הדרך הראשון שבהם הוא שנתבשל האיסור עם ההיתר בקדירה הן שנמחה כל גוף האיסור לשם עד שאינו ניכר הן שהאיסור בעין עדיין אלא שפליטתו נתנה טעם בהיתר וזרקו את האיסור ונשאר התבשיל עם מה שנפלט בתוכו מן האיסור וכבר ביארנו את דינו בששים ומ״מ אם היה דבר זה דבר הפגום מעקרו כגון נבלה המסרחת ושרץ ועכבר וכיוצא באלו יתבאר במסכת ע״ז שאינו אוסר תערובתו בטעם ויש בזו דרכים כמו שיתבאר בע״ה:
והדרך השני הוא שנצלה עמו בשפוד אחד וכיצד הוא דינו כשם שהבשול מפליט ומבליע כך הצלי מפליט ומבליע אלא שמ״מ אין הפלטה שלו דומה להפלטה של בשול ומתוך כך אין חלוק בבישול בין בשר כחוש לבשר שמן אלא כל מה שנאסר בשמן נאסר בכחוש מפני שהבשול רוטב שבקדרה קולט טעם האיסור ומוליכו בהגרתו לכאן ולכאן ומערבו בכל התבשיל ובכל החתיכות שבקדרה וצלי אין שם רוטב להוליך את הפליטה לכאן ולכאן ומתוך כך אין צריך לומר בירך שנצלה עם הגיד עצמו שאינו נאסר בכך שהרי אין בגידין בנותן טעם והרי אף בבשול מותר כמו שביארנו אלא אף אם נצלה עם שומן הגיד וקנוקנות שבו קולף ואוכל עד שמגיע לגיד שחלב הגיד אינו מפעפע ומ״מ אם נצלה בחלב הכליות או שעל הכסלים ושעל הדקין שהם חלבים האסורים מן התורה אסורה כל החתיכה אפי׳ גדי שלם שצלאו בחלבו אסור לאכול אף מראש אזנו שחלבים אלו מפעפעים הם וחום האור מוליכן בכלו במה דברים אמורים בבהמה שאינה כחושה אע״פ שאינה גם כן שמנה אלא שהיא ממוצעת אבל כחושה אין חלב שלה מפעפע וקולף ואוכל עד שמגיע לחלב נמצא שהבשול אסור בכלן והצלי אינו אוסר אלא בחלב של תורה ובבהמה שאינה כחושה וכן הדין בכל הקרומות והחוטין האסורין משום חלב ולובן שבכוליא לדעת האוסרו שנצלו עם הבשר שאין צריכין אלא קליפה בעלמא וזהו שאמרו כאן כוליא בחלבה הות כלומר שנצלית עם החוטין והלובן והקרום שאף הוא אסור משום חלב והוא חלב כחוש הרבה וכן שקרום מפסיק באמצע ויש אומרים שכך הדין בקדרה אם לא כסה אותן הרוטב ולא ניער ולא כסה כגון אלו שבמרחשת אם ניכר האיסור לצד המגולה שבה:
וקולף ואוכל שאמרנו פירושו שאוכל כל הבשר ומניח כדי קליפה סמוך לחלב ויש מחמירין בשומן הגיד ובחלב של כחושה להצריך העמקה הנקראת בלשון תלמוד נטילת מקום ואע״פ שראוי להורות כן מ״מ שטת ההלכה מעידה לנו שדי לנו בקליפה שהרי סתם אמרו קולף ואוכל ואע״פ שהם מביאים ראיה ממה שאמרו בפסח שני
(פסחים ע״ה:) נטף מרוטב על החרס וחזר יטול את מקומו ושומן מועט כזה שנטף על החרס אי אפשר שלא יהא חלב כחוש מפעפע כמהו בזו אפשר מתוך שחוזר במקום ידוע צריך נטילת מקום:
שאר איסורין שנתחבו בבשר הצלי ועומדין בתוכו כחלב בבשר כגון שחתך בשר הצלי ומלא החתך בחזיר או בנבלה וכיוצא באלו כלן נדונין במפעפעין וצריך ששים של היתר בכדי שיעור כל האיסור וכן נבלה ושחוטה בשפוד אחד ונוגעין זה בזה בשעה שהם נצלים וכיוצא באלו ואם נפל איסור זה במקום ידוע מן החתיכה נוטל את מקומו:
ממה שכתבנו למדת במה שאמרו כאן אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה קולף ואוכל וכו׳ והקשו מזו שאמרו גדי שצלאו בחלבו אסור וכו׳ ותירץ שאני חלב דמפעפע והקשו בה דר׳ יוחנן שרי אף בצלאו בחלבו ותירץ ההוא כחוש הוה ואין חלבו מפעפע ואף בשאין שם ששים קולף ומ״מ יש מפרשים כחוש הוה ויש בגדי ששים לבטלו ולשטה זו אף בכחוש טעון ששים בכל חלב של תורה אלא שגדולי הדור מיחו בפי׳ זה בטעם נכון והוא שבודאי תירוץ זה ר״ל ההוא כחוש הוה לדעת שמואל נאמר כלה שמעתא בתר שמואל גרירא ואם כן מסקנא זו אף שמואל מודה בה ואי משום בטול ששים נגעו בה היאך הורה בה שמואל והרי לדעתו מין במינו לא בטיל שהרי הוא סובר כר׳ יהודה כדאיתא באחרון של ע״ז
(ע״ג:) אלא ודאי אף בכחוש אין בגדי ששים בכדי כל החלב אלא שפירושו שחלבו של כחוש אינו מפעפע ואף בשאין בו ששים קולף ואוכל וכן הביאו ראיה מהנהו אטמאתא דאימלחן בגידא נשיא ומדאסר להו רבינא ודאי לא הוה ביה ששים ואעפ״כ התירום משום דמליח כצלי כמו שיתבאר ומפני שחלב הגיד כחוש הוא ואינו מפעפע:
יש בזה צד שלישי והוא שלא נתבשל עמו בקדרה אחת ולא נצלה עמו בשפוד אחד אלא שנצלה איסור בצד היתר בתנור אחד ולא נגעו זה בזה כגון שהם בשני שפודין או בשפוד אחד רחוקים זה מזה עד שאי אפשר ללחות היוצא מזה ליגע בחברו ואין כאן איסור מחמת תערובת ממשות אלא מצד תערובת הבא מחמת ריח וכיצד הוא דינם יתבאר במסכת פסח שני שבשר נבלה כחוש שצלאו בתנור אחד עם בשר שחוטה כחוש הואיל ושניהם כחושים אין כאן איסור כלל אבל אם היה אחד מהם שמן נחלקו שם רב ולוי והוא שלדעת רב אסורה ולא סוף דבר שבשר הנבלה שמן ובשר השחוטה כחוש שהשחוטה מתפטמת מן הנבלה אלא אף אם בשר הנבלה כחוש הואיל ובשר השחוטה שמן הרי הנבלה מתפטמת מן השחוטה וחוזרת ומפטמת והרי היא נשכרת ולבסוף שוכרת ולדעת לוי מותר אף בשבשר הנבלה שמן ובשר השחוטה כחוש שאין פטום הבא מצד הריח כלום והרבה מן הגאונים פסקו כרב לאסור אף בדיעבד וכן לדעתם בשר וגבנה שנצלו בתנור אחד נאסרו וכן כל כיוצא באלו וממה שאמרו ברודה פת חמה ונתנו על חבית יין של תרומה שבפת חמה וחבית פתוחה אמרו באחרון של ע״ז דכלי עלמא לא פליגי דאסור וזו ודאי כפת חמה וחבית פתוחה היא וכל כי האי ריחא מילתא היא שכח האש גדול ומערב הטעמים דרך פטום וכן ממה שאמרו בפסחים פרק צולין
(פסחים ע״ו:) פת שאפאה בצלי אסור לאכלו בכתח וכן ההוא ביניתא דאיטואי בהדי בישרא ואסרוה למיכל בכותחא וכן ממה שאמרו שם אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובת וסתמא דמילתא תערובת טעמים קאמר ונמצא טעמו של זה בזה והויה לה באותה בליעה אכילה שלא למנוייו ואע״פ שהעמידוה שם מחשש תערובות גופים שמא יתחלף פסחו של זה לזה והכי נמי מסתברא מדקאמר עלה אפי׳ גדי וטלה כלומר שאין חשש החילוף מצוי בהם ואלו מחשש עירוב טעמים לא היה לו לומר אפי׳ גדי וטלה שלענין עירוב טעמים גדי וטלה שוה הוא עם גדי וגדי כבר תירצה רב שם דתרויהו תננהו דמפני התערובת דקאמר ברישא פירושו עירוב טעמים כסתם לשון תערובת ומה שאמר אחר כן אפי׳ גדי וטלה כלומר אפי׳ במקום שאין לחוש לעירוב טעמים כגון שצלאו כעין שתי קדרות ר״ל שפוד מכאן ושפוד מכאן ותל של גחלים באמצע או מחיצה אחרת מ״מ אסור מחשש תערובת גופים ר״ל שיתחלפו של זה בשל זה ונמצא אכילה גופה שלא למנוייו ואפי׳ גדי וטלה שאין החילוף מצוי בהם ומ״מ גדולי הפוסקים והמחברים פסקו כלוי וממה שהביא בטעמו עליה ריחא לאו מילתא היא שהיא הלכה פסוקה וכן ראיה לזה לדעתי מה שאמרו שם עבד לוי עובדא בגדי ודבר אחר ומעשה רב ומה שהביאו האוסרים ראיה מפת חמה וחבית פתוחה אינה הלכה אלא אף בדרך זה כל שבפת חטים מותרת כמו שפסקנו באחרון של ע״ז ולא נאסר אלא בדרך ובשיעורין ומפני שהן שואבות וממשות האיסור נבלע בהן כמו שביארנו שם ומה שהביאו ראיה מפת שאפאה עם הצלי ר״ל בתנור אחד בכדי שהפת מתפטם מריח הצלי שאסור לאכלה בכותח ומשום ריח בשר שבה וכן ההיא ביניתא ר״ל דג דאיטואי בהדי בישרא ר״ל בתנור אחד בכדי קירוב שהדג אפשר להתפטם מן הבשר ואסרוה למיכל בכותחא אין ראיה מכאן לאסור באחרות שאף לדעתנו באלו כך הוא שאף לוי לא התיר לעשות כן לכתחלה אלא בדיעבד וכדקאמר שצלאו ואלו הואיל ואפשר לאכלן שלא בכותח אם אתה מתיר בכך הרי הוא כאלו אתה מתירם לעשות כן לכתחלה ואע״פ שבתלמוד המערב נראה שלוי אף לכתחלה התיר וכמו שאמרו שם מהו לצלות שני שפודין אחד של שחוטה ואחד של נבלה בתנור אחד ירמיה בשם רב אמר אסור ושמואל בשם לוי אמר מותר לישנא דתלמוד בבלי עיקר דמוקמי פלוגתיהו בדיעבד כדקאמר שצלאו ואע״פ שהקשו ללוי מזו שאמרו אין צולין שני פסחים וכו׳ ומדקאמר עלה אפי׳ גדי וטלה ולדבריך היה לו לתרץ ההיא לכתחלה ואנא בדיעבד קאמינא אין זה כלום שכל שאתה מתיר בנבלה ושחוטה בדיעבד ראוי להתיר בצליית שני פסחים לכתחלה אחר שהכל היתר ואין בו איסור אלא מחבורה לחבורה ואף כשתפרש דבריו של לוי לכתחלה כדעת תלמוד המערב פת שאפאה בצלי וביניתא דאיטואי בהדי בשרא שאני משום חומרא דבשר בחלב או שמא הוה ליה דבר שיש לו מתירין הואיל ואפשר לאכלן שלא בכותח ולא דבר שיש לו מתירין שהרי דבר שיש לו מתירין אינו אמור אלא במינו כמו שביארנו בנדרים ובכמה מקומות אלא כעין דבר שיש לו מתירין ומה שהביאו מצליית שני פסחים הרי פירשה לוי בתערובת גופים והיינו דקאמר עלה אפי׳ גדי וטלה ואע״פ שתירצה רב לשטתו שנוייא דחיקא היא ולא סמכינן עליה:
ואף גדולי הפוסקים מוסיפים ראיה שלא אמרה רב אלא שסובר כר׳ יהודה דמין במינו לא בטיל והוה ליה ריח האיסור במשהו במינו דלא בטיל וכמו שנאמר בפרק זה ענין חתיכת איסור שעולה לתוך חתיכות של היתר כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית [נבלה] ואמרו שם כמאן אמרה רב לשמעתיה כר׳ יהודה אבל לרבנן אף גוף האיסור בטל בששים כל שכן ריחא בעלמא ואע״פ שזו אינה ראיה לדעתי שאף כאן אנו סוברים שהפטום נותן טעם מרוב חום האש ואינו דומה לפת תיהאי שהוא צונן ולא למשהו שאין בו שום טעם דיו שמצד זה והא אותם שאותו לכתחלה הא בדיעבד לא וקבלתי מרבותי בשיעור רחב זה שהוא בשיש בין שני השפודים אויר כשיעור רוחב שניהם וכן מודים שאם נתבשלו בקדרות זו לעצמה וזו לעצמה והבשר אינו יוצא חוץ לקדרה אפי׳ היו החרסים נוגעים זה בזה ואפי׳ היו פיות הקדרות מגולין מותר אף לכתחלה שהרי אין הריח מתפזר לצדדין אלא למעלה וכמו שאמרו שם כעין שתי קדרות וכן הדין במרחשת שאין הבשר יוצא חוצה לה וכן בכל דבר שיש לו סביבות של עיסה בדפנותיו שהוא חוצץ בפני הריח שלא להתפזר בצדדין אלא באויר דרך מעלה וכן מתירין בכל שיש איזו מחיצה בינתים וכל שכן באלו הטפלות הנקראות פאנאדאש אלא שבאלו מתוך שזיבת הרוטב מצוי בהם יש מצריכין ליתן ציבור של אפר או של גחלים באמצע שלא יתערבו ואיני מודה בכך שאף כשיארע כן אין הפטום היוצא מאותו רוטב הזב חוזר ומפטם כלל אלא שכל שיש לחוש בו למגע ודאי ראוי להזהר שמא תאמר נחוש לצנורות כבר התבאר במסכת ע״ז ששופת ישראל קדרתו אצל גוי ואינו חושש לא לחליפיו ר״ל שיחליף לו הגוי נבלה נבלה בשחוטה בהחזרת פניו וכן אינו חושש לצנורות כמו שיתבאר שם בע״ה שהצנורות מיעוטא דמיעוטא וכל שאינו מצוי אין חוששין להם:
וכל שאסרנו באיסור אצל היתר כך הדין בגבינה אצל בשר שאוסרין לכתחלה כל שאפשר שיקבל האחד פטום של חברו ומ״מ בטפלות של בשר וגבינה נהגו להתיר מצד מחיצת העיסה בנות זריזות נוהגות להניח ציבור של גחלים או של רמץ באמצע מחשש שמא יזוב מהן רוטב ויהא נוגע זה בשל זה וזהו שאסרו בההוא ביניתא כמו שהוזכר וכן הדין בביצה המטוגנת סמוך לבשר במחבת אחת אע״פ שאין שם אלא שומן מועט שאין לומר שיהא הרוטב מוליך ממשו של זה אצל זה אלא פטום מצד הריח שאסור לאכול אותה ביצה בגבינה ביחד לכתחלה אלא שאוכל הגבינה אחריה שאין מחמירין לאסרו אלא ביחד אחר שלא אכל ממשות הבשר וכן לכל כיוצא בזה:
יש בזה צד רביעי והוא שאין האיסור מתבשל ולא נצלה עם ההיתר לא בקדרה אחת ולא בשפוד אחד ולא בתנור אחד אלא זה לעצמו וזה לעצמו והוסרו מעל גבי האש ואח״כ נוגעין זה בזה ודבר זה גם כן מתבאר במסכת פסח שני ומסתעף לכמה ענפים:
וכיצד הוא דינם נגע בשר חם של איסור בבשר חם של היתר אחר שהוסרו מעל האש שאלו בעוד שהוא על האש הרי הוא כנתבשל עמו אבל לאחר שהוסרו מעל האש יש מי שאומר שדי לו בקליפה כעין מה שאמרו בפסחים שאם נגע הפסח בחרסו של תנור קולף את מקומו ומגדולי המפרשים מצריכין בזו נטילת מקום והוא העמקה יתירה על הקליפה ואין זה דומה לנגע בחרסו של תנור שחרס התנור אין בו איסור מצד עצמו אלא שהוא אוסרו מצד שעושהו צלי מחמת דבר אחר ואנו לצלי אש אנו צריכים ונתברר לחכמים שחרסו של תנור אינו צולה במגעו אלא בכדי קליפה אבל בשר חם בבשר חם אי אפשר לבשר חם בלא רוטב והרוטב נכנס בעמק אף בנגיעה ואין זה דומה אלא למה שאמרו שם נטף מרוטבו על החרס וחזר ונגע בפסח יטול את מקומו ומ״מ יש מכריעין שאם שהה בשר זה על חבירו אפי׳ שיעור מועט צריך נטילת מקום אבל אם לא שהה אלא שנגע בה נגיעה בעלמא די לו בקליפה ויראה לי שאם לא עמד זה על גבי זה אלא שנגעו זו בזו בצדיהן אף בשהייה די לו בקליפה ומ״מ כל שיש לומר בו שאין שם רוטב אלא שהוא נגוב בנגוב די לו בקליפה וקליפה זו או נטילת מקום אפי׳ היה שם ששים של היתר צריך לקלוף או ליטול את מקומו היה צונן בצונן די לו בהדחה או קנוח או בגרירה הכל לפי מה שהוא הענין:
היה אחד חם ואחד צונן אם עמדו זה על גב זה הרי התחתון גובר ואם התחתון חם דינו כאלו היו שניהם חמים ואם התחתון צונן דינו כאלו היו שניהם צוננין היה אחד מאלו דבר לח כגון חלב שנפל על הבשר או נבילה בקדירה של תבשיל אחר שהוסרה מעל האש זו היא שנחלקו עליה רב ושמואל בתלמוד פסח שני ולענין פסק אם היה חם לתוך חם הכל אסור אא״כ יש באחד ששים כנגד כל האיסור כדין חם לתוך חם ואם העליון חם והתחתון צונן היבש טעון קליפה ואם היה הלח דבר שסכין בו כגון שמן של תרומה שסך בו את הצלי אע״פ שהתחתון חם הואיל וסיכה אינה נכנסת כל כך דיו בקליפה וכן התבארו עקרי דברים אלו בפסח שני פרק צולין:
חום זה שהוא אוסר בענין זה מכל וכל או שהוא מטעין קליפה יש מי שאומר שאינו נקרא חום לענין זה אלא בעוד שהוא בכלי ראשון הא בכלי שני או שעירה עליו מכלי ראשון אינו מפליט ולא מבליע מפני שלענין שבת נאמר בתלמוד המערב פרק כירה שאינו חייב משום מבשל אלא בכלי ראשון וכן שכל שאינו מבשל אינו מפליט ולא מבליע והוא שאמרו שם מהו ליתן תבלין למטה ולערות עליהם מלמעלה ר׳ יונה אמר אסור ערוי ככלי ראשון חייליה מן הדא אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח של חטאת כלומר שניהם בכלל וכלי חרס אשר יבשל בו ישבר ר׳ יוסה אמר כלי חרס בולע תבלין אין מתבשלין היתיב ר׳ יוסי בר׳ בון והא תני אף בכלי נחשת כלומר שאף בעירוי צריך מריקה ושטיפה אית לך מימר כלי נחשת בולע אלמא כל שאינו מבשל אינו מפליט ולא מבליע שהרי עשה את שניהם אחת והדברים מתמיהים שאם כן כלים שתשמישן על ידי כלי שני למה הוצרכו הגעלה וכן קערה שמלח בה בשר שאסרוה כדאיתא בפרק כלל גדול
(שבת ע״ה:) וכן היאך אמרו לעיל
(חולין ח׳:) לא ליסחוף איניש כפלי עלויה בשרא דילמא דייב תרבא ובלע בשרא והרי חום כזה אין בו בשול אלא ודאי יש שאינו מבשל והוא מפליט ומבליע וזה שדנו בתלמוד המערב מבשל מבולע פרשו חכמי הדורות שמתוך שעשה בהם הכתוב עירוי ככלי ראשון אלמא בולעים הרבה ולענין שבת אסור לכתחלה בתבלין שאלו היה בכלי שני היה מספיק לו בהגעלה של כלי שני ולא הוצרך למריקה ושטיפה ולמדת שאף כלי נחשת שעירו לתוכם אף (מדלי) [מכלי] שני בולע הוא וצריך הגעלה ולא אמרו שם שאינו בולע אלא כשהאור מהלך תחתיו אלא שלא להצריכה מריקה ושטיפה בשעירה לתוכו חטאת רותח ומ״מ בולע הוא וצריך הגעלה ולא כדברי גדולי פרווינצא שכתבו בחבוריהם שאין צריך הכשר:
ונשוב לדברינו והוא שאף מה שאינו מבשל מפליט ומבליע שאין כח ההפלטה צריך לחום הראוי לבשול כלל שהרי חום בית השחיטה עם עזר מועט שבדוחק הסכין נאמר עליו שהוא מפליט כמו שהתבאר ומגדולי המפרשים מצריכין בזה חום שהיד סולדת בו וגם זה אינו נראה וראיתי לחכמי האחרונים שכתבו שכל חום שהוא כחום בית השחיטה מפליט ולא יראה לי כן שלא אמרו על חום בית השחיטה שהוא מפליט אלא מתוך דוחק הסכין שהוא עוזרו על כך כמו שביארנו ויראה לי שכל חום שהיד מרגשת בו עד שאינה סובלתו בריוח אע״פ שסובלתו על ידי הכרח שאונס את עצמו בכך הוא נקרא חום לענין זה:
יש בזה צד חמישי והוא שאין האיסור מתבשל עם ההיתר בקדירה ולא נצלה עמו בשפוד אחד ולא בתנור אחד ולא נוגע בו אלא שמתערב בו על ידי פליטת כלי כגון שבישל היתר בקדרה האסורה או צלה בשפוד האסור או חתך בסכין האסור וכן כל כיוצא בזה והוא מה שאמרו בכאן קדירה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב:
וכיצד הוא דין זה בשל בקדרה של איסור ולא הודחה ולא נתקנחה הרי ודאי יש כאן שמנינות בעין וכל שיש שם שמנינות בעין אינו בדין פליטת כלי להיות טעמו נידון בפגם או בשבח מחמת שהוא בן יומו או שלא בן יומו אלא הרי הוא כשאר איסורין שנתבשלו עם היתר בקדרה וכמו שאמרו בפרק כל הבשר
(חולין קי״א:) בצנון שחתכו בסכין שאסור לאכלו בכותח ופירשו שם גדולי הרבנים מפני שהוא בולע מן השמנינות הנקרש על הסכין וכן הדין בקערה וכף חוץ מן הדברים הפגומים מצד עצמם מצד מיאוסם שאף ממשם אינו אוסר תערבתם על הדרך שיתבאר ענינם במסכת ע״ז בע״ה או אף באלו אם הגיעו לידי סרחון והפסד או עפוש ויש חולקים להקל ולומר שהשמני[נו]ת שעברה צורתו דינו כדין הפליטה ואין דבריהם נראין כלל שאם כן לא הוצרכו להתיר בדברים הפגומים שאף בשאר איסורין כן ואע״פ שהם מביאים ראיה ממה שאמרו בסוף ע״ז
(ע״ה:) בלוקח כלי תשמיש מן הגוים וכלן שנשתמש בהן עד שלא הטביל ולא הגעיל ולא ליבן שלדעת המתיר בטעם לפגם מותר ומפרשים בהטביל זה שפירשו הדחה של טבילה ממש ובכלים חדשים הרי אין כאן חשש טעם ואף לדעת האוסר בטעם לפגם אחר שעברה צורתו אין זו ראיה שאף כשתפרשה בהדחה מכל פנים נתקנחה שכך הוא סתם הדברים שאדם מקנח את הכלים דרך נקיות בעלמא ולא נשאר שם אלא איסור בלוע וכל שכן שגדולי המפרשים פירשוה בטבילה ממש ולאו דוקא אלא איידי דנקט הגעיל וליבן נקט נמי הטביל ואע״פ שחכמי האחרונים מפקפקין בה ממה שאסרו קורט של חלתית משום דמפסקו ליה בסכינא דארמאי ואע״ג דנותן טעם לפגם מותר הכא אגב חורפיה מחליא ליה אלמא אף בסתם סכין ששמנינות קורש עליו אמרו דין טעם לפגם כבר תירצו הם שקורט חילתית נמכר בחנות וסתם חנוני מקנח כלי להתנאות במקחו ואין בו אלא בליעה ומטעם זה התירו שמן וכוספן של גויים מדין טעם לפגם שסתם הדברים קנחו הכלים קודם שבשלו:
הודחה הקדירה או נתקנחה עד שאין בדפניה שמנינות בעין יש לחלק בה בין כלי שהוא בן יומו לכלי שאינו בן יומו ויש מפרשים שכל מעת לעת קרוי בן יומו אלא שגדולי הרבנים כתבו שכל שלן לילה אחת אינו בן יומו ומר כדאית ליה ומר כדאית ליה אם קדירה זו אינה בת יומה לכתחלה לא יבשל בה וכמו שאמרו כן בלוקח כלי תשמיש מן הגוים וכלן שלא נשתמש בהם עד שלא הגעיל וכו׳ תני חדא מותר וכו׳ והעמדנוה לדעת האומר נותן טעם לפגם מותר ובריתא בשאין בני יומן כמו שנבאר בסמוך ואפי׳ הכי דוקא בדיעבד וכדקאמר שנשתמש וכן דברישא קאמר את שדרכו להגעיל יגעיל וכן ראיה ממה שאמרו בפרק כל הבשר
(חולין קי״א:) ההוא פינכא ר״ל קערה של חרס דאימלח בה בישרא בי ר׳ אמי ותברה ואלמלא כן היה לו להשהותה עד שיעבור יומה אלא שאף כשעבר יומה לכתחלה אסור ולא סוף דבר בבולעות מן האיסור אלא אף מן ההיתר הדין כן אצל הדבר שאותו היתר חוזר בו איסור כגון של בשר אצל חלב וקדרות בפסח שאסורות כל הפסח הא מ״מ בדיעבד אם בשל בכלי שאינו בן יומו מותר אע״פ שאין כאן ששים של היתר שכל נותן טעם לפגם מותר לאכלו לכתחלה אחר שנתבשל וכתבו בתוספות בשם אחרוני הרבנים שכך הדין בסתם כלים שסתם כלים של גוים אינן בני יומן ואע״פ שקצת מפרשים חלקו בזו הם מביאים ראיה ממה שאמרו גם כן בלוקח כלי תשמיש מן הגוים וכלם שנשתמש וכו׳ מותר אלמא סתמן אינן בני יומן וכן אמרו בכוספן של גוים בשני של ע״ז
(ל״ח:) אחד שהוחמו חמיו ביורה גדולה ואחד בקטנה מותר ומשום דנותן טעם לפגם מותר אלמא כל סתם כליהם הוחזקו אצלנו בשאינם בני יומן ומ״מ לדעתי לא נאמר כן אלא בכלים שאין הרגילות לבשל בהם בשר כל כך כדבש וכוספין ודומיהם שנתבשלו בכליהם כמו שהוזכרו במסכת ע״ז שמן הסתם אין אדם מבשלן אלא בכלים המיוחדים לכך או בכלים שלא נתבשל בהם כלום ביומן וכן בכלים שאין הרגילות לבשל בהם ביומם כגון זו של לוקח כלים מן הגוים שאין דרך לבשל בהם ולמכרם לאלתר אדרבה כשבא למכרם מנקה את כליו ומשתדל ליפותם קודם מכירתם כמה שאפשר לו אבל קדרה שהרגילות לבשל בה בשר ושאר איסורין וכן שהרגילות לבשל בה בשר בכל יום אין דנין סתמו בשאינו בן יומו לדעתי וכן הדבר ברור ומקובל ומ״מ באותם שאין הרגילות מצוי בהם בכך שסתמן אינן בני יומן אע״פ שמה שנתבשל בהם בדיעבד ובשוגג מותר אם עשה כן במזיד אסור לו מתורת קנס ומותר לאחרים ומותר לזה ליטול דמיו מאחרים וכן כתבו קצת מפרשים אלא שיראה לי שאם עשאה למכור אסור לו ליטול את דמיו אבל כל שעשאה ליאכל ובשוגג התבשיל מותר לגמרי ומ״מ הקדרה אסורה כשהיתה והכף שהגיסו בו אפי׳ היתה כשרה אם היא של עץ צריכה הגעלה שאין מבטלין איסור לכתחלה:
היתה הקדרה של איסור והיא בת יומה ואין כאן ששים של היתר הרי זה נותן טעם לשבח ואסור הכל התבשיל והקדרה והכף היה שם ששים הכל מותר ר״ל התבשיל והכף אם היתה כשרה אבל הקדרה אסורה כשהיתה ואם היתה כשרה אלא שהיתה חולבת ובשלו בה בשר אף היא מותרת:
ובמה משערין אותו יש אומרים שצריך ששים בכדי כל הקדרה ויש אומרים הואיל ויש לקדרה היתר על ידי החזרה בכבשן אין משערין אלא במה שיש לשער באומד יפה שפלטה וכן הדין בקערה או בכף האסורה בנות יומן שהגיסו בה התבשיל או כף חולבת שהגיסו בה קדרה של בשר הואיל ויש לכף זו היתר בהגעלה ולא נאמר לשער בכדי כל האיסור אלא באיסור שאי אפשר לו לבא לידי היתר כגון חתיכת נבלה וכיוצא בה כמו שיתבאר:
ומ״מ בכף חולבת דוקא בשהגיס בה לבד אבל אם קבל בכף מן התבשיל שנמצא מה שבכף נאסר אע״פ שחזר מה שבכף לתוך התבשיל צריך ששים עוד בכדי מלא הכף שהרי אותו מלא הכף קבל טעם מן החלב ונעשה הכל כחתיכת נבלה ואינו כן בשאר איסורין כמו שיתבאר ואף בבשר בחלב יראה שאין אומרים חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא בבליעה הבאה מחמת איסור שהיה בעין וזו מיהא דוקא שהיתה הקדרה ר״ל התבשיל שבה חם בכדי הפליטה ולא רותח בכדי הגעלה שאלו היה רותח בכדי הגעלה כבר נגעל הכף והוציא כל מה שבתוכו ואף על פי שהגביה אחר כן מן התבשיל בכף והחזיר בקדרה אינו מעלה ומוריד לאיסור התבשיל ויש מפקפקין בזו מצד שלא נכנס בית יד של כף לשם ואין הגעלה לחצי כלי ממה שאמרו בכיצד צולין
(חולין ע״ד.) חם מקצתו חם כלו ומ״מ זו לא נאמרה אלא במתכת ואף במתכת לא לענין הגעלה כמו שיתבאר במקומו אלא שהם מפקפקים מצד אחר לומר שאין הגעלה לדעתם אלא בכלי שאינו בן יומו ובמים של היתר ואף זו אינה כמו שביארנו באחרון של ע״ז ויש חולקים לאסור הקדרה אף בזו ר״ל אף כשהותר התבשיל מצד שיש בהיתר ששים כנגד כל האיסור ואף בתוספות האריכו בה הרבה ואינו כלום שמאחר שנתבטל האיסור נתבטל ואין כאן עוד טעם כלל לא בתבשיל ולא בקדרה אבל כשהותר מצד שהוא פוגם מ״מ יש בו טעם איסור ואותו טעם גם כן נבלע בקדרה בכדי ליתן טעם ואף איסור פגום אין מבטלין אותו לכתחלה וגדולי פרובינצא מתירין בחבוריהם את הכלי אף בשהותר מצד פגם בלא ששים ואף מגדולי אחרוני הרבנים שבצרפת כתבוה בהדיא ולא יראה כן שאם כן אף כל קדרה שאינה בת יומה יבשלו בה לכתחלה ומ״מ למדת שנחלקו בענין זה לשלש דרכים ושטה שלנו כעין מכרעת והוא שיש מתירים את הכלי אף כשההיתר בא מצד פגם ובלא ששים ויש אוסרים אותו אף בששים ושטה שלנו מכרעת להתיר את הכלי כשההיתר בא מצד ששים ולאסרו כשהוא בא מצד הפגם ובלא ששים ומ״מ יש בה דעה רביעית והוא לקצת רבני צרפת ומן המובהקים שבהם וכוללים בה שכל שהתבשיל מותר הקדרות נשארות בחזקתן הראשונה והוא שכל שהקדרה מותרת והיא של בשר ונפל בה חלב או היא של חלב ונפל בה בשר כל שהותר התבשיל אם מצד שיש בו יתר מששים וכגון שנפל שם גוף איסור על הדרך שכתבנו אם מצד הפגם כגון שהיא של בשר וניערוה בכף חולבת שאינה בת יומה או בהפך הקדרה מותרת אלא שבזו האחרונה הכף אסורה כשהיתה אבל אם היתה הקדרה אסורה כגון שבישל בשר שחוטה בקדרה שבשלו בה נבלה ואינה בת יומא שהותר התבשיל מצד הפגם או שבשלו תבשיל של חלב בקדרה של בשר שהקדרה מכל [מקום] אסורה לתבשיל זה והותר התבשיל אם מצד הפגם וכגון שלא היתה בת יומה אם מצד שהיה בהיתר יתר מששים הקדרה אסורה כמתחלה ובכולם הכף אסורה שאם הכף חולבת והכניסה בקדרה של בשר אפי׳ היה ששים בתבשיל או שהכף לא היתה בת יומה שהותר התבשיל מאיזה צד מ״מ בלועה היא מתבשיל של בשר וכן בהפך וכל שנשאל לחכם בענינים אלו ראוי לו לחקור אם הוסיפו מים לאחר שנפל האיסור בקדירה בכונת בטול ולענין קערה חולבת שהודחה בחמין עם אותם של בשר או בהפך יתבאר הענין בפרק כל הבשר בענין נותן טעם בר נותן טעם:
יש צדדין שהאוכל אסור והקדרה מותר כיצד קדרה שלא נתישן בה איסור אלא היום התחילו לבשל בה איסור וידענו שלא נתבשל בה איסור אלא כזית וחזרו אחר שעה ובשלו בה תבשיל של היתר הרי נודעה בליעת האיסור שאינה אלא בכזית הרי האוכל אסור ומ״מ אי אפשר להשאר כזית איסור בבליעת הקדרה והרי הוא משהו בלוע בתוך הכלי ומותר להשתמש בו לכתחלה וכן הדין אם נתבשלה בו בריה ולא נודע אם נתחסרה בתבשיל אם לאו שהאוכל אסור והקדרה הרי לא נבלע בה כזית ומותר להשתמש בה לכתחלה שכל משהו בלוע מותר להשתמש בו לכתחלה וכמו שאמרו בשני של ע״ו (ל״ג.) בקנקנים של גוים גוי נותן לתוכם יין ישראל נותן לתוכם מים ואינו חושש ר״ל נותן לתוכם מים ושותה מהם וכן התירו ליתן לתוכם שכר וציר או מורייס מפני שהיין הבלוע לשם מועט ואי אפשר לבא לידי נתינת טעם והוא הדין לכל כיוצא בו שנבלע בתוך הקדרה שמותר להשתמש בה לכתחלה אף בבת יומה הואיל ואי אפשר לבא בה לעולם לידי נתינת טעם במה דברים אמורים בכלי שדרכו להשתמש בו היתר הרבה כגון קנקנים שהזכרנו וכגון קדרה שאין כאן חשש להיות משהו זה נותן בו טעם אבל כלי שאין דרך להשתמש בו אלא מעט כגון קערה יש לחוש במשהו זה לנתינת [טעם] ואסור ומ״מ אם אינו בן יומו אף בזה מותר לכתחלה שכל משהו בלוע ופגום מותר לכתחלה:
יש צדדין שמקצת האוכל אסור ומקצתו מותר כגון טפת חלב שנפלה על חתיכה מחתיכות הקדרה ונתנה טעם באותה חתיכה שאם יש שם ששים כנגד החתיכה הכל מותר ואותה חתיכה אסורה כמו שיתבאר בפרק כל הבשר הא למדת לפי מה שכתבנו שיש צדדין שהאוכל והכלים אסורין ויש צדדין ששניהם מותרין ויש צדדין שהאוכל מותר והכלים אסורים ויש צדדים שהאוכל אסור והכלים מותרין ויש צדדין שמקצת האוכל אסור ומקצתו מותר ויש צדדין שמקצת הכלים אסורים ומקצתם מותרים:
לקצת רבני צרפת ראיתי בתשובת שאלה על אותו כסוי שמכסין בו את הקדרה שהיא חולבת ונתנוה על קדרת תבשיל של בשר רותחת או בהפך שמשערין בששים לפי מה שבלעה היום באומד הדעת ומתירין את התבשיל בשיעור ששים ואוסרין את הכסוי ומ״מ לדעתנו זו פסקה מעט מענין התבשיל אין צריך אומד שפליטת בליעתה למטה הימנה בשהייה מועטת רחוקה היא ומיעוטא דמיעוטא ואין דין תתאה גבר נאמר אלא בנגיעת אוכלין אבל הכסוי ודאי ראוי להזהר ממנו:
כלי האסור והוא צונן אסור לאכול בו צונן עד שיקנחנו משמנינותו אבל אם קנחו משמנינותו יש מי שמתיר לאכול בו צונן אף בלא הדחה ומגדולי המפרשים אוסרים עד שידיח ואם נשתמש בלא הדחה אם בדבר יבש נשתמש מדיח או גורר ואין צריך קליפה ואם הוא דבר לח מותר בדיעבד:
היה הכלי האסור חם ונשתמש בו ביבש קולף ויש אומרים נוטל את מקומו ואם לח הכל אסור וכן סכין האסור שחתך בו דבר חם טעון נטילת מקום ואם דבר חריף אע״פ שהוא צונן כאתרוג וצנון קולף ואם צונן מדיח או גורר כגבינה בסכין של בשר ודומיהם וכן בשר וגבינה שנגעו זה בזה:
מתוך כך אסרו הגאונים שלא להשתמש לכתחלה בכלי האסור אפי׳ צונן שמא ישכח מלהדיח ומגדולי המפרשים כתבו שאם היה דבר שאין דרך לאכלו בלא הדחה כגון בשר חי מותר וכן כלי שאין דרך להשתמש בו בלא הדחה מותר להשתמש בו איסור צונן לכתחלה:
שפוד שצלו בו בשר שלא נמלחה כראוי גדולי המפרשים כתבו שהשפוד בולע מן הדם הזב עליו מצד הבשר העומד בעליונותו ומתוך כך אין אדם רשאי להשהות בשר הצלי על השפוד אלא תיכף שהסירו מעל גבי האור יסיר הבשר מעל השפוד שאם ישהנה על השפוד יפליט השפוד ויבלע הבשר ממנו ומ״מ יעבירנו תכף ועד שהוא זב אינו בולע:
חכמי האחרונים אסרו מטעם זה לנער את הקדרה בשפוד או להפך בו בשר שבמחבת שהשפוד בלוע מן הדם ופולט בשעה זו ומ״מ מותר להשתמש בו לכתחלה בדרך צלי שאפי׳ יפלוט את דמו זב הוא על ידי האור ועוד שהרי הבשר זב קודם שיתחיל השפוד לפלוט וכל עוד שהוא זב אינו בולע:
סכין שחתך בו חלבים ואח״כ חתך בו בשר ישפשף את הבשר יפה יפה וכבר כתבנו ענין זה עם שאר דברים הצריכים לבאר כאן בענין הסכין האסור בפרק ראשון
(חולין ח׳:) הא למדת שיש איסור שאוסר תערובתו מכל וכל ויש שמצריכין קליפה ויש שמצריכין נטילת מקום ויש שמצריכין הדחה או שפשוף או גרירה הכל לפי מה שהוא:
הרבה דברים נאמרים באיסורי הכלים מלבד אלו שהזכרנו וכן כלי איסור שנתערב בשל היתר אם הוא בטל או שמא דנין אותו בדבר שיש לו מתירין אחר שיש לו תקון בהגעלה וכן רבו הדברים בענין הכשר הכלים והכל יתבאר במסכת ע״ז פרק אחרון בע״ה:
יש בענין זה צד ששי והוא שאין האיסור מתבשל עם ההיתר בקדרה אחת ואינו נצלה עמו בשפוד אחד ולא בתנור אחד ולא נוגע בו ולא מתערב עמו על ידי פליטת כלי אלא שנתערב בו על ידי מליחה ר״ל שנמלח האיסור עם ההיתר שחום המליחה מפלטת ומבלעת כחום האור וכיצד הוא דין זה המליחה הרי הוא כצלי וכל מה שנאסר בצלי נאסר במליחה ואצ״ל בירך שנמלח עם הגיד עצמו שזורקו ומותר שהרי אף בבשול אנו אומרים כן אלא אפילו נמלח עם שומן הגיד וקנוקנות שבו קולף ואוכל אבל אם נמלח בשאר החלבים האסורין מן התורה שהם מפעפעים הרי זו אסורה אא״כ היה הגדי כחוש או שיש ששים לבטלו ושאר האיסורין נדונין לענין זה כמפעפעין כמו שביארנו בצלי:
באיזו מליחה אמרו במליחה שאפשר לומר עליה בבשר שאינו נאכל מחמת מלחו הא בפחות מכן אינו צריך אלא הדחה בעלמא ומה שאינו נאכל מחמת מלחו יש מי שפירש בו שנמלח הרבה כעין שמולחין אותו להצנעה או להוליכה בדרך לסחורה שאינו נאכל אלא בתורת בשר מליח אבל נמלח מליחה הצריכה לקדרה אע״פ שאדם מעכבה בדרך זה שנים או שלשה ימים מ״מ הואיל ונאכלת בתורת בשר שאינו מליח אין דנין במליחה זו הפלטה ויש אומרים שאינו נאכל יפה בלא הדחה גדולה מחמת המלח שבו וכל שאוכלו בלא תקון זה טעמו פגום ומצער ואחרוני הרבנים פרשו בענין זה עקר הדברים והוא כל שאינו נאכל עם מלחו כלומר שהצלי אע״פ שאינו צריך מליחה אדם נוהג למלחו מעט והוא נאכל עם המלח שבו ואין אדם צריך לזרקו ומליחה כזו אינה מפלטת ואם נמלח איסור עם היתר מליחה כזו די לה בהדחה אבל מליחה הצריכה לקדרה הואיל ואין הבשר נאכל עם אותו המלח הרי הוא מפלטת ואוסרת על הצדדין שביארנו והראיה שהרי בענין קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח אמרו דאמר שמואל מליח כרותח וכן בהנהו אטמאתא דאימלחן בגידא דנשיא אסרום מדין מליח כרותח וכן ברב מרי דאימלחא ליה בשר שחוטה בהדי נבלה אסרוה מדין מליח כרותח ואי אפשר להעמיד את כל אלו בדמלח לארחא אלא שאינן ראיות מוכרחות שמא כל אלו להצנעה נמלחו אלא שיש ראיה שאם תאמר שהנמלח לקדרה אין אומרין בו שאינו נאכל מחמת מלחו למה אמרו סתם שאין מולחין בכלי שאינו מנוקב ולא היה להם לאסור אלא במליחה להצנעה אלא כל מליחה לקדרה אינו נאכל מחמת מלחו הוא וכן מליח שנגע באיסור חם או שנפל בתוכו דינו כצלי חם שנגע באיסור חם או שנפל בתוכו כמו שיתבאר ומ״מ מלח בכלי האסור הסכימו חכמי הצרפתים שאפי׳ בבן יומו מותר שאין מליחה מפלטת את הבלוע בכלי אלא ששורפתו במקומו ולא נאמר מליח כרותח אלא בדבר רך:
יש בזה צד שביעי והוא שהאיסור יתערב עם ההיתר בכח פליטה הבאה מצד חריפות כיצד הכבוש והוא חומץ של איסור שנפל לתוכו בשר היתר או בשר איסור שנפל לתוך חומץ אסור מפני שדנוהו כמבושל והוא שאמרו כבוש הרי הוא כמבושל וכבוש פירושו בחומץ ויש מפרשים כבוש בחומץ ותבלין אבל אם היה חריפות אחד לבד כגון חומץ לבד או תבלין לבד או חרדל וכיוצא באלו יראה להם שדינו כדין צלי ויש שאין מצריך בה אלא קליפה ובפרק כל הבשר
(חולין קי״א:) יתבארו פרטים ממין זה מענין סכין האסור שחתך בו צנון וכיוצא בו כמו שיתבאר:
יש בענין זה צד שמיני ואינו מעין אלו שהזכרנו שכל אלו שהזכרנו האיסור נכנס ומתערב בפנימיות ההיתר ונבלע בו אבל ענין זה שאנו מזכירין עכשיו הוא שהאיסור מתערב עם ההיתר שלא בפליטה ושלא על ידי שום חום אלא שנתערב איסור עם היתר ועומד האיסור בעצמו וההיתר בעצמו ואין האיסור ניכר ולא נודע איזה הוא ודבר זה מסתעף להרבה ענפים וכיצד הוא דינם אם היה איסור זה דבר שיש לו מתירים אינו בטל לעולם אפי׳ באלף ודבר שיש לו מתירין הוא כל דבר שאע״פ שלא נתבטל והוא נאסר עכשיו מפני תערובת זה יש לו ולתערובת שלו היתר מצד אחר אם מאליו לאחר זמן כגון ביצה שנולדה ביום טוב ונתערבה שהכל מותר למחר וכגון חדש שנתערב בישן שיהא מותר לאחר הקרבת העומר אם מעכשיו על ידי תקונו כגון טבל שאפשר להפריש עליו ממקום אחר וכן מעשר שני שאפשר לפדותו או להעלותו לירושלים וכן הקדש שאפשר לישאל עליו בלא עבירה דהקדש טעות אינו הקדש וכן דבר הנאסר לו בנדר שהרי אפשר לילך אצל חכם להתיר בלא עבירה אדרבה מצוה בכך כמו שאמרו
(נדרים כ״ב.) כל הנודר כאלו בנה במה וכל המקיימו כאלו הקריב עליה ואין הפרש בדבר זה בין איסורי תורה לאיסורי סופרים אלא אף באיסורי סופרים אינו בטל כמו שהתבאר במסכת יום טוב
(ביצה ג׳:) במוקצה ונולד וכן אפי׳ היה תערובת זה ספק כגון ביצה ספק נולדה ביום טוב ספק לא נולדה כמו שהתבאר שם נמצא שדין דבר שיש לו מתירין נאמר כשההיתר בא מאליו או שאינו בא מאליו אלא שבידו להביאו בלא צד עבירה בין באיסור תורה בין באיסור סופרים בין בודאי איסור בין בספק איסור אלא שיצאו מכלל זה הרבה דברים מהם שיצאו לנו מעקר התלמוד ומהם שנתחדשו לגאונים וכיצד הם דינין אלו כל דבר שמתערב בשאינו מינו נתבטל אע״פ שיש לו מתירין שלא נאמר דבר שיש לו מתירין אף באלף לא בטיל אלא במינו ודבר זה יתבאר בתלמוד המערב בסדר זרעים בשביעי׳ פרק ששי וכן אתה למד דבר זה בהדיא במסכת נדרים בשמועת טבל ומעשר שני וחדש ואני אומר שאף תלמוד שלנו מעיד עלינו שכן שאלמלא כן מה חומר בחמץ בפסח על שאר איסורין הרי מצד דבר שיש לו מתירין ראוי להחמיר בו אלא שלא נאמר דבר שיש לו מתירין אלא במינו ומעתה חמץ בפסח לא מצד דבר שיש לו מתירין נאמר בו שאינו בטל שא״כ בשאינו מינו מיהא היה בטל אלא חומר הוא שהחמירו בחמץ משום דלא בדילי אינשי מיניה וגדולי המחברים תלו הטעם בדבר שיש לו מתירין ולא יראה לי כן:
וכן יתבאר כן בתלמוד שלנו מן הטבל שבשאינו מינו בנותן טעם כמו שהתבאר במסכת ע״ו ואע״פ שכבר הוא נמנה בכלל דבר שיש לו מתירין הואיל ובידו לתקנו כמו שהתבאר במסכת נדרים ואע״פ שהעמידו אותה שמועה בשאין לו מתירין כמו שיתבאר בסמוך מ״מ סתם נאמרה ולא הוצרכו להעמידה בשאין לו מתירין אלא מתוך שלא הוזכר בו טעם בידו לתקנו ואע״פ שאמרו באשה ששאלה מים ומלח לעיסתה כרגלי שתיהן ואין מים ומלח בטלין לגבי עיסה משום דבר שיש לו מתירין והרי מים ומלח בעיסה מין בשאינו מינו הוא אותן הדברים לא לענין אכלה נאמרו שא״כ לא הוצרך דבר שיש לו מתירין שהרי יש כאן נתינת טעם אלא שהיה לנו לומר בענין תחומין שיהא הענין הולך אחר העקר ולא יהא הטעם מעכב ובא להשמיענו הואיל ובאותן נצטרף דין דבר שיש לו מתירין עם נתינת טעם שאינו בטל לענין תחומין וגדולי פורווינצא מתרצים בחבוריהם שמים ומלח לגבי עיסה מין במינו הוא שאין האוכל נעשה כתיקונו אלא בשלשתן וכן כתבו בחלב ושומן בבשר הואיל ועומדין יחד מין במינו הוא אע״פ שהם שני שמות ואף גדולי הרבנים כתבו סברא זו השניה בשני של פסחים בשמועת חמץ בזמנו:
אף כל דבר שיש לו מתירין אלא שאי אפשר לבעליו להביא אותו דבר להיתר אלא בהפסד או הוצאה אינו בכלל דבר שיש לו מתירין ונתבטל אע״פ שהדבר יש לו מתירין לשאר בני אדם שאין להם בזה הפסד או שאין זה הוצאה אצלם ודבר זה נתחדש לאחרוני הרבנים ממה שאמרו במסכת ע״ז על הטבל מפני מה החמירו בו לומר שבמינו במשהו ופירשו הטעם מפני שכהיתרו כך איסורו והואיל והיתרו בחטה אחת שפוטרת כל הכרי אף איסורו כן והוקשה להם עליה מה הוצרך לטעם זה והלא היה יכול להשיבו מטעם דבר שיש לו מתירין אלא שהעמידוה בשאין לו טבל ממקום אחר ולא הצריכו לו לקנות כדי להפריש על זה שנתערב וכן נסעדו להם משמועות שבמסכת חלה פ״ג מ״ט ושבפרק הזהב
(ב״מ נ״ג.) וכבר נרמזו בחבור זה ובחבורנו במסכת ע״ז בפרק ראשון:
נמצא צד אחר מתילד מזה והוא שאם אי אפשר לו לזה לתקנו כגון שנדר ואין לו חכם להתירו כיוצא בזה אע״פ שהדבר בכללו אפשר לתקנה לרוב בני אדם הואיל ואין בידו לתקנה אין לו מתירין הוא ונתבטל יש אומרים שכל שמתירין שלו אי אפשר שיבואו על ידי עצמו והוא צריך בתקונה לממון של אחרים אע״פ שמזומן לו אינו נקרא דבר שיש לו מתירין ונסעדים בה משמועות שבפרק הזהב בבבא מציעא כבר נדחית סברא זו בחבור זה כמו שכתבנו שם:
דבר שאין מתירין שלו באין בודאי אלא אפשר שיבא לידי היתר ואפשר שלא יבא הסכימו חכמי האחרונים שאינו בכלל דבר שיש לו מתירין והרי הוא בטל כיצד ביצה או גבינה של ספק טרפה שנתערבה והרי שמא תלד הבהמה או תטעון התרנגולת אחר כן או תשהא שנים עשר חדש ויבא לידי היתר הואיל ומ״מ אין היתר זה בידו ושאין ההיתר בא בודאי הרי הוא בטל:
יש בדין זה צד אחר אלא שאינו בדבר שנתערב גוף איסור בהיתר באוכל עצמו אלא שנתערב במכשירי האוכל איסור בהיתר והוא שכל שנתערב ברוב היתר והאיסור כלה והולך אע״פ שהוכשר האוכל בו ונעשה על ידו אין זה בכלל דבר שיש לו מתירין והוא מבואר במסכת יום טוב
(ביצה ד׳:) בעצים שנשרו מן הדקל ויש אומרים בזו דוקא באיסורי סופרים הא כל שכל המכשיר מדבר האיסור אין לו בטול בתוך האוכל הואיל וכל הכשרו בא על ידו שהרי תנור שהסיקו בעצי הקדש אמרו בפסח ראשון
(פסחים כ״ז:) שהפת אסורה מפני שאינו בטל:
דבר שאין ודאי איסור לרוב העולם אלא לזה לבד ואף לזה הוא דבר שיש לו מתירין הואיל ואין איסורו שוה בכל אף בודאי איסור אין ספק שלו בכלל דבר שיש לו מתירין ואף בעינו הותר והוא מה שהתירו ספק בא מחוץ לתחום אע״פ שיש לו מתירין ואין צריך לומר בעירבו:
יש לי צד אחר מכח אותה שמועה והוא שלא נאמר דין דבר שיש לו מתירין אלא במה שהוא איסור גמור בעינו באותה שעה ונתערב והואיל ויש היתר לאיסורו אפי׳ אם הוא בעינו אינו מתבטל בעירובו שהרי הנחנו לו מקום מצד אחר לגבות הימנו אכילתו הא כל שיש לו טענה להתירו אף בשהוא בעינו אין מעכבין לו מצד היתר הראוי לבא וכל שכן בעירובו:
יראה לי עוד בדין זה שכל שמתיריו באים על ידי שאלה ואין פתחי שאלתו מצויים אינו בכלל דבר שיש לו מתירין והוא שאמרו בתרומה שאע״פ שיכול לישאל עליה אינה בדין יש לו מתירין כמו שכתבנו במסכת נדרים בפרק ירק ואע״פ שההקדש נקרא דבר שיש לו מתירין מצד שאפשר לישאל עליו יראה לי הטעם שההקדש הואיל ומצד נדבת לבו הוא בא טעותו מצויה ופתחיו מרובים אבל התרומה מצד חיוב היא ואע״פ שיכול לישאל עליה אם ימצא לו פתח על דרך הזרות על הדרך שביארנו שם מ״מ אין הפתחים מצויים בה כל כך ובחרטה לבד אין שאלה לא בתרומה ולא בהקדש שאין היתר שאלתם אלא מצד טעות:
היה איסור זה בעל חיים כגון ספק טרפה שנתערבה עם כמה בהמות שבמינה ולא הוכרה אף זו אינה בטלה לעולם ומ״מ אם התפזרו שלא מכחו מותרין ואם פירשו מקצתן במקום אחד שלא בפזור ומקצתן במקום אחר לוקחין מן המועטין שכל הפורש מן הרוב פורש ואם סבב הוא את הפזור או שהיה גורם לו איסור ואם נשחטו הלך חשיבותן ובטל אפי׳ אחד בשנים ואם נאבד אחד מהן השאר מותרין ויש אומרים אף כשנאכל שאני אומר אותו של איסור נאבד והוא שלא אבדו הוא במזיד ואם אבדו הוא לא הועיל ודבר זה מתבאר במסכת זבחים:
היה האיסור נודע מקומו ולא נתערב עם ההיתר אלא שהיה האיסור בצד ההיתר ולקח מאחד מהם ולא ידע מאיזו שבהם אסור ואין זה בטול שעל כגון זה אנו אומרין אף על דברים שאינם חשובים כל דקבוע כמחצה על מחצה דמי כגון תשע חנויות וכבר ביארנו ענין זה למעלה
(חולין צ״ה.):
היה האיסור דבר חשוב כגון חתיכה הראויה להתכבד לפני האורחים אין זו בטלה לעולם ואיזו חתיכה הראויה להתכבד לפני האורחים דוקא חתיכה מבושלת שהיא ראויה לאדם אחד נכבד:
היתה קטנה עד שאינה ראויה לכך או גדולה עד שאין דרך להניח כיוצא בה לפני אדם אחד אין זו נקראת ראויה להתכבד שהרי אף הגדולה עומדת ליחתך וכן כל שאינה מבושלת אינה קרויה ראויה להתכבד וכך הורו רבותי למעשה ואף לקצת גדולי הדור מצאתיה כן בחבוריהם ואף למי שמפקפק בכך בהמה שלמה מיהא אינה קרויה ראויה להתכבד שהרי בפרק התערובות במסכת זבחים
(ע״ב.) במה שאמרו שם בשור הנסקל אפי׳ אחד ברבוא כולם ימותו הקשו וליבטיל ברובא והוצרכו לתרץ בסוף הסוגיא דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי וכן מוכרח שם שאינו בכלל את שדרכו לימנות אע״פ שהוא בכלל כל שדרכו לימנות כמו שהמשיך בקושיא וליבטיל ברובא הניחא למאן דאמר כל שדרכו שנינו כלומר שכל שדרכו לימנות הוא נקרא חשוב ואינו בטל ניחא שאף זה מכל שדרכו הוא ר״ל שסתם בני אדם מקפידין למכרו במנין ושלא באומד אע״פ שהנכבדים והעשירים אין קפדים בכך כגון זה שהם מוכרים עדרים עדרים לפעמים אלא למאן דאמר את שדרכו כלומר שמיוחד בכך שאין שום אדם מוכרו אלא במנין הרי זה אינו מדין זה אלמא שאף מאת שדרכו לימנות אינו וכן פירשו גדולי ההר שאין קרויה ראויה להתכבד אלא מצד חשיבות ושומן מופלג ועוד יתבארו פרטים מחלוקה זו למטה ובכלל זה אגוזי פרך והדומים להם על הדרכים שביארנו בעניניהם במסכת יום טוב
(ביצה ג׳:) יש מי שאומר שלא סוף דבר באלו אלא כל דבר שאף העשירים מדקדקים למכרו במנין והוא שנקרא בלשון תלמוד את שדרכו לימנות כמו שביארנו אינו בטל ומ״מ היה דרך העשירים שלא להקפיד ולמכרו במנין אע״פ שרוב העולם מדקדקים בכך והוא הנקרא בלשון תלמוד כל שדרכו לימנות בטל והעיקר שאף הראשונים בטלים ואין חוששין לדרכו לימנות כלל אלא לדברים החשובים במנין כמו שביארנו במסכת יום טוב אלא שיש לפרש את שדרכו לימנות בדברים החשובים במנין:
היה האיסור בריה אינה בטילה לעולם ומהו בכלל בריה כל שיחלק ושמו עליו כגון חלב ובשר שאף מעט ממנו נקרא חלב ובשר אין זה בריה אבל כל שיחלק ואין שמו עליו כגון גיד שכשהוא שלם נקרא גיד וכשהוא נחתך נקרא חתיכת גיד וכן נמלה וכיוצא בה נקרא בריה וכגון שהיא אסורה מצד עצמה הא בריה המותרת שקבלה איסור מחמת סבה כגון שור הנסקל ותרנגולת שנטרפה או שנתבשלה עם הנבילה אין זו בריה כמו שיתבאר בסוף פרק זה
(חולין ק״ב:) בענין צפור טהורה וטמאה וכן אינו נקרא בריה אלא כל שהיה לו חיות אבל חטה של כלאי הכרם אע״פ שכשנחלקה אין שמה עליה ושהיא אסורה מצד עצמה אין זו בריה כמו שהתבאר במסכת מכות פרק אחרון
(מכות י״ז.) נמצא שאין קרוי בריה אלא בשלשה תנאים והם בריית נשמה ושאיסורה מתחלת ברייתה ושתחלק ואין שמה עליה ומ״מ זו האחרונה ר״ל שתחלק ואין שמה עליה לא הוזכרה בגמ׳ בהדיא אלא שבתוספות כתבוה ממה שהוקשה להם מה בין חלב לגיד שלא יהא החלב נקרא בריה שלא ליבטל כדין הגיד ותירצו שהחלב אף לכשנחלק שמו עליו כמו שביארנו וצריך שתדע שהבריה שנתרסקה או אפי׳ חסר ממנה אבר אינה קרויה עוד בריה שאין בריה אלא כשהיא שלימה ומה שאמרו האיברים אין להם שיעור פי׳ לענין טומאה אבל לאכילה דוקא בכזית וכמו שאמרו במסכת מכות
(ט״ז:) ריסק תשעה נמלים ואחד חי ר״ל שלם והשלימו לכזית לוקה שש:
הביצה יראה מסוגית מסכת יום טוב
(ביצה ג׳:) שאינה קרויה בריה והוא שאמרו שם בביצה שנולדה ביום טוב נתערבה באלף כלן אסורות ואתינן עלה משום דבר שיש לו מתירין הא לאו הכי בטלה וכן הדעת נותנת שהרי אין ליחס לה חיות ויש מוכיחין מסוגיא שבכאן שהיא קרויה בריה כמו שיתבאר בסמוך בשמועת ביצה בששים וכו׳ ורוב מפרשים מסכימים לדעת ראשון וגדולי החכמים מסכימים שהבריה בטלה באלף ממה שאמרו בתלמוד המערב במסכת תרומות פרק בצל הורי ר׳ יוסי בהדין עכברא אחד לאלף ויש שפירשו שהיא בטלה בתשע מאות וששים ממה שראו במסכת תרומות פרק בצל פ״י מ״ח דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש בטמא משקל עשרה זוז ביהודה שהם חמש סלעים בגליל אסור ופירושו בשנתערב גופו של דג טמא בתוך גרב של דג טהור ואינו ניכר ביניהם שאוסר את כלם משום בריה שאלו מחמת הפליטה בטל היה בששים ובשיעור זה אוסר את הגרב ופירשו בתלמוד המערב שבשיעור זה הוא אחד בתשע מאות וששים ואני תמה היאך התירו בשיעור זה והיה להם לומר בתשע מאות וששים ועוד שהרי שיעור זה האוסר הוא בתשע מאות וששים ונסח תלמוד המערב בזה הוא כך כמה סאה עבדא כ״ד לוגין כמה לוגא עבדא תרתין ליטרין וליטרא עבדא מאה זוזין ונמצא סאתים עולים תשעים וששה מאות והרי עשרה של איסור הם אחד מתשע מאות וששים אלא שעיינתי באותה משנה והיא שנויה חסרה ר״ל כל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש בטמא משקל עשרה זוז ולא נאמר בה לא מותר ולא אסור ונראה שהם מפרשים שבשיעור זה הוא מותר ולדעתם זה שאמרו בעכברא אחד לאלף כך היה מעשה והוא הדין שהיה מתיר בתשעה מאות וששים ומ״מ אין למדין ממנו לשאר איסורי משהו שהרי בדבר שיש לו מתירין אמרו אפי׳ באלף לא בטיל ובבעלי חיים בשור הנסקל אפי׳ אחד ברבוא ובסתם יינן אמרו בתוספתא טפה של יין נסך אוסרת יין שבחבית ושבבור ויש מפרשים שאין לבריה בטול לעולם אף באלף ומשנה זו פירושה לענין צירו ואף לשון המשנה דג טמא שכבשו וכו׳ אם יש בטמא משקל עשרה זוז וכו׳ דג טמא וצירו אסור ומ״מ לענין צירו פסקו רוב פוסקים כר׳ יהודה שאמר שם רביעית בסאתים והוא אחד מקצ״ב כמו שיתבאר והראיה שהרי עכברא אי אפשר שלא הוכרה אלא שלא נאמר אלא לענין פליטתה שממתקת את החריף והיה סבור לשערה באלף אלא שאין הלכה כן והדברים רופפין:
כל איסור שאינו מאחד מדרכים אלו הנזכרים הנכללים בצד שמיני שנתערב יבש ביבש מין במינו בטל ברוב אפי׳ אחד בשנים ואפי׳ לדברי סופרים וטעם הדבר שמן התורה מין במינו בטל ברוב הואיל ואין בו טעם ובשאינו מינו הולכין אחר הטעם וגזרו חכמים על מין במינו הבלול לילך בו לששים מגזרת מין בשאינו מינו אבל כשאינו בלול אין לגזור עליו משום מין בשאינו מינו שמין בשאינו מינו ניכר הוא וזהו שאמרו בפרק הזהב
(ב״מ נ״ג.) התרומה והבכורים עולים באחד ומאה מה שאין כן במעשר שני דבטיל ברובא וודאי רובא דוקא קאמר ומפני שהוא יבש ביבש במינו וכן יתבאר למטה במשנה השביעית גיד הנשה שנתבשל עם הגידין אם אין מכירו כלם אסורים ומשום דבריה הוא הא לאו משום בריה היה בטיל אע״פ שאין שם ששים שהרי סתם הדברים עם שאר הגידים של אותה בהמה קאמר:
וכן במסכת זבחים פרק התערובות
(זבחים ע״ח:) בשמועתו של רבא אמור רבנן ברובא ופירשוה במין במינו אלא שיש שפרשוה בבשול ומן התורה ומ״מ מה שהתרנו בזו יש אומרים דוקא לאכול כל אחת בפני עצמה אבל אם בשלן יחד הרי היא כשאר איסורין הנבללים ויש חולקים בזו אחר שכבר נתבטל וכן מין בשאינו מינו הואיל וניכר הוא אסור לעולם ואי אפשר שאינו ניכר שיעורו בששים אף בדרך זה במה דברים אמורים באיסורים שהלכו בבלילתן לששים ומסרך טעם אבל החמורים מאלו ושאין איסורן מסרך טעם שהרי אף בלא נתינת טעם נאסרו אף יבש ביבש אינו בטל בפחות משיעורו שהרי תרומה יבש ביבש הוא והולכין למאה וכן ערלה וכלאי הכרם במאתים וכן חמץ בפסח אינו בטל לעולם אף יבש ביבש:
ויש מי שאומר שאין קולא ליבש ביתר מבלול ואין בטול לעולם ביבש אלא במה שהוא בטל בבלול אם בששים אם בשיעור אחר ומה שאמרו בפרק הזהב
(ב״מ נ״ג.) דבטיל ברובא פירושו ברוב הראוי לבטלו והוא ששים ואף גדולי הרבנים פרשוה שם כן ובדמיון מה שאמרו למטה במשנה השביעית וכן חתיכת נבלה שנתבשלה בין החתיכות בזמן שמכירה בנותן טעם ואם אינו מכירה כלן אסורות והקשו בה וליבטיל ברובא עד שהעמידוה בראויה להתכבד וודאי האי ברובא בששים הוא שהרי נתבשלה ונתנה טעם אלו נתבטלה בפחות מששים ואף באותה של גיד שהזכרנו כן שהרי היא שנויה לדעת האומר יש בגידין בנותן טעם ואם כן ברובא דקאמר פירושו בששים ומ״מ אנו מפרשים כן אם אינו מכירה אע״פ שיש שם ששים ונמצא שאין שם איסור מצד פליטה כלן אסורות מצד עירוב של עצמה ומתוך כך הוא מקשה אחר שאין כאן איסור מצד פליטה ונתינת טעם באחרות ואין כאן לחוש אלא מצד שנתערבה היא עצמה באחרות בלא נתינת טעם להם תבטל היא אצלם אף ברובא כלומר שהרי זו אף בנתערבה עמהם בלא בישול דינה ליבטיל ברוב אפי׳ חד בתרי וזהו שלא אמר תבטל בששים של היתר מצד תערובת עצמה דיה ברוב אחר שאין טעם איסור באחרות ואלו הוצרכו לששים ודאי היה אומר תבטל בששים שבטול בששים אינו קרוי סתם בטול ברוב וכבר הורו בה כמה חכמים למעשה כדעת זה בהיתר מהם שאירע בדורות הראשונים בהר שנמצאת אווז טרפה בין האחרות והוכרה האווז אלא שנתערבו ראשיהן וקרביהן ובני מעין שלהם והתירום אע״פ שנתבשלו ביחד הואיל וכבר נתבטלו וכן בנארבונה שנמצאת בהמה אחת טרפה בבית המטבחיים אלא שנתערבו הכרכשות והטחולים והתירום ועוד אירע בהר שנמצאת סירכא בריאה אחר שהניחה הבודק בחזקת כשרה ולא נודע מאיזה כבש היתה והיו שם שלשה כבשים ונמצא שהאחד מהם היה טרפה ולא הוכר והתירו את שלשתם ומפני שלא דנו אחד מהם בחתיכה הראויה להתכבד אם מפני שעדין היו שלמים וכמו שכתבנו למעלה אם מפני שלא היו חשובים כל כך במינם וכדעת האחר שהזכרנו והיה ביניהם מי שמפקפק לדונה בראוי להתכבד אלא שבא בהיתרה מחמת שכבר נאכל האחד שלא בידיעה כענין טבעת של ע״ז האמור בפרק התערובות
(זבחים ע״ד.) שהוא נאמר אף באיסורי אכילה כמו שיתבאר ומ״מ היה שם מי שהיה מהנדס בדבר אלא שהודו להם שכל שפירש משם הואיל ובשעה שפירש לא נולד הספק שהותר אבל במה שנשאר לשם היו מפקפקין וסוף הדברים נמנו וגמרו שאף הנשאר ואף בלא נאכל מהם כלום הותר הכל אחר ששלשתם היו ביחד במקולין אלא שאמרו שאלו היו שם חתיכות ראויות להתכבד בשעה שנולד הספק שהם אסורות אא״כ הטבח חותכם שלא בכונת בטול עד שלא יהיו ראויות להתכבד ואנו כבר ביארנו שחתיכת בשר חי אינה ראויה להתכבד שהרי בגמ׳ כשהזכירה בסוגיא הבאה בפרק זה על המשנה השביעית במבושלת הזכירה וכן שענין לפני האורחים אין לו מקום אלא במבושלת:
אף בבלול יש בו צדדין ליבטל ברוב אפי׳ אחד בשנים והם איסורי סופרים שאין להם עקר בתורה ר״ל שלא נאסרו מחשש איסור תורה והם חלת חוצה לארץ וגבנה של גוים ובשולי גוים ויש מחמירין באלו להצריכם ששים חוץ מחלת חוצה לארץ ועקר דבר זה רמוז במסכת יבמות פרק הערל
(יבמות פ״ב.) בשמועת שתי קפות שנחלקו ריש לקיש ור׳ יוחנן דריש לקיש בעי רבויא אף בדרבנן ור׳ יוחנן לא בעי רבויא בדרבנן אלמא כלהו מודו דברבויא סגי ומ״מ כשתעיין שם בביאור הסוגיא אין ממנה הכרח ולא עוד אלא שאף זו העמידוה בשלישי של פסחים
(מ״ד.) בתרומה דרבנן ובארץ שיש לה עקר מן התורה ומחשש תרומה של תורה ואפי׳ הכי סגי ליה ברוביא וזו אינה אלא מפני שאינה אלא ספק תערובת ומה שהקשו לו ממקוה דסגי ליה ברבויא בזו מפני שאין בו איסור אכילה אבל איסורי אכילה לא ומ״מ בחלת חוצה לארץ הקלו שאמרו עליה בהדיא מבטלה ברוב אלא שהראשונים מדמין לה כל כיוצא בה מאיסורי סופרים שלא באו מחשש איסורי תורה:
כל איסור שאינו נימוח שנתערב כגון חתיכה בחתיכות ושאר דברים של יבש ביבש ונתבטל יש מי שאומר שצריך להרים אחת ולהשליך לכלבו שלא יראה כאוכל את האיסור:
ודבר זה אינו לא אמרו כן אלא באיסורין שהם מתנות כהנה והוא מה שאמרו במסכת ערלה פ״ב מ״א התרומה ותרומת מעשר של דמאי והחלה והבכורים עולים באחד ומאה ומצטרפין זה עם זה וצריך להרים אבל ערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים ואין צריך להרים ופרשו הטעם בתלמוד המערב שלא אמרו צריך להרים אלא מפני גזל השבט הא בשאר איסורין אף באיסורי הנאה אינו צריך כל שנתבטל התורה התירתו:
ואחר שהארכנו בדברים אלו דרך כללים נשוב לפסקים היוצאים לנו מן הסוגיא דרך פרט ויתבארו בקצת פרטים הרבה ענינים שלא פירטנום בכללים אלו:
כל שאמור בו דין ששים הוא מפני שכך שיערו חכמים שהאיסור אדם מרגישו בהיתר כל זמן שאין בהיתר ששים לבטל טעמו אם כן כל זמן שיהא הדבר באפשר להתברר אם נתן האיסור טעם בהיתר אם לאו אין צריך לשער בששים אלא לטעום את התבשיל וכיצד יטעמנו והרי שמא ירגיש טעם האיסור ונמצא עובר אם איסור זה תרומה שפלטתה קדרה כגון שבשל חלין בקדרה שבשל בה תרומה ששיעורה בנותן טעם הואיל ואינה בעין יטעום לה כהן אם הוא מין בשאינו מינו ואם הוא איסור כללי כגון חלב וכיוצא בו אם הוא מין בשאינו מינו שהטעם ניכר ונרגש יטעמנו נחתום גוי ועל זו אמרו כולכית באלפס הואי ואמר להו ליטעמיה קפילה ארמאה ופירו׳ דג טמא שנתבשל באלפס של בשר והיה מין בשאינו מינו והטעם נרגש בו שאלו בדגים לא היה הטעם נרגש בו שהרי מין במינו היה וכן אתה צריך לפרשה בבשול שאם בטגון כדרך אלפסין שלנו ודאי די היה לו בקליפה כדין צלי הואיל ואין השמן מכסה עליהם כמו שכתבנו למעלה ונחתום זה ענינו גוי הרגיל לבשל תמיד תבשילים למכור שהוא בקי ומומחה בכך ויש אומרים שלא סוף דבר מומחה אלא אף לסתם בני אדם וממה שאמרו כאן טעים לה כהן ולא אמרו כהן קפילא וכן שבשמועתו של רבא נאמר מין בשאינו במינו והיתרא בטעמא אלמא כל שאין כלל הטועמים מרגישים בו אינו טעם ואף לכשתמצא לומר קפילא דוקא נראה להם לומר שלא הצריכו בקפילא אלא בגוי ובאיסור כללי כגון חלב וכיוצא בו שמא האחרים משקרים אבל בתרומה שטועמה כהן אין צריך קפילא וכן כל כיוצא בה ולא יראה לי כן הרבה פעמים נתן האיסור טעם בדבר ולא יורגש אלא לבקיאים וזה שלא הצריכו לכהן קפילא סתם כהן מתוך שעוסק תמיד בכך בקי הוא ועוד שאם כדבריהם אף בגוי למה הצריכו לכך ואם מחשש שקרות הרי נחתום זה פירשו גדולי הרבנים שצריך שיזהרו שלא להודיעם שלענין איסור והיתר הם שואלים אותו אלא שיטעימוהו ויאמר דבר זה כמסיח לפי תמו אלא שהם חולקים לומר שאם הוא אומן בכך סומכין עליו שאינו רוצה להוציא עצמו מחזקתו ומ״מ אף זו דוקא במה שביד ישראל אבל שאר עדויות שבאיסורין אין הגוי נאמן עליהם כלל אפי׳ להחמיר כמו שאמרו ביבמות
(קכ״ב.) גוי שבא ואמר פירות הללו של ערלה הם של עזיקה הם אינו נאמן לא נתכוון זה אלא להשביח מקחו ובתלמוד המערב אמרוה כן אף בשאינו רוצה למכרן והוא שאמרו על זו שהזכרנו משל פלוני לקחתים משלי הביאותים כלומר ואיני רוצה למכרם נאמן להחמיר דברי ר׳ וחכמים אומרים דברי הגוי לא מעלין ולא מורידין היה האיסור מין במינו שאי אפשר לעמוד על טעמו או מין בשאינו מינו ואין שם נחתום גוי משערים בששים ואם רצה שלא לבדוק בטעם ושיער בששים רשאי ולמדת לפי דרכך שמין במינו בטל כמין בשאינו מינו והרבה חולקים בה לפסוק שמין במינו אינו בטל בבלול כדעת ר׳ יהודה ולא נענו בדבר ואע״פ שהם מביאים ראיה ממה שנחלקו אביי ורבא
(ע״ז ס״ו.) בחמרא חדתא וענבי דחד אמר בתר שמא אזלינן והויא ליה מין בשאינו מינו ובנותן טעם וחד אמר בתר טעמא והוה ליה מין במינו ובמשהו וכן בחמירא דחטי וחמירא דשערי אינה ראיה דהנהו משום דטבל ויין נסך במינן במשהו הא שאר איסורין לא ואע״ג דרב ושמואל אמרו
(ע״ז ע״ג.) כל איסורין שבתורה במינן במשהו הרי נחלקו עליהם ר׳ יוחנן וריש לקיש ורב ור׳ יוחנן הלכה כר׳ יוחנן כמו שהתבאר במסכת יום טוב
(ביצה ד׳:) וכן שמואל ור׳ יוחנן הלכה כר׳ יוחנן כמו שהתבאר במסכת עירובין
(מ״ז:) וכן שר׳ יהושע אמרה בפרק זה
(חולין צ״ח.) אף במין במינו ומראיית זרוע בשלה וכן ר׳ אליעזר בן יעקב בזבחים בפרק התערבות
(זבחים ע״ט:) בענין חרסן של זב וזבה וכן בשמועתו של רבא האמורה כאן ובכמה מקומות ומ״מ בשאינו בלול אף ר׳ יהודה מודה שהוא בטל ברוב:
שיער בששים והיה אוכלו בחזקת היתר והרגיש בו טעם האיסור אסור שאין הטעם בטל לעולם ויתבאר זה ממה שאמרו בפרק זה
(חולין צ״ט.) יש בהן בנותן טעם בין יש בהן להעלות באחד ומאה בין אין בהם להעלות באחד ומאה אסור שאין הטעם בטל לעולם:
היה בו פחות מששים ומ״מ טעמו נחתום גוי והעיד שאין בו טעם איסור אין סומכין עליו ומ״מ חכמי הדורות שלפנינו כתבו שדבר זה דוקא בשנמחה גופו של איסור שאין צריכים לששים כנגד כל האיסור מן ההיתר אבל לא נמחה גופו של איסור אלא שהוא ניכר וזרקוהו ואין בו לחוש אלא לפליטה שאין אנו צריכין מן הדין לששים כנגד כל האיסור אלא לששים כנגד הפליטה אלא שמתוך שאין אנו יודעים כמה פלט אנו מצריכין ששים כנגד כל האיסור כמו שיתבאר ובזו אם טעמו נחתום גוי והעיד שאין טעם האיסור נרגש שם סומכין עליו שרגלים לדבר שלא פלט בכל שיעורו והדברים נראין: