או הלכה כר״ש. ואם תאמר הך בעילה בין לרבי יהודה בין לרבי שמעון שריא והיכי מצי למנקט חומרי דתרווייהו והתניא מחומרי ב״ש ומחומרי ב״ה עליו הכתוב אומר הכסיל בחשך הולך. יש לומר ה״מ כשחומרא זו סותרת זו כגון ההיא דכמה חסרון בשדרה שמחמיר לענין טומאה כב״ש דאמרי שתי חוליות דאי לא חסרה אלא חוליא אחת נטמא באהל ומחמיר בטרפה כב״ה דבחוליא אחת טרפה דחשיב חסרון והרי חומרות אלו סותרות זו את זו אבל דבר שאין מתכוון ומקלקל בחבורה שני ענינים הם ואינם תלוין זה בזה ובידינו לפסוק בחדא כר׳ יהודה ובחדא כר״ש וכן ההיא דמקשינן בפרק אלו טרפות האי תורא בין לרב בין לשמואל שרי וחומרות דסתרן אהדדי. ודוק:

והקשה הראב״ד ז״ל אהא (כיון) דמספקא לן אי הלכה כר׳ יהודה באין מתכוון וכר״ש במקלקל בחבורה מהא דגרסינן בפרק אלו הנחנקין [פד ב׳] והרי שבת דשגגת סקילה ותנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב ר״ש הא מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ואי מספקא לן אי הלכה כר׳ יהודה וכר״ש בחדא הרי אתה מוצא כאן שגגת סקילה וליתא דהתם לתרוצי מתני׳ אתינן ומסתמא סתם מתני׳ כחד תנא. שיטה ישנה:

האי מסוכרייא דנזייתא אסור להדוקה וכו׳. פירש רש״י ז״ל וכן בערוך בערך סכר בחד לישנא דאסור משום סחיטה וקשה לר״ת דהא סחיטה משום ליבון ולא שייכא בשאר משקין דאסור דבכל דבר המלכלך את בולעו כגון יין ושכר ושמן לא שייך ליבון אלא דוקא במים והביא ראיה מדלא גזרינן בהו שמא יסחוט כדגזרינן גבי מים כדאמרינן וכו׳ (וכן כתב) כמו שכתבו התוספות ויש מפרשים דאסור משום מפרק כמו סחיטת זיתים וענבים ואין להקשות דהא תנן מסננין את היין בסודרין ולא גזרינן משום מפרק דהיכן מצינו בשום מקום שגזרו עד שנגזור אנן דבשלמא לפירוש רש״י ז״ל דאסור משום סחיטה איכא לאקשויי דהא מצינו לגבי מים בכמה דוכתי דגזרו משום סחיטה אבל מפרק ביין לא מצינו שגזרו בשום מקום עד שנקשה דנגזור הכא ובקונטריסין מצאתי וז״ל וקשה אם כן אמאי מסננין את היין בסודרין והאיכא למיחש שמא יסחוט והיה אסור משום מפרק וי״ל כיון שסינן את היין בעבור שנשאר בבגד שהוא דבר מועט אין לחוש משום סחיטה אבל כשהבגד הוא מתלבן יש לחוש משום סחיטה אף על פי שהוא דבר מועט ע״כ. ובמ״ש אין אנו צריכים לכל זה ומיהו ק״ל לר״ת דליכא נמי משום מפרק כיון שהנסחט הולך לאיבוד אף על גב דהוי פסיק רישיה וכו׳ וכן פירש בערוך דכל פסיק רישיה דלא ניחא ליה שרי ואף על גב דמשצ״ל אסור לר״ש הכא דלא ניחא ליה כלל