×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אלִיתֵּן טַעַם כְּעִיקָּר שֶׁאִם שָׁרָה עֲנָבִים בְּמַיִם וְיֵשׁ בָּהֶן טַעַם יַיִן חַיָּיב.
comes to establish the principle that the legal status of the taste of a forbidden food is like that of its substance. This term teaches that any food that absorbs the taste of a prohibited item assumes the status of this prohibited item itself. As, in a case where one soaked grapes in water and the water has the taste of wine, a nazirite is liable for drinking this mixture, as it assumes the status of wine.
עין משפט נר מצוהרש״יפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ליתן טעם כעיקר – לעשות טעמו של איסור כעיקרו וממשו.
ויש בהן – במים טעם יין.
חייב – בכזית מהן והא לאו משום היתר מצטרף לאיסור הוא אלא משום דאיתעביד ליה כוליה איסור אבל היתר מצטרף לאיסור לא ילפינן מינה.
בגמרא ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין חייב. ויש לדקדק אמאי דמשמע הכא דבעי למילף מהכא דטעם כעיקר דאורייתא אע״ג דלית ביה כזית בכא״פ דהא בכזית כא״פ כ״ע מודו ולפרש״י דלעיל הוי הל״מ בכל איסורין וכדאמרינן נמי בסמוך אי מיין לחוד מאי למימרא. ולכאורה נראה דאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין הוי יותר מכזית בכא״פ דפרס ד׳ ביצים וכזית הוי א׳ משמיני׳ שבו ואם כן אי אפשר שיתן טעם יין בכה״ג דהא אפילו יין השרוני דעדיף טובא אפ״ה לא דרו עליה אלא ב׳ או ג׳ חלקים מים ואחד יין. והנלע״ד בזה יבואר בסוף הסוגיא בישוב שיטת הרמב״ם ז״ל:
ליתן טעם כעיקר כלומר, שחייב על דבר שנבלע בו טעם של איסור כאילו היה הוא עצמו אסור. שאם שרה ענבים במים ויש בהן במים טעם יין — חייב הנזיר על שתייתם, שנעשים המים כיין.
comes to establish the principle that the legal status of the taste of a forbidden food is like that of its substance. This term teaches that any food that absorbs the taste of a prohibited item assumes the status of this prohibited item itself. As, in a case where one soaked grapes in water and the water has the taste of wine, a nazirite is liable for drinking this mixture, as it assumes the status of wine.
עין משפט נר מצוהרש״יפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) מִכָּאן אַתָּה דָּן לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ וּמָה נָזִיר שֶׁאֵין אִיסּוּרוֹ אִיסּוּר עוֹלָם וְאֵין אִיסּוּרוֹ אִיסּוּר הֲנָאָה וְיֵשׁ הֶיתֵּר לְאִיסּוּרוֹ עָשָׂה בּוֹ טַעַם כְּעִיקָּר כִּלְאַיִם שֶׁאִיסּוּרוֹ אִיסּוּר עוֹלָם וְאִיסּוּרוֹ אִיסּוּר הֲנָאָה וְאֵין הֶיתֵּר לְאִיסּוּרוֹ אֵינוֹ דִּין שֶׁיַּעֲשֶׂה טַעַם כְּעִיקָּר.

From here you derive the halakha with regard to the entire Torah; in all cases, the legal status of the taste of a forbidden food is like that of its substance. The Gemara elaborates. Just as with regard to a nazirite, whose prohibition against eating grapes is not an eternal prohibition, as he will be permitted to eat grapes once his period of naziriteship is over, and furthermore, his prohibition is not a prohibition against deriving benefit from wine, and there is dissolution for his prohibition against eating grape products by requesting a Sage to release him from his vow, nevertheless, in his case, the Torah rendered the legal status of the taste of food forbidden to him like that of its substance; with regard to a forbidden mixture of diverse kinds, whose prohibition is an eternal prohibition [issuro issur olam] and whose prohibition is a prohibition against deriving benefit, and there is no dissolution for its prohibition, is it not right that the Torah should render the legal status of the taste of its forbidden food like that of its substance?
רש״ימהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לכל התורה כולה – שיהא טעמו של איסורין כממשו.
שאין איסורן איסור עולם – אלא כמה שפירש ואם סתם שלשים יום וענבים ויין מותרין לו בהנאה.
ויש לו היתר לאיסורו – אף תוך זמן על ידי (הפרת) חכם.
כלאים – כלאי הכרם.
איסור עולם – זרע חטה וחרצן הכל אסור לעולם.
ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו – פירש״י ז״ל אין איסורו איסור עולם אלא שלשים יום בסתם או כמו שפי׳ ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו אפי׳ תוך זמן ע״י שאלה מה שאין כן בכלאים שאסור לעולם ואסור בהנאה כלאי הכרם. ואין לו היתר וה״ה לערלה בשתים שאיסורו איסור הנאה ואין היתר לאיסורו לפרי עצמו אבל אינו אסור לעולם אלא שלש שנים. ואינו מחוור שהפרי עצמו אסור הוא לעולם והאילן הוא שנותר והיתר לאיסורו ואיסורו איסור עולם בחד גוונא נינהו או תרוייהו בפרי או תרוייהו באילן. ועוד דכי היכי דיש היתר לאיסור נזיר בשאלה ה״נ יש היתר לשאר איסורין ברבייה. ועוד דבסיפרי גרסי׳ ויש היתר לאחר איסורו ויש מפרשים נזיר שאין איסורו איסור עולם שלא נאסר בבני נח. ואין איסור איסור הנאה ויש היתר לאיסורו ממילא לאחר שלשים מה שאין כן בכלאים שאיסורו איסור לעולם דהרכבת אילן נאסר בבני נח:
ואיסורו איסור הנאה בכלאי הכרם – ואע״ג דליתו בהרכבת אילן שם כלאים אחד הוא ואין היתר לאיסורו ממילא. וה״ה לערלה בשתים שאיסורו איסור הנאה ואין היתר לאיסורו אבל אין איסורו איסור עולם, ודכוותה עבדי׳ ק״ו במס׳ קדושין מחדש שאין איסורו אסור עולם ואין איסורו איסור הנא׳ ויש היתר לאיסורו לאחר הקרבת העומר ויש לשונות אחרי׳ וזה עיקר:
נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב ואע״ג דאמרינן רביעית יין לנזיר הלכה למשה מסיני קסבר ר׳ עקיבא ה״מ בשותה אבל האי שנבלע בפת בשיעור אכילה מחייב. קמ״ל דאפילו ע״י תערובו׳ דבליע בפת. כלומר דכיון דקתני פתו סתמא משמע אפי׳ טובא ואפילו יתר מאכילת פרס. וקמ״ל דמשו׳ טעם כעיקר חייב ולא אתא קרא להיתר מצטרף לאיסור:
מכאן אתה דן לכל התורה כולה, שטעם איסור כאיסור עצמו, כיצד: ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם שכשסיים תקופת נזרו מותר שוב ביין, ואין איסורו בענבים וביין איסור הנאה אלא איסור אכילה ושתיה בלבד, ויש היתר לאיסורו שאם ירצה יוכל לבוא לחכם, ולהישאל על נדר נזירותו ולהתירו, ובכל זאת עשה בו הכתוב טעם כעיקר, כלאים בכרם שאיסורו איסור עולם, ואיסורו איסור הנאה, ואין היתר לאיסורו — אינו דין שיעשה טעם כעיקר?
From here you derive the halakha with regard to the entire Torah; in all cases, the legal status of the taste of a forbidden food is like that of its substance. The Gemara elaborates. Just as with regard to a nazirite, whose prohibition against eating grapes is not an eternal prohibition, as he will be permitted to eat grapes once his period of naziriteship is over, and furthermore, his prohibition is not a prohibition against deriving benefit from wine, and there is dissolution for his prohibition against eating grape products by requesting a Sage to release him from his vow, nevertheless, in his case, the Torah rendered the legal status of the taste of food forbidden to him like that of its substance; with regard to a forbidden mixture of diverse kinds, whose prohibition is an eternal prohibition [issuro issur olam] and whose prohibition is a prohibition against deriving benefit, and there is no dissolution for its prohibition, is it not right that the Torah should render the legal status of the taste of its forbidden food like that of its substance?
רש״ימהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְהוּא הַדִּין לְעׇרְלָה בִּשְׁתַּיִם.

And the same is true of fruit that grows on a tree during the first three years after it was planted [orla], on two of three counts: Although the prohibition of orla is not an eternal prohibition, as one may eat the fruit of this tree after three years have passed, it is prohibited to derive benefit from orla, and this prohibition cannot be dissolved, as the fruits that grow during the first three years remain prohibited. Therefore, based on the same a fortiori inference, the principle: The legal status of its taste is like that of its substance, should apply in this case as well. Similarly, all other prohibitions in the Torah are more severe than the case of a nazirite in one of these aspects, and therefore this principle is universal. In any case, this entire derivation presents a difficulty for Rabbi Yoḥanan, who derives a different halakha from the term: Soaked.
רש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והוא הדין לערלה בשתים – ק״ו זה אתה דן לערלה בשתי דרכים דאיסורו איסור הנאה ואין היתר לאיסורו בתוך שלש מה שאין כן בנזיר ואיסור עולם ליכא למימר בה דלאחר שלש מותרות.
והוא הדין לערלה בשתים – וכן אמרינן בפ״ק דקדושין (דף לח.) גבי חדש ופ״ה דערלה אין איסורו איסור עולם דאחר שלש מותר וקשה מה שמותר אחר שלש היינו האילן והאילן לא נאסר מעולם רק הפרי והפרי אין לו היתר ור״ת פי׳ הוא הדין לערלה בשתים היינו בשנת ארבע דיש היתר לאיסורו על ידי פדייה או להביא לירושלים ור״י מפרש דנזיר וחדש אין איסורן איסור עולם שהגדל מן הגפן אחר השלמת נזרו לא חל עליו איסור וכן חדש היוצא מקנה השיבולת אחר הבאת העומר לא חל עליו איסור כיון שהשריש קודם העומר וכן ערלה אחר ג׳ שנים היוצא ממנו אין איסור חל עליו ויש היתר לאיסורו יש לפרש כפ״ה שנזיר תוך זמנו יש לו היתר על ידי שאלה וחדש נמי לר׳ יהודה דאמר יום הנף כולו אסור יש לו היתר תוך זמנו על ידי עומר וערלה אין לה היתר תוך זמנה וילדה בזקינה דבטלה אין זה אילן דערלה דפנים חדשות באו לכאן ועוד מפר״י שהפרי של חדש שנאסר כבר וכן היוצא מן הגפן קודם השלמת נזירות יש להן היתר בהשלמת זמן האיסור אבל ערלה וכלאים הפרי שנאסר אין לו היתר ופירוש זה נראה עיקר דאין צריך להעמיד כר׳ יהודה ואין להקשות לפי׳ זה אמאי לא חשיב יש היתר לאיסור בשאלה ובעומר ויהא ג׳ בערלה דיש לומר דלא סבר כר׳ יהודה אלא האיר המזרח מתיר ונזיר נמי אי מתשיל אין זה היתר לדבר שנאסר שהחכם עוקר הנדר מעיקרו ונמצא שלא נאסר מעולם אבל לפי׳ קמא ה״מ לאחשובי מה שהפרי עצמו נאסר לעולם והיה מוצא בערלה שלש.
בד״ה וה״ה לערלה כו׳ דנזיר וחדש אין איסורן איסור עולם שהגדל מן הגפן כו׳ עכ״ל ובתוס׳ פ״ק דקדושין קרי ליה להך מלתא אין היתר לאיסורו ע״ש בתוס׳ וק״ל:
והוא הדין יש ללמוד קל וחומר דומה לערלה בשתים כלומר בשתי דרכים, שאיסורו איסור הנאה, ואין היתר לאיסורו (בתוך שלוש שני ערלה) אף על פי שאינו איסור עולם שלאחר שנות הערלה מותר ליהנות מפירות העץ, ואפשר ללמוד איפוא גם כאן טעם כעיקר מקל וחומר. וכן אפשר לומר ברוב איסורי התורה שהם חמורים בפרט זה או אחר מאיסור נזיר. ועל כל פנים קשה לר׳ יוחנן שדרש ״משרת״ להלכה אחרת!
And the same is true of fruit that grows on a tree during the first three years after it was planted [orla], on two of three counts: Although the prohibition of orla is not an eternal prohibition, as one may eat the fruit of this tree after three years have passed, it is prohibited to derive benefit from orla, and this prohibition cannot be dissolved, as the fruits that grow during the first three years remain prohibited. Therefore, based on the same a fortiori inference, the principle: The legal status of its taste is like that of its substance, should apply in this case as well. Similarly, all other prohibitions in the Torah are more severe than the case of a nazirite in one of these aspects, and therefore this principle is universal. In any case, this entire derivation presents a difficulty for Rabbi Yoḥanan, who derives a different halakha from the term: Soaked.
רש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) הָא מַנִּי רַבָּנַן הִיא וְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר כְּרַבִּי עֲקִיבָא.

The Gemara answers: In accordance with whose opinion is the previously cited derivation? It is in accordance with the opinion of the Rabbis, who derive this halakha from the term: Soaked. However, Rabbi Yoḥanan, who said that a permitted substance joins together with a prohibited substance, holds in accordance with the opinion of Rabbi Akiva.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הא מני – דאפיקתיה להאי קרא לטעם כעיקר רבנן דפליגי אדר״ע בהיתר מצטרף לאיסור ולקמיה מפרש מאי היא.
ותירץ לו דאיברא לרבנן כך הוא דלא סבירא להו היתר מצטרף לאיסור וכדקאמר בברייתא נזיר ששרה פתו ביין אם יש בו לצרף כזית מפת ויין חייב והקשה ור׳ עקיבא טעם כעיקר מנא ליה ואע״ג דמדסבירא ליה היתר מצטרף לאיסור טעם כעיקר כל דכן הוא מ״מ אי לית ליה קרא אחרינא לטעם כעיקר אנא אמינא קרא דמשרת לטעם כעיקר הוא ותירץ דיליף ליה מבשר בחלב דחלב מיהא אין בו ממשות של בשר אלא טעם ואחר שכן הרי נשאר לו משרת להיתר מצטרף לאיסור ובא בשר בחלב ולימד על משרת כשכיר על תושב ורבנן בשר בחלב חדוש הוא ולא מפני ששניהם היתר שהרי אף כלאים כן אלא דאי תרי להו כולי יומי בחלבא שרי מדאורייתא אף בכדי בליעת זה מזה כגון שעירה חלב חם מכלי ראשון לכלי שני ונתן בשר בתוכו שלא אסרה תורה אלא דרך בישול וכלי שני אע״פ שהוא מפליט ומבליע אינו מבשל כמו שביררנו במס׳ חולין ושמא תאמר והרי אף בכלאים כן שאם העמידם בכלי אחד אין כאן כלאים וזריעתם אוסרתם אין זה כלום שאין שם כלאים עליהם עד שזרע אבל אם שרה בשר בחלב בשר בחלב הוא ולא נאסר מן התורה ואף ר׳ עקיבא חזר והודה דבשר בחלב חדוש הוא וליכא למגמר מיניה אלא טעם כעיקר מגיעולי גוים גמר ליה דאין כאן אלא פליטה וטעם בלא שום ממשות ולרבנן אף גיעולי גוים חדוש הוא דהא נותן טעם לפגם שרי כדגמרינן מנבלה דבעינן בה ראויה לגר ואע״ג דלא אסרה תורה אלא בת יומה אף היא אי אפשר דלא פגמה פורתא והתורה אסרתה ונמצא דקרא דמשרת אצטריך לן לטעם כעיקר:
ומשיבים: הא מני [דרשה זו כשיטת מי היא] כשיטת רבנן [חכמים] היא הלומדים ״משרת״ לצורך הלכה זו, ואילו ר׳ יוחנן דאמר [שאמר] שהיתר מצטרף לאיסור, סבר כר׳ עקיבא.
The Gemara answers: In accordance with whose opinion is the previously cited derivation? It is in accordance with the opinion of the Rabbis, who derive this halakha from the term: Soaked. However, Rabbi Yoḥanan, who said that a permitted substance joins together with a prohibited substance, holds in accordance with the opinion of Rabbi Akiva.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) הֵי ר״ערַבִּי עֲקִיבָא אִילֵימָא ר״ערַבִּי עֲקִיבָא דמתני׳דְּמַתְנִיתִין דִּתְנַן רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר בנָזִיר שֶׁשָּׁרָה פִּתּוֹ בְּיַיִן וְיֵשׁ בּוֹ לְצָרֵף כְּדֵי כְּזַיִת חַיָּיב וּמִמַּאי דְּמִפַּת וּמִיַּיִן דִּילְמָא מִיַּיִן לְחוֹדֵיהּ.

The Gemara asks: To which statement of Rabbi Akiva is the Gemara referring? If you say it is referring to the opinion of Rabbi Akiva in the following mishna, as we learned: Rabbi Akiva says, with regard to a nazirite who soaked his bread in wine, and the bread and the wine contain enough to join together to constitute an olive-bulk, that he is liable; from where do we know that Rabbi Akiva means an amount of an olive-bulk taken from the bread and the wine together? Perhaps he meant that the measure is calculated from the wine alone?
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הי ר״ע – מהי מילתא דר״ע שמעינן דהיתר מצטרף לאיסור.
דילמא מיין לחודיה – וצירוף שייך למיתני בה משום דנבלע בתוך הפת והיאך משערין כזית יין ממלא כלי מפה לפה ומביא זית ונותן לתוכו והיין היוצא הוא כזית יין וכן הוא בתוספתא דנזיר.
ודילמא מיין לחודיה – ולשון לצרף אתי שפיר כלומר לצרף היין הבלוע בתוכו.
ושואלים: הי [איזה] ר׳ עקיבא כלומר, לאיזה מדברי ר׳ עקיבא מתכוון ר׳ יוחנן? אילימא [אם נאמר] שהכוונה לשיטת ר׳ עקיבא דמתניתין [שבמשנתנו] דתנן הרי שנינו בה]: ר׳ עקיבא אומר: נזיר ששרה פתו ביין, ויש בו לצרף כדי כזית — חייב, אולם ממאי [מנין] שהכוונה שיש לצרף מפת ומיין ושכזית שחציו פת וחציו יין חייב עליו. דילמא [שמא] הכוונה שמיין לחודיה [לחוד] אפשר לצרף כזית,
The Gemara asks: To which statement of Rabbi Akiva is the Gemara referring? If you say it is referring to the opinion of Rabbi Akiva in the following mishna, as we learned: Rabbi Akiva says, with regard to a nazirite who soaked his bread in wine, and the bread and the wine contain enough to join together to constitute an olive-bulk, that he is liable; from where do we know that Rabbi Akiva means an amount of an olive-bulk taken from the bread and the wine together? Perhaps he meant that the measure is calculated from the wine alone?
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְכִי תֵּימָא מִיַּיִן לְחוֹדֵיהּ מַאי לְמֵימְרָא הָא קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן דאע״גדְּאַף עַל גַּב דְּתַעֲרוֹבֶת.

The Gemara asks: And lest you say that if this amount is from the wine alone, what purpose is there to state this halakha, this statement comes to teach us that even though the prohibited item is in a mixture, one is nonetheless liable for consuming it. Since this mishna can be explained as referring to an olive-bulk from wine alone, it cannot be cited as proof for Rabbi Akiva’s opinion with regard to the combination of a permitted substance with a prohibited substance.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תערובת – שאינו בעין שנבלע בפת.
וכי תימא [ואם תאמר]: אם מיין לחודיה מאי למימרא [לחוד מהו לומר] מה החידוש שבדבר? אולם יש בכך חידוש הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] דאף על גב [שאף על פי] שהאיסור בתערובת ואינו בעין, חייבים עליו. ואין איפוא להוכיח מכאן שיטת ר׳ עקיבא בצירוף היתר ואיסור.
The Gemara asks: And lest you say that if this amount is from the wine alone, what purpose is there to state this halakha, this statement comes to teach us that even though the prohibited item is in a mixture, one is nonetheless liable for consuming it. Since this mishna can be explained as referring to an olive-bulk from wine alone, it cannot be cited as proof for Rabbi Akiva’s opinion with regard to the combination of a permitted substance with a prohibited substance.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אֶלָּא ר״ערַבִּי עֲקִיבָא דְּבָרַיְיתָא דְּתַנְיָא ר״ערַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר נָזִיר שֶׁשָּׁרָה פִּתּוֹ בְּיַיִן וְאָכַל כְּזַיִת מִפַּת וּמִיַּיִן חַיָּיב.

The Gemara states: Rather, Rabbi Yoḥanan holds in accordance with the opinion of Rabbi Akiva in the baraita, as it was taught in a baraita that Rabbi Akiva says: A nazirite who soaked his bread in wine and ate an olive-bulk of the mixture from the bread and the wine is liable. This baraita indicates that according to Rabbi Akiva, a permitted substance joins together with a prohibited substance.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מפת ומיין חייב – ופליגי רבנן עליה דלית להו היתר מצטרף לאיסור ואילו פשט היין בכל הפת לא הוו פליגי רבנן עליה דהא אית להו טעם כעיקר ואיתעביד ליה פת גופיה איסור ובהא מיהא פליגי עליה דטעמא דר״ע משום צירוף הוא וא״נ לא נשרית כל הפת ביין מצטרף נמי היתר לאיסור לחיובא.
אלא יש לומר שהכוונה לדברי ר׳ עקיבא דברייתא. דתניא הרי שנינו בברייתא], ר׳ עקיבא אומר: נזיר ששרה פתו ביין ואכל כזית מפת ומיין כאחד — חייב, ומכאן נתבררה שיטת ר׳ עקיבא בצירוף היתר ואיסור.
The Gemara states: Rather, Rabbi Yoḥanan holds in accordance with the opinion of Rabbi Akiva in the baraita, as it was taught in a baraita that Rabbi Akiva says: A nazirite who soaked his bread in wine and ate an olive-bulk of the mixture from the bread and the wine is liable. This baraita indicates that according to Rabbi Akiva, a permitted substance joins together with a prohibited substance.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) ור״עוְרַבִּי עֲקִיבָא טַעַם כְּעִיקָּר מְנָא לֵיהּ יָלֵיף מִבָּשָׂר בְּחָלָב לָאו טַעְמָא בְּעָלְמָא הוּא וְאָסוּר הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא.

The Gemara asks: And Rabbi Akiva, from where does he derive the principle: The legal status of the taste is like that of the substance itself? The Gemara answers: He derives this principle from the prohibition of meat cooked in milk. In that case, there is merely the taste of the milk absorbed by the meat, and the mixture is nonetheless forbidden. Here, too, in the case of other prohibitions, it is no different, and the same principle applies.
ר׳ חננאלרש״יתוספות רי״ד מהדורה תליתאהמהר״ם חלאווהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואמרי׳ ורבי עקיבא דמפיק כל משרת להיתר מצטרף לאיסור ליתן טעם כעיקר שאסור מנא ליה ואמר מבשר וחלב שאין בחלב אלא טעם בשר וכן בבשר טעם חלב ואסירי כך כל התורה טעם כעיקר אסור ורבנן האי חדוש הוא דאי תרו לבשר כולי יומא בחלב שרי ואי מבשל להו בהדי הדדי אסירי ומאי שנא בישול משריה אלא חידוש הוא ור׳ עקיבא מחידוש היכי גמר ואמרי׳ אלא רבי עקיבא מגיעולי נכרים גמר לכל התורה כולה דהא גיעולי נכרים טעמא בעלמא הוא וכתיב (במדבר ל״א כ״ג) כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש ותניא דברים שנשתמש בהן על ידי חמין כגון יורות וקומקמוסין ומחמי חמין מגעילן ומטבילן כו׳ וקתני בסיפא וכלן שנשתמש בהן עד שלא הטביל ולא הגעיל ולא ליבן אסור ואוקימנא למאן דתאני נותן טעם לפגם אסור. ורבנן בכל התורה כולה נותן טעם לפגם שרי דילפינן מנבלה דכתיב בה (דברים י״ד כ״א) תתננה ואכלה וכתיב בטריפה (שמות כ״ב ל׳) לכלב תשליכון אותו ודייקי׳ מינה אם נפגמה ונפסלה מלאכל הכלב פרחה ממנה תורת טומאת נבלה וגיעולי נכרים כיון דנותן טעם לפגם מותר והכא כתיב אסור חידוש הוא ומחידוש לא גמרי׳ ורבי עקיבא אומר אינו חידוש כדרב חייא בריה דרב הונא דאמר לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה דנותן טעם לשבח הוא ורבנן אפילו קדרה בת יומה אי אפשר דלא פגמה פורתא ומפורש בע״ז.
ור״ע – כיון דמפיק ליה להאי משרת להיתר מצטרף לאיסור.
טעם כעיקר – היכא דליכא מידי עיקר אלא טעם כגון ששרה ענבים במים מנא ליה.
ור׳ עקיבה טעם כעיקר מנא ליה – פירוש: שאם אין לו טעם כעיקר מקרא אחרינא נימא דהאי משרת לא אתא אלא לנותן טעם כעיקר ומשום דקא אכיל מיניה כזית בכדי אכילת פרס אבל חצי זית דהיתר המצטרף עם חצי זית דאיסור מנא ליה.
בשר בחלב לאו טעמא בעלמא הוא ואסור – כלומר דבכל ענין אסרה תורה בשר בחלב ואפי׳ בשר כחוש שלא פלט שומן בבשר אלא טעם לבד. אי נמי אפי׳ העביר השומן מעל החלב דהוה ליה כענבים ששרן במים שאין בהם אלא הטעם בלבד אבל החלב בבשר אינו טעם בלבד אלא ממשן וכן כתבו בתוס׳ ז״ל. וכן נמי פליט׳ הבשר וזה היתר מצטרף לאיסור הוא אבל פליטת כלי אינו חשיב ממשו אלא טעם בלבד כיון שכבר נבלע בכלי והיינו דיליף ליה ר׳ עקיבא מגיעולי גוים:
שם ור״ע טעם כעיקר מנ״ל. משמע דפשיטא ליה לתלמודא דר״ע אית ליה טעם כעיקר מדאורייתא וא״כ יש לתמוה טובא על פרש״י דלקמן בסוף הסוגיא דאף למאי דקי״ל כר״ע דמשרת דנזיר להמל״א אפ״ה טעם כעיקר אינו אלא מדרבנן וכרבנן דפליגי בכותח הבבלי אם כן מאי מקשה הש״ס אר״ע דלמא ר״ע גופא נמי לית ליה טעם כעיקר וכן הקשה מהרש״א לקמן בפרש״י ונלע״ד ליישב בפשיטות דכיון דמשרת דנזיר ע״כ או בשרה ענבים במים איירי דהיינו טעם כעיקר כרבנן דברייתא דלעיל או המל״א בשרה פתו ביין כר״ע דמתניתין ודברייתא דלעיל. ואם כן לפ״ז ע״כ שאותה ששנינו בר״פ ג׳ מינים דמשנה ראשונה אמרה דאינו חייב עד שישתה רביעית יין האי רביעית יין ע״כ איירי אפילו ע״י שריית ענבים במים שיש בהן טעם יין והיינו כרבנן דברייתא. וא״כ לפ״ז ע״כ הא דקתני במתניתין עלה דהאי ר״ע אומר אפילו שרה פתו ביין מדקאמר אפי׳ משמע דמודה בקמייתא לת״ק דמשנה ראשונה אם כן ממילא משמע דר״ע אית ליה טעם כעיקר ואית ליה נמי המל״א משו״ה מקשה שפיר מנ״ל דאי לאו דאית ליה ילפותא אחרינא לטעם כעיקר לא הוי מוקי משרת להמל״א ולטעם כעיקר כן נ״ל נכון ודו״ק:
שם יליף מבשר בחלב לאו טעמא בעלמא הוא ואסור ה״נ ל״ש. וקשיא לי טובא היאך מצינן למילף כל איסורין מבשר בחלב לענין טעם כעיקר דהא לא מבעיא דלא מצינן למילף נזיר מיניה משום הנך פירכא דלעיל דנזיר אין איסורו איסור עולם כו׳ וכמו שהקשו התוס׳ בסמוך בד״ה אלא יליף מגיעולי עכו״ם ותירוצם לא שייך כאן אלא אפילו שאר איסורין היאך מצינן למילף מיניה דמה לבשר בחלב שחמיר שאסור אף בבישול ובהנאה ואם כן אפילו איסורי הנאה לא מצי למילף מיניה משום פירכא דבישול ומכ״ש הנך דלאו איסורי הנאה. ועוד דהך פירכא דאיסור הנאה לאו פירכא קולא וחומרא בעלמא הוא אלא פירכא גמורה מעיקרא דדינא דאפילו את״ל דטעם לא הוי כעיקר ממש כדי שנאמר שכל האוכל הוי כאילו אוכל גוף האיסור ממש אפ״ה יש לאסור באיסור הנאה דכיון שהאיסור נותן טעם בהיתר והוא נהנה מטעמו אין לך איסור הנאה גדולה מזו. וכבר חזרתי על כל הצדדים ליישב קושיא זו ולא מצאתי אם לא שנאמר דלמאי דבעי למילף אליבא דר״ע כל איסורין לענין טעם כעיקר מבשר בחלב היינו משום דמשמע ליה דאיסור בשר בחלב באכילה לא ילפינן אלא מקרא דלא תאכל כל תועבה כדאמר רב אשי בס״פ כל הבשר דכל שתיעבתי ונראה משום דעיקר קרא דלא תאכל כל תועבה לא אתא אלא לאיסור אכילה דבשר בחלב וא״כ לפ״ז א״ש דמצינן למימר דלר״ע הך מילתא דטעם כעיקר לא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא דכיון דאשכחן דאע״ג דאכילת הבשר שנתבשל בחלב לא הוי אלא טעמא בעלמא מהחלב שבלוע בו אפ״ה שייך בו לשון לא תאכל כל תועבה ואי לאו דטעם כעיקר ממש לא הוי שייך בו לשון אכילת תועבה דכה״ג אשכחן לענין שתייה בכלל אכילה כיון דכתיב ואכלת דגנך ותירושך דתירוש חמרא הוא וקרינן ואכלת ומהכא ילפינן לה בכל התורה כולה דאיסור שתייה הוי בכלל אכילה אפילו לענין מלקות וכרת אע״ג דהאי קרא דואכלת דגנך ותירושך לא איירי כלל לענין איסור אע״כ דכה״ג גילוי מילתא בעלמא הוא וא״כ ה״נ מצינן למימר לענין טעם כעיקר כיון דקרייא רחמנא אכילה אלמא דטעם כעיקר ממש ובענין זה יש לפרש גם כן דאפשר דהשתא משמע דאיסור אכילה בבשר בחלב היינו כדאמר רבי יוחנן לר״ל בס״פ כל הבשר כעורה זו ששנה רבי לא תאכלנו כו׳ ע״ש וכה״ג איכא טובא התם דאיכא מאן דיליף מדכתיב אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל יש לך בישול אחר שהוא כזה וזהו בשר בחלב ואם כן שפיר מצינן למימר דר״ע נמי יליף אכילת בשר בחלב מחד מהנך ילפותא ומדקריי׳ רחמנא לשון אכילה אף ע״ג דטעמא בעלמא הוא אם כן שפיר מצינן למילף מיניה כל איסורין שבתורה דלא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא כנ״ל. אלא דאפ״ה פריך שפיר בשמעתין ובמימרא דרבא בפרק כל הבשר שהביאו התוספות כאן דליכא למילף מבשר בחלב משום דחידוש הוא והיינו משום דאדרבה מהאי חידושא מוכח דאיסור אכילה בבשר בחלב לאו משום טעם כעיקר לחוד הוא דא״כ אפילו בתרו כולי יומא בחלב׳ הוה ליה למיסר ומדלא אסר רחמנא אלא דרך בישול אלמא דלאו משום טעם כעיקר אסרה רחמנא כמו שאבאר עוד בסמוך ודוק היטב:
ושואלים לגוף השיטה: ור׳ עקיבא עצמו טעם כעיקר מנא ליה [מנין לו] שהוא אסור? ומשיבים: יליף [למד דבר זה] מאיסור בשר שנתבשל בחלב, שהרי לאו טעמא בעלמא [האם לא טעם בלבד] הוא שנותן החלב בבשר ואסור, הכא נמי לא שנא [כאן גם כן בשאר איסורים אינו שונה].
The Gemara asks: And Rabbi Akiva, from where does he derive the principle: The legal status of the taste is like that of the substance itself? The Gemara answers: He derives this principle from the prohibition of meat cooked in milk. In that case, there is merely the taste of the milk absorbed by the meat, and the mixture is nonetheless forbidden. Here, too, in the case of other prohibitions, it is no different, and the same principle applies.
ר׳ חננאלרש״יתוספות רי״ד מהדורה תליתאהמהר״ם חלאווהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְרַבָּנַן מִבָּשָׂר בְּחָלָב לָא גָּמְרִינַן דְּחִידּוּשׁ הוּא.

