(1) 
אא״ר אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל לִיבֵּן סַכִּין וְשָׁחַט בָּהּ שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה חִידּוּדָהּ קוֹדֵם לְלִיבּוּנָהּ וְהָאִיכָּא צְדָדִין בֵּית הַשְּׁחִיטָה מִירְוָוח רָוַוח.
א§ Rabbi Zeira says that Shmuel says: If one heated a knife until it became white hot [libben] and slaughtered an animal with it, his slaughter is valid, as cutting the relevant simanim with the knife’s sharp blade preceded the effect of its white heat. Had the effect of the heat preceded the cutting, the animal would have been rendered a tereifa, an animal with a wound that will cause it to die within twelve months, before the slaughter was completed, by searing the windpipe and the gullet. The Gemara asks: But aren’t there the sides of the knife, which burn the throat and render the animal a tereifa? The Gemara answers: The area of the slaughter in the throat parts immediately after the incision, and the tissue on either side of the incision is not seared by the white-hot blade.
ליבן סכין ששרפו באור עד שהיה אדום – חידודה קודם לליבונה כלומר מחמת חידוד נשחטה לא מחמת האור שזו ליבון:
ליבן – באור. בלשון חכמים נקרא ליבון ובלשון הלועזים קורין באדמותי׳.
שחיטתו כשרה – ולא אמר שריפה היא זו ולא שחיטה.
חידודה קודם לליבונה – מקדים וממהר לחתוך קודם שתכוה הבהמה מן האור.
והאיכא צדדין – דסכין כשנכנס לתוך החתך קודם שתשחט רוב הסימנים היא שורפת את הסימנים ונמצאת שהיא נשרפה קודם שחיטה שהרי ושט נקובתו במשהו ליטרף ושריפה כנקב הוא.
מירווח רווח – מתרחב החתך מצדי הסכין מכאן ומכאן ואין נוגע הסימן אלא חידודו של סכין.
ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשירה. הכי הילכתא דליכא דפליגא. ועוד דהא בעי למפשט מינה הבעיא דליבן שפוד ותירוץ חידוד שאני, ש״מ סבירא להו הכי דחידודה קודם ליבונה.
א. וכ״כ הרא״ש בשם רבינו יונה מדקאמר (בדף יז ע״ב) מי לא אמר ר״ז ליבן וכו׳ כשירה משמע דהלכה פסוקה היא. ועי׳ שיטות הראשונים בטור סי׳ ט.
והא איכא צדדין – משמע מכאן שאם בשעת שחיטה ניקב הוושט כנגד מה ששחט טריפה דהכא הוה בעי למיסר משום צדדין אי לאו משום דמרווח רווח.
{שמעתא דליבן סכין ושחט בה}
וליבן סכין ושחט בה – לא הזכירה הרי״ף ז״ל. ומדאשכחן ליה לרב אשי, דהוא בתרא, דאמר (דף יז:), צריכה בדיקה אבשרא ואטופרא ואתלת רוחאתא, דאלמא, לא ס״ל דשמואל, דאמר, בית השחיטה מרווח רווח, שמעינן מיניה דליתא לדשמואל.
אמר ר׳ זירא אמר שמואל ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשרה חדודה קודם ללבונה, והאיכא צדדין, בית השחיטה מרווח רווח. ולית הלכתא הכי, דקיימא לן שהסכין צריך בדיקה אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא, אלמא לא אמרינן בית השחיטה מרווח רווח.
אמר ר׳ זירא אמר שמואל ליבן סכין ושחט בה, שחיטתו כשרה. מאי טעמא, חידודה קודם לליבונה. ואין כח בליבון לשרוף הסימנין. והא איכא צדדין. פי׳, ואע״ג דאמרי׳ לקמן בפ׳ השוחט שחט את הקנה ואחר כך ניקבה הריאה כשרה, דכמאן דמנחא בדיקולא דמיא, ואע״ג דלא נגמרה השחיטה, דוקא כי שחיט סימן או רובו אמרי׳ הכי, אבל במיעוט סימן כאילו לא נשחט כלל דמי, והנקב פוסל בו אפי׳ במקום השחוט. ומהדר, בית השחיטה מירווח רווח.
אמר רב נחמן אמ׳ רבה בר אבוה סכין שלע״ז מותר לשחוט בה, ואסור לחתוך בה בשר. מותר לשחוט בה, מקלקל הוא. ואסור לחתוך בה, דמתקן הוא. ואי קשיא, אם כן השוחט בשבת ליפטר משום דמקלקל הוא, ואמאי בשבת לא חשבינן ליה מקלקל ולגבי ע״ז חשבינן ליה מקלקל. תשובה, בשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, וכל זמן שנתקיימה מחשבתו, אע״פ שההפסד מרובה על השכר, חייב, כדאמרי׳ בשלהי המניח את הכד דאף למאן דאמר כל המקלקלין פטורין ואפי׳ חובל ומבעיר, אם היה חובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו חייב. ואע״פ שהרג שור אחד בעבור כלבו, ושרף גדיש אחד בעבור אפרו, שההפסד מרובה והשכר מועט, חייב, כיון דאיכא תיקון קצת בדבר ונתקיימה מחשבתו. אבל גבי ע״ז הנאה אסרה תורה, אם יש הנאה בדבר אסור, אבל אם אין הנאה בדבר, אע״פ שעושה רצונו ומתקיימת מחשבתו פטור.
אמ׳ רבא פעמים שהשוחט אסור, במסוכנת. ומחתך מותר, באטמי דקיימי לקורבנא. פי׳, למנחה להדרין בהן אדם גדול. ותיפוק לי משום שמנונית דאיסורא.
הא דאמר ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשרה, לא כתבה רבינו יצחק אלפסי ז״ל בהלכות. ואמרוא משום דסבירא לן בית השחיטה לאו מרוח רוח, מדאמרינן לקמן בפרקיןב צריכה בדיקה אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא, ורב יימר אמר אבשרא ואטופרא צריכה אתלת רוחתא לא צריכא מדר׳ זירא, וסוגיין דאתלת רוחתא צריכה, אלמא ליתה לדר׳ זירא. ודבר נכון הוא. ואע״פ שיש אומריםג דרב יימר הוא דמדמי ליה, אבל רבנן אמרי דלא דמיא פגימה לליבונה, שיש לחוש שמא תצא מורשא לחוץ ויקרע אע״פ שבית השחיטה רווח, אנן מכיון דלא אמרי׳ בגמ׳ ואידך מי דמי, ש״מ דהנך רבנן לא חיישי לדר׳ זירא כלל ולחומרא נקיטינןד.
א. בעל המאור (ב, א בדפי הרי״ף), ראה ריטב״א. וכ״כ מפרשי הרי״ף - הרא״ה, ספר ההשלמה וספר המאורות. וכ״כ בפסקי הרא״ש סי׳ ח. ועי׳ תבואות שור סי׳ ט ס״ק א, ובצל״ח וחי׳ רע״א כאן.
ב. יז, ב.
ג. רבינו יונה, הובא בחי׳ הרשב״א ובכס״מ הל׳ שחיטה פ״א הכ״ב, וכ״ה בספר המאורות שם. וכ״פ הראבי״ה חולין עמ׳ כב. וראה חי׳ הרא״ה והערה 43 שם.
ד. הובאו דברי רבינו בחי׳ הרשב״א ובר״ן. וכן פסק הרשב״א בתוה״ב ב״א ש״ב יד, א. ובדעת הרמב״ם נחלקו המפרשים בגירסתו, ראה הל׳ שחיטה שם שהגירסא שלפנינו: שחיטתו כשרה. אבל בר״ן וברא״ש והגמי״י שם הגירסא: שחיטתו פסולה. ועי׳ מ״מ להר״י כלץ [נדפס בהוצ׳ ש. פרנקל] ורדב״ז שם, ובש״נ בהוצ׳ הנ״ל. ועי׳ מאירי בשם גדולי המפרשים [הראב״ד], ובר״ן ונמו״י בשמו, דהא דר׳ זירא היא בדיעבד, וכתב המאירי שרבים הסכימו לדעת הראב״ד - ראה עיטור ה׳ שחיטה הוצ׳ רמ״י כד ע״ב, וראב״ן סי׳ רו.
אמר רבי זירא אמר שמואל ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשרה חדודה קודם ללבונה. כלומר ממהר לחתוך מתוך חדודו קודם שיכו׳ הסימנים.
והא איכא צדדין שהסכין נוגע ומתקרב בהם ושורפן.
בית השחיטה מרוח רוח חיתוך השחיטה רוח לכאן ומתרחק מצדדי הסכין. מכאן משמע שאם ינקב הושט במה שנשחט ממנו קודם גמר שחיטה טרפה, מדאקשינן והא איכא צדדין, כלומר שנוגעין במה שנשחט מן הושט. וכן נמי משמע לקמן בפירקין (חולין יז:) מדאצרוכא בדיקה אתלת רוחתא כדי שלא ינקוב עוקץ הפגימה היוצא מן הצד כותלי הוושט הנשחט. והא דר״ז לא הביאה הרב אלפסי ז״ל בהלכותיו, נראה דסבירא ליה דליתיה, וכדברי רבינו ז״ל נראה עיקר, דהא לקמן משמע דסבירא ליה דבית השחיטה לא מרוח מדאמרינן (שם) דסכין צריכא בדיקא אתלת רוחתא וכדסבירא לה לרב אשי ורב אחא בריה דרבא ורבינא ורב יימר דאמר דאבישרא ואטופרא צריכא אתלת רוחתא לא צריכא, מוכח לה מדר״ז אמר שמואל דאמר בית השחיטה מרווח רווח, ומדסוגיין דאתלת רוחתא נמי צריכא אלמא ליתא לדר״ז, ואיכא מאן דאמר דודאי מרווח רווח קצת כדי להנצל מכוית לבונו של סכין, אבל מורשת של סכין שיוצאה ומתפשטת חוץ לסכין נאחזת בצדי [בית] השחיטה וקרעתן אף על פי שכותלי בית השחיטה מתרחקין לכאן ולכאן. ומה שלא השיבו לו לרב יימר דלא דמי לר״ז וכדאמרן, לפי שלא חשו להם חכמים להשיב על זה, דדבר ברור הוא לחלק ביניהם וכדאמרינן בעלמא, ושפיר עביד דלא אהדר ליה.
