×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְלֵימָא לֵיהּ מִדִּשְׁמוּאֵל דְּאָמַר שְׁמוּאֵל מָלִיחַ הֲרֵי הוּא כְּרוֹתֵחַ וְכָבוּשׁ הֲרֵי הוּא כִּמְבוּשָּׁל.
The Gemara objects: But let Rava say to him the same ruling by instead citing the seemingly more relevant statement of Shmuel, as Shmuel said: A salted food imparts its flavor like a boiling food, and a marinated food is as absorbent as a cooked food. Clearly, the kosher meat absorbed flavor from the meat of the tereifa as it would have had they been cooked together.
רי״ףתוספותריטב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי חולין קיג ע״א} דג טהור שמלחו עם דג טמא מותר והוא שהיה הטהור מליח והטמא תפל אבל אם היו שניהן מלוחין אסור1 ואין צריך2 לומר שהיה הטהור תפל והטמא מליח שהוא אסור.
אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה3. איתמר רב הונא אמר מֵליח4 ומדיח במתניתא תנא מדיח ומולח5 ומדיח ולא פליגי הא דחלליה בי טבחא והא דלא חלליה בי6 טבחא. רב דימי מנהרדעא מלח7 במילחא גללניתא ומנפיץ ליה.
אמר רב
משרשיא אין מחזיקין דם בבני מעים תרגומא הדרא דכנתא מעיא וכרכשא ואמר שמואל אין מניחין בשר מליח אלא על גבי כלי מנוקב. רב ששת מלח ליה גרמא גרמא תרי8 מאי טעמא לא דלמא פליט האי ובלע האי דחד9 נמי דלמא פליט האי גיסא ובלע האי גיסא אלא לא שנא. וכמה שיעור שהייה שיצטרך להשהות את הבשר במלח אמרו רבנן בכדי שישחוט הבהמה ושתהיה נפשטת ותבדוק הבשר מן החלב ומכל איסורין שיש בה בציר מהאי אסור לאכול מאותו בשר וכו׳10.
ואמר11 שמואל משום ר׳ חייה השובר מפרקת בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות (מאי טעמ׳12) דמיבלע דם באברין. ואיבעיא לן13 הואיל ואבלע דם באיברין14 [מי] שרי15 למיכל מינה באומצא או לא וסלקא בתיקו וקימא לן דתיקו16 דאיסורא לחומרא:
{משנה חולין ח:ד-ה} מתני׳ בשר בהמה טהורה בחלב17 בהמה טהורה אסור לבשל ואסור בהנאה בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה או בשר בהמה טמאה בחלב בהמה טהורה מותר לבשל ומותר18 בהנאה ר׳ עקיבא אומר חיה ועוף אינן מן התורה שנאמר לא תבשל גדי בחלב אמו שלשה פעמים פרט לחיה ולעוף ולבהמה טמאה:⁠19קיבת הנכרי ושל נבלה אסורה המעמיד בעור של-קיבה20 נבלה אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה. כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה וטרפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת מפני שכנוס במיעיה:
1. אסור: כ״י פריס: ״שניהן אסורין״.
2. צריך: גיא: ״צורך״.
3. יפה יפה, יפה יפה: גיא: ״יפה, יפה״.
4. מֵליח: וכן גיא, גקי, כ״י פריס. דפוסים: מולח, כבברייתא הסמוכה.
5. ומולח: גכו: ״ומליח״.
6. בי, בי: גקי, כ״י פריס: ״בבי, בי״. גכו: ״בי, בי״.
7. מלח: כ״י פריס: ״מלח ליה״.
8. תרי: קטע תימני (קרופ 5076.5) תרי בהדדי.
9. דחד: גיא: ״חד״.
10. וכמה...מאותו בשר: רק בדפוסים. ראה שיעור אחר ברמב״ם משנ״ת הל׳ מאכלות אסורות (ו:י). אך במ״מ שם בשם רמב״ן יסודו בגאונים.
11. ואמר: דפוסים, לאחר ההפסקה שם למאמר נוסף, פותח כאן מאמר חדש: אמר.
12. מאי טעמ׳: חסר ב-גיא, גכ, גכו, גתי, כ״י פריס, דפוסים.
13. לן: כ״י פריס: ״להו״.
14. באיברין: חסר ב-גיא, גתי.
15. מי שרי: כ״י פריס, דפוסים. גיא, גתי: ״משרי״. גכ: ״מאי [ש]⁠רי״. כ״י א: ״שרי״.
16. וקימא לן דתיקו: כ״י פריס: ״וקיימ׳ לן דכל תיקו״. גכ: ״וכל תיקו״.
17. בחלב: וכן גיא, גיח, גתי, כ״י פריס. וכן רמב״ם משנ״ת הל׳ מאכלות אסורות (ט:ג). דפוסים: עם חלב. רמב״ם פיהמ״ש: ״וחלב״.
18. ומותר: גיח: ״ואסור״.
19. גתי משלים כאן את מלוא לשון המשנה: ״ר׳ יוסי הגלילי...״.
20. של-קיבה: כ״י פריס: ״הקיבה״.
ולימא ליה מדשמואל – אע״ג דברייתא עדיפא בברייתא לחוד לא סגי אלא מכח מילתיה דשמואל דמייתי בהדה אבל בדשמואל לחוד סגי ומשני הוה אמינא הני מילי דמן וכאן אין שייך לאסור משום דמשרק שריק או כבולעו כך פולטו.
והא דאמרינן אם היה טהור מליח וטמא תפל מותר – פי׳ לפי שהטמא שהוא תפל בולע ואינו מפליט וכתבו בשם ר״י ז״ל דמיירי אפי׳ כשנוגעין זה בזה או שנופלין זה על זה ואפי׳ קליפה לא בעי מדנקיט לה סתמא ושמעינן מהכא דלא אמרינן גבי דבר מליח אף על פי שהיא כרותח דין עילאה גבר ותתאה גבר להצריך שום קליפה ושום נטילת מקום מחמת נגיעה בעלמא אבל מורי הרב ז״ל היה אומר דכיון דההיא דפסחים דאיתמר לענין צלי ומליח שאינו נאכל מחמת מלחו הוא כרותח דצלי אמרי׳ במליחה נמי דין תתאה גבר ועילאה גבר להצריך קליפה והא דקתני הכא מותר בשאין נוגעין זה את זה אלא ששניהם מונחים בכלי שאינו מנוקב בכדי שפליטתן של זה מגעת בזה ולפיכך ברישא מותר שאף על פי שהציר הולך אל הטמא נבלע בו ואין בו כח להפליט ממנו איסור שיבא ויבלע בטהור המליח ולכך הטהור מותר בלא קליפה ודי לו בהדחה בעלמא כדינו אבל בסיפא שהטהור טפל וטמא מליח אסור כי אף על פי שהכלי מנוקב וגם הם אינן נוגעין זה בזה מ״מ לא סגיא שלא ילך מפליטתו של טמא אל הטהור הטפל והוא נבלע בו ואסרו עד כדי קליפה כי הטיפות ההולכות שם רותחת הם בשעת מליחה ולא סגיא שלא יהיה כדין חם לתוך צונן דבעי קליפה ומיהו בקליפה או בנטילה סגיא אלא דאיידי דתנא רישא מותר תנא סיפא אסור ע״כ וכיון דקיי״ל דהטהור והטמא שנמלחו ביחד אסור כדברי רבא איכא למיבעי על מה סמכו העולם לאכול דגים מלוחים של א״ה ולא חשו שמא נמלחו ביחד עם הטמאים שהרי פעמים עושים כן ולא אחזוקי איסורא הוא: ובתוס׳ נתנו טעם בדבר וכן היה אומר מורי הרב בשם רבו הרמב״ן ז״ל לפי שציר דגים טמאים אינו אסור מן התורה אלא מדרבנן ואף על פי שבת״כ דריש מדכתיב גבי דגים טמאין שקץ הם לאסור צירם אסמכתא בעלמא הוא אבל הדרשא שדרשו גבי נבלה ושרצים הוא מן התורה כדמוכח בפ״ק דבכורות דפרכינן למה לי קרא למיסר חלב בהמה טמאה ומאי שנא מצירם דתניא אלה הטמאים לרבות צירם וכו׳ וכן מוכח בפ״ב דע״ז דציר דגים טמאים מדרבנן דהתם מפליג בין טיבול בצירם לטיבול בגופם וכיון שכן וידענו שיש רבים נמנעי׳ מלמלוח טמא וטהור ביחד לפי שפגמו קצת מספיקא אזלינן לקולא דספיקא דרבנן הוא אבל בשחיט׳ ונבלה שהוא ספק אם נמלחו ביחד זה אסור דספיקא דאורייתא הוא: כתב בספר המצות דפוס גבינות עכו״ם אין צריך להגעילו לעשות בו גבינות כשירות ולמלחן דלא שייך מליחה בעץ ולא נעשה העץ רותח ע״י המליחה ואין כח במלח להפליט מה שבולעה בעץ ומתכות וחרס ואבן ומעשים בכל יום שמשימין מלח בקערה של בשר ונותנין מאותו מלח בתוך החלב והמחמיר תבא עליו ברכה וככל הדינין שכתבנו בענין דג טמא ודג טהור כך הדין בבשר שחיטה ובשר נבילה בין לקולא ובין לחומרא ואין ההפרש ביציהם אלא לענין הספק כדכתיבנא לעיל.
ושואלים: ולימא ליה [ושיאמר לו] רבא לרב מרי בר רחל שאסור בשר השחוטה, מפני שכך עולה מדברי שמואל, שכן אמר שמואל כי המליח (הדבר המלוח) הרי הוא נחשב כרותח, וכמו כן הדבר הכבוש הרי הוא נחשב כמבושל. ולכך בשר השחוטה שנמלח עם בשר הטריפה, נחשב כאילו התבשל איתו!
The Gemara objects: But let Rava say to him the same ruling by instead citing the seemingly more relevant statement of Shmuel, as Shmuel said: A salted food imparts its flavor like a boiling food, and a marinated food is as absorbent as a cooked food. Clearly, the kosher meat absorbed flavor from the meat of the tereifa as it would have had they been cooked together.
רי״ףתוספותריטב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אִי מִדִּשְׁמוּאֵל הֲוָה אָמֵינָא הָנֵי מִילֵּי דָּמָן אֲבָל צִירָן וְרוֹטְבָן לָא קָמַשְׁמַע לַן.

The Gemara explains: Had Rava based his ruling only on Shmuel’s statement, I would say in response: This statement applies only to the absorption of the blood of the meat, but kosher meat is not prohibited if it absorbs only the juices and gravy of the meat of the tereifa. Since in this case the meat is salted in a perforated vessel, the blood from each piece runs out and is not absorbed by the other, and one might think that the kosher meat remains permitted. Rava’s interpretation of the verse in Leviticus teaches us that the juices and gravy of the meat of the tereifa must also be taken into account.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הני מילי דמן – כלומר הני מילי לגבי דם וכגון בכלי שאינו מנוקב דבתר דפלט הדר בלע.
אבל צירן – זיעה הוא ולא מיתסר והכא לדם ליכא למיחש דמנוקב הוא וא״כ כשרה וכשרה נמי.
קמ״ל – דציר אסור וציר נוח ליבלע הוא.
מאי לאו שניהם מלוחים – ושמע מינה ציר נמי לא מיבלע כל זמן שעסוקים בפליטה.
וש״מ צירן מותר לא גרסינן.
ומשיבים: אי [אם] היה פוסק לו מתוך דברי שמואל, הוה אמינא [הייתי אומר] כי הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא לענין דמן, וכגון שנמלחו בכלי שאינו מנוקב, שבשר השחוטה אסור משום שלאחר שסיים לפלוט את דמו הריהו חוזר ובולע מדם הטריפה. אבל כאשר נמלח בשר שחוטה עם בשר טריפה בכלי נקוב (שאין חשש לבליעת דם), אף משום צירן ורוטבן של בשר הטריפה, לא ייאסר בשר השחוטה, לכך קמשמע לן [הוא, רבא משמיע לנו] שנאסר בשר השחוטה משום ציר ורוטב בשר הטריפה.
The Gemara explains: Had Rava based his ruling only on Shmuel’s statement, I would say in response: This statement applies only to the absorption of the blood of the meat, but kosher meat is not prohibited if it absorbs only the juices and gravy of the meat of the tereifa. Since in this case the meat is salted in a perforated vessel, the blood from each piece runs out and is not absorbed by the other, and one might think that the kosher meat remains permitted. Rava’s interpretation of the verse in Leviticus teaches us that the juices and gravy of the meat of the tereifa must also be taken into account.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) מֵיתִיבִי דָּג טָהוֹר שֶׁמְּלָחוֹ עִם דָּג טָמֵא מוּתָּר מַאי לָאו שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶן מְלוּחִין לָא כְּגוֹן שֶׁהָיָה טָהוֹר מָלִיחַ וְטָמֵא תָּפֵל.

The Gemara raises an objection from a baraita: A kosher fish that one salted together with a non-kosher fish is permitted. What, is it not referring to a case where they were both salted and expel juices? This indicates that the kosher fish is not prohibited by the juices of the non-kosher fish, contrary to Rava’s statement. The Gemara responds: No, this is referring to a case where the kosher fish was salted and the non-kosher fish was unsalted. Since an unsalted fish does not emit juices, the kosher fish does not absorb the flavor of the non-kosher fish.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שהיה טהור מליח וטמא תפל – כלומר טמא שאינו מלוח שממלוח יוצא ציר ומתפל אינו יוצא ציר:
תפל – מבלי מלח דהשתא לא פליט טמא מידי אבל שניהם מלוחים דטמא נמי פליט אסור וכ״ש טמא מליח וטהור תפל.
וכן דג טהור שמלחו עם דג טמא.
אבל אם מונחין יחד הטהור והטמא, ומלח הטהור והטמא לא מלח, מותר הטהור, דאפילו יצא ציר מן הטמא לא נבלע בטהור המלוח דטרוד הוא לפלוט אואינו בולע. וכגון שסילקו קודם גמר פליטתו ומותר.
וכן אם מלח החתיכה של שחוטה והנבילה לא מלח. וכן אם מלחן יחד וסילקן מיד קודם ניחתן מפליטה, מותרת השחוטהב. אבל אם הטהור אינו מלוח והטמא מלוח אסור הטהור.
גירסת ירושלמיג. תנא ר׳ יודה בר פזי דברדלייה דג טהור תפל שכבשו עם דג טמא מליח אסור תני ר׳ חייא מדיחו ומותר א״ר מנא מאן דמתיר בשכבשן כאחת ומאן דאסר בשכבשן בזה אחר זה תדע לך שהוא כן דתנינן או במי תרומה אסור לא בשכבשן זה אחר זה.
א. ואינו בולע ליתא בכתה״י ובראבי״ה.
ב. הובא בראבי״ה סס״י אלף וקי״ט וכתב ע״ז ׳ואין נ״ל דציר נבילה חזק ומבליע אפילו בכלי מנוקב ואפילו קודם גמר הפליטה׳. [אבל בסי׳ אלף וצ׳ הביא דברי רבינו בשתיקה]. והו״ד ראבי״ה במרדכי סוף ר׳ תשכ ובהג״א פ״ח סי׳ מב ומשם בב״י סי׳ צא עמ׳ רה. [בכ״י ובד״פ קודם ניחתו].
ג. תרומות פ״י ה״ה. והובא בראבי״ה סס״י אלף וקיט וכתב ע״ז: ולא עמדתי יפה על פתרונו.
מאי לאו שניהם מלוחין – אלמא לא בלע ולא גרסינן וש״מ דצירן מותר דהא משנה שלמה היא במסכת ע״ז (דף לה) דדג טמא צירו אסור ובסיפא דהך ברייתא נמי קתני טמא מליח וטהור תפל אסור.
טהור מליח וטמא תפל מותר – גבי מליח כרותח לא שייך לא עילאה גבר ולא תתאה גבר ואפילו קליפה לא בעי אע״ג דאמרינן (פסחים דף עו.) גבי עילאה ותתאה אדמיקר ליה בלע ויש ללמוד מכאן דא״צ להגעיל דפוסי גבינות העובדי כוכבים ומותר לעשות בהם גבינות לישראל ולמולחן בתוכן דהוי כמו טהור מליח וטמא תפל דאין שייך מליחה בעץ ולא נעשה עץ רותח ע״י מליחה ומעשים בכל יום דמלח בקערה שמשתמשין בה בשר לוקחים ממנו לתת ממנו בחלב והמחמיר תבא עליו ברכה.
דג טהור שמלחו. כלומ׳, שנמלח, והוא אחר שנמלח הניחוהו על דג טמא תפל שאינו נמלח. לפי שהדג טהור אע״פ שאינו טריד הרבה לפלוט, לא בלע מן הדג טמא, שכיון שהדג טמא היה תפל ולא נמלח כל צרכו אלא אותו מעט ציר מלוח שיוצא מן הטהור, אין כח בטמא שיפלוט צירו גם הוא מחמת מליחה מעוטה כזו. אבל אם היו שניהם מלוחין. כיון שהוא מלוח כל צרכו, הוא פולט שמנינות איסור שלו, והדג הטהור אף על פי שגם הוא טריד לפלוט שמנינות, אפי׳ הכי חיישינן שמא יבלע שמנינות דאיסורא. וכל שכן טמא מליח וטהור תפל, שאסור. שהטהור בולע כל ציר המליח היוצא מן הטמא המליח.
הא דתניא דג טהור שמלחו עם דג טמא מותר. מדקתני סתמא ולא מפליג בין טהור עילאה או תתאה, פירשו המפרשים ז״ל דלא [שנא] עילאה או תתאה לעולם מותר, ואע״ג דקיי״ל כשמואל דאמר בפסחים (פסחים עו.) דצונן לתוך חם תתאה גבר ובין דתתאה כשר או אסור, לעולם הבשר בולע ואסור, התם הוא דהוי חם מחמת אש שיש בו כח להפליט את חברו, אבל חם מחמת מלח אין בו כח להפליט אלא מבליעו, והיינו דכי טהור מליח וטמא תפל שהוא מותר לעולם, משום דטהור פולט מבליע לטמא אבל אין בו כח להפליט את האסור, וכן נמי סיפא דברייתא דקתני טמא מליח וטהור תפל אסור סתמא קתני, ובין שטהור למטה או למעלה לעולם אסור, לפי שאם הטמא מליח למטה הרי יש בידו כח להבליע את העליון ואסור אפילו הוא למעלה אסור, ואף על גב דקיי״ל תתאה גבר, הכא שאני לפי שטיפות המלח הן חמות ונוטפות תמיד על הטהור ונבלעות בתוכו.
ונמצא לפי פירוש זה דלפעמים שהמליח קל מחם מחמת אש, כגון שטהור מליח וטמא תפל, דלענין חם מחמת אש אי תתאה חם אסור, ולענין חם מחמת מלח אפילו תתאה מלוח מותר, ופעמים שהמלח חמור מחם מחמת אש כגון שהטמא מליח, דבחם מחמת אש אי בשר צונן למטה מותר בקליפה, ובמליח אפילו בשר שאינו מליח למטה אסור, וטעם הענין כמו שכתבנו, דמליח מבליע את התפל הרבה בין שהוא למעלה או למטה אבל אינו מפליטו כלל, וכן אם מלחו בשר בכלי שנשתמשו בו באיסור, כגון קערה של נכרי אם היא מנוקבת דליכא משום דם מותר, שהרי המליח מבליע ואינו מפליטו כלל, וא״כ הללו שעושין גבינות בדפוסי הנכרים ובכליהם מותרין, אלא שאסור לעשות כן לכתחילה, משום הרחק מן הכיעור, דהכא נמי דג טהור שמלחו קתני דמשמע בדיעבד, וכ״כ בספר התרומות, ועוד כתוב שם בשם ר״י ז״ל דרגילות היא לשום מליח בקדרה שהיה בה בשר ונותנין אותו מלח בתבשיל של חלב או בהפך, לפי שהמלח אינו מפליט מה שהוא בלוע בדבר שאינו אוכל.
ולענין בשר שחוטה בהדי בשר נבלה מליח, דינו כעין דג טהור עם דג טמא, וכן לענין בשר מליח עם גבינה או להפך, וכתב הרב בעל התרומות ז״ל דאפילו בשר שנמלח לצלי שהבשר בעצמו נאכל מחמת מלחו, אפ״ה אוסר במגעו את הגבינה, לפי שהציר הנוטף ממנו על הבגינה חשוב רותח, לפי שהציר הנוטף ממנו אינו נאכל מחמת מלחו.
והבשר שנמלח או הגבינה ונתייבשו או שהודחו אינן אוסרים במגען, דאין אוסרים זה את זה אלא כשהן לחין מחמת מלח שקרוי רותח ומפליט הלחלוחית, ואדרבה ההדחה מסירה הלחלוחית והמלח.
ויש לעיין בענין דג טהור שמלחו עם דג טמא, אמאי מותר, דהא מלח דעל גבי דג טהור מודבק הוא גם על הטמא ומפסיק בין שניהם, וה״ל כשניהם מלוחין, דאין סברא לומר דהכא מיירי בשלא נמלחו הפנים של דג טהור הדבוקים לדג טמא, ושמא בשקדם וסילקו קודם שיעור מליחה, דהיינו מיל, דבפחות מכאן לא הוי כרותח דצלי לפלוט ציר, אבל אם (נתערב) [נתעכב] עליו כשיעור מליחתו, הוו להו כשניהם מלוחים ואסורין, וטמא מליח וטהור תפל דאסור, היינו לאחר זמן שיעור מליחת הטמא, אבל קודם לכן אינו אסור, דעד דהוי רותח כרותח דצלי לא פליט טמא ציר, ומשום טמא לא מיתסר, ואינו נכון דדג טהור שמלחו עם דג טמא אף על פי (שנתערב) [שנתעכב] שם הטהור שיעור מליחתו קאמר, דהא מותר סתמא קאמר, ואי דוקא בשקדם וסלקו, לא הוה שתיק גמרא מיניה וצ״ע.
ועוד יש לעיין במה שפירשנו בטמא מליח וטהור תפל שהוא אסור בכל ענין, בין שכשר למטה בין שהוא למעלה תחתון אינו צריך אלא קליפה כדאיתא בפסחים (שם) וברותח דמליח תחתון אסור לגמרי דמבליע טפי, כדמשמע הכא דקתני אסור סתמא, ואם כן תיקשי לן דמצינו מליח שהוא כמבושל (חולין צז:), והנהו אטמתא דאימלחן בבי ריש גלותא בגידא נשיא דאסר להו שפיר קא אסר להו, ואמאי דחינן ליה דמליח אינו כרותח דמבושל, ומשמע דשרו להו לגמרי בקליפה לבד, משום דשומן גיד לא מפעפע בצלי, הא מליח טפי מבליע ומוליך הרוטב וציר מרותח דצלי, ושמא נאמר דהכא לאו אסור לגמרי קאמר, אלא אסור לאצרוכיה נטילה, דכל דבעי נטילה אסור סתמא קרי ליה, כדאיתא התם בפסחים (פסחים עה:) דאמר חם לתוך חם דברי הכל אסור ובאיסור שאינו מפעפע אפילו חם לתוך חם אין צריך אלא כדי נטילה, והנהו אטמתא דשרינן להו בנטילת מקום, שרינן להו דרבינא לגמרי הוה אסר להו כאלו נתבשל עמו, דאסור לגמרי, דאיהו לרותח דמבושל הוה מדמי ליה, ונראה דהכי אית לן למימר, דהא אפילו כשת״ל דהכא מיירי בשטהור למעלה וטמא מליח למטה כדינא דרותח מחמת אש, מ״מ אכתי תיקשי לן אמאי אסור לגמרי בנטילה סגי, אלא ודאי אית לן למימר דאסור עד כדי נטילה קאמר.
ומיהו איכא למימר דאסור לגמרי קאמר, משום שומנו של טמא שמפעפע שמתפשט בכל ואוסר לגמרי. וכן נמי ברותח מחמת אש, בזמן שהתחתון רותח ויתר עליו רותח מחמת מלח, שאפילו טמא מליח למעלה אוסר לגמרי את הטהור התפל, לפי שמבליע שומנו בכולו, דדג שאני משום דרפי קרמיה ובלע טפי, אבל בבשר נבילה מליח שנמלח עם בשר שחוטה טפל אינו נאסר אלא בשטמא מליח למטה אתי שפיר, אלא דלקולא לא אמרינן, ואי לאו דמסתפינא אמינא דמליח קיל מרותח מחמת אש. וכן הוא באמת נראה לעין. ושמואל דאמר מליח הרי הוא כרותח, טובא קמ״ל, וחדית לן טפי ליהוי כרותח דצלי, והיאך נאמר דליהוי עדיף מורתח דצלי, אבל הכי קאמר דג טהור שמלחו עם דג טמא תפל שכבר היה מונח בכלי, דלישנא דקאמר שמלחו עם דג טמא הכי משמע שהטמא היה שם תחלה, והלכך אם מלח הטהור עליו מותר דתתאה גבר כשמואל, ואפשר דמותר בקליפה קאמר, דכל שאינו טעון אלא קליפה מותר, סתמא קארי ליה כדאיתא התם, או דלמא לגמרי קאמר משום דרותח דמליח קיל טפי מרותח דאש טמא מליח, כלומר אבל אם אותו דג טמא שהוא כבר מונח בכלי הוא מליח אפילו היה טהור שנותן עליו תפל אסור, דתתאה גבר ואסור, דקאמר עד כדי נטילה או אסור לגמרי משום שומנו של טמא שמפעפע והשתא לא תיקשי לן בהא מידי דדינא דמליח שאינו נאכל מחמת מלחו, ודינא דרותח דצלי דפליגי ביה רב ושמואל בתתאה גבר ועילאה גבר חדא היא כנ״ל.
דג טהור שמלחו עם דג טמא אם היו שניהם מלוחים או שהיה הטמא מלוח מ״מ אסור שהמליח מפליט ציר של עצמו ומבליעו לחברו אבל אם היה הטהור מליח והטמא תפל מותר מכאן סמכו קצת מפרשים להתיר ליקח דג מליח מן הגוי שהרי יש כאן שתי ספקות שמא לא נמלח עם הטמא ואם נמלח שמא הטהור מליח והטמא תפל ועוד שהדבר ידוע שאין מולחין אותם כאחד שהטמא צריך מליחה יותר מן הטהור ומ״מ מנהג פשוט לאסור חוץ מן הדגים הקטנים הנקראים שרדש והדג הגדול הנקרא טונינא שידוע בהם שאין מקבלין מליחה עם דג אחר ויש אומרים כן בדג הנקרא ואייראט:
מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בדינו של דג טהור שמלחו עם דג טמא שהוא מותר. מאי לאו [האם אין] המדובר במקרה שהיו שניהן מלוחין, ונלמד שהדג הטהור אינו נאסר מפני הציר של הדג הטמא, ושלא כדברי רבא! ודוחים: לא, מדובר כגון שהיה הדג הטהור מליח והדג הטמא תפל (שאינו מלוח). ולכך הדג הטהור אינו נאסר מפני הציר של הדג הטמא, שכיון שהוא תפל אין יוצא ממנו כלל ציר.
The Gemara raises an objection from a baraita: A kosher fish that one salted together with a non-kosher fish is permitted. What, is it not referring to a case where they were both salted and expel juices? This indicates that the kosher fish is not prohibited by the juices of the non-kosher fish, contrary to Rava’s statement. The Gemara responds: No, this is referring to a case where the kosher fish was salted and the non-kosher fish was unsalted. Since an unsalted fish does not emit juices, the kosher fish does not absorb the flavor of the non-kosher fish.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא (אֲבָל אִם הָיָה טָהוֹר מָלִיחַ וְטָמֵא תָּפֵל) מִכְּלָל דְּרֵישָׁא בְּשֶׁשְּׁנֵיהֶם מְלוּחִין עָסְקִינַן פָּרוֹשֵׁי קָא מְפָרֵשׁ טָהוֹר שֶׁמְּלָחוֹ עִם דָּג טָמֵא מוּתָּר כֵּיצַד שֶׁהָיָה טָהוֹר מָלִיחַ וְטָמֵא תָּפֵל.

The Gemara challenges: But from the fact that the latter clause teaches: But if the kosher fish was salted and the non-kosher fish was unsalted the kosher fish remains permitted, it may be inferred that in the first clause we are dealing with a case where they are both salted. The Gemara responds: The latter clause is explaining the halakha of the first clause. The baraita should be read as follows: A kosher fish that one salted together with a non-kosher fish is permitted. How so? This is the halakha if the kosher fish was salted and the non-kosher fish was unsalted.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בשר שחוטה שנמלחה בכלי מנוקב עם הנבלה ביחד אין השחוטה נאסרת משום דם הנבלה הואיל וכלי מנוקב הוא שאם כן אף מחמת חתיכת שחוטה תאסר ומ״מ נאסרת היא מפני שחום המלח מפליט הנבלה את צירה ואת שמנה ונסרך בשחוטה ואין כלי מנוקב מועיל לשומן ולטעם ודבר זה בדין איסור והיתר שנצלו ביחד כמו שביארנו שהמליח כרותח של צלי:
ומקשים על הסבר זה: והא [והרי] אין להעמיד כן את הדברים, שכן מדקתני סיפא [ממה ששנה התנא בסוף, בהמשך דבריו] אבל אם היה הדג הטהור מליח והדג הטמא תפל הרי זה מותר, מכלל הדברים אתה לומד דרישא [שההתחלה] באופן ששניהם מלוחין עסקינן [עוסקים אנו]! ודוחים: לא, אין המשך הדברים עוסק במקרה אחר, אלא פרושי קא [פירוש הוא] מפרש את הנשנה מקודם, וכך יש לקרוא את הדברים: דג טהור שמלחו עם דג טמאמותר, כיצד? כגון שהיה הדג הטהור מליח והדג הטמא תפל.
The Gemara challenges: But from the fact that the latter clause teaches: But if the kosher fish was salted and the non-kosher fish was unsalted the kosher fish remains permitted, it may be inferred that in the first clause we are dealing with a case where they are both salted. The Gemara responds: The latter clause is explaining the halakha of the first clause. The baraita should be read as follows: A kosher fish that one salted together with a non-kosher fish is permitted. How so? This is the halakha if the kosher fish was salted and the non-kosher fish was unsalted.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) ה״נהָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ רֵישָׁא שְׁנֵיהֶם מְלוּחִים הַשְׁתָּא שְׁנֵיהֶם מְלוּחִים שְׁרֵי טָהוֹר מָלִיחַ וְטָמֵא תָּפֵל מִיבַּעְיָא.

The Gemara notes: So, too, it is reasonable that this is the meaning of the baraita, as if it enters your mind that the first clause is referring to a case where both of them are salted, one can claim: Now that the baraita has stated that even if both of them are salted the kosher fish is permitted, is it necessary to state that the same applies in the less problematic case where the kosher fish was salted and the non-kosher fish was unsalted?
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דבר זה אינו מוחלט אצל מפרשים אלא יש בו תנאים והוא שהדברים אמורים לדעתם בששניהם מלוחים או שהיה הטמא מליח הן שהיה הטהור מליח הן שהיה הטהור תפל על הדרך שביארנו בדגים הא אם היה נמלח הטהור והיה הטמא המחבר עמו תפל לא נאסר הטהור שהרי חום המפליט בטהור הוא ומבליע את הטמא ואין הטהור בולע מן הטמא שאין כח המליחה חזק כל כך שיהא מפליט את הנוגע בו ונמצא שאין הטמא פולט ולדעתי הכל אסור שהרי הואיל וחתיכה טהורה המלוחה נוגעת בה חום שבה מתפשט בטמאה וכשם שמבליעה שומן הפולט ממנה כך מפליטה שומן של עצמה ואי אפשר לומר שכל שטהורה טרידה לפלוט אינה בולעת שאין טרדת פליטה אלא בדם ומשום פליטת דם אינה נמנעת מלבלוע שומן וטעם האיסור ואין הדבר דומה לדגים שפליטתן מעוטה ואינה מצויה בנגיעת מלח אלא אם כן נמלח הוא עצמו:
ואומרים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] להעמיד את הדברים, דאי סלקא דעתך כן אם עולה על דעתך] לומר שרישא [ההתחלה של הברייתא] מדברת באופן ששניהם מלוחים, והסוף של הברייתא מדבר באופן שהדג הטהור מלוח והדג הטמא תפל — השתא [עכשיו] שהשמיענו כבר בהתחלה שאם שניהם מלוחיםשרי [מותר] הדג הטהור, כאשר הדג הטהור מליח והדג הטמא תפל מיבעיא [נצרך] לומר שהטהור מותר?!
The Gemara notes: So, too, it is reasonable that this is the meaning of the baraita, as if it enters your mind that the first clause is referring to a case where both of them are salted, one can claim: Now that the baraita has stated that even if both of them are salted the kosher fish is permitted, is it necessary to state that the same applies in the less problematic case where the kosher fish was salted and the non-kosher fish was unsalted?
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אִי מִשּׁוּם הָא לָא אִירְיָא תְּנָא סֵיפָא לְגַלּוֹיֵי רֵישָׁא דְּלָא תֵּימָא רֵישָׁא טָהוֹר מָלִיחַ וְטָמֵא תָּפֵל אֲבָל שְׁנֵיהֶם מְלוּחִין אָסוּר תְּנָא סֵיפָא טָהוֹר מָלִיחַ וְטָמֵא תָּפֵל מִכְּלָל דְּרֵישָׁא שְׁנֵיהֶן מְלוּחִין ואפ״הוַאֲפִילּוּ הָכִי שְׁרֵי.

The Gemara rejects this: If it is due to that reason, there is no conclusive argument. It is possible that the first clause of the baraita is indeed referring to a case where both fish are salted, and the tanna of the baraita nevertheless taught the latter clause to shed light on the first clause, so that you should not say: The first clause is referring only to a case where the kosher fish was salted and the non-kosher fish was unsalted, but if they were both salted, then the kosher fish is prohibited. To rule this out, he taught the latter clause, which explicitly makes reference to a case where the kosher fish was salted and the non-kosher fish unsalted, which by inference indicates that the first clause is referring to a case where they are both salted, and teaches that even so the kosher fish is permitted.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

את הראיה הזו דוחים: אי משום הא לא איריא [אם משום זה, לא שייך, אין זו ראיה], שאפשר לומר שבתחילת הברייתא מדובר במקרה ששניהם מלוחים, ובסוף מדובר כשהטהור מלוח והטמא תפל, ובאשר לשאלה מדוע יש צורך לשנות את הסוף אחר שכבר נשנתה ההתחלה של הברייתא — תנא סיפא לגלויי רישא [שנה את הסוף כדי לגלות לנו מה ענינה של ההתחלה], דלא תימא [שלא תאמר] שרישא [ההתחלה] מדברת כשה דג הטהור מליח והדג טמא תפל, ותסיק מכאן: אבל אם היו שניהם מלוחיןאסור, לכן תנא סיפא [שנה התנא את הסוף] בו מדובר בדג טהור מליח ובדג טמא תפל, ומכלל הדברים נלמד דרישא [שההתחלה] מדברת בשניהן מלוחין, ואפילו הכי [כך] שרי [מותר].
The Gemara rejects this: If it is due to that reason, there is no conclusive argument. It is possible that the first clause of the baraita is indeed referring to a case where both fish are salted, and the tanna of the baraita nevertheless taught the latter clause to shed light on the first clause, so that you should not say: The first clause is referring only to a case where the kosher fish was salted and the non-kosher fish was unsalted, but if they were both salted, then the kosher fish is prohibited. To rule this out, he taught the latter clause, which explicitly makes reference to a case where the kosher fish was salted and the non-kosher fish unsalted, which by inference indicates that the first clause is referring to a case where they are both salted, and teaches that even so the kosher fish is permitted.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) ת״שתָּא שְׁמַע מִסֵּיפָא דְּסֵיפָא אֲבָל אִם הָיָה טָמֵא מָלִיחַ וְטָהוֹר תָּפֵל אָסוּר טָמֵא מָלִיחַ וְטָהוֹר תָּפֵל הוּא דְּאָסוּר הָא שְׁנֵיהֶן מְלוּחִין שְׁרֵי.

The Gemara further suggests: Come and hear proof against Rava’s ruling from the latter clause of the latter clause, i.e., the third clause of that baraita: But if the non-kosher fish was salted and the kosher fish was unsalted, the kosher fish is prohibited. One can infer from here that it is only if the non-kosher fish is salted and the kosher fish is unsalted that the kosher fish is prohibited. But if they were both salted, then the kosher fish is permitted, contrary to Rava’s ruling.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

טמא מליח וטהור תפל הוא דאסור – כלומר דתפל בולע הא שניהם מלוחין שרו דאינו בולע:
הא שניהם מלוחים שרי – דשניהם טרודים בפליטה.
ומציעים עוד, תא שמע מסיפא דסיפא [בוא ושמע מסופה של סופה של הברייתא] ראיה שלא כהוראתו של רבא, שכן שנינו בה: אבל אם היה הדג הטמא מליח והדג הטהור תפל — הדג הטהור אסור באכילה. ונדייק בדברים הללו: דווקא באופן זה שהדג הטמא מליח והדג הטהור תפל הוא שאסור הדג הטהור, הא [הרי] אם היו שניהן מלוחיןשרי [מותר] הדג הטהור, ושלא כדברי רבא!
The Gemara further suggests: Come and hear proof against Rava’s ruling from the latter clause of the latter clause, i.e., the third clause of that baraita: But if the non-kosher fish was salted and the kosher fish was unsalted, the kosher fish is prohibited. One can infer from here that it is only if the non-kosher fish is salted and the kosher fish is unsalted that the kosher fish is prohibited. But if they were both salted, then the kosher fish is permitted, contrary to Rava’s ruling.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא טָהוֹר מָלִיחַ וְטָמֵא תָּפֵל תְּנָא נָמֵי סֵיפָא טָמֵא מָלִיחַ וְטָהוֹר תָּפֵל.

The Gemara rejects this: Perhaps the last section of the baraita uses this language only since it teaches in the former clause, i.e., the second clause: If the kosher fish was salted and the non-kosher fish unsalted, etc. The baraita therefore taught the last clause as well using parallel language: If the non-kosher fish was salted and the kosher fish unsalted, etc. But nothing can be derived from here with regard to a case where both fish were salted.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: אין ללמוד כן, וטעם הדבר שנשנו הדברים בסוף סופה של הברייתא באופן זה, כי איידי דתנא רישא [מתוך ששנה בהתחלה] טהור מליח וטמא תפל, לכך תנא נמי סיפא [שנה גם כן בסוף] טמא מליח וטהור תפל, ואין מכאן להוכיח שלא כרבא.
The Gemara rejects this: Perhaps the last section of the baraita uses this language only since it teaches in the former clause, i.e., the second clause: If the kosher fish was salted and the non-kosher fish unsalted, etc. The baraita therefore taught the last clause as well using parallel language: If the non-kosher fish was salted and the kosher fish unsalted, etc. But nothing can be derived from here with regard to a case where both fish were salted.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) (סִימָן בִּישְׂרָא דְּמַנַּח נַפְקוּתָא).

§ The Gemara provides a mnemonic for remembering the three halakhot stated by Shmuel below: The manner in which blood is expelled from meat; salted meat that is placed on a vessel; an animal whose neck is broken before its soul departs.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א (סימן לזכור על ידו שלוש הלכות שאמר שמואל שתובאנה בהמשך, שהן: בישרא [בשר], בדרך הוצאת הדם מן הבשר; דמנח [שמונח], בדין הנחת בשר מלוח על גבי כלי; נפקותא [יציאה] בדין שבירת מפרקתה של בהמה קודם יציאת נפשה).
§ The Gemara provides a mnemonic for remembering the three halakhot stated by Shmuel below: The manner in which blood is expelled from meat; salted meat that is placed on a vessel; an animal whose neck is broken before its soul departs.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אָמַר שְׁמוּאֵל אאֵין הַבָּשָׂר יוֹצֵא מִידֵי דָּמוֹ אֶלָּא א״כאִם כֵּן מוֹלְחוֹ יָפֶה יָפֶה וּמְדִיחוֹ יָפֶה יָפֶה אִתְּמַר רַב הוּנָא אָמַר מוֹלֵחַ וּמֵדִיחַ בְּמַתְנִיתָא תְּנָא במֵדִיחַ וּמוֹלֵחַ וּמֵדִיחַ וְלָא פְּלִיגִי גהָא דְּחַלְלֵיהּ בֵּי טַבָּחָא הָא דְּלָא חַלְלֵיהּ בֵּי טַבָּחָא רַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא מָלַח לֵיהּ בְּמִילְחָא גְּלָלְנִיתָא דוּמְנַפֵּיץ לֵיהּ.

Shmuel says: Meat cannot be rid of its blood unless one salts it thoroughly and rinses it thoroughly in water. It was stated: Rav Huna says: One must salt and rinse the meat in water. And it was taught in a baraita: One must rinse the meat, and salt it, and then rinse it again. The Gemara adds: And these two rulings do not disagree. This ruling of Rav Huna is referring to a case where one already washed the meat in the slaughterhouse before salting, whereas that baraita is referring to a case where one did not wash the meat in the slaughterhouse. The Gemara relates: Rav Dimi of Neharde’a would salt meat with coarse salt and then shake the salt off the meat.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןר״י מלונילרמב״ןרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דחללי בי טבחא – כלומר מליח ומדיח. הא דלא חללי בי טבחא מדיח ומליח ומדיח ומה לשון חללי רוחצין כדמתרגם וירחץ את הקרב וחללי ית גוא:
מלח ליה במילחא גללניתא – כלומר מלח ליה מילחא גסה ומניח המלח שעה בתוך הבשר שיוציא הדם ואח״כ מנפץ ליה למלח בהדי דם ולא בעי הדחה אחריתי:
ערך חל
חלא(חולין צה.) אתא ההוא גברא קא מחליל רישא במיא. (חולין קיג.) הא דחליל ביה טבחא הא דלא חליל ביה טבחא פי׳ שרחץ הקצב. ורחצת וסכת תרגום ותחלולי במיא ותסוכי בוסמנין:
א. [וואשען.]
רב הונא דלא בעי הדחה ברישא בדחלליה בי טבחא. כל רחיצת הבשר מתרגמינן חילול.
מילחא גללניתא – מלח גסה שלמי״א.
ומנפיץ ליה – למילחא לאחר זמן מפני שהדם נבלע בה אבל מלח דקה אין צריך לנפץ שהיא נתכת מעצמה.
אין הבשר יוצא מידי דמו פירשתי למעלה בסי׳ כ״ד (תשובות ראב״ן כ״ד).
מדיח ומולח. שאם לא הדיחו תחילה לא ידבק בו המלח, ולא תהיה נימוח המלח, אבל כיון שהודח, המלח הולך ונימוח ונכנס כחו בבשר ומפליטו כל הדם הנבלע בו. ומדיח. אחר כן להסיר המלח שנשאר על גב הבשר, שדבוק בו הדם.
מילחא גללניתא. מלח גסה, שליימא בלעז. ומנפץ ליה. למלח, לאחר זמן, מפני שהדם נבלע בה. אבל מלח דקה אין צריך לנפץ, שהיא ניתכת מעצמה.
רב דימי מנהרדעא מלח ליה במלחא גללניתא ומנפץ ליה. יש מפרשים שלא היה מדיחו אלא מנפץ המלחא. והרב ר׳ אברהם ב״ר דוד ז״ל פירשב, שמי שאינו מולח במלחא גללניתא צריך להדיחו בכלי מנוקב יפה יפה כדי שלא יחזור ויבלע בו הדם הנבלע במלח שהוא נמחה עכשו במיםג. ורב דימי מנהרדעא מלח במלחא גללניתא ומנפץ לה ואחר כך מדיחה אפי׳ בכלי שאינו מנוקב, שאין כאן אלא טיחת טיפת דם שעל פניו, ואינה כדי לאסור את הבשר, דצונן הוא ופורתא הוא ובטיל לגמרי.
והא דאמר שמואל מדיחו יפה יפה, שתי הדחות במשמעד, אחת בכלי מנוקב להעביר המלח ואחת בכלי שאינו מנוקב להעביר טיפת דם שעליוה. וכן מולחו יפה יפה הרבהו מליחות במשמע, משני צדדיןז, ומתוכו בדבר שמבשלין כולוח כאחתט. ובהלכות גדולותי רב דימי מנהרדעא מלח ליה במלחא גללניתא ומנפץ ליה מלחא גללניתא דמפקאכ ליה לדמא, ולא נצרייהל לבשרא דקמיטמ ליה לדמאנ ולא נפיק לבראי, והדר מנפץ ליה ממלחיהס וניחווריה שפיר שפיר, ושרי לבשולי.
א. ראה ראב״ן שו״ת סי׳ כד וראבי״ה סי׳ אלף קכ בשמו, ספר יראים סי׳ מח והגה״מ פ״ו אות כ בשמו, רא״ה כאן ובבדה״ב ב״ג ש״ג (עג, ב). וראה ראבי״ה שם ואו״ז סי׳ תעד שמרש״י משמע שבעי ניפוץ והדחה. וכ״כ הרמב״ם הל׳ מאכ״א שם הי״א.
ב. וכן הובאו דבריו בשא״ר כאן ובתוה״ב שם (עג, א). ועי׳ ספר הבתים שערי חלב ודם שער ד שכן מצא כתוב בשם הגאונים. ועי׳ חידושי הרשב״א והריטב״א בביאור שיטת הראב״ד. וראה ספר האשכול הל׳ מליחת בשר (רצ״ב אויערבך) ח״ג עמ׳ 78 בשם גאון ״ומלח שמולחין בו לא יהיה עב ביותר ולא דק דקתא אלא כגון חיטי״. וצ״ע. וכ״ה לשון איסור והיתר לרבינו משולם בשו״ת הראב״ד מהדו׳ קאפח סי׳ רז וספר העיטור הכשר הבשר (ו, ב).
ג. ראה מ״מ שכתב ע״ז: ׳אלו הן דברי הראב״ד ז״ל. וכן הסכים הרשב״א ז״ל ואינם דברים מוכרחים׳. וראה ב״י סי׳ סט אות ג.
ד. ראה הגמי״י מאכ״א פ״ו אות ח.
ה. הראשונים כתבו שהדחה שניה היא להעביר המים של ההדחה הראשונה, ראה סמ״ג לאוין קלז ומרדכי סי׳ תשיט בשם הריצב״א, או״ז סי׳ תעד בשם ר״י ב״ר אשר, הריטב״א כאן ובספר הבתים בית הקודש שער רביעי עמ׳ שמג בשם ריב״א, ספר התרומה סי׳ סב. [ועי׳ או״ז שם וסמ״ק סי׳ רה שכתבו שצריך הדחה שלש פעמים. ועי׳ ב״י אות ז וטוש״ע ורמ״א שם].
ו. כן גם בר״ן. ובכי״פ: שתי.
ז. כן פירש דברי שמואל בספר התרומה סי׳ סב (עיי״ש), ובמרדכי סי׳ תשיט בשם הר״י ואו״ה שער א אות ז דברי שמואל. וכ״כ התוס׳ לעיל קיב, א ד״ה הני, וראה רוקח הל׳ מליחה סי׳ תכח וספר ההשלמה לעיל קי, א. וראה תוה״ב הקצר שם (עא, א) שהוא לכתחילה אבל בדיעבד מותר גם אם מלח בצד אחד, וכ״כ בתשובה ח״א סי׳ רסה. וראה ספר הבתים שם, וב״י וטוש״ע שם ס״ה.
ח. כי״ל: אותו.
ט. ראה ספר התרומה, תוה״ב שם (עג, א), ר״ן (ל, ב) וב״י שם.
י. ד״ו קלג ע״ב; הוצ׳ רע״ה ירושלים ח״ג עמ׳ 211.
כ. בד״ו: דמחקא. ובהוצ׳ ירושלים: דמתקא. [ועי׳ הערה 11 שהוא לשון מציצת הדם. אולם מדברי רבינו נראה שהיא ט״ס שם].
ל. בד״ו: ניעצריה. פירוש שנכבש בבשר [ראה סמ״ג לאוין קלז בשם בה״ג: שהמלח הדק נבלע בבשר].
מ. כלומר עוצר, ראה ערוך ע׳ קמט ב והערה 13 בה״ג שם.
נ. בד״ו: דקמיט ליה לבישרא נפיק לדמא. וראה הערה 14 שם.
ס. בה״ג: וטח מן מילחיה.
רב דימי מנהרדעא מלח במילחא גללניתא ומנפיץ לה. איכא מן דמפרשי דדוקא במלחא גללניתא, אבל בדקה טפי לא, משום שהיא נתכת ונבלעת בתוך הבשר ואינה מפלטת את הדם. והראב״ד ז״ל פירש דבכל מלח מולחין ומכשירין את הבשר בין בדקה בין בגללניתא, דאי לא תימא הכי [וכי לא היו יוצאין במליחה אלא ודאי] עד דאתא רב דימי היו מולחין בכל מלח ובלא ניפוץ, והיו מדיחין את הבשר בכלי מנוקב כדי שלא יפול המלח במים, וכיון דעבר כח המלח מעל הבשר לא יפלוט עוד הבשר כלום, והרי הוא חוזר ובולע מן המים שנבלעו בהם הדם שבתוך המלח, ומשום חשש זה היו מדיחין את הבשר בכלי מנוקב, מפני שהמים הולכין להן ואינן משהין שם כלל כדי שיחזור הבשר ויבלע מהם, עד שבא רב דימי ולימד למלוח במלחא גללניתא ולנפץ לה (קודם הדחה בכלי מנוקב) [ואח״כ מדיחה אפילו בכלי שאינו מנוקב], לפי שאחר שנפיץ הדם לא נשאר על הבשר אלא טיפת דם שהוא משהו ואין בו כדי לאסור ולהבלע בבשר שבטל הוא במים. ועוד כתב הרב ז״ל כי יש עוד להקל בגללניתא, שהבשר די לו בהדחה מועטת, משא״כ בדקה שנדבקת הרבה בבשר וצריכה מריקה ושטיפה וכבוס גודל להעבירה מעל פניו. משא״כ בגללניתא ואינו עיכוב להכשיר הבשר בכך, שאפשר להכשירו בשאר ענינים.
אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו – פי׳ כשבא למלחו לקדירה אא״כ מולחו יפה יפה פי׳ שירבה בו מלח מכל צדדי׳ כדאמרינן ומדיחו יפה יפה כלומר לשפשף בו היטב יפה במים צוננים. ואסיקנא דבעי הדחה קודם מליחה והדחה לאחר מליחה הדחה דקודם מליחה מפני שלפעמים יש דם יבש על פני הבשר ואם לא ידיחנו בתחלה יבוא המלח ויבלענו בבשר שאין המלח מפליט אלא הדם הבלוע בבשר וכן פי׳ בתוס׳ וי״א שאפי׳ בשאין דם על פני הבשר צריך הדחה שאין המלח פועל בבשר אלא ע״י ההדחה שמרכך הבשר ומרטבו והדחה דלאחר מליחה מפני הדם שנפלט שעומד ממנו שום לחלוחי׳ על פני הבשר ואף על פי שעמד בכלי מנוקב וכתב ריב״א ז״ל כי צריך להדיחו לאחר מליחה שני פעמים הדחה ראשונה להעביר המלח הבלוע מן הדם והדחה שניה להעביר אותן מים האסורין מהדחת המלח שנשאר על פני הבשר: כתוב בתוס׳ וכן בספר המצות אם גוי שהוא עבדו של ישראל או שפחתו שמו הבשר למלוח בקדירה ולא ראו אותן ישראל אם הדיחו תחלה אף על פי שכתב רבינו האי ז״ל שאין סומכין על דבריו של גוי לא לאסור ולא להתיר מ״מ יש להתיר כאן אם הלה יודע אותו עכו״ם את מנהג ישראל. והוא שיהא שם שום ישראל יוצא ונכנס או שום קטן בר דעת בבית שירא פן יבא זה ויגיד לישראל ועוד אמרינן במסכת עבודה זרה פ׳ אין מעמידין א״ה נהי דאאיסורא לא קפדי אנקיותא קפדי וזהו נקיות להדיח הבשר לאחר מליחה. וריב״א ז״ל לא היה מתיר זה אלא על ידי טעימות קפילא הבקי בטעימות תבשיל לידע אם יש בקדרה מלח יותר מדאי ע״כ ושיעור המליחה כתבו הגאונים ז״ל שהוא כשיעור צלי והוא כדי מהלך מיל ושורת הדין שאם נתנו בלא מליחה בקדרה רותחת מאוד מותר אלא שכבר גזרו הגאונים ז״ל בדבר ומיהו בדיעבד אם עשה כן בשוגג הרי הוא מותר ומצוה להניחו בקדרה רותחת לאחר מליחה כדי שיתלבן מיד כדברי הרמב״ם ז״ל וטעם דבר זה משום דדם האיברים כל זמן שלא פי׳ מותר ואין המליחה אלא להפליט הטעם שראוי לצאת בקדירה קודם שתרתיח: ואמר מורי הרב ז״ל שאין לחתוך הבשר לאחר המליחה מפני הדם היוצא במקום החתך שנתגלה פרשו שלא הפליט המלח. ואם עשה כן צריך לחזור ולמלחו במקום החתך ולכך אוסר לעשות דק דק בשר אא״כ מבשר שנמלח מאוד כמו להצניע שכבר פלט כל דמו או מבשר מליח שנתבשל קצת בקדיר׳ או שיחתוך הבשר בתחלה במקומות הרבה וימלחנו במקום החתך יפה יפה וכן נראה מדברי הרמב״ם ז״ל.
רב דימי מנהרדעא מלח במלח׳ גללניתא ומנפץ ליה יש שפי׳ שבא ללמדינו שאין מולחין אלא במלח עבה וגס לפי שהמלח הדק נבלע בבשר ואינו מוציא הדם וצריך לנפץ המלח מן הבשר קודם הדח׳ לפי שהמלח בלוע מן הדם הפולט וכן פי׳ רב יהודאי גאון ז״ל וכן כ׳ הרמב״ם ז״ל אין מולחין אלא במלח עבה וגס וצריך לנפץ המלח קודם הדחה. ותימא האיך אפשר כי קודם רב דימי לא היו יוצאין במליחה. ונראה דברי הראב״ד ז״ל שכתב דעד דאתא רב דימי היו מולחין בכל מלח ובלא ניפוץ והיו צריכין להדיח הבשר הרב׳ אחר מליח׳ בכלי מנוקב מפני הדם המתבער במים שהיה על פני הבשר והוא חוזר עכשיו ונבלע בבשר לפי שכבר נח מפליטתו דמו וצירו: לכך היו צריכין הדחה בכלי מנוקב שיצאו מימי הדחה דרך הנקבים ער שבא רב דימי ולימד למלוח במלח גסה שאפשר לנפצה יפה ולא יהיה נשאר דם על פני הבשר אלא מעט שאין בו כדי לאסור ויהא מתבטל במים ולכך היו יכולין להדיח אפי׳ בכלי שאינו מנוקב וכתב עוד ז״ל שבא ללמדינו כי כשהמלח גס הוא קרוב להתנפץ ודי להם בהדחה מועטת מה שאין כן בדקה שנבדקת הרבה בבשר ולמדנו מדברי רבינו ז״ל במלח של מליחה אסור וכן דעת רש״י ז״ל והתוספות ועיקר וסכין שחתכו בו בשר מליח אומר אם אחר שיעור מליחה הוא אסור לחתוך רותח עד שיגעילנה המליח כרותח. וכדאיתא לעיל אבל קודם שיעור מליחה מותר לפי שאותה שעה אינו כרותח ולכן צריך כלי מיוחד לחתוך בשר שבבית המבשלים וכן דעת התוספות. אבל מורי נר״ו היה אומר דאפילו לאחר שיעור מליחה שהוא כרותח אינו צריך הגעלה לפי שבאותה שעה כבר פלט כל הדם שהוא עתיד לצאת במליחה ומזה הטעם חוזרין ומולחין בכלי מנוקב בלא הכשר דקודם שהגיע למליחתו אינו כרותח. ואלו לאחר כן כבר יצא כל דמו ואין טעם זה מספיק דמכל מקום לאחר מליחה יש בו מן הדם שפלט כבר שהוא כרותח מחמת מליחתו והסכין בולע ממנו ונאסר ומה שחוזרין ומולחין בכלי מנוקב כבר כתבנו הטעם לעיל. והמלח שנותנין לצלי כבר אמרנו שהוא מותר לפי כשבלעו ע״י האור מן הדם כך פלטו ולפיכך שפוד שצלו בו מותר לחזור ולצלות בו בלא הכשר פעם שנית כי מה שנבלע בו מן הדם בפעם הראשון כשפולט בפעם השני ונבלע בבשר הב׳ ע״י האור כבולעו כך פלטו: והשולח בשר מליח ע״י נכרי בחותם בגופו יש אוסרין אותו שמא החליף העכו״ם המלח ההוא במלח אחר שלא היה טוב כמוהו דאלו להעביר לא חיישינן כדאיתא במסכת עבודת כוכבים ונראה שזו מותר שזו חששא רחוקה היא שיחליף מלא במלח משום הנאה פורתא.
אמר שמואל: אין הבשר יוצא מידי האיסור שיש בדמו, אלא אם כן מולחו יפה יפה, ומדיחו (שוטפו במים) יפה יפה. אתמר [נאמר] בדרך המליחה הראויה של הבשר שרב הונא אמר: מולח ומדיח אותו במים, ואילו במתניתא תנא [בברייתא שנה] מדיח ומולח ומדיח. ואומרים כי לא פליגי [אין הם חלוקים] כי הם מדברים במקרים שונים: הא [זה] שאמר רב הונא שמולח ומדיח — בזמן דחלליה בי טבחא כבר רחצוהו את הבשר בבית השוחט], ואין צורך להדיחו שוב. ואילו הא [זה] ששנו בברייתא שיש להדיח את הבשר לפני המליחה — בזמן דלא חלליה בי טבחא [שלא רחצוהו בבית השוחט]. ועוד באשר לדרך המליחה, רב דימי מנהרדעא מלח ליה במילחא גללניתא [היה מולח אותו, את הבשר, במלח גס], ומנפיץ ליה אחר כך מנפץ, מנער אותו] מן הבשר.
Shmuel says: Meat cannot be rid of its blood unless one salts it thoroughly and rinses it thoroughly in water. It was stated: Rav Huna says: One must salt and rinse the meat in water. And it was taught in a baraita: One must rinse the meat, and salt it, and then rinse it again. The Gemara adds: And these two rulings do not disagree. This ruling of Rav Huna is referring to a case where one already washed the meat in the slaughterhouse before salting, whereas that baraita is referring to a case where one did not wash the meat in the slaughterhouse. The Gemara relates: Rav Dimi of Neharde’a would salt meat with coarse salt and then shake the salt off the meat.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןר״י מלונילרמב״ןרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא האֵין מַחֲזִיקִין דָּם בִּבְנֵי מֵעַיִים תַּרְגְּמַאּ אַכַּרְכְּשָׁא וּמְעַיָּיא וְהַדְרָא דְּכַנְתָּא.

Rav Mesharshiyya says: One does not presume that there is blood in the intestines, and therefore they are not prohibited if they have not been salted. The Gemara comments: The Sages interpreted this statement as referring to the rectum, the intestines, and the spiral colon.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילרמב״ןרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הדרא דכנתא – אלו הדקין אבל כנתא עצמה ששמו אינטריליו בלע״ז בו מחזיקים דם וצריך למולחו יפה ולהדיחו יפה:
ערך הדרורא
הדרורא(חולין קיג.) א״ר משרשיא אין מחזיקין דם בבנימעיא תרגומא הדורא דכנתא ומעיא וכרכשא פי׳ הדורא אלו הדקים כנתא שומן שקורין איצטרי׳ ליו פי׳ חכמי מגנצא בהדורא אין מחזיקין דם אבל כנתא צריך למלחה יפה ולהדיחה יפה מעיא המעים הגדולים כרכשא טבחיא. פי׳ אחר הדורא דכנת׳ המעים הדקין המסובבין זה על זה כמו המכנן את החבל (א״ב בדניאל וליקר מלכותי הדרי):
אין מחזיקין דם – אינן בחזקת דם ליאסר אם לא נמלחו.
הדרא דכנתא – דקין שסביב הכנתא אנטרי״ל.
ומעיא – קבה וכרס ושאר הדקין.
וכרכשא – טבחיי״א. אבל הלב והריאה והכבד וכנתא גופה יש בהן דם וצריכין לימלח.
סימן רעו
אאין מחזיקין דם בבני מעיים להצריכן מליחה והדחה אלא בלא מליחה מותרין. והם הדורא המעיים השמינים ושאר הדקין וכרכשא. אבל כנתא גופה מחזיקב דם. וכבר פירשתי דינה למעלה (תשובות ראב״ן מ״ט).
א. ג״ז הובא בראבי״ה סי׳ אלף וצ׳.
ב. בראבי״ה: מחזיקים בה דם.
אין מחזיקין דם בבני מעיים – לאסור מטעם זה למלוח בני מעיים עם שאר בשר משום דלא טרידי לפלוט דבלעי דם כמו דגים דהכא דם משרק שריק אבל דגים רפו קרמייהו כדפי׳ לעיל (דף קיב: ד״ה ודגים) ואין להתיר מטעם שריקה אם היו שופכין דם על הבשר בשעת צליה דדוקא דם הנפלט נופל עם הציר ע״י צליה או ע״י מליחה כדאמר לעיל (דף קיא.) דשריק אבל היכא דהוי הדם בעיניה לא אשכחן.
אין מחזיקין דם. אינו בחזקת דם ליאסר אם לא נמלחו. הדרא דכנתא. דקין שסביב הכנתא, אינטריל בלעז. ומעיא. קיבה וכרס ושאר דקין. וכרכשא. טבחיא. אבל הלב והריאה והכבד וכנתא גופה, יש בהם דם וצריך למלוח.
אין מחזיקין דם בבני מעיים. תמהא אני לימא אין דם בבני מעיים. ושמא אי אסמיק אסירי דמבלע איבליע בהו דםב.
ותרגימנא אכרכשא ואהדורא דכנתא ואמעיאג. ופירש ר״תד ז״ל שצריך למלוח הכרסה ומחזיקין בהםו דם, שהרי אמרוז במחט שנמצאת בעובי בית הכוסות אין עליה קורט דם בידוע שהיא לאחר שחיטהח. וכנתא גופה צריכה מליחהט. ובדברי הגאוניםי נמצא שגזרו עליה ואסרוה אלא לצליכ. וכןל מצאתי בהלכות גדולות ז״למ כנתא גופה אסירא משום שורייקי קטיני דדמא דאית ביה, ואע״ג דחתכה פורתא פורתא ומלחה אסירא, ולא שנאנ דתורא ולא שנא דכל קנינאס.
ויש אומריםע שאסור למלוח בני מעים הללו שאין בהם דם עם הבשר, משום דפליט בשר ובלעי אינהו, דהא נייחי דלית בהו מידי למפלט וכדאמרינן בדגים ועופותפ. ויש אומרים הני כיון דלית בהו דמא לא בלעי ליה אלא משרק שריק מינייהו ואזיל ליה בהדי מלחאצ, וכן כתבו חכמי הצרפתים ז״לק, וכן הדעת מכרעת.
הא לדידיה אי בעי למיכל מיניה באומצא שפיר דמי. כך הגרסא כתובה בספרים ובהלכותר, הא למיכל מיניה בקדרה במליחה ודאי מותרש, שכל שלא נתבשל ונבלע בו דם בחמין מותר במליחה. תדעת מדקתני ומבליע דם באברים משום אומצא דידיה דלא ליכול, ולא קאמר דמאכיל דם את הבריות שהן אוכלין אותה במליחה, וזו עבירה קשה שבכולן. אבל רש״י ז״לא מצא גירסא מוחלפת ופירש דבמליחה קא מבעיא ליה. ולדבריו יש לחוש לדבר הרבה דתיקו דאיסורא הואב.
א. כל הדיבור הובא בר״ן (מב, ב).
ב. כ״ה בחידושי הרשב״א, הריטב״א והר״ן בשם רבינו. וברא״ה בשם ׳ואיכא דדייק׳. וכ״פ בשו״ע סי׳ עה ס״א, ועי׳ ב״ח שם.
ג. כ״ה בכי״מ, ראה דק״ס. וכ״ה ברי״ף ורא״ש ורא״ה ותוה״ב ב״ג ש״ג עה, א ובבד״ה שם. לפנינו בגמ׳: אכרכשתא ומעייא והדרא דכנתא.
ד. כ״ה בכי״ל ובראשונים [ראה להלן]. ובכי״פ: רבנו שלמה, והוא ט״ס, שהרי רש״י כתב בד״ה ומעיא: ׳קיבה וכרס ושאר הדקין׳. וכבר תמהו ע״ז מהדירי הרשב״א והריטב״א [שלא היה לפניהם כי״ל].
ה. כ״כ בשמו בחידושי הרשב״א והריטב״א [וצ״ל שם: ר״ת] והר״ן, ובתוה״ב שם. וכ״ה בראבי״ה סי׳ אלף קכא ובמרדכי סי׳ תשכג בשם הראב״ן, ספר התרומה סי׳ סה, או״ז הל׳ בשר בחלב סי׳ תעה, ארחות חיים הל׳ איסורי מאכלות אות צח, ומאירי כאן ובפסחים עד, א. ועי׳ מ״מ הל׳ מאכ״א פ״ז הט״ו, וטוש״ע סי׳ עה ס״א.
ו. בחידושי הרשב״א: בו.
ז. לעיל נ, ב.
ח. אבל בבד״ה שם כתב: ׳דינו אמת, אבל ראייתו אינה דמחיים כלהו אית בהו דם׳. והר״ן כתב: ׳ולדידי מהא לא איריא, דאנן הכי קאמרינן שמתוך שדמן מועט אין צריכין מליחה לפי שאותו דם המועט שבהן אינו פורש מהן בבישול והוה ליה דם האיברים שלא פירש ושרי, אבל לא שלא יהא דם בהם כלל שאפילו בדקין הדבר נראה לעין שיוצא מהם דם ע״י חבורה׳.
ט. תשובות הגאונים החדשות (הוצ׳ אופק) סי׳ קכ, רוקח סי׳ תטו ותיז, ראבי״ה סי׳ אלף צ, שו״ת הראב״ד סי׳ רז (והוא מהר״י ברצלוני), וכן הובא בראשונים הנ״ל בשם התוספות, ובמרדכי שם בשם ר״ת.
י. בעיטור הכשר הבשר (ד, א): ׳ורב הונא מסורא דתקן דינא דמורדת (ראה ה״ג הוצ׳ ירושלים ח״ב עמ׳ 243) ותני הויה דאשה נקנית אסר כנתא... וכן ר׳ יהודאי גזר בכנתא אפילו חתכה ומלחה לקדירה׳. וכן הובא בריטב״א קידושין ג, א. אבל בראב״ן חולין סימן רפב: ׳ומר רב האיי גאון ז״ל גזר על כנתא שלא תתבשל בקדירה אלא צריך לצלות׳. וראה תשובת רה״ג בתש״ר ח״ב עמ׳ 41. וראה להלן הערה 536???.
כ. בתשה״ג החדשות שם: ׳מנהג קמאי דהיו מלחין לה טובא ומשהיי לה עד דיבשא ומפרכא בידא ומפרקינן מינה הנהו שוריקי קטיני (ואית) [דאית] בה ובתר הכין שריין יתה לקדרא ולכל מילי. ואנן מחמרי׳ משום דלא קים לן על בירורה דמילת׳. קים להון לרבנן דשוריקי דכנתא לא מפרקין כולהו ולעולם ליכא מן רבנן דשרי כנתא לקדרה ואף על גב דמחתך לה פורתא פורתא ומלח לה׳.
ל. מדברי רבינו, נראה לכאורה שדברי הבה״ג הם דברי הגאונים, ולשיטתם אין דרך להכשיר הכנתא שלא בצלי. אכן, ראה ריטב״א: ׳ורב יהודה גאון ז״ל כתב דכנתא גופיה אסורה לפי שיש שם וורידין קטנים מאוד ואף על פי שחתכן ומלחן אסורה עד שיוציא הוורידים קטנים, ואמר דרבנן סבוראי גזרו בה ואסרוה (לקרבן) [לקדירה], ועכשיו נהגו לסלקן יפה ולמלחן ואוכלין אותה בקדרה׳. והנה בבה״ג ובשאר המקורות שהביאו דבריו ליתא התוספת של תקנת הוצאת הוורידים, עי׳ הערה 992 שם, וכתב שם (עפ״י שו״ת מלבושי יו״ט ח״ב יו״ד סי׳ ד, עיי״ש) שלגירסא זו שתי גזירות הן, לדעת הבה״ג מעיקר הדין ניתן להכשיר ע״י הוצאת הורידים, אלא שרבנן סבוראי גזרו בה ואינה מותרת לקדירה. ועי׳ ריטב״א הערה הנ״ל בהרחבה. [ואולם אפשר שאין כוונת הריטב״א לגרוס כן בבה״ג, אלא לפרש דבריו]. והנה, תקנת שליפת הורידים הוזכרה בראשונים – ראה תוה״ב ומאירי וריטב״א שם. שעכשיו נהגו להסיר חוטי הדם שבה ומתירין אותה במליחה. וכ״ה בשו״ע יו״ד סי׳ עה ס״ג.
מ. ד״ו קלג ע״ב; הוצ׳ רע״ה ירושלים ח״ג עמ׳ 212. וכן הובאו דבריו במעשה הגאונים עמ׳ 5 סי׳ ז, תשובות הראב״ד סי׳ רז, ספר יראים סי׳ מח, ראבי״ה סי׳ אלף צח, או״ז סי׳ תעב ובראשונים הנ״ל.
נ. ראה בה״ג הוצ׳ ירושלים הערה 21, שגזירה זו שאין הבדל בין שור לשאר בהמות, אינה מדברי רב יהודאי גאון, עיי״ש.
ס. בעיטור (ד, א): ׳ל״ש דתורא לא שנא דקטיני ומהלכות גדולות הוא׳. ובחידושי הרשב״א: דשאר בהמה. [והוא פירוש ולא גירסא אחרת].
ע. מרדכי סי׳ תשכג בשם רבנו שמואל, רוקח הל׳ מליחה סי׳ תטו, או״ז סי׳ תעה בשם הר״י.
פ. לעיל קיב, ב. ועי׳ בדברי רבינו שם ד״ה דגים ועופות.
צ. ובתוה״ב שם דחה טעם זה, וכתב שהטעם הוא שאע״פ שאין בהם דם פולטין ציר ואינן בולעין דם. וכ״ה בר״ן. וראה ראבי״ה סי׳ אלף צב ותוספות הרא״ש הערה 645 בארוכה.
ק. תוס׳ ותוספות הרא״ש ד״ה אין מחזיקין, או״ז שם, ספר התרומה סי׳ סה, רא״ש סי׳ מח.
ר. מב, ב.
ש. וכ״כ רגמ״ה בפירושו כאן (הובא גם בסמ״ג לאוין קלז והגה״מ הל׳ מאכ״א פ״ו ה״ט אות ו), יראים השלם סי׳ מח, ספר התרומה סי׳ סא, ראבי״ה סי׳ אלף וקכב. וכ״כ הרשב״א בחידושיו ובתוה״ב ב״ג ש״ג ע, ב, (ובקצר ע, א), הרא״ה והריטב״א והר״ן כאן. וכ״נ מן הרמב״ם הל׳ מאכ״א שם. וכן נפסק בשו״ע סי׳ סז ס״ג.
ת. וכן הביאו הרשב״א והריטב״א ראיית רבינו בשמו.
א. ראה רש״י ד״ה הא לדידיה וד״ה או דלמא.
ב. ע״ע בדעת רש״י בספר הבתים בית הקודש עמ׳ שמג, ובב״ח יו״ד סי׳ סז ופמ״ג במשבצות זהב שם ס״ק א.
אין מחזיקין דם בבני מעים ותרגום אכרכשא ואהדרא דכנתא ומעי׳. ופר״ת ז״ל שצריך למלוח הכרס ומחזיקים בו דם, שהרי אמרו (חולין נא.) במחט שנמצא בעובי בית הכוסות אין עליה קורט דם בידוע שהוא לאחר שחיטה וכנתא גופה צריכה מליחה. ורבותינו הצרפתים ז״ל אמרו דכרכשא והדרא דכנתא דאין מחזיקים בהם דם הן עצמן, אבל בשמנן מחזיקים דם (דהאי חזיתא) [דהא חזינא] דאית ביה. ובנמוקי הרמב״ן ז״ל משום בה״ג ז״ל דכנתא גופה אסורה בקדרה, משום שוריקי קטיני דדמא דאית בה, ואע״ג דחתכה פורתא פורתא ומלחה אסירא, ול״ש (דהדרא) [דתורא] ול״ש דשאר בהמה.
ולענין מליחת בני מעים עם בשר אחר, יש מי שאומר שאסור, ואי מלח בני מעים עם בשר אסורין, דהו״ל כדגים ועופות, דכיון דאין דם בבני מעים ואין טרודין לפלוט בולעין הן, ורבותינו בעלי התוס׳ ז״ל אמרו דמותרין הן, ולא דמי לדגים ועופות, דהני כיון דלית בהו דם אין בולעין הדם הבא עליהם אלא משרק שריק ואזיל ליה בהדי מלחא, אבל דגים כיון דרפו קרמייהו ופלטי דמן הדר בלעי דם העופות, ומעשים בכל יום שאין נזהרים למולחן יחד עם בשר.
אמר רב משרשי׳ אין מחזיקין דם בבני מעיים – פי׳ שאין חוששין למלחו וכתב הרמב״ן ז״ל דמדלא קאמר אין דם בבני מעיים משמע דאחזוקי הא דלא מחזקי בהו דם מן הסתם אבל היכא דחזינן להו דאסמיק׳ אסורי דודאי איבלע בהו דם ותרגומא הדרא דכנתא מעי׳ וכרכשתא: כתוב בספר המצות באלו בני מעים אמרו כרכשתא שקורין טבחייא והבני מעיים כרס ובית הכוסות והמסס ודקין הסובבים הכנתא הנקרא אנטרי״ל אבל הלב והריאה והכנתא גופיה יש בהם דם וצריכים למלוח ודעת רבותיה דכרס בעי מליחה דהא תניא נמצא עליה קורט דם מכלל דיש בו דם: ודעת התוס׳ דוקא בכרכשתא והדרא דכנתא גופייהו אבל שומן בעי מליחה שהרי יש שם וורידין אדומים ולפי כן מאי שנהגו להפכן בשעת מליחה לאו יאות עבדין ומיהו נראה דאפי׳ שומן אין בהם דם דאי לא מאי אהני לן דרב משרשיא ועוד דכל כי האי גוונא הוי ליה לפרושי בהדיא ורב יהודה גאון ז״ל כתב דכנתא גופיה אסורה לפי שיש שם וורידין קטנים מאוד ואף על פי שחתכן ומלחן אסורה עד שיוציא הוורדים קטנים ואמר דרבנן סבוראי גזרו בה ואסורה לקרבן. ועכשיו נהגו לסלקן יפה ולמלחן ואוכלין אותה בקדרה: ונראה שאסור למלוח כרכשתא והדרא דכנתא עם בשר דהוי ליה כבשר תפל ובשר מליח דפלט שאר בשרא ובלעי הני דלית בהו דם לא טרידי למפלט וכל זמן שפולטין צירם מותר להשהותן שם אבל אחרי כן אסור דומיא דדגים ועופו׳ דלעיל אבל יש שהיו אומרים דהני כיון דלית ליה דמא הכי נמי לא בלעי דמא ומותר להשהותם עם הבשר המליח וכן נהגו אבל אינו נראה דבר של טעם.
ועוד בהלכות מליחה, אמר רב משרשיא: אין מחזיקין אין מניחים שיש דם בבני מעיים, ולכך אם לא נמלחו, אין הם נאסרים. ומעירים: תרגמא [תרגם, הסבר את דבריו] שהם מוסבים אכרכשא ומעייא והדרא דכנתא [על הכרכשת, ועל המעיים, ועל היקף המעיים הגדול].
Rav Mesharshiyya says: One does not presume that there is blood in the intestines, and therefore they are not prohibited if they have not been salted. The Gemara comments: The Sages interpreted this statement as referring to the rectum, the intestines, and the spiral colon.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילרמב״ןרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אָמַר שְׁמוּאֵל ואֵין מַנִּיחִין בָּשָׂר מָלִיחַ אֶלָּא ע״געַל גַּבֵּי כְּלִי מְנוּקָּב.

Shmuel says: One may place salted meat only on a perforated vessel, so that the expelled blood can run out. But if the vessel is not perforated then the blood will pool and be reabsorbed by the meat.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםראב״ןרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דאי בעי למיכל מיניה אומצא אסור כלומר עד שידיחנו וימלחנו:
אין מניחין בשר מלוח אלא בכלי מנוקב כדי שיזוב הדם ולא ישוב אל הבשר אחרי פליטתו.
וחתיכות הרבה יכול למלוח יחד דכולן פולטות כאחת ונחות כאחת.
ואמר שמואל אין מניחין בשר מליח אלא בכלי מנוקב. כלומר אין מולחין אלא בכלי מנוקב. אבל לאחר זמן שיעור מליחתן מכאן ואילך אינו פולט אלא ציר בעלמא, ואף על פי שמניחו בכלי שאינו מנוקב אין בכך כלום, ואף על פי שהדם טוח על פני הבשר בעוד שהוא פולט ציר אינו בולע הדם, שאם אין אתה אומר כן כי לא הניחו בכלי ליתסר, ומיהו לישנא דקאמר אין מניחין בשר מליח אינו מיושב, דהל״ל אין מולחין את הבשר בכלי שאינו מנוקב. ושמא נאמר דשמואל אפילו לאחר שיעור מליחתו קאמר, לפי שהוא פולט ציר וצירו אינו נאכל מחמת מלחו וה״ל רותח, וכשהוא מתקבץ בכלי שאינו מנוקב מבליע הדם שעל המלח בתוך הבשר, לפי שהוא מתקבץ בתוך הציר, וכבוש הרי הוא כמבושל, ומבושל לא שייך למימר ביה איידי דטריד למפלט לא בלע כנ״ל. ומיהו אינו נאסר אלא מה שעומד ממנו בתוך הציר, אבל השאר מותר בנטילת מקום, לפי שאין הדם מפעפע, ומיהו אם אין מתכנס שם ציר הרבה אלא שטופח תחת הבשר, ראיתי בשם הרב רבינו ז״ל דמולחו פעם שנית וש״ד, כמו שפולט דמו פולט מה שבלע מחמת חום המלח, מידי דהוי אכל מליחת בשר מפליט האי גיסא ובלע האי גיסא ובלע האי גיסא. ואפ״ה שרי, משום דכל זמן שהוא פולט דם עצמו פולט נמי הדם הבא לו ממקום אחר.
ולענין מולח בכלי שאינו מנוקב, כה״ר אלברצלוני ז״ל דאינו אוסר אא״כ נשתהה שם שיעור מליחתו, אבל אם לא נשתהה שם כ״כ מותר, ולולי שאמרה הרב ז״ל היה נראה דאפילו לא נתשהה שם אלא מעט אסור, דהציר והדם מתחילין לצאת מן הבשר מיד, והטיפות עצמן אינן נאכלין מחמת פליטתן, אע״פ שהבשר עדיין נאכל מחמת מלחו וכיון שכן הבשר שהוא מתכבש ומתבשל בתוך הציר והדם שהן מלוחין הוא חוזר ובולע מיד הדם שפולט, ותדע דהציר והדם מיד שהוא נפלט חשבינן ליה כרותח אע״פ שעדיין הבשר אינו [מלוח כ״כ] שאינו נאכל מחמת מלח מדאמר רב נחמן אמר שמואל דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין, ואמרינן מ״ט עופות קמיטי קרמייהו, ודגים רפו קרמייהו, ובתר דנייחו דגים פלטי עופות והדר בלעי דגים מינייהו, אלמא בתוך שיעור פליטת דם העופות אמרינן דבלעי דגים מינייהו, וש״מ דדם הנפלט בתוך שיעור מליחה חם הוא ונבלע, ועוד דאמרינן עלה ה״ד אי בכלי שאינו מנוקב מ״ש דגים ועופות, דאלמא דאפילו בשיעור שהדגים בולעין מדם העופות ונאסרין, ה״נ דהוו בלעי עופות מעופות בכלי שאינו מנוקב, דאי לא תימא הכי לימא ליה ואיבעית אימא לעולם בכלי שאינו מנוקב וא״ה דגים ועופות דוקא, והא קמ״ל דדגים רפו קרמייהו ובלעי׳ אפילו בתוך שיעור מליחה, אבל עופות ועופות לאחר שיעור מליחה אין בתוך שיעור מליחה לא, אלא ודאי ש״מ דאפילו עופות ועופות בכלי שאינו מנוקב אסור לעולם, ואפילו לצלי, משום דה״ל כמבושל ובלוע מחמת בשול אינו יוצא ע״י האש.
אין מניחין בשר מלוח אלא על גבי כלי מנוקב הא קמ״ל דאפי׳ לאחר ששהא שיעור מליחתו אין להניחו בכלי שאינו מנוקב כדי שלא יחזור ויבלע בו דם שעל פניו ומיהו בדיעבד כתבנו לעיל דעת רש״י ז״ל שהוא מותר בהדחה ורבינו היה מפרש דקמ״ל דכלי שאינו מנוקב אף על פי שהוא גדול מאוד אין מולחין בו בקרקעיתו ולא בדפנותיו ואפי אם הי׳ מניחו מוטה שמא יפול הבשר לתוכו ונשרה שם ויאסור ומיהו בדיעבד כל כי האי גוונא מותר.
אלא לא שנא נראה שרב ששת לא סגיא דלא ידע האי טעמא אלא שהי׳ רוצה להחמיר ואמרו לו שאין להחמיר בכך כיון דלא אפשר להחמיר בחתיכה אחת כנ״ל.
ב והלכה נוספת אמר שמואל: אין מניחין בשר מליח אלא על גבי כלי מנוקב, שבאופן זה יכול הדם היוצא מן הבשר על ידי המליחה לצאת אל מחוץ לכלי. אבל בכלי שאינו מנוקב, נאסף הדם בשולי הכלי, ויחזור וייבלע בבשר.
Shmuel says: One may place salted meat only on a perforated vessel, so that the expelled blood can run out. But if the vessel is not perforated then the blood will pool and be reabsorbed by the meat.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםראב״ןרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) רַב שֵׁשֶׁת מָלַח לֵיהּ גַּרְמָא גַּרְמָא תְּרֵי מַאי טַעְמָא לָא מִשּׁוּם דְּפָרֵישׁ מֵהַאי וּבָלַע הַאי חַד נָמֵי פָּרֵישׁ מֵהַאי גִּיסָא וּבָלַע הַאי גִּיסָא אֶלָּא זלָא שְׁנָא.

The Gemara relates: Rav Sheshet would salt meat one bone, i.e., one piece, at a time. The Gemara asks: What is the reason that he would not salt two together? Could it be because the blood leaves this piece and that piece absorbs it? If so, with regard to one piece as well, one could claim that the blood leaves this side of the piece and that side absorbs it. Rather, there is no difference between one piece and two pieces, and one may salt even several pieces together.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא ל״ש – ומותר וטעמא כדפרשינן לעיל (דף קיב: ד״ה ועופות) דכל זמן שטרודים לפלוט אינן בולעים וכשנח זה כבר נח זה.
אלא ל״ש – ומותר בכל ענין אע״פ שמניח השניה על אותה שנמלחה תחלה כדפרישית לעיל.
אלא לא שנא. ומותר. וטעמא כדפרישית, כל זמן שטרודין לפלוט אינן בולעין, וכשנח זה כבר נח זה. אבל אם נמלחה החתיכה האחת ראשונה שעה חצי שיעור מליחה או שלישיתו, אסור למלוח האחרת בצידה, לפי שכשתנוח הראשונה תבלע מדם השנייה.
חכמי האחרונים פירשו שאף בטהור תפל וטמא מליח לא נאסר הכל אלא בשהטמא למטה והטהור התפל למעלה שתחתון גובר ומחמם את עליונו אבל אם היה הטהור התפל למטה לא נאסר התחתון אלא בכדי קליפה כדין חם לתוך צונן וכן אם לא עמדו זו על גב זו אלא שנגעו זו בזו אף בטמא למטה הם אומרים שלא נאסר עליונו אלא בשהיה התחתון שמן ומפעפע ונבלע בכחוש ואוסר את כלו אבל אם היה כחוש אינו מפעפע ואינו אוסר אלא בכדי קליפה או כדי נטילת מקום שהרי המליח אינו אלא כרותח של צלי וכבר ביארנו הענין כן בצלי כמו שביארנו בפרק גיד הנשה:
כבר רמזנו על דברים אלו שכתבנו ששחוטה זו שנמלחה עם הנבלה בכלי מנוקב היה ואלו היה בכלי שאינו מנוקב אין מקום לצירוף נבלה שהרי אף בשל עצמה נאסרה על צדדים ידועים כמו שיתבאר ומ״מ אם נמלחו ועמדו שיעור שהייה ואחר כך הצניען במלחן בכלי שאינו מנוקב דינן כנצלו שניהם על הדרכים שכבר ביארנו הן בשמן הן בכחוש:
ונמסר כי רב ששת מלח ליה גרמא גרמא [היה מולח אותו, את הבשר, עצם עצם, חתיכה חתיכה בנפרד]. ושואלים: תרי מאי טעמא [שנים יחד מה טעם] לא מלח? הרי זה משום דפריש מהאי ובלע האי [שפורש הדם מזה ובולע זה], אם כן הוא, בחד נמי [אחד גם כן], הדם פריש מהאי גיסא ובלע האי גיסא [פורש מזה הצד ובולע זה הצד]! אלא לא שנא [אין זה שונה], שגם בכמה חתיכות בשר הנמלחות ביחד אין מקום לחשש שיצא הדם מזה וייבלע בזה.
The Gemara relates: Rav Sheshet would salt meat one bone, i.e., one piece, at a time. The Gemara asks: What is the reason that he would not salt two together? Could it be because the blood leaves this piece and that piece absorbs it? If so, with regard to one piece as well, one could claim that the blood leaves this side of the piece and that side absorbs it. Rather, there is no difference between one piece and two pieces, and one may salt even several pieces together.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם ר׳רַבִּי חִיָּיא הַשּׁוֹבֵר מַפְרַקְתָּהּ שֶׁל בְּהֵמָה קוֹדֶם שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ הֲרֵי זֶה מַכְבִּיד אֶת הַבָּשָׂר וְגוֹזֵל אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמַבְלִיעַ דָּם בָּאֵבָרִים.

Shmuel says in the name of Rabbi Ḥiyya: One who breaks the neck of an animal after it is slaughtered but before its soul departs thereby makes the meat heavy. The meat expels blood at the time of slaughter, but if one breaks the animal’s neck, excess blood is trapped inside and weighs down the meat. And by this action he robs people, as he causes blood to be absorbed in the animal’s limbs, and since he sells the meat by weight, people will pay extra to acquire the same amount of edible meat.
רי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילההשלמהרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הרי זה מכביד את הבשר – לפי שבשעת שחיטתה היא טרודה להוציא דם וכששובר מפרקתה מתוך צרתה אין בה כח להתאנח ולהוציא דם והיא נחה ושוקטת והדם נבלע באבריה ומכביד הבשר ונמצא גוזל את הבריות כשהוא מוכרה במשקל והדם שוקל.
סימן רעז
השובר מפרקת של בהמה קודם שתצא נפשה מבליע הדם באיברים.
הרי זה מכביד את הבשר. לפי שבשעת שחיטה היא טרודה להוציא דם, וכששובר מפרקתה, מתוך צרתה אין כח בה להתאנח ולהוציא, והיא נחה ושוקטת, והדם נבלע באיבריה ומכביד את הבשר, נמצא גוזל את הבריות. כשהוא מוכרה במשקל, ושוקל הדם במקום בשר. מי שרי למיכל מיניה באומצא. בלא מלח, דלא דמי לדם האיברים, דהיכא דלא פריש שרי, ובאומצא בלא מלח יכול לאכול שאר בשר חי, דהתם לא זז דם הנבלע ממקומו, אבל הכא זז ממקומו ונעקר.
אמר שמואל משום ר׳ חייא השובר מפרקת של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע [דם] באברים. איבעיא להו מכביד את הבשר וגוזל את הבריות מה טעם משום דמבליע דם באברים, הא לדידיה אי בעי למיכל באומצא שפיר דמי, או דילמא כיון דמבליע דם באברים לחודיה נמי [לאו] שפיר דמי. פירוש קא מיבעיא [ליה] אי שרי למיכל מיניה בלא מליחה או לא, אי הוי כפריש או לא. ורבינו שלמה ז״ל פירש דקא מיבעיא ליה אי שרי למיכל מיניה אף במליחה או לא.
השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באיברים איבעיא להו מבליע דם באיברים וכו׳ הא לדידיה אי בעי למיכל מיניה באומצא ש״ד או דילמא וכו׳ ולדידיה נמי אסור למיכל מיניה באומצא. כך היא גירסת הספרים ובהלכות רבינו אלפסי ז״ל, ומשמע דבקדירה אי בעי למיכל מיניה במליחה שפיר דמי, ואף על פי שנבלע בו הדם, יוצא הוא ע״י מליחה, דכל דם שלא נבלע מחמת בשול יוצא הוא במליחה, אבל רש״י ז״ל אינו גורס אומצא, אלא הא לדידיה אי בעי למיכל מיניה, ופי׳ ז״ל אפילו במליחה, וסלק׳ בתיקו. א״כ לדבריו יש לחוש לדבר הרבה להניח הבהמה לגנח ועד שתמות לגמרי שלא לשבור מפרקתה, ואפילו בעי לה לקדירה לעצמו.
והרמב״ן ז״ל הכריע כגירסת הספרים, מדלא קאמר ומאכיל דם את הבריות שזו עבירה קשה שבכולן, אלא ודאי מדנקט גוזל את הבריות, ושבקה לאיסור מאכיל דם, ש״מ דלקדרה אי נמי לצלי ליכא למיחש, ומשום [הכי ניחא] דלא נקט ומאכיל דם את הבריות דלמיכל באומצא לא חיישינן, דאומצא לא שכיחא, אלא ודאי הדעת נוטה לגירסת הספרים, וסלקא בתיקו. ובאומצא מיהא אסור, ובצלי נמי עד דנצלה כל צרכו, דאי לא נצלה כל צרכו הו״ל כאומצא.
אלא דתמיהא לי דהא דאיבעיא לן אי שרי ליה למיכל באומצא או לא, בבשר דלית ביה חוטי קא מיבעיא לן, דאי באית ביה חוטי אפילו בלא שבר מפרקתה אסור באומצא, דהא סתם בהמה לא נשחטו הורידין דהא אינה צריכה כדא״ר חסדא לא לכל א״ר יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד, אבל בבהמה הואיל דמנתחה אבר אבר לא צריך, כיון שכן סתם בהמה דאית ביה חוטי אסור באומצא, אלא אם נודע בה שנשחטו הורידים, והכא בסתם בהמה קא מיירינן, אלא ודאי אית לן למימר דבשר דלית ביה חוטי קא מבעיא לן, וא״כ אפילו באומצא אמאי אסור, דהא דם האיברים שלא פירש שרי, וי״ל דבשעת השחיטה דם האיברים מתנודד ממקומו לצאת דרך בית השחיטה, וכששובר מפרקתה הדם חוזר ונבלע בבשר, וה״ל דם שפי׳ ממקום זה ונבלע במקום זה, ולישנא דקאמר מבליע דם באיברים הכי משמע.
אמר שמואל משום ר׳ חייא הסובר וכו׳ איבעי׳ להו וכו׳ ג׳ רש״י ז״ל או דלמא כיון שמבליע דם באיברים איסורא איכא ולדידי׳ נמי אסור מיכל פי׳ הוא ז״ל דאסור למיכל אפילו בחתיכה ומליחה שאין המלח יכול׳ להפליט ולא איפשט׳ וכיון דכן אסור ואין לו תקנה אבל גרסת הספרי׳ שלנו והיא גרסת הריא״ף ז״ל ולדידי׳ נמי אסור למיכל באומצא ולפי זה למליחה לקדרה או לצלי בלא מליחה הרי הוא מותר וכן בדין דלא חמיר הא מבשרא דאסמיק דשרי בהכי ורבינו הרמב״ן ז״ל הביא ראיה לזה דאם איתא דסבר ליה לרב חייא דלדידי׳ נמי אסור לגמרי ואין לו תקנה הוי ליה למימר בהדיא ומאכיל דם לבריות שזו עבירה קשה שבכולן: אלא מדקאמר וגוזל את הבריות ולא קאמר ומאכיל דם לבריות שמעינן דבצלי אי נמי לקדרה במליחה לעולם מותר ואין הספק אלא אם הוא אסור באומצא בלא מליחה: דדילמא אינו מפרש דם ממקומו אלא שמבליעו במקומו ודם האיברים כל זמן שלא פי׳ מות׳ הלכך גזל איכא אבל מאכיל דם ליכא. דאפי׳ תימא שמפרישו ממקומו ואסור אין דרך העולם על הרוב לאכול באומצא אלא בצלי או בקדירה וכן עיקר ומיהו ממ״ד לדברי הכל ראוי לכתחלה להניח לבהמה לנגח יפה. ושלא לשבר מפרקתה כלל עד שתמות לגמרי כדי לחוש כפרש״י.
ג ועוד הלכה אמר שמואל, משום [בשם] ר׳ חייא: השובר מפרקתה של בהמה לאחר שחיטתה אבל קודם שתצא נפשההרי זה בכך מכביד את הבשר שכן בשעת שחיטתה הבהמה עסוקה בהוצאת דם, ובשעה שנשברת מפרקתה היא מאבדת את כוחותיה ואינה מוציאה עוד מדמה, ונשאר הדם בתוכה, דבר הגורם לתוספת כובד במשקלה. ובמעשה זה הריהו גוזל את הבריות משום שמבליע דם באברים, והם קונים ממנו בשר במשקל מסויים, שיש בו בתוכו חלק גדול מן הרגיל של דם.
Shmuel says in the name of Rabbi Ḥiyya: One who breaks the neck of an animal after it is slaughtered but before its soul departs thereby makes the meat heavy. The meat expels blood at the time of slaughter, but if one breaks the animal’s neck, excess blood is trapped inside and weighs down the meat. And by this action he robs people, as he causes blood to be absorbed in the animal’s limbs, and since he sells the meat by weight, people will pay extra to acquire the same amount of edible meat.
רי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילההשלמהרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אִיבַּעְיָא לְהוּ הֵיכִי קָאָמַר מַכְבִּיד אֶת הַבָּשָׂר וְגוֹזֵל אֶת הַבְּרִיּוֹת מִשּׁוּם דְּמַבְלִיעַ דָּם בָּאֵבָרִים הָא לְדִידֵיהּ שַׁפִּיר דָּמֵי אוֹ דִלְמָא חלְדִידֵיהּ נָמֵי אסור תֵּיקוּ.:

A dilemma was raised before the Sages: With regard to what case is he speaking? Does Shmuel mean that there is only one problem with this practice, namely, that it renders the meat heavy and robs people since he causes blood to be absorbed in the animal’s limbs? If so, it may be inferred that if one wishes to keep the meat for himself, one may well do so, since he is robbing no one. Or perhaps Shmuel is referring to two prohibitions, first, that the blood trapped in the meat renders it prohibited for consumption, and second, that of robbery. If so, then even if one wants to keep the meat for himself, it is also prohibited. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איבעיא להו היכי קאמר – האי ומבליע דם דקתני כוליה חד איסורא הוא וה״ק מכביד את הבשר ונמצא גוזל את הבריות הוא משום דמבליע דם שמכביד את משקלה והבלעת דם לפרושי גוזל את הבריות נקט לה.
הא לדידיה – דליכא למימר משום גזילה שרי לפי שהוא חוזר ויוצא ע״י מלח.
או דילמא לדידיה נמי אסור – ותרתי איסורי קחשיב חדא דגוזל את הבריות וחדא דמבליע דם ושוב אינו יוצא ואוכל דם.
ואיבעיא לן מי אסור למיכל מינה באומצאא, חי בלא מלח, ועלתה בתיקו וכל תיקו דאיסורא לחומראב. וש״מ דאסור להבליע דם באיברים והאוכלו כאלו אוכל דם. אבל דם המבליע מעצמו באיברים אינו דםג.
א. כגירסת רגמ״ה ורי״ף וסה״ת סס״י כא וכן בדק״ס. לפנינו בגמ׳ ליתא באומצא. ונפק״מ דלגירסת באומצא האיבעיא רק בלא מלח הא במלח שרי [וכדמשמע מדברי רבינו], עי׳ טוב״י סי׳ סז ס״ג.
ב. וכ״ה ברי״ף כאן ובראבי״ה רס״י אלף וקכ״ב.
ג. בראבי״ה שם: ומשמע שבשר אחר מותר לאוכלו חי בעוד שהדם לא פירש מן האבר ולא הוי כדם האיברים דכשפירש אסור. והביא שם שבשאילתות כתב להיתר.
כתבו חכמי האחרונים שאם היה דבר שאי אפשר למלחו יפה משני צדדין כגון עוף שמבשלו כלו שלם אינו צריך שימלא חללו במלח כמוליאתא אלא מולחו יפה מצדו אחד בחוץ ומצדו אחד בפנים או שידביק המלח בכל דפנותיו בחללו ואחר שנמלח משהא אותו במלחו שיעור ידוע ושיעור זה לא נתבאר בתלמוד ומפורש בדברי הגאונים שהוא כשיעור צלייה וגאוני האחרונים הוסיפו פי׳ בזו שהוא כדי הלוך מיל ואם הוסיף אין לנו עליו תרעומת אלא אם כן לאחר י״ב שעות לקצת מפרשים כמו שכבר התבאר ובתלמוד המערב התבאר מלוח לשעה מלוח הוא ושמא דוקא אמרוה לקרבן ועל הדרך שאמרו במנחות לענין קרבן מביא את האבר ונותן עליו מלח הופכו ונותן עליו מלח ומעלהו:
איבעיא להו [נשאלה להם] לחכמי בית המדרש שאלה בהבנת דברי שמואל: היכי קאמר [כיצד הוא אמר] את דבריו, האם אמר שהשובר את מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הריהו מכביד את הבשר, ונמצא שבכך הוא גוזל את הבריות משום שהוא גורם שמבליע דם באברים. ומכאן נסיק כי הרי כאן איסור אחד ומשום גזל הבריות, הא [הרי] נלמד מכאן כי אם הוא עושה כן לדידיה, שפיר דמי [לו עצמו, נחשב הדבר יאה, שמותר לעשות כן]. או דלמא [שמא] שני איסורים לפנינו, שכך אמר שמואל כי השובר את מפרקתה של הבהמה קודם שתצא נפשה הריהו מכביד את הבשר, והדם שוב לא יצא ממנה, והריהו נאסר בכך לאכילה. וכן שגוזל את הבריות. ואם עשה כן לדידיה נמי [לו עצמו גם כן] אסור הדבר. שאלה זו לא נפתרה ותיקו [תעמוד] במקומה ללא פתרון.
A dilemma was raised before the Sages: With regard to what case is he speaking? Does Shmuel mean that there is only one problem with this practice, namely, that it renders the meat heavy and robs people since he causes blood to be absorbed in the animal’s limbs? If so, it may be inferred that if one wishes to keep the meat for himself, one may well do so, since he is robbing no one. Or perhaps Shmuel is referring to two prohibitions, first, that the blood trapped in the meat renders it prohibited for consumption, and second, that of robbery. If so, then even if one wants to keep the meat for himself, it is also prohibited. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) מַתְנִי׳: הַמַּעֲלֶה אֶת הָעוֹף עִם הַגְּבִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן אֵינוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה.:

MISHNA: One who places the meat of birds with cheese on the table upon which he eats does not thereby violate a Torah prohibition.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך אמץ
אמץאבר אווזא דחזי לאומצא (שבת קכח.) אי בעי למיכל באומצא שפיר דמי (חולין קיג.) המעלה את העוף פי׳ להאכל נא. אומצא ביעי ומזירקא (חולין צג) נוהג בשליל (פסחים עד) פי׳ אומצא דאסמיק חתיכה של בשר שהאדימה חתכיה ומלחיה אפילו לבשל בקדרה מותר שפדה בשפודא מידב דייב אחתיה אגומרי מישב שייב וכן הלכתא פירוש ביעי בצים בקרמייהו חתכינהו ומלחינהו אפילו לקדרה שריין תלנהו בשפודא שרו מידב דייבן אחתינהו אגומרי מישב שייבן ושרו (א״ב: פי׳ בלשון יוני בשר נא):
א. [רוה פלייש.]
מתני׳ אינו עובר בלא תעשה – היא גופה לא איצטריך דהעלאה לאו דאורייתא אלא דיוקא דילה איצטריך למידק מינה הא אוכל עוף בחלב עובר ולאפוקי מדרבי עקיבא דאמר פרט לעופות.
משנה. ז. המעלה את העוף עם הגבינה על השלחן אינו עובר בלא תעשה. מפר׳ בגמ׳ אינו בא לידי לא תעשה, שאפי׳ אכלו אינו עובר בלא תעשה, שבשר עוף אינו מן התורה אלא מדברי סופרים. אבל בהעלאת בשר בהמה אפשר לבא לידי לא תעשה, אם יאכלנו באלפס ראשון רותח.
כיצד מולחין את הבשר לקדרה צריך תחלה שידיחנה כדי שתתרכך מעט לקבל את המלח ואם מלח בלא הדחה זו יש אומרין שאינה מלוחה כלל ויש מתירין בדיעבד אלא שמצריכין להשהותה יותר עם מלחה ובנות זריזות מעידות שכל שנמלחה כשלש שעות או ארבע סמוך לשחיטתה הדם נפלט ממנה בלא הדחה אבל כשנתיבשה וניגבה מלחות של עצמה אינה פולטת בלא הדחה אלא מעט ומתוך כך ראוי לאסרה כשיעור זה בלא הדחה אף בדיעבד אלא שאף בלחה אינו יוצא ידי חובת מליחה הראויה אלא אם כן תדיח תחילה וכן שאם נתיבשה ראוי להשהותה במים עד שתתרכך יפה ואחר שהדיחה יפה מולחה ואין ראוי לעכבה במים אחר שנתרככה כראוי שלא יתדבק הדם יותר מדאי בבשר מצד קרירות המים אלא שזה אינו אוסר בדיעבד וכשהוא מולחה התבאר במסכת מנחות שנותן מלח בכל החתיכה ומשני צדדיה ולא שיהא צריך לכסת כל שטח פניה במלח ולעבות את המלח עליה כבנין אלא מפזרה כאן וכאן עד שתתפזר בכלו משני צדדין ואם לא מלח אלא מצד אחד הוכשר:
ד משנה המעלה את העוף עם הגבינה על השלחן שאוכל עליו — אינו עובר בזה על איסור לא תעשה שמן התורה.
MISHNA: One who places the meat of birds with cheese on the table upon which he eats does not thereby violate a Torah prohibition.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) גְּמָ׳: הָא אוֹכְלוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה שְׁמַע מִינַּהּ בְּשַׂר עוֹף בְּחָלָב דְּאוֹרָיְיתָא אֵימָא הַמַּעֲלֶה אֶת הָעוֹף עִם הַגְּבִינָה עַל הַשּׁוּלְחָן אֵינוֹ בָּא לִידֵי לֹא תַעֲשֶׂה.:

GEMARA: The Gemara suggests: Since the mishna mentions only that placing meat of birds and milk on one table does not violate a Torah prohibition, one may consequently infer that if one eats them together he does violate a Torah prohibition. If so, learn from the mishna that meat of birds in milk is prohibited by Torah law, contrary to the opinion of Rabbi Akiva, who maintains that it applies by rabbinic law. The Gemara responds: Say that the mishna should be understood as follows: One who places bird meat with cheese on the table will not thereby come to violate a Torah prohibition, since eating the two together is a rabbinic prohibition, as Rabbi Akiva maintains.
רי״ףרש״יראב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ אינו בא לידי לא תעשה – כלומר אין לחוש שמא יאכלנו ויעבור עליו דאי נמי אכיל ליה לא עבר.
מצאתי שמותר להעלות העוף עם הגבינה על השלחןא ובלבד שלא יגעו קערות זו לזו, ואין מותר אלא בבשר עוף אבל בשר בהמה אסור להעלות, וכן מנהג ותורה בכל ישראל.
א. עי׳ ערך השלחן למהר״י טייב שהבין דרבינו מיירי בשלחן שסודר עליו את התבשיל. ואפי״ה בשר בהמה אסור. ודלא כלבוש רס״י פח ופר״ת סי׳ צה סק״ז שכתבו דאף בבשר בהמה שרי בשלחן שסודר עליו. אבל באמת נראה דמיירי הכא בשלחן שאוכל עליו [דשלחן שסודר מאן דכר שמיה]. ופסק כב״ש דמתניתין קד ע״ב, וב״ש לא שרו אלא בשר עוף כמש״כ רש״י בשבת די״ג ע״א. וכ״ה בס׳ האורה סי׳ קי ׳העוף עולה עם הגבינה על השלחן׳. ומס׳ האורה הועתק בס׳ הפרדס ד״ו סי׳ רמז. ונראה שהוא לשון גאון כמו רוב לשונות ׳מצאתי׳ שבספרנו וכדמוכח מהלשון ׳וכן מנהג׳, ע״ל סי׳ רעא. [ואולי סובר הגאון דנקטינן דב״ה היא ולא ב״ש. עי׳ פי׳ הראב״ד לרפ״ה דעדיות ורש״י בסוגיין ד״ה רבי יוסי ובפרט בתויו״ט למתניתין. הערת בני הר״ב הי״ו]. ולפי״ז לא מצאנו שמחמיר רבינו לאסור בשר בהמה בשלחן שסודר.
ה גמרא שנינו במשנתנו כי אין בהעלאת עוף וגבינה על שולחן אחד שאוכלים בו משום עבירה מן התורה, ונדייק מכאן: בהעלאה כשלעצמה אין איסור מן התורה, הא [הרי] נדייק מכאן שאם אוכלו לעוף עם הגבינה — עובר בלא תעשה מן התורה, ושמע מינה [למד מכאן] כי איסור אכילת בשר עוף בחלב הוא דאורייתא [מן התורה], ושלא כדעת ר׳ עקיבא הסבור כי איסור אכילת בשר עוף בחלב אינו אלא מדרבנן! ודוחים: אין זו ראיה, שכן אימא [אמור, פרש] כך את דברי משנתנו: המעלה את העוף עם הגבינה על השולחן אינו בא בכך לידי לא תעשה, שאף אם יאכל את בשר העוף עם הגבינה, אין הוא עובר על איסור מן התורה, וכשיטת ר׳ עקיבא.
GEMARA: The Gemara suggests: Since the mishna mentions only that placing meat of birds and milk on one table does not violate a Torah prohibition, one may consequently infer that if one eats them together he does violate a Torah prohibition. If so, learn from the mishna that meat of birds in milk is prohibited by Torah law, contrary to the opinion of Rabbi Akiva, who maintains that it applies by rabbinic law. The Gemara responds: Say that the mishna should be understood as follows: One who places bird meat with cheese on the table will not thereby come to violate a Torah prohibition, since eating the two together is a rabbinic prohibition, as Rabbi Akiva maintains.
רי״ףרש״יראב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) מַתְנִי׳: טבְּשַׂר בְּהֵמָה טְהוֹרָה בַּחֲלֵב בְּהֵמָה טְהוֹרָה אָסוּר לְבַשֵּׁל וְאָסוּר בַּהֲנָאָה יבְּשַׂר בְּהֵמָה טְהוֹרָה בַּחֲלֵב בְּהֵמָה טְמֵאָה בְּשַׂר בְּהֵמָה טְמֵאָה בַּחֲלֵב בְּהֵמָה טְהוֹרָה מוּתָּר לְבַשֵּׁל וּמוּתָּר בַּהֲנָאָה ר״ערַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר כחַיָּה וָעוֹף אֵינָם מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר {שמות כ״ג:י״ט} לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ ג׳שָׁלֹשׁ פְּעָמִים פְּרָט לְחַיָּה וּלְעוֹף וּבְהֵמָה טְמֵאָה.

MISHNA: It is prohibited to cook the meat of a kosher animal in the milk of any kosher animal, not merely the milk of its mother, and deriving benefit from that mixture is prohibited. It is permitted to cook the meat of a kosher animal in the milk of a non-kosher animal, or the meat of a non-kosher animal in the milk of a kosher animal, and deriving benefit from that mixture is permitted. Rabbi Akiva says: Cooking the meat of an undomesticated animal or bird in milk is not prohibited by Torah law, as it is stated: “You shall not cook a kid in its mother’s milk” (Exodus 23:19, 34:26; Deuteronomy 14:21) three times. The repetition of the word “kid” three times excludes an undomesticated animal, a bird, and a non-kosher animal.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותר״י מלונילרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואסור בהנאה – כלומר ואפי׳ להשליכו לכלבו:
מנהני מילי – דכל בשר בכל מיני חלב אסור אע״ג דלא חזינן בקרא אלא גדי:
מתני׳ מותר לבשל ומותר בהנאה – דאין בו משום בשר בחלב כדיליף בגמרא. ובאכילה מיהא אסור משום איסור טמאה.
פרט לעוף וחיה ובהמה טמאה – גדי פרט לעוף שאינו בהמה. גדי פרט לחיה שאינה בהמה דאע״ג דחיה בכלל בהמה אתא קרא יתירא ומפקיע. גדי ולא את הבהמה טמאה אבל בהמה טהורה דלאו גדי כגון פרה ורחל איתרבאי מקראי כדקתני בברייתא בגמרא.
בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה כו׳ – הוא הדין בשר עוף לרבנן דאסור מן התורה דדוקא ר״ע הוא דאמר חיה ועוף אינם מן התורה ונפקא לן מדדריש לקמן את שאסור משום נבלה אסור לבשלו בחלב.
ח. בשר בהמה טהורה וחלב בהמה טהורה וכו׳.
ואסור בהנאה. דדרשינן תלתא לא תבשל גדי בחלב דכתיבי בתורה, חד לאיסור בישול, וחד לאיסור אכילה, וחד לאיסור הנאה. אבל כשהבשר מבהמה טמאה או החלב, מותר לבשל ומותר בהנאה, דכתי׳ גדי בחלב אמו, דומיא דגדי וחלב אמו, דכשרין, בעינן, וליכא.
ר׳ עקיבא אומר וכו׳. ובגמ׳ פריך מאי איכא בין ר׳ יוסי הגלילי דנפקא ליה מבחלב אמו פרט לעוף, ובין ר׳ עקיבא דנפקא ליה מגדי. ומתרץ חיה איכא ביניהו, דלר׳ עקיבא חיה אינה אסורה מן התורה אלא מדרבנן, דסבירא ליה גדי דוקא, ולא חיה, ולא לקי עליה. ולר׳ יוסי הגלילי דנפקא ליה מלא תאכלו כל נבלה, חיה מן התורה, ולקי עליה. אי נמי עוף איכא ביניהו, דלר׳ עקיבא אע״ג דאינו אסור מן התורה, אסור מדרבנן, דדייקינן לשונו שאמ׳ חיה ועוף אינן מן התורה, משמע הא מדרבנן אסירי, ולר׳ יוסי הגלילי אפי׳ איסורא מדרבנן ליכא, כיון דלא אמר בפירוש חיה היא מן התורה ועוף אינו מן התורה, ותניא נמי בבריתא, במקומו של ר׳ יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב, ולית הלכתא כותיה.
ר׳ עקיבא אומר חיה ועוף אינו מן התורה שנאמר לא תבשל גדי בחלב אמו שלשה פעמים וכו׳. ופרישנא בגמרא (חולין קטז.) טעמיה דר״ע משום דקסבר איסור חל על איסור וחלב ומתה לא צריכי קרא, ופסקו הגאונים ז״ל כר״ע דחיה ועוף אינן מן התורה. ואי קשיא לך והא שמואל דהוא אמורא לא דריש כותיה לעיל, דמוקי חד לחלב ומתה וחד לאפוקי טמאה וחד לרבות את השליל. ועוד דהא משמע דתנא קמא לא ממעט אלא טמאה אבל חיה ועוף לא. ועוד דהא לא קיי״ל דאיסור חל על איסור, יש לומר דאע״ג דתנא קמא משמע [ד]⁠לא ממעט אלא טמאה, לא קיימא לן כותיה, דהא סוגיין דעוף אינו מן התורה, ועוד דהא לא שמעינן לרבנן בהדיא דפליגי עליה אלא ר׳ יוסי הגלילי דהוא יחיד פליג, וקיימא לן כר׳ עקיבא מחבירו, ועוד דבשר בחלב איסור מוסיף הוא וכיון דטעמיה דר׳ עקיבא משום דקא סבר איסור חל על איסור, וסוגיין דעלמא כמאן דאית ליה איסור מוסיף וכדמשמע בשבועות (שבועות כד:) קיי״ל כותיה, ובנמוקי הרמב״ן ז״ל דהא דשמואל דלעיל נמי ל״ק, משום דשמואל גופה תרוצי מתרצינן לה, ולפירוקא בתרא דאמרינן הא דידיה הא דרביה איכא למימר דלדידיה איסור חל על איסור אית ליה, וחלב ומתה לא צריכי קרא, ואי נמי שליל צריך קרא, אייתרו להו תרי חד להוציא חיה ועוף מדרבי יוסי הגלילי שאין לו חלב אם, ודקא נקט שמואל לרבות חלב ומתה כל⁠(ל) דמתרבי נקיט ליה לרבות, וכל דממעיט ליה נקט להוציא ולאו דנפקי מקראי כדאמר בשליא ודם, וכללו של דבר מימרא דמיתרצא לא עדיפא לדחויי כללא דהלכה כר׳ עקיבא ע״כ.
שהא כשיעור הראוי לו לוקח את החתיכה ומנפצה ממלחה יפה יפה ומדיח את הבשר לאלתר כדי להעביר מה שנשאר מן המלח ההוא שנתמלא דם וטיחת הדם שעל פני הבשר ולא יניח להתיבש המלח לשם ואם מלח במלח הדק ביותר צריך להפליג בהדחתה שמפני דקותה נדבקת היא בבשר ומתוך כך ראוי למלוח במלח בינונית לא גסה מן הגסה ולא דקה מן הדקה שהגסה ביותר אינה מפלטת יפה והדקה ביותר אי אפשר להעבירה יפה מעל פניה וכל שהיא עשויה קרטין קרטין ואינה כקמח והיא הנקרא מילחא גללניתא יצאה לה מכלל דקה:
גדולי המחברים כתבו שהדקה אינה מפלטת ואם כן מלח בדקה יראה מדבריהם שלא הועיל ואין דברים אלו מחוורים לא החזירו על הגסה מעט אלא שתתנפץ יפה הא אם מלח בדקה יפליג בהדחתה ודיו כמו שביארנו:
ומים אלו שהוא מדיחה בהן אחר מליחה אינו מעכבה בהן שהרי המלח האסור ניתך לתוכה וכן טיחת הדם שעל פני הכלי בתוכה והמלח מחמם את המים וחוזרת ובולעת מהם ומתוך כך אנו מזהירים להיות הדחה זו בכלי המנוקב או במקום שאין הבשר מתעכב בתוכו ואם היא בכלי שאינו מנוקב יאחוז את הבשר בידו באויר הכלי וידיח וישליך את המים וגדולי המפרשים כתבו שכל שנפצה יפה יכול להדיחה בכלי שאינו מנוקב שטיחת הדם אינה אלא משהו ובטל במים:
ואחר שהדיח את הבשר יפה על הדרך שביארנו עושה ממנה מה שירצה הן לחזור ולמלחה הן לבשלה הן שיהיו המים שבקדרה צוננין הן שיהיו רותחין נתנה בלא הדחה בקדרה רותחת של תבשיל רואים את המלח כאלו הוא דם ומשערין אם יש בקדרה עם צירוף חתיכת הבשר ששים כנגד כל אותו המלח וכנגד טיחת הדם שעל הבשר הכל כשר ואם לאו הכל אסור ואם אין בקדרה אלא מים רותחין ונתן שם את הבשר צריך שיהא בין חתיכת הבשר והמים ששים בכדי שיעור כל המלח וטיחת הדם ואם לאו הכל אסור שהרי פלטה וחזרה ובלעה ואם לא הניחה שם אלא שהוציאה לשעתה הרי פלטה אבל לא חזרה ובלעה והילכך אם יש ששים על הדרך שהזכרנו הכל מותר ואם אין שם ששים הבשר מותר שהרי הודח והמים והקדרה אסורין וגדולי המחברים מזהירין שלא להניח את הבשר בקדרה אף לאחר שנעשה בו כראוי אלא אם כן היו מים שבקדרה רותחין ואין דברים אלו מחוורים כלל לא הוזכרו מים רותחין אלא לבשר שלא נמלח ובדורות הראשונים שהיו בקיאים בחליטה כמו שביארנו אבל מאחר שנמלחה יעשה כמה שירצה שאין לאחר מליחה הראויה כלום:
בני מעין אינן בחזקת דם ליאסר בשלא נמלחו ואפי׳ נתבשלו בלא שום מליחה מותרין ולא אמרו כן אלא בהדורא דכנתא ר״ל דקים הסובבים את הכנתא הנקרא אינטיריל וכן הקיבה ומעיה וכן הכרכשא אבל הכרס וכל שבו והריאה וכל שבה צריכים מליחה:
יש חולקין בכרס לדונו כשאר הדקין ולא יראה כן שהרי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות תולין את הדבר אם נמצא בו קורט דם:
חכמי התוספות פרשו שאף באלו לא נאמר שאין צריכין מליחה אלא בהן עצמן הא שומן שלהן צריכין מליחה שהרי החוש מעיד לנו שיש בהן דם וכן הכנתא עצמה צריכה מליחה ולא עוד אלא שגאוני ספרד כתבו שאסורה היא בקדרה לעולם מפני חוטין אדומים שבה ואפי׳ חתכה חתיכות חתיכות ומלחה ועכשיו נהגו בה היתר ומ״מ דוקא אחר מליח וחתוך החוטין כמו שכבר התבאר:
יש מי שאומר אחר שאין המעים מחזיקין דם אין מולחין אותם עם הבשר שהרי הבשר פולט דם והדקין בולעים אחר שאין צריכים לפלוט כלום וחכמי האחרונים מסכימים להתיר מפני שמתוך חלקלקותם הדם נשרק מהם ואינו נבלע כלל ועוד שהרי מ״מ פולטין ציר וכן החוש מעיד:
מאחר שרבותינו הצרפתים מצריכין מליחה למעין מפני שומן שבהם ראוי להזהיר על מליחת החלוחלת ושאר הדקין שתהא מבחוץ על השומן לא כאלו שמולחין אחר שהפכום ומולחין מן הצד הפנימי שהמקום שבו הדם שם ראוי למלוח ומ״מ אם עשה כן הוכשר שהמלח שואב ואין הפרגוד ננעל בפניו:
דבר ידוע הוא שאין מולחין מליחה זו המכשרת לקדרה אלא בכלי מנוקב או בסל או על גבי עצים או קשין וכיוצא בהן כלל הדברים כל כששופכין עליו מים יוצאין המים לחוץ מולחין עליו או בתוכו הא כלי שאינו מנוקב אין מולחין בו שהרי הדם מתקבץ בשולי הכלי והבשר נכבש בתוכו והרי הוא כבשר המתבשל עם הדם ואין לומר שמאחר שפולט אינו בולע שאין אומרין כן בכבוש ומבושל ואין אוסרין אלא אם כן שהתה עד שכלתה פליטת דמה ויש אומרין אף פליטת צירה ואין דברים אלו נראין כלל:
עבר ומלח בכלי שאינו מנוקב הכלי אסור מ״מ וצריך שבירה או הגעלה הכל לפי מה שהוא אבל הבשר יש בו שהוא מותר ויש בו שהוא אסור כיצד מה שנכנס מחתיכת הבשר בתוך הדם והציר שבשולי הכלי אסור וכתבו גאוני ספרד שאין לו תקנה לא במליחה אחרת ולא בצלייה מפני שהוא כבשר שנתבשל עם הדם שהרי נכבש בתוכו והכבוש הרי הוא כמבושל הילכך נוטל כל מה שנכבש בתוך הדם וקולף את הנשאר ומותר שהרי אין הדם מפעפע עד שתאמר שהוא מתפשט בכל החתיכה ואין צריך לומר על חתיכות עליונות שכלן מותרות ומ״מ אם היפך בהן ונעשו עליונות תחתונות הכל אסור:
יש מי ששואל הגע עצמך שיהיה אותו צד הנכבש בתוך הדם שמן והרי השומן שנאסר מצד הדם מפעפע מכח המליחה ומתפשט בכל החתיכה ולא עוד אלא שמוליך בפעפועו את הדם למקום שהוא הולך ויש לך לאסור את כלה ובשמן תדע שיש מי שנוטה לומר כן ומ״מ חכמי האחרונים נוטים לסברת דבר זה אחר שהשומן מותר מצד עצמו מה שמפעפע ממנו אין בו שום עירוב הואיל והוא מפעפע בטבעו והדם אינו מפעפע אין הדם מתנועע בהכרח בתנועת השומן אלא השומן מתנועע לפי טבעו בפשיטותו בלא שום עירוב והדם נשאר בגבולו לפי טבעו:
וחכמי התוספות הכריעו בזו שאם אין אתה אומר כן אין לך הכשר לעולם על ידי קליפה שהרי קליפה זו אסורה והיא הולכת ומתפשטת בקליפה הסמוכה לה וכן מעולם וכן אין לך בשר מליח מותר שהמלח ודאי נתמלא מן הדם ונאסר מחמת בליעתו והרי המלח אף לאחר שנתמלא מן הדם כחו מתפשט בכל הבשר וטעמו נרגש בו ואם כדבריך הרי המלח מוליך דם הבלוע לתוכו למקום שהוא עצמו הולך והיה לך לאסור אלא כל שאין ממשו הולך אלא כחו או פעפועו אינו מוליך את הנבלע בו אלא למקום שטבע הבלוע לילך בו ומצד עצמו והדברים נראין:
קצת חכמי הראשונים כתבו שלא נאסר הבשר כשנמלח בכלי שאינו מנוקב אלא אם כן עומד שם כשיעור מליחה והוא הלוך מיל והם נוטים אחר מה שפירשו הראשונים באינו נאכל מחמת מלחו שאינו נאכל אף לכשיודח מן המלח בתורת בשר שאינו מלוח אלא בתורת בשר מליח והרי כל שלא שהה בשיעור זה נאכל הוא לאחר הדחה וכבר ביארנו שפי׳ זה אינו כלום אלא כל שאינו נאכל עם מלחו מפליט מיד ולא נתנו שיעור אלא שתגמר הפליטה אבל בשיעור מועט מפליט ואוסר על הדרך שהתבאר נמלח בכלי שאינו מנוקב מליחה מועטת כדרך שאדם מולח לצלי אינו אוסר שאין מליחה זו מפלטת דם וחכמי הראשונים שבגלילות אלו אוסרין בזו הבשר והכלי ואין דבריהם נראין ומ״מ גדולי המפרשים מודים להם שאם עמד במליחה זו יותר משיעור צלייה אוסר שמלח מועט עושה בשיעור גדול מה שמלח הרבה עושה בשיעור מועט ואף זו אין הדברים נראין:
נמלח הבשר בכלי מנוקב ושהא כשיעור אין מניחין אותו במלחו בכלי שאינו מנוקב שמ״מ פולט הוא מטיחת הדם שעל פניו ומלכלוכית שבמלח והרי הבשר פולט ציר עדין והציר אינו נאכל מחמת מלחו ודינו כדין רותח וכשמתקבץ בכלי שאינו מנוקב מבליע הדם בבשר שהוא מתכבש בתוך הציר וכבוש הרי הוא כמבושל ואע״פ שהבשר פולט ציר והיה לנו לומר איידי דטריד למיפלט לא בלע אין אומרין כן בכבוש ומבושל ומ״מ לאחר זמן י״ב שעות מותר שטיחת הדם ולכלוכית המלח יבשים אחר שאין שם פליטת ציר ואין נבלעים בבשר ויש מתירין אף בתוך זמן זה כל זמן שדמו נפלט ומ״מ הלשון מסייע לדעת ראשון שאמרו אין מניחין בשר מליח אלא על גבי כלי מנוקב ואלו לא בא ללמד כן אלא במליחה היה לו לומר אין מולחין אלא בכלי מנוקב אלא שנראה ששתיהן נכללו בה ומ״מ הם מפרשים אין מניחין בשר מליח ר״ל אחר שמלחו בין ידיו ורוצה לתתו בכלי להשהותו במלחו כשיעור הראוי לו אינו מניחו אלא בכלי מנוקב:
כבר ביארנו שהשובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד את הבשר ונמצא גוזל את הבריות שהוא מוכר להם במשקל ומבליע דם באיברים ונמצא שנבלע בה דם הפורש ואסור לאכלה חיה אלא אם כן במליחה כמו שביארנו ויש אוסרין אותה אפי׳ במליחה שאין דם הבלוע יוצא על ידי מליחה ואין נראה כן וגדולי המחברים מצריכין חתיכה ומליחה ואח״כ יבשל או יצלה:
כבר ביארנו בפרק גיד הנשה שהמוח וקרומותיו אין נפלטין מדמן במליחת הראש שהרי עצם הגלגולת מקיף ביניהם ואין לדם שבמוח וקרומותיו מקום לצאת ואפי׳ היה צולה את הראש אין הדם זב אלא על הדרכים שביארנו שם והרי הדם מתקבץ ומתבשל עם המוח אם כן אין תיקון לאכילת המוח אלא על צדדין אלו שנבאר אם רצה להכשירו לקדרה חותך את הראש ומוציא את המוח וקורע קרומו ומולחו ויש אוסרין שלא לבשל מוח לעולם ואין דבריהם נראין:
שמא תאמר מפני מה אין מליחת הראש מועלת להפלטת דם המוח אע״פ שעצם הגולגולת מקיף והרי מוח שבעצמות נכשר על ידי מליחה ואין העצם מעכב והרי טעמה מעיד עליה שטעם המלח נרגש במוח העצמות כשהבשר מלוח תדע שהטעם הוא מפני שמוח העצמות אין בו דם אלא קלוש כדם האיברים ויוצא אף במליחה שבמחיצה אבל המוח יש בו דם הרבה וורידין שיש בהן דם והרי הענין כאלו יש שם דם כנוס ואינו יוצא במליחה שעצם מפסיק בינה ובין המלח:
היה אוכל את הראש כלו בצלי או על הגחלים אינו צריך להוציא את המוח אלא יעשה בו אחד מן הדרכים שביארנו בפרק גיד הנשה והם שיתן בית השחיטה כלפי האור כדי שיצא הדם דרך שם ואם הניחו דרך נחיריו ינעוץ קיסם או קוץ בנחיריו עד המוח ויש אומרים שלא הותר דבר זה לאכילת המוח אלא להשיר את השער שהוא שיעור מועט או לאכילת בשר הראש אבל המוח אינו ניתר לאכילה בדרך זה ואין דבריהם נראין כמו שכתבנו שם ועכשיו נהגו לנקוב את הראש כנגד המוח כשבאים לצלותו כדי שיזוב את הדם דרך שם:
צלאו על הגחלים שלא בדרך זה אלא שהושיבו על צדדיו אסור ומ״מ כתבו גאוני ספרד שלא כל הראש אסור אלא המוח וקרומותיו אבל בשר הראש מותר שאין פליטת הדם עוברת העצם המקיף שהקרום נעשה לה כקדרה ומתבשל בתוכה ואפי׳ תצא מהם פליטת דם מועטת אף הוא פולטה מיד וכלעמת שבא כן ילך ומ״מ לקדרה אוסר את הכל שכח הבשול מפליט את הדם ומשערין בכל המוח ואם נקב עצם המוח וקרום שלו ורצה לאכלו בצלי והושיבו מצד הנקב או שהיה מגלגל בו תמיד מותר:
מליחת הראש אם לא רצה לחתכו עכשיו מולחו משני צדדיו אחר שהשיר את השער בהבהוב או ברמץ על הדרך שביארנו ואם רצה למלחו קודם שישיר את השער מפני שהוא מתירא שלא יכוין יפה בדרכים שביארנו מולחו על השער שכח המלח עובר את השער ואינו חושש ואם רצה לכוין מלאכתו יפה חותכו לשנים ומולחו מצד פנים והופכו ומולח על השער ואחר כך ישיר את השער ומ״מ הבהוב מעט קודם מליחה להשיר את השער אין בו קפדא אבל בהנחה על הגחלים יזהר שלא יעשה אלא על הדרכים שביארנו מצד דם המוח וקרומותיו שפורש ממקומו על ידי האור ונבלע במקום אחר ולא יבטח על מליחה הבאה אחר כן שהבליעה הבאה על ידי האור אינה יוצאת במליחה:
הוציא את המוח יכול להשיר את השער שבראש על ידי הבהוב או ברמץ אפי׳ לקדרה קודם מליחה שהאש שואב את הדם וכן התרנגולת כלה מהבהבין אותה כמה שנרצה לנקותה משירי הנוצה שהאש שואב את הדם וכן רגלי הבהמה והעוף להשיר שער וצפרן שלא נאסר בראש אלא מצד דם קרומות של מוח אבל דם של שאר מקומות האור שואב את כלה ואף של רגלי הבהמה אלא שאם רצה לחתוך בטלפים כדי שלא יתעכב הדם לשם יפה הוא עושה וכן במליחה כמו שנבאר למטה אבל ראש העוף יזהר בו על הדרכים שביארנו ויש מתירין בראש העוף לכסותו ברמץ להשיר הנוצה מפני שאין גומות בעצמות לעכב את הדם אבל ראש הבהמה יש גומות בעצמות שבו ומעכבין את הדם:
מה שביארנו שמהבהבין את העוף כלו או מניחין אותו על הרמץ כך כתבו חכמי הצרפתים ומ״מ חכמי הקדמונים שבגלילות אלו אוסרין אלא אם כן בית השחיטה למטה ואף בזו בכדי שלא יוכל הלב ומה שבפנים להתחמם שאם כן יהא דם שבפנים פורש ואינו יוצא בהבהוב זה או ברמץ ויבלע במקום אחר ולא יצא במליחה שהבלוע מכח האור אינו יוצא במליחה ומ״מ לצלי מותר שהרי כל שפירש על ידי האור הוא חוזר ומפליטו ויש מי שמחמיר ומולח קודם הבהוב והשרת שער כמו שביארנו ואף בתוספות כתבוה כן בשני של עבודה זרה בשמועת האי גוי דחריך רישא כמו שכתבנו שם ואין צריך בכך:
חכמי האחרונים שבספרד הורו שהמהבהב את העוף להשיר שערו צריך להדיח בית השחיטה יפה שאם לא כן ישאר שם ויבלע בבשר על ידי בשול זה:
יש מקומות שנוהגין שאין מורטין את נוצת העוף ביד אלא מולגין וכיצד היא המליגה אחר שנשחט העוף משימין אותו ברותחין והנוצה עוברת מאליה וכן עושין בגדיים וטלאים ונשאר העור מופשט מן השער עם שאר הבשר ונאכל עמה ודבר זה נחלקו בו חכמי הדורות יש מי שאסר לעשות כן בכלי ראשון ואם עשה אסור כלו מפני שהוא מבשל ויש כאן בשול חלב ודם עם הבשר והרי הוא חם בחם אבל בשעירה מכלי ראשון לשני עושה כן בשני ומותר ודוקא בתוך כלי השני אבל לא בקלוח הערוי שמכלי ראשון לשני שכל ערוי הוא ככלי ראשון ואם עשה אוסר כדי קליפה כדין חם לתוך צונן וקולף את העור ודיו וקצת חכמי הצרפתים הורו בעירוי זה שאם היה אוחז את התרנגולת וראשה למעלה ונמצאת הנוצה שוכבת והולכת כלפי מטה ומבדלת בין עור לבשר שאין צריך אפי׳ קליפה אבל כשגב התרנגולת או רגליה למעלה ונמצא שבשפיכת הרותחין נכנסין המים בתוך הנוצה סמוך לבשר אוסר עד כדי קליפה ויש מתירין בעירוי זה שסוברין שאין ערוי ככלי ראשון וכמו שכתבנוה בשלישי של שבת בשם תלמוד המערב ומ״מ חכמי האחרונים אוסרים אף בכלי שני אע״פ שאין כלי שני מבשל מ״מ הרי הוא מפליט ומבליע כמו שהתבאר והרי נפלט הדם ונבלע במקום אחר ואינו יוצא עוד במליחה ומפני זה כל מליגה אסורה אא״כ נקר את הבשר מחלב וגידים ומולחה מבפנים מליחה המכשרת ומה שאמרו בפרק הזרוע שיש מקומות שמולגין את הראש דוקא בדרך זו שביארנו:
מלח את הרגלים של בהמה והטלפים עמהם פרשו הגאונים שיחתוך את הטלפים מעט ומולח והדם יוצא דרך אותו חתך ויזהר שיהא אותו חתך מונח דרך מטה שיהא הדם זב ויוצא לחוץ:
מים מלוחים או מלח שנתך ונעשה מים אין מוציאין מידי דמן לעולם מ״מ אם הניח בשר במים מלוחים או במלח שנתך ונעשה מים בכלי שאינו מנוקב גדולי המפרשים מחמירין בה מספק ומ״מ פירשו שאם צלו מעט ממנה ולא פלט בעבוע של מלח על ידי הצלייה בידוע שלא הרגיש במליחה כלל ומותר:
כתבו חכמי הצרפתים שצריך אדם להזהר כשנתנו הבשר בשפוד שעל האש בלא מליחה שלא יחתכנה על האש בסכין כדי להכניס חום האש לתוכה עד שישער בעצמו שיצא הדם או שיעשה כן בעודה צוננת קודם שיתננה על האש כדי שלא לאסור את הסכין ומ״מ יראה לי שהדם הפורש כבר נפלט ואותו שבבשר עדין לא פרש כמו שכתבנו למעלה:
המשנה החמישית והכונה בה להשלים עניני החלק הראשון ולהודיע שבבשר עוף בחלב אינו עובר אלא מדברי סופרים ואמר על זה המעלה את העוף עם הגבינה על השלחן אינו עובר עליו בלא תעשה אמר הר״מ פי׳ מה שאינו עובר עליו בלא תעשה ר״ל אינו בא לידי לא תעשה לפי שבשר עוף בחלב עצמו דרבנן הוא כמו שיתבאר:
אמר המאירי המעלה את העוף עם הגבינה על השלחן אינו עובר בלא תעשה פירשו בגמ׳ שאינו בא לידי לא תעשה שאף אם יאכלנו אין כאן לאו של תורה שבשר עוף בחלב אינו אלא מדברי סופרים הא של בהמה אפשר לבא בהעלאתה לאיסור תורה כגון שיעלה בכלי ראשון רותח עם הגבינה וכמו שהתבאר מ״מ אף העלאת בשר עוף אסורה מדברי סופרים ואין כאן משום גזרה לגזרה כמו שביארנו בראש הפרק:
זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמ׳ דבר שלא ביארנוהו:
המשנה הששית והכונה בה להשלים גם כן עניני החלק הראשון לבאר באיזה דבר ובאיזה חלב נוהג איסור בשר בחלב ואמר על זה בשר בהמה טהורה אסור לבשל בחלב בהמה טהורה ואסור בהנאה בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה או בשר בהמה טמאה בחלב בהמה טהורה מותר לבשל ומותר בהנאה ר׳ עקיבא אומר חיה ועוף אינן מן התורה שנ׳ לא תבשל גדי בחלב אמו שלשה פעמים פרט לחיה ועוף ובהמה טמאה ר׳ יוסי הגלילי אומר נאמר לא תאכלו כל נבלה ונאמר לא תבשל גדי בחלב אמו את שאסור משום נבלה אסור לבשל בחלב עוף שאסור משום נבלה יכול יהא אסור לבשל בחלב ת״ל בחלב אמו יצא עוף שאין לו חלב אם אמר הר״מ פי׳ דעת ר׳ עקיבא שחיה ועוף אסור לאכלן בחלב מדרבנן ומותר לבשלן לפי שלא אסר הכתוב אלא בשול בהמה טהורה ודעת ר׳ יוסי הגלילי שבשר חיה אסור לבשלו בחלב מן התורה כמו שיתבאר מתוך דבריו ובשר עוף מותר לבשלו בחלב ואפי׳ מדרבנן לפי שאינו מודה בגזרה זו והלכה כר׳ עקיבא:
אמר המאירי בשר בהמה טהורה וכו׳ רצה בזה שעקר איסור בשר בחלב האמור בתורה הוא של בשר בהמה טהורה עם חלב בהמה טהורה אע״פ שלא נאמר בתורה אלא גדי אפי׳ פרה ורחל וכל בהמה טהורה במשמע וכל שהוא כזה אסור לבשלו וכשבשל בדרך זה לוקה על בשולו ואסור בהנאה מפני ששלשה פעמים נאמר בתורה לא תבשל גדי ואחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בשול אלא שמ״מ אם מכרו אינו לוקה ואינו תופס את דמיו הא בשר בהמה טמאה בחלב בהמה טהורה או בשר טהורה בחלב טמאה וכל שכן בשר טמאה בחלב טמאה מותר לבשל ומותר בהנאה ואלו אכלו אינו לוקה משום בשר בחלב אלא שלוקה משום אכילת טמאה וכן הלכה ולמדת שמותר לבשל לצורך גוים בשר חזיר בחלב לכתחלה אמר ר׳ עקיבא חיה ועוף אינן מן התורה כלומר אע״פ שנתרבו ממלת גדי אף מה שאינו גדי מ״מ לא נתרבה אלא מינו והוא כל שבמין בהמה הא חיה ועוף אף הטהורים אינם מדברי תורה אלא מדברי סופרים לכך נאמר גדי שלשה פעמים אחד למעט חיה ואחד למעט עוף ואחד למעט בהמה טמאה וכן הלכה ור׳ יוסי הגלילי וכו׳ פי׳ ר׳ יוסי הגלילי לפי מה שהתבאר בגמ׳ בא לחלוק על ר׳ עקיבא באחד משני דרכים אם שיחלוק עמו בחיה והוא שלדעת ר׳ עקיבא אין איסורה אלא מדברי סופרים ולדעת ר׳ יוסי אף היא איסורה מן התורה כבהמה אם שיחלוק עמו בעוף והוא שלדעת ר׳ עקיבא אסור מיהא מדברי סופרים ולדעת ר׳ יוסי אין בו איסור כלל ומ״מ בשניהם הלכה כר׳ עקיבא ויש פוסקים בחיה שאף היא אסורה מן התורה ואין דבריהם נראין את שאסור משום נבלה כגון בהמה טהורה שיש בה איסור אכילה משום נבלה יכול אף בעוף כן ת״ל בחלב אמו ועוף אין לו חלב אם:
תד״ה בשר בהמה טהורה כו׳ ה״ה בשר עוף לרבנן כו׳ מדדריש לקמן את שאסור משום נבילה כו׳ עכ״ל בעוף הוצרכו לזה אבל בחיה כיון דסתם גדי אפי׳ פרה ורחל משמע חיה נמי בכלל בהמה היא ואין להקשות לרבנן ל״ל הך דרשא דסתם גדי אפי׳ פרה ורחל משמע חיה נמי בכלל בהמה היא הא איכא למילף כולהו מהך דרשא דאת שאסור משום נבילה כו׳ די״ל דאי הוה גדי דוקא לא הוה מפקינן הקרא ממשמעותיה לדרוש את שאסור משום נבלה כו׳ ודו״ק:
ו משנה כל בשר בהמה טהורה (ולאו דווקא גדי, האמור בתורה) בכל חלב בהמה טהורה (ולאו דווקא בחלב האם) — הרי זה אסור לבשל מן התורה. ואם עבר ובישל — אסור בהנאה. ואולם בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה, או בשר בהמה טמאה בחלב בהמה טהורהמותר לכתחילה לבשל, ומותר בהנאה (שיכול למוכרו לגוי, וליהנות מדמי המכירה). ר׳ עקיבא אומר: חיה ועוף בבישול בחלב אינם אסורים מן התורה, שכן נאמר באיסור בשר בחלב ״לא תבשל גדי בחלב אמו״ שלש פעמים (שמות כג, יט. שם לד, כו. דברים יד, כא), והמלה ״גדי״ הנאמרת שלוש פעמים מלמדת שלושה מיעוטים: פרט לחיה, ופרט לעוף, ופרט לבהמה טמאה, שכל אלה אין בשרם אסור מן התורה בבישול בחלב.
MISHNA: It is prohibited to cook the meat of a kosher animal in the milk of any kosher animal, not merely the milk of its mother, and deriving benefit from that mixture is prohibited. It is permitted to cook the meat of a kosher animal in the milk of a non-kosher animal, or the meat of a non-kosher animal in the milk of a kosher animal, and deriving benefit from that mixture is permitted. Rabbi Akiva says: Cooking the meat of an undomesticated animal or bird in milk is not prohibited by Torah law, as it is stated: “You shall not cook a kid in its mother’s milk” (Exodus 23:19, 34:26; Deuteronomy 14:21) three times. The repetition of the word “kid” three times excludes an undomesticated animal, a bird, and a non-kosher animal.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותר״י מלונילרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר נֶאֱמַר {דברים י״ד:כ״א} לֹא תֹאכְלוּ כׇל נְבֵלָה וְנֶאֱמַר לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ אֶת שֶׁאָסוּר מִשּׁוּם נְבֵלָה אָסוּר לְבַשֵּׁל בְּחָלָב עוֹף שֶׁאָסוּר מִשּׁוּם נְבֵלָה יָכוֹל יְהֵא אָסוּר לְבַשֵּׁל בְּחָלָב ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר בַּחֲלֵב אִמּוֹ יָצָא עוֹף שֶׁאֵין לוֹ חֲלֵב אֵם.:

Rabbi Yosei HaGelili says that it is stated: “You shall not eat of any animal carcass” (Deuteronomy 14:21), and in the same verse it is stated: “You shall not cook a kid in its mother’s milk.” This indicates that meat of an animal that is subject to be prohibited due to the prohibition of eating an unslaughtered carcass is prohibited for one to cook in milk. Consequently, with regard to meat of birds, which is subject to be prohibited due to the prohibition of eating an unslaughtered carcass, one might have thought that it would be prohibited to cook it in milk. Therefore, the verse states: “In its mother’s milk,” excluding a bird, which has no mother’s milk.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נאמר לא תאכלו כל נבלה ונאמר – באותו פסוק עצמו לא תבשל גדי בחלב אמו דמשמע כל שנוהג בו איסור נבלה יש בו משום בשר בחלב.
ר׳ יוסי הגלילי אומר: נאמר ״לא תאכלו כל נבלה״ (דברים שם), ונאמר באותו כתוב ״לא תבשל גדי בחלב אמו״, ללמד: את בעל חיים זה שהוא אסור משום (שנוהג בו דין) נבלה, אסור לבשל בחלב. ומעתה, עוף שאסור משום נבלה, יכול שגם הוא יהא אסור לבשל בחלב? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) ״בחלב אמו״יצא עוף שאין לו חלב אם.
Rabbi Yosei HaGelili says that it is stated: “You shall not eat of any animal carcass” (Deuteronomy 14:21), and in the same verse it is stated: “You shall not cook a kid in its mother’s milk.” This indicates that meat of an animal that is subject to be prohibited due to the prohibition of eating an unslaughtered carcass is prohibited for one to cook in milk. Consequently, with regard to meat of birds, which is subject to be prohibited due to the prohibition of eating an unslaughtered carcass, one might have thought that it would be prohibited to cook it in milk. Therefore, the verse states: “In its mother’s milk,” excluding a bird, which has no mother’s milk.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) גְּמָ׳: מְנָא הָנֵי מִילֵּי א״ראָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר קְרָא {בראשית ל״ח:כ׳} וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת גְּדִי הָעִזִּים

GEMARA: The Gemara asks: From where are these matters derived? Rabbi Elazar said: The verse states: “And Judah sent the kid of the goats” (Genesis 38:20).
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ מנהני מילי – דכל בהמה במשמע.
ז גמרא שנינו במשנתנו כי כל בשר בהמה טהורה בכלל איסור בשר בחלב, ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר ר׳ אלעזר: שכן אמר קרא [הכתוב]: ״וישלח יהודה את גדי העזים״ (בראשית לח, כ),
GEMARA: The Gemara asks: From where are these matters derived? Rabbi Elazar said: The verse states: “And Judah sent the kid of the goats” (Genesis 38:20).
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חולין קיג. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים חולין קיג., עין משפט נר מצוה חולין קיג. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף חולין קיג. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., מיוחס לר׳ גרשום חולין קיג., הערוך על סדר הש"ס חולין קיג., רש"י חולין קיג., ראב"ן חולין קיג. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות חולין קיג., ר"י מלוניל חולין קיג. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ההשלמה חולין קיג. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רמב"ן חולין קיג. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א חולין קיג. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין קיג. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א חולין קיג., מהרש"א חידושי הלכות חולין קיג., פירוש הרב שטיינזלץ חולין קיג., אסופת מאמרים חולין קיג.

Chulin 113a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Chulin 113a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 113a, Rif by Bavli Chulin 113a, Attributed to R. Gershom Chulin 113a, Collected from HeArukh Chulin 113a, Rashi Chulin 113a, Raavan Chulin 113a, Tosafot Chulin 113a, Ri MiLunel Chulin 113a, HaHashlamah Chulin 113a, Ramban Chulin 113a, Rashba Chulin 113a, Meiri Chulin 113a, Ritva Chulin 113a, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 113a, Steinsaltz Commentary Chulin 113a, Collected Articles Chulin 113a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144