The Gemara asks: And the Rabbis, why don’t they derive this principle from meat cooked in milk? The Gemara answers: The Rabbis claim that from meat in milk we do not derive other prohibitions, as that prohibition is a novelty.
רש״יתוספותמהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בשר בחלב – בשר שנתבשל בחלב והבשר בעיניה אלא שטעם החלב נבלע בו.
חידוש הוא – כל איסורו תימה הוא ודבר חידוש שאינו מצוי בינינו בשאר איסורין לא גמרינן חומרא דידיה אשאר איסורין דכי היכי דשאר חידושין דידיה לא הוו בשאר איסורין האי דטעם כעיקר נמי לא תיגמר מיניה.
ורבנן מבשר בחלב לא גמרינן דחידוש הוא – תימה לרשב״א התינח לרבא אלא לאביי דאית ליה בפרק כל הבשר (חולין דף קח.) דבשר בחלב לאו חידוש הוא אמאי איצטריך למילף מנזיר לטעם כעיקר.
ורבנן מבשר בחלב לא גמרי דחדוש הוא – ואי קשי׳ לך אטו אנן לקולא קא גמרי׳ לחומרא קא גמרי׳ כדאמרי׳ בפ׳ גיד הנשה מאה וששים נמי לא לגמ׳ דחדוש הוא. ומתרץ אטו אנן לקולא גמרי׳ לחומר׳ גמרי׳ דמדאורייתא חד בתרי בטיל. א״ל שאני התם דמהיתרא אתיא למילף וההוא התירא גופא הוי חדוש הלכך לחומר׳ ילפינן לקולא לא ילפינן אבל הכא ההיתר דתרו ליה לאו חדוש הוא דכיון דלא בלעי האי מהאי דינא הוא דלשתרי אבל האיסור במבושל הוא חדוש כיון דבשריי׳ מות׳ בבשול נמי היה לנו להתיר וכיון דחומרא דאית ביה הוי חדוש לא ילפינן מיניה חומרא כן תירצו בתוספות ונכון הוא. וה״ה דהוה מצי לדחויה מה לבשר בחלב שכן איסורו איסור הנאה נעבדא ביה עבירה ולא מצי למילף מיניה אלא חמץ בפסח ושור הנסקל אלא דעדיפא מיניה קא מתרץ ליה דאפילו הנהו תרתי לא מצי יליף:
בד״ה ורבנן מבשר כו׳ אמאי איצטריך למילף מנזיר לטעם כעיקר עכ״ל נזיר גופיה ודאי דליכא למילף מבשר וחלב דחמיר דאיסורו איסור עולם ואין היתר לאיסורו ואסור בהנאה אלא מה שאמרו גבי נזיר מכאן אתה דן לכל התורה דטעם כעיקר לא אצטריך דשפיר איכא למילף שאר איסורין דכל התורה לאביי מבשר בחלב ודפריך נמי בשמעתין ורבנן היינו דלא הוו צריכי למילף כל התורה מנזיר אלא מבשר וחלב ודו״ק:
בתוס׳ בד״ה ורבנן מבב״ח לא גמרינן דחידוש הוא תימא לרשב״א התינח לרבא כו׳ עס״ה. כאן הניחו בקושיא ובפ׳ כל הבשר כתבו דאביי הדר ביה לגבי דרבא. אמנם לע״ד לולי דבריהם נראה דאין צורך לדחוק בזה דאדרבא מהך סוגיא דפרק כ״ה גופא איכא למידק איפכא ממאי דאמר אביי אמתני׳ דטיפת חלב דטעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאי ס״ד דרבנן מבב״ח מ״ט לא גמרינן כו׳ ע״ש שהאריך בדבריו. ויש לתמוה דכל אריכות הלשון שלא לצורך הוא ובפשיטות הו״ל לאביי למימר טעמו ולא ממשו ככל איסורין דאורייתא דילפינן מבב״ח ואי משום דבעי למימר דאי חידוש הוא אפילו ליכא טעמא נמי דאם כן אכתי נמי לקושטא דמילתא תקשי ליה אמתניתין דקתני אם יש בה בנ״ט אסור אמאי אפילו ליכא נ״ט נמי דהא ודאי בב״ח חידוש הוא אע״כ דה״נ קאמר אביי דממתניתין מוכח דע״כ טעמו ולא ממשו בעלמא בכל איסורין סבר תנא דמתני׳ דהוי דאוריי׳ משום ילפותא ואפשר דהיינו מהך ילפותא גופא דיליף לה מנזיר מקרא דמשרת כרבנן דר״ע דברייתא דלעיל או כמסקנא דשמעתין דר״ע יליף לה מגיעולי עכו״ם. ואם כן לפ״ז א״ש כיון דאשכחן דבעלמא בכל איסורין הוי טעם כעיקר משו״ה מוקמינן קרא דאיסור אכילה בב״ח בדדמי דאינו אסור אלא כשיש בו בנ״ט כמו בכל איסורין משא״כ אם נאמר דבעלמא טעם כעיקר מדרבנן דמדאוריית׳ טעמא בעלמא לאו כלום הוא והא דאסרה רחמנא בב״ח משום דחידוש הוא א״כ אפילו ליכא נ״ט נמי דהא מדאורייתא אין לחלק בין יש בו בנ״ט לאין בו דטעמא לאו מידי וא״כ תקשי מתני׳ דטיפת חלב דמצרין נ״ט אע״כ דטעם כעיקו בעלמא הוי מדאורייתא ובהא מהדר ליה רבא שפיר דאדרבא מבב״ח משמע איפכא דאי ס״ד דמשום טעם כעיקר אסרה רחמנא לבב״ח א״כ אפילו בתרו כולי יומא בחלבא הו״ל למיסר ומדאכפיל קרא ותנא ומשלש ג׳ פעמים בלשון לא תבשל משמע דדוקא דרך בישול אסרה תורה אע״כ דקושטא דמילתא הכי הוא דאע״ג דטעם אינו כעיקר ממש אפ״ה סתמא דמילתא דדרך בישול בכל דבר שנותנין לתוך המאכל היינו כדי שיתן בו טעם ואם כן היינו נמי טעמא דמתניתין דטכ״ע דבב״ח נמי בעינן נ״ט. כנ״ל נכון וברור לפי לשון הסוגיא במימרא דאביי התם. ובזה נתיישב ג״כ בין בסוגיא דהכא ובין בסוגיא דהתם בפרק כ״ה למאי דבעי למילף מבב״ח דטעם כעיקר הוי מדאורייתא אפילו בליכא כזית בכא״פ מנ״ל הך מילתא דלמא הא דאסר רחמנא בב״ח היינו דוקא כשיש בו כזית בכא״פ דקרי לה רבי יוחנן גופא במסכת ע״ז דף ס״ז טעמו וממשו ואף על גב דלפרש״י דלעיל כזית בכא״פ עי״ת הלמ״מ הוא בכל איסורין אפ״ה הא איצטריך קרא למיסר בכה״ג בב״ח אף על גב דכל חד וחד לחוד שרי אבל למאי דפרישית א״ש דכיון דדרך בישול אסרה תורה וסתם בישול היינו בנ״ט אפילו ליכא כזית בכא״פ וגם זה נכון בעז״ה ובסוף הסוגיא אבאר עוד בזה לפי שיטת הרמב״ם ז״ל בענין יותר נכון ודוק היטב:
ושואלים: ורבנן [וחכמים] מה הם אומרים על כך? ומשיבים שלדעתם מאיסור בשר בחלב לא גמרינן [אין אנו לומדים] לאיסורים אחרים משום שאיסור בשר בחלב חידוש הוא.
The Gemara asks: And the Rabbis, why don’t they derive this principle from meat cooked in milk? The Gemara answers: The Rabbis claim that from meat in milk we do not derive other prohibitions, as that prohibition is a novelty.
רש״יתוספותמהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וּמַאי חִידּוּשׁ אִילֵּימָא דְּהַאי לְחוֹדֵיהּ וְהַאי לְחוֹדֵיהּ שְׁרֵי וּבַהֲדֵי הֲדָדֵי אָסוּר כִּלְאַיִם נָמֵי הַאי לְחוֹדֵיהּ וְהַאי לְחוֹדֵיהּ שְׁרֵי וּבַהֲדָדִי אָסוּר.

