×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְלֵיתָא דְּרַבִּי יַנַּאי וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר סָבַר אֵבֶר קָטָן דְּגָדוֹל וְאֵבֶר גָּדוֹל דְּקָטָן בֶּן יוֹמוֹ כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ וְרַבִּי נָתָן סָבַר אֵבֶר קָטָן דְּגָדוֹל אִין אֵבֶר גָּדוֹל דְּקָטָן בֶּן יוֹמוֹ לָא מַאי הָוֵי עֲלַהּ תָּא שְׁמַע דְּתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר שֶׁמֶן כְּדֵי לָסוּךְ אֵבֶר קָטָן שֶׁל קָטָן בֶּן יוֹמוֹ.:
and the opinion of the school of Rabbi Yannai is not accepted. And here, in this baraita, they disagree about this: Rabbi Shimon ben Elazar holds: A small limb of an adult and a large limb of a day-old child are equal to one another, and Rabbi Natan holds: For carrying out oil in a measure equivalent to that which is used to spread on a small limb of an adult, yes, one is liable; however, a large limb of a day-old child, no, he is exempt. The Gemara asks: What conclusion was reached in this matter? Come and hear a proof, as it was taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says explicitly: The measure that determines liability for carrying out oil is equivalent to that which is used to spread on a small limb of a day-old child.
רי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
{משנה שבת ח:ב} מתני׳ המוציא חבל כדי לעשות אוזן לקופה גמי כדי לעשות תלוי1 לנפה וכברה2 ר׳ יהודה אומר כדי ליטול3 ממנו מדת מנעל לקטן4 נייר כדי לכתוב עליו קשר של מוכסין המוציא קשר מוכסין5 חייב נייר פסול6 כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה7 של-פליטון:
1. תלוי: כ״י נ, דפוסים: תלאי.
2. וכברה: כ״י נ: ״או לכברה״. רמב״ם פיהמ״ש, רא״ש: ״ולכברה״.
3. ליטול: דפוסים: ליקח.
4. מנעל לקטן: כ״י נ: ״קטן למנעל״.
5. המוציא קשר מוכסין: חסר בדפוסים.
6. נייר פסול: דפוסים: ונייר מחוק, כלשון הרמב״ם היל׳ שבת (יח:טו).
7. קטנה: חסר בדפוסים.
וליתא לדרבי ינאי – ור׳ שמעון בן אלעזר או או קתני או אבר קטן של גדול או להפך וכולה חד שיעורא הוא.
ת״ש כו׳ – ודרבי ינאי תנאי היא.
מתני׳ המוציא חבל כדי לעשות אוזן לקופה וכו׳
{רש״י}
אוזןא לקופה, פיר׳ לאוחזה בו.
תלוי,⁠ב פיר׳ לתלות בו.
מדת מנעל, פיר׳ להראותו לאומן ולומ׳ לו כמדה זו אני צריך.
<קשרג מוכסין, פיר׳ עלאמה לאצחאב אל מכוס [=סימן לאנשי המכס].>
[דף עח:]
נייר מחוק, שוב אינו [ראוי]⁠ד לכתוב עליו לפי׳ צריך שיעור גדול לכרוך על פי צלוחית.
[דף עח.]
{ספר הנר}
גמי, בלשון ישמעאל (גרדי) [ברדי] [=גוֹמֶא].
כדי לעשות תלוי (לנפא) [לנפה]ה ולכברה, פיר׳ מא יעמל מנה מעלאק למנכל או לגרבאל.⁠ו
א. כ״ה לפנינו. ובד׳, אזן.
ב. כ״ה בד״ס אות ת׳. ולפנינו, תלאי.
ג. הדיבור הובא בכ״י ב׳ בערך מכס.
ד. כד׳.
ה. לפנינו. מכאן עד סוף הדיבור מובא בכ״י ב׳ בערך כבר א׳. ושם, בנפה או בכברה.
ו. תרגום מילולי, [הוסיף לעשות ׳ממנו׳ כו׳].
ואולם ליתא [אין מקבלים] את שיטת ר׳ ינאי [אין מקבלים דעת ר׳ ינאי]. והכא בהא קמיפלגי [וכאן, בברייתא זו בזה נחלקו] שר׳ שמעון בן אלעזר סבר: כי אבר קטן של גדול ואבר גדול של קטן בן יומו כי הדדי נינהו [שווים זה לזה] ור׳ נתן סבר: אבר קטן של גדול אין [כן], ואבר גדול של קטן בן יומולא, שהוא גדול יותר. ושואלים מאי הוי עלה [מה היה עליה] על שאלה זו? תא שמע [בוא ושמע] ראייה לדבר ממה ששנינו בברייתא אחרת. דתניא כן שנינו בברייתא], שר׳ שמעון בן אלעזר אומר במפורש: שיעור הוצאה המחייב בשמן הוא כדי לסוך אבר קטן של קטן בן יומו.
and the opinion of the school of Rabbi Yannai is not accepted. And here, in this baraita, they disagree about this: Rabbi Shimon ben Elazar holds: A small limb of an adult and a large limb of a day-old child are equal to one another, and Rabbi Natan holds: For carrying out oil in a measure equivalent to that which is used to spread on a small limb of an adult, yes, one is liable; however, a large limb of a day-old child, no, he is exempt. The Gemara asks: What conclusion was reached in this matter? Come and hear a proof, as it was taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says explicitly: The measure that determines liability for carrying out oil is equivalent to that which is used to spread on a small limb of a day-old child.
רי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) מַיִם כְּדֵי לָשׁוּף בָּהֶן אֶת הַקִּילוֹר.: אָמַר אַבָּיֵי מִכְּדֵי כׇּל מִילְּתָא דִּשְׁכִיחָא וְלָא שְׁכִיחָא אֲזוּל רַבָּנַן בָּתַר דִּשְׁכִיחָא לְקוּלָּא שְׁכִיחָא וּשְׁכִיחָא אֲזוּל רַבָּנַן בָּתַר דִּשְׁכִיחָא לְחוּמְרָא.

We learned in the mishna: The measure that determines liability for carrying out water is equivalent to that which is used to rub and spread on an eye bandage. Abaye said: Now, since, with regard to any substance that is utilized for both common and uncommon uses, the Sages, in their ruling, followed the common usage even as a leniency, i.e., one is liable only for carrying out the larger measure. However, when a substance has different uses and one is common and the other is common as well, the Sages, in their ruling, followed the common use that leads to a stringency, i.e., one is liable for carrying out even the smaller amount.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר אביי מכדי לענין שיעור הוצאה כל דבר שיש בו ב׳ צרכים. ב׳ מדות. אחת מצויה ואחת שאינה מצויה הלכו חכמים בשיעור הוצאתו אחר ההנאה המצויה. אף על גב שהיא מרובה מן האחרת ונמצאת לקולא ואם שתיהן מצויות הלכו להחמיר. חלב שתייתו שכיחא ורפואתו לא שכיחא אזול רבנן בתר שתייתו לקולא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מכדי כל מילתא דשכיחא ולא שכיחא – כל ששיערו חכמים לענין שבת והוא ראוי לשני דברים חדא שכיחא וחדא לא שכיחא אזול רבנן בשיעורן בתר דשכיחא ואפילו היא קולא ששיעורה גדול אמרינן סתמיה להא עביד ולא אמרי׳ הואיל וחזי נמי למילתא אחריתי ששיעורה קטן ניזיל בתרה לחומרא ואע״פ דלא שכיחא.
שכיחא ושכיחא – והיכא דשכיחי תרוייהו אזלינן לחומרא ומשערינן בשיעורא זוטא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פיסקא מים כדי לשוף בהן אמר אביי מכדי כל מילתא דשכיחא וכו׳ כבר כתבתי במשנתינו דמימרא דאביי בכל השקל׳ וטריא היינו דוקא במיני משקין השנויין במשנתינו אי משום שלא נאמרה בהן הל״מ מסיני כלל אפילו בשאר כל המשקין או משום דאפילו את״ל דשאר משקין הלכה למשה מסיני ברביעית אפ״ה ע״כ הנך אינך משקין דמתני׳ בכל חד וחד שיעורא באפי נפשה לאו הל״מ מסיני דא״כ אין מקום להשקלא וטריא דהכא אע״כ כדפרישית כיון דהנך משקין אין עיקרן לשתותן בעינייהו מש״ה הדבר מסור לחכמים והיינו כשקלא וטריא דהכא ואף דלכאורה לענין מים משמע דעיקרן לשתייה כמו שאר משקין כדאמר אביי מכדי שתייתו שכיח טפי מרפואה אפ״ה למאי דניחא ליה וקאמר בגלילא שנו אתי ליה שפיר דכיון דלקושטא דמילתא בגלילא הוי מצוי יין טובא כמ״ש התוס׳ לעיל ס״פ כירה דף מ״ז בד״ה בגלילא שנו והביאו ראי׳ מסוגי דנזיר ע״ש וא״כ דמים שכיח טפי לרחיצה שהוא חיי נפש לכל אדם וכ״ש למאי דאמרינן לקמן בפ׳ ח׳ שרצים דטובה טיפת צונן שחרית ורחיצת ידים ורגלים חמין ערבית מכל קילורין שבעולם משו״ה שיעורו כדי לשוף בהן את הקילור כיון שדרך רוב בני אדם בכך ובהכי א״ש נמי בשינויא דרבא כן נ״ל:
א במשנה נקבע שיעור להוצאת מים כדי לשוף (לשפשף ולמרוח) בהן את הקילור (תחבושת לעין). אמר אביי: מכדי כל מילתא דשכיחא ולא שכיחא, אזול רבנן בתר דשכיחא לקולא [והרי לענין שבת כל דבר ששימושו מצוי ואינו מצוי הלכו חכמים אחרי השימוש המצוי ואף להקל]. שאף שלדבר אחד שתי אפשרויות שימוש, כאשר אחת מהן מצויה יותר, אף שלצורכה דרוש שיעור גדול יותר, מכל מקום התייחסו חכמים אל הדבר כאילו זהו שימושו היחיד, ונמצא שלהקל באו. וכאשר יש בו שני שימושים, שכיחא ושכיחא [שימוש מצוי ושימוש מצוי אחר]אזול רבנן בתר דשכיחא לחומרא [הלכו חכמים אחרי המצוי להחמיר], ושיערו בשיעור הקטן יותר.
We learned in the mishna: The measure that determines liability for carrying out water is equivalent to that which is used to rub and spread on an eye bandage. Abaye said: Now, since, with regard to any substance that is utilized for both common and uncommon uses, the Sages, in their ruling, followed the common usage even as a leniency, i.e., one is liable only for carrying out the larger measure. However, when a substance has different uses and one is common and the other is common as well, the Sages, in their ruling, followed the common use that leads to a stringency, i.e., one is liable for carrying out even the smaller amount.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) יַיִן שְׁתִיָּיתוֹ שְׁכִיחָא רְפוּאָתוֹ לָא שְׁכִיחָא אֲזוּל רַבָּנַן בָּתַר שְׁתִיָּיתוֹ דִּשְׁכִיחָא לְקוּלָּא חָלָב אֲכִילָתוֹ שְׁכִיחָא רְפוּאָתוֹ לָא שְׁכִיחָא אֲזוּל רַבָּנַן בָּתַר אֲכִילָתוֹ לְקוּלָּא דְּבַשׁ אֲכִילָתוֹ שְׁכִיחָא רְפוּאָתוֹ שְׁכִיחָא אֲזוּל רַבָּנַן בָּתַר רְפוּאָתוֹ לְחוּמְרָא.

Proof for this principle can be seen in the following examples. Wine, its use for drinking is common and its use for healing is uncommon. The Sages, in establishing the measure that determines liability for carrying out wine, followed its use for drinking, which is common, which led to a leniency. The amount of wine that one typically drinks is greater that the amount of wine used for healing. Milk, its consumption is common and its use for healing is uncommon. The Sages, in establishing the measure that determines liability for carrying out milk, followed its consumption, which is common, as a leniency. Honey, its consumption is common and its use for healing is also common. The Sages, in establishing the measure that determines liability for carrying out honey, followed its use for healing, the smaller amount, as a stringency.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
יין שתייתו שכיח׳ ורפואתו לא שכיחא אזול רבנן נמי בתר שתייתו לקולא. דבש אכילתו שכיחא ורפואתו שכיחא אזול רבנן אחר רפואתו לחומרא. ושאלו את אביי מים מכדי שתייתו שכיחא ורפואתו לא שכיחא מאי טעמא אזול רבנן בתר רפואתו ואמרו כדי לשוף בהן את הקילור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רפואתו לא שכיחא – כגון לשוף בו קילור ואע״ג דחזי לה דאיכא דעביד בחלב אשה ואיכא דעביד במיא וחסין על היין שדמיו יקרים הלכך אזול בתר שתייתו ושיערוהו בכדי מזיגת כוס ואע״ג דלקולא שיש כאן שיעור גדול וכן חלב נמי חזי לאכילה ולשוף קילור ומיהו לא שכיחא שהרי אף המים ראויין לכך ויש עושין ממים הלכך אזול רבנן בתר אכילתו ושיעורו בכדי גמיאה ואע״ג דקולא היא.
דבש רפואתו נמי שכיחא – שאין משקה אחר ראוי לכתית.
לחומרא – הואיל ותרוייהו שכיחן לחומרא בעינן לשעוריה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא חלב אכילתו שכיחא רפואתו לא שכיחא כו׳ יש לדקדק לפי הפי׳ שכתבו התוס׳ במתני׳ דכדי גמיעה היינו דוקא במפרש בהדיא לשתייה א״כ מאי אהני ליה הא דשכיחא דהא דומיא דהכי במפרש לרפואה דאזלי נמי רבנן בתריה וי״ל דנ״מ במפרש דלא הוציא לגבינה ואינו מפרש לא לשתייה ולא לרפואה אזלינן בתר שתייה דשכיחא טפי וק״ל:
וראייה לדבר — יין שתייתו שכיחא [מצויה] ואילו רפואתו (להתרפא בו) לא שכיחא [אינה מצויה], אזול רבנן בתר שתייתו דשכיחא לקולא [הלכו חכמים אחרי שתייתו שהיא מצויה להקל], ואמרו ששיעור הוצאת יין כשיעור שתייתו שהוא גדול מכדי שיעורו לרפואה. חלב, אכילתו שכיחא [מצויה] ואילו רפואתו לא שכיחא [אינה מצויה], אזול רבנן בתר [והלכו חכמים אחרי] שיעור הראוי לאכילתו שהוא גדול מן השיעור הראוי לרפואתו אף שהוא לקולא [להקל]. ואילו דבש שגם אכילתו שכיחא [מצויה] וגם רפואתו שכיחא [מצויה]אזול רבנן בתר [הלכו חכמים אחרי] השיעור הקטן שהוא די לרפואתו לחומרא [להחמיר].
Proof for this principle can be seen in the following examples. Wine, its use for drinking is common and its use for healing is uncommon. The Sages, in establishing the measure that determines liability for carrying out wine, followed its use for drinking, which is common, which led to a leniency. The amount of wine that one typically drinks is greater that the amount of wine used for healing. Milk, its consumption is common and its use for healing is uncommon. The Sages, in establishing the measure that determines liability for carrying out milk, followed its consumption, which is common, as a leniency. Honey, its consumption is common and its use for healing is also common. The Sages, in establishing the measure that determines liability for carrying out honey, followed its use for healing, the smaller amount, as a stringency.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אֶלָּא מַיִם מִכְּדֵי שְׁתִיָּיתוֹ שְׁכִיחָא רְפוּאָתוֹ לָא שְׁכִיחָא מַאי טַעְמָא אֲזוּל רַבָּנַן בָּתַר רְפוּאָתוֹ לְחוּמְרָא אָמַר אַבָּיֵי בְּגָלִילָא שָׁנוּ רָבָא אָמַר אפי׳אֲפִילּוּ תֵּימָא בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת כְּדִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר שְׁמוּאֵל כׇּל שַׁקְיָינֵי מַסּוּ וּמְטַלְּלִי לְבַר מִמַּיָּא דְּמַסּוּ וְלָא מְטַלְּלִי.:

However, water, since its drinking is common and its use for healing is uncommon, what is the reason that the Sages followed its use for healing as a stringency? Based on the above principle, the Sages should have determined the measure based on its use for drinking. Abaye said: They taught this halakha in the Galilee where they typically drink wine. There, water is used as commonly for healing as it is for drinking (Tosafot). Rava said: Even if you say that this halakha applies in the rest of the places as well as in the Galilee, the use of water in treating the eye is common, in accordance with the opinion of Shmuel, as Shmuel said: All liquids placed on the eye effect a cure and cloud the vision, except for water which cures and does not cloud the vision.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנררמב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואהדר אביי בדגלילא שנו. כלומר מי גליל שהן ידועין שמועילין לעין בקילור שהן כמי דקלים שהן ידועין שמועילין לירוקה. אבל מים דעלמא ברביעית. רבא אמר אפילו תימא מים שבשאר מקומו׳ שיעורן כדי לשוף בהן את הקילור כדשמואל דאמר שמואל כולהו שקייני מעלו וסעדי בר מן מיא דמעלו וגרדי. וכן תורף הדברים שאין המים סועדין כמיני מאכל. אלא עיקר שתייתן כעין רפואה היא. לפיכך שיעורן כרפואה.
דם ברביעית ודם של דוכיפת דא תרנגולא ברא. או של עטלף כדי לכחול עין אחת ברקית. כאותה ששנינו השוכר את החמו׳ והבריק׳. [ליארוד] חוורוור שמלבין שחור שבעין כרושתינא. תרנגולא דביתא וי״א אלכפאש ודמה מועיל לכאב שבתוך עין. ודם דוכיפת מועיל לכאב שמחוץ לעין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך גלילה
גלילהא(שבת עח.) אמר אביי בדגלילא שנו פי׳ מי גליל שהן ידועין כי מועילין לעין בקילור כמו מי דקלים שהן ידועין שמועילין להרקה:
ערך קל
קלב(שבת עח.) אפילו תימא רבנן קלקולו זהו תיקונו אית ביה תרי פירושי חד דלענין שופריה דסיד קיימא ההיא ברייתא לאו לענין שרורותיה וקא סברי רבנן דסיד שעירב בו חול אע״פ שהוא מתחזק הלך יפיו ומותר בגולה והוא משום שרירותא קאמרי חול גס כדי ליתן על מלא כף סיד. ופי׳ שני כיון דלא שרי למיסד ביה בגולה עד שיערה בו חול הוה ליה קלקולא דקא מקלקל הוא התיקון. והלכך משערינן חול גם כדי ליתן על מלא כף סיד דחשיב ליה כדי שיהא מותר לסוד בו (הוריות יב:) בזמן ששניהן עומדין לקלקלה האיש קודם פי׳ האיש במשכב זכור והאשה בקובה (גיטין נז) מעשה בת׳ ילדים וילדות שנשבו לקלון הרגישו בעצמן למה הן מתבקשין וכו׳ (מכות כג) נתקלקל בין ברעי בין במים (גמ׳) קלה בין בראשונה בין בשניה פי׳ נתקלקל ברעי בין בהכאה ראשונא בין בהכאה שניה (חולין ח) סכין של ע״א מותר לשחוט בה מקלקל הוא פי׳ שחיטה מפסדת הבהמה כי דמיה בחייה יותר מן השחוטה (משנה דמאי ג׳ חולין ו) מפני שחשודה לחלוף המתקלקל (שבת קה) כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר מתניתא רבי יהודה ברייתא ר׳ שמעון ובהלכה של מעלה מזו אימור דשמעת ליה לר׳ יהודה במתקן במקלקל מי שמעת ליה (כתובות ו) במקלקל הלכה כרבי יהודה או כרבי שמעון (פסחים עג) לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור פי׳ העושה חבורה בשבת מקלקל היא (א״ב תרגום ויסלף דברי צדיקים ויקלקל פתגמין תריצין):
א. [איין לאנד.]
ב. [פערדערבען. צוגרינדריכטען.]
רפואתו לא שכיחא – שהרי שאר משקין ראויין לכך ויש שפין קילור בשאר משקין ושתייתו שכיחא שרוב שתיית מים הם שאין אדם שותה יין לכל צמאיו כי אם לסעודתו.
בגלילא שנו – שהן עניים ומקפידין בדבר מועט וחסין על יין וחלב לשוף קילור ואין שפין אלא במים והלכך רפואתו נמי שכיחא ובעינן למיזל לחומרא.
כל שקייני – כל משקין ששפין בהן קילור.
מסו – החולי.
ומטללי – מסככין על העין ומונעין מראיתו עד שיכלה מראיתו לגמרי מפני שהן עבין ונגלדין כמין דבק שקורין גלוזייר.
בר ממיא – דעדיפי מכולהו דמסו ולא מטללי שנבלעין מיד או ניגבין מהר ולא נגלדין על גב העין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר אביי בגלילא שנו – פר״ח ז״לא מי גליל ידועין הן שמועלין לעין כקילור, אבל מיא דעלמא ברביעית כשתיה. פי׳ לפירושו, שמאחר שהן ידועין לרפואה ובכ״מ מתרפאין מהן, רפואתן מצויה בכ״מ, כשתייתן במקומן, ויותר.⁠ב ודאמרי׳ נמי כשמואל דאמר כל שיקייאני מסו ומטללי לבר ממיא, ר״ח ז״ל גריס בהג מסו ומצערי בר ממיא דמסו ולא מצערי, ופי׳ שהמים כולן אפי׳ שתייתן לרפואה הוא, וכיון דעיקר שתייתן לרפואה שעורן כרפואה. פי׳ לפי׳, אע״פ שהשתייה אינה אלא ברביעית, כיון שהוא עושה רפואה ופעמים שעושין מהן רפואה לקילור, רפואתן שכיחא, והולכין אחר רפואה קטנה שלהן לחומרא, שהוא רפואת הקילור. ולפי הפי׳ הזה ראוי לפרש כל שקייאניד כגון העשויין לרפואה כגון אספרגוס וחבריו. ויש לדקדק אחר פי׳ של רש״י ז״ל דהואיל ושתייתן שכיחא ורפואתן לא שכיחא, אע״פ שהיא רפואה טובה לעין יותר מכל הקילורין, בתר שתיה הו״ל למיזל. ויש לפרש דמעיקרא כי אמרי׳ רפואתן לא שכיחא משום דאיכא שקיאני אחרינא דמסו בהו ועדיפי ממיא קאמרי׳, והשתא מתרץ רפואתו נמי שכיחא דהא מיא עדיפא מכולהו שקיאני, ואע״ג דשתייתן שכיחא טפי דשכיחא ושכיחא, אזיל רבנן לחומרא אע״ג דלא שכיחא כולי האי.⁠ה
א. כן הוא בר״ח לפנינו, ועי׳ גליון בשם הערוך.
ב. צ״ע מה הוסיף בזה רבנו דאפילו שניהם שכיחא אזלינן לחומרא, ובר״ן לא הביא תיבה זו, ועי׳ בסמוך.
ג. בר״ח לפנינו בשינויים, מיהו בתגא״ק עמ׳ 4 כר״ח לפנינו, ועי׳ תשג״ג עמ׳ 164 וערוך ע׳ גליל.
ד. צ״ל: כולהו שקייאני מסו.
ה. במיוחס לריטב״א: שאע״פ שהרבה מסתפקין למים יותר מרפואה אפי״ה כיון שהכל מסתפקין בהן לרפואה כדרך שהכל מסתפקין מהם לשתיה שכיחא ושכיחא קרינא ביה.
אלא מים מכדי [הרי] שתייתו שכיחא [מצויה] ואילו רפואתו לא שכיחא [אינה מצויה], מאי טעמא אזול רבנן בתר [מה טעם הלכו חכמים אחרי] רפואתו לחומרא [להחמיר]? והלא לפי הכלל האמור היה צריך ללכת אחרק שיעור שתייתם להקל! אמר אביי: בגלילא [בגליל] שנו הלכה זו, שרגילים שם בשתיית יין עד ששתיית מים אינה מצויה יותר מרפואה במים (תוספות). רבא אמר: אפילו תימא [תאמר] שההלכה נקבעה כך לא רק בגליל אלא אף בשאר מקומות, ואולם השימוש במים לצורכי קילור שכיח, וכדברי שמואל, שאמר שמואל: כל שקייני מסו ומטללי לבר ממיא דמסו ולא מטללי [כל המשקים ששמים על העינים מרפאים, ואולם מחשיכים את העין, חוץ ממים שמרפאים ואינם מחשיכים].
However, water, since its drinking is common and its use for healing is uncommon, what is the reason that the Sages followed its use for healing as a stringency? Based on the above principle, the Sages should have determined the measure based on its use for drinking. Abaye said: They taught this halakha in the Galilee where they typically drink wine. There, water is used as commonly for healing as it is for drinking (Tosafot). Rava said: Even if you say that this halakha applies in the rest of the places as well as in the Galilee, the use of water in treating the eye is common, in accordance with the opinion of Shmuel, as Shmuel said: All liquids placed on the eye effect a cure and cloud the vision, except for water which cures and does not cloud the vision.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנררמב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וּשְׁאָר כׇּל הַמַּשְׁקִין בִּרְבִיעִית.: תָּנוּ רַבָּנַן אדָּם וְכׇל מִינֵי מַשְׁקִין בִּרְבִיעִית רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר דָּם כְּדֵי לִכְחוֹל בְּעַיִן אַחַת שֶׁכֵּן כּוֹחֲלִין לְבַרְקִית וּמַאי נִינְהוּ דְּמָא דתרנגולת בַּרָּא רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר דָּם כְּדֵי לִכְחוֹל בּוֹ עַיִן אַחַת שֶׁכֵּן כּוֹחֲלִין לְיָארוּד וּמַאי נִיהוּ דְּמָא דִכְרוּשְׁתִּינָא וְסִימָנָיךְ גַּוָּא לְגַוָּא בַּרָּא לְבַרָּא.

We learned in the mishna: And the measure that determines liability for all other liquids is a quarter of a log. The Sages taught in a Tosefta: The measure that determines liability for carrying out blood and all types of liquids on Shabbat is a quarter of a log. Rabbi Shimon ben Elazar says: The measure that determines liability for blood is less than that. The measure that determines liability for carrying out blood is equivalent to that which is used to apply to one eye, as one applies blood to heal a wart on the eye. The Gemara asks: And what type of blood effects this cure? The blood of a wild chicken. Rabbi Shimon ben Gamliel says: The measure that determines liability for carrying out blood is equivalent to that which is used to apply to one eye, as one applies blood to heal a cataract. And what type of blood effects this cure? The blood of a bat. And a mnemonic to ensure that you do not confuse these cures: Inside for inside, outside for outside. The blood of a bat, which lives in inhabited areas, for the cataract, which is inside the eye; the blood of a wild chicken, which lives outside inhabited areas, for the wart, which is external to the eye.
עין משפט נר מצוהרב שרירא גאון ערביתרב שרירא גאון תרגום לעבריתרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[לברקית הו אלבי]⁠אץ׳ אלחאדת פי אלעין או קיאם אלנאצ׳ר וכקו׳1 {השוע את החמ} השוכר את החמור [והבריקה]
[ואמא] וַרוַד פהו מכדי מתסאע2 פי אלנאצ׳ר כמא פי מומי בכורות הורוד והמומין הקבועין3 [איזהו הורוד כל ש]⁠שהא שמונים [יום ר׳ חנ]⁠ניה בן אנטיגנוס אומ׳ בודקין אותו של⁠[וש פעמים בתוך שמונים יום]⁠4
[ואמא תפסיר כבכישתופא כופאש
ומעני סימניך]⁠5 גואי6 לגואי דבראי לבר⁠[אי פהו ירגע עלי מא דכרו אלקדמא בתרנוגלא ברא אלדי יצלח לבר]⁠קית7 והו אלד⁠[וכיפ]⁠ת אלמדכור פי [אתורה פדאך בראי מן אל... והו יצלח ללוגע אלבראני...]⁠וש [...] והו יכון פי דאכל אלביות [יצלח ללוגע אלדאכל והו אתסאע אלנאט׳ר]
[...] צראיב וירפע אלי מן אכד מנה מא ע⁠[...]
1. וכקול׳] בא׳ כמא קיל.
2. מתסאע] בא׳ וב׳ אתסאע.
3. והמומין הקבועין] בא׳ והמים הקבוע, בב׳ והמים הקבועין.
4. איזהו הורוד-שמונים יום] בא׳ חסר. עד כאן TS Ar. 50.191.
5. משפט זה הושלם על פי TS Ar. 16.11.
6. מכאן על פי TS Ar. 50.28.
7. בא׳ נוסף כאן ׳ותורנוגלא ברא פהו אלהדהד׳.
[לברקית הוא] הלבן שצץ בעין או עומד בעין, כדבריהם ׳השוכר את החמור [והבריקה׳] (משנה בבא מציעא ו׳:ג׳).
והורוד הוא מום שמתפשט בעין, כמו שנמצא במומי בכורות (משנה בכורות ו׳:ג׳): ׳הורוד והמומין הקבועין [איזהו הורוד כל ש]⁠שהא שמונים יום [יום ר׳ חנ]⁠ניה בן אנטיגנוס אומ׳ בודקין אותו של⁠[וש פעמים בתוך שמונים יום].׳
ופירוש1 כבכישתופא2 הוא עטלף.
ופירוש סימניך 3דגואי לגואי ודבראי לבראי חוזר למה שהזכירו הקדמונים בתרנוגלא ברא שהיא מועילה לברקית, והיא דוכיפת הנזכרת בתורה. וזה על דעת ה⁠[...] והוא מועיל למחלה החיצונית שהיא ברקית, ודם כרכופינא, שהוא נמצא בתוך הבתים, מועיל למחלה הפנימית, שהיא התרחבות העין.
[...] ועולה אל מי שלוקח ממנו [...].
1. מכאן עד המילה ׳וסימניך׳ בהמשך המשפט לקוח מתוך TS Ar. 47.43.
2. בעדי התלמוד הגרסא ׳כרושתינא׳, וגם במקבילה שרדו המילים ׳[...]⁠שתינא׳
3. מכאן על פי TS Ar. 50.28.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך ברק
ברקא(שבת עח.) דם כדי לכחול עין אחת שכן כוחלין לברקית. (פסחים קיא:) בגמ׳ דלא יפחתו לו בסוף הלכ׳ מן שתי מיא בצעי קשה לברקתי (גיטין לח) לברקתי ליתו עקרב׳ דשב חומרי וכו׳ (בכורות לח) לבן צף הרי זה מום השוקע אינו מום וסימנא בורקא. (בבא מציעא עח) השוכר את החמור והבריקה גמ׳ מאי הבריקה הכא תרגומו נהריתא פי׳ שעיניה יפים ואינה רואה על ידי רוח יבא זה החולי וכן פי׳ קשה לבורקתי רוח שאוחזת את העינים:
ערך ירוד
ירודב(שבת עח.) דם כדי לכחול בו עין אח׳ שכך כוחלין לירוד פי׳ שעלתה קרמית על גב עינו:
א. [אויגען שטאאר.]
ב. [איין הויט אויף דיא אויגען.]
שכן כוחלין לברקית – מיילא שבולטת בעין.
ומאי נינהו – מאיזה דם כוחלין אותו.
ליארוד – תבלול ובתוספתא ראיתי לחורור והן טיפות דקות של לובן הנולדות בעין כדתנן בבכורות גבי מומין (דף לח:).
דמא דכרושתינא – עטלף שקורין טלפא.
גוא – כרושתינא מצוי בתוך היישוב שהוא ליארוד שהוא שוקע בתוך העין.
לברא – דמא דתרנגולת ברא לברקית שהיא בולטת.
דם וכל מיני משקין ברביעית – בתוספתא גרס ושאר מיני משקין וכן נראה דהא כל מיני משקין אינן ברביעית דיין ושמן ודבש ומים שיעורן כדתנן במתני׳.
שכן כוחלין ליארוד – אין נראה לר״י לפרש דהיינו תבלול דבתוספת׳ קתני בהך מילתא גופא שכוחלים לחורור ובבכורות (דף לח:) חשיב תבלול וחורור אלמא תבלול לאו היינו חורור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ שכן כוחלין לברקת ומאי כו׳ כצ״ל וכן ברש״י:
רש״י בד״ה רפואתו כו׳ שיעור גדול וכן כו׳ הד״א:
גמ׳ שכן כוחלין לברקית. עי׳ בכורות דף לח ע״ב תוס׳ ד״ה וסימנך:
ב שנינו במשנה ששיעור שאר כל המשקין ברביעית. תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: דם וכל מיני משקין שיעורם לענין הוצאה בשבת הוא ברביעית. ר׳ שמעון בן אלעזר אומר: דם שיעורו קטן יותר, והוא כדי לכחול בו עין אחת, שכן כוחלין בדם לרפא ברקית (יבלת שבעין). ושואלים: ומאי נינהו [ומה הוא] הדם המועיל לכך? — דמא דתרנגולת ברא [דם של תרנגולת בר]. רבן שמעון בן גמליאל אומר: שיעור הדם הוא כדי לכחול בו בתוך עין אחת שכן כוחלין ליארוד (תבלול שבעין) ומאי ניהו [ומה הוא] הדם המועיל לכך? — דמא דכרושתינא [דם של עטלף]. וסימניך [וסימן יהא לך] שלא תחליף בין רפואות אלו שבדם: גוא לגוא [פנימי לפנימי] שליארוד שהוא בתוך העין משתמשים בדם עטלף המצוי בתוך היישוב. ברא לברא [חיצוני לחיצוני], שלרפא ברקית שהיא מחוץ לעין משתמשים בדם תרנגולת בר, החיה מחוץ לישוב.
We learned in the mishna: And the measure that determines liability for all other liquids is a quarter of a log. The Sages taught in a Tosefta: The measure that determines liability for carrying out blood and all types of liquids on Shabbat is a quarter of a log. Rabbi Shimon ben Elazar says: The measure that determines liability for blood is less than that. The measure that determines liability for carrying out blood is equivalent to that which is used to apply to one eye, as one applies blood to heal a wart on the eye. The Gemara asks: And what type of blood effects this cure? The blood of a wild chicken. Rabbi Shimon ben Gamliel says: The measure that determines liability for carrying out blood is equivalent to that which is used to apply to one eye, as one applies blood to heal a cataract. And what type of blood effects this cure? The blood of a bat. And a mnemonic to ensure that you do not confuse these cures: Inside for inside, outside for outside. The blood of a bat, which lives in inhabited areas, for the cataract, which is inside the eye; the blood of a wild chicken, which lives outside inhabited areas, for the wart, which is external to the eye.
עין משפט נר מצוהרב שרירא גאון ערביתרב שרירא גאון תרגום לעבריתרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) בד״אבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמוֹצִיא אֲבָל בְּמַצְנִיעַ כׇּל שֶׁהוּא חַיָּיב רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר בד״אבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמַצְנִיעַ אֲבָל בְּמוֹצִיא אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא בִּרְבִיעִית וּמוֹדִים חֲכָמִים לר״שלְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּמוֹצִיא שׁוֹפְכִין לרה״רלִרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁשִּׁיעוּרָן בִּרְבִיעִית.:

The Gemara cites a Tosefta: In what case are these matters, the measures for the substances in the mishna, stated? They were stated with regard to one who carries them out from one domain to another without ascribing special significance to them. However, with regard to one who stores them, thereby ascribing significance to them, the ruling is that he is liable for carrying out any measure. Rabbi Shimon says: In what case are these matters stated? They were stated with regard to one who stores those amounts. However, if one merely carries them out, he is liable only if he carries out a quarter of a log. And the Rabbis agree with Rabbi Shimon with regard to one who carries out waste water to the public domain that even when one merely carries it out, the measure that determines liability is a quarter of a log.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנא במה דברים אמורים במוציא שהוציא דבר שלא קדם והצניעו. שהוא צריך לשיעורין הללו. אבל הצניע דבר בחול לצורכו והוציאו בשבת חייב עליו בכל שהוא. ר״ש אומר כל השיעורין הללו לא נאמרו אלא למצניעיהן שאם הצניע בחול בשיעורין הללו והוציאו בשבת חייב. אבל אם הוציא כלום מן כל אלו בין יין בין חלב בין דבש ובין מים שלא קדם והצניעו אינו חייב אלא על רביעית. ואקשי׳ אמר מר ר׳ שמעון אומר במה דברים אמורים במצניע. אבל במוציא אינו חייב אלא ברביעי׳. ואמרינן וכי מאחר שהצניעו לצרכו היאך אינו חייב אלא על הוצאתו. פי׳ בכל שהוא. והיאך צריך שיעור – פירוש: המוציא יין כו׳. ואוקימנא לדר׳ שמעון בתלמיד שאמר לו רבו לך ופנה לי מקום לסעודה והלך ופינה כל מה שהיה שם והצניעו ובא רבו בשבת והוציא כל מה שהצניע לו תלמידו. אם הוציא הרב דבר שהוא חשוב לכל כשיעורין הללו הרי הוא חייב. ואם הוציא הרב דבר שאינו חשוב לכל ופיחת מן השיעורין הללו אילו הוא בעצמו הצניען חייב עליו בכל שהוא. אבל תלמידו הצניעו ופיחת הוא מן השיעורין הללו מוציאו פטור ואם הוציא מן המשקין מה שלא הוצנע אינו חייב אלא ברביעית שנמצאו דברי ר״ש שאמר לא נאמרו כל השיעורין הללו אלא למצניעיהן למי שהצניעם לו. (שמשו) ויש שמפרשין שמועה זו פי׳ אחר דהכין קאמר ר״ש לא נאמרו כל השיעורין הללו אלא לענין הצנעה. ולא סלקא. ויש שגורסין שיטה זו דאביי ארישא דברייתא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״א – דבעינן שיעורא במוציא לר״ה.
אבל המצניע – והוציאו חייב בכל שהוא לקמיה פריך אטו מצניע לאו מוציא הוא.
ר׳ שמעון אומר בד״א – דמיחייב בשיעורא זוטא כי האי.
במצניע – בשיעור הזה וחזר והוציאו.
אבל במוציא – אדם שלא הצניעו והוציאו אינו חייב אלא ברביעית.
במוציא שופכין – אדם שלא הצניען אינו חייב אלא ברביעית דבציר מהכי לא חזו כדלקמן לגבל טיט.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ שמעון אומר במה דדברים אמורים במצניע אבל במוציא אינו חייב אלא ברביעית – פירוש: כדתני במתניתין ר׳ שמעון אומר כולן ברביעית. ירושלמי משיבין חכמים לר׳ שמעון איפשר לומר דבש ברביעית וחומץ ברביעית והוא מתיב לון כמה דאית לכון כל האכלין מצטרפין לגרוגרת אוף אנה אית לי כל המשקין מצטרפין ברביעית.
ומעירים: במה דברים אמורים שזהו השיעור לחומרים אלה — במוציא אותם מרשות לרשות סתם, ואין לו בהם חשיבות מיוחדת, אבל במצניע אותם שבכך הוא מראה שהוא מחשיב אותם במאד — בכל שיעור חייב. ואילו ר׳ שמעון אומר: במה דברים אמורים שיעורים אלה — במצניע כמותם, אבל במוציא סתם — אינו חייב אלא בכדי שיעור רביעית. ומודים חכמים לר׳ שמעון במוציא שופכין לרשות הרבים ששיעורן ברביעית אפילו כשמוציא סתם.
The Gemara cites a Tosefta: In what case are these matters, the measures for the substances in the mishna, stated? They were stated with regard to one who carries them out from one domain to another without ascribing special significance to them. However, with regard to one who stores them, thereby ascribing significance to them, the ruling is that he is liable for carrying out any measure. Rabbi Shimon says: In what case are these matters stated? They were stated with regard to one who stores those amounts. However, if one merely carries them out, he is liable only if he carries out a quarter of a log. And the Rabbis agree with Rabbi Shimon with regard to one who carries out waste water to the public domain that even when one merely carries it out, the measure that determines liability is a quarter of a log.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אָמַר מָר בד״אבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמוֹצִיא אֲבָל בְּמַצְנִיעַ כׇּל שֶׁהוּא אַטּוּ מַצְנִיעַ לָאו מוֹצִיא הוּא אָמַר אַבָּיֵי הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בְּתַלְמִיד שֶׁאָמַר לוֹ רַבּוֹ לֵךְ וּפַנֵּה לִי הַמָּקוֹם לִסְעוּדָה הָלַךְ וּפִנָּה לוֹ דָּבָר חָשׁוּב לַכֹּל חַיָּיב עִילָּוֵיהּ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּב לַכֹּל אִי אצנעי׳אַצְנְעֵיהּ רַבֵּיהּ מִיחַיַּיב עִילָּוֵיהּ וְאִי לָא לָא מִיחַיַּיב.:

The Master said in the Tosefta: In what case are these matters, the measures for the substances in the mishna, stated? They were stated with regard to one who carries them out from one domain to another without ascribing special significance to them. However, with regard to one who stores them, he is liable for any amount. The Gemara is surprised at this: Isn’t the one who stores also the one who carries out? One is not liable for merely storing. He is liable only for carrying out the stored item. Abaye said: With what are we dealing here? With the case of a student whose teacher said to him: Go and clear for me space for a meal, and he went and cleared space for him and removed the items to another domain. If he cleared an item that is significant to all, he is liable for carrying it out. If he cleared an item that is not significant to all, then, if his teacher had stored it, he is liable for carrying it out, and if his teacher had not stored it, he is not liable for carrying it out, since the student is fulfilling his teacher’s wishes.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותבעל המאורספר הנררמב״ןבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
במה דברים אמורים במוציא אבל במצניע כל שהוא. ומקשי׳ הכי אטו מוציא לאו מצניע הוא. ומפרקי׳ פירוק דאביי ואנחנא לא קא סלקא לנא הכי וכלישנא דפרישנא דווקא. פי כוש קורין אותו בל׳ ארמי ריש פילכא ובלשון ישמעאל פלכה. שעושין על פי הכוש כמו כדור אצל הצינורה כדי שיכבד הכוש ויסוב ויש עושים אותו מן העצם ויש עושים אותו מן העץ. ויש שעושין אותו מן הטיט. ומקשי׳ כי מכדי שיעור טיט כדי לעשות פי כוש למה הוצרכו שיעור שופכין רביעית כדי לגבל בה את הטיט. והלא טיט של פי כוש מתגבל בפחות מרביעית. והשבנו אם הטיט מגובל ועומד סגי בזה השיעור. ואם צריך לגבלו אין אדם טורח לגבל טיט לעשות פי כוש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אטו מצניע לאו מוציא הוא – הלא אין מתחייב אלא על ידי הוצאה.
אמר אביי הכא בתלמיד – כגון שולי דנגרי שאומר לו רבו לך ופנה לי המקום.
דבר שחשוב לכל מיחייב עליה – ואף על גב דלא אצנעיה רביה לצרכו.
דבר שאינו חשוב לכל כו׳ – והכי קאמרי בד״א דבעינן שעורא דחשיב במוציא כלומר בדבר שאין לך לילך בו אלא אחר הוצאתו של זה שהמחשבה תלויה בזה שהוציא אבל במצניע בדבר שיש לך לילך אחר מחשבה של מצניע כגון המצניע כל שהוא חייב זה המוציאו ורשב״א אמרה ואזיל לטעמיה דאמר בפרקין דלעיל דבדבר שאין מצניעין כמוהו והוכשר לזה והצניעו נתחייב זה במחשבתו של זה וה״ה דמצי לאוקמי במצניע גופיה ולמימר הכי בד״א במוציא בדבר שלא הוצנע ואין לך לילך בו אלא אחר הוצאתו של זה אבל אם היה זה מצניע דבר זה מתחילה וחזר והוציאו חייב אלא משום דשמעי׳ לי׳ דאמר נתחייב זה במחשבה של זה אוקמא אביי אפי׳ באחר שהוציאו וכ״ש אם הוציאו הוא עצמו.
אטו מצניע לאו מוציא הוא – פירש בקונט׳ דהוה מצי למימר הב״ע כשהצניעו והוציאו אלא דניחא ליה לישנויי בשלא הוציאו המצניע עצמו משום דאתיא כרשב״א וקשה דמנלן דאתיא כרשב״א אדרבה כרשב״ג אתיא דמיירי לבסוף ועוד דאמאי נקט בתלמיד שא״ל רבו אפילו אדם בעלמא נמי ודוחק לומר דלא מחייב רבי שמעון במחשבתו של זה אלא תלמיד במחשבתו של רבו לכך נראה דה״פ אטו מצניע לאו מוציא הוא דמדלא קתני אבל המצניע בכל שהוא דהוה משמע דהמצניע הוא המוציא כדדייק לעיל אינו חייב אלא המצניעו מתניתין דלא כרשב״א אלא קתני במצניע משמע אפילו אחר הצניעו חייב המוציא ולהכי קשיא ליה אטו מצניע לאו מוציא הוא דהא שום תנא לא מחייב אא״כ הוציאו המצניע אלא רשב״א לבדו ומתניתין דכלל גדול (לעיל עה:) דהמצניע דלא כוותיה ומשני בתלמיד שאמר לו רבו דכה״ג כ״ע מודו שהתלמיד עושה הכל לדעת רבו.
המוציא יין
{שמעתא דמצניע ומוציא}
אטו מצניע לאו מוציא הוא – פירוש: קס״ד דמוציא לא אפשר ליה לעולם בלא מצניע. דכיון דאפקיה לצורך הא אחשביה וה״ל כמצניע בכל דבר שיש בו רפואה, כדאמרי׳ בפרק המצניע (בבלי שבת צ׳:): למה לי למיתני המצניע. ליתני, המוציא לזרע ולדוגמא ולרפואה.
ומשום הכי מקשי ליה. כיון דמוציא לא אפשר בלא מצניע, הא דקתני סיפא, אבל במצניע, משמע1 במצניע לחודיה בלא מוציא. ואי לא אפקיה, אמאי מחייב.
ומשני: לאו כדקא ס״ד, דמוציא היינו מצניע. אלא מוציא גרידא הוא, דלא אחשביה בהוצאתו. ומשכחת לה בתלמיד שתלה עצמו בדעת רבו. וסיפא דקתני, מצניע ומוציא הוא.
ובדין הוא דליקשי ליה מעיקרא: אטו מוציא לאו מצניע הוא. אלא דעדיפא מינה נקט: אטו מצניע לאו מוציא הוא. כלו׳, היאך אפשר שיתחייב בלא הוצאה.
והשתא דאוקימנא בתלמיד שאמר לו רבו, לא תימא כרשב״א, דאמר, נתחייב זה במחשבתו של זה. אלא אפי׳ לרבנן, יד תלמיד כיד רבו דמיא בדבר שהצניעו רבו פחות מכשיעור. ובדבר החשוב לכל הוא נחשב כמוציא בלא מצניע. ולפום הכי איצטריך לאוקמה בשהוציאו התלמיד. שאילו הוציאו רבו בעצמו, הא אחשביה בהוצאתו וה״ל מצניע.
וג׳ מחלוקות בדבר זה. רבנן, ורשב״י, ורשב״א, דמחייב בשהצניעו זה והוציאו אחר אפי׳ אינו תלמידו.
וראיתי לרב רבינו שלמה ז״ל בזה פירוש אחר.
1. כך בכתי״ו. בדפ״ר: ממש
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אטו מצניע לאו מוציא הוא – נראה שכך פירושו,⁠א הוה ליה למימר במה דברים אמורים בשאר כל אדם אבל המצניעו בכל שהוא, מדקאמר במוציא, משמע דמצניע לאו מוציא הוא, ואלומי אלים לקושיא, דהוה ליה למידק אטו אחר שלא הצניעו1 מי מחייב במשהו.⁠ב
אמר אביי הכא במאי עסקינן בתלמיד – וה״ק במה דברי׳ אמורים במוציא שאינו מחשב כלל אלא להוצאה שנצטוה עליה, אבל במצניעו רבו, חייב זה במחשבתו של רבו, לפי שדעתו תלוי בדעת רבו, ואלו תנא במה דברים אמורים בשאר כל אדם אבל במצניע כל שהוא, הייתי אומר שאין שום אדם מתחייב בכ״ש אא״כ הצניעו הוא עצמו. ולפיכך שנה בד״א במוציא, כלומר, אדם שאינו מתכוין אלא להוצאה בלבד ואינו יודע חשיבותו של דבר, ואם הוא מצניע2 חייב. ומני ר״ש הא פליג עלי׳,⁠ג ואלו רשב״א בלא רבו נמי מחייב זה במחשבתו של זה3. ורש״י ז״ל מוקי לה כרשב״א, ואינו מחוור, דאיהו לכל אדם מחייב בזה במחשבתו של זה, ולא היה צריך לאוקמי בתלמיד שא״ל רבו וכולה אוקימתא דאביי. ועוד למה לי לדוחקה ולאוקמי כיחידאה, ה״נ הוי יכול למימרא לפי פירושו, הכי בד״א במוציא שלא הצניעו אבל הצניעו כ״ש. ואי משום דברישא איירי רשב״א, אדרבה משמע דרבנן הוא דקתני רישא סתם דם וכל מיני משקין ברביעית והך סיפא לאו בתר רשב״א גרירא, דנימא כולה מילתא דידיה היא, אלא סיימו רשב״א ורשב״ג מילתייהו ואתאן לת״ק. ועוד, דאי הוי אפשר למימר דה״ק בד״א במוציא דבר שלא הצניעו וכו׳ וכרבנן, לא הוי מקשי בגמ׳ אטו מצניע לאו מוציא הוא, דפשיטא לן דאיכא חילוק בין מוציא שאינו מצניע למצניע, דהא איפלגי בה במתני׳ דפרקין, ואיתא נמי בפרק כלל גדול,⁠ד ובלישנא דברייתא לא משני מידי, אלא ש״מ דלישנא דברייתא לא דייקיה ליה כדפרישנא.
א. במיוחס לר״ן הביא דברי רבנו וע״פ תקנתי כאן. וצ״ל: [אי לאשמועינן דמצניע בכל שהו]. ועיקר פי׳ רבנו כתוס׳ ד״ה אטו דאליביה דת״ק קאי, ועיין בעל המאור.
ב. כוונתו כיון דלת״ק קאי, הו״ל לאקשויי דכיון שהמוציאו אינו מצניעו אמאי מחייב בכ״ש. ועי׳ הגהת הגראז״ל, והוא מחק כאן ותיקן, וגי׳ הספרים מתפרשת גם בלא תיקון.
ג. כאן צריך תיקון. מיהו עיקר הכוונה, דע״כ ת״ק הוא, דאילו ר״ש פליג עליה, ואילו לרשב״א אפילו בלא רבו חייב.
ד. עה, ב.
1. הגהת הגרא״ז: מצניע שלא הוציאו (עי׳ בר״ן).
2. הגהת הגרא״ז: אבל במצניע והוציא על דעת רבו המצניע.
3. הגהת הגרא״ז: אלא כת״ק.
ומה שנאמר בסוגיא זו אטו מצניע לאו מוציא הוא ותירצוה בתלמיד שאמר לו רבו וכו׳ ואע״פ שאינה צריכה לנו לענין פסק כך פירושה שאמר תחלה בד״א במוציא אבל מצניע אינו צריך שיעור אלא שיעורו בכל שהוא הואיל והחשיבו בהצנעתו והיה המקשה סבור מצניע בלא הוצאה ושאל אטו מצניע לאו מוציא הוא והיאך יתחייב בהצנעתו בלא הוצאה וא״ת במצניע והוציאו קאמר היה לו להזכיר כן וכדתנן המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה והוציאו חייב בכל שהוא ותירץ שלא רצה לשנות והוציאו שיהא במשמע שהמצניע עצמו יוציא מפני שרצה לחדש בו דין שיתחייב בו אף בלא הצנעתו והעמידה בתלמיד שאמר לו רבו לך ופנה לי מקום לסעודה והלך ופינה לו ורבו מלקט מה שהוא מפנה ומצניע ואח״כ הוציא זה התלמיד מה שרבו הצניע ואמר מידי דחשיב לכל חייב אף בלא הצנעת רבו והוא שאמר בד״א במוציא כלומר בלא הצנעה שאי אתה יכול לילך בה אלא בשיעורה אבל כל שיש שם הצנעה אפי׳ לא היה הוא המצניע אלא רבו חייב הוא בכל שהוא כמצניע עצמו ולא שיהא סבור כר׳ שמעון שאמר נתחייב זה במחשבתו של זה שאין בשאר בני אדם כן אלא בתלמיד שהוא נגרר אחר דעת רבו ומחשיבה בדעתו בהצנעת רבו וזהו שאמר אבל במצניע חייב בכל שהוא אף זה שאינו מצניע ונמצאו שלש מחלוקות בדבר שר׳ שמעון סובר שאף בשאר בני אדם אומרים נתחייב זה במחשבתו של זה ותנא של סוגיא זו סובר ששאר בני אדם פטורין אבל תלמיד אצל הרב ושראה או ידע בהציעת רבו חייב ותנא של פרק המצניע שהזכירו בה והוציאו משמע דוקא כשהוציאו המצניע סובר שאף תלמיד אצל הרב פטור וכן הלכה ולעולם אין שום אדם מתחייב בהצנעת אחר ויש בסוגיא זו הרבה פירושי׳ לבעלי החבורים והפירושים איש על מקומו:
בד״ה דבר כו׳ המוציאו ורשב״א כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה אטו מצניע כו׳ דה״פ אטו מצניע כו׳ דמדלא קתני אבל המצניע כו׳ עכ״ל הוצרכו לפרש דברי המקשה לפי פירושם ולא ניחא להו כפשטיה כפרש״י דאל״כ לא הוה איצטריך ליה לאביי להוסיף בתירוצו דאיירי בתלמיד דכ״ע מודו ביה אלא דהו״מ לאוקמא כפשטיה כשהוציאו המצניע גופיה אבל לפירש״י ניחא כיון דאתא כרשב״א ניחא ליה לאוקמא אף בשלא הוציאו המצניע כיון דאשכחן בהדיא דרשב״א סבר הכי וק״ל:
בתוס׳ בד״ה אטו מצניע וכו׳ פירש בקונטרס וכו׳ עס״ה. עיין מ״ש מ״ז ז״ל בזה באריכות:
אמר מר [החכם] בתוספתא: במה דברים אמורים שיעורים הללו — במוציא, אבל במצניע — שיעורם בכל שהוא. ותוהים: אטו [האם] המצניע לאו [לא] בכלל מוציא הוא? שהרי על הצנעה בלבד אין אדם מתחייב, אלא על הוצאת המוצנע! אמר אביי: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון בתלמיד שאמר לו רבו: לך ופנה לי המקום לסעודה. והלך ופנה לו והוציא את הדברים לרשות אחרת. ואז אם פינה דבר החשוב לכלחייב עילויה [עליו], דבר שאינו חשוב לכל, אי אצנעיה רביה [אם הצניעו רבו]מיחייב עילויה [חייב עליו], ואי [ואם] לא הצניעו רבו — לא מיחייב [אינו חייב עליו], שהתלמיד עושה דברים כפי שרבו מעונין בהם.
The Master said in the Tosefta: In what case are these matters, the measures for the substances in the mishna, stated? They were stated with regard to one who carries them out from one domain to another without ascribing special significance to them. However, with regard to one who stores them, he is liable for any amount. The Gemara is surprised at this: Isn’t the one who stores also the one who carries out? One is not liable for merely storing. He is liable only for carrying out the stored item. Abaye said: With what are we dealing here? With the case of a student whose teacher said to him: Go and clear for me space for a meal, and he went and cleared space for him and removed the items to another domain. If he cleared an item that is significant to all, he is liable for carrying it out. If he cleared an item that is not significant to all, then, if his teacher had stored it, he is liable for carrying it out, and if his teacher had not stored it, he is not liable for carrying it out, since the student is fulfilling his teacher’s wishes.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותבעל המאורספר הנררמב״ןבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אָמַר מָר מוֹדִים חֲכָמִים לר״שלְרַבִּי שִׁמְעוֹן בבְּמוֹצִיא שׁוֹפְכִין לרה״רלִרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁשִּׁיעוּרָן בִּרְבִיעִית.: שׁוֹפְכִין לְמַאי חֲזוּ אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה לְגַבֵּל בָּהֶן אֶת הַטִּיט וְהָתַנְיָא טִיט כְּדֵי לַעֲשׂוֹת בָּהֶן פִּי כוּר לָא קַשְׁיָא הָא דְּמִיגַּבַּל הָא דְּלָא מִיגַּבַּל לְפִי שֶׁאֵין אָדָם טוֹרֵחַ לְגַבֵּל טִיט לַעֲשׂוֹת פִּי כוּר.:

The Master said in the Tosefta: And the Rabbis agree with Rabbi Shimon with regard to one who carries out waste water to the public domain, that the measure that determines liability is a quarter of a log. The Gemara asks: For what use is waste water fit? Rabbi Yirmeya said: It is used to knead clay. The Gemara asks: If that is its purpose, why is such a large amount required? Was it not taught in a baraita: The measure that determines liability for carrying out clay on Shabbat is equivalent to that which is used to make an opening for the bellows to be placed in a crucible, which is a much smaller measure? The Gemara answers: This is not difficult. This, where the measure for clay is equivalent to that which is used to make an opening for the bellows to be placed in a crucible, is referring to a case where it was already kneaded; that, where the measure for waste water is a quarter of a log to knead clay, is referring to a case where it is not yet kneaded, as a person does not go to the trouble of kneading clay just to make an opening for the bellows to be placed in a crucible. When carrying out water to knead clay, a large amount is required; however, clay that was already prepared is fit for use for smaller objects as well.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך פי כוש
פי כושא(שבת עח.) טיט כדי לעשות פי כוש פי׳ פי כוש קורין אותו בל׳ ארמי ריש פילכא שעושין על פי הכוש כמו כדור אצל הצינורא שיכבד הכוש ויסוב ועושים אותו מן העצה ויש שעושין אותן מן העץ ויש שעושין אותן מן הטיט:
א. [שפינדעל שפיץ.]
פי כור – נקב שנותנין בו המפוח ושיעורא זוטא הוא ומרביעית חזי לגבל טובא וכיון דהוצאת טיט חשיבא בכדי פי כור בעינן נמי לשעוריה בהנך דעבדי לטיט בכדי גיבול פי כור.
דמיגבל – כבר חשוב בכדי פי כור אבל זה שעדיין לא נגבל אינו נשער בכך לפי שאין אדם טורח לגבל שיעור מועט כזה ואם בא לגבל מגבל יותר ועושה בו דברים אחרים.
שופכין למאי חזו – דוקא אברייתא קא בעי וכן משמע לקמן (דף עט.) דאמר והא טיט דמקמי דליגבליה תנא מודים חכמים לרבי שמעון במוציא שופכין כו׳ והוינן בה שופכין למאי חזו משמע דבמתני׳ אתי שפיר ונרא׳ לר״י דהיינו טעמא משום דשופכין דמתניתין איכא למימר דחזו לכמה דברים לרחוץ בהם כוסות וקערות דלא מאיסי כולי האי אלא שאינן ראויין לשתיה אבל הכא דומיא דדם קתני דמאיסי טובא ולכך בעי למאי חזו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה שופכין למאי חזו דוקא אברייתא קבעי וכו׳ עס״ה. עיין בתשובת הגאון מהר״ץ אשכנזי בסי׳ קי״ט שכתב דפי׳ ר״י תמוה ומשו״ה מפרש בענין אחר דהא דלא מקשה אמתניתין היינו משום דאיכא לאוקמי כמ״ד מלאכה שאצ״ל חייב ע״ש באריכות שדבריו ג״כ דחוקי׳ קצת. אמנם לע״ד נראה ליישב קצת על דרך פי׳ ר״י דהמקשה ודאי הוי ידע דרביעית שופכין חזו למידי אלא דעיקר קושיית המקשה אלישנא דברייתא דקתני ומודים חכמים לר״ש דמוציא שופכין ששיעורן ברביעית ולשון מודים משמע דהיינו מעין פלוגתייהו דאע״ג דבכל הנך דמתניתין סגיא לרבנן בפחות מרביעית היכא דחזו למידי אחרינא אפ״ה בשופכין מודו דבעינן רביעית ואם כן האי לישנא משמע דבשופכין נמי איכא שום שיעורא בפחות מרביעית דחזי למידי אחרינא ואפ״ה מודו רבנן דבעינן רביעית א״כ מקשו שפיר דשופכין בפחות מרביעית למאי חזו וא״כ מאי מודים דקאמר ובהא משני ר׳ ירמיה שפיר לגבל בהן את הטיט דבהא סד״א דאפילו בפחות מרביעית כל שיש בהן כדי לגבל בהן טיט כל שהוא לעשות פי כור נמי סגי וקמ״ל דאפ״ה בעינן רביעית והיינו כדמסיק לפי שאין אדם צורך ודו״ק:
עוד אמר מר החכם בתוספתא: מודים חכמים לר׳ שמעון במוציא שופכין לרשות הרבים ששיעורן ברביעית. ושואלים: שופכין למאי חזו. [למה הם ראויים]? אמר ר׳ ירמיה: משתמשים בהם כדי לגבל (ללוש) בהן את הטיט. ומקשים: אם לצורך זה, מה צורך יש בשיעור גדול כל כך? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: טיט שיעורו להוצאת שבת כדי לעשות בהן פי כור (מכסה לכור קטן) ושיעור זה פחות בהרבה! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה ששנינו] ששיעורו כדי לעשות בו פי כור הרי זה באופן דמיגבל הוא כבר מגובל], ואילו הא [זה] ששנינו ששיעור ההוצאה במים הוא כדי שיעור רביעית כשהשימוש בהן הוא לגיבול הטיט — הרי זה באופן דלא מיגבל [שאינו מגובל] לפי שאין אדם טורח לגבל טיט כדי לעשות פי כור בלבד. ולכן במים שמוציאים כדי לגבל את הטיט מתחילה יש צורך בשיעור גדול, אבל טיט הראוי כבר לשימוש עושים בו אף חפצים קטנים.
The Master said in the Tosefta: And the Rabbis agree with Rabbi Shimon with regard to one who carries out waste water to the public domain, that the measure that determines liability is a quarter of a log. The Gemara asks: For what use is waste water fit? Rabbi Yirmeya said: It is used to knead clay. The Gemara asks: If that is its purpose, why is such a large amount required? Was it not taught in a baraita: The measure that determines liability for carrying out clay on Shabbat is equivalent to that which is used to make an opening for the bellows to be placed in a crucible, which is a much smaller measure? The Gemara answers: This is not difficult. This, where the measure for clay is equivalent to that which is used to make an opening for the bellows to be placed in a crucible, is referring to a case where it was already kneaded; that, where the measure for waste water is a quarter of a log to knead clay, is referring to a case where it is not yet kneaded, as a person does not go to the trouble of kneading clay just to make an opening for the bellows to be placed in a crucible. When carrying out water to knead clay, a large amount is required; however, clay that was already prepared is fit for use for smaller objects as well.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) מתני׳מַתְנִיתִין: גהַמּוֹצִיא חֶבֶל כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אוֹזֶן לַקּוּפָּה גֶּמִי כְּדֵי לַעֲשׂוֹת תְּלַאי לַנָּפָה וְלַכְּבָרָה רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כְּדֵי לִיטּוֹל מִמֶּנּוּ מִדַּת מִנְעָל לַקָּטָן נְיָיר כְּדֵי לִכְתּוֹב עָלָיו קֶשֶׁר מוֹכְסִין וְהַמּוֹצִיא קֶשֶׁר מוֹכְסִין חַיָּיב

MISHNA: One who carries out a rope is liable in a measure equivalent to that which is used to form an ear-shaped handle for a basket. The measure that determines liability for carrying out reed grass is equivalent to that which is used to make a loop for hanging a sifter or a sieve. Rabbi Yehuda says: The measure for liability is equivalent to that which is used to take the measure of a shoe for a child, as the reed is used to measure the size of the foot. The measure that determines liability for carrying out paper is equivalent to that which is used to write a tax receipt. And one who carries out a tax receipt itself on Shabbat is liable.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרר״י מלונילתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳ נייר כדי לכתוב עליו קשר מוכסין [כו׳].
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך גם
גםא(כלאים פרק ו) סיפקה בחבל או בגמי (שבת עח.) גמי כדי לעשות תלאי לנפה. קנה וסוף תרגום קני וגמא:
ערך מכס
מכסב(שבת עח.) המוציא קשר של מוכסין חייב (גמרא) כמה שיעור קשר מוכסים שתי אותיות (נדרים כז:) נודרין להרגין ולחרמין מוכס שאין לו קצבה מוכס העומד מאיליו (סנהדרין כד) ואלו הן הפסולין הרואין והגבאין והמוכסין. אמר גאון ז״ל הני מוכסין לאו משום דשקלי טפי ממאי דקייץ להו פסלינהו רבנן דאי הכי היינו גבאין אלא בזמן שהמלך מטיל מס לגבותו מן היהודים מכל אחד לפי ממונו הני מוכסין המעריכין נושאין פנים למקצתן ומקילין ולאחרים מכבידין יותר מן הראוי נמצאו גזלנים:
ערך נייר
ניירג(שבת עח.) נייר כדי לכתוב עליו קשר מוכסין (ביצה לב.) אין חותכין את הנייר (מגילה יז) על הנייר ועל הדפתרא פי׳ הוא חיפה והוא מחקה וכבר פי׳ בערך חיפא:
ערך תל
תלד(שבת קמ:) א״ר חייא בר אשי האי תלא דבישרא שרי לטלטולי דכוורי אסיר פי׳ יתד של עץ עשוי לתלות בו בשר ופעמים שתולין בו זולתו אבל העץ שתולין בו דגים כיון שהדגים ריחן רע וקשה אין תולין בו דבר אחר ומסיחין דעתן ממנו ומוקצה מחמת מיאוס הוא ואסור תלא לחמא קשי לעניותא עיין בערך סלת (משנה עדיות פרק ג) טני של מתכת של בעלי בתים ותלוי המגרירות וישנו (כלים פי״ב) פי׳ אלו אבנים או טסי ברזל או נחשת שהן בשביל המרחץ לאוליירין העומדין לשרת את בני אדם וגוררין בהן את רגליהן כדגרסי׳ (שבת עח.) מגררתא דכספא גמי כדי לעשות תלוי לנפה ולכברה (כלים פט״ו) כל התלויין טמאין חוץ התלוי נפה וכברה (גיטין לז) אמר רבא ותלי ליה עד דאמר הכי פי׳ מכהו ותולהו המלוה ללוה עד דאמר הכי אע״פ (נדה ס) אין תולין מה טעם לפי שאין תולין כמו זה יש בשבת לפי שאין מדליקין וכבר פירשנו בערך לפי:
א. [טראסטינע.]
ב. [צאלל.]
ג. [פאפיר.]
ד. [נאגעל.]
מתני׳ אזן לקופה – לאוחזה בה.
תלאי – לתלותו בו.
מדת מנעל – להראותו לאומן כמדה זו אני צריך.
נייר – מעשבים עושים אותו.
קשר של מוכסין – יש לך אדם שנותן המכס לראש הנהר במקום אחד או מוחל לו במתנה והוא מוסר לו חותם להראות למוכס שמחל לו המכס ודרכו לכתוב בו שתי אותיות והן גדולות משתי אותיות שלנו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[מתני׳] ב. המוציא חבל כדי לעשות אוזן לקופה. והוא שיעור גדול מלעשות תלאי לנפה ולכברה. מקשינן בגמ׳ ניזיל לחומרא כדי לעשות ממנו תלאי לנפה ולכברה, ומשני כיון דהדיק ליה למנא כלומר שהחבל אוכל העץ ומשבר אותו, לא עבדי אינשי תלאי לדבר קשה אלא לדבר רך, דהיינו (סופה) [קופה] שהיא עשויה מלולבי תמרה.
גמי לעשות תלאי לנפה וכו׳. לתלות בו. ונפה וכברה אינם כבדים ודבר מועט סובלן.
ור׳ יהודה. פליג ומחמיר דבמועט מזה מיחייב, לעשות ממנו כדי מדת מנעל קטן לקשור אותה בו שלא תפול מרגלי הקטן. ויש מי שמפרש מדת מנעל להראותו לאומן כמדה זו אני צריך.
[מתני׳] ג. נייר. מעשבים עושין אותו.
קשר של מוכסין. יש שנותן המכס בראש הנהר, ובמקום אחד רחוק עומד מוכס שני, וזה הראשון מוסר לו סימן להראותו למוכס שני שמחל על המכס, או שנתנו לו, והסימן שלו הוא שדרכו לכתוב שתי אותיות [גדולות] מאותיות שלנו.
נייר כדי לכתוב עליו קשר של מוכסין המוציא קשר של מוכסין חייב – יש לתמוה השתא נייר חלק כשיעור לכתוב קשר של מוכסין חשיב קשר עצמו לא כל שכן. ויש לומר דהמוציא קשר של מוכסין אף על פי שהראהו למוכס חייב ואתיא סתם מתניתין כר׳ יהודה דלקמן. וריב״ם זצוק״ל פירש המוציא קשר מוכסין מכל דבר שנעשה בין מעור בין מקלף אף על פי שקלף צריך שיעור גדול מזה כדלקמן כיון שנעשה עליו קשר חשוב הוא ויפה פירש.
מתני׳ נייר כדי לכתוב קשר של מוכסין והמוציא קשר מוכסין חייב – יש לפרשא דסד״א דהמוציא קשר מוכסין פטור, והמוציא נייר כדי לכתוב עליו קשר מוכסין לא נתחייב בשביל שהוא מיוחד לכך, שהרי אפי׳ בקשר עצמו פטור, אלא מפני שהוא שיעור לכתוב עליו שתי אותיות דידן שהוא שם משמעון ובית אחיזה שהוא קשר מוכסין, לפיכך חזר ושנה שהמוציא קשר מוכסין חייב שהוא דבר חשוב בעצמו.⁠ב ויש לפרש והמוציא קשר מוכסין חייב אפי׳ לאחר שהראהו למוכס, וסתמא כר׳ יהודה.⁠ג
א. לתרץ קושיה התוד״ה והמוציא, ועי׳ ריטב״א.
ב. לכאורה תלוי בפלוגתא דאמוראי לקמן, דלרב ששת דוקא שתי אותיות גדולות של מוכסין ומשום קשר של מוכסין הוא דמחייב בהאי שיעורא זוטא, הא לאו הכי לא מחייב דסתם ב׳ אותיות לאו מידי דחזי לחייב על מוציא שיעור כדי כתיבתן וכמו שכ׳ במיוחס לר״ן. ולפי״ז הסיפא מפרש הרישא שדוקא אותיות גדולות, וכן משמע ברמב״ם, אבל לרבא בשטר פרוע שיש לו בית אחיזה מספיק ב׳ אותיות דידן, ולפי״ז קתני הכא ב׳ דינים וע״ז ניחא תי׳ רבנו דהו״א דקשר עצמו אינו חשוב.
ג. עי׳ בתוספות הגרע״א במשניות שכתב כן מעצמו, וכתב שכן מפרש הרמב״ם שפסק בפי״ח הט״ו כר׳ יהודה משום דקושית התוספות דוחקתו דקתני נייר כדי לכתוב קשר מוכסים למאי צריך עוד למתני דהמוציא ק״מ חייב, אלא ע״כ דבא לומר דאפילו כבר הראהו למוכס חייב וסתמא כר״י. וכבר הקדימו בחפץ ה׳.
המוציא טיט שיעורו בכדי לעשות פי כוש ר״ל לסתום פי הכוש הנקרא ווירט״יל שרגילין בכך מצד שהוא מתרחב יותר מדאי וסותמין אותו בטיט ותוחבין העץ הארוך שטווין בו לתוך הטיט והולמו שם בשיעורו והטיט נשאר סבי׳ הנקב ונשאר שם העץ הלום במדתו ויש גורסין פי הכור ויראה לפרש כן בכדי לחדש פי הכור שהפתילה יוצאה דרך בו וי״מ לעשות ממנו נר קטן הראוי לצרוף בו הנחשת וי״מ לסתום בו נקב שנותנין המפוח לתוכו ומדביקין אותו בטיט כדי להכניסו בדוחק להעמידו הלום לשם ומלת לעשות לפי׳ זה ולפי׳ ראשון ביאורה לסתום וע״ד מה שאמרו בפרק זה בזפת וגפרית כדי לעשות בו נקב ושמא תאמר אחר שהטיט ראוי לשיעור מועט כזה היאך שיערו בשופכין שחיוב הוצאתם מפני שראויות לגבל את הטיט לרביעית והיה לנו לשער בהן כל שיכול לגבל בהן בכדי לעשות פי כוש הואיל וכל עצמן אין חיובן אלא מפני שראויות לגבל בהן את הטיט אינו כן שכל שלא נתגבל אין אדם טורח לגבל מתחלה לעשות פי כוש אבל כל שנתגבל אדם מוציאו לכך:
המשנה השניה המוציא חבל כדי לעשות אוזן לקפה גמי כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה ר׳ יהודה אומ׳ כדי ליטול ממנו מדת מנעל לקטן נייר כדי לכתוב עליו קשר מוכסין המוציא קשר מוכסין חייב נייר מחוק כדי לכרוך בו פי צלוחית קטנה של פוליטון אמר הר״ם פי׳ גמי הוא הגומא ובעברי תיבת גמא תלאי כמו בית יד שיתלה ממנו ונפה ידועה והיא דקת הנקבים וכברה היא שנקביה רחבים יותר וקשר מוכסין הוא הסימן שכותבין לוקחי המעשר ובעלי המכס להודיע כי זה פרע מה שנתחייב ושיעורם שתי אותיות וקרא אותו קשר כמו שקוראין אנשי דורנו הרשמים והצורות שמחשבין בהם הפנקסין עקר אלרו״מי בלשון ערבי ובלשון עברי קשר הרומיי ונייר ידוע ונייר פסול שטר של נייר שנתבטל ואין מוציאין בו חוב ופוליטון מר דרור והוא המוסק ואין הלכה כר׳ יהודה:
אמר המאירי המשנה השניה והוא מענין שהזכרנו בשלפניה המוציא חבל שיעורו כדי לעשות אזן לקופה לאחוז אותה בו גמי כדי לעשות תלאי לנפה וכברה ר״ל לתלותו בו והוא שיעור מועט מעשיית אזן לקופה עד ששאלו בגמ׳ שאף בחבל נשער בתלאי לנפה וכברה לחומרא ותירץ כיון דחדיק במנא לא עבדי אינשי כלומר שהחבל אוכל העץ ומתוך כך נזהרים שלא לעשות ממנו תלאי לכלי עץ הדקי׳ כגון נפה וכברה אלא לקופ׳ שמעשיה רכין שנעשי׳ מלולבי תמרים ואין החבל אוכלתן אבל הגמי עושין ממנו תלאי לנפה וכברה שהם קלים ודבר מועט סובלם:
ר׳ יהודה מחמיר בשניהם לומר ששיעורן כדי ליטול ממנו מדת מנעל קטן להראותו לאומן לומר כזה אני צריך וי״א לקשור טרסיותיו זו בזו שלא ישמט המנעל מרגלו והלכה כחכמים:
נייר כדי לכתוב עליו קשר של מוכסים והוא שדרך המוכסים להיות אחד עומד במקום אחד קרוב יעיר ואחד עומד ברחוק שאם עבר ההולך על המכס ולא פרעו במקומו יהא זה חוזר וגובהו ומתוך כך כשזה פורעו לראשון במקומו נותן לו סימן שיראהו לשני והיה המנהג אצלם שהיה כותב לו שתי אותיות גדולות יותר משלנו על הנייר והוא כשיעור שתי אותיות שלנו עם בית אחיזה שלהם ר״ל הגליון והוא הנקרא בסוגיא זו גם כן לובן ולפיכך שיערו בהוצאתו כשיעור זה:
ג משנה המוציא חבל שיעורו כדי לעשות אוזן לקופה (סל). גמי (חלק מקנה סוף, גומא), שיעורו לענין הוצאה — כדי לעשות תלאי (אוזן שתולים בה) לנפה ולכברה. ור׳ יהודה אומר: שיעורו כדי ליטול ממנו מדת מנעל לצורך ילד קטן, שבגמי מודדים את גודל רגלו. נייר שיעורו לענין הוצאה הוא כדי לכתוב עליו קשר מוכסין (מעין קבלה עבור המכס). והמוציא קשר מוכסין עצמו בשבת — חייב.
MISHNA: One who carries out a rope is liable in a measure equivalent to that which is used to form an ear-shaped handle for a basket. The measure that determines liability for carrying out reed grass is equivalent to that which is used to make a loop for hanging a sifter or a sieve. Rabbi Yehuda says: The measure for liability is equivalent to that which is used to take the measure of a shoe for a child, as the reed is used to measure the size of the foot. The measure that determines liability for carrying out paper is equivalent to that which is used to write a tax receipt. And one who carries out a tax receipt itself on Shabbat is liable.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרר״י מלונילתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבת עח. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים שבת עח., עין משפט נר מצוה שבת עח., רב שרירא גאון ערבית שבת עח. – מהדורת ד"ר דן גרינברגר, גנזי קדם ט (תשע"ג), ברשותם האדיבה של יד יצחק בן⁠־צבי (כל הזכויות שמורות), רב שרירא גאון תרגום לעברית שבת עח. – מהדורת ד"ר דן גרינברגר, גנזי קדם ט, ברשותם האדיבה של יד יצחק בן⁠־צבי (כל הזכויות שמורות), ר׳ חננאל שבת עח., רי"ף שבת עח. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס שבת עח., רש"י שבת עח., תוספות שבת עח., בעל המאור שבת עח. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ספר הנר שבת עח. – מהדורת הרב שניאור אידנסון, ירושלים תש"ע, באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות), ר"י מלוניל שבת עח. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., תוספות רי"ד מהדורה תליתאה שבת עח., רמב"ן שבת עח. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., בית הבחירה למאירי שבת עח. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה שבת עח., מהרש"א חידושי הלכות שבת עח., פני יהושע שבת עח., גליון הש"ס לרע"א שבת עח., פירוש הרב שטיינזלץ שבת עח.

Shabbat 78a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Shabbat 78a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Shabbat 78a, R. Sherira Gaon Arabic Peirush Milim Shabbat 78a, R. Sherira Gaon Hebrew Translation Peirush Milim Shabbat 78a, R. Chananel Shabbat 78a, Rif by Bavli Shabbat 78a, Collected from HeArukh Shabbat 78a, Rashi Shabbat 78a, Tosafot Shabbat 78a, Baal HaMaor Shabbat 78a, Sefer HaNer Shabbat 78a, Ri MiLunel Shabbat 78a, Tosefot Rid Third Recension Shabbat 78a, Ramban Shabbat 78a, Meiri Shabbat 78a, Maharshal Chokhmat Shelomo Shabbat 78a, Maharsha Chidushei Halakhot Shabbat 78a, Penei Yehoshua Shabbat 78a, Gilyon HaShas Shabbat 78a, Steinsaltz Commentary Shabbat 78a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144