הראשון והילכתא כותיהו8:
(1) 
הָךְ דְּאָזְלָא בַּהֲדַהּ לְבֵי דִינָא גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן הַאי דְּלָא אָזְלָא בַּהֲדַהּ לְבֵי דִּינָא לָא גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן.:
הָךְ דְּאָזְלָא בַּהֲדַהּ לְבֵי דִינָא גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן הַאי דְּלָא אָזְלָא בַּהֲדַהּ לְבֵי דִּינָא לָא גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן.The Gemara explains: With regard to that woman, the relative of the ḥalutza, who often goes together with the ḥalutza to court, since she is present in the court during the ḥalitza, people might mistakenly assume that it was she who actually performed ḥalitza. Were the yavam permitted to marry her rival wife, people might incorrectly conclude that it is permitted to marry the rival wife of one’s ḥalutza. To preclude this possibility, the Sages decreed with regard to her that her rival wife should be forbidden. However, with regard to this woman, the rival wife of the ḥalutza, who does not go together with the ḥalutza to court, since she is never present in the court during the ḥalitza, there is no concern that people will mistake her for the ḥalutza herself. Consequently, the Sages did not see any reason to decree with regard to her that her relatives should be forbidden.
1. צרתה: וכן כ״י פרמה . חסר בדפוסים, כפי שחסר ברמב״ם פיהמ״ש.
2. פטורה: דפוסים : פטורה מן החליצה ומן היבום .
3. בשמו באור זרוע סי׳ תר״י.
4. דפוסים מוסיף כאן: חדא דרב ושמואל הלכה כרב באיסורין ועוד . נמצא גם בפירוש ר״ח שם, וכן הביא רבינו לעיל פרק ג. אינו בכ״י בהמ״ל 695 , כ״י פרמה , דפוס קושטא . אפשר ששריד ממנו נותר בכ״י פרמה , שכן שם המילה הבאה: ״ור׳ יוחנן״.
5. מובא גם ברי״ף שם, פרק ג (דף ז ע״ב-ח ע״א).
6. כאשת אח: כ״י פרמה : ״כאשת אח לכל דבר״.
7. בחד: דפוסים: בחדא .
8. והילכתא כותיהו: כ״י פרמה : ״וכן הלכתא״.
9. ינשאו: כ״י פרמה : ״יתנשאו״.
10. יוסי: וכן גא . כ״י פרמה : ״יהודה״.
ערך דהא
דהא – א(גיטין נז.) לובן ביצה סולד מן האור שכבת זרע דיהא מן האור (שבועות ז) והא תנן (בריש נגעים) של שלג עזה של סיד דיהא הימנה: (נדה יט.) שחור כחרס וכו׳ דיהא מכן טהור. (נדה סב) עבר או שדיהא הרי זה כתם פי׳ דיהא עמם עינו. (יבמות מא) כל ששכבת זרעו דיהא וי״א כל שאין מי רגליו מחמיצין פי׳ כדגרסינן (נדה סח) זוב דיהא ודומה ללובן ביצה המוזרת שכבת זרע קשורה ודומה ללובן ביצה שאינה מוזרת.
א. [דונקל.]
הך דאזלא בהדה לבי דינא – כשלאה חולצת מוליכה אחותה עמה לב״ד וכ״ע לא ידעי הי מנייהו יבמתו ואיכא דסבר דלרחל חלץ וכי נסיב צרת רחל דהיינו צרת קרובת חלוצתו אמרי צרת חלוצתו נסיב דאינהו סברי שרחל וצרתה נשי אחיו הוו שהרי חלץ לרחל.
האי דלא אזלא בהדה לבי דינא – כשהיבמה חולצת אין צרתה הולכת עמה הלכך כי נסיב אחות צרה לא אמרינן אחות חלוצתו נסיב.
הך דאזלא בהדה לבי דינא – פי׳ בקונטרס כשלאה חולצת מוליכה רחל אחותה עמה לב״ד ואיכא דסברי שרחל חלצה ולהכי אסורה גם צרתה אפילו שתיהן נשואות לנכרי דאינהו סברי שרחל וצרתה נשי אחיו היו שהרי חלץ לרחל ותימה גדולה פירש דהא תנן במתניתין ובאחותה בזמן שהיא קיימת הא מתה שריא ותנן נמי לקמן (דף מט.) חלץ לה ומתה מותר באחותה ואמאי והא סברי שלאחותה חלץ ועוד דתנן האחין מותרין אע״ג דאזלי בהדיה לבי דינא ועוד דלא מיתסר צרה אלא דוקא במצוה כדאמרינן בפ׳ קמא (לעיל ח.) ולעיל בריש ארבעה אחין (דף כז. ושם) גבי התחיל באחיות מייתי לה למתני׳ דהכא דהיינו ששניהן נשואות לאחיו ופ״ה יש לישב קצת בנשואה לאחיו ולא לנכרי ונרא׳ לר״י דגרסי׳ הא דאזלא בהדיה לבי דינא פי׳ שהולכת לחלוץ וכיון דחלצה דמיא לגרושה טפי ואסרו גם צרת קרובתה כנשואה לאחין דדמיא לצרת ערוה אבל כשחולצת צרת לאה ולא לאה לא דמיא לאה לגרושה ואפילו רחל שהיא קרובת צרת חלוצה שריא ויש ספרים דלא גרסי לא בהדיה ולא בהדה אלא הא דאזלא לבי דינא והא דלא אזלא.
א) ועוד קשה דלפ״ה היכא דנולדה לאחר חליצת אחותה תשתרי צרתה דהא לא אתיא בהדה לב״ד וא״כ מתני׳ לא מיירי בכל ענין ועוד קשה דפ״ה דאף בנשואות לנכרי אסירן ליה ואמאי הלא אף אם היתה צרה עמה ממש שריא ליה כיון דאינה מאחין דאין צרה אלא מאח וגם לפ״ה קשה הלשון דנקט במתני׳ דצרת קרובת חלוצה דהא לא מקרייא צרה אלא מאח ונראה לפרש דה״ק הך דאלא בהדיה לבי דינא כלומר שהולכת עם האיש לב״ד לחלוץ ולייבם גזרו בה רבנן לאסור קרובותיה כמו קרובי גרושתו ואם כן אסור בצרתה כמו בצרת גרושתו ובנשואות [לנכרי] לא מיירי אבל הך דלא אזלא לב״ד בהדיה דהיינו הצרה שאינה הולכת עמו לב״ד שהרי לא עשה בה מעשה לא גזור רבנן לאסור קרובותיה ולכך מותר בקרובת צרת חלוצתו:
הא דאזלא בהדא לבי דינא גזרו בה רבנן – פירש״יא ז״ל, דסברי דלאחותה חלץ וכי נסיב צרתה דהיינו צרת קרובת חלוצתו אמרי צרת חלוצתו נסיב. וכן כתוב בהלכות [גדולות]ב. ואיכא למידק אם כן אחות חלוצה תאסר לעולם, אלמה תנןג חלץ לה ומתה מותר באחותה, ואמאי ניחוש שמא יאמרו חלוצה חוזרת ונשאת לחולץד. ולא קשיא, משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, ולא היו רשאין להחמיר באחות חלוצה יותר מאחות גרושה, וכיון שהיא מותרת אף צרתה מותרת, שאין צרה לאשה אלא בזמן שהיא אסורה והיא במקום מצוה. וכל זה אינו מחוור כל הצורך. ובתוספותה מצאתי שהם גורסין הא דאזלא בהדיה והא דלא אזלא בהדיה. ופירשוו, אף על גב דחלוצה שליחותא דצרה קא עבדה, אותה שהלכה עמו לב״ד ונעשה בה מעשה אסרו עליו ולא אותה שלא הלכה עמו. וזהו הפירוש הנאה והגרסא הנראית, ובלבד שיהו הנוסחאות מודות לה.
פקפק הרב ר״א בר דוד ז״לז במה שאמר רבינו הגדול ז״לח, דהלכה כר׳ יוחנן, משום דלא אתמר מנינא דתלת אלא בפלוגתא דתרווייהו בלחוד, והכא שמואל קאי כריש לקיש, ואין דבריו של ר׳ יוחנן במקום שנים, וכן אמר בפסקא דרב אחא ורבינא לקולא, דכיון דאיכא רב אשי דפליג בהט וסבר כריש לקיש הלכתא כותיה, ודברי רבינו [הגדול]י ז״ל נראין, דתלת מילי דמנינןכ דלא כרבי יוחנן, תניא כותיה דריש לקיש בכולהו, ואפילו הכי מני להו, אלמא אפילו משוםל סייעתא לא משכח אחרינא, והתם גבי לשון מתנה פלוגתא דאמוראי אחריני טובא היאמ, דרב נחמן ורב המנונא ורב ששת ורבי אלעזר, אלמא ליכא אפילו בהדי אחריני דאיתא לריש לקיש אלא בהני תלת, וכן בדרב אחא ורבינא, וכן בדאביי ורבא כל היכי דפליגי אזלינן בתר כללא דידהו ואע״פ דפליגי אחריני בהדייהו, כי ההיא דריחיה חלא וטעמיה חמרא בבבא בתראנ ועבודה זרהס, וכי ההיאע דריחא מילתא בפסחיםפ ועבודה זרהצ, שהן מפורשות בהלכות. ובעל הלכות ראשונותק כתב כלשון רבינו ומוסיף עליו. אמר, ואע״ג דרב אשיר ס״ל כריש לקיש, רב אשי ורבינא דבהדי רב אחא הלכה כרבינא, דרב אחא ורבינא לגבי רב אשי בתראי נינהו. ולא תקשי לך משום דמשכחינן תניא כותיה דריש לקיש יותר מהני, כגון נשא ונתן בפרק קמא דעבודה זרהש, וכן גבי טמא שנגע בקדש בפרק אלו הן הלוקיןת, דהני לכ״ע קשיאא, אלא שאין למדין מן הכללות במקום שהגמרא מכרעת בהדיא כאחד מהן, הא בסתומות למדין ומשיבין.
א. ד״ה הך.
ב. ע״פ כ״י ב. והוא בה״ג הלכות עריות נב ג דפ׳ ווארשא, בכ״י א ובנדפס ״בהלכות״. לפי נוסח זה לכאורה הכונה לרי״ף, ואכן כ״כ הרי״ף יג ב דפי וילנא. אלא שכאשר רבינו מזכיר את הרי״ף הוא מכנהו: רבינו הגדול, או: רבינו. לכן יותר נראה שהכונה לבה״ג. ועי׳ ברשב״א שכ״כ בשם הר״ח.
ג. לקמן מט ע״ב.
ד. כה״ק תוד״ה הך. וכה״ק הרשב״א והריטב״א.
ה. ד״ה הך, ובתוס׳ ישנים, וכן הסכימו הרשב״א והריטב״א. ועיין באו״ז שם.
ו. בנדפס: ופירושו.
ז. מובאים דבריו בספר הזכות לרבינו, ועיי״ש בדברי רבינו שהאריך בדבר.
ח. הרי״ף יג ב דפ׳ וילנא.
ט. לעיל יא א.
י. ע״פ כ״י ב.
כ. לעיל לו א.
ל. בספר הזכות: אפילו במקום סייעתא לא משכת אלא תלת.
מ. בבא בתרא קכט א.
נ. צו א.
ס. סו א.
ע. כ״ה בכ״י ב. בכ״י א: היכי. בנדפס: היכא.
פ. עו ב.
צ. סו א.
ק. אולי צריך לומר: הלכות גדולות, וכ״ה בספר הזכות, והוא בספר הלכות גדולות הלכות עריות דף נז א דפ׳ ווארשא. עיין בספר הזכות ששם מביא רבינו את לשון הבה״ג ביתר דיוק.
ר. בנדפס: אסי, וט״ס.
ש. ו ב.
ת. מכות יד ב.
א. משמע מדברי רבינו שבמחלוקות אלו דמכות וע״ז הלכה כר״ל. אבל הרמב״ם פסק כר׳ יוחנן בשניהם, עיין בלח״מ פ״ט עכו״ם ה״א, ועיי״ש בכ״מ, ועיין בר״ן ע״ז ו ב וכ״כ תוס׳ לעיל לו א ד״ה הלכתא, ובע״ז שם ד״ה תניא. ועיין ביד מלאכי סימן תקסח שהאריך בזה.
המשנה הששית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת חולצת ולא מתיבמת וכן המגרש את אשתו ונשא אחיו את אחותה ומת הרי זו פטורה אמר הר״ם פי׳ אמרו כאן שנה רבי אחות גרושה מדברי תורה ולזה פטורה מן החליצה ומן היבום ואחות חלוצה מדברי סופרים ולזה חולצת ולא מתיבמת כמו שקדם שהעקר אצלנו שניות חולצות ולא מתיבמות:
אמר המאירי החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת ונזדקקה לזה שכבר חלץ לאחותה ואחות חלוצה אסורה חולצת ולא מתיבמת שמאחר שאחות חלוצה אינה אסורה אלא מדברי סופרים לא מיפטרא בלא חליצה:
וכן המגרש כר׳ פירשו בגמרא אבל המגרש את אשתו ונשא אחיו את אחותה ומת ונזדקקה לזה שכבר גירש את אחותה ואחות גרושה אסורה הרי זו פטורה לגמרי שאחות גרושה איסורה מן התורה כדכתיב ואשה אל אחותה גו׳ בחייה כל שבחייה ומתוך כך פטורה לגמרי וכאן שנה רבי אחות גרושה מדברי תורה אחות חלוצה מדברי סופרים:
זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:
המשנה השביעית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה משם ר׳ יודה בן בתירה אומרים לו המתן עד שיעשה מעשה חלצו אחין או כנסו יכנוס את אשתו מתה היבמה יכנוס מת היבם מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה אמר הר״ם פי׳ אמרו הגדול על העקר הנקדם מצוה בגדול ליבם ולהיות היבמה מוכנת לגדול קדש הוא את אחותה והלכה כר׳ יהודה בן בתירא:
אמר המאירי שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה ר״ל משנזדקקה זו לשניהם אומרין לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה ר״ל ליבם או לחלוץ להפקיע את הזיקה שלא תהא זו אחות זקוקתך וגדול לאו דוקא דהוא הדין אם קדש גדול את אחותה שאומרין לו המתן עד שיעשה אחד משאר אחין מעשה אלא משום דמסתמא גדול מיבם או חולץ נקט ליה ואומרין לו המתן מפני שאם יכנוס קודם מעשה הוה ליה פוגע באחות זקוקתו ואף לכתחלה לא היה לו לקדש אבל אחר שקדש אומרין לו הואיל ובשעה שקדשת אחות זקוקה קדשת הזהר מלכנוס שאע״פ שאף בקדושין נקראת היבמה אחות אשה והיה לנו לומר שהקדושין מפקיעין את הזיקה כאלו כנסה אין אומרין כן שאף הזיקה כקדושין ומאי אולמייהו דהני מהני הילכך אין הקדושין מפקיעין שלא לאסור את הביאה עד שתפקע הזיקה ומכל מקום אם עבר וכנס אשתו עמו והלזו תצא ממנו משום אחות אשה שהזיקה נפקעה מזה לגמרי וכן כתבוה בתוספות ויש חולקין לומר שאף בכנס ובעל לא נפקעה הזיקה וכל ביאותיו באיסור שאין הזיקה נפקעת אלא מצד היבמה עצמה ביבום או בחליצה כמו שביארנו בפרק שני:
חלצו לה אחים או כנסו יכנוס שהרי נפקעה ממנו זיקת היבמה וכל שכן שאם מתה היבמה יכנוס את אשתו שהרי אף אחות אשתו לאחר מיתת אשתו שריא ובגמרא שאלו על זו אם מתה אשתו ר״ל המקודשת אם אותו המקדש עצמו מותר ביבמתו ונחלקו בה רב ושמואל שלדעת רב מותר משום דהויא לה יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה ותחזור להיתרה הראשון וכמו שכתבנו בכיוצא בה בפרק ארבעה אחין (יבמות כ״ז:) ומה שאמרו בשלשה אחין שנים מהם נשואין שתי אחיות ואחד מופנה ומת אחד מבעלי אחיות ועשה בה מופנה מאמר ומת אחיו השני ונעשית זו אחות זקוקתו ואחר כך מתה אשתו אחריו שבעלת מאמר חולצת ולא מתיבמת לדעת ר׳ אליעזר נאמרה שסובר הואיל ועמדה עליו שעה אחת באיסור נאסרה עליו עולמית וכמו שאמרו (יבמות ק״ט.) לדעתו המגרש את אשתו והחזירה ומת חולצת ולא מתיבמת הואיל ועמדה עליו שעה אחת אצל זה באיסור שהרי היתה גרושת אחיו ורבנן פליגי עליה והלכה כחכמים ואף בזו שבכאן לרבנן הואיל ומתה אחותה נפקעה הזיקה ומתיבמת שאע״פ שנאסרה עליו מתחלה הואיל ומתה אשתו מותרת לו:
מת היבם עד שלא ייבם או חלץ ואין שם אח אחד ליבם או לחלוץ הרי המקדש צריך להוציא את אשתו בגט מפני שאחות זקוקתו היתה ואין אח אחר שיפקיע את הזיקה ואת היבמה בחליצה שאע״פ שאחות אשה גמורה היא אינה פטורה בלא חליצה הואיל ובשעת נפילה בת חליצה ויבום היתה שהרי לא נתקדשה עדיין גזרו בה רבנן להצריכה חליצה גמורה ומכל מקום אם מתה יבמתו מותר באשתו ומכל מקום בזו אף אם מתה אשתו אסור ביבמתו שהרי הזיקה אינה אלא מדרבנן ומשנתקדשה אחותה בדין תורה נפטרה היבמה והלכה לה וכיון שנפטרה שוב אינה ניתרת לו אבל ברישא ר״ל במתה היבמה שיכנוס את אשתו אף מתה אשתו מותר ביבמתו שהרי לא נפטרה מבית זה:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנו:
המשנה השמינית והכונה לבאר בה ענין החלק החמשי והוא שאמר היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיהו לה שלשה חדשים וכן שאר כל הנשים לא ינשאו ולא יתארסו עד שיהו להן שלשה חדשים אחד בתולות אחד אלמנות אחד גרושות אחד ארוסות אחד נשואות ר׳ יודה אומר הנשואות יתארסו והארוסות ינשאו חוץ מן הארוסה שביהודה מפני שלבו גס בה ר׳ יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול אמר הר״ם זה הג׳ חדשים האלו הם צ׳ יום זולת היום אשר גרשה בו או מת בעלה וזולת היום אשר תקח בה הקדושין ואין הלכה כר׳ יהודה ולא כר׳ יוסי:
אמר המאירי היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיהו לה שלשה חדשים ר״ל שמא מעוברת היא ואם תתיבם שמא תלד ולד של קיימא ונמצא פוגע באיסור אשת אח וכן לא תחלוץ שמא מעוברת היא וחליצת מעוברת אפילו הפילה אינה פוטרת כמו שהתבאר לדעת ריש לקיש שהלכה כמותו בחליצת מעוברת ואף לדעת ר׳ יוחנן מכל מקום לכתחלה לא תחלוץ שכל שאינה עולה לפני הזקנים ליבום אינה עולה לחליצה ומכל מקום לדברי הכל דוקא לכתחלה אבל אם יבם או חלץ הואיל ולא נמצאת מעוברת אינה צריכה כלום ויש חולקין בזו לומר שצריכה חליצה אחרת:
וכן שאר הנשים שמתו בעליהן אע״פ שאין בהן משום איסור אשת אח לא ינשאו ולא יתארסו עד שיעברו שלשה חדשים כדי להבחין בין זרע ראשון לזרע שני שלא יהא הולד ספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון ואיפשר שיבא הענין לידי מכשול ולהתיחס אחר האחד ולישא קרובות של אחר ואע״ג דבארוסות ליכא למיחש גזרו ארוסות אטו נשואות וכן אע״ג דליארס מיהא לא הוה לן למיחש אסרו אירוסין אטו נשואין וזהו שאמרו אחד בתולות ואחד בעולות אחד ארוסות ואחד נשואות שאלו בגמרא בתולות היינו ארוסות בעולות היינו נשואות ופירשוה דהכי קתני אחד בתולות ואחד בעולות שנתאלמנו או נתגרשו בין מן האירוסין בין מן הנשואין ר״ל אחד בתולות שנתאלמנו או נתגרשו מן האירוסין ואחד בעולות שנתאלמנו או נתגרשו מן הנשואין דגזרו זו מפני זו על הדרך שגזרו בזו בנשים אף בנשים שאינן ראויות לעיבור כגון קטנה או עקרה או זקנה ר״ל בקטנה היוצאה בגט דאלו יוצאה במיאון אינה צריכה להמתין דליכא למיגזר בה אטו גדולה שהרי אין מיאון בגדולה ור׳ יהודה לא גזר לא ארוסות מפני נשואות שלא לינשא ולא אירוסין אטו נשואין ומתיר בנשואה ליארס ובארוסה לינשא חוץ מארוסה שביהודה שהיו מיחדין אותם ויש שם חשש ביאה ור׳ יוסי נמי כר׳ יהודה סבירא ליה אלא שחולק עמו באלמנה מן הנשואין שלא ליארס ולא מחשש ביאה אלא מפני האיבול וכמה איבול שלה לענין זה שלשים יום ואם תתארס בתוך שלשים בטל אבילותה ואין הלכה לא כר׳ יהודה ולא כר׳ יוסי אלא כתנא קמא וכל שנתגרשה או נתאלמנה בין מן הנשואין בין מן האירוסין אסורה לינשא או ליארס עד שתמתין תשעים יום חוץ מיום המיתה או הגירושין וחוץ מיום האירוסין אלא שבגט מונין מיום כתיבת הגט אפילו היה על תנאי ואפילו לא הגיע לידה עד לאחר כמה כמו שביארנו במקומו ואפילו בעקרה וזקנה וקטנה ואילונית או שהלך בעלה למדינת הים ונשתהא שם יותר משלשה חדשים או שהיה זקן או חולה או חבוש בבית האסורין או שהיתה רדופה לילך לבית אביה ולא נתיחדה עמו וכן שהיה לה כעס בבית חמיה ולא נתיחדה עמו או אפילו הפילה אחר מיתת בעלה כמו שהתבאר:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
הך. כלומ׳ צרת החלוצה לא אזלה בהדי חלוצה לב״ד כשחולצת, שהרי היא היתה ראויה לחלוץ גם כן, והיא פוטרתה, ומסתב...1 [חל]יץ לה. הילכך כי נסיב אחות הצרה לא אתי למשרי אחות חלוצה. אבל כשאחותה נשואה לנכרי אזלה עם אחותה לב״ד לחלוץ, וכולי עלמא לא ידעי אם רחל יבמתו או לאה, ואיכא דסבר דלרחל חליץ, ואי נסיב צרת רחל אתי למימר דצרת חלוצתו שריא. וא׳ תא׳ אם כן דחיישי׳ דלמ׳ סברי דרחל חלצה, תאסר רחל לאחין, ותנן במתני׳ והאחין מותרין באחותה, ותאסר לחולץ רחל אעפ״י שמתה לאה, ותנן ואסור באחותה כל זמן שהיא קיימת. ואיכא למימר הואיל ואינה אסורה אלא מדברי סופרים לא גזור בה כולי האי. ואית דגרסי2 מאי שנא הא ומאי שנא הא, כלומ׳ לר׳ יוחנן דאמר דאיהי שליחותא דצרה עבדא ולית בה כרת, מאי שנא קרובות חלוצה שאסירי וקרובות הצרה שרו. ומשני הך דאזלה בהדיה, ולא גרסינן בהדה, כלומ׳ בזו שהולכת עמו לחלוץ גזרו בה רבנן לאסור קרובותיה, הואיל ונעשית בה מעשה שחלצה, אבל בצרה שלא נעשה בה מעשה לא גזור.
1. אולי יש להשלים: ומסתברא דלא חליץ לה. וצ״ע.
2. ראה תוד״ה הך.
תוס׳ בד״ה הך דאזלא כו׳ אלא דוקא במצוה כו׳. נ״ב נ״ל דמזו אין ראיה כלל דלעיל בפ״ק דאורייתא קאמר דיליף מקרא אבל הכא מדרבנן קאמר ודו״ק אלא דסבירא להו לתוס׳ דכעין דאורייתא תקנו וק״ל:
בא״ד ואפי׳ רחל שהיא קרובת צרת חלוצה שריא כו׳ כצ״ל:
ג
תוס׳ ד״ה הך. לרש״י יש חידוש בהבנת האיסור דקרובת חלוצתו, דהיינו שהקרובה אסורה בתורת חלוצה, דכ״כ (דף מא. בד״ה הך) וז״ל כשלאה חולצת מוליכה אחותה עמה לב״ד וכ״ע לא ידעי הי מינייהו יבמתו ואיכא דסבר דלרחל חלץ, וכי נסיב צרת רחל דהיינו צרת קרובת חלוצתו אמרי צרת חלוצתו נסיב, דאינהו סברי שרחל וצרתה נשי אחיו הוו שהרי חלץ לרחל עכ״ל. אליבא דרש״י צרת קרובת חלוצתו אסורה מתורת צרת חלוצתו כי העולם סברי דהקרובה היא החלוצה וצרתה נמי הויא צרת חלוצתו. וכ״כ נמי רש״י לסוף המשנה (דף מ: רש״י ד״ה ואסור) וז״ל ראובן חלץ ללאה ורחל נשואה לנכרי ולה צרה ומת הנכרי אסורה הצרה לראובן עכ״ל. וחידוש ברש״י דאף כשרחל וצרתה נשואות לנכרי ולא נפלו ליבום כלל ג״כ נאסרה הצרה באיסור צרת חלוצתו ולא באיסור צרת ערוה דעלמא. וקשה שהרי רש״י עצמו בפירושו לתחילת המשנה לא פירש כן (דף מ. רש״י ד״ה אסור בקרובותיה) וז״ל כאילו היא אשתו וכל קרובות הנאסרות מחמת אשה גמורה אסורות מדרבנן בחלוצה עכ״ל, ונראה בעליל דרש״י כאן מפרש את האיסור דקרובות חלוצתו בתורת איסור קרובות אשתו, דהיינו איסור ערוה, ולא מדין איסור חלוצה. ובתוס׳ ובתו״י כאן הרבו להקשות על פרש״י דלכאורה פירושו תמוה.
תוס׳ ד״ה הך. לרש״י יש חידוש בהבנת האיסור דקרובת חלוצתו, דהיינו שהקרובה אסורה בתורת חלוצה, דכ״כ (דף מא. בד״ה הך) וז״ל כשלאה חולצת מוליכה אחותה עמה לב״ד וכ״ע לא ידעי הי מינייהו יבמתו ואיכא דסבר דלרחל חלץ, וכי נסיב צרת רחל דהיינו צרת קרובת חלוצתו אמרי צרת חלוצתו נסיב, דאינהו סברי שרחל וצרתה נשי אחיו הוו שהרי חלץ לרחל עכ״ל. אליבא דרש״י צרת קרובת חלוצתו אסורה מתורת צרת חלוצתו כי העולם סברי דהקרובה היא החלוצה וצרתה נמי הויא צרת חלוצתו. וכ״כ נמי רש״י לסוף המשנה (דף מ: רש״י ד״ה ואסור) וז״ל ראובן חלץ ללאה ורחל נשואה לנכרי ולה צרה ומת הנכרי אסורה הצרה לראובן עכ״ל. וחידוש ברש״י דאף כשרחל וצרתה נשואות לנכרי ולא נפלו ליבום כלל ג״כ נאסרה הצרה באיסור צרת חלוצתו ולא באיסור צרת ערוה דעלמא. וקשה שהרי רש״י עצמו בפירושו לתחילת המשנה לא פירש כן (דף מ. רש״י ד״ה אסור בקרובותיה) וז״ל כאילו היא אשתו וכל קרובות הנאסרות מחמת אשה גמורה אסורות מדרבנן בחלוצה עכ״ל, ונראה בעליל דרש״י כאן מפרש את האיסור דקרובות חלוצתו בתורת איסור קרובות אשתו, דהיינו איסור ערוה, ולא מדין איסור חלוצה. ובתוס׳ ובתו״י כאן הרבו להקשות על פרש״י דלכאורה פירושו תמוה.
הך דאזלא בהדה לבי דינא [זו שהולכת איתה לבית הדין], כלומר, כיון שכאשר האשה החולצת הולכת לבית הדין מתלווית אליה אחותה, עשוי הרואה לחשוב שאחותה היא זו שחלצה ולכן גזרו בהו רבנן [בהן חכמים] ואסרוהו לישא את צרתה האחות, כדי שלא יבואו הרואים לומר שאת צרת חלוצתו נשא. ואולם האי דלא אזלא בהדה לבי דינא [זו, הצרה, שאינה הולכת איתה לבית הדין] כלומר, הצרה, שלא השתתפה בכל מעשה בית הדין של החליצה, שכאשר חולצת האחת אין צרתה נוכחת בדרך כלל בבית הדין ואין חשש שמא יחשבו הרואים שהצרה היא זו שחלצה ולכך קרובותיה אסורות לו, ולכן לא גזרו בהו רבנן [בהן חכמים] בקרובותיה של הצרה.
The Gemara explains: With regard to that woman, the relative of the ḥalutza, who often goes together with the ḥalutza to court, since she is present in the court during the ḥalitza, people might mistakenly assume that it was she who actually performed ḥalitza. Were the yavam permitted to marry her rival wife, people might incorrectly conclude that it is permitted to marry the rival wife of one’s ḥalutza. To preclude this possibility, the Sages decreed with regard to her that her rival wife should be forbidden. However, with regard to this woman, the rival wife of the ḥalutza, who does not go together with the ḥalutza to court, since she is never present in the court during the ḥalitza, there is no concern that people will mistake her for the ḥalutza herself. Consequently, the Sages did not see any reason to decree with regard to her that her relatives should be forbidden.
הכל
(2) מתני׳ מַתְנִיתִין : אהַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ וְנָשָׂא אָחִיו אֶת אֲחוֹתָהּ וָמֵת חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת בוְכֵן הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְנָשָׂא אָחִיו אֶת אֲחוֹתָהּ וָמֵת הֲרֵי זוֹ פְּטוּרָה.
MISHNA: In the case of a yavam who performed ḥalitza with his yevama and then his brother married her sister and died, the sister performs ḥalitza with the yavam, but she may not enter into levirate marriage with him, since as a sister of his ḥalutza she is forbidden to him. And similarly, in the case of one who divorced his wife and his brother married her sister and died, then that woman is exempt both from ḥalitza and from consummating levirate marriage, since as the sister of his former wife she is forbidden to him.
MISHNA: In the case of a yavam who performed ḥalitza with his yevama and then his brother married her sister and died, the sister performs ḥalitza with the yavam, but she may not enter into levirate marriage with him, since as a sister of his ḥalutza she is forbidden to him. And similarly, in the case of one who divorced his wife and his brother married her sister and died, then that woman is exempt both from ḥalitza and from consummating levirate marriage, since as the sister of his former wife she is forbidden to him.
מתני׳ ולא מתייבמת – דהויא לה אחות חלוצתו. ומיהו מחליצה לא מפטרא דמדאוריית׳ רמיא קמיה ואע״ג דאחותה קיימת דאחות חלוצה אינה אלא מדברי סופרים.
וכן המגרש – בגמרא בעי מאי וכן.
פטורה – אף מן החליצה דיוצאה משום אחות אשה הואיל ואשתו קיימת ואחות גרושה מדברי תורה דכתיב (ויקרא יח) עליה בחייה כל שבחייה.
החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת חולצת ולא מתייבמת. אבל המגרש את אשתו ונשא אחיו את אחותה ומת הרי זו פטורה.
מתני׳ ח. [וכן המגרש] את אשתו וכו׳ הרי ז[ו פטורה] מן [היבום], ואחות גרוש[ה מד]בר[י תורה דכתיב עליה בחייה כל שבחייה] … כדאמרן … … אבל במגרש אינו כן.
חולצת. דמדאוריתא היא זקוקה, דאחות חלוצה אינה אסורה אלא מדרבנן. וכן. מפרש בגמרא דאינו כן קאמ׳. פטורה. דאחות גרושה אסורה מן התורה. שקדש אחיו. פי׳ אחד מן האחין, ואפילו הגדול. והאי דקאמ׳ עד שיעשה הגדול, ארחא דמילתא נקט, שמפני שהמצוה בגדול קדש הוא את אחותה, ומיהו הוא הדין אם הגדול קדשה, וכן תבין דעת הר״ם פרק ז׳1. את אחותה. אחר שנפלה זו לפניהם. המתן. מלכנוס, דקא פגעת באחות זקוקה. מעשה. שיכנוס או יחלוץ ותעקר זיקתה ממך. יכנוס. דאפי׳ היתה אשתו אחר מיתתה שרי באחותה. מת היבם. ולא נותר אח אלא הוא. בחליצה. אבל יבומי לא, דאחות גרושה היא.
1. מהל׳ יבום ה״ח.
א משנה החולץ ליבמתו, ואחר כך נשא אחיו את אחותה, ומת אותו אח — האחות חולצת ולא מתיבמת, מפני שהיתה אסורה עליו עוד לפני נישואיה לאחיו משום אחות חלוצתו. וכן המגרש את אשתו, ונשא אחיו את אחותה ומת — אם אין להם אח אחר שיכול לייבמה, הרי זו פטורה מן החליצה ומן הייבום, שהרי היא אחות גרושתו, ואסורה עליו משום ערוה כל עוד גרושתו חיה.
MISHNA: In the case of a yavam who performed ḥalitza with his yevama and then his brother married her sister and died, the sister performs ḥalitza with the yavam, but she may not enter into levirate marriage with him, since as a sister of his ḥalutza she is forbidden to him. And similarly, in the case of one who divorced his wife and his brother married her sister and died, then that woman is exempt both from ḥalitza and from consummating levirate marriage, since as the sister of his former wife she is forbidden to him.
הכל
(3) גשׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁקִּידֵּשׁ אָחִיו אֶת אֲחוֹתָהּ מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא אָמְרוּ אוֹמְרִים לוֹ הַמְתֵּן עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה אָחִיךָ מַעֲשֶׂה.
In the case of a widow waiting for her yavam to consummate levirate marriage or perform ḥalitza with her, and the brother of the yavam betrothed her sister, they said in the name of Rabbi Yehuda ben Beteira: They say to the brother: Wait and do not marry the woman you betrothed until your brother performs an act, either of ḥalitza or of consummating the levirate marriage, as until he does there remains a levirate bond between the yevama and each of the brothers, and it is prohibited to marry the sister of a woman to whom one is bound by a levirate bond.
In the case of a widow waiting for her yavam to consummate levirate marriage or perform ḥalitza with her, and the brother of the yavam betrothed her sister, they said in the name of Rabbi Yehuda ben Beteira: They say to the brother: Wait and do not marry the woman you betrothed until your brother performs an act, either of ḥalitza or of consummating the levirate marriage, as until he does there remains a levirate bond between the yevama and each of the brothers, and it is prohibited to marry the sister of a woman to whom one is bound by a levirate bond.
שומרת יבם שקדש – אחד מן האחין את אחותה לאחר שנפלה זו לפניהם והוזקקה לכולן.
המתן – מלכנוס דקא פגעת באחות זקוקה.
עד שיעשה מעשה – שיכנסו האחין את היבמה או יחלצו ותעקר זיקתה ממך.
ט. [שומרת יבם שקידש]. כלו׳ אחרי שנפלה לפניהם ל[א]ה יבמה זו, [בא אחיו וקידש את אחותה].
אומ׳. ב״ד ללוי המתן מלכנוס רחל, דהא פגעת באחות זקוקתך.
עד שי[עשה אחיך] הגדול. או שאר האחין אם הגדול [לא] ירצה לייבם.
מעשה. שיכנסו אחין את ה[יבמה או] יחלוצו ותעקר זיקתה ממנו, דהות יבמה שהות[ר]ה ו[נ]א[סר]ה וחזרה והותרה.
מתניתין. שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה משום ר׳ יהודה בן בתירא אמרו אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה. אחיך הגדול (כ״ה במשניות מ״ט) לאו דוקא דהוא הדין לגדול שקדם שאומרים לו המתן עד שיעשה אחד משאר האחין מעשה. וגדול דנקט מסתברא דלרבותא נקטיה לומר דאף על גב דקאי גדול דמצוה עליה רמיא, אפילו הכי יש זיקה לשאר האחין, וקטן נמי אינו יכול לכנוס עד שיעשה אחיו הגדול מעשה ויסלק זיקתו של זה. וכבר כתבתי בריש פרק כיצד (י״ח: ד״ה אומרים לו) למה מזקיקין אותו להמתין ומה הפרש בין קדושין לנשואין כשם שנשואין מפקיעין זיקתו קדושין יפקיעו. [בת״י: ובסוף המסכתא הארכתי בזה, ונמצא לפנינו להלן].
עוד אני חוזר לאותה ששנינו בפרק החולץ שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה משום רבי יהודה בן בתירא אמרו אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה, ואיכא למידק מאי שנא ארוסין ומאי שנא נשואין מכיון דקדשה אשתו דאורייתא היא ותצא הלזו משום אחות אשה. ועוד דבפרק ד׳ אחין (יבמות כט:) משמע דקדושין דעלמא דבתר זיקה דחו דחיה גמורה היבמה, דאמרינן התם ואי סלקא דעתין דמאמר לבית שמאי קונה קנין גמור זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה, אלמא קדושין דעלמא דבתר זיקה דקונה קנין גמור דוחין ביבמה דחיה גמורה. וכי תימא דלמא התם משום דסבירא להו לבית שמאי אין זיקה, דלמאן דאמר אין זיקה ודאי קדושין נמי דוחין ביבמה כדתנן בפרק בית שמאי (יבמות קט:) רבן גמליאל אומר אם מאנה מאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה, ואתמר עלה בגמרא קסבר רבן גמליאל המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה. ואמרינן לה בריש פרק כיצד (יבמות עח.) דטעמא דרבנן גמליאל משום דקסבר אין זיקה. הא ודאי ליתא, דלבית שמאי יש זיקה סבירא להו כדתנן (יבמות כו.) ברישא הרי אלו חולצות ולא מתיבמות, ואם איתה זה יכנוס וזה יכנוס וכדאמרינן בריש פרק כיצד (יבמות יח.) ואי אמרת קסבר ר׳ מאיר אין זיקה הני מתרי בתי קא אתיין הא ליבם חדא והא ליבם חדא. ותירצו בתוס׳ (יבמות י״ח: ד״ה אומרים) דלעולם טעמייהו דבית שמאי משום דקא סברי אין זיקה כדאמרן, והא דקא תני רישא הרי אלו חולצות ולא מתיבמות, משום דקא סברי אסור לבטל מצות יבמין. ודחקו עצמן לומר דהא דאמרינן זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה ולא חיישינן לבטול מצות יבמין הכי קאמר, לישוו אינהו ואינהי שליח וליפגע שליח בשליח דתו ליכא משום ביטול מצות יבמין, דבבת אחת מיקדשן. ואינו נראה דאי טעמא משום דאסור לבטל מצות יבמין כי שוו שליח מאי הוי הא איכא למיגזר אטו מיבם האי לחודיה ואדמיבם איהו מיית אידך ומיבטלא מצות יבמין כדאמרינן פרק כיצד (יבמות יח.) קסבר ר׳ מאיר אסור לבטל מצות יבמין דדלמא אדמיבם האי מיית אידך וקא בטלה מצות יבמין, וכי תימא שאני הכא דלחלופי לא חיישינן, התם נמי אי לא חיישת לאיחלופי ליחלוץ היא לחדא וליבם אידך, ותו ליכא משום ביטול מצות יבמין. אלא דודאי חיישינן דלמא מיבם ברישא כו׳ וכמו שפירש רש״י ז״ל (שם בד״ה לעולם).
ומסתברא לי דודאי דינא הכי דאין אירוסין דבתר זיקה דוחין ביבמה דחיה גמורה למאן דאמר יש זיקה, והיינו דתנן אומרים לו המתין עד שיעשה אחיך הגדול מעשה, ותנן נמי מת היבם מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה. ומיהו משמע דדוקא מדרבנן בעלמא וכדבעינן למכתב קמן (בסוד״ה ומיהו ובד״ה ואיכא למימר) בס״ד. והא דאמרינן (יבמות כט:) ואי סלקא דעתין מאמר לבית שמאי קונה קנין גמור, לאו קנין גמור כקדושין דעלמא קאמר, אלא קנין גמור כביאה ליבום ולפטור בגט קאמר, וכדאמרינן התם בהדיא לא תימא מאמר לבית שמאי קונה קנין גמור ומפטרא לה בגיטא, אלמא קנין גמור ככניסה בביאה קאמר, וכדבעי נמי רבה התם מאמר לבית שמאי אירוסין עושה או נשואין עושה וכדאתינן למפשט נמי התם דמאמר לבית שמאי נשואין עושה להפרת נדרים אף על פי שאינו כן בקדושין דעלמא ובהדיא אמרינן בפרק החולץ (יבמות לט.) גבי שומרת יבם שנפלו לה נכסים קסבר רבא מאמר לב״ש עושה ודאי ארוסה וספק נשואה, ודאי ארוסה לדחות בצרה, וספק נשואה לחלוק בנכסים, אלמא מאמר לבית שמאי אליבא דרבא עדיף מקדושין דעלמא, אם מתה אינו יורשה כלל, ואפילו הכי אוקימנא התם רבא כר׳ אלעזר דאמר (יבמות כט.) מאמר לבית שמאי אינו קונה אלא לדחות בצרה בלבד כדאיתא התם. דעלמא אפילו ודאי ארוסין אינן קונין לדחות בצרה, וכדאמר רב אשי בפרק ארבעה אחין (יבמות כט:) שדוחה ומשייר ואשתו עמו ותצא הלזו משום אחות אשה דקא אמרי ב״ש בפרק ד׳ אחין (יבמות כט.) ההיא משום דקדם מאמר לזיקה וכדאיתא התם (יבמות כט:) בהדיא דאמרינן יבמה דחזיא לכולהו מילי חזיא למקצתייהו יבמה דלא חזיא לכולהו מילי לא חזיא למקצתייהו, ומשום הכי אצטריך לאשמועינן התם בפ׳ ד׳ אחין דמאמר לב״ש אינו קונה כקנין ביאה, משום דלב״ש מאמר קונה הוא דבר תורה מדקתני תצא הלזו משום אחות אשה, ויליף לה מולקחה לו לאשה כדמשמע בירושלמי בריש פרק כיצד (יבמות ה״א). והלכך סלקא דעתך אמינא שיהא המאמר גומר בה כביאה, קא משמע לן ר׳ אלעזר דאין המאמר קונה קנין גמור דהיינו לגמור בה כביאה ומשום הכי קאמר ר׳ אבין (יבמות כט.) אף אנן נמי תנינא וכו׳, ואי סלקא דעתך מאמר לבית שמאי קונה קנין גמור כלומר כביאה זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה. אבל ארוסין דבתר זיקה ודאי לא דחו, והיינו דתנן אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה.
ומיהו ודאי נשואין דבתר זיקה דחו דחיה גמורה וכדמוכח בההיא דפ״ד אחין (יבמות כט:) בהדיא דאמרינן ואי סלקא דעתך מאמר לב״ש קונה קנין גמור זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה. ועוד דבריש פרק ד׳ אחין (יבמות כז:) דאמר ר׳ יוחנן מתה שניה מותר בראשונה פרכינן עליה ממתניתין דד׳ אחין דקתני הרי אלו חולצות ולא מתיבמות, ואהדר להו ר׳ יוחנן אחיות איני יודע מי שנאן, ואקשינן ולימא ליה משום דאסור לבטל מצות יבמין. אלמא אלו כנס את האחת מיבטלא מיניה מצות יבמין לגמרי מן השניה ואפילו חליצה לא תיבעי, ואפילו לר׳ יוחנן דסבירא ליה יש זיקה מדקאמרינן מתה ראשונה אסור בשניה, ומיהו אפשר לדחות בזו דהתם דוקא למאן דאמר אין זיקה. ובריש פ״ק דמכילתין (יבמות ח.) אמרינן אלא כי אצטריך עליה להיכא דנשא מת ומת ואח״כ נשא חי, כלומר דהתם מיפטרא לגמרי, אלא דמהתם ליכא ראיה כל כך דהתם מדאורייתא קאמר ודמאורייתא בין נשואין ובין ארוסין משמע דדחי לגמרי.
ותנן נמי בפרק הערל (יבמות עט:) א״ר עקיבא אני אפרש סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו וכו׳. ואקשינן עליה בגמרא מכדי שמעינן ליה לר׳ עקיבא דאמר חייבי לאוין כחייבי כריתות וחייבי כריתות לאו בני חליצה ויבום נינהו, ואתא רבא לאוקמה בשנפלה לו ולבסוף נפצע, ואמר ליה אביי וניתי איסור פצוע ונדחי עשה דיבום מי לא תנן ר״ג אומר אם מאנה מאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה כו׳, ואוקמה רב יוסף בטעמא אחרינא. ואיכא למידק מאי קא מקשה ליה אביי לרבה מר״ג, התם שאני דסבר ר״ג אין זיקה והלכך אתי איסור אחות אשה דבתר זיקה ודחי ליה משום דקלישא ליה, אבל אנן יש זיקה סבירא לן כר׳ יהודה בן בתירא ולא אידחיא. ואל תשיבני דאינו טעמא אלא לר״ע ור״ע אין זיקה ס״ל כדאיתא בנדרים פרק נערה המאורסה (נדרים עד.) דתנן התם שומרת יבם בין ליבם אחד בין לשני יבמין ר׳ אליעזר אומר יפר ור׳ יהושע אומר לאחד ולא לב׳ ור׳ עקיבא אומר לא לאחד ולא לשנים, ואמרינן עלה בגמרא בשלמא לר׳ עקיבא סבר אין זיקה אלמא לר׳ עקיבא אין זיקה סבירא ליה. דהא ליתא, דמידי הוא טעמא הכא אלא לרבא אליבא דר׳ עקיבא, הא רבא ורב אשי דאוקימו טעמיה דר׳ עקיבא התם (שם עה.) משום דאין חייבין עליה סקילה כנערה המאורסה, ולדידהו ר׳ עקיבא לא נפיק לבר מהלכתא, ולעולם יש זיקה ס״ל והדרא קושיין לדוכתה. אלא ודאי מדפריק הכין אביי לרבא בהדיא, שמעינן דלכו״ע אחות אשה מן הנשואין דחיא לה לגמרי, דעד כאן לא פליגי עליה ר״ג אלא במאי דקאמר דלכתחלה תגדיל עמו, הא אם הגדילה אצלו ובעל תצא הלזו משום אחות אשה ואפשר נמי דאף אשתו אסרינן ליה כבית הלל דאמרי (יבמות כו.) קדמו וכנסו יוציאו ומשום קנס הואיל ועבד איסורא, אלא שהיבמה נפטרת ממנו לגמרי ואפילו חליצה לא בעיא ואפי׳ מדרבנן.
ואיכא למימר דהכא שאני דכיון דקדושין קונין קנין גמור משעה שקדשה, נדחית היבמה ממנו דחיה גמורה דבר תורה, וכשהוא בא על אשתו לאו אחות זקוקה הוא בא שכבר נדחית, הלכך אין מחמירין עליו להוציא דהא לא עבד איסורא, אלא דלכתחלה הוא דלא יכנוס כדי שלא יראה ככונס אחות מקודשת לו וכמ״ש, וכן נראה לי עיקר. אחר כך בדקתי אחר התוס׳ (יבמות י״ח: ד״ה שומרת יבם) ומצאתי להם כסברא זו ממש ומן הטעם שכתבתי אני.
ומכל מקום עדיין קשה מה הפרש יש בין קדושין לנשואין שאלו דוחין דחיה גמורה ואלו אין דוחין דחיה גמורה, ויש מתרצין (רמב״ן יבמות יח: ד״ה אומרים) דלדברי האומר יש זיקה שתיהן במקודשת לו, וכשיקדש אחותה היאך תוציא מקודשת זו מקודשת ראשונה, דמאי אולמא דבתרייתא מקמייתא, אבל נשואה שהיא כנוסה אצלו אינו בדין שתוציא המקודשת לזו מביתה אחר שנכנסה אצלו, ואינו מחוור בעיני כל הצורך, דאי אמרינן סבירא ליה לר׳ יהודה בן בתירא דזיקה דאורייתא ובמקודשת פטורה גמורה היא אצלו משעת נפילה, אם כן לא יהיו קדושין תופסין באחותה כלל. ואי אמרינן דזיקה לאו דאורייתא אם כן אכתי תהדר קושיין לדוכתא למה אין קדושין גומרין דאחותה דוחין אותה כמו שהנשואין דוחין אותה דחיה גמורה, שהרי הקדושין קונין הם קנין גמור ואשתו גמורה היא, ואם מת היבם למה תוציא את אשת אחיו בחליצה והלא משעה שקדש נדחית היבמה דבר תורה מינה דידיה דחיה גמורה ואפי׳ תאמר דכיון שנפלה לפני שני יבמין לא נפטרה מהאי ביתא לגמרי עדיין זיקתה קיימת, לא היא, דאדרבה כיון שנפלה לפני שני יבמין קלישא זיקתה טפי, ויש בדין שידחו קדושיו של זה יותר ממנו דחיה גמורה וכאלו אינה זקוקה לו מעתה אלא לאחיו הגדול וכשמת היבם תצא הלזו משום אחות אשה.
ואולי נאמר דלמ״ד יש זיקה הויא לה כעין מקודשת, וכיון שלא הספיק לכנוס את אחותה, אומרים לו המתין כדי שלא יראה ככונס אחות המקודשת לו ראשונה אבל אם קדש וכנס אין מחמירין עליו כל כך להוציא את אשתו, ואפי׳ להפרישה דמה שעשה עשוי ואף היא נמי כל שהוא מעוכב מחמתה אינה ניתרת לשוק בכדי, אלא חולצת מדבריהם. אבל בשקדם הוא וכנס ואינו מעוכב מחמתה, אף היא לא הצריכוה חליצה אלא יוצאה לשוק בלא כלום והא דתניא ר׳ אלעזר אומר מתה יבמתו מותר באשתו מתה אשתו אותה יבמה חולצת ולא מתיבמת, ההיא משום דר׳ אלעזר יש זיקה סבירא ליה ובאשתו מן הארוסין קאמר, אבל אשתו מן הנשואין אין היבמה צריכה כלום. ואם תאמר אפילו מן האירוסין הלא מכוין שקדש את אחותה נאסרה יבמה עליו דבר תורה וקיימא עליה באחות אשה, ואם כן היאך היא חולצת דהא איכא למגזר שאם אתה אומר חולצת מתיבמת וכדאיתא בפרק ארבעה אחין (יבמות לא.). ואם תאמר דפלוגתא היא התם ומהכא שמעינן דלא גזרינן הכי, אם כן הוי להו לאקשויי מהא מתניתא התם כדאקשי מהנך מתניתין, והוו שפיר טפי לאקשויי מהא מתניתין דמכלתין מלאקשויי ממתניתין דגיטין (גיטין עח.), ויש לומר כיון דאמתניתין דבכול שהיו בהן קדושין או גרושין בספק אתינן, ניחא ליה טפי לאקשויי מהנך מתנייאתא דחולצות מספק ולא לאקשויי מהא מתניתא דאינה חולצת מספק אלא מן התקנה, וכיון דלא קמה ההיא אוקמתא ואידחיא לה מההיא מתניתין דהמגרש, תו לא אצטריכי לאקשויי מהא מתניתין, ולעולם לא חיישינן חששא דשאם אתה אומר חולצת מתיבמת.
והני מילי כולהו למאן דאמר יש זיקה, אבל למאן דאמר אין זיקה ואסור לבטל מצות יבמין, ואין צריך לומר למאן דאמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין, כיון שקדש את אחותה אין אומרים לו המתין, אלא מכיון שקדש אדחית ליה יבמה לגמרי, וכונס את אשתו וטעמא דמלתא כיון שקדש נתבטלה מיד לגמרי מיניה מצות יבמין ולמה ליה לאמתוני. ואם תאמר והלא אפילו למאן דאמר יש זיקה אינו צריך להמתין מן הדין אלא מחמת התקנה, אם כן אפילו למאן דאמר אין זיקה דלמא צריך הוא להמתין. לא היא, דהני מילי דוקא למאן דאמר יש זיקה משום דהויא לה כמקודשת ראשונה, ותדע לך מדאמרינן בריש פרק כיצד (יבמות יח:) אמר רב יהודה אמר שמואל שומרת יבם שמתה אסור באמה אלמא קסבר יש זיקה ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל הלכה כר׳ יהודה בין בתירא, ואם איתא מנ״ל דר׳ יהודה בן בתירה משום דקסבר יש זיקה הוא, דלמא משום דאסור לבטל מצות יבמין הוא ולעולם אין זיקה. אלא ודאי אפילו למאן דאמר אסור לבטל מצות יבמין, אין אומרים לו המתין אלא המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה ואינה צריכה חליצה כלל. וכיון שכן כיון דשמעינן ליה לרב דאמר (יבמות יז:) אין זיקה אף על גב דסבירא ליה אסור לבטל מצות יבמין, אפילו הכי אין אומרים לו המתין אלא כונס מיד ויבמה פטורה ממנו מן החליצה ומן היבום. וכדאמר רב פפא בפרק בית שמאי (יבמות קט:) קסבר ר׳ גמליאל המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה, ואף על גב דרבן גמליאל מותר לבטל מצות יבמין סבירא ליה (יבמות יח.), בהא ליכא מידי בין מאן דאמר אסור לבטל ובין מאן דאמר מותר.
אי קשיא לך הא דתנן (יבמות כו.) ארבעה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ומתו הנשואין את האחיות וכו׳ קדמו וכנסו יוציאו ר׳ אלעזר אומר בית שמאי אומרים יקיימו ובית הלל אומרים יוציאו. ולא אמרינן לבית הלל שתהא כניסת האחת דוחה את השניה לגמרי. ורב נמי לא בשיק בית הלל ועביד כבית שמאי. וכי תימא מתניתין משום קנסא הואיל ובטל מצות יבמין, לא היא דהא במקדש אחות יבמה אע״ג דבטל מצות יבמין אפ״ה לא קנסינן ליה להוציא את אשתו אלא אדרבה שרינן ליה לכנוס. וליכא למימר נמי דטעמא דמתניתין דקתני יוציאו משום שעבר ובטל, אבל במקדש משעת קדושין אדחיא לה אחותה מיניה וכשבעל בהיתר בעל ולכתחלה שרינן ליה לכנוס, דהא ליתא דלמאן דאמר אין זיקה הא מישרא שריא לה אפילו לכתחלה לבעול, אלא משום איסור ביטול מצות יבמין, וכיון שעבר ובטל למה יוציא. (עיין מאירי יבמות י״ז: ד״ה והוא שאמרו קרוב לסופו). וכן נראה לי דאי אפשר לומר דשאני הכא דכיון דלאחר שיעשה אחיו מעשה ראויה לו אחותה מתחילה לא החמירו עליו לאסרה לו בשקדם וקדשה, אבל בההיא דד׳ אחין דב׳ אחיות אסרום חכמים לעולם להתיבם החמירו בהן להוציא אף לאחר שקדם וכנס. דהא נמי ליתא, ובההיא נמי אם מתה האחת שניה מותרת ואפילו מתה ראשונה כדאיתא בריש פרק ארבעה אחין (יבמות כז:). ולכולי עלמא נמי אם מתה השניה מותר בראשונה, ואם כן משכנס את הראשונה למה יוציא. ואיכא למימר דסבירא ליה (לרב כהנא) [לרב פפא כתנא] כאבא שאול דאמר (יבמות כח.) קל היה להם לבית הלל בדבר זה בית שמאי אומרים יוציא ובית הלל אומרים יקיימו. אי נמי סבירא ליה דמתניתין כמאן דאמר יש זיקה והלכך אם כנס יוציא, לפי שכנס אחות זקוקתו, אפילו למאן דאמר אין זיקה זה יכנוס וזה יכנוס, אלא למאן דאמר אסור לבטל מצות יבמין לכתחלה לא יכנוס הא אם עבר וכנס לא יוציא, דמאי דעבד עבד ואין לו תקנה עוד שלא תתבטל מצות יבמין.
ואע״ג דבריש פרק כיצד (יבמות יח.) כי אוקמוה לה למתניתין דפרק ד׳ אחין כמאן דאמר אין זיקה ומשום דאסור לבטל מצות יבמין, לא פרכינן מדקתני קדמו וכנסו יוציאו, היינו משום דהא לא אתמר הכי בהדיא במתניתין ולא בברייתא דליפריך מינה. ובשלהי פרק כיצד (יבמות כג:) גבי מתניתין דשנים שקדשו שתי אחיות כו׳ קדמו וכנסו לא יוציאו, אקשינן מאי שנא ממאי דתנן ד׳ אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות כו׳ קדמו וכנסו יוציאו. ופרקינן הכי השתא התם אי למאן דאמר אין זיקה אין זיקה, אי למאן דאמר יש זיקה יש זיקה, דאלמא למאן דאמר נמי אין זיקה אם קדם וכנס יוציא לית ליה לרב הכין. אי נמי התם שיטיה הוא ולא סמכינן עליו.
ואיכא למידק טובא דכיון שנפטרה יבמה לגמרי בקדושי אחותה, אם כן היכי אמר רב בגמרא (יבמות יז:) מתה אשתו מותר ביבמתו ואנן נמי דקיימא לן כרב בהא אם מתה אשתו מותר ביבמתו, וקיימא לן נמי דנשואין מיהא דוחין ביבמה דחיה גמורה, והלכך אם עבר ונשא את אשתו נפטרה יבמה והלכה ונשאה לשוק, ואם כן היאך אפשר לאחר שתמות אשתו תחזור היבמה אצלו שכבר נפטרה. ואם תאמר דלא אמרו אלא במקדש את אחותה שלא נפטרה עדיין לגמרי. לא היא, דהא לרב אין הפרש בין ארוסין לנשואין כדאמרן ואפילו לדידן נמי מכל מקום מדאורייתא מיהא נפטרה לגמרי, ומדרבנן היא דצריכה חליצה ואחר שנפטרה דבר תורה היאך תחזור ותאסור זיקתה לו והכתיב דרכיה דרכי נועם. ושמא יש לומר דהא דאמר רב מתה אשתו מותר ביבמתו דוקא כשנפלה לפני שני יבמין דלא הותרה לשוק עדיין דמגו דאיתחזיא לשני איתחזיא נמי להאי היכא דמתה אשתו קודם שמת היבם ואע״ג דבאמת לא איתחזיא ליה משום דהויא לה יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה, וכדמשמע נמי בפ״ד אחין (יבמות כז:) דאמרינן התם אמר רב כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים, ואקשינן מאי קא משמע לן תנינא הרי זה אסורה עליו עולמית כו׳, ופרקינן מהו דתימא התם הוא דאידחיא מהאי ביתא לגמרי אבל הכא דלא אידחי׳ מהאי ביתא לגמרי אימא מגו דחזיא לנשוי נכרית חזיא להאי נמי קא משמע לן. כלומר, קא משמע לן דכוין שנאסרה עליו בשעת נפילה נאסרה עליו עולמית אלמא הא כל יבמה שאני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה אע״ג דבאמצע אידחיא לה מיניה כיון דלא אידחיא מהאי ביתא לגמרי אמרינן מיגו. ומיהו לא נהירא דהתם האי סברא בדרך מהו דתימא קאמר ליה, כלומר דהא דרב אצטריכא דלא נטעה בהאי סברא, ולא שיהא הדין כך ואפי׳ בנאסרה עליו באמצע. ותדע לך דאם כן הוה ליה לרב למימר הכי בהדיא מת היבם ואחר כך מתה אשתו מותר ביבמתו. ועוד דאם כן אף כשמת ואחר כך מתה אשתו תאסר ביבמתו, דכשמת היבם ועדיין אשתו עמו מיד הותרה היבמה לשוק ונאסרה על זה, ומעתה עמדה עליו באסור ולא יהא לה עוד היתר, ומתניתין במת היבם מיירי ועלה קתני מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה, וקתני מתה יבמתו מותר באשתו, והכל נמשך אחר מת היבם ועלה קאמר רב, שאלו היה בהפך כגון שמתה אשתו מותר ביבמתו.
ומתוך כך יש לי לומר דלאו למימרא שתהא היבמה זקוקה לו לא לחלוץ ולא ליבם אלא מותר בלבד קאמר, כלומר שאלו רצה לישא אותה אינה אסורה לו, וטעמא דמילתא משום דכיון דבשעת נפילה הותרה לו שוב אי אפשר ליאסר בה משום אשת אח, וכדקיימא לן החולץ ליבמתו בין הוא ובין אחים אין חייבין לא על חלוצה כרת ולא על צרה כרת. ומהאי טעמא אמר ר׳ יוחנן בפ״ק (יבמות י.) דמי איכא מידי דמעיקרא הותרה לו והשתא קאי עלה באיסור אשת אח בכרת, והכא נמי כיון דבשעת נפילה הותרה שוב אי אפשר למיקם עלה באיסור אשת אח, אלא דמשום דקדש את אחותה היא דנפטרה לה, והלכך כל שאשתו קיימת קאי עלה דיבמה באיסור אחות אשה והשתא דמתה אשתו חזרה יבמתו להתירה הראשון.
ואם תאמר מכל מקום קאי עלה בלא יבנה. לא היא, דלא אמרינן הכי אלא כשנעשה באותו בית מעשה שדוחה אותה, בחליצה או שיבם לאחת מהם דקאי אצרה בלא יבנה, הא בשנדחית יבמה ממילא בקדושי אחותה לא אלא בשנפטרה ממנו ונאסרה ג״כ עליו מחמת הגורם וכשנסתלק הגורם בטל האיסור וכדאמר ר׳ יוחנן בירושלמי (ה״י) על הא מתניתין דגרסינן התם לא אמרו אלא מתה יבמתו אבל מתה אשתו אסור ביבמתו אמר ר׳ יוחנן זו דברי ר׳ אליעזר אבל דברי חכמים מתה אשתו מותר ביבמתו אמר ר׳ יוחנן זו דברי חכמים כל שהוא מחמת הגורם בטל הגורם בטל האסור. ובגמרין נמי משמע ודאי דר׳ יוחנן גופיה הכי אית ליה כרב בהאי, מדאיפלגי רב ור׳ יוחנן בפ״ד אחין (יבמות כז:) בשתי יבמות שנפלו לפני יבם אחד דרב אמר מתה הראשונה מותר בשניה ואין צריך לומר מתה השניה שמותר בראשונה. ור׳ יוחנן אמר מתה השניה מותר בראשונה מפני שהיא יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להתירה הראשונה. אבל מתה הראשונה אסור בשניה שכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה עולמית. ולא שתהא זו כאשת אח שיש לה בנים לגמרי ולומר דזיקה דאורייתא ושתהא הראשונה כמקודשת גמורה, שאם כן תוציא השניה משום אחות אשה ותתיבם הראשונה. אלא ר׳ יוחנן כעין קאמר, כיון דבערוה דאורייתא איני קורא בה יבמה יבא עליה, אף כאן שעומד בפניה זיקה דרבנן הולכין בה כשל תורה להחמיר עליה וחולצת ואינה מתיבמת. ואפילו כן כשמת השני מותר בראשונה, ואמאי תהיה השניה כמקודשת לו ותאסור עליו את הראשונה ליבום, מפני שבחייה נדחית הראשונה מחמת, וכיון שנדחית שעה אחת שוב אין לה התר, אלא שמע מינה שאף ר׳ יוחנן סבר שהמקדש אחות יבמה אף על פי שנדחית היבמה דבר תורה לגמרי, אפילו כן שמתה אשתו מותר ביבמתו כרב כדרך שהוא מתיר כאן את הראשונה לאחר מיתת השניה, שאלו היתה מקודשת אוסרת את היבמה לעולם דבר תורה, היה ר׳ יוחנן אוסרה מחמת זיקת השניה להחמיר עליה, כדרך שהוא מחמיר בשניה כשמתה הראשונה. ומינה דלאו בכל הנדחות אנו אומרים כיון שלא בנה שוב לא יבנה, אלא בנדחית מחמת מעשה שנעשה בגופו של בית כדאמרן. ומעתה הא דאמר רב מתה אשתו מותר ביבמתו לאו דוקא אשתו מן הארוסין כההיא דמתניתין קאמר אלא אפילו אשתו מן הנשואין.
(3-4) משום ר׳ יהודה בן בתירא אמרו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה – פי׳ דסבר יש זיקה ואפילו בתרי כדאמרי׳ בפ׳ כיצד דליכא לפרושי טעמי׳ משום דאין זיקה ואסור לבטל מצות יבמין דלמאן דסבר הכי כיון שקדש אחותה נפטרה יבמה ממנו והלכ׳ לה ומותר לאלתר באשתו שקדש.
(3) עד שיעשה אחיך הגדול מעשה – פי׳ או שיחלוץ או שייבם וגדול לאו דוקא אלא דנקיט הכי מפני שמצו׳ בו ודוקא במעשה אחיו ביבמתו הוא דפקעא זיקת׳ מיניה אבל משום נשואי׳ דעביד באחות׳ לא פקעי כדכתיב לעיל ולפיכך צריך להמתין.
שומרת יבם (ממתינה לייבום), שקידש אחיו של אותו יבם את אחותה — משום (בשם) ר׳ יהודה בן בתירא אמרו: אומרים לו לאח המקדש: המתן ואל תשא את ארוסתך עד שיעשה אחיך היבם מעשה, שיכנוס או יחלוץ, כי כל עוד לא עשה היבם מעשה, הרי היא זקוקה לייבום לכל האחים, ובכלל זה גם לאח שקידש את אחותה ואסור לו לשאת את אחות זקוקתו.
In the case of a widow waiting for her yavam to consummate levirate marriage or perform ḥalitza with her, and the brother of the yavam betrothed her sister, they said in the name of Rabbi Yehuda ben Beteira: They say to the brother: Wait and do not marry the woman you betrothed until your brother performs an act, either of ḥalitza or of consummating the levirate marriage, as until he does there remains a levirate bond between the yevama and each of the brothers, and it is prohibited to marry the sister of a woman to whom one is bound by a levirate bond.
הכל
(4) חָלַץ לָהּ אָחִיו אוֹ כְּנָסָהּ יִכְנוֹס אֶת אִשְׁתּוֹ מֵתָה הַיְּבָמָה יִכְנוֹס אֶת אִשְׁתּוֹ דמֵת יָבָם יוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט וְאֵשֶׁת אָחִיו בַּחֲלִיצָה.:
If a brother of the one who betrothed the sister of the yevama performed ḥalitza with the yevama or consummated a levirate marriage with her, since by doing so the levirate bond between the yevama and the one who betrothed her sister is dissolved, he may then enter into marriage with his wife, who until that point was only betrothed to him, as she is no longer the sister of a woman to whom he is bound by a levirate bond. Similarly, if the yevama died, since his levirate bond to her is dissolved upon her death, he may proceed to enter into marriage with his betrothed wife. However, if the yavam died without performing an act that would have dissolved the levirate bond, he must divorce his wife with a bill of divorce, as she is forbidden to him as the sister of a woman to whom he is bound by a levirate bond, and his brother’s wife he must send out with ḥalitza, as she is forbidden to him as the sister of his divorcée.
If a brother of the one who betrothed the sister of the yevama performed ḥalitza with the yevama or consummated a levirate marriage with her, since by doing so the levirate bond between the yevama and the one who betrothed her sister is dissolved, he may then enter into marriage with his wife, who until that point was only betrothed to him, as she is no longer the sister of a woman to whom he is bound by a levirate bond. Similarly, if the yevama died, since his levirate bond to her is dissolved upon her death, he may proceed to enter into marriage with his betrothed wife. However, if the yavam died without performing an act that would have dissolved the levirate bond, he must divorce his wife with a bill of divorce, as she is forbidden to him as the sister of a woman to whom he is bound by a levirate bond, and his brother’s wife he must send out with ḥalitza, as she is forbidden to him as the sister of his divorcée.
מתה היבמה יכנוס את אשתו – דאפילו כנסה ומתה מותר באחותה.
מת היבם – ולא נותר לו אח אלא זה.
ואת אשת אחיו בחליצה – אבל יבומי לא דאחות גרושתו היא.
מתה היבמה יכנוס את אשתו מת היבם מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה.
1
1. בכ״י של ראב״ן מופיעים כאן דבריו על יבמות ל״ט: ד״ה ״מצות חליצה קודמת״, ודבריו אלו הובאו לעיל על סדר הש״ס.
יוציא את אשתו בגט – בפ׳ ארבעה אחין (לעיל כט.) לא בעי למימר דזו היא למעוטי הך דהכא דפשע כדפרישית לעיל.
מתה היבמה יכנוס את אשתו. שאפי׳ כנסה ומתה מותר [באחו]תה.
מת היבם. ולא נותר אח אלא זה.
מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה. מוציא אשתו בגט, שהרי אינו יכול לכנסה, דהויא אחות זקוקתו, ואשת אחיו בחליצה, אבל יבומי לא, דאחות גרושה היא.
חלץ לה אחיו ליבמה, או כנסה — יכנוס האח את אשתו. מתה היבמה — יכנוס את אשתו שהיא אחותה, שעכשיו אינה עוד אחות זקוקתו. אם מת יבם לפני שעשה מעשה באשה, נמצא אז שלפני האח יש שתי אחיות, אחת היא ארוסתו, ואחת זקוקה לו לייבום, ולכן יוציא את אשתו (ארוסתו) בגט, מפני שהיא נאסרת עליו משום שהיא אחות זקוקתו, ויוציא את אשת אחיו בחליצה, שהרי היא אסורה עליו משום אחות גרושתו.
If a brother of the one who betrothed the sister of the yevama performed ḥalitza with the yevama or consummated a levirate marriage with her, since by doing so the levirate bond between the yevama and the one who betrothed her sister is dissolved, he may then enter into marriage with his wife, who until that point was only betrothed to him, as she is no longer the sister of a woman to whom he is bound by a levirate bond. Similarly, if the yevama died, since his levirate bond to her is dissolved upon her death, he may proceed to enter into marriage with his betrothed wife. However, if the yavam died without performing an act that would have dissolved the levirate bond, he must divorce his wife with a bill of divorce, as she is forbidden to him as the sister of a woman to whom he is bound by a levirate bond, and his brother’s wife he must send out with ḥalitza, as she is forbidden to him as the sister of his divorcée.
הכל
(5) גמ׳ גְּמָרָא : מַאי וְכֵן אֵימָא אֲבָל הַמְגָרֵשׁ.
GEMARA: The mishna considers two cases in which there is no possibility of consummating levirate marriage with a yevama. In the first case the reason is that she is the sister of one’s ḥalutza, and in the second it is that she is the sister of one’s divorcée. The mishna appears to compare the two cases by introducing the second case with: And similarly. The Gemara questions this: What is the meaning of: And similarly? The two cases are not similar; in the first case the yevama must perform ḥalitza, and in the second she is entirely exempt from the need to do anything. The Gemara answers: Emend the mishna and say: However, one who divorces.
GEMARA: The mishna considers two cases in which there is no possibility of consummating levirate marriage with a yevama. In the first case the reason is that she is the sister of one’s ḥalutza, and in the second it is that she is the sister of one’s divorcée. The mishna appears to compare the two cases by introducing the second case with: And similarly. The Gemara questions this: What is the meaning of: And similarly? The two cases are not similar; in the first case the yevama must perform ḥalitza, and in the second she is entirely exempt from the need to do anything. The Gemara answers: Emend the mishna and say: However, one who divorces.
אימא אבל – פירוש דלשון וכן הוא כמו באמת מלשון כן בנות צלפחד דוברות ולשון אבל כן בהרבה מקומות אבל שרה אשתך.
ב גמרא לאחר שנשנה הדין הראשון שבמשנה בענין אחות חלוצתו, נאמר: וכן המגרש את אשתו. ושואלים: מאי [מה] פירוש הלשון ״וכן״? שהרי אין דינים אלה דומים זה לזה! ומשיבים: אימא [אמור] במקום זה בלשון המתאימה: ״אבל המגרש״, שהרי במקרה הזה אין דינה שחולצת ולא מתייבמת, אלא היא פטורה לגמרי, משום אחות אשה.
GEMARA: The mishna considers two cases in which there is no possibility of consummating levirate marriage with a yevama. In the first case the reason is that she is the sister of one’s ḥalutza, and in the second it is that she is the sister of one’s divorcée. The mishna appears to compare the two cases by introducing the second case with: And similarly. The Gemara questions this: What is the meaning of: And similarly? The two cases are not similar; in the first case the yevama must perform ḥalitza, and in the second she is entirely exempt from the need to do anything. The Gemara answers: Emend the mishna and say: However, one who divorces.
הכל
(6) אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ כָּאן שָׁנָה רַבִּי האֲחוֹת גְּרוּשָׁה מִדִּבְרֵי תוֹרָה ואֲחוֹת חֲלוּצָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.:
The Gemara explains the reason for the difference between the two cases: Reish Lakish said: Here, through this mishna, Rabbi Yehuda HaNasi taught that a sister of one’s divorcée is forbidden to him by Torah law, and that is why she is entirely exempt, whereas a sister of a ḥalutza is forbidden to him only by rabbinic law, and therefore, since there is still a levirate bond between her and the yavam, she requires ḥalitza to release her from it.
The Gemara explains the reason for the difference between the two cases: Reish Lakish said: Here, through this mishna, Rabbi Yehuda HaNasi taught that a sister of one’s divorcée is forbidden to him by Torah law, and that is why she is entirely exempt, whereas a sister of a ḥalutza is forbidden to him only by rabbinic law, and therefore, since there is still a levirate bond between her and the yavam, she requires ḥalitza to release her from it.
אמר ריש לקיש: כאן שנה רבי והסביר את היחס בין שני דינים אלה, שאחות גרושה אסורה מדברי תורה, ולכן פטורה לגמרי מן הייבום, ואילו אחות חלוצה אסורה רק מדברי סופרים, משום שדומה לגרושה, ואם נפלה לפניו, חולצת ולא מתייבמת.
The Gemara explains the reason for the difference between the two cases: Reish Lakish said: Here, through this mishna, Rabbi Yehuda HaNasi taught that a sister of one’s divorcée is forbidden to him by Torah law, and that is why she is entirely exempt, whereas a sister of a ḥalutza is forbidden to him only by rabbinic law, and therefore, since there is still a levirate bond between her and the yavam, she requires ḥalitza to release her from it.
הכל
(7) שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁקִּידֵּשׁ וְכוּ׳.: אָמַר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה כְּדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא.
§ The mishna states that in the case of a widow waiting for her yavam where the brother of the yavam betrothed her sister, Rabbi Yehuda ben Beteira said that the brother may not proceed to marry his betrothed. The Gemara cites a ruling on this matter: Shmuel said: The halakha is in accordance with the statement of Rabbi Yehuda ben Beteira.
§ The mishna states that in the case of a widow waiting for her yavam where the brother of the yavam betrothed her sister, Rabbi Yehuda ben Beteira said that the brother may not proceed to marry his betrothed. The Gemara cites a ruling on this matter: Shmuel said: The halakha is in accordance with the statement of Rabbi Yehuda ben Beteira.
שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה משום ר׳ יהודה בן בתירה אמרו אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך מעשה אמי מייבם ותיפקע זיקתה ותכניס ארוסתך. וכן הלכה.
א. ׳מי מייבם׳ מיותר. באב״ש הגיה: יחלוץ או מייבם.
ומותר אדם בקרובת צרות חלוצתו מ״ש רישא ומ״ש סיפא. הא דאזלא בהדה לב״ד גזרו בה רבנן הך דלא אזלא בהדה לב״ד לא גזרו בה רבנן פי׳ בשלאה חולצת מוליכא אחותה שמה לב״ד וכ״ע לא ידעי הי מינייהו יבמתו ואיכא דסברי דרחל חלוץ דכי נסיב צרת רחל דהיינו צרות קרובות חלוצתו אמרו צרות חלוצתו נסיב אבל כשהיבמה חולצת אין צרות קרובות חלוצתו הולכת עמה, הלכך כי נסיב אחות הצרה ל״א אחות חלוצה נסיב:
אר״ט ב״ק א״ש הבא על צרת חלוצתו הולד ממזר מ״ט באיסורא קיימה ולית ה״ל כוותי׳ משום דקאי ר״ל אבל ר״י פליג עלייהו ואמר בין הוא בין אחים אינם חייבים על צרת חלוצתו אלא לאו וה״ל כר״י וה״ל כר״י כדכתבינא בפ״ק.
גמרא. אמר שמואל הלכה כר׳ יהודה בן בתירא. וטעמא דר׳ יהודה משום דקסבר יש זיקה כדאיתא בריש פרק כיצד (יבמות יח:) והא דפירשו טעמיה דר״י משום זיקה ולא פירשו משום דאסור לבטל מצות יבמין, משום דלמאן דאמר אסור לבטל מצות יבמין כיון שקדש את אחותה נתבטלה מצוה ונדחית יבמה לגמרי ומותר הוא לכנוס את אשתו דאינו פוגע באחות זקוקה דהא אין זיקה. אבל למאן דאמר יש זיקה הוא שאסור לכנוס, לפי שאלימא זיקתה שאין קדושין שלאחר זיקה מפקיעין אותה, והלכך אסור לכנוס ונמצא פוגע באחות זקוקה.
הא דאותביה רב המנונא לרב מברייתא דשלשה אחין ולא אותביה ממתניתין דארבעה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ומתו הרי אלו חולצות ולא מתיבמות כדאותיב מינה ר׳ יוסי בר חנינא לר׳ יוחנן בריש פרק ארבעה אחין (יבמות כז:) משום דאיכא למימר משום דכבר דחאה ר׳ יוחנן (שם) ואמר אחיות איני יודע מי שנאן, ורב המנונא בתרא הוא ודלמא ידע לה לההיא דר׳ יוחנן. אי נמי משום דאי מההיא הוה אמינא דהתם דבחיי אחותה לא, משום דאסור לבטל מצות יבמין, אבל הכא דלאחר מיתה וליכא משום בטול מצות יבמין שרי. אי נמי התם משום דאיכא למגזר דלמא חלץ לראשונה ומבים לשניה, אבל הכא דליכא למגזר שרי, והתם בריש פרק ארבעה אחין דאותיב ממתניתין ולא אותיב מהא ברייתא משום דמתניתן לא מתוקמא ליה כר׳ אלעזר כדאיתא התם, אבל ברייתא דאיכא לאוקמה כר׳ אלעזר לא בעי לאותובי מינה.
ג שנינו במשנה ששומרת יבם שקידש אחיו את אחותה, לדעת ר׳ יהודה בן בתירא אומרים לו שימתין עד שיעשה אחיו מעשה. אמר שמואל: הלכה כדברי ר׳ יהודה בן בתירא.
§ The mishna states that in the case of a widow waiting for her yavam where the brother of the yavam betrothed her sister, Rabbi Yehuda ben Beteira said that the brother may not proceed to marry his betrothed. The Gemara cites a ruling on this matter: Shmuel said: The halakha is in accordance with the statement of Rabbi Yehuda ben Beteira.
הכל
(8) אִיבַּעְיָא לְהוּ מֵתָה אִשְׁתּוֹ מַהוּ בִּיבִמְתּוֹ רַב וְרַבִּי חֲנִינָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ זמֵתָה אִשְׁתּוֹ מוּתָּר בִּיבִמְתּוֹ שְׁמוּאֵל וְרַב אַסִּי דְאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ מֵתָה אִשְׁתּוֹ אָסוּר בִּיבִמְתּוֹ.
A dilemma was raised before the Sages: If a yavam is betrothed to the sister of his yevama, then since the yevama is his betrothed wife’s sister, it is forbidden for him to consummate a levirate marriage with her. However, if his betrothed wife died, what is the halakha with regard to his yevama; is he then permitted to consummate a levirate marriage with her? It is Rav and Rabbi Ḥanina who both say: If his wife died, he is permitted to consummate a levirate marriage with his yevama. Their opinion is disputed by Shmuel and Rav Asi, who both say: If his wife died, he is forbidden to his yevama.
A dilemma was raised before the Sages: If a yavam is betrothed to the sister of his yevama, then since the yevama is his betrothed wife’s sister, it is forbidden for him to consummate a levirate marriage with her. However, if his betrothed wife died, what is the halakha with regard to his yevama; is he then permitted to consummate a levirate marriage with her? It is Rav and Rabbi Ḥanina who both say: If his wife died, he is permitted to consummate a levirate marriage with his yevama. Their opinion is disputed by Shmuel and Rav Asi, who both say: If his wife died, he is forbidden to his yevama.
מהו ביבמתו – מי אמרינן כיון דמתה פקע איסור אחות אשה ושריא או דלמא אע״ג דפקע איסור אחות אשה קם עליה באיסור אשת אח הואיל ונאסרה עליו שעה אחת בשעה שהיתה זקוקה ליבם ואין אני קורא בה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה עולמית עליו.
מתה אשתו מותר ביבמתו – ומתני׳ דקתני מתה יבמתו ולא נקט מתה אשתו דהוי רבותא טפי איידי דבעי למיתני מת היבם תנא נמי מתה היבמה.
[מ]תה [אשתו] מהו ביבמתו. מי אמרי׳ כיון דמתה פקע איסור אחות אשה ושריא, או דילמ׳ אע״ג דפקע איס[ור דאחות] אשה, קיימא עליה [באיסור] אשת אח, הואיל ונאסרה עליו שעה אחת [בשעה] שהיתה זקוקה ליבם, [ואין] אני קורא בה יבמה יבא עליה הרי היא כ[אשת אח] שיש לה בנים אסורה [ע]ליו עולמית.
אסור. הואיל ונאסרה עליו יבמתו כשקידש אחותה אינה חוזרת להתירה הראשון. דרב. דשרי. הותרה. בשעת נפילה. ונאסרה. כשקדש אחותה משום אחות אשה. והותרה. כשמתה אחותה. ובאסורא דאוריתא מצריך רב נמי שתהא מותרת בשעת נפילה, כדאיתא בריש ארבעה אחין1. אשתו. של שיני. אותה יבמה. פי׳ שעשה בה מאמר. הותרה. בשעת נפילה. ונאסרה. כשמת שיני דהויא לה אחות זקוקתו. והותרה. כשמתה אשת שיני. ר׳ אלעזר. בפרק ב״ש2 דתנן המגרש אשתו והחזירה מותרת ליבם ור׳ אלעזר אוסר שהרי עמדה עליו באסור גרושת אח. מתה. אשתו, שקדש אחות יבמתו. ועלה דמתני׳ דהכא קאמ׳ לה בבריתא. לא אתסר. ואיסור משום גרושת אחיו, הואיל וחזר ונשאה אזל ליה ההוא אסורא, ובשעת נפילה שריא. ומההיא שעתא ואילך לא חל עליה אסורא. א״ד ואפי׳ הכי הלכה כרב, דתלמודא הוא דמסיק הכי. ואית דלא גרסי ליה. ומיהו הלכתא כרב, דר׳ יוחנן הכי סבירא [ליה] בפרק ד׳ אחין3 דיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתרא הראשון. וכן פסק הרי״ף4. ואע״ג דמימרא דר׳ יוחנן היא כשנאסרה משום זיקה דרבנן, ר׳ יוחנן לא פליג בין אסורא דאוריתא או אסורא דרבנן. דאי בשעת נפילה נאסרה ואפי׳ משום זיקה אינה חוזרת להתירה. ואי בשעת נפילה הותרה, אע״פ שנאסרה בינתיים משום אחות אשה כי הכא דמתני׳, אם מתה חזרה להיתירא.
1. לעיל כז, ב.
2. להלן קט, א.
3. לעיל כז, ב.
4. יג, ב בדפי הרי״ף.
איבעיא להו מתה אשתו מהו ביבמתו – פי׳ ארישא קאי דקתני מתה יבמתו מותר באשתו דהשת׳ עסקי׳ שמתה אשתו בחיי אחיו דלא אידחייא יבמה מהאי ביתא ולא נפטרה לשוק אבל בסיפא דקתני מת היבם יוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה ליכא למימר שאם מתה אשתו יהא מותר ביבמתו דכיון דהשת׳ ליכא יבם אחרינא אלא הוא כי נפלה קמיה לחוד אידחיי׳ מיניה לאיתסורי עליה משום אחות אשה דהא קדושי אשתו דאורייתא נינהו וכיון שנאסר עליו באותה שעה נאסר׳ עליו עולמית. מאי טעמא דרב דשרי פירוש דטעמא דמאן דאסר ברור הוא דקסבר דכיון דנאסר עליו שעה א׳ נאסרה עליו עולמית.
משום דהויא יבמה בשעת נפיל׳ ונאסר׳ כשקדש אחותה וחזרה והותר׳ כשמת׳ אשתו תחזור להתירה הראשון – וא״ת ואליבא דרב למה ליה למינקט שהותרה בתחלה דהא שרי בריש כיצד אף כשנאסרה בנפילתה ואח״כ הותרה י״ל דהת׳ דאיסור׳ משום זיקא דרבנן אבל בזו שאיסורה דאורייתא משום קדושי אחותה אילו נאסר׳ איסור זה בתחלת׳ לא היה לה התר כדאמרי׳ התם בהדי׳ דמודה רב באיסור דאורייתא.
איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים] שאלה זו: אם מתה אשתו, מהו דינו ביבמתו? האם אסור בה כשם שאסור בה בעוד ארוסתו חיה משום אחות אשתו, או לא? רב ור׳ חנינא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: כיון שמתה אשתו — מותר ביבמתו, שבמות ארוסתו פקע איסור אחות אשתו, ומותרת לו. שמואל ורב אסי דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: אם מתה אשתו — אסור ביבמתו.
A dilemma was raised before the Sages: If a yavam is betrothed to the sister of his yevama, then since the yevama is his betrothed wife’s sister, it is forbidden for him to consummate a levirate marriage with her. However, if his betrothed wife died, what is the halakha with regard to his yevama; is he then permitted to consummate a levirate marriage with her? It is Rav and Rabbi Ḥanina who both say: If his wife died, he is permitted to consummate a levirate marriage with his yevama. Their opinion is disputed by Shmuel and Rav Asi, who both say: If his wife died, he is forbidden to his yevama.
הכל
(9) אָמַר רָבָא מַאי טַעְמָא דְּרַב מִשּׁוּם דַּהֲוַאי יְבָמָה שֶׁהוּתְּרָה וְנֶאֶסְרָה וְחָזְרָה וְהוּתְּרָה תַּחְזוֹר לְהֶיתֵּירָהּ הָרִאשׁוֹן.
Rava said: What is Rav’s reasoning? She is permitted due to the fact that she is a yevama who, when her husband died, was permitted to the yavam, and then when the yavam betrothed her sister she became forbidden to him as his wife’s sister, and then when his wife died the yevama reverted to her original status and was permitted to him. As such, she should also revert to her original permitted status with regard to levirate marriage and be permitted to consummate a levirate marriage with the yavam.
Rava said: What is Rav’s reasoning? She is permitted due to the fact that she is a yevama who, when her husband died, was permitted to the yavam, and then when the yavam betrothed her sister she became forbidden to him as his wife’s sister, and then when his wife died the yevama reverted to her original status and was permitted to him. As such, she should also revert to her original permitted status with regard to levirate marriage and be permitted to consummate a levirate marriage with the yavam.
אמר רבא מאי טעמא דרב משום דהוי יבמה שהותרה, קודם שקידש אחותה, ונאסרה, כשקידשה, וחזרה והותרה, כשמתה אשתו, תחזור להתירה הראשון. ומדמהדר רבא לפרושי טעמא דרב, ש״מ דהילכתא כוותיה. ותו דהילכתא כרב באיסורי.
מאי טעמא דרב משום דהוי יבמה שהותרה – ואע״פ דבפ׳ ארבעה אחין (שם דף כז:) שרי רב אפילו לא הותרה לכתחלה דקאמר מתה הראשונה מותר בשניה היינו דוקא בזיקה דרבנן אבל הכא אחות אשה דאורייתא דוקא משום דהותרה.
מאי טעמ׳ דרב דשרי, הלא נאסרה עליו (עולמית) שעה אחת, ותנן במתני׳ דאסיר.
שהותרה. [בשעת נפילה ונ]אסרה כשקידש זה [את אחותה].
יבמה שהותרה וכו׳. דכי אמרי׳ נאסרה עליו עולמית, היכא שנאסרה מיד בשעת נפילה. ושמואל ורב אסי סברי לא שנא בשעת נפילה ולא שנא לאחר נפילה, הואיל ונאסרה.
גמרא א״ל ר״א היא דאמר כיון שעמדה עליו כו׳ באיסור כו׳ יש לדקדק לפי דברי התוס׳ דרב מודה באיסור דאורייתא היכא דלא הותרה דאסור וא״כ ע״כ רב גופיה כר״א סבירא ליה דאוסר בההיא דהמגרש אשתו והחזירה דהתם נמי לא הותרה ויש ליישב בדוחק דרב נמי סבירא ליה כתירוצא דלקמן אליבא דשמואל ורב אסי דע״כ לא קמפלגי רבנן עליה דר״א אלא משום דמנפילה ואילך לא מיתסר כו׳ וק״ל אך צ״ע לדברי התוס׳ דיש לחלק בין זיקה דרבנן לאיסור דאורייתא א״כ מאי קמייתי תלמודא מהא דתנא ר״א מתה יבמתו מותר באשתו כו׳ דאתיא ברייתא דג׳ אחין כו׳ כר״א דהא איכא למימר דע״כ לא קאמר ר״א התם אלא באיסור דאורייתא אבל בזיקה דרבנן כההיא דג׳ אחין לא וק״ל:
ויעויין בתו״י דהקשה על פרש״י, דהיכא דנולדה הקרובה (רחל) לאחר חליצת החלוצה (לאה) אין מקום לגזירת שמא יאמר שהקרובה (רחל) היא החלוצה, ובאופן כזה תשתרי. ויעויין במאירי דכ׳ דאה״נ דמדליתא טעם לגזור הגזירה באופן הזה דקרובת החלוצה (רחל) באמת מותרת.
אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של רב — משום דהואי [שהריהי] זו יבמה שהותרה לו במות בעלה ונאסרה לו לאחר מכן כשקידש את אחותה, וחזרה והותרה לו משמתה ארוסתו, ומכיון שכן תחזור להיתרה הראשון לגמרי. ואף שבמשך זמן מסויים היתה אסורה משום אחות אשתו כשהיתה זקוקה לו — לא נאסרה עליו לעולם.
Rava said: What is Rav’s reasoning? She is permitted due to the fact that she is a yevama who, when her husband died, was permitted to the yavam, and then when the yavam betrothed her sister she became forbidden to him as his wife’s sister, and then when his wife died the yevama reverted to her original status and was permitted to him. As such, she should also revert to her original permitted status with regard to levirate marriage and be permitted to consummate a levirate marriage with the yavam.
הכל
(10) מֵתִיב רַב הַמְנוּנָא ג׳ שְׁלֹשָׁה אַחִין ב׳ שְׁנַיִם נְשׂוּאִין ב׳ שְׁתֵּי אֲחָיוֹת וְאֶחָד מוּפְנֶה מֵת אֶחָד מִבַּעֲלֵי אֲחָיוֹת וְעָשָׂה בָּהּ מוּפְנֶה מַאֲמָר וְאַחַר כָּךְ מֵת אָחִיו הַשֵּׁנִי.
Rav Hamnuna raised an objection from that which was taught in a baraita: With regard to a case of three brothers, two of whom are married to two sisters and one of whom is a bachelor, if one of the sisters’ husbands died and the bachelor performed levirate betrothal with that sister, and afterward the second brother who was married to the other sister died, and so his wife also happened before the bachelor for levirate marriage, the bachelor is then bound to each of the sisters through a levirate bond. In such a case it is prohibited for the bachelor to consummate a levirate marriage with either one, as it is prohibited to marry the sister of a woman to whom one is bound through a levirate bond.
Rav Hamnuna raised an objection from that which was taught in a baraita: With regard to a case of three brothers, two of whom are married to two sisters and one of whom is a bachelor, if one of the sisters’ husbands died and the bachelor performed levirate betrothal with that sister, and afterward the second brother who was married to the other sister died, and so his wife also happened before the bachelor for levirate marriage, the bachelor is then bound to each of the sisters through a levirate bond. In such a case it is prohibited for the bachelor to consummate a levirate marriage with either one, as it is prohibited to marry the sister of a woman to whom one is bound through a levirate bond.
ואח״כ מת אחיו הב׳ – ונפלה אחותה ואסרתה לראשונה עליו משום אחות זקוקה ואע״ג דעבד בה מאמר כדתנן בפ׳ ארבעה אחין ב״ה אומרים אוי לו על אשתו ואוי לו על אשת אחיו.
עשה בה מופנה מאמר – לא אצטריך אלא לאפוקי מב״ש דאמר (לעיל דף כט.) מאמר קונה קנין גמור אי נמי נקט עשה בה מאמר לאשמועינן דאע״ג דאין זיקת השניה גמורה אפילו הכי אוסרת את זו.
מתיב רב המנונא שלשה אחין וכו׳ – הא דלא מותיב ממתניתין דארבעה אחיןא, כדמותיב ר׳ יוסי בר חנינא לרבי יוחנן בפירקיןב, ואמאי ליקום חד מינייהו ולחלוץ לה לשניה ותהוי ראשונה לגבי אידך כיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתירה הראשון. משום דאיכא למימר, בחייה לא אמרינן הכי, אי משום גזירה אי משום שאסור לבטל מצות יבמיןג. והא דלא מותיבי התם מהך מתניתאד, משום דמתניתין עדיפא ליה. א״נ משום דהא מיתוקמא כר״א וההיא לא מתוקמא ליה כותיהה.
א. לעיל כו א.
ב. לעיל כז ב.
ג. וכ״כ הרשב״א ביתר הסבר, וכ״כ הריטב״א, ועיי״ש שכתבו תירוץ נוסף. ועיין בריטב״א שכתב הקושיא בשם התוס׳. ובתוס׳ שלפנינו איתא רק הקושיא שהביא רבינו בסמוך.
ד. כה״ק תוד״ה ואמאי, ונשארו בקושיא. ועיין בתוס׳ הרא״ש שתירץ בשם הר״מ.
ה. וכ״כ תירוץ זה הרשב״א והריטב״א,
מתיב [מקשה] על כך רב המנונא ממה ששנינו: היו שלשה אחין, שנים מהם נשואין שתי אחיות, ואחד מופנה (רווק), מת אחד מבעלי אחיות ועשה בה המופנה (האח הרווק) מאמר ביבמה זו, ואחר כך מת אחיו השני, ונפלה לפניו גם האחות השניה לייבום, ואז שתיהן אסורות עליו משום שהן אחיות הקשורות אליו בזיקה,
Rav Hamnuna raised an objection from that which was taught in a baraita: With regard to a case of three brothers, two of whom are married to two sisters and one of whom is a bachelor, if one of the sisters’ husbands died and the bachelor performed levirate betrothal with that sister, and afterward the second brother who was married to the other sister died, and so his wife also happened before the bachelor for levirate marriage, the bachelor is then bound to each of the sisters through a levirate bond. In such a case it is prohibited for the bachelor to consummate a levirate marriage with either one, as it is prohibited to marry the sister of a woman to whom one is bound through a levirate bond.
הכל
(11) וְאַחַר כָּךְ מֵתָה אִשְׁתּוֹ אַחֲרָיו אוֹתָהּ יְבָמָה חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת.
And if afterward the wife of the second brother died after him, i.e., after her husband had already died, which restored the original situation in which the bachelor was bound by a levirate bond only to the widow of the first brother, then in such a case that yevama, the widow of the first brother, performs ḥalitza but may not enter into levirate marriage.
And if afterward the wife of the second brother died after him, i.e., after her husband had already died, which restored the original situation in which the bachelor was bound by a levirate bond only to the widow of the first brother, then in such a case that yevama, the widow of the first brother, performs ḥalitza but may not enter into levirate marriage.
And if afterward the wife of the second brother died after him, i.e., after her husband had already died, which restored the original situation in which the bachelor was bound by a levirate bond only to the widow of the first brother, then in such a case that yevama, the widow of the first brother, performs ḥalitza but may not enter into levirate marriage.
הכל
(12) וְאַמַּאי תֶּיהְוֵי כִּיבָמָה שֶׁהוּתְּרָה וְנֶאֶסְרָה וְחָזְרָה וְהוּתְּרָה תַּחְזוֹר לְהֶיתֵּירָהּ הָרִאשׁוֹן.
Rav Hamnuna explains the challenge from the baraita: But why may she not consummate the levirate marriage? She should be like a yevama who was initially permitted to her yavam, and then became forbidden to him, and then reverted to her original status and was permitted, and so in this case she should also revert to her original permitted status with regard to levirate marriage and be permitted to consummate a levirate marriage with him. The fact that the baraita rules that she is prohibited from consummating the marriage demonstrates that she does not revert to her original permitted status.
Rav Hamnuna explains the challenge from the baraita: But why may she not consummate the levirate marriage? She should be like a yevama who was initially permitted to her yavam, and then became forbidden to him, and then reverted to her original status and was permitted, and so in this case she should also revert to her original permitted status with regard to levirate marriage and be permitted to consummate a levirate marriage with him. The fact that the baraita rules that she is prohibited from consummating the marriage demonstrates that she does not revert to her original permitted status.
ואמאי תיהוי יבמה שהותרה כו׳ – תימה דלא פריך מהך ברייתא לרב בריש פרק ארבעה אחין (לעיל דף כח.) ולישני דרבי אלעזר היא כדמשני הכא.
וא״ת ולהאי לישנא שייך שפיר לישנא דהותר ונאסרה דמהו התר דתחלת׳ כיון דמיתה מפלת וי״ל דאה״נ מיהו לרב לא שאני ליה בהא כדאי׳ בפ׳ כיצד ועוד דדייקי לישנא דר׳ אליעזר דתני התם הואיל ועמדה עליו שעה אחת באיסור אלמא לא שאני ליה בין שנאסרה בתחלת׳ או שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה והא דאותביה רב המנונא לרב מברייתא דג׳ אחין הקשו בתוס׳ אמאי לא אקשי׳ ליה אמתני׳ דד׳ אחי׳ שנים מהן נשואין שתי אחיות ומתו הרי אלו חולצות ולא מתייבמות כדאותיב מיניה ר׳ יוסי בר חנינא לר׳ יוחנן בריש פ׳ ד׳ אחי׳ (דף כ״ז) וי״ל דרב המנונא בתרא הוא והוא ידע ר׳ יוחנן לבר מהלכתא ואמר אחיות איני יודע מי שנאה. א״נ דאי מהתם ה״א משום דבחיי אחותה ואסור לבטל מצות יבמין אבל הכי דלאחר מיתה וליכא למימר הכי שרי וא״ת והתם בפ״ד אחי׳ אמאי לא אותבוה לר׳ יוחנן מהאי י״ל משום דהא דמתוקמא כר׳ אלעזר כדאיתא התם בהדי׳.
ואמאי [ומדוע]? תיהוי [תהיה] זו כיבמה שהותרה לו במות בעלה ונאסרה עליו משמת אחיו ונפלה לפניו גם אחותה ומשמתה אחותה חזרה והותרה, ואם כן תחזור להיתירה הראשון!
Rav Hamnuna explains the challenge from the baraita: But why may she not consummate the levirate marriage? She should be like a yevama who was initially permitted to her yavam, and then became forbidden to him, and then reverted to her original status and was permitted, and so in this case she should also revert to her original permitted status with regard to levirate marriage and be permitted to consummate a levirate marriage with him. The fact that the baraita rules that she is prohibited from consummating the marriage demonstrates that she does not revert to her original permitted status.
הכל
(13) אִישְׁתִּיק לְבָתַר דִּנְפַק אֲמַר אַמַּאי לָא אֲמַרְתְּ לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר הִיא דְּאָמַר כֵּיוָן שֶׁעָמְדָה עָלָיו שָׁעָה אַחַת בְּאִיסּוּר נֶאֶסְרָה עָלָיו עוֹלָמִית.
Rava was silent, as he had no immediate answer. After Rav Hamnuna left the study hall, Rava said to himself: Why did you not say to him that the baraita does not pose a challenge because it is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, who said in a mishna (108b) with regard to the case of a man who divorced his wife, remarried her, and then died childless, that the yevama may not consummate levirate marriage with her yavam because once a yevama has stood before her yavam in a forbidden state, even for a single moment, she remains forbidden to him forever, and in that case, during the period she was divorced from her husband she was forbidden to her yavam? The Rabbis, however, disagree with his opinion, and the halakha is ruled in accordance with their opinion.
Rava was silent, as he had no immediate answer. After Rav Hamnuna left the study hall, Rava said to himself: Why did you not say to him that the baraita does not pose a challenge because it is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, who said in a mishna (108b) with regard to the case of a man who divorced his wife, remarried her, and then died childless, that the yevama may not consummate levirate marriage with her yavam because once a yevama has stood before her yavam in a forbidden state, even for a single moment, she remains forbidden to him forever, and in that case, during the period she was divorced from her husband she was forbidden to her yavam? The Rabbis, however, disagree with his opinion, and the halakha is ruled in accordance with their opinion.
ר׳ אלעזר היא – בפרק ב״ש המגרש את האשה והחזירה מותרת ליבם רבי אלעזר אוסר הואיל ועמדה עליו שעה אחת באיסור גרושת אח.
הא מני ר׳ אלעזר היא וכו׳ – פירוש דרבי אלעזר סבר נשואין הראשונים מפילין, והויא לה כיבמה שהותרה מתחלת נשואין הראשוניםא, ונאסרה אחר כך כשגירש, וחזרה והותרה כשהחזירה, ואינה חוזרת להיתירה הראשון. ואיכא למידק, לרב מי ניחא, הא אמר בפרק ד׳ אחיןב, דאפילו באסורה מעיקרא בשעת נפילה, דלא מתסרא אלא היכא דקאי באפה איסור אחות אשה דאורייתא, ובהא מתניתיןג זיקה דרבנן קאי באפה, ואנן לא שמעינן ליה לר״א בדרבנן כלוםד. ואיכא למימר לר״א [דמחמיר כולי האי בכולהי גזרינן. ולי נראה דקסבר רב טעמיה דר׳ אליעזר]ה בנשואין הראשונים (ואפילו] [מפילין]ו מדרבנן הוא דהא קאמרז חולצת, אלמא לאו איסורא דאורייתא היא אלא דרבנן, (כמו)ח שהלכו אחר נשואין הראשונים לגבי (נשואין) [גירושין]ט דצרות כדאיתא לעילי, הילכך ש״מ דלרבי אלעזר אפילו שעה אחת של איסור דבריהם אוסרת עולמיתכ.
א. עיין במהרש״א משה״ק, ומש״כ בזה הע״ל כדברי רבינו כאן.
ב. לעיל כז ב.
ג. נראה שצ״ל: מתניתא.
ד. ועיין במהרש״א שהקשה קושיית רבינו ונשאר בצריך עיון.
ה. על פי כת״י ב.
ו. על פי כת״י ב.
ז. בכתבי היד: דהא תלמוד חולצת. והוא לקמן קט א בגמ׳.
ח. בכתבי היד ליתא.
ט. ע״פ כ״י ב. ובנדפס הוסיף כאן: בזיקה, ונראה שאין צורך והכונה לענין גירושין של הערוה לענין לאסור צרתה שאם כנס ואח״כ גירש אסורה.
י. יג א, ל ב.
כ. ועיין במהרש״א שהקשה קושיית רבינו ונשאר בצריך עיון.
לבתר דנפק אמר אמאי לא אמרת ליה ר׳ אלעזר היא דאמ׳ וכו׳ – פי׳ ואנא דאמרי כרבנן דפליגי עליה דתניא המגרש אשתו והחזיר ומת משום ר׳ אלעזר אמרו חולצת ולא מתייבמת והתם בפרק ב״ש איתמרו ביה תרי טעמי איכא מאן דאמ׳ כר׳ אלעזר מספקא ליה דילמ׳ נשוא׳ הראשון מפילין כיון שגרש׳ נאסר׳ על אחיו משום אשת אח ושוב אין לה הית׳ או דילמא מיתה מפלת ולא נאסרה על אחיו לאחר נפילה.
ואיכא מאן דפריש דפשיט׳ ליה לר׳ אלעזר דמיתה מפל׳ והא מדינא שריא ליבם אלא דגזר גדול׳ אטו מגרש את אשתו קטנה שהשיאה לו אביה שגירושיה גמורים מן התורה וקיימא באיסור אשת אח ואין חזרתה אלא מדרבנן ואינה יבמה מן התורה כלל אלא אשת אח שלא במקום מצוה וסוגיין הכא ללישנ׳ בתרא דאיסורא של זו אינו אלא מדרבנן גזירה אטו קטנה והויא לה יבמה שהותרה בשעת נשואין ונאסרה כשגרשה וחזרה והותרה תחזור להתירא הראשון דאילו ללישנא קמא איסור דר׳ אלעזר משום חשש איסור תורה דנשואין הראשוני׳ מפילין ובאיסור תורה מודה רב שלא תחזור להתירה הראשון והא דנקטי׳ לה סתמא משום דלישנא בתרא דאמרן עיקר לרב אשי ותניא כוותיה.
אישתיק [שתק] רבא, שלא מצא לכך תשובה מיד. לבתר דנפק [לאחר שיצא] רב המנונא אמר רבא כמדבר אל עצמו: אמאי [מדוע] לא אמרת ליה [אמרת (אמרתי) לו] שמשנה זו שהקשה ממנה, כשיטת ר׳ אלעזר היא, שאמר: כל יבמה כיון שעמדה עליו שעה אחת באיסור — נאסרה עליו עולמית? ואילו אני פסקתי כחכמים.
Rava was silent, as he had no immediate answer. After Rav Hamnuna left the study hall, Rava said to himself: Why did you not say to him that the baraita does not pose a challenge because it is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, who said in a mishna (108b) with regard to the case of a man who divorced his wife, remarried her, and then died childless, that the yevama may not consummate levirate marriage with her yavam because once a yevama has stood before her yavam in a forbidden state, even for a single moment, she remains forbidden to him forever, and in that case, during the period she was divorced from her husband she was forbidden to her yavam? The Rabbis, however, disagree with his opinion, and the halakha is ruled in accordance with their opinion.
הכל
(14) הֲדַר אֲמַר אֵימוֹר דא״ר דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הֵיכָא דְּלָא חַזְיָא בִּשְׁעַת נְפִילָה אֲבָל הֵיכָא דְּחַזְיָא בִּשְׁעַת נְפִילָה מִי אָמַר.
He then said to himself: It is not certain that the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar because one could say that Rabbi Elazar said his opinion only where she was not suitable for the yavam, i.e., she was forbidden to him, already from the time of her happening before her yavam for levirate marriage at the moment of her husband’s death. However, where she was suitable for her yavam at the time of her happening before him and became forbidden to him only at some later point, as in the case of a yavam who betrothed the sister of his yevama, did he actually say that if the reason for the prohibition is removed then she does not return to her permissible state? If the baraita does not represent the opinion of Rabbi Elazar, then it must be unanimously agreed upon, and therefore it indeed poses a challenge.
He then said to himself: It is not certain that the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar because one could say that Rabbi Elazar said his opinion only where she was not suitable for the yavam, i.e., she was forbidden to him, already from the time of her happening before her yavam for levirate marriage at the moment of her husband’s death. However, where she was suitable for her yavam at the time of her happening before him and became forbidden to him only at some later point, as in the case of a yavam who betrothed the sister of his yevama, did he actually say that if the reason for the prohibition is removed then she does not return to her permissible state? If the baraita does not represent the opinion of Rabbi Elazar, then it must be unanimously agreed upon, and therefore it indeed poses a challenge.
הדר אמר אימור דאמר רבי אלעזר כו׳ – אכתי הוה מצי למימר דטעמא דר׳ אלעזר כדמפרש לקמן בפרק ב״ש (דף קט. ושם) אבל בהך ברייתא דלמא לא פליגי.
היכא דחזיא בשעת נפילה מי אמר – תימה א״כ לא מצי אתיא אפילו כרבנן ודלא כרבי אליעזר כדמפרש ואם כן מאי קאמר הדר אמר דמשמע דעדיין קשה ליה הך דמייתי רב המנונא ומשום הכי אשתיק הא ודאי לא קשיא ליה דהא משבשתא היא שהיה רוצה לומר דלא אתיא כרבי אליעזר וא״כ הך ברייתא ליתא כמאן דכיון דלא אתיא אפי׳ לר׳ אליעזר וכ״ש אליבא דרבנן לא מצי אתיא דהא רבנן שרו לה לגמרי וי״ל דידע שפיר שנויא דלקמן דעד כאן קא שרו רבנן אלא דמשום דנפילה ואילך לא מתסר עלויה אבל היכא דמנפילה ואילך אתסר אפילו רבנן מודו דאסירא ומש״ה ניחא הא דקאמר ולא מתייבמת וא״כ שפיר קאמר הדר אמר דודאי היה מתחרט ממה שאמר דאתיא אליבא דרבי אליעזר דודאי אתיא כרבנן כדפי׳ וא״כ אשתיק בדין שהרי לא ידע מה (היה) לתרץ ממה שאמר תחזור להתירה הראשון דהכא חזינן דאינה מתייבמת ולא אמרינן תחזור להתירה הראשון:
ואקשינן אימר דאמר ר״א היכא דבשעת נפילה לא חזיא – דכיוןא שהוא הולך אחר נשואין הראשונים, כשהחזירה אינה מתיבמת, נמצא איסורה איסור גמור והיתירה כשהחזירה אינו גמור, דכל שבשעת נפילה אין אני קורא בה יבמה יבא עליה אינו היתר.
דחזיא בשעת נפילה מי אמר – כלומר אי ס״ד לרבנן לית להו, לר״א נמי לא שמעינן ליה, דלא פליגי רבנן ור״א בהא מילתא כלל, ואמאן תרמייה למתניתא דמאמר, אלא ש״מ דרבנן נמי לית להו יבמה שהותרה ונאסרה חוזרת להיתרה. ואם אין אתה מפרש כן, היכי אמר מקשה דחזיא בשעת נפילה מי אמר, כ״ש דלא תקשי לרבב.
א. בכתבי היד: שאעפ״י.
ב. עיין בתוס׳ ישנים ד״ה היכא דחזיא בשעת נפילה, ובתוס׳ הרא״ש ד״ה הדר.
הדר אמר אימור דאמר ר׳ אלעזר דבשעת נפילה לא חזיא ליה. דאף על גב דר׳ אלעזר סבר דנשואין הראשונים מפילין, מכל מקום כיון דגרשה נאסרה על האחין באותה שעה לגמרי דבר תורה, ואף על פי שהחזירה מכל מקום כשנפלה עכשיו לפני יבם לא נפלה בהיתר גמור. אבל זו שבשעת נפילה נפלה לפניו בהיתר גמור, אף על פי שנאסרה בנתים כיון שחזרה והותרה לעולם אימא לך דשריא. שאלו לרבנן חזרה להתירה הראשון אפילו לר׳ אלעזר כן, דלא שמעינן ליה דפליג בהא, וכיון שכן ברייתא כמאן תרמייה. אלא ודאי איכא למימר דבין לרבנן בין לר׳ אלעזר כיון שנאסרה בשעת זיקה נאסרה עולמית. ואמרינן דודאי אשכחן לר׳ אלעזר דאסר אף בהא, וכיון שכן נוקי ברייתא כותיה ולעולם רבנן דפרק בית שמאי (יבמות קט.) פליגי עליה בהא כדפליג בההיא דפרק בית שמאי. ושמואל מתרץ לטעמיה דלא פליג רבנן אלא בההיא, אבל בהא מודי ליה. וקיימא לן כרב דהא אשכחן לר׳ יוחנן דקאי כותיה בפרק ד׳ אחין (כ״ז: ואין רי״ף ובאה״ג אה״ע סי׳ קנט ס״ק כו).
הדר אמר רבא אימור כר׳ אלעזר דבשעת נפיל׳ לא חזא דמקמי מיתת אחין איתסר׳ עליה ובההיא הוא דאסר ר׳ אלעזר גדולה אטו קטנה ולדידיה ליכא איסור נפילה כלל ולהכי שרי אבל היכא דחזיא בשעת נפילה כי הא דידן מי שמעת ליה לר׳ אלעזר דאסר ופליג עליה דתימא אנא דאמרי כרבנן הא ודאי לא שמעת ליה כלל דפליג בהא וא״ת ברייתא דלעיל למאן לרמייה לא ר׳ אלעזר ולא רבנן אלא ע״כ לא דמיא מתני׳ דלעיל דאותיב רב המנונ׳ לאידך דפליגי ר׳ אלעזר ורבנן ואנא אמינא לך במגרש פליגי מטעמי דכתיבנא לעיל אבל מתני׳ ד״ה היא והדר קושי׳ דרב המנונא לדוכתה ופרקי דודאי אשכחן לרבי אלעזר דאסר היכא דחזיא בשעת נפיל׳ דתני׳ ר׳ אלעזר אומר מת׳ אשתו פי׳ וכיון דכן שפיר איכא למימר דמתני׳ דלעיל ר׳ אלעזר היא ואנא דאמרי כרבנן.
ואמרינן דא״כ לימא דשמואל ורב אשי דאמור כר׳ אלעזר ומהדרי אפי׳ תימא רבנן ע״כ ל״פ רבנן אלא במגרש דלית בה לרבנן שום איסור נפילה אבל מתני׳ דג׳ אחין ואידך דר׳ אלעזר דקתני מתה אשתו אסו׳ ביבמתו אפי׳ רבנן היא וא״ה הלכת׳ כרב דר׳ יוחנן קאי כוותיה בריש פ״ד אחין.
ברם בכדי ליישב את הסתירה שבפרש״י על המשנה נראה דלרש״י ישנן שתי גזירות ואיסורין בקרובת חלוצתו: א) איסור בתורת קרובת אשתו, דהיינו איסור ערוה; וב) איסור בתורת חלוצתו. נ״מ דבתורת קרובת אשתו, צרת קרובת חלוצתו מנכרי היתה מותרת, ואילו בתורת איסור קרובת חלוצתו, צרת קרובת חלוצתו אפילו מנכרי אסורה. ועוד נ״מ באופן שנולדה קרובת חלוצתו לאחר החליצה כי באופן הזה הגזירה דאיסור ערוה חלה ולא הגזירה דאיסור חלוצה. ובאופן הזה צרת קרובת חלוצתו מנכרי מותרת. אך כשנפלה קרובת חלוצתו הזו לפני היבם ביבום אוסרת היא את צרתה מדין צרת ערוה. ומשו״ה הביא רש״י את שני הפירושים.
הדר [חזר] ואמר לעצמו: אימור [אמור] שאמר ר׳ אלעזר דבר זה — היכא דלא חזיא [היכן, כאשר, שלא היתה ראויה לו כלל] בשעת נפילה, אבל היכא דחזיא [היכן, כאשר שהיתה ראויה] בשעת נפילה, כגון במקרה שלנו, שכאשר מת האח הראשון היתה היבמה ראויה לו, ובמקרה כזה מי [האם] אמר שאם נאסרה אחר כך אין לה היתר?
He then said to himself: It is not certain that the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar because one could say that Rabbi Elazar said his opinion only where she was not suitable for the yavam, i.e., she was forbidden to him, already from the time of her happening before her yavam for levirate marriage at the moment of her husband’s death. However, where she was suitable for her yavam at the time of her happening before him and became forbidden to him only at some later point, as in the case of a yavam who betrothed the sister of his yevama, did he actually say that if the reason for the prohibition is removed then she does not return to her permissible state? If the baraita does not represent the opinion of Rabbi Elazar, then it must be unanimously agreed upon, and therefore it indeed poses a challenge.
הכל
(15) הֲדַר אֲמַר אִין וְהָתַנְיָא רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר מֵתָה יְבִמְתּוֹ מוּתָּר בְּאִשְׁתּוֹ מֵתָה אִשְׁתּוֹ אוֹתָהּ יְבָמָה חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת.
He then said: Yes, actually, Rabbi Elazar did state his opinion even in such a case, and so it is taught in a baraita: With regard to a yavam who betrothed the sister of his yevama, Rabbi Elazar says: If his yevama dies, he is permitted to his wife. If his wife dies, that yevama performs ḥalitza but may not enter into levirate marriage with him. Therefore, the challenge from the baraita can be dismissed since it represents only Rabbi Elazar’s opinion.
He then said: Yes, actually, Rabbi Elazar did state his opinion even in such a case, and so it is taught in a baraita: With regard to a yavam who betrothed the sister of his yevama, Rabbi Elazar says: If his yevama dies, he is permitted to his wife. If his wife dies, that yevama performs ḥalitza but may not enter into levirate marriage with him. Therefore, the challenge from the baraita can be dismissed since it represents only Rabbi Elazar’s opinion.
הדר [חזר] ואמר: אין [כן] ר׳ אלעזר אוסר גם בזו, והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא] שכאשר קידש אדם את אחות יבמתו ר׳ אלעזר אומר: מתה יבמתו — מותר באשתו (זו שקידש), מתה אשתו — אותה יבמה חולצת ולא מתיבמת. הרי שר׳ אלעזר סבור שאם נאסרה היבמה עליו אפילו שעה אחת, בין בשעת נפילה בין לאחר מכן — הריהי אסורה לעולם.
He then said: Yes, actually, Rabbi Elazar did state his opinion even in such a case, and so it is taught in a baraita: With regard to a yavam who betrothed the sister of his yevama, Rabbi Elazar says: If his yevama dies, he is permitted to his wife. If his wife dies, that yevama performs ḥalitza but may not enter into levirate marriage with him. Therefore, the challenge from the baraita can be dismissed since it represents only Rabbi Elazar’s opinion.
הכל
(16) לֵימָא שְׁמוּאֵל וְרַב אַסִּי דְּאָמְרִי כר׳ כְּרַבִּי אֶלְעָזָר.
The Gemara suggests: Shall we say that Shmuel and Rav Asi, who say that she may not consummate the levirate marriage, hold in accordance with the opinion of Rabbi Elazar?
The Gemara suggests: Shall we say that Shmuel and Rav Asi, who say that she may not consummate the levirate marriage, hold in accordance with the opinion of Rabbi Elazar?
הכל
(17) אפי׳ אֲפִילּוּ תֵּימָא כְּרַבָּנַן עַד כָּאן לָא קָמִיפַּלְגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר אֶלָּא מִשּׁוּם דְּמִנְּפִילָה וְאֵילָךְ לָא מִיתְּסַר עֲלַיְיהוּ אֲבָל הָכָא דְּאִיתְּסַר אֲפִילּוּ רַבָּנַן מוֹדוּ.:
The Gemara rejects this: You can even say that they hold in accordance with the opinion of the Rabbis, as perhaps the Rabbis disagree with Rabbi Elazar in the case of a man who divorced and remarried his wife and then died childless only due to the fact that in that case, from the time of her happening for levirate marriage and onward she was not forbidden to them, i.e., her yevamin. The fact that the prohibition between her and her yevamin ended before she ever happened before them for levirate marriage means it has no bearing on her current eligibility for levirate marriage. However, here, in the case where the yavam betrothed the sister of his yevama, since she became forbidden after she had already happened before him for levirate marriage, even the Rabbis would agree that she remains permanently ineligible to consummate levirate marriage with him.
The Gemara rejects this: You can even say that they hold in accordance with the opinion of the Rabbis, as perhaps the Rabbis disagree with Rabbi Elazar in the case of a man who divorced and remarried his wife and then died childless only due to the fact that in that case, from the time of her happening for levirate marriage and onward she was not forbidden to them, i.e., her yevamin. The fact that the prohibition between her and her yevamin ended before she ever happened before them for levirate marriage means it has no bearing on her current eligibility for levirate marriage. However, here, in the case where the yavam betrothed the sister of his yevama, since she became forbidden after she had already happened before him for levirate marriage, even the Rabbis would agree that she remains permanently ineligible to consummate levirate marriage with him.
עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אלעזר – בפרק בית שמאי אלא גבי מגרש אשה והחזירה משום דמנפילה ואילך לא איתסרא עליה ואיסור שבחיי אחיו לא מהני השתא דליכא למימר אין אני קורא בה בשעת נפילה דלאו בשעת נפילה הואי אבל בברייתא דמקדש אחות יבמתו דמנפילה ואילך איתסרא עליה והרי אין אני קורא בה בשעת זיקת יבום יבמה יבא עליה לא פליגי.
ומפרקינן אפילו תימא כרבנן התם דמנפילה ואילך לא איתסר – וכיון דמנפילה לא איתסר, לא מתסרא כלל, דרבנן מיתה מפלת סבירא להו, אבל היכא דאיתסר אפילו רבנן מודו, ורבי אלעזר דברייתא לא פליגי רבנן עליה.
ובתוס׳ הקשו עוד על פרש״י דהא לאחר מיתת החלוצה תנן במתני׳ דמותר באחותה, ומוכח דליכא חלות איסור אלא בתורת ערוה ולא בתורת חלוצה, דאילו היתה קרובת החלוצה נאסרת כחלוצה, למה תותר אחרי מיתת החלוצה.
ונראה דדין רש״י לגזור שקרובת החלוצה אסורה כחלוצה עצמה, אין בזה חלות שם חלוצה בפני עצמה דחלה על הקרובה, אלא דכל זמן שיש החלוצה עצמה בעולם חלה נמי שם חלוצה על קרובותיה, ושם אחד הוא שחל בין על החלוצה ובין על קרובותיה, דכולן נחשבות לחלוצות. אבל לאחר מיתת החלוצה עצמה, דליתא לעיקר הגברא שהיא החלוצה בעולם, פקע נמי שם חלוצה מכל קרובותיה. ומשו״ה אחות החלוצה מותרת אחרי מיתת החלוצה, דמצד איסור ערוה מותרת, ואף מצד איסור חלוצה נמי מותרת.
ויוצא לפי״ז בדין אמא דחלוצה אחרי מיתת החלוצה דהאיסור מצד שם חלוצה פקע, אלא שעוד אסורה היא בתורת איסור ערוה. ונ״מ לדין צרת אם חלוצתו לאחר מיתת החלוצה, משום דאיסור החלוצה פקע במיתת החלוצה אך נשאר האיסור דערוה, ולכן צרתה מאדם נכרי מותרת, אך בנפילת האם לפני היבם עם צרתה אזי תיאסר צרתה באיסור צרת ערוה.
ברם ביאור זה ברש״י צ״ע, דמנין לו לרש״י דגזרו הרבנן ב׳ גזירות ואיסורים שונים על קרובות חלוצתו. ומסתבר דלרש״י הרבנן גזרו רק גזירה אחת דקרובת חלוצתו האסורה בתורת איסור חלוצה ולא מדין איסור עריות דחל בקרובות אשתו דעלמא. והביאור בזה כי חלוצתו אינה דומה לאשתו שנתגרשה דקרובותיה אסורות לעולם, דהגירושין לא מפקיעין את האישות למפרע אלא רק מכאן ולהבא, ואין הגירושין חלות מתיר לאיסורי קרובות אשתו, ומשו״ה מדנאסרו קרובותיה בשעתן אסורין הן לעולם. משא״כ חליצה דשאני חליצה מגירושין בשני דברים: א) יתכן דחליצה חלה בתורת מתיר דכל איסורי היבמה, בין איסורה לשוק ובין איסורי קרובותיה על היבם שנאסרו עליו כשהיתה זקוקתו (למ״ד יש זיקה). ב) א״נ י״ל דחליצה מפקיעה למפרע את חלות הזיקה, דזיקה חלות אישות היא דחלה רק כל זמן דעומדת הזקוקה ליבום. אך משחלצה לבסוף ולא נתייבמה הוברר הדבר למפרע דלא היתה זקוקתו בתורת אשתו כלל משום דנחלצה ולא נתייבמה, דאע״פ שעיקר הנפילה לא פקעה למפרע, אך חלות האישות שבזיקה אכן פקעה. ולכן הוברר הדבר למפרע דלא נאסרו קרובות הזקוקה על החולץ כלל, ואפילו למ״ד יש זיקה. ומשו״ה קרובות החלוצה אינן אסורות על החולץ בתורת איסורי עריות דקרובות אשתו אלא רק באיסור חלוצתו. ועוד דשאני מיתת היבמה מחליצתה. דאחרי מיתתה עדיין קרובותיה אסורות למ״ד יש זיקה (לעיל יז:). והטעם דמיתה אינה מתיר את היבמה לשוק מדין מתיר אלא דאחרי המיתה הזיקה פקעה ממילא מדליתא ליבמה שתהיה זקוקתו. משא״כ חליצה המהווה חלות דין מתיר (לפי הטעם הראשון הנ״ל). ועוד דבמיתה הזיקה לא באה לידי קיום מצותה - לא ביבום ולא בחליצה. ומשו״ה קרובות הזקוקה שנאסרו בשעת הזיקה עדיין אסורות הן כי עצם הזיקה לא השתנה למפרע במיתת היבמה. משא״כ חליצה המהווה קיום מצוה שקיים החולץ עם חלוצתו, וקיום מצות חליצה מפקיעה למפרע את זיקת היבמה שהיתה מקצת אשתו של היבם כשהיתה זקוקתו, דזהו מעיקר חלות דין דחליצה להפקיע למפרע את זיקת האישות דבזקוקה מדלא נתייבמה אלא נחלצה, ומכיון דזיקת האישות דידה פקעה למפרע לכן הותרו נמי כל קרובותיה. (לפי הטעם השני הנ״ל).
ומשום כך נמנע רש״י מלפרש כתוס׳ וכפשטות המשנה דקרובות חלוצות אסורות בתורת קרובות אשתו, אלא מדין חדש דגזרו דקרובות חלוצתו וצרותיהן הרי הן אסורות בתורת חלוצתו. ולפי״ז אנו צריכים לדחוק בפרש״י לתחילת המשנה (דף מ.) דאינו ר״ל דחלות האיסור דקרובות חלוצתו חלה בתורת איסורי קרובות אשתו, אלא שכל הקרובות שהתורה אסרן כקרובת אשתו הן הנשים שהרבנן גזרו עליהן ליאסר על החולץ מדין חלוצתו, וניתן לדחוק פירוש זה בדבריו דרש״י, עיין בם ודו״ק.
עוד הקשו בתוס׳ על פרש״י דלא מצינו חלות שם צרה דחלה אלא רק בנופלות שתיהן ליבום במקום מצוה ולא בנשואות לנכרי. ותוס׳ הציעו וז״ל ופ״ה יש ליישב קצת בנשואה לאחיו ולא לנכרי עכ״ל כלומר שאע״פ דלרש״י קרובת חלוצתו וצרתה נאסרו באיסור חלוצה ולא באיסורי ערוה וצרת ערוה מ״מ השם דצרה חל בה רק בנופלת במקום מצוה ואפילו לפי פרש״י. ולפי פירש זה ברש״י דין צרה אינו חל על צרה בעלמא הנשואה ביחד עם קרובת חלוצתו לנכרי אלא אך על צרה הנופלת ליבום עם הקרובה, דכדי שיחול שם צרה צ״ל צרה בנפילה ולא באופן דנשואה לנכרי בעלמא.
ד
בסופם של התוס׳ הובאה שיטת הר״י שחולק על פרש״י וסובר דקרובות חלוצות נאסרו בתורת איסורי עריות כקרובות אשת איש וגרושה דעלמא. וצרת קרובת חלוצתו נאסרה מדין צרת ערוה, ורק באופן שתיפול ליבום בבת אחת עם קרובת חלוצתו ולא בנשואות לנכרי.
בסופם של התוס׳ הובאה שיטת הר״י שחולק על פרש״י וסובר דקרובות חלוצות נאסרו בתורת איסורי עריות כקרובות אשת איש וגרושה דעלמא. וצרת קרובת חלוצתו נאסרה מדין צרת ערוה, ורק באופן שתיפול ליבום בבת אחת עם קרובת חלוצתו ולא בנשואות לנכרי.
והנה בדין שניות לעריות כתב הרמב״ם (פ״ו מהל׳ יבום הל״כ) ז״ל וכן שתי יבמות הבאות מבית אחד שהיתה האחת מהן שניה על היבם או מחייבי לאוין או מחייבי עשה או אילונית הרי צרתה מותרת וחולצת או מתייבמת עכ״ל. והראייה לדין הרמב״ם מהמשנה (כ.) שכללה את דין איסור מצוה - דהיינו השניות עם דין איסור קדושה - דהיינו חייבי לאוין. ובגמרא (דף כ:) איתא דאם היבם בא על יבמתו שהיא שנייה לו דנפטרה צרתה. ובפשטות משמע דהרבנן אסרו שניות באיסורי ביאה דעלמא אך לא גזרו עליהן חלות שם ודין ערוה מדרבנן, ומשו״ה צרות שניות מותרות כדין צרת חייבי לאוין דעלמא וכדפסק הרמב״ם.
ומאידך יתכן ששניות פוטרין את צרותיהן ממ״נ, דאילו מצד דינא דאורייתא הרי מייבמין וחולצין אותן ופוטרין את צרותיהן, ואילו מצד דינא דרבנן הרי הן ערוה ואף צרותיהן צרות ערוה הן שנפטרין לשוק בלי יבום וחליצה. ברם יעויין בסוף דברי התוס׳ ד״ה רבי שמעון (דף יא.) שדחו את הממ״נ הזו בסוטה דרבנן, ולכאורה ה״ה בשניות שהממ״נ הזו אינה מתקבלת. וכן א״א לומר ברמב״ם את הממ״נ הזה שהרי התיר לכתחילה לייבם את צרת שניה, ואילו מצד הממ״נ היתה אסורה לייבמה מדרבנן מדהויא צרת ערוה מדרבנן.
ונראה דלרמב״ם לא גזרו על שניות חלות שם ערוה מדרבנן כלל אלא שאסרן באיסור ביאה דעלמא. ולכן זיקתן לא הופקעה דאינן אלא איסורי ביאה דעלמא בדומה לחייבי לאוין ומשו״ה יבומיהן חל בדיעבד כמו היבום דחייבי לאוין. ונראה להביא סמוכים לכך מהרמב״ם שכלל את עיקר דיני השניות בהל׳ אישות (פ״א: הל״ו) ולא בהל׳ איסורי ביאה (פרק ב׳) בין דיני העריות. ונראה מכך דס״ל דעריות דעלמא שאינן בנות קידושין נאסרו באיסור ביאה ולא באיסור אישות ולכן הביאם בהל׳ איסורי ביאה. ואילו שניות שעיקר איסורן הוי איסור אישות, לכן הרמב״ם קבע מקומם בהל׳ אישות ולא בהל׳ איסורי ביאה. אמנם הרמב״ם סידר נמי את הדינים של חייבי לאוין דעלמא בהל׳ איסורי ביאה (פט״ו - ט״ז) ולא בהל׳ אישות, ואע״פ שבנות קדושין הן. והטעם משום דסובר דלוקין עליהן רק בביאה אחרי קדושין (רמב״ם פט״ו מהל׳ איסורי ביאה הל״ב), ומכיון דעיקר הלאו חל רק בקידושין עם ביאה ולא בקידושין לבדו לכן קבע הרמב״ם הלכות חייבי לאוין בהלכות איסורי ביאה. משא״כ שניות שאסורות מדרבנן בקידושין בלי ביאה כמו שאסורות בביאה בלי קידושין, ומאחר שנאסרו בקידושין בלבד בלי ביאה, לפיכך הרמב״ם קבע את רוב דיניהן בהל׳ אישות ולא בהל׳ איסורי ביאה.
ויעויין בטור (אה״ע סי׳ ט״ו) שכתב וז״ל אלו שאינן בני קדושין מחמת ערוה מהן מן התורה ומהן מדרבנן, אותם שהם מן התורה לא תפסי בהו קדושין כלל ואותן שהן מדרבנן כו׳ צריכות גט עכ״ל. וכתב ע״ז בב״י וז״ל אין דברי רבינו מדוקדקים דאותן שהן מדרבנן בני קדושין הן שהרי קדושין תופסין בהם אלא שאסור לישא אותם ולכך ה״ל לכתוב אלו נשים אסורות משום ערוה עכ״ל. ולכאורה הטור עם הב״י פליגי בחקירתנו, דאליבא דהטור הרבנן גזרו חלות שם ערוה על שניות ולכן אינן בנות קדושין, ואילו אליבא דהב״י אינן עריות מדרבנן אלא איסורי ביאה בעלמא הן והויין בנות קדושין אף מדרבנן. ועיי״ש בדרכי משה שכ׳ וז״ל ול״נ דרבינו דקדק בלשונו לומר שאינן בני קדושין ר״ל שאין קדושין תופסין בהן כמו באחרים ואף בדבר שהוא מדרבנן אם בא אחר וקדשה צריכה ממנו גט הרי לך שאינן בני קדושין כמו נשים אחרות כנ״ל ליישב דברי רבינו אבל צ״ע על עיקר הדין אם אמת הוא דאם קידש אסור מדרבנן ובא אחר וקידש אם צריכה גט מן השני אחר דאינן קדושין מדאורייתא כלל אפשר דלא החמירו ביה רבנן וצ״ע דהא אפילו בחייבי לאוין קדושין תופסין ולא מצינו דאם קדשה אחר דצריכה גט מהשני כ״ש באיסורי דרבנן ולכן הדבר צ״ע עכ״ל. ובדבריו השאיר הרמ״א את הדבר בספק, דיתכן דשניות הויין עריות מדרבנן דאין קדושין תופסין בהן, ולפיכך אם אדם קדש שניה, ובא איש אחר ג״כ וקדשה, צריכה גט מהשני כי קדושי הראשון קדושי ערוה מדרבנן הן שאינן חלין. אך יתכן דלא צריכה גט כי שניות איסורי ביאה הן ולא איסורי עריות, וקדושי הראשון חלו וקדושי השני לא חלו.
ויעויין עוד ברמב״ם (פ״א מהל׳ יבום הלי״ב) שכתב וז״ל וכן החולץ ליבמתו נאסרה החלוצה היא וכל צרותיה על החולץ ועל שאר האחין, וכולן אסורות עליהן מדברי סופרים כשניות, שמאחר שמת אחיו בלי ולד נסתלק איסור ערוה מעל כל נשיו, לפיכך תופסין בהן הקדושין כשניות עכ״ל. ומפשטות לשונו משמע כב״י ושלא כטור דשניות בנות קדושין הן ואינן עריות מדרבנן.
ובכן לרמב״ם צרות השניות מותרות משום דלא גזרו על השניות חלות שם ודין ערוה אלא רק איסור ביאה בעלמא בדומה לחייבי לאוין, וכמו דצרת חייבי לאוין מותרת ה״ה צרת שניה מותרת. ולפי״ז צע״ק לרמב״ם למה גזרו הרבנן חלות שם ערוה וצרת ערוה בקרובת חלוצתו ובצרתה ומ״ש משניות דלא גזרו עליהן איסורי עריות מדרבנן, ואילו קרובת חלוצתו וצרתה הרי הן ערוה וצרת ערוה מדרבנן.
ונראה דיעויין ברמב״ם (פ״ו מהל׳ יבום הל״כ) שכתב וז״ל וכן שתי יבמות הבאות מבית אחד שהיתה האחת מהן שניה כו׳ הרי צרתה מותרת וחולצת או מתייבמת. אבל החולץ ליבמתו הלכה אחות חלוצתו כו׳ ונשאת לאחיו ולו אשה אחרת ומת ונפלו שתיהן לפניו, כשם שקרובת חלוצתו אסורה עליו כך צרתה אסורה והרי שתיהן כשניות לו וחולצות ולא מתייבמות. ומפני מה אסרו צרת קרובת חלוצתו מפני שמתחלפת בצרת חלוצתו עכ״ל. ולכאורה בסוף דברי ההלכה בא הרמב״ם לתרץ את הקושיא למה צרת שניה מתייבמת ואילו צרת קרובת חלוצתו אינה מתייבמת. ותירץ משום דצרת קרובת חלוצתו מתחלפת עם צרת חלוצתו. וצע״ג בכוונת דבריו שהרי הרמב״ם (בפ״א מהל׳ יבום הלי״ב) כתב וז״ל וכן החולץ ליבמתו נאסרה החלוצה היא וכל צרותיה על החולץ על שאר אחין. וכולן אסורות עליהן מד״ס כשניות. שמאחר שמת אחיו בלא ולד נסתלק איסור ערוה מעל כל נשיו, לפיכך תופסין בהן הקידושין כשניות עכ״ל. הרמב״ם פסק כאן שהחלוצה וכל צרותיה שנפלו עמה לייבום הותרו מדאורייתא לחולץ ולאחיו משום שאיסור אשת אח הותר בשעת הנפילה, ואיסור החלוצה וצרותיה על החולץ ועל אחיו איסור דרבנן הוא ולא מדאורייתא. ובפשטות סובר דנאסרו באיסור ״לא יבנה״ מדרבנן, וא״כ מהי השייכות לגזור בצרת קרובת חלוצתו שתאסר באיסור צרת ערוה מדרבנן אטו איסור צרת חלוצה, הרי שני איסורים שונים לגמרי הם ואין סברא כלל לגזור זה אטו זה. ועוד דמאחר דשני שמות דאיסורים שונים הם הו״ל גזירה לגזירה שאין גוזרים אותה.
ונראה שאין הרמב״ם התכוון לומר שגזרו איסור צרת קרובת חלוצתו אטו איסור צרת חלוצתו כשנפלו שתיהן ביחד לפני החולץ מאותו בית המת. אלא דהרמב״ם התכוון לצרת החלוצה שנפלה עם החלוצה לפני החולץ מאח שני, כלומר שאחרי החליצה הלכה החלוצה ונשאה לאח שני והוא מת ונפלה שנית לפני החולץ, דמדרבנן גם היא וגם צרתה מהנפילה השניה אסורות על החולץ מדין ערוה וצרת ערוה מדרבנן. וחידוש עצום ברמב״ם שמדרבנן איסור החלוצה על החולץ הוי חלות איסור ערוה ואוסר את צרתה באיסור צרת ערוה מדרבנן, ומשו״ה החלוצה וצרתה חולצות ולא מתייבמות מדין ערוה מדרבנן. ועל דרך זו מבוארת היטב את הגזירה דרבנן דגזרו בצרת קרובת חלוצתו אטו צרת חלוצתו מפני שמתחלפות זו בזו, משו״ה אסרו את שתיהן באיסורי צרת ערוה מדרבנן, ואינן דומות לשניה דאע״פ שנאסרה מדרבנן אינה חלות איסור ערוה מדרבנן, ומשו״ה צרת שניה מותרת, משא״כ צרת חלוצה וצרת קרובת חלוצתו דהויין צרת ערוה מדרבנן.
ועלינו לבאר למה מהוה חלוצה ערוה דרבנן על החולץ. ונראה דהגזירה מדרבנן בחלוצה היתה לאוסרה על החולץ בשם איסור ערות אשת אחיו. דאע״פ דמדאורייתא איסור אשת אחיו הותר משעת נפילה, מ״מ אין הדין כך מדרבנן, אלא רק מצות יבום דוחה את האיסור דאשת אחיו ומתירו, ואילו בחליצה דחסר קיום יבום, איסור אשת אחיו עדיין בתוקפה ואסורה. ונראה להוסיף, דאפילו מדרבנן החלוצה אינה ערוה גמורה דאשת אח, דא״כ לא היו קידושין תופסין בה והרמב״ם הרי פסק דקידושין תופסין בחלוצה. אלא דמדרבנן חלות שם ערוה דאשת אח חל בגברא דחלוצה ואעפ״כ איסורה דרבנן קל דבת קידושין היא. ברם מאחר דחל בה שם ערות אשת אח כשנופלת לפני החולץ ליבום פעם שנית מאח שני הרי היא אסורה להתייבם לו מדין ערוה דרבנן ואוסרת נמי את צרתה ליבום מדין צרת ערוה דרבנן. דשאני חלוצה משניה, דחלוצה אסורה בשם איסור ערוה דאשת אח, ואילו שניה נאסרה באיסור ביאה בעלמא בלי חלות שם ערוה. משו״ה אסור לייבם צרת חלוצה ואילו צרת שניה מותר לייבם.
אך קשה ע״ז שני דברים: א) למה כ׳ הרמב״ם בקידושי חלוצה וז״ל לפיכך תופסין בהן קידושין כשניות עכ״ל הרי חלוצה הויא ערוה מדרבנן והשניה אינה ערוה כלל, וצ״ע.
ב) הרמב״ם פסק דחלוצה לענין קדושין אינה כערוה ואילו לענין יבום הרי היא כערוה והחילוק הזה צריך עוד ביאור.
ולכאורה הביאור הוא דאי - תפיסת קידושין בערוה תלוי בחומר איסורה דהיינו שרק עריות שנאסרו באיסור כרת אינן בנות קידושין. ואילו חלוצה, אינה ממחייבי כרת מדרבנן, ואיסורה קל דהוי רק איסור מדרבנן בעלמא, ומשו״ה קידושין תופסין בה גם מדרבנן. ומאידך בחלוצה חל שם ערות אשת אח, וחלות שם ערוה דחלה בה אוסרתה ואת צרתה לייבום. וכבר הבאנו בשיעוריםא את המחלוקת דבראשונים האם הפטור דערוה מייבום ומחליצה תלוי באי - תפיסת קידושין או בחלות שם ערוה בגברא. ומפסק הרמב״ם בחלוצה נראה דתלוי בחלות שם ערוה שבגברא ולא באי - תפיסת קידושין. אך צ״ע, שהרי הרמב״ם קבע (פ״ו מהל׳ יבום הל״ח - י׳) שיסוד הפטור דערוה דאורייתא מייבום ומחליצה נלמד מפסוק ״ולקחה״ וחל משום שאינה בת ליקוחין, ואילו חייבי לאוין דבני ליקוחין הן אינן פטורות. וביארנו בשיעוריםב דהרמב״ם ס״ל כהרמב״ן, דזיקת ייבום מהווה חלות אישות, ומאחר דעריות אינן בנות קידושין משו״ה אינן בנות זיקה, ולכן עריות פטורות מייבום ומחליצה. אך ע״ז קשה מאוד לפי מה שביארנו כאן בשיטת הרמב״ם בחלוצה, דלפי ביאורנו כאן ס״ל לרמב״ם דחלוצה אע״פ דבת קידושין היא מדרבנן מ״מ חל שם ערוה בגברא מדרבנן האוסרה ואת צרתה בייבום מדרבנן. וצ״ל דחלוק דין ערוה מדרבנן מדין ערוה מדאורייתא. דדין ערוה מדאורייתא חל משום דערוה אינה בת קידושין, ואילו דין ערוה מדרבנן חל משום שם ערוה שחל בגברא ואע״פ דהויא בת קידושין, וצ״ע.
ה
הגמרא לעיל (דף כז.) דנה בדין צרת אחות זקוקתו. לפי כמה אמוראים שם בתחילת הסוגיא הרי היא אסורה וחליצתה חליצה פסולה. ולכן ס״ל דאם נפלו שתי אחיות וצרותיהן בזיקה כולן אסורות וחליצת כולן פסולות. מאידך רב אשי סובר דבחלץ לאחיות לא נפטרו הצרות דחליצת האחיות פסולות. ומאידך אם חלץ לצרות נפטרו האחיות ״ומשום דלא אלימא זיקה לשויי לצרה כערוה״. ובפשטות רצונו לומר דצרת אחות זקוקתו מותרת. וכן משמעות הרמב״ם (פ״ז מהל׳ יבום הל״ט - י). וה״ה משמע מרש״י (דף כז. ד״ה לעולם), אך בתחילה לא כ׳ כן רש״י (שם בד״ה חלץ), וצ״ע בשיטתו. עכ״פ לפי הרמב״ם נראה דצרת אחות זקוקתו מותרת ואילו צרת חלוצתו אסורה. ועלינו לבאר מ״ש זו מזו.
הגמרא לעיל (דף כז.) דנה בדין צרת אחות זקוקתו. לפי כמה אמוראים שם בתחילת הסוגיא הרי היא אסורה וחליצתה חליצה פסולה. ולכן ס״ל דאם נפלו שתי אחיות וצרותיהן בזיקה כולן אסורות וחליצת כולן פסולות. מאידך רב אשי סובר דבחלץ לאחיות לא נפטרו הצרות דחליצת האחיות פסולות. ומאידך אם חלץ לצרות נפטרו האחיות ״ומשום דלא אלימא זיקה לשויי לצרה כערוה״. ובפשטות רצונו לומר דצרת אחות זקוקתו מותרת. וכן משמעות הרמב״ם (פ״ז מהל׳ יבום הל״ט - י). וה״ה משמע מרש״י (דף כז. ד״ה לעולם), אך בתחילה לא כ׳ כן רש״י (שם בד״ה חלץ), וצ״ע בשיטתו. עכ״פ לפי הרמב״ם נראה דצרת אחות זקוקתו מותרת ואילו צרת חלוצתו אסורה. ועלינו לבאר מ״ש זו מזו.
ונראה דהרמב״ם סובר דחלוצה אסורה בחלות שם איסור דערות אשת אחיו, ומשו״ה אוסרת את צרתה באיסור צרת ערוה. משא״כ אחות זקוקתו שאינה אסורה בחלות שם איסור ערות אחות אשתו אלא רק בשם איסור חדש דאחות זקוקתו, אך אין איסור זה חלות שם ערוה אלא איסור ביאה בעלמא, ומשו״ה צרתה מותרת. ובביאור שיטתו נראה דבשלמא חלוצה ערות אשת אחיו מדרבנן היא שהרי בחיי המת היתה ערות אשת אחיו גמורה, ולכן חלות שם איסור ערוה עדיין חלה בה אחרי החליצה וצרתה אסורה. משא״כ באחות זקוקתו, דזיקה אינה חלות אישות גמורה אלא חלות אישות חלשה שאין בכחה לאשוויה לאחות זקוקתו חלות שם ערוה, אלא רק לאוסרה באיסור ביאה בעלמא בלי שם ערוה שחל בגברא, ומשו״ה צרת אחות זקוקתו מותרת.
אמנם לא כ״ע מסכימים עם הרמב״ם, דהרי האמוראים בתחילת הסוגיא שם ס״ל דצרת אחות זקוקתו אסורה וחליצתה פסולה. ובפשטות ס״ל דאיסור אחות זקוקה מהווה איסור ערוה הדומה לאיסור אחות אשתו ומשו״ה אוסרת את צרתה. גם רוב הראשונים ס״ל דחלוצה אינה חלות איסור ערוה ואינה אוסרת את צרתה מדין צרת ערוה, עיין בשיעורים למעלה. ולדידהו צריכים לחלק להיפך, דדוקא אחות זקוקתו מהוה איסור ערוה שנאסרה בשם ערות אחות אשתו דזיקה מדרבנן כאישות דאורייתא דמיא, ואילו חלוצה אסורה באיסור ביאה בעלמא דאינה ערוה ואינה אוסרת את צרתה.
ו
אף דברי רש״י לתחילת הסוגיא שם (ד״ה חלץ) מורים דשיטתו דצרת אחות זקוקתו אסורה משום דשם אחות זקוקה הויא חלות שם ערוה שאוסרת צרתה. אלא דס״ל לרש״י שאין חליצת צרת אחות זקוקתו חליצה פסולה בנוגע לאחותה וז״ל דצרות נמי אי הוה בעי לא הוה מייבם מיהו קל איסורם משל אחיות, הלכך אף חליצתם משובחת משל אחיות עכ״ל. ודבריו צריכים ביאור.
אף דברי רש״י לתחילת הסוגיא שם (ד״ה חלץ) מורים דשיטתו דצרת אחות זקוקתו אסורה משום דשם אחות זקוקה הויא חלות שם ערוה שאוסרת צרתה. אלא דס״ל לרש״י שאין חליצת צרת אחות זקוקתו חליצה פסולה בנוגע לאחותה וז״ל דצרות נמי אי הוה בעי לא הוה מייבם מיהו קל איסורם משל אחיות, הלכך אף חליצתם משובחת משל אחיות עכ״ל. ודבריו צריכים ביאור.
ויתכן דרש״י ר״ל דאחות זקוקה אסורה בחלות שם איסור ערוה מדרבנן, ומשו״ה אוסרת אף את צרתה וחליצת האחות פסולה. ואילו שאני צרת אחות זקוקתו דאע״פ דאסורה מדרבנן, אך לא נאסרה בחלות שם איסור ערוה כמו צרת ערוה מדאורייתא. ולכן איסורה קל מאיסור אחות זקוקתו, ולכן חליצת צרת אחות הזקוקה כשרה ומועלת בנוגע לאחות הזקוקה, וחליצת הצרה איפוא פוטרת את אחותה. רש״י סובר דכשיש שתי יבמות האסורות ביבום, אלא שאחת אסורה באיסור ערוה והשניה אסורה באיסור ביאה בלי שם ערוה, חליצת זו שאסורה ואיננה ערוה כשרה היא כדי לפטור את זו דהויא ערוה מדרבנן ודאיסורה חמור. דחליצת מי דאיסורה קל פוטרת את מי דאסורה חמור. משא״כ להיפך, דחליצת האחות דאיסורה חמור חליצה פסולה ואינה פוטרת את הצרה שאיסורה קל. דדומה מי שאיסורה קל ומי שאיסורה חמור למי שמותרת בהדי מי שאסורה.
ובביאור הבחנת רש״י בין איסור אחות זקוקתו דחלות איסור ערוה הוא לבין איסור צרת אחות זקוקתו דאיסור קל הוא בלי חלות שם ערוה, נראה דרש״י לשיטתו הנ״ל בשיעוריםג דצרת ערוה אינה שם ערוה בפני עצמו אלא דצרת ערוה פוטרת צרת צרתה מדהויא אשת אחיו שלא הותרה בנפילה הראשונה. דכל זה נכון בצרת ערוה גמורה דעלמא דנפטרה לגמרי בלי יבום וחליצה מהנפילה הראשונה, ומשו״ה עדיין אסורה היא באיסור אשת אח. משא״כ בצרת אחות זקוקתו, דזיקה אינה אישות גמורה, דהאחות וצרתה נפלו בפני היבם בנפילה הראשונה וזקוקות לחליצה, ומשו״ה הותר איסור אשת אח דהמת בנפילתם ליבוםד, ומשו״ה אע״פ דחל איסור צרת ערוה דעלמא על הצרה מ״מ הוי איסור ביאה קל, אך חלות שם ערוה לא חל בצרת אחות זקוקתו, שלא כמו בצרת ערוה דעלמא. ואילו אחות זקוקתו עצמה נאסרה במקצת שם ערוה משום דהזיקה מקצת אישות היא מדרבנן דמטילה עליה מקצת שם ערוה כמו דחל באחות אשתו דדומה אליה. ויוצא דאיסור אחות זקוקתו איסור חמור הוא משום דהוי שם איסור ערוה. ואילו איסור צרת אחות זקוקתו איסור קל הוא דלית בו חלות שם איסור ערוה.
וכל זה ס״ל לרש״י באחות זקוקתו ובצרתה. ואילו בחלוצה ס״ל דאע״פ דאסורה עכ״ז אין איסורה איסור ערוה כלל אלא איסור דעלמא. ואיסור צרת חלוצה איסור אחר הוא דחל אפילו בצרתה מנכרי. אך לא חל בחלוצה ובצרת החלוצה חלות איסור ערוה כלל, שלא כמו דחל באחות זקוקתו ובצרת אחות זקוקתו. והביאור דחליצה מתרת ומפקעת את כל האיסורים דקרובות זקוקתו, ואיסור אחר הוא האוסר את החלוצה ואת צרתה, אך לא בחלות שם ערוה. וחלוצה וצרתה לרש״י דומות איפוא לשניות האסורות באיסור ביאה דעלמא אך בלי חלות שם איסור ערוה, דמשו״ה שניה אינה אוסרת את צרתה משום דאינה ערוהה
ע״כ ענין קרובות חלוצתו
גמ׳. יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה. לרב חוזרת להתירה הראשון ולשמואל נאסרה לעולם.
בביאור שיטת רב נראה דס״ל דיבמה יכולה לנפל בכמה נפילות ממיתה אחת, ובתנאי שתיפול לראשונה בשעת המיתה, דאזי אע״פ שנאסרה אח״כ לשעה מ״מ תיפול פעם שנית כשאחותה תמות ותותר, דסובר דפטור ערוה הפוטרתה עולמית חל רק כשחל חלות שם ערוה בשעת הנפילה הראשונה בשעת המיתה ולא בשם ערוה דחל אחרי הנפילה. 7 ר״א היא כו׳. דס״ל לר״א דנישואין הראשונים מפילים ולא המיתה לבדה מפילה (עי׳ לקמן דף קט. דככה ביאר אביי את שיטתו דמספקא ליה לר״א בזה עיי״ש ואכמ״ל). כלומר דס״ל לר״א דאין במיתה חלות מתיר בפני עצמו אלא דהאישות היתה ראויה מעולם להיתר הנפילה משום דדין הנפילה חל בעצם חלות האישות מלכתחילה, ואם גירשה דפקע דין הנפילה וההיתר אזי נאסרה לעולם. וה״ה בנאסרה לאחר הנפילה דמכיון דההיתר פקע נאסרה לעולם.
גמ׳. הדר אמר כו׳. כלומר, דבאופן דר״א, כשגירשה פקעה מצות היבום מהאישות שאסרה, ומשו״ה נאסרה לעולם. משא״כ בדחזיא בשעת הנפילה, כלומר דהאישות דאסרה ראויה היתה להיתר הנפילה ואף הפילה בשעת מיתת בעלה והותרה, אלא שלשעה קלה נאסרה, ומשו״ה אח״כ חזרה להתירה משום שעצם האישות מעולם היתה ראויה להיתר יבום.
גמ׳. אפי׳ תימא כרבנן כו׳. כלומר דלרבנן מיתה מתירה כל חלות איסור אשת אח שיש עליה מחמת אותו אח שמת. משא״כ בציור דידן דנאסרה אחרי המיתה א״א למיתה להתירה פעם שנית בנפילה נוספת אחרי הנפילה הראשונה שבשעת מיתה.
שיטת הרשב״א בחזרה להתירה הראשון.
הרשב״א האריך בחידושיו וקבע דבנאסרה בנשואי אחותה או לפי מ״ד אין זיקה זיקת היבמה פקעה לגמרי והותרה לשוק מדאורייתא, וכשמתה אחותה חזרה להתירה ליבם אך אינה חוזרת לזיקת יבמין, שהרי הזיקה כבר פקעה אלא שההיתר דאשת אח שחל משעת הנפילה לא פקע ומותרת ליבם אך בלי מצוה לייבמה או לחולצה.
ויוצא שיש שלש שיטות בהיתר אשת אח דחל ביבמהו. שיטת הרשב״א כאן שהנפילה מתירה את האיסורז. שיטת רש״י (לקמן דף נב. ד״ה נתן) שקיום המצוה בביאה דוחה ומתרת את האיסור. ואליבא דתוס׳ (לעיל דף לה: בד״ה תגלי) משמע דחלות הזיקה מתרת.
ועלינו לבאר אליבא דהרשב״א את המחלוקת שבין רב ושמואל מהו הס״ד לתלות את מחלוקתם במחלוקת שבין ר״א והרבנן.
ונראה אליביה, דשמואל אינו מקבל את יסודו של רב דאמר דהמיתה והנפילה עצמן מתירין את האיסור דאשת אח. דשמואל סובר דהזיקה מתירה אך ורק בזמן שיש זיקה, ואילו כשנאסרה והזיקה פקעה נאסרה באיסור אשת אח לעולם.
ועלינו לבאר את התלייה במחלו׳ הרבנן ור״א.
ונראה דהרבנן סבורים דמיתה מתירה אף איסור אשת אח מאישות שלא הפילתה לייבום דהיינו האישות הראשונה מלפני גירושיה. וא״כ ניתן לומר דס״ל שהנפילה מתירה ולא דבר אחר, והיינו כרב דכיון דהותרה חזרה להתירה כי הותרה בנפילה. משא״כ לר״א דס״ל דההיתר חל רק מחמת זיקה, דהויא זיקה הבאה מאישות המת, דזהו יסוד ההיתר דייבום דהוי דין דנשואין הראשונים מפילים, דהיינו מחלות אישות המת ומזיקתו. וא״כ בהותרה ונאסרה דזיקת היבם פקעה אף התירה פקע ומכיון דנאסרה נאסרה.
והגמרא דוחה דאפילו לר״א דס״ל דהזיקה מתירה מ״מ כאן מכיון שהותרה בזיקה מתחילת הנפילה לכן איסור אשת אח פקע ממנה לעולם ואינה חוזרת לאוסרה ואפילו לאחר שפקעה הזיקה כשנאסרה באיסור אחות אשתו.
ועוד דאפילו לרבנן דס״ל מיתה מתירה מ״מ י״ל דהיינו רק בתנאי שלא נאסרה אח״כ כערוה, ואילו אם אחרי הנפילה נאסרה כערוה אזי אמרינן דלמפרע לא נפלה בנפילה המתרת ואסורה כאשת אח.
שיטות הרמב״ם והריטב״א בחזרה להתירה הראשון.
כתב הרמב״ם (פ״ז מהל׳ יבום הל״ח) וז״ל ואם מתה ארוסתו בין שמתה קודם מיתת האחין בין שמתה לאחר מיתתן חזרה היבמה להתירה ורצה חולץ רצה מיבם עכ״ל. והריטב״א חולק וס״ל דחזרה להתירה רק כשמתה אחותה בחיי האחין. ונראה דס״ל דהמתיר ליבם שנאסרה עליו הוי ההיתר שחל לכל האחין דעליהם לא נאסרה. דלריטב״א בנוסף לחלות זיקה שיש לכל אח ואח בלחוד יש נמי חלות זיקה לכל בית האחין ביחד. ומשו״ה אע״פ שנאסרה באיסור אחות אשה על יבם א׳ דזיקתה אליו כיחיד פקעה מ״מ אחרי שאחותה מתה חוזרת ונכללת בזיקת הבית אף ליבם זה שנאסרה עליו. ועליו חולק הרמב״ם דבכל אופן ואפילו בדליכא אחין אחרים ג״כ חוזרת להיתירה. ונראה דס״ל לרמב״ם דיש נפילה שנית נוספת לאחר זמן אחרי שהותרה להפילה ליבם בנפילה נוספת ובהיתר שני. ולריטב״א ליכא אלא נפילה אחת אלא שהנפילה לבית לא פסקה משאר האחין וחוזרת וכוללת את היבם שנאסר להתירה לו עוד פעם. וכ״ז לרב. ואילו שמואל נמנע מסברא זו.
אך צ״ע לפי הריטב״א דאם רב ושמואל חלוקים בדין דנפילה זיקת אחי הבית אם שוב חלה ליבם שנאסרה לו ואח״כ הותרה לו, מהי השייכות למחלוקת שבין ר״א והרבנן אם נשואין או מיתה מפילין וצ״ע.
דף מא ע״א. שיטת הרמב״ם במיתה מפילה.
הרמב״ם פסק מיתה מפילה, אך צ״ע בלשונו שהרי כתב (פ״ז מהל׳ יבום הלי״ב) וז״ל אבל המגרש את אשתו והחזירה ומת הרי זו מותרת ליבם. ואע״פ שנאסרה עליו בחיי אחיו בשעה שגירשה הרי חזרה להיתרה, וכשמת אחיו בהיתרה היתה עומדת עכ״ל. הרמב״ם האריך בלשונו וכוונתו צריכה ביאור.
ונראה דהרמב״ם אינו מפרש את שיטת הרבנן כפשוטה דהיינו דמיתה עצמה לבדה מתירה, אלא שאף האישות מתירה עם המיתה. וזוהי כוונתו בכתבו ״הרי חזרה להיתרה״ - ר״ל דהאישות השניה כוללת בתוכו היתר לאיסור אשת אח מהאישות הראשונה. ומסיים - ״וכשמת אחיו בהיתרה היתה עומדת״ - ר״ל דמיתה בכה״ג מתירה את כל איסור אשת אחיו דעליה אף האיסור דחל מהאישות הראשונה. כי לרמב״ם מיתה מתירה ביחד עם האישות, ובנשאה גירשה וחזרה ונשאה האישות השניה חלה להתירה ולכן המיתה נמי מתירה.
ברם אם זוהי באמת כוונת הרמב״ם, שהרי לעיל (דף יג.) איתא דנ״מ בין אם נשואין מפילים או אם מיתה מפילה הוא בצרת ערוה בשעת הנשואין, וכגון שגירש אחיו את הערוה ואח״כ מת, דלמ״ד נשואין מפילים צרת ערוה נאסרה בנשואין מלפני הגירושין, ולכן אסור לייבמה, ואילו למ״ד מיתה מפילה צרת ערוה מהנשואין שאינה צרת ערוה בשעת המיתה מותרת. וקשה שהרי לפי הרמב״ם לכ״ע הנשואין מפילים, אלא דמ״ד מיתה מפילה סובר דהמיתה מוסיפה היתר ומתירה אפילו לאיסור אשת אח מנשואין אחרים. וא״כ בדין היה דלכ״ע יחול שם ואיסור צרת ערוה בנשואין בלבד, ואע״פ דליכא ערוה הנופלת ושאוסרת צרת הערוה בשעת המיתה.
ויתכן דס״ל לרמב״ם דלמ״ד נשואין מפילים יש בכח הנשואין עצמן לאסור צרת ערוה, דהרי כל כח הנפילה כלול בנשואין. משא״כ למ״ד מיתה מפילה הסובר דעיקר כח המפיל הוא במיתה, ומשו״ה אע״פ שדין הנפילה חל נמי בנשואין אבל אין זה אלא כח טפל למיתה ואין בנשואין עצמן כח לאסר צרת ערוה בלי המיתה.
ונראה להביא ראייה לשיטת הרמב״ם דאף למ״ד מיתה מפילה מ״מ איכא חלות דין נפילה בנשואין מהגמ׳ לעיל (דף לא.) דנקטה דיש ביבמה חזקת היתר ליבם בחיי בעלה, וגם שיש חזקת היתר לצרת ערוה לשוק בחיי בעלה, והרי מוכח דדין הנפילה כבר כלול בנשואין ואפילו לפני מיתת הבעל.
א. לעיל (דף ב א) בתוס׳ ד״ה ואחות אשתו.
ב. עיין בשיעורים (דף ב א) ד״ה משנה. חמש עשרה נשים ובעוד מקומות.
ג. (דף ב א) בתוס׳ ד״ה עד סוף העולם אות ד׳.
ד. ורש״י לשיטתו דהיתר אשת אח חל בנפילה משום דהותרה, עיין בהקדמה הראשון למסכתין.
ה. ונראה דנ״מ באם בא על חלוצתו וצרתה וילדה בן דלרש״י אינו ממזר משום דלא עברו על איסור ערוה אפילו מדרבנן. ומאידך אליבא דהרמב״ם הבן ממזר הוא משום דאיסורי חלוצה וצרתה איסורי ערוה הם.
ו. עיין בהקדמה למסכתין.
ז. ואין להקשות מיבמה מעוברת שילדה בר קיימא שאסורה לשוק עד שעת לידת הוולד ומ״מ מחייבת בקרבן מיד דלית לה היתר נפילה דשם מגזיה״כ ״עיין עליו״ חסרה נפילה גמורה, ולכן ההיתר אינו חל.
ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהם סבורים כרבנן [כדעת חכמים], אלא, עד כאן לא שמענו כי קמיפלגי רבנן עליה [חלוקים חכמים עליו] על ר׳ אלעזר בענין זה שגירש אשה והחזירה, ואחר כך מת, ונפלה אשה זו לייבום, שר׳ אלעזר אוסרה ליבם משום שבעת שנתגרשה מבעלה היתה אסורה על האח, וחכמים סבורים שמותרת, אלא משום שמשעת הנפילה ואילך לא מיתסר עלייהו [נאסרה עליהם] על האחים, שהרי חזר ולקחה, והאיסור שחל על האשה בחיי אחיו אינו נחשב, אבל הכא דאיתסר [כאן שנאסרה] לאחר שנפלה לו לייבום, שהותרה ונאסרה — אפילו רבנן מודו [חכמים מודים] שהיא אסורה, ואם כן, אפשר לפרש את דבריהם גם לדעת החכמים.
The Gemara rejects this: You can even say that they hold in accordance with the opinion of the Rabbis, as perhaps the Rabbis disagree with Rabbi Elazar in the case of a man who divorced and remarried his wife and then died childless only due to the fact that in that case, from the time of her happening for levirate marriage and onward she was not forbidden to them, i.e., her yevamin. The fact that the prohibition between her and her yevamin ended before she ever happened before them for levirate marriage means it has no bearing on her current eligibility for levirate marriage. However, here, in the case where the yavam betrothed the sister of his yevama, since she became forbidden after she had already happened before him for levirate marriage, even the Rabbis would agree that she remains permanently ineligible to consummate levirate marriage with him.
הכל
(18) מתני׳ מַתְנִיתִין : חהַיְּבָמָה לֹא תַּחֲלוֹץ וְלֹא תִּתְיַיבֵּם עַד שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים טוְכֵן כׇּל שְׁאָר הַנָּשִׁים לֹא יִתְאָרְסוּ וְלֹא יִנָּשְׂאוּ עַד שֶׁיְּהוּ לָהֶן שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים אֶחָד בְּתוּלוֹת וְאֶחָד בְּעוּלוֹת אֶחָד גְּרוּשׁוֹת וְאֶחָד אַלְמָנוֹת אֶחָד נְשׂוּאוֹת וְאֶחָד אֲרוּסוֹת.
MISHNA: A yevama may neither perform ḥalitza nor enter into levirate marriage until she has waited three months from the time of her husband’s death. And similarly, all other women may not be betrothed and may not marry until they have waited three months since their previous marriage ended. This waiting period is necessary so that, should a woman give birth shortly after remarrying, it will be obvious who the father of the child is. This applies both to virgins and non-virgins, both to divorcées and widows, and both to women who were married to their previous husbands and women who were only betrothed. All of these women must wait three months before remarrying even though for some of them the reason for doing so does not apply.
MISHNA: A yevama may neither perform ḥalitza nor enter into levirate marriage until she has waited three months from the time of her husband’s death. And similarly, all other women may not be betrothed and may not marry until they have waited three months since their previous marriage ended. This waiting period is necessary so that, should a woman give birth shortly after remarrying, it will be obvious who the father of the child is. This applies both to virgins and non-virgins, both to divorcées and widows, and both to women who were married to their previous husbands and women who were only betrothed. All of these women must wait three months before remarrying even though for some of them the reason for doing so does not apply.
מתני׳ לא תחלוץ – מפרש טעמא בגמרא.
בתולות ובעולות ארוסות ונשואות – בגמרא בעי מאי הפרש איכא בין בתולות לארוסות בין נשואות לבעולות.
והנשואותא ינשאו והארוסות תתארסו חוץ מן הארוסה שביהודה מפני שלבו גס בה. אתרויהו קאי, הארוסה שביהודה לא תינשא מפני שלבו של ארוסה ראשון היה [גס] בה שמא בא עליה וליכא הבחנה, והנשואה לא תארס שלבו של ארוס יהיה גס בה ויבא עליה וליכא הבחנה.
א. צ״ל הארוסות ינשאו והנשואות יתארסו. כדמוכח מסידור הדברים שלהלן וכ״ה בדק״ס.
מתני׳ י. היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם וכו׳. לא תתיבם, דשמא מעוברת היא וקא פגע בא[יסור אש]ת אח שיש [לו בנים]. ובתוך שלשה חדשים בודאי תהיה עוברה ניכר לשליש י[מי]ה של תשעה חדשים. ולא תח[לו]ץ מיד, דחליצת מעוברת לא שמה חליצה, דאפ[ילו] תפיל עוברה [זקוקה לחלי]צה … אותה חליצה נדחית … … … … … … א[ינ]ה ניתרת … …את יבמה לשוק, וכת׳ לא תהיה אשת המת החוצה, [ותני]א בברית׳ אם לא יחפוץ ועלתה ה(ו)א י[ח]פוץ מיבם, כל העולה לייבום עולה ל[חליצה] וכל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה … [ואינו מייבם] בתוך שלשה [חדשים] כדי להבחין בין זרע ראשון לזרע שני … … … דשמא ישא זה אחותו מאביו … … אם נשאת תוך שלשה [חדשים וילדה בן והוא בן תשעה ל[ראש]ון ונולד בביתו של שני וסבור הוא שהוא (אינו) [בנו] של שני וישא(נה) [את בת בעלה הראשון שיש לו] (זה) מאשה אחרת והיא אחותו. ושמא ייבם אשת אחיו מאמו … … … …. ואחרון בן אחר וישא … וימות בלא בנים וישאנה זה דסבור … … … הוא בן (ט׳) [ז׳] לאחרון … … … אחיו מאמו ולא מאביו ... [ושמא אמו ויבמתו יהיו] נישאות לשוק בלא חליצה.
אחד בתולות [ואחד בעולות וכו׳] …………היא נתארמלו מן [האירוסין] …. …. ….. [גזרו רבנן על] שהן ארוסות אטו בעולות נשואות … … … … … … .אסרי׳ לה, אלא אפי׳ להתארס אסרי׳ [על הארוסות].
ר׳ יהוד׳ פליג ושרי אפי׳ נשואות ליארס, וארוסות אפי׳ [ינשאו, ולא חיישינן] בה לעובר, דלא גזרי׳ הני אטו הני.
מתניתין החולץ וכו׳ ש״י שקידש אחיו את אחותה משום ריב״נ אמרו אומר לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה. חלצו לה אחים או כנסו יכנוס את אשתו מתה היבמה יכנוס מת היבם מוצי אאת אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה פי׳ ש״י שקידש א׳ מן האחים אחותה לאחר נפילתה לפניו והוזקקה לכולן א״ל למקדש המתן מלכנוס דקא פגעית באחות זקוקה עד שיעשה אחיך מעשה או ליכנוס או לחלוץ ותפקע זיקתה ממך. מתה היבמה יכנוס את אשתו פי׳ שאפילו כנסה ומתה מותרת באחותה מת היבם ואין שם אח אחר אלא זה שקידש מוציא את אשתו בגט משום דהוה אחות זקוקתו ואסורה לזה ואת אשת אחיו בחליצה אבל יבום לא דהוא אחות גרושתו. ואי קשיא כיון דקידש את אחותה והיו קידושין גמורים מדאורייתא תיפוק יבמה בלא כלום משום ערוה ותשתרי נמי איהי לכונסה דפקעה זיקת היבמה ולעיל אמרן לב״ש אי ס״ד דמאמר קונה קנין גמור יעשה מאמר ויקנה והכא בקידושין כ״ע לא פליגי דקני קנין גמור באחותה מדאוריתא ואפי׳ איסורא דרבנן משום זיקה ליכא אלא בביאה אם הי׳ בא עלי׳ באל קידושין והשתא דאיכא קידושין תפקע זיקתה ותשתרי בביאה. תשובה. דמ״ד אין זיקה ה״נ דשרי אפילו בא עלי׳ לכתחלה ולהפקיע זיקתה כדתנן לקמן רג״א אם מיאנה מנה ואם לא תמתי עד שתגדיל ותצא הלה משום אחות אשה אבל ר״י דסבר יש זיקה כל מאי דאמרי בקידושין דאורייתא אמרי׳ מדרבנן בזקוקה כי היכי דאין קדושין תופסין באחות אשה דאורייתא ה״נ דלא תפסי קדושין באחות אשה דאורייתא ה״נ דלא תפסי קדושין באחות זקוקה דרבנן ומ״ה לא מפקעי׳ קדושי׳ זיקת דידה ואמרי מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה.
אמר שמואל ה״ל כריב״ב איבעיא להו מתה אשתו מהו ביבמתו רב ור״ח דאמרי תרווייהו מתה אשתו מותר ביבמתו ושמואל ורב אסי דאמרי תרווייהו מתה אשתו אסור ביבמתו א״ר מ״ט דרב משום דהוי יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתרה הראשון וקיי״ל כוותי׳ באיסור וכ״ש דקאי ר״י כוותי׳ כדאמרי׳ בפירקין דלעיל.
אר״ה א״ר שתי אחיות יבמות שנפלו לפני יבם א׳ מתה הראשונה מותר בשני׳ ואצ״ל מתה שני׳ שמותר בראשונה משום דהו״ל אחות יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתרה הראשון ר״י אמר מתה שני׳ מותר בראשונה אבל מתה הראשונה אסור בשני׳ שהתחחת נפילתה נפלה באיסור והל׳ כר״י:
מתניתין היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיהי׳ לה ג״ח וכן שאר כל הנשים לא ינשאו ולא יתארסו עד שיהי׳ להם ג״ח א׳ בתולות וא׳ אלמנות וא׳ בעולות וא׳ גרושות וא׳ ארוסות וא׳ נשואות ר״י אומר הנשואות יתארסו והארוסות ינשאו חוץ מן הארוסות שביהודה שלבו גם בה ר׳ יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה, כולה מפרשה בגמרא.
לא תחלוץ. מ[פרש בגמר]א. ג׳ חדשים. כשאר נשים, להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שיני. אחד בתולות וכו׳. מפרש בגמרא מאי איכא בין בתולות וארוסות ובין נשואות ובעולות. יתארסו. דלא אסרו אירוסין אטו נשואין. ינשאו. דלא אעברא מראשון, שהרי לא נשאה. גס. שהיו מיחדין אותן מיד כדי שיהיו רגילין זה עם זה, שלא יהיו בושין בבעילת מצוה. הילכך חיישי׳ דלמא בעל כשהיא ארוסה. ואם נתארמלה מן האירוסין ביהודה אסורה לינשא תוך ג׳ חדשים. וליארס גם כן, דאירוסין דידהו כנשואין הם, וחיישינן דלמ׳ בעיל המת ויבעול החי. כל הנשים. הנשואות. יתארסו. מיד, דלא גזרו ארוסין אטו נשואין. מיהו דוקא בגרושה, אבל אלמנה לא תתארס כל ל׳ יום שהיא אבילה.
ד משנה היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיש לה (שיעברו) שלשה חדשים מאז מות בעלה. וכן כל שאר הנשים, ולא רק יבמה, לא יתארסו, ולא ינשאו עד שיהו (שיעבור) להן זמן של שלשה חדשים לאחר שנפסק קשר האישות הקודם, כדי שתהא הבחנה בין ילדיו של הבעל הראשון ובעל שני. וכיון שתיקנו תקנה זו אמרו: אחד בתולות ואחד בעולות, אחד גרושות ואחד אלמנות, אחד אם היו קודם לכן נשואות ואחד אם היו רק ארוסות, שבכל אלה (גם כאשר סיבת הגזירה אינה קיימת) גזרו שצריך להמתין שלושה חודשים מתום קשר הנישואין הקודם.
MISHNA: A yevama may neither perform ḥalitza nor enter into levirate marriage until she has waited three months from the time of her husband’s death. And similarly, all other women may not be betrothed and may not marry until they have waited three months since their previous marriage ended. This waiting period is necessary so that, should a woman give birth shortly after remarrying, it will be obvious who the father of the child is. This applies both to virgins and non-virgins, both to divorcées and widows, and both to women who were married to their previous husbands and women who were only betrothed. All of these women must wait three months before remarrying even though for some of them the reason for doing so does not apply.
הכל
(19) רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הַנְּשׂוּאוֹת יִתְאָרְסוּ וְהָאֲרוּסוֹת יִנָּשְׂאוּ חוּץ מִן הָאֲרוּסוֹת שֶׁבִּיהוּדָה מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ גַּס בָּהּ.
Rabbi Yehuda says: The women who were married to their previous husbands may be betrothed, and the women who were only betrothed to their previous husbands may marry without waiting three months. This is true except for the betrothed women that are in the area of Judea, due to the fact that the groom is familiar with her. The custom in Judea was for the couple to be secluded together before the marriage so that they would become familiar with each other. This led to the possibility that they might cohabit even during their betrothal period. Rabbi Yehuda holds that one does not need to wait three months whenever the reason for doing so does not apply.
Rabbi Yehuda says: The women who were married to their previous husbands may be betrothed, and the women who were only betrothed to their previous husbands may marry without waiting three months. This is true except for the betrothed women that are in the area of Judea, due to the fact that the groom is familiar with her. The custom in Judea was for the couple to be secluded together before the marriage so that they would become familiar with each other. This led to the possibility that they might cohabit even during their betrothal period. Rabbi Yehuda holds that one does not need to wait three months whenever the reason for doing so does not apply.
הנשואות יתארסו – דטעמא משום להבחין בין זרע ראשון לזרע שני הוא שלא תלד ספק בן ט׳ לראשון ספק בן ז׳ לאחרון ובאירוסין ליכא למימר הכי.
והארוסות ינשאו – מיד דהא לא איעברא מן הראשון.
חוץ מארוסה שביהודה – דתנן פרק קמא דכתובות (דף יב.) ביהודה היו מייחדים החתן והכלה קודם כניסתן לחופה כדי שיהא לבו גס בה כלומר רגיל ומצחק עמה שלא יהיו בושין זה מזה בבעילת מצוה הלכך חיישינן דלמא בעיל.
חוץ מן הארוסות [שביהודה מפני שלבו גס בה]. שהיו רגילין ביהוד׳ ליחד הארוס עם הארוסה מיד שקדשה, ואיפשר [שבא עליה ומ]עוברת היא. ומשום הכי היו רגילין בכך. לפי שמלכות הרשעה שונא זרע … … מלכות דוד, והיה גוזר עליהם גזירות קשות שכל בתולה שתכנס לחופה [ש]תבעל להגמון תחלה, וכיון שראה ההגמון שלא ימצאם בתולות, בטל גזרתו.
רבי יהוד׳ או׳ הנשואות יתארסו – פי׳ דלא גזר ארוסה דלית בה חשש עיבור אטו נשואה ובנשואה נמי לא גזר אירוסין אטו נשואין.
ר׳ יהודה אומר: אלה שהיו מקודם נשואות — יתארסו, שהרי באירוסין אין איסור, שעדיין אין ביניהם יחסי אישות, ואלה שהיו רק ארוסות ולכן לא היו להן יחסי אישות עם בעליהן — ינשאו. חוץ מן הארוסות שבארץ יהודה, מפני שלבו גס בה. משום שבארץ יהודה היו נוהגים שהארוס וארוסתו היו נפגשים ומתייחדים קודם לנישואיהם, וייתכן שהארוס בעל את ארוסתו, אבל בכל מקום אחר אין חוששים לכך.
Rabbi Yehuda says: The women who were married to their previous husbands may be betrothed, and the women who were only betrothed to their previous husbands may marry without waiting three months. This is true except for the betrothed women that are in the area of Judea, due to the fact that the groom is familiar with her. The custom in Judea was for the couple to be secluded together before the marriage so that they would become familiar with each other. This led to the possibility that they might cohabit even during their betrothal period. Rabbi Yehuda holds that one does not need to wait three months whenever the reason for doing so does not apply.
הכל
(20) ר׳ רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר כׇּל הַנָּשִׁים יִתְאָרְסוּ חוּץ מִן הָאַלְמָנָה
Rabbi Yosei says: All of the women may be betrothed within three months even if they were previously married, except for a widow,
Rabbi Yosei says: All of the women may be betrothed within three months even if they were previously married, except for a widow,
כל הנשים יתארסו – רבי יוסי אנשואות קאי והכי (קא״ל ר׳ יהודה) כל הנשים נשואות יתארסו כדקאמרת ולא גזרינן אירוסין אטו נשואין ומיהו בהא פליגנא עלך שלא חלקת בין אלמנה לגרושה והתרת אלמנה ליארס בתוך ימי אבלה ואנא סבירא לי אלמנה מן הנשואין לא תארס כל שלשים ימי אבלה.
1רבי יוסי אומר כל הנשים יתארסו – בעירובין (עירובין דף מז.) פי׳ בקונט׳ דאפילו ארוסות דוקא יתארסו אבל ינשאו לא דגזר רבי יוסי ארוסה אטו נשואה ואין נראה דאי גרס בברייתא דרדופה רבי יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד א״כ קשיא דרבי יוסי אדרבי יוסי דהכא גזר אפילו ארוסה אטו נשואה כ״ש דהוה ליה למיגזר נשואה רדופה אטו שאינה רדופה ואפילו גרס בברייתא דרדופה רבי יהודה מ״מ קשיא דהיכי מוכח בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מז.) ובגמ׳ דיחידאה פליג עליה מברייתא דרדופה ותנא קמא דמתניתין הוא ר״מ דלמא ר״מ דרדופה הוא כר׳ יוסי דמתניתין דלא שרי אלא ליארס אבל לינשא לא וצריכות להמתין שלשה חדשים דקאמר ר״מ היינו מלינשא אבל ליארס מיד שרי ואף על גב דקתני סתמא צריכות להמתין הכי נמי קתני בפרק ד׳ אחין (יבמות דף לה. ושם) גבי גיורת ושבויה ואנוסה ומפותה צריכות להמתין סתמא דברי רבי יהודה וע״כ היינו דוקא לינשא דליארס אפי׳ נשואה שרי הכא ר״י ועוד היכי מוכח בגמ׳ דהדר ביה ר׳ יוחנן ממתני׳ דכרמא דקתני כולן צריכות להמתין דלמא לינשא קאמר אבל ליארס שרי ונראה כמו שפי׳ רש״י כאן דרבי יוסי שרי נמי ארוסה לינשא ולא פליג ארבי יהודה אלא באיבול לחודיה ומיהו מה שהביא ראיה דשמעינן לרבי יוסי דמיקל בהבחנה טפי מרבי יהודה בסוף פרק ד׳ אחין (יבמות דף לה.) אינה ראיה דדלמא בגיורת ואנוסה מיקל משום דמתהפכת שלא תתעבר כדאמרינן לעיל (דף לה.) אבל לעולם גזר ארוסה אטו נשואה ומברייתא דרדופה היה יכול לדקדק אי גרס בה ר׳ יוסי דלא גזר אפי׳ נשואה רדופה אטו שאין רדופה כ״ש דלא גזר ארוסה אטו נשואה והא דפסיק רבי יוחנן כר׳ יוסי ולא נקט ר׳ יהודה כיון דשניהם שוין משום שבא לפסוק כרבי יוסי גם באיבול או נקט ר׳ יוסי כדפי׳ בקונטרס משום דנימוקו עמו וא״ת כשמגיה בגמרא (לקמן מג.) אימא רבי יוסי אומר כל הנשים ינשאו ופריך ולית ליה לרבי יוסי להבחין ומאי קשיא ליה נימא דכל הנשים לאו דוקא ואארוסות דוקא קאי ולא אנשואות דמעיקרא נמי לא הוי כל דוקא דלא הוי קאי אלא אנשואות דארוסות שרי אפילו לינשא וי״ל דלא דמי דהשתא הוי כל דוקא וקאי שפיר בין אארוסות בין אנשואות אלא שהדיוק דמשמע יתארסו אין ינשאו לא לא קאי אכל נשים אלא אנשואות לחוד אבל פשטא דמתניתין אכל נשים קאי אבל קשה לר״ת דקתני לקמן בברייתא וכולן לא ינשאו עד שיהו להם שלשה חדשים משמע אפילו ארוסות כמו כל הנשים ודוחק לחלק בין וכולן לכל הנשים ואר״ת דגרס בברייתא דרדופה רבי יוסי מתיר ליארס ול״ג לינשא וגזר ר׳ יוסי ארוסה אטו נשואה ודוחק הוא למחוק הספרים דבכולהו גרס לינשא ועוד דליארס אפילו נשואה שרי.
1. תוס׳ ד״ה ״רבי יוסי״ מופיע בדפוס וילנא בדף מ״ב:.
רבי יוסי אומר כל הנשים יתארסו – פירש חוץ מן האלמנה מפני האיבול פרש״י ז״ל ר׳ יוסי אנשואי׳ קאי ולא למעוטי ארוסה מלהנשא דהא בהבחנה טפי מקיל ר׳ יוסי מר׳ יהודה כדאית׳ בשלהי פ״ד אחין ולא אתא ר׳ יוסי לאפלוגי אלא בנשואה. ואין זה מחוור דמאי מקל בהבחנה ר״י טפי מר׳ יהודה בשלהי ד׳ אחין בטעמ׳ דרבא דקסבר אשה מזנה מתהפכת ור׳ יהודה חייש שמא לא נתהפכ׳ יפה ותרוייהו לא גזרו זנות אטו נשואין משום דלא שכיח אבל בגזירה דהכא דגזרי אירוסין אטו נשואין אפשר הוא דמחמיר רבי יוסי טפי מרבי יהודה תדע דהא אתי לומר בגמרא דאיכא בנייהו נשואה ליארס דר׳ יהודה שרי ור׳ יוסי אסר ולא פרכינן מההיא דשלהי פ״ד אחין דמקל רבי יוסי טפי מר׳ יהודה אלא ודאי דההיא לאו ראיה היא מטעמא דאמרן ומתני׳ שפיר איכא לאוקומי כפשוטה דכל הנשים יתארסו נקט בדוקא דלא גזרי אירוסין אטו נשואין ובנשואין אסר אפי׳ בקטנה ובתולה ובכלהו נשים דרישא מיירי ולא שרי בהו אלא אירוסין וגזר נשואין דארוסה אטו נשואין דנשואה ולא גזר אירוסין אטו נשואין ואפילו בנשואה ולא גזר זנות אטו נשואין וכדבעי׳ למימר לקמן ויהא מחמיר בגזרו׳ מר׳ יהודה.
ר׳ יוסי אומר: כל הנשים יתארסו בתוך שלושה חודשים, שלא גזר באירוסין משום נישואין, חוץ מן האלמנה, שהיא יכולה להתארס רק בתום שלושים יום למות בעלה, ולא משום הבחנה, אלא
Rabbi Yosei says: All of the women may be betrothed within three months even if they were previously married, except for a widow,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
יבמות מא. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים יבמות מא., עין משפט נר מצוה יבמות מא., רי"ף יבמות מא. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס יבמות מא., רש"י יבמות מא., ראב"ן יבמות מא. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות יבמות מא., תוספות ישנים יבמות מא., ר"י מלוניל יבמות מא. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב יהושע לייטנר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד יבמות מא., רמב"ן יבמות מא. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב שמואל דיקמן. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א יבמות מא. – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי יבמות מא. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר' אברהם מן ההר יבמות מא. – מהדורת הרב אביגדור אריאלי, ברשותם האדיבה של המהדיר והמו"ל, הרב שמואל וינגרטן והרב אברהם קפלן (כל הזכויות שמורות ואסור לשמור או להדפיס מטקסט זה למעט קטעים בודדים עבור דפי מקורות וכדומה), ריטב"א יבמות מא., מהרש"ל חכמת שלמה יבמות מא., מהרש"א חידושי הלכות יבמות מא., רשימות שיעורים לגרי"ד יבמות מא. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ יבמות מא., אסופת מאמרים יבמות מא.
Yevamot 41a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Yevamot 41a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Yevamot 41a, Rif by Bavli Yevamot 41a, Collected from HeArukh Yevamot 41a, Rashi Yevamot 41a, Raavan Yevamot 41a, Tosafot Yevamot 41a, Tosefot Yeshanim Yevamot 41a, Ri MiLunel Yevamot 41a, Piskei Rid Yevamot 41a, Ramban Yevamot 41a, Rashba Yevamot 41a, Meiri Yevamot 41a, R. Avraham of Montpellier Yevamot 41a, Ritva Yevamot 41a, Maharshal Chokhmat Shelomo Yevamot 41a, Maharsha Chidushei Halakhot Yevamot 41a, Reshimot Shiurim Yevamot 41a, Steinsaltz Commentary Yevamot 41a, Collected Articles Yevamot 41a