(1) 
ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן אהַמּוֹצִיא שֵׂיעָר כְּדֵי לְגַבֵּל בּוֹ אֶת הַטִּיט [טִיט] לַעֲשׂוֹת פִּי כוּר שֶׁל צוֹרְפֵי זָהָב.:
The Sages taught: One who carries out hair is liable in a measure equivalent to that which is used to knead clay with it, as hair would be mixed with clay to reinforce it. The measure that determines liability for carrying out clay is if it is sufficient to make an opening for the bellows to be placed in a gold refiners’ crucible.
ותמצא עיקר דילה במס׳ גיטין בפרק הזורק (גיטין דף עט) אמר רב חסדא רשויות חלוקות בגיטין ומיקמי הכי (שם דף עז) אמרו ההוא גברא דזרק לה גיטא לדביתהו הוות קיימא בחצר ואזל גיטא נפל בפיסלא אמר רב יוסף חזינן אי הוי ד׳ אמות אארבע אמות פלג לה רשותא לנפשה כו׳ וסבר רבא כי דין רשויות של גיטין הוא וכמו שאם יש בזה הפסל ד׳ אמות על ד׳ אמות או שיש בגובהו י׳ טפחים עשה רשות לעצמו ונבדל מכלל החצר כמו כן הוא מבדיל בין ב׳ רשויות לענין שבת ובזה הפרק (שם דף עט) אמר עוד רבא ג׳ מידות בגיטין הודיע אותנו בא לו השלש מידות חלוקות דין הגיטין מדין השבת ולענין רשויות שוו יחד ואין ביניהן חלוקה בדבר זה וגם נזכרה זו השמועה של רבא עם זו הברייתא בפרק חזקת הבתים (ב״ב דף נה):
המוציא שיער כדי לגבל בו את הטיט טיט כדי לעשות פי כור כן גרס בתוספתא וכן גרס רש״י ולהך גירסא שיער כדי לגבל בו את הטיט כשיעור טיט הנעשה מרביעית שופכין אבל לספרים דגרסי שיער כדי לגבל בו טיט לעשות פי כור של צורפי זהב קשה דאמר לעיל אין אדם טורח לגבל טיט כדי לעשות פי כור ויש לפרש דמיירי בטיט שהוא מגובל כבר ואחר הגיבול נותנין בו שיער כדי לתקנו.
סיד (לסיד) [כדי לסוד]א קטנה שבבנות ר׳ יהודה אומ׳ כדי לעשות כנכולב ר׳ נחמיה אומ׳ כדי לעשותג אנדפי.ד פיר׳ כנכול צידעאה ואנדפי בת צידעא,ו ובלשון ישמעאל אל צדג [=צדע].ז והואח מקום מקצוע הפנים מן הצד מן סוף שער של ראשט עד סוף הפנים, סדין אותו בסיד ונקרא כנכול. וסדין מצדו מקוםי דק כמו חוט ונקרא בת צידעא.כ
והקשינו על זאת, למימ׳ דשיעורא דר׳ יהודה נפיש והא תנן ר׳ יהודה אומ׳ כדי ליטול הימנול מידת מנעל.מ
ופירקנו (סיד זה),נ שכך נראה לנוס בגמי דשיעורא דר׳ יהודה מעיט מן שיעורא דרבנן, ולא נראה לנוע טעם לר׳ נחמיה, ואיכא [למימר]פ שיעורא דר׳ יהודה זוטר מדרבנן ונפיש מדרב[י] נחמיה.
ואותבי׳ אמ׳ רב[י נראין]צ דברי ר׳ יהודה בחיבוטק ודברי ר׳ נחמיה בביצת (הגיד) [הגיר. הגיר]ר הוא הסיד הלבןש הנקרא בטיית אספידאג [=עופרת לבנה], (וכד כתי׳) [וכדכתיב]ת כאבני גיר מנופצות, וכענין כתב (שנראין לכל שצד בגיד) [שנראה לבלשצר בגיר].א הביצה שלו הן [פסולת] האבנים (הפסולות) השר[ו]פות.ב והחבוט הוא (הדין) [הדק],ג ונקרא בלשון ישמעאל אל מדקוק [=הנדוך], (שחוטכין) [שחובטין]ד אותו במקלות. ואם אתה אומ׳ כנכול ואנדפי צידעא ובת צידעא, שניהם לא יעשו אלא מן החבוט, ובטל פיר׳ זה.
ובאנו לפי[׳] שניה לאנדפי, אמ׳ ר׳ יצחק [אמרו]ו דבי ר׳ אמי אנדיפא.
מתקיף ר׳ כהנא וכי אדם עושה מעותיו (אנדפית) [אנפרות].ז אנדיפא זה אומרין בו [פתרונות]ח שלא עלו על דעתינו ואין נודע בלשונינו אנדיפא, ומכל מקום (כפי כתרון) [בטל פתרון]ט זה.
[אלא]י אמ׳ ר׳ כהנא מאי (אנדופי) [אנדיפי]כ שנתות, שהיהל מכי[י]רמ בכלי המדות בביצת (הגיד) [הגיר] רושם, כלומ׳ עד כאן חצי ההין ועד כאן שליש(י), וכדתנינןנ שנתות היו בהין. ואמ׳ ר׳ נחמיה כיור בכלי (כביצת) [בביצת] (הגיד) [הגיר] הוא שיעור הוצאתו בשבת. ועל זה הפיר׳ עולה הא דרב[י] דאמ׳ ניראיןס דברי ר׳ יהודה בחיבוט לעשות כנכול,ע ודברי ר׳ נחמיה בביצת (הגיד) [הגיר] לעשות כיור.פ
אוצ באעי אימ׳ מאי אנדיפא דאמ׳ ר׳ יצחק דבי ר׳ אמי, אפותא, שהיא (הפ\רחת) [הפדחת]ק והוא מצח בלשון תורה. (בההוא) [כההוא]ר גלילאה דאמ׳ להו משום (הברי) [חבריה],ש דנפק (ארעיתא) [ערעיתא]ת והיא (הצידעא) [הצירעה]א ממיני דבורים, ומחיתיה על (אנטריה) [אנדיפיה].ב וקרו עליה מן דיליה דא(מ׳)ג ליה, כלומ׳ד מידו היתה זאת (לי) [לו]ה למה הכניס עצמו לדרוש במרכבה. עד הנה מפיר׳ (רחז״ל) [רבי׳ האיי גאון ז״ל].
זבל (וחבל) [וחול]ו דקז כדי לזבל קלח (באל) [של]ח כרוב, פיר׳ מקדאר (מה) [מא] יזבל אצל כרוב [=בשיעור כדי לזבל קלח כרוב].
כרישה,ט פיר׳ כראתה [=כרישה].
חול גס,י פיר׳ (דמלא) [רמלא] גליל מקדאר מא יגעל עלי מל\א כף מן (כלם) [כלס] [=חול גס בשיעור כדי ליתן על מלא כף של סיד].
[על מלא כף סיד, בגמרא]כ (מפיר׳) [מפרש]ל כף של סיידין.
מרוסס, רשצז״ל פיר׳: סדוק סדקין הרבה, כמומ והכה הבית [הגדול]נ רסיסים.
בצהס קלה שבבצים,ע פיר׳ ביצת תרנגולת קלה להתבשל, כלומ׳ ממהרת בבישולה.
טרופה ונתונה באלפס,פ פיר׳ טרופה ונתונה בשמן באלפס שממהרין לבישולה, כי השמן ממהר וגם האלפס, ופיר׳ אלפס בלשון ישמעאל טאגן [=מחבת]. ממהר מפני שהוא דק וקל וחמימותא ממהרתצ ביצת התרנגולת.
א. לפנינו.
ב. כ״ה גרסת המשניות הרמב״ם, ובפי׳ ר׳ פרחיה. ולפנינו, כלכל.
ג. כ״ה גרסת הרמב״ם במשניותיו. ולפנינו, לסוד.
ד. לפנינו, אונדפי.
ה. מתחלת הדיבור ע״כ הובא בד׳ בנ״א ע״ש.
ו. נראה למחוק ג׳ מילים אלו. ובד׳ ואנדיפי. ול״ג, בת צידעא. ואח״כ, בלשון.
ז. מפרש בזה צידעא, וממילא יובן בת צידעא.
ח. מכאן בערוך ערך, אנדיפי.
ט. בערוך, בנות.
י. בד׳ מוסיף, אחד. ובערוך, אחר.
כ. ע״כ בערוך.
ל. בד׳, ממנו.
מ. בד׳ מוסיף, לקטן.
נ. ליתא בד׳.
ס. בד׳, כן.
ע. יתכן דצ״ל כד׳, לכן. וכוונתו שוה, דמאי דמעיט ר״י מרבנן אינו ראיה גבי ר״נ כו׳.
פ. ד׳, ובד׳, דאיכא.
צ. כד׳.
ק. יתכן דצ״ל כד׳, בחבוט. וכן בכולם.
ר. ד׳.
ש. בד׳ מוסיף, הנשרף.
ת. ישעיה כ״ז ט׳. ובד׳, וכן כתיב.
א. דניאל ה׳ ה׳.
ב. ד׳.
ג. ד׳.
ד. ד׳.
ה. בד׳, לפירושא זו.
ו. לפנינו.
ז. ד׳.
ח. ד׳.
ט. כד׳.
י. ד׳.
כ. ד׳.
ל. בד׳ מכאן בנ״א ע״ש.
מ. לשון כיור, ור״ל שמצייר.
נ. מנחות פז:.
ס. מכאן בד׳ ככאן.
ע. ב׳ המילים אינם בד׳.
פ. ב׳ המילים אינם בד׳.
צ. בד׳, ואי.
ק. ד׳. ושם מוסיף, בלשון חכמים.
ר. ד׳.
ש. ד׳.
ת. לפנינו.
א. ד׳.
ב. ד׳.
ג. ד׳ וערוך ערך אנדיפי.
ד. בד׳ מסיים, משלו זאת לו. ומשמיט מכלומר.
ה. שם.
ו. לפנינו.
ז. כ״ה במשניות הרמב״ם. ולפנינו, הדק.
ח. לפנינו.
ט. כ״ה במשניות הרמב״ם. ולפנינו, כרישא.
י. כ״ה במשניות הרמב״ם. ולפנינו, הגס.
כ. ד׳.
ל. ד׳.
מ. עמוס ו׳ י״א.
נ. שם וד׳.
ס. לפנינו, ביצה.
ע. לפנינו, שבביצים.
פ. כ״ה במשניות הרמב״ם. ולפנינו, באילפס.
צ. נראה להוסיף, בישול.
תנו רבנן [שנו חכמים] המוציא שיער שיעורו כדי לגבל בו את הטיט, שנוהגים לערב שיער בטיט כדי לחזקו. וטיט שיעורו כדי לעשות בו פי כור של צורפי זהב.
The Sages taught: One who carries out hair is liable in a measure equivalent to that which is used to knead clay with it, as hair would be mixed with clay to reinforce it. The measure that determines liability for carrying out clay is if it is sufficient to make an opening for the bellows to be placed in a gold refiners’ crucible.
הכל
(2) סִיד כְּדֵי לָסוּד.: תָּנָא כְּדֵי לָסוּד אֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁבַּבָּנוֹת אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁהִגִּיעוּ לְפִירְקָן וְלֹא הִגִּיעוּ [לְשָׁנִים] בְּנוֹת עֲנִיִּים טוֹפְלוֹת אוֹתָן בְּסִיד בְּנוֹת עֲשִׁירִים טוֹפְלוֹת אוֹתָן בְּסוֹלֶת בְּנוֹת מְלָכִים טוֹפְלוֹת אוֹתָן בְּשֶׁמֶן הַמּוֹר שֶׁנֶּאֱמַר {אסתר ב׳:י״ב} שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמּוֹר מַאי שֶׁמֶן הַמּוֹר רַב הוּנָא בַּר חִיָּיא אָמַר סְטָכַת רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר שֶׁמֶן זַיִת שֶׁלֹּא הביאה שְׁלִישׁ תַּנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַנְפִּיקְנוּן שֶׁמֶן זַיִת שֶׁלֹּא הביאה שְׁלִישׁ וְלָמָּה סָכִין אוֹתוֹ שֶׁמַּשִּׁיר אֶת הַשֵּׂיעָר וּמְעַדֵּן הַבָּשָׂר.
We learned in the mishna: The measure that determines liability for carrying out lime is equivalent to that which is used to spread as a depilatory on the smallest of girls. A tanna taught in a Tosefta: In a measure equivalent to that which is used to spread on the finger of the smallest of girls, who would use lime to soften and pamper the skin. Rav Yehuda said that Rav said that initially, lime was used for a different purpose. It was used for daughters of Israel who reached physical maturity, but had not yet reached the age of maturity, and women who sought to remove hair for cosmetic purposes. They would smear daughters of the poor with lime; they would smear daughters of the wealthy with fine flour; they would smear daughters of kings with shemen hamor, as it was stated: “For so were the days of their anointing filled, six months with shemen hamor” (Esther 2:12). The Gemara asks: What is shemen hamor? Rav Huna bar Ḥiyya said: Setaket. Rav Yirmeya bar Abba said: It is olive oil extracted from an olive that has not yet reached a third of its growth; the acidic oil is effective as a depilatory. It was taught in a baraita: Rabbi Yehuda says that anfiknon is olive oil from an olive that has not reached a third of its growth. And why is it spread on the body? Because it removes the hair and pampers the skin.
אמר רב יהודה אמר רב: בנות שהגיעו לפירקן ולא הגיעו1 – שהגיעו לשנים שהאשה בוגרת, ולא בגרה ולא גדלה בשר, מה עושין להן? עניים2 טופלין אותן בסיד. טפילה זו בלשון ישמעאל טלא3, טח את עור4 בשרה בסיד. ומה צורך לכך כדי שיסתתמו נקבים קטנים, בטיית אל מסאס, וגומות שיער שבעור וכיוצא בהן, ויכנס הבל לפנים ולא יצא, ויחם קרבה ותבגור ותגדל בשר. ואם בת עשירים היא טופלין אותן בסולת. והמלכים יש להן סממנין אחרים, כגון שמן המור וכיוצא בו.
סְטַכְתְ5 – קורין אותו סְטַכְתְ, ויש שקורין אותו סְטַקְתְ. והוא בלשון ארמית שומנא דמורא, ובלשון ישמעאל לֻבְנֵי6 אל רמאן,7 וריחו טוב. ולא מן הרימונים הוא, אלא כך נקרא, ומימי שרף הוא, והוא הנקרא עוד בלשון ארמי מירא, והוא תרגם מר דרור.
1. כן בכ״י וטיקן 128 ו בקטעים מהגניזה (קמברידג׳ T-S G 2.71 , קמברידג׳ T-S G 2.143 ), וכן בערוך ״פרק״, וכן בכ״י ובדפוסים ראשונים של הבבלי. בדפוס וילנא הוסיפו כאן: ״לשנים״.
2. כן בקטעים מהגניזה (קמברידג׳ T-S G 2.71 , קמברידג׳ T-S G 2.143 ). בכ״י וטיקן 128: ״עיניין״.
3. כן בקטע מהגניזה (קמברידג׳ T-S G 2.71 ). בכ״י וטיקן 128: ״טלאי״. המלה חסרה בקטע שני מהגניזה (קמברידג׳ T-S G 2.143 ).
4. כן בקטעים מהגניזה (קמברידג׳ T-S G 2.71 , קמברידג׳ T-S G 2.143 ). בכ״י וטיקן 128: ״העור״.
5. כן בקטעים מהגניזה (קמברידג׳ T-S G 2.71 עם הניקוד וכן בהמשך, קמברידג׳ T-S G 2.143 ). בכ״י וטיקן 128: ״סטַפִית״.
6. כן בקטעים מהגניזה (קמברידג׳ T-S G 2.71 עם הניקוד, קמברידג׳ T-S G 2.143 ). בכ״י וטיקן 128: ״ליבני״.
7. כן בקטעים מהגניזה (קמברידג׳ T-S G 2.71 , קמברידג׳ T-S G 2.143 ). בכ״י וטיקן 128 (אולי): ״נאמן״.
ערך טפל
טפל – א(כלים פרק ג) הטופל כלי חרס הבריא רבי מאיר ורבי שמעון מטמאין וחכמים אומרים הטופל את הבריא טהור וכו׳ וששאלתם הטופל כלי חרס והידוק קירויה דפליגי רבנן בין בריא לרעוע לענין טומאה וטהרה כיצד היה הבריא טהור הרעוע טמא ובכל מקום הבריא טמא והרעוע טהור הוי יודעין שעל הטפילה נאמר דבר זה ולא על הכלי עצמו כי הכלי רעוע צריך לו טפילתו וטפילתו העמידתו לפיכך חיבור הוא לו וכמקצתו חשובה ולפיכך הנוגעים בטפלה של כלים רעועי׳ הרי הן טמאין אבל הכלים הבריאים אינן צריכין לפיכך הנוגעין בטפילתן לא נטמאו וכן שנו אחריה יבלת שטופלים בה פטסי׳ הנוגע בה טמא מגופת חבית אינה חיבור הנוגע בטיפול של תנור טמא ולענין כלים בריאים שטפלן רבי מאיר ורבי שמעון מטמאין הרי שינוי מבואר מודין חכמים לרבי מאיר ורבי שמעון במיחם שטפלו עד מקום שהאור שולט בו. (חולין קכד. כלים פרק ה) וגורר את הטפילה פי׳ תנור זה עין חרם הוא וכעין תנורי פסחים הוא ואומן עשאו עגול ומפולש ומסיקו בכבשן ככלי חרס אחרים ובעל הבית משים אבנים בקרקע והתנור עציהם וטופל טיט סביביו כדי שיתחזק עכשיו כשנטמא ורוצה לטהרו חולק תנור עצמו לג׳ וגורר את הטפילה אשר סביבו ומסיר האבנים שתחתיו עד שיעמוד התנור בארץ ממעטו מבפנים ד׳ טפחים פי׳ מעמידו על פחות מד׳ טפחים צריך להסיעו פי׳ להסירו ממקומו. בנות עניים טופלות אותן בסיד (שבת פ: פסחים מג. מועד קטן ט:) רבי יהודה אומר אשה לא תסיד פי׳ בנות שהגיעו לפרקן שכבר צמח שער שלהן ולא הגיעו לי״ג שנים ואין דין שיהא להן שיער והן קטנות ובושות העניות סדין אותן בסיד להסיר השיער. פי׳ אחר שהגיעו לשנים שהאשה בוגרת ולא בגרה ולא גדלה בשר עניים טחים בשר בנות בסיד ומה צורך לכך כדי שיסתתמו נקבים קטנים וגומות שער שבעור ויכנס הבל לפנים ויחם קרבה ותבגור ותגדל בשר. ובנות עשירים טופלין אותן בסולת ובנות מלכים בשמן המור וריחו טוב וממיני שרף הוא זהו מר דרור ומי שטופל כל בשרה פעם אחת כל הבל שלה נכנס לפנים והיא מתחממת ומתה כדרך שאירע את בת העכו״ם טפלה אבר אבר (שבת פ: מועד קטן ט) כבר פירשנו בערך אנדיפי. אין טופלין אותו בחרסית (ביצה לד) (א״ב תרגום במלט מלבן בטפיל בנינא).
ערך טפל
טפל – ב(כלים פרק ג) הטופל כלי חרס הבריא רבי מאיר ורבי שמעון מטמאין וחכמים אומרים הטופל את הבריא טהור וכו׳ וששאלתם הטופל כלי חרס והידוק קירויה דפליגי רבנן בין בריא לרעוע לענין טומאה וטהרה כיצד היה הבריא טהור הרעוע טמא ובכל מקום הבריא טמא והרעוע טהור הוי יודעין שעל הטפילה נאמר דבר זה ולא על הכלי עצמו כי הכלי רעוע צריך לו טפילתו וטפילתו העמידתו לפיכך חיבור הוא לו וכמקצתו חשובה ולפיכך הנוגעים בטפלה של כלים רעועי׳ הרי הן טמאין אבל הכלים הבריאים אינן צריכין לפיכך הנוגעין בטפילתן לא נטמאו וכן שנו אחריה יבלת שטופלים בה פטסי׳ הנוגע בה טמא מגופת חבית אינה חיבור הנוגע בטיפול של תנור טמא ולענין כלים בריאים שטפלן רבי מאיר ורבי שמעון מטמאין הרי שינוי מבואר מודין חכמים לרבי מאיר ורבי שמעון במיחם שטפלו עד מקום שהאור שולט בו. (חולין קכד. כלים פרק ה) וגורר את הטפילה פי׳ תנור זה עין חרם הוא וכעין תנורי פסחים הוא ואומן עשאו עגול ומפולש ומסיקו בכבשן ככלי חרס אחרים ובעל הבית משים אבנים בקרקע והתנור עציהם וטופל טיט סביביו כדי שיתחזק עכשיו כשנטמא ורוצה לטהרו חולק תנור עצמו לג׳ וגורר את הטפילה אשר סביבו ומסיר האבנים שתחתיו עד שיעמוד התנור בארץ ממעטו מבפנים ד׳ טפחים פי׳ מעמידו על פחות מד׳ טפחים צריך להסיעו פי׳ להסירו ממקומו. בנות עניים טופלות אותן בסיד (שבת פ: פסחים מג. מועד קטן ט:) רבי יהודה אומר אשה לא תסיד פי׳ בנות שהגיעו לפרקן שכבר צמח שער שלהן ולא הגיעו לי״ג שנים ואין דין שיהא להן שיער והן קטנות ובושות העניות סדין אותן בסיד להסיר השיער. פי׳ אחר שהגיעו לשנים שהאשה בוגרת ולא בגרה ולא גדלה בשר עניים טחים בשר בנות בסיד ומה צורך לכך כדי שיסתתמו נקבים קטנים וגומות שער שבעור ויכנס הבל לפנים ויחם קרבה ותבגור ותגדל בשר. ובנות עשירים טופלין אותן בסולת ובנות מלכים בשמן המור וריחו טוב וממיני שרף הוא זהו מר דרור ומי שטופל כל בשרה פעם אחת כל הבל שלה נכנס לפנים והיא מתחממת ומתה כדרך שאירע את בת העכו״ם טפלה אבר אבר (שבת פ: מועד קטן ט) כבר פירשנו בערך אנדיפי. אין טופלין אותו בחרסית (ביצה לד) (א״ב תרגום במלט מלבן בטפיל בנינא).
ערך סטכת
סטכת – ג(שבת פ: מגילה יג. מועד קטן ט: מנחות פו.) מאי שמן המור רב הונא אמר סטכת פי׳ מירא דכיא (א״ב פי׳ בל׳ יוני ורומי צרי הנוטף מעצי המור וגם שמן המור היוצא מן המכבש. תרגום ששה חדשים בשמן המור שתא ירחי בטכסתי והוא טעות או הוחלפו האותיות כמו שהוחלפו בספסל ובעל המתורגמן לא דקדק).
א. [בעשמירען. זאלבען.]
ב. [בעשמירען. זאלבען.]
ג. [פיינער עהל.]
אצבע קטנה – דרכן לסוד את כל הגוף להאדים.
שהגיעו לפרקן ולא הגיעו – שהביאו שתי שערות ולא באו לכלל שנים הראויות לכך ומתביישות בדבר.
טופלות – מושחות.
אנפיקנון – דתנן במנחות (דף פה:) אין מביאין אנפיקנון הוא שמן זית שלא הביא שליש.
ולמה סכין אותו – היינו שמן המור.
שהגיעו לפירקן ולא הגיעו – פירוש בסמוך לפירקן שקרובות להנשא ועושות כדי ליפות וללבן עצמן כדאמרינן בפרק אע״פ (כתובות דף נט:) הרוצה ללבן את בתו ישקנה חלב ויאכילנה אפרוחין סמוך לפירקה.
שם רב הונא בר חייא אמר סטכת כו׳. נ״ב בריש אלו עוברין פרש״י לא איתפרש ול״נ שמן העשוי ומתוקן בבשמים קרוי בלשונם סטכת וה״נו כמו שפי׳ הערוך מירא דכיא היינו שפי׳ מר לשון בושם אבל ר׳ ירמיה אמר שמן שלא הביאה שליש ולא על שם בישומו קרוי המור אלא על שם מרירתן ודו״ק:
שנינו במשנה ששיעור הסיד להוצאת שבת הוא שיהא בו כדי לסוד קטנה שבבנות. תנא [שנה] החכם בתוספתא: כדי לסוד אצבע של קטנה שבבנות, שבעזרת הסיד היו מרככים ומעדנים את העור. אמר רב יהודה שכך אמר רב, מלפנים היה לסיד שימוש אחר: בנות ישראל שהגיעו לפירקן בסימני התבגרות ולא הגיעו עדיין לשנים של בגרות ורוצות להשיר את השערות, וכן נשים הרוצות להשיר שערותיהן לנוי, אם היו בנות עניים — טופלות (מורחות) אותן (את עצמן) בסיד. בנות עשירים — טופלות אותן בסולת. בנות מלכים — טופלות אותן בשמן המור, וכפי שנאמר: ״כי כן ימלאו ימי מרוקיהן ששה חדשים בשמן המור״ (אסתר ב, יג). ואגב שואלים: מאי [מהו] שמן המור? רב הונא בר חייא אמר: סטכת (מין שמן מבושם). ורב ירמיה בר אבא אמר: שמן זית שממצים מזית שעדיין לא הביאה שליש בישולו, והשמן חריף ומסייע להשרת השיער. תניא [שנויה ברייתא], ר׳ יהודה אומר: אנפיקנון הוא שמן זית שלא הביאה שליש. ולמה סכין אותו — לפי שמשיר את השיער ומעדן את הבשר.
We learned in the mishna: The measure that determines liability for carrying out lime is equivalent to that which is used to spread as a depilatory on the smallest of girls. A tanna taught in a Tosefta: In a measure equivalent to that which is used to spread on the finger of the smallest of girls, who would use lime to soften and pamper the skin. Rav Yehuda said that Rav said that initially, lime was used for a different purpose. It was used for daughters of Israel who reached physical maturity, but had not yet reached the age of maturity, and women who sought to remove hair for cosmetic purposes. They would smear daughters of the poor with lime; they would smear daughters of the wealthy with fine flour; they would smear daughters of kings with shemen hamor, as it was stated: “For so were the days of their anointing filled, six months with shemen hamor” (Esther 2:12). The Gemara asks: What is shemen hamor? Rav Huna bar Ḥiyya said: Setaket. Rav Yirmeya bar Abba said: It is olive oil extracted from an olive that has not yet reached a third of its growth; the acidic oil is effective as a depilatory. It was taught in a baraita: Rabbi Yehuda says that anfiknon is olive oil from an olive that has not reached a third of its growth. And why is it spread on the body? Because it removes the hair and pampers the skin.
הכל
(3) רַב בִּיבִי הַוְיָא לֵיהּ בְּרַתָּא טַפְלַהּ אֵבֶר אֵבֶר שְׁקַל בָּהּ ד׳ אַרְבַּע מאות זוּזֵי הֲוָה הָהוּא גּוֹי 1 בְּשִׁבָבוּתֵיהּ הַוְיָא לֵיהּ בְּרַתָּא טַפְלַהּ בְּחַד זִימְנָא וּמֵתָה אֲמַר קְטַל רַב בִּיבִי לִבְרַתִּי אָמַר רַב נַחְמָן רַב בִּיבִי דְּשָׁתֵי שִׁיכְרָא בָּעֲיָין בְּנָתֵיהּ טִפְלָא אֲנַן דְּלָא שָׁתֵינַן שִׁיכְרָא לָא בָּעֲיָין בְּנָתַן טִפְלָא.:
With regard to lime, the Gemara relates: Rav Beivai had a daughter. He smeared her with lime limb by limb and, as a result, she became so beautiful that when marrying her off, he received four hundred zuz in gifts for her beyond her dowry. There was a certain gentile in Rav Beivai’s neighborhood. He had a daughter and wanted to do the same. He smeared her entire body with lime at one time and she died. He said: Rav Beivai killed my daughter. Rav Naḥman said: Rav Beivai, who drinks beer, his daughters require that they be smeared with lime, as beer causes hair growth; we, who do not drink beer, our daughters do not require that they be smeared with lime.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "נכרי".
ומי שטופל את הבת את1 כל בשרה פעם אחת, כל הבל שלה נכנס לפנים והיא מתחממת ומתה כדרך שהשיג את הגוי.
1. כן בקטעים מהגניזה (קמברידג׳ T-S G 2.71 , קמברידג׳ T-S G 2.143 ). בכ״י וטיקן 128: ״אם״.
טפלה – בסיד.
שקל בה ד׳ מאות זוזי – שנתייפה וקפצו עליה המהוגנין לה ונתנו (לה) ממון.
השכר משחיר ומרבה שיער.
סיד כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות והוא שטפלת הסיד מאדמת המקום שהוא נטפל לשם וכמו שאמרו אנן דלא שתינן שיכרא לא בעיין בנתין טיפלא כלומר שהיין מאדימן וכשאדם טופל בסיד כל הגוף כאחד הוא סכנה אלא שטופלין אותה אבר היום ואבר למחר והוא שאמרו רב ביבי הוה ליה ברתא טפלה אבר אבר שקל בה ארבע מאה זוזי הוה ההוא גוי בשבבותיה הויא ליה ברתא טפלה בחד זימנא ומתה אמר קטלה ביבי לברתי ומאחר שעיקר הטפול אבר אבר שיעורו בכדי טפלת אבר קטן והוא אצבע קטנה ר׳ יהודה אומר כדי לסוד כלכול ופי׳ בגמ׳ צדעא שהיו נוהגות לסוד שם כדי להשיר את השער רבי נחמיה אומר אנדיפי ופי׳ בגמ׳ לעשות ממנו שנתות לכלי העשוי למדוד בו יין או שמן שמסמנין אותו בסיד עד כאן בדינר עד כאן בחצי דינר על הדרך שאמרו שנתות היו בהין עד כאן לפר עד כאן לאיל וכן פירשו בה ענינים אחרים אלא שהלכה כתנא קמא ואין בזה חלוק בין סיד הנימוח במים הרבה והוא הנקרא בסוגיא זו בלשון חביט ובין שאינו נימוח כל כך ועומד בצים בצים והוא הנזכר בסוגיא זו בלשון ביצת הסיד:
ולענין הסיד מסופר: רב ביבי הויא ליה ברתא [היתה לו בת], טפלה בסיד אבר אבר ונתייפתה עד שכתוצאה מכך שקל בה [נטל בשבילה] ארבע מאות זוזי [זוז] כמתנות נוסף לנדונייתה. הוה ההוא גוי בשבבותיה [היה גוי אחד בשכנותו] של רב ביבי. הויא ליה ברתא [היתה לו לאותו גוי בת] ורצה לעשות כמוהו, טפלה בחד זימנא [בפעם אחת] ומתה. אמר: קטל [הרג] רב ביבי לברתי [את בתי]. אמר רב נחמן: רב ביבי דשתי שיכרא [שנוהג לשתות שכר] — בעיין בנתיה טפלא [צריכות בנותיו טפילא בסיד], שהשיכר מגדל את השיער, אנן דלא שתינן שיכרא [אנחנו שאיננו שותים שיכר] — לא בעיין בנתן טפלא [אין בנותינו צריכות מריחה בסיד].
With regard to lime, the Gemara relates: Rav Beivai had a daughter. He smeared her with lime limb by limb and, as a result, she became so beautiful that when marrying her off, he received four hundred zuz in gifts for her beyond her dowry. There was a certain gentile in Rav Beivai’s neighborhood. He had a daughter and wanted to do the same. He smeared her entire body with lime at one time and she died. He said: Rav Beivai killed my daughter. Rav Naḥman said: Rav Beivai, who drinks beer, his daughters require that they be smeared with lime, as beer causes hair growth; we, who do not drink beer, our daughters do not require that they be smeared with lime.
הכל
(4) ר׳ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כְּדֵי לָסוּד כִּלְכּוּל.: מַאי כִּלְכּוּל וּמַאי אַנְדִּיפֵי אָמַר רַב צִידְעָא וּבַת צִידְעָא לְמֵימְרָא דְּשִׁיעוּרָא דר׳ דְרַבִּי יְהוּדָה נְפִישׁ הָא קיי״ל קַיְימָא לַן דְּשִׁיעוּרָא דְרַבָּנַן נְפִישׁ זוּטָא מִדְּרַבָּנַן וּנְפִישׁ מִדְּרַבִּי נְחֶמְיָה מֵיתִיבִי א״ר אָמַר רַבִּי נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בְּחָבוּט וְדִבְרֵי רַבִּי נְחֶמְיָה בְּבֵיצַת הַסִּיד וְאִי ס״ד סָלְקָא דַעְתָּךְ צִידְעָא וּבַת צִידְעָא אִידֵּי וְאִידֵּי חָבוּט אֶלָּא אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי אַמֵּי אַאַנְדִּיפָא.
We learned in the mishna: Rabbi Yehuda says: An amount equivalent to that which is used to spread on the hair that grows over the temple [kilkul] so that it will lie flat. Rabbi Neḥemya says: An amount equivalent to that which is used to spread on the temple [andifi] to remove fine hairs. The Gemara asks: What is kilkul and what is andifi? Rav said: The temple and the area beneath the temple. The Gemara asks: Is that to say that the measure of Rabbi Yehuda is greater? Don’t we maintain that the measure of the Rabbis is greater? The Gemara answers: Rabbi Yehuda’s measure is smaller than that of the Rabbis and greater than the measure of Rabbi Neḥemya. The Gemara raises an objection from a baraita where Rabbi Yehuda HaNasi said: The statement of Rabbi Yehuda and his measure appear to be correct with regard to dissolved lime, and the statement of Rabbi Neḥemya appears to be correct with regard to blocks of lime. And if it should enter your mind that these terms refer to the temple and the area beneath the temple, both that which is spread on this, kilkul, and that which is spread on that, andifi, are referring to dissolved lime. Rather, Rabbi Yitzḥak said that the school of Rabbi Ami said: When Rav Neḥemya said andifi he meant a’andifa, meaning the lime which was spread on the inside of earthenware vessels containing wine.
כלכול אלצדג וקד פסר אמ׳ רב צידעא1
אנדפיה הי אנדיפא2 [בנב]טייה3 [אלש]אם ובנבטייתנא נחן אפותא ובאלערבייה אלגבהה
1. חרסית-צידעא] בא׳ חסר.
2. עד כאן על פי TS Ar. 50.28 .
3. מכאן על פי TS Ar. 47.52 .
כלכול רקה. וכבר פירש ׳אמר רב צידעא׳.
אנדפי הוא ׳אנדיפא׳ בארמית ארץ ישראלית ובארמית שלנו ׳אפותא׳, ובערבית זהו המצח.
ולעיניין חלוקת ר׳ יהודה ור׳ נחמיה בשיעור סיד. שר׳ יהודה אומר: כדי לסוד1 כלכול. ור׳ נחמיה אומר כדי לסוד2 אנדיפי. באנו לפרש תחילה כל של צירעא ואנדיפי בלשון ישמעאל אצדג. והוא מקום מקצוע הפנים מן הצד מן סוף שיער של ראש3 עד סוף הפנים4, סדים אותו בסיד ונקרא כלכול. וסדים מצידו מקום אחד דק כמו חוט ונקרא בת צירעא.
והקשינו5 על זאת: למימרא דשיעורא דר׳ יהודה נפיש? והתנן: ר׳ יהודה אומר: כדי ליטול ממנו מדת מנעל לקטן.
ופירקנו:6 שכך נראה לנו7 בגמי דשיעורא דר׳ יהודה מעיט משיעורא דרבנן ולא נראה לכן טעם לר׳ נחמיה, דאיכא למימר שיעורא זוטר מדרבנן, ונפיש מדר׳ נחמיה. ואותיבנן: אמר ר׳: נראין דברי ר׳ יהודה בחבוט, ודברי ר׳ נחמיה בביצת הגיר.8 הגיר הוא הסיד הלבן הנשרף הנקרא אספיראג, ובו9 כתיב כאבני גיר מנופצות (ישעיהו כ״ז:ט׳). וכעיניין כתב שנראה לבלשצר10 בגירא (דניאל ה׳:ה׳) הביצה11 שלו, הן האבנים הפסולת השרופות. והחבוט הוא הדק, ונקרא אל מרקוק בלשון ישמעאל, שחובטין אותו במקלות. אם אתה אומר כלכול ואנדיפי. צירעא ובת צירעא שניהן לא יעשו אלא מן החבוט ובטל פירוש זה.
ובאנו לפירוש שני12 לאנדיפי אמר יצחק דבי ר׳ אמי: אנדיפא.
1. כן בקטעים מהגניזה (קמברידג׳ T-S G 2.71 , קמברידג׳ T-S G 2.143 ). בכ״י וטיקן 128: ״לסוך״.
2. כן בקטעים מהגניזה (קמברידג׳ T-S G 2.71 , קמברידג׳ T-S G 2.143 ). בכ״י וטיקן 128: ״לסוך״.
3. כן בקטעים מהגניזה (קמברידג׳ 1080, קמברידג׳ T-S G 2.143 ), וכן בספר הנר בשם רב האיי גאון. בכ״י וטיקן 128 חסר ״ראש״. בערוך (כ״י וינה) ״אנדיפי״: ״בנות״, וכן השלימו בדפוס וילנא.
4. כן בקטעים מהגניזה (קמברידג׳ 1080, קמברידג׳ T-S G 2.143 ), וכן בספר הנר בשם רב האיי גאון, וכן בערוך (כ״י וינה) ״אנדיפי״. בכ״י וטיקן 128 חסר ״הפנים״.
5. כן בספר הנר בשם רב האיי גאון. בכ״י וטיקן 128, וכן בקטע מהגניזה (קמברידג׳ 1080): ״והקשינן״.
6. כן בספר הנר בשם רב האיי גאון. בכ״י וטיקן 128: ״ופירקנן״. בקטע מהגניזה (קמברידג׳ 1080): ״ופרקנן״.
7. כן בקטע מהגניזה (קמברידג׳ 1080), וכן בספר הנר בשם רב האיי גאון. בכ״י וטיקן 128: ״לכן״.
8. כן בכ״י וטיקן 128, בקטע מהגניזה (קמברידג׳ 1080), וכן בספר הנר בשם רב האיי גאון. בעדי נוסח של הבבלי: ״הסיד״.
9. כן בקטע מהגניזה (קמברידג׳ 1080). בספר הנר בשם רב האיי גאון: ״וכד״. בכ״י וטיקן 128: ״וכי״.
10. כן בקטע מהגניזה (קמברידג׳ 1080). בספר הנר בשם רב האיי גאון: ״וכד״. בכ״י וטיקן 128: ״לכל צד״.
11. כן בקטע מהגניזה (קמברידג׳ 1080). בספר הנר בשם רב האיי גאון: ״וכד״. בכ״י וטיקן 128: ״הביצר״.
12. כן בספר הנר בשם רב האיי גאון. בקטע מהגניזה (קמברידג׳ 1080): ״שיני״. בכ״י וטיקן 128: ״שרי״.
ערך בץ
בץ – א(שבת פ:) נראין דברי רבי נחמיה בביצת הגיר. (ביצה טו.) תניא רבי יהודה אוסר בלבן מפני שצריך ביצת הגיר פירוש הוא סיד ועשוי כמו ביצה והוא חזק ועוד פירוש בגיר. ביצת התרנגול (פרק במה אשה) ופי׳ בחרגול. (ובפרק י״ז בכלים) כל כלי בעלי בתים ביצת הנעמית המחופה פי׳ היא בת היענה כדמתרגמינן בת נעמיתא ומצופה במתכת. (שבת קיז) והאמר מר יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים ועד ביצי כינים. (עבודה זרה ג) שלישית יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים ועד ביצי כינים פי׳ בערך אנבא. (בבא מציעא עד) על הביצים של יוצר. (בפרק ה׳ דפרה) המביא כלי חרש ביצת היוצרים כשרה פי׳ כל כלי שמתחילין עושי כלי חרש לעשותו תחילה עושין החומר עגול כצורת ביצה ואחר כך פותחה כאותה ששנינו לענין רבית באיזהו נשך.
ערך בת צידעא
בת צידעא – ב(שבת פ:) מאי כלכול ומאי אנדיפי אמר רב צדעא ובת צדעא ובתשובות כתב בת צידעא פי׳ כשהאשה קולעת שערה כולן משיירת ממנו דבר מועט בין אזניה לפדחת׳ כנגד צדעיה ומביאה סיד טרוף כשהוא חבוט וטחה אותו שער ואינה קולעת אותו אלא מטילה אותן כנגד פנים זה עושה בת עניים אבל עשירה סורקתו בבשמים בשמן טוב שיתחברו שערות זו בזו ולא תהיינה כאבילו׳ ויתייפו. (תרגו׳ ברקתו (שופטים ד׳) בצדעיה.)
ערך גר
גר – גושדת אותם בשיד ת״י ותשיעון יתהון בגירא. עצמות מלך אדם לסיד תרגו׳ דאוקיד גרמי מלכא דאדום וסדינון בגיר בביתא (ובמגלת איכה כלה ה׳ חמתו) למלך שעשה חופה לבנו גיירה וסיידה וכיירה. (שבת פ׳:) דברי ר׳ יהוד׳ בחבוט ודברי רב נחמיה בביצת הגיר. ס״א בביצת הסיד שמע מינה סיד וגיר אחד הוא ואומר על גירא די כתל היכלא. (ביצה טו.) תניא רבי יהודה אוסר בלבן מפני שצריך ביצת הגיר פי׳ כמנהג מקומו בר בשרא לעיל וצריך ביצת הגיר ללבנו. פי׳ אחר ביצת הגיר קורין הדבר שמשחרין בו לצחצחו ולעשותו חלק באתריה דרבי יהודה בר בשרא לתחת וכלפי שיער לחוץ והוי חלק מעצמו ואין צריך צחצוח באתריה דרבי יוסי בר בשרא לעיל ולא הוי חלק וצריך לצחצחו.
ערך חבט
חבט – ד(סוכה מה.) חריות של דקל היו מלקטין וחובטין ע״ג המזבח ואותו היום נקרא יום חיבוט חריות. (בריש מדות) וכל משמר שאינו עומד ואומר לו איש הר הבית שלום עליך ניכר שהוא ישן חובטו במקלו ורשות היה לו לשרוף את כסותו (ובסוף פרה) חובטין אותה במקלו׳ כוברין אותה בכברות. (שבת פ:) נראין דברי רבי יהודה בחבוט פי׳ סיד טרוף. (עירובין מב) הואיל ותקרת הבית חובטא פי׳ ר׳ ניסים כגון שהבית פתוח משני צדדין וכלתה מדתו במקצת הבית תחת התקרה כגון שהבית כולו מקורה הרי הוא כד׳ אמות ומטלטל בכולו ואם תאמר הרי הוא פתוח לצד מערבית וכאלו פרוץ למקום האסור לו קא משמע לן רב הונא דתקרת הבית חובטת ראה כאלו תקרה יורדת וסותמת צד מערבי (בבא קמא נ) בור שחייבה עליה תורה להבלו ולא לחבטו פי׳ שמת מחמת הבל וחמימות שבתוך הבור ולא מחמת המכה שנפל בקרקעית הבור (חולין ח) הבלא קדים או חבטא קדים פי׳ חמימות קדים או פציעת המכה. (ובבא מציעא קטז) אי בחבטא נפל אי בחבסא נפל פי׳ שחבטתם הרוח והפילתם ממעלה למטה ונשתברו (ובפסיקתא דפרה) אמר ליה חבוט חבטך דהיא טבא בקולטא פי׳ רמי ואחבטך חיפה להלקתך בשביל פעם אחרת. וחבטא בהפקר קני (בבא בתרא קיח) כבר פירשנו בערך בט. (כתובות לו) אמר רבי זירא מפני שנחבטת ע״ג קרקע כולהו נמי מחבטא. (כתובות י) ההוא דאתא לקמיה דרב נחמן אמרו ליה פתח פתוח מצאתי אמר להו רב נחמן אסבוה כופרי מברכתא הביטא ליה. פי׳ גאון כופרי עצים לחין הנלקחין מן חריות של דקל מברכתא נברכת של כובסין ונעשה כנוי לאותו מקום וכן הוא אומר הכוהו והלקוהו בכופרי כי כבר חבט בנברכת כלומר ידע את הנשים. ס״א מקור ונברכת אח׳ הן לכן כינהו מברכתא כלומר על מקור חבט עצמו.
א. [איי מאסא.]
ב. [שטערען לאקין.]
ג. [קאליך שטיינער.]
ד. [שלאגען, קלאפפען.]
כלכול צידעא – טינפל״א וסדין אותה להשכיב השיער.
בת צידעתא – למטה הימנה להסיר שיער דק והוא אנדיפי.
למימרא דשיעורה דר׳ יהודה נפיש – בתמיה והא קיימא לן גבי גמי דשיעורה דרבי יהודה זוטר ומחמיר בשיעורי שבת.
ומשני: נפיש מדר׳ נחמיה וזוטר מדרבנן – דאמרי לסוד אצבע קטנה.
בחבוט – סיד הנימוח במים הרבה דהוא עשוי לסוד כלכול.
ודברי רבי נחמיה בביצת הסיד – הנגבל במים ועשוי ביצים ביצים מוטנ״ס בלעז הוא עשוי לסוד אנדיפי ואי ס״ד אנדיפי נמי שיעור הוא כגון בת צידעא.
אידי ואידי – כלכול ואנדיפי תרווייהו בסיד חבוט ונמוח סדין אותו.
אנדיפא – כלי חרס ולו שני דדין אחת למעלה ואחת למטה וכשרוצה למלאותו סותם את הדד התחתון ולשון אנדיפי שתי פיות כדתניא (עירובין דף קד.) מעלין בדיופי ובתוספתא גרס באנדיפי.
ב שנינו במשנה שר׳ יהודה אומר ששיעור הטפילה הוא כדי לסוד כלכול, ור׳ נחמיה אומר לסוד אנדיפי. ושואלים: מאי [מהו] כלכול ומאי [ומהו] אנדיפי? אמר רב הסבר הדברים הוא: צידעא ובת צידעא [הרקה, והמקום שתחת הרקה]. ומקשים: למימרא דשיעורא [שהשיעור] של ר׳ יהודה נפיש [הוא הגדול]? הא קיימא לן דשיעורא דרבנן נפיש [והרי מוחזק בידינו ששיעורם של חכמים הוא הגדול]! ומשיבים: שיעורו של ר׳ יהודה הוא זוטא מדרבנן [קטן מזה של חכמים], ונפיש [וגדול] משיעורו של ר׳ נחמיה. מיתיבי [מקשים] על הסבר זה ממה ששנינו בברייתא, שאמר רבי: נראין דברי ר׳ יהודה ושיעורו בסיד חבוט (שהומס במים), ודברי ר׳ נחמיה בביצת הסיד (גושי סיד). ואי סלקא דעתך צידעא ובת צידעא, אידי ואידי [ואם עולה על דעתך שאלה הם הרקה ומה שתחת לרקה, אלה ואלה] בסיד חבוט הוא הוא שמשתמשים! אלא אמר ר׳ יצחק, אמרי דבי [אומרים בני בית המדרש] של ר׳ אמי: מה שאמר ר׳ נחמיה ״אנדיפי״ פירושו — אאנדיפא, שמורחים בסיד את תוכו של כלי חרס המכיל יין.
We learned in the mishna: Rabbi Yehuda says: An amount equivalent to that which is used to spread on the hair that grows over the temple [kilkul] so that it will lie flat. Rabbi Neḥemya says: An amount equivalent to that which is used to spread on the temple [andifi] to remove fine hairs. The Gemara asks: What is kilkul and what is andifi? Rav said: The temple and the area beneath the temple. The Gemara asks: Is that to say that the measure of Rabbi Yehuda is greater? Don’t we maintain that the measure of the Rabbis is greater? The Gemara answers: Rabbi Yehuda’s measure is smaller than that of the Rabbis and greater than the measure of Rabbi Neḥemya. The Gemara raises an objection from a baraita where Rabbi Yehuda HaNasi said: The statement of Rabbi Yehuda and his measure appear to be correct with regard to dissolved lime, and the statement of Rabbi Neḥemya appears to be correct with regard to blocks of lime. And if it should enter your mind that these terms refer to the temple and the area beneath the temple, both that which is spread on this, kilkul, and that which is spread on that, andifi, are referring to dissolved lime. Rather, Rabbi Yitzḥak said that the school of Rabbi Ami said: When Rav Neḥemya said andifi he meant a’andifa, meaning the lime which was spread on the inside of earthenware vessels containing wine.
הכל
(5) מַתְקִיף לַהּ רַב כָּהֲנָא וְכִי אָדָם עוֹשֶׂה מְעוֹתָיו אַנְפָּרוֹת אֶלָּא אָמַר רַב כָּהֲנָא שְׁנָתוֹת כְּדִתְנַן שְׁנָתוֹת הָיוּ בַּהִין עַד כָּאן לַפָּר עַד כָּאן לָאַיִל עַד כָּאן לַכֶּבֶשׂ וְאִיבָּעֵית אֵימָא מַאי אַנְדִּיפָא אַפּוּתָא וְכִי הָא דְּהָהוּא בַּר גָּלִיל [דְּאִיקְּלַע לְבָבֶל] דַּאֲמַרוּ לֵיהּ קוּם דְּרוֹשׁ לנו בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה אֲמַר לְהוּ אֶדְרוֹשׁ לְכוּ כְּדִדְרַשׁ רַבִּי נְחֶמְיָה לְחַבְרֵיהּ וּנְפַקָא עָרָעִיתָא מִן כותל וּמְחָתֵיהּ בְּאַנְדִּיפֵי וּמִית וַאֲמַרוּ לֵיהּ מִן דִּילֵיהּ דָּא לֵיהּ.:
Rav Kahana strongly objected to this: And does a person turn his money into a loss [anparot]? In doing so, he ruins both the lime and the wine. Rather, Rav Kahana said: This lime is not placed inside the vessel, but it is used to make markings on the outside of the vessel to measure the contents of the vessel, as we learned in a mishna: In the Temple, there were markings on the hin vessel to measure wine. These would indicate that when it is filled to here, that is the measure of wine required for the libation of the sacrifice of an ox, half a hin; when it is filled to here, the measure of wine required for the libation of the sacrifice of a ram, a third of a hin; when it is filled to here, the measure of wine required for the libation of the sacrifice of a sheep, a quarter of a hin. And if you wish, say instead: What is andifa? It is the forehead upon which lime is smeared, not to remove hairs, but to pamper and soften the skin. Thick lime can be used for this purpose. And proof for that is cited from a certain Galilean who happened to come to Babylonia, to whom they said: Stand and teach us the esoteric Act of the Divine Chariot [Ma’aseh Merkava]. He said to them: I will teach it to you as Rabbi Neḥemya taught it to his colleague. And a hornet emerged from the wall and stung him on his forehead [andifi] and he died. Apparently, andifi means forehead. And with regard to the incident itself, they said about him, in a play on words: From his own, that came to him [min dilei da lei]. He was punished for his arrogance in seeking to teach Ma’aseh Merkava publicly.
אנפרותא הוא סוג של הפסד, ובתלמוד גיטין ׳הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות׳ (גיטין נ״ח:), וכן ׳אין דין אנפרות בבבל׳ (גיטין נ״ח:).
מתקיף לה רב כהנא: וכי אדם עושה מעותיו אנפרות? אנדיפא זה אומרין בו פתרונות שלא עלו על דעתנו ואין נודע בלשונינו אנדיפא. ומכל מקום בטל הפתרון הזה. אלא אמר רב כהנא מאי אנדיפי – שנתות, שהוא משים סימנין בכלים למדות ומכייר בתוכן בביצת הגיר רושם, האוי יכטפיהן בשל אספירג כטה,1 והן שיעור הוצאת הסיד לר׳ נחמיה. ולפום הכין נראין דברי ר׳ יהודה בחבוט. ודברי ר׳ נחמיה בביצת הגיר.
ואי בעית2 אימא מאי אנדיפא דקאמר יצחק דבי ר׳ אמי – אפותא, שהיא פדחת בלשון חכמים, מצח בלשון תורה. כההוא גלילאה דאמר להו משום חבריה: דנפקת ערעתיה3, והיא הצירעא ממיני דבורים, ומחיתיה על אנדיפיה. וקרו עליה מן דיליה דא ליה משלו זאת לו.
1. כן בכ״י וטיקן 128. בקטע מהגניזה (קמברידג׳ 1080): ״וֻכַט פיהא באל אספיראג כטה״.
2. כן בקטע מהגניזה (קמברידג׳ 1080). בכ״י וטיקן 128 חסר ״בעית״.
3. כן בכ״י וטיקן 128. בקטע מהגניזה (קמברידג׳ 1080): ״עָרָעִיתא״.
אנפרות – הפסד לשום יין בכלי סתום בסיד והיין ממחה הסיד ויוצא.
שנתות – סימנים כלי חרס גדול ויש בו בליטות בליטות כמין אגוזים קטנים עד כאן לסאה עד כאן לסאתים וסדין אותו בסיד כדי שיהיו לבנות ונכרות.
כדתנן – במנחות שנתות היו בהין.
עד כאן לפר – חצי ההין.
עד כאן לאיל – שלישית ההין.
עד כאן לכבש – רביעית ההין דכתיב חצי ההין יהיה לפר וגו׳ כן לשון מורי הזקן מפי אביו ששמע מר׳ שמעון ורבותי מפרשים אנדיפא כל הגוף ומתוך שאינו עשוי להשכיב השיער אלא להאדים בעי סיד עב.
אנפרות – שאינו סד בו בתו לאחר שקנאו דחייש שמא תמות כי ברתיה דההוא נכרי.
שנתות – כלומר אבר אבר יטפלנה ואי אפשר בלשון זה ולא נאמר שיטת הש״ס כן להזכיר אבר אבר בלשון שנתות ויצטרך להביא פירוש לפירושו שנתות היו בהין.
אפותא – פדחת שלא במקום שיער ולהאדים.
ערעיתא – צירעה.
באנדיפי – פדחתו.
מן דיליה דא ליה – מידו היתה זאת לו שלא היה לו לדרוש במרכבה.
שם דההוא בר גלילאה איקלע לבבל דאמרו כו׳ כצ״ל:
שם במעשה מרכבה דרש להו ואמר להו כו׳ כצ״ל. ונ״ב ס״א:
שם כדדרש ר׳ נחמיה לחבריה ונפקת כו׳ באנדיפא ומית ואמר ליה מן כו׳ שמיע לך בהא אמר ליה הכי אמר רב ששת כו׳ כצ״ל:
בד״ה שנתות סימנים כלי חרס גדול וישבו כו׳ כצ״ל:
בד״ה כדתניא צ״ל כדתנן:
אחר ד״ה שנתות היו בהין צ״ל דבור ע״כ לפר חצי ההין והס״ד:
בד״ה ע״כ לכבש רביעית ההין דכתיב חצי ההין יהיה לפר וגו׳ כן כו׳ כצ״ל:
בד״ה אנפרות כו׳ לאחר שקנאו והוציא את מעותיו דחייש שמא תמות כי ברתיה כו׳ כצ״ל:
בד״ה טרכסיד טיט חזק. נ״ב פי׳ אע״פ שמשחירו מכל מקום מאחר שמתקנו בחיזוק זו היא נוי שלו ואסור וק״ל:
מתקיף לה [מקשה על כך] רב כהנא: וכי אדם עושה מעותיו אנפרות [הפסד, בזבוז]?! שהרי בכך הוא מקלקל את גם את הסיד וגם את היין! אלא אמר רב כהנא: סיד זה אין שמים בכלי אלא מסמנים בו מבחוץ שנתות, שמסמנים על ידן שיעורים שונים בכלי. וכדתנן [כפי ששנינו במשנה]: בבית המקדש שנתות היו במידה של הין למדידת היין, שבה היו מסמנים עד כאן לקרבן פר (חצי ההין), עד כאן לקרבן איל (שליש הין). עד כאן לקרבן כבש (רבע הין). ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: מאי [מהו] ״אנדיפא״ — אפותא [המצח], ועליו היו טופלים סיד לא להשרת השערות, אלא רק להעדין ולרכך את העור, ולשם זה אפשר להשתמש בסיד סמיך. וראיה לשימוש לשון זה כי הא דההוא בר גלילא דאיקלע [כמו בן גליל אחד שהזדמן] לבבל, ואמרו ליה [לו]: קום [עמוד] ודרוש לנו בתורת הסוד הנקראת ״מעשה מרכבה״. אמר להו [להם]: אדרוש לכו [לכם] כפי שדרש ר׳ נחמיה לחבריה [לחבירו]. ונפקא ערעיתא מן כותלא ומחתיה באנדיפי ומית [ויצאה צירעה מן הכותל ועקצה אותו במצחו ומת]. ומכאן שלשון ״אנדיפי״ משמעו — מצח. ולגוף הדבר אמרו ליה [לו] על אותו גלילי במשחק מילים: מן דיליה דא ליה [משלו זו לו], שנענש בשל גאוותו שרצה לדרוש ברבים במעשה מרכבה.
Rav Kahana strongly objected to this: And does a person turn his money into a loss [anparot]? In doing so, he ruins both the lime and the wine. Rather, Rav Kahana said: This lime is not placed inside the vessel, but it is used to make markings on the outside of the vessel to measure the contents of the vessel, as we learned in a mishna: In the Temple, there were markings on the hin vessel to measure wine. These would indicate that when it is filled to here, that is the measure of wine required for the libation of the sacrifice of an ox, half a hin; when it is filled to here, the measure of wine required for the libation of the sacrifice of a ram, a third of a hin; when it is filled to here, the measure of wine required for the libation of the sacrifice of a sheep, a quarter of a hin. And if you wish, say instead: What is andifa? It is the forehead upon which lime is smeared, not to remove hairs, but to pamper and soften the skin. Thick lime can be used for this purpose. And proof for that is cited from a certain Galilean who happened to come to Babylonia, to whom they said: Stand and teach us the esoteric Act of the Divine Chariot [Ma’aseh Merkava]. He said to them: I will teach it to you as Rabbi Neḥemya taught it to his colleague. And a hornet emerged from the wall and stung him on his forehead [andifi] and he died. Apparently, andifi means forehead. And with regard to the incident itself, they said about him, in a play on words: From his own, that came to him [min dilei da lei]. He was punished for his arrogance in seeking to teach Ma’aseh Merkava publicly.
הכל
(6) מתני׳ מַתְנִיתִין : אֲדָמָה כְּחוֹתַם הַמַּרְצוּפִין דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בכְּחוֹתַם הָאִיגְּרוֹת זֶבֶל וָחוֹל הַדַּק כְּדֵי לְזַבֵּל קֶלַח שֶׁל כְּרוּב דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא וחכ״א וַחֲכָמִים אוֹמְרִים ג כְּדֵי לְזַבֵּל כְּרֵישָׁא חוֹל הַגַּס כְּדֵי לִיתֵּן עַל מְלֹא כַּף סִיד קָנֶה כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קוּלְמוֹס וְאִם הָיָה עָבֶה אוֹ מְרוּסָּס כְּדֵי לְבַשֵּׁל בּוֹ בֵּיצָה קַלָּה שֶׁבַּבֵּיצִים טְרוּפָה וּנְתוּנָה בָּאִילְפָּס.:
MISHNA: The measure that determines liability for carrying out earth on Shabbat is equivalent to the seal of large sacks; this is the statement of Rabbi Akiva. Earth was used to seal the openings of sacks so that any tampering would be evident. And the Rabbis say: The measure for liability is much smaller, equivalent to the seal of letters. The measure that determines liability for carrying out manure and fine sand is equivalent to that which is used to fertilize one stalk of cabbage; this is the statement of Rabbi Akiva. And the Rabbis say: The measure that determines liability for carrying it out is equivalent to that which is used to fertilize a leek, which is less than that used for cabbage. The measure that determines liability for carrying out coarse sand is equivalent to that which is used to place on a full spoon of plaster. The measure that determines liability for carrying out a reed is equivalent to that which is used to make a quill. And if the reed was thick and unfit for writing, or if it was fragmented, its measure for liability is equivalent to that which is used to cook an egg most easily cooked, one that is already beaten and placed in a stew pot.
ערך זבל
זבל – א(שבת מז:) לא בזבל ולא בחול. (שבת פ:) זבל וחול הדק כדי לזבל קלח של כרוב. (מנחות פה) אין מביאין לא מבית הזבלים ולא מבית השלחין. (שביעית פרק ב) מזבלין מייבלין ומעדרין מכרקין מאבקין מעשנין מקרסמין מזרדין ומפסלין מזהמין וכורכת וקוטמין ומסקלין פירוש מזבלין ומעדרין במקשאות משליכין זבל בשדה או בעיקר האילן מעדרין חופרין. מייבלין ירושל׳ מעבירין את היבלת כלומר אם יש לאילן יבלת יסירה ממנו וירפא. ירושל׳ מפרקין בעלים כלומר משברים העלים היבשים. ירושלמי מאבקין עושה לה אבק כלומר משליכין אבק על עיקר האילן. ירושלמי מעשנין מתננין לה כלומר עושים עשן תחת האילן שימותו התולעים מסלקין מסירין האבנים מלשון סקלו מאבן. מקרסמין כמו מכרסמין שחותך הענפים שיבשו. מזרדין כורתין הפרחים העולים בשרש האילן. מפסלין שנוטל הפסולת ויש אומרים מזרדין שחותך קצת מן הענפים הלחים ומניח מקצת. מפסלין שנוטלין מן הכל כדי שתתעבה הקורה מלשון ויפסול שני לוחות אבנים. מזהמין נותנין זבל ומים בעיקרין כורכין מל׳ ותכריך בוץ וארגמן. קוטמין תרגום אפר קטם ויש אומרים שובר הראשים כמו נקטם ראשו. וסכין את הפגין פירות שלא נתבשלו סכין אותן שמן ומיד מתבשלין. (עבודה זרה נ) התם פטומי פירא. עד חצות (ברכות ח.) עד זבילא בתרייתא שלמא. (בבא מציעא ק״ג:) אמר רב יוסף דוולא מרא וזבילא וזרנוקא דבעל הבית פירוש פל״א בלעז הנושאת הזבל ומשליכין על המת (א״ב תרגו׳ כדומן על פני השדה כזבל מבדר על אפי חקלא).
ערך חל
חל – ב(שבת פ:) זבל וחול דק וחול גס. (חולין ל פסחים קיב) אדחלא אכרעך זבינך זבין פירוש בעוד אבק על רגליך קודם שתרחצם כשבאת מן הדרך זבון.
ערך חתם
חתם – ג(עוקצין פרק ב) חותם של יבישה מצטרף ושל רוטב אינו מצטרף פי׳ כל הפירות יש להן עוקץ בלא חותם וגרגר של ענבים ושל תמרים יש להם חותם ובראש החותם עוקץ (כדאמרינן בתוספתא) נפל ממנו גרגר יחידי אם יש לו חותם טהור אין לו חותם טמא. (שבת פ:) אדמה כחותם המרצופים פי׳ חותם שעושין לשקין שהוא גדול וחכמים אומרים כחותם האיגרות שהוא קטן. חותם שבכסותו פירשנו בערך סרבל. (נדה כב.) והלא הוא עצמו אין מטמא אלא בחתימת פי האמה. (נדה מג) אמר שמואל זב צריך בחתימת פי אמה שנא׳ או החתי׳ בשרו. (ברכות סג) כל חותם הברכות שהיו חותמין במקדש היו אומרים מן העולם פי׳ היו הכהנים בתחילה עונים אחר כל ברכה ברוך ה׳ אלהי ישראל מן העולם שלא היו עונין במקדש אמן וכששמעו המינים אמרו אין עולם אלא אחד וכשראו הכהנים שבשביל כן נתמעטה האמונה של עולם הבא התקינו שיהו אומרים מן העולם ועד העולם כלומ׳ מן העולם הזה ועד העולם הבא ובשביל כבוד המקום הפרו התיקון שהי׳ והוסיפו ועד העולם כלומ׳ שיש עולם אחר. (בבא בתרא קעה) ערב היוצא אחר חיתום שטרות גובה מנכסין בני חורין.
ערך טרף
טרף – ד(ברכות לד.) לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף פי׳ לשון בילבול. (כלאים פרק ט) צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה (תענית יט.) ועל הספינה המטרפת בים. (נדה יג) שנטרפה דעתו. (שבת פ:, כלים פרק ה) ביצה קלה שבבצים טרופה ונתונה באילפס. (משנה עדיות פרק ב) ביצה טרופה שהיא נתונה על גבי ירק (שבת קמז) מי שנפרקה ידו או רגלו לא יטרפנה בצונן. טרף בקלפי פי׳ ערבבם. (סוכה לז) כל העם מטרפין בלולביהן. בגמ׳ דסימן העוף (חולין סד) בפרק אלו טרפות אין מוכרין ביצה לעכו״ם אלא אם כן טורפה בקערה (שבת קלג.) אם לא טרף יין ושמן (א״ב תרגום ותפעם רוחו ומטרפא רוחיה).
ערך כף
כף – ה(שבת פ:) חול כדי ליתן על מלא כף סיד (גמ׳) תנא כדי ליתן על מלא כך של סיידין (מדות פרק ג) ולא היו סדין אותו בכפין של ברזל וכו׳ פי׳ אותו ברזל של סייד שעשוי כמין כף. (פסחים כח.) כפא דחט נגריה בגויה נשרוף חרדלא׳ פי׳ כף שחקק האומן באותו הכף עצמו שורף פיו בחרדל חזק כלומר משל דרבי יהודה קשיא ליה השתא מה שאמר הוא בקבורה חטט וחקק אחד הוא. (כלים פרק י״ג) קולי גריפין שניטלה כפה שמאה מפני שינה פירושו בערך ק׳. מכחול שניטל הכף טמא מפני הזכ׳ פירשנו בערך מ׳. (כלים פרק כ״ו) כף לוקטי קוצים טהורה פי׳ המלקטין קוצין יש להן כמין כף והוא יד מעור כדי שלא יחבלו ידיו וראיה לדבר ובליעל כקוץ מונד כלהם כי לא ביד יקחו. מנח כפא אכיפי ומטלטל (שבת קמב) פי׳ מניח אדם תרווד אכיפי הן כגון כיפה של צמר. פ״א מניח תרווד על עומרין. מהלכי כפים בחיה טומאתי לך. (חולין ע) פי׳ עובר טמא שהוא ממהלכי כפים שאין פרסותיו סדוקות בחיה טימאתי לך כלומר אף שהאם חיה טימאתי לך. (שבת קיב) סנדל שנפסקה אחת מאזניו או אחת מתרסיותיו שניטל כל הכף טמא שני אזניו או שני תרסיותיו או שניטל רוב הכף טהור (חולין נד) מודה בה רב מכפא דמוחא ועד אטמא פי׳ מכף הקדקד ועד הירך.
ערך רס
א. [מיסט.]
ב. [זאמד.]
ג. [פערזיגלען, בעשליסען.]
ד. [פערמישט ווערין.]
ה. [לעפעל פפאנע.]
ו. [צערשלאגען.]
מתני׳ אדמה – ארזילי״י.
מרצופין – שקין העשוין מקליפת עץ גדול שנושאין בהן פרקמטיא בספינות וחותמין אותם.
כחותם האיגרות – שחותמין אותם שלא יקרב איש בהן אלא מי שנשתלחו לו ושיעורא דרבנן זוטר.
כרישא – קפלוט ושיעוריה זוטר משל כרוב.
על מלא כף סיד – בגמרא מפרש כף של סיידין טרואי״ל בלעז.
מרוסס – סדוק סדקין הרבה כמו והכה הבית הגדול רסיסים (עמוס ו).
ביצה קלה – בגמרא מפרש לה.
[משנה]. אדמה כחותם המרצופין. כלי עץ גדולים שנושאין בהן פרקמטיא בספינות, וחותמין אותם.
כחותם האגרות. שחותמין אותם שלא יקרא בהן איש, אלא מי שנשתלחו לו.
לזבל כרישא. בלעז פירו והו[א] אלכראת. כרישא קפלוט, ושיעורו קטן משל כרוב.
על מלא כף סיד. כף של סיידין שמערבין בו חול כדי לחזקו, אע״פ שהוא אינו לבן כל כך ומקלקלו בזה, אבל מתקן הוא לענין חיזוק.
קולמוס. שכותבין בו.
ואם היה עבה או מרוסס. שאינו ראוי לקולמוס, שיעורו [כדי] לבשל בו (כדי) ביצה קלה דהיינו ביצי התרנגולת, דקים להו לרבנן שקלה היא לבשל מכל שאר הביצים. ובגמ׳ מפרש לא לבשל כל הביצה אלא כגרוגרת ממנה, דכל שיעור אוכלין בשבת מכגרוגרת.
וטרופה ונתונה באלפס. שהיא מתבשלת מהרה לשלהבת העולה מן הקנה.
משנה אדמה כחותם המרצפין דברי ר״ע וחכ״א כחותם האגרות זבל וחול דק כדי לזבל קלח של כרוב דברי ר׳ עקיבא וחכ״א כדי לזבל כרישה חול גס כדי ליתן על מלא כף סיד קנה כדי לעשות קולמוס אם היה עבה או מרוסס כדי לבשל ביצה קלה שבביצים טרופה נתונה באלפס אמר הר״ם פי׳ אדמה טיט אדום שמן יעשו ממנו חותמות על השקים שמשימים בם הסוחרים ממונם הנקראים מרצפין וכמו כן יעשו חותמות על הכתבים וקלח ענינו שורש וכרישה כרתי ובעברי חציר ואת החציר וחול הגס הוא החול העבה עבה שיהיה עצם הקנה עב עד שלא יהיה ראוי לכתיבה ואמר קלה ר״ל ממהרת להתבשל והיא ביצת התרנגולת ופי׳ טרופה מעורבת ר״ל שמערבין אותה בשמן ומנענעין אותה היטב ומפני זה היא ממהרת להתבשל ואל תדמה כי מכלל השיעור הוא מה שיחס בו כלי הבשול כמו המרחשת או המחבת כי אינו אלא שיעור מה שקולין בו מביצת התרנגולת שיעור גרוגרת והוא אמרם כגרוגרת מביצה קלה ותהיה האלפס הוחמה כבר חמום בינוני ואין הלכה כר׳ עקיבא:
אמר המאירי אדמה כחותם המרצופין והם כעין שקים שמביאים בהם סחורה וחותמין אותם בחותם באדמה הנקראת ארגילא״ה להכיר שלא יפתחם אדם וחכ״א כחותם האיגרת העשוי שלא יקרא בו אדם אלא מי שנשתלחה לו והוא מועט מן הראשון והלכה כחכמים זבל וחול הדק כדי לזבל בו קלח של כרוב וחכ״א כדי לזבל כרישא והוא מלשון כרתי והוא שיעור מועט מן הראשון חול הגס כדי ליתן על פי כף סיד ר״ל כף של סיידין שמערב את החול בסיד והוא הנקרא פלושטרי״א ור״ל כדי הראוי לערב עם מלא כף של סיידין סיד קנה כדי לעשות קולמוס הראוי לכתוב והוא המגיע לקשרי אצבעותיו ולא נתברר בגמ׳ אם קשר העליון והוא פרק שלישי המחובר עם פיסת יד אם פרק שני שבאמצע האצבע ואם היה עבה או מרוסס שאינו ראוי לקולמוס שיעורו כעצים לבשל בו ביצה קלה שבביצים ופי׳ בה בגמ׳ ביצת התרנגולת שהיא קלה להתבשל מכל שאר הבצים טרופה בשמן ונתונה באלפס שהיא קלה להתבשל יותר ופי׳ בגמ׳ שלא כל הביצה אלא כגרוגרת ממנה שכל שיעורי שבת בהוצאתן וטחינתן וקצירתן כגרוגרת:
ג משנה אדמה שיעורה לענין איסור הוצאה בשבת כחותם המרצופין (השקים הגדולים) שמשתמשים באדמה כדי לחתום את פי השק שיהיה ניכר אם נפתח, אלו דברי ר׳ עקיבא. וחכמים אומרים: אין צורך בשיעור מרובה זה ודי בכדי חותם האיגרות. זבל וחול הדק שיעורם כדי לזבל קלח של כרוב, אלו דברי ר׳ עקיבא. וחכמים אומרים: בפחות מזה, כדי לזבל צמח של כרישא (כרתי, חציר). חול הגס, שיעורו — כדי ליתן על מלא כף סיד. קנה שיעורו — כדי לעשות ממנו קולמוס. ואם היה הקנה עבה ואינו ראוי לכתוב בו, או שהיה מרוסס (שבור לרסיסים), שיעורו כדי לבשל בו ביצה הקלה לבישול שבביצים, כשהיא כבר טרופה (מעורבת ובחושה) ונתונה באילפס.
MISHNA: The measure that determines liability for carrying out earth on Shabbat is equivalent to the seal of large sacks; this is the statement of Rabbi Akiva. Earth was used to seal the openings of sacks so that any tampering would be evident. And the Rabbis say: The measure for liability is much smaller, equivalent to the seal of letters. The measure that determines liability for carrying out manure and fine sand is equivalent to that which is used to fertilize one stalk of cabbage; this is the statement of Rabbi Akiva. And the Rabbis say: The measure that determines liability for carrying it out is equivalent to that which is used to fertilize a leek, which is less than that used for cabbage. The measure that determines liability for carrying out coarse sand is equivalent to that which is used to place on a full spoon of plaster. The measure that determines liability for carrying out a reed is equivalent to that which is used to make a quill. And if the reed was thick and unfit for writing, or if it was fragmented, its measure for liability is equivalent to that which is used to cook an egg most easily cooked, one that is already beaten and placed in a stew pot.
הכל
(7) גמ׳ גְּמָרָא : עַל מְלֹא כַּף סִיד תָּנָא כְּדֵי לִיתֵּן עַל פִּי כַּף שֶׁל סַיָּידִין מַאן תְּנָא דְּחוֹל מְעַלֵּי לֵיהּ לְסִיד אָמַר רַב חִסְדָּא רַבִּי יְהוּדָה הִיא דְּתַנְיָא לֹא יָסוּד אָדָם אֶת בֵּיתוֹ בְּסִיד אא״כ אֶלָּא אִם כֵּן עֵירַב בּוֹ תֶּבֶן אוֹ חוֹל ר״י רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר תֶּבֶן מוּתָּר חוֹל אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא טְרַכְסִיד רָבָא אָמַר אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן קִילְקוּלוֹ זֶהוּ תִּיקּוּנוֹ.:
GEMARA: We learned in the mishna: The measure that determines liability for carrying out coarse sand is equivalent to that which is used to place on a full spoon of plaster. A tanna taught in a Tosefta: An amount equivalent to that which is placed on the opening of a plasterer’s trowel, and not on a spoon used for eating. The Gemara asks: Who is the tanna who holds that sand is beneficial for plaster and is, therefore, mixed with it? Rav Ḥisda said: It is Rabbi Yehuda, as it was taught in a baraita: In mourning the destruction of the Temple, one may not plaster his house with plaster, which is white, unless he mixed straw or sand in it, which will make the color off-white and less attractive. Rabbi Yehuda says: Straw is permitted, but sand is prohibited because when mixed with plaster it forms white cement [teraksid]. Apparently, Rabbi Yehuda holds that sand is typically mixed with plaster. Rava said: Even if you say that our mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis who disagree with Rabbi Yehuda, we can say that its ruination is its improvement. Even though the Rabbis hold that mixing sand with plaster is not beneficial, since following the destruction of the Temple only partially ruined plaster may be used, adding sand to plaster enables its use.
מאן תנא דחול מעלי לסיד? אמר רב חסדא: ר׳ יהודה. וברייתא בסוף גמ׳ דחזקת הבתים (בבא בתרא ס׳:) לעיניין אבל שעל בית המקדש דקאמר ר׳ יהודה: אם ערב חול בסיד הרי1 טרכסיד ואסור.
וקסבר דהא מתני׳ חול גס כדי ליתן על מלא כף סיד, ר׳ יהודה היא.
רב פפא2 אמר: אפילו תימא רבנן, קילקולו זהו תיקונו. אית ביה תרין פירושי, חד לעיניין שופריה דסיד. ההיא ברייתא לאו לעיניין שרירותיה, וקסברי רבנן דסיד שעירה בו חול, אף על פי שהוא3 מתחזק, כן הלך יופיו ומותר בגולה. והכא משום שרירותא4 קאמרי חול גס כדי ליתן על מלא כף סיד. ופירוש שני כיון דלא שרי למיסר ביה בגולה עד שיערב בו חול, הוה ליה קילקולא דקא מקלקל הוא התיקון, והילכך משערינן חול גס כדי ליתן5 על מלוא כף סיד, דחשיב ליה כדי שיהא מותר לסוד בו.
1. כן בקטע מהגניזה (קמברידג׳ 1080). בכ״י וטיקן 128 חסר ״הרי״.
2. כן בכ״י וטיקן 128, וכן בקטע מהגניזה (קמברידג׳ 1080).
3. כן בקטע מהגניזה (קמברידג׳ 1080). בכ״י וטיקן 128: ״שהו״.
4. כן בקטע מהגניזה (קמברידג׳ 1080). בכ״י וטיקן 128 נותר רווח וחסר ״שרירותא״.
5. כן בקטע מהגניזה (קמברידג׳ 1080). בכ״י וטיקן 128: ״לית״.
ערך טרכסיד
טרכסיד – א(שבת פ: בבא בתרא ס) מפני שהוא טרכסיד פי׳ מין אחד ממין סיד ומעולה ממנו וטחין אותו למעלה מן הסיד ובל׳ ערבי ספידן אלפדאג.
ערך אנפקינון
אנפקינון – ב(מנחות פה.) במשנה דמנחות בפר׳ כל קרבנות הציבור אין מביאין אנפקינון ואם הביא כשר ובגמ׳ דעושה אשה תכשיטיה במשקין (מועד קטן ט:) ובהגדה דמגילה (שבת פ) בפר׳ המוציא יין בגמ׳ דסיד ובריש גמ׳ דאילו עוברי׳ בפסח (פסחים מ״ג.) תניא רבי יהודה אומר אונפקינון שמן זית שלא הביא שליש ולמה סכין אותו שמשיר את השיער ומעדן את הבשר. 1{ואני למדתי מפי רבי מצליח זצ״ל שמשחיר את השער} (א״ב: פירוש בלשון יוני שמן עשוי מזיתים בעודם פגים).
ערך צצלא
צצלא – ג(בבא בתרא עה. סנהדרין ק.) השתא כביעתא דצוצלא לא משכחינן (ובפסקא דעניה סוערה) אפילו כביעתא דשפנינא לית (שבת פ) כביעתא דצוצלתא מאי טעמא משום דזוטרא אימא דצפירתא פירוש ביצה של עוף והוא דייציפי וממין תורין הוא.
א. [פיינער קאליך.]
ב. [אייל פון אומצייטיגי איילבירטן.]
ג. [טויב.]
1. התוספת שבסוגריים מופיעה בדפוס רומא, אך חסרה בכ״י לונדון, וינה.
גמ׳ לא יסוד אדם את ביתו בסיד – לאחר חורבן משום אבילות של ירושלים.
תבן או חול – שלא יהא לבן כל צרכו.
טרכסיד – סיד חזק ומתקשה יותר משאם לא עירב בו.
קילקולו זהו תיקונו – דאי לאו דמקלקל ליה ומשחירו לא היה מישתרי הלכך ע״כ הא דקשיא ליה מעליותא היא לגביה ומשערינן ביה ורבותי מפרשין קילקולו לובן זה תיקונו לענין חוזק ולא נהירא לי דקילקולו זהו תקונו משמע דשם הקלקול מתקנו ולהאי לישנא אין שם הקלקול מתקנו ולמה הוזכר קילקול כאן הכי הוה [ליה] לתרוצי נהי דאשחורי משחיר אחזוקי מחזיק.
ד גמרא שנינו במשנה ששיעור חול הגס הוא כדי ליתן על מלא כף סיד. ותנא [שנה] החכם בתוספתא שהכוונה היא כדי ליתן על פי כף של סיידין ולא כף אכילה. ושואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור שחול מעלי ליה [מועיל לו] לסיד, ולכן נותנים אותו בסיד? אמר רב חסדא: שיטת ר׳ יהודה היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מפני האבילות על חורבן בית המקדש לא יסוד אדם את ביתו בסיד שכולו לבן, אלא אם כן עירב בו תבן או חול, שכגון זה אין מראהו נאה כל כך. ר׳ יהודה אומר: תבן מותר, חול אסור, מפני שהוא, החול, בהיותו מעורב בסיד יוצר טרכסיד (מעין מלט לבן). והרי שר׳ יהודה הוא הסבור שנוהגים לשים חול בתוך הסיד. רבא אמר: אפילו תימא [יכול אתה לומר] שמשנתנו כשיטת חכמים החולקים על ר׳ יהודה, ואולם יש לומר כי קילקולו זהו תיקונו. שאמנם סבורים חכמים שהחול מקלקל, אך כיון שלאחר חורבן מותר להשתמש רק בסיד מקולקל קצת, יש בעירוב החול משום תיקון.
GEMARA: We learned in the mishna: The measure that determines liability for carrying out coarse sand is equivalent to that which is used to place on a full spoon of plaster. A tanna taught in a Tosefta: An amount equivalent to that which is placed on the opening of a plasterer’s trowel, and not on a spoon used for eating. The Gemara asks: Who is the tanna who holds that sand is beneficial for plaster and is, therefore, mixed with it? Rav Ḥisda said: It is Rabbi Yehuda, as it was taught in a baraita: In mourning the destruction of the Temple, one may not plaster his house with plaster, which is white, unless he mixed straw or sand in it, which will make the color off-white and less attractive. Rabbi Yehuda says: Straw is permitted, but sand is prohibited because when mixed with plaster it forms white cement [teraksid]. Apparently, Rabbi Yehuda holds that sand is typically mixed with plaster. Rava said: Even if you say that our mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis who disagree with Rabbi Yehuda, we can say that its ruination is its improvement. Even though the Rabbis hold that mixing sand with plaster is not beneficial, since following the destruction of the Temple only partially ruined plaster may be used, adding sand to plaster enables its use.
הכל
(8) קָנֶה כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קוּלְמוֹס.: תָּנָא דקוּלְמוֹס הַמַּגִּיעַ לְקִשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתָיו בָּעֵי רַב אָשֵׁי קֶשֶׁר הָעֶלְיוֹן אוֹ קֶשֶׁר הַתַּחְתּוֹן תֵּיקוּ.:
We learned in the mishna: The measure that determines liability for carrying out a reed is equivalent to that which is used to make a quill. The size of the quill was not specified. A tanna taught in a Tosefta: This refers to a quill that reaches to the joints of one’s fingers. Rav Ashi raised a dilemma: Is this referring to the upper joint of the fingers, or the lower joint? No resolution was found to this dilemma, and therefore let it stand unresolved.
ה שנינו במשנה ששיעור קנה להוצאת שבת הוא כדי שאפשר לעשות ממנו קולמוס, ולא נתפרש גודלו. תנא [שנה] החכם בתוספתא: הוא קולמוס המגיע לקשרי (פרקי) אצבעותיו. בעי [שאל] רב אשי: האם מדובר כאן בקשר (פרק) העליון של האצבעות או הקשר התחתון? לשאלה זו לא נמצא פתרון ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.
We learned in the mishna: The measure that determines liability for carrying out a reed is equivalent to that which is used to make a quill. The size of the quill was not specified. A tanna taught in a Tosefta: This refers to a quill that reaches to the joints of one’s fingers. Rav Ashi raised a dilemma: Is this referring to the upper joint of the fingers, or the lower joint? No resolution was found to this dilemma, and therefore let it stand unresolved.
הכל
(9) וְאִם הָיָה עָבֶה כּוּ׳.: תָּנָא טְרוּפָה בְּשֶׁמֶן וּנְתוּנָה בָּאִילְפָּס אֲמַר לֵיהּ מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא לִבְרֵיהּ מִי שְׁמִיעַ לָךְ בֵּיצָה קַלָּה מַאי הִיא אֲמַר לֵיהּ בֵּיעֲתָא דְצִילְצְלָא מַאי טַעְמָא מִשּׁוּם דְּזוּטְרָא אֵימָא דְּצִיפַּרְתָּא אִישְׁתִּיק אֲמַר לֵיהּ מִידֵּי שְׁמִיעַ לָךְ בְּהָא [אֲמַר לֵיהּ הָכִי] אָמַר רַב שֵׁשֶׁת בֵּיצַת תַּרְנְגוֹלֶת וּמַאי קָרוּ לַהּ בֵּיצָה קַלָּה שִׁיעֲרוּ חֲכָמִים אֵין לָךְ בֵּיצָה קַלָּה לְבַשֵּׁל יוֹתֵר מִבֵּיצַת תַּרְנְגוֹלֶת וּמַאי שְׁנָא כׇּל שִׁיעוּרֵי שַׁבָּת כִּגְרוֹגֶרֶת וְהָכָא כְּבֵיצָה אֲמַר לֵיהּ הָכִי אָמַר רַב נַחְמָן הכִּגְרוֹגֶרֶת מִבֵּיצָה קַלָּה.:
We learned in the mishna: And if the reed was thick and unfit for writing, it is considered as fuel, and its measure for liability is equivalent to that which is used to cook a beaten egg. A tanna taught in a Tosefta: Beaten means beaten in oil and placed in a stew pot. Mar, son of Ravina, said to his son: Have you heard what an egg cooked easily is? He said to him: The egg of a turtledove. He asked his father: What is the reason? Is it because it is small? If so, say the egg of a sparrow. He was silent and had no explanation. He subsequently asked his father: Have you heard anything about this? He said to him that Rav Sheshet said as follows: This refers to the egg of a chicken. And what is the reason that they call it an egg cooked easily? Because the Sages estimated that there is no egg easier to cook than the egg of a chicken. He asked his father: And what is different about this measure? All measures of prohibited labors on Shabbat involving food are a dried fig-bulk, and here the measure is like an egg cooked easily? He said to him that Rav Naḥman said as follows: He is liable for carrying out a dried fig-bulk from an egg cooked easily, not the entire egg.
טרופה בשמן – שממהרת לבשלה.
דצילצלתא – עוף קטן.
כל שיעורי שבת – באוכלין וכל הוצאתן וקצירתן וטחינתן כגרוגרת.
כגרוגרת – מביצת תרנגולת שהיא ממהרת לבשל ולא כביצה שלימה שעורו.
שנינו שאם היה הקנה עבה, שאינו ראוי לכתוב בו דנים אותו כעץ הסקה, אם די בו כדי לבשל ביצה טרופה. תנא [שנה] החכם בתוספתא: טרופה משמעו — טרופה בשמן ונתונה באילפס. אמר ליה [לו] מר בריה [בנו] של רב הונא לבריה [לבנו]: מי שמיע לך [האם שמעת]? ביצה קלה הכתובה במשנה זו מאי היא [מהי]? אמר ליה [לו]: ביעתא דצילצלא [ביצה של תור] אמר לו: מאי טעמא [מה טעם] אומר אתה כך? משום דזוטרא [שהיא קטנה]? אם כן אימא [אמור]: ביצה דציפרתא [ציפור דרור]! אישתיק [שתק] ולא ידע להסביר. ואחר כך שאל: מידי שמיע [וכי נשמע] לך, ידוע לך, בהא [בבנין זה]? אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר רב ששת: מדובר כאן בביצת תרנגולת. ומאי קרו [ומה הסיבה שקוראים] לה ״ביצה קלה״ — כי שיערו חכמים שאין לך ביצה קלה לבשל יותר מביצת תרנגולת. והקשה לו: ומאי שנא [ומה שונה] שכל שיעורי שבת האמורים במאכלי אדם הם כגרוגרת והכא [וכאן] כביצה? אמר ליה [לו], כך אמר רב נחמן: כגרוגרת בלבד מביצה קלה, ואין משערים בכל הביצה.
We learned in the mishna: And if the reed was thick and unfit for writing, it is considered as fuel, and its measure for liability is equivalent to that which is used to cook a beaten egg. A tanna taught in a Tosefta: Beaten means beaten in oil and placed in a stew pot. Mar, son of Ravina, said to his son: Have you heard what an egg cooked easily is? He said to him: The egg of a turtledove. He asked his father: What is the reason? Is it because it is small? If so, say the egg of a sparrow. He was silent and had no explanation. He subsequently asked his father: Have you heard anything about this? He said to him that Rav Sheshet said as follows: This refers to the egg of a chicken. And what is the reason that they call it an egg cooked easily? Because the Sages estimated that there is no egg easier to cook than the egg of a chicken. He asked his father: And what is different about this measure? All measures of prohibited labors on Shabbat involving food are a dried fig-bulk, and here the measure is like an egg cooked easily? He said to him that Rav Naḥman said as follows: He is liable for carrying out a dried fig-bulk from an egg cooked easily, not the entire egg.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.