טענת בתולים לענין הפסד כתובה
ציון א.
גמרא. איתמר, אמר רב נחמן אמר שמואל משום רבי שמעון בן אלעזר: חכמים תקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, והם האמינוהו שאם אמר ׳פתח פתוח מצאתי׳ - נאמן. אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם? אמר רבא: חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה.
חכמים הם שתיקנו עיקר כתובה לאשה, והם התקינו ואמרו שכל הטוען טענת בתולים והאשה מכחשת אותו - נאמן, ועליה להביא ראיה, לא על האיש, שחזקה היא שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה והופך שמחתו אבל.
הורו כל הגאונים שזה שאמרו חכמים שהוא נאמן אם הכחישתו - להפסידה עיקר הכתובה, אבל התוספת יש לה, אלא אם כן נודע בראיה ברורה שהיתה בעולה, או שהודת לו שהיא בעולה קודם שתתארס והטעתו. לפיכך יש לו להשביעה בנקיטת חפץ כדין כל הנשבעין ונוטלין, ואחר כך תגבה התוספת, ואין לה להשביעו שלא מצאה בתולה ואחר כך תפסיד עיקר כתובה, שחזקה היא שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, ויש לה להחרים סתם על מי שטען עליה שקר.
הרי שרצה לקיימה אחר שהפסידה עיקר כתובתה - חוזר וכותב לה מאה, לפי שאסור לאדם לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה, כמו שביארנו.(רמב״ם אישות יא, יד, טז-יז - לא צוין בעין משפט)
כל בתולה שכתובתה מאתים - יש לה טענת בתולים, וכל שכתובתה מנה, או שלא תקנו לה כתובה - אין לה טענת בתולים...
אף כשאמרו שטענתו על הבתולים טענה - אינה מפסדת אלא עיקר כתובה, אבל התוספת - יש לה, אלא אם כן נודע בראיה ברורה שהיתה בעולה, או שהודית לו שהיא בעולה קודם שתתארס והטעתו, ולפיכך יש לו להשביעה בנקיטת חפץ כדין כל הנשבעים ונוטלים, ואחר כך תגבה התוספת, ויש לה להחרים סתם על מי שטען עליה שקר.(שו״ע אבן העזר סח, א, ח)
א. מחלוקת אם נאמן להפסידה.
רב נחמן אומר בשם שמואל שנאמן להפסידה מפני שהכתובה היא רק תקנת חכמים והם קבעו שנאמן, ומסביר רבא שאין חשש שהתקנה לא תתקיים מפני שיש חזקה שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה.
לפי זה ניתן להסיק שלדעת הסוברים שכתובה מדאורייתא אינו נאמן להפסידה, ועיין בבירור הלכה לקמן (דף קי, ב ציון י.כ.) שיש מחלוקת להלכה אם כתובה מדאורייתא או מדרבנן. כך אכן כותבים רש״י (ד״ה חכמים), הרשב״א, הרא״ה והר״ן (ג, ב בדפי הרי״ף) שאם כתובה מדאורייתא אינו נאמן, והרשב״א מדייק זאת מלשון הגמרא שאינה אומרת ״אלא אמר רבא״ אלא ״אמר רבא״, מכאן שאין החזקה טעם בפני עצמו להאמינו אלא רק הסבר לכך שחכמים שתיקנו כתובה האמינוהו להפסידה על סמך החזקה.
גם התוספות (ד״ה אמר) והרא״ש (סי׳ יט) כותבים שלפי שיטת רבינו תם שכתובה מדאורייתא צריך לומר שאין הלכה כרב נחמן אלא כרב אשי לקמן
(יב, א), שנראה שסובר שאינו נאמן להפסידה כתובתה, ועל כן אמר שכל שלא מושמש אינו יכול לטעון טענת בתולים, מפני שחוששים שמשקר. עם זאת מביא הרא״ש גם את שיטת רבינו חננאל והגאונים שפוסקים שכתובה דרבנן, ומקבלים את דברי רב נחמן שנאמן להפסידה.
לעומתם כותב השיטה מקובצת שניתן לומר שאפילו אם הכתובה מדאורייתא נאמן להפסידה, וכן כותבים הרש״ל (יש״ש סי׳ כו) והפני יהושע. הרש״ל מסביר שכתובה מדאורייתא היינו שהאשה רשאית לדרוש שיתן לה כתובה אך רשאית גם למחול, וחכמים שתיקנו שאסור לשהות בלא כתובה תיקנו שיהיה נאמן להפסידה.
הרי״ף (ג, ב) והרמב״ם פוסקים כרב נחמן שנאמן, וכן פוסק השלחן ערוך אף על פי שפוסק בסעיף ב כרב אשי לקמן
(יב, א) שסובר שחוששים שמשקר, וזאת על פי תירוץ רבינו תם (מובא ברא״ש סי׳ כה) שרב אשי מדבר בכגון שיש מנהג למשמש ולא משמשו, ולכן חוששים שמשקר, ואילו רב נחמן מדבר בכגון שאין מנהג למשמש, ולכן הדין הוא שנאמן להפסידה מפני שיש לו חזקה.
הרשב״א (ד״ה רשב״ג) כותב שרק הטוען שמצא פתח פתוח אינו נאמן להפסיד כתובה אם חיובה מדאורייתא, משום שאינה טענה מבוררת, מה שאין כן כשטוען טענת דמים, שזו טענה מבוררת, שנאמן להפסידה אפילו אם חיוב הכתובה מדאורייתא.
אולם המרדכי (סי׳ קלו) כותב שאם חיוב הכתובה מדאורייתא אינו נאמן גם בטענת דמים, וכן משמע מדברי הרא״ש בתשובה (כלל לז, ב) והריא״ז (הלכה ב, ז) שכותבים גם לגבי טענת דמים שנאמנותו מבוססת על החזקה שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה.
ב. האם מפסידה גם את התוספת.
הרי״ף (ג, ב) כותב בשם גאון שמה שאמרו בסוגייתנו שנאמן להפסידה היינו דוקא לענין עיקר הכתובה ולא לענין התוספת. הרי״ף מקבל את שיטתו ומסביר שנאמן רק על מה שתיקנו חכמים ולא על מה שהוסיף מעצמו שחייב בו חוב גמור, וכן פוסק הרמב״ם.
הרמב״ן מקשה מדוע אינו נאמן להפסידה את התוספת, הרי הבעל מוחזק בממון ולא כתב לה אלא על מנת שימצאנה בתולה, וכיון שכן עליה להביא ראיה שהתקיים התנאי.
הרמב״ן מתרץ שאינו נאמן מפני שיש לה חזקת הגוף של בתולה, וגם הרוב מסייע לה, שרוב נשים נישאות בתולות. שני אלה, החזקה והרוב, עדיפים על חזקת הממון שלו וגם על החזקה שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, ורק את הכתובה עצמה שהיא מדרבנן נאמן להפסידה מפני שחכמים שתיקנו קבעו שיש לסמוך על החזקה שאינו טורח לשוא.
הר״ן מתרץ שלא מסתבר שיוכל אדם לפתות אשה להנשא לו על ידי תוספת לכתובה, ואחר כך יוכל לטעון טענה להפסידה, ולכן נאמן להפסידה רק את עיקר הכתובה שהוא מדרבנן, שהם תיקנו והם שהאמינוהו.
הרשב״א מחלק גם לענין זה בין שני סוגי הטענות, שבטענת דמים נאמן להפסיד גם את התוספת, בעוד שבטענת פתח פתוח אינו נאמן. אבל הר״ן לפי טעמו כותב שגם בטענת דמים אינו נאמן, וכן כותב המגיד משנה בדעת הרמב״ם.
לעומתם כותב המרדכי (סי׳ קלה) בשם הרשב״ם, וכן דעת הריא״ז (שם ח, מובא בשלטי הגבורים), בעל העיטור (אות מ מרד דף סט, ד, ובמאה שערים על הרי״ף) והרמ״ך, שנאמן להפסיד את התוספת מקל וחומר, שאם על עיקר הכתובה נאמן - כל שכן שנאמן להפסיד את התוספת. גם הרא״ש (סי יח) כותב שאינו כחולק על דברי גאון, אך מסברה נראה לו שנאמן להפסידה גם את התוספת, מפני שידוע שלשם חיבת חופה וביאה הוסיף לה, וגם לגבי התוספת יש לו חזקה שאינו טורח בסעודה ומפסידה. עם זאת נראה שלמעשה אין הרא״ש חולק על שיטת הגאונים והרי״ף, ולכן הטור מביא את שיטתם ללא חולק.
הבית שמואל (סקי״ט) מסיק שבטענת פתח פתוח אין הבעל יכול לומר ׳קים לי׳ כדעת הרשב״ם והריא״ז ולהפסידה את התוספת, כנגד דעת הגאונים והפוסקים האחרים, אך בטענת דמים יכול לומר ׳קים לי׳, כיון שכאמור הרשב״א סובר שבטענה זו נאמן להפסידה גם את התוספת. אולם בעל שו״ת יביע אומר (ח״ג סי׳ יד) כותב שכיון שהמחבר נוקט בלשון הרמב״ם שסובר כאמור שגם בטענת דמים אינו נאמן - אין הבעל יכול לומר ׳קים לי׳ כנגד דעה שהמחבר פוסק כמותה.
ג. האם נאמן להפסידה גם כשאינו נאמן לאוסרה.
הרמב״ן (יב, א), הרשב״א, הרא״ה (יב, א), הריטב״א (ט, ב) והר״ן (בחידושיו ט, ב) כותבים שגם באשת ישראל שנתקדשה בגדלותה, שיש לגביה ספק ספקא ואינה נאסרת בטענת בתולים - נאמן להפסידה כתובתה, משום שלענין ממון אין להוציא מהמוחזק אפילו בספק ספקא.
לעומתם כותבים התוספות (ט, ב ד״ה אי) שבספק ספקא אינה מפסידה את כתובתה. על כן הם כותבים בסוגייתנו (ד״ה חזקה) שרק אשת כהן או אשת ישראל שנתקדשה בקטנותה, שיש בהן ספק אחד והטענה אוסרת אותן, מפסידות את כתובתן. עם זאת הם מוסיפים שנאמן להפסיד בכל אשה לפי מי שסובר בכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה שאין לה כתובה כלל, מפני שזהו מקח טעות ויוצא שהפסיד את הסעודה, אבל לפי הדעה שבכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה - אינו נאמן. הרא״ש בתוספותיו כותב בענין זה שאם דעתו לגרשה מיד ולתת לה מנה - נאמן גם לדעה זו, ורק אם רוצה לפחות מכתובתה בעתיד אם ירצה לגרשה או שימות - אינו נאמן, מפני שאינו מפסיד את סעודתו.
אולם הרמב״ן מסביר שמן הסתם כל שטוען טענת בתולים דעתו להוציאה, שאין אדם רוקק בכוס ושותה בו, ומדבריו משמע שנאמן גם אם אינו אומר שדעתו לגרשה מיד. כך יוצא גם מתירוץ הר״ן שמפרש שכיון שמוציא עליה לעז מאבד את שמחתו, ואין הכוונה דוקא להפסד סעודתו.
הרמב״ם כותב שאם רוצה להמשיך ולקיימה צריך לחזור ולכתוב לה כתובת בעולה, היינו של מנה. מדבריו מדייק הבית מאיר שסובר שכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובה כלל, אך אינו סובר כתוספות שהקידושין נתבטלו לגמרי וצריך לקדשה מחדש, כפי שמדייק מדבריהם הבית שמואל (סקכ״ד). הבית מאיר מסביר שהקידושין אינם בטלים כשם שהמקדש אשה ונמצא בה מום אין הקידושין בטלים, ועם זאת יש לו חזקה מפני שאין אדם הופך שמחתו לאבל, אף על פי שיכול להמשיך ולקיימה. בעל ההפלאה (קו״א סק״כ) מפרש שזו גם דעת התוספות, והחילוק שלהם הוא שאם אין לה כתובה כלל בודאי לא תסכים להיות עמו ויצטרך לגרשה ויפסיד סעודתו, בעוד שאם כתובתה מנה צריכה לדור עמו ואינו מפסיד את סעודתו.
הריא״ז (הלכה ב, ט, מובא בשלטי הגבורים) כותב שאם רצה לקיימה ולכתוב לה כתובה מנה אין שומעים לו, מפני שבכך אינו מפסיד סעודתו, אבל אם נתן לה גט ונתרצו לחזור - כותב לה כתובת בעולה ומחזירה, מכאן שסובר שהקידושין עצמם אינם מתבטלים מאליהם, ורק הכתובה מתבטלת.
הרמ״א בדרכי משה (סק״ג) כותב שהרמב״ם שכותב שיכול לקיימה ולכתוב לה מנה חולק על הריא״ז שסובר שצריך לכתוב לה מאתיים, ובהגהתו לשלחן ערוך (סעיף ט) כותב הרמ״א כלשון הרמב״ם. אולם מדברי החלקת מחוקק (סקט״ו) משמע שמבין שהרמב״ם עוסק בכגון שהאשה עצמה מסכימה להיות עמו בכתובת מנה, שהרי היא כאילו מודה שהיא בעולה, והריא״ז עוסק בכגון שהאשה עומדת על דעתה שהיא בתולה, ולכן אינו רשאי לפחות מכתובת מאתיים, אלא אם כן מגרשה ומתרצים להנשא שוב.
ד. נאמנות הבעל שלא טרח בסעודה.
הרשב״א, הריטב״א והנמוקי יוסף כותבים שרק אם טרח בסעודה נאמן, אך אם לא טרח אינו נאמן. לפי זה כותב הט״ז (סק״ו) שלפי המנהג שצד הכלה טורח בסעודה - אין החתן נאמן להפסידה.
אולם בשיטה מקובצת מובאת דעה חולקת, לפיה החזקה קיימת גם אם לא עסק בסעודה ממש, שכן מן הסתם אין אדם מוכן ליטול חלק בשמחת הנישואין על כל הכרוך בה אם אינו חפץ באשה לקיימה, או ששונא אותה. כיוצא בזה כותב המאירי (ט, א) שלא חילקו חכמים, וגם אם לא היתה סעודה בנישואין נאמן. החזון איש (סי׳ סז, יז) מדייק כך גם מלשון הרמב״ם ״שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה והופך שמחתו אבל״, מכאן שהחזקה היא על השמחה בכללותה ולאו דוקא על הסעודה. אולם מדברי המגיד משנה והבית יוסף, שמביאים את דברי הרשב״א ללא חולק, משמע שמבינים שגם הרמב״ם מסכים לכך, וכך מבין בדעתו הבית מאיר.
ציון ב.
עיין בירור הלכה לגיטין מח, ב ציון ד.
ציון ג.
עיין בירור הלכה לקמן קי, ב ציון י.כ.
ציון ד.
גמרא. ההוא דאתא לקמיה דרב נחמן, אמר ליה: ׳פתח פתוח מצאתי׳, אמר ליה רב נחמן: אסבוהו כופרי, מברכתא חביטא ליה! והא רב נחמן הוא דאמר מהימן! מהימן ומסבינן ליה כופרי. רב אחאי משני: כאן בבחור, כאן בנשוי.
...(יש אומרים דטענת פתח פתוח לא יוכל לטעון רק נשוי, אבל בחור - לא, ואדרבה, מלקין אותו כשטוען כך, דמאחר שלא היה נשוי מתחילה - אינו בקי בכך).(הגהת הרמ״א, אבן העזר סח, ו)
התוספות (ד״ה מברכתא) והרא״ש (סי׳ כ) מפרשים תחילה שלפי התירוץ הראשון רב נחמן סובר שמאמינים לכל מי שטוען אבל מלקים אותו, ולפי התירוץ של רב אחאי יש חילוק בין בחור לנשוי, שהבחור אינו נאמן ומלקים אותו והנשוי נאמן ואין מלקים אותו, וכן מפרש רש״י.
אולם בפירושם השני כותבים התוספות והרא״ש שלפי התירוץ הראשון רב נחמן סובר שכולם נאמנים ומקבלים מלקות, ולפי התירוץ של רב אחאי כולם נאמנים אבל רק בחור מקבל מלקות. הרא״ש עצמו מכריע כרב אחאי על פי הפירוש הראשון, ומוסיף שזו גם דעת הרי״ף שכותב (ג, ב בדפיו) שנשוי גמיר ובחור לא גמיר, וכן פוסקים הראב״ד (מובא ברשב״א), הרשב״א, הריטב״א והריא״ז (הלכה ב, ו, מובא בשלטי הגבורים).
לעומתם פוסקים רבינו חננאל (מובא ברשב״א), הראבי״ה (מובא בהגה״מ הל׳ אישות פרק יא אות ט), הרא״ה, רבינו קרשקש והר״ן (בחידושיו) שגם בחור נאמן אלא שמלקים אותו, ומפרשים כפירוש השני של התוספות.
הרמב״ם אינו מחלק בין בחור לנשוי, וכותב הבית יוסף שמפרש כפירוש השני שבין בחור ובין נשוי נאמנים, או שמפרש כפירוש הראשון אך פוסק כתירוץ הראשון של הגמרא ולא כרב אחאי. לפי זה לא מובן מדוע אינו מזכיר שמלקים את הבחור. אכן בעל חינא וחסדא מבאר שהרמב״ם אינו פוסק כרב נחמן אלא כמשמעות הפשוטה של דברי האמוראים בסוגיות לעיל שהטוען טענת בתולים נאמן לאוסרה ואין מלקים אותו.
בשלחן ערוך אין המחבר מביא חילוק בין בחור לנשוי, וכותב הגר״א (סק״ו) בדעתו ובדעת הרמב״ם שמפרשים כפירוש השני של התוספות. אבל הרמ״א מביא את הדעה לפיה בחור אינו נאמן ואף מלקים אותו.
המאירי מחלק בין בחור שאומר בבירור שהוא בקי, שנאמן ומלקים אותו, לבין בחור שאומר שכך נראה לו ולא בתור בקי, שאינו נאמן וגם אין מלקים אותו.
בדעת הסוברים שבחור אינו נאמן, כותבים הרשב״א, הרא״ה והר״ן (בחידושיו) שדוקא להפסידה כתובתה אינו נאמן, אבל לאוסרה עליו נאמן מדין ״שוייה אנפשיה״, ועיין על כך עוד בבירור הלכה לעיל ט, א ציון ב-ג פרק ט.
טענת פתח פתוח כשיש אפשרות שהיטה
ציון ה.ו.
גמרא. ההוא דאתא לקמיה דרבן גמליאל, אמר ליה: ׳פתח פתוח מצאתי׳, אמר ליה: שמא הטיתה?... איכא דאמרי, הכי אמר ליה: שמא במזיד הטיתה ועקרת לדשא ועברא?
טען ואמר ׳לא מצאתיה בתולה׳, והיא אומרת ׳לא בא עלי ועדיין בתולה אני׳... ואם אמר ׳מפני שלא מצאתי דוחק אלא פתח פתוח מצאתי׳... ואם לא בגרה עדיין - אומרין לו שמא הטיתה או בעלת בנחת הרבה, ולפיכך לא הרגשת בדוחק. אם אמר ׳לא כי אלא ודאי פתח פתוח היה׳ - הרי זו טענת בתולים, וכו׳.
(רמב״ם אישות יא, יב ואבן העזר סח, ו)
הרא״ש (סי׳ כ) כותב שאם הבעל חוזר וטוען בודאות שמצא פתח פתוח ולא היטה - נאמן לאוסרה עליו, ואם שותק ואינו בטוח שלא היטה - אינו נאמן, וכן פוסקים הרשב״א (ט, א), הריטב״א (ט, א), הרי״ד, הריא״ז (הלכה ב, יב), ר״י הלבן (ט, א), רבינו קרשקש והמאירי. כך משמע מלשון הרמב״ם והשלחן ערוך שכותבים שהטענה מתקבלת רק אם עומד על דעתו שלא היטה.
הריטב״א בסוגייתנו מפרש כך בפירושו השני, אבל בפירושו הראשון הוא כותב שמדובר בסוגייתנו באשה שאינה נאסרת בטענת פתח פתוח, דהיינו כשיש ספק ספקא, ורבן גמליאל שאל את הבעל אם היטה רק כדי להפיס את דעתו בדברים של טעם. לפי פירוש זה נראה שבאשת כהן או באשת ישראל שנתקדשה בקטנותה, שנאסרות על ידי טענת פתח פתוח - אין צורך לשאול אותו אם היטה, אך מסתבר שגם לפי פירוש זה אם אינו בטוח שלא היטה - אינו נאמן לאסור.