×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) שָׁפֵיד כַּבְדָּא עִילָּוֵי בִּשְׂרָא אָמַר כַּמָּה יְהִיר הַאי מֵרַבָּנַן אֵימַר דַּאֲמוּר רַבָּנַן דִּיעֲבַד לְכַתְּחִלָּה מִי אֲמוּר.
skewering liver on top of meat for roasting. Rav Ashi said: How haughty is this Sage! Even if you say that the Sages stated that one may eat meat roasted under liver after the fact, did they say that one may roast them in this manner ab initio?
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי חולין קיא ע״ב} אמר רב נחמן אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לאכול1 בה רותח צונן אמרי לה בעיא הדחה ואמרי לה לא בעיא הדחה. ואמר2 רב נחמן אמר שמואל
קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח שמואל לטעמיה דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח כבוש הרי הוא כמבושל. ואף ר׳ יוחנן סבר לה להא דשמואל דהא ר׳ אמי תלמידו של-ר׳ יוחנן כד [אימלח]⁠3 ליה בשרא בההיא פנכא תברה יתיב רב כהנא4 וקאמר קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח לחם צונן5 שחתכו בסכין מותר לאכלו בכותח מאי טעמ׳ האי אפשר למטעמיה דהיתירא בלע והאי [דאיסורא] בלע6 לא7 איפשר למטעמיה (דאיסורא בלע):
{בבלי חולין קיא ע״ב-קיב ע״א} איתמר דגים שעלו בקערה רב אמר אסור לאכלן בכותח ושמואל אמר מותר לאכלן בכותח. אמר רב חזקיה משמיה דאביי הלכתא דגים שעלו בקערה מותר לאכלן
בכותח צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותח ודוקא צנון דאגב חורפיה8 בלע אבל קישות ואבטיח9 גריד לבי פסקיה ואכיל10.
1. לאכול: גיא, גק, כ״י פריס, וכן בה״ג ובעה״מ. וכן רמב״ם משנ״ת הל׳ מאכלות אסורות (ו:כ). כ״י פרמא, דפוסים: לחתוך, כבהלכות ראו, וכן בר״ן כאן ובפסחים פרק ב (דף ט ע״א ד״ה כל הכלים), אולם בר״ן חולין פרק א (ב ע״ב ד״ה איתמר השוחט): ״לאכול״.
2. ואמר: גיא: ״אמ׳⁠ ⁠״.
3. אימלח: גיא, גק, כ״י פריס, דפוסים. כ״י א: ״מלחו״.
4. כהנא: כ״י פריס: ״אבין״.
5. לחם צונן: גיא רק: ״צנון״. דפוסים: וצונן.
6. דאיסורא בלע: כ״י פריס, דפוסים, וכן גיא, אלא שם מקומו בסוף המשפט. כ״י א: ״איסורא בלע״, ושוב בסוף המשפט ״דאיסורא בלע״.
7. לא: כ״י פריס: ״ולא״.
8. חורפיה: כ״י א לפני הגהה: ״גורפיה״.
9. ואבטיח: אינו בגמ׳ שלפנינו. ראה משנה תרומות ג:א. מובא ברמב״ם משנ״ת הל׳ מאכלות אסורות (ט:כד).
10. גריד, ואכיל: כ״י פריס: ״אי גריד, אכיל״. דפוסי ויניציאהדפוסים ממשיכים בגמ׳ שם (קיב ע״א): ואי פתיך בהו ליפתא שרי בעי מיניה רב דימי בר יוסף מרב נחמן מהו לאנוחי כדא דמלחא גבי כדא דכמכא אמר ליה אסור. דחלא מאי אמר ליה שפיר דמי אמר ליה ומאי שנא אמר ליה ההוא איתא לאיסורא בעיניה ההוא ליתא לאיסורא בעיניה. מובא בר״ן לאחר ההקדמה: ״גרסי׳ בגמ׳⁠ ⁠״. וגם העיר הרשב״א: והרב אלפסי ז״ל לא כתב בהלכותיו.
שפיד – נותן בשפוד ולא היה חש למה שהכבד יהיה עליון.
שפיד כבדא עילוי בשרא [שם בשיפוד לקראת צלייה, כבד על הבשר], אמר רב אשי: כמה יהיר (גאה) הוא האי מרבנן [תלמיד חכם זה] שנוהג כן, שהרי אימר דאמור רבנן [אמור שאמרו חכמים] והתירו בדיעבד את הבשר שנצלה בתנור תחת הכבד, ואולם לעשות כן לכתחלה מי אמור [האם אמרו] חכמים?!
skewering liver on top of meat for roasting. Rav Ashi said: How haughty is this Sage! Even if you say that the Sages stated that one may eat meat roasted under liver after the fact, did they say that one may roast them in this manner ab initio?
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְאִי אִיכָּא בֵּי דוּגֵי בִּשְׂרָא עִילָּוֵי כַּבְדָּא נָמֵי אֲסִיר.

The Gemara adds: And if there is a receptacle under the spit for the drippings of fat, then even if the meat is on top of the liver it is also prohibited to roast the meat, as the blood from the liver will fall into the fat in the vessel, and one might come to eat the mixture.
רי״ףרש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בי דוגי – שנותנין כלי לקבל השומן כדרך שאנו עושין לאווזין והוא נקרא בי דוגי בלשון ארמי.
בשרא עילוי כבדא נמי אסור – לפי שדם הכבד נוטף לתוך הבי דוגי ונמצא אוכלו.
ואי איכא בי דוגי. כלי שנותנין תחת הצלי לקבל שומן היוצא מן הצלי, כדרך שאנו עושין לאווזין, והוא נקרא בי דוגי בלשון ארמי, והיא כמו ספינה. דמא דבשרא שכין. כלומ׳, שוקע, והשומן עולה למעלה ויכול לקלוט השומן שלא יתערב בו דם, אבל דם הכבד קאפי, הוא צף, כמו השומן, ומתערבין יחד, ואי אפשר לקלוט השומן בלא קצת מן הדם.
ועוד מוסיפים בדין צליית כבד ובשר בתנור: אי איכא בי דוגי [אם יש מתחת לשיפוד כלי שבו נאסף השומן הנוטף] — אפילו באופן בו בשרא עילוי כבדא, נמי אסיר [הבשר על הכבד, גם כן אסור] לצלות את הבשר, שהשומן שנאסף בכלי אסור, מפני שיש בו מדם הכבד, ועלול לאוכלו.
The Gemara adds: And if there is a receptacle under the spit for the drippings of fat, then even if the meat is on top of the liver it is also prohibited to roast the meat, as the blood from the liver will fall into the fat in the vessel, and one might come to eat the mixture.
רי״ףרש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) ומ״שוּמַאי שְׁנָא מִדְּמָא דְּבִשְׂרָא דְּמָא דְּבִשְׂרָא שָׁכֵן דְּמָא דְּכַבְדָּא קָפֵי.

The Gemara asks: And in what way is this case different from roasting a piece of meat by itself over such a vessel, which is permitted? Here too the blood of the meat drips into the fat in the vessel. The Gemara answers: Blood of most meat sinks to the bottom of the vessel, while the fat floats on top. Since the fat can be separated from the blood, it is permitted. By contrast, the blood of the liver floats above the fat and cannot be removed from it, and therefore the entire mixture is prohibited.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומ״ש מדמא דבשרא – והרי אף דם הבשר כשאין שם כבד זב עם השומן ואנו אוכלין אותו.
ומשני: דמא דבשרא שכן – יורד לשולי הכלי והשומן צף למעלה ומניחין לתוך הכלי מראה אדמומית שבשולים.
קפי – צף למעלה כמו (מלכים ב ו) ויצף הברזל ומתרגמינן וקפא פרזלא. והלכות כחל כבר למדנו למעלה לצלי בעי קריעה שתי וערב ואם לא קרעו מותר כלישנא קמא דרב דהא תניא כוותיה ולקדרה קורעו שתי וערב וטחו בכותל.
רש״י בד״ה קפי צף כו׳ וקפא ברזלא הס״ד:
ושואלים על כך: ומאי שנא [ומה שונה, במה נבדל] צליית כבד על בשר במקום שיש בו כלי לאיסוף השומן שהריהו אסור, מצליית חתיכת בשר מעל כלי כזה, שהרי דמא דבשרא [דם הבשר] נוטף עם השומן לתוך הכלי, ונאסר השומן בכך? ומשיבים: דמא דבשרא [דם הבשר]שכן [שוקע] אל תחתית הכלי, והשומן צף מעליו, וניתן להפריד את השומן מעליו, ולכך מותר השומן. ואילו דמא דכבדא [דם הכבד] — הריהו קפי [צף] מעל השומן, ולא ניתן להפרידם, ולכך אסור הדבר.
The Gemara asks: And in what way is this case different from roasting a piece of meat by itself over such a vessel, which is permitted? Here too the blood of the meat drips into the fat in the vessel. The Gemara answers: Blood of most meat sinks to the bottom of the vessel, while the fat floats on top. Since the fat can be separated from the blood, it is permitted. By contrast, the blood of the liver floats above the fat and cannot be removed from it, and therefore the entire mixture is prohibited.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל אסַכִּין שֶׁשָּׁחַט בָּהּ אָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ רוֹתֵחַ צוֹנֵן אָמְרִי לַהּ בבָּעֲיָא הַדָּחָה וְאָמְרִי לַהּ לָא בָּעֲיָא הַדָּחָה.

§ Rav Naḥman says that Shmuel says: The knife with which one slaughtered an animal absorbs blood due to its heat, and it is therefore prohibited to cut any boiling food with it, since that food will in turn absorb the blood from the knife. If one cut cold food with this knife, some say that the piece he cut requires rinsing before one may eat it, and some say that it does not require rinsing.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןבעל המאורר״י מלונילההשלמהרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אסור לחתוך בה רותח:
ואי איכא בי דוגי – כלי שמשימין תחת השפוד לקבל בו השומן אסור משום דמא דכבדא:
ומ״ש מדמא דבשרא – כלומר שמשימין כלי תחת הבשר לקבל בו את השומן. דמא דבשרא שכן ולא מתערב בהדי שומן אלא שכן לתחת ומישרא כל השומן ולא יאכל דם אבל דמא דכבדא קפי ומתערב בהדי שומן ואסור:
אסור לחתוך כו׳ – כלומר דמחמת דהוא רותח בולע הדם שבסכין:
צונן אמרי לה בעי הדחה – הסכין:
סכין ששחט בה – איידי דבית השחיטה רותח בולע הסכין מן הדם ואסור לחתוך בה רותח מפני שחוזר ופולט בו.
צונן – ואם חתך בה צונן.
בעי הדחה – ההוא צונן.
סימן רעב
סכין ששחט בה בהמה או עוף ולא הדיחה אסור לחתוך בה רותח אפילו בהדחה אא״כ נועצה בקרקע י׳ פעמים או בליבוןא. ולחתוך צונן סגי בהדחה.
א. כך גם ברמב״ם פ״כ מהל׳ מאכ״א ה״ו. ושא״ר כתבו דסגי בהגעלה. והאריך בזה הר״ב אב״ש וכתב שד׳ רבינו כרבינו אלחנן בתוס׳ ע״ז עז ע״ב עי״ש.
{שמעתא דחתיכה בסכין ששחט בה}
אמר רב נחמן אמר שמואל: סכין ששחט בה, אסור לאכול בה רותח – נראין הדברים, מדקא פסיק ואמר, אסור לאכול בה רותח, דומיא דקערה שמלח בה, אלמא, צריך הגעלה בחמין. ודעתי נוטה, משום דאיפליגו רב אחא ורבינא בסכין טרפה בפ׳ הכל שוחטין (דף ח:), מר חשיב בית השחיטה רותח ומר חשיב בית השחיטה צונן, מש״ה סתים ואמר, אסור לאכול בו רותח. כלומר, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. למר, עד שיגעילנה בחמין, ולמר, עד שידיחנה בצונן. וקי״ל הלכתא כמ״ד, אפי׳ בצונן, דבית השחיטה צונן, כלישנא בתרא דאיתמר בהשוחט בסכין של גוים (שם). וסוגיין בכולה תלמודא כלישנא בתרא.
צונן, אמרי לה בעיא הדחה ואמרי לה לא בעיא הדחה. וסתם הדחה בצונן. ולחומרא נקיטינן ובעיא הדחה.
ואנו רגילין לפרשה בהדחת הסכין. וה״ר שלמה ז״ל פירשה בהדחת האוכל, שהוא צונן, וגריס, בעי הדחה. ולא נראו לנו בזה דבריו.
ויש במקצת נוסחי הלכות הרי״ף ז״ל: צנון שחתכו בסכין, אסור לאוכלו ברותח. ולא כן היא הגירסא הנכונה, אלא: צנון שחתכו בסכין אסור לאוכלו בכותח, משום דאגב חורפיה בלע.
סכין ששחט בה. איידי דבית השחיטה רותח, בולע הסכין מן הדם. אי נמי אפילו למאן דסבירא ליה דבית השחיטה צונן, מודה דאגב דוחקא דסכינא בלע, וכשיחתוך ממנו רותח יפלוט מה שבלע. צונן. ואם חתך בו צונן. בעי הדחה. ההוא צונן. ויש מפ׳ בעי הדחה, הסכין, דלא סגי בשפשוף בליתא דפרסא. ואיכא מאן דאמ׳ לא בעי הדחה. וסגי ליה בשפשוף השק.
אמר רב נחמן אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח. צונן אמרי לה בעי הדחה ואמרי לה לא בעי הדחה. איכא דמפרש אצונן, ואיכא דמפרש אסכין. אע״ג [דבכל] צונן בצונן בעי הדחה, הני מילי היכא דאיתיה לאיסורא בעיניה, אבל היכא דליתיה איסורא בעיניה לא. ולפום מאי דפסקינן בפרק קמא בסכין טרפה דבצונן (או) בבליתא דפרסא סגי, בחתיכת רותח נמי סגי בהדחה.
אמר רב נחמן אמר שמואל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בו רותח. הרב ר׳ משלם זקני ז״ל והראב״ד בחיבור איסור והיתר שלהן [פירשוה] בקערה מנוקבת. ויש לתמוה על דבריהם, אם כן היאך אנו מולחין שתי פעמים בכלי מנוקב, והא פליט במליחה שניה מה שבלע בראשונה, ובלע הבשר אם ישהה שם יותר משיעור מליחה. ואמנם כי הראב״ד ז״ל כתב שכל זמן שטרוד לפלוט ציר לא בלע דם. ועוד יש לומר כי המליחה מפלטת היא מן הבשר [אבל] אינה מפלטת הדם מן הכלי, שאף הדם שבלע הבשר מעלמא אין המלח מפליטו, כדאשכחן בדגים ועופות שמלחן זה עם זה שהן אסורין, ולא אמרינן ימלחנו פעם שניה. אלמא אין המלח מפליט דם הבלוע בבשר מעלמא, וכל שכן בכלי. וזה שלא כפירוש הרב בעל המאור בההוא דזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבשרא בפרק גיד הנשה.
סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח. פי׳א מדקאמרינן אסור סתם, משמע עד שיכשירנו הכשר גדול שהוא הגעלה או שיפהב או ליבון, ושמע מינה דסבירא ליה לשמואל בית השחיטה רותחג, מדאמרינןד נמי בקערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח שמואל לטעמיה דאמר מליח הרי הוא כרותח, אלמא דכל היכא דאתמר אסור סתם משום שהוא רותחה. ואי קשיא לך הא קיי״לו בסכין טרפה מדיח, איכא למימר התם בבא לשחוט בו, וכך פירש הרב ר׳ משה הספרדי ז״לז. וטעמאח כדמפרשט התם בגמרא דאיידי דטרידי סימנין לאפוקי דמא לא בלעי מיניה לאחר שהודח.
ושמעינן השתא דהלכתא כרבה בר בר חנה דאמרי בשוחט בסכין של גוים מדיח, ולאו משום דבית השחיטה צונן, דהא קאמרינן דבית השחיטה רותחכ, אלא משום דאיידי דטרידי סימנין לאפוקי דמא לא בלעי, וכן פסק רבנו הגדול ז״לל כרבה דאמר מדיחמ.
צונן אמרי לה בעיאנ הדחה ואמרי לה לא בעיא הדחה. פי׳ הסכיןס, ולא בעיע אלא קינוח בבגד בעלמאפ.
ואיכאצ מאן דאמר דהוא הדין לקערה שמלחו בה בשר או לקדרה של איסור וכיוצא בהן דשרי לאשתמושי בהו צונן בלא הדחה. ואפי׳ למאן דאמר הכא בעיא הדחה, משום דוחקא הוא, אבל בשאר מילי לא צריך. ואע״ג דתנןק צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהו נוגעין זה בזה, ואמרינן עלה בגמרא דאע״ג דצונן בצונן הוא הדחה מיהא בעי, וכן נמי אמרינן בפסחיםר צונן לתוך צונן מדיח, שאני התם שהן גופו של איסור, אבל טעמו ולא ממשו הבלוע בכלי, בצונן אפי׳ הדחה לא בעיש. ואיכא מאן דאמרת דבעי הדחה כסכין, ומסייעי לה להך סברא שהרי ביין נסך דצונן הוא בעי הדחה ואפי׳ צונן בצונןא. אלא שאינה ראיה גמורה, דלא חזינן לאיסור יין נסך שוה לשאר איסורין שבתורה, שהרי שםב החמירו במכניסו לקיום וגת שדרך בה ובכלי חרס שתחלת תשמישן באיסורג, וכשם שאיסורם משונה כך טהרתם משונה, שלא מצינו הכשר עירויד וניגובה בכל התורה ולא יישוןו שנים עשר חדשז, אלא רבותינו היו בקיאים בחוזק היין ובחריפותו בבליעת כליו ובטהרתן, ולא דנו אותו לא כצונן גמור ולא כרותח גמורח, ואין לנו כיוצא בו בשאר איסורין צונן. וכן שנינו לענין טהרותט חבית מלאה פירות ונתונה לתוך המשקין ושאבו הרי הן בכי יותן, באלו משקין אמרו במים וביין ובחומץ ושאר כל המשקין טהורין, ומשמע שאינן נבלעין בדופני כלי חרס. ומיהו בשלהי ע״זי מייתינן מתני׳ דטהרות דקתני גתיו ובתי בדיו לניגוב ויישון, אלמא בשמן נמי כך דינו, ואע״פ שאין הפירות שואבין ממנו, והלכך אפשר דבכל האיסורין נמי נדון כן. ומיהו ודאי שאף בכל האיסורין צונן בצונן מידי הדחה לא נפיק ואפילו לכולי עלמא. והא דאמרינן הכא דלא בעי הדחה, משום דדם משרג שריג ולא מבלע בצונן כלל. כך נראה לי. מכל מקום הא נמי קימא לן כמאן דאמר בעיא הדחהכ. וכן פי׳ הרב ר׳ אברהם בר׳ דוד ז״לל, דהוא הדין לקערה שמלח בה בשר דבעיא הדחה, ואם לא הדיח הקערה מדיח אותו צונן ומותר, דהשתא צונן בצונן הוא, שאין הקערה רותחת עכשו, ולא עדיפא מבשר וגבינה במטפחת שמותרת בהדחה.
ומסתברא דכי שרינן לסכין בהדחה דוקא ששחט בה דלא מבלע ביה דם כל כך אלא שריג מיניה בהדחה דלא ליפלוט בצונןמ, אבל סכין של גוים דאיכא שמנונית בעי נעיצה עשרה פעמים במקום קשה לחתוך בו צונן, דכיון דאיכא דוחקא דסכינא לא סגי ליה בהדחה כשאר כליםנ, והיינו שמעתא דשילהי מסכת עבודה זרהס, וכן מצאתי בתוספות בסוף ע״זע.
א. דברי רבינו הובאו בריטב״א ובר״ן (מ, ב בשם ״אחרים פירשו״). ועיי״ש מ״ש בדעת רש״י. וכן הובאו בקיצור בר״ן לעיל ב, ב ד״ה לימא. וע״ע בעל המאור (מ, א), חידושי הרשב״א שפירשו באופנים אחרים.
ב. משמע ששיפה לבד מהני אפילו לרותח, וראה דברי רבינו ע״ז עה, ב: ׳ויש מפרשים שהשיפה בסכין הכשר גדול הוא אף לאכול בה רותח כליבון לשפוד ולאסכלה׳. וראה עוד רש״י שם עה, ב ד״ה שפה ועז, ב ד״ה ונועצה [שפירש בב׳ אופנים שיפה זאת], תוס׳ שם עז, ב ד״ה אמר רב, ועי׳ חידושי הרשב״א והערת הגרשז״ר כאן.
ג. ראה לעיל ח, ב. וראה תוס׳ שם ד״ה והלכתא.
ד. וכן הוכיח בעל המאור שם, עיי״ש.
ה. כי״פ: שהוא רותח הוא.
ו. לעיל ח, ב.
ז. הל׳ מאכ״א פי״ז ה״ז.
ח. תיבה זו ליתא בכי״פ.
ט. שם: כדמפורש.
י. לעיל שם.
כ. עי׳ בעל המאור, הרשב״א כאן, לעיל ח, ב ובתוה״ב ב״א ש״ד עמ׳ 28, וב״ד ש״ד (לד, ב), והג״א סי׳ כח דבית השחיטה צונן, עיי״ש. ועי׳ ריטב״א כאן ד״ה אמר שמואל וחידושי הר״ן לעיל ח, ב ועל הרי״ף מ, א.
ל. ב, א.
מ. עי׳ בראשונים הנ״ל.
נ. כן הגירסא לפנינו בגמ׳. והב״ח הגיה: בעי. וראה בעה״מ שזו גירסת רש״י לשיטתו שהמאכל צריך הדחה.
ס. כן פירשו בעל המאור, תוספות לעיל ח, ב ד״ה והלכתא, תוספות הרא״ש, רמב״ם הל׳ מאכ״א פ״ו ה״כ, הרשב״א הריטב״א והר״ן כאן, ודלא כרש״י שפירש שהמאכל טעון הדחה. ועי׳ חידושי הרא״ה ולב אריה.
ע. וכ״ה בספר המאורות.
פ. ראה לעיל ח, ב. ודברי רבינו הובאו בשמו כלשונם במשמרת הבית ב״ג ש״ג (עו, ב), עיי״ש.
צ. דברי רבינו הובאו בשמו בחידושי הרשב״א, וכן הביאם בתוה״ב ב״ד ש״ד (לד, ב), ועיי״ש ב״ג ש״ג (עז, א), ומאירי וחידושי הריטב״א ור״ן.
ק. לעיל קז, ב.
ר. עו, א.
ש. וכ״כ בהשלמה ובמאורות.
ת. הוא הראב״ד (המצוין להלן), ראה חידושי הרשב״א.
א. ע״ז עד, ב.
ב. שם.
ג. ראה מלחמות פסחים ט, א ולהלן ד״ה וההיא פינכא.
ד. שם לג, א.
ה. שם עד, ב.
ו. כי״ל: ויישון.
ז. ראה שם עה, א.
ח. ובמלחמות שם: ׳דכל מילתא דאית ליה חורפא דמי קצת לחמין כדמוכח במסכת ע״ז (לט, ב) גבי חלתית וכדאמרינן גבי צנון שחתכו בסכין בפרק כל הבשר וחמרא נמי מתקף תקיף׳.
ט. מכשירין פ״ג מ״ב.
י. עה, ב.
כ. ראה מ״ש הרא״ה בבד״ה ב״א ש״ב (טו, ב) וב״ג ש״ג (עז, א), והריטב״א בשמו, וראה הערות שם.
ל. ראה תשובות ופסקים סי׳ עז מארחות חיים ח״ב סוף סי׳ צה, והובא בב״י סי׳ סט.
מ. ראה יש״ש סי׳ נט.
נ. כ״כ תוס׳ ותוספות הרא״ש לעיל ח, ב ד״ה והלכתא.
ס. עו, ב.
ע. עה, ב ד״ה הסכין.
אמר ר״נ אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח. מה שפירש רש״י ז״ל דקסבר שמואל דבית השחיטה רותח א״צ לזה, דק״ל כמ״ד בית השחיטה צונן, כאיכא דאמרי דריש מכלתין (ח:) גבי השוחט בסכין של נכרים דבית השחיטה צונן, ואפ״ה קי״ל כי הא דר״נ, ומדקאמר ר״נ אסור לאכול בה רותח סתם, משמע דאסור עד שיגעילנה, וטעמא דמילתא משום דאגב דוחקא דסכינא בלע מאיסור בעין, והלכך בולע הוא בחמימות מועט כחום בית השחיטה, וכשחותך בו רותח גמור פולט הוא מה שבלע, והלכך צריך הכשר גדול ליבון או הגעלה או שיפה, כדברי האומר דשיפה מכשרת לגמרי ואפילו לחתוך בה רותח, אבל אין בליעת הסכין שאינה בעין נפלטת אגב דוחקא דסכינא בדבר שאינו רותח גמור, והיינו דקי״ל התם בסכין ששחט בה טריפה כמאן דאמר בצונן, ואין מכאן ראיה לפסוק כרבה בר בר חנה בענין סכין של נכרים כמו שכתבו מקצת מרבותינו ז״ל, ושם הארכתי יותר בס״ד. והרב בעל המאור ז״ל כתב כאן דלמ״ד בסכין טריפה מדיח אסור לחתוך רותח דקאמר הכא בלא הדחה קאמר, הא בהדחה ש״ד, ואינו מחוור. והראשון נראה עיקר וכמ״ש שם בריש פ״ק.
צונן אמרי לה בעי הדחה. פירש רש״י ז״ל מה שחתכו בו וגרי׳ בעי הדחה, ולא מחוור אלא בעיא הסכין הדחה קא׳ ובעיא גרסי׳, והכי איתא ברוב הספרים. ואיכא מ״ד דמהא דאמר הכי דלא בעיא הדחה שמעינן לכלים שנשתמשו בהן איסור כגון קערה שמלח בה בשר או לקדרה של איסור דשרי לאישתמושי בהו בצונן דהיתרא בלא הדחה כלל, ואפילו למ״ד בסכין דבעיא הדחה, התם הוא דאיכא דוחקא דסכינא, אבל בקערה צוננת דליכא דוחקא מותר לאשתמושי בה היתר צונן לכתחילה ולא בעיא הדחה, והיינו דלא איפליגו בקערה שמלח בה בשר כדאיפליגו בסכין.
וההיא פירכא דתבר לה ר׳ אמי אע״ג דחזיא לאישתמושי בהו בצונן, משום גזרה דאתי לאישתמושי בהו בחמין הוא דתבר לה, (ובההיא) [וכההוא] דקדרות בפסח דאמר רב בפסחים (פסחים ל.) ישברו, ואע״ג דשרי לאישתמושי בהו בצונן אלא משום חמין, ותדע דההיא לכ״ע בהדחה מיהו הוה סגי ליה, וא⁠[פ]״ה תברא, וא״נ אפשר לומר דההיא פינכא כיון דשל חרס היתה ונבלעה ע״י רותח אין לה תקנה אפילו בצונן דבולעת היא הרבה עד שפולטת אפילו בצונן, והלכך כל צונן שנשתמש בו מדיחו.
ותדע שהרי לענין יין נסך כלי חרס שתחלת תשמישו ביד נכרי׳ צריך מלוי ועירוי ואפילו בשאינו מכניסו לקיום כעין כסי דפיחרא, וכמ״ש הרב אלפסי ז״ל בפסחים (פסחים ל:) בהא דגרסינן התם כל הכלים שנשתמש בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה. ופירש הרב ז״ל בהלכותיו דדוקא בשנשתמש בהן בצונן, אבל בחמין אינו משתמש בהן מצה אפילו בצונן, וכ״כ הרמב״ן ז״ל, והא דתנן לעיל (חולין קז:) צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהו נוגעין זא״ז, ואמרינן עלן בגמרא דאע״ג דצונן וצונן הוא הדחה מיהא בעו, וכן נמי אמרי׳ בפסחים (פסחים עו.) צונן לתוך צונן הדיח, שאני התם שהן גופו של איסור, אבל טעם האיסור שמובלע בדופני הכלי אפילו בצונן, [אפילו בצונן] הדחה לא בעי.
ואיכא מ״ד דהדחה בעי כסכין, דקיי״ל כמ״ד בסכין בעיא הדחה, וכ״כ הראב״ד ז״ל, ואפילו למאן דאמר בסכין לא בעיא הדחה, התם הוא משום דדם משרק שריק ולא מיבלע בצונן כלל, אבל בשאר איסורין מודה הוא דבעי הדחה, ומיהו אפילו בקערה שמלח בה בשר בהדחה סגי לה, ואם נשתמש בהן בצונן עד שלא הדיחה מדיח מה שנתן בתוכה וש״ד, ואע״ג דבשעת מליחה רותחת היא כדשמואל, מ״מ עכשיו צוננת היא, דלא עדיפא מבשר וגבינה שנוגעין זה בזה, ובבשר ראוי לאכילה קא מיירי כגון בשר צלי או מבושל, מדקא אסר להגיען זה בזה לכתחלה כדכתבי׳ עלה לעיל, וא״ה בהדחה סגי ליה, וקליפה לא בעי, וזו סברת הרמב״ן ז״ל וכן סברת הראב״ד ז״ל, ואע״פ שכ׳ ז״ל דקערה שמלח בה בשר אע״פ שהדיחה כרותחת היא, דלא דמי לבשר רותח, דכיון שנצטנן פסקה רתיחתו לגמרי, אבל קערה שמלח בה בשר בכל עת רתיחת מליחתה בתוכה ואינו יוצא ממנה כצאתה מן הבשר בהדחה, אבל מ״מ לא עדיפא מסכין ששחט דסגי לה בהדחה ושפשוף לחתוך בה צונן, ואע״ג דאיכא דוחקא דסכינא דהוא שקול כרתיחת הקערה.
ונראה מזה דעת הרב ז״ל דצונן שנפל לתוך רותח נגוב שאין לו רוטב (בקערה) שהיא נגובה בהדחה סגי, ואפילו לשמואל דאמר תתאי גבר, ואיכא מ״ד דקערה שמלח בה בשר אסור להשתמש בו צונן, ואפילו בהדחה לא סגי לה, דרותחת היא, ואיכא מאן דאמר דקערה שמלח בה בשר אסור להשתמש בו צונן, ואפילו בהדחה לא סגי לה, דרותחת היא, וה״ה כצונן לתוך רותח דלא סגי לה בהדחה, ואם נשתמש בו קליפה בעי, דלא דמי לסכין ששחט בו דסכין אע״פ שהוא כרותח בשעת בליעת הדם מיהא צונן הוא ושניהם צוננין, אבל קערה לעולם רותחת היא ולא סגי לה בהדחה ושפשוף, ומ״מ מדברי כולם נלמוד לקערה שנשתמשו בה באיסור רותח ונצטנן שמותר להשתמש בה היתר צונן בהדחה ושפשוף, ומ״מ בסכין ששמנינותו מדובק על פניו אפילו לצונן בעי׳ נעיצה י׳ פעמים בקרקע קשה, כדאיתא בע״ז (ע״ז עו:) ואם חתך בו צונן שאינו חריף בהדחה סגי, ואם חם הוא איכא מ״ד בקליפה סגי.
ואיכא מ״ד דבעי נטילת מקום, וזו סברת הראב״ד ז״ל, ומדמי להו [ל]⁠צונן שחתכו בסכין, דמשמע לקמן דבעי נטילת מקום ולא סגי בקליפה, ואע״ג דרב מחמיר בסכין של נכרי׳ סגי ליה בקליפה, ואע״ג דהוי ס״ל דבבית השחיטה רותח קא מיפלגי, התם הוא משום דאהני ליה טרדת סימנין לאפוקי דמא, וא״נ דרב לטעמיה דאמר עלאה גבר, אבל לדידן דקיי״ל דתתאה גבר כשמואל התם נטילת מקום בעיא כנטף מרוטבו על החרס דבעי נטילה, אבל בסכין ששחט בה נראה לכ״ע בקליפה סגי ליה, ומיהו בצונן שחתכו בסכין נאריך בו לקמן בע״ה.
כשם שהבשר ושאר האיברים פולטין דם הן מכח מליחה הן מכח צלייה כך פולטין ציר ושומן הן בשעת מליחה והצלייה הן לאחריהן מעתה חתך את הבשר וקרעו ומלחו כבר ביארנו שהוכשר אף לקדרה ואם רצה לצלותו רשאי הוא ליתן כלי תחתיו לקבל ציר או שומן הנפט ממנו על ידי האור אבל אם צלהו בלא קריעה או אף בלא מליחה אינו נותן כלי הנקרא בלשון תלמוד בי דוגי תחתיו לקבל הפליטה שהרי פליטה זו אסורה משום דם ואין בזה שום צד להכשיר אע״פ שבבשר יש בכיוצא בזה צד להכשיר כמו שיתבאר למטה בכבד מ״מ אסור בכל ענין מפני שדם הכבד קל וצף למעלה ונשאר מעורב עם השומן מה שאין כן בבשר כמו שנבאר למטה ומ״מ אם נצלה עד שהוא ראוי לאכילה מותר אחר כן לקבל השומן הנפלט על ידי האור:
אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח – כך הגרסא במקצת ספרים. ויש גורסין אסו׳ לחתוך בה והיא גרסת רש״י ז״ל והכל יוצא לדרך אחד. ונר׳ מדברי רש״י ז״ל דהגעלה בעי שכן כתב ז״ל איידי דבית השחיטה רותח בולע הסכין מן הדם ואסור לחתוך בה רותח מפני שחוזר ופולט ע״כ וכן כתב ר״ז הלוי ז״ל וזה לשונו מדקא פסיק ואמר אסור לאכול בו רותח דומי׳ דקערה שמלח בה בשר אלמא צריך הגעלה בחמין ע״כ. וגם רבי׳ הרמב״ן ז״ל כתב מדקא אמרי׳ אסו׳ סתם משמע עד שיכשירנו הכש׳ גדול שהוא הגעלה או שיפה או ליבון וש״מ איתי׳ ליה לשמואל בית השחיטה רותח מדאמרינן נמי בקערה שמלח בה אסור לאכול בה רותח ואמרינן שמואל לטעמי׳ מליח הרי הוא כרותח אלמא כל היכא דאתמ׳ אסו׳ סתם משום שהוא רותח ע״כ ולפי זה נראה דליתא להא דשמואל דהא קיי״ל בפ״ק גבי סכין טריפה כמאן דאמ׳ בצונן ולא אמרינן בית השחיטה רותח. וכן נראה משמעתינו שהביאו סתם בלא שום פלוגתא ולא אמרו דפליג מההיא דהתם וי״ל דהתם בשוחט את הטרפה אע״ג דבית השחיטה רותח ונבלע בסכין דם וגם שמנונית דאיסורא מ״מ די לה בהדחה בצונן לגבי שחיטה כשירה לפי שאין בית השחיטה מפליט מ״מ איסור הבלוע בה לפי שהוא טרוד לפלוט דם ואיידי דטריד לפלוט דם דידי׳ לא מצי מפליט למבלע בליעה דסכין: אבל בכאן שבא לאכול בה רותח דעלמא הא ודאי אותה רותח מפליט בליעות הסכין שחוז׳ ובולעו. ומה שאמרו שם בשוחט בסכין של גוי שהוא קולף דאלמא בית השחיטה בולעת איסור שבסכין. ההיא כבר פרישנא שם דמיירי בשיש טיחת שומן על פני הסכין הא כל שהוא מודחת יפה בצונן מותר לשחוט בה. א״נ דשאני סכין של גוי דבלע איסורא טובא בפעמים רבים והוא שבע מאוד מאיסור ויש כח בבית השחיטה להפליטו מה שאין כן בסכין ששחט בו טרפה או כשירה שאינו בולע כ״כ מחמת בית השחיטה שלא היה תשמישו כל כך וגם שלא היה רותח גמו׳ ומיהו נראה שאם חתך בדיעבד אפילו רותח בסכין ששחט בה או בסכין של נכרי דיו בקליפה דכל רותח שניטל מעל גבי האור דיו בקליפה כמו שאמרו בפסח שני גבי צונן לתוך חם וחם לתוך צונן וכן דעת רבי׳ ז״ל בזה.
צונן אמרי לה בעי הדחה ואמרי׳ לה לא בעי הדחה כך גרס׳ במקצ׳ הספרים ולפי גרס׳ זו אסכין קאי להכשירו לחתוך בה צונן וסתם הדחה בצונן משמע ואיכא למידק שהרי לפירש״י ז״ל ושאר רבותי שכתבנו למעלה. רישא בסכין מודחת מיירי ומשום איסור הבלוע בה אסרוהו וכיון דכן לגבי צונן מאי הדחה בעי דהא כל שהוא צונן אינו מפליט כלום. ויש שאמרו שהצונן אינו מפליט דבר הבלוע׳ הרבה אבל מה שהוא קרוב לחוץ שבלוע מפני הכלי כי חתיך בי׳ אגב דוחק׳ דסכינא מפליט ליה אפי׳ הצונן. ולפיכך צריך הדחה בצונן יפה להפליט אותו האיסור הקרוב לצאת. ומה שאמרו לקמן גבי קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בו רותח דמשמע דצונן מות׳ לאכול בה. משום דהתם ליכא דוחקא לכמפליט ממנו כולם ודוחקא דסכינא וכיון דכן אפי׳ הדחה לא בעי לצונן. ומם שאמרו לעיל בפרקין דצונן וצונן הדחה בעי התם בנוגע בגופו של איסור שהוא בעין. ויש שהפריזו במדה זו דאפי׳ קערה בעלמא אף על פי שאין איסור על פניה צריכה הדחה יפה לצונן כי כיון שנירתחה בתחלה לעולם היא רותחת בפנים קצת. וצריכה הדחה כעין סכין זה. וזה דעת הראב״ד ז״ל. ויש שהפריזו עוד להצריכ׳ הדחה בחמין קצת מן הטעם זה ומורי הרב ז״ל אומ׳ שכל אלו דברים אינם של טעם כלל שאין לך צונן בעולם שיפלוט כלום לא בדוחקא דסכינא ולא בכיוצא בו. והא דאמרי׳ הכא דבעי הדחה לצונן היינו משום דסתם סכין אף ע״פ שמקנחין אותו יפה לעולם יש שם שיורי שומן או דם מודבקין ולמעוטי דלא סגי לן בקינוח אמרו כאן דבעי הדחה בצונן יפה יפה. ואמרינן לה דלא בעי הדחה ובקנוח סגי כיון שאין על פניה שומן אלא דם. ויש גורסי׳ בעיני הדחה ולא בעי׳ הדחה. כלומר שאותו צונן שחתך בו בעי הדחה והוא מן הטעמים שכתבנו לאידך גרסי׳ ומורי הרב הלוי ז״ל היה מפרש דהא דקתני ברישא אסור לחתוך בה רותח היינו בלא הדחה ובשיש דם יבש על פניו בסתם דאלו בהדחה בצונן אפי׳ רותח גמור חותכין ואוכלין בה דבית השחיטה צונן הוא ואינו מבליע כלום בסכין כדאמרינן גבי סכין ששחט בה טריפה והיינו דאמרינן דלצונן אמרי׳ לא בעי הדחה: דאע״ג דאיכא טיחת דם על פניו. ובעלמא אמרינן דצונן וצונן הדחה בעי זהו לגבי שמנונית דאיסורא. אבל לגבי דם שנתייבש אינו דבר המתדבק אלא שנפרך ונופל ואינו נדבק כלל. והכא ע״כ בסכין שאין בו אלא דם יבש מיירי דאילו בלח ליכא למ״ד דלא בעי הדחה ולכן לא הוצרך לפרש: והפי׳ הזה הוא נכון בטעם אלא שלא פי׳ כן רבותי המפרשים ז״ל כמו שכתבתי לעיל: גם לשון אסור לאכול בה רותח אינו נראה כן כדמוכח סוגיין: ועוד שכיון שיש לו תקנה בהדחה היכי קאמר אסור סתם. דאלו בלא הדחה פשיטא דאסור כיון שיש איסור על פניו. ואין לנו אלא כפי׳ ראשון שפירשו רבותי׳ ז״ל וכן פירשו בתו׳ וגם הרמב״ם ז״ל.
א ומביאים עוד בהלכה דומה, אמר רב נחמן, אמר שמואל: סכין של שחיטה ששחט בה, כיון שמקום השחיטה (״בית השחיטה) חם ביותר — בלעה הסכין מדם השחיטה, ומעתה אסור לשוב ולחתוך בה דבר מאכל רותח, שהרי היא מבליעה בו מדם השחיטה הבלוע בה. ואם חתך בסכין זו דבר מאכל צונןאמרי לה [יש אומרים] כי חתיכה זו שנחתכה בעיא [צריכה] הדחה כדי להתירה באכילה, ואמרי לה [ויש אומרים] כי לא בעיא [אינה צריכה] הדחה.
§ Rav Naḥman says that Shmuel says: The knife with which one slaughtered an animal absorbs blood due to its heat, and it is therefore prohibited to cut any boiling food with it, since that food will in turn absorb the blood from the knife. If one cut cold food with this knife, some say that the piece he cut requires rinsing before one may eat it, and some say that it does not require rinsing.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןבעל המאורר״י מלונילההשלמהרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל גקְעָרָה שֶׁמָּלַח בָּהּ בָּשָׂר אָסוּר לֶאֱכוֹל בָּהּ רוֹתֵחַ וּשְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר שְׁמוּאֵל מָלִיחַ הֲרֵי הוּא כְּרוֹתֵחַ וְכָבוּשׁ הֲרֵי הוּא כִּמְבוּשָּׁל.

§ The Gemara cites other statements of Shmuel. Rav Yehuda says that Shmuel says: With regard to a bowl in which meat was salted to remove its blood before cooking, it is prohibited to eat any boiling food placed in it, as that food absorbs blood of the meat from the bowl. And in this Shmuel conforms to his standard line of reasoning, as Shmuel said: A salted food imparts its flavor like a boiling food, and a food item marinated in vinegar, brine, or the like absorbs flavor from the liquid or vessel as would a cooked food.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןר״י מלונילרמב״ןרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אסור לאכול בה רותח – כלומר דמחמת רתיחא בולע הדם שבקערה:
שמואל לטעמיה דאמר מלוח הרי הוא כרותח – כלומר מחמת מלח בלעה הקערה הדם:
כבוש הרי הוא כמבושל לענין בישולי עובדי כוכבים דאם עובד כוכבים כובש שלקות כאילו מבשלן:
קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה – דבר רותח לפי שנבלע בה הדם ונותן טעם ראשון הוי כאיסור גמור.
קערה שמלח בה בשר בלעה דם ואסור לאכול בה רותח.
קערה שמלח בה בשר, אסור לאכול בה דבר רותח. לפי שנבלע בה הדם, ונותן טעם, והוי איסור גמור. מליח הרי הוא כרותח. איסור הנמלח עם היתר דינם כדין איסור רותח שנפל על ההיתר. כרותח, דצלי, דסגי בקליפת מקום שנגע בו האיסור, אבל אם נכבש בחומץ אסור עם היתר, הרי הוא כמבושל, בקדרה, וכולו אסור.
קערה שמלח בה בשר. פי׳ אפי׳ מנוקבת, דשמלח בה בשר, כהלכתו משמע. כך פי׳ הרב ר׳ אברהם בר׳ דוד ז״לא. ואינו מחוור, שאם כן אסור למלוח שני פעמים בכלי אחד, אלא דמא משרג שריגב, אבל בשאינה מנוקבת עסקינןג, שמתוך שהדם משתהא שם היא בולעת. ולי נראה כדברי הרב ז״ל, משום דלא עדיפא קערה מחתיכת נבלה, ואמרינן לקמןד דטהור מליח וטמא טפל מותרה, וכדבעינן לפרושיו קמן.
וההיא פינכאז דתבר ר׳ אמי של חרס היה, ותברה משום שמא ישתמשו בה בחמיןח, אבל יכולין היו להשתמש בה בצונן בהדחה. ואפשר שכלי חרס שנשתמש בהן איסור בחמין, אפילו לצונן אין לו תקנה, דכל כך הוא בלוע עד שהוא חשוב כאיסור בעינוט. הלכך כל צונן שנשתמש בו מדיחו, שהרי מצינו לענין יין נסךי במאני דקוניא דאסירי בדאית בהו קרטופני, וכל שתחלת תשמישו בידי גוים נמיכ לא סגי ליה בשכשוך אלא צריך עירויל, וכל שתשמישו בחמין אינו מוכשר בעירוי. הלכך קערה של חרס שמלח בה בשר אין לה תקנה אלא שבירה. וראיה לדבר מקדרות בפסח דאמר רב ישברומ ולא התירו להשתמש בהן צונן. והא דגרסינן בפסחיםנ כל הכלים שנשתמש בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה, ופירש רבינו הגדול ז״ל בצונן, דוקא בשנשתמש בהן חמץ בצונן, אבל בחמין אינו משתמש בהן מצה אפילו בצונןס.
א. תמים דעים סי׳ ז (תשובות ופסקים סי׳ צב). בספר ההשלמה: ׳הרב ר׳ משולם זקני ז״ל והראב״ד בחיבור איסור והיתר שלהם פירשוה בקערה מנוקבת׳. וכ״ה בשא״ר כאן ובתוה״ב ב״ד ש״א (ד, א) בשם הראב״ד.
ב. וכ״ה לשון הרא״ש סי׳ כח. וכבר השיב ע״ז הראב״ד (שם) שכל זמן שטרוד לפלוט ציר לא בלע דם, ראה ספר ההשלמה וספר המאורות. ועי׳ ריטב״א. ועוד כתבו שם, שהמליחה מפלטת מן בשר ואינה מפלטת מן הכלי. וראה חידושי הרשב״א ותוה״ב שם, ובמאירי שדן בזה בארוכה.
ג. וכ״ה בראבי״ה סי׳ אלף קיד.
ד. קיג, א.
ה. פירש בתוה״ב שם: ׳כלומר דאע״ג דקערה מנוקבת שמלח בה אסורה מכל מקום מותר למלוח בה כמה פעמים דלא עדיפא קערה שמלח בה מחתיכת נבלה׳. והוסיף שם הרשב״א (וכ״ה בחידושיו): ׳וזה ההכרע שלא כדעת הרב ר״א ז״ל שהוא ז״ל כתב דקערה שמלח בה כרותח היא לעולם ואם כן לא דמי לטהור מליח וטמא תפל אלא לשניהן מלוחין דאסור. עד שהרב ר׳ אברהם ז״ל כתב שאם נתן רותח יבש בקערה שמלח בה בשר שצריך ליטול את מקומו כעין חם לתוך חם׳. עיי״ש ביאורו. וע״ע בדעת הרשב״א בבבאור הגר״א סי׳ סט ס״ק סד ובחי׳ רעק״א.
ו. כי״פ: למימר.
ז. רבינו הרחיב בענין זה במלחמות פסחים ט, א, עיי״ש ובר״ן שם.
ח. כ״כ הרשב״א בחידושיו ובתוה״ב ב״ד ש״ד (לד, ב), הריטב״א, הר״ן (מ, ב) ומ״מ הל׳ מאכ״א פ״ו הכ״א.
ט. ובמלחמות שם: ׳...והרי אמרו קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח הא צונן שרי, איכא למימר התם בשל עץ אבל של חרס בחמין, כל (הכי) [כך] בליעא דאפילו בצונן נמי אי אפשר דלא פליט להו משהו ואסור׳. ובתוה״ב ור״ן וריטב״א ומ״מ שם לא הובא טעם זה.
י. ע״ז לג, ב.
כ. כי״ל ליתא תיבה זו.
ל. במלחמות פסחים שם, הרחיב רבינו בענין זה והוכיח כן מכ״מ במס׳ ע״ז, עיי״ש.
מ. פסחים ל, א.
נ. שם ע״ב.
ס. וכ״ה בריטב״א ע״ז לד, א. ועי׳ ראבי״ה סי׳ תתקעז, רוקח סי׳ תפו, מרדכי פסחים סי׳ תקסה, רא״ש שם פ״ב סי׳ ט, ושו״ע ורמ״א או״ח סי׳ תנא סכ״ב.
קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח. כתב הראב״ד ז״ל דבין במנוקבת בין שאינה מנוקבת קאמר שאסור לאכול בה רותח. ואיכא מאן דאמר דדוקא בשאינה מנוקבת שהדם משתהא שם ומתוך כך נבלע בקערה, אבל במנוקבת לא דדם משרק שריק, שאם אין אתה אומר כן נמצאת אומר שאסור למלוח שני פעמים בכלי אחד, והרמב״ן ז״ל כתב ולי נראה כדברי הראב״ד ז״ל, משום דלא עדיפא קערה מחתיכת נבלה דאמרינן לקמן (חולין קיג.) דטהור מליח וטמא תפל מותר ע״כ. וזה ההכרע שלא כדברי הראב״ד ז״ל, שהוא ז״ל סובר דקערה שמלח בה בשר כרותח היא לעולם כמו שכתבנו, ולא דמי לטהור מליח וטמא טפל, אלא לשניהם מלוחין, עד שכתב הרב ז״ל שאם נתן בה רותח שצריך ליטול את מקומו כעין חם לתוך חם כמו שאנו עתידין לכתוב משמו בע״ה.
ונ״ל דכי מולחין שני פעמים בכלי אחד, היינו משום דהוה ליה כמולח שתי חתיכות, דכל אימת דפולטו אין בולעות זו מזו, וכלי לא עדיף מחתיכ׳ הפולטת דם שאינה אוסרת את חברתה או מחתיכה אחת שאין פליטת צד זה חוזרת בצד האחר כדאיתא לקמן, ואע״ג דדם משרק שריק, א״ה קערה מנוקבת נאסרת ואוסרת, משום דהו״ל כטמא מליח וטהור תפל דאסור, דכיון דלא טריד למפלט בלע לכולי עלמא כדאיתא לקמן. וה״נ אמרינן לענין דם. וכענין דגים ועופות שמלחן זה עם זה דאסרינן להו משום דדגים רפו קרמייהו פלטי מקמי עופות והדר בלעי מעופות דפלטי עדיין, וכ״ש בבשר מליח דפליט האי ובלע האי כנ״ל.
קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח – פי׳ בלא הגעל׳ ומטעם דמפרש ואזיל דמליח הרי הוא כרותח ובלעה הקערה דם במליחה ומפלטי׳ ליה ברותח זה ו״א דהא אפי׳ כשהיתה הקערה מנוקבת כדין כלי שמולחין בה. שאף על פי שהיא מנוקבת לא סגי ליה שלא תבלע מן השיורין ע״י שפע הדם היוצא במליחה וכן דעת הראב״ד ז״ל. וגם כן פי׳ רבינו הרמב״ן ז״ל: ומה שמולחין בכלי מנוקב פעם אחר פעם בלא הכשר ואף ע״ג דמליח כרותח שאני התם שהבשר שמולחין בו בפעם אחרונה איידי דטריד למיפלט דם לא בלע דם מה שאין כן בבא לאכול רותח דעלמא ואפי׳ אינו כרותח דצלי שהוא מפליט דם שבקערה ובולעו. ואחרי׳ כתבו דהכא בסת׳ קערה שאינה מנוקבת ודרך בני אדם לאכול בה איירינן אבל אם היתה מנוקבת בהדחה בצונן סגי׳ ליה. וכן דעת רבי׳ ז״ל וכן נראה דעת האו׳. ועוד כתבו שם ומה שרגילין העולם למלוח בשר על גבי קערה בפניה אין הקערה נאסרת לפי שנשרק הדם ונופל: מ״מ צריך ליזהר שלא יהא שם גומא בגב הקערה דא״כ הקערה נאסר דמליח הרי הוא כרותח: וכל הדברים האלו הולכין כדעת האומרים דאפי׳ מליחה שלנו חשיבא מליח שאינה נאכל מחמת מלחו דאלו מליח שנאכל מחמת מלחו אינו כרותח כדאיתא לקמן ובהדחה סגי׳ לה.
ההוא פינכא – פירש״י ז״ל קערה של חרס שאין לה תקנה בהגעלה ומשום הכי תברה. וא״ת ישהנה לצונן: י״ל דכיון דאורחא בחמין ולא חזיא להכי אסור להשהותה לצונן שמא יבשל בה. וא״ת ינקבנה וישתמש בה במליחה: וי״ל דהא שלימה היתה כשמלחו ויאסור הבשר שנמלח בה לפי שנבלע בו דמו וחזרו כנבלה ונבלע איסורא בפינכא זו וכי הדר מלח בה נהי דטריד אותו בשר למפליט ולא בלע דם אבל שמנונית בלע ואומר רבי׳ ז״ל שלא אסרו כלי חרס האסור שלא להשתמש בו צונן אלא דוקא בשלנו ומן הטעם שאמרנו אבל בכלי חרס של עכו״ם להשתמש בו צונן לפי שעה בלא הגעלה מותר: ואפי׳ בשלנו דוקא בכלי שרוב תשמישו בחמין כעין האי פינכא. ושמעינן מהכא דקדירה אסורה בלאו בת יומא אסורה בכלים אסורים שלנו. דאי לא לשהויי׳ עד למחר וישתמש בה אפילו בחמין. ובדין הוא שהיה יכול ר׳ אמי למכר׳ לעכו״ם דכיון דישנה היא ליכא למיחש שימכרנה לישראל אלא דלא חש לה.
ב ועוד הלכות בשמו של שמואל, אמר רב יהודה, אמר שמואל: קערה שמלח בה בשר, כדי להוציא את דמו לקראת בישולו — כיון שנבלע מן הדם בקערה, אסור לאכול בה דבר מאכל רותח, שהרי הקערה חוזרת ונותנת בו מהדם הבלוע בה. ומסבירים כי בהלכה זו הולך שמואל לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שכן אמר שמואל: הדבר המליחהרי הוא נחשב כרותח, והדבר הכבושהרי הוא נחשב כמבושל.
§ The Gemara cites other statements of Shmuel. Rav Yehuda says that Shmuel says: With regard to a bowl in which meat was salted to remove its blood before cooking, it is prohibited to eat any boiling food placed in it, as that food absorbs blood of the meat from the bowl. And in this Shmuel conforms to his standard line of reasoning, as Shmuel said: A salted food imparts its flavor like a boiling food, and a food item marinated in vinegar, brine, or the like absorbs flavor from the liquid or vessel as would a cooked food.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןר״י מלונילרמב״ןרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) כִּי אֲתָא רָבִין א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מָלִיחַ אֵינוֹ כְּרוֹתֵחַ וְכָבוּשׁ אֵינוֹ כִּמְבוּשָּׁל אָמַר אַבָּיֵי הָא דְּרָבִין לֵיתַא דְּהַהִיא פִּינְכָּא דַּהֲוָה בֵּי ר׳רַבִּי אַמֵּי דְּמָלַח בֵּיהּ בִּשְׂרָא וְתַבְרֵיהּ מִכְּדֵי רַבִּי אַמֵּי תַּלְמִיד דר׳דְּרַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה מַאי טַעְמָא תַּבְרֵיהּ לָאו מִשּׁוּם דִּשְׁמִיעָא לֵיהּ מִינֵּיהּ דר׳דְּרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר מָלִיחַ הֲרֵי הוּא כְּרוֹתֵחַ.

When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia he said that Rabbi Yoḥanan said: A salted food is not considered like a boiling food, and a marinated food is not considered like a cooked food. Abaye said: I can prove that this ruling that Ravin cited is not correct, as there was a certain bowl [pinka] in Rabbi Ami’s house in which meat was salted, and Rabbi Ami broke it so that it would no longer be used. Now Rabbi Ami was a student of Rabbi Yoḥanan. What is the reason he broke that bowl? Is it not because he heard that Rabbi Yoḥanan said: A salted food is considered like a boiling food? Ravin’s citation was evidently in error.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותר״י מלונילההשלמהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך פנך
פנךא(פסחיס מט) בר מלחך פינכי. ס״א פינקי (תענית כד:) אי שריף מר פינכא דדיסא (חולין קיא:) ההוא פינכא דהוה בי רב אמי דמלח בה בשרא ותברה פי׳ זו פינכא של חרש היתה שאינה יוצאת מדי דפנו לעולם (בראשית רבה אלה תולדת נח) אתת ההוא אתתא טעינה חד פינך דסלת פי׳ קערה גדולה בלשון יון פינכי:
א. [טעללער, שיסעל.]
הא דרבין – דאמר רבי יוחנן מיקל ליתא.
דההיא פינכא גרסינן – קערה של חרס שאין לה תקנה בהגעלה.
מכדי רבי אמי תלמיד דר׳ יוחנן כו׳ – אביי מסיק ליה למילתיה.
מליח אינו כרותח – והא דתניא (לקמן דף קיג.) דטמא מליח וטהור תפל אסור היינו בדגים דרפו קרמייהו.
בההיא פינכא. קערה של חרס. ותברה. שהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו לעולם.
ההוא פנכא דהוה בי רב אשי דמלח בה בשרא ותברה. פירוש של חרס הוה דלית ליה תקנה בהגעלה. הרב אלפסי ז״ל גריס קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח. צונן שחתכו בסכין מותר לאכלו בכותח. מאי טעמא האי אפשר למטעמיה דהתירא בלע [והאי] לא אפשר למטעמיה [דאיסורא בלע. פירוש קערה שמלח בה בשר. כך גרס הרב אלפסי ז״ל. ולפי דבריו הול״ל] זה רותח וזה צונן, אלא [משום דוחקא דסכינא הול״ל] צונן שחתכו [בסכין כרותח. ובספרים שלנו גרסינן צנון שחתכו בסכין מותר לאכלו בכותח. והוא הנכ]⁠ון דא⁠[גב חורפיה דצנון בלע והו״ל כרותח]. משום [הכי אינו מותר אלא] לבתר טעימה. ולפי דברי הרב [אף רותח שחתכו בס]⁠כין מותר לא⁠[כלו בכותח בתר טעימה. והאי] דנקט צונן אורחא דמילתא נקט, דבצונן אין בו טעם בשר שעל הסכין [ובכותח] יש בו מפני שבולע.
כבד שלא נעשה בו כראוי על הצדדין שכתבנו ודקדקו אותו כתית עם בשר וביצים ועשו ממנו מולייתא אם יש בכל המולייתא ומה שעמה בכלי ששים כנגד הכבד הכל מותר ואין לחוש למקום חבורו מפני שהטעם הולך ומתפשט בכלו ומ״מ ראוי לבעל נפש להשליך כל הכתית שהרי הכבד לשם בעין ושמא כתיתיו ניכרין ואין ביטול בדבר הניכר:
ובענין זה נמסר, כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר׳ יוחנן: מליחאינו כרותח, וכבושאינו כמבושל. אמר אביי: הא [זו] המסורת של רבין בשם ר׳ יוחנן, ליתא [אינה נכונה], וראיה לדבר, דההיא פינכא דהוה בי [שקערת חרס אחת שהיתה בבית] ר׳ אמי, דמלח ביה בשרא, ותבריה [שהיה מולח בה בשר, ושברו ר׳ אמי לכלי זה] שלא יוכלו להשתמש בו עוד. מכדי [הרי], ר׳ אמי תלמיד של ר׳ יוחנן הוה [היה], מאי טעמא תבריה [מה טעם שברו]? לאו [האם לא] משום דשמיעא ליה מיניה [ששמע זאת ממנו] מר׳ יוחנן שאמר: מליחהרי הוא כרותח! הרי שדעת ר׳ יוחנן היא כשמואל, ושלא כדברי רבין. ועוד נמסר בהלכה זו כי
When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia he said that Rabbi Yoḥanan said: A salted food is not considered like a boiling food, and a marinated food is not considered like a cooked food. Abaye said: I can prove that this ruling that Ravin cited is not correct, as there was a certain bowl [pinka] in Rabbi Ami’s house in which meat was salted, and Rabbi Ami broke it so that it would no longer be used. Now Rabbi Ami was a student of Rabbi Yoḥanan. What is the reason he broke that bowl? Is it not because he heard that Rabbi Yoḥanan said: A salted food is considered like a boiling food? Ravin’s citation was evidently in error.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותר״י מלונילההשלמהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) יָתֵיב רַב כָּהֲנָא אֲחוּהּ דְּרַב יְהוּדָה קַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא וְיָתֵיב וְקָאָמַר קְעָרָה שֶׁמָּלַח בָּהּ בָּשָׂר אָסוּר לֶאֱכוֹל בָּהּ רוֹתֵחַ וּצְנוֹן שֶׁחֲתָכוֹ בְּסַכִּין מוּתָּר לְאׇכְלוֹ בְּכוּתָּח.

Rav Kahana, the brother of Rav Yehuda, sat before Rav Huna, and he sat and said: With regard to a bowl in which meat was salted, it is prohibited to eat any boiling food placed in it. And he added: With regard to a radish that one cut with a knife used for cutting meat, it is permitted to eat it with kutaḥ, a food that contains milk, even though the sharpness of the radish causes it to absorb the fat of the meat from the knife.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןר״י מלונילרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר מותר לאכול אותו צנון בכותח. מ״ט (אמר אביי האי היתירא בלע מאי) אמרי׳ קערה שמלח בה בשר אסור לאכול רותח דאמרי׳ מחמת מלח בלע קערה הדם והכא לענין סכין מקילין בצנון:
וצנון שחתכו בסכין – אע״ג דאגב חורפיה דצנון איגר״ש בלעז הוא בולע משמנונית הסכין הקרוש עליו והוי האי צנון נתינת טעם ראשון שהרי בלע איסור ממש והוי כבשר.
מותר לאכלו – לאותו צנון בכותח שיש בו נסיובי דחלבא כדמפרש טעמא דכיון שבלע מן השמנונית דהיתרא בלע.
סימן רעג
וצנון שחתכו בסכין שחתך בו בשר וקיבל טעם מן הסכין אסור לאוכלו בכותח דאגב חורפא דצנון ודוחקא דסכינא בלע הצנון.
ודוקא צנון דחריף אבל פירות אחריני וירקות וקישואין ואבטיחים גורר את מקום הפסק ואידך שרי. וכן כל דבר צונן שנחתך בסכין של גוים בעי גרירהא. ונראה לי שהדג שלמון שחותכין אותו הגוים בסכינם דלא בעי גרירה כי מיוחדין הן לכך ואין חותכין בו דבר אחר. והמחמיר שפיר עביד.
א. ועי׳ ש״ך וט״ז בשם הר״ן דרק בדברים לחים בעינן גרירה דאדרבה ע״י הדחה היה נסרך בה יותר ועי׳ גם מנח״י כלל סא אות לו.
שחתכו בסכין. שחותכין בו כל השנה בשר רותח. האי אפשר למטעמיה. דהא התירא הוא. והאי. קערה. ליכא למטעמיה. דהא דם בלעה. ומיירי דליכא קפילא ארמאה, דאי איכא סמכינן עליה.
אסור לאכול בה רותח. לפי סברת האומרים דקערה שמלח בה בשר אחר הדחה צוננת היא, אם נתן בה רותח סגי לה בקליפה בין ברותח נגוב בין ברותח לח, דהא שמואל גופיה הוא דאמר בפסחים (פסחים עו.) דחם לתוך צונן תתאי גבר ובקליפה סגי ליה, וכ״כ רבותינו בעלי התוס׳ ז״ל. אבל הראב״ד ז״ל כתב דאם נתן בה רותח נגוב א״צ אלא קליפה, דאע״ג דשניהן רותחין, כיון דרותח נגוב וקערה נגובה הוה כסיכה דמשהו עבדי לה, ובקליפה סגי ליה, כדאיתא התם בפסחים, אבל אם אותו רותח הוא דבר שיש בו רוטב כעין בשר רותח שא״א לו בלא רוטב קצת, צריך שיטול את מקום מגעו והוא יותר מן הקליפה, מפני שהוא דומה למה ששנינו שם נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו, ואוקימנה התם בחרס רותח, ואם הוא לח גמור כרוטב של היתר, נראה דלפי סברת הראב״ד ז״ל דחשיב לה לקערה רותחת, כולו אסור, דמשערינן לה בכולה קערה, אבל לסברת התוס׳ ושאר רבותינו דחשבי לה כצוננת, נראה שהוא מותר אי איכא ששים באומד יפה כנגד הקליפה.
כל מה שביארנו בכבד אין בו הפרש בין כבד של בהמה לכבד של עוף אלא דינו של זה כדינו של זה לכל דבר:
צונן שחתכו בסכין מותר לאכול בכותח: מ״ט אמר אביי האי היתרא בלע והאי איסורא בלע – פרש״י ז״ל צנון שחתכו בסכין שהיה שומן על פניו מותר לאכול בכותח. ואע״ג דאגב חורפי׳ הוא בולע משמנונית הסכין הקרוש עליו והוי האי צנון נותן טעם ראשון שהרי בלע שומן ממש והוי כבשר מותר לאכלו לאותן צנון בכותח שיש בו נסיובא דחלבי כדמפרש טעמא כי כשבלע מן השמנונית היתרא בלע. ומתקיף ליה רבא דסוף סוף היתרא דאתי לידי איסורא הוא כשיתנו בכותח אלא אמר רבא וכו׳ והאי מותר דקאמר כגון שטעמו תחלה ולא היה בו טעם שמנונית עכ״ל. ונראה שלכך פירש״י ז״ל כך משום שאם לא היה שומן על פני הסכין בלא טעימה נמי מותר דה״ל נ״ט בר נ״ט וכדגים שעלו בקערה. וא״ת והשתא דטעמי׳ ליה וליכא טעמי׳ דבשרא פשיטא שהוא מותר בכותח. ומאי קמ״ל דרב הונא אליבא דרבא. וי״ל משום דסד״א דכיון שבלע בשר בעין שנחמיר בו מפני חומר דבשר וחלב וכמו שהחמירו בפת שאפאו בתנור שאסור לאכלו בכותח משום ריחא דבשרא בעלמא ואע״ג דבעלמא ריחא לאו מילתא היא כדאמרינן בפסח שני קמ״ל כנ״ל. תו ק״ל ולאביי היכי ס״ד דלישתרי משו׳ דהיתרא בלע א״כ יהא מותר לבשל בשר בקדירה של חלב דהא היתרא בלע דה״נ אגב חורפי׳ דצנון בלעה כמו שפירש״י ז״ל לכך נראה דאביי סבר דכיון דחתיכה זו צונן בצונן הוא אינו מבליע כל כך. ולא אמרינן אגב חורפי׳ דצנון בלע ולא אמרינן נמי אגב דוחקא דסכיא בלעה. ולא חשיב לה אלא כנ״ט בר נ״ט ובהדחה בעלמא סגיא ליה או בגרירה והא דאמר לקמן רב חזקי׳ משמיה דאביי צנון שחתכו בסכין אסור לאכול בכותח דהיינו בתר דאהדרי הכא. רבא דהא שתיק ליה אביי אבל ליכא למימר דלא אהדרי׳ רבא והכא אליבא דרב הונא הוא דמפרש לה חדא דכיון דנקט להדיא האי היתרא בלע מכלל דאיהו נמי מודה בה דאי לא הוה לן למימר קסבר רב הונא האי התירא בלע וכו׳ ועוד דכל כה״ג הוה לן למיפרך בגמרא ולשנויי הכא דהכא אליבא דרב הונא קאמר לה אלא ודאי כדאמרן ומיהו לפום פרושא דרבא יש לנו לומר דלא פליגא הא דרב הונא אפסקא דאביי דלקמן והא דאמר לקמן אסור לאוכלו בכותח מיירי בדאית ביה טעם דבשרא ואלו בדגים שעלו בקערה אע״ג שיש בהן טעם מותר לאכלן בכותח משום דקליש איסורא דהוי נ״ט בר נ״ט וקליש לן אפי׳ מריחא דאתי מממשו של בשר כההיא דפת שאפאו בתנור שאסור לאכלו בכותח דהכי קים לן כיון דאקליש כולי האי לא יהיב טעמא כלל בכותח שהוא שלישי אבל צנון שחתכו בסכין שיש בו ממשו של בשר והוי נ״ט ראשון כדפרש״י ז״ל אסור לאכלו בכותח כבשר כיון דאית בית טעמא. והא דפסיק ואמר אסור לאכלו בכותח משום דמסתמא ועל הרוב שיש בסכין ממשו של בשר ואגב חורפי׳ דצנון הוא נ״ט בו וכדמפרש ואזיל הא כל היכא דלא יהיב טעמא מודה אביי שהוא מותר כדאסיק רבא הכא אליבא דרב הונא דהא אביי משום מאי דאהדריה אומר לה וכן פרש״י ז״ל לקמן בדאביי דהיינו טעמ׳ דדגים שעלו בקערה מותרין וצנון שחתכו בסכין אסור לפי שסתם קערה מקונחת ואין בה מן הממש וה״ל דגים נ״ט בר נ״ט אבל סתם סכין יש בו שמנונית בפניו והצנון מן הממש בלע והוי נ״ט הבא מן הראשון ועוד דמשום חורפיה בלע טפי מדגים הרותחים ואגב דוחקא דסכינא נמי פליט סכין ובלע צנון עכ״ל: הרי שמן הסתם דנין בצונן שבלע מן השומן שעל פני הסכין והוא נ״ט הבא מן הממש וכמו שפירשתי והכי מסתבר דלא לדחויי׳ לדרב הונא ולשוויי׳ פלוגתא בכדי בין אמוראי: ועוד האיך היה אביי בתחל׳ מיקל כל כך משום דהיתרא בלע ואחרי כן יחמיר אותו מרבא לאסור אע״ג בדלא יהיב טעמא. וכ״ת הא דידיה הא דרב הונא הא פרישנא דליכא למימר הכין מדלא פרישי׳ לה בגמרא ומדלא קאמר אמר רב הונא ועוד למה יקל בדברי רב הונא להתיר אפי׳ בטעמא מה שהוא אוסר אפי׳ בלא טעמא. היה לו להעלות על דעתו דלא שרי רב הונא אלא בדטעמיניה כדמפריש רבא אלא ודאי מיסבר סביר לה אביי לדרב הונא ומעיקרא הוי שרי אע״ג דיהיב טעמיה כדין דגים וכי אהדרי׳ רבא הדר ביה ואסר והוי רב הונא ורבא ואביי בחדא שיטתא וכן נראה מפירוש רש״י ז״ל וכן מצאתי בתוספות. ומיהו ר״ח וריא״ף ז״ל גורסין בהא דהכא לחם צונן שחתכו בסכין והשתא לא פליגא אאידך דאביי דלקמן. ושומן ובצלים וכיוצא בהם מדברי חריפים דינם כדין צונן וזה פשוט וכן כתבו רבותי׳ ז״ל.
יתיב [ישב] רב כהנא אחוה [אחיו] של רב יהודה קמיה [לפני] רב הונא, ויתיב וקאמר [וישב ואמר]: קערה שמלח בה בשראסור לאכול בה מאכל רותח. והוסיף עוד הלכה: צנון שחתכו בסכין שעליה שמנונית בשר שנחתך בה — אף שיש חריפות בצנון, ומתוך כך הריהו בולע מן הסכין, מכל מקום מותר לאכלו בכותח (מאכל חלב).
Rav Kahana, the brother of Rav Yehuda, sat before Rav Huna, and he sat and said: With regard to a bowl in which meat was salted, it is prohibited to eat any boiling food placed in it. And he added: With regard to a radish that one cut with a knife used for cutting meat, it is permitted to eat it with kutaḥ, a food that contains milk, even though the sharpness of the radish causes it to absorb the fat of the meat from the knife.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןר״י מלונילרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) מַאי טַעְמָא אָמַר אַבָּיֵי הַאי הֶיתֵּרָא בָּלַע וְהַאי אִיסּוּרָא בָּלַע.

The Gemara asks: What is the reason to distinguish between blood absorbed in a bowl and fat absorbed by the radish? Abaye said: This radish absorbed a permitted substance, as the fat on the knife is permitted for consumption by itself, but that bowl in which meat was salted absorbed a prohibited substance, i.e., blood.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר אביי האי היתירא בלע – כלומר סכין בלע דהיתירא הבשר שמותר לאכול אבל הקערה בלעה דם דאסור:
והאי איסורא בלע – קערה בלעה דם.
אמר אביי האי היתרא בלע כו׳ – לא ר״ל משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם כמו דגים שעלו בקערה דאביי לטעמיה דחשיב ליה חד טעמא משום חורפיה דצנון ואע״ג דלקמן אסר אביי אליבא דרב כהנא קאמר לה.
ודנים בדברי רב כהנא: מאי טעמא [מה טעם] מבחינים אנו בין הדם הבלוע בקערה (שנמלח בה בשר) שאוסר אכילת רותח בקערה זו, לבין שמנונית הבשר שעל הסכין (שחתך בה צנון) שאינה אוסרת את הצנון מלהיאכל במאכל חלבי? אמר אביי: האי [זה] הצנון — היתרא [היתר] בלע, שהרי שמנונית הבשר שעל הסכין מותרת באכילה, ואילו האי [זו] הקערה שמלח בה בשר — איסורא [איסור, דם] בלע.
The Gemara asks: What is the reason to distinguish between blood absorbed in a bowl and fat absorbed by the radish? Abaye said: This radish absorbed a permitted substance, as the fat on the knife is permitted for consumption by itself, but that bowl in which meat was salted absorbed a prohibited substance, i.e., blood.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) א״לאֲמַר לֵיהּ רָבָא כִּי בָּלַע הֶיתֵּרָא מַאי הָוֵי סוֹף סוֹף הַאי הֶיתֵּרָא דְּאָתֵי לִידֵי אִיסּוּרָא הוּא דְּאִיסּוּרָא קָאָכֵיל אֶלָּא אָמַר רָבָא הַאי אֶפְשָׁר לְמִטְעֲמֵיהּ וְהַאי לָא אֶפְשָׁר לְמִטְעֲמֵיהּ.

Rava said to Abaye: And if the radish absorbed a permitted substance, what of it? Ultimately, if one desires to eat the radish with kutaḥ, it is a permitted substance that leads to a prohibition, as he will eat a prohibited substance. Rather, Rava said: The distinction is that with regard to this radish, it is possible for a Jew to taste it before eating it with milk to see if it has acquired the flavor of meat. But with regard to that bowl, it is not possible for a Jew to taste its contents to see whether they have absorbed blood.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סוף סוף איסור קא בלע אכיל – כלומר כי חתך הצנון בסכין ויש בו טעם בשר דבלע צנון מחמת חורפיה כי אכיל ליה בכותח איסורא אכיל. האי אפשר למיטעמיה1 דאיטעמיה אוכל דם:
1. צ״ל והאי לא אפשר למטעמיה אי איכא דם.
סוף סוף האי היתירא לידי איסורא אתי – כשנותנו בכותח.
האי – צנון אפשר לו לישראל לטועמו קודם שיתננו בכותח והאי מותר דקאמר כגון שטעמו בתחלה ולא היה בו טעם שמנונית.
והאי – דם הקערה.
לא אפשר למטעמיה – לפי שאסור הוא הלכך אין לו תקנת היתר.
אמר ליה [לו] רבא לאביי: מה בכך, והרי גם כי [כאשר] בלע היתרא [היתר], כצנון זה, מאי הוי [מה נהיה]?! סוף סוף, לכשיבוא לאכול צנון זה בכותח, האי היתרא דאתי לידי איסורא [זה היתר שבא לידי איסור] הוא, דאיסורא קאכיל עתה איסור הוא אוכל]! אלא אמר רבא בהסבר דברי רב כהנא הללו: יש הבדל בין קערה שנמלח בה בשר לבין צנון שנחתך בסכין שחתכו בו בשר, שכן האי [זה] טעם הבשר שבצנון, אפשר לאדם מישראל למטעמיה [לטעום אותו], שהרי הוא מותר באכילה ואילו האי [זה] הדם שנבלע בקערה, לא אפשר למטעמיה [אי אפשר לטעום אותו]. שהרי הדם אסור באכילה.
Rava said to Abaye: And if the radish absorbed a permitted substance, what of it? Ultimately, if one desires to eat the radish with kutaḥ, it is a permitted substance that leads to a prohibition, as he will eat a prohibited substance. Rather, Rava said: The distinction is that with regard to this radish, it is possible for a Jew to taste it before eating it with milk to see if it has acquired the flavor of meat. But with regard to that bowl, it is not possible for a Jew to taste its contents to see whether they have absorbed blood.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) א״לאֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא וְלִיטְעֲמֵיהּ קַפִּילָא אֲרַמָּאָה מִי לָא תְּנַן קְדֵרָה שֶׁבִּישֵּׁל בָּהּ בָּשָׂר לֹא יְבַשֵּׁל בָּהּ חָלָב וְאִם בִּשֵּׁל בְּנוֹתֵן טַעַם בִּשֵּׁל בָּהּ תְּרוּמָה לֹא יְבַשֵּׁל בָּהּ חוּלִּין וְאִם בִּשֵּׁל בְּנוֹתֵן טַעַם.

Rav Pappa said to Rava: But let a gentile cook taste the contents of the bowl to see whether they have the taste of blood. Didn’t we learn in the Tosefta (Terumot 8:12): With regard to a pot in which one cooked meat, one may not cook milk in it, and if he cooked milk in it, the meat absorbed in the pot renders the milk forbidden if it imparts flavor to the milk. Likewise, if one cooked teruma in the pot, he may not cook non-sacred food in it, and if he cooked non-sacred food in it, the non-sacred food is prohibited if there is sufficient teruma absorbed in the pot to impart flavor to the non-sacred food.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קפילא – אופה:
קפילא – נחתום עובד כוכבים.
אמר ליה [לו] רב פפא לרבא: והרי גם בקערה ניתן לדעת אם יש בה טעם דם, שליטעמיה קפילא ארמאה [שיטעם אותו טבח גוי], מי [האם] לא תנן [שנינו] כי קדרה שבישל בה בשרלא יבשל בה חלב, ואם עבר ובשל — הרי היא אוסרת בשיעור שיש בו כדי שנותן הבשר טעם בחלב. וכן קדירה שבשל בה תרומה האסורה באכילה למי שאינו כהן — לא יבשל בה חולין. ואם בשל — החולין אסורים באכילה למי שאינו כהן, בשיעור שנותן התרומה טעם בחולין.
Rav Pappa said to Rava: But let a gentile cook taste the contents of the bowl to see whether they have the taste of blood. Didn’t we learn in the Tosefta (Terumot 8:12): With regard to a pot in which one cooked meat, one may not cook milk in it, and if he cooked milk in it, the meat absorbed in the pot renders the milk forbidden if it imparts flavor to the milk. Likewise, if one cooked teruma in the pot, he may not cook non-sacred food in it, and if he cooked non-sacred food in it, the non-sacred food is prohibited if there is sufficient teruma absorbed in the pot to impart flavor to the non-sacred food.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וְאָמְרִינַן בִּשְׁלָמָא תְּרוּמָה טָעֵים לַהּ כֹּהֵן אֶלָּא בָּשָׂר בְּחָלָב מַאן טָעֵים לַהּ וַאֲמַר לַן לִיטְעֲמֵיהּ קַפִּילָא ה״נהָכִי נָמֵי לִיטְעֲמֵיהּ קַפִּילָא ה״נהָכִי נָמֵי כִּי קָאָמֵינָא דְּלֵיכָּא קַפִּילָא.:

And we said with regard to this baraita: Granted, one can know whether the non-sacred food has acquired the flavor of teruma, as a priest can taste it. But with regard to the prohibition of meat cooked in milk, who can taste it? And you, Rava, said to us: Let a gentile cook taste it. So too here, with regard to the food in the bowl, let a gentile cook taste it. Rava responded: Indeed, a gentile cook can discover whether the food in the bowl has absorbed the taste of blood. When I said my statement I was referring to a case where there is no gentile cook available.
רי״ףרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כי קאמינא – דאסור לאוכל בה רותח בדליכא קפילא.
ה״נ ליטעמיה קפילא אי איכא קפילא. תמיהא לי דודאי הא דאמרינן אסור לאכול בה רותח לכתחילה משמע, כלומר הקערה אסורה לאכול בה רותח, כיון דאפשר בטעימה, ומייתי ליה מהא דתנן (חולין צז:) קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנ״ט, ומאי קא משני ליה רבא אי דאיכא קפילא ה״נ דהתם בשבשל בו חלב, ולהכשיר התבשיל בדיעבד הוא דמהני קפילא ולא להכשיר הכלי מכאן ולהבא, ועוד דהתם אי איכא טעמא קפילא (לא) מרגיש ביה, אבל הכא אי אמרינן דליטעמיה קפילא להאי תבשיל כדי להכשיר הכלי לכתחלה, ועוד כמה יהבינן בגויה דליטעמיה קפילא, אי יהיב ביה טובא דלמא בפורתא מכדין הוה יהיב טעמא וקדרה עשויה היא לאכול בה אפילו משהו, ושמא הכי מקשו ליה אמאי אסור לאכול הרותח שבה דאסור בה רותח, תרתי משמע אסור לאכול באותה קערה לכתחלה הרותח, ומשמע נמי אסור לאכול הרותח שבה, ועלה קא מקשה רב פפא, ועלה מתרץ רבא אי דאיכא קפילא ה״נ שמותר לאכול רותח שבה, אבל קערה עצמה באיסורא קיימא, ומיהו דוחק הוא לומר כן, לפי סברת רוב המפרשים שאומר⁠[ים] דקערה צוננת היא משום דאפילו בלא טעימת קפילא לא צריך אלא קליפה, ואין סברא לומר דלהכשר הקליפה הוא דמקשי ליה רב פפא ומהדר ליה רבא, אבל לסברת הראב״ד ז״ל א״ש טפי, דהא אם רותח לח הוא כגון בשר שיש לו רוטב צריך נטילת מקום ושלא להטעינו נטילה שהוא דבר גדול הוא שמחזר רב פפא, ואם לח גמור הוא כדי להכשירו דגמרי, דאי ליכא קפילא הוה אסרי׳ ליה לגמרי כנ״ל.
ואמרינן [ואמרנו, ושאלנו]: בשלמא [נניח] לגבי נתינת טעם תרומה בחולין — יכול שטעים לה [טועם אותה, את התערובת] כהן, ואומר אם נתנה טעם או לא. אלא בשר בחלב, מאן טעים לה [מי טועם אותה] שיאמר לנו אם יש טעם בשר בחלב, שהרי הדבר אסור לישראלי?! ואמר לן [לנו רבא]: ליטעמיה קפילא [שיטעם אותו טבח גוי], הכי נמי ליטעמיה קפילא [כאן גם כן שיטעם אותו טבח גוי]! השיב רבא לרב פפא: הכי נמי [כך הוא גם כן], במקרה זה שלפנינו, שאם יש לפנינו טבח גוי — נותנים אנו לו לטעום, ואולם כי קאמינא דליכא קפילא [כאשר אמרתי את דבריי, הרי זה כשאין טבח גוי].
And we said with regard to this baraita: Granted, one can know whether the non-sacred food has acquired the flavor of teruma, as a priest can taste it. But with regard to the prohibition of meat cooked in milk, who can taste it? And you, Rava, said to us: Let a gentile cook taste it. So too here, with regard to the food in the bowl, let a gentile cook taste it. Rava responded: Indeed, a gentile cook can discover whether the food in the bowl has absorbed the taste of blood. When I said my statement I was referring to a case where there is no gentile cook available.
רי״ףרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אִיתְּמַר דָּגִים שֶׁעָלוּ בַּקְּעָרָה רַב אָמַר אָסוּר לְאָכְלָן בְּכוּתָּח וּשְׁמוּאֵל אָמַר מוּתָּר לְאָכְלָן בְּכוּתָּח.

§ It was stated: If a fish was removed from the fire and placed, still hot, in a bowl in which meat had been eaten, Rav says: It is prohibited to eat the fish with the milk dish kutaḥ, since the fish has absorbed meat from the bowl. And Shmuel says: It is permitted to eat the fish with kutaḥ.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןר״י מלונילרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דגים שעלו בקערה – כלומר קערה שאוכלין בה תבשיל של בשר אסור לאוכלן בכותח בקערה יש בה נותן טעם בשר. נותן טעם בר נותן טעם הוא:
דגים שעלו בקערה – מן הצלי כשהיו רותחין נתנן לתוך הקערה שאכלו בה בשר.
אסור לאוכלן בכותח – לפי שהבשר נותן בהם טעם.
ודגים שעלו בקערה מן הצלייה או הבישולא נותן טעם בר נותן טעם הוא ומותר לאוכלן בכותח. והצנון לא הוי בר נותן טעם אלא נותן טעם ראשון דאגב חורפיה מוציא את כל השומן מן הסכין.
א. דלא כרש״י שפסק דוקא צלי. והובאה ד׳ רבינו בראבי״ה סי׳ אלף וקטו והסכים עמו.
דגים שעלו בקערה. של בשר. דגים רותחין ששמו אותם במרק רותח שהוא בקערה שכל השנה אוכלין בה בשר, אבל עכשיו לא היה בקערה בשר, אסור לאכול אותם דגים עם כותח, מפני החלב שבו, ובדגים יש בהם טעם בשר. רב אמ׳ אסור. דסבירא ליה שכשם שהיה בקערה טעם בשר כמו כן יש בדגים. ושמואל שרי. דסבר נותן טעם בר נותן טעם הוא, דטעמו ולא ממשו אינו אסור אלא מדרבנן, וכי גזור רבנן בנותן טעם לחודיה, אבל בבר נותן טעם, שהוא שני, לא החמירו לחשבו אסור, ואע״פ שיש בו טעם איסור, דלא דמי לקדירת גוים בת יומא, דבההיא ליכא אלא חד נותן טעם לחודיה.
דגים שעלו בקערה רב אמר אסור לאכלן בכותח [ושמואל אמר מותר] דנ״ט בר נ״ט הוא. שאינו מקבל טעם מן הממש, אלא הקערה קבלה טעם מן הבשר, והדגים קבלו טעם מן הקערה, ועדיין הבשר והדגים היתר והיתר הן, וכשנתן הדגים בכותח נמצא דהוו קודם איסורן נ״ט בר נ״ט, ואפילו למאן דאמר דטעם אסרה תורה כעיקר לאסור תערובתו, ה״מ טעם ראשון כגון קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב, אבל טעם שני אין בו כח לאסור אחרים אלא מותר לגמרי, ודוקא בקערה שהודחה יפה שאין בה משמנינותו של בשר ולא מן המאכל עצמו שנתבשל עם הבשר, לפי שעכשיו בולעין הדגים מעיקר הבשר ומקבלין טעם מן הראשון, ואיכא מאן דאמר דלא התירו אלא בשעלו שם רותחין, לפי שאין להם כח כ״כ להפליט רוטב הבשר שנבלע בקערה, אבל אם נתבשלו ממש בקערה אסור לאוכלן בכותח, משום דכח האש מפליט ממשו של רוטב הנבלע בקערה, והרי הוא כאלו קבלו טעם מן הראשון. והביאו ראיה מיהא דאמרינן בפסחים (פסחים ל:) אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה, ואמרינן התם דהסק בעי, ואמאי ליסגי ליה בהדחה, דהא הוה ליה פת נ״ט בר נ״ט האליה בתנור והתנור בפת ועדיין הן היתר בהיתר ופת בכותח ועוד [ראיה] מצנון שחתכו בסכין שאסור לאכלו בכותח.
ורש״י ז״ל והרמב״ן ז״ל מפרש⁠[י] לה אפילו נתבשלו ממש בקדירה, וההיא דתנור משום דשמנונית אין יכולין לקנחו היטב שלא ישאר ממנו קצת בעין, וההיא דצנון שחתכו בסכין, משום שמנונית שדבוק על פני הסכין ואגב חורפיה דצנון הוא שנבלע היטב בצנון, והיינו דקישות ואבטיח צריכין גרירה, ואי משום פליטת סכין קישות ואבטיח אמאי צריכין גרירה, הא אין מפליטין את הבלוע כלל, אלא ודאי משום שמנונית שעל פניו הוא שפעמים אין מקנחין (בו) [אותו] והשמנונית קרוש על פניו ואינו ניכר, אבל סתם קערה מקנחין אותם משומן הקרוש עליה משום מיאוס, וכ״פ רש״י ז״ל, והרמב״ן ז״ל הקשה לדברי האוסר בשנתבשלו, שא״כ אפילו עלו רותחין בקערה על כרחיך באיסורין צריכין הן קליפה לכל הפחות, והילכך לדבריהם ראויה היא הקליפה להאסר בכותח כמו כולן בשנתבשלו, אלא ודאי בין עלו בין נתבשלו מותר דנ״ט בר נ״ט הוא ושרי. וכ״ד ר״י ז״ל. וכ׳ בס׳ התרומות בשם ר״י ז״ל דאפי׳ כי נימא נמי נתבשלו לאו היינו [ל]⁠צלי, דוקא דליכא מים אבל נתבשלו במים הטעם נתפשט במים, ולכך היכא דאיכא מים שרי לכ״ע דאיכא ג׳ נותני טעמי׳ של היתר.
דגים שעלו בקערה – פירש דגים רותחים שעלו בקערה שאכלו בה בשר רותח והיא מקונחת יפה והיינו דהוה דגים נ״ט בר נ״ט ומותר לשמואל אע״ג דיהיב טעמא משום דאיקלש אסורה ואפילו כריחא דבשרא לא חשיב. וי״א דדוקא נקט קערה שהוא כלי שני אבל אם נתבשל בקדיר׳ שעל גבי האור רותחת או צלי בשפוד של בשר אף על פי שלא היה בה ממשו של איסו׳ אסורין. דלא גרוע מצנון שחתך בסכין שהוא אסור ותדע דתניא אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת אסורה מפני הרגל עבירה עד שיוסק את התנור אלמא אם לא הוסק להגעילו אף על פי שקנחו יפה אסו׳ ואמאי והא נ״ט בר נ״ט הוא האליה בתנור והתנור בפת. וכ״ת דהיסק לאו דוקא וה״ה בקינוח אלא דהיסק שייך בתנור הא ליתא דהא פרכינן מינה על רב דאמר קדרות בפסח ישברו. ואמרינן וליעבד ליה הסקה כי הא דתניא עד שיוסק התנור דאלמא היסק דוקא הוא למיעבד הגעלה אלא דודאי דכל שנתבשלו הדגים בכלי ראשון הרי הם אסורים בכותח ורבינו הרמב״ן אומר דהא ליתא ולעולם אפילו בקערה שהוא כלי ראשון שרינן ולא אסרו אלא בסכין וצנון שיש בסכין ממשו של בשר בעין כדפרש״י ז״ל וההיא דפסחים כי פרכינן מינה היינו לרב דאמר הכא נ״ט בר נ״ט אסור אבל לשמואל דשרי יוסק לאו דוקא אלא ה״ה בשקנחו יפה ועם כל זה בעל נפש יחוש לדברי התוספות דכיון דאמרינן דמרדה יהיב טעמא טובא אפשר דכלי ראשון נמי יהיב טעמא טובא וכאילו הוא ממשו של איסור.
ג ומביאים עוד בענין קרוב, איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בדינם של דגים שעלו מן הצלי, וניתנו בעודם רותחים בקערה שאכלו בה בשר, שעתה בלוע בהם טעם בשר, שרב אמר כי אסור לאכלן בכותח, שהוא מאכל חלב, מפני איסור בשר בחלב. ואילו שמואל אמר כי מותר לאכלן בכותח.
§ It was stated: If a fish was removed from the fire and placed, still hot, in a bowl in which meat had been eaten, Rav says: It is prohibited to eat the fish with the milk dish kutaḥ, since the fish has absorbed meat from the bowl. And Shmuel says: It is permitted to eat the fish with kutaḥ.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןר״י מלונילרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) רַב אָמַר אָסוּר נוֹתֵן טַעַם הוּא וּשְׁמוּאֵל אָמַר מוּתָּר נוֹתֵן טַעַם בַּר נ״טנוֹתֵן טַעַם הוּא.

The Gemara explains: Rav says that it is prohibited to eat the fish with kutaḥ because this is a case of imparted flavor, i.e., from the meat to the fish. And Shmuel says that it is permitted because the flavor is first imparted to the bowl, and only then from the bowl to the fish. This is therefore a case of imparted flavor derived from imparted flavor.
רי״ףרש״ירמב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נותן טעם בר נותן טעם הוא – אם היו מבושלים עם בשר ממש היה אסור לאוכלן בכותח אי נמי מודה שמואל שאסור לאכול חלב רותח בקערה דנותן טעם ראשון הוי כבשר גמור אבל קערה זו היא עצמה אינה בשר אלא על ידי נותן טעם ואינה כבשר.
ושמואל אמר מותר נותן טעם בר נותן טעם הוא. פרש״י ז״לא בשאין בשר בקערה, והיינו נותן טעם בר נותן טעם לפי שהיא עצמה אינה כבשר. וקאמר שמואל דנותן טעם בר נותן טעם אינו כעיקר לאסור את תערובתו, לומר שאע״פ שעשתה תורה טעם כעיקר לאסור תערובתו כמוהו, הני מילי בטעם ראשון, אבל טעם שני דהוא בר נותן טעם אחר אין בו כח לאסור את אחרים דהיינו נותן טעם שלישי שלהםב, אבל אם נתבשלו עם הבשר, חד נותן טעם הוא. תדע דהא אפלו ביניתא דאטוייה בהדי בשרא אסרוה למיכל בכותחא משום דריחא מילתא היאג, אלמא במבושל עמו ליכא ספיקא דאסוראד. ועוד מצנון שחתכו בסכין דאסור, ולא עדיף חורפא מבשול, ואפילו קישות ואבטיח צריך גרידה דביה פסקיה.
א. ד״ה נותן טעם.
ב. ראה בחידושי הריטב״א.
ג. ראה פסחים עו, ב.
ד. כי״פ: לאיסורא.
ה. כי״ל: לבי.
ומסבירים את שיטותיהם: רב אמר כי אסור לאוכלם בכותח, משום שטעם הבשר שבקערה נותן טעם הוא בדגים, וטעם זה יינתן בכותח. ושמואל אמר כי מותר לאוכלם בכותח, שכן אין טעם הבשר ניתן במישרין בדגים, שהרי לא נתבשלו הדגים עם בשר כאחד, אלא נותן טעם בר [בן] נותן טעם הוא, שטעם הבשר נכנס בתחילה בקערה, שהיא עצמה אינה בשר אלא מוטעמת מבשר (״נותן טעם״), ומשם בא טעם הבשר לדגים (והריהם ״בר נותן טעם״). ובאופן זה מותר לאכול את הדגים בכותח.
The Gemara explains: Rav says that it is prohibited to eat the fish with kutaḥ because this is a case of imparted flavor, i.e., from the meat to the fish. And Shmuel says that it is permitted because the flavor is first imparted to the bowl, and only then from the bowl to the fish. This is therefore a case of imparted flavor derived from imparted flavor.
רי״ףרש״ירמב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) וְהָא דְּרַב לָאו בְּפֵירוּשׁ אִיתְּמַר אֶלָּא מִכְּלָלָא אִיתְּמַר דְּרַב אִיקְּלַע לְבֵי רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא בַּר בְּרֵיהּ חַשׁ בְּעֵינָיו עֲבַדוּ לֵיהּ שְׁיָיפָא בְּצָעָא בָּתַר הָכִי רְמוֹ לֵיהּ בִּשּׁוּלָא בְּגַוַּוהּ טָעֵים לֵיהּ טַעְמָא דִּשְׁיָיפָא אֲמַר יָהֵיב טַעְמָא כּוּלֵּי הַאי וְלָא הִיא שָׁאנֵי הָתָם דִּנְפִישׁ מְרָרֵהּ טְפֵי.

The Gemara notes: And this opinion of Rav was not stated explicitly; rather, it was stated by inference. As Rav arrived at the house of Rav Shimi bar Ḥiyya, the son of his son. He felt pain in his eyes, and they prepared for him an ointment in an earthenware bowl as a remedy. Later they placed a dish for him in that same bowl. Rav tasted in that dish the flavor of the ointment and said: It imparts so much flavor! Those present inferred that according to Rav, imparted flavor derived from imparted flavor is strong enough itself to impart flavor. The Gemara rejects this: But that is not so, and one cannot reach any general conclusions from this story. It is different there, as the ointment was very bitter.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרמב״ןרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שייפא – קילורית:
בצעא – כלומר קערה:
ערך שף
שףא(חולין קיא:) אייתו ליה שיפא ועבדו ליה בצעא פי׳ אייתו ליה סם ושחקוהו בקערה (א״ב פי׳ בלשון ישמעאל מין רפואה אשר כבר היא מתוקנת ובעת אשר משימין אותה שוחקים אותה):
ערך סרך
סרךבגדיא בסירכא בערך סקר (ביצה יא.) סרוכי סרוך וסליקו פי׳ כמו תפיסה כדכתיב שממית בידים תתפש (חולין קיא) חלבא סריך (א״ב תרגום ראית יי׳ עותתי חזית יי׳ סרוך די סריכו לי):
ערך קף
קףג(תרומות פרק ד) סאה תרומה שנפלה על גבי מגורה וקפאה ר״א אומר אם יש בקיפוי תעלה באחד ומאה פי׳ קפאה שנטל מעל גבי מגורה כדמתרגמי׳ ויצף הברזל וקפא פרזלא אם יש באותו קפוי ק״א לבד מתחתוניות תעלה סאה תרומה שנפלה על גבי מגורה פי׳ צבור תבואה יקיפנה פי׳ יטלנה מלמעלה ויאמר הרי זו תרומה שנפלה ואם כן יכול לעשות למה אמרו תרומה עולה בק״א כשאינו יודע אם בלולות הן התרומה והחולין או שאינו יודע להיכן נפלה אבל בזו שיודע להיכן נפלה ויודע שאינן בלולות יקיפנה והשאר מותר ב׳ קופות וב׳ מגורות בזו נ׳ חולין ובזו נ׳ חולין ונפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן ואינו יודע לאי זו מהן נפלה נוטל סאה מאחת מהן והשאר מותר אפילו הן בשתי עיירות יש להן דין זה שהיו שם מאה ושני חצאי אגודות ירק כשתחלק כל נ׳ של חולין והאחד שנפלה לתוכה וחציה היתה תרומה בין טהורה בין טמאה ירקבו דכיון דנפלה לפחות דמאה דמעתן וכיון דטמאה היתה הרי הטומאה לא חזיא לכהן לא בימי טהרתו ולא בימי טומאתו ואין לו בהן היתר הסק דבחטים לא התירו להסיק אלא בשמן דכתיב למשחה למשחה ואפילו להדלקה ימכרו לכהנים בדמי תרומה דדמי תרומה מועטין דבזול הן דאין לך אוכלין כל כך כמו לחולין יקרא שם לתרומת מעשר וימכר ג״כ לכהנים בדמי תרומה יפדו וימכרו נמי יאכלו לכהנים נקודים פי׳ חצאי ביצה כדי שלא יהא במקום אחד כביצה דכביצה אוכל חולין טמאים אסור רבי אלעזר אומר תירום ותשרף שהוא כל הטמאין עולין בידו וחכמים אומרים תעלה ותאכל נקודים פי׳ שאינה אוכלה לשם תרומה והוי כמי שנולד לה ספק טומאה ואינו יכול לשורפה לאחר שהודו בית שמאי דאוסרין לבית הלל דמתירין ואמרו תעלה רבי אליעזר אומר תירום ותישרף שסאה טמאה שנפלה היא שעלתה מדמעת כתרומה ודאי שסאה תרומה שנפלה היא שעלתה אינה מדמעת אלא לפי חשבון פי׳ שאחד מק׳ שבה תרומה אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון תרומה שיש בו ואין מחמץ פי׳ משאור של תרומה מחמץ אלא לפי חשבון תרומה שיש בו זו המשנה (תרומות פרק ה) איכא דאמרי כדתנן שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ וכו׳ עד כדי לחמץ אין מים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון כדתניא שלש לוגין מים שאובין שנפלו לתוך המקוה בין בב׳ וג׳ בין בד׳ וה׳ כלים פסלו המקוה יוסי בן חוני אמר בב׳ וג׳ פסלי בד׳ וה׳ לא פסלי והא מני ר׳ יוסי היא עד שתרבה תרומה לחולין שתפול שם תרומה יותר ממאה ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה ורבי שמעון מתיר רבנן סברי הרמתה מקדשתה וכיון שלא הרימה עד שנהיו שתים אסור׳ ורבי שמעון סבר ידיעתה מקדשתה וכיון דהוה ידיעה בינתים אע״ג דלא הרים מותר וכשם שפחתו חולין כך פחתה תרומה מותר שקליפת אסור מצטרפת להיתר וטנופת של תרומה מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה (בריש מעשרות במשנה ובתוספתא) היין משיקפה אע״פ שקיפה קולט מן הגת העליונה ומן הצנור ושותה (בבא מציעא צב: עבודה זרה נו.) והתני רב זביד בר רב אושעיא יין משירד לבור ויקפה רבי עקיבא אומר משיעלה בחביות פי׳ קפוי הנושל מן החרצנין והזגין והקיסמין וכיוצא בהן שמעלה היין ברתיחתו והן צפין על פי הבור או על פי החבית רבי עקיבא אומר משיעלה בחביות פי׳ גם זה קפוי הוא והוא מלשון שילוי מלשון השולה דגים ופי׳ משיעלה משיסיר הקצף שעל היין וחרצנין וזגין מפי החביות פ״א משיקפה משירתיח ויקח רתיחה שלו באתרא דההוא ינגיד איהו מקפה במקום שהפועל מושך היין ויריק אותו לחביות איהו לוקח רתיחות שלו מעליו משיעלה בחביות משישאב היין מן החביות ויריק אותו מחבית לחבית (חולין קיא) דמא דבשרא שכן דמא דכבדא קפי פי׳ קפי צף כדגרסינן (חולין כו) איידי דיקירי מיא שכני לתתאי ופירא קפי מלמעלה (חגיגה טז) אמרי להו לנשים אקפאי ידייכו פי׳ הקלו ידיכם (חגיגה כב) דמיא דקיפי מקפי ליה למנא (סוכה נג. מכות יא) קפא תהומא בעא למשטפיה לעלמא (פסחים כ) מאי יקרות וקיפאון אור שיקר בעוה״ז קפוי הוא לעוה״ב פי׳ אור שיקר כלומר התורה כדכתיב כי נר מצוה ותורה אור וכתיב ודבר ה׳ היה יקר קפוי הוא מצוי הוא לעולם הבא וכל דבר מצוי ביד רבים כדכתיב והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר בזול הוא:
ערך קף
קףד(חולין קיא) קופא סבא הואי (בבא מציעא קט:) בקורת קופה סבא פלגא פי׳ גפן זקן כיון שהזמורות הזקינו צריך לעקרם ולשתול חדשים לפיכך נוטל פלגא:
ערך שרג
שרגה(ביצה לא:) שרגינהו ודאי אקצינהו שרגא דליבני במצעי כבר פי׳ בערך שוור (נזיר לט.) כיון דלית ביה חליא שריג ואזיל (בבא מציעא צג) שרג חד מינייהו (חולין קיא) כבדא עילוי בשרא שרי דמא משרג שריג פי׳ ענין ירידה (א״ב תרגום לנתר בהם על הארץ למשרג בהון על ארעא): (א״ה לפנינו הנוסח׳ משרק שריק):
ערך תבל
תבלו(חולין נט.) והתנן ולמה אמרו כל המחמץ והמתבל והמדמע להחמיץ מין במינו וכו׳ פי׳ נותן תבלין במאכל של חולין כגון פלפלין או כמון או שאר מיני תבלין (שבת פט:) תבלין כדי לתבל ביצה קלה ורמינהי תבלין שנים ושלשה שמות ממין אחד זו משנה בפרק שני בערלה כגון פילפל ופלפל ארוך ופלפל לבן (חולין קיא) ואי מתבל בה בתבלין כוליה אסור (פסחים קטז) בואו וקחו לכם תבלין למצוה פי׳ קנמון ונמצא בו זכר לתבן שבטיט (בבא בתרא טז) ברא הקב״ה יצר הרע ברא לו תורה תבלין (נדרים נא) תבל היא תבלין יש בה מי שניא הדא ביאה מכולהו ביאות פי׳ יש בזו טעם יותר מאחרות כלומר כל ביאות של היתר ותפשה בזו מה הנאה יש בזו משאר ביאות של היתר וכן פי׳ תועבה עשו שניהם תועה אתה בה הנחתה כל ביאות של היתר וכולי. (ערכין יג) לא היו אומרין לא בנבל ולא בכנור אלא בפה כדי ליתן תבלין בנעימה פי׳ לפי שקול הילדים הוא דק היה קולן מנעים את השיר׳ כמו התבלין המנעימים את המאכל:
א. [זאלבע.]
ב. [פערדרעהען.]
ג. [אויף שויממען.]
ד. [וויין שטאק.]
ה. [גלייך שטעללען. אויף שפרינגן.]
ו. [ווירצען. מענגען.]
שייפא – משיחה מסממנים.
בצעא – קערה.
רמו בישולא – באותה קערה לאחר זמן.
אמר יהיב טעמא – בקערה.
כולי האי – שחוזר ונותן טעם בבישול. ומאן דשמע סבר דאית ליה לרב נתינת טעם בר נתינת טעם נמי בעלמא.
ולא היא – דגבי סממנים נפיש מררייהו מרים הם מאד.
ולא היא שאני התם דנפיש מרריה – כלומר מכאן אין להוכיח אבל הוא בפירוש אמרה כדמוכח בסמוך.
והא דאמרינן והא דרב לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר דרב עבדו ליה שיפא בצעא. קשיא לן מי דמי, התם קערה מן הממש קבלה האיסורא והטעם שנותנת בבשול טעם גמור הוא, שהרי בבשר בחלב אוסר דתנןב קדירה שבישל בה בשר וכו׳ ואם בישל בנותן טעם, אלמא הטעם השני טעם גמור הוא, אלא שאינו ראוי ליתן טעם במקום אחר שהם שני טעמים חוץ מן הממש הראשון, וזהו נותן טעם בר נותן טעם. ויש לומר שאותה שיפא דבר מרג היה מעורב בה, אבל לא היה עיקר ממשו מאותו דבר מר, וכיון שנתן טעם בבשול הוה ליה נותן טעם בר נותן טעם לגמריד. כך נראה לי.
ויש שמתמיהין מדברי רש״י ז״ל שהוא כתב בסוף זה הפרקה בקיבה שמלחה בעורה וגיבן בה שהוא נותן טעם בר נותן טעם, והיהו מתיר אלמלא שחתיכה עצמה נעשית נבלה ונאסרה, ואע״פ שקבלה הקיבה טעם מן הממש. ואומרים שדעת הרב ז״ל לומר דאפילו נותן טעם שני נותן טעם בר נותן טעם הוא. וזו שהוצרך כאן לפרש בקערה שאין בה בשר, משום שאם היה בה בשר אין כאן אלא חד נותן טעם, שהבשר נותן טעם בדגים והכותח נותן טעם בדגים ומתערבין שני הטעמים. וזה אינו כלום, שאינו אסור אלא מפני שטעם הבשר שבדגים נותן טעם בכותח שנתערב בדגיםז, אלא ודאי אינו נקרא נותן טעם בר נותן טעם אלא בשלשה נותניח טעמים כמו שפירשנו. ותו לא מידיט.
וזה שאמר הרב ז״ל בחלב הנמלח בעור הקיבה, דעת אחרים היאי, שיש מפרשין כן דשני טעמים נמי נותן טעם בר נותן טעם הוא. וראייתם ממעשה דשיפא, שאינם מסכימים לפירוש הראשוןכ שפירשנו. ואי קשיא להו הא דתניא קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם, הם אומרים שעל ידי האור פולט ממשו של איסור ראשון. ואין הפירוש הזה נכון כלל. ומכל מקום אפילו לפי זה הפירוש חלב הנמלח בקיבה אסור, מפני שחתיכה עצמה נעשית נבלה, כמו שכתב רש״י ז״לל. ובודאי שהוא צריך לטעם הזה, לפי שאין בגבינה נותן טעם מבשר העור ואין משהו אוסר בו. ועוד כתוב שםמ טעם היתר הדגים משום דההוא טעם בשר לאו כלום הוא, שהרי לא נאסר מן הממש אלא מנותן טעם כמו שפירשנונ, ותו לא מידי.
והוי יודע שאפילו לפי מה שפירשנו, יש שמפרשיןס דוקא שעלו בקערה אע״פ שהן רותחין, אבל נתבשלו בה אסורין, שממשו של איסורע הבלוע בקערה פולט בהן, והוה ליה כאלו נתבשלו עם בשר ממש דאסורין. וראיה לדבריהם מדאמרינן בפסחיםפ אין שטיןצ את התנור באליה ואם שט כל הפת כולה אסורה עד שיוסק התנור, ואמאי הא נותן טעם בר נותן טעם הוא, אליה בתנור ותנור בפת, ועדיין היתר גמור הוא דומיא דדגים שעלו בקערה, אלא שמע מינה על ידי בשול לא אמרינן. והיינו טעמא דצנון שחתכו בסכין משום דחורפאק דצנון מפלט ליה לסכין עיקר ממשו של איסור והוה ליה נותן טעם ראשון ואוסר. וכך פרש״י ז״ל בלשון שני שלור, וכל שכן בבישול גמור שאסור. זהו דעת קצת המפרשים. ותמה הוא לדבריהם, קישות ואבטיח למה לי למגרריה כלל, הא נותן טעם בר נותן טעם הוא. ועוד שאין טעם בדבריהם, שהדגים שעלו בקערה מן האלפס ורותחין הן, על כרחיך באיסורין צריכין הם קליפה לכל הפחות, והלכך ראויה היאש להאסר בכותח כאלו נתבשלו ממש לאסור את כולן. ומה שאמרו לענין איסור הפת עד שיוסק את התנור, אינו אלא משום גזרה שמא לא יקנחנו יפה יפה, לפי שהוא רוצה בשיטת האליה, כשם שגזרו על הפת אפילו לאכלה במלחת. ועוד שאין השומן נבלע בו מיד ופניו של תנור לחין הן באליהא, ואם נתנו בו הפת קבלה טעם מן הממש ולאחר שהוסק הרי לגמרי הוכשרב, אבל קדרה שבשל בה בשר אין בה ממש איסור, לפיכך אם בשל בה דגים מותר לאכלן בחלב. וגבי סכין דרך סעודה שנו כאן, סכין שחתך בו על השלחן וחזר וחתך בו צנון, דממשו הוא, או שגזרו בכולן משום שדרך הסכינין להיות בהן שמנונית ואינן מקונחין כל צרכן, כלשון ראשון שפרש״י ז״לג. והרב ר׳ משה בר׳ מימון הספרדי ז״ל כך כתבד קערה שאכלו בה בשר ובשלו בה דגים מותר לאכלן בחלב. וכך מפרש רבנו תם ז״לה.
ומיהו ההיא דפסחים לא מחוורא לי, משום דהתם משמע דמדינא אסור עד שיוסק יפה יפה, דמקשינן מינה לקדרות בפסח אמאי ישברו, ומוקי לה בתנור של מתכת, אבל של חרס לא סגי ליה בהסקה. ולישנא בתרא לא סגי ליה בהסקת חוץ אלא בהסקה מבפנים וכו׳ כדאיתא [התם], ומינה דאפילו נתקנחו פניו של תנור מן השומן יפה ואין שם אלא בליעה הנפלטת על ידי האור אסורו. וי״ל סוגיא דהתם לרב היא, עליה פרכינן ולדבריו קאמרינן. כנ״ל.
והוי יודע שאפילו לדברי המחמירים, דוקא בבישול דגים בקדרה בלא מים, אבל נתן בה מים אע״פ שנתן בה דגים הטעם מתפשט במים והוו להו דגים נותן טעם בר נותן טעם ומותר לאכלן בכותחז.
א. בהוצ׳ זכר״י תיקנו: הטעם.
ג. דברי רבינו הובאו בתוספות הרא״ש כאן, ושם: עשב מר.
ד. ועי׳ חידושי הריטב״א ור״ן (מ, ב) שתירצו באופנים אחרים.
ה. להלן קטז, ב ד״ה הרי זו.
ו. כי״ל: והוא.
ז. עי׳ שו״ת רע״א מה״ק סי׳ רז, שו״ת שבט סופר יו״ד סי׳ מח.
ח. כי״ל ליתא תיבה זו.
ט. כ״ה בכי״פ ובכי״ל ליתא. ואולי נשתרבב לכאן מסוף הדיבור להלן.
י. כ״ה בר״ן (מ, ב). ועי׳ שו״ת רדב״ז ח״א סי׳ רלד שהביא שיטה זו, והסיק שכל הפוסקים שאנו רגילין לסמוך עליהם הסכימו שאין שיטה זו מחוורת.
כ. בכי״פ נכתב ״הנכון״ ועה״ג תוקן ״הראשון״. ואפשר שכוונתו להוסיף.
ל. להלן שם.
מ. ברש״י שם.
נ. כי״ל: שפירשתי.
ס. ריב״ן בשם רש״י הובא בתוס׳ ותוספות הרא״ש ד״ה הלכתא, ותוס׳ זבחים צו, א ד״ה ואם טש. וכ״ה בתוס׳ פסחים ל, א ד״ה דילמא, ספר התרומה סי׳ ס, רא״ש סי׳ כט, תוה״ב ב״ג ש״ד (פה, ב) ובשא״ר כאן. ובראבי״ה סי׳ אלף קטו הוא בשם תשובת רש״י וכ״ה באו״ז הל׳ בשר בחלב סי׳ תסז. ועי׳ שו״ת בעלי התוספות סי׳ נא, תשובות הרשב״א ח״א סי׳ תקטז (ובמיוחסות סי׳ קנא) וב״י סי׳ צה אות ב.
ע. בהוצ׳ זכר״י תיקנו: בשר.
פ. ל, ב.
צ. כ״ה בשאילתות מטות שאי׳ קלז, ותשובות רב נטרונאי גאון סי׳ קכג, ובדק״ס פסחים שם. לפנינו שם בגמ׳ וברוב הראשונים שם ובמקומות אחרים ובערוך ע׳ טש ב: אין טשין וכו׳ ואם טש. ועי׳ תוס׳ ב״ב קי, א ד״ה נשוט, שאין טשין הוא כמו אין טשין.
ק. כי״ל: דמשום חורפא.
ר. להלן קיב, א ד״ה קישות.
ש. הקליפה.
ת. פסחים ל, א.
א. ואין אותו לחות עובר ע״י קנוח (ר״ן). ועי׳ תוה״ב שם (פו, א) שבתנור איכא קרטופני שא״א לקנחם היטב. וכ״ה במאירי.
ב. כ״כ בספר יראים סי׳ סג, תוס׳ ותוספות שאנץ ותוספות הרא״ש פסחים ל, א ד״ה דילמא, תוס׳ זבחים שם, תוספות הרא״ש ב״מ צא, א ד״ה ואם טש, סמ״ג לאוין קמ-קמא, תשובות מיימוניות הל׳ מאכ״א סי׳ ה. ועי׳ בארוכה תוספות הרא״ש פסחים שם הוצ׳ הר״א שושנה הערה 172.
ג. להלן קיב, א ד״ה קישות.
ד. הל׳ מאכ״א פ״ט הכ״ג.
ה. בתוס׳ להלן קיב, א ד״ה הלכתא, תוספות הרא״ש ד״ה ושמואל, תוס׳ פסחים וזבחים שם, רא״ש שם.
ו. הרא״ה בחידושיו ובבדה״ב ב״ד ש״ד (לז, א) כתב דאורחא דמילתא נקט, דאורחא דתנורא בהיסיקא ולא בקנוח, אבל הוא הדין דסגי ליה בקינוח.
ז. כ״כ בתוס׳ זבחים שם ובספר התרומות סוף סי׳ ס.
והא דאמרינן: והא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דרב עבדו ליה שיפה בצעא. איכא למידק מי דמי, התם קערה מן הממש קבלה טעם, וכי הא כ״ע מודו דאסיר, דהוה ליה כקדרה שבשל בה בשר דתנן לא יבשל בה חלב, ואיכא דדייק מיהא דאפילו בקבלה טעם מן הממש שרי שמואל, ונ״ט בר נ״ט מיקרי, והא דתנן קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם, התם בשנתבשלו (ועלוי) [וע״י] האור פולט ממשו של איסור ראשו⁠[ן] ואינו נכון, והרמב״ן ז״ל תי׳ שאותה שיפה דבר מר היה מעורב בה, אבל לא היה עיקר ממשו מאותו דבר מר, וכיון שנ״ט בבשול ה״ל נ״ט בר נ״ט ע״כ.
ואסיקנא דנ״ט בר נ״ט מותר, דהכי אסקה חזקיה משמיה דאביי בסמוך. ומיהו כתוב בספר התרומות שאם הדיח קערה חולבת עם קערה של בשר במים רותחין ושניהם בני יומן, דהכל אסור, דטעם הקדרות של בשר נפלט במים וטעם הקדרות של חלב נפלט ג״כ במים, א״כ נאסרו המים מיד משום בשר וחלב שבהם, וכי חזרו ונבלעו בקערות עצמן נאסרו שניהם. והרמב״ן ז״ל כ׳ דכ״ש הוא דנ״ט בר נ״ט הוא החלב בקערה והקערה במים והמים בקערה של בשר ועדיין אינו נאכל עד שיאכל בה בשר, אלא ודאי הכל מותר.
יהיב טעמא כולי האי – והקשה רבינו הגדול ז״ל דהא לא דמיא דהכא בנ״ט שני הוא דיהיב טעמא דאלו שייפא בצעא נותן טעם ראשון וצעא בבישולי שני ואנן שלישי הוא דשרינן כי הדגים הם שנים והיתרא בלע והם מותרין בכותח שהוא נ״ט שלישי. ותירץ דבשייפא לא היה שם ממשו אלא טעמא ובשולא נותן טעם שלישי הוא. ולי נראה דלא קשה דאנן שרינן שלישי משום דאף בשני לא יהיב טעמא אלא פורתא והכא היינו כיון דחזי דיהיב טעמא טובא והיינו לישנא דקאמר יהיב טעמא כולי האי.
חס ליה לזרעיה וכו׳ – וא״ת והאיך אמר שמואל לרבך יהיבנא ואכל. י״ל כי מגזם היה דבריו שאלו היה נותן לרב׳ היה אוכל כלומר שיקפחנו בדברים עד שיאכל ומורי נר׳ פי׳ דרבך דקאמר ליה לאו משום רב קאמר אלא משום חד דרבנן דה״ל אבל רש״י ז״ל פי רבך רב.
דליספי ליה מידי דלא סביר ליה – וא״ת א״כ היכי דחי ליה לעיל ואמרי ולא היא שאני התם דנפיש מררה. י״ל דהכי קאמר דכי איתמר מעיקרא מהאי כללא איתמר וליתיה להאי כללא דלאו מהאי סברא אמרה אלא מגמרא ודכוותיה בפרק גיד הנשה בשמעתין דבשר שנתעלם מן העין.
גריר לבי פסקו – פי׳ האי גרירא הוא במקום הדחה דצונן בצונן קיימא דהדחה לא שייכי בדבר רך דכ״ש דמובלע לך טפי. ולמעלה מגרירה קליפה ולמעלה ממנו נטילת מקום כדאיתא בפסח שני כתב הרב בעל התרומות ז״ל דאע״ג דנ״ט בר נ״ט מותר אם הודחו קערה של בשר וקערה חולבת באחת במים רותחים במחבת בת יומא אף על פי שמקונחת הרי הם אסורות כי המים נאסרין ע״י פליטת שתיהן וכאלו הוא בשר וחלב וחוזרים ונבלעים בקערות ורבינו הרמב״ן ז״ל כתב דהא ליתא שהרי פליטת כל א׳ וא׳ לגבי המים נ״ט בר נ״ט הוא וכשחוזר ונבלע בקערה הוי טעם ג׳ שהוא מותר אבל אם לא היו מקונחות אז נאסרו המים ונאסרו הקער׳ ודין נ״ט בר נ״ט לא שייך בדבר של איסור כלל ולא הוזכר אלא בבשר וחלב כי הנותנים טעמים הראשונים הם היתר גמור ודכוותא לענין חמץ בפסח דגים שעלו בקערה של חמץ בין לבישול בין למליחה קודם זמן איסורו הרי הם מותרין בפסח משום דהוי נ״ט בר נ״ט דלא חשיב איסור כלל ומש״ה אע״ג דחמץ בפסח איסוריה משהו לית לן בה דכל כה״ג לא חשיב דאיכא חמץ כלל בשלישי וכבר נתבטל גם בשני דחמץ לפני זמנו בטל הוא בס׳ וכן עמא דבר.
ומעירים: והא הלכה זו] של רב, לאו [לא] בפירוש איתמר [נאמרה] אלא מכללא איתמר [מכלל הדברים נאמרה], כיצד? שרב איקלע לבי [הזדמן לביתו] של רב שימי בר חייא בר בריה [בן בנו], חש כאבים בעיניו, ועבדו ליה שייפא בצעא [עשו לו לרפואתו משחה בתוך קערה], בתר הכי רמו ליה בשולא בגווה [לאחר כך שמו לו תבשיל בתוכה, בתוך הקערה הזו], טעים ליה טעמא דשייפא [טעם בו בתבשיל את טעם המשחה], אמר: יהיב טעמא כולי האי [נותן הוא טעם כל זאת, כל כך הרבה], ומכאן הסיקו השומעים כי שיטת רב היא שדבר שהוא נותן טעם בן נותן טעם, עדיין יש בכוחו לתת טעם. ודוחים ראיה זו: ולא היא, אין ממעשה זה להסיק מסקנה כוללת לענין כל נותן טעם בן נותן טעם, שכן שאני התם דנפיש מררה טפי [שונה, נבדל משאר מקרים הוא המקרה שם, שמרובה מרירותה מאד של משחת התרופה], ולכן היא נותנת טעם אף באופן זה.
The Gemara notes: And this opinion of Rav was not stated explicitly; rather, it was stated by inference. As Rav arrived at the house of Rav Shimi bar Ḥiyya, the son of his son. He felt pain in his eyes, and they prepared for him an ointment in an earthenware bowl as a remedy. Later they placed a dish for him in that same bowl. Rav tasted in that dish the flavor of the ointment and said: It imparts so much flavor! Those present inferred that according to Rav, imparted flavor derived from imparted flavor is strong enough itself to impart flavor. The Gemara rejects this: But that is not so, and one cannot reach any general conclusions from this story. It is different there, as the ointment was very bitter.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרמב״ןרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) רַבִּי אֶלְעָזָר הֲוָה קָאֵים קַמֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל אַיְיתוֹ לְקַמֵּיהּ דָּגִים שֶׁעָלוּ בַּקְּעָרָה וְקָא אָכֵיל בְּכוּתָּח יָהֵיב לֵיהּ וְלָא אֲכַל א״לאֲמַר לֵיהּ לְרַבָּךְ יהיבי לֵיהּ וַאֲכַל וְאַתְּ לָא אָכְלַתְּ אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב א״לאֲמַר לֵיהּ הֲדַר בֵּיהּ מָר מִשְּׁמַעְתֵּיהּ א״לאֲמַר לֵיהּ חַס לֵיהּ לְזַרְעֵיהּ דְּאַבָּא בַּר אַבָּא דְּלִיסְפֵּי לִי מִידֵּי וְלָא סְבִירָא לִי.

The Gemara relates: Rabbi Elazar was standing before Mar Shmuel, and they brought before Shmuel a fish that had been removed directly from the fire and placed into a bowl used previously for meat, and he ate it together with kutaḥ. Shmuel gave Rabbi Elazar some of this dish, but Rabbi Elazar did not eat it, as he was a student of Rav, who prohibited such mixtures. Shmuel said to him: To your teacher, Rav, I gave this dish and he ate from it, yet you will not eat? Later Rabbi Elazar came before Rav, and said to him: Did the Master retract this halakha? Do you permit this? Rav said to him: God forbid that the progeny of Abba bar Abba, i.e., Shmuel, would feed me something that I do not hold to be permitted. Shmuel never fed me such a dish.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א״ל הדר ליה מר משמעתיה – דהוא היה בר אבא:
קאים קמיה – משמש לפניו בסעודה.
לרבך – רב שלמדת ממנו שאסור.
אבא בר אבא – אבוה דשמואל הוה וחסיד גדול היה.
דליספי לי מידי דלא סבירא לי – לא היו דברים מעולם.
אבא בר אבא – אבוה דשמואל הוה כדאמרינן בפרק מי שמתו (ברכות דף יח:).
חתיכת כבד שנמצאת דבוקה בחתיכה של בשר או באבר או באבר אחד של עוף או בכל העוף דינו כדין מה שביארנו בלב ואין ביניהם הפרש כלל ואם הוא צלי מותר בדיעבד שהרי כבד על הבשר מותר בדיעבד כמו שביארנו:
סכין כשר ששחט בה אפי׳ את הכשירה אסור לחתוך בה רותח מפני שהדם עומד בדפני הסכין בעין ונבלע ברותח זה ואם חתך בו רותח צריך קליפה ויש אומרים נטילת מקומו כמו שכתבנו בפרק ראשון ואם רצה להכשיר סכין זה לחתוך בו רותח די לו בהשחזה או בנעיצה בקרקע עשרה פעמים מפני שאין הדם נבלע בדפני הסכין בחום בית השחיטה כדי להצריכו הגעלה או לבון ויש חולקין בזו להצריכו הגעלה וכבר כתבנו הענין בפרק ראשון:
ובענין זה מסופר: ר׳ אלעזר הוה קאים קמיה [היה עומד לפני] מר שמואל, אייתו לקמיה [הביאו לפניו, לפני שמואל] דגים שעלו (שהתבשלו) בקערה של בשר, וקא אכיל [והיה אוכל] אותם ביחד עם כותח. יהיב ליה [נתן לו] שמואל לר׳ אלעזר מתבשיל זה, ולא אכל ר׳ אלעזר, שכן הוא תלמידו של רב האוסר תבשיל שכזה. אמר ליה [לו] שמואל: לרבך, כלומר, לרב, יהיבי ליה [נתתי לו] לאכול מתבשיל כזה, ואכל, ואת לא אכלת [ואתה אינך אוכל]? לאחר זמן, ר׳ אלעזר אתא לקמיה [בא לפני] רב, אמר ליה [לו] ר׳ אלעזר לרב: האם הדר ביה מר משמעתיה [חזר בו אדוני מהלכתו], והריהו מתיר אכילת תבשיל כזה? אמר ליה [לו] רב בתשובה: חס ליה לזרעיה [חס ושלום לו לזרעו, לבנו] של אבא בר אבא אביו של שמואל דליספי לי מידי ולא סבירא לי [שיאכילני דבר שאין אני סבור בו שהוא מותר באכילה], שלא היו דברים אלה מעולם, ולא האכילו שמואל תבשיל כזה.
The Gemara relates: Rabbi Elazar was standing before Mar Shmuel, and they brought before Shmuel a fish that had been removed directly from the fire and placed into a bowl used previously for meat, and he ate it together with kutaḥ. Shmuel gave Rabbi Elazar some of this dish, but Rabbi Elazar did not eat it, as he was a student of Rav, who prohibited such mixtures. Shmuel said to him: To your teacher, Rav, I gave this dish and he ate from it, yet you will not eat? Later Rabbi Elazar came before Rav, and said to him: Did the Master retract this halakha? Do you permit this? Rav said to him: God forbid that the progeny of Abba bar Abba, i.e., Shmuel, would feed me something that I do not hold to be permitted. Shmuel never fed me such a dish.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) רַב הוּנָא וְרַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי הֲווֹ יָתְבִי חַד בְּהַאי גִּיסָא דְּמַבָּרָא דְּסוּרָא וְחַד בְּהַאי גִּיסָא דְּמַבָּרָא לְמָר אַיְיתוֹ לֵיהּ דָּגִים שֶׁעָלוּ בַּקְּעָרָה וַאֲכַל בְּכוּתָּח לְמָר אַיְיתוֹ לֵיהּ תְּאֵנִים וַעֲנָבִים בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה וַאֲכַל וְלָא בָּרֵיךְ.

The Gemara relates that Rav Huna and Rav Ḥiyya bar Ashi were sitting down to eat. One of them was sitting on this side of the ford of the Sura River, and the other one was sitting on that side of the ford. They brought one Sage a fish that had been removed from the fire and placed into a bowl previously used for meat, and he ate it together with kutaḥ. They also brought the other Sage figs and grapes during the meal, and he ate them but did not recite a separate blessing over them, even though these foods were usually consumed following the main portion of the meal before reciting Grace after Meals, and a separate blessing was made on them.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בהך גיסא דמברא דסורא – שהיה הנהר מפסיקן.
תאנים וענבים – לא אתו לליפתן וקיימא לן (ברכות דף מא:) דברים הבאים לאחר סעודה כלומר הרגילים לבא לאחר סעודה טעונין ברכה בין לפניהם ובין לאחריהם אפילו הביאן בתוך הסעודה דכיון דאינן ליפתן אין הפת פוטרתן.
רצה לאכול בזו צונן די לו בהכשר הדחה ואע״פ שסכין האסור צריך שיפה או נעיצה לאכילת צונן אינו דומה סכין שהותמד באיסור לסכין ששחט בה במקרה פעם אחת ומ״מ אם היה מתמיד לשחוט בו ונתישן בכך צריך שיפה או נעיצה בקרקע ויש אומרים שבכל פנים הוא צריך שיפה או נעיצה ולא אמרו בכאן הדחה אלא על דבר הנחתך שאם חתך את הצונן בסכין זו צריך שידיח אותו דבר ודיו בכך ואם הוא דבר שאינו בר הדחה גוררו או מקנחו או משפשפו כמו שכתבנו בפרק ראשון ואם חתך בו (צנון) [צונן] חריף כגון אתרוג או צנון הרי הוא כחם וקולף או נוטל את מקומם לדעת גדולי המפרשים:
קערה שמלח בה בשר כשיעור מליחה הראויה להכשיר בה בשר המתבשל בקדרה הרי אותה הקדרה בולעת דם מכח חמימות המליחה ומתוך כך אסור לאכול בה רותח עד שיגעילנה אם היא של עץ שהדם נפלט על ידי הרותח ואם היא של חרס אין לה תקנה:
קערה זו קצת מפרשים דנוה כרותחת וכל להשתמש בה ברותח הרי הוא לדעתם כחם לתוך חם מעתה נתן בה רותח אם הוא רותח יבש לגמרי די לו בקליפה ואם הוא יבש שיש בו לחות כגון בשר שאי אפשר לו בלא רוטב קצת נוטל את מקומו ואם הוא לח גמור אסר ואפי׳ הוא צונן שהרי צונן לתוך חם כשהוא לח הכל אסור ואין הפרש לדעת מפרשים אלו בין שהודחה בין שלא הודחה:
חכמי צרפת יש להם שטה אחרת בענין זה לומר שאם הודחה הקערה הרי היא כצוננת וכל שנשתמש בה ברותח אם הוא יבש אפי׳ יבש שיש בו לחות כגון בשר די לו בקליפה ואם לח גמור והוא צונן מותר:
חכמי האחרונים הוסיפו על שטה זו שאפי׳ לא הודחה אלא שנתקנחה יפה כן דינה ולא עוד אלא שכל שמדיחה או שמקנחה יפה מותר לאכול בה צונן וראיה שלהם מאחר שבסכין ששחט בה שאמרו שאסור לחתוך בה רותח נחלקין בה לחתיכת צונן אי בעינן הדחה אם לאו ובקערה שמלח בה בשר אמרו אסור לאכול בה רותח ולא הזכירו ענינה לאכילת צונן כלל שמע מינה בסכין הוא שנאמר כן משום דאגב דוחקא דסכינא פליט אבל בקערה אף בלא הדחה מותר לאכול בה צונן כל שנתקנח מן השמנינות וכן בכל כלי אסור שקנחו ומה שאמר בענין צורר אדם בשר וגבנה במטפחת אחת ובלבד שלא יהיו נוגעין זה בזה ושאלו בה כי נוגעין זה בזה מאי הוי צונן בצונן הוא ותירצו מ״מ הדחה מיהא בעי וכן שבפרק כיצד צולין צונן לתוך צונן מדיח באלו דוקא שנגע גוף האיסור בגוף ההיתר וגדולי המפרשים כתבו שכל כלים הבלועים משאר איסורין או מבשר לחלב ומחלב לבשר צריכין הדחה אף בצונן אבל קערה שמלח בה בשר לצונן אינה צריכה כלום משום דדם מישרק שריק ר״ל שאינו מפעפע וכל שאין שם דחקא דסכינא אינו פולט לצונן וכל שנשתמש בשל שאר איסורין בלא הדחה אם יבש הוא מדיח מה שנתן בה ואם לח בטלה הפליטה במיעוטה:
קערה זו שאסרנוה כל זמן שמלחו בה מליחה הראויה כמו שביארנו יש אומרים דוקא בקערה שאינה מנוקבת ושמלח בה שלא כדין כמו שיתבאר למטה אבל במנוקבת לא נאסרה כלל שלא בלעה כלום שהדם כל זמן שמוצא פתח פתוח הולך לו ואינו מתעכב וגדולי המפרשים מעמידים אותה אף במנוקבת וכגון שאוכל בה תבשיל עבה שאינו זב דרך הנקבים או חתיכה רותחת ושמא תאמר לדעתם היאך מולחין שני פעמים בכלי אחד שהרי משאסרת אותו בפעם ראשונה כשאתה מולח בו בשניה נפלט דם שנבלע במליחה ראשונה ונבלע בבשר יפה שאלת אלא שחכמי האחרונים משיבים שכל שהבשר טריד לפלוט אינו בולע ואפי׳ שהתה כדי שיעור פליטת דמה עדיין פולטת ציר וקבלנו מרבותי׳ הצרפתים שהבשר פולט ציר עד י״ב שעות ומ״מ תמה אני לדעת זה שאם כן הרי צריך שלא להשהותה אחר שיעור גמר הפליטה והוא שיעור י״ב שעות ולא עוד אלא שיש כאן שטה אחרת לומר שלא אמרו שכל שטריד לפלוט אינו בולע אלא על אותו דבר שהוא פלט אבל משנגמרה פליטת הדם אע״פ שפולטת ציר אינה נמנעת שלא לבלוע מן הדם כמו שכתבנו כיוצא בזה בפרק ראשון ואם כן צריך שלא לשהותה משתגמר פליטת הדם והוא לדעת הגאונים כשיעור צלייה או כדי הלוך מיל ואם הדבר כן לא הנחת בת לאברהם אבינו ועוד אף בכלי שמולח בו פעם ראשונה היאך הוא מעכב בו את הבשר אחר שנגמרה פליטת הדם אלא שיראה לי מ״מ שפליטת הציר שוה היא לפליטת הדם וכל שטרידה בפליטה האחת אינה בולעת חברתה אע״פ שאפשר שתבלע דבר אחר כמו שמנינות וכמו שביארנו בפרק ראשון מ״מ אחר שתגמור פליטת הציר אסור ולא ראינו מי שנזהר בזו:
ומ״מ יש מי שאומר שאין המלח מפליט אלא דם הבשר אבל לא דם הבלוע בכלים ולא שום שמנינות הבלוע בהם וכן כתבו חכמי הצרפתים ונסעדים בזו ממה שנהגו ליתן מלח יבשה בקערה של בשר ונותנין ממנה בתבשיל של גבנה ואין נזהרין ומ״מ נראה לי שאין מלח מפליט בכלי אלא בדבר שיש שם לחות מעט אלא שהם אומרים שאף הדם שבלע הבשר מעלמא אין המלח מפליטו וכמו שאמרו בדגים ועופות שמלחן זה עם זה שאסורים ואין אומרין שימלחנו פעם שניה אלמא שאין המלח מפליט דם הבלוע מעלמא כל שכן הכלי ולמדוה לדעתם שמי שמלח בשר או דגים בכלי האסור לא נאסר הבשר או הדגים וכן למדת מדבריהם מאחר שהם אומרים שאף דם הבלוע בבשר עצמו מצד אחר שלא מחמת עצמה אינו נפלט במליח שלא הותר למלוח בשר על בשר אלא שמתוך שהתחתונה טרידה לפלוט אינה בולעת ודם העליונה שותת ויורד הא אם היתה בולעתו לא היה המלח מפליטו וכבר כתבנו סברא זו בפרק ראשון ומתוך בלבולין אלו רואה אני לומר שכל כלי שלא נאסר אלא משום דם אינו אוסר מה שנמלח בו שמ״מ אף לאחר שנגמרה פליטת הבשר אם כח המליחה חזק עדיין כל כך שיהא מפליט דם הנבלע בכלי אף היא מונעת הבשר מלקלטו והדברים נראין:
קערה זו שביארנו עליה שלאכילת צונן די לה בהדחה או בקנוח יש לשאול על מה שאמרו בגמ׳ על אחד מן החכמים שמלח בשר בקערה ושברה מפני מה שברה והלא היא ראויה לאכילת צונן בהדחה או בקנוח יש אומרין מגזרה שמא יעלו בה רותח ויש שפרשו עליה שכל כלי חרס שמלחו בו או נשתמשו בו באיסור חם בתחלת תשמישו אסור להשתמש בו אף בצונן:
אע״פ שנחלקו בקערה זו לאכילת צונן למדנו לפי דרכנו בקערה האסורה מצד שאר איסורין שלא מכח מליחה שהיא נידונת בצוננת ומותר לאכול בה צונן ובלבד כשיקנחנה עד שיוסר שמנינות שהוא שם בעין ולדעת גדולי המפרשים דוקא בהדחה וכבר כתבנו ענין זה בפרק גיד הנשה:
מתוך שביארנו שהדברים החריפים דינן כדברים שיש להם קצת חמימות צנון או אתרוג ובצלים או שומים ושאר הדברים החריפים שחתכן בסכין של בשר אסור לאכלן בכותח שיש בו חלב מתוך חריפותם בולעים הם משמנינות שעל דפני הסכין ומ״מ נתקנח הסכין יפה אין חום החריפות מפליט את הבלוע אבל הדברים שאינם חריפים כגון קישות ואבטיח ודומיהם שנחתכו בסכין של בשר יתבאר בסמוך שהוא גורר מקום החתוך ואוכלין בכותח אף לכתחלה וכן כל כיוצא בזה ומכאן אתה למד לחתיכת דבר המותר בסכין האסור מה דינו וכבר כתבנו בשני של ע״ז בקורט של חלתית שאסור משום דמחתכי ליה בסכינא דארמאי כמו שכתבנו שם במשנה השביעית וכן יתבאר בסוגיא זו שהלפתות אינם נקראים חריפים לענין זה אבל קולחי הסילקא יש להם חריפות ואם נתערבו הלפתות עם הסילקא בשעת זריעה ר״ל שנזרעו ביחד מתמתקים זה עם זה ואין חריפות הסילקא קרויה עוד חריפות אף הצנון שחתכו בסכין של בשר וראה שאין בו שמנינות בעין או שגררו או קנחו ואחר כך טעמו ואין בו טעם בשר מותר לאכלו עם גבנה והוא שאמרו קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה כותח צנון שחתכו בסכין מותר לאכלו בכתח ומאי שנא האי אפשר למיטעמיה והאי לא אפשר למיטעמיה כלומר צנון שחתכו בסכין אפשר לטעמו ומאחר שטעמו ואין בו טעם בשר מותר והוא הדין לקערה שמלח בה בשר על ידי קפילא אלא שעכשיו כתבו רבים שאין נוהגים לסמוך על קפילא וגדולי הפוסקים גורסין לחם צונן שחתכו בסכין של בשר ומשום דאפשר למטעמיה אלא שאין נראה כן דצונן גמור ובלא שום חריפות מאי איצטריך הא לחם חם מ״מ אסור שבודאי בלע אלא אם כן בששים או בנטילת מקום:
הכבוש הרי הוא כמבושל וכבר ביארנו את דינו בפרק גיד הנשה בסוגית המשנה הששית בצד שביעי שבמיני התערבות:
ממה שכתבנו אתה למד שראוי להזהיר את הנשים שהסכין שחותכין בו בשר לא יהו חותכין בו בצלים ושומים וכרתי שאוכלות אותם בתבשיל של גבנה אלא אם כן קנחוהו יפה או הדיחוהו בכדי שלא ישאר שם שמנינות בעין ואם [לא] עשו כן צריך להיתרו ששים כנגד כל השמנינות ויש מתירין בנטילת מקום החתך אף בפחות מששים:
כבר ידעת בבשר בחלב שזה היתר בפני עצמו וזה היתר בפני עצמו וכשמתערבים נאסרים ולא סוף דבר שהבשר אסור לאכלו בחלב אלא אף מה שקבל טעם מן הבשר אסור לאכלו בחלב ומ״מ מה שלא קבל טעם מממש הבשר אלא שקבל טעם ממי שקבלו מן הבשר ונבלע בו מותר לאכלו בחלב:
כיצד קערה או קדרה של בשר שלא הודחה ושלא נתקנחה וכבר ביארנו שכל שלא הודח מסתמו יש עליו שמנינות בעין ובשלו בה דגים הרי שדגים אלו קבלו טעם מן השמנינות שהוא בעין ואם אין שם ששים בכדי שמנינות שעל פני הקדרה או הקערה אין ספק שאסור לאכלם בחלב ומ״מ אחר שלא אכל בשר ממש אפי׳ אכל תבשיל שנתבשל עם בשר אוכל אחריו גבנה בלא קנוח ונטילה ואינו חושש אחר שנזהר שלא אכל מן הבשר או מדק דק שבו שלא נאסרה גבינה אחר בשר אלא אחר אכילת בשר ממש אלא שהמחמיר דרך גדר וחשש מראית העין לפי דורו ולפי מקומו תבא עליו ברכה אבל לאכול עם החלב ביחד כל שקבל טעם מן הבשר או השמנינות שהוא בעין אסור ובתבשיל של חמין מיהא קצת קדמונינו אוסרין אף לאכול אחריו כמו שכתבנו למעלה שמצד שאפשר שנדקדק בתוכה חוששין שמא אכל ממנו ולא הרגיש:
הודחה הקדרה או הקערה או נתקנחה יפה יפה ונתבשלו בה דגים אפי׳ היתה בת יומה הרי דגים אלו לא קבלו טעם מממש הבשר אלא מן הקדרה או הקערה שקבלה טעם מן הבשר והרי שהקדרה או הקערה קבלה טעם מן הבשר והדגים קבלוהו מן הקערה ועדין הוא היתר ומעתה מאחר שיש כאן טעם רחוק שתי מדרגות מן הדבר האוסר ועדין הוא היתר אין ראוי לחול עליו עוד שם איסור בשר בחלב ומותר לאכלה עם גבנה הא מ״מ אם היתה קערה זו אסורה מצד איסור כגון מבשר נבלה והדומים לה אע״פ שהודחה דגים אלו אסורים שאע״פ שהדגים לא קבלו טעם מממש האיסור אלא ממי שקבלו מן האיסור מ״מ טעם איסור אינו בטל אפי׳ נתבשלו בקערה עם רוטב שטעמו יוצא לשלישי שהאיסור נתן טעם בקדרה והקדרה ברוטב והרוטב בדגים אסור הואיל ויש בהן טעם מ״מ ובבשר בחלב כיוצא בזה מותר שמא תאמר אם כן צנון שחתכו בסכין של בשר הרי יש כאן טעם בן טעם שהבשר נתן טעם בסכין והסכין בצנון ועדין הוא היתר ומפני מה אסרוהו לאכלו בכתח כבר ביארנו שלא אמרו אלא בסכין שלא נתקנח יפה ויש עליו שמנינות בעין:
שמא תאמר עוד הרי אמרו אין שטין את התנור באליה ואם שט כל הפת אסורה שמא יאכלנה בחלב עד שיוסק התנור ואפי׳ נתקנח או הודח ולדבריך יאכל פת זו בחלב שהרי לא קבלה הפת טעם מגוף השמנינות תדע שעקר הטעם בזו מפני שיש בתנור סדקים שאי אפשר להסיר השומן מעליהם והפת מקבל טעם מהם ומ״מ יש מי שאומר מכח קושיות אלו שלא נאמרו הדברים בשמועה זו אלא שנתבשלו בקדרה שאינה של בשר או שנצלו על האור וכשעלו ממקום בשולם או צלייתם הניחם בקערה של בשר וזהו לשון דגים (שבשלם) שעלו בקערה ואע״פ שסתם קערה של חרס היא ושהיה דרכם לבשל בה דגים מ״מ עלו אמרו נתבשלו לא אמרו אבל אם נתבשל בקדרה של בשר אע״פ שהודחה הם דנין אותה כמקבלי טעם מממש האיסור שכח האש מפליט את הקדרה הרבה עד שנעשה האיסור איסור ממש ואין דברים אלו נראין שהרי לא אמרוה אלא מדין נותן טעם בר נותן טעם ואף בנתבשלו יש כאן נותן טעם בר נותן טעם אלא פירושו שכך היה דרכם לבשלם בקערה של חרס ולהעלותו על השלחן בקערה עצמה כעין שאנו עושין עכשיו בדגים הקטנים המתבשלים באלו הקערות של חרס הנקראות בלשון המון קאצולאש:
יש מי שאומר שלא הותרו דגים אלו לאכלם בגוף החלב אלא בכותח שבדרך זה הם שני טעמים של היתר מתערבים זה בזה אבל כל שיש טעם מצד אחד אפי׳ הוא שני או שלישי הואיל ויש בו טעם ומתערב עם גוף החלב אסור לא הותר אלא בשאין גוף בשר מצד זה ולא גוף חלב מצד זה אלא טעם מכאן וטעם מכאן וכן כתבוה תלמידי גדולי המפרשים בחדושיהם והדברים נראין להקל על הצדדין שכתבנו:
חכמי הצרפתים הורו בנשים עצלות שנתערבה להם כף או קערה חולבת בקערות של בשר והודחו ביחד ברותחים שכלן אסורות שפליטת החלב ופליטת הבשר נתערבו במים ונעשו איסור בשעה שאין כאן אלא נותן טעם אחד והוא הבשר בקערה זו והחלב בקערה זו ונפלטו שניהם ביחד בתוך המים ואסרום אבל זו אחר זו מותרות שהרי פליטות אלו נותנות טעם במים והמים חוזרות ומבליעות ממנו את הקערות ונמצא הבשר נותן טעם בקערה והקערה במים ועדין הוא היתר ואין פליטת החולבת ראויה עוד לאסור את המים ומ״מ אם יש בקערה זו ממש השמנונית על פניה ראוי לשער את המים בכדי ששים כנגדו ואם היא קערה של גוים או של איסור אחר אוסרת את כלן אם אין במים ששים בכדי כלה או בכדי פליטתה בשיעור מרווח על הדרך שביארנו בפרק גיד הנשה שכל שחוזר להכשירו משערין במה שהוא פולט באומד יפה ואע״פ שרחיצתן בכלי שני כבר ביארנו שכלי שני מפליט ומבליע אע״פ שאינו מבשל וכן אפי׳ לא היו קערות אלו או מקצתן בנות יומן הרי מ״מ אינן ראויות להשתמש בהן לכתחלה:
מכח שמועה זו אתה למד על ביצים שנתבשלו בקדרה של בשר אפי׳ בלא קליפה או שנתטגנו באלפס של בשר שאם כבר הודחה או נתקנחה הקדרה או האלפס שמותר לאכלם בתבשיל של חלב או לערבם עם גבינה ביחד אחר שלא היה עכשיו בבשול או טגון זה בשר אלא טעם בשר מצד הבליעה וכן הירקות שנתבשלו בלא בשר בקדרה של בשר והודחה הקדרה שמותר לאכול עם אותו תבשיל גבנה וכן אם הדבר בהפך וכן ירקות אלו או ביצים אלו נאכלין בקערות חולבות וכן הדבר בהפך ואפי׳ היו הקדרות בנות יומן:
יש חוככים להקל בנותן טעם בר נותן טעם אף בשאר איסורין ממה שאמרו בטעמו של רב שהיה אוסר דאייתי ליה שיפא ר״ל משיחה של סמים ועבדוה בצעא ר״ל בקערה וחוורוה ר״ל שאחר כן רחצו הקערה ונתנו טעם בקערה ורמו ליה בשולא בגווה והרגיש בטעם הסמים ואמר יהיב טעמא כלי האי כלומר שזה טעם גמור הוא ואמרו על זה ולא היא התם משום דנפיש מרריה הוא כלומר הא בדברים אחרים אינו קרוי טעם אלמא שאינו טעם כלל אף בכל האיסורין ואין זה כלום שאם כן היה להם לומר נותן טעם בר נותן טעם רב אמר אסור ושמואל אמר מותר ולמה פרשו דגים שעלו בקערה אלא שבזו מפני שעדין הוא היתר בשניה הוצרכו להזכירה הא בשאר איסורין אין אחר הטעם כלום:
תאנים וענבים הבאים בתוך הסעודה על איזה צד הם טעונים ברכה ועל איזה צד נפטרו וכן על איזה צד פת פוטרת כל מיני מאכל ויין פוטר כל מיני משקה דברים ארוכים הם וכבר ביארנום ביאור מרווח במסכת ברכות:
ועוד מסופר בתבשיל דגים שעלו מקערה של בשר ולענין אכילתם בכותח, שרב הונא ורב חייא בר אשי הוו יתבי [היו יושבים] לסעודה. חד בהאי גיסא דמברא [אחד ישב בצד זה של המעבורת] של נהר סורא, וחד בהאי גיסא דמברא [ואחד ישב בצד זה של המעבורת]. למר אייתו ליה [לחכם זה הביאו לו] דגים שעלו בקערה ואכל בכותח, למר אייתו ליה [לחכם זה הביאו לו] תאנים וענבים בתוך הסעודה, ואכל, ולא בריך [ולא בירך] על אכילת התאנים והענבים, לפניה ולאחריה, אף שאין הם באים ללפת את הפת והדרך הנוהגת היא להביאם לאחר הסעודה ולברך עליהם.
The Gemara relates that Rav Huna and Rav Ḥiyya bar Ashi were sitting down to eat. One of them was sitting on this side of the ford of the Sura River, and the other one was sitting on that side of the ford. They brought one Sage a fish that had been removed from the fire and placed into a bowl previously used for meat, and he ate it together with kutaḥ. They also brought the other Sage figs and grapes during the meal, and he ate them but did not recite a separate blessing over them, even though these foods were usually consumed following the main portion of the meal before reciting Grace after Meals, and a separate blessing was made on them.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) מָר א״לאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ יַתְמָא עֲבַד רַבָּךְ הָכִי וּמָר א״לאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ יַתְמָא עֲבַד רַבָּךְ הָכִי מָר א״לאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ אֲנָא כִּשְׁמוּאֵל סְבִירָא לִי וּמָר א״לאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ אֲנָא כר׳כְּרַבִּי חִיָּיא סְבִירָא לִי דְּתָנֵי ר׳רַבִּי חִיָּיא דפַּת פּוֹטֶרֶת כׇּל מִינֵי מַאֲכָל הוְיַיִן פּוֹטֵר כׇּל מִינֵי מַשְׁקִין.

One Sage said to his colleague: Orphan! Student without a teacher! Would your teacher do this, i.e., eat such fish with kutaḥ? And the other Sage said to his colleague: Orphan! Would your teacher do this, i.e., eat these fruits during a meal without reciting a blessing over them? One Sage said to his colleague: I hold in accordance with the opinion of Shmuel, who permits eating such fish with kutaḥ. And the other Sage said to his colleague: I hold in accordance with the opinion of Rabbi Ḥiyya, as Rabbi Ḥiyya teaches: The blessing over the bread exempts all the other types of food eaten during a meal, including those usually eaten separately following bread, and likewise the blessing over wine exempts all types of drinks.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אנא עבדי כשמואל – דאמר דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח:
יתמא – בלא דעת.
כרבי חייא בר אבא ס״ל – אין הלכה כן אלא כדפסקינן בפרק כיצד מברכין (שם דף מא:).
מר אמר ליה לחבריה [חכם זה אמר לו לחבירו]: יתמא [יתום], כלומר, שאין לו רב! וכי עבד [עשה] רבך הכי [כך] לאכול דגים כאלה בכותח? ומר אמר ליה לחבריה [וחכם זה אמר לו לחבירו]: יתמא [יתום]! וכי עבד [עשה] רבך הכי [כך] לאכול פירות בתוך הסעודה בלא לברך עליהם? מר אמר ליה לחבריה [חכם זה אמר לו לחבירו]: אנא [אני] כשמואל סבירא לי [סבור אני] שמתיר אכילת דגים אלה בכותח, ומר אמר ליה לחבריה [וחכם זה אמר לו לחבירו]: אנא [אני] כר׳ חייא סבירא לי [סבור אני], דתני כן שנה] ר׳ חייא ברייתא זו: פת שבירך עליה תחילה — הריהי פוטרת כל מיני מאכל שבאותה סעודה, מלברך עליהם. וכן יין שבירך עליו — הריהו פוטר כל מיני משקין שבאותה סעודה מלברך עליהם.
One Sage said to his colleague: Orphan! Student without a teacher! Would your teacher do this, i.e., eat such fish with kutaḥ? And the other Sage said to his colleague: Orphan! Would your teacher do this, i.e., eat these fruits during a meal without reciting a blessing over them? One Sage said to his colleague: I hold in accordance with the opinion of Shmuel, who permits eating such fish with kutaḥ. And the other Sage said to his colleague: I hold in accordance with the opinion of Rabbi Ḥiyya, as Rabbi Ḥiyya teaches: The blessing over the bread exempts all the other types of food eaten during a meal, including those usually eaten separately following bread, and likewise the blessing over wine exempts all types of drinks.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) אָמַר חִזְקִיָּה מִשּׁוּם אַבָּיֵי הִלְכְתָא ודָּגִים שֶׁעָלוּ בַּקְּעָרָה מוּתָּר לְאוֹכְלָן בְּכוּתָּח זצְנוֹן שֶׁחֲתָכוֹ בְּסַכִּין שֶׁחָתַךְ בָּהּ בָּשָׂר אָסוּר לְאוֹכְלוֹ בְּכוּתָּח.

Ḥizkiyya says in the name of Abaye: The halakha is: If a fish was removed from the fire and placed into a bowl used for meat, it is permitted to eat it together with kutaḥ. But with regard to a radish that one cut with a knife with which he had cut meat, it is prohibited to eat that radish with kutaḥ, contrary to Rav Kahana’s statement above.
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותההשלמהרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הלכתא דגים שעלו בקערה – של בשר מותר לאוכלן בכותח אם הקערה והדגים צוננים לא איצטריך לפסוק דליכא מאן דפליג אלא כשהאחד מהן רותח דבין עלאה גבר בין תתאה גבר קליפה מיהא בעי כדאמרי׳ בפ׳ כיצד צולין (פסחים דף עו.) אדמיקר ליה בלע. בשם רש״י פי׳ ריב״ן חתנו דוקא עלו שרו אבל נתבשלו אסור דכחד טעמא חשיב ובא מעשה לפניו בביצים שנתבשלו בקדרה של חלב ואסר לעשות מהם מולייתא של בשר ויש להביא ראיה לדבריו מצנון שחתכו בסכין דאסור לאוכלו בכותח משום דאגב חורפיה בלע טפי וחשיב כחד טעמא ונתבשלו לא גרע מצנון ומיהו לפירוש לשון אחר שפי׳ בקונט׳ דטעמא דאסור משום שהשומן קרוש על הסכין ואינו ניכר והוי טעם ראשון בצנון אין ראיה משם ומתוך לשון הקונט׳ משמע דאין חלוק בין עלו לנתבשלו דלעיל גבי נותן טעם בר נותן טעם פירש בקונטרס דאם היו מבושלים עם בשר ממש או לאכול חלב בקערה מודה שמואל דאסור דהוי נותן טעם ראשון משמע מתוך פירושו דמבושלים עם בשר הוא דאסור אבל מבושלים עם הקערה שרי והא דאמרינן פרק כל שעה (פסחים דף ל:) אין טשין התנור באליה ואם טש כל הפת אסורה עד שיוסק התנור ולא סגי בקנוח אין ראיה משם דנתבשל אסור מדלא חשיב ליה בקנוח נותן טעם בר נותן טעם דאומר ר״ת דאי אפשר לתנור להתקנח יפה כשנדבק בו השמנונית והוי בעין עד שיוסק ויש לדקדק דאפילו נתבשלו שרי כדאמרינן פרק דם חטאת (זבחים דף צז.) דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו ומותר לבשל שלמים האידנא בקדרה שבשל בה שלמים אתמול דלא אמרינן דקא ממעט באכילת שלמים דהאידנא משום דטעם שני הוא ונתבטל קודם שיבא לידי איסור ואין לומר דשאני התם דהוי טעם שלישי לפי שיש מים בקדרה מטעם זה יהיו נמי הביצים מותרים שנתבשלו במים בקדרה ועוד דגבי שפוד ואסכלה מייתי בסוף מסכ׳ ע״ז (דף עו.) ההיא דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו ומיהו ע״כ אין ראיה משם דהא אפילו בשל בה חטאת שרי לבשל באותה קדרה שלמים בסוף מסכת ע״ז (שם) והרי ממעט באכילתה דמתסרי לזרים ולנשים ולעבדים דאין נאכלת אלא לזכרי כהונה וגם מפסלי ביוצא דהוי טעם שני באיסור ועל כרחיך התם הוי טעמא משום דמין במינו מדאורייתא בטל ברוב ובכלי מקדש אוקמוה אדאורייתא וקערות שמשתמשין בהן בשר שהודחו במחבת של חלב בכלי ראשון ושניהם בני יומן יש לאסור אפילו אם נאמר לאו דוקא עלו אלא אפילו נתבשלו אם השמנונית בעין על הקערות דהוי כסכין שלא נתקנח דאסר בקונטרס ללשון אחר ואפילו אין שמנונית בעין אסור דהקערות נוגעות במחבת ונפלט טעם מזה לזה והוי טעם שני באיסור ועוד דלא דמי כלל לדגים שעלו בקערה דהא כשהטעם שני של בשר ושל חלב נכנס במים מיד נאסרו המים וחוזרין ואוסרין הקערות והמחבת ואם האחד אינו בן יומו אז אותו שהוא בן יומו מותר.
אמר רב חזקיה משמיה דאביי הלכתא דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח. פירוש דגים חמים ומותר לאכלן בכותח בלא גרירה ובלא הדחה ........ וא⁠[ע״ג ד]⁠בקשות ואבטיח גרר לבי פסקיה, שאני התם דאיכא דוחקא דסכינא וגוף השמנינות נמי נדבק בסכין.
אמר חזקיה משמיה דאביי הילכתא דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותח. ופירש רש״י ז״ל לפי ששמנונית קרוש על הסכין ואינו ניכר, והצנון מתוך שהוא חריף בולע השמנונית, והלכך אסור לאכלו בכותח, דמקבל הוא טעם מן הממש, מה שאין כן בדגים שעלו בקערה שרגילות הוא לקנח את הקערה ואין מניחין את השומן לקרוש עליה משום מיאוס, ואין הדגים מקבלין טעם אלא מן השני, והשתא אתי שפיר הא דאמרי׳ דקישות ואבטיח צריכין גרירת בי פסקי דאע״ג דלא חריפי ולא בלעי, מ״מ השומן שעל⁠(ו) פני הסכין מתקנח בפסק הקישות ועומד עליו בעין, הילכך צריך לגרור אותו. אלא דתמיהא לי א״כ קופלי דליפתא אמאי שרי, שאע״פ שהלפתות מתוקין הן, מ״מ השומן שנתקנח עליהם היאך נתירנו בחלב אבל ללשון אחר שפירש״י ז״ל דמתוך חורפיה דצנון בלע טפי מדגים המרותחין ואגב דוחקא דסכינא נמי פליט סכינא ובלע צנון, אתי שפיר דקולפי לא חריפי, ואע״ג דאיכא דוחקא דסכינא בליעת הסכין אינה נפלטת אלא ע״י רותח מחמת אש או ע״י חריפות צנון וכיוצא בו.
אלא דקשיא קישות ואבטיח למה גורר. ועוד צנון אמאי אסי׳, דאע״ג דבלעי טפי מדגים מרותחין, מכל מקום מן השני הן בולעין ונ״ט בר נ״ט הוא ושרי, והפי׳ הראשון עיקר, ואם היינו אומרין דהא דאמרי׳ קלפי דליפתא שרי, לאו לגמרי קאמר, דהדחה מיהא בעי משום שמנונית הנדבק על בי פסקיהן אתי שפיר, דמשום דלא אסירי כצנון, ולא צריכי גרירא (ב)[כ]⁠קשות ואבטיח קאמר הכא (ה)[ס]⁠תם קופליא דליפתא שרו דהדחה לא חשיבא ליה (למימני) [למיתני], דמילתא פשיטא ליה דכל שחתך בו ואפילו צנון מתוק מידי הדחה לא נפיק, ואע״ג דגרירת קישות במקום הדחה עומדת דגרירה פחותה היא מן הקליפה, ובדין הוא דליסגי ליה בהדחה, אלא דהדחה לא אפשר בהו, משום דלחין הן ורכין והדחתן מבליעתן טפי, ומש״ה אצרכוה גרירא, ואפ״ה חשיב לה הכא לאו משום צורך הדחתן קא חשיב ליה, אלא לאשמועינן דעבדינן להו גרירה במקום הדחה אבל הדחה לא כנ״ל.
והרב אלפסי ז״ל לא כתב בהלכותיו הא דקופלי והא דסילקא והא דאמרינן ואי פתיך בהו ליפתא שרו, וגם הרמב״ם ז״ל השמיטן, ולא ידעתי למה השמיטן.
והא דאמרינן צנון שחתכו בסכין אסור, לאו אסור לגמרי קאמר, אלא בלא טעימה קאמר כדאמרינן לעיל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח צנון שחתכו בסכין מותר לאכלו בכותח, ופי׳ רבא ואמר הא אפשר למיטעמיה, ואביי דקא אסר ליה הכא ושרי ליה לעיל בלא טעימה וכדפריש איהו ואמר קערה אסורה בלעה צנון התירא בלע, בתר דאקשי ליה רבא וא״ל סוף סוף היתירא דאתי לידי איסורא הוא, הדר ביה וס״ל כרבא דמותר בטעימה קאמר, ומיהו יש לדקדק אסור כולו לגמרי קאמר או בקליפה, וראיתי להראב״ד שכתב דבקליפה לא סגי ליה (דאם כן לא סגי ליה), דא״כ לימא הכי בהדיא כדאמרינן לקמן (חולין קיב.) בבר גזולא אבל צלי קליפה בעי, אלא שמע מינה מדקאמר אסור סתם איסור גדול קאמר, דהיינו שצריך נטילת מקום, וכתב הרב ז״ל דבנטילת מקום סגי ליה.
אם לא שאמרה רבינו ז״ל הייתי אומר דאסור לגמרי קאמר, ולא סגי ליה בנטילת מקום, דחריפות צנון טפי בלע מרותח האש, ורש״י ז״ל כן פירש דטפי בלע צנון מדגים מרותחים ומושך הוא הטעם ומפשטו בכולו ועד שיטעימנו ולא נמצא בו טעם בשר אסור, דאם איתא כיון דצנון וקישות בהדדי קאמר כי היכי דתנא תקנתא גבי קישות אמאי לא תנא תקנתא גבי צנון ותדע דדברים החריפין טפי בלעי, מדאסרו קורט של חלתית משום דמחתכי ליה בסכינא דארמאי דלגמרי אסרי ליה ולא שרו ליה בנטילת מקום, ואם איתא דלעולם לא בלע טפי מכדי נטילה, אמאי אסרי ליה כולה, ליצרכיה נטילה לעולם ודיו בכך, אלא השתא דאיכא למימר דלפעמים הטעם מתפשט בכולו וכולו אסור גזרו עליו ואסרוהו אפילו בשאין הטעם מתפשט אלא בכדי נטילה או בכדי קליפה, ופעמים בלא כלום שלא נחתך בסכין כלל כנ״ל.
גמרא שחתך בה בשר אסור לאוכלו בכותח כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה כרבי חייא ס״ל אין הלכה כו׳ כצ״ל:
ובסיכומם של דברים, אמר חזקיה משום [בשם] אביי: הלכתא [הלכה] היא כי דגים שעלו בקערה של בשר — מותר לאוכלן בכותח, וכשיטת שמואל. ואילו צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשראסור לאוכלו בכותח, ושלא כשיטת רב כהנא.
Ḥizkiyya says in the name of Abaye: The halakha is: If a fish was removed from the fire and placed into a bowl used for meat, it is permitted to eat it together with kutaḥ. But with regard to a radish that one cut with a knife with which he had cut meat, it is prohibited to eat that radish with kutaḥ, contrary to Rav Kahana’s statement above.
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותההשלמהרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) וה״מוְהָנֵי מִילֵּי צְנוֹן

The Gemara notes: And this statement applies only to a radish,
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: והני מילי [ודברים אלה] אמורים דווקא בצנון,
The Gemara notes: And this statement applies only to a radish,
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חולין קיא: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה חולין קיא: – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף חולין קיא: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., מיוחס לר׳ גרשום חולין קיא:, הערוך על סדר הש"ס חולין קיא:, רש"י חולין קיא:, ראב"ן חולין קיא: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות חולין קיא:, בעל המאור חולין קיא: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ר"י מלוניל חולין קיא: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ההשלמה חולין קיא: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רמב"ן חולין קיא: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א חולין קיא: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין קיא: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א חולין קיא:, מהרש"ל חכמת שלמה חולין קיא:, מהרש"א חידושי הלכות חולין קיא:, פירוש הרב שטיינזלץ חולין קיא:, אסופת מאמרים חולין קיא:

Chulin 111b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 111b, Rif by Bavli Chulin 111b, Attributed to R. Gershom Chulin 111b, Collected from HeArukh Chulin 111b, Rashi Chulin 111b, Raavan Chulin 111b, Tosafot Chulin 111b, Baal HaMaor Chulin 111b, Ri MiLunel Chulin 111b, HaHashlamah Chulin 111b, Ramban Chulin 111b, Rashba Chulin 111b, Meiri Chulin 111b, Ritva Chulin 111b, Maharshal Chokhmat Shelomo Chulin 111b, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 111b, Steinsaltz Commentary Chulin 111b, Collected Articles Chulin 111b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144