שרי טפי ועיקר ראייתו מפרק כל התדיר דליכא דר״ש מזלפין וכו׳ ועוד מייתי ראיה מפרק לולב הגזול [לג ב׳] דקאמר ראב״ש ממעטים בי״ט פירוש ענבי הדס ופריך והא מתקן מנא הוא ומוקי ליה במתכוון לאכילה וסבר לה כאבוה ופריך והא מודה ר״ש בפסיק רישיה כו׳ ומשני לא צריכא דאית ליה הושענא אחריתי אלמא כיון דלא ניחא ליה ולא חייש בהאי תיקון שרי אף על גב דפסיק רישיה הוא ונראה לר״י דלא קשה וכו׳ ככתוב בתוספות ומצינו למימר נמי דאסור משום מפרק ואף על גב דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור לכתחילה לר״ש כמו במלאכה שאינה צריכה לגופה וההוא דמתיר ר״ש לזלף יין על גבי האישים איכא למימר דמצוה שאני וכן ההיא דאית ליה הושענא אחריתי איכא למימר דשרי משום מצוה ומיהו יש לחלק דההיא דמזלפין גופא זלוף עצמו הויא מצוה אבל גבי הושענא כשממעט הענבים אינו אלא תיקון המצוה ואין המיעוט עצמו מצוה ונראה לר״י לפרש דה״פ והא פסיק רישיה הוא דאית ליה הושענא אחריתי והואיל וכן שרי לר״ש דשמא לא יצטרך וכו׳ ככתוב בתוספות ורש״י ז״ל התם בפ׳ לולב הגזול לא פירש לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא כי משני דאית ליה הושענא אחריתי לא קאי לתרוצי אמאי דפריך והא מודה ר״ש בפסיק רישיה וכו׳ אלא הקושיא דמעיקרא קאי לתרוצי דפריך (דאית ליה הושענא אחריתי לא קאי לתרוצי אמאי) והא מתקן מנא ומשני דאית ליה הושענא אחריתי ולא הויא מתקן כלל דוק ותשכח שם ומעתה אין מכאן ראיה לבעל הערוך כלל ועל פי׳ הערוך קשה דתנן בפרק שמונה שרצים המפיס מורסא וכו׳ ככתוב בתוספות דאי ניחא ליה מן הפה כי לא מתכוון נמי חייב והקשו בקונטריסין על זה נימא דניחא ליה מן הפה ולעולם פטור וטעמא דפטור משום צערא ותירצו דאי ניחא ליה מן הפה כיון דלפי שעה הוא צריך המלאכה כדי להוציא הליחה מיד אם כן הויא לה מלאכה שהיא צריכה לגופה וחייב דלא דמי לחופר גומא דהוי מצ״ל דהתם אף על פי שאינו צריך הגומא עכשיו לאחר זמן הוא צריך אותה כדי שלא יתלכלך והוי משצ״ל אבל זה צריך הוא המלאכה כדי שיוציא הליחה מיד לפי שעה ואי הוה ניחא ליה היה חייב אפילו כי לא מכוון נמי ומשום צערא אין לפוטרו ע״כ. אבל קצת קשה אי פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור אמאי קאמר רב בפרק חבית כבשין שסחטן לגופן פטור ומותר הואיל ואין צריך למים היוצאים והשתא אף על גב דאין צריך היה לכתוב אסור וכתבו בקונטריסין דאף על גב דאיכא תרתי משצ״ל ופסיק רישיה דלא ניחא ליה ומ״מ קשה קצת:

עוד כתבו בקונטריסין וז״ל וקשה לפי׳ ר״ת ז״ל שהקשה על פי׳ רש״י ז״ל והא לא פי׳ מסוכרייתא דנזייתא אמאי אסור ואם כן תיקשי לרב אדרב דגבי מסוכרייתא דנזייתא קאמר רב דאסור והכא בפרק חבית קאמר פטור ומותר וי״ל שר״ת יפרש דהוי פסיק רישיה דניחא ליה קצת דאף על גב דהנסחט הולך לאיבוד מ״מ קצת ניחא ליה לפי שהוא מלבן קצת ומ״ה אסור. ע״כ:

ואומר ר״י שמצינו למימר דדוקא כבשים שרי דהוי הנסחט מהן כמו אוכלא דאפרת ואין שם משקה עליו כדאמרינן דאפילו למימיהן פטור אבל אסור:

וכתב בגליון תוספות וז״ל אבל תימא הוא לומר שיחלוק רב על סברת התלמוד דקאמר התם למימיהן חייב חטאת לגופו פטור ומותר אף על גב דהוי משקה שרי לגופן דמסתמא רב לא פליג עליה אלא במאי דקאמר למימיהן חייב חטאת. ע״כ:

וז״ל הרמב״ן ז״ל האי מסוכריא דנזייתא אסור להדוקה ביומא טבא פרש״י ז״ל נקב שבצד החבית ואסור משום סחיטה ואחרים פירשו מגופה שבדופן החבית שעושין מעץ ולהדקיה הוא דאסור דבטיל ליה ומשוי ליה דופן כי ההיא דאמרינן בפרק כל הכלים גבי אבן שבקירויא כגון דהדקיה שויא דופן לקירויא ואע״ג דאיהו לא מכוון להכי מודה ר״ש בפסיק רישיה כו׳. אבל נקב שבצד החבית שרי ואף על גב דאיכא סחיטה כיון דלא ניחא ליה בהכי אף על גב דפסיק רישיה בכי הא לא מודה ר״ש שכך מצאו לרבי נתן בעל הערוך ז״ל ומייתי ראיה מהא דאמרינן במסכת סוכה ואסור למעטן בי״ט ראב״ש מתיר ואוקימנא דסבר לה כאבוה דדבר שאין מתכוון מותר ומקשי עליה פסיק רישיה וכו׳ ופריק כגון דאית ליה הושענא אחריתי דכיון דאית ליה הושענא אחריתא הוה ליה שאינו מתכוון ושרי ואמאי שרי הא מודה ר״ש בפסיק רישיה וכו׳ אלא ש״מ כיון דלא ניחא ליה דאית ליה הושענא אחריתי הוה ליה שאינו מתכוון ושרי דמלאכת שבת מסורה ללב שהרי מלאכת מחשבת אסרה תורה ובמסכת שבת פרק הבונה [קג א׳] נמי אמרינן המלקט עצים מתוך שדהו אם לייפות בכל שהוא ואקשינן והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר״ש בפסיק רישיה לא צריכא דעביד בארעא דלאו דיליה אלמא כיון דלא מכוון כלל דהא לא ניחא ליה אף על גב דהוא פסיק רישיה וכו׳ דבר שאין מתכוון מיקרי ובפרק כל כתבי דשקיל ליה בברזי פירוש דלא ניחא ליה דהא מפסיד עוד וכן בפרק ר׳ אליעזר דמילה אמרינן ואי דאיכא אחר ליעבד אחר דלא ניחא ליה ולרבא נמי פריך ולא כדברי רש״י ז״ל שפירש דלאביי מוקמי דסברא פריך ואין זו הסברא נכונה בעיני ואיכא דמקשו עלה הא דאמרינן בפרק ר׳ אליעזר דתולין [קמא א׳] לא ליהדוק איניש אודרא בפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה אלא דאיכא למימר התם ניחא ליה שהרי השמן חוזר לפך וראוי להדלקה. ושמעתי לר״ת ז״ל דאומר דתרי גוני סחיטה נינהו חדא להוציא ממנו משקין המובלעין ביה והיא תולדה דדש כגון סחיטת ענבים והא כיון דלאיבוד אזיל מותר דלאו כלום קא עביד ולאו מלאכה היא כלל וחדא ללבוני מנא והיא כעין הכבוס והך סחיטה לא אסירא אלא במיא אבל בחמרא לא וכל שכן ברזא דשריא אף על גב דאיכא סחיטה שלא מצינו סחיטת ליבון ביין ושמן אלא במים משום דיין ושמן ל״מ חוורי לא מחוורי אלא לכלוכי נמי מלכלכי. וזו הסברא נראית יותר שמאחר שאין המשקין היוצאים ממנה ראויין אינה סחיטה כלל והביאו ראיה לדבר ממאי דאמרינן במסכת שבת בפרק ר׳ אליעזר דתולין [קלט ב׳] מותר לסנן את היין בסודרין ואי ס״ד אית בה משום סחיטה היכי שרי נגזור דילמא אתי למיסחט כדאמרינן התם בכמה דוכתי בכה״ג גזרהמשום סחיטה ועוד דהא בכה״ג בפ׳ אלו קשרים היה מהלך בשבת ופגע באמת המים וכו׳ דאמרינן התם לינחות במים אתי לידי סחיטה אלמא כל כי האי גוונא גזרינן משום סחיטה הילכך ש״מ דהא דאמרינן מותר לסנן בסודרין וליכא משום סחיטה דביין ליכא משום סחיטה שאם היה בו משום סחיטה לשרות נמי אסור משום גזרה דילמא אתי לידי סחיטה ולא עוד אלא דשרייה גופה אסירא דאמרינן פרק חטאת העוף בזבחים שרייתו זהו כבוסו אלמא אי איכא ביין ושמן משום סחיטה אסור לשרות הסודרין ביין. מיהו הא לא נהירא דהא בפרק אלו קשרים לא אסרינן משום דמכבסי מאניה במיא אלא משום דילמא סחיט ועוד דבפ׳ במה טומנין אמרינן הדר חזיה דפריס דסתודר אפומא דכובא כו׳ א״ל ר׳ זירא אמאי א״ל השתא חזית לסוף חזייה דקא עצר אלמא דלא מתסר עד דעצר ובמסכת ביצה אמרינן מאי טעמא אין מטבילין כלים בשבת גזרה דילמא אתי לידי סחיטה ולא אסרינן ליה בהדיא משום ששרייתו זהו כבוסו. ובמסכת שבת אבאר בס״ד. ע״כ:

והרשב״א ז״ל האריך נמי בזה וכתב ז״ל וזה לשונו והרב רבי נתן ז״ל בעל הערוך כתב דלא אמרינן פסיק רישיה וכו׳. אלא כדאית ליה הנאה מיניה וכדמוכח בפרק לולב הגזול דאמרינן התם היו ענביו וכו׳ כדאית ליה הושענא אחריתי וכו׳ ועוד דאמרינן בפרק אמר להם הממונה תניא ר׳ יהודה אומר עששיות של ברזל כו׳ אלמא אף על גב דע״כ מצרף הוא אפילו הכי כיון דלית ליה הנאה מניה שרי ועוד דאמרינן בפרק הבונה המלקט עצים כו׳ ופרקינן לא צריכא דעביד בארעא דלאו דיליה כלומר דאינו נהנה ממנו ואף ע״ג דפסיק רישיה כו׳ דבר שאין מתכוון מיקרי. ועוד דאמרי׳ מוכרי כסות מוכרין כדרכן ואין חוששין משום כלאים ובלבד שלא יתכוון בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ואף על גב דפסיק רישיה כו׳ דעל כרחיה לבוש הוא כלאים אלא שאין מתכוון לו ואין נהנה ממנו דאינו צריך לו אלמא כל מלאכה שאינו נהנה ממנו דאין צריך לו ואינו מתכוון לה אף על פי שהיא בפסיק רישיה וכו׳ פטור ומותר לרבי שמעון ופירש הוא ז״ל דהאי מסוכרייא דנזייתא מגופה שעל פי החבית דכי סחיט ליה משקין לאו לאיבוד אזלי דהשתא כיון שהוא פסיק רישיה כו׳ ונהנה ממנו אע״פ שאינו מתכוון לכך הרי הוא (מתכוון) [נהנה] ואסור וכן פר״ח והויא ליה כאותה שאמרו בפרק תולין לא ליהדוק איניש אודרא אפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה משום דניחא ליה בשמן הנסחט וחוזר לתוך הפך וראוי להדלקה. ור״י פירש כרש״י ז״ל ואמר דאף על גב דפסיק רישיה כו׳ ולית ליה הנאה מיניה שרי הני מילי מדאורייתא אבל מדרבנן מיהא אסור כיון דפסיק רישיה הוא והא דמשני בפרק הבונה לא צריכא דעביד בארעא דלאו דיליה לפוטרו מחטאת קאמר אבל איסורא מיהא איכא והביא ראיה לדבריו מדתנן בפרק נוטל [קמג א׳] הספוג אם יש לו בית אחיזה מקנחין בו כו׳ כלומר משום דע״כ נסחט הוא ומוקמינן לה בגמ׳ אפילו לר״ש דפסיק רישיה כו׳ וזו אינה ראיה דודאי נהנה הוא במים הנסחטין דצריך לו לקנח ולנקות. ועוד הביא ראיה מדתנן המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב אם להוציא ממנה ליחה פטור ודוקא משום צערא דגופא כדאמרינן בפרק האורג [קז א׳] ממאי דפטור ומותר דתנן מחט של יד ליטול בו את הקוץ אלמא אף על פי שאינו נהנה בעשיית החבורה לא התירו אלא משום צערא דגופא וההיא דפרק לולב הגזול דשרי ראב״ש למעט ענביו כי אית ליה הושענא אחריתי (אית ליה) היינו טעמא לפי שאין במיעוט ענביו מלאכה דאורייתא אלא מדרבנן דמחזי כמתקן מנא לפיכך היכא דאית ליה הושענא אחריתי דאינו נהנה בתיקון זה שרי. והא דאמרינן בשילהי כל התדיר כל המתנדב יין או מים מזלפו על גבי האישים ומקשינן והא קא מכבה ומוקי לה כר״ש ואף על גב דהוי פסיק רישיה דאי אפשר לזלף שלא יכבה איכא למימר במזלף טיפין טיפין דלא פסיק רישיה הוא וההיא דמוכרי כסות לפי שלא אסרה תורה אלא דרך מלבוש כלומר דרך הנאה שיהנה ממנו וההיא דיומא במסקנא משום דלא הגיע לצירוף וליתא והיינו לאוקמא אליבא דר׳ יהודה אבל לר״ש אפילו כשהגיעו לצירוף שרי שאינו מתכוון וכדמוכח נמי בפרק כירה [מא ב׳] גבי המיחם שפינהו דאקשינן והלא מצרף ופרקינן הא ר״ש היא ולא שני כשלא הגיע לצירוף דאלמא לר״ש כל שאינו מתכוון שרי. ומה שהביא הוא ז״ל ראיה ממפיס מורסא ואמר דלא התירו אלא משום צערא דגופא דחאה רבינו הרב נ״ר דלאו (דיליה) משום צערא דגופא התירו דדבר שיש בו רפואה לא התירו במקום צער אף על פי שאין בו אלא משום גזירת שחיקת סמנים וכל שכן שלא יתירו מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא היינו טעמא לפי שאינו מתכוון לחבורה בנטילת הקוץ ואינו נהנה ממנה ומההוא טעמא ממש דאמרן כל שאינו נהנה ואינו מתכוון אפילו בפסיק רישיה שרי. ור״ת ז״ל חילק בין חבית של מים לשאר משקין דבחבית של מים בין שהנקב מצידה בין שהוא למעלה אסור להדוקה משום סחיטה ובחבית של שאר משקין מצידה שרי דלאיבוד אזיל מלמעלה אסור דלאו לאיבוד אזיל וטעמא דמילתא משום דתרי גווני סחיטה חד להוציא משקין המובלעים בה והיא תולדה דדש כגון סחיטת ענבים והאי כיון דלאיבוד קא עביד ומותר דלאו כלום קא עביד ולאו מלאכה היא כלל. ויש סחיטה אחרת ללבוני מנא וסחיטה זו אינה אסורה אלא במים והביא ראיה מדקאמרינן בפרק תולין מותר לסנן את היין בסודרין ואי אמרת אית ביה משום לבון היכי שרי הא איכא למיגזר שמא יסחוט כדגזרינן התם בכמה דוכתי הילכך שמע מינה דהא דאמרינן מותר לסנן את היין בסודרין משום דליכא סחיטה ביין הוא, ע״כ. ואני קצרתי קצת מלשונו ז״ל:

וז״ל שיטה ישנה האי מסוכרייא דנזייתא אסור להדוקיה ביומא טבא פרש״י ז״ל מטלית שנותנין בנקב החבית ואסור להדוקיה משום דאתי לידי סחיטה וק״ל והא סחיטה תולדה דמלבן הוא ואין לבון ביין ויש מפרשים מפני שמפרק היין מן המטלית דהיא תולדה דדש ולא נהירא שהרי היין הולך לאבוד ולא ליין היוצא הוא צריך וי״ל כגון שנתן כלי תחתיו א״נ מה שנכנס מן המטלית תוך החבית נסחט לתוך החבית אבל הא ק״ל שאין אסור משום דש אלא כשמפרק דבר מתוך דבר והיה שם מתחלת ברייתו כגון ענבים ותבואה לכך פירש ר״ת ז״ל משום דמשוי למסוכריא דופן אסור והוא תולדה וכדמשמע בפרק נוטל דקאמר גבי כלכלה והאבן בתוכה בכלכלה פחותה עסקינן דשויוה לדופן לכלכלה אבל כי לא מהדיק לא בטליה לגבי כלי למהוי דופן. ע״כ:

והריטב״א ז״ל כתב פרש״י ז״ל סתימת הנקב גיגית וכו׳. וי״ל פירוש לפירושו דמיירי שהנקב הוא למעלה במקום שהיין הנסחט אינו הולך לאבוד אי נמי שהנקב הוא מן הצד ויש כלי תחת הגיגית לקבל הנסחט דהשתא איכא משום סחיטה אבל אם הוא בענין שהדבר הנסחט הולך לאבוד אין כאן משום סחיטה והיינו דאמרינן התם מותר לסנן היין בסודרין ולא חשו שמא איכא סחיטה וטעמא דמילתא משום דסוחט חייב או משום מפרק שהוא תולדה דדש או משום צובע ואלו הכא בהאי ברזא ליכא משום מלבן ולא משום צובע דאדרבא היין מלכלך הבגד ולא ניחא ליה בצביעה ואי משום מפרק אין מן התורה אלא בדבר שהוא גדולי קרקע שהוא צריך למימיו דומיא דרישא אבל כל שאינו גדולי קרקע ליכא אלא איסורא דרבנן וכי גזור רבנן היכא שהוא צריך למשקה או דניחא ליה בגויה אבל היכא דאזיל לאבוד כי הא לא גזור רבנן. ע״כ:

ה״ג ברוב הפוסקים ורב שרי והא רב חייא בר אשי וכו׳. והכי גרסי כל המפרשים ז״ל וקשיא להו ז״ל דשמואל נמי קשיא ואפילו לספרים דלא גרסי הכא ורב שרי משמע דלרב לחודיה קא פריך וקאי אמאי דקאמר מעיקרא ורב שרי דהא לא משנינן אלא לרב וכדקאמר לעולם רב כר׳ יהודה כו׳ וכיון שכן לכל הספרים קשיא דאמאי לא פריך נמי אדשמואל אליבא דבי רב. ונראה לי לתרץ דבשלמא לרב דשרי פריך שפיר דע״כ דבר שאין מתכוון מותר סבירא ליה אבל שמואל דאסר דילמא משום שמא ישחוט בן עוף הוא דאסר וכדתניא לעיל בין כך ובין כך לא יבעול לא בע״ש כו׳ ואמרינן לעיל דהיינו שמא ישחוט בן עוף וכתבו התוספות ז״ל בריש שמעתין וכדכתבינן לעיל:

והרמב״ן ז״ל כתב וז״ל ורב שרי והאמר רב כו׳. איכא למידק דשמואל נמי קשיא ואיכא למימר דשמואל לבי רב הוא דקשיה ולא לנהרדעי ואינהו ליכא למירמא עלייהו האיך מלתא דשמואל דאינהו לא אמרי משמיה הלכה כר״ש דשמואל נהרדעי הוה ונהרדעי אמרי לה ומיהו כי מתרצינן בגמ׳ להך לישנא דאמרת חבורי מחבר כו׳ לשמואל נמי איכא לפרוקי הכי דכיון דדם חבורי מחבר אי משום דם אסיר אי משום פתח אסור ואף על גב דלמאי דאמרינן את״ל כו׳ לר״ש שרי מיהו אפשר דאיהו ס״ל כדאיבעיא לן מעיקרא. ע״כ:

וכן כתב הרא״ה ז״ל וז״ל ורב שרי והאמר רב⁠(י) חייא כו׳. לרב הוא דמקשה אליבא דבי רב דאמרי לעיל דרב שרי ולא מקשי אדבי שמואל דהא אמרי הלכה כר״ש ולדברי בי רב דאמרי דשמואל אסר דבי שמואל עדיפא דאמרי דשרי דבי רב לאפקועי כדשמואל ולבסוף כיון דאיפריקא הא דרב תו לא קשיא נמי אפילו לדבי רב דהא אפשר דאפילו לר״ש מיתסר את״ל דם חבורי מחבר ולדם הוא צריך דר״ש הוא דאמר מקלקל בחבורה חייב, ע״כ. הרשב״א:

וז״ל שיטה ורב שרי והאמר רב חייא כו׳. וא״ת תיקשי ליה דשמואל אדשמואל דבי רב אמרי שמואל אסר והא שמואל אמר הלכה כר״ש ואף על גב דודאי הוה מצי לתרוצי דמשום דקסבר לפתח הוא צריך אסר או משום דקסבר לדם הוא צריך ודם חבורי מחבר הוה ליה לתלמודא לאקשויי ולתרוצי כדמקשי ומתרץ דרב אדרב י״ל משום דדבי רב לא בקיאי במילתיה דשמואל ובנהרדעי דבקיעי (אפילו) בדבריו אמרי שמואל שרי לא חש לאקשויי דשמואל אדשמואל. ע״כ:

לעולם רב כר׳ יהודה כו׳. ראיתי מי שהקשה אמאי לא קאמר אלא ולשיטת התוספות דאמרי בכמה דוכתי דהיכא דלא הוזכר שם אמורא לעיל לא קאמר אלא ניחא אבל לשיטת רש״י קשיא ותירץ דמ״ה לא קאמר אלא משום דמאי דאמרינן לעיל מודה ר״ש בפסיק רישיה וכו׳ הוא אמת ופשוט הוא. עוד הקשה למה אמר לעולם קי״ל רב כר׳ יהודה ס״ל וכו׳ ותירץ לפי שיש לחלק דבדבר של מצוה סבר כר׳ שמעון אבל בשאינו דבר של מצוה סבר כר׳ יהודה לכך אמר לעולם בין בדבר של מצוה בין בדבר שאינו של מצוה סבר כר׳ יהודה, ע״כ:

ולי נראה לכך קאמר לעולם רב כר׳ יהודה וכו׳. כדי לתרוצי נמי אפילו קמייתא דמסוכרייא דנזייאתא ולא נצטרך לתירוצא דלעיל ומיהו קושטא דמילתא הכין דמודה ר״ש בפסיק רישיה וכו׳ לכך לא קאמר אלא אבל כדי לתרוצי לההיא דמסוכרייתא וכו׳ לא צריכנא לה ובההיא תירוצא דהכא סגי כנ״ל. ומיהו אכתי קשיא לי דלמה ליה להאריך כולי האי להך לישנא דאמר דם מפקד פקיד וכו׳ להך לישנא וכו׳ לישני בקוצר לעולם רב כר׳ יהודה ס״ל והכא מקלקל הוא דהא פשיטא דבהאי טעמא סגי לתרווייהו לישני ונ״ל משום דלא שוו בתירוצייהו האריך וקאמר להך לישנא וכו׳ דללישנא דקאמר דם מפקד פקיד בעינן למימר דבמקלקל [בחבורה] מודה ר׳ יהודה לר״ש (והילכך כי קאמר הלכה כר׳ יהודה דאמר דבר שאין מתכוון אסור) וללישנא דקאמר דם חבורי מחבר בעינן למימר דבמקלקל בחבורה פליג ר׳ יהודה עלה דרבי שמעון דאמר מקלקל בחבורה חייב ואיהו ס״ל מקלקל בחבורה פטור והילכך כי קאמר רב הלכה כר׳ יהודה אתרווייהו קאי אפלוגתא דדבר שאין מתכוון ואפלוגתא דמקלקל בחבורה דתרווייהו הלכה כר׳ יהודה דדבר שאין מתכוון אסור ומקלקל בחבורה פטור כנ״ל. והכין דייק לשון רש״י ז״ל דוק ותשכח. ולהך לישנא דחבורי מחבר אתי שפיר הא דקאמר לעולם רב כר׳ יהודה ס״ל פירוש לעולם בין בפלוגתא דדבר שאין מתכוון בין בפלוגתא דמקלקל בחבורה רב כר׳ יהודה ס״ל כנ״ל. ואכתי איכא למידק דכי אמרינן לעיל מקלקל הוא אצל הפתח דשרי ללישנא קמא דמיפקד פקיד היינו את״ל לדם הוא צריך וכי אמרינן בלישנא חדא מקלקל בחבורה שרי היינו את״ל להנאת עצמו הוא צריך ומעתה יש כאן חסרון דהל״ל להך לישנא דאמר דם מיפקד וכו׳ לדם הוא צריך ומקלקל וכו׳ להך לישנא וכו׳ להנאת עצמו הוא צריך ומקלקל בחבורה וכו׳ וראיתי להרשב״א ז״ל שהרגיש בקושיא זאת וכתב וז״ל לעולם רב כר׳ יהודה ס״ל להך לישנא דאמרה דם מפקד וכו׳ אצל הפתח כלומר ולדם הוא צריך. ע״כ:

ונ״ל דאזיל לשיטתיה ז״ל שכתב לעיל דכי אמרי בלישנא קמא לפתח הוא צריך ואסור היינו אפילו את״ל מקלקל הוא אצל הפתח וכי אמרינן נמי בלישנא בתרא לדם הוא צריך ואסור היינו אפילו במקלקל וכדכתיבנא לעיל ומיהו אנן השתא כדי לתרוצי להא דרב אפשר דס״ל דכיון דמקלקל הוא אצל הפתח שרי אפילו את״ל לפתח הוא צריך והכי נמי ללישנא בתרא מקלקל בחבורה שרי אפילו את״ל לדם הוא צריך ומעתה אין שום לשון חסר מן הספר:

ובתוספות כתבו וז״ל לעולם רב כר׳ יהודה וכו׳. לשמואל נמי איכא לשנויי לעולם כר״ש סבירא ליה להך לישנא דאמר דם מפקד פקיד לפתח הוא צריך ולהך לישנא וכו׳, ע״כ. פירוש לפירושם קשיא להו לתוספות ז״ל קושית המפרשים ז״ל דשמואל אדשמואל נמי קשיא ולא היו גורסין ורב שרי בקושיא השניה אלא בגירסת ספרינו דגרסי והא רב חייא כרב אשי ומ״מ קשיא להו לתוס׳ דמשני לעולם רב כר׳ יהודה כו׳ אלמא דרב אדרב קשיא ולא דשמואל אדשמואל וכן הריטב״א ז״ל הקשה קושיא זו (בתירוץ) וז״ל לעולם רב כר׳ יהודה להך לישנא וכו׳ איכא למידק וכי דרב אדרב קשיא דשמואל אדשמואל לא קשיא והא אסר שמואל אליבא דבי רב ואיהו אמר הלכה כר״ש ע״כ. והכי נמי קשיא להו לתוס׳ ז״ל ותירצו דלשמואל נמי איכא לשנויי הכין ומיהו אכתי איכא לאקשויי דשינוייא דרב אדרב פשיט טפי בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא דהא ודאי כי אמרינן מקלקל הוא כדאיתא לעיל בבעיין שרי לר׳ יהודה אבל שינוייא דשמואל אדשמואל בשלמא ללישנא בתרא מחבורי מחבר פשיטא נמי לשמואל כי אמרינן מקלקל בחבורה אסור לר״ש אבל ללישנא קמא דמפקד פקיד בכל גוונא שתאמר דשרי לר׳ יהודה אבל שינוייא דשמואל הכי נמי שרי לר״ש אם לא שתאמר לפתח הוא צריך ומתקן הוא לפיכך מאי דפרישנא בסמוך וכיון דצריכין אנו כדי לתרץ דשמואל אדשמואל לומר צד חדש שלא הוזכר בבעיין דלעיל בלישנא קמא השתא קשיא דה״ל לתלמודא לאקשויי נמי דשמואל אדשמואל ולשנויי כדמקשי ומשני דרב אדרב והא נמי תירצו בתוספות דלשמואל נמי איכא לשנויי לעולם ס״ל להך לישנא וכו׳ פי׳ ואין אנו צריכין לומר צד חדש אלא בצדדין עצמן דלעיל נתרץ קושייתינו דשמואל להך לישנא דאמר דם מיפקד פקיד לפתח הוא צריך ואסור פי׳ בכל גוונא ואפילו תימא מקלקל הוא וכמו שכתב הרשב״א ז״ל ולהך לישנא דאמר חבורי מחבר וכו׳, ע״כ. ואדרבה ניחא טפי לשינוייא דשמואל דאין אנו צריכין כי אם צד אחד ובזה נאסור ואילו לשינוייא דרב צריכין אנו לצדד כמה צדדין עד שנסיב צד היתר כדאיתא לעיל. וקל להבין כנ״ל:

מתיב רב חסדא תינוקת וכו׳. לרב דאסר אליבא דנהרדעי לא פריך דטעמא דרב משום דס״ל דבר שאין מתכוון אסור ובהא לא קשיא מידי בכמה משניות דסתמי אין מתכוון אסור אבל לשמואל דאסר ואמרי בי רב אפילו ליכא דר״ש קשיא ליה הך מתני׳ דשרי לבעול מני לא ר״ש ולא רבי יהודה אף על גב דאיכא ברייתות לעיל דסברי אסור לבעול וכן ברייתא לקמן מ״מ שפיר פריך שביק מתני׳ ועביד כברייתא, גליון תוס׳. וכן כתב הריטב״א ז״ל בשם ר״י ז״ל:

תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וכו׳. לכך מייתי האי רישא משום דעיקר הכרחא מדקתני עד מוצאי שבת וכו׳ ולא קתני עד ארבעה לילות כדקתני רישא וכדבעינן למיכתב לקמן בס״ד:

וב״ה אומרים עד שתחיה המכה. אבל ד׳ לילות נותנים לה לעולם אפילו היכא דחייתה המכה דאי לא תימא הכי הוי מקולי ב״ש ומחומרי ב״ה ועוד דאף בהגיע זמנה לראות יהבי לה ב״ה ד׳ לילות אף אם חייתה המכה. הרא״ש ז״ל: