דילמא איכא מאן דלא אכיל ליפתן משכה דעתיה מיניה ומשתכח דאכיל בלא ברכה.⁠א
רשצז״לב פיר׳: לפי שצריך ליתן מאותה פרוסה שבצע לפני חבורתו כדאמרי לעיל טול ברוך טול ברוך, הילכך צריך מלח או ליפתן למתק בו פיתן – פיר׳ ליפתן בלש׳ ישמעאל אדם יע׳ שי יוכל בה אלכבז.⁠ג
אין הבוצע רשאי לבצוע וכו׳ – רבי האיי גאון ז״ל.⁠ד ואם פת נקייה ומתובלת או לושה בשמן וכיוצא בו אין צריך המברך מלח או ליפתן, והיינו דקא אמר רבא בר שמואל לית דין צריך בשש – פיר׳ בשש מלשון בושש רכבו וגו׳,⁠ה יש לה די אלפת לם אחתאג אל אנטאן יבטי ויתאכר עץ אכלהא פי אנתטאר מלח או ליפתן.⁠ו
א. כוונתו, שהמברך לא יתכוין להוציא למי שאין לפניו מלח וליפתן. וטעם זה לא הובא בראשונים.
ב. ברש״י שלפנינו אינו, ואולי צ״ל: ״רבסז״ל״. וראה רש״י ד״ה הביאו מלח.
ג. תרגומו: לפתן כלומר דבר שאוכלים עמו לחם.
ד. קטע זה מפירה״ג לא נודע לנו ממקום אחר. וראה כעי״ז באו״ז סי׳ קמ״א בשם ר״ח, הובא באוצה״ג פיר״ח עמ׳ 48.
ה. שופטים ה׳ כ״ח. וראה רש״י כאן וערוך ע׳ בשש.
ו. תרגומו: יש לזאת הפת, לא יצטרך האדם לאחר מלאכלה בחכותו למלח או לפתן.
אמר רבה בר שמואל משום רבי חייא אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או ליפתן לפני כל אחד ואחד. פי׳ דמקמי הכי לא חזו למיכל, ועד דחזו למיכל לא חזו לברוכיא. רבה בר שמואל איקלע לבי ריש גלותא אפיקו ליה ריפתא בצעה לאלתר אמרו ליה הדר ביה מר משמעתיה אמר להו לית דין צריך בשש. כלומר אין זה צריך איחור שהפת כל כך יפה שאינה צריכה ליפתןב.
פי׳ בגמרא אמרינן אמר ר׳ זירא ואיתימא רב חיננא בר פפא מאי טעמא דר׳ יהודה וכו׳, פי׳ דאמר בורא מיני דשאים, ואף על גב דפרישו בגמרא טעמא דר׳ יהודה, לית הלכתא כותיה דכולה סוגיין בורא פרי האדמהג.
[רי״ף כח, ב] מתני׳. בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא. פי׳ פרישנא בגמרא משום דעיקר ארעאד וכלהו פירות האדמה נינהו, ורבי יהודה הוא דסבירא ליה הכי לענין בכורים דארעא הוא עיקרה. ועל פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא. דפירות האדמה ודאי לאו בכלל פרי העץ. ועל כולן אם אמר שהכל יצא. פי׳ שהרי הכל נכלל בברכה זו. ועל דבר שאין גידולו מן הארץ אומר שהכל [על החומץ ועל הנובלות ועל הגובאי אומר שהכל] ורבי יהודה אומר כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו.
פי׳ ולענין פרי העץ פרישנא בגמרא דכל היכא דאי שקלת ליה לפירא משתייר אילנאו (ולאפוקי) [ומפיק] פירא לשתא אחריתי חשיב אילן, ואי לא לא חשיב אילן ולא מברכינן עליה בורא פרי העץ, ואין למדין דין אלא מכלל זה, ואע״פ שלענין כלאים שנינו בהם כלל אחר ששנו שם כל שמוציא עלין מעצו הרי זה אילן משרשיו הרי זה ירקז, התם הוא דלענין גופיה אי איכא לחשובי ירק או לא, אבל לענין פריו אי לחשובי פרי עץ או לא אין למדין אותו אלא מכלל זהח, אי נמי אפשר דחדא מילתא הוא בהדיה האי, והכי קאמר כל שמתייבש בימות הגשמים וחוזר ומוציא עלין בעצו בימות החמה הרי זה אילן, ואם מתייבש בימות הגשמים ומוציא עליו משרשיו בימות החמה הרי זה ירקט, והוא ענין אחד לגמרי עם כלל [זה], וכן עיקר וברור.
א. לכאורה הכונה שפת חריבה א״א לאכלה כלל וכל שאין אוכל ראוי לאכילה לפניו א״א לברך וכמ״ש הר״מ פ״ד ה״ו דבירך ואח״כ הביאו לו האוכל חוזר ומברך (הובא בהע׳ 126 ע״ש) ולא סגי במה דהבוצע יש לו מלח או לפתן דכל מי שיוצא בברכה צריך שיהא מוכן לפניו אוכל ראוי לאכילה. והנה מצינו מחלוקת בראשונים במי שהוציא אחרים בברכת הנהנין וטעם ואח״כ שחו השומעים לפני שטעמו אם הוא הפסק, דדעת הרוקח מובא בב״י סי׳ קסז דאינו הפסק ומדמי לה לקידוש שאחד טועם ויצאו כולם ובד״מ הוכיח כן ממש״כ באו״ז שאין השומעים צריכין לאכול מככר שלפני המברך וכמו בקידוש דסגי בטעימת אחד מהם וכונתו דאם היה הגדר שכל אחד כמברך בעצמו על אכילתו מהיכא תיתי להצריך לכולם לטעום מככר של מברך ובעל כרחך אין כאן אלא ברכת מברך וברכתו חלה על ככר שמברך עליו בלבד אלא שהועילה ברכתו לכולם לאכול מכחה וממילא הו״א דכולם צריכים לאכול מככר של מברך ולזה כתב האו״ז דאינו כן וכיון דאחד מהם אכל מככר שעליו חלה הברכה סגי בזה לכולהו וכמו בקידוש שאחד טועם ויצאו כולם וכיון שכן אף שהסיחו לפני שאכלו מככרם לא איכפת לן שהרי כבר חלה הברכה על ככר שלפני המברך, וכ״כ הריטב״א פ״ג הי״ח שאינו הפסק שכיון ששתה המברך מכוס שבירך עליו כאילו שתו כולם (ודעתו דצריך שיקבעו יחד וכשיטתו בפ״ה ה״ד וכרבינו מב, ב) וכ״כ ראבי״ה סי׳ קיב וסי׳ תקיא ומאירי פסחים קא, א ובהג״ה לברכות מהר״ם וכ״פ הרמ״א קסז ס״ו, (וכן מוכרח לכאורה לשי׳ שבה״ל סי׳ קסו שהביא ב״י סי׳ רו דשהה יותר מכד״ד בין ברכה לאכילה חוזר ומברך וכן דעת רבינו בשהה כדי לגמור כל הברכה כמ״ש בהע׳ 126 ויש לדחות דכיון דמוכרחים להמתין עד שיקבלו אינו הפסק), אבל הב״י שם בסי׳ קסז השיג דלא עדיף שומע מבירך בעצמו שאסור לו להפסיק לפני אכילתו והיינו דהגדר שכל אחד כמברך בעצמו וחלה הברכה לכל אחד על מה שאוכל ובמג״א הביא שכ״כ תוס׳ פסחים שם (וע״ש שהביא כן גם מרא״ש ומרדכי שם ובבהגר״א כתב דלא מוכח מידי אך ברא״ש שם ר״ס ג משמע כמג״א), ולכאורה מדברי רבינו מבואר כדעת הב״י דאילו להרמ״א שהברכה חלה על מה שלפני המברך והשאר יכולים לשוח לפני אכילתם הרי כיון שיש מלח או לפתן לפני המברך שפיר חזי לברוכי והשומעים יכולים להביא המלח אח״כ וע״כ כל אחד כמברך בעצמו וצריך שיהא אוכל לפניו, ואין לדחות לפמ״ש רבינו מג, א וריטב״א שם הט״ז דצריך שיהא שומע ראוי לשתות בשעת ברכה, דהתם כיון שאין בית הבליעה פנוי אין ראוי לשתות גם מכוס שלפני מברך, משא״כ הכא דראוי לאכול מככר שלפני מברך ואפ״ה סובר רבינו דלא חזי לברוכי מבואר מזה לכאורה כדרך הב״י, ועיין בדברי רבינו לקמן מז, א ובמש״כ שם. שו״ר לאח״ז בריטב״א פסחים ז, ב שכתב בשם רבינו כהרמ״א וצ״ע. וע״ע בב״י סי׳ רו בשם הראב״ד דמשמע ג״כ דברכת מברך חלה עבור כולם ולא שכל אחד כמברך בעצמו אלא שבדבריו נראה דהברכה חלה גם על מה שלפני היוצאים וכן נראה דעת מהרי״ל בתשו׳ סי׳ צב הובא בב״י סי׳ רו ובד״מ ורמ״א סי׳ רט וכן ביאר בפרישה שם בסי׳ רו ועיין מג״א ס״ס ריג וביאה״ל סי׳ קסז ס״ו ד״ה אבל. (וע״ש בראבי״ה הנ״ל שכתב דאחר שטעם המברך אין לחוש להפסק שהרי יצאו כולם בטעימתו אע״פ שחיבוב מצוה הוא שיטעמו כולם מפרוסת הברכה שהרי צריך להביא מלח ולפתן לפני כאו״א שיהנו כולם מפרוסת הבציעה, ועיין במג״א הנ״ל. ועיין בה״ג בפ״ז שכתב אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כאו״א דלא לישתעי ביני וביני, ומשמע כב״י ומג״א). ועיין ברא״ש חולין פ״ו ססי׳ ד שכתב דכיסה ושחט וכיסה יוצא בברכה אחת אף שאין כאן דם דשחיטה שניה בשעת כיסוי הראשון כיון דדעתו לשחוט ולכסות דלא גרע מאחד שמברך לכמה בנ״א ע״ש, ומבואר דאין הגדר דכ״א כמברך בעצמו אלא דברכה אחת מהני לכולהו אף דכל אחד עושה מעשה בפ״ע כיון דהברכה נעשית על דעת כולם.
ב. וכן פרש״י, ובערוך ערך בשש פירש באופנים אחרים. ועיין בר״מ פ״ז ה״ג.
ג. בגמ׳ לפנינו מפורש שאין הלכה כר׳ יהודה, אבל רבינו לא גרסה, אלא שפסק כן מכח כל הסוגיות בפירקין דאיתא בפה״א, וכ״ה בשא״ר, מלבד הרמב״ן שגרס בגמ׳ הלכה כר׳ יהודה יעו״ש שהאריך בזה.
ד. לפנינו דעיקר אילן ארעא, והמכוון אחד שהקרקע היא המצמיחה ע״י האילן והו״ל פירות האדמה.
ה. כמובא בגמ׳, ותוס׳ והרשב״א פסקו מהאי טעמא כר״י, אבל הר״מ פסק כמתני׳ וכרבנן, ובכ״מ הביא דבירושלמי איכא מד״א דגם לרבנן דאילן עיקר מ״מ שייך למימר בהו פירות האדמה, וצ״ע מהיכ״ת לפסוק כחד מד״א בירושלמי היכא דסתם תלמודין כאידך מד״א, אמנם בפיה״מ בכורים משמע דגם רבנן מודו דארעא עיקר אלא שכיון שנתקלקלה ואין מצמיחה בפועל אין לומר האדמה אשר נתת לי וכונת הגמ׳ לומר דמתני׳ מיוסד על ההיא דר״י דארעא עיקר אבל אה״נ דגם כרבנן אתיא דמטעם אחר פליגי בבכורים ולכן לא אמרו מתני׳ כר״י אלא מאן תנא דעיקר ארעא ר״י (כ״כ בנחל״ד).
ו. וכ״ה בפסקי רי״ד, ולפנינו גווזא, ובאו״ז סי׳ קעב הביא שתי הגירסאות. וע׳ בהע׳ 206 בסופה.
ז. כ״ה בתוספתא ספ״ג דכלאים, ולפנינו שם כל המוציא עלין מעיקרו הרי זה ירק וכל שאין מוציא עלין מעיקרו הרי זה אילן, וכ״ה בר״מ פ״ה כלאים ה״כ, וברא״ש סי׳ כג וכל שמוציא עליו מענפיו אילן, ובב״י סי׳ רג בשם תשו׳ הגאונים כל שמוציא עליו מעיקרו עשב הוא וכל שמוציא עלין מעצו עץ הוא, ובירושלמי ספ״ה דכלאים את שהוא עולה מגזעו מין אילן את שהוא עולה משרשיו ירק. והנה הרא״ש כתב ועוד אומר סימן אחר בתוספתא כל שמוציא וכו׳, מבואר דעתו דאין סתירה כלל בין דברי הגמ׳ להתוספתא, ונראה שהוא לשיטתו שכתב שם דדבר שעושה פירות משנה לשנה נקרא עץ אבל דבר שצריך לזורעו בכל שנה נקרא פרי הארץ, וכן מובא בטור סי׳ רג בשם הרא״ש דאם השרשים מתקיימים משנה לשנה אף שהגזע כלה ה״ז אילן שהרי אי״צ לזורעו בכל שנה, ולפ״ז שפיר קאמר כל שמוציא עליו מענפיו אילן ואף בגוונא דהגזע והענפים מתחדשים בכל שנה, (ויש לפרש בדעת הרא״ש דהגמ׳ והתוספתא חד מילתא הוא אלא שנתנו סימנים חלוקים לדבר אחד, וכן משמע דעת הר״מ שלא הביא אלא ההיא דתוספתא, ולכאורה לדרך זו אפילו בצריך לנוטעו בכל שנה ומוציא עלין מענפיו הוי אילן, אך יותר נראה בכונת הרא״ש דתרי מילי נינהו דבתוספתא נתחדש דבמוציא עלין משרשיו אף דאי״צ לזורעו בכל שנה ירק הוא וכאן נתחדש דאף במוציא עלין מענפיו כל שצריך לזורעו בכל שנה אינו אילן ותרתי בעינן מוציא עליו מענפיו ועושה פירות משנה לשנה, ועיין נשמ״א סי׳ רג), אבל רבינו סובר כהגאונים שהביא הטור שם דלא סגי בשרשיו מתקיימים כל שנה אלא צריך שגוף האילן יתקיים ויוציא פירות משנה לשנה וכמבואר בדברי רבינו בהמשך, ומש״ה קשיא ליה הא דקאמר כל שמוציא עלין מעצו אילן והאיכא מוציא עלין מעצו שהוא ירק כשאין העץ מתקיים בכל שנה.
ח. ביאור הדברים דאין עצו מתקיים תנאי בשם אילן אלא כל שהפירות יוצאין מעצו ולא מן השרשים זהו צורת אילן, אבל לענין ברכה כל שהעץ כלה אף דהשרשים מתקיימין אין הפירות מתייחסים לאילן לצאת מכלל פה״א לכלל פירות האילן שהרי השרשים מחדשים בכל שנה אילן חדש ואין כאן אילן המגדל פירות תמיד אלא האדמה מחדשת הכל בכל שנה, ואף דהשרשים מתקיימים הרי שרשים לא חשיב אילן דהא יוצא משרשיו חשוב ירק. ובירושלמי ספ״ה דכלאים מבואר דאטד לגבי כלאים מין אילן ולגבי ברכה בורא מיני דשאים, ובתוס׳ כאן נראה הטעם דאטד לא חשיב, אכן לדברי רבינו יתכן דאטד מתחדש הגזע בכל שנה ומש״ה חלוק ברכה מכלאים בזה (ועיין רדב״ז ח״ג סי׳ תקלא), ועיין בירושלמי שם הדא אמרה אתרוג אע״פ שאתה אומר עליו בפה״ע את אמר על התמרות שלו בורא מיני דשאים, ולתוס׳ הביאור דכיון דבעינן פרי חשוב מש״ה באתרוג רק האתרוג גופא חשיב אבל התמרות לא חשיבי וכמ״ש הטור סי׳ רב לגבי צלף דהתמרות והעלין אינם עיקר הפרי ומש״ה מברך עלייהו בפה״א, אבל לרבינו הביאור דכיון דבברכה לא סגי במה דגדל מענפים אלא בעינן יחס הפירות לאילן ולא לאדמה מש״ה על התמרות מברך בפה״א וכמ״ש רבינו לו, א גבי קורא דגופו של אילן הוא ולא הוו פרי האילן אלא אילן גופיה שמתייחס לאדמה (ע״ש בהע׳ 34, 40, 49) והכ״נ תמרות דאתרוג גופו של אילן הם, ועיין רמב״ן לעיל לו, א. וז״ל ריטב״א פ״א ה״ט, ואיזהו נקרא פרי האילן לברכה כל שגוף האילן נשאר קיים ועושה פירות פעם אחרת כו׳ אבל לא השומר (מין ירק) שהענף שנותן פרי עכשיו אינו חוזר לעשות פרי ואינו אלא פה״א, מבואר כדעת הגאונים ונראה מלשונו דאינו אלא לענין ברכה וכחילוק רבינו כאן, ועיין ריטב״א סוכה לה, א דבין לברכה בין לערלה בעינן אילן מתקיים המוציא פירות משנה לשנה ע״ש, וי״ל דאינו סתירה להריטב״א כאן, דגם בערלה לא עסקינן בגופו מה הוא אלא בהפירות אם הם פירות המתייחסים לעץ או לאדמה ודינו כברכה. ולכאורה לפ״ד רבינו בהך תירוצא, גם בצריך לזורעו בכל שנה כל שמוציא עליו מענפיו חשוב אילן לגבי כלאים (וכמ״ש בהע׳ הקודמת לדעת הר״מ).
ט. פי׳ דגם לענין כלאים אינו אילן אלא במתקיים גוף האילן בכל שנה אבל כשהגזע כלה ונשארים רק שרשיו שחוזרים ומחדשים ענפים עם פירות הו״ל ירק, ונראה כונת רבינו דבשנה ראשונה הגזע רך אבל אח״כ מתייבש בימות הגשמים ונעשה עץ קשה וזהו כונת התוספתא כל שמוציא עלין מעצו פי׳ שמוציא פירות מעץ קשה (וכמ״ש רבינו לקמן מג, ב דכל מידי דקשי מיקרי בלישנא דעלמא עץ), והטעם נראה דמעצם שם אילן שיהא מתקיים משנה לשנה דאילן היינו דבר נפרד מן האדמה המוציא פירות וכל שאין הגזע מתקיים משנה לשנה אינו נחשב דבר נפרד מן האדמה אלא האדמה מגדלת ענף עם פירות וכירק דמי, ולכאורה יש לבאר באו״א דמתנאי אילן שיהא עץ קשה ולא רך, וכ״כ בנשמ״א כלל נא סק״ז ע״ש, אמנם בדברי רבינו מג, ב לא משמע כן ע״ש, והרשב״א שם בשם רה״ג מפרש להגמ׳ שם דאין גזעו מחליף אע״ג דרכיך חשיב אילן ע״ש. וע׳ בב״י סי׳ רג בשם תשובת הגאונים. (ולכו״ע סגי בגזע מתקיים ול״צ ענף מתקיים, ואף לגירסא דלפנינו דגרסי׳ גווזא, אמנם הגר״ז בסב״ה כתב מחלוקת בזה וצ״ע למי נתכוין, וע׳ במג״א סק״א, וע״ש בגר״ז שכ׳ דעלין יוצאין מהגזע אינו אילן אלא צריך שיצא מענפים, וכנראה פי׳ מעיקרו על הגזע, ולטעמיה שייך לומר דצריך ענף מתקיים, אבל דבריו צ״ע דמעיקרו היינו השרשים אבל יוצא מגזעו אילן גמור הוא וממילא ודאי סגי בגזע מתקיים, וע׳ בתהל״ד וקצוה״ש ורדב״ז ח״ג סי׳ תקלא, שו״ר מובא בשם כה״ח דברצנאן המוזכר בב״י בשם הגאונים הוא חצילים וגזעו מתקיים אלא שהענף אין מתקיים וזה כהגר״ז).
אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח ולפתן לפני כל אחד ואחד – פירוש שאינן ראויין לאכול קודם לכן עד שיביאו להם לפתן וכיון דכן לא חזו לברך.
אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח ולפתן לפני כל אחד ואחד – פירוש שאינן ראויין לאכול קודם לכן עד שיביאו להם לפתן וכיון דכן לא חזו לברך:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב ובענין זה אמר רבא בר שמואל הלכה משום (בשם) ר׳ חייא: אין הבוצע את הפת רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד מן המסובים לאותו שולחן. ואולם מסופר כי רבא בר שמואל עצמו אקלע לבי ריש גלותא [הזדמן לבית ראש הגולה], אפיקו ליה ריפתא [הוציאו, נתנו לו פת], ובצע להדיא [מיד] בלי להמתין שיביאו מלח או ליפתן. אמרו ליה [לו]: וכי הדר מר משמעתיה [חזר אדוני מדבריו]? אמר להו [להם]: לית דין צריך בשש [אין זה זקוק להמתנה], שיש צורך במלח כדי לתת טעם בלחם מסוג גרוע, אך הפת הנקיה של בית ראש הגולה עריבה כשלעצמה, ואין צורך להטעימה במלח.
Rava bar Shmuel said in the name of Rabbi Ḥiyya: One who breaks bread is not permitted to break it until they bring salt or relish before each and every one seated at the table. However, the Gemara relates that Rava bar Shmuel himself happened to come to the House of the Exilarch. They brought him bread, which he immediately broke, without waiting for them to bring salt or relish. They said to him: Did the Master reconsider his halakhic ruling? He said to them: Although poor quality bread requires salt in order to give the bread flavor, and therefore one must wait before breaking bread, this refined bread served in the House of the Exilarch needs no salt, and does not require waiting.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןספר הנררא״הריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְאָמַר רָבָא בַּר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי חִיָּיא: האֵין מֵי רַגְלַיִם כָּלִים אֶלָּא בִּישִׁיבָה. אָמַר רַב כָּהֲנָא: וּבְעָפָר תִּיחוּחַ, אֲפִילּוּ בַּעֲמִידָה. וְאִי לֵיכָּא עָפָר תִּיחוּחַ, יַעֲמוֹד בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ וְיַשְׁתִּין לִמְקוֹם מִדְרוֹן.:

And Rava bar Shmuel said in the name of Rabbi Ḥiyya: Urine only completely leaves the body if one urinates seated, as, otherwise, due to concern that drops of urine will drip onto his clothes, he attempts to conclude prematurely. Rav Kahana said: Over loose soil which absorbs the urine, one is not concerned that it will splash on him; therefore, even when standing the urine leaves his body. And if there is no loose soil there is another way to prevent the urine from splashing on his clothes while standing. Stand on an elevated place and urinate down an inclined plane.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אין מי רגלים כלים – מן הגוף אלא בישיבה לפי שכשהקלוח קרוב לפיסוק הוא דואג שלא יפלו נצוצות על רגליו ומפסיק.
בעפר תיחוח – ליכא נצוצות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג ועוד אמר רבא בר שמואל משום (בשם) ר׳ חייא: אין מי רגלים כלים מן הגוף אלא בישיבה, שהעומד חושש שיזלו מים על בגדיו ואינו מסיים צרכיו כראוי. אמר רב כהנא: ובעפר תיחוח, שהעפר סופג את המים ואינו חושש שמא ינתזו, אפילו בעמידה כלים המים. ואי ליכא [ואם אין] עפר תיחוח, יש דרך אחרת להיזהר מלכלוך בגדיו, שיעמוד במקום גבוה וישתין למקום מדרון.
And Rava bar Shmuel said in the name of Rabbi Ḥiyya: Urine only completely leaves the body if one urinates seated, as, otherwise, due to concern that drops of urine will drip onto his clothes, he attempts to conclude prematurely. Rav Kahana said: Over loose soil which absorbs the urine, one is not concerned that it will splash on him; therefore, even when standing the urine leaves his body. And if there is no loose soil there is another way to prevent the urine from splashing on his clothes while standing. Stand on an elevated place and urinate down an inclined plane.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְאָמַר רָבָא בַּר שְׁמוּאֵל מִשְּׁמֵיהּ דר׳דְּרַבִּי חִיָּיא ואַחַר כׇּל אֲכִילָתְךָ אֱכוֹל מֶלַח, וְאַחַר כׇּל שְׁתִיָּיתְךָ שְׁתֵה מַיִם, וְאִי אַתָּה נִזּוֹק. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: אַחַר כׇּל אֲכִילָתְךָ אֱכוֹל מֶלַח, וְאַחַר כׇּל שְׁתִיָּיתְךָ שְׁתֵה מַיִם, וְאִי אַתָּה נִזּוֹק. תַּנְיָא אִידַּךְ: זאָכַל כׇּל מַאֲכָל וְלֹא אָכַל מֶלַח, שָׁתָה כׇּל מַשְׁקִין וְלָא שָׁתָה מַיִם, בַּיּוֹם – יִדְאַג מִן רֵיחַ הַפֶּה, וּבַלַּיְלָה – יִדְאַג מִפְּנֵי אַסְכָּרָה.:

And Rava bar Shmuel said the following advice in the name of Rabbi Ḥiyya: After all eating, eat salt and after all drinking, drink water and you will not be harmed. That was also taught in a baraita: After all eating, eat salt and after all drinking, drink water and you will not be harmed. It was taught in another baraita: If one ate any food and did not eat salt afterward, or if he drank any liquid and did not drink water afterward, during the day, he should be concerned about bad breath, and at night he should be concerned about diphtheria.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןההשלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אסכרה – בו״ן מלאנ״ט.
ואחר כל אכילתך אכול מלח ואחר כל שתייתך שתה מים ואין אתה ניזוק לעולם.
תניא בתוספתא כל שמוציא עלים מעיקרו עשב הוא ובורא פרי האדמה מברכין עליו. כל שמוציא עליו מעצו אילן הוא ובורא פרי העץ מברכין עליו. זאת התוספתא כתב ר״ח ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד ועוד אמר רבא בר שמואל משמיה [משמו] של ר׳ חייא בדרך עצה טובה: אחר כל אכילתך אכול מלח, ואחר כל שתייתך שתה מים ואם תעשה כן אי [אין] אתה נזוק. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: אחר כל אכילתך אכול מלח, ואחר כל שתייתך שתה מים ואי [ואין] אתה נזוק. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] בסגנון קצת שונה: אכל כל מאכל ולא אכל אחריו מלח, שתה כל משקין ולא שתה אחריהם מים, אם היה זה ביוםידאג מן ריח רע בפה, ובלילה ידאג מפני מחלת האסכרה.
And Rava bar Shmuel said the following advice in the name of Rabbi Ḥiyya: After all eating, eat salt and after all drinking, drink water and you will not be harmed. That was also taught in a baraita: After all eating, eat salt and after all drinking, drink water and you will not be harmed. It was taught in another baraita: If one ate any food and did not eat salt afterward, or if he drank any liquid and did not drink water afterward, during the day, he should be concerned about bad breath, and at night he should be concerned about diphtheria.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןההשלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן: הַמַּקְפֶּה אֲכִילָתוֹ בְּמַיִם, אֵינוֹ בָּא לִידֵי חוֹלִי מֵעַיִם. חוְכַמָּה? אָמַר רַב חִסְדָּא: קִיתוֹן לְפַת.

On the topic of health, the Gemara cites that the Sages taught in a baraita: One who inundates his food with water, i.e., one who drinks a great deal of water, will not come to suffer from intestinal illness. The Gemara asks: And how much water? Rav Ḥisda said: One jug [kiton] per loaf.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

המקפה אכילתו במים – שותה מים הרבה אחר אכילתו עד שאכילתו צפה במים ויצף הברזל מתרגמינן וקפא פרזלא (מלכים ב ו).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובנושא בריאות הגוף הביאו את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: המקפה אכילתו במים, כלומר, ששותה מים רבים ו״מציף״ בתוכם את אכילתו, אינו בא לידי חולי מעים. ושואלים: וכמה שיעור המים? אמר רב חסדא: קיתון לפת.
On the topic of health, the Gemara cites that the Sages taught in a baraita: One who inundates his food with water, i.e., one who drinks a great deal of water, will not come to suffer from intestinal illness. The Gemara asks: And how much water? Rav Ḥisda said: One jug [kiton] per loaf.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אָמַר רַב מָרִי א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָרָגִיל בַּעֲדָשִׁים אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם מוֹנֵעַ אַסְכָּרָה מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ. טאֲבָל כׇּל יוֹמָא – לָא. מ״טמַאי טַעְמָא? – מִשּׁוּם דְּקָשֶׁה לְרֵיחַ הַפֶּה.

Rav Mari said that Rabbi Yoḥanan said: One who is accustomed to eat lentils once in thirty days prevents diphtheria from afflicting his house. The Gemara comments: However, one should not eat lentils every day. What is the reason? Because it is deleterious in that it causes bad breath.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מונע אסכרה – שהחולי בא מחמת עצור בני מעים והעדשים משלשלים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב מרי אמר ר׳ יוחנן: הרגיל באכילת עדשים אחת לשלשים יום מונע אסכרה מתוך ביתו. ומעירים על כך: אבל בכל יומא [יום]לא יאכל עדשים. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — משום שהדבר קשה (יכול לגרום) לריח הפה.
Rav Mari said that Rabbi Yoḥanan said: One who is accustomed to eat lentils once in thirty days prevents diphtheria from afflicting his house. The Gemara comments: However, one should not eat lentils every day. What is the reason? Because it is deleterious in that it causes bad breath.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְאָמַר רַב מָרִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָרָגִיל בְּחַרְדָּל אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם – מוֹנֵעַ חֳלָאִים מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ. יאֲבָל כׇּל יוֹמָא – לָא, מ״טמַאי טַעְמָא? – מִשּׁוּם דְּקָשֵׁה לְחוּלְשָׁא דְלִבָּא.

And Rav Mari said that Rabbi Yoḥanan said: One who is accustomed to eat mustard once in thirty days prevents illnesses from afflicting his house. The Gemara comments: However, one should not eat mustard every day. What is the reason? Because it is deleterious in that it causes weakness of the heart.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך צרח
צרחא(שבת לז: ברכות מ.) אבל כל יומא לא משום דקשי לצירחא דליבא (גיטין סט) לצירחא דליבא ליכול תלתא ביעי בנניא וכומנא ושומשמי פי׳ כאב הלב:
א. [הערץ שמערץ.]
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן אמר רב מרי אמר ר׳ יוחנן: הרגיל באכילת חרדל אחת לשלשים יוםמונע חלאים מתוך ביתו. ומעירים: אבל בכל יומא [יום]לא יאכל חרדל, מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — משום שהדבר קשה לחולשא דלבא [לחולשת הלב].
And Rav Mari said that Rabbi Yoḥanan said: One who is accustomed to eat mustard once in thirty days prevents illnesses from afflicting his house. The Gemara comments: However, one should not eat mustard every day. What is the reason? Because it is deleterious in that it causes weakness of the heart.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: הָרָגִיל בְּדָגִים קְטַנִּים – אֵינוֹ בָּא לִידֵי חוֹלִי מֵעַיִם. וְלָא עוֹד, אֶלָּא שֶׁדָּגִים קְטַנִּים מַפְרִין וּמַרְבִּין וּמַבְרִין כׇּל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם.

Another health recommendation: Rabbi Ḥiyya bar Ashi said that Rav said: One who is accustomed to eat small fish will not come to suffer from intestinal illness. Moreover, eating small fish causes one’s entire body to flourish, to grow, and to be healthy.
רי״ףמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד עצה בענין בריאות, אמר ר׳ חייא בר אשי אמר רב: הרגיל בדגים קטניםאינו בא לידי חולי מעים. ולא עוד, אלא שדגים קטנים מפרין ומרבין ומברין (מבריאים) את כל גופו של אדם האוכלם.
Another health recommendation: Rabbi Ḥiyya bar Ashi said that Rav said: One who is accustomed to eat small fish will not come to suffer from intestinal illness. Moreover, eating small fish causes one’s entire body to flourish, to grow, and to be healthy.
רי״ףמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) א״ראָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: הָרָגִיל בְּקֶצַח אֵינוֹ בָּא לִידֵי כְּאֵב לֵב. מֵיתִיבִי: רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: קֶצַח – אֶחָד מִשִּׁשִּׁים סַמָּנֵי הַמָּוֶת הוּא, וְהַיָּשֵׁן לְמִזְרַח גׇּרְנוֹ – דָּמוֹ בְּרֹאשׁוֹ. לָא קַשְׁיָא: הָא בְּרֵיחוֹ, הָא בְּטַעְמוֹ. אִימֵּיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה אָפְיָא לֵיהּ רִיפְתָּא, וּמְדַבְּקָא לֵיהּ וּמְקַלְּפָא לֵיהּ.:

Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, said: One who is accustomed to eat black cumin, a medicine for the heart, will not come to suffer from heart pain. The Gemara raises an objection: Rabban Shimon ben Gamliel says: Black cumin is one of sixty deadly drugs, and therefore one who sleeps to the east of its storage area, where its odor wafts with the westerly wind, responsibility for his blood is on his own head. The Gemara responds: This is not difficult, as this, where Rabban Shimon ben Gamliel said that black cumin is harmful, refers to its odor, whereas this, where Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, said that it is beneficial for the heart, refers only to its taste. And the Gemara relates: The mother of Rabbi Yirmeya would bake him bread and would stick black cumin to it so its taste would be absorbed, and she would peel it off, so that its odor would not harm him.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך גרם
גרםא(ברכות מ.) איבריך שתייה אייתו ליה כסא אחרינא ובריך רבי שמעון בן שטח דעבד לגרמיה הוא דעבד פי׳ הוא סב׳ כיון דשת׳ כסא הוה ליה כט׳ שאכלו דגן ואחד ירק ויין הרי הוא כירק פי׳ הוא סבר דמאי דעבד לדעתי׳ לחודיה עבד ולית הלכתא הכי. (שבת לח:) אמר רבי אמי רבי דעבד לגרמי׳ הוא דעבד דאמר אבל הניחן על גבי קרקע אסור הכי אמר רבי יוחנן אפילו הניחן על גבי קרקע. (תענית יד) אמר רבי אמי מאי דעביד לגרמיה הוא דעביד (ז״ק כ״ה) אמר ר׳ אבא בריה דר׳ חייא ב״ר אבא רבי אמי מאי דעביד לגרמיה הוא דעביד פי׳ יש מפרשין אלו שני מעשים דר׳ אמי כפי׳ הראשון לדעתי׳ עבד וחולקין עליו חביריו ויש מפרשין לגרמיה עבד שלא היה יכול להתענות (פי׳ לעצמי):
א. [וועגען. זעלבסט. מיינער. דיינער.]
קצח – רבותינו מפרשים נייל״א בלעז אבל אני שמעתי מין זרעים שזורעין אותו בארץ ישמעאל.
למזרח גורנו – של קצח שרוח מערבית רוח לחה ומתונתה היא ומכנסת הריח בתוך הגוף.
הא בריחו הא בטעמו – הריח קשה והטעם טוב.
מדבקא ליה – בריפתא עד שקלט הטעם.
ומקלפא ליה – בשביל הריח.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואמר ר׳ חמא בר׳ חנינא: הרגיל באכילת קצחאינו בא לידי כאב לב, שהקצח משמש מרפא ללב. מיתיבי [מקשים] על כך: והרי שנינו שרבן שמעון בן גמליאל אומר: הקצחאחד מששים סמני (סמי) המות הוא, ולכן הישן למזרח גרנו, כלומר, שעושה גורן, ערמה של קצח וישן למזרח הגורן כך שהרוח המערבית מביאה את ריח הקצח אליו — הרי זה דמו בראשו. על כך משיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שאמרנו שהקצח מזיק הרי זה בריחו, ואילו הא [זה] שאמרנו שהוא יפה ללב הרי זה בטעמו בלבד. ומסופר: אימיה [אמו] של ר׳ ירמיה אפיא ליה ריפתא, ומדבקא ליה ומקלפא ליה [היתה אופה לו לחם, ומדביקה בו קצח להוסיף טעם, ומקלפת אותו] כדי שלא יזיק ריחו.
Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, said: One who is accustomed to eat black cumin, a medicine for the heart, will not come to suffer from heart pain. The Gemara raises an objection: Rabban Shimon ben Gamliel says: Black cumin is one of sixty deadly drugs, and therefore one who sleeps to the east of its storage area, where its odor wafts with the westerly wind, responsibility for his blood is on his own head. The Gemara responds: This is not difficult, as this, where Rabban Shimon ben Gamliel said that black cumin is harmful, refers to its odor, whereas this, where Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, said that it is beneficial for the heart, refers only to its taste. And the Gemara relates: The mother of Rabbi Yirmeya would bake him bread and would stick black cumin to it so its taste would be absorbed, and she would peel it off, so that its odor would not harm him.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר ״בּוֹרֵא מִינֵי דְשָׁאִים״.: א״ראָמַר רַבִּי זֵירָא, וְאִיתֵּימָא ר׳רַבִּי חִינָּנָא בַּר פָּפָּא: כאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. וא״רוְאָמַר רַבִּי זֵירָא וְאִיתֵּימָא ר׳רַבִּי חִינָּנָא בַּר פָּפָּא: מ״טמַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה – אָמַר קְרָא {תהלים ס״ח:כ׳} ״בָּרוּךְ ה׳ יוֹם יוֹם״. וְכִי בַּיּוֹם מְבָרְכִין אוֹתוֹ, וּבַלַּיְלָה אֵין מְבָרְכִין אוֹתוֹ? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: כׇּל יוֹם וָיוֹם תֵּן לוֹ מֵעֵין בִּרְכוֹתָיו, הָכָא נָמֵי כׇּל מִין וּמִין תֵּן לוֹ מֵעֵין בִּרְכוֹתָיו..

We learned in the mishna that Rabbi Yehuda says that one recites over herbs and leafy greens: Who creates various kinds of herbs. Rabbi Zeira, and some say Rabbi Ḥinnana bar Pappa, said: The halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. And Rabbi Zeira, and some say Rabbi Ḥinnana bar Pappa, said: What is the reason for Rabbi Yehuda’s opinion? The verse says: “Blessed is the Lord, day by day” (Psalms 68:20). The question arises: Is it so that one blesses Him by day and does not bless Him at night? Rather, the verse comes to tell you: Each and every day, give the Lord the appropriate blessings for that day. Here too, with regard to the blessings recited over food, for each and every type of food, give the Lord the appropriate blessings for that food.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ירמב״ןריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך אגר
אגראאגורי שמו (ברכות מ.) בפרק כיצד מברכין בגמרא דועל הירקות אלא בינוני זה אגורי (בכלים בפי״ז בגמרא דכיצד מברכין) למה נקרא שמו אגורי ששמנו אגור בתוכו. ירושלמי ולמה נקרא שמו אגורי שאוגר שמנו בתוכו וכל הזתים מאבדין שמנן אמר ר׳ חנינא למה נקרא שמו אגורי כל הזתים היורדים עליהם גשמים פולטים שמנן וזה גשמים יורדים עליו ואוגר שמנו לתוכו. אגוריאות של נכרים (גיטין פח:) (א״ב: פי׳ בלשון יוני רחוב ומקום וועד) אגור בן יקא (בהגדת ילמדנו בראש פרשת וארא) למה נקרא שמו אגור שאגר החכמה והתורה יקא שהקיאה נאם הגבר לאתיאל שהיה אומר אתי אל ואוכל שארבה נשים ולא יסור לבבי:
א. [זאמלן, פערזאמלונגס ארט.]
כל יום ויום – בשבת מעין שבת ביום טוב מעין יו״ט.
הא דתנן רבי יהודה אומר בורא מיני דשאים – מפני שר׳ יהודה סובר בכל דבר שעושה פרי, ופריו נאכל אדם מברך בורא פרי. אם מין אילן הוא פרי העץ, ואם אינו מין אילן פה״א,⁠א כגון קשואים ואבטיחים ושומים וכיוצא בהם. אבל הירקות שירקן נאכל1 וזרען אינו נאכל, כגון זרעוני גנה שאינן נאכלין, מברך עליהן בורא מיני דשאים. ואיתמר בגמ׳, בטעמיה דר״י משום דכתיבב ברוך ה׳ יום יום, וכי ביום מברכין בלילה אין מברכין, אלא בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו. ה״נ בכל מין ומין תן לו מעין ברכותיו. ולפום האי טעמא אמרינן בירושלמי,⁠ג בכוסס אורז ובכוסס חיטה בורא פרי זרעונים. ושם בתוספתאד על הזרעים הוא אומר בורא זרעים, על הדשאים הוא אומר בורא מיני דשאים, ועל הירקות הוא אומר בורא פרי האדמה וכו׳. הענין לומר שמברכין על כל מין ומין בפני עצמו. ופסקו בגמ׳ א״ר זירא ואי תימא רבי חנינא בר פפא הלכה כר״י.⁠ה וראיתי לגאוניםו ורבינו וז״ל שלא כתבו בחבוריהם פסק זה. ובכולם כתבו בפה״א. ונראה שהם ז״ל סומכים בזה בסוגיות שבפרק הזה, שלא הזכירו ברכתו של ר״י בשום מקום. (בקר׳)⁠2 וצנוןז בסוגיא דרב יהודה ושמואל3,⁠ח ובשלקות בסילקא וכרתי בסוגי׳ דעולא ורבי יוחנןט45 ודורמסקני בסוגיא דתלמידי דבר קפראי6, וכן כיוצא בהן. אנו דעתנו צריכא עיון, שאין לדחות פסק שפסקו בגמרא בלא מחלוקת, אלא מסוגיא מפורשת מאלו. דודאי סוגיא דכרוב ודורמסקנין כיון דלאו בפלוגתא דפרי האדמה ומיני דשאים איתמר, אלא בפלוגתא דתלמידים בין ברכה דשהכל וברכה דפירות עצמן, הוו נקטי בגמ׳ לישנא דרויחא להו אליבא דת״ק, דהיא סתם מתני׳. ומינה לר׳ זירא דפסק כר׳ יהודה פלוגתייהו בהכי נמי היא. דמאן דפליג סבר בשר שהכל, ושלקות מיני דשאים, הילכך חשיב עדיף. תדע דהא דורמסקנין פרי העץ נינהו,⁠כ אלא נקט ליה פרי האדמה דברוכי לרווחא, וה״ה לפרי העץ. וה״ה לר״י במיני דשאים, דחד טעמא וחד דינא הוא. וכל שכן סוגיא דשלקות דכולה ארישא דמתני׳ קיימא, דדייקי עלה, קתני ירקות דומיא דפת, ונקיט להו ברכה דת״ק ברישא דמתני׳. ומינה לר״י מיני דשאים. וירקות, דכיון דפליגי בשינוי דאור, אי משנה להו ברכה דגופייהו לשהכל אי לא, לא איכפת להו לאדכורי שתי ברכות פרי לרבנן, ומיני דשאים לר״י. וכל כי האי גוונא לאו דוקא ויגיד עליו ריעו הוא. ובודאי סוגיא (דקרא)⁠7 קשיא מהנך, דכיון דמימרא היא ושמעתא בפני עצמה איתמר, אע״ג דבפלוגתא דפרי (העץ)⁠8 ושהכל איתמרא, איכא למיחש לה. ואפ״ה לא מסתבר למדחי מינה פסקא דגמ׳ דמפרשא בהדיא דהלכה כר״י, ואסמכיה אקרא. ואשכחן נמי גבי9 היו לפניו מצות הרבה, דאמר ת״ק אומר אקב״ו על המצות. ור״י אומר מברך על כל אחת ואחת בפ״ע. ושם נמי פסק רבי זירא ואיתימא ר׳ חנינא בר פפא הלכה כר״י, ואסמכוה אהאי קרא, ודרשי ברוך ה׳ יום יום, כדאיתא בסוכה.⁠ל ושם פסקו הגאוניםמ ז״ל הלכה כר״י. ואע״פ שיש לומר שזו מעין ברכה היא, דכולהו פרי האדמה נינהו, וכולה מין אחד הוא לברכה, מ״מ בגמ׳ ראו דברי ר״י בשתיהן. אלא שיש ראיה לדברי הגאונים, הימלתא דבי הנדואי (דף ל״ו ע״ב), דאמר רבא בפה״א, וזנגבילאנ לר״י כיון דלאו פרי הוא, ושרשין נינהו, לא בעי ברוכי עליה פרי האדמה, אלא מיני דשאים, או בורא מיני עצים. ובתמרות של אתרוג לר״י בירושלמי שהזכרתי למעלה.⁠ס ושמעתא דהכא עדיפא דבתרתא הוא. וזהו סמך לדברי הגאונים ז״ל בפסק זה, ועדיין צריכא לפנים.
א. וכן פירש המאירי במשנה הראשונה דבפרי הארץ גם ר׳ יהודה מודה שברכתו בפה״א, ודלא כמלאכת שלמה למשנה שכתב דלר״י ליתא לברכת בפה״א.
ב. תהילים סח כ.
ג. פרקין ה״א.
ד. פ״ד ה״ה.
ה. בדפוסים מופיעה כאן הערת המדפיס הראשון, חיים מודעי: א״ח בנוסחי דידן גרסי׳ אין הלכה כר״י, וצדקו דברי הגאונים ז״ל דהוו גרסי הכי בגמ׳, ולמה שפסק למעלה בכוסס את החטה לעיל בגמ׳ לו, אוקמוה כר״י יע״ש. והוא ז״ל לטעמיה אזיל דהלכה כר״י, ולפי גי׳ דידן בגמ׳ לית הלכתא כההיא ברייתא וכירושלמי כמובן. הלא כה דברי חיים מודעי. ואכן כדבריו כן הגירסא ברוב הראשונים, אבל באו״ז סי׳ קעא כתב דיש ספרים שכתוב בהן: הלכה כר״י. והיא גירסת רבינו.
ו. גם האו״ז שם כתב דאין נוהגין כן. ובפי׳ ר״ח ליתא האי פסקא, ועיין בה״ג (ד״ו ז ע״א, מהדו׳ הילדסהיימר עמ׳ 84) שכתב: וכל מינא זמינא מחייבינן לברוכי עליה ברכתא דדמיא ליה, דכתיב ברוך ד׳ יום יום וכו׳, ולכאורה היא סברת ר׳ יהודה, וצריך עיון.
ז. אף דכתב רבינו דעל פרי האדמה מברך לר״י בפה״א, צנון לא חשיב ליה פרי רק שרש, וכמ״ש בסמוך לענין זנגבילא. אך צ״ע ממה שהחשיב שומין כפרי, ועיין לעיל הערת רא״ז אות ה. ובפירוש המאירי למשנה ביאר סברת ר׳ יהודה כפירוש רבינו, וכתב להדיא דתומי ברכתן לר״י בורא מיני דשאים, שנבלעים בארץ, ומהתימה שרבינו כתב שברכתן בורא פה״א.
ח. לו א.
ט. לח ב.
י. לט א, ושם: דורמסקין, ועיין דק״ס אות ק.
כ. רבינו מפרש דורמסקין כפירש״י שם, ועיי״ש תוד״ה דורמסקין, תוספי הרא״ש תוספות ר׳ יהודה החסיד.
מ. וכן פסקו שם הרי״ף, רא״ש סי׳ ד, רמב״ם הל׳ ברכות פי״א ה״י, ובטעם החילוק בין ברכת הנהנין לברכת המצוות י״ל דהמצוות לכל אחת חשיבות בפ״ע וראוי להודות עליה, מה שאין כן מיני פירות אין כ״כ חילוק בהנאה ביניהן, רק לפי שמצינו חלוק בין פרי האילן לפרי האדמה לענין ערלה ומעשרות חילקו חכמים בזה גם לענין ברכה, אבל בשאר מינים שלא מצאנו בהם חילוק בתורה אין קפידא. ועוד דכל יום תן לו מעין ברכותיו שייך טפי כברכת המצוות שרובן תלויות בזמן, משא״כ פירות.
נ. צ״ע דהתם כתב רבינו דלדעת הגאונים צריך לפרש הימלתא דאתיא מבי הנדואי, פלפלי.
ס. לו א ד״ה ה״ג. ושם הערה 12, וכונת רבינו דכשם שלר״י מברך על תמרות דאתרוג בורא מיני דשאים, גם על זנגבילא אינו מברך בפה״א.
פרק שביעי
1. הגהת הגרא״ז: אם כונתו דוקא בהני ודאין זרען נאכל קשה טובא דמה מקשה אח״כ מהא דקורא וצנון וקושייתו ודאי מקורא. וצריך לומר דבירקות שזרען נאכל ומברך בפה״א מברך כן גם על הירקות אבל בקורא על הפרי מברך בפה״ע, ודחוק.
2. הגהת הגרא״ז: בקורא.
3. הגהת הגרא״ז: דף ל״ו ע״א.
4. הגהת הגרא״ז: דף ל״ח ע״ב.
5. הגהת הגרא״ז: וכרוב.
6. הגהת הגרא״ז: דף ל״ט ע״א.
7. הגהת הגרא״ז: דקורא.
8. הגהת הגרא״ז: האדמה.
9. הגהת הגרא״ז: סוכה דף מ״ו ע״א.
מאי טעמיה דר׳ יהודה וכו׳ – ואף על גב דפרישו טעמיה דר׳ יהודה לית הלכתא כותיה דבכולה סוגיין אמרינן בורא פרי האדמה.
מאי טעמיה דר׳ יהודה וכו׳ – ואף על גב דפרישו טעמיה דר׳ יהודה לית הלכתא כותיה דבכולה סוגיין אמרינן בורא פרי האדמה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר קרא ברוך ה׳ יום יום וגו׳ וכי ביום מברכין אותו ולא בלילה כו׳. בכ״מ הלילה בכלל היום כמו ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד וכן כולם אבל עיקר הקושיא מכפל יום יום משמע ליה למעט לילה קאמר וכי ביום כו׳ אלא שאמר דוד תן לו ברכה ושבח על כל יום יום ממין שיעמוס לנו בכל יום ויום לפי שינוי הישועה ה״נ בכל מין כו׳ וק״ל:
פיסקא רבי יהודא אומר בורא מיני דשאים אמר ר׳ זירא ואיתימא ר״ח בר פפא אין הלכה כר׳ יהודא ואמר רבי זירא כו׳. נראה דמה שהוצרך לומר אין הלכה כר״י אע״ג דבלא״ה פשיטא לן יחיד ורבים הלכה כרבים מ״מ סד״א דשאני הכא דמסתבר טעמא דר״י דיליף לה מקרא כדאמר רבי זירא גופא בסמוך קמ״ל דאפ״ה אין הלכה כמותו וכה״ג אשכחן טובא בש״ס:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה שנינו במשנה שר׳ יהודה אומר שעל ירקות מברכים ״בורא מיני דשאים״. אמר ר׳ זירא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר׳ חיננא בר פפא: אין הלכה כר׳ יהודה. והוסיף ואמר ר׳ זירא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר׳ חיננא בר פפא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר׳ יהודה — לפי שאמר קרא [הכתוב] ״ברוך ה׳ יום יום״ (תהלים סה, כ), ויש לתמוה: וכי ביום מברכין אותו, את ה׳, ובלילה אין מברכין אותו? אלא בא הכתוב לומר לך: כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו, שכל יום יש ליחד ברכה לעצמו, הכא נמי [כאן גם כן] בברכות על המזון כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו, ברך עליו ברכה מיוחדת לו.
We learned in the mishna that Rabbi Yehuda says that one recites over herbs and leafy greens: Who creates various kinds of herbs. Rabbi Zeira, and some say Rabbi Ḥinnana bar Pappa, said: The halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. And Rabbi Zeira, and some say Rabbi Ḥinnana bar Pappa, said: What is the reason for Rabbi Yehuda’s opinion? The verse says: “Blessed is the Lord, day by day” (Psalms 68:20). The question arises: Is it so that one blesses Him by day and does not bless Him at night? Rather, the verse comes to tell you: Each and every day, give the Lord the appropriate blessings for that day. Here too, with regard to the blessings recited over food, for each and every type of food, give the Lord the appropriate blessings for that food.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ירמב״ןריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וא״רוְאָמַר רַבִּי זֵירָא וְאִיתֵּימָא ר׳רַבִּי חִינָּנָא בַּר פָּפָּא: בא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם – כְּלִי רֵיקָן מַחֲזִיק, מָלֵא אֵינוֹ מַחֲזִיק. אֲבָל הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, מָלֵא מַחֲזִיק, רֵיקָן אֵינוֹ מַחֲזִיק. שֶׁנֶּאֱמַר: {שמות ט״ו:כ״ו} ״וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע״, אִם שָׁמוֹעַ – תִּשְׁמַע, וְאִם לָאו – לֹא תִשְׁמָע. ד״אדָּבָר אַחֵר: אִם שָׁמוֹעַ – בַּיָּשָׁן, תִּשְׁמַע – בֶּחָדָשׁ. וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ – שׁוּב לֹא תִשְׁמָע.:

And Rabbi Zeira, and some say Rabbi Ḥinnana bar Pappa, said: Come and see that the attribute of flesh and blood is unlike the attribute of the Holy One, Blessed be He. The attribute of flesh and blood is that an empty vessel holds that which is placed within it, while a full vessel does not hold it. The attribute of the Holy One, Blessed be He, however, is not so, as if God adds to a person who is a full vessel in terms of knowledge or good attributes, he will hold it; a person who is an empty vessel will not hold it. This is alluded to by the verse where it is said: “And He said, if you will surely listen [shamo’a tishma] to the voice of the Lord your God and do what is right in His eyes” (Exodus 15:26). This verse is interpreted homiletically: If you listen [shamo’a] in the present, you will listen [tishma] in the future as well; and if not, you will not listen. Alternatively: If you listened [shamo’a] to the old, you review what you already learned, then you will listen [tishma] to the new as well. But if you turn your heart away, you will no longer be able to hear.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כלי מלא – אדם חכם.
אם שמוע – פעם אחת סופך שתטה אזן פעם אחרת.
אם תשמע בישן – ששנית ושלשת מה ששמעת אשתקד.
רש״י בד״ה אם תשמע כו׳ ושלשתם מה ששמעת אשתקד כצ״ל:
תוס׳ בד״ה יבש כו׳ כקובל על מה שנתן לו כו׳ כצ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד״א אם שמוע בישן כו׳. מלשון כפול דריש ורש״י הביא זה הדרש מקרא דפ׳ עקב והיה אם שמוע תשמעו וגו׳ וכה״ג דרשו אם שכח תשכח ואפילו למ״ד פרק אלו מציאות (בבא מציעא לא:) גבי העבט תעביטנו והענק תעניקנו דברה תורה כלשון ב״א היכא דאיכא למידרש דרשינן כמ״ש התוס׳ שם וענינו במשל הכלי הוא ממש האוזן דלגבי דברים בטלים אמר קהלת כל הדברים יגעים וגו׳ לא תמלא אוזן משמוע דלעולם הוא מחזיק לשמוע בריקן דוקא כי הדברים בטלים הם דברים גשמיים יש להם גדר במקום שמקום הריק מגשמי מחזיק והמלא מדבר גשמי א״א להחזיק עוד יותר וזו היא מדת ב״ו אבל מדת הקב״ה שאין לו גדר במקום כי מלא כל הארץ כבודו כי הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו וע״כ מקום מלא מרוחני אין לו למקומו גדר ויוכל להחזיק עוד יותר להוסיף דבר רוחני אבל הריק מהרוחני אינו מחזיק דבר רוחני ולזה בשמיעת המושכלות שהם דברים רוחנים המלא מהם אין לו גדר במקום ומחזיק עוד יותר דהיינו אם שמוע תשמע ואם לאו הרי רוצה בריקן מהרוחני ואינו מחזיק עוד רוחני ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד אמר ר׳ זירא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר׳ חיננא בר פפא: בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. שכן מדת בשר ודםכלי ריקן מחזיק את שמניחים בתוכו, ואילו כלי מלא אינו מחזיק, אבל מידת הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא להיפך, שאצלו אדם שהוא בבחינת כלי מלא בדעת או במידות טובות מחזיק אם מוסיפים בו, ולעומת זאת כלי ריקן אינו מחזיק. ורמז לדבר ממה שנאמר: ״ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה׳ אלהיך והישר בעיניו תעשה״ (שמות טו, כו), ודורשו: אם שמועתשמע גם בעתיד, ואם לאו [לא]לא תשמע. דבר אחר: אם שמוע, כלומר, שמעת בישן, במה שלמדת כבר — תשמע בחדש. ואולם אם יפנה לבבךשוב לא תשמע.
And Rabbi Zeira, and some say Rabbi Ḥinnana bar Pappa, said: Come and see that the attribute of flesh and blood is unlike the attribute of the Holy One, Blessed be He. The attribute of flesh and blood is that an empty vessel holds that which is placed within it, while a full vessel does not hold it. The attribute of the Holy One, Blessed be He, however, is not so, as if God adds to a person who is a full vessel in terms of knowledge or good attributes, he will hold it; a person who is an empty vessel will not hold it. This is alluded to by the verse where it is said: “And He said, if you will surely listen [shamo’a tishma] to the voice of the Lord your God and do what is right in His eyes” (Exodus 15:26). This verse is interpreted homiletically: If you listen [shamo’a] in the present, you will listen [tishma] in the future as well; and if not, you will not listen. Alternatively: If you listened [shamo’a] to the old, you review what you already learned, then you will listen [tishma] to the new as well. But if you turn your heart away, you will no longer be able to hear.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) מתני׳מַתְנִיתִין: לבֵּירַךְ עַל פֵּירוֹת הָאִילָן ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״ – יָצָא. וְעַל פֵּירוֹת הָאָרֶץ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״ – לֹא יָצָא. וְעַל כּוּלָּם, אִם אָמַר ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״ – יָצָא.:

MISHNA: This mishna discusses how, after the fact, a more general blessing exempts one from the obligation to recite a more specific one. One who recited: Who creates fruit of the ground, over fruit of the tree, fulfilled his obligation. One who recited: Who creates fruit of the tree, over fruits of the earth, did not fulfill his obligation. And over all food items, one who recited: By whose word all things came to be, fulfilled his obligation.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףראב״ןספר הנרההשלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא. על פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא. ועל כולן אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא.
מתני׳ בירך על הפירות האילן וכו׳ – רחז״ל: שמע מינה עיקר ארעא.⁠א
רבי׳ האיי גאון:⁠ב כללא דמילתא אימור משמיה (דר׳) [דרבואתא] כל אילן דנתרי טרפיא בסיתוא ופישן גואזיה ועילין מיא בגואזיה (ומדנפיק) [ומהנפיק] אטרפיה מן גואזיה אילן הוא ומברכין על פירות⁠[יו] בורא פרי העץ. וכל אילן דיביש בסיתוה וכלו גואזיה לגמרי ואטרפיה והדר פאריה משרשין דיליה כגון מוזי ובארנגאן בורא פרי האדמה. ושאהרנג דאינן קנבריס ושומשמין מברכין על [פירותיהן בורא] פרי האדמה. והכי אמר ר׳ יהודה גאון זק״לג תנו בתוספתאד כל שמוציא (על עץ) [עלין] מעיקרו עשב הוא למאי נפקא מינה לברוכי עליה (ברוך) [בורא] פרי האדמה וכל שמוציא עלין מעצו (עשב) [עץ] הוא למאי נפקא מינה לברוכי עליה (ברוך) [בורא] פרי העץ ואם בר ריחא הוא בורא עצי בשמים דדמו לחריס,⁠ה והני מוזי כיון דכלי עצו לגמרי והדר פארי משרשין דיליה מברכין עליה (ברוך) [בורא] פרי האדמה. ובתוספתא כלאיםו נמי, כל שמוציא עלין מעיקרו הרי זה (סרק) [ירק] וכל שאינו מוציא עלין מעיקרו הרי זה אילן. וצלף דהוא נצפה אע״ג דכלי בסיתוא ופארי מן שרשין דיליה, עיינו בזה רבנן וחזו אע״פ דמקין מן שרשיו מקין נמי מן עלין ועץ הוא.
ופיר׳ גואזיה, קצ׳יבה או עודה.⁠ז
רחז״ל:⁠ח ואסיקנה כל היכא דכד שקלת לפירא הדר מפיק פירה אחריתו זהו אילן ומברכינן עליה (ברוך) [בורא] פרי העץ וכל היכא דכד שקלת ליה לפירא (מאותה) [מיית] גילהט או גואזא ולא מפיק פירא אחריתו ירק הוא ובורא פרי האדמה מברכין עליה.
א. ראה בגמ׳ מ׳ א׳.
ב. הובא בתורתן-של-ראשונים ח״ב עמ׳ 56, מתוך תשובת רה״ג בקצת שינויים (ראה אוצה״ג התשובות עמ׳ 91) ושם מתחיל: ״ומסורת היא בדברים שנשמעו מפי ר׳ יהודאי גאון וכל אילן דנתרין וכז׳⁠ ⁠״. ובשבלי הלקט השלם סי׳ ק״ס והאשכול ח״א עמ׳ 67 בשם ר״ח: ״ראינו לרבותינו הגאונים שאמרו משום רבותיהם ז״ל כל אילן וכו׳⁠ ⁠״. וראה או״ז סי׳ קע״ב בשם רי״ף (צ״ל: ר״ח) וראבי״ה עמ 92 בקיצור ובה״ג הל׳ ברכות פ״ו, הובא באוצה״ג שם ופיר״ח עמ׳ 48. וע״ע גנזי-שכטר ח״ב עמ׳ 315.
ג. ראה תשובות גאונים ליק סי׳ מ״ה, הובא באוצה״ג שם.
ד. בשבלי הלקט סי׳ ק״ס: ״ותניא בתוספתא כל שמוציא עלין מעיקרו עשב הוא ובפה״א מברכין עליו וכל שמוציא עלין מעצו אילן הוא ובפה״ע מברכין עליו״. וכ״ה באו״ז ח״א סי׳ קע״ב והוסיף שלא מצא כן בתוספתא ברכות רק בכלאים (פ״ג הט״ו). אמנם ממה שמביא לפנינו אח״כ את התוספתא דכלאים נראה שלפני הגאונים היתח תוספתא כזו גם לענין ברכות. וראה ״תוספתא כפשוטה״ לליברמן. עמ׳ 635, שציין לכל הראשונים המביאים את התוספתא לענין ברכות.
ה. אולי צ״ל: ״להדס״. וקטע זה ״ואם בר ריחא וכו׳⁠ ⁠״ לא הובא בתש״ר שם, ואולי לקוח מלשון התוספתא שהיתה לפניהם וראה מאירי עמ׳ 149 ואוצה״ג הפי׳ עמ׳ 62.
ו. פ״ג הט״ו, ראה לעיל הערה 122.
ז. תרגומו: גזעו או עצו. וראה ערוך ע׳ גז (אחרון).
ח. הובא בשבה״ל סי׳ ק״ס ובראבי״ה סי׳ קי״ג וראה אוצה״ג פיר״ח עמ׳ 48.
ט. ראה ערוך ע׳ גל א׳.
ברך על פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא. פשיטא, לא צריכא [אלא] לר׳ יהודה דאמר דגן מין אילן הוא אפילו הכי לענין ברכה לא, מאי טעמא דכי מברכינן בורא פרי העץ, היכא דמי שקלת לפירא איתיה לאילנא אבל היכא דכי שקלת לפירא ליתיה לאילנא לא מברבינן עליה בורא פרי העץ.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

במשנה בירך על פירות האילן בפה״א יצא כו׳ ומוקמינן לה בגמרא כר״י דביכורים. וכתבו התוס׳ דנראה דהלכה כר״י דסתם לן תנא כוותיה כו׳ ולכאורה יש לדקדק אכתי אמאי הלכתא כר״י הא קי״ל סתם ואח״כ מחלוקת אין הלכה כסתם אפילו במחלוקת דיחיד לגבי יחיד אפ״ה הלכה כהאי תנא דפליג אסתמא כיון דרבי קבע למחלוקת אחר הסתם א״כ כ״ש הכא דבהך מתני׳ דביכורים חכמים פליגי עליה דר״י כ״ש דהלכה כרבנן ועיין בזה בתוס׳ בריש פ״ק דביצה בד״ה גבי שבת כו׳ אלא דאפ״ה כתבו התוס׳ כאן שפיר דהלכה כר״י כיון דהך סתמא ואחר כך מחלוקת בתרי מסכתות נינהו וקיי״ל דבתרי מסכתות אין סדר למשנה וא״כ מספקא מלתא הי מינייהו נשנית ברישא דאי האי דברכות נשנית ברישא הו״ל סתם ואח״כ מחלוקת ואי הך דביכורים נשנית ברישא הו״ל מחלוקת ואח״כ סתם דהלכה כסתם וכיון דהך מלתא ספיקא הוא הא קיי״ל ספק ברכות להקל ומש״ה הוי הלכה כר״י דמיקל דבדיעבד יצא ואין צריך לברך שנית כנ״ל בכוונת התוספות. אלא שקיצרו במקום שהיה להו להאריך ובזה נתיישב לי היטב שיטת הרמב״ם ז״ל דלענין ברכה פסק כסתם מתניתין דהכא ולענין ביכורים פסק הלכה כחכמים וכבר נתקשו בזה כל מפרשי הרמב״ם ז״ל דארכבה אתרי רכשי ותירצו דס״ל כשיטת הירושלמי דאיכא דמוקי מתניתין דהכא אליבא דכ״ע ובאמת יש לתמוה על זה דס״ס כיון דבתלמודא דידן מוקמינן למתני׳ כר״י דוקא א״כ ודאי דהלכה כתלמודא דידן נגד פלוגתא דאמוראי בירושלמי כמבואר בכללי פסק הלכות לכל הפוסקים אמנם למאי דפרישית א״ש טובא דלהרמב״ם נמי מספקא ליה אי הוי סתם ואח״כ מחלוקת או מחלוקת ואח״כ סתם ומש״ה לענין ברכה פסק לקולא כסתם מתני׳ דהכא ולענין ביכורים פסק כחכמים דמביא ואינו קורא כיון דקריאה לא מעכבא ועוד דמסקינן בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא דף פ״ב) דאף ע״ג דקריאת ביכורים פסוקי בעלמא נינהו אפ״ה אין לקרותן בכדי כנ״ל נכון ועיין עוד בזה לקמן בסוגיא דהיו לפניו מינים הרבה ודו״ק:
שם בגמרא פיסקא על פירות הארץ פשיטא אמר רב נחמן ב״י לא נצרכה אלא לר״י. ולכאורה קשיא לי הא לרבנן נמי איצטריך דהא אשכחן פשתן דאיקרי עץ כדאיתא בפרק במה מדליקין ואשכחן נמי במתני׳ דריש פרק המוכר פירות דזרעוני פשתן ראויין לאכילה ע״ש בסוגיא וא״כ הו״א אם בירך בפה״ע עליהן יצא קמ״ל במתני׳ דאפ״ה לא יצא מה״ט גופא דמסקינן דכי שקלת ליה לפירי ליתא לגווזא דהדר מפיק אלא דיש ליישב לפי מ״ש רש״י שם במתני׳ דהא דאיכא מאן דזבין לאכילה היינו דלוליבא דידיה מעלו לכותחא ולפ״ז יש ליישב דקים ליה לתלמודא דלעולם לא שייך בלוליבא דכיתנא שראוין לאכילה אלא ע״י כותח וא״כ הו״ל כותח עיקר ולוליבא טפל דפשיטא שאין מברך עליה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ו משנה משנה זו עיקרה בקביעה כי ברכות כלליות יותר מוציאות ידי חובה בדיעבד ברכות מפורטות יותר. שאם בירך על פירות האילן ״בורא פרי האדמה״יצא ידי חובה. אם בירך על פירות הארץ ״בורא פרי העץ״לא יצא ידי חובתו. ועל כולם, על כל דבר מאכל אם אמר ״שהכל נהיה בדברו״יצא ידי חובה.
MISHNA: This mishna discusses how, after the fact, a more general blessing exempts one from the obligation to recite a more specific one. One who recited: Who creates fruit of the ground, over fruit of the tree, fulfilled his obligation. One who recited: Who creates fruit of the tree, over fruits of the earth, did not fulfill his obligation. And over all food items, one who recited: By whose word all things came to be, fulfilled his obligation.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףראב״ןספר הנרההשלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) גמ׳גְּמָרָא: מַאן תַּנָּא דְּעִיקַּר אִילָן אַרְעָא הִיא?! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: ר׳רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דִּתְנַן: מיָבֵשׁ הַמַּעְיָן וְנִקְצַץ הָאִילָן – מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מֵבִיא וְקוֹרֵא.:

GEMARA: The Gemara begins by ascertaining: Who is the tanna that holds that the primary factor in the growth of a tree is the earth, and therefore one may recite: Who creates fruit of the ground, over fruits of the tree fulfills his obligation? Rav Naḥman bar Yitzḥak said: That is the opinion of Rabbi Yehuda, as we learned in a mishna dealing with the halakhot of first fruits: If, after one picked the first fruits from his field, the spring dried up and the tree upon which the fruit grew was chopped down, he brings the first fruits to the Temple but does not read the accompanying praise. The tree or spring, which were the primary components of the growth of the fruit, no longer exist and he cannot recite the passage thanking God for “the good land.” Rabbi Yehuda says: He brings the first fruits and reads the accompanying praise, as the land is the primary factor in the growth of the tree, and the tree itself is merely an extension of the land. Even after the tree is felled, the land remains intact. Similarly, with regard to blessings, the halakha maintains that fruit of the tree is considered to be fruit of the ground, as well.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשב״אתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דעיקר אילן ארעא היא – דעיקר כל הפירות היא הארץ והכל גדל הימנה.
יבש המעין ונקצץ האילן – היה לו בית השלחין ובו מעין שהוא משקהו ממנו וקצר בכורים ממנו ואחר כך יבש המעין וכן שדה האילן וקצץ בכורים ממנו ואח״כ נקצץ האילן.
מביא ואינו קורא – שאינו יכול לומר מן האדמה אשר נתתה לי דכיון דיבש המעין ונקצץ האילן ממנה בטלה לה ארעא.
מביא וקורא – שהארץ היא עיקר.
רבי יהודה היא דתנן יבש המעין וכו׳ – ונראה דהלכה כרבי יהודה דסתם לן תנא כוותיה ואם ברך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא.
יבש המעין כו׳ – יש מפרשים לכך מביא ואינו קורא מפני שאינו נראה כמשבח להקב״ה אלא כקובל על מה שנתן לו אדמה שאינה ראויה לפירות.
מאן תנא דעיקר אילן ארעא היא, אמר רב נחמן בר יצחק רבי יהודה היא. וקיימא לן כותיה מדסתם לן תנא כותיה. והרמב״ם ז״ל (הלכות ברכות פ״ח, ה״י. הלכות ביכורים פ״ד, הי״ב) פסק כרבנן.
רבי יהודה היא דתנן יבש המעין וכו׳ – נראה דהלכה כר׳ יהודה כיון דסתם לן תנא הכא כותיה ואם בירך על פירות האילן בפה״א יצא.
גמ׳ מאי תנא דעיקר אילן ארעא הוא – פירוש דהא פרי העץ לא הוי פרי האדמה ואפ״ה יוצא בברכת בפה״א משום דארעא עיקר שיונק ממנה. אמר רב נחמן בר יצחק ר׳ יהודה היא וכיון דסתם תנא כוותיה קיי״ל הכי. ואמרינן לענין פירות האילן דכל היכא דכי שקלת ליה לפירא משתייר אילנא והדר מפיק פרי חשיב אילן וכל היכא דכי שקלת ליה לפירא לא שייר אילנא לא מברכין בורא פרי העץ. ודוקא לענין פריו אי איכא לאחשובי פרי העץ או לא הוי האי כללא אבל לענין כלאים אי איכא לאחשוביה ירק או אילן דינא אחרינא אית להו.
גמ׳ מאן תנא דעיקר אילן ארעא הוא – פירוש דהא פרי העץ לא הוי פרי האדמה ואפילו הכי יוצא בברכת בורא פרי האדמה משום דארעא עיקר שיונק ממנה:
אמר רב נחמן בר יצחק ר׳ יהודה היא – וכיון דסתם תנא כוותיה קיימא לן הכי. ואמרינן לענין פירות האילן דכל היכא דכי שקלת ליה לפירא משתייר אילנא והדר מפיק פרי חשיב אילן וכל היכא דכי שקלת ליה לפירא לא שייר אילנא לא מברכין בורא פרי העץ. ודוקא לענין פריו אי איכא לאחשובי פרי העץ או לא הוי האי כללא. אבל לענין כלאים אי איכא לחשוביה ירק או אילן דינא אחרינא אית להו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ז גמרא בתחילה מבררים: מאן [מיהו] התנא הסבור כי עיקר אילן ארעא היא [הוא הארץ], שמפני זה אפשר לברך על פירות האילן ״בורא פרי האדמה״?! אמר רב נחמן בר יצחק: זו שיטת ר׳ יהודה היא, דתנן כן שנינו] במשנה העוסקת בדיני ביכורים: אם לאחר שקטף אדם את פירות הביכורים מאדמתו, יבש המעין או נקצץ האילן שהצמיח פירות אלו — מביא ביכורים, ואולם אינו קורא את דברי השבח שנאמרים על הביכורים, משום שהאילן או המעין שהם היו עיקר הפראתה של האדמה, אינם מצויים עוד, ואינו יכול להודות ״על הארץ הטובה״. ר׳ יהודה אומר: מביא וקורא, כי הארץ היא העיקר, והאילן אינו אלא חלק ממנה, וגם כאשר נקצץ האילן — הארץ שהיא עיקרו לא נשתנתה כלל. וכעין זה ההלכה גם בדיני ברכות שפירות העץ נחשבים כפרי האדמה.
GEMARA: The Gemara begins by ascertaining: Who is the tanna that holds that the primary factor in the growth of a tree is the earth, and therefore one may recite: Who creates fruit of the ground, over fruits of the tree fulfills his obligation? Rav Naḥman bar Yitzḥak said: That is the opinion of Rabbi Yehuda, as we learned in a mishna dealing with the halakhot of first fruits: If, after one picked the first fruits from his field, the spring dried up and the tree upon which the fruit grew was chopped down, he brings the first fruits to the Temple but does not read the accompanying praise. The tree or spring, which were the primary components of the growth of the fruit, no longer exist and he cannot recite the passage thanking God for “the good land.” Rabbi Yehuda says: He brings the first fruits and reads the accompanying praise, as the land is the primary factor in the growth of the tree, and the tree itself is merely an extension of the land. Even after the tree is felled, the land remains intact. Similarly, with regard to blessings, the halakha maintains that fruit of the tree is considered to be fruit of the ground, as well.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשב״אתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) עַל פֵּירוֹת הָאָרֶץ וְכוּ׳.: פְּשִׁיטָא! א״ראָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לר׳לְרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר חִטָּה מִין אִילָן הִיא. דְּתַנְיָא: אִילָן שֶׁאָכַל מִמֶּנּוּ אָדָם הָרִאשׁוֹן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: גֶּפֶן הָיָה, שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁמֵּבִיא יְלָלָה עַל הָאָדָם אֶלָּא יַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: {בראשית ט׳:כ״א} ״וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר״. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: תְּאֵנָה הָיְתָה, שֶׁבַּדָּבָר שֶׁנִּתְקַלְקְלוּ בּוֹ נִתַּקְּנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: {בראשית ג׳:ז׳} ״וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה״. ר״ירַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חִטָּה הָיְתָה, שֶׁאֵין הַתִּינוֹק יוֹדֵעַ לִקְרוֹת ״אַבָּא״ וְ״אִמָּא״ עַד שֶׁיִּטְעוֹם טַעַם דָּגָן.

We learned in the mishna: One who recited: Who creates fruit of the tree, over fruits of the earth, did not fulfill his obligation. The Gemara asks: That is obvious, as fruits of the earth do not fall under the rubric of trees. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: This ruling in the mishna is only necessary according to the opinion of Rabbi Yehuda, who said in another context that wheat is a type of tree, as we learned in a baraita: The tree from which Adam, the first man, ate, Rabbi Meir says: It was a vine, as nothing brings wailing and trouble upon man even today other than wine, as it is stated with regard to Noah: “And he drank from the wine and became drunk” (Genesis 9:21). Rabbi Neḥemya says: It was a fig tree, as with the object with which they were corrupted and sinned they were rehabilitated, as it is stated: “And they sewed together fig leaves and made for themselves loincloths” (Genesis 3:7). They must have taken the leaves from the tree closest at hand, the Tree of Knowledge. Rabbi Yehuda says: It was wheat, as, even today, the child does not know how to call his father and mother until he tastes the taste of grain.
רי״ףרש״ירא״שמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שהוא הביא יללה – וזה הביא מיתה.
שאין התינוק יודע לקרא אבא ואמא – וזה נקרא עץ הדעת.
מתני׳ בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא ועל פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא ועל כולם אם אמר שנ״ב יצא ועל דבר שאין גידולו מן הארץ אומר שנ״ב. ועל החומץ ועל הנובלות ועל הגובאי אומר שהכל נהיה בדברו ר׳ יהודה אומר כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו ובגמרא קאמר כל דבר שעושה פירות משנה לשנה נקרא עץ אבל כל דבר שצריך לזורעו בכל שנה נקרא פרי הארץ ועוד אומר סי׳ אחר בתוספתא דכלאים פ״ג כל שמוציא עליו מעיקרו עשב הוא ומברך עליו בורא פרי האדמה וכל שמוציא עליו מענפיו אילן הוא ומברכין עליו בורא פרי העץ ואם תאמר היכי מברכין על החומץ הא אמרינן בפרק בתרא דיומא (יומא פא) השותה חומץ ביום הכפורים פטור דלית הלכתא כרבי דאמר חומץ משיב את הדעת ולעיל (ברכות דף לו:) גבי פילפלי יבשתא משוינן ברכה ליום הכפורים יש לומר דמיירי במזוג קצת כדמסיק התם דאז משיב הדעת אי נמי מיירי בחושש בשיניו ונתן חומץ הרבה לתוך מרק ושותהו לרפואה וחומץ עיקר מכל מקום אגב המרק אית ליה הנאה מיניה ובעי ברוכי כדאמרינן לעיל שם גבי שמן זית שנתנו לתוך אניגרון:
גמ׳ בירך על פירות האילן וכו׳. מאן תנא דעיקר אילן ארעא הוא רבי יהודה היא דתנן יבש המעיין ונקצץ האילן מביא ואינו קורא רבי יהודה אומר מביא וקורא ונראה דהלכה כרבי יהודה כיון דסתם לן תנא כוותיה ואם בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא:
ועל כולם אם אמר שהכל וכו׳. אמר רב הונא חוץ מן הפת ויין רבי יוחנן אמר אפילו פת ויין וקיימא לן כרבי יוחנן לגבי רב הונא וכן נמי הא דפליגי רבי מאיר ורבי יוסי דרבי מאיר קאמר אם אמר על הפת ברוך המקום שבראו יצא ורבי יוסי קאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו קאמר עליה בירושלמי אמר רבי יעקב בר אחא בר שמואל הלכה כרבי מאיר וגם לכאורה ר׳ יוחנן כרבי מאיר סבירא ליה אלא דהגמרא קא דחי לה. הא דקאמר רבי מאיר אם אמר על הפת ברוך המקום שבראו יצא מיירי בין בברכת המוציא ובין אחר אכילה ויצא בה ידי ברכה ראשונה כדאמרינן בנימין רעיא כרך ריפתא אמר בריך מריה דהאי פיתא אמר רב יצא. והא בעינן שלש ברכות. מאי יצא נמי דקאמר ידי ברכה ראשונה. והאמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה. דקאמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא. גופא אמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה. ור׳ יוחנן אמר כל ברכה שאין בה מלכות שמים אינה ברכה. אמר אביי כוותיה דרב מסתברא. דתנן לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי לא עברתי מלברכך ולא שכחתי מלהזכיר שמך עליו. ורבי יוחנן אמר תני מלברכך ומלהזכיר שמך ומלכותך עליו. רב האי פסק הלכה כרבי יוחנן. ולעיל גבי בנימין רעיא מיירי שהזכיר גם מלכות. וי״ס דגרסינן בהו בפירוש ולרבי יוחנן דאמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה דאמר בריך רחמנא מלכא מריה דהאי פיתא. ור״י היה מסופק אם הלכה כרב מדקאמר אביי מסתבר כוותיה וגם ר׳ יוחנן צריך להגיה מתניתין דמעשר שני. ונ״מ שאם דילג מלכות שמים שלא יחזור ויברך דשמא הויא ברכה לבטלה. ואם תאמר ברכה מעין שבע שאומר ש״ץ בערב שבת אין בה מלכות. וי״ל דהאל הקדוש שאין כמוהו חשוב מלכות כדאמרינן בפרק בתרא דראש השנה דף לב.דשמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד זה מלכות וברכה ראשונה של שמונה עשרה כיון דאית בה האל הגדול הוא חשוב כמו מלכות. ויש אומרים לפי שאמר אלהי אברהם הוה כמו מלכות לפי שעדיין לא המליכוהו עליהם העולם עד שבא אברהם אבינו והודיע טיבו בעולם והיינו דכתיב (בראשית כד) ה׳ אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ח שנינו במשנה אם ברך על פירות הארץ ״בורא פרי העץ״ — לא יצא ידי חובתו. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכן הוא, שהרי אין פירות האדמה בכלל עצים! אמר רב נחמן בר יצחק: לא נצרכה פיסקה זו במשנה אלא לשיטת ר׳ יהודה שאמר במקום אחר שחטה מין ממיני האילן היא. דתניא כן שנינו בברייתא]: האילן שאכל ממנו אדם הראשון, ר׳ מאיר אומר שגפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה וצרות על האדם אף כעת אלא יין, כפי שנאמר בנח: ״וישת מן היין וישכר״, (בראשית ט, כא), ששתה והשתכר. ואילו ר׳ נחמיה אומר שתאנה היתה, שבדבר שנתקלקלו וחטאו בו נתקנו, שנאמר: ״ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות״ (בראשית ג, ז), ובוודאי לקחו מן האילן הקרוב ביותר הוא עץ הדעת. ואילו ר׳ יהודה אומר שעץ זה חטה היתה, שגם עכשו מוסיפה החיטה דעת, שאין התינוק יודע לקרות ״אבא״ ו״אמא״ עד שיטעום טעם דגן, והרי שיש בחיטה מן המוסיף דעת.
We learned in the mishna: One who recited: Who creates fruit of the tree, over fruits of the earth, did not fulfill his obligation. The Gemara asks: That is obvious, as fruits of the earth do not fall under the rubric of trees. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: This ruling in the mishna is only necessary according to the opinion of Rabbi Yehuda, who said in another context that wheat is a type of tree, as we learned in a baraita: The tree from which Adam, the first man, ate, Rabbi Meir says: It was a vine, as nothing brings wailing and trouble upon man even today other than wine, as it is stated with regard to Noah: “And he drank from the wine and became drunk” (Genesis 9:21). Rabbi Neḥemya says: It was a fig tree, as with the object with which they were corrupted and sinned they were rehabilitated, as it is stated: “And they sewed together fig leaves and made for themselves loincloths” (Genesis 3:7). They must have taken the leaves from the tree closest at hand, the Tree of Knowledge. Rabbi Yehuda says: It was wheat, as, even today, the child does not know how to call his father and mother until he tastes the taste of grain.
רי״ףרש״ירא״שמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) ס״דסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה חִטָּה מִין אִילָן הִיא, לִיבָרֵךְ עֲלֵיהּ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״. קמשמע לַן, נהֵיכָא מְבָרְכִינַן בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ – הֵיכָא דְּכִי שָׁקְלַתְּ לֵיהּ לְפֵירֵי אִיתֵיהּ לִגְווֹזָא, וַהֲדַר מַפֵּיק,

Based on this, it might have entered your mind to say, since Rabbi Yehuda said that wheat is a type of tree, one should recite over it: Who creates fruit of the tree. Therefore, the mishna taught us that with regard to blessings, the principle is different. Where does one recite: Who creates fruit of the tree? Only in a case where, when you take the fruit, the branch remains and again produces fruit.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך גז
גזא(ברכות מ.) אלא היכא דכי שקלת ליה לפירא איתיה לגזא. (עבודה זרה לה:) עד כאן לא פליגי רבי יהושע עליה דרבי אליעזר אלא בקטפא דגזא. (נדה ח:) עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר אלא בקטפא דגזא פי׳ שרף של גוף העץ של אילן מלשון גואזות של הקדש. (נדרים ב) זמנא חדא טבעה ספינת׳ דכולה עסקא הות מחת בההיא גזיזא ואישתכח בההוא זמנא (חולין ח) כגון דפסק ביה גוזא לעבודה זרה. (שבת קכד) התם מגוזא פרסיכנא. פי׳ נטיעים שטוחים אילך ואילך פרוסים כעין דלת. פי׳ אחר מחיצה אחת שבאילן בשדה לאו דחק באילן וסיכך על גביו ולא דכייפי׳ אלא מענפיו היוצאין לחוץ ומעובי שבו עשה מחיצה שלישית לסוכה דיכול לינטל האילן ועומדת הסוכה ומשום הכי מותר אבל נדדין ליכא למשמע מיהא. ובסוף הלכה אלא לינחיה אגואזי וכי סליק לא לינח כרעיה אגואזי אלא אקנה. בלשון ערבי קורין לקורות גוזאין ועוד פי׳ מזה בערך אמדלא. (גיטין סט) לברסם וליבחשיה בגיאזי למרמהון וכי בשיל גואזא דמרמהון בשיל ליה כוליה דמסר ליה גואזא סילת׳ ושרגא. (בבא קמא כה) פי׳ גואזא עצים יבשים סילתא עצים קטנים שרגא נר (א״ב: גאזא כמו זאזא עיין שם):
א. [צווייג.]
גווזא – הענף של עץ.
מפיק – פירי אחריני.
איתיה לגווזא והדר אתי – מהכא נראה דתותים ופריזיי״ש ובונטונ״ש וכיוצא בהן צריכין לברך עליהם בורא פרי העץ שהרי דרך העץ להתקיים ימים רבים וכי שקיל הפרי בשנה זו הדר אתי פרי באותו העץ עצמו מיהו הרב רבי מנחם הביא ראיה מירושלמי דמסכת כלאים דמברכין על כל מיני דאטד בורא פרי האדמה דקאמר התם ההגין ואטדין מין אילן הם ואינן כלאים בכרם ופריך והתניא אלו הן מיני דשאים הקונדס והאטד ומשני תמן לברכה והכא לכלאים אלמא לענין ברכה מיני דשאין ומיהו לדברי הכל פריזיי״ש צריך לברך עליהם בפה״ע דאינו גדל על אטדין ועצו מתקיים משנה לשנה.
כל היכא דאי שקלית ליה לפירא וכו׳ – הילכך אותן תותין הגדלים בסנה ובאטדים ואותן פריזיי״ש מברכין עליהם בפה״ע דכולן מין אילן הם דכי שקלת לפירא איתיה לגווזא. ותניא בתוספתא כל שמוציא עליו מעיקרו עשב הוא ומברכין עליו בפה״א וכל שמוציא עליו מענפיו אילן הוא ומברכין עליו בפה״ע:
בד״ה איתיה כו׳ ההגין ואטדין כו׳ נ״ב מיני קוצים ואילנות נמוכים הן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ סד״א הואיל ואר״י חטה מין אילן. ע׳ שבת דף ס״ו ע״א תוס׳ ד״ה כוורת:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומדברים אלה סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי הואיל ואמר ר׳ יהודה שחטה מין אילן היא, אם כן ליברך [יברך] עליה ״בורא פרי העץ״, על כן קמשמע לן [השמיע לנו] שלענין ברכה הכלל שונה והיכא מברכינן [היכן מברכים אנו] ״בורא פרי העץ״היכא דכי שקלת ליה לפירי איתיה לגווזא, והדר מפיק [במקום שכאשר נוטל אתה את הפרי נשאר הענף, וחוזר ומוציא פירות],
Based on this, it might have entered your mind to say, since Rabbi Yehuda said that wheat is a type of tree, one should recite over it: Who creates fruit of the tree. Therefore, the mishna taught us that with regard to blessings, the principle is different. Where does one recite: Who creates fruit of the tree? Only in a case where, when you take the fruit, the branch remains and again produces fruit.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ברכות מ. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים ברכות מ., עין משפט נר מצוה ברכות מ., רי"ף ברכות מ. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס ברכות מ., רש"י ברכות מ., ראב"ן ברכות מ. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות ברכות מ., ספר הנר ברכות מ. – מהדורת הרב מאיר דוד בן-שם, ירושלים תשי"ח, באדיבות משפחת המהדיר (כל הזכויות שמורות), ההשלמה ברכות מ. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רמב"ן ברכות מ. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה דוד וינברגר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א ברכות מ. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה ברכות מ. – מהדורת תלמיד חכם החפץ בעילום שמו, ברשותו האדיבה. להארות והערות ניתן לכתוב לדוא"ל D0504128915@gmail.com (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי ברכות מ. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רא"ש ברכות מ., תוספות רא"ש ברכות מ. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), ריטב"א ברכות מ., מיוחס לשיטה מקובצת ברכות מ., מהרש"ל חכמת שלמה ברכות מ., מהרש"א חידושי הלכות ברכות מ., מהרש"א חידושי אגדות ברכות מ., פני יהושע ברכות מ., גליון הש"ס לרע"א ברכות מ., בירור הלכה ברכות מ., פירוש הרב שטיינזלץ ברכות מ., אסופת מאמרים ברכות מ.

Berakhot 40a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Berakhot 40a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Berakhot 40a, Rif by Bavli Berakhot 40a, Collected from HeArukh Berakhot 40a, Rashi Berakhot 40a, Raavan Berakhot 40a, Tosafot Berakhot 40a, Sefer HaNer Berakhot 40a, HaHashlamah Berakhot 40a, Ramban Berakhot 40a, Rashba Berakhot 40a, Raah Berakhot 40a, Meiri Berakhot 40a, Piskei Rosh by Bavli Berakhot 40a, Tosefot Rosh Berakhot 40a, Ritva Berakhot 40a, Attributed to Shitah Mekubetzet Berakhot 40a, Maharshal Chokhmat Shelomo Berakhot 40a, Maharsha Chidushei Halakhot Berakhot 40a, Maharsha Chidushei Aggadot Berakhot 40a, Penei Yehoshua Berakhot 40a, Gilyon HaShas Berakhot 40a, Beirur Halakhah Berakhot 40a, Steinsaltz Commentary Berakhot 40a, Collected Articles Berakhot 40a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144