גמרא
פירוש
עַל גַּבֵּי חֶרֶס מוּתָּר.
וְרַבָּה אָמַר עַל גַּבֵּי חֶרֶס נָמֵי אָסוּר מִשּׁוּם דְּקָא מוֹלֵיד רֵיחָא רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ אסַחוֹפֵי כָּסָא אַשִּׁירָאֵי בְּיוֹמָא טָבָא אָסוּר כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
כוס מבושם אסור לסחפו על הבגדים כדי להקליט בהם הריח אע״פ שאינו מגמר גמור בכך ושחיקת תבלין מותרת אף לעשן הואיל ושוה לכל נפש הוא והוא שאמרו בתלמוד המערב שמותר לשחוק תבלין לצורך קונדיטון ביום טוב ונסח דבריהם מהו למישחק קונדיטון ביומא טבא אמר ריש לקיש יהב לי ואנא שתי דבי נשיאה שחקין קונדיטון וכל מיני סיקיאריקון: קשורי בתי זרועות של חלוקי הנשים והוא אותן הקמטים הדומין לדבר המתקשר זה בזה שעושין על עץ חלק או על אבן והוא שקורין פרונזיר מעשה אמן הוא ואסור זו היא שטת הראשונים אלא שיראה לי שאין נקראין מעשה אומן אלא אותן הקמטים הנעשים על ידי מחט: במסכת שבת התבאר שאין מסננין את החרדל במסננת שלו מפני שנראה כבורר ואין ממתקין אותו בגחלת של עץ מפני שהוא מכבה ואע״פ שבשר על גבי גחלים הותר אף בגחלת של עץ אין שם כבוי גמור שהרי סופו מבעיר אבל זה כבוי גמור הוא וכבר ביארנו שהכבוי הגמור אסור אף לצורך אוכל נפש שאין תיקון האוכל בא על ידי כבוי ולדעת זה גורסין בכאן ומאי שנא מבישרא אגומרי כלומר שהן גחלים של עץ ותירץ הכא איכא כבוי התם ליכא כבוי כלומר הכא איכא כבוי גמור התם ליכא כבוי גמור ומ״מ י״מ שהכבוי לצורך גוף האוכל מותר כהבערה וגורסין הכא אפשר התם לא אפשר ומפרשין שהחרדל אפשר לאכלו בלא מיתוק ואין למיתוק צורך בו אלא למעונגים אבל צלי זהו מובחר שבמאכלים וא״ת בשפוד הרי הוא כמוהו לכבוי ומ״מ אין נראה לי לפרש כן שכל שהוא לתיקון אוכל שוה לכל הוא ומ״מ לגירסא זו ראוי לפרש הכא אפשר לעשות כן במתכת או במים חמין והתם לא אפשר בדרך אחרת ולמדת לפי דרכך שמותר למתקה בגחלת של מתכת ויש שפירשו שם הכא איפשר לעשותה מבערב ולא יראה כן שאם כן אף בשחיקה תיאסר שאם השחיקה מותרת מצד הפגת הטעם היאך המיתוק אפשר לעשותו מבערב: התבאר שם גם כן על חלב שנתחבץ מערב יו״ט שאסור לגבנו ביום טוב אף לצורך היום טוב שהחבוץ והגבון יש בו משום בונה אלא אוכלו בחבוצו או בחלב אם לא נתחבץ ויש מתירין בחלב מחובץ לשומו בסל והקום נשפך מאליו והחלב המחובץ נשאר בתוך הסל ועומד בו עד לערב ולערב כובשו ביותר אם ירצה היה לו חלב ולא נתחבץ אסור לחבצו: ולענין ביאור שאלו בענין הגבון מאי שנא מלישה כלומר שהותרה ביום טוב והרי הגבון כלישה הוא ותירץ התם לא איפשר כלומר אי אפשר ללוש מבערב שהפת בת יומה ראויה יותר הכא אפשר לגבן מבערב דגבינה אף בת יומא מעליא וכל שכן מאתמל ומ״מ אין נראה כן שכל שהוא אוכל נפש עצמו אף כשהיא חשובה מאתמל כמות שהיא חשובה ביומה מותרת שלא חלקנו בכך אלא במכשירין אלא שיש לומר שכל שעקר אכילתו בלא תקון אסור ופירוש הדברים התם לא אפשר לאכלה בלישה הכא אפשר לאכלה בלא חבוץ ומה שאמרו גבינה בת יומא מעליא כלומר שהיא טובה מן החלב פירשוה אף בת יומא כלומר אף כשנעשית גבינה הואיל ויש בה עדין טעם חלב אבל מ״מ החלב חשוב יותר והוא הוא עקר אכילתו ואף זו דוקא נאסרה במקום שיש בעשייתו דמיון מלאכה אחרת שלא מעין אוכל נפש כגון הגבון שהוא כבנין: המשנה השביעית שלשה דברים ר׳ אלעזר בן עזריה מתיר וחכמים אוסרין פרתו יוצאת ברצועה שבין קרניה ומקדרין את הבהמה ביום טוב ושוחקין את הפלפלין בריחים שלהם ר׳ יהודה אומר אין מקררין את הבהמה ביו״ט מפני שהוא עושה חבורה אבל מקרצפין וחכמים אומרים אין מקררין אף לא מקרצפין אמר הר״ם פרתו של ר׳ אלעזר בן עזריה כבר קדם הדבר בפרק חמשי משבת ומקדרין הוא הסרת הזבובים הקטנים הנתלים בירכות הבהמה ועושין שם חבורה כשמסירין אותם ומקרצפין הוא הסרת הזבובים הגדולים שאינן עושין חבורה כשמסירין אותן כי הם סוברין דבר שאין מתכוין אסור כמו ר׳ יהודה והלכה כר׳ אלעזר בן עזריה באמרו מקררין את הבהמה בלבד כי העקר אצלנו כמו שהודעתיך פעמים דבר שאין מתכוין מותר: אמר המאירי המשנה השביעית והכונה לבאר בה בקצת מלאכות שאינן אוכל נפש על איזה צד נאסרו ואמר על זה שלשה דברים היה ר׳ אלעזר בן עזריה מתיר וחכמים אוסרין פרתו היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה והיה עשוי בה לנוי או לסימן שיכירוה בין האחרות ולא לשום שמירה וחכמים אוסרין משום משואי ובתלמוד המערב אמרו על זה שחביריו גערו בו ואמרו לו או העבר רצועה מפרתך או עבור מבינותינו ושהוא קבל עליו גערתם והושחרו שניו מרוב הצומות וכן פירשו שם שלא שלו היתה אלא של שכנתו אלא שכל שספק בידיו למחות ואינו מוחה קולר תלוי לו בצוארו ומקדרין את הבהמה ביו״ט פי׳ חכוך שמחככין את הבהמה במגררת וקירוד הוא במגררת של ברזל ששניה דקות ואע״פ שעושין בה חבורה לפעמים דבר שאין מתכוין הוא ופסיק רישיה אין כאן שרוב פעמים אין שם חבורה ובתוספות פירשו דכל דלא ניחא ליה ואדרבה דקשי ליה אינו נאסר משום פסיק רישיה כמו שיתבאר במסכת שבת וי״מ בקירוד הסרת הזבובים הקטנים שמניחות המקום שהם נאחזות לשם פצוע ושוחקים את הפלפלי׳ בריחים שלהם פי׳ באותם שרגילים לשחוק בהם כל השנה בלא שום שנוי אע״פ שאומנות גדולה הוא וטורח יתר וחכמים אוסרין אלא שידוך במדוכה של אבן או של עץ או של ברזל כמו שעושין רוב בני אדם ר׳ יהודה אומר אין מקררין אבל מקרצפין פי׳ קרצוף במגררת של עץ ושיניה רחבות ואין בה חבורה אבל קירור אסור וי״מ בקרצוף הסרת הזבובים הגדולים שאין מניחות המקום שנאחזות בו פצוע בהסרתם וחכמים אוסרין אף בקירצוף מגזרת קירוד והלכה כר׳ אלעזר בן זריה ואף הקירוד מותר ומ״מ צריך לקרד מעט מעט ולא שימשוך את המקרד לצד עצמו יותר מדאי שלא יבא לידי תלישת שער והלכה כחכמים בשחיקת פלפלין וכן ברצועת הפרה ואין מוציאין את הבהמה אלא במתג או רסן הראוי לה והעשויה להשתמר בו: זהו ביאור המשנה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא: מעשר בהמה נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית ומפני התקלה שהיו מעשרין ואוכלין תמימים התקינו אחר חורבן שלא יעשנו בבהמה ואם עבר ועשר יאכל במומו מעתה זה שאמרו כאן בר׳ אלעזר בן עזריה תרי אלפי עגלי הוה מעשר שאלו בה בתוספות שהרי ר׳ אלעזר בן עזריה אחר חורבן היה שהרי רבן יוחנן בן זכאי נהג נשיאותו אחר חורבן כמו שהתבאר במסכת ראש שנה ור׳ אלעזר בן עזריה היה קטן באותו זמן שהרי כשהעבירו רבן גמליאל מנשיאותו לא היה הוא אלא בן י״ז שנה וא״כ קטן היה הרבה בפני הבית ואחר חורבן היאך יהיה מעשר בבהמה ומתוך כך מפרשין בה שלמס המלך היה מעשר ואין הלשון מוכיח כן ומ״מ אנו מפרשים שאחר חורבן היה וקודם אותה תקנה שלא היתה אותה תקנה תכופה לחורבן כל כך או שמא בסוף החורבן היה שהרי רבן גמליאל שהועבר בשבילו היה נותן טעם בעבור שנה דאימריא דעדקין וגוזליא רכיכין ופירושו על קרבנות הפסח וקיני יולדות כמו שיתבאר בראשון של סנהדרין ואע״פ שאמרו הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותם בפני הבית מאה שנה ורבן גמליאל זה בא אחריהם שמא מיעוט זמן היה בפני הבית ולא חששו למנותו עם אותם ארבעה אלא עם אותם ששמשו אחר חורבן שרוב נשיאותו היה באותו זמן:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush