×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אִיתְּמַר אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אחֲכָמִים תִּקְּנוּ לָהֶם לִבְנוֹת יִשְׂרָאֵל לִבְתוּלָה מָאתַיִם וּלְאַלְמָנָה מָנֶה וְהֵם הֶאֱמִינוּהוּ שֶׁאִם אָמַר פֶּתַח פָּתוּחַ מָצָאתִי נֶאֱמָן א״כאִם כֵּן מָה הוֹעִילוּ חֲכָמִים בְּתַקָּנָתָם.
§ It was stated: Rav Naḥman said that Shmuel said in the name of Rabbi Shimon ben Elazar: The Sages instituted the marriage contract for Jewish women: For a virgin two hundred dinars and for a widow one hundred dinars. And they deemed the groom credible in that if he says with regard to his virgin bride: I encountered an unobstructed orifice and she is not a virgin, he is deemed credible, causing her to lose her marriage contract. The Gemara asks: If so, and the Sages deemed him credible, what did the Sages accomplish in their ordinance that the marriage contract of a virgin is two hundred dinars, if his claim that she is not a virgin is effective?
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילפסקי רי״דרשב״ארא״המהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעהפלאהגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
איתמר אמר רב נחמן אמר שמואל משם ר׳ שמעון בן אלעזר: חכמים תיקנו לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן.
ואקשי׳ אם כן מה הועילה תקנת חכמים? – כל אדם יכול לומר פתח פתוח מצאתי ונמצאת תקנת חכמים בטילה מעצמה.
{בבלי כתובות י ע״א-ע״ב} ההוא1 דאתא לקמיה דרב נחמן אמ׳ ליה פתח פתוח מצאתי אמ׳ להו רב נחמן אסבוה2 כופרי מברכתא חביטא ליה. והא רב נחמן הוא דאמ׳ נאמן3 [נאמן]⁠4 ומסבינן ליה כופרי רב אחא5 משני כאן בבחור כאן בנשוי בחור לא גמיר נשוי גמיר6: ההוא דאתא לקמיה דרבן גמליאל ברבי7 אמ׳ ליה פתח פתוח מצאתי אמ׳ ליה שמא הטיתה8 אמשול לך משל למה הדבר דומה לאדם שהוא מהלך9 באישון לילה ואפלה הטה מצאו פתוח לא הטה מצאו נעול. ההוא דאתא לקמיה דרבן גמליאל (ברבי10) אמ׳ ליה בעלתי ולא מצאתי דם אמרה ליה רבי עדיין בתולה אני11 אמ׳ להו12 הביאו לי13 שתי שפחות אחת בתולה ואחת בעולה14 הביאו15 לו הושיבן על פי חבית של-יין בתולה אין ריחה נודף בעולה ריחה נודף16. הושיבה לא היה ריחה נודף17 אמ׳ לו לך18 זכה במקחך וליבדוק מעיקרא בגוה דידה גמרא הוה19 שמיע20 ליה ומעשה לא חזא ליה וסבר לא קים לה21 בגוה דמילתא שפיר ולאו אורח ארעא לזלזולי בבנות ישראל כולי האי. ההוא דאתא לקמיה דרבן גמליאל הזקן אמ׳ ליה רבי22 בעלתי ולא מצאתי דם אמרה לו רבי23 בתולה שלימה נבעלתי אלא [ממשפחת]⁠24 דורקטי אני25 שאין להם לא
דם נדה ולא דם בתולים26 בדק רבן גמליאל בקרובותיה ומצא כדבריה אמ׳ לו לך27 זכה במקחך.⁠28 ההוא דאתא לקמיה דרבי29 אמ׳ לו30 בעלתי ולא מצאתי דם אמרה לו רבי31 בתולה הייתי32 אלא שני בצורת הואי33 ראה ר׳ שפניהם34 שחורין35 צוה עליהן36 והכניסום למרחץ והאכילום והשקום והכניסום לחופה ובעל ומצא דם אמ׳ לו לך37 זכה במקחך קרא38 ר׳ עליהם39 {איכה ד:ח} צפד עורם על עצמם יבש היה כעץ.
1. ההוא: כ״י נ: ״ההוא גברא״.
2. אסבוה: כה״י, ר״ח. דפוסים:אסבוהו. וכן בערוך (אסבוהו, כפר ג׳)
3. והא רב נחמן הוא דאמ׳ נאמן: גז: ״והאמ׳ רב נחמן נאמן״. גח: ״והאמ׳ רב נחמן מהמן״ וכן בר״ח.
4. נאמן: גז, כ״י נ. גלא, דפוסים: ״מהימן״. חסר בכ״י בהמ״ל 695, גח, ר״ח.
5. אחא: גח: ״אחאי״. דפוסים: אחי.
6. בחור לא גמיר נשוי גמיר: גז, גח, גלא: ״נשוי גמיר בחור לא גמיר״.
7. ברבי: גלא: ״ביר׳⁠ ⁠״. חסר בכ״י נ, דפוסים.
8. כ״י נ מוסיף: ״אמ׳ לו״.
9. שהוא מהלך: דפוסים: שמהלך.
10. ברבי: חסר ב-גז, גלא, כ״י נ, דפוסים.
11. עדיין בתולה אני: גלא, גז: ״בתולה אני עדיין״.
12. להו: וכן גז. כ״י נ: ״להם״. גלא, דפוסים: ״להן״.
13. לי: חסר ב-גז, דפוסים.
14. בתולה, בעולה: דפוסים: בעולה, בתולה.
15. הביאו: גז, גלא: ״והביאו״.
16. בתולה אין ריחה נודף בעולה ריחה נודף: כ״י נ: ״בעולה ריחה נודף בתולה אין ריחה נודף״.
17. הושיבה לא היה ריחה נודף: חסר ב-גז, כ״י נ. דפוסים: הושיבוה ולא היה ריחה נודף.
18. לך: חסר ב-גז.
19. הוה: חסר בדפוסים.
20. שמיע: כ״י נ: ״שמיעא״.
21. לה: כ״י נ: ״לי״. גד, גלא, דפוסים: ״ליה״.
22. רבי: חסר ב-גז, גלא, דפוסים.
23. רבי: חסר ב-גז.
24. ממשפחת: גז, גלא, כ״י נ, דפוסים. כ״י בהמ״ל 695: ״ממשפחות״.
25. אני: כ״י נ: ״אנא״. חסר ב-גלא.
26. נדה, בתולים: גז, דפוסים: ״בתולים, נדה״.
27. לך: חסר ב-גז.
28. בדפוסים נוסף כאן הפירוש שבגמרא: מאי דורקטי תנא דור קטוע.
29. דרבי: חסר ב-גז לפני הגהה.
30. גלא מוסיף: ״ר׳⁠ ⁠״.
31. רבי: חסר ב-גז, דפוסים.
32. הייתי: וכן כ״י נ. גז, גלא: ״אני״. דפוסים: שלימה נבעלתי.
33. שני, הואי: גז, גלא: ״שנת, הואי״. כ״י נ: ״שני, הוו״. דפוסים: שנת, הוה.
34. שפניהם: וכן גז. גלא, כ״י נ: ״שפניהן״. דפוסים: פניהם.
35. שחורין: דפוסים: שחורות.
36. עליהן: גז, גלא: ״ר׳ עליהן״. גח: ״עליהן רבי״.
37. לך: חסר ב-גז, גלא.
38. קרא: כ״י נ: ״קרי״.
39. ר׳ עליהם: וכן כ״י נ. גז, גח, דפוסים: ״עליהם״. גלא: ״עליהן ר׳⁠ ⁠״.
חכמים תקנו לאשה כו׳ – כלומר אי הואי כתובתה דאורייתא לא הוי נאמן להפקיעה אלא בעדות ידועה אבל כתובתה חכמים תיקנוה הם אמרו והם אמרו הם שתיקנוה אמרו שהוא נאמן להפסידה אף בטענת פתח פתוח.
א״כ – שבידו להפקיעה.
מה הועילו חכמים בתקנתן – שתקנו לה כתובה.
וכתובתה תקנת חכמים היא דאמר רב נחמן אמר שמואל חכמים תקנו לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי דנאמן לאוסרה עליו. ותנא כתובה הואיל ותקנת חכמים היא לא תטול אלא מן הזיבורית. וטעמא משום דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להינשא הילכך דיי לה בזיבורית, ותקנת כתובה שלא תהא קלה בעיניו לגרשהא.
א. כשיטת הגאונים דכתובה דרבנן ודלא כר״ת דמדאורייתא היא. עי׳ טוב״י סי׳ סו. ועי׳ להלן הע׳ צט.
אמר רב נחמן אמר שמואל חכמים תיקנו כו׳ – משמע דכתובה דרבנן וכן בהאשה רבה (יבמות פט. ושם) גבי אין לה כתובה קאמר מאי טעמא תקינו לה רבנן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כו׳ אלמא סתמא דהש״ס סבר דכתובה דרבנן וקשה דנהגו לכתוב בכתובה כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא ואור״ת דסמכינן ארשב״ג דמתני׳ דפרק בתרא (כתובות קי:) דמייתי לה נמי בסמוך דאמר נותן לה ממעות קפוטקיא דקסבר כתובה דאורייתא וקי״ל כרשב״ג במשנתנו ועוד אור״י דלא קיימא לן כר״נ דאשכחנא רב אשי דהוא בתראה דפליג עליה כדמתרץ לקמן ברייתא (דף יב.) תני כל שלא מושמש אינו יכול לטעון טענת בתולים אלמא דחייש לשמא משקר ולא אמרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה וכן פי׳ רבינו יצחק בן רבינו מאיר דרב אשי פליג אדרב נחמן והא דאמרינן בהאשה רבה (יבמות פט. ושם) מ״ט תקינו רבנן כתובה ה״פ מ״ט תקינו רבנן כתובה היכא דתקינו כגון באלמנה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ה״נ תקינו שלא יהא לה כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה.
חכמים תקנו וכו׳. כלו׳, אי הואי כתובה מדאורית׳ לא היה נאמן להפסידה כתובת׳ אלא בעדות ידועה, אבל כתובת אשה חכמים תקנוה והם אמרו והם שתקנוה אמרו שהוא נאמן להפסידה אף בטוען טענת פתח פתוח מצאתי. אם כן. כלו׳, א״כ שבידו להפקיעה. מה הועילו חכמי׳. שתקנו לה כתובה. ומשני, חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. כלו׳, אין לחוש שיטעון אדם כך אלא באמת שאם היה שונאה מתחלה לא היה טורח בסעודה וכונסה ומפסיד סעודתו חנם אלא היה מגרשה מתחלה, ש״מ דקושט׳ קאמ׳.
ודוק׳ לענין מנה או מאתים שהם תקנוה, רבנן, דאיכא למימר הם אמרו והם אמרו, אבל תוספת שהוא מוסיף לה מדעתו, במתנה גמורה רוצה לתת לה, הילכך זכיא בה איהי מיד זכיה גמורה, ומשום הכי אינו יכול להפסידה בלא ראיה גמורה.
אסבוה כופרי. כלו׳, הלקוהו מלקות בחריות של דקל שיש בהם עוקצין כמו קוצים, כדאמ׳ בסוכה ואימ׳ כופרא, דרכיה דרכי נועם. מברכתא חביטא ליה. זונות העיר הזאת ששמה מברכתא חבוטות ושכובו׳ לפניו לזנות, מאחר שהוא מבחין בין פתח פתוח לשאינו פתוח. בחור לא גמיר. מזליה ומנסבינן ליה כופריה על שהעיז פניו, נשוי מהימן ולא מנסבינן ליה כופרי.
אמר ר״נ אמר שמואל משום ר״ש ב״א חכמים תקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה. והם הימנוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן א״כ מה הועילו חכמים בתקנתם. א״ר חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. פי׳ המורה אין לחוש שיטעון כך אלא באמת שאם היה שונאה מתחילה לא היה טורח בסעודה לכונסה ומפסיד סעודתו חנם אלא מתחלה [היה] מגרשה והגאון פי׳ אימתי הבעל מהימן כששניהם טוענים ברי על הפתח הבעל אומר פתח פתוח מצאתי והיא טוענת לא כי אלא פתח נעול מצאת ותרווייהו טענו טענות ברי אז הבעל מהימן אבל אם היא מודה ליה אין פתח פתוח מצאת אבל תחתיך נאנסתי ונסתפחה שדך או מוכת עץ אני ואית לי כתובה ואיהו אמר שמא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות כיון דאיהי טוענת ודאי ואיהו ספק אינו נאמן כדאמר לקמן דפסק שמואל הלכתא כרבן גמליאל דאמר דאשה נאמנת ולא קשיא דשמואל אדשמואל דלא דמי תרתי טעניתא להדדי דהכא טענו ברי וברי והתם טענו ברי ושמא ואית לה מיגו וחזקה. פי׳ מיגו דאי בעי אמרה מוכת עץ אני תחתיך ולא פסלה נפשה מכהונה וכו׳ וחזקה דגופה דבתולה נולדה:
וראיתי כתוב בה״ג דאי עביד בעל סעודה רבתי דינא הוא דשקיל אודינא מן האשה מטעם רבה ואינו נ״ל דעד כאן לא האמינוהו אלא להפסידה כתובתה שהוא מוחזק בה אבל להוציא ממון ממנה אינו נאמן בטענתו. וכתב רבינו יצחק ז״ל חזינן לגאון דקאמר ה״מ לענין מנה מאתים אבל לתוספת לא מהימן וטעמא דמסתבר הוא דלא תקינו רבנן אלא מנה מאתים אבל תוספת איהו כתב לה מנפשיה הלכך לא מהימן:
אמר רב נחמן אמר שמואל משום רבי שמעון בן אלעזר חכמים תקנו לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, והם האמינוהו וכו׳. אם כן מה הועילו חכמים בתקנתן, אמר רבא חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. ומדאמרינן אמר רבא ולא אמרינן אלא אמר רבא, משמע דאדרבי שמעון בן אלעזר סמיך, לומר, דכיון דכתובת אשה מדבריהם הם האמינוהו שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, אבל למאן דאמר כתובת אשה מן התורה לא היה נאמן. וכן פירש רש״י ז״ל.
ואם תאמר, כיון דאיהו ברי והיא מכחישתו אי נמי שותקת כדאוקימנא לה להא דשמואל אפילו כמאן דאמר כתובת אשה דאורייתא אמאי לא מהימן, וגאון זצ״ל נמי דקאמר, דלענין תוספת, כיון דאיהו כתב לה מדיליה לא האמינהו חכמים כדכתיב בהלכות רב אלפסי ז״ל (בסוגיין), אמאי לא מהימן, שהרי לא כתב לה אלא על מנת לכנסה וימצאנה בתולה, וכיון שכן עליה להביא ראיה שנתקיים התנאי, כדאמרינן לקמן (כתובות יט:) גבי תנאי היו דברינו אמר להוקימו תנאיכו וחוותו לדינא.
ויש לומר, דכיון דאיהי קא טענת בריא ואמרה בתולה שלמה נבעלתי. מדינא איהי מהימנא דלדידיה איכא למימר שמא הטה, או דילמא לא קיים לה שפיר, הילכך לבדה איכא להימונא אי לאו טעמא דהם המינוהו, אבל בשותקת דלא טענה מידי לא צריכין להאי טעמא כלל אלא מדינא מהימניה ליה, כדכתבינן. אי נמי, איכא למימר דהכא כיון דרוב נשים בתולות נשואות ואיכא נמי חזקה דגופה, הולכין אחר הרוב ואחר חזקה, והכי איתא בירושלמי בפרק שני (הלכה א) לא מדרבנן המנוה הואיל ואמר ברי, ועוד, דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. הרמב״ן נ״ר.
והא דאמרינן שהוא נאמן להפסידה כתובתה. הני מילי בטוען מיד, לאלתר, שנתיחד, הא בטוען לאחר זמן לא, דהורע כוחו, דאם איתא כדקאמר, כשנתייחד עמה הוה ליה לערער ואין זה אלא מוציא לעז כדי לאבד זכותה ולאו כל כמיניה, וכדאמרינן ביבמות פרק בית שמאי (יבמות קיא:), טענת בתולים כל ל׳ יום דברי ר׳ מאיר, ר׳ יוסי אומר נסתרה מיד, לא נסתרה אפילו לאחר כמה ימים. ובירושלמי (בפירקין ה״ד) מייתי לה לפלוגתא דר׳ מאיר ור׳ יוסי על שמעתין דהכא, והיינו טעמא נמי דביהודה אינו יכול לטעון טענה פתח פתוח, דכיון דלא טעין כשנתיחד עמה בבית חמיו שוב אין יכול לטעון, ואתרע לה חזקה שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, דחזקה נמי אין אדם עשוי למצוא לפתח פתוח ושותק. ורש״י ז״ל פירש: שחוששין שמא בא עליה ושכח או הערה בה מתוך חבתו וכמדומה שלא שבר בתוליה ושבר. ואינו נכון, אלא טעמא דמילתא כדאמרן. והיינו נמי דאמרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, כלומר, אין אדם עשוי להוציא לעז על אשתו ומפסיד סעודתו, אבל לאחר זמן הוה ליה כמוציא לעז על אשתו שזינתה שאינו נאמן להפסידה כתובתה, ככל טוען לחברו פרעתיך, שאינו נאמן כששטר חוב בידו וגובה שטרו.
ואמרי׳ איתמר נמי אמר ר״נ אמר שמואל משום ר׳ שמעון בן אלעזר חכמים תקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתים ואלמנה מנה, והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן, א״כ מה הועילו חכמים בתקנתם, אמר רבא חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. פר״ח ז״ל בשאין שם טענת דמים, כגון שאבדה המפה, דאמר בהדיא אדמים לא ידענא, מיהו קים לי דפתח פתוח הוה, אי נמי בשהיתה ממשפחת דורקטי, אבל אי איכא דם לא מהימן. ויש אומר שאם לא משמש אפילו מצא דם נאמן לומר פתח פתוח מצאתי, דכיון דלא משמש אין דם זה ראיה לה, שמא דם צפור הוא. אבל בירושלמי (ה״א) אמרו אהא דתני׳ כל שלא נהג כמנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים, כאן קיימין בשלא פישפש, נמצא שהיא אומרת דם בתולים והו׳ אומר דם צפור, הוא הורע כחו שלא נהג כמנהג הזה, פי׳ דכיון דנהגו למשמש והוא לא משמש, איהו הוא דאפסיד אנפשיה, וכן בגליל שאין ממשמשין כלל, כיון שמצא אין חוששין לדם אחר, ואמרינן עלה הדא דתימר שלא להפסיד׳ מכתובתה, אבל לקיימ׳ אינו רשאי משום ספק סוטה וכו׳, עד וכלהון מן ההיא דמר ר׳ הילא בשם ר׳ אלעזר מצא פתח פתוח אסו׳ לקיימ׳ משום ספק סוטה, פי׳ דכיון דקאמר דם צפור ואיהו קים ליה במילתא, הא שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, מ״מ גמרינן מינה דאע״פ שלא משמש, כיון דהא איכא דם אינו נאמן להפסידה כתובתה, אע״ג דקא טעין בברי דקאמר דם צפור, משום דלא הוי טענת בריא ומילתא דקים ליה, מה שאין כן בפתח פתוח. ומיהו בהא פליגא בירושלמי אגמ׳ דילן, דהתם משמע דאפילו בספק ספיקא נאמן לאסרה עליו, ואנן לית לן אלא כגמ׳ דילן.
וקשיא לן והיכא מהימן, והא אמרינן במתני׳ (לקמן יב ב) דר״ג ור׳ אליעזר דאיהי מהימנא, וקיימא לן כוותייהו. ויש לומר דהתם הוא דקא טענה איהי, דהוה ליה ברי ושמא, דאיהו לא קים ליה אי הויא מוכת עץ או נאנסה משנתארסה, ואיהי קים לה, אבל הכא מיירי בשותקת או במכחישתו שטוענת בתולה שלמה נבעלתי, דהוה ליה ברי וברי, וכיון דכן, עליה להביא ראיה, כדקיימא לן בעלמא המוציא מחבירו עליו להביא ראיה.
וכן מפורש בירושלמי (ה״ו) ר׳ ירמיה בעי מעתה אין טענת בתולים כר״ג ור׳ אליעזר בשותקת, אפילו תימא במדברת באומרת מצא ואיבדו, ותהא נאמנת, לית יכיל דמר ר׳ הילא בשם ר׳ אלעזר מצא פתח פתוח אסור לקיימא משום ספק סוטה, הכא איתמר נאמנת, והכא איתמר אינה נאמנת, כלומר מאי טעמא דמתני׳ דמהימנא, והכא אמרת דלא מהימנא, דהא אכתי לא פרישנא טעמא דמתני׳. תמן שניהם מודים שהפתח פתוח, כלומר מתני׳ אין מכחישין זה את זה, שהרי אף היא מודה כדברו שהפתח פתוח, וכיון דכן במאי דקאמרה תו דנאנסה משנתארסה, או שהיתה מוכת עץ דאיהי קים לה ואיהו לא קים ליה, נאמנת, אבל הכא אין שניהם מודים שפתח פתוח, שהרי שותקת או מכחישתו וטענתו טענת ברי, ומ״ה אמר ר׳ אלעזר נאמן לאסרה עליו. והא דאמרינן לעיל ותהא נאמנת, כלומר מי יימר דלא מהימנא לר״ג אפילו בשותקת או במכחישתו, ומהדרי׳ לית יכיל, כלומר אתיא לן מדר׳ אלעזר דאשכחן דסבר נמי הכי דאמר מצא פתח פתוח אסור לקיימ׳, משום ספק סוטה, אלמא לא אמר ר״ג דמהימנא לגמרי במכחישתו, דהא אמר ר׳ אלעזר דאיהו מהימן, ומינה דר׳ אלעזר לא אמר אלא בשותק׳ או במכחישתו, אבל בטענת מוכת עץ אני או משארסתני נאנסתי, מודה ר׳ אלעזר דאינה נאסרת עליו, וכן בכיוצא בזה בעדים שראוה שנבעלה ואין ידוע להם אם באונס אם ברצון, מכריעין הדברים להתיר בשטענת נאנסתי, דלא אשכחן לה בשום דוכתא דלא מהימנא איתתא למימר דמשתרי׳ כל היכא דליכא הכחשה, ואכתי ק״ל חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה.
ורב יהודה אפשר דמודה לר׳ אלעזר, אלא אדרב יהודה עדיפא, דהא דרב יהודה איתא בכל הנשים שבעולם, ודינא הוא דלגבי איסורא תרי ספקי שמא באונס שמא ברצון, ואם תמצא לומר ברצון שמא לא נבעלה תחתיו, אבל לגבי הפסד כתובתה ליכא תרי ספקי, דאם תמצא לומר תחתיו, ואיכא למימר שמא ברצון, וא״כ הפסידה כתובתה, ואם לא היו תחתיו אפילו באונס הפסידה כתובתה, ואם תמצא לומר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה לית לה כלל אף זו הפסידה הכל, ואת״ל יש לה כתובה מנה, הפסיד׳ מנה, וליכא אלא חד ספיקא לתקנתא דידה שמא נאנסה תחתיו, אבל מוכת עץ ליכא למימר, דהא אמרן לעיל דלא חיישינן לה, וכיון שכן דליכא אלא חד ספיקא לתקנתא דידה, ואיכא תרי ספקי גבי פסידה דידה, מפסיד לה כתובתה דבתולה מיהת דלית לה אלא מנה לכו״ע, אבל לגבי האי מנה איכא למימר דתרי ספקי היא למאן דאמר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה שמא לא זינתה תחתיו, ואם תמצא לומר תחתיו שמא באונס.
ומיהו מסתברא לפום לישנא דרב יהודה דאכולה קאמר, דקאמר סתמא הפסידה כתובה, ודין הוא שלא נאמרו שני ספיקות להקל אלא באיסורין, אבל בממון המוציא מחבירו עליו הראיה, וכיון דכן תיתי ראיה דלא זינתה תחתיו ברצון, וכל היכא דלית לה ראיה פסדא. ומסתברא דר׳ אלעזר נמי אית ליה כרב יהודה, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ומיהו לא תלו אהדדיה כלל, דאפשר דאיתה לדרב יהודה בלאו דר׳ אלעזר, דרבנן הוא דהימנוהו להפסידה כתובתה, דהם אמרו והם אמרו, אבל לא לאוסרה עליו אפילו באשת כהן ואשת ישראל שנתקדשה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד משום דלא קים ליה, ואפשר נמי דלאוסרה נמי הימנוהו, דהא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, אבל לא להפסידה כתובתה, אלא מוקמינן לה אדינא ומדינא לא פסדא, תדע מדאתינן עלה משום דכתובה דרבנן, הא דאוריתא לא מהימן, ואפשר דכל היכא דלאוסרה מהימן, הוא הדין להפסידה כתובתה, ואכתי אימא לך דוקא באשת כהן או באשת ישראל שנתקדשה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, אבל באידך לא מהימן, ואתא רב יהודה לאשמועינן דאפילו באידך מהימן.
וראיה לזה דלא תליאן הא בהא, מהא דאמרינן לעיל (ט, ב) אף אנן נמי תנינא בתולה נשאת ליום רביעי, ליום רביעי אין ליום חמישי לא, מאי טעמא משום איקרורי דעתא, ולמאי, אי למיתב לה כתובה, ניתיב לה, אלא לאו לאוסרה עליו, ומדקאמרינן אי למיתב לה כתובה, שמעת מינה דאפשר דמהימן להפסידה לה כתובתה, אע״ג דלא מהימן לאוסרה עליו.
אבל קשיא לן דמשמע דהאי דמהימן מדרבנן הו׳, ולא מדינא, כדאמרינן והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן, והא תמיהא מדינא אמאי לא, והא ודאי קיימא לן המוציא מחבירו עליו הראיה, וכיון דכן תביא ראיה ותיטול. ויש אומרים משום דאיכא מיגו, דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני. ולא נהיר, דהא תינח מדברת, שותקת מאי איכא למימר, ואיפשר דכי איצטריך טעמא דמהימנותא דרבנן למדברת. מיהו אכתי לא נהיר, דהא מיגו במקום חזקה הוא, ובבבא בתרא (ה ב) הויא בעיא ולא איפשיטה. ואיכא למימר דודאי אין כל החזקות שוות ואין אומרין בהן זו דומה לזו, ואי נמי איכא למימר דהיינו הימנותא, משום דלא קים ליה.
אבל הנכון דמדינא וודאי לא מהימן, משום דאיכא רובא וחזקה, דרוב נשים בתולות נישאות, ואיכא נמי חזקה דגופה, וכיון דכן אי כתובה דאורייתא דינא הוא דלא מהימן, אי לאו משום דמדרבנן. וכן כתבו הגאונים ז״ל שאינו נאמן אלא לעיקר כתובה, אבל לענין תוספת שכתב לה אינו נאמן, דמוקמינן לה אדינא. ומיהו הני מילי דמהימן לאלתר, אבל לאחר זמן אינו נאמן, תדע דאמרינן הכא דביהודה ליכא טענת בתולים, כיון שנתיחד עמה ולא טען לאלתר, וכי תימא ההוא דטעין אהשתא ליתה, דאלו הוה מהימן למטען אההיא שעתא, הוא הדין אהשתא דמהימן למימר לא באתי עליה באותה שעה, ועכשיו לא מצאתי בתולים, וכיון דכן מיגו דאי בעי טעין השתא מהימן למטען אההיא שעתא, אלא לאו כיון שנתיחד ולא טען תו לאו מהימן למטען כלל, וכן אמר ביבמות בפ׳ בית שמאי (קיא, ב) טענת בתולים [כל] שלושים יום דברי ר׳ מאיר, ר׳ יוסי אומר נסתרה מיד לא נסתרה אפילו אחר כמה ימים, ולמאי, אי למיסר׳ עליו, נסתרה אמאי לא, אלא לאו להפסידה כתובתה, וקתני דכיון דנסתרה תו לא מהימן, והכי מוכח טעמא דלא הימנוהו אלא לפי שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, וכיון דכן, לאלתר הוא דאיכא למימר האי טעמא, אבל בתר הכי לא, דאימלוכי הוא דמימליך, ושמא עיניו נתן לגרשה ורוצה לפטרה בולא כלום.
מיהו תמיהא מילתא דקאמר אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, מאי פסידא, דילמא ניחא ליה בהכי לאפסודה לכתובתה, ובתר הכי מקיים לה במנה, ויש לומר דוודאי כיון דטועין עלה הכי, לא סגי׳ דלא מפיק לה, שאין אדם רוקק בכוס ושותהו, והא דאמרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, כלומר אין אדם כו׳ הוא דמהימן, ובהאי טענה נמי בדקא טעין לאלתר שבעל כדפרישנא, וכל היכא דטעין לאלתר שבעל אפילו לא בעל אלא לאחר כמה ימים מהימן, דאכתי איתי׳ להאי טעמא, אבל אינו נאמן לומר שזינתה, וכן בשאר כל הטענות הגורמות להפסידה כתובתה, אלא הרי הוא כטוען לחבירו פרעתיך, ויש לו שטר שגובה.
והא דאמרינן: אם כן מה הועילו חכמים בתקנתן, אף על גב דאהנו לן רבנן, כל היכא דאיכא דם כדפרישנא דלא מהימן אלא היכא דליכא דם, הכי קאמר כיון דתקון רבנן כתובה מאי טעמא הימנוהו כלל, ומאי אהנו להאך, דהא כל היכא דאפשר ליה למטען מפסדא לה לכתובתה.
תוס׳ בד״ה חזקה אין אדם טורח כו׳ נ״ב גליון. ובסופו דלא מהימן נמחק ונ״ב ס״א ונראה דלא מהימן:
חכמים תקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתים וכו׳. מדנקט הכי ולא נקט איפכא האומר פ״פ מצאתי נאמן משום דחכמים תקנו כו׳ משמע דהא אתא לאשמועינן נמי דתקנת חכמים היא ומיהו איכא למימר דאפילו הויא דאורייתא נמי נאמן ומטעמא דבעי׳ למכתב בס״ד אלא קושטא דמילתא קאמר דתקנו חז״ל וכו׳ ורש״י ז״ל לא פירש כן. וכן כתב הרשב״א ז״ל וז״ל אמר רבא חזקה אין אדם טורח בסעודה כו׳ מדאמרינן אמר רבא ולא אמרינן אלא אמר משמע דאדר״ש בן אלעזר סמיך לומר דכיון דכתובת אשה מדבריהם הם האמינוהו שאין אדם טורח בסעודה כו׳ אבל למ״ד כתובת אשה מן התורה לא היה נאמן וכן פרש״י ע״כ. והקשה הרמב״ן ז״ל דכיון דאוקימנא להא דשמואל בדלא טענה איהי א״נ בברי וברי פשיטא דאיהו מהימן ואפילו סבירא לן נמי כתובת אשה מן התורה שהרי לא כתב לה אלא ע״מ לכונסה וימצאנה בתולה וכיון שכן עליה להביא ראיה שנתקיים התנאי אטו מאן דמפיק שטרא בתנאי לא אמרינן קיים תנאך ושטרך וחות לדינא ומה טעם אמרו הם האמינוהו דאלמא אי דאורייתא לא מהימן וכדפרש״י ז״ל ותו דקאמר גאון ז״ל דלענין תוספת כיון דאיהו כתב לה מדיליה לא האמינוהו חכמים ולא מהימן אמאי לא ואיכא למימר כי אצטריכינן להאי טעמא ה״מ בברי וברי כגון דאמרה בתולה שלימה נבעלתי דמדינא איהי מהימנא דלדידיה איכא למימר שמא הטה או לא קים ליה שפיר ועוד דאיכא גבה מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך דלא מצי מכחיש לה הילכך איהי מהימנא מדינא אלא שהם האמינוהו ויש לומר דהכא כיון דרוב נשים בתולות נשאות ואיכא נמי חזקה דגופה הולכין אחר רוב ואחר חזקה והכי איתא בירושלמי פרק ב׳ אלא דרבנן המנוהו הואיל וקאמר ברי לי וה״מ בטוען מיד פ״פ מצאתי אבל לא בטוען אחר זמן ולא באומר לאשתו שזנתה שבודאי אינו נאמן ככל הטוען לחבירו פרעתיך ויש לו שטר שגובה ולא כל הימנו וכן בשאר כל הטענות הגורמות להפסידה כתובתה והיינו דאמרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה כלומר שכיון שמיד בא עליה והוא טוען כך נאמן שאין אדם עשוי לטרוח בסעודה ולהוציא לעז על אשתו ומפסיד סעודתו אבל לאחר זמן כשאר כל הטענות אמלוכי הוא דאמליך ורוצה לגרשה והוא מוציא לעז עליה כדי לפוטרה בלא כלום. עכ״ל הרמב״ן ז״ל:
וז״ל הרא״ה ז״ל תמיה מילתא דמשמע דהא דמהימן דרבנן הוא דמדינא לא מהימן כדאמרינן והם האמינוהו וקשה מדינא אמאי לא והא קי״ל המע״ה וכיון דכן תביא ראיה ותטול ויש אומרים משום דאיכא מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני ולא נהירא דהא תינח מדברת שותקת מאי איכא למימר ואפשר דכי אצטריך טעמא דמהימנותא דרבנן למדברת מיהו אכתי לא נהירא דהא מגו במקום חזקה הוא ובבבא בתרא [ה ב׳] הויא בעיא ולא איפשיטא ואיכא למימר דודאי אין כל החזקות שוות ואין אומרים בהן זו דומה לזו וא״נ איכא למימר דהיינו הימנותא משום דלא קים ליה אבל הנכון דמדינא ודאי לא מהימן משום דאיכא רובא וחזקה דרוב נשים בתולות נשאות ואיכא נמי חזקה דגופא וכיון דכן אי כתובה דאורייתא דינא הוא דלא מהימן אי לאו משום דרבנן וכן כתבו הגאונים ז״ל שאינו נאמן אלא לעיקר כתובה אבל לענין תוספת שכתב לה אינו נאמן דמוקמינן לה אדינא ומיהו ה״מ דמהימן לאלתר אבל לאחר זמן אינו נאמן תדע דאמרינן הכא דביהודה ליכא טענת בתולים כיון שנתייחד עמה ולא טעין לאלתר וכ״ת ההוא דטעין אהשתא ליתא דאילו הוה מהימן למטען אההיא שעתא הוא הדין אהשתא דמהימן למימר לא באתי עליה באותה שעה ועכשיו לא מצאתי בתולים וכיון דכן מגו דאי בעי טעין אהשתא מהימן למטען אההיא שעתא אלא לאו כיון דנתייחד ולא טעין תו לא מהימן למטען כלל וכן אמרינן ביבמות בפרק בית שמאי [קיא ב׳] טענת בתולים כל שלשים יום כו׳. והכי מוכח טעמא דלא המנוהו אלא לפי שאין אדם טורח כו׳ וכיון דכן לאלתר הוא דאיכא למימר האי טעמא אבל בתר הכי לא דאמלוכי הוא דאמליך ושמא עיניו נתן לגרשה ורוצה לפוטרה בלא כלום כו׳ וכל היכא דטעין לאלתר שבעל אפילו לא בעל אלא לאחר כמה מהימן דאכתי איתיה להאי טעמא אבל אינו נאמן לומר שזנתה כו׳ ע״כ. וכבר הארכנו בזה לעיל:
וז״ל שיטה ישנה והם הימנוהו שאם אמר פ״פ כו׳. שאם היתה כתובה מן התורה לא היה נאמן להפסידה דרוב נשים בתולות נשאות ואיכא נמי חזקה דגופה. מורי יצ״ו. ואם תאמר נוקי חזקה דאין אדם טורח כנגד חזקה דגופה ורובא לא מהני לאפוקי ממונא י״ל חזקה דגופא עדיפא וחזקה דאין אדם טורח כו׳ אינה חזקת הגוף דהוא כדיני העולם בעלמא ע״כ. ומכל מקום שמעינן מהכא דכתובה דרבנן כיון דרב נחמן שהוא בתרא הכי ס״ל וכן משמע בהאשה רבה וקשה דנהגו לכתוב בכתובה כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא ואומר ר״ת דסמכינן ארשב״ג דמתני׳ דפ׳ בתרא ומייתי לה בסמוך דאמר נותן לה ממעות קפוטקיא דקסבר כתובה דאורייתא וקי״ל כרשב״ג במשנתינו. כן כתבו בתוספות ויש לי לומר דלאו משום דס״ל לר״ת דהלכה כרשב״ג כתב כן אלא דפריש דהעולם נהגו לכתוב כן בכתובה כדי להחמיר בדיני הכתובה כדיני העולם וסמכו אדרשב״ג ואי לאו הא דרשב״ג לא היו כותבין כן אפילו כדי להחמיר כיון דליכא מ״ד הכי ודוק שכתב דסמכינן אדרשב״ג דמתני׳ וכו׳ ולא קצר ופסק להדיא כרשב״ג ומיהו הריטב״א ז״ל לא כתב כן וזה לשונו ופסק ר״ת ז״ל הלכתא כרשב״ג דאמר כתובה דאורייתא דכיון ששנינו במשנה נשאה בקפוטקיא קי״ל כל מקום ששנה רשב״ג הלכה כמותו חוץ מערב וכו׳ ומפני זה נהגו במקצת מקומות לכתוב בנוסח כתובה כסף זוזי וכו׳ דחזו ליכי מדאורייתא ולפר״י חייב לתתם לה של כסף צורי כאונס ומפתה ואין זה נכון דסוגיין בכולה תלמודא כתובה דרבנן ורב נחמן דהלכתא כוותיה בדיני הכי ס״ל וההוא כללא דרשב״ג לאו דוקא הוא ואמוראי פליגי ביה בפרק המדיר ועוד שלא נאמרו הכללות במקום שחולקים סוגיית האמוראים וכן פסק הרמב״ם והגאונים כולם הילכך ראוי לכתוב בנוסח הכתובה דחזו ליכי מדרבנן א״נ דחזו ליכי בלחוד ואם כתב דחזו ליכי מדאורייתא אפשר לומר דלית לה כתובה כלל ואסור להשהותה והחכם הגדול ה״ר פינחס הלוי ז״ל פי׳ מסתמא לא נתכוון להשהותה בלא כתובה אלא ליפות את כחה קאמר שתגבה ממנו כסף מאתן דחזו לה מדאורייתא כדין אונס ומפתה דהיינו מאתן זוזי נקי ומן העדית כו׳:
וז״ל תלמידי ה״ר יונה ז״ל כל הגאונים פסקו הלכה כרבא וקשיא להו לרבני צרפת מדתנן בראשונה היו מעמידין להם שושבינין אחד לו ואחד לה למשמש את החתן ואת הכלה בשעת כניסתן לחופה כלומר למשמש את החתן שלא יכניס מים ולא שום דבר לאבד את הבתולים ואת הכלה שלא תכניס לו דם צפור ורב אשי אסיק עלה בגמ׳ כל שלא מושמש אינו יכול לטעון טענת בתולים דכיון שלא מושמש יש לנו לומר ראה ואבד וזהו ודאי הלכה הוא דהא רב אשי דהוא בתרא אסיק הכי ואם כן קשיא הלכתא אהלכתא דהכא משמע דאפילו לא משמשו אותו כלל נאמן להפסידה מנה מאתים משום דחזקה אין אדם טורח וכו׳. והתם משמע דכל שלא ימשמש אינו נאמן לטעון טענת בתולים ונראה למורי הרב נ״ר להעמיד את שתיהן דהכא מיירי בשלא העמידו שושבינין כלל ולפיכך נאמן מטעם חזקה ואין שום הוכחה שראה ואבד והתם מיירי כשהעמידו שושבינין כדי למשמש והוא נכנס קודם שמשמשו אותו דכיון שהעמידו השושבינין כדי למשמש והוא לא המתין מוכחא מילתא ששום הערמה עשה ולפיכך אינו נאמן אחר כך. ומעתה כיון דכתובת בתולה אינה מן התורה אלא מתקנת חכמים אומרים הגאונים שאין גובין כסף זוזי מאתן אלא מכסף של דבריהם דהא קי״ל דכל כסף קצוב האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה והוא שמינית של כסף צורי וכן הורו כל רבני צרפת ואמרו שהשיעור הוא כסף משקל אלפים וארבע מאות של כסף והוא קרוב לחמשים דינרים כיפיונ״ש ודעת רבני צרפת ז״ל שנותן לה כסף של תורה שהוא כסף צורי שאף על פי שהכתובה של דבריהם הם תקנו אותה שיהיה מהכסף של תורה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ומסייעי למילתא מדחזינן בגמרא שלמדו כסף כתובה מאונס ומפתה וכיון שכסף של אונס ומפתה מן התורה הם הכי נמי כסף של כתובה והשתא לא קשה מידי מה שנהגו לכתוב בכתובות דחזו ליכי מדאורייתא ורוצה לומר דחזו ליכי כסף מן התורה של תורה. ויש להקשות מהא דתנן נשא אשה בארץ ישראל וגרשה כו׳ נותן לה ממעות א״י שהם גרועים יותר ומקולי כתובה שנו כאן רשב״ג אומר נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בא״י נותן לה ממעות קפוטקיא וכיון שהכתובה היא דבר קצוב מה לנו אם יתן לה ממעות קפוטקיא או מעות א״י שהרי מכל המטבע יכול לפורעה ואפילו אם יתן לה סובין שוה שיעור הכסף סגי לה בהכי. וי״א דהתם מיירי בשכתב לה יותר ממאתים כדתנן בית דין של כהנים היו גובים כן לבתולה ארבע מאות זוז ואמרינן עלה דאפילו משפחות מיוחסות שבא״י נמי מוסיפין ואין זה נראה כ״כ דודאי דברי הכל היא שהיתרון נותן לה ממעות המקום שנתחייב ורבינו יעקב ז״ל היה מתרץ שלא נחלקו אלא בתוספת דבקפוטקיא הוסיפו על מנה צורי ואותו התוספת חייב לתת אותו כדחזינן גבי בכור שהחיוב לתת לכהן התוספת שהוסיפו בסלעים הכא נמי חייב לתת אותו התוספת שהוסיפו וחכמים אומרים דכיון שלא גרשה בקפוטקיא אינו נותן לה התוספת שהיו מקילין בדין הכתובה, והרשב״א היה אומר שאף על פי שלא גרשה לשם נותן לה התוספת ואין זה נכון דבתוספתא משמע בהדיא דבאונס ומפתה אינו נותן התוספת שהוסיפו בשקלים וכתובה מאונס ומפתה נפקא וכי היכי דבהני אינו נותן התוספת ה״נ בכתובה ולפיכך נראה למורי הרב נר״ו שהיינו יכולין לומר שאינו נותן לה לא מכסף של תורה ולא מכסף של דבריהם אלא כפי המטבע שבכל עיר ועיר שחכמים תקנו לבתולה מאתים ובשעה שתקנו הם תקנו מהמטבע שהיה בימיהם שהיה כמו הכסף האמור באונס ומפתה וחייבו גם כן לתת בכל דור ודור כפי המטבע שיצא בכל עיר ועיר והשתא לא קשה מידי מה שהיו חולקים חכמים ורבן שמעון בן גמליאל אם היה נותן לה ממעות א״י או ממעות קפוטקיא ויש ראיה לדבר מדתנא עלה בירושלמי הדא דאמרה נותן לה ממטבע היוצא ושמעתי כבר בא מעשה לפני מורי הרמב״ן נר״ו מגרונדא ודן על דעת הגאונים ורבני צרפת ז״ל וגם היה מצוה שלא יכתבו בכתובה אלא דחזו ליכי בלבד שהרי אנו רואין במסקנא דגמ׳ דכתובת בתולה אינה מן התורה אלא מדבריהם. ומורי הרב ר׳ יונה ז״ל קרובי נ״ר אומר שאם היה בא מעשה לפניו הכתובה שהיה כתוב בה דחזו ליכי מדאורייתא בזה לא היינו מפקפקים והיינו מחייבים לתת לה כסף של תורה דכתובה ודאי דרבנן היא ומה שכתב מדאורייתא תנאי הוא שמתנה על עצמו שרוצה להוסיף ולתת לה כתובתה מכסף של תורה. עכ״ל תלמידי ה״ר יונה ז״ל:
אם כן מה הועילו חכמים בתקנתן. פי׳ מה הועילו היכא דליכא דמים שהרי לא תקנו חכמים להעמיד שושבינין ואם כן שמא ראה ואבד ואמר פ״פ מצאתי. הריטב״א ז״ל:
וז״ל מרנא ורבנא הרב הגדול מוהר״ר דוד בן אבי זמרה זלה״ה אם כן מה הועילו חכמים כו׳. ואם תאמר הרי הועילו היכא דאיכא דמים דלא מצי טעין טענת פ״פ ויש לומר דבדמים איכא למימר שיטה. ואם תאמר הרי השושבינין או המפה יוכיחו אם היה דם או לא ויש לומר כיון דעיקר תקנת כתובה היתה תלויה בשושבינין או במפה בשעה שתקנו הכתובה היה להם לתקן השושבינין והמפה ולהכי פריך דכיון שלא תקנו השושבינין והמפה מה הועילו בתקנתן כל שכן שהשושבינין והמפה היו מנהג וזהו שכתב רש״י ז״ל שתקנו לה כתובה. כלומר בשעה שתקנו הכתובה כיון שלא תקנו השושבינין מה הועילו בתקנתן ע״כ. ולי הכי פריך הא ודאי כשתקנו חכמים תקנה זו היתה שוה לכל הנשים תקנה שרירא וקיימת ואם אתה אומר שבידו של זה להפקיעה מה הועילו חכמים בתקנתן לזאת האשה אף על גב דהועילו לשאר הנשים היכא דאיכא דמים מכל מקום לזאת לא הועילו ואנן בעי׳ שיהיה תקנתן שוה בכל הנשים שרירא וקיימת וזהו שכתב רש״י ז״ל אם כן. שבידו להפקיעה. מה הועילו בתקנתן. שתקנו לה כתובה. ע״כ:
וז״ל הרא״ה הא דאמרינן אם כן מה הועילו חכמים בתקנתן אע״ג דאהנו לן רבנן כל היכא דאיכא דם כדפרי׳ דלא מהימן אלא היכא דליכא דם ה״ק כיון דתקון רבנן כתובה מ״ט הימנוהו כלל ומאי אהנו להאיך דהא כל היכא דאפשר ליה למטען מפסדא לה לכתובה ומהדרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ולא אתי למטען אלא משום קושטא. ע״כ:
וז״ל שיטה ישנה אם כן מה הועילו וכו׳. פי׳ שהרי יוכל לטעון פ״פ מצאתי ואפילו היכא דאיכא שושבינין ומצא דם דמצי אמר פרצה דחוקה היתה לפי׳ התוספות ז״ל ולפירוש רש״י באשה שהיא ממשפחת דורקטי יוכל לטעון פ״פ א״נ היכא דליכא שושבינין יכול לטעון בין טענת דמים בין טענת פ״פ. ע״כ:
בגמרא אתמר א״ר נחמן אמר שמואל משום רשב״א חכמים תקנו וכו׳ והם האמינוהו וכו׳ אמר רבא חזקה. וכתב הר״ן ז״ל שהקשה הרמב״ן מאי איצטריך להנך טעמי ות״ל דאפילו הוי כתובה מדאורייתא ואפילו בלא חזקה דאין אדם טורח אפ״ה יש להאמין לבעל מעיקר הדין כיון שהוא מוחזק וטוען ברי ותירץ הר״ן ז״ל דאפ״ה היה לנו לתקן שלא יהא נאמן מפני תיקון העולם שלא יתעלל בה וכו׳ ע״ש. ולענ״ד אין לשון הסוגיא משמע כדבריו מיהו לשיטת התוס׳ בדיבור הקודם אין מקום לקושית הרמב״ן ז״ל דהא איצטריך האי טעמא דחזקה דבלא״ה היה מן הדין להאמין את האשה דאע״ג דברי וברי הוא והוא מוחזק אפ״ה נאמנת במיגו דמוכת עץ אני אבל השתא דאיכא הני טעמא הו״ל מיגו במקום חזקה מיהו הר״ן ז״ל לשיטתו דבלא״ה לית ליה האי מיגו כמבואר בדבריו וכ״כ הרא״ש ז״ל ולולי דמסתפינא לצאת לידון בדבר החדש היה נלע״ד לפרש טעם אחר דאי כתובה דאורייתא ואי לאו טעמא דחזקה דאין אדם טורח היה בדין שהאשה נאמנת דקי״ל כרב המנונא דאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה ולאו דוקא לענין גרשתני אלא לכל מילי כדאשכחן נמי בנדרים וביבמות גבי השמים ביני לבינך ושם נתבאר בתוס׳ ובפוסקים ובמפרשים דכללא הוא כל היכא שהוא יודע אם משקרת אין מעיזה פניה ולכאורה נראין הדברים ק״ו השתא היכא שבאתה להפקיע עצמה ממנו אין מעיזה כ״ש היכא דיתבא תותיה כנ״ל אלא כמדומה לי שראיתי סברא להיפך דדוקא להפקיע עצמה ממנו אינה מעיזה ובסמוך אפרש בדרך אחר ליישב קושית הרמב״ן ז״ל:
קונטרס אחרון
בהא דאמר רב נחמן אמר שמואל משום רשב״א חכמים תקנו כתובה לאשה והם האמינוהו כו׳ והקשה הרמב״ן ז״ל דבלא״ה אף למאן דאמר כתובה דאורייתא למה לא יהא נאמן ותירצו בתירוצים שונים כמו שדקדקתי בפנים אלא שכתבתי דלולי דמסתפינא היה נ״ל דאי לאו דהם אמרו והם אמרו היה בדין שהאשה נאמנת דחזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה אלא שכתבתי דכמדומה לי שראיתי באיזה ספר להפך וברוך המקום שהחזיר לי אבידתי שמצאתי סברא זו בדברי מהרי״ק סי׳ ע״ב דדוקא היכא שתפקיע עצמה מיד בעלה צריך חזקה זו אבל היכא דיתבא תותי׳ לא. אמנם לאחר העיון מצאתי ראיתי שכתב ה״ה בטעם הרמב״ם ז״ל בפרק כ״ב מהל׳ אישות במצא מעות טמונים והיא אמרה ברי שלי הן דמהימנא דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה היכא שהוא יודע אם משקרת הרי להדיא כמ״ש ולפ״ז אמינא ולא מסתפינא דלסברא זו לא קשה קושיית הרמב״ן ז״ל:
בתוספות בד״ה אמר רב נחמן וכו׳ משמע דכתובה דרבנן וכו׳ ועוד אור״י דלא קי״ל כר״נ דאשכחן רב אשי דהוא בתראה דפליג עליה וכו׳ והא דאמרינן בהאשה רבה וכו׳ עד סוף הדיבור. ומהמשך לשונם מבואר דלמ״ד כתובה דאורייתא לית ליה האי חזקה דאין אדם טורח וקשיא לי טובא האיך אפשר לומר כן הא ר׳ מאיר אית ליה כתובה דאורייתא כמ״ש התוספות בסמוך בד״ה הואיל וביבמות דף קי״ב אשכחן לר״מ דאמר טענת בתולים כל שלשים יום והובא בל׳ הרא״ש ז״ל בשמעתין וע״כ היינו להפסידה כתובתה דאי לאוסרה עליו ודאי דלעולם נאמן דהא שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא אע״כ להפסידה כתובתה ובטענת פתח פתוח דבטענת דמים ליכא לאוקמי דכל שלשים יום ודאי ליכא שושבינים ועוד שהרי הוא אומר לא בעלתי והיא אומרת נבעלתי כבר וטעמא דר״מ דמוקי אינש אנפשיה ומש״ה מהימן וא״כ א״א לאוקמי כלל בשושבינים כיון שאומרת נבעלתי ועוד דרש״י ותוס׳ כתבו שם דלר״מ לא שנא נסתרה ל״ש לא נסתרה נאמן כל שלשים יום וא״כ תו אין לחלק בין פתח פתוח לטענת דמים כיון שאין מברר טענתו אע״כ דהבעל נאמן לר״מ משום חזקה דאין אדם טורח וס״ל דהאי חזקה עד ל׳ יום מהני אלמא דלא תליא האי חזקה בכתובה דאורייתא או דרבנן. ולדעתי שיטת התוספות בזה צ״ע ליישב מיהו בלאו הכי כתב הרא״ש לקמן בשם רבינו תם ז״ל גבי מימרא דרב אשי דכל שלא משמש דלא פליג אדר״נ ע״ש ועיין בסמוך:
קונטרס אחרון
תוספות בד״ה אמר רב נחמן כו׳ משמע דכתובה דרבנן. והקשיתי לשאול דלפ״ז קשה דר״מ אדר״מ אמנם בד״ה חזקה אין אדם טורח כו׳ כתבתי ליישב ולפ״ז משמע דקי״ל כתובה דאורייתא ועיין מ״ש בפרק הניזקין בהא דכתובת אשה בזיבורית ובהא דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה דמאי שנא משאר חובות ועיין עוד בפרק הכותב לקמן ובקידושין ס״פ האומר גבי גובה כתובתה מן החבילה:
בגמרא א״כ מאי הועילו חכמים בתקנתן. ולכאורה יש לתמוה דהא ודאי הועילו בתקנתן אם ימצא דם דתו לא מצי ליטעון פתח פתוח לפי פרש״י ותוספות בריש סוגיא דשמעתין שכתבו דלא מצי למיטען פ״פ אלא כשהיא ממשפחת דורקטי או שנאבדה המפה וא״כ פשיטא דהא ודאי מלתא דלא שכיח היא ושפיר עבדי חכמים תקנתא דבלא״ה פשיטא לן בכולי תלמודא דלמלתא דלא שכיחי לא עבדו רבנן תקנתא. ויש ליישב דהגמרא מקשה דאי ס״ד דנאמן לטעון פ״פ להפסידה כתובתה א״כ לא אהני תקנת חכמים בתקנת הכתובה אא״כ שהוכרחו לתקן שיעמידו שושבינים לברר טענת דמים. ולקמן משמע דהעמדת שושבינים לאו תקנת חכמים היא אלא במנהגא תליא מילתא כדאיתא לקמן דף י״ב דבגליל לא היו עושים כן להעמיד שושבינים כנ״ל:
בתוספות בד״ה חזקה אין אדם טורח וכו׳ תימא תינח וכו׳ אבל למ״ד יש לה כתובה מנה וכו׳ ואמאי מהימן ואור״י דלא מהימן עכ״ל. וכבר כתבתי א״כ אמאי קאמר רבי יהושע באומרת מוכת עץ אני דאינה נאמנת ומפסדת כתובתה לגמרי ואמאי להימנה לדידה במגו דאי בעית היתה אומרת בתולה הייתי והוי מהימנא כיון שאינה מפסידה וליכא חזקה דאין אדם טורח אלא דבכה״ג לא הוי מיגו דהו״ל מיגו דהעזה אם תכחישנה כנ״ל בשיטת התוספות מיהו לולי דבריהם היה נלע״ד דאפילו למ״ד יש לה כתובה מנה מכ״ש דבכה״ג הבעל נאמן דכיון שרוצה לקיימה אינו עשוי להוציא לעז על אשתו בשביל ריוח מנה דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ושמא תמות בחייו ויותר מזה נ״ל דבכה״ג נמי איכא חזקה יותר דהא קי״ל כל הפוחת לבתולה ממאתים הרי זה בעילת זנות ואפילו מחילה לא מהני וכ״ש שאם עושה כן ע״י תחבולות של רמיה להפסידה מנה שלא כדין הוי בעילתו זנות וקי״ל חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והשתא דאתינן להכי מצינן למימר דר״נ אמר שמואל משום רשב״א דשמעתין נמי סבר כתובה דאורייתא ובדאורייתא נמי אמרינן חזקה אין אדם טורח אלא הא דנקט חכמים תקנו היינו לענין היכא שאין מפסיד הסעודה וקאמר דאפ״ה מהימן משום דחכמים תקנו והיינו שתקנו שכל הפוחת לבתולה ממאתים הוי בעילת זנות דתקנתא דרבנן היא כדאיתא ריש פרק אעפ״י ובזה נתיישב מה שהקשיתי אליבא דרבי מאיר כנ״ל לולי שדברי התוס׳ לא משמע כן ודו״ק היטב:
במשנה בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן האירוסין כתובתן מאתים ויש להן טענת בתולים ופירש״י אם לא מצא לה השני בתולים אבדה כל כתובתה דמקח טעות הוא והיינו כמ״ד מקח טעות לגמרי משמע דהכי הלכתא. ולא ניחא ליה לפרש לענין לאוסרה עליו משום דספק ספיקא הוא דבאשת כהן ליכא לאוקמי כיון דגרושה וחלוצה קתני דאסורה לכהן ובנתקדשה פחותה מבת ג׳ נמי ליכא לאוקמי כיון דחלוצה קתני וע״כ גדולה הוא וא״כ לעולם לא משכחת לה אלא בענין שהוא ס״ס ולא מיתסרא וע״כ לענין כתובה איירי וכ״ש למאן דמוקי לקמן דף י״ב סיפא דמתניתין באלמנה מן הנשואין דאיירי שקידש ובעל לאלתר וא״כ ע״כ רישא דמתני׳ באלמנה מן האירוסין נמי בהכי איירי דתו לא שייך לאוסרה עליו מיהו לשיטת התוספות דלעיל בד״ה חזקה אין אדם טורח דכל היכא דלא מיתסרא עליו לא שייך הך חזקה למ״ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה ותו לא מהימן להפסידה כתובתה ע״כ מוקי למתניתין דהכא בטענת דמים שטענתו מבוררת כנ״ל וק״ל:
גמרא אתמר אמר רב נחמן וכו׳. היקשו הרא״ה והר״ן ז״ל דמה צריך לחזקה דאין אדם טורח כיון דטוען ברי שלא נתחייב וקי״ל המוציא מחבירו עליו הראיה. והר״ן תירץ משום קושיא דבסמוך מה הועילו חכמים בתקנתם היה ראוי שלא להאמינו. אך מפירש״י ז״ל לא משמע כן שכתב דאי הוי כתובה דאורייתא לא מהימן. משמע דמצד הדין לא מהימן. והרא״ה ז״ל תירץ משום דרוב נשים בתולות נשאות מסייע לחזקה דידה וחזקה ורובא עדיף מחזקת ממון ונראה דנקיט האי לשנא כדמצינו לקמן בר״פ ב׳ דרוב נשים בתולות נשאות. אבל באמת כוונתו דרוב נשים בתולות נמצאות דאל״כ הא במתניתין דמשארסתני נאנסתי מוקי רבא לקמן דף ע״ה ביש שהות אחר הנשואין ואפ״ה ס״ל לר׳ יהושע דהיא בחזקת בעולה עד שלא תתארס ולא אמרינן דהוי אחר הנשואין מטעם דרוב נשים בתולות נשאות וכיון דהוי רובא וחזקת הגוף וברי ודאי לא פליג ר׳ יהושע. וכן לעיל דמקשה לר״א והא ס״ס הוא ספק אינו תחתיו. וכבר כתבנו לעיל בריש מכילתין בתוס׳ ד״ה שאם היה וכו׳ דלרבא דס״ל לקמן דף מ״ה ביש שהות אחר הנשואין אמרינן כאן נמצא כאן היה א״כ אסורה ביש שהות רק דהקושיא היא לר״א דפליג התם על רבא. ולסברת הרא״ה אכתי נימא ביש שהות אחר הנשואין מוקמינן ארובא דנשים בתולות נשאות וחזקת הגוף דהיה אחר הנשואין. ומאי מקשה והא ספק ספיקא הוא דלמא ביש שהות מיירי. אך העיקר דדוקא הכא שמכחשת ואומרת בתולה הייתי כשאר נשים שייך רוב נשים וכו׳ אבל כשנמצאת בעולה איתרע כבר רובא דרוב נשים בתולות נמצאות. וקצת יש להביא ראיה לשיטת הרא״ה דאל״כ לא משכחת קנס דאונס ומפתה דהא יוכל לפטור עצמו ולומר בעולה היתה שלא מצא דם ודוחק גדול לומר שצריכה להביא עדים שיצא דם וכ״ש לדעת הרמב״ם דס״ל דיכול לטעון פתח פתוח מצאתי אפילו יצא דם. א״כ יכול לומר פתח פתוח מצאתי ואפילו אם הוא מודה יש לומר דהוי ליה מודה בקנס כיון דיכול לפטור את עצמו בטענה זו. ותו דלא מצינו בשום מקום שיכול לפטור עצמו בטענה זו. ולדברי הרא״ה ניחא כיון דאיכא רובא דרוב נשים בתולות נמצאות וחזקת הגוף עדיף מחזקת ממון. מיהו קשה לי דאכתי לא מתרצא דהא קושיא זו קשה נמי לקמן דף ע״ה ע״ב גבי מומין דאם נמצא ברשות הבעל עליו להביא ראיה משמע דברי דידיה לא מהני כמו שדייקו התוס׳ שם בד״ה רישא מנה לאבא בידך ע״ש. והתם לא שייך סברת הרא״ה והר״ן. ועמ״ש לעיל בשיטת רש״י דס״ל כמ״ש המפרשים. דהא דלא מהימן הוא מדאורייתא היינו משום חזקה דאין אשה מעיזה. ואתא שפיר גם בדף ע״ה דלא מהני ברי דידיה. והעיקר נלפענ״ד דלרבא דמשני לקמן שם דטעמא דעל הבעל להביא ראיה משום דכאן נמצא כאן היה. והכי ס״ל לשמואל שם למסקנא א״כ אפילו כשהוא טוען ברי אינו נאמן להחזיקה במומין מרשות לרשות. והוא הדין הכא כיון דהיא טוענת בתולה הייתי אין להחזיקה בנבעלת מרשות לרשות. וצ״ל משום חזקה דאין אדם טורח. מיהו לפ״ז דוקא באין שהות אחר החופה. אבל אם יש שהות יכול לומר דכיון דודאי היא משקרת אף דנבעלה תחתיו מ״מ שמא ברצון זינתה. וליכא למימר דהוי איני יודע אם פרעתי כמ״ש לעיל בתוס׳ ד״ה אי למיתב וכו׳ דהכא כיון שהיא משקרת בודאי לפי דבריו. א״כ אין ברי דידה נחשב לכלום. וקי״ל באיני יודע אם פרעתי כשהמלוה גם כן אומר איני יודע פטור ודוקא כשהמלוה טוען ברי שלא נפרע אבל הכא שטוען ברי שהיא משקרת אין כאן ברי דלפי טענתו הוא פטור ויבואר יותר בס״ד בקונטרס אחרון. ובזה מיושב קושיות ספר פ״י שהקשה מהא דס״ל לר׳ מאיר טענת בתולים כל שלשים יום והא ר״מ ס״ל כתובה דאורייתא ולמה נאמן. ולפמ״ש אתא שפיר דהא ר״מ מיירי בדאיכא שהות ובזה נאמן מדאורייתא שנבעלה תחתיו וטוען שמא ברצון. מיהו יש לומר דלפי מה דאיתא בח״מ ריש סימן פ״ב דבשטר אפילו טוענים שניהם ספק פרעון אוקי השטר על חזקתו. א״כ ה״נ יש לומר דליכא ברי דידה מ״מ אוקי הכתובה אחזקתה מיהו יש לומר כמ״ש הב״ש באה״ע סימן ס״ח ס״ק כ״ב דכיון דלא מצא בתולים איתרע שטרא ע״ש. ודוק: וע״פ סברא זו נלענ״ד שיטה אחרת בדברי רב נחמן ויבואר בתוס׳ ד״ה חזקה וכו׳. ועיין בקונטרס אחרון שכתבנו עוד ישוב על קושיות ספר פני יהושע הנ״ל:
והנה נלענ״ד דלשיטת הרמב״ם דמפרש טענת פתח פתוח אפילו ביצא דם אלא דתלינן בד׳ לילות או בדם נדה או בדם צדדין כמו שיבואר בס״ד באריכות בקונטרס אחרון. ואתי שפיר טפי ולא קשה קושיות הרא״ה ור״ן כלל דאף שטוען ברי מ״מ כיון שנמצא דם וצריך לתלות בד׳ לילות או בשאר מידי דלא שכיחא כמ״ש הפוסקים. א״כ הוי ליה רובא וחזקה דגופא דקי״ל דעדיף מחזקת ממון. ולכך צ״ל דהם אמרו והם אמרו. וע״ז שפיר קאמר דמה הועילו חכמים בתקנתם דלפירש״י צ״ל בדוחק קצת דמה הועילו בדורקטי או בנאבידה המפה. ולפיר״ח בבוגרת. משא״כ להרמב״ם דבכל הנשים יכול לטעון פריך שפיר דמה הועילו אפילו ימצא דם יאמר פתח פתוח מצאתי. ולפ״ז ממילא מתורץ קושיות פני יהושע לר׳ מאיר דס״ל כתובה דאורייתא דכיון דהתם מיירי שטוען שלא מצא דם אלא שהיא אומרת שכבר בא עליה אפילו בדאורייתא מהימן. ונלענ״ד דמזה הוכרח הרמב״ם ז״ל לפרש כן. ועיין קונטרס אחרון. ודוק:
תוס׳ ד״ה אמר רב נחמן וכו׳ משמע דכתובה דרבנן וכו׳ ועוד אומר ר״י וכו׳. לכאורה משמע דכוונתם דכיון דרב אשי פליג אדר״נ היינו משום דס״ל כתובה דאורייתא וקי״ל כוותיה דרב אשי. מיהו ז״א דהא רב אשי מפרש הכי לקמן דף י״ב ברייתא דאמר רבי יהודה ביהודה וכו׳ ורבי יהודה שמעינן ליה לקמן דף נ״ו ע״ב דס״ל כתובה דרבנן. וע״כ צ״ל דרב אשי פליג אסברת ר״נ אפילו למ״ד כתובה דרבנן וא״כ אין ראיה דכתובה דאורייתא. וצ״ל דכוונתם דהא דסמכינן ארשב״ג דלא כר״נ היינו משום דבלא״ה לית הלכתא כוותיה בהך מימרא ועמ״ש לעיל דלשיטת רש״י יש לומר דלא פליג רב אשי אדר״נ כלל. ועיין לקמן דף י״ב ושם הארכנו בס״ד וק״ל: ונראה דלשיטת הר״ח והרי״ף יש לתרץ דרב אשי דס״ל תני כל שלא מושמש לא פליג על רב נחמן דס״ל דהבעל נאמן לומר פתח פתוח מצאתי. דלדידהו יש לומר דוקא בטענת פתח פתוח נאמן דליכא מיגו דמ״ע שפתחה נעול כמ״ש התוס׳ לעיל. אבל התם דמיירי בטענת דמים יש לה מיגו דמ״ע אני תחתיך. ואין לומר דאכתי יאומן הבעל במיגו דפתח פתוח מצאתי יש לומר דמיירי התם בבחור דאינו יכול לטעון פתח פתוח מצאתי כדמשני רב אחאי בסמוך. וכ״ש לשנויא קמא דמהימן. ומסבינן ליה כופרי דליכא מיגו דיאמר פתח פתוח. ואפשר דלכ״ע אין זה מיגו דעכ״פ צריך להעיז פניו וכן צ״ל ע״כ לשיטת הרמב״ם דאפילו יצא דם יכול לטעון פתח פתוח מצאתי. א״כ מה הועילו במשמוש החתן הא יכול לטעון פתח פתוח מצאתי ועיין בקונטרס אחרון. ודוק:
תוס׳ ד״ה חזקה וכו׳ תימא תינח וכו׳ אין להקשות על שיטת התוס׳ מסוגיא דלקמן דף ל״ו בחרשת ושוטה דמוקי רב ששת הא כר״ג הא כר׳ יהושע והא ברייתא דהתם מיירי בפתח פתוח לפירש״י שם ורב ששת ס״ל דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה לקמן דף י״א ע״ב וא״כ אינו נאמן אלא כשנאסרת עליו. והכא בחרשת ושוטה אינה נאסרת עליו לא מיבעיא באשת ישראל דלא גרעא מקטנה דפתויה אונס אלא אפילו באשת כהן הא הוי ליה ס״ס ספק אינו תחתיו וספק מוכת עץ כמו שהקשו התוס׳ לעיל ד״ה ואבע״א דבחרשת ושוטה לא שייך תירוצם שם מדלא טענה. ומיהו לפמ״ש הרא״ה דבאשת כהן איכא שני ספיקות להיפך דאפילו אינו תחתיו שמא לפסול נבעלה שפיר אסורה. אבל התוס׳ לעיל ד״ה ואבע״א לא ס״ל כשיטת הרא״ה כמ״ש לעיל וצ״ל דבחרשת ושוטה דלא שייך חזקה דבודקת ומזנה מודים התוס׳ דיש לחוש שנבעלה לפסול לה כמ״ש כ״ז לעיל בריש הסוגיא. ונראה יותר דהתוס׳ לא כתבו דלא מהימן אלא בטוענת ברי. אבל בחרשת ושוטה דליכא ברי דידה מהימן הוא כיון שטוען ברי. דנהי דאם היתה מכחשת היתה נאמנת כיון דלא שייך חזקה דאין אדם טורח. מ״מ אנן לא טענינן להו. ודוק: וכן כתבנו לעיל בריש הסוגיא בשיטת רש״י ז״ל:
אמנם אלולי דבריהם נלענ״ד לתרץ קושיתם הכא וגם מה שהקשו לעיל דהכא משמע דכתובה דרבנן. ואנן נוהגין לכתוב בכתובה דחזי ליכי מדאורייתא. וגם קושיות הרא״ה והר״ן דלמה לא מהימן הבעל בלא שום חזקה כיון דטוען ברי. ומלתא חדתא קא אמינא דאדרבא יש לומר דס״ל לרב נחמן דכנסה בחזקת בתולה ונמצאה בעולה יש לה כתובה מנה ואפ״ה ס״ל הכא בטוען פתח פתוח והיא טוענת בתולה אני דמפסידה הכתובה לגמרי ומשום זה הוצרך לומר דהאמינוהו משום דכתובה דרבנן ומשום חזקה אין אדם טורח. והוא דכבר כתבנו לעיל דהא דמודה ר׳ יהושע למ״ד מקח טעות ממאתים אבל מנה אית לה. הוא מטעם דבמנה הוי ס״ס כמ״ש התוס׳ לעיל. או מטעם שכתבנו לעיל כיון דארוסה אית לה כתובה הוי ליה כאינו יודע אם פרעתי ואפילו נימא דארוסה לית לה כתובה או כיון דאחליה לשיעבודא קמא בשעת נשואין. הוי ליה התחלת החיוב משעת חופה. מ״מ כיון דר״ג ס״ל דמוקמינן אחזקת הגוף ה״נ מוקמינן לה אחזקת הגוף שהיה אחר הנשואין בדאיכא שהות. וכיון דעכ״פ כבר נתחייב משעת חופה הוי ליה כאינו יודע אם פרעתי. אך כל זה היכא דאיכא ברי דידה כמ״ש לעיל דבס״ס צריך ג״כ להיות ברי ושמא הא לאו הכי אין מוציאין ממון. וכן באינו יודע אם פרעתי דקי״ל דחייב לשלם היינו דוקא כשהתובע טוען ברי. אבל כששניהם אינם יודעים מבואר בח״מ סימן ע״ה דפטור לשלם. א״כ כיון דהכא מהימן הבעל שמצא פתח פתוח וע״כ מה שאומרת בתולה אני היא משקרת. וא״כ אזיל לה ברי דידה כיון דמחזקינן לה בשיקרא א״כ אפילו איכא ס״ס ואינו יודע אם פרעתי אפ״ה פטור כיון דליכא ברי ושפיר קאמר דנאמן להפסידה לגמרי אף מנה שניה משום חזקה דאין אדם טורח מחזקינן לה בשיקרא ואזיל לה ברי דידה. וא״כ ממילא מתורץ הכל דמנה ראשונה אף אי קי״ל כתובה דאורייתא יכול להפסידה מטעם ברי וברי רק דמנה שניה שיש לה אפילו נבעלה קודם שנתארסה ואין להפסידה רק מטעם שזינתה ברצון דבזה הוי ליה ס״ס ואינו יודע אם פרעתי לזה צריך הם אמרו והם אמרו. והטעם דהא כתובת בעולה לכ״ע היא מדרבנן דבקרא לא כתיב אלא מוהר הבתולות נמצא כיון דהס״ס הוא שיש לה מנה אפילו לא נבעלה תחתיו הוא מדרבנן שפיר שייך הם אמרו. ותו דמ״ש דהוי ליה אינו יודע אם פרעתי כיון שכבר נתחייב משעת חופה הוא ג״כ מדרבנן דמדאורייתא אין החיוב בא אלא בשעת ביאה כמ״ש לקמן דף נ״א בר״פ אעפ״י וכ״ש בכתובת ארוסה וכיון שהוא טוען שמא זינתה ברצון קודם שבא עליה ה״ל מדינא דאורייתא איני יודע אם הלויתני ובזה אתי שפיר הלשון חכמים תקנו לבתולה וכו׳ ולאלמנה וכו׳ לכאורה ולאלמנה מיותר הוא הכא. ולפמ״ש אתי שפיר דהא דקאמר חכמים תקנו לבתולה מאתים היינו בנכנס לחופה כמ״ש לקמן דף נ״א במתניתין דנקיט מפני שהוא תנאי ב״ד לר׳ מאיר דס״ל כתובה דאורייתא משום כתובה שבשעת חופה א״כ מדאורייתא לא הוי ליה אינו יודע אם פרעתי. וגם מטעם ס״ס נאמן לומר שמשקרת הואיל דספק אינו תחתיו הוא כתובת בעולה והיינו כתובת אלמנה דהיא מדרבנן ומתורץ הכל בס״ד ודוק היטב:
בא״ד ולמ״ד לקמן כנסה וכו׳. אף דאמר לקמן דף ע״ד סוף ע״א הכל מודים בקידשה על תנאי ובעל צריכה גט משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וקאי שם על שמואל ושמואל ס״ל לקמן דף נ״ז הלכה כר׳ מאיר דאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות. א״כ ע״כ נתחייב במנה. מיהו הר״ן כתב לקמן דף ע״ג דאף לר״מ יש לומר דביאה אירוסין עושה וארוסה לית לה כתובה. ויש לומר דבאמת ס״ל הכי לשמואל דארוסה לית לה כתובה ועיין לקמן דף מ״ד בתוס׳ ד״ה והלכתא וכו׳ ועיין בסמוך:
בגמרא והם האמינוהו כתב הרא״ש וחזינן לגאון דקאמר ה״מ לענין מנה ומאתים. אבל לענין תוספת לא מהימן וטעמא דמסתבר הוא דלא תקינו רבנן אלא מנה ומאתים אבל תוספת איהו כתב לה וכו׳. אבל מתוך הסברא נראה דמהימן גם לענין התוספת דדבר ידוע דלשם חיבת חופה וביאה הוסיף לה. וכי היכי דאמרינן לענין מנה ומאתים חזקה אין אדם טורח ואם היה שונאה היה מגרשה ולא היה טורח בסעודה אעפ״י שמרויח בטורח הסעודה פטור ממאתים של כתובה. גם לענין תוספת שמוסיף לה בשעת חופה איך נאמר שבשעת חופה כתב לה ולמחר בבקר נתחרט ומגרשה וכו׳ דבריו אינם מובנים ואיך מיישב דיקדוק הגאון דמשמע משום דחכמים תיקנו. ונלע״ד לפרש דס״ל דהיכא דאיכא הוכחה מעליותא דודאי לא שייך דאתמול כתב לה ובזמן מועט נתחדש לו שנאה אין צריך לומר כלל משום דהם האמינוהו. והא דהוצרך הש״ס לומר משום דהם האמינוהו דלא נימא דמאתמול שנא אותה וערומי קא מערים להפסידה ואפ״ה אמרו חזקה אדם טורח בשביל הערמה זו וכיון דלא אלימא חזקה זו כל כך הוצרך לומר משום דהם האמינוהו אבל לענין תוספת שחייב את עצמו בשעת חופה ודאי נאמן. ולפ״ז צ״ל דארוסה יש לה כתובה ויש לפרש להיפך דלפמ״ש לעיל מוכח מדברי התוס׳ דס״ל לשמואל ע״כ הכא דארוסה לית לה כתובה. א״כ קשה דלמה הוצרך לומר חזקה אין אדם טורח והיינו ע״כ משום דלא שייך לומר דלאחר הטורח נתחדש לו שנאה בזמן מועט דאל״ה מה מועיל חזקה זו שמא אחר הטורח נתחדש לו השנאה א״כ בלא חזקה דאין אדם טורח ע״כ לא הוי שנאה מאתמול דכיון דארוסה לית לה כתובה היה יכול לגרשה מאתמול בלא כתובה. וצ״ל דמיירי באמת בכתב לה כתובה מן האירוסין. א״כ מוכח להדיא דלא כדברי הגאון דכיון דכתב לה ואפ״ה יכול להפסידה מטעם חזקה הוא הדין לענין תוספת. וע״כ צ״ל הא דקאמר חכמים תיקנו היינו דלא נימא דתקנת חכמים עדיפא טפי דא״כ מה הועילו ועכ״פ מוכח דמיירי נמי בכתב לה כתובה מן האירוסין ודוק:
מיהו נראה דהגאון מוקי לה בלא כתב לה וארוסה אית לה כתובה ולית ליה סברת התוס׳ דס״ל כנסה בחזקת בתולה אין לה כלום כנ״ל. אלא כמ״ש לעיל דר׳ נחמן ס״ל דמפסידה לגמרי אפילו למ״ד יש לה כתובה מנה וכמו שנתבאר באריכות ובאמת יש מדברי הגאון ראיה לדברינו הנ״ל. ובזה אתי שפיר לשון הגאון ה״מ לענין מנה ומאתים דלשון מנה אינו מובן אלא לפי הפירוש שכתבנו דמפסידה אפילו מנה שניה מטעם שמא ברצון ודוק:
גמ׳ התם אונס הוה. ע׳ יבמות לה ע״א תד״ה אע״פ:

טענת בתולים לענין הפסד כתובה

ציון א.
גמרא. איתמר, אמר רב נחמן אמר שמואל משום רבי שמעון בן אלעזר: חכמים תקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, והם האמינוהו שאם אמר ׳פתח פתוח מצאתי׳ - נאמן. אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם? אמר רבא: חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה.
חכמים הם שתיקנו עיקר כתובה לאשה, והם התקינו ואמרו שכל הטוען טענת בתולים והאשה מכחשת אותו - נאמן, ועליה להביא ראיה, לא על האיש, שחזקה היא שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה והופך שמחתו אבל.
הורו כל הגאונים שזה שאמרו חכמים שהוא נאמן אם הכחישתו - להפסידה עיקר הכתובה, אבל התוספת יש לה, אלא אם כן נודע בראיה ברורה שהיתה בעולה, או שהודת לו שהיא בעולה קודם שתתארס והטעתו. לפיכך יש לו להשביעה בנקיטת חפץ כדין כל הנשבעין ונוטלין, ואחר כך תגבה התוספת, ואין לה להשביעו שלא מצאה בתולה ואחר כך תפסיד עיקר כתובה, שחזקה היא שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, ויש לה להחרים סתם על מי שטען עליה שקר.
הרי שרצה לקיימה אחר שהפסידה עיקר כתובתה - חוזר וכותב לה מאה, לפי שאסור לאדם לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה, כמו שביארנו.(רמב״ם אישות יא, יד, טז-יז - לא צוין בעין משפט)
כל בתולה שכתובתה מאתים - יש לה טענת בתולים, וכל שכתובתה מנה, או שלא תקנו לה כתובה - אין לה טענת בתולים...
אף כשאמרו שטענתו על הבתולים טענה - אינה מפסדת אלא עיקר כתובה, אבל התוספת - יש לה, אלא אם כן נודע בראיה ברורה שהיתה בעולה, או שהודית לו שהיא בעולה קודם שתתארס והטעתו, ולפיכך יש לו להשביעה בנקיטת חפץ כדין כל הנשבעים ונוטלים, ואחר כך תגבה התוספת, ויש לה להחרים סתם על מי שטען עליה שקר.(שו״ע אבן העזר סח, א, ח)

א. מחלוקת אם נאמן להפסידה.

רב נחמן אומר בשם שמואל שנאמן להפסידה מפני שהכתובה היא רק תקנת חכמים והם קבעו שנאמן, ומסביר רבא שאין חשש שהתקנה לא תתקיים מפני שיש חזקה שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה.
לפי זה ניתן להסיק שלדעת הסוברים שכתובה מדאורייתא אינו נאמן להפסידה, ועיין בבירור הלכה לקמן (דף קי, ב ציון י.כ.) שיש מחלוקת להלכה אם כתובה מדאורייתא או מדרבנן. כך אכן כותבים רש״י (ד״ה חכמים), הרשב״א, הרא״ה והר״ן (ג, ב בדפי הרי״ף) שאם כתובה מדאורייתא אינו נאמן, והרשב״א מדייק זאת מלשון הגמרא שאינה אומרת ״אלא אמר רבא״ אלא ״אמר רבא״, מכאן שאין החזקה טעם בפני עצמו להאמינו אלא רק הסבר לכך שחכמים שתיקנו כתובה האמינוהו להפסידה על סמך החזקה.
גם התוספות (ד״ה אמר) והרא״ש (סי׳ יט) כותבים שלפי שיטת רבינו תם שכתובה מדאורייתא צריך לומר שאין הלכה כרב נחמן אלא כרב אשי לקמן (יב, א), שנראה שסובר שאינו נאמן להפסידה כתובתה, ועל כן אמר שכל שלא מושמש אינו יכול לטעון טענת בתולים, מפני שחוששים שמשקר. עם זאת מביא הרא״ש גם את שיטת רבינו חננאל והגאונים שפוסקים שכתובה דרבנן, ומקבלים את דברי רב נחמן שנאמן להפסידה.
לעומתם כותב השיטה מקובצת שניתן לומר שאפילו אם הכתובה מדאורייתא נאמן להפסידה, וכן כותבים הרש״ל (יש״ש סי׳ כו) והפני יהושע. הרש״ל מסביר שכתובה מדאורייתא היינו שהאשה רשאית לדרוש שיתן לה כתובה אך רשאית גם למחול, וחכמים שתיקנו שאסור לשהות בלא כתובה תיקנו שיהיה נאמן להפסידה.
הרי״ף (ג, ב) והרמב״ם פוסקים כרב נחמן שנאמן, וכן פוסק השלחן ערוך אף על פי שפוסק בסעיף ב כרב אשי לקמן (יב, א) שסובר שחוששים שמשקר, וזאת על פי תירוץ רבינו תם (מובא ברא״ש סי׳ כה) שרב אשי מדבר בכגון שיש מנהג למשמש ולא משמשו, ולכן חוששים שמשקר, ואילו רב נחמן מדבר בכגון שאין מנהג למשמש, ולכן הדין הוא שנאמן להפסידה מפני שיש לו חזקה.
הרשב״א (ד״ה רשב״ג) כותב שרק הטוען שמצא פתח פתוח אינו נאמן להפסיד כתובה אם חיובה מדאורייתא, משום שאינה טענה מבוררת, מה שאין כן כשטוען טענת דמים, שזו טענה מבוררת, שנאמן להפסידה אפילו אם חיוב הכתובה מדאורייתא.
אולם המרדכי (סי׳ קלו) כותב שאם חיוב הכתובה מדאורייתא אינו נאמן גם בטענת דמים, וכן משמע מדברי הרא״ש בתשובה (כלל לז, ב) והריא״ז (הלכה ב, ז) שכותבים גם לגבי טענת דמים שנאמנותו מבוססת על החזקה שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה.

ב. האם מפסידה גם את התוספת.

הרי״ף (ג, ב) כותב בשם גאון שמה שאמרו בסוגייתנו שנאמן להפסידה היינו דוקא לענין עיקר הכתובה ולא לענין התוספת. הרי״ף מקבל את שיטתו ומסביר שנאמן רק על מה שתיקנו חכמים ולא על מה שהוסיף מעצמו שחייב בו חוב גמור, וכן פוסק הרמב״ם.
הרמב״ן מקשה מדוע אינו נאמן להפסידה את התוספת, הרי הבעל מוחזק בממון ולא כתב לה אלא על מנת שימצאנה בתולה, וכיון שכן עליה להביא ראיה שהתקיים התנאי.
הרמב״ן מתרץ שאינו נאמן מפני שיש לה חזקת הגוף של בתולה, וגם הרוב מסייע לה, שרוב נשים נישאות בתולות. שני אלה, החזקה והרוב, עדיפים על חזקת הממון שלו וגם על החזקה שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, ורק את הכתובה עצמה שהיא מדרבנן נאמן להפסידה מפני שחכמים שתיקנו קבעו שיש לסמוך על החזקה שאינו טורח לשוא.
הר״ן מתרץ שלא מסתבר שיוכל אדם לפתות אשה להנשא לו על ידי תוספת לכתובה, ואחר כך יוכל לטעון טענה להפסידה, ולכן נאמן להפסידה רק את עיקר הכתובה שהוא מדרבנן, שהם תיקנו והם שהאמינוהו.
הרשב״א מחלק גם לענין זה בין שני סוגי הטענות, שבטענת דמים נאמן להפסיד גם את התוספת, בעוד שבטענת פתח פתוח אינו נאמן. אבל הר״ן לפי טעמו כותב שגם בטענת דמים אינו נאמן, וכן כותב המגיד משנה בדעת הרמב״ם.
לעומתם כותב המרדכי (סי׳ קלה) בשם הרשב״ם, וכן דעת הריא״ז (שם ח, מובא בשלטי הגבורים), בעל העיטור (אות מ מרד דף סט, ד, ובמאה שערים על הרי״ף) והרמ״ך, שנאמן להפסיד את התוספת מקל וחומר, שאם על עיקר הכתובה נאמן - כל שכן שנאמן להפסיד את התוספת. גם הרא״ש (סי יח) כותב שאינו כחולק על דברי גאון, אך מסברה נראה לו שנאמן להפסידה גם את התוספת, מפני שידוע שלשם חיבת חופה וביאה הוסיף לה, וגם לגבי התוספת יש לו חזקה שאינו טורח בסעודה ומפסידה. עם זאת נראה שלמעשה אין הרא״ש חולק על שיטת הגאונים והרי״ף, ולכן הטור מביא את שיטתם ללא חולק.
הבית שמואל (סקי״ט) מסיק שבטענת פתח פתוח אין הבעל יכול לומר ׳קים לי׳ כדעת הרשב״ם והריא״ז ולהפסידה את התוספת, כנגד דעת הגאונים והפוסקים האחרים, אך בטענת דמים יכול לומר ׳קים לי׳, כיון שכאמור הרשב״א סובר שבטענה זו נאמן להפסידה גם את התוספת. אולם בעל שו״ת יביע אומר (ח״ג סי׳ יד) כותב שכיון שהמחבר נוקט בלשון הרמב״ם שסובר כאמור שגם בטענת דמים אינו נאמן - אין הבעל יכול לומר ׳קים לי׳ כנגד דעה שהמחבר פוסק כמותה.

ג. האם נאמן להפסידה גם כשאינו נאמן לאוסרה.

הרמב״ן (יב, א), הרשב״א, הרא״ה (יב, א), הריטב״א (ט, ב) והר״ן (בחידושיו ט, ב) כותבים שגם באשת ישראל שנתקדשה בגדלותה, שיש לגביה ספק ספקא ואינה נאסרת בטענת בתולים - נאמן להפסידה כתובתה, משום שלענין ממון אין להוציא מהמוחזק אפילו בספק ספקא.
לעומתם כותבים התוספות (ט, ב ד״ה אי) שבספק ספקא אינה מפסידה את כתובתה. על כן הם כותבים בסוגייתנו (ד״ה חזקה) שרק אשת כהן או אשת ישראל שנתקדשה בקטנותה, שיש בהן ספק אחד והטענה אוסרת אותן, מפסידות את כתובתן. עם זאת הם מוסיפים שנאמן להפסיד בכל אשה לפי מי שסובר בכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה שאין לה כתובה כלל, מפני שזהו מקח טעות ויוצא שהפסיד את הסעודה, אבל לפי הדעה שבכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה - אינו נאמן. הרא״ש בתוספותיו כותב בענין זה שאם דעתו לגרשה מיד ולתת לה מנה - נאמן גם לדעה זו, ורק אם רוצה לפחות מכתובתה בעתיד אם ירצה לגרשה או שימות - אינו נאמן, מפני שאינו מפסיד את סעודתו.
אולם הרמב״ן מסביר שמן הסתם כל שטוען טענת בתולים דעתו להוציאה, שאין אדם רוקק בכוס ושותה בו, ומדבריו משמע שנאמן גם אם אינו אומר שדעתו לגרשה מיד. כך יוצא גם מתירוץ הר״ן שמפרש שכיון שמוציא עליה לעז מאבד את שמחתו, ואין הכוונה דוקא להפסד סעודתו.
הרמב״ם כותב שאם רוצה להמשיך ולקיימה צריך לחזור ולכתוב לה כתובת בעולה, היינו של מנה. מדבריו מדייק הבית מאיר שסובר שכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובה כלל, אך אינו סובר כתוספות שהקידושין נתבטלו לגמרי וצריך לקדשה מחדש, כפי שמדייק מדבריהם הבית שמואל (סקכ״ד). הבית מאיר מסביר שהקידושין אינם בטלים כשם שהמקדש אשה ונמצא בה מום אין הקידושין בטלים, ועם זאת יש לו חזקה מפני שאין אדם הופך שמחתו לאבל, אף על פי שיכול להמשיך ולקיימה. בעל ההפלאה (קו״א סק״כ) מפרש שזו גם דעת התוספות, והחילוק שלהם הוא שאם אין לה כתובה כלל בודאי לא תסכים להיות עמו ויצטרך לגרשה ויפסיד סעודתו, בעוד שאם כתובתה מנה צריכה לדור עמו ואינו מפסיד את סעודתו.
הריא״ז (הלכה ב, ט, מובא בשלטי הגבורים) כותב שאם רצה לקיימה ולכתוב לה כתובה מנה אין שומעים לו, מפני שבכך אינו מפסיד סעודתו, אבל אם נתן לה גט ונתרצו לחזור - כותב לה כתובת בעולה ומחזירה, מכאן שסובר שהקידושין עצמם אינם מתבטלים מאליהם, ורק הכתובה מתבטלת.
הרמ״א בדרכי משה (סק״ג) כותב שהרמב״ם שכותב שיכול לקיימה ולכתוב לה מנה חולק על הריא״ז שסובר שצריך לכתוב לה מאתיים, ובהגהתו לשלחן ערוך (סעיף ט) כותב הרמ״א כלשון הרמב״ם. אולם מדברי החלקת מחוקק (סקט״ו) משמע שמבין שהרמב״ם עוסק בכגון שהאשה עצמה מסכימה להיות עמו בכתובת מנה, שהרי היא כאילו מודה שהיא בעולה, והריא״ז עוסק בכגון שהאשה עומדת על דעתה שהיא בתולה, ולכן אינו רשאי לפחות מכתובת מאתיים, אלא אם כן מגרשה ומתרצים להנשא שוב.

ד. נאמנות הבעל שלא טרח בסעודה.

הרשב״א, הריטב״א והנמוקי יוסף כותבים שרק אם טרח בסעודה נאמן, אך אם לא טרח אינו נאמן. לפי זה כותב הט״ז (סק״ו) שלפי המנהג שצד הכלה טורח בסעודה - אין החתן נאמן להפסידה.
אולם בשיטה מקובצת מובאת דעה חולקת, לפיה החזקה קיימת גם אם לא עסק בסעודה ממש, שכן מן הסתם אין אדם מוכן ליטול חלק בשמחת הנישואין על כל הכרוך בה אם אינו חפץ באשה לקיימה, או ששונא אותה. כיוצא בזה כותב המאירי (ט, א) שלא חילקו חכמים, וגם אם לא היתה סעודה בנישואין נאמן. החזון איש (סי׳ סז, יז) מדייק כך גם מלשון הרמב״ם ״שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה והופך שמחתו אבל״, מכאן שהחזקה היא על השמחה בכללותה ולאו דוקא על הסעודה. אולם מדברי המגיד משנה והבית יוסף, שמביאים את דברי הרשב״א ללא חולק, משמע שמבינים שגם הרמב״ם מסכים לכך, וכך מבין בדעתו הבית מאיר.
ציון ב.
עיין בירור הלכה לגיטין מח, ב ציון ד.
ציון ג.
עיין בירור הלכה לקמן קי, ב ציון י.כ.

טענת בתולים בבחור ובנשוי

ציון ד.
גמרא. ההוא דאתא לקמיה דרב נחמן, אמר ליה: ׳פתח פתוח מצאתי׳, אמר ליה רב נחמן: אסבוהו כופרי, מברכתא חביטא ליה! והא רב נחמן הוא דאמר מהימן! מהימן ומסבינן ליה כופרי. רב אחאי משני: כאן בבחור, כאן בנשוי.
...(יש אומרים דטענת פתח פתוח לא יוכל לטעון רק נשוי, אבל בחור - לא, ואדרבה, מלקין אותו כשטוען כך, דמאחר שלא היה נשוי מתחילה - אינו בקי בכך).(הגהת הרמ״א, אבן העזר סח, ו)
התוספות (ד״ה מברכתא) והרא״ש (סי׳ כ) מפרשים תחילה שלפי התירוץ הראשון רב נחמן סובר שמאמינים לכל מי שטוען אבל מלקים אותו, ולפי התירוץ של רב אחאי יש חילוק בין בחור לנשוי, שהבחור אינו נאמן ומלקים אותו והנשוי נאמן ואין מלקים אותו, וכן מפרש רש״י.
אולם בפירושם השני כותבים התוספות והרא״ש שלפי התירוץ הראשון רב נחמן סובר שכולם נאמנים ומקבלים מלקות, ולפי התירוץ של רב אחאי כולם נאמנים אבל רק בחור מקבל מלקות. הרא״ש עצמו מכריע כרב אחאי על פי הפירוש הראשון, ומוסיף שזו גם דעת הרי״ף שכותב (ג, ב בדפיו) שנשוי גמיר ובחור לא גמיר, וכן פוסקים הראב״ד (מובא ברשב״א), הרשב״א, הריטב״א והריא״ז (הלכה ב, ו, מובא בשלטי הגבורים).
לעומתם פוסקים רבינו חננאל (מובא ברשב״א), הראבי״ה (מובא בהגה״מ הל׳ אישות פרק יא אות ט), הרא״ה, רבינו קרשקש והר״ן (בחידושיו) שגם בחור נאמן אלא שמלקים אותו, ומפרשים כפירוש השני של התוספות.
הרמב״ם אינו מחלק בין בחור לנשוי, וכותב הבית יוסף שמפרש כפירוש השני שבין בחור ובין נשוי נאמנים, או שמפרש כפירוש הראשון אך פוסק כתירוץ הראשון של הגמרא ולא כרב אחאי. לפי זה לא מובן מדוע אינו מזכיר שמלקים את הבחור. אכן בעל חינא וחסדא מבאר שהרמב״ם אינו פוסק כרב נחמן אלא כמשמעות הפשוטה של דברי האמוראים בסוגיות לעיל שהטוען טענת בתולים נאמן לאוסרה ואין מלקים אותו.
בשלחן ערוך אין המחבר מביא חילוק בין בחור לנשוי, וכותב הגר״א (סק״ו) בדעתו ובדעת הרמב״ם שמפרשים כפירוש השני של התוספות. אבל הרמ״א מביא את הדעה לפיה בחור אינו נאמן ואף מלקים אותו.
המאירי מחלק בין בחור שאומר בבירור שהוא בקי, שנאמן ומלקים אותו, לבין בחור שאומר שכך נראה לו ולא בתור בקי, שאינו נאמן וגם אין מלקים אותו.
בדעת הסוברים שבחור אינו נאמן, כותבים הרשב״א, הרא״ה והר״ן (בחידושיו) שדוקא להפסידה כתובתה אינו נאמן, אבל לאוסרה עליו נאמן מדין ״שוייה אנפשיה״, ועיין על כך עוד בבירור הלכה לעיל ט, א ציון ב-ג פרק ט.

טענת פתח פתוח כשיש אפשרות שהיטה

ציון ה.ו.
גמרא. ההוא דאתא לקמיה דרבן גמליאל, אמר ליה: ׳פתח פתוח מצאתי׳, אמר ליה: שמא הטיתה?... איכא דאמרי, הכי אמר ליה: שמא במזיד הטיתה ועקרת לדשא ועברא?
טען ואמר ׳לא מצאתיה בתולה׳, והיא אומרת ׳לא בא עלי ועדיין בתולה אני׳... ואם אמר ׳מפני שלא מצאתי דוחק אלא פתח פתוח מצאתי׳... ואם לא בגרה עדיין - אומרין לו שמא הטיתה או בעלת בנחת הרבה, ולפיכך לא הרגשת בדוחק. אם אמר ׳לא כי אלא ודאי פתח פתוח היה׳ - הרי זו טענת בתולים, וכו׳.(רמב״ם אישות יא, יב ואבן העזר סח, ו)
הרא״ש (סי׳ כ) כותב שאם הבעל חוזר וטוען בודאות שמצא פתח פתוח ולא היטה - נאמן לאוסרה עליו, ואם שותק ואינו בטוח שלא היטה - אינו נאמן, וכן פוסקים הרשב״א (ט, א), הריטב״א (ט, א), הרי״ד, הריא״ז (הלכה ב, יב), ר״י הלבן (ט, א), רבינו קרשקש והמאירי. כך משמע מלשון הרמב״ם והשלחן ערוך שכותבים שהטענה מתקבלת רק אם עומד על דעתו שלא היטה.
הריטב״א בסוגייתנו מפרש כך בפירושו השני, אבל בפירושו הראשון הוא כותב שמדובר בסוגייתנו באשה שאינה נאסרת בטענת פתח פתוח, דהיינו כשיש ספק ספקא, ורבן גמליאל שאל את הבעל אם היטה רק כדי להפיס את דעתו בדברים של טעם. לפי פירוש זה נראה שבאשת כהן או באשת ישראל שנתקדשה בקטנותה, שנאסרות על ידי טענת פתח פתוח - אין צורך לשאול אותו אם היטה, אך מסתבר שגם לפי פירוש זה אם אינו בטוח שלא היטה - אינו נאמן לאסור.
א איתמר [נאמר], אמר רב נחמן אמר שמואל משום ר׳ שמעון בן אלעזר: חכמים הם שתקנו להם לבנות ישראל כתובה: לבתולה מאתים זוז, ולאלמנה מנה, ולכן הם גם שהאמינוהו לגבי בתולה, שאם אמר ״פתח פתוח מצאתי ואינה בתולה ״נאמן להפסידה את כתובתה. ושואלים: אם כן, כיון שהאמינוהו — מה הועילו חכמים בתקנתם שקבעו לה כתובה מאתיים, אם יכול לטעון שאינה בתולה, וטענתו תתקבל?
§ It was stated: Rav Naḥman said that Shmuel said in the name of Rabbi Shimon ben Elazar: The Sages instituted the marriage contract for Jewish women: For a virgin two hundred dinars and for a widow one hundred dinars. And they deemed the groom credible in that if he says with regard to his virgin bride: I encountered an unobstructed orifice and she is not a virgin, he is deemed credible, causing her to lose her marriage contract. The Gemara asks: If so, and the Sages deemed him credible, what did the Sages accomplish in their ordinance that the marriage contract of a virgin is two hundred dinars, if his claim that she is not a virgin is effective?
מאמרים באתר אסיף
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילפסקי רי״דרשב״ארא״המהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעהפלאהגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אָמַר רָבָא חֲזָקָה אֵין אָדָם טוֹרֵחַ בַּסְּעוּדָה וּמַפְסִידָהּ.

Rava said: The ordinance is effective due to the presumption that a person does not exert himself to prepare a wedding feast and then cause it to be lost. Investing in the wedding preparations clearly indicates that the groom’s intention is to marry the bride and rejoice with her. If, nevertheless, he claims that she is not a virgin, apparently he is telling the truth.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותרמב״ןרשב״ארא״הריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופירק רבא: חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה.
מסקנא דשמעתא הטוען פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו ולהפסידה כתובתה, וכל שכן הטוען טענת דמים. וליכא דפליג בהא, דאפילו רב יוסף ואביי דדחינן להו לטעמיהו לסיועי קאתו ולא לאיפלוגי קא אתו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חזקה אין אדם טורח בסעודה כו׳ – אין לחוש שיטעון אדם כך אלא באמת שאם היה שונא אותה מתחילה לא היה טורח בסעודה וכונסה ומפסיד סעודתו חנם אלא היה מגרשה מתחילה.
חזקה אין אדם טורח כו׳ – תימה תינח באשת כהן או בפחותה מג׳ דמיתסרא עליה הילכך כיון דמפסידה נאמן ולמ״ד נמי לקמן כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובה כלל ניחא דהשתא נמי מפסידה שהרי מקח טעות הוא אבל למ״ד יש לה כתובה מנה לא מפסיד מידי אלא שבא להפסידה מכתובתה מנה אבל הסעודה לא מפסיד ואמאי מהימן ונראה דלא מהימן.
והיינו דאמרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה – כלומר כיון שמיד שבא עליה הוא טוען כך, נאמן. שאין אדם עשוי לטרוח בסעודה ולהוציא לעז על אשתו ומפסיד סעודתו. אבל לאחר מכאן בשאר ימים כל הטענות אימלוכי הוא דאימלך, ורוצה לגרשה, והוא מוציא לעז עליה כדי לפטרה בו בלא כלום.
ובתוספות מדקדקים והאיך הוא מפסיד סעודתו, שמא רוצה הוא לקיימה במנה ולא במאתים. ואתרצא כיון שבתולה נשא וטרח בסעודת ז׳, אינו עשוי להפסיד שבח שלו. ואין צריך דמסתמא כל הטוען פתח פתוח ודמיא דעתו להוציאה, שאין אדם רוקק בכוס ושותה בו.⁠1
והוי יודע דלמ״ד כתובה דרבנן, מנה מנה מדינה יהיב ל⁠(י)⁠ה. וכן מפורש בירושלמי. ואני עתיד לכתוב זה בפרק בתרא דמכלתין בס״ד.
1. בכ״י מופיעים כאן דברי רמב״ן המובאים לעיל בכתובות ט׳: ״הא דאמרינן ביהודה״.
ומהא דאמרינן נמי אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. משמע דאי לא טרח בסעודה שאינו נאמן, דהא ליכא חזקה, וחזקה דגופה עדיפא מחזקת ממון ואפילו בברי וברי, דהולכין אחר הרוב דבתולות נישאות וחזקה דגופה.
ומהדרינן: חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, ולא אתי למטען אלא משום קושטא.
ושמעינן מהכא וודאי דכתובה כסף מדינה. ושמעינן ליה לרבי שמעון בן גמליאל דאמר כתובה דאורייתא, עד כאן לא פליגי אלא אי מדאורייתא או מדרבנן. ונפקא לן מינה להא דרב יהודה, ולההיא דהתם נמי (לקמן קי, ב) דנשא אשה בקפוטקיא וגרשה בארץ ישראל, אבל לכולי עלמא כתובה במנה מדינה הוא, ובתולה כתובתה מאתים של מדינה ולאו דצורי, ובשלהי מסכתן בדוכת׳ נפרש לה בסייעתא דשמיא.
חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה – פי׳ דווקא מהאי טעמא הא לאו הכי חזקה דמסייע ליה חזקה דממונא כיון דרוב נשים בתולות נינהו ומסייע להו חזקה דגופא דהא עדיפא מחזק׳ דממונא אבל השתא דמסייע לה תרי חזקות חזק׳ דממונא וחזקה שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה איהו נאמן ודוקא לעיקר כתובתה אבל בתוס׳ אינו נאמן והכי מוכח מה דאמרו חכמים תקנו לבתולה והם האמינוה הא במה שלא תקנו הם אינו נאמן והא דאמרי׳ בפרק אף על פי תנאי כתובה ככתובה דמי אינו כולל בכל מקום אלא לדברי׳ המנויים שם כדפי׳ ר״ח שם ז״ל וכן פסק הרמב״ם ז״ל. הואיל ותקנות חכמים היא לא תגבה אלא מן הזיבורית פי׳ שאלו היתה מן התורה נאמר דיליף לה ממוהר הבתולות הי׳ ביד׳ לגבות מן העידית כאונס ומפתה כיון דמהתם ילפי׳ לכתובה אבל השתא דליכא אלא מדרבנן די שתגבה מן הזיבורית לדין תורה ואע״ג דרבנן תקנו לב״ח בבינונית התם הוא כדי שלא תנעול דלת בפני לווין והכא ליכא נעילת דלת דיותר שאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא וכן הלכה. מיהו מן הסתם אבל עכשיו שנהגו לכתוב שתגבה לכתובה משפר ארג נכסין תנאי ממון הוא וקיים.
חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. באשת כהן או באשת ישראל פחותה מג׳ ניחא האי טעמא דאין אדם טורח בסעודה שהרי אוסרה עליו בטענתו ולמ״ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלל ניחא משום דהוי מקח טעות ובודאי אית לן למימר דמשום הך טענה דלא מצא לה בתולים קא מגרש לה והוא לא היה משקר להפסיד סעודתו ולמאן דאמר יש לה מנה ואם בא לגרש מיד וליתן לה מנה ודאי נאמן אבל אם אמר לא בעינא לגרשה אלא לפחות כתובתה מאחר שמצאתיה בעולה שאם תתאלמן או תתגרש לא תגבה אלא מנה התם ודאי לא מהמנינן ליה דאיערומי קא מערים הואיל וליכא הפסד סעודה. הרא״ש ז״ל:
והרמב״ן ז״ל כתב וז״ל מדקדקין בתוספות והיאך הוא מפסיד סעודתו שמא רוצה הוא לקיימה במנה ולא במאתים ומתרצים כיון שבתולה נשאה וטרח בסעודת שבעה אינו עשוי להפסיד שבח שלו. ואין צורך דמסתמא כל הטוען על הבתולה פ״פ ודמים דעתו להוציא שאין אדם רוקק בכוס ושותה בו. ע״כ:
וז״ל שיטה ישנה חזקה אין אדם טורח כו׳. וביהודה לא אמרינן חזקה אין אדם טורח היכא דליכא שושבינין מפני שהן רמאין אבל היכא דאיכא שושבינין כיון דאי אפשר לן לתקוני תו האמינום וחזרנו לחזקה דאין אדם טורח ואם תאמר למאן דאמר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה מאי מפסידה דהא אית לה עדיין כתובה מנה יש לומר איהי ודאי לא תרצה לעמוד עמו בכתובה מנה. ע״כ:
וכתב הרשב״א דמהא דאמרינן נמי אין אדם טורח כו׳. משמע דאי לא טרח בסעודה שאינו נאמן דהא ליכא חזקה וחזקה דגופא עדיפא מחזקת ממון ואפילו בברי וברי דהולכין אחר הרוב דבתולות נשאות וחזקה דגופא ע״כ. ויש שפירש דהא דקאמר בסעודה לאו דוקא אלא כלומר בשמחת סעודה. וז״ל הריטב״א ז״ל חזקה אין אדם טורח בסעודה כו׳ פי׳ ודוקא מהאי טעמא הא לאו האי טעמא אע״ג דמסייע ליה חזקה דממונא כיון דרוב נשים בתולות נשאות ומסייע חזקה דגופה ההוא עדיפא מחזקה דממון אבל השתא דמסייע ליה תרי חזקי חזקה דממונא וחזקה דאין אדם טורח איהו מהימן ודוקא לעיקר כתובה אבל לתוספת לא דאינו תקנת חכמים והכי מוכח מאי דאמרו חכמים תקנו לבתולה והם האמינוהו הא בשלא תקנו הם אינו נאמן והא דאמרינן בפרק אף על פי תנאי כתובה ככתובה דמי אינו כלל לכל מקום אלא לדברים המנויים שם כדפר״ח ז״ל וכן הרמב״ם ז״ל. ע״כ:
בד״ה חזקה אין כו׳ ונראה דלא מהימן עכ״ל ר״ל הכא באשת ישראל והיא טוענת בתולה הייתי אינו נאמן כלל ונותן לה כתובה מאתים כיון דאין לו הך חזקה דאין אדם כו׳ והתם דאינו נותן לה אלא מנה היינו בנמצאת בעולה והיא אינה מכחישתו כלל או שיש עדים ובההיא דמשארסתני דאין לה רק מנה היינו נמי כיון שהודית שנבעלה מספק אוקי ממונא בחזקת מריה ואינו נותן לה רק מנה מכח ס״ס כמ״ש התוס׳ לעיל וק״ל:
בד״ה מברכתא כו׳ ומשני מהימן כו׳ אלא היה מאמינו ואמר להלקותו לפי שחשוד כו׳ עכ״ל גם לפי״ז לדברי המתרץ צ״ל נמי דמברכתא חביטא ליה בניחותא קאמר אלא דלפי׳ שני הוצרכו לפרש כן דגם לדברי המקשה צ״ל דבניחותא קא״ל וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבא: חזקה, אין אדם טורח בסעודה של חתונה ומפסידה לחינם. שודאי לאחר שטרח בסעודת החתונה רוצה הוא לשאתה ולשמוח עמה, ואם בכל זאת טען שפתחה פתוח — ודאי אמת אומר.
Rava said: The ordinance is effective due to the presumption that a person does not exert himself to prepare a wedding feast and then cause it to be lost. Investing in the wedding preparations clearly indicates that the groom’s intention is to marry the bride and rejoice with her. If, nevertheless, he claims that she is not a virgin, apparently he is telling the truth.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותרמב״ןרשב״ארא״הריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) תָּנָא הוֹאִיל וּקְנַס חֲכָמִים הוּא לֹא תִּגְבֶּה אֶלָּא מִן הַזִּיבּוּרִית קְנָסָא מַאי קְנָסָא אֶלָּא אֵימָא בהוֹאִיל וְתַקָּנַת חֲכָמִים הוּא לֹא תִּגְבֶּה אֶלָּא מִן הַזִּיבּוּרִית רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר כְּתוּבַּת אִשָּׁה מִן הַתּוֹרָה.

§ A Sage taught in a baraita: Since payment of the marriage contract is a penalty instituted by the Sages, she may collect only from the husband’s land of the most inferior quality. The Gemara asks: A penalty? What penalty is there in a marriage contract? Rather, emend the baraita and say: Since it is a rabbinic ordinance and not a Torah obligation, she may collect only from the husband’s land of the most inferior quality. Rabban Shimon ben Gamliel says: The marriage contract of a woman is an obligation by Torah law.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ושמעינן מינה נמי הוא⁠[יל] וכתובת אשה תקנת חכמים היא, לא תגבה אלא מן הזיבורית.
והא דרבן שמעון בן גמליאל – דחינן לה בפרק שני דייני גזילות, ואמרי׳ לאפוקי מדרבן שמעון בן גמליאל דאמר כתובת אשה מן התורה, לית הילכתא כוותיה.
והני מילי בנסוי, אבל בחו⁠[ר] – דטעין פתח פתוח מלקינן ליה אע״ג דמהימן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא מן הזיבורית – אם באת לגבות כתובתה ויש לו עידית וזיבורית ובינונית אינה יכולה לומר תן לי עידית או בינונית בשוויה אלא אם בא ליתן לה זיבורית בשוויה יתן.
[מאי קנסא – כלומר מאי פשע דקא קנסינן ליה].
מן התורה – מכסף ישקול כדלקמן.
הואיל ותקנת חכמים היא לא תגבה כו׳ – תימה דר״מ אית ליה לקמן בפרק אע״פ (נו: ושם) דכתובה דאורייתא ובפ׳ הניזקין (גיטין מח: ושם) אמרי׳ דקסבר ר״מ דכתובת אשה בבינונית משום חינא וכיון דהויא דאורייתא דינה בעידית כדנפקא לן בריש ב״ק (דף ה.) וכולן כאבות לשלם ממיטב דאתיא תחת נתינה ישלם כסף ואמאי הפקיעו דינה ועוד דלא מישתמיט תנא בשום מקום דאית ליה כתובת אשה ממטלטלי אלא לר״מ כדאמרינן בכל דוכתין (יבמות צט.) הא מני ר״מ היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה ולמ״ד דאורייתא אמאי לא גבי ממטלטלי כמו ניזקין כיון דמהתם ילפינן וי״ל דטעמא שלא יפרשו מהן בני אדם אם יצטרכו למכור עידית או מטלטלים וחשו כדי שיקפצו עליהן בני אדם.
תנא הואיל וכן דכתובתה תיקון חכמים היא לא תגבה אלא מן הזיבורית. פי׳ אם באת לגבות כתובתה ויש לו עידית בינונית וזיבורית אין יכולה לומר תן לי עידית או בינונית ובשוויה אלא זיבורית נותן לה ובשוויה:
רשב״ג אומר כתובת אשה מן התורה. ומי ארשב״ג הכי והא תניא כסף ישקול כמוהר הבתולות מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה. רשב״ג אומר כתובת אשה אינה מה״ת אלא מדברי סופרים. איפוך ומאי חזית דאפכית בתרייתא איפוך קמייתא. דהא שמעינן ליה לרשב״ג דאמר כתובת אשה דאורייתא פי׳ דתנן בפ׳ בתרא דמכילתין נשא אשה בא״י וכו׳ רשב״ג אומר נותן לה ממעות קפוטקיא פי׳ נשתעבד בהן כשאר מלוה דקסבר כתובה דאורייתא. עי׳ בסו״פ:
רשב״ג אומר כתובת אשה מן התורה. ולא קיימא לן כותיה אלא דרבנן היא, ובשלהי מסכתין (כתובות קי:) נאריך בזה בסיעתא דשמיא. ומיהו, אפילו לרשב״ג דאית ליה כתובת אשה מן התורה, ואי טעין טענת פתח פתוח לא מהימן כדאמרן ומשום דאינה טענה מבוררת, אבל בטוען טענת דמים, מהימן דטענת מבוררת היא, וכדדיק מהא דאמרינן מיהא מאי לאו דקא טעין טענת פתח פתוח, לא, דקא טעין טענת דמים, כלומר שהיא טענה מבוררת ובההיא לכולי עלמא מהימן. ומיהו רש״י ז״ל פירש: כשהעמידו שושבינין שמשמשו אותו ולא נעשית אונאה בדבר, אבל לא העמידו שושבינין יכולה האשה לטעון ראה ואבד. וליכא, משום אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, דלמאן דדחי דלא מהימן בטענת פתח פתוח אלא בטענת דמים, ודאי לא סבירא ליה חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה.
ומקצת מרבותינו הצרפתיים ז״ל אמרו (בתוד״ה לא ועי׳ ד״ה אמר): דאף על פי שלא העמידו שושבינין נאמן, דעד כאן לא דחינן דלא מהימן בטענת פתח פתוח אלא משום דלא קים ליה כדי שנאבד כתובתה ממנה בכך, אלא שהוא נאמן בכך לאוסרה עליו דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, אבל בטענת דמים שהיא טענה מבוררת לו, נאמן אף להפסידה כתובתה.
והביאו להן ראיה. מדתנן (כתובות יב:) הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות, ר׳ יהושע אומר אינה נאמנת, ועד כאן לא פליגי עליה רבן גמליאל ורבי אליעזר אלא בבריא ושמא אבל בבריא ובריא לא, דכלל גדול אמרו המוציא מחבירו עליו הראיה, אעפ״י שאין ראייתם מכרעת דאיכא לאוקמיה מתניתין כשהעמידו שושבינין ואין דם במפה ומשום הכי בבריא ושמא נאמנת היא דכוותה בבריא ובריא איהו נאמן וכי אמרה איהי ראה ואבד לא משגחינן בה, אבל כשלא העמידו שושבינין אינו נאמן דדילמא ראה ואבד.
אלא בירושלמי (ירושלמי כתובות א׳:א׳) נראה כדבריהם, דאפילו בלא העמדת שושבינין הוא נאמן, ולא מטעמם, אלא מפני שאין אדם עשוי להוציא הוצאותיו ומוציא שם רע על אשתו, ואעפ״י שלא נאמר בגמרין אותו הטעם אלא למאן דאמר כתובת אשה מדבריהם, מכל מקום יש להם סיוע משם לעיקר הדין.
ונראה לי להביא ראיה על זה, מדאמרינן לקמן (כתובות יב.) אצל האוכל אצל חמיו ביהודה, אמר רב יהודה ביהודה בראשונה היו מייחדין את החתן ואת הכלה וכו׳. ובגליל לא היו עושין כן, וכל שלא נהג כמנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים, ופירשה רבא, כל שלא נהג מנהג גליל בגליל אינו יכול לטעון טענת בתולים, ואם איתא, דכל שלא העמידו שושבינין אינו יכול לטעון, דמה לי דאמר אלא שנהג מנהג יהודה בגליל, כלומר, שנתייחד עמה קודם כניסתה לחופה, הא מכיון שלא נהג מנהג גליל להעמיד שושבינין אינו יכול לטעון אעפ״י שלא נהג מנהג יהודה. וכי תימא, דבגליל לא היו מעמידין שושבינין, וכל שלא נהגו להעמיד יש לו טענת בתולים אבל במקום שנהגו להעמיד ולא העמיד ריע טענתיה, הא ליתא, דבגליל על כרחין מקום שנהגו להעמיד היא, דאי לא, מאי כל שלא נהג מנהג גליל בגליל דקאמר. ועוד, מדאמרינן ביהודה היו שושבינין בבית שהחתן והכלה ישנים שם ובגליל לא היו עושין כן, אלמא, מעמידין היו אלא שלא היו ישנים עמהם. והא דקתני ביהודה היו מעמידין שושבינין אחד לו ואחד לה ובגליל לא היו עושין כן להעמיד שנים, לאו למימרא שלא היו מעמידין להן כלל, אלא שלא היו עושין כן להעמיד שנים אחד לו ואחד לה. אבל אחד היו מעמידין, ואפילו הכי אם לא נהג כמנהג הזה יכול הוא לטעון טענת בתולים אלא אם כן נהג מנהג יהודה. ואע״ג דרב אשי דהוא בתרא אוקמה כאוקימתא אחריתי, לאו בדינא פליגי אלא במשמעות הברייתא פליגי אי ארישא אי אסיפא. כן נראה לי.
וכיון שכן, היכא דטעין טענת בתולים נאמן אפילו להפסידה תוספת כתובה, אעפ״י שחייב בו את עצמו בקניין, וכן הללו שכותבין דחזו ליכי מדאורייתא דמשעבדין נפשייהו בקנין כמו דאורייתא, נאמן. וכן כתב רבינו הרב (כנ״ל) נ״ר (רמב״ן כתובות קי:).
הואיל ותקנת חכמים היא לא תגבה כתובתה אלא מן הזיבורית. פירוש: דאלו למאן דאמר דאורייתא גובה מן העידית, דהא מאונס ומפתה1 גמרינן לה, ואונס ומפתה בעידית הן, כדאיתא בפרק קמא דבבא קמא (בבא קמא ה.). ויש לפרש, דאינה גובה אלא מן הבינונית, דלא אמרו שתהא כתובה לגמרי כאונס ומפתה לכל דיניה, שהרי קנס מפתה ואונס בכסף של צורי, ושל כתובה כסף מדינה, כדאיתא הכא בירושלמי (ה״ב), דלא למדוה אלא משום דאפקיה רחמנא לקנס בלשון מוהר סמכו חכמים שיש מוהר לבתולות והיינו כתובה, וכל אחד כותב כרצונו אם מעט ואם הרבה, וחכמים תקנו לכל בתולה מאתים. ותדע לך, דאפילו מאן דאמר דאורייתא מכאן סמכו קאמר, והיינו דכולי עלמא גרעוה לכתובה מפני תיקון העולם והחזירוה לזיבורית, כדתנן בפרק הניזקין (גיטין מח:), ושם (בד״ה וכתובת) הארכתי בסיעתא דשמיא.
1. כן בשטמ״ק בשם הרשב״א. בכ״י מוסקבה 964 חסרה מלת ״ומפתה״.
גמרא אלא אימא הואיל ותקנת חכמים כו׳ כצ״ל:
הואיל ותקנת חכמים היא לא תגבה אלא מן הזיבורית. פי׳ שאילו היתה מן התורה כיון דיליף לה ממוהר הבתולות היה דינה לגבות מן העדיות כאונס ומפתה כיון דמהתם ילפינן לכתובה אבל השתא דליכא אלא מדרבנן דיה שתגבה מן הזיבורית כב״ח לדין תורה ואף על גב דתקינו רבנן לב״ח בינונית התם הוא כדי שלא תנעול דלת בפני לווין והכא ליכא נעילת דלת דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא וכן הלכה מיהו מן הסתם אבל עכשיו שנהגו לכתוב שתגבה משפר ארג נכסין דתנאי ממון הוא וקיים. הריטב״א ז״ל:
ובשיטה ישנה כתוב וז״ל הואיל ותקנת חכמים לא תגבה אלא מן הזיבורית אבל אם היתה מן התורה היתה גובה מן העדית ואם תאמר קשיא למ״ד ב״ח בזיבורית דאפילו אם היתה כתובה מן התורה אמאי הוה עדיפא מב״ח י״ל אם היתה כתובה מן התורה הוה נפקא לן מכמוהר הבתולות דכתיב באונס והוקשה לו לגבות מעדית דהא מד׳ אבות נזיקין הוא כדאמרינן בפ׳ קמא דב״ק. תוספות ז״ל. ע״כ:
והרשב״א כתב וז״ל הואיל ותקנת חכמים כו׳. פירוש דאילו למ״ד דאורייתא גובה מן העדית דהא מהאונס ומפתה גמרינן לה כו׳ ויש לפרש דאינה גובה אלא מן הבינונית דלא אמרו שתהא כתובה לגמרי כאונס ומפתה לכל דיניה שהרי קנס מפתה ואונס בכסף צורי ושל כתובה כסף מדינה כדאיתא הכי בירושלמי דלא למדוה אלא משום דאפקה רחמנא לקנס בלשון מוהר סמכו חכמים שיש מוהר לבתולות והיינו כתובה וכל אחד כותב כרצונו אם במעט ואם הרבה וחכמים תקנו לכל בתולה מאתים ותדע לך דאפי׳ מ״ד דאורייתא מכאן סמכו קאמר והיינו דכ״ע גרעוה לכתובה מפני תיקון העולם והחזירוה לזיבורית כדתנן בפ׳ הניזקין ושם הארכתי בס״ד ע״כ. ולקמן גבי ילפותא דכסף ישקול אכתוב פלוגתא דהרא״ש ורש״י ז״ל בהך ילפותא:
רשב״ג אומר כתובת אשה מן התורה. ולא קי״ל כוותיה אלא דרבנן היא ובשלהי מסכתין נאריך בה בס״ד ומיהו אפילו לרשב״ג דאית ליה כתובת אשה מן התורה ואי טעין טענת פ״פ לא מהימן כדאמרן משום דאינה טענה מבוררת אבל בטען טענת דמים מהימן דטענה מבוררת היא וכדדייק מהא דאמרינן מאי לאו דקא טעין טענת פ״פ לא דקא טעין טענת דמים כלומר שהיא טענה מבוררת ובההיא לכולי עלמא מהימן ומיהו רש״י פי׳ כשהעמידו שושבינין שמשמשו אותו ולא נעשית אונאה בדבר אבל לא העמידו שושבינין יכולה האשה לטעון ראה ואבד וליכא משום אין אדם טורח בסעודה ומפסידה דלמאן דדחי דלא מהימן בטענת פ״פ אלא בטענת דמים ודאי לא ס״ל חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. ומקצת מרבותינו הצרפתי׳ ז״ל אמרו דאף על פי שלא העמידו שושבינין נאמן דעד כאן לא דחינן דלא מהימן בטענת פ״פ משום דלא קים ליה אלא כדי שנאבד כתובתה ממנה בכך אלא שהוא נאמן בכך לאוסרה עליו דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא אבל בטענת דמים שהיא טענה מבוררת נאמן אפילו להפסידה כתובתה והביאו להן ראיה מדתנן הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות ר׳ יהושע אומר אינה נאמנת וע״כ לא פליגי עליה ר״ג ור׳ אליעזר אלא בברי ושמא אבל בברי וברי לא דכלל גדול אמרו המוציא מחברו עליו הראיה אעפ״י שאין ראייתם מכרעת דאיכא לאוקומי מתני׳ כשהעמידו שושבינין ואין דם במפה ומש״ה בברי ושמא אבל בברי וברי איהו מהימן וכי אמרה איהי ראה ואבד לא משגחינן בה אבל כשלא העמידו שושבינין אינו נאמן דדילמא ראה ואבד אלא בירושלמי נראה כדבריהם דאפילו בלא העמדת שושבינין הוא נאמן ולא מטעמם אלא מפני שאין אדם עשוי להוציא הוצאותיו ומוציא שם על אשתו ואף על פי שלא נאמר בגמרין אותו הטעם אלא למ״ד כתובת אשה מדרבנן מכל מקום יש להם סיוע משם לעיקר הדין. ונ״ל להביא ראיה על זה מדאמרינן לקמן גבי האוכל אצל חמיו ביהודה אמר ר׳ יהודה ביהודה בראשונה היו מייחדין את החתן ואת הכלה וכו׳ ובגליל לא היו עושין כן וכו׳ וכל שלא נהג כמנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים ופירשה רבה כל שלא נהג מנהג גליל בגליל אינו יכול לטעון טענת בתולים ואם איתא דכל שלא העמידו שושבינין אינו יכול לטעון דמה לי דאמר אלא שנהג מנהג יהודה בגליל כלומר שנתייחד עמה קודם כניסתה לחופה הא מכיון שלא נהג מנהג גליל להעמיד שושבינין אינו יכול לטעון אעפ״י שלא נהג מנהג יהודה וכ״ת דבגליל לא היו מעמידין שושבינין וכל שלא נהגו להעמיד יש לו טענת בתולים אבל במקום שנהגו להעמיד ולא העמיד ריע טעניה הא ליתא דבגליל ע״כ מקום שנהגו להעמיד היא דאי לא מאי כל שלא נהג מנהג גליל בגליל דקאמר ועוד מדאמרינן ביהודה היו שושבינין בבית שהחתן והכלה ישנים שם ובגליל לא היו עושין כן אלמא מעמידין היו אלא שלא היו ישנים עמהם והא דקתני ביהודה היו מעמידין אחד לו ואחד לה [ובגליל לא היו עושין כן להעמיד שניים לאו למימרא שלא היו מעמידין להן כלל אלא שלא היו עושין כן להעמיד שניים אחד לו ואחד לה] אבל אחד היו מעמידין ואפ״ה אם לא נהג כמנהג הזה יכול הוא לטעון טענת בתולים אלא אם כן נהג מנהג יהודה דרב אשי דהוא בתרא אוקמה כאוקמתא אחריתי לא בדינא פליגי אלא במשמעות הברייתא אי אסיפא אי ארישא הוא דפליגי כנ״ל. וכיון שכן היכא דטעין טענת בתולים נאמן אפילו להפסידה תוספת כתובתה אף על פי שחייב בו את עצמו בקנין וכן הללו שכותבין דחזו ליכי מדאורייתא דמשעבדין נפשייהו בקנין כמו דאורייתא נאמן וכ״כ רבינו הרב נ״ר. הרשב״א:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב תנא [שנה] החכם בתוספתא: הואיל וקנס חכמים הוא בכתובה — לא תגבה אלא מן הזיבורית (הגרועה) שבקרקעותיו של הבעל. ותוהים: וכי קנסא [קנס] הוא? מאי קנסא [מה קנס] הוא הכתובה? אלא תקן את הלשון ואימא [אמור] כך: הואיל ותקנת חכמים הוא ואינה חובה מן התורה — לא תגבה האשה את כתובתה אלא מן הזיבורית. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כתובת אשה מן התורה.
§ A Sage taught in a baraita: Since payment of the marriage contract is a penalty instituted by the Sages, she may collect only from the husband’s land of the most inferior quality. The Gemara asks: A penalty? What penalty is there in a marriage contract? Rather, emend the baraita and say: Since it is a rabbinic ordinance and not a Torah obligation, she may collect only from the husband’s land of the most inferior quality. Rabban Shimon ben Gamliel says: The marriage contract of a woman is an obligation by Torah law.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וּמִי אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הָכִי וְהָתַנְיָא {שמות כ״ב:ט״ז} כֶּסֶף יִשְׁקוֹל כְּמוֹהַר הַבְּתוּלוֹת שֶׁיְּהֵא זֶה כְּמוֹהַר הַבְּתוּלוֹת וּמוֹהַר הַבְּתוּלוֹת כָּזֶה גמִכָּאן סָמְכוּ חֲכָמִים לִכְתוּבַּת אִשָּׁה מִן הַתּוֹרָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר כְּתוּבַּת אִשָּׁה אֵינָהּ מִדִּבְרֵי תוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.

The Gemara asks: And did Rabban Shimon ben Gamliel say that? But isn’t it taught in a baraita that it is written with regard to a seducer: “He shall pay money according to the dowry of virgins” (Exodus 22:16)? The Torah establishes that this fine will be like the dowry of a virgin, and that the dowry of a virgin will be like this fine, i.e., fifty silver sela, or two hundred dinars. From here the Sages based their determination that a woman’s marriage contract is an obligation by Torah law. Rabban Shimon ben Gamliel says: The marriage contract of a woman is not an obligation by Torah law, but is by rabbinic law.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאירישיטה מקובצתגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כסף ישקול – במפתה נאמר.
כמוהר הבתולות – האמור במאנס את הבתולה (דברים כב) קנסו הכתוב נ׳ כסף בשביל מוהר בתוליה.
שיהא זה כמוהר הבתולות – הקיש הכתוב קנס המפתה לקנס האונס מה להלן נ׳ אף כאן נ׳ ומה כסף האמור כאן שקלים דכתיב ישקול אף להלן שקלים דלא תימא מעות.
מכאן סמכו – מדקרי לה מוהר.
כתובת מנה מאתים אינה אלא מדברי סופרים ואע״פ שרבן שמעון בן גמליאל אומר מן התורה וכל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו אין למדין מן הכללות וכל שכן בכלל זה שהוא נדחה בכמה מקומות וכל שכן בדין זה שמצינו שמועה חולקת עמו כמו שאמרו בפרק אחרון (כתובות ק״י:) ולאפוקי מדרבן שמעון בן גמליאל דאמר כתבה דאוריתא וכן בהרבה מקומות אמרו מאי טעמא תקינו רבנן כתבה ומאחר שכן זה שנהגו לכתוב בגלילות אלו דחזו ליכי מדאוריתא לא כהלכה הוא ומכל מקום יש מפרשים כסף זוזי מאתן דחזו ליכי ר״ל מדברי סופרים הריני משעבד עצמי ונכסי בהם כאלו הם מן התורה ומכל מקום מדברי סופרים הם וכבר ידעת בכסף של דבריהם שהוא כסף מדינה ואינו אלא שמינית שבכסף צורי ונמצא שאין המאתים אלא כ״ה דינרין וכשהוא מקבלם עליו כשל תורה מחייב עצמו בשל כסף צורי ומכל מקום מקצת רבני צרפת פוסקים שכתבה מן התורה ומכלל משנת רבן שמעון בן גמליאל שהזכרנו ואין הדברים נראין:
וכתבת אלמנה מיהא אף לדעת רבן שמעון בן גמליאל אינה אלא מדברי סופרים:
כתבת אשה אינה נגבית אלא מן הזיבורית ודבר זה יש מפרשים אותו דוקא לדעת האומר כתבה מדרבנן שאע״פ שבעל חוב דינו בזיבורית והעמידוהו בבינונית משום נעילת דלת ואף באשה היה לנו להעמידה בבינונית משום חינא אינו דומה שבעל חוב שדינו בזיבורית ראוי להעלותו מדרגה אחת לבינונית אבל אשה שמן התורה אין לה כתבה כלל דיה שיעלוה לזיבורית הא לדעת האומר כתבה מן התורה יש לומר בה מן התורה בזיבורית כבעל חוב ומעלין אותה לבינונית ולא עוד אלא שיש אומרים שלדעת האומר כתבה דאוריתא נגבית היא מן העדית שהרי למדנוה מכסף ישקול האמור במפותה שנאמר עליה כמוהר הבתולות ר״ל שהקיש קנס של מפתה לקנס האונס מה להלן חמשים אף כאן חמשים ומה כאן שקלים אף להלן שקלים ומדקרי ליה מוהר אלמא כתבה דאוריתא וכל שכתוב בו כסף גובה מן העדית כמו שהתבאר בראשון של קמא (ב״ק ה׳) ע״א במה שאמרו שם אתיא תחת כסף וכו׳ וראשון עיקר ואף קצת מפרשים כתבו שאלו היתה שם נעילת דלת אע״פ שהיא מדרבנן היו מגבין אותה בבינונית הא מצד שאין בה נעילת דלת שיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא וכן שאינה אלא מדרבנן אינה נגבית אלא מן הזיבורית וכן ראינו הנחה פשוטה לכל הפוסקים אף לאותן שפסקו כתבה דאוריתא שאינה נגבית אלא מן הזיבורית:
כתב לאשה בכתבתה מאתים ממטבע היוצא ונשא בארץ ישראל וגרשה בקפוטקיא שהמעות שבה חשובין יותר נותן לה ממעות ארץ ישראל נשא בקפוטקיא וגרשה בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל שמאחר שכתבה מדרבנן מקילין בה אצלן ולדעת האומר כתבה דאוריתא כל שנשא בקפוטקיא אע״פ שגירש בארץ ישראל נותן לה ממעות קפוטקיא שהרי נשתעבד לו בהם כדין מלוה הא כל שכתב לה מאתים סתם נותן לה בכל מקום שיגרש כסף מדינה ולדעת האומר כתבה מדאוריתא כסף צורי:
כל שביארנו בטענת פתח פתוח שנאמן דוקא באדם שכבר הורגל בענינים אלו עד שהדבר מצוי להיות בקי בענינים אלו ואע״פ שאף בזה אפשר שאינו ברור לו כמו שכתבנו למעלה מכל מקום סתמו שהוא בקי כגון שהיה נשאוי כבר או אדם שיודע בכך אבל בחור סתם אינו נאמן שאי אפשר לו בבקיאות זה ולא עוד אלא שמלקין אותו מדברי סופרים בחריות של דקל וכיוצא בהם על שהעיז בכך וזהו ענין אסבוה כופרי והטעם שמאחר שאינו נאמן אינו אלא כמוציא שם רע ודנין בו כרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי כך ראיתיה לכל הפוסקים ולכל המפרשים ומכל מקום אני מפרש כאן בבחור כאן בנשאוי שהנשאוי נאמן ולא מסבינן ליה כופרי ובבחור נאמן ומסבינן ליה כופרי ולפירוש זה שלש חלוקות בדבר שאם היה נשאוי כבר נאמן ואין בו מרדות ואם הוא בחור שלא אמרה מתורת בקיאות אלא שכך נראה לו מסברתו אינו נאמן ואין בו מרדות הא בחור שאמרה בבירור ומתורת בקיאות נאמן ומלקין אותו על שנעשה חשוד ופורץ גדר והדברים נראים:
אף בנשאוי ואדם הבקי הואיל ואפשר שאין הדבר ברור לו כל כך כשבא לבית דין פותחין לו בכך כלומר שמא מתוך שלא באת אלא כממשמש בכל הצדדין נזדמן לך שהטית או כלך לדרך זו שמא מתוך שבאת בטרוניא ובכח גדול ובמהירות נעקר לפניך הכל בנקל ונעשה לך כפתוח ואם נשתתק לטענה זו מתירין לו ומעמידין אותה על חזקת כשרותה ומכל מקום אם טוען ברי לי שפתח פתוח נזדמן לי דנין בו על הדרכים שכתבנו:
כבר ביארנו שטענת דמים ברורה יותר מטענת פתח פתוח ומכל מקום כל שאפשר לנו בה לבדקו בודקין אפילו היה הוא שמא והיא בריא מעתה כל שטוען בעלתי ולא מצאתי דם והיא טוענת שמצא או שותקת בודקין בסודר אם הסודר אינו לבן ואפשר ליבלע בו טפת דם או שעל ידי שכבת זרע שעליו נתחפו טיפי דמיה שורין אותו במים ומכבסין אותו ואם אבדה מפה או שאי אפשר בבדיקה זו כגון שהמים שבאותו מקום רפים ואין כבוסן לבן כל כך ואף הגיהוץ אינו מועיל שהרי שפשוף האבן מעביר את הדם דנין בו על הדרך שביארנו:
כסף ישקול וכו׳. ה״ג רש״י ז״ל שיהא זה כמוהר הבתולות ומוהר הבתולות כזה פי׳ שיהא זה אונס כמוהר הבתולות דמפתה לשון שקלים דכתיב ביה כסף ישקול ומוה׳ הבתולות דהיינו מפתה כזה כאונס לענין חמשים ומדאפיק רחמנא מפתה בלשון מוהר שהוא לשון נדונית אשה כדכתיב מהר ומתן ש״מ כתובה דאורייתא. ור״ת ז״ל גריס שיהא זה כמוהר הבתולות ותו לא פי׳ בכתובה והרי מוהר הבתולות בא ללמד שלמדנו דאיכא מהר דהיינו כתובה לבתולות וחמשים באונס ושקלים במפתה חזינן מג״ש דאשר לא אורשה אשר לא אורשה כדחזינן דדריש ר׳ עקיבא בפ׳ אלו נערות משמע דר״ע סבר כתובה דאורייתא. שיטה ישנה:
והרא״ש ז״ל כתב בפסקיו דלא נהירא פי׳ רש״י ז״ל למדרש כתובה דאורייתא מלישנא דמוהר אלא נראה לפרש כן שיהא זה כמוהר הבתולות דהיינו כתובת האשה ונראה כאילו בא ללמד מכתובת אשה ונמצא כתובת אשה למד מכאן מה כאן חמשים דילפינן מג״ש אשר לא אורשה אף כתובה חמשים ע״כ. והא כתיבנא לעיל בסמוך לשון הרשב״א ז״ל דאזיל בשיטת רש״י ז״ל וכן כתב הרמב״ן ז״ל בסוף המסכתא על המתני׳ דתנן נשא אשה בארץ ישראל וז״ל איכא דקשיא ליה כיון דסבר רשב״ג כתובה דאורייתא כסף צורי בעי למיתן לה משום דחמשין זוזי צורי הוו בכסף של קנס וכדתניא בפרק קמא כמוהר הבתולות וכו׳ מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה. ולאו מילתא היא דרשב״ג לאו כסף קנס קאמר אלא מדאמר רחמנא כמוהר הבתולות ואפקיה בלשון מוהר משמע דלכולן יש להם מוהר ולא כסף מוהר הבתולות קאמר תדע שהרי כתובת אשה בזיבורית לדברי הכל ואונס ומפתה בעדית כדאיתא פרק ד׳ אבות [ה א׳] ועוד תדע דאי לרשב״ג סלע צורי הוא אעפ״י שפחת בפירוש לא עשה כלום דהא קסבר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל דכתובה דאורייתא מאתים צורי ומשמע דאפילו לרבן שמעון בן גמליאל אסמכתא דרבנן היא דהא סמכו קתני ואף על גב דכתובת אשה מן התורה קאמר הלכה למשה מסיני כשאר תורה שבעל פה קאמר וכדאמר במסכת חולין מנין לבדיקת סכין לחכם מן התורה ואף על גב דמדברי קבלה גמר לה ע״כ. ועוד האריך ז״ל בסוף המסכתא עיין שם. וכן כתב הרא״ה ז״ל בסוף המסכתא ויש מתרצים דרשב״ג לענין תוספת איירי ואינו נכון ואחרים תירצו שלא נחלקו אלא לענין מאיזה מטבע יתן לה ומשום דשל קפוטקיא חריף טפי ואף על גב דאפילו בנזקין כל המטלטלין מיטב הוא ואפי׳ סובין ע״ד כן נשאה שיתן לה מטבע היוצא במקום הכתובה וכן בב״ח עיין שם בריטב״א ז״ל בסוף המסכתא. ומשמע לי דרש״י ז״ל אף על גב דפירש מכאן סמכו. מדקרי ליה מוהר. היינו משום דבעי למידק לשון סמכו מיהו ס״ל ז״ל דלרשב״ג דס״ל כתובת אשה מן התורה לא תגבה מן הזבורית והכי דייק לשון הברייתא דלעיל דקתני הואיל ותקנת חכמים לא תגבה אלא מן הזיבורית רשב״ג אומר כתובת אשה מן התורה אלמא דפלוגתייהו תליא בהם אי תגבה מן הזיבורית אי לא וזהו שכתב רש״י ז״ל מן התורה. מכסף ישקול דלקמן ע״כ. פירוש אף על גב דמדקרי לה מוהר נפקא לן לקמן מכל מקום הרי כתיב ביה בהאי קרא כסף ישקול אלמא דכתובת אשה דומיא דהאי כסף דמפתה בעי למשקל כנ״ל. וקל להבין:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: ומי [והאם] אמר רבן שמעון בן גמליאל הכי [כך]? והתניא [והרי שנינו בברייתא], נאמר בענין מפתה: ״כסף ישקל כמהר הבתולת״ (שמות כב, טז), לומר: שיהא זה, תשלום הקנס, כמוהר הבתולות, ומוהר הבתולות כזה (כתשלום הקנס), שהם חמישים כסף, שהם מאתיים זוז. מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כתובת אשה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים!
The Gemara asks: And did Rabban Shimon ben Gamliel say that? But isn’t it taught in a baraita that it is written with regard to a seducer: “He shall pay money according to the dowry of virgins” (Exodus 22:16)? The Torah establishes that this fine will be like the dowry of a virgin, and that the dowry of a virgin will be like this fine, i.e., fifty silver sela, or two hundred dinars. From here the Sages based their determination that a woman’s marriage contract is an obligation by Torah law. Rabban Shimon ben Gamliel says: The marriage contract of a woman is not an obligation by Torah law, but is by rabbinic law.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאירישיטה מקובצתגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אֵיפוֹךְ וּמַאי חָזֵית דְּאָפְכַתְּ בָּתְרָיְיתָא אֵיפוֹךְ קַמַּיְיתָא.

The Gemara resolves the contradiction between the statements of Rabban Shimon ben Gamliel: Reverse the attribution of opinions in this baraita. The Gemara asks: And what did you see that led you to reverse the attribution of opinions in the latter baraita? Reverse the attribution of opinions in the former, in the baraita, and say that Rabban Shimon ben Gamliel is the one who holds that the marriage contract is a rabbinic ordinance.
רי״ףשיטה מקובצתגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומאי חזית דאפכת בתרייתא. פי׳ דעדיפא למיפך קמייתא דלא מפרשא בה טעמא הילכך אינה עיקר אבל בתרייתא דמפרשא ביה הדרשה אלמא היא עיקר ולא תלינן בה שיבושא והקשה מרנא ורבנא ז״ל ודקארי ליה וכי לא ידע המשנה דקאמר רשב״ג בהדיא דהוי דאורייתא ותירץ דאסיק אדעתיה דה״פ דמתני׳ דת״ק סבר נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בא״י נותן לה מאתים ממעות א״י שנמצא שיהיו בא״י נוחות לצאת ויהיו המאתים שוים לפי שסובר שכתובת אשה דאורייתא ורשב״ג סובר שינתן לה ממעות קפוטקיא שבא״י שוין פחות ונמצא שנותן לה פחות ממאתים וזה קולא לפי שסובר שכתובת אשה דרבנן. ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומתרצים: איפוך [הפוך] את השיטות בברייתא הזו. ושואלים: ומאי חזית דאפכת בתרייתא, איפוך קמייתא [ומה ראית שהפכת את האחרונה, הפוך את הראשונה], ושמא רבן שמעון בן גמליאל הוא הסבור שכתובה היא מדברי סופרים?
The Gemara resolves the contradiction between the statements of Rabban Shimon ben Gamliel: Reverse the attribution of opinions in this baraita. The Gemara asks: And what did you see that led you to reverse the attribution of opinions in the latter baraita? Reverse the attribution of opinions in the former, in the baraita, and say that Rabban Shimon ben Gamliel is the one who holds that the marriage contract is a rabbinic ordinance.
רי״ףשיטה מקובצתגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) הָא שמעינא לֵיהּ לְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּאָמַר כְּתוּבַּת אִשָּׁה מִדְּאוֹרָיְיתָא דִּתְנַן רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת קַפּוֹטְקְיָא.

The Gemara answers: The reason is that we learned that it is Rabban Shimon ben Gamliel who said elsewhere that the marriage contract of a woman is an obligation by Torah law, as we learned in a mishna (110b) that Rabban Shimon ben Gamliel says that if a man marries a woman in Cappadocia, where the currency is more valuable, and he divorces her in Eretz Yisrael, he gives her payment for the marriage contract from the money of Cappadocia. From the fact that he is obligated to pay the marriage contract in the currency of the place where he undertook the obligation, apparently the marriage contract of a woman is not an obligation by Torah law.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותריטב״אשיטה מקובצתגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך קפודקיא
קפודקיאא(כתובות י.) שמעינן ליה לרשב״ג דאמר כתובות אשה דאורייתא (כתובות קי:) רשב״ג אומר נותן לה ממעות קפודקיא (א״ב שם מחוז בארץ אסיא בליו״ר אבל בלשון ארמי נקרא קפוטקיא):
א. [ארטס נאמע.]
נותן לה ממעות קפוטקיא – בפרק בתרא תנן נשא אשה בא״י וגירשה בקפוטקיא נותן לה ממעות א״י שהן קלות נשא אשה בקפוטקיא וגירשה בא״י נותן לה ממעות א״י מנין הכתוב בכתובה דאזלינן לקולא רשבג״א נותן לה ממעות קפוטקיא שנשתעבד בהן כשאר מלוה דקסבר כתובה דאורייתא.
נותן לה ממעות קפוטקיא – תימה לר״י מה ריוח הוא לה שנותן לה מאותם המעות מ״מ אינו נותן לה אלא שוה נ׳ שקלים ואם היינו אומרים דלעולם צריך ליתן לה שקלים שעומדין שם בקפוטקיא נ׳ שקלי קפוטקיא ובארץ ישראל נ׳ שקלים של ארץ ישראל הוה ניחא כדאמרינן גבי ה׳ סלעים דפדיון בכור בפ׳ יש בכור (בכורות נ. ושם) לישדר מר תילתא אחרינא דאוסיפו עלייהו ושדר להו מיהו אין נראה דהתם כשהוסיפו בכל מקום הוסיפו אבל כשמוסיפין במקום אחד אין נראה שבכך תשתנה מדה דאורייתא ומיהו בירושלמי דפירקין גרסינן אמתניתין דכתובה מאתים רבי מונא בשם שמואל אמר בשקל הקדש רבי אבא בר בונא אמר מטבע יוצא וכן מסקי התם כמה אמוראי.
(6-7) רשב״ג אמר נותן לה מעות קפוטקיא – הקשה ר״י ז״ל כיון דסבר דכתובה דאורייתא מאתי׳ בעי למיתן לה מה לי מעות קפוטקיא או מעות של א״י וכו׳ ותירץ דאפ״ה מעות קפוטקיא עדיף טפי מכ״מ והנכון דאפי׳ לרשב״ג אין לה אלא מאתים של מדינה שלא אמר הכתוב חמשים כסף צורי אלא לאונס ומפתה דווקא אבל משום דמפקי׳ רחמנא בלשון מוהר יליף מינה רשב״ג דיש לבתולה מוהר מן התורה אבל אין לה קצבה מן התורה אלא כפי מה שירצו או כפי מה שיסמכו חכמים תדע שלא אשכחן שום תנא דלימא אפילו לרשב״ג דכתובה אשה מאתי׳ צורי והכי ודאי מוכח לישנא דאמר רשב״ג מכאן סמכו לכתובת אשה מן התורה כלומר מצא סמך לתקן לה שום כתובה מן התור׳ ופסקו התם שתה׳ מאתי׳ כסף של מדינה וכן פי׳ הרמב״ם ז״ל ופסק ר״ת ז״ל כרשב״ג דאמר כתובה מאתים דכיון ששנינו במשנה נשא בקפוטקיא כמותו הא קיימא לן דבכ״מ ששנה רשב״ג הלכה כמותו חוץ מערב וצידון וראיה אחרונה ומפני זה נהגי במקצת מקומות לכתוב בנוסח הכתובה כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא ולפיכך אמרו ז״ל חייב לתתם לה של כסף צורי כאונס ומפתה ואין זה נכון דסוגיא דכולא תלמודא כתובה דרבנן ורב נחמן דהלכתא כוותיה בדיני הכי ס״ל וההיא כללא דרשב״ג לאו דווקא הוא ואמוראי פליגו ביה בפ׳ המדיר. ועוד שלא אמרו הכללות במקום שחולק סוגיית התלמוד וכן פסק הרמב״ם ז״ל והגאונים כולם ז״ל הלכך ראוי לכתוב בנוסח הכתובה דחזו ליכי מדרבנן א״נ דחזו ליכי בלחוד ואי כתוב דחזי ליכי מדאורייתא אפשר לומר דלית לה כתובה מדאורייתא ואסור להשהותה. והחכם ר׳ פנחס הלוי ז״ל כתב כי מסתמא לא נתכוון להשהותה בלא כתובה אלא ליפות את כחה קאמר שתגבה ממנו כסף (צורי) זוזי מאתן דחזו לה מדאורייתא כדין אונס ומפתה דהיינו מאתים זוז ומן העידית.
רשב״ג אומר נותן לה ממעות קפוטקיא. אנשא אשה בקפוטקיא וגרשה בא״י קאי דבתר שעבודא אזלינן אבל נשא אשה בא״י וגרשה בקפוטקיא נותן לה ממעות א״י וכל שכן נשא אשה בארץ ישראל וגרשה בא״י וק״ל כיון דקסבר כתובה דאורייתא ודאי כסף דאורייתא יהיב לה וכל כסף האמור בתורה כסף צורי דהיינו מעות קפוטקיא ואפילו נשא אשה בא״י וגרשה בא״י הוה לן למימר נותן לה ממעות קפוטקיא יש לומר אה״נ אי ליכא אלא שיעור כתובה גרידא דאסורה היא לו בלא כתובה דחמשים שקלים דאורייתא אבל רשב״ג מיירי בכתובה שכתב לה ת״ק זוז ואפילו כי לא יהיב אלא ממעות א״י סוף סוף יהיב לה כתובה שיעור נ׳ דאורייתא או יותר ומכל מקום מוכחינן כיון דאזיל ר״ג בתר שעבודא דאורייתא כדין שאר שטרות אלמא כתובה דאורייתא ונראה דר״ג קאי אפילו אנשא בא״י וגרשה שם ואפ״ה נותן לה ממעות קפוטקיא דכתובה דאורייתא וצ״ע. שיטה ישנה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: הא שמעינא ליה [הרי שמענו אותו] לרבן שמעון בן גמליאל במקום אחר שאמר שכתובת אשה מדאורייתא [מן התורה] היא. דתנן כן שנינו במשנה], רבן שמעון בן גמליאל אומר, שאם נשא אשה בקפוטקיא, שהכסף של מדינה זו חשוב יותר, והגירושין היו במקום אחר — נותן לה בפרעון כתובתה ממעות קפוטקיא. משמע שההתחייבות שבכתובה היא מדין תורה, ולכן צריך לתת לה בכסף חשוב כפי שהתחייב לה בשעת הנישואין.
The Gemara answers: The reason is that we learned that it is Rabban Shimon ben Gamliel who said elsewhere that the marriage contract of a woman is an obligation by Torah law, as we learned in a mishna (110b) that Rabban Shimon ben Gamliel says that if a man marries a woman in Cappadocia, where the currency is more valuable, and he divorces her in Eretz Yisrael, he gives her payment for the marriage contract from the money of Cappadocia. From the fact that he is obligated to pay the marriage contract in the currency of the place where he undertook the obligation, apparently the marriage contract of a woman is not an obligation by Torah law.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותריטב״אשיטה מקובצתגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְאִי בָּעֵית אֵימָא כּוּלָּהּ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הִיא וְחַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי מִכָּאן סָמְכוּ חֲכָמִים לִכְתוּבַּת אִשָּׁה מִן הַתּוֹרָה כְּתוּבַּת אַלְמָנָה אֵינָהּ מִדִּבְרֵי תוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר כְּתוּבַּת אַלְמָנָה אֵינָהּ מִדִּבְרֵי תוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.

And if you wish, say instead that the entire latter baraita is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, but the baraita is incomplete and it is teaching the following: From here, the Sages based their determination that a woman’s marriage contract in the case of a virgin is an obligation by Torah law. However, the marriage contract of a widow is not an obligation by Torah law but is an ordinance by rabbinic law, as Rabban Shimon ben Gamliel says: The marriage contract of a widow is not an obligation by Torah law but is an ordinance by rabbinic law.
רי״ףריטב״אגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 6]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר לסתירה שבין הברייתות: שהברייתא האחרונה כולה לפי שיטת רבן שמעון בן גמליאל היא, ואולם, חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה היא הברייתא וכך היא שנויה]: מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה (בתולה) מן התורה. אולם כתובת אלמנה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים, שרבן שמעון בן גמליאל אומר: כתובת אלמנה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים.
And if you wish, say instead that the entire latter baraita is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, but the baraita is incomplete and it is teaching the following: From here, the Sages based their determination that a woman’s marriage contract in the case of a virgin is an obligation by Torah law. However, the marriage contract of a widow is not an obligation by Torah law but is an ordinance by rabbinic law, as Rabban Shimon ben Gamliel says: The marriage contract of a widow is not an obligation by Torah law but is an ordinance by rabbinic law.
רי״ףריטב״אגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) הַהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן אֲמַר לֵיהּ פֶּתַח פָּתוּחַ מָצָאתִי אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן אַסְּבוּהוּ כּוּפְרֵי מְבָרַכְתָּא חֲבִיטָא לֵיהּ.

§ The Gemara relates: A certain man who had never been married came before Rav Naḥman and said to him: I encountered an unobstructed orifice when I consummated the marriage. Rav Naḥman said in his regard: Flog him with palm branches [kufrei]; prostitutes [mevarakhta] are common around him. As he was never previously married, how was he able to determine whether or not the orifice was unobstructed, if he did not gain experience with prostitutes?
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דרא״הריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גאון פירש כיפרי – עצים לחים הנלקחים מן חריות של דיקלי. ומברכתא – נברכת של כובסין ונעשה ככינוי לאותו מקום. וכן הוא אומר הכוהו והלקוהו בכיפרי כי כבר חבט בנברכת, כלומר, ידע את הנשים. כי ההוא דאתא לקמיה דרב נחמן אמר פתח פתוח מצאתי אמר להו אסבוה כיפרי מברכתא חבטא ליה – פיר׳ הלקוהו.
ואקשי׳ והקאמ׳ רב נחמן מהימן – ופרקי׳ לעולם מהימן, ואי בחור הוא מלקינן ליה דאמרי׳ ליה: מיכדי אכתי לא נסבת מנא ידעת?
טענת פתח פתוח בלא דמים לא משכחת לה אלא באשה גדולה בוגרת שכלו בתוליה.
שמועות הללו כולן של רבן גמליאל פשוטות הן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אסבוהו כופרי – הלקוהו מלקיות במקלות חריות של דקל שיש בהן עוקצין כמין קוצין כדאמרינן בסוכה (דף לג.) ואימא כופרא דרכיה דרכי נועם כתיב.
מברכתא חביטא ליה – זונות העיר הזאת ששמה מברכתא חבוטות ושוכבות תמיד לפניו לזנות מאחר שהוא בקי בפתח פתוח.
מברכתא חביטא ליה – פירוש הלקוהו שמוציא ש״ר על בת ישראל שהרי משקר וכי זונות חבוטות לפניו שיהיה בקי הלכך לא מהימן והא אמר רב נחמן מהימן ומשני מהימן ומסבינן ליה כופרי ורב נחמן דאמר אסבוהו לא משום שלא היה מאמינו אלא היה מאמינו ואמר להלקותו לפי שחשוד על הזנות ורב אחא משני כדסבירא לן מעיקרא דלא מהימן ואיירי בבחור ועי״ל בניחותא מברכתא חביטא ליה אף על פי שהוא נאמן הלקוהו לפי שחשוד על הזנות והאמר רב נחמן נאמן ולא פירש להלקותו ומשני מהימן ומסבינן ליה ורב נחמן לא איירי במלקות רב אחא אמר לעולם נאמן דאמר רב נחמן היינו בלא מלקות ובנשוי.
ההוא דאתא לקמיה דרב נחמן אמר פתח פתוח מצאתי אמר להו ר״נ אסבוהו כופרא. פי׳ הלקוהו בחריות של דקל שיש בהן עוקצין כמין קוצין:
מברכתא חביטא ליה. פי׳ זונות מופקרות היו חבוטות לו שמכיר בפתח פתוח. והאר״נ האומר וכו׳ נאמן. נאמן ומספינן ליה כופרא. רב אחא משני כאן בבחור כאן בנשוי בחור לא מהימן ומספינן ליה כופרי נשוי מהימן ולא מספינן ליה כופרי:
ההוא דאתא לקמיה דרב נחמן אמר לי׳ ר׳ פתח פתוח מצאתי, אמ׳ להו רב נחמן אסבוהו כופרי מברכתא חביתא ליה, והא רב נחמן אמר מהימן, מהימן ומסבינן ליה כופרי, רב אחאי משני כאן בבחור כאן בנשוי. מסתברא דאידי ואידי מהימן, דלא אתא רב אחאי לאיפלוגי בהימנותא, מדלא מפרש לה בהדיא, ולא אתא אלא למימרא דבבחור מסבינן ליה כופרי ולא בנשוי, ותקנתא נמי היא לאסובי ליה כופרי בבחור, משום דהאי טענה הוי מידי דלא קים ליה לאיניש שפיר, ובבחור מסתברא דלאו בקי, ואיכא למיחש דלא ליתי כל חד וחד לטעון הכי, ואע״ג דלא קים ליה שפיר אלא דדמי ליה, והשתא כיון דמסבינן ליה כופרי, ליכא למיחש דלימא אי לאו דידע דקושטא קאמר, ואי ידע נמי לא מימנע משום הכי. איכא דאמרי דבבחור לא מהימן, ומשמע דאית להו למימר דלאפסידה כתובתה איתמר, אבל לאוסר׳ לא, דהא שויה אנפשיה חתיכה דאיסור׳, ותפוש לשון ראשון, דאידך משתבש, דמה נפשך אי מברכתא חביטא ליה להימנוהו וליסבוהו כפורי, ואי לא לא להימנוהו נמי ולא ליסבוהו כופרי.
אסבוה כופרי מברכתא חביטא ליה – פי׳ רש״י ז״ל דבניחותא קאמר לה והקשו התוס׳ א״כ היא הנותנת שיהא נאמן שהרי הוא בקי בבעילה לכך פירשו דהשתא קס״ד דבתימה קאמר ליה אסבוה כופרא על שהוציא שם רע וכי מברכתא חביטא ליה ולהכי פרכינן והא״ר נחמן הוא דאמר נאמן ומהדרינא בניחותא אמר ומהימן ומסבינן ליה כופרי׳ ובנשוי מהימן ולא מסבינן כופרי ורב אחא משני דבבחור אינו נאמן ומסבינן ליה כופרי׳ ורב אחא לפרש בא וכן פי׳ רש״י ז״ל ויש לפרש עוד כי פרכינן והא ר״נ אמר מהימן להדיא ולא הזכי׳ כופרה כדקאמר הכא בגיטין מעשה ובא ר׳ אחא ופירש דבבחור הוא דמסבינן כופרי׳ לחוד ואינו מחוור דלפום האי כי פרכינן מרב נחמן דלעיל עיקר הקושיא חסר מן הספר וא״ת ולכלהו פי׳ אי מסבת ליה כופרי אתה נועל פי׳ שלא יאמר כן ושמא יקיימה באיסור וי״ל דקים להו לרבנן דכל היכא דקים ליה בפתח פתוח משום כופרי לא ממנע מלטעון דבטענות דמים פשיטא דליכא כופרי׳.
בד״ה מברכתא כו׳ זונות העיר הזאת ששמה מברכתא כו׳. נ״ב פי׳ שם העיר מברכתא כדאיתא בעירובין הני דיכרי דאתו למברכתא נ״ל:
בא״ד מאחר שהוא בקי בפתח פתוח כו׳. נ״ב רש״י סבר שבודאי נאמן רק שמלקין אותו משום זנות אבל בסוף כשמשני רב אחאי חוזר ואומר כאן בבחור כלומר אינו נאמן כל עיקר ומלקין משום העזה ודו״ק ולא כדעת התוס׳ שסוברים בבחור נאמן ולוקה ודו״ק:
בד״ה מברכתא חביטא ליה כו׳ בסופו ובנשוי. נ״ב נ״ל לפרש אבל בבחור נאמן ומלקינן כמ״ש הרא״ש להדיא והשתא אין חילוק בדין בין הך שינויא דרב אחא לשנויא דלעיל דבחור נאמן ומלקינן דאף לשנויא קמא צריכים לומר דבנשוי לא מלקינן אלא חילוק הלשון במה שאמר רב נחמן מהימן איכא בינייהו וכל זאת להך פי׳ אבל לפירוש הראשון של תוס׳ א״א לומר כן שהרי המקשן סבר שאינו מהימן והקשה מהא דרב ומשני ליה דמהימן אם כן אף שינויא בתרא צריך לומר שבא לשנות על עיקר הדין דאינו מהימן כדעת המקשן דאי הוי משני דמהימן הוי כשינויא קמא שהרי על עיקר הדין באין לשנות ודו״ק:
אסבוהו כופרי מברכתא חביטא ליה. פרש״י ז״ל דבניחותא קאמר לה והקשו עליו בתוס׳ דאם כן היא הנותנת שיהא נאמן שהרי הוא בקי בבעילה לכך פירשו דהשתא ס״ד דבתמיה קאמר אסבוהו כופרי על שהוציא שם רע [וכי מברכתא חביטא ליה ולהכי פרכי׳ דהא רב נחמן הוא דאמר מהימן ומשני דבבחור קאמר ומהימן ומסבינן ליה כופרי] ורב אחאי משני דבבחור אינו נאמן ומסבינן ליה כופרי ובנשוי נאמן ולא מסבי׳ ליה כופרי ורב אחא לפר׳ בא וכן פרש״י ויש לפרש עוד דכי פרכינן והא ר״נ אמר מהימן להדיא ולא הזכיר כופרי כדאמר הכא על ידי מעשה ובא רב אחא ופירש דבבחור הוא דמסבינן ליה כופרי בלחוד ואינו מחוור דלפום הא כי פרכינן מדר״נ דלעיל עיקר הקושיא חסר מן הספר ואם תאמר ולכולהו פירושים אי אסבת ליה כופרי [אתה נועל פיו שלא יאמר כן ושמא יקיימנה באיסור וי״ל דקים להו לרבנן דכל היכא דקים ליה בפ״פ משום כופרי לא] ממנע מלמטען ובטענת דמים פשיטא דליכא כופרי. הריטב״א:
והרשב״א ז״ל כתב וזה לשונו רב אחא משני כאן בבחור וכו׳. פרש״י ז״ל בבחור אינו נאמן ומסבינן ליה כופרי בנשוי נאמן ולא מסבינן ליה כופרי ודוקא להפסידה כתובתה אינו נאמן אבל לאוסרה עליו דאעפ״י שהוא פנוי הא קאמר דקים ליה ושוייה חתיכה דאיסורא וכן פי׳ הראב״ד ז״ל דבחור אינו נאמן והיינו דמלקינן ליה דכיון שאינו נאמן שם רע הוא דמפיק עליה ודומה לאותה שאמרו הרואה דבר עבירה בחבירו ומעיד בו יחידי לוקה וכמעשה דזיגוד וטוביה ור״ח ז״ל פירש שהוא נאמן והראשון נ״ל עיקר דהא מעיקרא הוה ס״ד דלא הימניה כלל ואקשינן והא איהו מיהו אמר המנוהו רבנן ופרקינן מהימן ומסבינן ליה כופרי והדר אמרינן וא״נ לא המנוהו כדקס״ד וכאן בבחור וכאן בנשוי כנ״ל ע״כ. וכן בנוסחאות ספרים שלנו כתוב בפירושי רש״י בחור לא מהימן ומסבינן ליה כופרי על שמעיז פניו. נשוי מהימן ולא מסבינן ליה כופרי ע״כ. ולא פירש רש״י ז״ל דהמלקות בבחור היינו על שהוציא שם רע כמו שפירש הרשב״א ז״ל משום דלא מקרי שם רע ולא דמי לרואה דבר עבירה בחבירו דהכא לא קאמר בהדיא שזנתה דאפשר שפתחה פתוח משום דנאנסה א״נ מוכת עץ לדעת האומרים פתחה פתוח הילכך אין לנו להלקותו אלא משום דמעיז פניו ונשוי כיון דמהימן לא מסבינן ליה כופרי דאי מסבת ליה כופרי משום דהעיז פניו הרי אתה נועל פיו והרי הוא נאמן. כנ״ל פי׳ לפירוש רש״י ז״ל. ובליקוטי הגאונים ז״ל כתוב בשם רש״י ז״ל זה הלשון בחור מסבינן ליה כופרי דמנא ידיע ליה פ״פ מאי אי לאו דבעל כמה נשי והוה ליה חשוד על העריות ומלקינן ליה אבל נשוי דבקי בכך שהיה לו כבר אשה אחרת לבד מזו לא מסבינן ליה כופרי ומיהו תרוייהו נאמנין כדמפרש בגמ׳ לעיל טעמא דחזקה אין אדם טורח וכו׳. ע״כ:
וז״ל שיטה ישנה רב אחא משני כאן בבחור וכו׳. פרש״י ז״ל בבחור לא מהימן ומסבינן ליה כופרי בנשוי מהימן ואיכא דאמרי בין בבחור בין בנשוי מהימן אלא דבבחור מסבינן ליה כופרי ופירוש השני מפליג בין בחור בין נשוי א״נ פי׳ כי אמר רב נחמן מהימן ולא פי׳ מהימן ומסבינן ליה כופרי בנשוי אמרו. ע״כ:
וז״ל הרא״ה ז״ל רב אחאי משני כאן בבחור וכו׳. מסתברא דאידי ואידי מהימן דלא אתא רב אחאי לאפלוגי בהימנותא מדלא מפרש לה בהדיא ולא אתא אלא למימר דבבחור מסבינן ליה כופרי ולא בנשוי ותקנתא נמי היא לאסובי ליה כופרי בבחור משום דהאי טענה הוי מידי דלא קים ליה לאיניש שפיר ובבחור מסתברא דלאו בקי ואיכא למיחש דלא ליתי כל חד וחד לטעון הכי ואף על גב דלא קים ליה שפיר אלא דדמי ליה והשתא כיון דמסבינן ליה כופרי ליכא למיחש דלימא אי לאו דידע דקושטא קאמר ואי ידע נמי לא ממנע משום הכי. איכא דאמרי דבבחור לא מהימן ומשמע דאית להו למימר דלהפסידה כתובתה איתמר אבל לאוסרה לא דהא שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא ותפוש לשון ראשון דאידך משתביש דמה נפשך אי מברכתא חביטא ליה ליהמנוהו ולסבוהו כופרי ואי לא לא הימנוהו נמי ולא לסבוהו כופרי. ע״כ:
מברכתא חביטא ליה. פירוש מברכתא נברכת של כובסין ונעשה בכינוי לאותו מקום וכן הוא אומר הכוהו והלקוהו בכופרי פירוש עצים לחים הנלקחים מן חריות של דקל כי כבר חבט בנברכת כלומר ידע את הנשים שאילו לא היה רגיל בכך לא היה יודע דבר זה. מלקוטי הגאונים בשם רבינו האיי גאון ז״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג מסופר: ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד בא לפני] רב נחמן, אמר ליה [לו]: פתח פתוח מצאתי כשבעלתי את אשתי. אמר ליה [לו] רב נחמן: אסבוהו כופרי [הספיגוהו, הלקוהו בענפי חריות דקל], מברכתא חביטא ליה [זונות חבוטות, מצויות לו]. שהיה איש זה רווק, ומניין הוא יודע אם פתח פתוח היה או לא, אם לא שמצוי הוא אצלן?
§ The Gemara relates: A certain man who had never been married came before Rav Naḥman and said to him: I encountered an unobstructed orifice when I consummated the marriage. Rav Naḥman said in his regard: Flog him with palm branches [kufrei]; prostitutes [mevarakhta] are common around him. As he was never previously married, how was he able to determine whether or not the orifice was unobstructed, if he did not gain experience with prostitutes?
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דרא״הריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְהָא רַב נַחְמָן הוּא דְּאָמַר מְהֵימַן מְהֵימַן וּמַסְּבִינַן לֵיהּ כּוּפְרֵי רַב אַחַאי מְשַׁנֵּי דכָּאן בְּבָחוּר כָּאן בְּנָשׂוּי.

The Gemara asks: But isn’t Rav Naḥman he who said that he is deemed credible when he claims that he encountered an unobstructed orifice? The Gemara answers: Yes, he is deemed credible, and nevertheless, we flog him with palm branches. Rav Aḥai answered: Here, in the case where he is flogged, it is with regard to a bachelor, who is not accorded credibility, because he lacks experience. There, in the case where he is accorded credibility, it is with regard to one who has been married.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשב״אמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בחור לא מהימן ומסבינן ליה כופרי על שמעיז פניו נשוי מהימן ולא מסבינן ליה כופרי.
רבי אחאי משני כאן בבחור כאן באלמון. פירש רש״י ז״ל: בבחור אינו נאמן ומנסבינן ליה כופרי, בנשוי נאמן ולא מנסבינן ליה כופרי, ודוקא להפסידה כתובתה אינו נאמן, אבל לאוסרה עליו נאמן. דאעפ״י שהוא פנוי הא קאמר דקים ליה ושויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. וכן פירש הראב״ד ז״ל: דבחור אינו נאמן, והיינו דמלקינן ליה, דכיון שאינו נאמן שם רע הוא דמפיק עליה, ודומה לאותה שאמרו (פסחים קיג:) הרואה דבר עבירה בחבירו ומעיד בו יחידי לוקה. וכמעשה דזיגוד וטוביה. ור״ח ז״ל פירש: שהוא נאמן. והראשון נראה לי עיקר, דהא מעיקרא הוה ס״ד דלא מהימני כלל, ואקשינן, והא איהו אמר הימניה רבנן, ופרקינן, מהימן ומנסביה ליה כופרי, והדר אמרינן, ואי נמי לא מהימניה דלא ס״ד וכאן בבחור וכאן בנשוי, כן נראה לי.
שם רב אחאי משני כו׳. נ״ב כך הוא לשונו עיין בריש מכילתין בד״ה פשיט רב אחאי כו׳:
רש״י בד״ה כמוהר כו׳ בתוליה שיהא כו׳ הד״א:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: והא [והרי] רב נחמן הוא שאמר כי מהימן [נאמן] אדם בטענת פתח פתוח! ומשיבים: אכן, מהימן [נאמן] הוא, ומסבינן ליה כופרי [ומספיגים, מכים אותו בחריות דקל] מטעם אחר, אבל לא משום שאין מאמינים לו. רב אחאי משני [היה מתרץ] באופן אחר: כאן — בבחור אין מאמינים לו, שאינו בקי כל כך ומלקים אותו, כאן — בנשוי מאמינים לו.
The Gemara asks: But isn’t Rav Naḥman he who said that he is deemed credible when he claims that he encountered an unobstructed orifice? The Gemara answers: Yes, he is deemed credible, and nevertheless, we flog him with palm branches. Rav Aḥai answered: Here, in the case where he is flogged, it is with regard to a bachelor, who is not accorded credibility, because he lacks experience. There, in the case where he is accorded credibility, it is with regard to one who has been married.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשב״אמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) הַהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל אֲמַר לֵיהּ פֶּתַח פָּתוּחַ מָצָאתִי אֲמַר לֵיהּ השֶׁמָּא הִטֵּיתָהּ אֶמְשׁוֹל לְךָ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְאָדָם שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵילָה הִיטָּה מְצָאוֹ פָּתוּחַ לֹא הִיטָּה מְצָאוֹ נָעוּל.

The Gemara relates a similar incident from an earlier era: A certain man who came before Rabban Gamliel said to him: I encountered an unobstructed orifice. Rabban Gamliel said to him: Perhaps you diverted your approach and therefore, you encountered no obstruction? I will tell you a parable to which this is similar. It is similar to a man who was walking in the blackness of night and darkness and he arrived at the entrance to the house; if he diverts the object preventing the door from opening, he finds it open; if he does not divert it, he finds it locked. Perhaps you too diverted your approach and entered from a different angle and that is why you did not encounter an obstruction.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילפסקי רי״דרא״הריטב״אשיטה מקובצתגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הטה – כשהגיע לפתח ביתו הסגור ויש בו דבר מעכבו מלפתוח וכשמטין אותו לצדדין נפתח.
הטה. כשהגיע לפתח ביתו הסגור מקצתו ולא כולו, כשהטה שנזדמן לו שהגיע למקום הפתוח נכנס והולך לו ואינו צריך לפתוח כל הדלת. לא הטה. והגיע למקום שהוא סגור לא נכנס בבית עד שפותחין לו כל הדלת, והכא נמי אם יטה ימצא מקום פתוח, כדשמואל דאמ׳ יכול אני לבעול כמה בתולות בלא דם.
ההוא דאתא לקמיה דר״ג א״ל פ״פ מצאתי. א״ל שמא הטית אמשול לך משל למה הדבר דומה לאדם שמהלך באישון לילה ואפילה הטה מצאו פתוח לא הטה מצאו נעול. פי׳ בהגיעו לפתח ביתו הסגור ויש בו המעכבו מלפתוח. וכשמטין אותו לצדדין נפתח. ואי קשיא היכא שריא ליה. והא אמרן לעיל האומר פ״פ מצאתי מהימן לאוסרה עליו. תשובה אי הוה מהדר ליה ברי לי שלא הטיתי הוה אסורה עליו. אבל כיון דשתיק הרגיש ר״ג מתוך דבריו כמספקא ליה ואין טענתו טענה ברורה ולפיכך שריא עליה:
ההוא דאתא לקמיה דרבן גמליאל ברבי אמר לו פתח פתוח מצאתי, אמר לו שמא הטיתה, אמשול לך משל למה הדבר דומה, לאדם שמהלך באישון לילה באפילה, הטה מצאו פתוח לא הטה מצאו נעל. איכא דאמרי וכו׳.
ההוא דאתא לקמיה דר״ג ואמר פתח פתוח מצאתי א״ל שמא הטית׳ – יש לפרש דמיירי בהנהו תהוי תרי ספיקא דלא מתסרא עלי׳ ואפי׳ הכי רצה דעתו בדברים של טעם א״נ אפי׳ היכא דליכא אלא חד ספק ראוי לדקדק עליו אולי טעה כשיחזק דבריו דודאי מצא פתח פתוח כי אז יהא נאמן לאוסרה עליו כדכתיבנא לעיל. הטה מצאו פתוח כשהי׳ הדלת פתוח הטה. שמא במזיד הטיתה פי׳ בתו׳ דלא הטה ממש דא״כ היכא קאמר ועקרת לדשא ועברוה אלא ה״ק הטית׳ לבעול בעילה גמורה פתאום ופתחת מיד בכח ולא הרגשת מרוב התאוה ושתק והכיר שכן אירע לו לפיכך לא אסרו עליו.
ההוא דאתא לקמיה דר״ג אמר פתח פתוח מצאתי כו׳. נשוי הוה ולא אסבוהו כופרי. שיטה ישנה:
שמא הטית. יש לפרש דמיירי בהנהו דהוו בהו תרי ספיקי דלא מתסרא עליה ואפ״ה להפיס דעתו בדברים של טעם א״נ אפילו היכא דליכא אלא חדא ספיקא וראוי לדקדק עליו אולי טעה וכשיחזק דבריו דודאי מצא פ״פ אז יהיה נאמן לאוסרה עליו כדכתיבנא לעיל. הריטב״א ז״ל:
וז״ל שיטה ישנה א״ל שמא הטית אומר הראב״ד ז״ל דאי טעין איהו פ״פ מצאתי והיא טוענת הטית נאמנת כיון דרוב בקיאין בהטייה וכאן היא היתה טוענת הטייה נאמנת היתה אלא שרצה ר״ג להפיס דעתו ולכך אמר ליה שמא הטית ונראה שאינה נאמנת והכא אף על פי שהיתה נאמנת היה רוצה לשום שלום ביניהם. ע״כ:
שמא הטית. פירוש למקום שהרחם רחב יותר ונדמה לך כפתוח. באישון לילה כו׳ פי׳ ואינו יכול להגיע למקום פתחו והולך למשמש בכותל לכוון את פתחו הטה כלומר אם הולך ממש בכותל על ידי הטייה כאיש המטה ומתעסק בפתחו כדי לפתחו נמצא שהגיע לפתח אם הטתו בידו לכאן ולכאן כדרך פתיחתו אז הוא נפתח ועל ידי הטייה זו מכיר את פתחו אבל אם לא הטה כלום אלא הולך וממשמש בכותל כדרכו אפילו כשהוא מגיע לפתחו נדמה לו כנעול שהרי אינו עושה שום ענין בפתיחת דלת להטותו אילך ואילך עד שיפתח. מליקוטי הגאונים ז״ל:
וז״ל הריטב״א הטה מצאו פתוח כו׳. פי׳ כשהיה הדלת פתוח קצת. שמא במזיד הטית פי׳ בתוס׳ דלאו הטה ממש דאם כן היכי קאמר ועקרא לדשא ועברא אלא ה״ק הטית לבעול בעילה גמורה פתאום ופתחת מיד בכח ולא הרגשת מרוב התאוה ושתק הוא והכיר שכן אירע לו ולפיכך לא אסרוה עליו ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סיפור אחר בנושא זה מסופר על דורות קודמים: ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] רבן גמליאל, אמר ליה [לו] אותו אדם: פתח פתוח מצאתי. אמר ליה [לו] רבן גמליאל: שמא הטיתה, כלומר, לא בעלת כדרכך אלא בהטיה, ולכן חושב אתה כי פתחה פתוח? אמשול לך משל: למה הדבר דומה? — לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה והגיע לפתח הבית, אם היטה את הדבר המעכב פתיחת הדלת — מצאו פתוח, לא היטה — מצאו נעול. ושמא הזדמן לך שהטית ובעלת באופן כזה שלא הבחנת שהפתח היה נעול ועדיין היא בתולה.
The Gemara relates a similar incident from an earlier era: A certain man who came before Rabban Gamliel said to him: I encountered an unobstructed orifice. Rabban Gamliel said to him: Perhaps you diverted your approach and therefore, you encountered no obstruction? I will tell you a parable to which this is similar. It is similar to a man who was walking in the blackness of night and darkness and he arrived at the entrance to the house; if he diverts the object preventing the door from opening, he finds it open; if he does not divert it, he finds it locked. Perhaps you too diverted your approach and entered from a different angle and that is why you did not encounter an obstruction.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילפסקי רי״דרא״הריטב״אשיטה מקובצתגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אִיכָּא דְּאָמְרִי הָכִי אֲמַר לֵיהּ ושֶׁמָּא בְּמֵזִיד הִטֵּיתָהּ וַעֲקַרְתְּ לְדַשָּׁא וְעָבְרָא אֶמְשׁוֹל לְךָ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְאָדָם שֶׁהוּא מְהַלֵּךְ בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵילָה הִיטָּה בְּמֵזִיד מְצָאוֹ פָּתוּחַ לֹא הִיטָּה בְּמֵזִיד מְצָאוֹ נָעוּל.

Some say this is what Rabban Gamliel said to him: Maybe you diverted your approach intentionally and you displaced the door and the bolt. I will tell you a parable to which this is similar. It is similar to a man who is walking in the blackness of night and darkness and he arrives at his entrance. If he diverts intentionally, he finds it open; if he does not divert intentionally, he finds it locked.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איכא דאמרי – בלא מתכוין לא שכיח הטיה ולא אמרי׳ שמא הטה אלא כך בדקו שמא במזיד הטית ועקרת לדשא ועברא עקרת הדלת והבריח.
הטה במזיד – במתכוין ובכח.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איכא דאמרי, הכי אמר ליה [יש שאומרים שכך אמר לו]: שמא במזיד הטיתה, ועקרת לדשא ועברא [ועקרת את המפתן והבריח]? אמשול לך משל: למה הדבר דומה? — לאדם שהוא מהלך באישון לילה ואפילה והגיע לפתח, היטה במזיד — מצאו פתוח, לא היטה במזיד — מצאו נעול.
Some say this is what Rabban Gamliel said to him: Maybe you diverted your approach intentionally and you displaced the door and the bolt. I will tell you a parable to which this is similar. It is similar to a man who is walking in the blackness of night and darkness and he arrives at his entrance. If he diverts intentionally, he finds it open; if he does not divert intentionally, he finds it locked.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) הַהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל בַּר רַבִּי אֲמַר לֵיהּ רַבִּי בָּעַלְתִּי וְלֹא מָצָאתִי דָּם אָמְרָה לוֹ רַבִּי בְּתוּלָה הָיִיתִי אָמַר לָהֶם הָבִיאוּ לִי אוֹתוֹ סוּדָר הֵבִיאוּ לוֹ הַסּוּדָר וּשְׁרָאוֹ בְּמַיִם וְכִבְּסוֹ וּמָצָא עָלָיו כַּמָּה טִיפֵּי דָמִים אָמַר לוֹ לֵךְ זְכֵה בְּמִקָּחֶךָ.

The Gemara relates: A certain man who came before Rabban Gamliel bar Rabbi Yehuda HaNasi said to him: My teacher, I engaged in intercourse and did not find blood. The bride said to him: My teacher, I was a virgin. Rabban Gamliel bar Rabbi Yehuda HaNasi said to them: Bring me that cloth [sudar] on which you consummated the marriage. They brought him the cloth, and he soaked it in water and laundered it and found upon it several drops of blood from the rupture of the hymen. Rabban Gamliel bar Rabbi Yehuda HaNasi said to the groom: Go take possession of your acquisition, as she was a virgin and there is no need for concern.
רי״ףרש״יגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכבסו – שהיו טיפי הדמים מכוסים בשכבת זרע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וסיפור אחר: ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] רבן גמליאל בר רבי, אמר ליה [לו] אותו אדם: רבי, בעלתי ולא מצאתי דם. אמרה לו האשה הנתבעת: רבי, בתולה הייתי. אמר להם: הביאו לי אותו סודר, כלומר, את המצע שעליו נבעלה האשה. הביאו לו הסודר, ושראו במים וכבסו, ומצא עליו כמה טיפי דמים של דם בתולים. אמר לו: לך, זכה במקחך, שבתולה היתה והכל היה כשורה.
The Gemara relates: A certain man who came before Rabban Gamliel bar Rabbi Yehuda HaNasi said to him: My teacher, I engaged in intercourse and did not find blood. The bride said to him: My teacher, I was a virgin. Rabban Gamliel bar Rabbi Yehuda HaNasi said to them: Bring me that cloth [sudar] on which you consummated the marriage. They brought him the cloth, and he soaked it in water and laundered it and found upon it several drops of blood from the rupture of the hymen. Rabban Gamliel bar Rabbi Yehuda HaNasi said to the groom: Go take possession of your acquisition, as she was a virgin and there is no need for concern.
רי״ףרש״יגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אֲמַר לֵיהּ הוּנָא מָר בְּרֵיהּ דְּרָבָא מִפַּרְזִקְיָא לְרַב אָשֵׁי אֲנַן נָמֵי נַעֲבֵיד הָכִי אֲמַר לֵיהּ

Huna Mar, son of Rava, from Parzakya, said to Rav Ashi: Let us do so as well in similar cases and examine whether there is blood that is obscured by semen or another substance. Rav Ashi said to him:
רי״ףגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] הונא מר בריה [בנו] של רבא מפרזקיא לרב אשי: אנן נמי נעביד הכי [אנו גם כן נעשה כך] כשיש תביעה כגון זו אצלנו, ונבדוק שמא היו דמים ונתכסו בזרע או בדבר אחר. אמר ליה [לו]:
Huna Mar, son of Rava, from Parzakya, said to Rav Ashi: Let us do so as well in similar cases and examine whether there is blood that is obscured by semen or another substance. Rav Ashi said to him:
רי״ףגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כתובות י. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה כתובות י. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר׳ חננאל כתובות י., רי"ף כתובות י. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס כתובות י., רש"י כתובות י., ראב"ן כתובות י. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות כתובות י., ר"י מלוניל כתובות י. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד כתובות י., רמב"ן כתובות י. – מהדורת ד"ר עזרא שבט, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א כתובות י. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה כתובות י. – מהדורת הרב צבי יהושע לייטנר ז"ל המבוססת על כתב יד מוסקבה 489 ועדי נוסח נוספים, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר ולעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי כתובות י. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א כתובות י., מהרש"ל חכמת שלמה כתובות י., שיטה מקובצת כתובות י., מהרש"א חידושי הלכות כתובות י., פני יהושע כתובות י., הפלאה כתובות י., גליון הש"ס לרע"א כתובות י., בירור הלכה כתובות י., פירוש הרב שטיינזלץ כתובות י., אסופת מאמרים כתובות י.

Ketubot 10a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Ketubot 10a, R. Chananel Ketubot 10a, Rif by Bavli Ketubot 10a, Collected from HeArukh Ketubot 10a, Rashi Ketubot 10a, Raavan Ketubot 10a, Tosafot Ketubot 10a, Ri MiLunel Ketubot 10a, Piskei Rid Ketubot 10a, Ramban Ketubot 10a, Rashba Ketubot 10a, Raah Ketubot 10a, Meiri Ketubot 10a, Ritva Ketubot 10a, Maharshal Chokhmat Shelomo Ketubot 10a, Shitah Mekubetzet Ketubot 10a, Maharsha Chidushei Halakhot Ketubot 10a, Penei Yehoshua Ketubot 10a, Haflaah Ketubot 10a, Gilyon HaShas Ketubot 10a, Beirur Halakhah Ketubot 10a, Steinsaltz Commentary Ketubot 10a, Collected Articles Ketubot 10a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144