The Gemara asks: And what is the novelty in that prohibition? If you say that it is unique in that this meat alone and that milk alone are each permitted, and yet together they are forbidden, that characteristic is not unique to meat cooked in milk. In the case of prohibited mixtures of diverse kinds too, this element alone and that element alone are each permitted, and yet together they are prohibited.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומאי חידושיה – משאר מילי.
אילימא היינו חידושיה – דשני דברים המותרים הם וכשנתערבו נאסרין מה שאין כן בשאר דברים.
הא כלאים נמי – דוגמתן.
ושואלים: ומאי [ומהו] צד החידוש שבו? אילימא דהאי לחודיה והאי לחודיה שרי ובהדי הדדי אסור [אם תאמר שזה לעצמו הבשר וזה לעצמו החלב מותר וזה עם זה אסור], אולם זה אינו חידוש שכן כלאים נמי האי לחודיה והאי לחודיה שרי ובהדדי אסור [גם כן זה לחוד וזה לחוד מותר וביחד אסור],
The Gemara asks: And what is the novelty in that prohibition? If you say that it is unique in that this meat alone and that milk alone are each permitted, and yet together they are forbidden, that characteristic is not unique to meat cooked in milk. In the case of prohibited mixtures of diverse kinds too, this element alone and that element alone are each permitted, and yet together they are prohibited.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אֶלָּא דְּאִי תָּרוּ לֵיהּ כּוּלֵּי יוֹמָא בַּחֲלָבָא שְׁרֵי בַּשֵּׁיל לֵיהּ בַּשּׁוֹלֵי אָסוּר.

The Gemara answers: Rather, the novelty is that if one soaks meat in milk all day, it is permitted by Torah law, despite the fact that the meat certainly absorbed some taste of the milk, whereas if one cooked the meat in milk even for a short time, the mixture is prohibited by Torah law.
רש״יתוספותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תרי ליה – שורהו בחלב כל היום שרי כלומר מותר לשרותו בתוכו ואינו עובר עליו אפילו על אכילתו דלא אסרה תורה אלא דרך בישול ואפילו יהיב ביה טעמא ומיהו מדרבנן אסור.
בשיל ליה בשולי אסור – עובר על בישולו ועובר על אכילתו.
אלא יליף מגיעולי נכרים – הקשה ה״ר יוסף היכי יליף רבי עקיבא טעם כעיקר בנזיר מגיעולי נכרים הא נזיר קל מכל איסור שבתורה שאין איסורו איסור עולם ויש היתר לאיסורו ותי׳ דבמדין נמי היו כליהן בלועות מיין ואסורים לנזיר.
בתוס׳ בד״ה אלא יליף מגיעולי עכו״ם הקשה הר׳ יוסף היאך יליף ר״ע טעם כעיקר בנזיר מגיעולי עכו״ם כו׳ ותירץ דבמדין נמי היו כליהם בלועות מיין ואסורין לנזיר עכ״ל. ולכאורה זה התירוץ דחוק מאד דמאן יימר שהוצרך להגעיל משום בליעת יין לנזיר דלמא משום בליעת שאר איסורין. ובר מן דין קשיא לי דאפילו כל איסורין היאך מצינן למילף מגיעולי עכו״ם דלמא הך הגעלה לא הוי אלא משום איסור בליעת בשר בחלב לחוד דחידוש הוא דטעמיה אסור מן התורה. מיהו בלשון התוס׳ בנזיר פרק ג׳ מינים מבואר זה התירוץ יותר באריכות וז״ל דבכולהו כלי מדין הצריך הכתוב הגעלה אף לאותן שנבלעין מיין דנאסרו נזירי ישראל להשתמש בהן דקרא בכולהו כלים כתיב ואותן כלים שמדינים בישלו בהן יין כו׳ דאכולם אמר רחמנא תעבירו באש עכ״ל. והנראה בכוונתן דכיון דכלי כסף וכלי זהב אמורין בפרשת גיעולי עכו״ם ובכולהו כתיב כל אשר יבא באש משמע להו שאין דרך לבשל בכלי כסף וכלי זהב אלא יין שצריך בישול מעט ואם כן ע״כ שאין הטעם אלא משום איסור נזיר דסתם יינן אינן אלא מדרבנן כנ״ל בכוונתן. אלא דלע״ד יש להוסיף דאפילו בלאו האי קרא דתעבירו באש אלא מתעבירו במים נמי מצינן למילף כיון דבעי הדחה ושפשוף ובקצתן מילוי ועירוי (וכמדומה לי שראיתי בלשון הר״ן דמילוי ועירוי ילפינן מתעבירו במים) ואם כן לפ״ז א״ש טובא דכלי כסף וכלי זהב אין דרכן לבשל בהן כלל אלא להכניס בהן יין לקיום קצת ואם כן ממילא שמעינן כיון דאפי׳ הכי הצריך הכתוב הדחה ושפשוף ומילוי ועירוי ע״כ היינו משום איסור נזיר וכ״ש דליכא לאוקמי לענין בשר וחלב דאפילו כבוש דידיה כגון תרו כולי יומא בחלבא נמי לא מיתסר מדאורייתא כנ״ל לפי שיטת התוס׳. אמנם למאי דפרישית לעיל דנראה דלענין טעם כעיקר בגילוי מילתא בעלמא סגי ולא שייך שום פירכא אם כן א״ש טפי ולע״ד ממקומו הוא מוכרע דאלת״ה אם כן היאך מצינן כלל למילף טעם כעיקר מגיעולי עכו״ם דלמא הך מילתא דגיעולי עכו״ם היינו לענין לכתחילה שאסרה תורה לבשל בלי הגעלה כיון שיש בו כדי ליתן טעם אע״כ דעיקר ילפותא דאדרבה מדהקפידה תורה על נתינת טעם של בליעת ופליטת כלים בעלמא אלמא דטעם האיסור מילת׳ רבתי היא ממילא שמעינן טעם כעיקר ובזה נתיישב היטב הסוגיא דהכא ודנזיר להמעיין שם ודו״ק:
אלא כך יש לומר: דאי תרו ליה כולי יומא בחלבא — שרי [אם ישרו את הבשר כל היום בחלב — מותר] מן התורה, אף שמן הסתם נבלע משהו מטעם החלב בבשר, ואם בשיל ליה בשולי [יבשלנו] — אסור מן התורה.
The Gemara answers: Rather, the novelty is that if one soaks meat in milk all day, it is permitted by Torah law, despite the fact that the meat certainly absorbed some taste of the milk, whereas if one cooked the meat in milk even for a short time, the mixture is prohibited by Torah law.
רש״יתוספותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) ור״עוְרַבִּי עֲקִיבָא נָמֵי בָּשָׂר בְּחָלָב וַדַּאי חִידּוּשׁ הוּא.

The Gemara asks: And Rabbi Akiva too certainly agrees that the halakha of meat in milk is a novelty. How can he derive a general principle from this case?
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ושואלים: ור׳ עקיבא נמי [גם כן] הלוא בשר בחלב ודאי חידוש הוא, וכיצד לומד הוא מדבר חידוש?
The Gemara asks: And Rabbi Akiva too certainly agrees that the halakha of meat in milk is a novelty. How can he derive a general principle from this case?
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אֶלָּא יָלֵיף מִגִּיעוּלֵי גוֹיִם1 גִּיעוּלֵי גוֹיִם2 לָאו טַעְמָא בְּעָלְמָא הוּא וְאָסוּר הָכָא נָמֵי ל״שלָא שְׁנָא.

Rather, he derives the principle: The legal status of the taste is like that of the substance itself from the required purging of the vessels of gentiles. In the section of the Torah that deals with the spoils of Midian (Numbers 31:21–24), it states that a vessel used by a gentile to cook food must be purged through fire and purified before it may be used by a Jew. Isn’t the purging of vessels of gentiles necessary only to cleanse them from the mere taste that was absorbed through the process of cooking? Even so, these vessels are prohibited if this cleansing was not performed. Here, too, it is no different; the same reasoning applies in all cases.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״נכרים״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״נכרים״.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גיעולי נכרים – קדירה שבישל בה הנכרי וכשחוזר ישראל ומבשל בה היא מגעלת בליעתה לתוך של ישראל גיעול לשון מקיא ופולט והתורה אסרתו במעשה מדין כל דבר אשר יבא באש (במדבר לא) דהיינו יורות וקומקמוסין וכיוצא בהן שמרתיחין אותן על האור.
אלא יליף [למד הלכה זו] מענין גיעולי גוים, שלמדנו בתורה בפרשת שלל מדין שכלי שבישל בו הגוי אוכל יש להביאו באש כדי לטהרו לישראל. גיעולי גוים לאו טעמא בעלמא [האם אינו טעם בלבד] הוא ובכל זאת אסור כלומר, שכלים אלו אין איסורם אלא בטעם האיסור שנבלע בהן אגב בישול, הכא נמי לא שנא [כאן גם כן אינו שונה].
Rather, he derives the principle: The legal status of the taste is like that of the substance itself from the required purging of the vessels of gentiles. In the section of the Torah that deals with the spoils of Midian (Numbers 31:21–24), it states that a vessel used by a gentile to cook food must be purged through fire and purified before it may be used by a Jew. Isn’t the purging of vessels of gentiles necessary only to cleanse them from the mere taste that was absorbed through the process of cooking? Even so, these vessels are prohibited if this cleansing was not performed. Here, too, it is no different; the same reasoning applies in all cases.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) וְרַבָּנַן גִּיעוּלֵי גוֹיִם1 נָמֵי חִידּוּשׁ הוּא דְּהָא כׇּל נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם מוּתָּר דְּגָמְרִינַן מִנְּבֵילָה וְהָכָא אָסוּר.

The Gemara comments: And the Rabbis do not derive this principle from this source, as they maintain that the halakha of purging vessels of gentiles is also a novelty. What is the novelty of this halakha? As in general, anything that contributes taste that renders the food tainted is permitted. If the taste added by the prohibited food does not enhance the permitted food, then as a rule it does not render the permitted substance prohibited. As we derive this principle from the halakha that an unslaughtered animal carcass that is unfit for consumption is not classified as a prohibited animal carcass and is not prohibited. However, here, with regard to the halakha of purging vessels of gentiles, the Torah states that even if they contribute taste that renders the food tainted they are prohibited. If twenty-four hours have passed since food was cooked in a pot, the assumption is that it will contribute a negative taste to any foods cooked in the pot subsequently. Nevertheless, vessels taken from gentiles remain prohibited until they are purged, even though the taste they contribute taints the food.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״נכרים״.
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספותמהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך פגם
פגםא(עבודה זרה סו.) מדברי כולן נלמד נותן טעם לפגם מותר (פסחים מד: נזיר לו) נותן טעם לפגם מותר דגמרינן מנבלה כמו שפי׳ בערך נבל (בכורות לז) על אלו מומין שוחטין את הבכור נפגמה אזנו (מעילה יח) הנהנה שוה פרוטה מן ההקדש אע״פ שלא פגם מעל (מדות פרק ג) שהברזל פוסל בנגיעה ובפגימה בכל דבר (כתובות פז) הפוגמת כתובתה כיצד וכו׳ (ראש השנה כג) פגימתה לפני החמה או לאחר החמה (א״ב פי׳ ענין השחתה וחסרון תרגום והיתה הפצירה פיס והוא להון שופינא לחרפא בית פגימת כל מאן דפרזל):
ערך אסר
אסרב(סנהדרין לז:) בגמרא דואלו הייתם יודעים בני יכניה אסיר בנו שאלתיאל בנו אסיר שעברתו אמו בבית האסורין שאלתיאל ששתלו אל שלא כדרך הנשתלין גמירי דאין אשה מתעברת מעומד והיא נתעברה מעומד ד״ת שנשאל אל באלתו ומחל לו על כל עוונותיו ומה שמו נחמיה בן חכליה שמו ומפורש בויקרא רבה בפרשת זאת תהיה. איסור כולל (מכות כב.) בגמרא דיש חורש (שבועות כג) בגמרא דשבועה שלא אוכל ואכל אוכלין (קידושין עז) בגמ׳ ישראל שנשא חללה איסור מוסיף אית ליה (יבמות לג) בגמרא שני אחים איסור כולל ואיסור בת אחת (כריתות יד) בגמ׳ דיש בא ביאה אחת (נזיר לז) מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה מנזיר מה נזיר שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו נתנה בו תורה טעם כעיקר (פסחים מד) פי׳ נזיר שאין איסורו איסור עולם אלא עד מלאת ימי נזרו בלבד ואין איסורו איסור הנאה ולא התנה עליו אלא עד שתייתו בלבד דהא תנן מערבין לנזיר ביין. ויש היתר לאיסורו שאפילו זה היין בעצמו שנאסר לו בשתייה עכשיו אחר מלאות ימי נזרו מותר הוא בו ביין עצמו שנאמר ואחר ישתה הנזיר יין עשה בו משרת ענבים שאין בו אלא טעם יין כענבים עצמן כלאים שאיסורן איסור עולם שנאמר את חקתי תשמורו חוקים שחקקתי לכם כבר תשמרם באיסורן לעולם. פי׳ אחר כלאי הכרם שאיסורן איסור עולם שלעולם אסור לזרוע כלאים ואיסורן איסור הנאה דכתיב פן תקדש המלאה דרשינן ליה תקדש תוקד אש ואין היתר לאיסורו לעולם כי לשריפה הוא הולך והוא הדין לערלה בשתים שאיסורו איסור הנאה ואין היתר לזה האילן כולו בשני ערלה כלל לא בו ולא בפירותיו כלל אבל לאחרי כן מותרין הפירות והאילן. אסרי לגפן עירה אין לך כל גפן וגפן שבאר׳ ישראל שאינה צריכה עיר אחת לבצרה אין לך כל אילן סרק שבארץ ישראל שאינו עושה פרי משאוי שני בני אתונות וכו׳ בסוף (כתובות קיא):
ערך גרף
גרףג(שבת לו:) פרק כירה בגפת או בעצים לא יתן עד שיגרוף. (שבת קמ:) גורפין מלפני הפטם. (פסחים נח) גורפין מתחת רגלי הבהמה. (ביצה לב) אין גורפין תנור וכירים. (שבת קנב) מגריפה לגרוף בה את הגרוגרות (פסחים מב) אשה לא תלוש במים הגרופין מושכין לדעה מן הנהר כמו נחל קישון גרפם (פסחים מד) אי דקא גריף ואכיל בטלה דעתו אצל כל אדם כלומר שאוכל הכותח בעינו שאין טובל בו שום דבר. (בבא קמא ו) פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן (ובהגדת ילמדנו ויהי כל הארץ שפה אחת) הב לי אבן והוא נותן את המגרף. (ובפרק ח׳ בכלים) היתה גורפת והכה הקוץ ובו׳ פירוש אם היתה מושכת האפר מן התנור או נשרפו ידיה והן טמאות והכניסה ידה בפיה ונגעה בדבילה של תרומה נטמאת בידים מסואבות:
ערך פרס
פרסד(בסוף פיאה) רבי עקיבא אומר פרס פי׳ חצי מנה (משנה דמאי ה׳) וכן העני שנתנו לו פרוסות פת (חולין קכז:) ורמינהי מיהא דתנן (טבול יום פרק ג) אוכל שנפרס ומעורה במקצת (שקלים פרק ג) בשלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה בפרס הפסח ופרס עצרת ובפרס החג והן גרנות של מעשר בהמה דברי רבי עקיבא בן עזאי אומר וכו׳ (ירושלמי שקלים פרק ג) כל הן דתניא פרס פלגא. ותניא (בתוספתא דבכורות ובפרק ב׳ בתוספתא שקלים) רבי יוסי ברבי יהודה אומר אין פחות מט״ו יום קודם לרגל. ואמר בגמ׳ כמה פרס רבי יוסי ברבי יהודה אומר אין פרס פחות מט״ו יום מאי משמעה א״ר אבהו פרוסה פלגא פלגא דמאי פלגא דהלכות פסח כדתניא שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום. (חולין לד:) הנח לנזיד הדמע דליכא כזית בכדי אכילת פרס פירוש נזיד הדמע תבשיל שיש בו שמן של תרומה כי התרומה שנתערבה בחולין נקראת דמע ותנן (טהרות פרק ב) הראשון שבחולין טמא ומטמא. השני פוסל ולא מטמא והשלישי מפורש (חולין לד:) בענין המדמע בנזיד הדמע ומקשינן אי אמרית שליש של חולין שנעשו על טהרות תרומה פסלי גופיה מלאכול בתרומה היכי ספינן ליה מידי דפסיל גופיה מלאכול בתרומה הלא נזיד הדמע ישבו שמן של תרומה ופרקינן נזיד הדמע אין כזית שמן של תרומה במקפה של חולין בכדי אכילת פרס לא משכחת לה וזה מפורש (פסחים מד) דתנן מקפה של חולין השום והשמן של תרומה ונגע טבול יום במקצתו לא פסל אלא במקום מגעו מאי טעמא דאיכא כזית מן השום והשמן בכדי אכילת פרס וכו׳ אי הכי אמאי פליגי רבנן על רבי אליעזר בכותח הבבלי הנח לכותח הבבלי כזית בכדי אכילת פרס לא משכחת לה פיר׳ לא יתכן לאדם האוכל בפסח כותח כגון שטובל פתו בכותח וקא שטיר משטר האוכל כזית מקומניתא דאימא שהוא חמץ בכדי אכילת ד׳ בצים שהוא שיעור פרס וכל שהוא פחות פוחת דעתו אצל כל אדם והוא הדין לנזיד הדמע. מצטרפין לפסול את הגויה בכחצי פרס כבר פירשנו בערך גויה (משנה עדיות פ״ג חולין קלה) חמש רחלות גוזזות מנה ופרס חייבות בראשית הגז פי׳ ק״נ דינר שהן ק״נ זוזין (ראש השנה כט) לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אלא אם כן אוכל עמהן פי׳ לא יברך להן ברכת המוציא להוציאן ידי חובתן בלא טעימת כלום אבל לבניו יכול לעשות כן בלא טעימת כלום מפני שמלמד בהן (א״ב פי׳ בל״י חצי וחלק וטעם פרוס הפסח ופרוס עצרת פירושו בל״ר קודם ולפני וחז״ל סמכו ענין מלות זרות לפי לשונם לעשות זכר לדבר ואמרו אפותיקי אפו תהא קאי וכן בקפנדריא וכאלה רבים ואמרו מאי פקדון פוק דון):
א. [פערדערבן.]
ב. [גפאנגן. פרבאטן.]
ג. [שארען. וועקשווימען.]
ד. [טהייל.]
דגמרינן מנבילה – דכתיב לא תאכלו כל נבילה לגר וגו׳ (דברים יד) הראויה לגר קרויה נבילה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה.
והכא אסור – דהאי נמי לפגם הוא דאותה בליעה מששהתה בדופנו של כלי לילה אחת הופג טעמו ונתקלקל ותו לא משבחת לאוכל שהיא נפלטת לתוכו.
ורבנן קדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא – ואפ״ה אסר הכתוב אם כן ליכא לאיפלוגי בין בת יומא לשאין בת יומא וכולהו אסורים ור״ע סבר קדירה בת יומא לא פגמה כלל אבל שאין בת יומא דפגמא שרי דנ״ט לפגם מותר דגמר מנבילה וה״נ סבר ר״ש בפרק בתרא דמסכת ע״ז (עבודה זרה סז:) ור״מ פליג עליה התם וסבר נ״ט לפגם אסור דגמר מגיעולי נכרים דאסר הכתוב אע״ג דנ״ט לפגם הוא דאפילו קדירה בת יומא אי אפשר דלא פגמה פורתא וגיעולי נכרים לאו חידוש הוא ומה שהתיר הכתוב נבילה מוקי לה בסרוח מעיקרא ולרבי מאיר מצי למילף נמי מגיעולי נכרים לטעם כעיקר כיון דלאו חידוש הוא ואיכא השתא שלש מחלוקות בדבר.
ורבנן גיעולי גוים נמי חדוש הוא דהא כל נותן טעם לפגם מותר – ואע״ג דה״מ בדיעבד אבל לכתחי׳ לא דרבנן אבל דאורייתא אפילו לכתחילה נמי דבדאורייתא אין חילוק בין דיעבד ללכתחילה. דגמרינן מנבילה דפגום מותר ואיככה ליכא למימר דנבלה דקא שרי הוי חדוש וגיעולו גוים דינא ושאר איסורין ילפינן מגיעולי גוים דהא סברא מסייע לקרא דפגום אינו אסו׳ ואיהו הוי דינא:
ורבנן קדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא פי׳ ורבנן אין ה״נ דבקדרה בת יומא הוא דאסר רחמנא ואפי״ה אי אפשר דלא פגמא פורתא ואי אפשר לפרש דלדבריו קאמרי ליה דהא במס׳ ע״ז כל מאן דשרי נותן טעם לפגם מוקי גיעולי גוים בקדרה בת יומא והכי נמי קיימ״ל נותן טעם לפגם בקדרה שאינה בת יומא (ח״י):
לר׳ עקיבא נמי נימא משרת להיתר מצטרף לאיסור וממנה אתה דן לכל התורה כולה כלומר לאיסור אבל לא למלקות דאין מלקין על ההיקשות. וכי תימא לאיסור מאי נפקא מינה והא קיימ׳ לן חצי שיעור אסור מה״ת א״ל נפקא מינה לפחות מחצי זית וכדכתיבנא:
בד״ה ורבנן קדירה כו׳ סבר ר״ש בפרק בתרא דע״ג ור״מ פליג עליה כו׳ ולר״מ נמי מצי למילף מגיעולי כו׳ עכ״ל וה״ה דהמ״ל בשמעתין דר״ע ס״ל כר״מ ודו״ק:
ושואלים: ורבנן [וחכמים] שאינם למדים משם, לדעתם גיעולי גוים נמי [גם כן] הן עצמן חידוש הוא. ומה החידוש בדבר — דהא [שהרי] כל נותן טעם לפגם מותר כלומר, אם האיסור איננו נותן טעם שיש בו כדי להשביח את ההיתר וטעם זה רק פוגם בו אינו אוסר, דגמרינן [שלמדנו] דבר זה מנבילה, שנבילה שאיננה ראויה לאכילה שוב אינה קרויה נבילה ואינה אסורה. והכא [וכאן] בדין גיעולי גוים אמרה תורה שאפילו נותן טעם לפגם אסור. ומוחזק בידינו שדבר שנבלע בכלי ושהה בו למעלה מעשרים וארבע שעות מזמן בישולו — טעם שהוא נותן הוא תמיד טעם לפגם. ואילו אותם כלי הגוים אסורים היו כולם אפילו לאחר זמן רב, אף שהם נותנים טעם לפגם במאכל.
The Gemara comments: And the Rabbis do not derive this principle from this source, as they maintain that the halakha of purging vessels of gentiles is also a novelty. What is the novelty of this halakha? As in general, anything that contributes taste that renders the food tainted is permitted. If the taste added by the prohibited food does not enhance the permitted food, then as a rule it does not render the permitted substance prohibited. As we derive this principle from the halakha that an unslaughtered animal carcass that is unfit for consumption is not classified as a prohibited animal carcass and is not prohibited. However, here, with regard to the halakha of purging vessels of gentiles, the Torah states that even if they contribute taste that renders the food tainted they are prohibited. If twenty-four hours have passed since food was cooked in a pot, the assumption is that it will contribute a negative taste to any foods cooked in the pot subsequently. Nevertheless, vessels taken from gentiles remain prohibited until they are purged, even though the taste they contribute taints the food.
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספותמהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) וְרַבִּי עֲקִיבָא כִּדְרַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא דְּאָמַר לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא בִּקְדֵירָה בַּת יוֹמָא הִלְכָּךְ לָאו נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם הוּא.

The Gemara asks: And how does Rabbi Akiva, who derives this principle from the required purging of the vessels of gentiles, respond to the previous claim? The Gemara explains: He holds in accordance with the opinion subsequently cited in the name of Rav Ḥiyya, son of Rav Huna, who said: The Torah prohibited unpurged vessels of gentiles only in the case of a pot that was used on that day. Therefore, it is not a case where the pot contributes taste that renders the food tainted.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בת יומא – שבישל בה הנכרי בו ביום.
ור׳ עקיבא הלמד בכל זאת מגיעולי גוים סבור כדברי רב חייא בריה [בנו] של רב הונא שאמר: לא אסרה תורה בגיעולי גוים אלא בקדירה בת יומא שבישלו בה בו ביום, הלכך [על כן] לאו [אינו] נותן טעם לפגם הוא.
The Gemara asks: And how does Rabbi Akiva, who derives this principle from the required purging of the vessels of gentiles, respond to the previous claim? The Gemara explains: He holds in accordance with the opinion subsequently cited in the name of Rav Ḥiyya, son of Rav Huna, who said: The Torah prohibited unpurged vessels of gentiles only in the case of a pot that was used on that day. Therefore, it is not a case where the pot contributes taste that renders the food tainted.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) וְרַבָּנַן קְדֵירָה בַּת יוֹמָא נָמֵי לָא אֶפְשָׁר דְּלָא פָּגְמָה פּוּרְתָּא.

The Gemara asks: And what do the Rabbis say about deriving the halakha from a pot used on that day? The Gemara answers: In their opinion, even in the case of a pot used on that day, it is impossible that the vessel does not slightly taint the food absorbed in the vessel. Consequently, the halakha of purging vessels of gentiles is indeed a novel case from which principles cannot be derived.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דלא פגמה פורתא – מטעם הכלי נפגמה הבליעה.
ורבנן [וחכמים] מה הם אומרים? לדעתם: קדירה בת יומא נמי לא אפשר דלא פגמה פורתא [קדירה בת יומה גם כן אי אפשר שלא פגמה טעמה במקצת] אם שהתה בלא תבשיל, וכיון שכן לא היה ראוי לחשוש לאיסור זה, ונמצא שהלכה בגיעולי גוים היא חידוש, ואין למדים ממנה.
The Gemara asks: And what do the Rabbis say about deriving the halakha from a pot used on that day? The Gemara answers: In their opinion, even in the case of a pot used on that day, it is impossible that the vessel does not slightly taint the food absorbed in the vessel. Consequently, the halakha of purging vessels of gentiles is indeed a novel case from which principles cannot be derived.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) א״לאֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא לְרַב אָשֵׁי מִדְּרַבָּנַן נִשְׁמַע לְרַבִּי עֲקִיבָא מִי לָא אָמְרִי רַבָּנַן מִשְׁרַת לִיתֵּן טַעַם כְּעִיקָּר מִכָּאן אַתָּה דָּן לְכׇל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה לְרַבִּי עֲקִיבָא נָמֵי מִשְׁרַת לְהֶיתֵּר מִצְטָרֵף לְאִיסּוּר מִכָּאן אַתָּה דָּן לְכׇל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה כּוּלָּהּ.

Rav Aḥa, son of Rav Avya, said to Rav Ashi: From the opinion of the Rabbis, let us learn the correct interpretation of the opinion of Rabbi Akiva. Don’t the Rabbis say that the term soaked teaches that the principle that the legal status of taste is like that of substance applies not only to a nazirite, but that from here you derive the halakha with regard to all prohibitions of the Torah? According to Rabbi Akiva as well, the term soaked teaches that the permitted substance joins together with the prohibited substance with regard to a nazirite, and from here you derive the halakha with regard to all prohibitions of the Torah. This explanation is contrary to the opinion of Rabbi Yoḥanan, who applies this principle only to a nazirite.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומותבינן מיהא שתי קדירות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שתי מדוכות באחת תבלין של תרומה כו׳ ושנינן הנח לתרומת תבלין דאינה מן התורה לפי שאינם מיני תבואות ומותבי׳ תוב שתי קופות של חולין ושל תרומה ולפניהם שתי סאין אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ואי כזית בכדי אכילת פרס מדאורייתא מצטרף כל ספק דאורייתא לחומרא אמאי תאני שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו נמצא מיקל ומשני׳ כי תניא ההיא בתרומה בזמן הזה שהיא מדרבנן ואקשינן מדרך אחרת ומשרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא ההוא מיבעי ליה לכדתניא משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין אסור ומכאן אתה דן לכל התורה כולה ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם אלא עד מלאת ימי נזרו בלבד ואין הנאת היין עליו אסורה אלא שתייתו בלבד [ויש היתר לאיסורו] ואפילו זה היין בעצמו שנאסר לו אחר מלאת ימי נזרו הוא מותר בו שנאמר (במדבר ו׳ כ׳) ואחר ישתה הנזיר יין עושה משרת ענבים שאין בו אלא טעם יין כענבים עצמן כלאים שאיסורן איסור עולם שנאמר (ויקרא י״ט:י״ט) את חקותי תשמרו חקים שחקקתי לך כבר כי באיסורן הן לעולם ואיסורן איסור הנאה דכתיב (דברים כ״ב ט) פן תקדש המלאה הזרע ודרשי׳ לה תוקדש תוקד אש ואין היתר לאיסורו דלשריפה אזיל אינו דין שיהיה בו טעם כעיקר והוא הדין [לערלה] בשתים שאיסורן איסור הנאה שנאמר (ויקרא י״ט:כ״ג) ערלים לא יאכל ודרשי׳ ביה אחד איסור הנאה ואחד איסור אכילה ואין היתר לזה האילן באלו שני ערלה כלל לא בו ולא בפירותיו אבל אחר כן מותר הפירות והאילן והרי משרת להכי הוא דאתא ומשני רבי יוחנן זו הברייתא לרבנן היא ואני לא אמרתי אלא אליבא דרבי עקיבא דתניא רבי עקיבא אומר אפילו שרה פתו ביין ואכל כזית מפת ומיין חייב אבל הא דתנן ר׳ עקיבא אומר אפילו שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית אסור דחויה היא ודחי׳ ממאי דחצי זית פת וחצי זית יין עלייהו דמצטרפי ואסור דלמא כזית מיין לחודיה קאמר וקא משמע לן אף על גב דליתיה היין לחודיה במקום אחד כיון דאית ביה שיעור לאיצטרופי כזית אסור.
מדרבנן נשמע לר״ע – לרבי יוחנן פריך דאמר לעיל כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר ואוקימנא כר״ע מכדי לר״ע שמעינן ליה דאמר באיסורי נזיר היתר מצטרף לאיסור ובשאר איסורי לא איירי מידי ור׳ יוחנן אמאי לא אמר דכי היכי דאית ליה באיסורי נזיר אית ליה נמי בשאר איסורי הא ממאי דשמעינן להו לרבנן בטעם כעיקר מצינן למשמע מינה נמי דעתיה דר״ע בהיתר מצטרף לאיסור.
לאו אמרי רבנן כו׳ – וקא אמרי נמי הכא בשאר איסורי לר״ע נמי דמפיק לה להיתר מצטרף לאיסור איכא למימר נמי דאית ליה מכאן אתה דן לכל התורה כולה.
וחזר והקשה כי היכן דרבנן מוכחי טעם כעיקר ממשרת ודנין ממנה לכל איסורין נימא נמי לר׳ עקיבא דמוקים ליה להיתר מצטרף לאיסור שנדון ממנו לרוב איסורין ותירץ בה מפני שחטאת ונזיר בזה שני כתובין הבאין כאחד דכתיב כל הנוגע בבשרה יקדש ר״ל כל בשר הנוגע בה על ידי בליעה יקדש להיות כמוה אם פסולה תפסל אף הבלועה ואם כשרה יאכל כחמור שבה שאם נגעו שלמים בחטאת יאכלו בחומר חטאת ובסתמא קאמר לה אע״ג דמקום מגע מועט עד שאין לשער בו כזית אלא שטעמה נבלע שם שלא בפזור והוא כאילו הוא בעין ולאו מצרך צריכי דאע״ג דחולין מקדשים לא גמרינן קדשים מחולין גמרינן וליכתוב בנזיר ולא לכתוב בחטאת אלא משום שני כתובין ולרבנן בחטאת מודינא לך דהיתר מצטרף לאיסור הא בנזיר לא ומשרת לטעם כעיקר ומצרך צריכי דחד להיתר מצטרף לאיסור והוא בקדשים ומשרת לטעם כעיקר לדון בו לכל התורה:
אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב אויא לרב אשי: מדרבנן דברי חכמים] בענין זה נשמע ונוכל לפרש את שיטת ר׳ עקיבא, מי לא אמרי רבנן [האם לא אמרו חכמים] כי ״משרת״ בא ללמד ליתן טעם כעיקר לענין איסור יין לנזיר, ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה. אם כן לר׳ עקיבא נמי [גם כן] ״משרת״ בא ללמד להיתר מצטרף לאיסור אצל נזיר, מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה כולה, ושלא כר׳ יוחנן המקבל את ההלכה הזו רק לאיסורי נזיר בלבד!
Rav Aḥa, son of Rav Avya, said to Rav Ashi: From the opinion of the Rabbis, let us learn the correct interpretation of the opinion of Rabbi Akiva. Don’t the Rabbis say that the term soaked teaches that the principle that the legal status of taste is like that of substance applies not only to a nazirite, but that from here you derive the halakha with regard to all prohibitions of the Torah? According to Rabbi Akiva as well, the term soaked teaches that the permitted substance joins together with the prohibited substance with regard to a nazirite, and from here you derive the halakha with regard to all prohibitions of the Torah. This explanation is contrary to the opinion of Rabbi Yoḥanan, who applies this principle only to a nazirite.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) א״לאֲמַר לֵיהּ

Rav Ashi said to him: This cannot serve as a proof,
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר ליה – כיון דמוקי ליה ר״ע להיתר מצטרף לאיסור לא מצינן למימר מכאן אתה דן.
אמר ליה [לו] רב אשי: אין להוכיח מכאן,
Rav Ashi said to him: This cannot serve as a proof,
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

פסחים מד: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה פסחים מד:, ר׳ חננאל פסחים מד:, הערוך על סדר הש"ס פסחים מד:, רש"י פסחים מד:, תוספות פסחים מד:, תוספות רי"ד מהדורה תליתאה פסחים מד:, בית הבחירה למאירי פסחים מד: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהר"ם חלאווה פסחים מד: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), מהרש"א חידושי הלכות פסחים מד:, פני יהושע פסחים מד:, פירוש הרב שטיינזלץ פסחים מד:, אסופת מאמרים פסחים מד:

Pesachim 44b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Pesachim 44b, R. Chananel Pesachim 44b, Collected from HeArukh Pesachim 44b, Rashi Pesachim 44b, Tosafot Pesachim 44b, Tosefot Rid Third Recension Pesachim 44b, Meiri Pesachim 44b, R. Moshe Chalava Pesachim 44b, Maharsha Chidushei Halakhot Pesachim 44b, Penei Yehoshua Pesachim 44b, Steinsaltz Commentary Pesachim 44b, Collected Articles Pesachim 44b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144