ורבינו הרב החסיד מוסיף בה ביאור דמדאמר רב יימר מי לא אמר ר״ז, משמע דהלכה פסוקה היתה לאצלם, דאם לא כן הל״ל דאמר ר״ז ורבנן דמצרכי בדיקה אתלת רוחתא, סברי דעל כרחך לא מכשרי בליבן סכין ושחט בה אלא בשיודע שהיה הסכין מלובן וכיון בשחיטתו שלא יטה הסכין לצדדין, אבל לענין פגימה שבצדדין לא, שאם לא בדק פעמים שתהיה שם פגימה והוא לא ידע ושוחט כדרכו ומטה וקורע. ובשם הראב״ד ז״ל כתב דעד כאן לא קאמר שמואל אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא, ולפיכך צריכה בדיקה אתלת רוחתא, שאין סומכין על זהירותו אף על פי שהוא אומר אני אשחוט ולא אטה, וכדרך שאמרו במוקדשין (זבחים לב.) לא ישחוט שמא יגע בבשר, וכל שכן כאן שאינו יודע שיש שם פגימה שאינו נזהר מלהטות, ואפילו דיעבד אם לא בדקה אתלת רוחתא פוסלין אותה שמא הטה, ורב יימר סבר כיון דחשש רחוקה היא שלא נפגם חודו של סכין ונפגם לצדדיו, ואפילו אם נפגמו אפשר שהטה, כיון דבית השחיטה מתרחב לא חיישינן לבדוק אותו לג׳ רוחותיו אלא בחדודו לבד.
וזה הדרך הקרוב בדברי ר״ז, והחלוק הנכון שחלקו בו מי שפוסק כדברי ר״ז, אלא שעדיין נראה לי לכאורה דסוגיין לקמן (ע״ב) דלא כרבי זירא אזלא בענין השוחט בסכין של נכרי, דאפליגו בה רב ורבה בר בר חנה דמר אמר בדיעבד קולף ומר אמר מדיח, ואם בית השחיטה מרויח למה קולף למה מדיח, וכן סכין טרפה דבעי הדחה מיהא או בליתא דפרסא, משמע דעד שידיחנו או עד שיקנחנו אסור לשחוט בה, ומשום שמנונית שנדבק בדפני הסכין שמא יתקנח הסכין בכתלי בית השחיטה, אלא שאפשר לומר דהא דהשוחט בסכין של נכרים מיירי בששחט ולא דקדק על עצמו שלא יטה, ואתא לאשמועינן שאם לא דקדק אם יגע אם לא, אי נמי בזמן שנגע ודאי במה מספיק לו אם בהדחה או בקליפה אי ביה״ש רותח או צונן. ואגב דוחקא דסכינא דאי בלע אם לאו, וכן בשוחט בסכין טריפה הא אמרה הראב״ד ז״ל דלכתחלה אין סומכין על זריזותו.
והא דאמר ר״ז חדודה קודם לליבונה, משמע מלשון קודם, דמכל מקום הליבון פועל בסימנים אחר החידוד, וכן נמי משמע מדאמרינן בסמוך תא שמע דאמר רבי זירא וכו׳ אלמא חבטה קדים וקשיא לי דאם כן למה הכשיר ר״ז, דלמא אחר שחתך קצתו של וושט אתי הבלא של סכין ושורפן והוי ליה כנקב קודם גמרו וטרפה וכדאמרן. ואין סברא לומר דהכי קאמר חדודה גומר השחיטה קודם שיפעול בה ליבונה, דאם כן שוחט בסכין רעה טרפה והוי ל״ל ליבן סכין יפה ושחט בה. ואם תאמר דהכי קאמר חדודה קודם לחתוך עד שאין ביכולת הליבון לפעול בה כלל קודם זה, כענין מי הקדימני ואשלם (איוב מא, ג) שאין אחר בא אחריו, אכתי תקשי לן דהא לא משמע הכי, מדאמרינן לקמן תא שמע ליבן שפוד והכה בו נדון משום מכות אש, ופרקינן התם נמי דברזיה מיברז דהיינו חדוד, אלמא אף בחדוד אמרו דאתי הבלא בתריה ושריף, דהא נידון משום מכות אש. ויש לומר דודאי מתוך חידודו אין כח האש פועל בו לשעתו כלל, ומשום צדדין נמי ליכא, דהא בית השחיטה מרווח והכה בשפוד שהוא נדון משום מכות אש, לאו היינו משום אשו של חדוד דמתוך שהוא חד אין (כחו חם) [כח חום] חדודו קשה ואין בו כדי לשרוף, והתם משום צדדי השפוד הוא ששורפים סביבות המכה, לפי שאין כותלי המכה מרחיבין ככותלי בית השחיטה, והלכך כיון שאין שם כח הכאה שאין חבט לחדוד, אבל של צדדי השפוד שורפין, ומשום הכי נדון משום מכוה כן נראה לי.
מי שלבן סכין באור ומתוך חמימותו הוא שוחט והולך שחיטתו כשרה בדיעבד שחידודה קודם לליבונה ואין השריפה שולטת בו עד שהוא נשחט ושמא תאמר הרי מכיון שנכנס הסכין מעט בתוך הסימן נגעו צדי הסכין בצדדי הושט קודם שיחתך רובו ושורף מה שנשחט ונמצא שניקב קודם שנשחט רובו שהשריפה כנקב הוא אינו כן שבית השחיטה מתרחב הוא וצדדי הסימן מתרחקים מצדי הסכין ואין נוגעין בו כלל ומ״מ לכתחלה לא ישחוט ויש מי שאומר שאף בדיעבד שחיטתו פסולה אין סומכין על מה שיתרחב בית השחיטה שמא לא יתרחב כל צרכו וכן הדעת מקבלת ואע״פ ששטת סוגיא זו מוכחת כדעת ראשון יש לך אחרת והוא שאמרו למטה בבדיקת סכין צריכה בדיקה אטופרא ואבשרא ואתלת רוחתא ואמר רב יימר אטופרא ואבשרא אין אתלת רוחתא לא מי לא אמר ר׳ זירא לבן סכין וכו׳ עד בית השחיטה מירוח רוח הכא נמי מירוח רוח כלומר ואף כשיש פגימה בצדדין אין קפידא והדבר ידוע שלענין בדיקה אין הלכה כרב יימר וצריכה בדיקה בצדדין אלמא אין סומכין על טעם מירוח רוח ומ״מ גדולי המפרשים נוטים לדעת ראשון ודחו את זו של רב יימר מכמה טעמים חדא דהא ר׳ זירא בדיעבד קאמר ודקאמר צריכה בדיקה אתלת רוחתא דילמא לכתחלה הא בדיעבד סומכין על מירוח רוח וכשרה וכן פסקוה הם ורבים עמהם ונתקיימו שתיהן וכן יש סועדין אותה מפני שחששא רחוקה היא שיפגמו הצדדין ולא יפגם חדה ומ״מ יש פוסקים שכל שלא בדק בצדי הסכין אף בדיעבד פסולה ואע״פ כן לענין לבון כשרה ואין דמיון זו לזו שמורשת הפגימה מתפשטת חוץ לסכין ומתאחזת בצדי הסימנין וקורעתם ובלבון אינו כן ועוד טעם אחר שזה שאמרו מירוח רוח אינו התרחבות גדולה כל כך וצריך הוא לנתינת לב והילכך זו של ליבון רואה הוא להדיא שהוא מלובנת ונותן לבו שלא יטה הסכין כלל שלא יגע לצדדין אבל פגימה אינו מרגיש בה ואף כשיאמר בריא לי שלא נגעתי אין סומכין עליו וחוששין שמא הטה מעט וזה שלא השיבו לרב יימר מפני שלא חששו לדבריו ואם תאמר בסכין של גוים דמר אמר קולף ומר אמר מדיח ואי מרוח רוח כל כך למה ואם מפני שלא ידע ולא נזהר סכין טרפה שלהתירה לכתחלה מר אמר מגעיל ומר אמר מדיח כל כך למה פירשו בה שאף בדיעבד כל שידע שהם של גוים ושל טרפה כשר שבודאי נתן לב ולא נגע ולי נראה שאפילו ידע אינו נזהר בכך שאינו מרגיש שיהא חום בית השחיטה מפליט כלל:
אמר ר׳ זירא אמר שמואל ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשרה חידושה קודם לליבונה והא איכא צדדין בית השחיטה מירווח רווח כתב ר״ז הלוי שאין הלכה כרבי זירא אלא חוששין לצדדין ואין אומרים בית השחיטה רווח וראיה לדבריו מדקי״ל דסכין צריכה בדיקה אתלת רוחתא כרב אשי ורבינא דאית להו הכי ורב יימר דאמר אתלת רוחתא לא צריכא דייק לה מדר׳ זירא וכיון דליתא לר׳ יימר ממילא שמעינן דליתא לדר׳ זירא ויש מי שאומר דהלכה כרבי זירא ולא דמיא לדרב יימר דמורשא דפגימה מתפשטת חוץ לסכין ונאחזת בצידי השחיטה וקורעתן ועוד דר׳ זירא דוקא בדיעבד קאמר דאמר ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשרה דמשמע דיעבד הא לכחחלה לא ישחוט ואפילו אמר אני אשחוט ולא אטה אין סומכין על זהירתו ורב יימר אפילו לכתחלה אמר דסמכי׳ על הרחבת בה״ש לכך לא קי״ל כוותי׳ וכן כתב הראב״ד ז״ל.
בגמרא ותיפוק ליה משום שמנונית דאיסורא ופי׳ רש״י משום שמנונית דאיסורא דנבלות. ולא ידעתי מי הכריח לרש״י לפרש כן דבפשיטות הוי מצי לפרש דהאי שמנונית דאיסורא היינו שמנונית דתקרובת עבודת כוכבים עצמו דחמיר טפי ואפשר דאפי׳ כשהסכין אינו בן יומו ונותן טעם לפגם הוא אפ״ה אסור אפי׳ בדיעבד כדאשכחן כה״ג בחמץ בפסח דמשהו מיהא איקרי ויש ליישב בדוחק דלשון ותיפוק ליה הכי משמע ליה דאי אשמנונית דעבודת כוכבים קאי לא שייך לשון ותיפוק ליה אלא הכי ה״ל למיפרך וליתסר משום שמנונית ומדקאמר ותיפוק ליה משמע דהכי קאמר דאפילו בלאו איסור דסכין של עבודת כוכבים אכתי ליתסר כמו סכין של עובדי כוכבים דעלמא דאסור משום שמנונית דאיסורא והיינו דנבלות:
א אמר ר׳ זירא אמר שמואל: ליבן סכין חימם אותה עד שנעשתה לוהטת ושחט בה — שחיטתו כשרה, ואין אומרים שהסימנים (הקנה והושט) נשרפו תחילה בחוד הסכין, ובכך נעשתה הבהמה טריפה עוד קודם שנגמרה שחיטתה. אלא חידודה החיתוך שנעשה בחוד הסכין קודם לכויה שגורם ליבונה. ומקשים: והאיכא [והרי יש] צדדין של הסכין שהם שורפים את צדדי מקום השחיטה! ומשיבים: בית השחיטה מירווח רווח [נעשה מרווח], שדפנות החתך מתרחקות זו מזו על ידי החיתוך, ואין הסכין שורפת את הצדדים.
§ Rabbi Zeira says that Shmuel says: If one heated a knife until it became white hot [libben] and slaughtered an animal with it, his slaughter is valid, as cutting the relevant simanim with the knife’s sharp blade preceded the effect of its white heat. Had the effect of the heat preceded the cutting, the animal would have been rendered a tereifa, an animal with a wound that will cause it to die within twelve months, before the slaughter was completed, by searing the windpipe and the gullet. The Gemara asks: But aren’t there the sides of the knife, which burn the throat and render the animal a tereifa? The Gemara answers: The area of the slaughter in the throat parts immediately after the incision, and the tissue on either side of the incision is not seared by the white-hot blade.
הכל
(2) אִיבַּעְיָא לְהוּ לִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ מִשּׁוּם שְׁחִין נִדּוֹן אוֹ מִשּׁוּם מִכְוָה נִדּוֹן.
A dilemma was raised before the Sages: If one heated a skewer [shappud] until it became white hot and struck a person with it, and after the wound healed a leprous mark developed, is that mark adjudged as a leprous boil or is it adjudged as a leprous burn?
והכה בו – את האדם מכה בכח.
משום שחין נדון – לענין נגעים כדמפרש לקמן. שחין בא ע״י חום שמתחמם מחמת כח ההכאה ומכוה באה מחמת האור והכא דאיכא תרוייהו בהי מינייהו דיינינן ליה.
יש שואלין לענין מה שביארנו שאין החשש אלא לשריפת הנשחט מה לנו בכך והלא מה שנשחט כבר הוכשר אע״פ שלא נשחט רובו ואין שריפה או נקב ראויים לפסלו מאחר שנשחט מה לי אם נקב או נשרף אחר כן והרי אמרו בהדיא בפרק שני שחט את הקנה ואחר כך ניקבה הריאה ר״ל קודם שנשחט הושט כשרה הואיל וחיי ריאה תלויים בקנה כל שנשחט הקנה כמנחא בדיקולא דמיא אע״פ שניקבה קודם גמר שחיטה עד שמתוך כך פירשוה שכשצדי הסכין נגעו בצדי הסימן במה שנשחט כח האור שולט וקודם (לזרוק) לשרוף בסמוך אף במה שלא נשחט וכמו שמצינו בנפלה לאור ונחמרו בני מעיה שאע״פ שהאור לא חבל מבחוץ כח חמימותו נכנס לפנים ונכווצו המעיים ומ״מ לדעת זה קשה לפרש למה הצריכו בדיקה אתלת רוחתא שאם תאמר שעוקץ פגימת הצד מתאחזת במה שנשחט וקורעת עמו מה שלא נשחט היאך אפשר שלא יהא חדוד הסכין קודם למה שהוא הולך ובא עליו יתר מפגימת הצד במה שאינו מצוי אלא שעקר הדברים כדעת ראשון וכל שלא נשחט רובו הרי הוא כמי שאין כאן שחיטה כלל והרי עליו טרפות קודם שחיטה שאין אומרין בשחיטה קמא קמא בטיל ומה שאמרו כמנחא בדיקולא דמיא בזו כך הדין הואיל ונשחט הקנה כל צרכו וכל שהוא כן בושט כך הדין אבל קודם שנשחט רובו לא ולמדת לשטתנו שאין איסור זה אמור אלא בושט הא בקנה כל שנזהר מליגע בושט אין בו חשש ולשטה אחרת יש לחוש אף לקנה שמא החום שורף רוב קנה קודם שיגע בו הסכין:
ומעירים: דברי ר׳ זירא הובאו כדי לפתור שאלה אחרת שאיבעיא להו [נשאלה להם] לחכמים: ליבן שפוד של מתכת והכה בו אדם, ולאחר שנרפאה המכה עלה בו נגע צרעת, האם נגע זה משום צרעת השחין נדון או משום צרעת המכוה נדון?
A dilemma was raised before the Sages: If one heated a skewer [shappud] until it became white hot and struck a person with it, and after the wound healed a leprous mark developed, is that mark adjudged as a leprous boil or is it adjudged as a leprous burn?
הכל
(3) לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ לְכִדְתַנְיָא בשְׁחִין וּמִכְוָה מְטַמְּאִין בְּשָׁבוּעַ אֶחָד בִּשְׁנֵי סִימָנִין בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִסְיוֹן וְלָמָּה חִלְּקָן הַכָּתוּב לוֹמַר שֶׁאֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.
What is the practical difference whether it is adjudged a boil or a burn? The difference is for that which is taught in a baraita: Both a leprous boil and a leprous burn become impure during one week of quarantine with two symptoms: With white hair that grows in the leprous mark and with spreading of the leprous mark. And why did the verse divide them into two separate passages even though their halakhic status is the same? The verse divided them to say that they do not join together to constitute the requisite measure of impure leprous marks. Rather, there is impurity only if the boil or the burn constitutes that measure individually.
מטמאין בשבוע אחד כלומר דבשניהם כתיבי והסגירו שבעת ימים שנאמר בשתי סימנים בשער לבן ובפסיון כלומר דבשניהם כתיב אם פשה תפשה והנה נהפך שער לבן בבהרת אלא למה חלקום זה מזה כלומר עכשיו ששניהם יש דין אחד לומר שאין מצטרפין זה עם זה שאם היה חצי גריס שחין וחצי גריס (בהרת) [מכוה] אין מצטרפין:
ערך פס
פס – א(בריש נגעים) את שנולד לו פסיון. (חולין ח.) בשני סמנים והם שער לבן ופסיון פירוש אם פשה תפשה (בראשית רבה טו) ויצמח ה׳ אלהים מן האדמה כל עץ תני עץ שהוא פוסה על פני כל החיים.
א. [זיך אליסברייטערן.]
למאי נפקא מינה – באיזה דבר חלוק דין מכוה משחין דתיבעי לך.
מטמאים בשבוע אחד בשני סימנים בשער לבן ובפסיון – שאין בהן הסגר שני כמו שכתוב (ויקרא יג) בשאת ובספחת ב׳ הסגרות שאם עמד בעיניו ולא פשה שבוע ראשון מסגיר אותו בשניה שמא יפשה ויחליטנו אבל בשחין ומכוה לא נאמר אלא הסגר אחד ואם עמד בעיניו בשבוע ראשון שוב אין מסגירו לטמאו אלא פוטרו והולך.
בשני סימנין – הנך דמפרש.
שער לבן ופסיון – אם פשה ולא כנתק שסימן טומאתו בשער צהוב.
ולמה חלקן הכתוב – בשתי פרשיות ופירש משפט כל אחת בה ולא צירפם יחד שהרי משפטן שוה והיה לו לכתוב כי יהיה בו בעורו שחין או מכוה.
שאין מצטרפין זה עם זה – לשיעור נגע כגריס חצי פול שאם עלה בו חצי גריס מחמת חום מכה שלא ע״י האור וחצי גריס אצלה ע״י כויית האור אין מצטרפין.
מטמאים בשבוע אחד בשני סימנים בשער לבן ובפסיון – כך דינו דבסוף שבוע ראשון מטמא אם פשה או אפי׳ לא פשה מטמא כי איכא שער לבן וכן בתחלה מטמא בשער לבן אבל בסוף שבוע אם אין שער לבן ולא פשה אע״ג דעמד בעיניו ולא כהה טהור אבל שאר נגעים בעי הסגר פעם שנית והלשון קצת קשה דלא הוה ליה למימר מטמאים אלא מטהרים שאין כן בשאר נגעים דבעו הסגר וי״ל דה״נ קאמר מטמא בשער לבן ובפסיון דוקא אבל אי אין שער לבן ולא פשה אע״ג דלא כהה טהור.
ומסבירים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה להלכה] אם הוא נדון משום שחין או מכוה — לכדתניא [לכמו ששנויה ברייתא]: צרעת השחין וצרעת המכוה מטמאין בשבוע אחד של הסגר, ובשני סימנין — בשער לבן שצומח בנגע, ובפסיון (אם הנגע מתפשט), ולמה חלקן הכתוב לשתי פרשיות נפרדות, אף שדינם שווה? לומר שאין מצטרפין זה עם זה לטמא, ואם לא היה בכל אחד מהם שיעור נגע (שהוא כגודל גריס) אינו מיטמא.
What is the practical difference whether it is adjudged a boil or a burn? The difference is for that which is taught in a baraita: Both a leprous boil and a leprous burn become impure during one week of quarantine with two symptoms: With white hair that grows in the leprous mark and with spreading of the leprous mark. And why did the verse divide them into two separate passages even though their halakhic status is the same? The verse divided them to say that they do not join together to constitute the requisite measure of impure leprous marks. Rather, there is impurity only if the boil or the burn constitutes that measure individually.
הכל
(4) וְתַנְיָא גאֵיזֶהוּ שְׁחִין וְאֵיזֶהוּ מִכְוָה לָקָה בְּעֵץ בְּאֶבֶן בְּגֶפֶת בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא וּבְכׇל דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא מֵחֲמַת הָאוּר לְאֵתוֹיֵי אֲבָר מֵעִיקָּרוֹ זֶהוּ שְׁחִין ד וְאֵיזֶהוּ מִכְוָה נִכְוָה בְּגַחֶלֶת בְּרֶמֶץ בְּסִיד רוֹתֵחַ בגפסית רוֹתֵחַ וּבְכׇל דָּבָר הַבָּא מֵחֲמַת הָאוּר לְאֵתוֹיֵי חַמֵּי הָאוּר זוֹ הִיא מִכְוָה.
And it is taught in a baraita: Which wound is a boil and which is a burn? If one was struck with wood, with a stone, with pomace, with the hot springs of Tiberias, or with any item that is not heated by fire, a phrase that serves to include lead that was mined from its source in the ground, which is occasionally hot enough to burn a person, this impression left on the skin is a boil. And which wound is a burn? If one was burned with a coal, with hot ashes, with boiling limestone, with boiling gypsum [begippesit], or with any item that is heated by fire, a phrase that serves to include water heated by fire, this impression left on the skin is a burn.
לקה בעץ או באבן כלומר שחם אותו עץ או אבן במקום שחותכין אותו:
בגפת פסולת דזיתים – לאייתויי אבר מעיקרו כלומ׳ כשחותכין אבר מעקרו חם הוא ביותר והוא שחין. ואי זהו מכוה [נכוה] ברמץ באפר עם גחלים דקים בסיד רותח כשעושין הסיד חם הוא כמה ימים לאחר עשייתו. בגפסים רותח פסולת הברזל שהנפח משליך מכירתו וכל דבר הבא מחמת האור כגון אלו זו מכוה. ותניא אם שחין קודם למכוה כלומר שאם הוה שחין עליו והיה מוסגר ב׳ ימים או ג׳ ואח״כ בא על השחין מכוה ביטל מכוה את השחין ומתחיל ימי הסגירו והכא היכי דמי כגון דהוה חצי גריס וכו׳ כלומר מאי חבטא קדים כלומר המכה והיינו שחין ואתי הבלא כלומר הלבון והיינו מכוה ומבטל ליה לחבטא כמו דלא היה שם כלל עכשיו הוה ליה שחין ומכוה ולא מצטרף או דילמא הבלא קדים ואתי חבטא ומבטלי להבלא והוה ליה חבטא ושחין ומצטרפין:
לקה באבן – הכהו בכח באבן אפילו בלא חבורה דכל מכה מתחמם הבשר מיד ע״י ההכאה.
בגפת – שהטמין ידו בפסולת של זיתים והוא חם מאד מאיליו ונכוה.
אבר מעיקרו – ממקום שעוקרים העופרת והוא חם.
גחלת – פחם שלא כבה.
רמץ – אפר חם וכך שמו בלשון ערבי.
גפסית – מין סיד ושורפין אותו כמין סיד.
בחמי טבריא וכל דבר שלא בא מחמת האור – אפילו רבי יוסי דחשיב ליה בפ׳ כירה (שבת דף לט.) תולדת האור משום דמיחלפא אפיתחא דגיהנם שמא כאן היה מודה דנדון משום שחין ולא משום מכוה כיון דהאי אור בידי שמים.
ותניא [ושנויה ברייתא]: איזהו שחין ואיזהו מכוה? אם לקה (הוכה, נפצע) בעץ, או באבן, או בגפת (פסולת הזיתים), או בחמי טבריא מי מעיינות חמים, ובכל דבר שלא בא מחמת האור (האש), ומסבירה הגמרא: לאתויי [להביא] אבר מעיקרו שכורה עופרת ממקומה, ופעמים היא לוהטת — הרושם הנשאר בעור זהו שחין. ואיזהו מכוה? כל שנכוה בגחלת, ברמץ, בסיד רותח, בגפסית רותח, ובכל דבר הבא מחמת האור, ומסבירים: לאתויי [להביא] חמי האור (מים שנתחממו באש) — זו היא מכוה.
And it is taught in a baraita: Which wound is a boil and which is a burn? If one was struck with wood, with a stone, with pomace, with the hot springs of Tiberias, or with any item that is not heated by fire, a phrase that serves to include lead that was mined from its source in the ground, which is occasionally hot enough to burn a person, this impression left on the skin is a boil. And which wound is a burn? If one was burned with a coal, with hot ashes, with boiling limestone, with boiling gypsum [begippesit], or with any item that is heated by fire, a phrase that serves to include water heated by fire, this impression left on the skin is a burn.
הכל
(5) וְתַנְיָא השְׁחִין וּמִכְוָה אִם שְׁחִין קוֹדֵם לַמִּכְוָה בִּטֵּל מִכְוָה אֶת הַשְּׁחִין וְאִם מִכְוָה קוֹדֶמֶת לַשְּׁחִין בִּטֵּל שְׁחִין אֶת הַמִּכְוָה.
And it is taught in a baraita: If there is a boil and a burn on the same place on the skin and a leprous mark developed, the later wound determines the nature of the leprosy. Therefore, if the boil preceded the burn, the burn nullifies the boil and the mark is a leprous burn. And if the burn preceded the boil, the boil nullifies the burn and the mark is a leprous boil.
ותניא שחין ומכוה כו׳ – כולהי הנך מתנייתא מצטרכי הכא לפרושי מאי תיבעי לן דהא בעיא דלעיל הכי איבעיא לן ליבן שפוד והכה בו איזה הבל קודם לבא הבל המכה או הבל האור ונפקא מינה לכדתניא דהולכין אחר האחרון דתניא שחין ומכוה במקום אחד באותו מקום שלקה בראשון לקה בשני באותו גריס עצמו.
ביטל אחרון את הראשון – ונפקא מינה לענין צירוף שאם היה בו חצי גריס שחין ולקה באור באותו חצי גריס נהפך אותו גריס ונעשה מכוה ואם חזר ולקה לאחר זמן אצל מכוה זו שלא ע״י האור ונולד בו חצי גריס שחין אחר ונעשה שלם אין מצטרף עם הראשון וטהור והשתא אהני ליה ביטול שאילו לא ביטל חצי גריס הראשון היה זה מצטרף עמו.
שחין ומכוה אם שחין קודם למכוה בטל מכוה את השחין. פרש״י ז״לא לענין צירוף, שאם היה בו חצי גריס שחין ולקה באור באותו גריסב עצמו ונהפך אותו חצי גריס שחין ונעשה מכוה, אם חזר ולקה לאחר זמן אצל מכהג זו שלא על ידי האור ונולד בו חצי אחרד ונעשה שלם, אין מצטרף עם הראשון.
ויש לפרש דנפקא מינהה נמי למניןו הימים, שאם יצא בו גריס שחין באחד בשבת ויצא בוז באותו מקום עצמו גריס מכוה בששי בשבת, ביטל אחרון את הראשון וצריך הסגר למכוה מיום ששיח. וא״ת ותיבעי ליה נמי הא. לא אפשר, דהכא בליבן שפוד שחין ומכוה ביום אחד הן באין אלא שזה קודם לזה רגע.
ויש שמקשים, ותיבעי ליה בשהיה בו כגריס שלם שחין ולקה אחר כך בשפוד זה, ואי הבלא קדים הוה ליה שחין ושחין ומיום ראשון מנינן להסגירו, ואע״פ שהיה בו הבלא בנתים, הרי זה לא יצאה בוט מכה מחמת אותה הבלא עד שבא אחרון וגבר עליו ובטל אותו, ולא דמי להבלא וחבטה דשפוד גופיה, דהתם כי נפיק בסוף מחמת תרויהו נפיקי, אלא מכיון שהתורהכ הלכה אחר אחרוןל והרי לא הספיקה הבלא שבנתים לעשות כלום נשאר הנגע לחבטה שהוא שחין כמו שהיה, ואי חבטה קדים נמצאת מכוה באחרונה ובטל מכוה את השחין ומעכשיו מסגירין אותו, ולאו קושיא היא דחדא מיניהו קא מיבעיא ליה מדאשתכח שאין מצטרפין והוא הדין לכל חלוקין שבין מכוה לשחין. ויש שמשבשין קושיאמ זו לומר שבין שחין ראשון או מכוה ראשון, בטל שחין ראשון מחמת הבלא זו, אע״פ שלא נשתהה עד שיצא בו נגע, כיון שסופו לצאת ממנו אם לא באה מכוהנ אחרונה ובטלה. שאם אי אתה אומר כן, למה הביאו בגמרא זו ששנינוס בטל שחין את המכוה ובטלה מכוה את השחין, הרי בשפוד זה לא בטל שום דבר, ותכף שלמדנו שאין שחין ומכוה מצטרפין, היה לו לשאול אי מכוה אחרון או ראשון, אלא ש״מ שאע״פ שלא נשתהה עד שיעשה בו מכוהע, אחרון מבטל לראשון וצריך אחר לבטלו, והיינו דאמרינן ואתי הבלא מבטל ליה לחבטא אלמא צריך אחרון לבטלו, אע״פ שלא נשתהה שם שיעור שיעשה בו מכוהפ. וזה אפשר, אע״פ שאינו דומה שחין שבאת עליו מכתצ אש ולא יצא בו נגע, וגברה עליו חבטה מיד ונשאר על מה שהיה, למכה של הבלא וחבטה כאחת כמו שפירשתי הבלא שבנתים בטלה היא ולא ביטלה כלום. ומיהו משכחת לה לבעיא, כגון דהוה ביה כגריס שלם וחזר זה והכה בו במקצתו בחצי גריסק, והיא היאר.
א. ד״ה ביטל.
ב. ברש״י: באותו חצי גריס.
ג. לפנינו ברש״י: מכוה.
ד. בשטמ״ק: חצי גריס אחר. וברש״י: חצי גריס שחין אחר.
ה. שטמ״ק. בכי״י ליתא תיבה זו.
ו. בשטמ״ק: לענין מנין הימים.
ז. בדפוסים [גם בהוצ׳ הגרשז״ר] נשמטה תיבה זו, ונמצאת בכתה״י ובשטמ״ק.
ח. מעי״ז כתב ברבינו גרשום להלן ד״ה ותניא אם שחין. ובחזו״א נגעים סי׳ ז ס״ק ד נשאר בדבריו בצ״ע, עיי״ש. והגרשז״ר בהערה קפה הקשה, דהא קיי״ל (רמב״ם הל׳ טו״צ פ״ט ה״ט) דאפילו בטל הנגע לגמרי בתוך ימי ההסגר נשאר בהסגרו עד סוף השבוע, ואם כן היאך מסגירין אותו למכוה בתוך השבוע, הא אין מסגירין את המוסגר, ראה נגעים פ״ג מ״א וברמב״ם שם ה״י. עיי״ש שתירץ ע״פ דברי החזו״א שם סי׳ ח ס״ק ז לענין קצץ חצי גריס בבהרת היא בהרת חדשה ובטל ההסגר. והדברים פשוטים, שדין אין מסגירין המוסגר היינו דווקא כשההסגר הראשון הוא בדין, אלא שנולד בו נגע אחר (ראה במפרשי המשנה שם), אבל כאן הרי כיון שנתבטל הנגע הראשון בטל גם הסגרו, וכמוכח מדברי החזו״א. וכן העיר הגרר״ב.
ט. בשטמ״ק: הרי לא יצאה מכה.
י. דברי רבינו צ״ב, שלפי פירש״י בבעיית הגמ׳ גם בשפוד אין ההבל שבינתיים מבטל השחין הראשון. וראה להלן. ונראה שרבינו מפרש בעית הגמ׳ באופן אחר. וצ״ב.
כ. שטמ״ק. בכת״י בט״ס: שהותרה.
ל. בהוצ׳ זכר״י העירו: כנראה חסר ואולי צ״ל כך: נדון משום מכוה, אבל הכא שהיה שחין מעיקרא וגם השחין אחרון. והדברים נכונים לפי הענין. אבל גם בשטמ״ק הנוסח החסר שלפנינו.
מ. כ״ה גם בשטמ״ק. ובהוצ׳ מערבא הגיהו: מפני קושיא זו.
נ. כ״ה בכתה״י ובשטמ״ק, ולפי הענין צ״ל: מכה אחרונה. [ובהוצ׳ מערבא הגיהו: חבטא].
ס. בכת״י ושטמ״ק: ששנינן.
ע. כן תיקן רבינו בצלאל אשכנזי בשטמ״ק, עיי״ש הערה 44.
פ. ראה הערה הקודמת.
צ. וכ״ה בשטמ״ק. ובכמה מהדורות הגיהו: מכות.
ק. המהרש״א כתב דאי הוה גריס שלם שחין ואח״כ עלה על מקצתו מכוה, אינו יוצא מטומאת שחין, עיי״ש. והעיר הגרשז״ר (הערה קפז) שבדברי רבינו כאן מפורש לא כן. ועי׳ חזו״א נגעים שם.
ר. בשטמ״ק בשם הרא״ה [וליתא בחי׳ הרא״ה הנדפסים, שהם על הרי״ף] נתבארו דברי רבינו: ׳ומיהו משכחת לה לבעיא דהוה ביה גריס שחין ולבן שפוד והכה בו בחצי הגריס, אי אמרת הבלא קדים ואתי [ו]חבטא בתרא, ה״ל נמי שחין ושחין ומצטרפין, דהולכין אחר כח האחרון, אי אמרת חבטא קדים והבלא בתרא והולכין אחר כח האחרון, ה״ל שחין ומכוה. והיא היא׳.
בפרש״י בד״ה ביטל האחרון את כו׳ ואם חזר ולקה כו׳ ונולד בו חצי גריס שחין אחר כו׳ עכ״ל הכא ודאי הוצרך לפרש דההוא חצי גריס שחין האחר נולד בו אחר שביטל המכוה חצי גריס הראשון של שחין דאי הוה ביה מעיקרא ההוא חצי גריס שחין קודם שביטל חצי גריס האחר לא הוה נ״מ מידי בביטולו אח״כ כיון שנטמא כבר שהי׳ בו גריס שלם של שחין אבל בבעיא דליבן שפוד אף אי הוה ביה ההוא חצי גריס מעיקרא אי נימא דחבטא קדים ההבל הבא אחריו מיד מבטלו קודם שנעשה החבטה שחין ולא היה כאן גריס שלם של שחין מעולם ודו״ק:
תוס׳ בד״ה שליבנה באור כו׳ דבפרק כל שעה משמע דסגי בהגעלה כו׳ עכ״ל ומסכין טרפה דבשמעתין דאמרי׳ דסגי בחמין לא קשיא להו דהא ודאי כיון דלא נשתמש מעולם באיסורא אלא בהך שחיטה דטרפה ובלע דם ברותח שלא ע״י האור ודאי דסגי לה בהגעלה דכבולעו כך פולטו ודו״ק:
בא״ד אע״ג דרב אשי גופי׳ מחלק כו׳ לדידי חדתי כו׳ מחמיר על עצמו היה ונראה דהא דמסיק כו׳ עכ״ל פי׳ אף על גב דרב אשי גופיה מחלק בין היתרא בלע ובין איסורא בלע למילתא אחריתא בע״ז ואפ״ה בהך סכיני דפיסחא אינו מחלק דהא סבר דחדתי עבדי לי׳ דהיינו כעין חדתי דהוא ליבון כדקאמר התם י״ל דמחמיר על עצמו היה דכן נראה דהא דמסיק והלכתא כו׳ מסקנא דמילתא דרב אשי הוא וא״כ ע״כ הא דקאמר חדתי עבדי ליה מחמיר על עצמו היה וק״ל:
בא״ד כל מה שסופו לפלוט ע״י רותחין פולט כו׳ עכ״ל פי׳ כל כמה דאין הישראל משתמש בהן ע״י האור סגי ליה בהגעלה דכל מה שסופו כו׳ כמ״ש הרא״ש בסוף ע״ז וליכא לאקשויי דניחוש דאתרמי דגם הישראל ישתמש בהן ע״י האור כיון דהישראל יודע שהיה זה סכין של עובד כוכבים לא ישתמש בו ע״י האור משום הך חששא דאתרמי אצל העובד כוכבים שהיה משתמש בו ע״י האור ודו״ק:
ותניא [ושנויה ברייתא]: שחין ומכוה באותו מקום, ועלה שם נגע — הולכים אחר האחרון, ולכן אם שחין קודם למכוה — בטל המכוה את השחין, והנגע העולה באותו מקום נדון משום צרעת המכוה, ואם המכוה קודמת לשחין — בטל שחין את המכוה.
And it is taught in a baraita: If there is a boil and a burn on the same place on the skin and a leprous mark developed, the later wound determines the nature of the leprosy. Therefore, if the boil preceded the burn, the burn nullifies the boil and the mark is a leprous burn. And if the burn preceded the boil, the boil nullifies the burn and the mark is a leprous boil.
הכל
(6) וְהָכָא הֵיכִי דָּמֵי כְּגוֹן דַּהֲוָה בֵּיהּ חֲצִי גְּרִיס שְׁחִין מֵעִיקָּרָא וְלִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ וּנְפַק בֵּיהּ חֲצִי גְּרִיס אַחֵר.
And here, where the dilemma was raised whether the mark that develops from being struck with a hot skewer is a boil or a burn, what are the circumstances? It is a case where initially there was a boil half the size of a split bean on the person’s skin, and one heated a skewer until it became white hot and struck him with it, and another mark half the size of a split bean emerged on the skin there.
והכא ה״ד – לענין בעיא דלעיל היכי מתבעי לן.
וליבן שפוד והכה בו – ובהכאה זו יש תורת שחין ותורת מכוה ואיבעיא לן הי קדים ואתי דליתי בתרא ונבטליה.
והכא [וכאן], שנשאלה השאלה האם נדון משום צרעת שחין או משום צרעת מכוה, היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? כגון דהוה ביה [שהיה בו] שיעור חצי גריס צרעת השחין מעיקרא [מתחילה], וליבן שפוד והכה בו, ונפק ביה [ויצא בו] חצי גריס אחר,
And here, where the dilemma was raised whether the mark that develops from being struck with a hot skewer is a boil or a burn, what are the circumstances? It is a case where initially there was a boil half the size of a split bean on the person’s skin, and one heated a skewer until it became white hot and struck him with it, and another mark half the size of a split bean emerged on the skin there.
הכל
(7) מַאי חַבְטָא קָדֵים וְאָתֵי הַבְלָא וּמְבַטֵּל לֵיהּ לְחַבְטָא וְהָוֵה לֵיהּ שְׁחִין וּמִכְוָה וְלָא מִצְטָרְפִין אוֹ דִלְמָא הַבְלָא קָדֵים וְאָתֵי חַבְטָא וּמְבַטֵּל לֵיהּ לְהַבְלָא וְהָוֵה לֵיהּ שְׁחִין וּשְׁחִין וּמִצְטָרֵף.
The Gemara clarifies the dilemma: What is the halakha? Does the effect of the blow come first and then the effect of the heat comes and nullifies the effect of the blow, and it is a half-measure boil and a half-measure burn and they do not join together to constitute a full measure? Or perhaps the effect of the heat comes first and then the effect of the blow comes and nullifies the effect of the heat, and it is a half-measure boil and a half-measure boil and they join together.
חבטא קדים – כח ההכאה קדים להרע לו לאדם והוי שחין ואתי הבל האור אחרון ומבטל ליה וה״ל מכוה ולא מצטרף בהדיה חצי גריס קמא דה״ל שחין ומכוה.
והשאלה היא: מאי [מה] דינו? האם חבטא קדים [החבטה קודמת לכויה], ואתי הבלא ומבטל ליה לחבטא [ובא ההבל, החום, ומבטל את החבטה], והוה ליה [והרי זה] חצי גריס צרעת השחין וחצי גריס צרעת המכוה, ולא מצטרפין. או דלמא הבלא קדים [שמא ההבל, החום, קודם], ואתי חבטא ומבטל ליה להבלא [ובאה החבטה ומבטלת את החום], והוה ליה [והרי זה] שחין ושחין, ומצטרף?
The Gemara clarifies the dilemma: What is the halakha? Does the effect of the blow come first and then the effect of the heat comes and nullifies the effect of the blow, and it is a half-measure boil and a half-measure burn and they do not join together to constitute a full measure? Or perhaps the effect of the heat comes first and then the effect of the blow comes and nullifies the effect of the heat, and it is a half-measure boil and a half-measure boil and they join together.
הכל
(8) ת״ש תָּא שְׁמַע דְּאָמַר ר׳ רַבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל לִיבֵּן סַכִּין וְשָׁחַט בָּהּ שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁירָה חִידּוּדָהּ קוֹדֵם לְלִיבּוּנָהּ אַלְמָא חַבְטָא קָדֵים וחִדּוּד שָׁאנֵי.
The Gemara suggests: Come and hear a resolution to the dilemma from that which Rabbi Zeira says that Shmuel says: If one heated a knife until it became white hot and slaughtered an animal with it, his slaughter is valid, as cutting the relevant simanim with the knife’s sharp blade preceded the effect of its white heat. Apparently, the effect of the blow comes first. The Gemara rejects that proof: Cutting with a sharp blade is different from striking with a blunt object, and only in the case of a blade does the cut precede the effect of the heat.
ת״ש דאמר זירא ליבן סכין ושחט כו׳ אלמא חבטא קדים וכך הכא דחבטא קדים ואתי הבלא ומבטל לחבטא והוה ליה שחין ומכוה ואין מצטרפין לא חדוד שאני ומשום הכי אמרינן הכא דחבטא קדים אבל התם אמרינן דהבלא קדים ואתי חבטא ומבטל להבלא והוה ליה שחין ושחין ועדיין שואל אני שאלתי דלא יכלינן למילף מהכא. ת״ש ליבן שפוד והכה בו כו׳ אלמא חבטא קדים וילפינן זה מזה התם נמי דברזיה מיברז דהיינו חדוד כלומר בדין הכא דחבטא קדים דנעץ אותו בשפוד ומשום הכי אמרינן הכא דחבטא קדים אבל התם לא אמרינן דחבטא קדים אלא הבלא ואתי חבטא ומבטל להבלא והוה ליה שחין ושחין ועדיין לא יכילינן למילף מהכא:
ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע], ממה שאמר ר׳ זירא אמר שמואל: ליבן סכין ושחט בה — שחיטתו כשירה, מפני שחידודה קודם לליבונה, אלמא חבטא קדים [מכאן שהחבטה קודמת לחום]! ומשיבים: אין מכאן הוכחה, ויש לומר כי חדוד (חוד הסכין) שאני [שונה], שמפני שהוא חד — החיתוך קודם לכויה, ואין ללמוד מכאן למכה של שפוד.
The Gemara suggests: Come and hear a resolution to the dilemma from that which Rabbi Zeira says that Shmuel says: If one heated a knife until it became white hot and slaughtered an animal with it, his slaughter is valid, as cutting the relevant simanim with the knife’s sharp blade preceded the effect of its white heat. Apparently, the effect of the blow comes first. The Gemara rejects that proof: Cutting with a sharp blade is different from striking with a blunt object, and only in the case of a blade does the cut precede the effect of the heat.
הכל
(9) ת״ש תָּא שְׁמַע זלִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ נִדּוֹן מִשּׁוּם מִכְוַת אֵשׁ אַלְמָא חַבְטָא קָדֵים הָתָם נָמֵי ח דְּבַרְזֵייהּ מִיבְרָז דְּהַיְינוּ חִדּוּד.:
The Gemara suggests: Come and hear a resolution to the dilemma from a baraita: If one heated a skewer until it became white hot and struck a person with it and after the wound healed a leprous mark developed, that mark is adjudged as a leprous burn caused by fire. Apparently, the effect of the blow precedes the effect of the burn. The Gemara rejects that proof: There too, the reference is to a case where he stabbed the skin with the skewer, which is the same as cutting with a sharp blade.
אלמא חבטא קדים – ואתי הבלא ומבטל ליה.
דברזייה מברז – שלא הכהו בכח אלא דקרו ואין כאן חבטא אלא הבל אבל הכהו דאיכא חבטא אימא דהא הוה בתרא ומבטל הבלא.
מברז – פויינ״ט בלעז.
ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] תשובה לשאלה ממה ששנינו בברייתא: אם ליבן שפוד והכה בו, ונרפא הפצע ועלה בו נגע — נדון משום מכות אש, אלמא חבטא קדים [מכאן שהחבטה קודמת], שהרי אנו הולכים אחר האחרון! ומשיבים: התם נמי [שם גם כן] יש לומר דברזייה מיברז [שנעץ אותו] בבשר, ולא היכה בו, דהיינו [שהוא אותו דין] שיש בחדוד, ואין מכאן ראיה לענין מכה סתם.
The Gemara suggests: Come and hear a resolution to the dilemma from a baraita: If one heated a skewer until it became white hot and struck a person with it and after the wound healed a leprous mark developed, that mark is adjudged as a leprous burn caused by fire. Apparently, the effect of the blow precedes the effect of the burn. The Gemara rejects that proof: There too, the reference is to a case where he stabbed the skin with the skewer, which is the same as cutting with a sharp blade.
הכל
(10) אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ טסַכִּין שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה 1 מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ מְקַלְקֵל הוּא וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר מְתַקֵּן הוּא.
§ Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: With regard to a knife used for idol worship, it is permitted to slaughter an animal with it, but it is prohibited to cut meat with it. It is permitted to slaughter an animal with it because slaughtering it is a destructive action vis-à-vis the animal, which is worth more when it is alive. But it is prohibited to cut meat with it, because once the animal is slaughtered, cutting it is a constructive action that renders the meat manageable.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום "עֲבוֹדָה זָרָה") מופיע הטקסט המצונזר: "עבודת כוכבים".
של עבודת כוכבים – שמשמשים בה קרבנות של עבודת כוכבים ואסורה בהנאה כדאמרינן במסכת ע״ז (דף נא:) אבד תאבדון את כל המקומות בכלים שנשתמשו לעבודת כוכבים הכתוב מדבר.
מקלקל הוא – ואין זו הנאה שבחייה היו דמיה מרובין מלאחר שחיטה שבחייה היא עומדת לג׳ דברים לגדל ולדות ולחרישה ולאכילה.
לחתוך – מתקן הוא דכיון דשחטה להכי קיימא.
מותר לשחוט בה מקלקל הוא – אע״ג דבסוף פרק אלו דברים בפסחים (פסחים עג.) מחייב לענין שבת גבי שוחט בשבת בחוץ לעבודת כוכבים משום תיקון כל דהו דתקן להוציא מידי אבר מן החי שאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון שיש תקון פורתא חשיב מלאכת מחשבת שלכך נתכוין אע״פ שקלקולו יתר על תקונו אבל לענין נהנה מעבודת כוכבים לא חשיב הנאה כיון שקלקולו יתר על תקונו.
{שמעתא דאם מותר לשחוט בסכין של עבודה זרה}
והא דאמר רב נחמן, סכין של ע״ז מותר לשחוט בה וכו׳ – גם זו לא הזכירה הרי״ף ז״ל.
וזה קל באיסורי ע״ז מאיסורי שבת, לפי שאסרה תורה בהם מלאכת מחשבת. כלומר, במחשבת תיקון כל דהו הויא מלאכה. ולפיכך, השוחט בשבת חייב כל היכא דלא הוי מקלקל גמור, בתיקון כל דהו. כדאמרי׳ (פסחים עג.) בהשוחט חטאת בחוץ לע״ז: מה תיקן. תיקן להוציאו מידי אבר מן החי. ובאיסורי ע״ז, כל היכא דלא הוי מתקן גמור, כגון שוחט את המסוכנת, מותר.
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה סכין של ע״ז מותר לשחוט בה מקלקל הוא ואסור לחתוך בה בשר מתקן הוא. אמר רבא פעמים שהשוחט אסור במסוכנת מחתך מותר באטמי דקיימי לקורבנא, ותיפוק לי משום דאסורה משום שמנינות, בחדשה, חדשה בין לר׳ ישמעאל בין לר׳ עקיבא משמשי ע״ז הן ואינן אסורין עד שיעבדו דפסק מדי, ואי בעית אימא שלבנה באור, ואי בעית אימא דפסק גווזא. הא דאמרינן מותר לשחוט בה מקלקל הוא יש לומר שהבשר מותר באכילה, דגבי ע״ז בעינן תיקון גמור שלא יהא בה קלקול, מה שאין כן לגבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה ובתיקון כל דהו מלאכת מחשבת היא ומחייב. והיינו דאמרינן בפסח שני השוחט חטאת בשבת בחוץ לע״ז מה תקן תקן בהמה להוציאו מאבר מן החי. זה התירוץ קבלתי מאבא מרי ז״ל. ויש מי שאומרי׳ שהבשר אסור באכילה ואף בהנאה עד שיוליך הנאת הסכין לים המלח, והבא לימלך אומרים לו שחוט דמקלקל אתה לפי שהבשר אסור באכילה, וכן כתב הראב״ד ז״ל. וחזר בו לומר שמותר הבשר באכילה. וכן עיקר.
מותר לשחוט בה לכתחלה מקלקל הוא. פי׳ ומותרת באכילה ובהנאה, ואסור לחתוך בה בשר, ואם חתך אסור בהנאהא. ואי קשיא לך דהא אמרינןב לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור, שוחט שלא לשמו מאי תקן, תקן להוציאו מידי אבר מן החי, אלמא שחיטה תקון חשיבא. ולא קשיא דגבי שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ולא פטרה אלא מקלקל גמור שאין בו מחשבה, הא מכיון שחשב עליה לשום תקון ושחטה הוי תקון בגופה של בהמה למידי, אבל גבי ע״ז הנאה אסר רחמנא והא ליכא לגבי גברא שהרי קלקל יותר ממה שתקןג. והכי נמי אמרי׳ בע״זד מה שמשביח בנמיהה פוגם בצל. והראב״ד ז״ל מפרש דלגבי שבת אחר מעשה האדם אזלינן, ומעשה שלו תקון הוא, שאלו נשחטה מעצמה בלא כח אדם נבלה היא, אבל גבי אסור ע״ז בתר סכין אזלינן, שהשחיטה עצמה קלקול הוא, שהרי בהמה בחייה שוה יותר. ואינו מחוורו, דגבי אבר מן החי דפסחים ליכא הנאת מעשה אדם, אלא מעשה הסכין שהיא השחיטה בעצמה שהיא מתה, וקלקול הוא חשובז.
א. ראה חי׳ הרשב״א דהוי מצי למימר שאם חתך בו בשר אסור. וכ״כ בתוה״ב ב״א ש״ב יד, ב. וכן דעת הרמב״ם הל׳ ע״ז פ״ז הי״ט - ראה ב״י יו״ד סי׳ קמב, וכ״כ המאירי כאן ובפסחים כז, א. אולם דעת הראב״ד (הובא במאירי שם ובספר ההשלמה כאן) שאין הבשר נאסר. וכ״ד הרא״ש בפסקיו סי׳ ט [ועי׳ שו״ת רע״א סי׳ קכט, ובהגהותיו לשו״ע סי׳ י]. ועי׳ ב״ח יו״ד סי׳ י שמהשו״ע שם משמע שדעתו כהרא״ש. אולם בש״ך שם ס״ק ה ציין לדברי המחבר בסי׳ קמב שהביא לשון הרמב״ם. ועי׳ רשב״א ומאירי שם שאם יוליך הנאה לים המלח מותרת הבהמה.
ב. פסחים עג, א. תיבה זו ליתא בכ״י אלא בשטמ״ק, עיי״ש.
ג. וכ״כ רבינו בחידושיו לע״ז מח, ב ד״ה והא דתנן. וכן הקשו בתוד״ה מותר, ותירצו מעי״ז, וכ״ה בתוס׳ שבת קו, א ובפסקי הרי״ד כאן. וכ״כ בעל המאור, הרא״ה, הרשב״א בחי׳ ובתוה״ב ב״א ש״ב יד, א והמאירי. ועי׳ ספר הישר חידושים (הוצ׳ שלזינגר) סי׳ תמז, תוס׳ ע״ז סו, ב ד״ה אביי, יראים מצוה קב ובתפארת יעקב כאן.
ד. מח, ב.
ה. כ״ה במשנה שבמשניות, ובחי׳ הרמב״ן ע״ז שם. ולפנינו בגמ׳ שם: נביה.
ו. עי׳ הוצ׳ הגרשז״ר הערה קצא, ובהשלמות שבסוף הפרק.
ז. בשטמ״ק: וקלקול חשוב הוא.
ואסור לחתוך בה בשר מתקן הוא. הוא הדין דהוה מצי למימר ואם חתך בו בשר אסור, שהרי הנאתו אסורה לו, אלא משום דתנא רישא מותר לשחוט דעדיף ליה לאשמועינן כחה דהיתירא, דכיון שהוא מקלקל מותר לשחוט בה לכתחלה תנא נמי סיפא אסור, ומיהו בהולכת הנאה לים המלח סגי דקיימא לן כרבי אליעזר דאמר בע״ז (ע״ז מט.) גבי אשרה אפה בו את הפת יוליך הנאה לים המלח, ואפסיק הלכתא התם כוותיה.
והא דאמרינן מותר לשחוט בה מקלקל הוא. איכא דקשיא להו מיהא דגרסינן בפסחים (פסחים עג.) שוחט חטאת בשבת בחוץ (לעזרה) [לעבודה זרה] מה תקן תקן להוציא מידי אבר מן החי. אלמא שוחט מתקן קרייא ליה. ויש לומר דהתם לענין שבת במלאכת מחשבת תליא מלתא, וכיון דאיכא תקון כל דהוא לגבי מלאכה שדרך האדם לחשוב עליה פעמים קרי ליה תקון וחייב. אבל לענין ע״ז דבהנאה תליא מלתא משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם (דברים יג, יח) כיון שהפסדו מרובה מהנאתו אין כאן מתקן ומרווח אלא קלקול ומפסיד.
ב אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: סכין של עבודה זרה ששימשה לצורך עבודה זרה, והיא אסורה בהנאה — מותר לשחוט בה, אבל אסור לחתוך בה בשר. ומסבירים: מותר לשחוט בה — משום ששחיטה בגדר מקלקל הוא, שבחייה הבהמה שווה יותר, ונמצא שלא נהנה מן הסכין. ואסור לחתוך בה בשר — משום שאחר השחיטה מתקן הוא, שחותך אותה לחתיכות ראויות לשימוש.
§ Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: With regard to a knife used for idol worship, it is permitted to slaughter an animal with it, but it is prohibited to cut meat with it. It is permitted to slaughter an animal with it because slaughtering it is a destructive action vis-à-vis the animal, which is worth more when it is alive. But it is prohibited to cut meat with it, because once the animal is slaughtered, cutting it is a constructive action that renders the meat manageable.
הכל
(11) אָמַר רָבָא יפְּעָמִים שֶׁהַשּׁוֹחֵט אָסוּר בִּמְסוּכֶּנֶת וּמְחַתֵּךְ מוּתָּר בְּאַטְמֵי דקיימין לְקוּרְבָּנָא.
Rava said: There are times when it is prohibited for one who slaughters an animal to use a knife used for idol worship, e.g., in the case of an animal that is in danger, meaning that it is about to die. If he does not slaughter the animal it would become an unslaughtered carcass and depreciate in value. And there are times when it is permitted for one who cuts meat to use a knife of idol worship, e.g., in the case of an animal whose thighs are intended to be sent as a gift to a person of stature. Cutting it into pieces would render it unfit for this purpose, thereby diminishing its value.
פעמים שהשוחט אסור במסוכנת – כלומר דמתקן הוא:
באטמי דקיימי לקורבנא כלומר דהוי רוצה ליתנם ואינו רוצה שיתחתכו איברים [אברים] עכשיו כשיחתכם מקלקל הוא:
במסוכנת – דהוי מתקן והוי הנאה שאם לא ישחטנה תמות.
באטמי דקיימי לקורבנא – נתחים טובים ירך וכתף וחזה דקיימי לשלחן דורון לאדם חשוב וזה שחתכן הפסידן.
כבר ביארנו במסכת מועד קטן על צרעת עור בשר שאם הסגירו ולסוף הסגר ראשון לא כהה הנגע ולא נולדו בו סימני טומאה שמסגירו פעם שניה ואם עמד בעיניו לסוף הסגר שני טהור וכן ביארנו שסימני טומאה שלשה הם שער לבן ופשיון ומחיה ומעתה צריך שתדע שלא נאמר דין זה אלא בבהרת ושאת הבאים שלא מחמת שחין ומכוה אבל מי שהיה בבשרו שחין או מכוה ונרפא ונעשה עליהן אחר כן צרעת אין דנין אותו כן אלא כיון שהסגירו ויצאו שבעה אם עמד בעיניו מטהרו ואם נולדו לו סימני טומאה מחליטו ואין שם הסגר שני וכן אין בצרעת אלא שני סימני טומאה והם שער לבן ופשיון ובין שחין בין מכוה שניהם שוים לדבר זה אם כן למה חלקן הכתוב לעשותן שתי פרשיות הואיל וכל דיניהם שוים לומר שאין מצטרפין זה עם זה אע״פ שהבהרת והשאת מצטרפין זה עם זה אין צרעת שבשחין ומכוה כן ואם היתה לו חצי גריס צרעת של שחין וחצי גריס צרעת של מכוה אין מצטרפין והרי הוא טהור שהרי שיעור צרעת בכגריס ואיזהו שחין ואיזהו מכוה שהרי שניהם לשון חמימות הוא שהבשר מתחמם ומכה צומחת מחמת חמימות אלא כל חמימות הבא לו שלא מחמת האור הן דרך הכאה כגון שהוכה באבן ובעץ הן דרך התחממות כגון שהטמין ידיו בפסולת של זיתים שהוא חם מאד בעוד שהן לחין בצבורן או בחמי טבריא או במקום שעוקרין ממנו העופרת הרי זה נקרא שחין וכל שבא לו החמימות על ידי האור כגון שנגע בגחלת או הטמין ידו ברמץ והוא אפר חם שלחישת האור נראית בו או בסיד רותח או בגפסיס רותח והוא מין אחר של סיד הרי זה נקרא מכוה:
מי שלקה שלא ע״י האור בבשרו כבחצי גריס והוא הנקרא שחין ואחר כך לקה באותו מקום בעצמו על ידי האור הרי זה נידון כמכוה ואם נצטרף לו סמוך לו חצי גריס אחר על ידי שחין אין מצטרפין ואם ילקה תחלה על ידי האור שהוא מכוה ואחר כך לקה באותו מקום בעצמו שלא על ידי האור הרי זה נדון כשחין כללו של דבר בטל שני את הראשון:
לבן שפוד והכה בו בעינו בלבונו הרי יש כאן לדון תורת שחין מצד ההכאה ותורת מכוה מצד האור אלא שמ״מ אחד מהם קודם על כל פנים ויש לנו לדון אחר אחרון וכיצד דנין אותו אם לא היה דרך הכאה אלא דרך תקיעה בחדוד שבו כויה שלא על ידי האור קודמת והבלא שעל ידי האור באה אחריה ומבטלתה ונדון כמכוה על הדרך שאמרנו חדודה קודם ללבונה אבל אם היה זה דרך הכאה הדבר בספק איזה מהן קודם שתהא האחרונה מבטלתה ותולין בה להחמיר:
סכין שהוא ממשמשי ע״ז אע״פ שאין שם איסור שמנינות כגון שהכשירוהו בהגעלה או בליבון לפי מה שהיא או שלא חתכו בו בשר אלא ששמשו לפניה הימנו בדרך אחרת כגון שחתכו בו לפניה עצים וכיוצא בזה ואין שם אלא איסור משמשי ע״ז שאסורין בהנאה מותר לשחוט בה לכתחלה שהרי מקלקל הוא שבהמה בחייה עומדת לגדל וולדות ולחרישה או לגזה וחלבה ואע״פ שלענין שבת נקרא השוחט מתקן הואיל ומוציאה מידי אבר מן החי כמו שהתבאר בתלמוד פסח שני פרק אלו דברים אין הנדון דומה לראיה שהשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וכל שנתקיימה מחשבתו ויש תקון במלאכתו אפי׳ מועט חייב אבל לענין ע״ז כל שהקלקול יתר על התקון מותר ואם היתה בהמה זו מסוכנת שנמצאת שחיטתה תקון גמור בלא קלקול אסור לשחוט בה ואם שחט הבהמה אסורה ויש מתירים כמו שכתבנו בשני של פסחים ומ״מ אף לדעת האוסרים לפי מה שהתבאר במסכת ע״ז יש בזה תקון בהולכת הנאה לים המלח וכיצד משערין הנאה זו רואין באדם הרוצה לשחוט ואין לו סכין כמה שכר רוצה ליתן למי שישאילנו סכין לשחוט בו:
שחט את הבהמה בסכין הראוי ובא לחתוך הבהמה לנתחים הראויים אסור לחתוך בסכין של משמשי ע״ז שהחתוך הואיל ונשחטה הבהמה תקון גמור הוא ואם חתך אסור עד שיוליך דמי הנאה לים המלח ושיעור הנאה זו הוא בכדי שכר סכין לצורך חיתוך ויש אומרים בכדי מה ששוה הבשר עכשו ממה שהיתה שוה עד שלא נחתכה:
נחתך הבשר לנתחים הראויים ורצה לחתוך נתחים לחתיכות קטנות אע״פ שהוא רוצה בכך מקלקל הוא שהרי אינם ראויים עכשו לדורון הראוי והילכך מותר לעשות כן אף בסכין זה:
אמר רבא: פעמים שהשוחט בסכין של עבודה זרה אסור — בבהמה מסוכנת, העומדת למות, שאם אינו שוחטה תמות מאליה, ויפסיד. ומחתך מותר — באטמי דקיימין לקורבנא [בירכים שעומדות למתנה] לאדם חשוב, כמות שהן, ומי שחותך אותן לחתיכות קטנות מפסיד מערכן.
Rava said: There are times when it is prohibited for one who slaughters an animal to use a knife used for idol worship, e.g., in the case of an animal that is in danger, meaning that it is about to die. If he does not slaughter the animal it would become an unslaughtered carcass and depreciate in value. And there are times when it is permitted for one who cuts meat to use a knife of idol worship, e.g., in the case of an animal whose thighs are intended to be sent as a gift to a person of stature. Cutting it into pieces would render it unfit for this purpose, thereby diminishing its value.
הכל
(12) וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם שַׁמְנוּנִית דְּאִיסּוּרָא
The Gemara challenges: And derive that it is prohibited to use a knife used for idol worship, not because benefit from it is prohibited, but due to the residue of fat of forbidden carcasses on the knife.
ותיפוק לי משום שמנונית דאיסורא אסור לשחוט1 בהמה אחרת ולא משום דאסור לחתוך בה בשר דמתקן. לא בסכין חדש כלומר שאינו אסור אלא משום שאסור להנות מע״ז:
1. נראה דצ״ל אסור לשחוט בה וגם לחתוך בה בשר בלאו איסור דמתקן.
בפרש״י בד״ה ותיפוק ליה אע״ג דהוא מקלקל אסור לחתוך כו׳ עכ״ל ובין אהיתרא דלחתוך ובין אאיסורא דלחתוך פריך הכי וה״ה דהוה מצי לפרש הכי אשחיטה בין אהיתר ובין אאיסור דאע״ג דמקלקל הוא אסור משום שמנונית וחדא נקט בפירושו והרא״ש שכתב בזה וגם אי פריך אהיתרא דמותר לשחוט כו׳ קשה מאי פריך הא אצטריך לאשמועינן דהבשר מותר וכח כו׳ עכ״ל ע״ש לא ידענא מאי קשיא דמ״מ פריך שפיר דלא הל״ל מותר לשחוט ומותר לחתוך דלכתחלה מיהא אסור לשחוט ולחתוך בו משום שמנונית דאיסורא אפילו על סמך שיקלוף דלמא משתלי ולא קליף כמ״ש הפוסקים ופסק הרא״ש גופיה ע״ש והא ליכא לאקשויי מאי פריך ותיפוק ליה משום שמנונית דאימא דסבר כמ״ד לקמן השוחט בסכין של עובד כוכבים סגי בהדחת בשר דהשתא מותר לשחוט לכתחילה דליכא למיחש שמא משתלי דבלאו הכי ידיח הבשר משום דם שעליו כבר תירצו הר״ן דלמ״ד נמי דבעי הדחה לא סגי בהך הדחה דמשום דם דמשום שמנונית הסכין בעי שפשוף גדול כדי שיסור שומן ממנו ע״ש וק״ל. [א״ה עיין ע״ז בס׳ קיקיון דיונה]:
ומקשים: ותיפוק ליה [ותצא לו] ההלכה שאסור לחתוך בשר בסכין של עבודה זרה, לא משום איסור ההנאה, אלא משום שמנונית דאיסורא [שמנונית של איסור] הדבוקה בסכין!
The Gemara challenges: And derive that it is prohibited to use a knife used for idol worship, not because benefit from it is prohibited, but due to the residue of fat of forbidden carcasses on the knife.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.