גמרא
פירוש
אֵין טָשִׁין אֶת הַתַּנּוּר בְּאַלְיָה וְאִם טָשׁ כׇּל הַפַּת כּוּלָּהּ אֲסוּרָה עַד שֶׁיַּסִּיק אֶת הַתַּנּוּר הָא הוּסַּק הַתַּנּוּר מִיהָא שְׁרֵי תְּיוּבְתָּא דְּרָבָא בַּר אֲהִילַאי תְּיוּבְתָּא.
אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי וְכִי מֵאַחַר דְּאִיתּוֹתַב רָבָא בַּר אֲהִילַאי אַמַּאי קָאָמַר רַב קְדֵירוֹת בַּפֶּסַח יִשָּׁבְרוּ אֲמַר לֵיהּ הָתָם תַּנּוּר שֶׁל מַתֶּכֶת הָכָא כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ב רמב״ם הלכות חמץ ומצה ה׳:כ״ד
סמ״ג מצוות לא תעשה ע״ח
טור אורח חיים תנ״א:ג׳
שולחן ערוך אורח חיים תנ״א:ג׳
סמ״ג מצוות לא תעשה ע״ח
טור אורח חיים תנ״א:ג׳
שולחן ערוך אורח חיים תנ״א:ג׳
ד רמב״ם הלכות מאכלות אסורות י״א:י״ט
סמ״ג מצוות לא תעשה קמ״ח
טור יורה דעה קל״ה:ו׳
שולחן ערוך יורה דעה קל״ה:ו׳
סמ״ג מצוות לא תעשה קמ״ח
טור יורה דעה קל״ה:ו׳
שולחן ערוך יורה דעה קל״ה:ו׳
ה רמב״ם הלכות חמץ ומצה ה׳:כ״א
סמ״ג מצוות לא תעשה ע״ח
טור אורח חיים תנ״א:כ״ב
שולחן ערוך אורח חיים תנ״א:כ״ב
סמ״ג מצוות לא תעשה ע״ח
טור אורח חיים תנ״א:כ״ב
שולחן ערוך אורח חיים תנ״א:כ״ב
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״נכרי״.
2 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״נכרי״.
{רי״ף פסחים ט.} {שמעתא דשמוש בפסח בכלים שנשתמש בהם חמץ בצונן} ועוד, והא דכתב הרי״ף ז״ל, כל הכלים שנשתמש בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה, וכו׳ עד, ופירושה, בין בחמין בין בצונן, והכי הלכתא. אמר הכותב: לפי דעתי, דבר נאה ומתקבל הוא, ולרבינו הגדול ז״ל נאה לדרשו. לפי שמצינו גבי יין נסך שכל כלי חרס שתחלת תשמישו בידי גוים אינו מותר בהדחה, ואע״פ שאין מכניסו לקיום. ונפקא לן הא מלתא מכסי דאשתי בהו גוי פעם ראשון ושני (עבודה זרה ל״ג:). ומדאמרי׳ (עבודה זרה ל״ג:) גבי מאני דקוניא, דכי אית בהו קרטופני דלא מחפי בקוניא אסירי ככלי חרס, וכי מיכסו כולהו שרי, דלא הוו ככלי חרס. ואי מכניסן לקיום אפי׳ דמתכת אסורין הן. ואתמר נמי התם: חצבי שחימי ופואתא1 דבי מכסי, כיון דלא בלעי טובא, משכשכן במים ומותרין. והכי איתא בנוסחי עתיקי דגאונים. והכי נמי משמע בפ׳ השוכר דבמסכת ע״ז (בבלי ע״ז ע״ד:), גבי הגת והמחץ והמשפך, וחכמים אוסרין. מכלהו הני שמעינן דכל כלי חרס שתחלת תשמישן ביין נסך צריכין הכשר גדול, והוא הכשר עירוי, שהוא הגדול שנשנה ביין נסך. וכן דעת רש״י והגאונים שם. ואע״פ שלא מצינו צונן2 בצונן אלא הדחה בעלמא, ואפי׳ בממשו של איסור, כדאמרי׳ לקמן בפרק כיצד צולין (בבלי פסחים ע״ו.), צונן לתוך צונן – מדיח, שאני יין נסך, איידי דחריף ותקיף מיבלע בלע. דכל מילתא דאית ליה חורפא דמי קצת לחמין, כדמוכח במסכת ע״ז גבי חלתית (בבלי ע״ז ל״ט.), וכדאמרינן גבי צנון שחתכו בסכין, בפרק כל הבשר (חולין קי״א:). וחמרא נמי מתקף תקיף. וכיון דכלים חדשים ושל חרס נינהו, [ודאי מבלע]3 בלעי. והדבר ניכר ונראה לעינים. וכן מצינו שכל דבר שמכניסו לקיום, אפילו בשל עץ ומתכת ונודות דעור, צריך עירוי, ויש מהם נגוב, ואע״פ שהוא [צונן]4 בצונן. והטעם לכולן משום דאיידי דתקיף חמרא ומישהו בגוייהו,5 בלעי. ומעתה נמצינו למדין לכלים של חרס שנשתמש בהן חמץ בצונן, שכיון שתחלת תשמישן בחמץ הוא מיבלע בלעי. דחמץ נמי אית ליה חורפא, דומיא דיין. שהרי מצינו ששוה לו בכלי שמכניסו לקיום, כדאמרינן בשמעתין בבית שאור, שחימוצו קשה. והיינו משום שהאשה [שוהה עליהן החמץ]6, כמו שפירש רש״י ז״ל. וכדאמרי׳ בהדיא באגני, הואיל ותדירי למילש בהו חמירא ומשהו בהו חמירא, כבית שאור שחמוצו קשה דמי. שמע מינה, כשם [שכל דבר]7 שמכניסו לקיום לענין יין נסך אין דנין אותו כדין צונן, כך לענין חמץ אינו נדון כדין צונן. ולפי מה שמצאתי בירושלמי, אף לענין הכשרן שוין. דגרסינן התם בשלהי כל שעה (ירושלמי פסחים ב׳:ז׳): הורה רבי אמי באילין גרביא דכותח, ממלא אותן מים שלשה ימים מעת לעת. פי׳, להכשירן להשתמש בהן בפסח. לפי שלא נשתמש בהן חמין, אלא מפני שמכניסן לקיום אין נדונין כדין צונן וצריכין עירוי. ונכשרין בכך, כמו שאמרו לענין יין נסך. הא למדנו שדין חמץ בכלי שמכניסו לקיום שוה ליין נסך, בין באיסורו בין בהתירו. מעתה נאמר, כדרך שהן שוין במכניסן לקיום כך הן שוין נמי כשאין מכניסן לקיום. הלכך, שמעינן מינה דכל כלי חרס שנשתמש בו בשאר ימות השנה בחמץ, אע״פ שתשמישו בצונן, כיון שתחלת תשמישו בכך, מיבלע בלע. וכיון שכן, אם משתמש בו עכשיו חמין, מפליט ליה ואסור. לפי׳ פירש רבינו הגדול ז״ל, משתמש בהן מצה בצונן אבל לא בחמין. שבמצה בצונן לא מפליט לה, דצונן גמור הוא ובהדחה סגי ליה. וא״ת, אפי׳ נשתמש בהן בחמין מתחלה, למה לא ישתמש בהן מצה בצונן. והרי אמרו (חולין קי״א:), קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח, הא צונן שרי. איכא למימר: התם בשל עץ. אבל של חרס בחמין, [כל הכי]8 בליעא דאפילו בצונן נמי אי אפשר דלא פליט להו משהו, ואסור. דהא אגני דמחוזא למילש בהו9 בפסח אסרינן להו, ואע״ג דלישת מצה בפסח בצונן היא. אלמא, כל כלי חרס במכניסו לקיום, וכל שכן בחמין, אסורין אפי׳ להשתמש בהן בצונן. תדע, דאמר רב (בבלי פסחים ל׳.): קדרות בפסח, ישברו. ולא אמרו שישתמש בהן בצונן. וכי תימא משום גזירה, אי הכי, ליקשי הכי בגמרא, כדפריך אשלא במינן. וכי תימא דעדיפא מינה אקשי, והא ההיא פינכא דאמלח בה בישרא בי רבי אמי ותברה, כדאיתא בפרק כל הבשר (חולין קי״א:). ואמאי. ישתמש בה בצונן. וא״ת, גזירה שמא ישתמש בהן חמין. הרי אפילו נשתמש הוא בנותן טעם, וכל היכא דאיכא למיקם אטעמא לא גזרינן, כדאקשי׳ גבי קדרות (בבלי פסחים ל׳.), ולישהינהו לאחר זמן ולעביד בהו שלא במינן, ולא חיישינן משום נותן טעם. ואפילו לדבריך, הרי מצינו בכל הכלים של חרס שנשתמש בהן חמין באיסור שאין להם תקנה אלא שבירה. אף אתה אל תתמה בזו שאמרו, כל הכלים שנשתמש בהם חמץ בצונן, שאילו בחמין אסור להשתמש בהן מצה בין בחמין בין בצונן, אי משום גזירה אי משום איסורא. וטעמא דמילתא, דכל בחמין, כיון שאינו יוצא מידי דפנו לעולם, גזרו ביה רבנן. אבל בצונן, כיון שיש לו הכשר בעירוי, כדאמרינן בירושלמי, לא גזרו ביה רבנן. ולפי זה הטעם תצטרך אתה לומר דבית שאור, שחמוצו קשה, הורע כחו בזה מיין נסך ומחביות של כותח, מפני שמתייבש ומתקשה שם. דבר אחר: יש לנו לומר, כלי חרס כרותח10 או כמכניסו11 לקיום בחמץ ויין נסך, הרבה הוא בלוע וכאיסור בעיניה דמי, אסור12 להשתמש בו צונן. ואם נשתמש, מדיח אותו צונן. וזה דומה יפה. {רי״ף פסחים ט:} {שמעתא דדין חמץ שיש עליו מלוה} ועוד, אתמר, בעל חוב, אביי אמר, למפרע הוא גובה, רבא אמר, מכאן ולהבא הוא גובה, ורמינן מתני׳ עליה דרבא, ואוקימנא בשהרהינו אצלו, עד וש״מ דישראל המלוה את ישראל על המשכון בעלמא, אע״ג דלא א״ל, מעכשיו, קני ליה כדר׳ יצחק, ואע״ג דאוקימנא להא דאמר ר׳ יצחק במשכנו שלא בשעת הלואתו, אבל בשעת הלואתו לא קנה, שאני הכא, כיון שסופו לגבותו קנאו למפרע, הואיל ואיכא שום צד בעולם במשכון דקני ליה כדרבי יצחק. אמר הכותב: אלו דברי הבאי. וכי בשביל שהוא קונה במקום אחד יקנה כאן שלא כדין. וא״כ, אפילו ישראל מגוי יקנה, הואיל וישראל מישראל יקנה. אבל הסוגיא שבמסכת שבועות (בבלי שבועות מ״ד.), דאוקמה לדרבי יצחק במשכנו שלא בשעת הלואתו דוקא, לאו אוקימתא דסמכא היא, אלא אימר13 קאמר, והויא [דאימר קא]14 הויא. והכא ובשאר דוכתא מתוקמא אפילו במשכנו בשעת הלואתו. וכבר כתבתיה שם בשבועות בפרק שבועת הדיינים (בחדושיו, שם; ועיין עוד בחדושיו, ב״מ פ״ב.). והנה בעל המאור ז״ל שבש סוגית השמועה והעלה לאביי15 דבין במשכנו בשעת הלואתו בין במשכנו שלא בשעת הלואה היא. ותריצתא דשמעתא, אוקימתא דאביי ואוקימתא דרבא חדא היא, וכולה סוגיין בין לאביי בין לרבא היא, דאוקימנא לכולהו בשהרהינו אצלו. וכך הצעה של שמועה. דמעיקרא קס״ד דטעמא דאינו עובר ועובר משום למפרע הוא גובה, דלא קיימא לן אוקימתא למתני׳ אלא בהכי. ולפום כן נמי מצריך לן למימר דגבי מטלטלי נמי פליגי אביי ורבא, דלאביי למפרע הוא גובה. אי נמי, בדאקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי, דגבי למפרע וטורף בשטר, קס״ד לאוקי פלוגתא דעובר ואינו עובר. לאו16 משום גובה למפרע.17 דאי נמי גובה למפרע בעלמא, הכא בין לאביי בין לרבא מכאן ולהבא הוא גובה. דע״כ לא אמר אביי, למפרע הוא גובה, אלא במקרקעי ובשטר. דכיון דאי נמי זבין ואקדיש אתי מלוה וטריף אתא מלוה ופריק, כי מטא זימניה ולא פרעיה איגלי מילתא למפרע דברשותיה הוו קיימי. לוה לא מצי מזבין, מלוה מזבין. אבל במטלטלי, כיון דאילו זבין ואקדיש או אורית ליה פקע שעבודיה, אישתכח דהשתא הוא דקני ליה. מזבין,18 מלוה לא מזבין. דליכא מילתא דתרוייהו מזבני. אי דמר לאו דמר. אלא הכא לכולי עלמא בשהרהינו אצלו. ולא משום גוביינא, אלא בדרבי יצחק קא מיפלגי. מר סבר קני ליה, ומר סבר לא קני ליה. והשתא לא קשיא ליה לאביי הא דתניא: נכרי19 שהרהין פת פורני אצל ישראל. דאילו הות קשיא ליה הוה מותבינן מינה תיובתא בגמרא. דמתני׳ לא מיפרשא ולא דיקא נמי כוותיה כי היכי דלימא אנא דאמרי כתנא דמתניתין. ונלמוד עוד לפי הפי׳ הזה, דהא דא״ר מאיר, עובר, משום דקני ליה כדרבי יצחק הוא, ולאו משום דאמרי, הואיל ואיכא שום צד במשכון דקני מהניא ליה תפיסתיה לגבות למפרע. ויש לפרש כדרך הסוגיא דגוי מישראל לא קני בשעבודא למפרע ק״ו20. הרהנא לא קניא ליה, שעבודא קניא ליה. הלכך, ברייתא פלוגתא21 דרבי מאיר ורבנן לכולי עלמא כדאוקימנא בגמרא, בשהרהינו אצלו. לרבא, בשהרהינו אצלו דוקא. לאביי, בין שהרהינו אצלו בין שלא הרהינו אצלו. וזה הפירוש שנראה לי על נכון הסוגיא22. וזה שאמרו, ותסברא, כלומר דישראל וגוי שוין הן, אימא סיפא וכו׳, אבל המטלטלין והקרקעות אפשר שיהו שוין, מפני שדין תורה משניהם בעל חוב גובה ואפילו מלוה על פה. ומדברי רבינו ז״ל למדנו דהיכא דאמר ליה, מעכשיו, והרהינו אצלו, קני למפרע, בין לקולא בין לחומרא, ואי לא א״ל הכי, לא קני אלא משעת גוביינא. ושנה לנו בדרך קצרה כל מאן23 שהוזכר בשמועה זו. וקצורו של רבינו ז״ל ולא אריכותו של בעל המאור. שהוא סבור למעלה שהמשעבד מעכשיו חמץ לגוי לגבות הימנו מעותיו, למפרע הוא גובה. ואין הדבר כן. שאין כאן קנין אלא שעבוד, ועדיין טעמו של רבא בזה במקומו עומד, דכיון דאילו הוו ליה זוזי הוה מסלק ליה בזוזי, אשתכח דהשתא הוא דקני ליה קנין גמור, ועד השתא שעבוד בעלמא רמי עילויה. ולא שמענו לשטר שיש בו אחריות נכסים שיהא מלוה יכול למכור ולהקדיש, אע״פ שאמר לו, מעכשיו, וקנו מידו. אלא הא דאוקימנא מתני׳ דא״ל, מעכשיו, היינו דאמר ליה, אם לא הבאתי לך מכאן ועד יום פלוני הרי הוא שלך מעכשיו בסלע שהלויתני עליו. ומשעת הרהנה קנה, דמשיכה בגוי קונה, והרי זה כמוכר בעל מנת. וזה הדין אף בקרקעות. ומשנה שלימה היא בפרק איזהו נשך (בבלי ב״מ ס״ה:). אבל ברייתא דלא א״ל, מעכשיו, אלא שהרהין חמצו אצלו ואמר, אם לא נתתי לך מכאן עד יום פלוני תהא זה גובה בחובך. וכה״ג מכאן ולהבא הוא גובה. שהדין נותן שיהא זה מוריד שלשה לשום ויגבה אותו בשום הדיינין בשעתן24 אין כאן קנין. וה״ה נמי אפי׳ אמר במעכשיו, אלא דלא שייך ליה מעכשיו לגבי שעבוד גביה דחוב. וה״ק: הא דא״ל, קני מעכשיו, הא דלא א״ל, קני מעכשיו. זהו פי׳ השמועה בלא ספק. וכבר נתבאר בפירושי רבינו שלמה ז״ל. ודברי רבינו ז״ל נוטים כן. ודברים החסרים לבעל המאור שלמים הם אתנו, ומפורשים לענין איסורא, ולענין דינא נמי מכאן נלמוד. וכ״ש שאני אומר דכיון דנפסקה לנו הלכה מפורשת שאין הבכור נוטל פי שנים במלוה, בין גבו קרקע בין גבו מעות, ממילא שמעינן וק״ו וכ״ש הוא דאי אקדיש מלוה או זבין לא כלום הוא. שאין אדם מוכר ונותן בראוי כבמוחזק. וזה א״צ לפנים. ושנוי היא בתוספתא בבכורות (תוספתא בכורות ו׳:י״ט): הבכורה והיורש את אשתו והמתנה אינן נוטלין בראוי כבמוחזק. ודבר פשוט הוא. אבל בדבר אחד בלבד דלג רבינו כאן, שהוא יוצא מכלל השמועה הזו. שנראה לפי פשט הסוגיא דישראל מישראל דקני משכון, כדרבי יצחק, אי זבין או אקדיש שפיר עבד. ויש כאן מקום להפסיק, כדי שלא להאריך, שאין זה מצרכי הספר הזה.מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
1 גירסתנו: פתוותא
2 בהר״י מנרבונה: לצונן
3 נוסף מהר״י מנרבונה
4 נוסף מהר״י מנרבונה
5 תוקן ע״פ הר״י מנרבונה
6 בהר״י מנרבונה: משהתו שם
7 בהר״י מנרבונה: שכלי
8 שמא צ״ל: כולי האי
9 בדפ״ר: להו
10 נראה דצ״ל: ברותח
11 נראה דצ״ל: במכניסו
12 נראה דצ״ל: ואסור
13 בדפ״ר: איתמר
14 נראה דצ״ל: אימר דקא
15 נראה דיש למחוק תיבה זו
16 נראה דצ״ל: ולאו
17 נראה דיש להוסיף: במטלטלין לחוד
18 נראה דצ״ל: לוה מזבין
19 בדפ״ר: גוי
20 נראה דצ״ל: מק״ו
21 נראה דצ״ל: דפלוגתא
22 נראה דצ״ל: בסוגיא
23 נראה דצ״ל: מה
24 נראה דצ״ל: ובשעתן
הערות
Gemara
Peirush