×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אָמַר רַבָּה זֹאת אוֹמֶרֶת כְּנָסָהּ בְּחֶזְקַת בְּתוּלָה וְנִמְצֵאת בְּעוּלָה יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה מָנֶה רַב אָשֵׁי אָמַר בְּעָלְמָא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ לֵית לַהּ כְּלָל וְשָׁאנֵי הָכָא שֶׁהֲרֵי כְּנָסָהּ רִאשׁוֹן.
Rabba said: That is to say, if one married a woman with the presumptive status of a virgin, as there were witnesses that she did not engage in intercourse, and she was found to be a non-virgin, she is entitled to a marriage contract of one hundred dinars. The Gemara rejects the proof. Rav Ashi said: In general, actually, I would say to you that in that case she does not receive a marriage contract at all, as it is a mistaken transaction. But here it is different, and she does not totally lose her marriage contract, because the first husband brought her into his house. Therefore, the second husband should have considered that a woman who entered her husband’s home is no longer a virgin.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מיגשתוספותפסקי רי״דרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{משנה כתובות א:ה} מתני׳ האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים מפני שהוא מתיחד עמה: אחד אלמנת ישראל ואחד1 אלמנת כהנים2 כתובתן מנה בית דין של כהנים
היו גובין לבתולה ארבע מאות זוז ולא מיחו בידם חכמים: הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו והוא אומ׳ לא כי אלא עד שלא ארסתיך3 והיה מקחי מקח טעות4 רבן גמליאל ור׳ אליעזר אומ׳ נאמנת ור׳5 יהושע אומ׳ לא מפיה אנו חיין אלא הרי זו בחזקת בעולה עד שלא תתארס והטעתו עד שתביא ראיה לדבריה:
1. אחד, ואחד: דפוסים: אחת, ואחת.
2. ישראל, כהנים: וכן גג, כ״י נ, רמב״ם פיהמ״ש. גז: ״כהנים, ישראל״. גלא, דפוסים: ״ישראל, כהן״.
3. גג מוסיף: ״נאנסת״.
4. טעות: גלא: ״טיעות״.
5. ור׳: גג, דפוסים: ״ר׳⁠ ⁠״.
ערך גה
גהא(מגילה יז.) היה כותב דורשה ומגיהה. ואין מגיהין אות אחת אפילו בספר עזרא. (כתובות יב.) אמר רבי אמי ספר שאינו מוגה עד ל׳ יום מותר לשהותו. (כתובות קו.) אמר רבה בר חנה א״ר יוחנן מגיהי ספרים שבירושלים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה (ברכות יג) גמרא בקורא להגיה שאינו קורא בניקודה אלא בכתיבתה כגון מקרא קורהו מקרא כגון חסר יוד בענין זה קורא׳ להגיה וזה שצריך לכוין את לבו. פי׳ אחר שבתחילה היה קורהו להגיהו ולא היה קורא אלא לדילוגין וכיון זה לבו וקורא שלא לדילוגין יצא:
א. [פעהלער אויסבעסערן.]
זאת אומרת כו׳ – דהא ודאי בחזקת בתולה כנסה דסמך אעדים וקאמר אין יכול להפסידה מנה הראוי לאלמנה מן הנישואין.
1אינו מוצא לה בתולים והיא טוענת הראשון בא עלי כיון שדבריה טועין מפני שיש עדים שלא נסתרה נחוש כל חששות שיש ליחוש וניחוש שמא תחתיו זנתה.
1. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם הר״י מיגש.
אמר רבה זאת אומרת – נראה דהכא גרסינן רבה דהא רבא קאמר לעיל דמקח טעות לגמרי משמע ואי גרסינן הכא רבא א״כ תיקשי מתניתין רישא לסיפא דהא זאת אומרת איכא למידק נמי ממתניתין כדאמרינן בסמוך אלא ודאי נראה דהכא גרס רבה דרבא דאמר לעיל מקח טעות לגמרי משמע יפרש כמו רב אשי.
כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה – והא דקתני שהרי כנסה ראשון פירש ריב״ם דהכי משמע ליה אין לשני טענת בתולין לחסרה מכתובתה כלום שהרי כנסה ראשון וגרם להיות כתובתה מנה ואינו יכול לחסרה כלום מאותה מנה דלא מהניא טענת בתולין אלא ממנה דבתולין.
שאני הכא שהרי כנסה ראשון – ואדעתא דבעולה נישאת ואע״ג דעדים מעידים שלא נבעלה אינו סומך על זה מאחר שהיו נישואין וסבר דלשבחה אומרים כן.
אמר רבא זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה. פי׳ כיון שהעדים מבררים ומעידים שלא בא עליה כשכנסה [ראשון] א״כ בחזקת בתולה כונסה וש״מ כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה. ר״א אמר בעלמא לעולם אימא לך דלית לה מידי ושאני הכא שכבר כנסה הראשון. פי׳ ואע״פ שמעידים העדים שלאחר שכנסה לא בא עליה יש לומר כיון שנתרצית לו לכונסה מאותה שעה היא נשאת לו. והל׳ כרב אשי דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום ורבא נמי הכי אמר לעיל במאי דתנן הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים וכו׳ ואמר רבא מקח טעות לגמרי משמע ולית לה כלל. והכא דקאמר זאת אומרת דיוקא בעלמא סבר לדייק מינה ולמימר דתנא דהאי מתניתא ס״ל הכי וליתא אלא כדתרצה רב אשי. ומקשה וליחוש שמא תחתיו זינתה וא״ר שרביא כגון שקידש ובעל לאלתר. פי׳ כל היכא דהיא טענה טענת ברי ובעל טעין טענת שמא כגון תחתיך נאנסתי או מוכת עץ אני נאמנת ושקלא כתובה ושריא לבעלה כדלקמן ואפילו ר׳ יהושע דאמר לקמן בראוה מדברת חיישינן שמא נבעלה לנתין ולממזר דוקא להנשא לכהונה אבל לאוסרה על בעלה בייחוד בעלמא הא אמרי׳ לקמן דמודה ר״י דלא אסרה לה אפי׳ אם הוא כהן וה״נ אילו טענה האשה ואמרה שבעלי בא עלי קודם נשואין לא הוה מקשי׳ וליחוש שמא תחתיו זינתה דהיא נאמנת אלא התנא לא שנה טענת האשה אלמא לא טענה הכי ואפ״ה אומר׳ לו ב״ד שאינך יכול לטעון טענת בתולים שמא בא עליה קודם נשואין משעה ששניהם נאותו לכנוס ואע״פ שהאשה אינה יודעת לטעון. י״ל שלמפרע היה מערב בה והוציא בתוליה ולא הרגישה שלא בעלו במטה כדרך חתן וכלה אלא עד אז היה מערה בה ולא שתה לבה ולא ידעה ומ״ה פריך וליחוש שמא תחתיו זינתה דהניחא שלא להפסידה כתובתה אמרי׳ שמא בעלה בא עליה ולא תפסיד כתובה מספק אבל מספקא תאסר עליו כיון שעדים מעידים שלאחר שכנסה לא בא עליה והיא נמי לא טענה טענה ודאית תאסר עליו מספק שמא תחתיו זינתה ולהכי איצטריך רב שרביא לומר שקידש ובעל לאלתר שיצאנו מזה הספק ויש כאן ספק שמא בעולה היתה מקודם לכן והרי מקחו מקח טעות בזה הספק אנו תולין כי בעלה בא עליה ואין כאן מקח טעות פי׳ המורה וניחוש שמא תחתיו זינתה אמתניתין פריך דקתני אין השני יכול לטעון טענת בתולים ולא מזקיקינן ליה לבוא לב״ד ולא מתברר אם זינתה תחתיו אם לאו ושמא אסורה לו דבשלמא אהך דלעיל דאמרת כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה לא מקשי׳ דא״ל כשבא לב״ד באו עדים שזינתה קודם לכן אבל הכא קתני אין יכול לטעון מתוך כך לא יבא לב״ד אמר רב שרביא כשקידש ובעל לאלתר. פי׳ שלא פירשה ממנו בין קידושין לבעילה דודאי לא ניחוש לזינתה:
הא דאמר רב אשי שהרי כנסה ראשון – תמהני הואיל והעדו עדיה ליה קודם שקדשה שלא נסתרה בדקאמרינן בלישנא בתרא אנא אעדים סמכי׳, היאך היא בחזקת בעולה לראשון.
ומשמע לי דהכי קאמר, בודאי שבחזקת בתולה נשאה כמו שאמרו העדים, אבל אין מקח טעות, שהרי ידע שכנסה הראשון לשם נישואין ושוב אין לה חן כבתולה. אלא הרי היא בעיני כל אדם כבעולה, אע״פי שאינה בעולה.
לפיכך אין זה מקח טעות, דבשלמא הנושא אשה בחזקת בתולה שלא נשאת וכתב לה מאתים, הרי לשם בתולה לקחה ובשביל בתוליה כתב לה מאתים, נמצא מקחו מקח טעות. אבל נשאה בתולה מן הנשואין, לא כתב לה אלא כבעולה מפני שכבר בטל חנה, ואין אדם רוצה ללוקחה אלא בדמי בעולה. לפיכך אין זה מקח טעות, שאלו היה יודע ג״כ שהיא בעולה, היה נושאה וכותב לה דמים הללו.
אמר רבה זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה. והכא רבה גרסינן, וכן הגירסא ברוב ספרים,⁠א ולא גרסינן רבא, דאם כן קשיא דידיה אדידיה דהא איהו אמר בסמוך מקח טעות לגמרי משמע.
רב אשי אמר, לעולם אימא לך לית לה ושאני הכא שהרי כנסה ראשון. ואם תאמר, רבה דקא ארי לה מאי קא ארי דהא שהרי כנסה ראשון קתני. יש לומר, דרבה מפרש לה הכי, אין השני יכול לטעון שאם טען טענתו לא מעלה ולא מורידה, שהרי אף כשנמצאת שלימה אין לה אלא מנה שהרי כנסה ראשון, ואם כן טענתו למאי אהני דבין כך ובין כך אין לה אלא מנה, מה שאין כן כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה, שטענתו טענה לפוחתה ממאתים ולאוקמה אמנה. והזקיקו לרבה לומר כן, מדקתני אינו יכול לטעון, דאם איתא דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה ולא כלום אינו יכול לטעון, דהא בחזקת בתולה ודאי כנסה דאיהו אעדים סמך אעפ״י שכנסה ראשון.
ואמר ליה לרב אשי, לעולם בעלמא לית לה, ושאני הכא שאעפ״י שהעידו עליה עדים אינו סומך על עדותן בכך, לפי שלא נתכוונו מתחילה לכך לא דקדקו היטב אם נסתרה ואם לא נסתרה או אם שהתה כדי ביאה אם לאו, הילכך לא כנסה בחזקת בתולה. אי נמי שאין זה מקח טעות, שכבר בטל חינה הואיל וכנסה ראשון.
א. עיין תוס׳ ד״ה זאת.
(1-8) וליחוש שמא תחתיו זנתה תמיהא מלתא וכיון דנקטינן האי לישנא דלענין איסורא הוא דפרכינן דניחוש לה לאיסור לאוסרה עליו וא״כ מאי קושיא דאנן לא איירינן אלא לענין כתובה ותו דדלמא מיירי ברוב הנשים דאית בהו תרי ספיקא וא״כ מאי קושיא ולמה לדחוקי ולוקמה כשקדשו ובעל לאלתר. ונראה כי מטעם זה דחק רש״י בעצמו ופירש דלשני׳ דאינו יכול לטעון טענת בתולים דייק דמשמע שאם בא לב״ד אין נזקקין לו ולפיכך פריך ואמאי ליחוש שמא תחתיו זנתה ונזקקין ליה ומתוך שילך לב״ד יצא הקול ויבואו עדים שזנתה תחתיו והקשו עליו בתוס׳ אמאי לא קשיא ליה לתלמודא הכי על מתני׳ דהאוכל אצל חמיו ביהודא דקתני שאין יכול לטעון טענות בתולים ותרצו דהני בני יהודה חכמים הם ורגלים לדבר שטוען שקר כיון שכבר נתייחד עמה ודין הוא שלא נזקק לו כל מה דאפשר ואע״ג דכי טעין הכי ודאי אסורה עליו בחד ספיקא כדאמרי׳ לעיל ואי לאוסרה עליו אמאי לא ועם כל זה אין הפירוש מחוור דהא ודאי לישנא יכול ואינו יכול בכולי תלמודא נאמן ואינו נאמן משמע ולכך יש לפרש דהכא משום דמתני׳ סתמא הוא בכל הנשים ואפי׳ באשת כהן וקטנה בת ישראל ופרכי׳ וליחוש שמא תחתיו זנתה לאוסרה באשת כהן וקטנה בת ישראל להפסידה כתובה כשאר נשים והכי קתני סתם דאינו יכול לטעון טענות בתולים ובהא נמי ל״ק ההיא דיהודא דהתם מההיא דפרשתי לעיל א״נ שאני הכא דרגלים לדבר שלא זנתה תחתיו וממנו נבעלה וכיון שכן העמד אשה על חזקתה במאי דאפשר ועוד י״ל דאדרב אשי קאי דקאמר שהרי כנסה ראשון והיינו דפריך שפיר כיון דאע״ג דיש לה עדים אתה אומר שאין יכולה לטעון טענות בתולים לפי שכנסה ראשון א״כ שוב לא יכול לבא לב״ד לתתרעם לאוסרה עליו ע״פ עדים שיבואו דמיתלי תלינן כי עם הראשון נבעלה כיון שנכנסה לחופה והשתא ל״ק ההיא דיהודא והיינו דמייתי לה תלמודא בתר ההיא. מאן דמתני לה אמתני׳ אבל אברייתא אפילו רב אשי מודה לרבא אמרינן דאעדים סמך ואיהו כיון דקי״ל דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלל אית לן למיתני אפילו אברייתא כי היכא דמתני׳ תהוי אליבא דהלכתא ושאני הכא שהרי כנסה ראשון וכן הלכה.
רש״י בד״ה כ״ש כו׳ לא תשמע לעולם כנסה כו׳ כצ״ל:
אמר רבה זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה וכו׳. נראה דהכא גרסינן רבה דאילו רבא האמר לעיל מקח טעות לגמרי משמע וליכא למימר דסבר רבא דהך ברייתא פליגא אמתני׳ דאם כן אמאי דחיק לשנויי דלעיל לימא דהך נמי פליגא אמתניתין וליכא למימר דכל מאי דמצי לשנויי ברייתא אמתניתין משני להו ומכל מקום אכתי קשו מתניתין אהדדי דהאי דיוקא נמי איכא למיעבדיה אמתניתין דבתולה אלמנה כדמפרש ואזיל הילכך נראה דהכא גרסינן רבה ולעיל רבא משום דקאי אמילתיה דרמי בר חמא ורבא הא מפרש מקח טעות דמתני׳ ממאתים כר׳ חייא בר אבין ורבא דמפרש דמקח טעות לגמרי משמע סבר כשינוייא דרב אשי. לשון הרא״ש ז״ל וכן כתבו בתוס׳:
והריטב״א ז״ל כתב וז״ל וא״ת והא רבא הוא דאמר לעיל מקח טעות לגמרי משמע וכ״ת דזאת אומרת קאמר ופליגא בדינא אמתניתא והא באידך לישנא מתני לה אמתניתין וי״ל דההיא דלעיל לבתר דאהדריה רב אשי בסמוך ואטעייה סבר רבא דודאי מקח טעות לגמרי משמע. ע״כ:
בפרש״י בד״ה וניחוש כו׳ אבל הכא קתני אין יכול לטעון מתוך כך לא יבא לב״ד עכ״ל ק״ק דהאי לישנא קתני נמי במתני׳ לקמן גבי יחוד שביהודה ושמא אסורה היא לו ולא יבא לב״ד ויש ליישב:
תוס׳ בד״ה אמר רבה כו׳ דהא זאת אומרת איכא למידק נמי ממתני׳ כו׳ עכ״ל לכאורה אין הלשון איכא למידק מדוקדק דמאי קאמרי איכא למידק הא קושטא הוא באידך לישנא דדייקינן הכי זאת אומרת ממתני׳ ויש ליישב דר״ל דודאי לקמן דדייק ממתני׳ ל״ג רבא דא״כ תקשי ממתני׳ רישא לסיפא אבל הכא יש לבעל דין לחלוק דשפיר גרסינן רבא ותנא דברייתא ותנא דמתני׳ פליגי בהכי אי הוה מקח טעות אי לאו אהא כתבו כיון דדייק ליה לרבא הכי הכא בברייתא איכא למידק ביה ה״נ במתני׳ ותקשי רישא לסיפא ומיהו יש לדחות קצת דאע״ג דדייק ליה בברייתא היינו משום דמצי א״ל אנא אעדים סמכי וק״ל:
תוס׳ ד״ה אמר רבא וכו׳. דהאי זאת אומרת איכא למידק וכו׳ עיין מ״ש מהרש״א דאינו מוכרח כל כך ללישנא קמא. מיהו המ״ל דא״כ מאי דחק רבא לעיל והוצרך להוסיף בברייתא נמצאת מ״ע וכו׳ כיון דע״כ איכא תנא דברייתא זו דס״ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה הוי ליה לאוקמי הברייתא כותיה ולא שייך לומר בתר דשמעה מרב אשי סברא דהא רב אשי לא היה בימי רבא וק״ל:

המתייחד לפני הנישואין - אין לו טענת בתולים

ציון א.
משנה. האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים - אינו יכול לטעון טענת בתולים, מפני שמתייחד עמה.
...והמתייחד עם ארוסתו קודם נישואין - אין לה טענת בתולים.(רמב״ם אישות יא, ח ואבן העזר סח, א)

א. אכילה שמביאה ליחוד.

במשנה נאמר שהאוכל אצל חמיו ביהודה אינו יכול לטעון מפני שמתייחד עמה, ובגמרא אמר אביי שגם ביהודה יש מנהגים שונים.
הרשב״א מסביר שאביי בא ללמדנו שהכל תלוי באכילה, שאם יש עדים שאכל - אינו יכול לטעון כנגדה, מפני שמן הסתם התייחד עמה, שהאכילה מעידה על היחוד, ואין צורך שיעידו עדים על היחוד. הרשב״א מוסיף שאם אין עדים שאכל והיא טוענת שאכל - עליה להביא ראיה, כיון שיש מקומות בהם אינו אוכל ואינו מתייחד.
הריטב״א כותב שאם יש ביהודה מקום שאין נוהגים לאכול - יכול לטעון בו טענת בתולים, אבל במקום שנוהגים לאכול - גם מי שלא אכל אינו יכול לטעון, מחשש שמא שינה ממנהג מקומו כדי לטעון טענת שקר ורמאות.
הרמב״ם והשלחן ערוך אינם מזכירים את המנהג של האכילה, כנראה מפני שנוהג רק ביהודה, אך כותבים באופן כללי שכל המתייחד עם ארוסתו מאבד את זכותו לטעון.

ב. יחוד שמביא לביאה.

רש״י לעיל (ט, ב ד״ה מאי לאו) מפרש שביהודה הבעל אינו נאמן לטעון טענת בתולים, כי שמא בעל בימי אירוסין ושכח, או שהערה בה מתוך חיבתה ולא ידע ששיבר את בתוליה.
התוספות (שם ד״ה מאי לאו) מוסיפים שכיון שמתייחד עמה מניחים שבודאי בא עליה, מפני שעל דעת כן מתייחד עמה. הבית שמואל (סק״א) מבין מדבריהם שרק ביהודה, שנהגו לייחדם כדי שיהיה ליבו גס בה - אינו יכול לטעון טענת בתולים, מה שאין כן בכל מקום שאין בו מנהג קבוע, שאף אם התייחד עמה - אינו מאבד את זכות הטענה, כיון שאין ודאות שבא עליה.
אולם מלשון הרמב״ם והשלחן ערוך משמע שאין הדין הזה תלוי במנהג, אלא כל שידוע שהתייחד עמה - אין לו יותר טענת בתולים.
הבית שמואל מסתפק אם טענתו אינה טענה רק כשטוענת כנגדו שבא עליה לאחר האירוסין, או גם כשמכחישה וטוענת שהיתה בתולה, האם נאמנת במיגו שהיתה יכולה לומר שבא עליה לאחר האירוסין, או שאין אומרים מיגו להוציא.
מלבד זה הוא כותב שרק לענין הפסד הכתובה אינו נאמן, אבל לאוסרה עליו נאמן למרות שידוע שהתייחד עמה לאחר האירוסין, כפי שנאמר בגמרא לעיל (ט, ב) שלא יתכן שמשנתנו עוסקת בנאמנותו לאוסרה עליו, מפני שלענין זה אין חילוק בין יהודה לבין גליל.

ג. יחוד שלפני אירוסין.

השיטה מקובצת (לעיל ט, ב) כותב שאם התייחד עם משודכתו בימים שבין השידוכין לאירוסין - יכול לטעון טענת בתולים, משום שאין חושדים בו שבא על הפנויה, ורק אם התייחדו לאחר האירוסין אינו יכול לטעון, מפני שנראה לו הדבר כהיתר שכבר נתקדשה והרי היא כאשתו לכל דבר.
אולם בעל שו״ת פנים מאירות (ח״א סי׳ ע) פוסק שכל שהתייחד עמה אינו יכול לטעון טענת בתולים, למרות שאין נוהגים להתייחד לפני הקידושין.
מאידך גיסא כותב בעל שו״ת יביע אומר (ח״ג סי׳ יז) שבזמן הזה שהפנויות אינן טובלות - אין לחשוד בו שבא עליה ועבר על איסור נידה, ולכן יש לו זכות לטעון טענת בתולים ולהפסידה כתובתה.
ציון ב.
עיין בירור הלכה לעיל י, א ציון א.
אמר רבה: זאת אומרת, אפשר להסיק מהלכה זו כי אשה שכנסה בעלה בחזקת שהיא בתולה (שהרי היו לה עדים שלא נסתרה), ונמצאת בעולה — יש לה על כל פנים כתובה מנה. רב אשי אמר: לא כן, בעלמא [כרגיל] לעולם, אימא [אומר] לך כי לית [שאין] לה כתובה כלל, שכן היה זה מקח טעות, ושאני הכא [ושונה כאן] שאינו יכול להפקיעה מכתובה לגמרי, שהרי כנסה ראשון, והיה צריך בעלה השני להניח שבא עליה בעלה הראשון, אף שהעדים אמרו שלא נסתרה.
Rabba said: That is to say, if one married a woman with the presumptive status of a virgin, as there were witnesses that she did not engage in intercourse, and she was found to be a non-virgin, she is entitled to a marriage contract of one hundred dinars. The Gemara rejects the proof. Rav Ashi said: In general, actually, I would say to you that in that case she does not receive a marriage contract at all, as it is a mistaken transaction. But here it is different, and she does not totally lose her marriage contract, because the first husband brought her into his house. Therefore, the second husband should have considered that a woman who entered her husband’s home is no longer a virgin.
מאמרים באתר אסיף
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מיגשתוספותפסקי רי״דרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְנֵיחוּשׁ שֶׁמָּא תַּחְתָּיו זִינְּתָה אָמַר רַב שֵׁרֵבְיָא כְּגוֹן שֶׁקִּידֵּשׁ וּבָעַל לְאַלְתַּר.

The Gemara asks: And since there are witnesses that she did not engage in intercourse with the first husband, let us be concerned that perhaps she committed adultery after betrothal, while under the jurisdiction of the second husband, and rule that she is forbidden to him due to suspicion of adultery and is not entitled to a marriage contract at all. Rav Sherevya said: The baraita is referring to a case where he betrothed her and engaged in intercourse immediately. Therefore, there was no opportunity to engage in adultery between her betrothal and her marriage to the second husband.
רי״ףרש״יר״י מיגשתוספותרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וניחוש שמא תחתיו זינתה – אמתניתין פריך דקתני אין השני יכול לטעון טענת בתולים ולא מזקיקינן ליה לבא לבית דין ולא יתברר הדבר אם תחתיו זינתה אם לא ושמא אסורה היא לו בשלמא אהנך דלעיל דאמרן כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה לא מקשינן דאיכא למימר כשבא לבית דין ובאו עדים שזינתה קודם לכן אבל הכא קתני אין יכול לטעון מתוך כך לא יבא לב״ד.
כשקידש ובעל לאלתר גרסינן ולא גרסינן כשקידש לאלתר ובעל לאלתר. שלא פירש ממנה בין קידושין לבעילה דודאי לא תחתיו זינתה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וניחוש שמא תחתיו זינתה – אין לומר דפריך אמאי אינו יכול לטעון טענת בתולים לאוסרה עליו ניחוש באשת כהן שמא תחתיו זינתה דליכא אלא חדא ספיקא ספק תחתיו ספק אין תחתיו דהא מצי לשנויי דהא דאינו יכול לטעון היינו להפסידה מכתובתה דאיכא ספק ספיקא דאפי׳ תחתיו אימור באונס הוה ואין זה דוחק דלעיל נמי מפרש אינו יכול לטעון טענת בתולים הכי דקאמר למאי אי לאוסרה עליו ביהודה אמאי לא כו׳ אלא אכתובה פריך אמאי אינו מפסיד לה ונראה לר״י דלרב אשי פריך כיון דבעלמא אית ליה דאין לה כלום והכא יש לה לפי שכנסה ראשון א״כ יבא לידי איסור שזה האיש סבור כיון שזו יש לה אע״ג דבעלמא לית לה אם כן מחזקינן אותה ודאי בעולה מבעל ראשון ואדעת כן רוצים לומר שנשאתי ובחנם אטרח לבית דין שודאי לא יאסרוה עלי ולכך היה לנו להפסיד כתובתה שיבא לב״ד ולא יטעה לומר שמותרת לו ואפי׳ באשת ישראל יש לנו להפסידה גזירה שיראה כהן שזו לא תאבד כתובתה ויסבור אף בשלו כן ולא יבא לב״ד אבל לרבה לא פריך מידי כיון דבעלמא נמי יש לה ליכא למיטעי.
כגון שקידש ובעל לאלתר – וכן צריך נמי להעמיד שהראשון אחר שקידש כנסה לאלתר ומת מיד ועדים מעידים שלא זינתה תחתיו דאם נבעלה תחת הראשון הרי נבעלה לפסול לה ואסורה לכהונה.
וליחוש שמא תחתיו זנתה. וא״ת, והא ספק ספיקא הוא, ואין נראה לאוקומה באשת כהן גרידא. ורש״י ז״ל פירש: דלישנא אינו יכול לטעון קא דייק, דמשמע דלא מזדקיקין1 ליה ומתוך כך ימנע מלילך לבית דין, ואמאי ילך לב״ד ויטעון ושמא מתוך כך ישמע הדבר ויבאו עדים ויעידו. אי נמי, שמא תודה האשה ויתברר הדבר. ואף הראב״ד ז״ל פירש כן: יטעון עליה טענת בתולים שמא תודה בדבר שזינתה תחתיו. ואינו מחוור, דאם כן תיקשי לך נמי מתניתין דקתני האוכל אצל חמיו ביהודה אינו יכול לטעון טענת בתולים. ועוד, דכל מקום שאמרו יכול לטעון ואינו יכול לטעון נאמן ואינו נאמן קאמר. וראיתי להראב״ד ז״ל (הובא ברמב״ן וברא״ה, ע״ש) שנשמר ממה שהקשיתי מן האוכל אצל חמיו ביהודה, וכתב, דביהודה אין לחוש במקום שמיחדין שהרי אין סודר, וסודר אין ראיה מפני שהן רמאין ומחליפין ומאבדין.
ונראה לי דהכי פירושא, וניחוש שמא תחתיו זינתה, ואם אשת ישראל היא תפסיד כתובתה ואם אשת כהן היא תאסר עליו דהא ברי וברי, דכיון שהעידו עליה שלא נסתרה, אי נמי שנסתרה ולא שהתה כדי ביאה, בודאי שלא נבעלה בנישואין אלו, דאנן אעדים סמכינן, ואיהי מיטען טענה דבכניסתה לחופה נבעלה, דמסתמא דמילתא הכי טענה. ועוד, דהכי משמע, מדקתני שהרי כנסה ראשון, דאלמא בהכי תליא בעילתה, וכיון שהעדים מכחישין אותה ניחוש לה ותאסר לכהן ותפסיד כתובתה אפילו אשת ישראל כדכתבינן לעיל (כתובות י, א, ד״ה והביאו), דעד כאן לא מהימנה רבן גמליאל אלא בברי ושמא אבל בברי וברי לא הימנה.
והא דאמר רב אשי שהרי כנסה ראשון לאו למימרא דלאו אעדים סמכינן, אלא לומר, שאעפ״י שכנסה בחזקת בתולה מכל מקום אין זה מקח טעות, דכיון שכנסה ראשון אפילו תמצא בתולה שלימה כבר בטיל חינה משעת כניסתה לחופה, ואנן סהדי דלא כנסה בחזקת בתולה דהוא הדין דאלו היתה בעולה ודאי היה כונסה.
והא דאמרינן לקמן (בסוגיין), מאן דמתני לה אמתניתין אבל אברייתא מצי אמר לה אנא אעדים סמכי, הכי קאמר, אעפ״י שבטל חינה אצל הכל אני לא כנסתי אלא מחמת חיבת לילה הראשון, אבל במתניתין כיון שאין שם עדים אעפ״י שיצא שמה בעיר שלא נבעלה, אנן סהדי דלא סמך אקלא בעלמא ולא כנס אלא בחזקת בעולה ממש.
אלא דאכתי במתניתין קשיא לי קצת, דאנן אפילו אמאן דמתני לה אמתניתין אקשיה וליחוש שמא תחתיו זינתה, ואף על גב דהתם ליכא למימר ברי וברי הוא דהא ליכא סהדי דלימא אנן אעדים סמכינן וכדאמרינן, אבל מאן דמתני לה אמתניתין אבל אברייתא מצי אמר ליה אנא אעדים סמכינן, אלמא דבמתניתין ליכא עדים אלא קלא בעלמא.
ויש לומר, דמעיקרא כי אקשינן אמתניתין וליחוש שמא תחתיו זינתה, סברינן, דבמתניתין נמי בדאיכא סהדי, והשתא דאמרינן הכי בדרך דיחוי בעלמא אמרינן, כלומר, למאן דמתני אמתניתין מצי למימר דמתניתין דוקא בדליכא סהדי, ומשום הכי פליג רב אשי ואמר שאני הכא שהרי כנסה ראשון ולא סמיך אקלא בעלמא, אבל בברייתא דאיכא סהדי לא פליג.
ומיהו, אכתי לא ניחא לי, דבאשת ישראל בכי הא אי אפשר להפסידה מנה שכתב לה בכתובתה משום חשש שזינתה תחתיו, דהא מכל מקום אכתי ברי ושמא היא דהיא טוענת דקודם שנתארסה לו נבעלה, ואעפ״י שהיא תולה בבעל ראשון אין בכך כלום, ואם אין אתה אומר כן אף אנו נאמר שאפילו אשת ישראל תאסר עליו, שהרי היא מודה שלא נבעלה אלא לבעל ראשון והרי יש עדים שלא נבעלה לו, ואם כן על כרחך תחתיו של שני זה זינתה, אלא הפירוש הנכון כדברי רש״י ז״ל והראב״ד ז״ל שכתבנו.
1. כן בכ״י מוסקבה 964 ובשטמ״ק בשם רשב״א. בכ״י מונטיפיורי 89: ״מזדקיקינן״.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וניחוש שמא תחתיו זנתה. כתב רש״י ז״ל אמתניתא פריך דקתני אין השני יכול לטעון טענת בתולים ולא מזקקינן ליה לבא לב״ד ולא יתברר הדבר אם תחתיו זנתה אם לאו ושמא אסורה היא לו ובשלמא אהנך דלעיל דאמרן כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה לא מקשינן דאיכא למימר כשבא לב״ד ובאו עדים שזנתה קודם לכן אבל הכא דקתני אין יכול לטעון מתוך כך לא יבא לב״ד. ע״כ. רש״י ז״ל. ונחלקו רבוואתא ז״ל בפירושו ז״ל:
וז״ל הרא״ש ז״ל וניחוש שמא תחתיו זנתה אין לומר שמקשה אמאי אינו יכול לטעון טענת בתולים לאוסרה עליו וניחוש שמא תחתיו זנתה ותהא אסורה באשת כהן דליכא אלא חדא ספקא ספק תחתיו ספק אין תחתיו דהוה מצי לשנויי אין הכי נמי והא דקאמר אינו יכול לטעון טענת בתולים היינו להפסידה כתובתה ומשום דאיכא ספק ספיקא ספק תחתיו ספק אין תחתיו ואת״ל תחתיו אימור באונס וזה אינו דוחק דלעיל נמי מפרש הכי האוכל אצל חמיו ביהודה אינו יכול לטעון טענת בתולים וקאמר אי לאוסרה עליו ביהודה אמאי לא אלא להפסידה כתובתה. ומה שפרש״י ז״ל וניחוש שמא זינתה תחתיו ונפסידה כתובתה דאל״כ ימנע מלבא לב״ד ולא יבא לידי בירור דבר תימה הוא וכי בשביל חששא דשמא לא יתברר נפסידנה כתובתה שלא כדין בשביל ס״ס לא מפסדה כתובתה כדמוכח לקמן מהאי משארסתני נאנסתי ונראה לקיים פרש״י ז״ל ואדרב אשי פריך דמסתבר הכא להפסידה כתובתה כדי להפרישו מאיסור דכיון דקאמר רב אשי דבעלמא אין לה כתובתה והכא יש לה לפי שכנסה ראשון א״כ יבא לידי איסור שזה הכהן יהיה סבור מפני מה אינה מפסדת כתובתה כמו בעלמא אלא ודאי היינו טעמא לפי שנשאת לאחר ומחזיקים אותה בודאי בעולה מבעלה הראשון א״כ בחנם לא יטרח לבא לב״ד לשאול אם היא אסורה שהרי ודאי אינה אסורה כיון דמבעלה הראשון נבעלה הילכך ראוי לחכמים להפסידה כתובתה כדי שיבא לב״ד מחמת שיש רגלים לדבר לטעות ותעמוד תחתיו באיסור ואפילו באשת ישראל יש לנו לומר כן משום גזרה דכהן שיראה שלא תאבד כתובתה יסבור אף בשלו כן אבל לרבא לא פריך מידי כיון דבעלמא נמי יש לה כתובה מנה מש״ה לא יניח לילך לב״ד לשאול אם היא אסורה כיון שהוא רואה במקום אחר שיש לה כתובה כי הכא ע״כ. וזהו שיטת התוס׳. אבל רש״י הא כתב להדיא דאמתניתא פריך. עכ״ל הרא״ש ז״ל:
והרשב״א ז״ל כתב וז״ל וליחוש שמא תחתיו זנתה וא״ת והא ספק ספקא הוא ואין נראה לאוקמא באשת כהן גרידא ורש״י פי׳ דלישנא דאינו יכול לטעון קא דייק דמשמע דלא מזדקיקין ליה ומתוך כך ימנע מלילך לב״ד ואמאי ילך לב״ד ויטעון ושמא מתוך כך ישמע הדבר ויבאו עדים ויעידו א״נ שמא תודה האשה ויתברר הדבר ואפילו הראב״ד ז״ל פי׳ כן יטעון עליה טענת בתולים שמא תודה בדבר שזנתה תחתיו ואינו מחוור דא״כ תיקשי לך נמי מתני׳ דקתני האוכל אצל חמיו ביהודה אינו יכול לטעון טענת בתולים ועוד דכל מקום שאמרו שיכול לטעון ואינו יכול לטעון נאמן ואינו נאמן קאמר וראיתי להראב״ד ז״ל שנשמר ממה שהקשיתי מן האוכל אצל חמיו ביהודה וכתב דביהודה אין לחוש במקום שמייחדין שהרי אין סודר וסודר אינו ראיה מפני שהן רמאין ומחליפין ומאבדין ונ״ל דה״פ וניחוש שמא תחתיו זנתה ואם אשת ישראל היא תפסיד כתובתה ואם אשת כהן היא תאסר עליו דהא ברי וברי הוא דכיון דהעידו עליה עדים שלא נסתרה א״נ שנסתרה ולא שהתה כדי ביאה בודאי לא נבעלה בנשואין אלו דאנן אעדים סמכינן ואיהי מטען טענה דבכניסתה לחופה נבעלה דסתמא דמילתא הכי טענה ועוד דהכי משמע מדקתני שהרי כנסה ראשון דאלמא בהכי תליא בעילתה וכיון שהעדים מכחישין אותה ניחוש לה ותאסר לכהן ותפסיד כתובתה אפילו אשת ישראל כדכתבינן לעיל דע״כ לא הימנה ר״ג אלא בברי ושמא אבל בברי וברי לא הימנה והא דאמר רב אשי שהרי כנסה ראשון לאו למימרא דלאו אעדים סמכינן אלא לומר שאף על פי שכנסה בחזקת בתולה מ״מ אין זה מקח טעות דכיון שכנסה ראשון אפילו תמצא בתולה שלימה כבר בטל חינה משעת כניסתה לחופה ואנן סהדי דלא כנסה בחזקת בתולה דה״ה שאילו היתה בעולה ודאי היה כונסה והא דאמרינן לקמן מאן דמתני לה אמתני׳ אבל אברייתא מצי אמר לה אנא אעדים סמכי ה״ק [אעפ״י שבטל חינה אצל הכל אני לא כנסתי אלא מחמת חיבת לילה הראשון אבל במתניתין כיון שאין שם עדים] אף על פי שיצא שמה בעיר שלא נבעלה אנן סהדי דלא סמיך אקלא בעלמא ולא כנסה אלא בחזקת בעולה ממש אלא דאכתי קשיא לי קצת דאנן אפילו אמאן דמתני לה אמתני׳ אקשי וליחוש שמא תחתיו זנתה ואף על גב דהתם ליכא למימר ברי הוא דהא ליכא סהדי דלימא אנא אעדים סמכי וכדאמרינן אבל מאן דמתני לה אמתני׳ אבל אברייתא מצי אמר לה אנא אעדים סמכי אלמא דבמתני׳ ליכא עדים אלא קלא בעלמא ויש לומר דמעיקרא כי אקשינן אמתני׳ וליחוש שמא תחתיו זנתה סברין דבמתני׳ נמי בדאיכא סהדי והשתא דאמרינן הכי בדרך דיחוי בעלמא אמרינן כלומר למאן דמתני אמתני׳ מצינן למימר דמתני׳ דוקא בדליכא סהדי ומש״ה פליג רב אשי ואמר שאני הכא שהרי כנסה ראשון ולא סמיך אקלא בעלמא אבל בברייתא דאיכא סהדי לא פליג. ומיהו אכתי לא ניחא לי דבאשת ישראל בכי הא אי אפשר להפסידה מנה שכתב לה בכתובתה משום חשש שזינתה תחתיו דהא מ״מ אכתי ברי ושמא היא דהיא טוענת דקודם שנתארסה לא נבעלה ואף על פי שהיא תולה בבעל ראשון אין בכך כלום ואם אין אתה אומר כן אף אנו נאמר שאפילו אשת ישראל היא תאסר עליו שהרי היא מודה שלא נבעלה אלא לבעל ראשון והרי יש עדים שלא נבעלה לו וא״כ ע״כ תחתיו של שני זה זנתה אלא הנכון כדברי רש״י ז״ל והראב״ד ז״ל שכתבנו. עכ״ל הרשב״א ז״ל:
וז״ל הריטב״א ז״ל וליחוש שמא זנתה תחתיו תמיה מילתא דכיון דנקטינן האי לישנא מכלל דלענין איסורא הוא דפרכינן ניחוש לה לאוסרה עליו וא״כ מאי קושיא דהא אנן לא איירינן אלא לענין כתובה ותו דדילמא מיירי ברוב הנשים דאית בהו תרתי ספיקי ואם כן מאי קשיא ליה ולמה לן לדחוקי ולאוקמה בשקדש ובעל לאלתר ונראה כי מטעם זה דחק רש״י ז״ל עצמו ופי׳ דלישנא דאינו יכול לטעון טענת בתולים דייק דמשמע שאם בא לב״ד אין זוקקין לו לכך פי׳ ואמאי ניחוש שמא תחתיו זינתה ונזקיק ליה ומתוך שילך לב״ד ויצא הקול יבואו עדים שזנתה תחתיו והקשו עליו בתוס׳ אמאי לא קשיא ליה לתלמודא הכי על מתני׳ דהאוכל אצל חמיו ביהודה דקתני שאינו יכול לטעון טענת בתולים ותירצו מהכא בני יהודה חכמים הם ורגלים לדבר וטוען שקר כיון שכבר נתייחד עמה ודין הוא שלא נזקיק לו כל מה דאפשר ואף על גב דכי טעין הכי ודאי אסורה עליו בחד ספק כדאמרינן לעיל אי לאוסרה עליו אמאי לא ועכ״ז אין הפי׳ מחוור דהא ודאי לישנא דיכול ואינו יכול בכולי תלמודא נאמן ואינו נאמן משמע לכך י״ל דהכא משום דמתני׳ סתמא הוא בכל הנשים ואפילו באשת כהן ובקטנה בת ישראל פרכינן וליחוש שמא תחתיו זינתה באשת כהן ובקטנה בת ישראל ולהפסידה כתובה בשאר נשים והיכי קתני סתם שאינו יכול לטעון טענת בתולים ובהא נמי לא קשיא ההיא דיהודה דהתם מטעמא דפרישנא לעיל א״כ דשאני הכא שרגלים לדבר שלא זנתה תחתיו וממנו נבעלה וכיון שכן העמד אשה על חזקתה כל שאפשר, ועי״ל דעלה דרב אשי קאי דאמר שהרי כנסה ראשון והיינו דפריך שפיר כיון דאף על גב דיש לה עדים אתה אומר שאינו יכול לטעון טענת בתולים לפי שכנסה ראשון א״כ שוב לא יחוש לבא לב״ד להתרעם לאוסרה עליו על פיו אף על פי שיבואו עדים דמילתא דגלויא הוא שעם הראשון נבעלה כיון שכנסה והשתא לא קשיא ההוא דיהודה דהיינו דמייתי לה תלמודא בתר ההיא דרב אשי, ע״כ. והאי לישנא בתרא קרוב לשיטת התוספות ז״ל:
וז״ל הרמב״ן ז״ל וליחוש שמא תחתיו זנתה איכא למידק הכא נמי מיתסרא עליה והא תרי ספיקי נינהו ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ואת״ל תחתיו ספק באונס ספק ברצון וכן להפסידה כתובתה ורש״י ז״ל פי׳ אמתניתא פריך דקתני אין השני יכול לטעון טענת בתולים ולא מזקקינן ליה לבא לבית דין ולא יתברר הדבר שמא היא אסורה לו, ואין זה מחוור ולא מספיק לפרק קושייתינו כהוגן דהכא הכי קתני אינו יכול לטעון טענת בתולים אם אין לו עדים אם יש לו עדים ויביא עדיו עמו לב״ד דהא ודאי כל אינו יכול לטעון אינו נאמן קאמר ותו אמאי מזדקקינן ליה לבא לב״ד כלל לאוסרה עליו כיון דאיהו לא מהימן וליכא עדים ומפקינן עליה לעז אטו מחייבינן להפסידה כתובתה של זו ולאוסרה. ומצאתי בשם הראב״ד ז״ל שהעמידה בשאמרה בשעת קדושין שלא נבעלה קודם לכן ובתולה היא והשתא כי נמצאת בעולה אמרה אין בעולה הואי ושחקתי בך ומקשינן וליחוש שמא תחתיו זנתה כלומר נהימנה במאי דקאמרה מעיקרא בשעת קדושין שלא נבעלה קודם והשתא הא נבעלה ותחתיו זנתה ופריק כשקדש ובעל לאלתר זהו תורף פירושו ואינו נכון דמנא לן לאוקמה למתניתין שלא כפשטה כי היכי דתיקשי לן לא נוקמה בהם ולא תיקשי לן ואף על גב דאיכא למימר מדקתני דאין להם טענת בתולים דמשמע לעולם וליתא וא״כ כי אוקימנא כשקדש ובעל לאלתר ודאי ניחא הוא לאוקמה כפשטה ולאו לאוקמה בהנך דוחקי ולכאורה איכא לאוקמה באשת כהן דהוה לן חדא ספיקא מדקתני סתמא משמע לאוקמה באשת כהן וליתא דאי חיישת למוכת עץ אפילו באשת כהן תרי ספיקי נינהו ועוד דאפילו קדש ובעל לאלתר כיון שלא נבעלה מן הראשון והרי בעולה לפניך ע״כ זנתה ואסורה לכהן אא״כ טוענת לכשר נבעלתי וכר״ג. ועיקר הפי׳ דהא דאמרינן וליחוש שמא תחתיו זנתה לאו לאוסרה עליו קאמרינן אלא להפסיד כתובתה דודאי אפילו כל היום אתה מרבה ספיקי ספקות אבדה כתובתה אם אינה טוענת דאמרינן המע״ה והרי בעולה לפניך ואפילו לר״ג דע״כ לא אמר ר״ג איהי מהימנא אלא היכא דאיהו שמא ואיהי ברי אבל ברי וברי לא אמר כלום והכא באומרת בתולה שלימה נבעלתי או בשותקת עסקינן דאי לאו הכי אין לך מי שיכול לטעון טענת בתולים אפילו לא כנסה ראשון ואפילו לענין מאתים הילכך ליכא לאוקמה אלא במכחישתו או בשותקת ואחר כך ניחוש שמא תחתיו זנתה לאבדה כתובתה ועכ״ז דלעיל נמי אמרינן כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה והתם כשבאו עדים שזנתה מעיקרא כדקתני ברייתא, כך מצאתי פירושה בתוס׳ ועדיין יש לי לדקדק הא דאמרינן לקמן פלוגתייהו במאי ר׳ יוחנן אמר במאתים ומנה ואמאי אי דרוסת איש היא חוששין שמא תחתיו זנתה ואין לה כלום אלא דאיכא למימר מדקתני דרוסת איש משמע דה״ק לה דרוסת איש את עד שלא ארסתיך והתם יש לה כתובה מנה וראיה לפירוש זה שהרי משנתינו היא אומרת מוכת וכו׳ תרי ספיקי היא ספק מוכת עץ כדקאמרה ספק דרוסת איש באונס ואעפ״כ מפסדת כתובתה לר׳ יהושע ובודאי היכא דטוענת מוכת עץ בפירוש לא גרעא מחדא ספיקא דידן וק״ל לישנא דגמרא ה״ל למימר ודילמא תחתיו זנתה אבל לשון וליחוש משמע לאוסרה עליו ולא קשיא דאנן הכי קאמרינן וליחוש שמא תחתיו זנתה אי לאוסרה עליו כגון אשת כהן תהא אסורה ואם לאו להפסידה כתובתה ומלתא דשויא לתרווייהו קאמר ומוקים לה כגון שקדש ובעל לאלתר שלא להפסידה כלום באשת ישראל וי״מ דלרבה קא מקשינן לרבה דאמר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה א״כ אמאי לא טענה איהי דקודם לכן נבעלה הא לא מפסדא מידי דהא אית לה מנה כי השתא ומדלא טענה הכי ניחוש שמא תחתיו זנתה ומתסרא עליה והכא ודאי בדלא טענה עסקינן משום האי טעמא דכתיבנא לעיל. וליתא דהא באומרת בתולה שלימה נבעלתי עסקינן וא״נ בשותקת לא מתסרא עליה ואין ראוי להשיב בדבר זה. עכ״ל הרמב״ן. הא קמן דפליגי רבוותא ז״ל בפירושו של רש״י דהרא״ש מפרש דהכי פריך לדעת רש״י וניחוש שמא תחתיו זינתה ונפסידנה כתובתה דאל״כ ימנע מלבא לבית דין ולא יבא לידי בירור דבר ולדעת הרמב״ן והרשב״א והריטב״א לישנא דאינו יכול לטעון קא דייק לדעת רש״י והכי פריך אמאי קתני אינו יכול לטעון דמשמע שאם בא לבית דין אין זוקקין לו ניחוש שמא תחתיו זינתה ונזקיק ליה מתוך שילך לבית דין יצא הקול ויבאו עדים שזנתה תחתיו ואיברא דלשון רש״י כפשטו משמע כפירוש הרמב״ן והרשב״א והריטב״א שכתב ז״ל אמתניתא פריך דקתני אין השני יכול לטעון כו׳ ולא מזקקינן ליה לבא לבית דין כו׳ מיהו איכא למידק שכתב ז״ל בשלמא אהנך דלעיל דאמרן כנסה בחזקת בתולה כו׳ דאיכא למימר כשבא לבית דין ובאו עדים שזנתה קודם לכן כו׳ דלמה ליה ז״ל לתרוצי כשבאו עדים שזנתה קודם לכן בבא לב״ד סגי דבהכי יתברר הדבר ועוד דעל כרחו לעיל צריך לבא לבית דין כדי לגרוע כתובתה ממאתים למנה דהא כנסה בחזקת בתולה וכתב לה כתובה מאתים ושוב נמצאת בעולה וצריך לבא לבית דין כדי שלא ליתן לה אלא מנה ואף על גב דאיכא למימר דהתם היא תתרצה ליקח מנה ולא תלך לבית דין מ״מ בקל יש לדחוק דהתם כשבא לבית דין עסקינן ומאי קשיא ליה לרש״י אבל למאי דפריש הרא״ש ניחא והא דכתב רש״י ולא מזקקינן ליה לבא לבית דין פירושו שעל ידי שאתה מועילו בטענתו להפסיד כתובתה הרי אתה מזקיקו לבא לב״ד ואם לא יוכל להפסיד כתובתה מה לו לבא לב״ד ולכן לא יבא לבית דין ולא יתברר הדבר. ואינו תימה לומר שבשביל חששא זו נפסידנה כתובתה שלא כדין דכיון דהרי היא בעולה לפניך אפילו במקום ספק ספקא נוכל להפסידה כתובתה כדי שיתברר הדבר וגדולה מזו כתב הרמב״ן דמדינא הפסידה כתובתה במקום ספק ספיקא בברי וברי או בשותקת וכמו שהאריך הרמב״ן ז״ל וכדכתיבנא לעיל בסמוך וכיוצא בזה כתב רש״י ז״ל בתחלת המסכתא דתנן דתנשא הבתולה בד׳ כדי שיבא לב״ד ויתברר הדבר בעדים אפילו במקום ספק ספקא וקשיא ליה לרש״י דהא אמרינן כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה ואמאי לא נפסידנה כתובתה כדי שיהא זקוק לבא לב״ד ויחקור היטב בדבר כדי שיתברר הדבר בעדים שאם אתה מחייבו לתת שום כתובה לא יחקור אחרי הדבר היטב וגם יתרצו בעדים ולא יבאו לב״ד כלל שהוא יחפוץ יותר לפרוע לה מנה חוץ לב״ד שיאמר טוב לי שאתן מנה ולא אלך לב״ד פן יתברר הדבר שנבעלה באונס ואצטרך ליתן מאתים אבל אם אתה מפסידה לגמרי יבאו לב״ד ויתברר הדבר ותירץ רש״י דאיכא למימר דמיירי כשבא לב״ד ובאו עדים שזנתה קודם לכן ובבא לב״ד לחוד לא סגי דאם אינה מפסדת כתובתה בודאי ימנע מלבא לבית דין וכדאקשינן הכא לכך תירץ רש״י ומיירי שבא לב״ד ובאו עדים שזנתה קודם לכן ואילולי שבאו עדים אלו אה״נ דהוה מפסדא כתובה לגמרי כנ״ל פירוש לפירש״י ז״ל וכמו שפירש הרא״ש ודוק גמר לשון הרב ז״ל שכתב אבל הכא דקתני אין יכול לטעון מתוך כך לא יבא לב״ד דאילו לפירוש שאר המפרשים לא אתי שפיר מתוך כך שכתב הרב ז״ל וקל להבין ואכתי צריך לדקדק בלשון הרב ז״ל מאי דקאמר בשלמא אהנך דלעיל כו׳ מאי לשון אהנך דקאמר ואפשר דקאי נמי ארבה דבסמוך דקאמר נמי זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה כו׳ דאי לאו מתניתא דקתני אינו יכול לטעון כו׳ לא הוה קשיא עלה דרבה כלל ודלא כי״מ שכתב הרמב״ן בסוף לשונו עיין שם כנ״ל. ואי כתיבנא שני הפירושים יחד בלשון רש״י ז״ל ניחא טפי ודייק שפיר כל לשונות הרב ז״ל ואין להאריך והא כתיבנא לעיל פי׳ התוס׳ ז״ל בלשון הרא״ש ז״ל וכתב עוד הרא״ש ז״ל לגמר פי׳ התוס׳ ז״ל וז״ל כגון שקדש ובעל לאלתר וכן נמי צריך להעמיד שקדש הראשון וכנסה לאלתר דאי לאו הכי איכא למיחש שמא זנתה תחתיו דראשון ונבעלה לפסול לה ונפסלה מן הכהונה. ע״כ. וכן כתבו התוס׳ ז״ל אלא שכתבו עוד ומת מיד ומצאתי בקונטריסין וז״ל וקשה מה צריכין לומר ומת מיד בלא ומת מיד תמצא שהיא מותרת לו דנעמידנה בחזקת היתר לבעלה וגם בחזקת הגוף שהיתה בתולה בשעה שנולדה ונאמר שזנתה בין ראשון לשני. ע״כ:
עוד כתב הרא״ש ז״ל ור״מ פי׳ דשפיר פריך וניחוש שמא זנתה תחתיו ותהא אסורה עליו ואפילו באשת ישראל גדולה וגם יש להפסידה כתובתה דליכא אלא חדא ספקא ספק באונס ספק ברצון אבל בהא ליכא לספוקי שמא לא היתה תחתיו דודאי משקדשה השני נבעלה דאי נבעלה מעיקרא אפילו מאיש אחר ולא מבעלה הראשון ה״ל למימר בשעה שנתקדשה לשני בעולה אני כדי שלא יוציאו עליה לעז לאחר זמן כשימצאנה בעולה אף על גב דאמרינן לעיל באשת ישראל גדולה דאית בהא ספק ספקא ספק אינו תחתיו ולא אמרינן איבעי לה לאודועי שאני התם שיש לה גנאי לומר שנבעלה בעילת זנות ואפילו אנוסה יש לה גנאי לומר כמו שפירשתי לעיל אבל מוכת עץ לא מספקינן לה דאם איתא דהוי מוכת עץ הויא אמרה כי אין לה בושת מזה ולהכי אמרינן לעיל דאשת כהן ליכא אלא חדא ספקא כל שכן הכא כיון שכבר נכנסה לחופה שלא היה לה שום גנאי לומר בעולה אני מבעלה הראשון אף על גב דעדים אמרו שלא נבעלה ממנו מציא אמרה לחבבני בעיניך אמרו כן א״כ מדלא הודיעתו בשעת קידושין שהיא בעולה ודאי שוב נבעלה תחתיו וליכא אלא חדא ספקא ספק באונס ספק ברצון והאי דקאמרינן וניחוש שמא תחתיו זנתה האי שמא דקאמר לא קאי אתחתיו דודאי תחתיו נבעלה אלא קאי אזנות כלומר ברצון דלשון זנתה משמע ברצון וכיון דליכא אלא חדא ספקא נפסידנה כתובתה ונאסור אותה בין באשת כהן בין באשת ישראל גדולה וקטנה ומשני כגון שקדש ובעל לאלתר אם כן בודאי לא נבעלה תחתיו וניחא להאי פירושא דלא נצטרך לדחוק ולומר שגם הראשון קדש ובעל לאלתר משום דאיכא לאוקמה להפסידה כתובתה או באשת ישראל ולאוסרה על בעלה. ע״כ:
וז״ל שיטה ישנה וליחוש שמא תחתיו זנתה ק״ל היכן מצינו בשום מקום שנחוש שמא תחתיו זנתה ברצון להפסידה כתובתה ובמתניתין דקתני היא אומרת משארסתני נאנסתי הרי אינו אומר לא כי אלא משארסתיך זנית תחתי ברצון אלא אומר לה עד שלא ארסתיך דודאי אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן וי״ל דהכי קאמר אמאי קתני אין השני יכול לטעון טענת בתולים דמשמע שאינו בא לבית דין כלל לטעון טענת בתולים יבא לבית דין ומתוך כך יבאו עדים ויתברר הדבר שזנתה. והרא״ם ז״ל פי׳ אינו מוצא לה בתולים והיא טוענת הראשון בא עלי כיון שדבריה טועין מפני שיש עדים שלא נסתרה נחוש כל חששות שיש ליחוש וניחוש שמא תחתיו זנתה. ע״כ:
והרא״ה ז״ל אזיל בשיטת רבו הרמב״ן ז״ל וז״ל וליחוש שמא תחתיו וכו׳. ק״ל דהא ספק ספקא ולית לן למיחש לה כדאמרן לעיל ורש״י ז״ל פי׳ וליחוש שמא תחתיו זנתה היכי קאמר אין השני יכול לטעון טענת בתולים דמשמע דאינו צריך כלל לבא לבית דין וליחוש עלה ויבא לבית דין ושמא מתוך כך יבאו עדים ויתברר הדבר על ידי עדים שזנתה תחתיו וליתיה להאי פירושא דודאי אין השני יכול לטעון טענת בתולים לא משמע אלא דלא מהימן ותו דמאי קושיא דהא ודאי הכי איתא דאינו צריך כלל לבא לבית דין דכל היכא דלית ליה סהדי לא אמרינן לבא לבית דין לטעון עליה כיון שמן הדין מותרת לו ולפי דעתו תיקשי ליה נמי הא דתנן האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים ואין אומרים לבא לבית דין שמא יתברר הדבר ויבאו עדים, והרב ר׳ אברהם ז״ל פי׳ כגון שאמרה היא בשעה שנשאת שבתולה שלימה היא והיינו דפרכינן כיון דאמרה איהי ניחוש שמא זנתה תחתיו וליתיה דמאן קשיתיה דשמע לה הכי עד דקשיא ליה וכ״ת משום דקא פסיק ותני אין השני יכול לטעון טענת בתולים דמשמע לעולם א״כ אדמוקמינן לה כגון שקדש ובעל לאלתר לוקמה בדלא אמרה ולפום פשטא משמע דאפשר לאוקמה באשת כהן דלא הוי אלא חד ספקא כדפריש לעיל דלא חיישינן למוכת עץ אלא דק״ל א״כ מאי האי דמשני כגון שקדש ובעל לאלתר אכתי איכא חדא ספיקא לאיסורא דהא ודאי נבעלה ואית לן למיחש שמא לפסול לה נבעלה והנכון דכי אמרינן וליחוש שמא תחתיו זנתה לאו לאוסרה עליו דהא ודאי לא מתסרא בהכי כדפרישית אלא להפסידה כתובתה והכא במאי עסקינן בשותקת או במכחישתו וכיון דכן אפילו ר״ג מודה דאף על גב דהוי ספק ספיקא המע״ה והרי היא בעולה לפניך דהא ליכא דם ולמוכת עץ לא חיישינן וכיון שכן תביא ראיה לדבריה שלא נבעלה תחתיו ותטול ואם לא תפסיד וכ״ת והא לעיל אמרינן זנתה מעיקרא יש לה כתובה מנה ואמאי ליחוש שמא תחתיו זנתה י״ל התם זנתה מעיקרא בעדים קאמרינן כדקתני במתניתא מיהו אכתי קשה לי הא דאמרינן לקמן טענתייהו במאי רבי יוחנן אמר במאתים ובמנה ר״א אמר במנה ולא כלום מאי האי דקאמר ר׳ יוחנן במאתים ובמנה במאתים ולא כלום ה״ל למימר דכיון דאיהו טעין דרוסת איש את ליחוש שמא תחתיו זנתה אם איתא דצייתינן ליה י״ל דהא דרבי יוחנן איירי כדקאמר בהדיא דרוסת איש את מעיקרא כגון שקדש ובעל לאלתר או כגון שקדש בביאה והאי דמשמע ליה הכי משום דלישנא דמתניתין דייק הכי דלא פליגי אלא אי מוכת עץ או דרוסת איש אבל תרווייהו מודו דמתחלה קודם קידושין הוא כדמוכח לקמן בפלוגתייהו נמי כדאיתא לקמן תדע שהכין הוא דינא דפסדה כתובתה דהא מתניתין דהוי נמי תרי ספיקי וקא טענה איהי דברי ואפילו הכי מפסדת כתובתה לרבי יהושע דאמר המוציא מחבירו עליו הראיה והוא הדין אפילו לר״ג היכא דלא טענה ואף על גב דאמרינן וליחוש שמא תחתיו זנתה דמשמע לישנא לחששא לאיסורא כיון דאשת כהן דמתסרא בהכי ולכולהו נשי נמי איכא פסידא דכתובה נקט ליה האי לישנא דשוי בכולהו ומאי דמהדרינן במקדש ובעל לאלתר שלא להפסידה כתובתה לאשת ישראל אבל לאו לענין איסורא דאשת כהן דאכתי איתא לאיסורא רבינו נ״ר ותו לא מידי. עד כאן:
ה״ג כגון שקדש ובעל לאלתר. ול״ג כשקדש ובעל לאלתר שלא פירשה ממנו בין קידושין לבעילה דודאי לא תחתיו זנתה. כן כתב רש״י ופירוש הגירסא האחרת היינו דאתא לשנויי לענין איסורא דאשת כהן ועד שלא נשאת לראשון לא מחזקינן לה אלא בבתולה דהא בחזקת בתולה נשאת לראשון הילכך לא חיישינן למידי מאחר שנשאת לראשון שוב אינה בחזקת בתולה אלא בחזקת בעולה וכיון דיש עדים שלא נסתרה איכא למיחש כל מאי דמצינן ויש לחוש שמא תחתיו זנתה אי נמי באשת כהן איכא למיחש שמא נבעלה לפסול לה ואפילו קודם שנשאת לשני זה אבל קודם שנשאת לראשון לא חיישינן דהא לא איתרע חזקתה אלא עד שנשאת לכך משני שפיר כשקדש לאלתר ובעל לאלתר הילכך ליכא למיחש לא לשמא זנתה תחתיו דהא בעל לאלתר ולא לשמא נבעלה לה קודם שנשאת לשני זה דהא קדש לאלתר ולקודם שנשאת לראשון לא חיישינן דהא בחזקת בתולה הואי, ולא נהירא האי פירושא כלל, והנכון כגירסת רש״י וכפירושו, כנ״ל:
בפרש״י בד״ה וניחוש שמא תחתיו זינתה וכו׳ ולא מזקיקינן ליה לבא לב״ד ולא יתברר הדבר עכ״ל. הוכרח לפרש כן משום דלכאורה האי מתני׳ דבתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן הנשואין לא מיתוקמא בנתקדשה פחותה מג׳ שנים כיון דאלמנה מן הנשואין היא שאין לאביה רשות לקדשה לאחר וע״כ היא גדולה עכשיו ועוד דמקמי הכי לאו בת נשואין היא. ובאשת כהן נמי ליכא לאוקמי דהא גרושה וחלוצה קתני דאסירי לכהן וא״כ לעולם לא שייך לאוסרה בטענת בתולים דהאיכא תרי ספיקי ולכך הוכרח לפרש דאפ״ה איכא למיחש שמא לא יבא לב״ד. ובאמת גם בזה יש לו לבא לב״ד כדי שיצא הקול ויתברר הדבר ע״י עדים וכיון דלמאן דמתני אמתני׳ צריך לפרש כן ניחא ליה לפרש נמי למאן דמתני אבריית׳ ובהאי גוונא גופא כנ״ל ומה שהקשה מהרש״א ז״ל יבואר בסמוך:
בתוספות בד״ה וניחוש שמא תחתיו זינתה אין לומר וכו׳ ניחוש באשת כהן עכ״ל. למאי דפרישית בסמוך צריך לומר דהכא למקשן קמא קאי דאיירי אברייתא וכן למאן דמתני אמתני׳ היה באפשר לפ׳ קושית המקשה דוניחוש לענין אלמנה דנהי דבגרושה וחלוצה ליכא למיחש דלא שייכי כלל באשת כהן אכתי באלמנה הוי לן למיחש וע״ז כתבו התוספת דאכתי א״א לפרש כן משום דהא מצי לשנויי כן נ״ל:
בא״ד ואין זה דוחק דלעיל נמי מפרש וכו׳ ואע״ג דלמאי דפרישית בסמוך ממתני׳ דהכא נמי מוכח דלא איירי אלא להפסידה כתובתה דהא בגרושה וחלוצה לא מצי לאוסרה עליו אלא דאכתי הוי מצינן לפ׳ כפי׳ רש״י דהיא גופא קשיא ליה אמאי קפסיק ותני אינו יכול לטעון דמשמע שאין צריך לבא לב״ד והאיכא למיחש שיבואו עדים אם יבא לב״ד ויצא הקול וע״ז מקשו התוספות שפיר מההיא דהאוכל אצל חמיו ביהודה דמוקמינן לעיל נמי לענין כתובה לחוד ולא חיישינן שמתוך כך לא יבא לב״ד ולא יתברר ע״י עדים כנ״ל בכוונת התוספות. והיא קושית מהרש״א ז״ל על פירש״י ע״ש. אמנם לשיטת רש״י ז״ל נ״ל שיש ליישב דודאי בההיא דהאוכל אצל חמיו ליכא למיחש שלא יבא לב״ד דבהא ליכא למיטעי דכיון שמה שאינו יכול לטעון היינו כדקתני טעמא מפני שמתייחד עמה ותולה בו שבא עליה מן האירוסין וכיון שהוא יודע שמשקרת פשיטא דכ״ש שיבא לב״ד משא״כ הכא דמה שאינו יכול לטעון היינו משום שכבר כנסה ראשון שפיר איכא למיחש שמתוך כך לא יבא לב״ד כנ״ל ודו״ק:
בד״ה כגון שקדש ובעל לאלתר וכן צריך להעמיד שהראשון אחר שקידש כו׳ עכ״ל. ולכאורה הוא דוחק גדול לפ׳ כן ולא ידעתי מי הכריחם לפרש כן שהרי לפי פירושם בסוגיא דשמעתין בדיבור הקודם משמע דלא חיישינן כלל שיבואו עדים אלא דעיקר החששא משום אשת כהן דליכא אלא חדא ספיקא ולפ״ז קשיא טובא שהרי התוספות הקשו לעיל דף ט׳ בד״ה באשת כהן דאית לן לאוקמי אחזקת היתר ותירצו דאדרבא אית לן לאוקמי אחזקת הגוף שהיתה בתולה ולא נבעלה עד עכשיו וא״כ תו לית לן למיחש כלל שמא זינתה תחת הראשון דמהיכי תיתי הא אית לן לאוקמה אחזקת היתר ואחזקת הגוף שהיתה בתולה עד עכשיו ולא נבעלה אלא סמוך לקדושי השני ואז היתה פנויה. ואין לפרש נמי דברי התוס׳ כאן שכתבו כן לשיטת פירש״י דא״א לומר כן דהא מדפרש״י ולא יתברר הדבר אם זינתה תחתיו משמע דבלא בירר לא מיתסרא והיינו ע״כ משום דלפרש״י לא איירי באש״כ אלא באשת ישראל דאיכא תרי ספיקי וכדפרישית וא״כ לא שייך האי חששא דשמא זינתה תחת הראשון דאשת ישראל לא מיתסרא בהכי לבעלה וצ״ע גדול ליישב ל׳ התוספות בזה. ותו קשיא לי דלמאי דמשמע להו האי חששא דשמא זינתה תחת הראשון אכתי לא יצאנו מידי חששא זו אף לפי תירוצם דמ״מ בחלוצה מאי איכא למימר. שמא זינתה בעודה שומרת יבם וקי״ל שומרת יבם שזינתה אסורה לכהן כדאיתא בא״ע סי׳ ו׳ בהסכמת כל הפוסקים וצ״ע: (מהדורא בתרא מהמחבר נ״ע: נכתב בטעות דחלוצה אסורה לכהן בלא״ה אלא דאכתי אתא חורבא בחלוצה שעדיין לא חלצה שמת היבם):
פירש״י ד״ה וניחוש שמא תחתיו זינתה וכו׳ ולא יתברר וכו׳ כוונתו למה שפירש״י במתניתין דטעמא הוא משום דכשיבא לב״ד יצא הקול. ומיהו כבר כתבנו בריש מכילתין דלרבא דס״ל לקמן דף ע״ה דאמרינן כאן נמצא כאן היה אפילו באשת ישראל תלינן שנבעלה אחר החופה היכא דיש שהות א״כ ה״מ לפרש כפשטיה שמא תחתיו לאחר החופה זינתה. אך מדמשני שקידש ובעל לאלתר ש״מ דהקושיא נמי שמא זינתה באירוסין וכ״ש לפמ״ש התוס׳ דלרב אשי פריך ופליג לקמן דף ע׳ על רבא ע״ש. ועיין במהרש״א שהקשה דביהודה נמי ניחוש שלא יבא לב״ד. ויש ליישב לפמ״ש תוס׳ לעיל בריש מכילתין ד״ה שאם היה וכו׳ דאם אינו בקי בפתח פתוח לא יצא קול ולא יבא לידי בירור כי יאמרו שהוא טעה וכו׳. א״כ יש לומר ביהודה נמי כיון דאנן אמרינן שמא בא עליה באירוסין ושכח וכ״ש לפמ״ש התוס׳ לעיל דכיון שמתייחד עמה ודאי בא עליה אין תועלת בזה דאף אם יבא לב״ד לא יצא קול כי יאמרו שבא עליה ושכח גם לפמ״ש התוס׳ דבמתניתין עיקר הטעם משום דגזרינן אטו אשת כהן יש לומר ביהודה כיון דאנן תלינן שבא עליה ושכח והוי ליה ספק ספיקא. אע״ג דאמרינן לעיל לאוסרה אמאי לא היינו כיון שהוא יודע בעצמו שלא בא עליה. אבל אנן למה נפסידה הכתובה כדי שיבא לב״ד הא לדידן ספק ספיקא הוא ולא חיישינן וק״ל:
תוס׳ ד״ה כגון שקידש ובעל לאלתר וכו׳ אם נבעלה תחת הראשון וכו׳. הקשו המפרשים דהא איכא לאוקמי אחזקת הגוף וחזקת היתר לכהונה שלא נבעלה תחת הראשון. ונלענ״ד דלק״מ דאף שהקשו התוס׳ לעיל דף ט׳ דנוקי אחזקת היתר כבר כתבנו שם דהיינו דוקא בטענת פתח פתוח שאינה טענה מבוררת ולא מהימן לפוסלה לכהונה אלא לגבי דידיה משום דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא כדאמר לעיל ולא שייך לומר מעלה עשו ביוחסין אבל בטענה מבוררת הא לא מכשיר ר״ג לקמן דף י״ג אלא באומרת ברי אבל בשמא אפילו ברובא וחזקה פוסל כדאמר לקמן דפוסל אפילו ברוב כשרים וחזקת היתר. וכ״ש בחזקת הגוף וחזקת היתר א״כ הכא דע״כ חיישינן שלא תטעון ברי דאל״ה הא מהימנא אפילו לענין איסור כמ״ש הרא״ש בשם הר״ר יונה א״כ שפיר ניחוש באשת כהן שמא נבעלה תחת הראשון. ואין לומר דמתניתין מיירי בפתח פתוח אבל טענת דמים באמת יש לו וכדמפרש לקמן דף ל״ו אי דקא טעין טענת דמים וכו׳ חדא דזה דוחק וניחא להו יותר מסתימת הש״ס דכל כי האי הוי ליה לפרש אלא דהא דקאמר כשקידש ובעל לאלתר קאי גם על הראשון. ותו דהא לפמ״ש דקאי על ר׳ אשי ואיהו ס״ל לקמן דאינו נאמן אלא בטענה ברורה כמ״ש התוס׳ לעיל דף י׳. ותו דאפילו לרבה דאמר זאת אומרת וכו׳ א״א לאוקמי בפתח פתוח לפמ״ש התוס׳ לעיל דף י׳ ד״ה חזקה וכו׳ דלמ״ד יש לה מנה אינו נאמן אלא באשת כהן וקדשה פחותה מג׳ שנים א״כ ע״כ רישא דחלוצה מן האירוסין יש לה טענת בתולים דלא משכחת באשת כהן דאסור בחלוצה וקטנה אינה חולצת וע״כ בטענת דמים איירי ש״מ דסיפא מן הנשואין אפילו טענת דמים אין לו. ואין להקשות א״כ מאי משני כשקידש ובעל לאלתר הא אפילו כשהיא פנויה ניחוש שמא נבעלה לפסול כיון שהיא שותקת. זה אינו דבתרי רובא כשרים מכשרינן לקמן בסוף פרקין:
ובזה נלענ״ד לתרץ דברי הרי״ף והרמב״ם שהשמיטו הא דקידש ובעל לאלתר וגם השמיטו הך ברייתא דאפילו יש לה עדים שלא נבעלה. ונלענ״ד דחדא קושיא מתורצת בחברתה דפסקו כהך לישנא דמתני אברייתא דדוחק לאוקמי מתניתין בקידש ובעל לאלתר דלשיטתייהו אזלי דס״ל דבשותקת לא מהני אפילו תרי רובא אלא כשנבעלה בפרשת דרכים כמו שנבאר בס״ד בסוף פירקן. א״כ לא משני מידי דהכא בטענה ברורה לעולם אסורה לכהונה. וע״כ צריך לאוקמי הש״ס בטענת פתח פתוח. וכמ״ש הרא״ש דרב אשי נמי אית ליה דנאמן לטעון פתח פתוח. אבל באמת חזינן סתמא דש״ס לעיל דף ט׳ דמוקי להני מתניתין הכל בטענת דמים. וצ״ל דבאמת במתניתין לא מיירי בקידש ובעל לאלתר וס״ל דמאן דמתני אברייתא קושיא זו וניחוש שמא תחתיו זינתה דראויה להפסיד כתובתה משום חשש איסור היינו דוקא משום דאיכא עדים שלא נבעלה מן הראשון א״כ כיון דאיכא חששא טובא דודאי זינתה שפיר היה ראוי להפסיד כתובתה. אבל במתניתין דליכא עדים לא בעינן לאוקמי כשקידש ובעל לאלתר והא דקאמר כ״ש אמתניתין לא קאי אלא אמילתא דרב אשי נמצא יצא לנו לדינא דביש עדים באמת ראויה להפסידה כתובתה ובאין עדים לא בעינן קידש ובעל לאלתר לכך הביאו המשנה כצורתה ולא הביאו הברייתא כלל. א״נ יש לומר דס״ל להך סוגיא כמ״ד לקמן דלדורות לא בעינן תרי רובא אבל לפי מאי דקי״ל כנ״ל אי אפשר לאוקמי מתניתין בהכי. ודוק:
גם יש לומר דלא ניחא להו בהאי לישנא דמתני אמתניתין כיון דמסיק הש״ס להאי לישנא אבל אברייתא לא. וכבר כתבנו לעיל דלרבא דדחק להגיה ברייתא דלעיל נמצאת מ״ע משמע דליכא שום תנא דס״ל יש לה מנה והיינו כלישנא דמתני אברייתא. א״כ ממילא יש לומר מדנקיט מתניתין סתמא וגם הש״ס לא מקשה וניחוש שמא תחתיו על מתניתין משום דליכא למיחש אלא ביש עדים כנ״ל וק״ל ועיין קונטרס אחרון:
עוד נראה לי הטעם דלא הביא הרי״ף ז״ל הא דקידש ובעל לאלתר. משום דכבר כתבתי בריש מכילתין דהא דפי׳ רש״י משום שיצא הקול היינו דוקא למאן דלא ס״ל סברא דרבא לקמן דף ע״ה דבזינתה אחר החופה אסורה אפילו בישראל משום דאמרינן כאן נמצא כאן היה אבל לרבא עיקר הטעם משום זה ולא משום קול דהא ס״ל בסנהדרין דף ח׳ דלא חיישינן ללעז א״כ יש לומר דהכא דקאי לר׳ אשי דמשמע לקמן דף ע״ה דלית ליה שנויא דרבא דאמרינן כאן נמצא כאן היה ובסנהדרין נמי משמע דס״ל דחיישינן ללעז שפיר קשה וניחוש שמא תחתיו זינתה כפי׳ רש״י ותוס׳ אבל לרבא דקי״ל כותיה כדמסיק לקמן דף ע״ו ע״ב עיקר הטעם משום זנות שאחר החופה. ואצ״ל שקידש ובעל לאלתר דהא לא חיישינן אלא משום זנות שאחר החופה ואצ״ל אלא שבעל לאחר חופה מיד. והא דלא קאמר שבא עליה לאחר חופה מיד יש לומר דגם זה אינו דכבר כתבתי בריש מכילתין דאלמנה מן הנשואין אף שלא נבעלה יש לה כל דין נשואה וא״כ כיון דקי״ל דחופת אלמנה בעינן יחוד הראוי לביאה וקי״ל נמי דאם נסתרה עמו תו אין יכול לטעון אח״כ טענת בתולים א״כ לא משכחת טענת בתולים אלא כשבעל מיד אחר החופה וכיון דבזה ליכא איסורא לכך לא הפסידה כתובתה ודוק: מיהו לפי דעת הרא״ש שהבאתי בריש מכילתין דהיכא שבגרה קודם נשואין אמרינן כאן נמצא כאן היה לאחר שבגרה וא״כ יש לומר דכל אלמנה מן הנשואין היא ברשות עצמה שכבר יצאה מרשות האב משום הכי בעינן קידש ובעל לאלתר. ואפשר דהרי״ף לית ליה האי סברא. וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים לגוף ההלכה: וכיון שמעידים עליה שלא נבעלה לראשון, ומצאה השני שהיא בעולה, ניחוש [נחשוש] אם כן שמא תחתיו, לאחר שקידש אותה השני, זינתה, והרי היא אסורה עליו משום סוטה! אמר רב שרביא: כאן מדובר כגון שקידש ובעל לאלתר [מיד], שהקידושין והנישואין היו סמוכים זה לזה, ולא ייתכן שזינתה בעודה ארוסה לו, אלא ודאי שאבדה בתוליה לפני שאירס אותה השני.
The Gemara asks: And since there are witnesses that she did not engage in intercourse with the first husband, let us be concerned that perhaps she committed adultery after betrothal, while under the jurisdiction of the second husband, and rule that she is forbidden to him due to suspicion of adultery and is not entitled to a marriage contract at all. Rav Sherevya said: The baraita is referring to a case where he betrothed her and engaged in intercourse immediately. Therefore, there was no opportunity to engage in adultery between her betrothal and her marriage to the second husband.
רי״ףרש״יר״י מיגשתוספותרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַמַּתְנִיתִין בְּתוּלָה אַלְמָנָה גְּרוּשָׁה חֲלוּצָה מִן הַנִּישּׂוּאִין כְּתוּבָּתָן מָנֶה וְאֵין לָהֶן טַעֲנַת בְּתוּלִין בְּתוּלָה מִן הַנִּישּׂוּאִין הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ כְּגוֹן שֶׁנִּכְנְסָה לְחוּפָּה וְלֹא נִבְעֲלָה.

Others taught this statement of Rabba with regard to the mishna: Concerning a virgin who is a widow, a divorcée, or a ḥalutza who achieved that status from a state of marriage, for all these women their marriage contract is one hundred dinars, and they are not subject to a claim concerning their virginity. The Gemara asks: How can you find a virgin from a state of marriage? It is in a case where she entered the wedding canopy and did not engage in intercourse.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
איכא [ד]⁠מתני להא דרבא אמתני׳ – ולאו דהכי קסבר רבא, אלא טעמא דהאי תנא דייק ומפריש ואתא רב אשי ודחי לה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואיכא דמתני לה – להא דרבה ורב אשי ורב שרביא אמתני׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואיכא דמתני לה אמתניתין וכו׳. בשלמא לשיטת התוספות דלא פריך וליחוש אלא לרב אשי ניחא דכי היכי דקאמר ואיכא דמתני לה וכו׳ הכי נמי קאמר לקמן מאן דמתני לה אברייתא וכו׳ דמילתיה דרב שרביא תליא במילתא דרב אשי אבל לשיטת רש״י ז״ל דכי פריך וליחוש אמתניתין הוא דפריך ולא תליא הא דרב שרביא בדרב אשי כלל צריך לדחוק דכי קאמר ואיכא דמתני לה כו׳ קאי אדרבא ורב שרביא וכי קאמר מאן דמתני לה אברייתא כו׳ לא קאי אלא אדרבא ורב אשי לחודא וזהו שכתב רש״י ואיכא דמתני לה. להא דרבא ורב אשי ורב שרביא ושוב כתב מאן דמתני לה דרבא ורב אשי. כנ״ל:
בתולה מן הנשואין היכי משכחת לה כו׳. פי׳ קא בעי לפרושי היכי משכחת לה כי היכי דלא תיקשי היינו מתניתין היינו ברייתא דקתני ויש לה עדים שלא נסתרה להכי בעי היכי משכחת לה ומשני כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה ולאו היינו שבאו עדים שלא נסתרה אלא שנכנסה לחופה ומת בעלה בחזקת שלא נבעלה וכדפירש רש״י ז״ל במתניתין:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואיכא דמתני לה אמתניתין [ויש ששנו אותה, את הדברים הללו, על משנתנו] שלנו, ששנינו בה: בתולה אלמנה או גרושה או חלוצה מן הנישואין — כתובתן מנה ואין להן (עליהן) טענת בתולין. ונברר: בתולה מן הנישואין היכי משכחת לה [כיצד מוצא אתה אותה]?כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה עדיין.
Others taught this statement of Rabba with regard to the mishna: Concerning a virgin who is a widow, a divorcée, or a ḥalutza who achieved that status from a state of marriage, for all these women their marriage contract is one hundred dinars, and they are not subject to a claim concerning their virginity. The Gemara asks: How can you find a virgin from a state of marriage? It is in a case where she entered the wedding canopy and did not engage in intercourse.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר רַבָּה זֹאת אוֹמֶרֶת כְּנָסָהּ בְּחֶזְקַת בְּתוּלָה וְנִמְצֵאת בְּעוּלָה כְּתוּבָּתָהּ מָנֶה רַב אָשֵׁי אָמַר לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ בְּעָלְמָא לֵית לַהּ כְּלָל וְשָׁאנֵי הָכָא שֶׁהֲרֵי נִכְנְסָה לְחוּפָּה.

Rabba said: That is to say, if one married a woman with the presumptive status of a virgin and she was found to be a non-virgin, her marriage contract is one hundred dinars. The Gemara rejects the proof. Rav Ashi said: In general, actually, I would say to you that in general, she does not receive a marriage contract at all, as it is a mistaken transaction. But here it is different, and she does not totally lose her marriage contract, because she entered the wedding canopy. Therefore, the second husband should have considered that a woman who entered her husband’s home is no longer a virgin.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רב אשי אמר לעולם אימא לך בעלמא כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה לית לה כלל, ושאני הכא שהרי ידע הבעל כי נכנסה לחופה – יש לו לפרש ולחקור אם אומרת כי עדיין בתולה אני ומדלא חקר מחל. וקימא לן כרב אשי, דהוא בתרא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

זאת אומרת – מדקתני מתני׳ אין להן טענת בתולים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה וכו׳. יש לה כתובה מנה. והא דקתני שהרי כנסה ראשון דמשמע דתלוי טעמא בהכי ה״פ אין לשני טענת בתולים לחסרה מכתובתה כלום שהרי כנסה ראשון וגרם לה להיות כתובתה מנה דכיון דלית לה אלא מנה אין עליה טענת בתולים לחסרה אותה מנה דלא מהניא טענת בתולים אלא אמנה דבתולים אבל אמנה השני אפילו הטעתו לעולם כתובתה מנה כך פי׳ הריב״ם ז״ל תוס׳. ובשיטה ישנה כתוב זאת אומרת וכו׳ כתובתה מנה דהא כיון דאיכא עדים שלא נסתרה ודאי בחזקת בתולה כנסה והא דקתני שהרי כנסה ראשון ללמדך טעם אחר בא שלא תאמר שאם מצא לה בתולים כתובתה מאתים דהרי בחזקת בתולה כנסה כיון דאיכא עדים שלא נסתרה קמ״ל דלית לה אלא מנה דכיון דכנסה ראשון והעדים לא הוזמנו לכך לא דקדקו בעדותם שאין אדם מקפיד לדקדק בדבר זה דמי הוו מסקי עדים אדעתייהו שימות זה קודם שיבא עליה הילכך בחזקת בעולה כנסה ואפ״ה אי הוה ס״ל בעלמא דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה לית לה כלל היה לנו לומר דבחזקת בתולה נשאה כיון דאיכא עדים שלא נסתרה ואף על גב דמצד אחר אמרת דכנסה בחזקת בעולה הוא ה״ק אינו גומר בדעתו לכונסה לא בחזקת בתולה ולא בחזקת בעולה הילכך יש לנו להקל עליו בכל הצדדין ולא לאפוקי ממונא מיניה ורב אשי דחה שאני הכא שהרי כנסה ראשון והילכך בחזקת בעולה נשאה שאינו סומך על עדות העדים כמו שפי׳. ע״כ:
וז״ל הרשב״א ז״ל רב אשי אמר לעולם אימא לך לית לה ושאני הכא שהרי כנסה ראשון וא״ת ורבא דקארי לה מאי קארי לה שהרי כנסה ראשון קתני י״ל דרבה מפרש לה הכי אין השני יכול לטעון שאם טען טענתו לא מעלה ולא מוריד שהרי אף כשנמצאת שלימה אין לה אלא מנה שהרי כנסה ראשון וא״כ טענתו למאי אהני דבין כך ובין כך אין לה אלא מנה מה שאין כן כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה שטענתו טענה לפוחתה ממאתים ולאוקמה אמנה והזקיקו לרבה לומר כן מדקתני אינו יכול לטעון [דאם איתא דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה ולא כלום אמאי אינו יכול לטעון] דהא בחזקת בתולה ודאי כנסה דאיהו אעדים סמך אף על פי שכנסה ראשון ואמר ליה רב אשי לעולם בעלמא לית לה ושאני הכא שאף על פי שכנסה ראשון אינו סומך על עדותן בכך לפי שלא נתכוונו מתחילה לכך ולא דקדקו היטב אם נסתרה אם לא נסתרה ואם שהתה כדי ביאה אם לאו והילכך לא כנסה בחזקת בתולה א״נ שאין זה מקח טעות שכבר בטל חינה הואיל וכנסה ראשון. עד כאן:
וז״ל הריטב״א ז״ל וי״ל דרבא סבר דע״כ כיון שעדיה מעידים עליה ודאי דאעדים סמך ובחזקת בתולה כנסה זה אלא דתנא ה״ק דאף על גב דמצאה בעולה והטעתו אין כאן מקום לטענת בתולים להפסידה כתובתה שהרי כנסה ראשון ובטל חינה ואפילו הוי בתולה שלימה אין לה אלא מנה וא״כ כי נמצאת בעולה נמי מאן טעין עלה איהי אמרה מנה ואיהו אמר מנה והיינו דדייק רבא שפיר דכיון דקתני שאין בין טענת בתולים לטענת בתולה כלום באשה אע״פ שהיא מקח טעות א״כ כל אשה שכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה וכן תירץ ר׳ שמעון ז״ל והוא הנכון. ע״כ:
הא דאמר רב אשי שהרי כנסה ראשון. תמהני הואיל ועידיה העידו לה קודם שקדשה שלא נסתרה כדאמרינן בלישנא בתרא אנא אעדים סמכי היאך היא בחזקת בעולה לראשון ומשמע לי דה״ק בודאי שבחזקת בתולה נשאה כמו שאמרו העדים אבל אין זה מקח טעות שהרי ידע שכנסה הראשון לשם נשואין ושוב אין לה חן כבתולה אלא הרי היא בעיני כל אדם כבעולה אף על פי שאינה בעולה לפיכך אין זה מקח טעות דבשלמא הנושא אשה בחזקת בתולה שלא נשאת וכתב לה מאתים הרי לשם בתולה לקחה ובשביל בתוליה כתב לה מאתים נמצא כל מקחו מקח טעות אבל נשא בתולה מן הנשואין לא כתב לה אלא כבעולה מפני שכבר בטל חינה ואין אדם רוצה ללוקחה אלא בדמי בעולה לפיכך אין זה מקח טעות שאילו היה יודע גם כן שהיא בעולה היה נושאה וכותב לה דמים הללו ובלישנא בתרא אמרינן אנא אעדים סמכי כלומר אף על פי שדינה כבעולה לענין כתובה מפני שאין עליה קופצים ללוקחה אני הייתי סבור שהיא בתולה כמו שאמרו העדים ובשביל חיבת לילה הראשון כתבתי לה ונמצא מקחי מקח טעות אבל מתני׳ אף על פי שלא שהתה כדי בעילה כיון שלא הבטיחוהו עדים בדבר על הספק כנסה מתחילה שאילו היה קפיד עליה לא היה כונסה עד שיעידו לו עדים. הרמב״ן ז״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועל כך אמר רבה: זאת אומרת, כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה — כתובתה מנה. רב אשי אמר: לעולם אימא [אומר] לך כי בעלמא לית [כרגיל אין] לה כתובה כלל אם נמצאה בעולה, ושאני הכא [ושונה כאן] שהרי נכנסה כבר לחופה ועליו להניח שבעולה היא.
Rabba said: That is to say, if one married a woman with the presumptive status of a virgin and she was found to be a non-virgin, her marriage contract is one hundred dinars. The Gemara rejects the proof. Rav Ashi said: In general, actually, I would say to you that in general, she does not receive a marriage contract at all, as it is a mistaken transaction. But here it is different, and she does not totally lose her marriage contract, because she entered the wedding canopy. Therefore, the second husband should have considered that a woman who entered her husband’s home is no longer a virgin.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וליחוש שֶׁמָּא תַּחְתָּיו זִינְּתָה אָמַר רַב שֵׁרֵבְיָא כְּגוֹן שֶׁקִּידֵּשׁ וּבָעַל לְאַלְתַּר.

The Gemara asks: And let us be concerned that perhaps she committed adultery after betrothal, while under the jurisdiction of the second husband. Rav Sherevya said: The baraita is referring to a case where he betrothed her and engaged in intercourse immediately. Therefore, there was no opportunity to engage in adultery between her betrothal and her marriage to the second husband.
רי״ףרש״יר״י מיגשרמב״ןרא״הריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וליחוש שמא תחתיו זינתה – ואמאי תני אין להן טענת בתולים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וליחש שמא תחתיו זינתה וכו׳ – אפילו הכא מיתסרא עליה. והא תרי ספיקי נינהו, ספק תחתיו ספק אינה תחתיו, ואם תמצא לומר תחתיו, ספק באונס ספק ברצון. וכן להפסידה כתובתה. ורש״י פירש אמתניתין קא פריך, דקתני אין השני יכול לטעון טענת בתולים, ולא מזדקקין ליה לבא לב״ד ולא יתברר הדבר, שמא אסורה לו. ואין זה מחוור ולא מספיק לפרק קשוייתינו כהוגן, דהכא קאמר, אינו יכול לטעון טענת בתולים אם אין לו עדים, ואם יש לו עדים יבוא ויביא עדיו עמו לב״ד, דהא ודאי כל אינו יכול לטעון אינו נאמן קאמר. ותו אמאי מזדקקין ליה לבא לב״ד כלל למסרא עליה, כיון דאיהו לא מהימן וליכא עדים ומפקינן עליה לעז אטו מחייבין להפסידה כתובתה של זו לאסרה.
ומצאתי בשם הראב״ד שהעמידה בשאמרה בשעת קידושין שלא נבעלה קודם לכן ובתולה היא. והשתא כי נמצאת בעולה אמר אין בעולה היא ושחקתי בך. ומקשי׳ וליחוש שמא תחתיו זינתה, כלומר נהימנא במאי דאמרה מעיקרא בשעת קידושין שלא נבעלה קודם קידושין, והשתא היא נבעלה ותחתיו היא זינתה. ופריק בשקדם ובעל לאלתר. זהו תורת פירושו. ואינו נכון, מנלן לאוקומא למתניתין אלא כפשטה כי היכי דתיקשי לך לא נוקמה בהכי ולא תיקשי לן. ואע״ג (דאין לומר) דאיכא למימר מדקתני אין להם טענת בתולים, משמע לעולם. וליתא, דאם כן כי אוקימנא כשקדם ובעל לאלתר (ודאמ׳) ודאי ניחא הוה לאוקמה כפשטה ולא לאוקמה בהנך דוחקי.
ולכאורה איכא לאוקמה באשת כהן דהוה לה (מספיק׳) חד ספיקא, מדקתני סתמא משמע לאוקמיה באשת כהן. וליתא דאי חיישינן למוכת עץ, אפילו באשת כהן נמי תרי ספיקי נינהו. ועוד דאפילו קדש ובעל לאלתר, כיון שלא נבעלה מן הראשון והרי בעולה לפניך, ע״כ זינתה ואסורה לכהונה. אלא (א״ל) אם כן טוענת לכשר נבעלתי וכר״ג.
ועיקר הפירוש דהא דאמרינן וליחש שמא תחתיו זינתה לאו לאסרה עליו קאמרינן אלא להפסידה כתובתה, דודאי אפילו כל היום אתה מרבה ספיק ספיקות, אבדה כתובתה אם אינה טוענת, דאמרינן המוציא (מחצית) מחבירו עליו הראיה, והרי בעולה לפניך. ואפילו לר״ג, דעד כאן לא אמר ר״ג איהי מהימנא אלא איכא דאיהו שמא ואיהי בריא, אבל בבריא ובריא לא אמר. והכא באומרת בתולה שלימה נבעלתי או בשותקת עסקינן, דאי לאו הכי אין לך מי שיכול ליטעון טענת בתולים אפילו לא כנסה ראשון ואפילו לענין מאתיים. לכך ליכא לאוקמה אלא במכחישתו או בשותקת, ואם כן ניחש שמא תחתיו זינתה לאבדה כתובתה. ואע״ג דלעיל נמי אמרינן כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובתה מנה, התם כשבאו עדים שזינתה מעיקרא כדקתני בריתא. כך מצאתי פי׳ (כתוב) בתוס׳.
ועדיין יש לדקדק הא דאמרינן לקמן פלוגתייהו במאי, ר׳ יוחנן אמר במאתים ומנה, ואמאי, אי דרוסת איש היא (אין) חוששין שמא תחתיו זינתה ואין לה כלום, אלא איכא למימר מדקתני דרוסת איש את משמע דהכי קאמר לה, דרוסת איש את עד שלא ארסתיך. והתם יש לה כתובה מנה.
וראיה לפירוש הזה שהרי משנתינו היא אומרת מוכת עץ אני, תרי ספיקי היא. ספק מוכת עץ כדאמרינן, ספק דרוסת איש באונס. ואע״פי כן מפסדת כתובה לר׳ יהושוע. ובודאי היכי דטענה מוכת עץ (אפי׳) בפירוש, לא גרעא מחדא ספיקא דידן.
וקשיא לי לישנא דגמרא דהוה ליה למימר ודילמא תחתיו זינתה, אבל וליחוש משמע לאוסרה עליו. ולא קשיא דאנן הכי קאמרי, וליחוש שמא תחתיו זינתה, אי לאוסרה עליו כגון אשת כהן, תהא אסורה עליו, ואי לאו להפסידה כתובתה. ומילתא דשויה תרווייהו קאמר, ומוקי לה כגון שקדש ובעל לאלתר שלא להפסיד כלום באשת ישראל.
וי״א דלרבה קא מקשי לרבה דאמר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה, אם כן אמאי לא טענה איהי דקודם לכן נבעלה, הא לא מפסדא מידי, דהא אית לה מנה. כי השתא מדלא טענה הכי ניחוש שמא תחתיו זינתה ומתסרא עליה. והכא ודאי בדלא טענה עסקינן משום האי טעמא דכתיבנא לעיל (ד״ש). וליתא, דהכא באומרת בתולה שלימה נבעלתי עסקינן, ואם כן בשותקת לא מתסרא עליה. ואין ראוי להשיב בדבר הזה.
ופרכינן וליחוש דילמא שמא תחתיו זנתה כו׳. ק״ל דהא ספק ספיקא הוא ולית לן למיחש לה כדאמרינן לעיל (ט, א). ורש״י ז״ל פי׳ וליחוש שמא תחתיו זנתה היכי קאמר אין השני יכול לטעון טענת בתולים, משמע דאינו צריך כלל לבא לבית דין, וליחוש עלה ויבא לב״ד ושמא מתוך כך יבאו עדים ויתברר הדבר על ידי עדים שזנתה תחתיו. וליתיה להאי פי׳, דוודאי אין השני יכול לטעון טענת בתולים לא משמע אלא דלא מהימן, ותו דמאי קושי׳, דהא וודאי הכי איתה דאינו צריך כלל לבא לב״ד, דכל היכא דלית ליה סהדי לא אמרינן לבא לב״ד לטעון עליה, כיון שמן הדין מותרת לו ולפי דעתו תקשי ליה נמי הא דתנן (לקמן) האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים ואין אומרים לבא לב״ד שמא יתברר הדבר ויבאו עדים. והרב ר׳ אברהם ז״ל פירשה כגון שאמרה היא בשעה שנישאת שבתולה שלימה היא, והיינו דפרכי׳ כיון דאמרה איהי ניחוש שמא תחתיו זנת׳. וליתיה, דמאי קשית׳, היכ׳ משמע דשמע הכי ממנה דקשיא ליה, וכ״ת משום דקא פאסיק ותאני אין השני יכול לטעון טענת בתולים דמשמע לעולם, א״כ כי מוקמי׳ לה כגון שקדש ובעיל לאלתר לוקמא בדלא אמרה.
ולפום פשטא משמע דאפשר לאוקומה באשת כהן דלא הוי אלא חד ספיקא כדפרישי׳ לעיל דלא חיישי׳ למוכת עץ. אלא דק״ל א״כ מאי האי דמשני כגון שקידש ובעל לאלתר, אכתי איכא חדא ספיקא לאיסורה דוודאי נבעלה, ואית לן למיחש שמא לפסול לה נבעלה.
והנכון דכי אמרי׳ וליחוש שמא תחתיו זנתה, לאו לאוסרה עליו, דהא וודאי לא מיתסרא בהכי כדפרי׳, אלא להפסידה כתובתה, והכא במאי עסקינן בשותקת (ולא) [או] במכחישתו, וכיון דכן אפילו ר״ג מודה, דאע״ג דהוי ספק ספיקא, המוציא מחבירו עליו הראיה, והרי היא בעולה לפניך דהא ליכא דם, ולמוכת עץ לא חיישי׳, וכיון שכן תביא ראיה לדבריה שלא נבעלה תחתיו ותיטול ואי לא תפסוד, וכ״ת והא לעיל (יא, ב) אמרי׳ זנתה מעיקרא יש לה כתובה מנה, ואמאי וליחוש שמא תחתיו זנתה, י״ל התם זנתה מעיקרא בעדים קאמרינן כדקתני.
מיהו אכתי ק״ל הא דאמרי׳ לקמן (יג, א) טענתייהו במאי, ר׳ יוחנן אמר במאתים ובמנה, ר״א אומר במנה ולא כלום, מאי האי דקאמר רבי יוחנן במאתים ובמנה, במאתים ולא כלום הוה ליה למימר, דכיון דאיהו טעין דרוסת איש את ליחוש שמא תחתיו זנתה אם איתא דצייתינן ליה, י״ל דהא דר״י איירינן בדקאמר בהדיא דרוסת איש את מעיקרא כגון שקדש ובעל לאלתר או כגון שקידש בביאה. והאי דמשמע ליה הכי, משום לישנא דמתניתין (לקמן יג, א) דאיק, דלא פליגי אלא אי מוכת עץ או דרוסת איש, אבל תרוייהו מודי דמתחלה קודם קידושין הוא כדמוכח לקמן בפלוגתייהו נמי כדאיתא לקמן. תדע שהרי הוא דינא דפסדא כתובתה, דהא מתני׳ דהוי נמי תרי ספקי והא טענת׳ איהי בברי, ואפ״ה מפסדת כתובתה לר׳ יהושע דאמרי׳ המוציא מחבירו עליו הראיה, והוא הדין אפילו לר״ג היכא דלא טענה. ואע״ג דאמרינן וליחוש שמא תחתיו זנתה, דמשמע לישנא דחששא דאיסור׳, כיון דאיכא אשת כהן דמיתסרא בהכי, ולכולהו נשי נמי איכא פסדא דכתובה, נקט לי׳ האי לישנא דשוי בכולהו, ומאי דמהדרי׳ במקדש ובעיל לאלתר, שלא להפסידה כתובתה לאשת ישראל, אבל לאו לענין איסורא דאשת כהן, דאכתי איתא לאיסורא, מרבינו נ״ר, ותו לא מידי.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושאלו: וליחוש [ונחשוש] שמא תחתיו זינתה ואסורה עליו! על כך אמר רב שרביא: כגון שקידש ובעל לאלתר [מיד].
The Gemara asks: And let us be concerned that perhaps she committed adultery after betrothal, while under the jurisdiction of the second husband. Rav Sherevya said: The baraita is referring to a case where he betrothed her and engaged in intercourse immediately. Therefore, there was no opportunity to engage in adultery between her betrothal and her marriage to the second husband.
רי״ףרש״יר״י מיגשרמב״ןרא״הריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מַאן דְּמַתְנֵי לַהּ אַבָּרַיְיתָא כׇּל שֶׁכֵּן אַמַּתְנִיתִין וּמַאן דְּמַתְנֵי לַהּ אמתני׳אַמַּתְנִיתִין אֲבָל אַבָּרַיְיתָא לָא מִשּׁוּם דְּמָצֵי אָמַר לַהּ אֲנָא אַעֵדִים סְמַכִי.:

The Gemara notes: The one who taught the exchange between Rabba and Rav Ashi with regard to the baraita, where there is explicit testimony that she did not engage in intercourse with the first husband and nevertheless no proof can be brought that if he discovers that she is not a virgin she receives a marriage contract of one hundred dinars, all the more so would he say that the same is true with regard to the mishna. And the one who taught the exchange with regard to the mishna, however, would not say the same with regard to the baraita, due to the fact that the husband could say to her: I relied on witnesses. Therefore, proof can be brought from the baraita that if he discovered that she is not a virgin, she receives a marriage contract of one hundred dinars.
רי״ףרש״יר״י מיגשרמב״ןריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאן דמתני לה – להא דרבה ורב אשי אברייתא.
כ״ש אמתני׳ – דכיון דאברייתא אע״ג דאמרו עדים לא נסתרה לראשון ושני זה בחזקת בתולה כנסה ואפילו הכי אהדר ליה רב אשי לרבה לעולם לא תשמע כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה דשאני הכא שהרי כנסה ראשון כל שכן אמתניתין דלא הבטיחוהו עדים על כך איכא למתנייה לדרבה ומאי דאהדר ליה רב אשי.
ומאן דתני לה – דרבה ורב אשי אמתניתין.
אבל אברייתא לא – מתני להו דמברייתא ודאי שפיר ש״מ זאת אומרת דרבה ועלה לא הוה לרב אשי לאהדורי שאני הכא שהרי כנסה ראשון דמצי אמר אנא אעדים סמכי וכיון דקתני אין השני יכול לטעון טענת בתולים שמעינן ודאי דזאת אומרת כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בלישנא בתרא אמרינן אנא אעדים סמכי – כלומר אע״פי שהיתה דינה כבעולה לענין כתובה מפני שאין עליה קופצים ללוקחה, אני הייתי סבור שהיא בתולה כמו שאמרו העדים. ובשביל חיבת לילה הראשונה כתבתי לה, נמצא מקחי מקח טעות. אבל מתניתין, אע״פי שלא שהתא כדי בעילה, כיון שלא הבטיחוהו עדים בדבר, על הספק כנסה מתחלה, שאילו היה קפיד עליה לא היה כונסה עד שיעידו לו עדים.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאן דמתני לה אברייתא וכו׳. אף על גב דאמלתיה דרבא איכא למימר איפכא איכא דמתני לה אברייתא ומכל מקום שקיל וטרי תלמודא אמילתיה דרב אשי דהכין הוא הילכתא ועוד דכי שקלינן וטרינן במילתיה דרב אשי ממילא נגרר בתריה מילתיה דרבא וע״כ יש לך לומר מאן דמתני לה פירוש להא דרבא ורב אשי וקל להבין, כנ״ל:
וכתב הריטב״א ז״ל דכיון דקי״ל דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלל אית לן למתנייה אפילו אברייתא כי היכי דתהוי ברייתא אליבא דהלכתא ושאני הכא שהרי כנסה ראשון וכן הלכה, ע״כ:
והרא״ה ז״ל כתב וז״ל רב אשי אמר לעולם אימא לך לית לה ושאני הכא שהרי כנסה ראשון אף על פי שעידיה מעידין לה ה״ק רב אשי דאפשר דהכא לא חשיב לה מקח טעות דכיון דנשאת בטל חינה ואין נושאין אותה אלא כדמי בעולה ותו לא איכפת ליה אי בתולה אי בעולה דלטעון עלה דתהוי מקח טעות והכי איתא בירושלמי ובמסקנא אמרינן דמאן דמתני לה לדרב אשי אמתניתין לא מתני לה אברייתא דאמר אעדים סמכי כלומר דהא עדיפא דאיכא עדים שלא נסתרה כלל ואפשר שהיה כונסה מפני חיבת לילה הראשון אבל במתני׳ לא דהא איסתרה ואף על פי שהיא בחזקת שלא נבעלה אפשר שנבעלה ותפשוט להאי לישנא מברייתא סברא דרבה דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה וקיימא לן כהאי לישנא דמתני לה לדרב אשי אברייתא וליתא לדרבא אלא כל שנמצאת בעולה מקח טעות הוא ולית לה כלל, עד כאן. ואיכא למידק עוד אפילו אדרב אשי נמי איכא למימר איפכא דהא בברייתא קתני שהרי כנסה ראשון ואילו במתני׳ לא אדכר האי טעמא כלל הילכך איכא למימר איפכא מאן דמתני לה אברייתא אבל אמתניתין לא דהא בברייתא קתני טעמא דהרי כנסה ראשון ואילו במתניתין לא אדכר האי טעמא כלל ומאן דמתני לה אמתניתין כל שכן אברייתא ויש לומר דמכל מקום רב אשי לא אהדר ליה משום דהאי דקתני בברייתא הכי בהדיא אלא קא מדחי ליה רבא וזהו שכתב רש״י ז״ל אברייתא כל שכן אמתניתין. דכיון דאברייתא דאף על גב דאמרו עדים לא נסתרה וכו׳ ואפילו הכי אהדר ליה רב אשי לרבה לא משמע כנסה בחזקת בתולה כו׳ דשאני הכא שהרי כנסה ראשון. ועוד כתב אבל אברייתא לא. מתני להו דמברייתא ודאי שפיר שמע מינה זאת אומרת דרבא ועלה לא הוה ליה לרב אשי לאהדורי שאני הכא שהרי כנסה וכו׳, כנ״ל. ועוד דאיכא למידק מאי קאמר ומאן דמתני לה אמתניתין אבל אברייתא לא כו׳ דילמא מאן דמתני לה אמתניתין קא מפרש לה למתניתין דבתולה אלמנה מן הנשואין היינו כגון שבאו עדים שלא נסתרה וכדקתני בברייתא ואפילו קא דחי לה רב אשי דלא משמע כנסה בחזקת בתולה כו׳ יש לה כתובה מנה כו׳ ויש לומר מדשביק לאתנויי עלה דברייתא דקא מפרש בהדיא ויש לה עדים שלא נסתרה וקתני לה עלה דמתניתין אלמא דלא מתני לה אברייתא ואפשר שזהו שכתב רש״י ז״ל ומאן דתני לה. דרבא ורב אשי אמתניתין. אבל אברייתא לא. מתני להו דמברייתא ודאי שפיר ש״מ כו׳ ע״כ. כנ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: מאן דמתני לה [מי ששונה אותה, את דברי רבה] על דברי הברייתא שמפורש בה שהעידו שלא נבעלה, כל שכן שהוא יכול לייחס את הדברים אמתניתין [על משנתנו], ומאן דמתני לה אמתניתין [ומי ששונה אותה על משנתנו], אבל על הברייתא לא שונה הוא אותה. משום דמצי אמר [שיכול הבעל לומר] לה לאשה: אנא [אני] על העדים סמכי [סמכתי] שאמרו שלא נסתרה, ומשום כך הניח שבתולה היתה, והיה זה מקח טעות, ולא היה רב אשי חולק על כך.
The Gemara notes: The one who taught the exchange between Rabba and Rav Ashi with regard to the baraita, where there is explicit testimony that she did not engage in intercourse with the first husband and nevertheless no proof can be brought that if he discovers that she is not a virgin she receives a marriage contract of one hundred dinars, all the more so would he say that the same is true with regard to the mishna. And the one who taught the exchange with regard to the mishna, however, would not say the same with regard to the baraita, due to the fact that the husband could say to her: I relied on witnesses. Therefore, proof can be brought from the baraita that if he discovered that she is not a virgin, she receives a marriage contract of one hundred dinars.
רי״ףרש״יר״י מיגשרמב״ןריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) מתני׳מַתְנִיתִין: אהָאוֹכֵל אֵצֶל חָמִיו בִּיהוּדָה שֶׁלֹּא בְּעֵדִים אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעוֹן טַעֲנַת בְּתוּלִים מִפְּנֵי שֶׁמִּתְיַיחֵד עִמָּהּ.:

MISHNA: A man who eats at the house of his father-in-law in Judea after betrothal and with-out witnesses to attest to the fact that he was not alone with his betrothed is unable to make a claim concerning virginity after marriage because in accordance with the custom in Judea, the assumption is that he secluded himself with her, and the concern is that it was he who engaged in intercourse with her.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףר״י מיגשר״י מלונילפסקי רי״דרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳ האוכל אצל חמיו ביהודה כול׳. תניא אמר ר׳ יהודה: ביהודה בראשונה היו מייחדין החתן והכלה שעה אחת קודם כניסתן לחופה, כדי שיהא לבו גס בה, והיו השושבינים ישינים בבית שחתן וכלה ישינים בו, [ו]⁠מעמידין שני שושבינים כדי למשמשם כול׳ – ואוקמה רב אשי דהוא בתרא, כל שלא נהג מנהג זה של מישמוש אלא לא מישמש אינו יכול [ל]⁠טעון טענת בתולים.
תלמ׳ אר׳ יש׳: הדה דאת אמר שלא להפסידה כתובתה, אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ז. האוכל אצל חמיו ביהודה וכו׳, שלא בעדים.
מפני שמתיחד עמה. כלו׳, דרכן של בני יהוד׳ היה לייחד החתן עם הכלה קודם שיכנסו לחופה כדי שיהא לבו גס בה. כלו׳, כדי שתאהב הכלה את החתן, לפי שאין האשה כורתה ברית אלא למי שעושה אותה כלי, ואם חס ושלום תבעל להגמון אחר כן, תבעל לו באונס. אי נמי כדי שימצאנה ההגמון בעולה ויבטל גזירתו שגזר כל הבתולה הנשאת ברביעי תבעל להגמון תחלה.
ומשום הכי היה מנהג ביהודה יותר משאר המקומות, לפי שרוב גזרותיו היו ביהודה, מפני שיודע שממנו עתיד לצאת משיח שיושיע את ישראל וישפט את הר עשו.
ומדקתני האוכל, ולא קתני ביהודה אין אדם יכול לטעון טענת בתולים, ש״מ דבארצות יהודה נמי איכא מקומות שאין עושין סעודה, ובאותן מקומות דלא נהיגי לעשות סעודה יכול לטעון טענת בתולים בשעת כניסתן לחופה, אבל במקום שנוהגין לעשות סעודה דרכן לייחד, ומסתמא אם לא יביא הבעל עדים שלא נתיחד עמה כלל נאמנת האשה לומ׳ נבעלתי לו באותו יום שאכל בבית אבי. וטענת בתולים אינו יכול לטעון נמי בשעת סעודת אירוסין, לפי שלא היו מעמידין להן שושבינין באותה שעה אחד לו ואחד לה, הילכך יכולה לומ׳ ראיתי דם בתולים והוא איבד העד שלי.
מתני׳ האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים מפני שמתיחד עמה. אחד אלמנת ישראל ואחד אלמנת כהנים כתובתן מנה ב״ד של כהנים היה גובין לבתולה ד׳ מאות זוז ולא מיחו בידם חכמים:
מתני׳: האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים. דחזקה בא עליה, ומתחילה בתולה שלמה נבעלת לו דאם לא כן מעיקרא הוה ליה למיטען, וכדאמרינן ביבמות בפרק בית שמאי (יבמות קיא:), טענת בתולים שלשים יום דברי רבי מאיר, רבי יוסי אומר נסתרה, לאלתר, לא נסתרה אפילו לאחר כמה ימים.
מתני׳ האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים אין יכול לטעון טענת בתולים מפני שמתיחד עמה. מדקתני האוכל, מכלל דאיכא דוכתא ביהודה נמי דלא אכיל, אמר אביי ש״מ ביהודה מקומות מקומות יש, כדתניא אמ׳ ר׳ יהודה ביהודה היו מיחדין את החתן ואת הכלה שעה אחת קודם כניסתן לחופה כדי שיהא לבו גס בה, ובגליל לא היו עושין כן. ביהודה בראשונה היו מעמידין להם שני שושבינין אחד לו ואחד לה כדי למשמש את החתן והכלה בשעת כניסתן לחופה, ובגליל לא היו עושין כן. ביהודה בראשונה היו השושבינן ישנים בבית שהחתן והכלה ישנים, ובגליל לא היו עושים כן, וכל שלא נהג כמנהג הזה אין יכול לטעון טענת בתולים. אהייא, אילימא ארישא, כל שנהג מבעי ליה, אלא אסיפא, כל שלא משמש מבעי ליה. הפי׳ הנכון כמו שכתב אדוני זקיני הרב ר׳ זרחיה הלוי ז״ל, דכל שלא נהג משמע שלא נהג כן, אלא שנהג שלא לעשות כן, ואי דנהיג הכי, בוודאי יכול לטעון טענת בתולים, בגליל שלא היו נוהגין כן, ובוודאי שהיו טוענין טענת בתולים, אלא כל שלא משמש מבעי ליה, דמשמע דלא הוה אלא באקראי בעלמא, דאף ע״ג דכולהו ממשמשי, האי לאו אדעתיה ולא משמש, ובהאי הוא דאינו נאמן לטעון טענת בתולים, כיון דכולהו אידך ממשמשי.
המשנה השלישית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים מפני שהוא מתיחד עמה אחד אלמנת ישראל ואחד אלמנת כהנים כתובתן מנה בית דין של כהנים היו גובין לבתולה ארבע מאות זוז ולא מיחו בידם חכמים אמר הר״ם היה מנהגם בארץ יהודה שיקדש האיש האשה ויעשו להם משתה בבית האב ר״ל סעודת אירוסין וייחדוהו עם ארוסתו ולזה כאשר נשאה אחר זה לא יוכל לטעון טענת בתולים והלכה כחכמים:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתניתין האוכל אצל חמיו כו׳. מפני שמתייחד עמה. כלומר דרכן של בני יהודה היה לייחד החתן עם הכלה קודם שנכנסו לחופה כדי שיהא לבו גס בה שתאהב הכלה את החתן לפי שאין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי ואם ח״ו תבעל להגמון אחר כך תבעל לה באונס א״נ כדי שימצאנה ההגמון בעולה ויבטל גזרתו שגזר כל בתולה שנשאת ברביעי תבעל להגמון תחלה ומשום הכי היה מנהג ביהודה יותר משאר מקומות לפי שרוב גזרותיו ביהודה משום שיודע שממנו עתיד לצאת משיח שיושיע את ישראל וישפוט את הר עשו ומדקתני האוכל ולא קתני ביהודה אין אדם יכול לטעון טענת בתולים ש״מ דבארצות יהודה נמי איכא מקומות שאין עושים סעודה ובאותן מקומות יכול לטעון טענת בתולים בשעת כניסתן לחופה אבל במקומות שנוהגין לעשות סעודה דרכן לייחד ומסתמא אם לא יביא הבעל עדים שלא נתייחד עמה כלל נאמנת האשה לומר נבעלתי לו באותו היום שאכל בבית אבי וטענת בתולים אינו יכול לטעון נמי בשעת סעודת אירוסין לפי שלא היו מעמידין להן שושבינין באותה שעה אחד לו ואחד לה הילכך יכולה לומר ראיתי דם בתולים והוא איבד העד שלי. ה״ר יהונתן ז״ל:
וכבר הארכנו בזה לעיל ובשיטה ישנה כתוב וז״ל מפני שמתייחד עמה ואם תאמר והא קיימא לן דטענת בתולים עד שלשים יום בפרק הבא על יבמתו אליבא דרבי מאיר יש לומר התם כיון דאיכא פת בסלו דרכו לעמוד עד שלשים יום שלא לבעול אבל הכא דליכא פת בסלו מסתמא בא עליה ועוד שהרי כדי שיהא לבו גס בה היו מייחדין אותם. ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א משנה האוכל אצל חמיו בארץ יהודה שלא בעדים, כלומר, אם החתן והכלה מתייחדים לפני הנישואין, כדרך שהיו עושים בארץ יהודה שהיו הארוס והארוסה מצויים יחד לפני הנישואין — אינו יכול לטעון טענת בתולים, מפני שמתייחד עמה ויש לחשוש שבא עליה.
MISHNA: A man who eats at the house of his father-in-law in Judea after betrothal and with-out witnesses to attest to the fact that he was not alone with his betrothed is unable to make a claim concerning virginity after marriage because in accordance with the custom in Judea, the assumption is that he secluded himself with her, and the concern is that it was he who engaged in intercourse with her.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףר״י מיגשר״י מלונילפסקי רי״דרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) גמ׳גְּמָרָא: מִדְּקָתָנֵי הָאוֹכֵל מִכְּלָל דְּאִיכָּא דּוּכְתָּא בִּיהוּדָה נָמֵי דְּלָא אָכֵיל אָמַר אַבָּיֵי ש״משְׁמַע מִינַּהּ בִּיהוּדָה נָמֵי מְקוֹמוֹת מְקוֹמוֹת יֵשׁ כִּדְתַנְיָא א״ראָמַר רַבִּי יְהוּדָה בִּיהוּדָה בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְיַיחֲדִין אֶת הֶחָתָן וְאֶת הַכַּלָּה שָׁעָה אַחַת קוֹדֶם כְּנִיסָתָן לַחוּפָּה כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לִבּוֹ גַּס בָּהּ וּבַגָּלִיל לֹא הָיוּ עוֹשִׂין כֵּן.

GEMARA: The Gemara infers: From the fact that the mishna teaches the halakha employing the phrase: A man who eats, by inference one may conclude that there is also a place in Judea where the groom does not eat at the house of his father-in-law, and does not enter into seclusion with his betrothed. Abaye said: Conclude from it that in Judea too there are different places with different customs, as it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda said: In Judea, at first they would seclude the groom and bride together for a brief period before their entry into the wedding canopy, so that he would grow accustomed to her companionship in order to ease the awkwardness when they would consummate the marriage. And in the Galilee they did not do so.
רי״ףרש״יר״י מיגשפסקי רי״דרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מקומות מקומות יש – שחלוקין במנהגם ונפקא מינה דהיכא דלא נהיגי לייחד יכול לטעון.
כדתניא – דמקומות מקומות יש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תניא א״ר יהודה בראשונה ביהודה היה מיחדים את החתן ואת הכלה שעה אחת קודם כניסתן לחופה כדי שיהיה לבו גס בה ובגליל לא היו עושים כן. ביהודה בראשונה היה מעמידים להם שני שושבינים אחד לו ואחד לה כדי למשמש את החתן ואת הכלה בשעת כניסתן לחופה פי׳ למשמש ולפשפש באותו הלילה במעשיהן שלא יקלקלו זה על זה שלא יראה זה דם בתולים ויאבד וזו תביא מפה שיש עלי׳ טפת דם ובגליל לא היו עושין כן. פי׳ גם ביהודה הי׳ מקומות שלא היו מיחדין. ושם היו מעמידים שושבינין דאי במקום שהיו מייחדים לא יועילו שושבינין שהרי אין שם טענת בתולים. ביהודה בראשונה היו שושבינים ישינים בבית שחתן וכלה ישינים בו ובגליל לא היו עושים כן. וכל שלא נהג כמנהג זה אינו יכול לטעון טענות בתולים. שהרי נתיחד עמה. אבל נהג מנהג גליל ולא נתייחד יכול לטעון ואע״פ שלא היו שם שושבינים יכול לטעון ומהימן ורב אשי פי׳ כל שלא משמש ביהודה אינו יכול לטעון פי׳ כיון שביהודה ממשמשים והוא לא משמש אמרי׳ לכתחלה עשה כדי להעליל עלילה עלי׳ אבל בגליל שלא נהגו מצי טעין אע״פ שלא משמש. ושמואל דאמר נאמן להפסידה כתובתה בטענת פתח פתוח דליכא למיקם עלה דמלתא להתברר ע״י שושבינים. וכגון שהיתה בוגרת שכלו בתוליה או אם היתה ממשפחת דורקטי אבל בטענות דמים אם נהגו למשמש ולא משמש אינו נאמן ובמקום שלא נהגו למשמש נאמן:
גמרא: מדקתני אוכל מכלל דאיכא דוכתא דלא אכלי, אמר אביי שמע מינה ביהודה מקומות מקומות כדתניא וכו׳. תמיה לי, מאי קאמר אביי שמע מינה ביהודה מקומות מקומות יש, ומאי קא משמע לן, אי לאשמועינן דמקומות שאין מיחדין ביהודה יכול לטעון, הוה ליה למימר שמע מינה מקומות שנהגו שלא ליחד טוען, ועוד, הא אמרינן מכלל דאיכא דוכתא דלא אכלי ומאי קמ״ל תו אביי. ונראה דכולה אביי קאמר לה, וכאלו אמר אביי מדקתני האוכל מכלל דאיכא דוכתא דלא אכלי. ושמע מינה, מקומות יש שיכול לטעון ומקומות יש שאינו יכול לטעון, לומר, דכיון דקתני האוכל משמע האוכל הידוע שיש עדים שאכל, ואותו שהוא ידוע שאכל שאעפ״י שאין שם עדים שנתיחד הוא דאינו יכול לטעון דכל שאוכל מתיחד שכן הוא המנהג מקומות שנהגו ליחד, אבל במקומות שלא נהגו ליחד אינו אוכל, וכו׳ והאכילה מעידה על היחוד, אבל אם אין שם עדים שאכל והיא טוענת שאכל עליה להביא ראיה כיון שיש מקומות שאינו אוכל ואינו מתייחד, וכדתניא דמקומות מקומות יש.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

מדקתני האוכל מכלל דאיכא דוכתי דלא אוכל – פירוש מדקתני האוכל ולא קתני הנושא אשה ביהודה: ש״מ מקומות מקומות יש – וא״ת ומה הוסיף אביי על מה דאמר מעיקרא מכלל דאיכא דוכתי דלא אכיל אין כאן אלא כפל לשון. וי״מ דכלה דאביי היא וכאלו אמר אביי מדקתני האוכל מכלל דאיכא דוכתי דלא אכיל וכו׳ ואמר מקומות מקומות יש ואינו נכון שלא מצינו כזה כשאין בתשובה אלא ענין השאלה עצמה שהיא כפל לשון. והנכון דאע״ג דקתני האוכל אפשר למעוטי מי שלא רצה לנהוג כמנהג׳ והלשון שאמר התלמוד ג״כ סתום היה מכלל דאיכא דוכתי דלא אכלו כלל או אכלי או דלא אכלי מיעוטא ובא אביי והכריע מקומות מקומות יש דאי כולהו אכלי משום דאיכא מעוטי שלא נהגו כמנהג מקומם לא היה למיתני האוכל אדרבא ה״ל למיתני מי שלא אכל אצל חמיו (ביהודא) יכול לטעון טענות בתולים אלא ודאי כדאמרן א״נ דמוכרח ליה ממתניתין דבסמוך. וא״ת מכ״מ מה לי דוכתי דלא אכלי כולהו או איכא מיעוטא דלא אכלי וי״ל דאי איכא מיעוטי דלא אכלי מהני להם מנהגם ודינם בגליל אבל משום מעוטא לא מהני להם ההוא מעוטא ודינם כרוב משום דבני יהודא רמאים הם ולעשות שום מרמה הוא שפרשו מן המנהג של מקומות כנ״ל.
(8-11) ביהודה בראשונה היו שושבינים ישינים בו ובגליל אינו עושה כן. – וא״ת הא קתני מציעתא דבגליל לא היו שושבינים כלל. ויש לומר דבמציעתא הכי קאמר דבגליל לא היו שושבינים1 משמשים את החתן לפי שלא היו רמאים אבל היו משמשים את הכלה שלא תכניס דם צפור מפני הבושה.
1. כן בכ״י בודפשט, בר-אילן. בכ״י פרנקפורט הושמט ע״י הדומות: ״כלל. ויש לומר דבמציעתא הכי קאמר דבגליל לא היו שושבינים״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא מדקתני האוכל מכלל דאיכא דוכתא דלא אכלי. פירוש מדקתני האוכל ולא קתני הנושא את האשה ביהודה אמר אביי ש״מ מקומות מקומות יש וא״ת מה הוסיף אביי על מאי דאמר מעיקרא מכלל דאיכא דוכתא דלא אכלי אין כאן אלא כפל לשון ויש מתרצים דכולה דאביי היא וכאילו אמר אביי מדקתני האוכל מכלל דאיכא דוכתא כו׳ ואומר מקומות מקומות יש ואינו נכון שלא מצינו כיוצא בזה כשאין בתשובה אלא ענין השאלה עצמה שהוא כפל לשון והנכון דאע״ג דקתני האוכל היה אפשר לומר בכל מקומות של יהודה אוכלין וקתני האוכל למעט מי שלא רצה לנהוג במנהגם והלשון שאמר התלמוד גם כן לשון סתום היה מכלל דאיכא דוכתא דלא אכלי כלל או דלא אכלי מיעוטא ובא אביי והכריע דודאי בעי תנא לומר דאיכא ביהודה דוכתא דלא אכלי כלל ומקומות מקומות יש דאי כולהו אכלי משום דאיכא מיעוט מקום דלא נהיגי כמנהג מקומם לא הוה ליה למתני האוכל אדרבא היה לו לומר מי שלא אכל אצל חמיו ביהודה יכול לטעון טענת בתולים אלא ודאי כדאמרן אי נמי דמכרח ליה ממתניתא דבסמוך ואם תאמר דמכל מקום מה לי איכא רבותא דלא אכלי כלהו או איכא מיעוטא דלא אכלי וי״ל כי איכא דוכתא דלא אכלי מהני להו מנהגם ודינם דגליל אבל משום מיעוטא לא מהניא להו לההוא מיעוטא ודינם כרוב משום דבני יהודה רמאים ולעשות שום מרמה הוא שפירשו מן המנהג של מקומם כנ״ל. הריטב״א ז״ל:
והרשב״א ז״ל כתב וז״ל תמיה לי מאי קאמר אביי ש״מ ביהודה מקומות מקומות יש ומאי קמ״ל אי לאשמועינן דמקומות שאין מייחדין ביהודה יכול לטעון הוה ליה למימר ש״מ מקומות שנהגו שלא ליחד טוען ועוד הא אמרינן מכלל דאיכא דוכתא דלא אכלי ומאי קמ״ל תו אביי ונראה דכולה אביי קאמר לה וכאילו אמר אביי מדקתני האוכל מכלל דאיכא דוכתא דלא אכלי וש״מ מקומות יש שיכול לטעון ומקומות יש שאינו יכול לטעון, לומר דכיון דקתני האוכל משמע האוכל הידוע שיש עדים שאכל ואותו שהוא ידוע שאכל אע״פ שאין שם עדים שנתייחד הוא דאינו יכול לטעון דכל שאוכל מתייחד שכן הוא המנהג מקומות שנהגו לייחד אבל מקומות שלא נהגו לייחד אינו אוכל והאכילה מעידה על היחוד אבל אם אין שם עדים שאכל והיא טוענת שאכל עליה להביא ראיה כיון שיש מקומות שאינו אוכל ואינו מתייחד וכדתניא דמקומות מקומות יש, ע״כ:
בגמרא מדקתני האוכל וכו׳ לכאורה אינו מובן דהא מברייתא גופא מוכח דמקומות מקומות יש ולמה הוצרך להוכיח ממתניתין. ותו דמאי נ״מ בזה דפשיטא כשלא נתייחד יכול לטעון. ונראה דהאי מדקתני מדברי אביי הן כענין שכתבו התוס׳ בריש פרק אלו מציאות ע״ש והוא דלולי דברי אביי יש ליישב דלאו מקומות מקומות הן לפמ״ש לעיל דף ט׳ ע״ב בהא דקאמר רב יוסף מאי לאו דקטעין טענת פתח פתוח דס״ד לאוקמי בפתח פתוח דוקא דס״ל כסברת אביי שכתבוה תוס׳ שם ד״ה אי למיתב דאע״ג דלא קים ליה בפ״פ מ״מ נאמן להפסידה כתובתה מטעם שכתבנו שם א״כ ביהודה אע״ג דחשבינן ליה לשמא דשמא בא עליה ושכח מ״מ היה יכול להפסידה בטענת דמים. משא״כ בטענת פתח פתוח דלא קים ליה והוי ליה ספק ספיקא נמצא היחוד לא הועיל אלא לטענת פתח פתוח. א״כ יש לומר דהשושבינן הוצרכו שלא יטעון טענת דמים בשקר דבל״ז לא הועילו השושבינן לטענת פתח פתוח לדעת הרמב״ם ז״ל דס״ל דאפילו במצא דם יכול לטעון טענת פתח פתוח. נמצא היחוד ושושבינן אינם ענין זה לזה דהיחוד הועיל לטענת פתח פתוח והשושבינין הועילו לטענת דמים. אלא דאביי לשיטתיה דפשיט לעיל ממתניתין דנאמן לאוסרה וקים ליה בפתח פתוח א״כ אי נימא במתניתין דלא הועיל היחוד לטענת דמים ה״נ לא הועיל לטענת פתח פתוח וע״כ צ״ל לאביי דמקומות מקומות יש ומביא ראיה לשיטתו מלישנא דמתניתין דקתני האוכל משמע דמקומות מקומות יש כפי שיטתו. ודוק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב גמרא מדקתני מה ששנה] ופירש דין זה בלשון ״האוכל״, מכלל הדברים אתה למד דאיכא דוכתא [שיש מקום] בארץ יהודה נמי [גם כן] דלא אכיל החתן אינו אוכל] אצל חמיו, ואינו נפגש ביחידות עם הכלה. אמר אביי: שמע מינה [למד מכאן] כי ביהודה נמי [גם כן] מקומות מקומות יש, שאין מנהג אחיד לכל ארץ יהודה, אלא מנהגים שונים. ומביאים ראיה לדבר, כדתניא [כפי ששנינו בברייתא], אמר ר׳ יהודה: ביהודה, בראשונה היו מייחדין את החתן ואת הכלה שעה אחת (זמן מה) קודם כניסתן לחופה, כדי שיהא לבו גס (רגיל) בה ולא יתבייש ממנה בשעת בעילה, ובגליל לא היו עושין כן.
GEMARA: The Gemara infers: From the fact that the mishna teaches the halakha employing the phrase: A man who eats, by inference one may conclude that there is also a place in Judea where the groom does not eat at the house of his father-in-law, and does not enter into seclusion with his betrothed. Abaye said: Conclude from it that in Judea too there are different places with different customs, as it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda said: In Judea, at first they would seclude the groom and bride together for a brief period before their entry into the wedding canopy, so that he would grow accustomed to her companionship in order to ease the awkwardness when they would consummate the marriage. And in the Galilee they did not do so.
רי״ףרש״יר״י מיגשפסקי רי״דרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) בִּיהוּדָה בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַעֲמִידִין לָהֶם שְׁנֵי שׁוֹשְׁבִינִין אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לָהּ כְּדֵי לְמַשְׁמֵשׁ אֶת הֶחָתָן וְאֶת הַכַּלָּה בִּשְׁעַת כְּנִיסָתָן לַחוּפָּה וּבַגָּלִיל לֹא הָיוּ עוֹשִׂין כֵּן.

The baraita continues. In Judea, at first they would appoint for them two groomsmen [shushvinin], one for him and one for her, in order to examine the groom and the bride at the time of their entry into the wedding canopy and thereafter, to ensure that neither would engage in deception with regard to the presence or absence of blood from the rupture of the hymen. And in the Galilee they would not do so. As the custom of appointing groomsmen would be relevant only in a case where the groom and the bride had not been together in seclusion prior to marriage, this is apparently a custom in Judea different from the first custom cited in the mishna, where they would enter into seclusion prior to marriage.
רי״ףרש״יר״י מיגשרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

למשמש – לפשפש ולמשמש במעשיהן באותו הלילה שלא יקלקלו זה את זה במעשיהם בתרמית שלא יראה זה דם בתולים ויאבד וזו לא תביא מפה שיש עליה טיפי דמים ובמקום שנהגו למשמש לא נהגו לייחד דאילו במקום שנהגו לייחד מאי מישמוש בעי הרי אין שם טענת בתולים אלמא ביהודה מקומות מקומות יש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ביהודה בראשונה היו להן שני שושבינין אחד לו ואחד לה וכו׳, ובגליל לא היו עושין כן. כלומר, שאינן מעמידין שנים לפי שאינן רמאין לטעון טענת שקר להפסיד כתובתה, והילכך לא היו מעמידין שושבינין למשמשו, אבל למשמשה היו מעמידין שמא אירע לה דבר קלקלה וכדי שלא תתבייש בכניסת עדים ותכניס דם ציפור או שמלה מגוללת בדמים, והיינו דאמרינן ביהודה בראשונה היו שושבינין ישנים בבית שהחתן והכלה ישנים, ובגליל לא היו עושין כן, כלומר, לא היו ישנים שם, אם כן מכלל דמעמידין היו אלא שאין ישנים עמהם.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 8]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ביהודה בראשונה היו להן שני שושבינין אחד לו וכו׳. ובגליל לא היו עושין כן כלל. כלומר שאינם מעמידין שנים לפי שאינן רמאין לטעון טענת שקר להפסיד כתובתה והילכך לא היו מעמידין שושבין למשמשו אבל למשמשה היו מעמידין שמא אירע לה דבר קלקלה וכדי שלא תתבייש אפשר שתכניס דם צפור או שמלה מגוללה בדמים והיינו דאמרינן בראשונה היו שושבינין שנים בבית החתן והכלה (שנים) ובגליל לא היו עושין כן כלומר לא היו שנים שם אם כן מכלל דמעמידין היו אלא שאין שנים עמהם. הרשב״א ז״ל.
וכן כתב הריטב״א ז״ל:
ובשיטה ישנה כתוב וז״ל וביהודה בראשונה היו שושבינים ישנים וכו׳. ובגליל לא היו עושין כן פי׳ אף במקום שהיו מעמידין שושבינין בגליל לא היו ישנים שם דכי היכי דביהודה יש מקומות מקומות בגליל נמי יש מקומות מקומות דבמקומות ליכא שושבינין כלל ובמקומות מעמידין ובגליל לא היו מעמידין אלא שושבין אחד לו כדי שלא יאבד וגם אותו שושבין לא היה ישן בבית שהם ישנים. ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד מנהג ביהודה: בראשונה היו מעמידין להם שני שושבינין, אחד לו ואחד לה, כדי למשמש (לבדוק) את מעשי החתן ואת מעשי הכלה בשעת כניסתן לחופה ולאחריה כדי לוודא שאינם מרמים בצורה זו או אחרת לגבי דם הבתולים, ובגליל לא היו עושין כן, וברור כי מנהג זה של שושבינין אין לו מקום אלא כאשר החתן והכלה לא התייחדו קודם לכן. הרי שיש כאן מנהג יהודה אחר, שלא כמנהג הנראה מתוך דברי המשנה.
The baraita continues. In Judea, at first they would appoint for them two groomsmen [shushvinin], one for him and one for her, in order to examine the groom and the bride at the time of their entry into the wedding canopy and thereafter, to ensure that neither would engage in deception with regard to the presence or absence of blood from the rupture of the hymen. And in the Galilee they would not do so. As the custom of appointing groomsmen would be relevant only in a case where the groom and the bride had not been together in seclusion prior to marriage, this is apparently a custom in Judea different from the first custom cited in the mishna, where they would enter into seclusion prior to marriage.
רי״ףרש״יר״י מיגשרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) בִּיהוּדָה בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ שׁוֹשְׁבִינִין יְשֵׁנִים בַּבַּיִת שֶׁחָתָן וְכַלָּה יְשֵׁנִים בָּהּ וּבַגָּלִיל לֹא הָיוּ עוֹשִׂין כֵּן.

The baraita continues. In Judea, at first the groomsmen would sleep in the house in which the groom and bride sleep, in order to examine the sheet on which the marriage was consummated immediately following intercourse. This was in order to ensure that the groom would not attempt to obscure the blood of the rupture of the hymen and claim that the bride was not a virgin. And in the Galilee they would not do so.
רי״ףהערוך על סדר הש״סר״י מיגשריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך בן
בןא(כתובות יב. סוטה לד:) וחברון שבע שנים נבנתה מאי נבנתה אילימא דאיבני ממש וכו׳ עד אלא שהיתה על אחת משבעה בצוען. (סוטה מב) וכו׳ ויצא איש הבינים מאי בינים אמר רב שמבונה מכל מום כלומר כל מום לא היה בו שהוא עשוי כבנין כלומר גדול כבנין מאה פפי וחד נאנא פי׳ שבאו מאה אנשים על אמו וכלב אחד. רבי יוסי אומר של בנאים מצד אחד חוצץ (בפרק תשיעי דמקואו׳ שבת קיד) פי׳ רבי יוחנן בנאים אלו תלמודי חכמים שעסוקין בבנינו על עולם וקפדי על רבב שבבגדיהן לכבסו ולהוציאו שלא יהו מן המשניאים לפיכך אפי׳ בצד אחד נראה חוצץ ולא עלתה לו טבילה אבל בגדי הבורים אם רבב עבר מצד לצד חוצץ ואם לאו אינו חוצץ וכן הלכה אמר רבי יוחנן אי זהו תלמיד חכם שמחזירין לו אבידה בטביעות עינא זה המקפיד על חלוקו להפכו:
ערך סחף
סחףב(כתובות יב) ונסתפחה שדך מן מדוע נסחף אביריך כלומר נפסדה ונאבדה למזלך:
ערך פזז
פזזג(שבת פח. כתובות יב) עמא פזיזא דקדים פומיה לחודניה אכתי בפזיזותייכו קיימיתו כלומר עם קשה וסכל:
א. [בויען. ערבויען.]
ב. [פערלארן ווערדן.]
ג. [אייניג זיין.]
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 8]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ביהודה, בראשונה היו שושבינין ישנים בבית שחתן וכלה ישנים בה, כדי לבדוק מיד לאחר מעשה את הסדין שנבעלה עליו, שבמקרה ואכן ניכרים בו טיפות דם, לא יעלים אותו הבעל ויטען טענת בתולים, וכן אם אין טיפות דם ניכרים בו, שלא תעלימנו האשה ותטען שבתולה היתה. ובגליל לא היו עושין כן. וסיכום הדברים:
The baraita continues. In Judea, at first the groomsmen would sleep in the house in which the groom and bride sleep, in order to examine the sheet on which the marriage was consummated immediately following intercourse. This was in order to ensure that the groom would not attempt to obscure the blood of the rupture of the hymen and claim that the bride was not a virgin. And in the Galilee they would not do so.
רי״ףהערוך על סדר הש״סר״י מיגשריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וְכֹל שֶׁלֹּא נָהַג כַּמִּנְהָג הַזֶּה אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעוֹן טַעֲנַת בְּתוּלִים אַהֵיָיא אִילֵּימָא אַרֵישָׁא כֹּל שֶׁנָּהַג מִיבְּעֵי לֵיהּ.

The baraita concludes: And anyone who did not conduct himself in accordance with this custom cannot make a claim concerning virginity against the bride. The Gemara asks: Concerning which case in the baraita was this principle stated? If we say it is concerning the first clause of the baraita, regarding the custom to seclude the couple prior to marriage, in that case, the phrase: Anyone who conducted himself in accordance with this custom cannot make a claim concerning virginity, is what it needed to say, due to the concern that perhaps they had sexual relations before the marriage.
רי״ףרש״יר״י מיגשבעל המאורריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אילימא ארישא – אמנהג דמייחדין.
כל שנהג להתייחד מיבעי ליה – דאין יכול לטעון.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בתולה נשאת
{שמעתא דמנהג משמוש וטענת בתולים}
האי כל שלא נהג, כל שלא משמש מיבעי ליה – פי׳1 דאי מקום שלא נהגו הוא, הא ודאי איכא טענת בתולים, כי היכי דאיכא בגליל טענת בתולים אע״פ שלא נהגו להעמיד שושבינין. אלא, כל שלא משמש, מיבעי ליה. כלומר: שלא משמש במקום שנהגו להעמיד שושבינין והוא שינה המנהג, אינו יכול לטעון טענת בתולים.
1. הגהת הב״ח: נראה בעיני: ורש״י פירש בע״א ועי׳ באשר״י.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 8]

אהייא אילימא ארישא כל שנהג מבעיא ליה – פירוש דאפ״ת דאאנשי גליל קאי מ״מ אין טענות בתולים תלוי לפי שלא נהגם בגליל לחוד אלא לפי שנהג כאנשי יהודא א״נ דה״ל למיתני בהדיא בלשני׳: ואלא אסיפא פי׳ סיפא דרישא דהיינו מציעתא כל שלא מושמש מבעיא לי׳ כן גורם רש״י ז״ל כלומר דכל שלא נהג משמע שהוא לא נהג מנהגו שהי׳ לו למשמש את הכלה וא״כ למה לא יטעון טענות בתולים היה לו לומר כל שלא משמוש דחיישי׳ שמא ראה ואבד וחזקת סעודה לא מהני ליה דהא ודאי רמאי הוא וכן פי׳ בתוס׳ אבל הספרים גרסי כל שלא משמש ויש לפרש כל שלא נהג משמע שהתנה שלא להיות נוהג כמנהגם כלל וא״כ ודאי יכול לטעון הוא טענות בתולים וה״ל למתני שלא משמש כלומר שפשע או הזיד ולא משמש והפסיד על עצמו ואינו יכול לטעון טענות בתולים ומתרצינן תני שלא משמש וא״ת אמאי לא פרכינן כדפרכינן לעיל והא כל שלא נהגו קתני וי״ל דהתם דאמר דטעי תנא בין הן ללאו קשיא אבל אורחא הוא למטעי בין לישנא ללישנא ולהחליפו א״נ דהכא לא מחליף אלא להכי נקט תחת ישמש לא נהוג היינו שלא מושמש לפירוש רש״י כלומר שלא נהגו בו מנהג מושמש לשמשו ולאידך פירוש מתרצין כל שלא נהג לא שעשה מחמת תנאי ומנהג מיוחד שלו אלא שפשע ולא נהג כן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אהייא אילימא ארישא כל שנהג מיבעי ליה. פי׳ דאפילו תימא דאאנשי גליל קאי מ״מ אין טענת בתולים תלוי לפי שלא נהג כגליל לחוד אלא לפי שנהג כאנשי יהודה וא״כ ה״ל למתני בהדיא בלישנא. הריטב״א ז״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כל שלא נהג כמנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים. ושואלים על המשפט האחרון אהייא [על איזו, למה הוא מתייחס]? אילימא ארישא [אם תאמר על ראשה של הברייתא], ביחס למנהג שהיו מייחדים את החתן והכלה, אם כן ״כל שנהג״ כמנהג הזה והתייחד עם הכלה מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר, שהרי אז אינו יכול לטעון טענת בתולים, שמא בא עליה קודם לכן.
The baraita concludes: And anyone who did not conduct himself in accordance with this custom cannot make a claim concerning virginity against the bride. The Gemara asks: Concerning which case in the baraita was this principle stated? If we say it is concerning the first clause of the baraita, regarding the custom to seclude the couple prior to marriage, in that case, the phrase: Anyone who conducted himself in accordance with this custom cannot make a claim concerning virginity, is what it needed to say, due to the concern that perhaps they had sexual relations before the marriage.
רי״ףרש״יר״י מיגשבעל המאורריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אֶלָּא אַסֵּיפָא כֹּל שֶׁלֹּא מוּשְׁמַשׁ מִיבְּעֵי לֵיהּ.

Rather, it is concerning the latter clause of the baraita: They would appoint for them two groomsmen to examine them, that the principle was stated. In that case, the phrase: Anyone who was not examined by the groomsmen, is what it needed to say, as it is dependent on the family of the bride, and not the phrase: Anyone who did not conduct himself in accordance with this custom, which indicates that it depends on him.
רי״ףרש״יר״י מיגשמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא אסיפא – אמנהג דמשמוש שושבינין.
כל שלא מושמש מיבעי ליה – דהטוען טענת בתולים הוא הבעל והוא אינו נוהג מישמוש שבו [שאינו תלוי בבעל] אלא על אבי הכלה למשמשו שלא יאבד את בתוליה ומשמוש בכלה שלא תביא דם מן החוץ תלוי בבעל והיכי תני כל בעל שלא נהג מישמוש אינו יכול לטעון טענת בתולים כ״ש דאם לא נהג למשמש והם מישמשו אותו דיכול לטעון הכי איבעי ליה למתני כל שלא מושמש אינו יכול לטעון דשמא ראה ואבד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואלא אסיפא. פי׳ סיפא דרישא דהיינו מציעתא. כל שלא מושמש מבעי ליה כן גורס רש״י ז״ל כלומר דכל שלא נהג משמע שהוא לא נהג מנהגו שהיה לו לנהוג למשמש את הכלה וא״כ למה לא יטעון טענת בתולים היה לו לומר כל שלא מושמש דחיישינן שמא ראה ואיבד וחזקת סעודה לא מהניא ליה דהא ודאי רמאי הוא וכן פי׳ בתוספות אבל הספרים גורסים כל שלא משמש ויש לפרש דכל שלא נהג משמע שהתנה שלא להיות במנהגם כלל וכן ודאי יכול לטעון טענת בתולים וה״ל למיתני שלא משמש כלומר שפשע או הזיד שלא משמש והפסיד על עצמו ואינו יכול לטעון טענת בתולים. הריטב״א ז״ל:
וז״ל שיטה ישנה כל שלא מושמש מבעי ליה פרש״י ז״ל דכל שלא נהג משמע דקאי אחתן שלא העמיד שושבינין לבדקה אבל הוא נבדק ואדרבה אם הוא לא מושמש אינו יכול לטעון דשמא ראה ואבד. והראב״ד ז״ל פי׳ שהמשמוש הוא הגורם והיה לו להזכיר העיקר ולא נהירא. והר״ז ז״ל פי׳ בענין אחר. ע״כ:
והרא״ה ז״ל כתב וז״ל כל שלא משמש מיבעי ליה הפי׳ הנכון כמו שכתב אדוני זקני הרב ר׳ זרחיה הלוי ז״ל דכל שלא נהג משמע שלא נהג כן אלא שלא נהג שלא לעשות כן ואי דנהוג הכין בודאי יכול לטעון טענת בתולים בגליל שלא היו נוהגין כן ובודאי שלא היו טוענין טענת בתולים אלא כל שלא משמש מבעי ליה דמשמע דלא היה אלא אקראי בעלמא דאף על גב דכולהו ממשמשי הוא לאו אדעתיה ולא משמש ובהאי הוא דאינו נאמן לטעון טענת בתולים דכיון דכולהו אידך ממשמשי והיינו דקאמר רב אשי לעולם אסיפא ותני כל שלא משמש ותימא מאי אתא רב אשי לשנויי היינו דאביי דאמר תני כל שלא נהג אלא דהיינו דקאמר רב אשי דכל שלא נהג דקתני כל שלא משמש נמי קאמר דליכא למידק הכי כדקאמרת דכל שלא נהג השתא קאמר ולאו למימרא דנהוג שלא למשמש. ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא נאמר שמדובר אסיפא [על הסוף, על הקטע השני], במנהג שהיו השושבינים ממשמשים אותם, אם כן ״כל שלא מושמש״, כלומר, שלא נבדק על ידי השושבינים מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], ולמה נאמר בלשון ״כל שלא נהג״? שהלא אין הדבר תלוי בבעל אלא בבני משפחת הכלה, שהם המביאים את העדים לבדוק אותו.
Rather, it is concerning the latter clause of the baraita: They would appoint for them two groomsmen to examine them, that the principle was stated. In that case, the phrase: Anyone who was not examined by the groomsmen, is what it needed to say, as it is dependent on the family of the bride, and not the phrase: Anyone who did not conduct himself in accordance with this custom, which indicates that it depends on him.
רי״ףרש״יר״י מיגשמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אָמַר אַבָּיֵי לְעוֹלָם אַרֵישָׁא וּתְנִי כֹּל שֶׁנָּהַג אֲמַר לֵיהּ רָבָא וְהָא כֹּל שֶׁלֹּא נָהַג קָתָנֵי אֶלָּא אָמַר רָבָא הָכִי קָאָמַר כׇּל שֶׁלֹּא נָהַג מִנְהַג גָּלִיל בַּגָּלִיל אֶלָּא מִנְהַג יְהוּדָה בַּגָּלִיל אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעוֹן טַעֲנַת בְּתוּלִים רַב אָשֵׁי אָמַר לְעוֹלָם באַסֵּיפָא וּתְנִי כֹּל שֶׁלֹּא מוּשְׁמַשׁ.:

Abaye said: Actually, the principle is stated concerning the first clause; and emend the baraita and teach: Anyone who conducted himself in accordance with this custom. Rava said to him: But isn’t it teaching explicitly: Anyone who did not conduct himself in accordance with this custom? One should not corrupt a baraita due to a difficulty that arose in understanding it. Rather, Rava said that this is what the baraita is saying: Anyone who did not practice the custom of the Galilee in the Galilee, but instead observed the custom of Judea in the Galilee, cannot make a claim concerning virginity against the bride. Rav Ashi said: Actually, this principle could be applied concerning the latter clause, and teach: Anyone who was not examined. When it said in the baraita: Anyone who did not conduct himself in accordance with this custom, it is referring to the custom of being examined.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא אמר רבא – האי כל שלא נהג אמנהג דגליל קאי דתנא בברייתא ובגליל לא היו עושין כן ועלה קאי כל שלא נהג כמנהג הזה בגליל אלא נתייחד כמנהג שביהודה אינו יכול לטעון.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא אמר רבא כל שלא נהג מנהג גליל בגליל, אלא מנהג יהודה בגליל. כלומר, שנתייחד עמה,
אינו יכול לטעון טענת בתולים. וקמ״ל שאעפ״י שאין אנשי גליל רמאין לטעון טענת שקר כדי להפסידה כתובתה, מכל מקום כיון שנתייחד חזקה בא עליה דאין אפוטרופוס לביאה הראויה לו, וכיון שלא טען תחילה חזקה שהוא משקר.
רב אשי אמר לעולם אסיפא ותני כל שלא משמש. וכולהו לאו בדינא פליגי אלא במשמעות הברייתא פליגי, חד אמר ארישא וחד אמר אסיפא.
אמר רבא זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה. רב אשי אומר לעולם אימא לך לית לה, ושאני הכא שהרי כנסה ראשון. אע״פ שעידים מעידים לה, ה״ק רב אשי דאפשר דהכא לא חשיב הא מקח טעות הוא, כיון דנישאת בטל חיבה, ואין נושאין אותה אלא בדמי בעולה, ותו לא איכפת ליה אי בתולה אי בעולה דליטעון עלה דתהוי מקח טעות, והכי איתא בירושלמי (ה״ג). ובמסקנא אמרינן דמאן דמתני לה לדרב אשי אמתני׳ לא מתני לה (אמתניתא) [אברייתא], דאמר אנא אעדים סמכי. כלומר דהא עדיפא דאיכא עדים דלא נסתרה כלל, ואפשר שהיה כנסה מפני חיבת לילה הראשון, אבל במתני׳ לא, דהא איסתתרא, ואע״פ שהיא בחזקת שלא נבעלה, אפשר שנבעלה. ותיפשוט להאי לישנא מברייתא סברא דרבה דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה, וקימ׳ לן כהאי לישנא דמתני לה לדרב אשי אברייתא וליתא לדרבא, אלא כל שנמצאת בעולה מקח טעות הוא ולית לה כלל.
והיינו דקאמר רב אשי לעולם אסיפא ותני כל שלא משמש. ותמה מאי אתא רב אשי לשנויי, היינו דאביי דאמר תני כל שלא נהג, אלא דהיינו דקאמר רב אשי דכל שלא נהג דקתני כל שלא משמש נמי קאמר, דליכא למידק הכי כדקאמרת דכל שלא נהג השתא קאמר, ולאו למימרא דנהוג שלא למשמש. ורבא תריץ כל שלא נהג מנהג גליל בגליל אלא מנהג יהודה בגליל, אינו יכול לטעון טענת בתולים.
מתני׳ אחד אלמנות כהנים ואחד אלמנות ישראל כתובתן מנה. בית דין של כהנים היו גובין לבתולה ארבע מאות זוז, ולא מיחו בידן חכמים.
אמר המאירי פירשו בגמרא שדרכן של בני יהודה ליחד החתן עם הכלה שעה אחת קודם שתכנס לחפה ולאו דוקא שעה אחת הסמוכה לכניסה אלא שעל כל פנים היו מיחדים אותם באי זו שעה קודם שתכנס לחפה הן בימים הסמוכין לאירוסין הן בימים הסמוכים לחפה הן בימים שבנתים ומשתעשע עמה בקירוב בשר וכן שבא עליה אם רצה כדי שיהא לבו גס בה ותכנס אהבתו בלבה וכל זה מצד גזירות ואונסין ושמדים שהיו ביניהם על דרך מה שאמרו תבעל להגמון תחלה והיו מכוונים להכניס אהבת הארוס בלבה עד שאם חס ושלום תבעל לאחר שתבעל לו באונס גמור וכן שיצא עליה שם בעולה ויראת גזירתם אינה אלא בבתולה והוא שאמרו בתלמוד המערב בראשונה גזרו שמד ביהודה שכן מסורת בידם שיהודה הרג את עשו דכתיב ידך בעורף אויבך והיו אונסין את בנותיהן והתקינו שיהא איסטרטיאוט בועל בתחלה התקינו שיהא בעלה בא עליה ועודה בבית אביה שמתוך כך אימת בעלה עליה והקשו בה ומכל מקום לא סופא ליבעל לסרדיוט ותירץ אנוסה היא ואנוסה מותרת לביתה וכל זמן שנעשה הייחוד היו נוהגין לעשות לו סעודה בבית חמיו ומאחר שהמנהג כן כל האוכל אצל חמיו ביהודה סתם הדברים שנתיחד ותולין לו שכבר בעל והיה לו לטעון באותה שעה אלא אם כן בירר בעדים שלא נתיחד והוא שאמר שלא בעדים שכל שמתיחד סתם ודאי בעל ואף בטוען בברי שלא בעל והיה לנו להאמינו מחזקת טורח סעודה שמא הערה ושכח ומכל מקום דקדקו בגמרא מדקתני האוכל וכו׳ אלמא ביהודה נמי איכא דוכתא דלא אכלי וכל שלא נהג כן יכול לטעון הואיל ולא נתברר שאכל וכן הדין שבשאר מקומות שלא נהגו כן אם נתברר שנתיחד עמה בקירוב בשר אינו יכול לטעון אין בין יהודה לשאר מקומות אלא שאכל בבית חמיו ולא נודע אם נתיחד אם לאו ומכל מקום התבאר בגמרא שבמקומות שביהודה שלא נהגו לאכול וליחד שיכול לטעון טענת בתולים דוקא על ידי שושבינין והוא שביהודה באותן המקומות שלא היו נוהגין ליחד מתוך שהגזרות שהזכרנו אינם מצויות שם היה כל אחד מקפיד ומדקדק וחושד בארוסתו ואף לכשמוצא דם או שבועל בדוחק כפתח סתום היה חושד שעל ידי תחבולה הוא ומתוך אותן הרהורים ומחשבות היתה טינא עולה בלבו ואף הוא מתנכל לתחבולות שכנגדן ומתוך כך היו מעמידין בשעת יחודן שני שושבינין אחד לו ואחד לה והיו ממשמשין בה שלא תביא מבחוץ סודר שעליו טיפי דמים ושאר מיני תחבולות הנזכרות בספרי הרפואה בהבאת דם מבחוץ להראות עצמה כבתולה וכן באיש שאם עלתה בלבו טינא לא יאבד את הסודר והיו אותן השושבינים ישנים באותו חדר שהחתן והכלה ישנים בו וכל שלא היו בה שושבינין למשמש אינו יכול לטעון אף באותן המקומות שמאחר שמנהגם להעמיד וזה לא העמיד שקרות הוא ואין חזקת טורח סעודה מועיל בה שאף הוא מצד טינא שעלתה בלבו מחשש תחבולות הוא אומר כן ומכל מקום בגליל לא היו נוהגים לא בייחוד ולא בשושבינין ואין צורך להזכיר שלא היו שושבינין ישנים שם שהרי לא היו שם שושבינין כלל אלא אגב שיטפא וריהטא הוזכרו בגמרא כן והילכך בכל המקומות יש טענה בלא שושבינין אבל ביהודה אין טענה בלא שושבינין ולמדת שהטענה תלויה בשושבינין ולחכמי האחרונים ראיתי שטענת דמים היא שתלויה בשושבינין אבל טענת פתח פתוח אינה תלויה בשושבינין שאי אפשר להם לידע והילכך טענת פתח פתוח מיהא נעשית אף בלא שושבינין ואיני מבין אם כן מה הועילו אלא שנראה שסתימת הפתח מבררין היו שושבינין אותה על ידי נשים חשובות שדבר זה אפשר לבררו אם נסתם בתחבולה כמו שהוזכר בספרי הרפואה ואחר שנתברר להם שפתחה סתום מבררין טענת דמים על ידי עצמן הא מכל מקום אין להם לא טענת פתח ולא טענת דמים וכן למדת שביהודה ובמקומות שנהגו ליחד אין להם טענת בתולים אף בלילה של ייחוד שהרי לא היו מעמידין להם שושבינין באותה שעה ומכל מקום אם נהגו בכך יש לו טענה:
ולענין ביאור מה שאמרו בגמרא כל שלא משמש מיבעי ליה פירושו שכשהוא שונה שלא נהג נראה שאינו חוזר אלא על מה שהוזכר והוא העמדת השושבינין למשמש הא כל שהעמידם אע״פ שלא משמשו יראה מן הלשון שיש לו טענה והיה לו לגמור את הענין ולומר שכל שלא נהג כמנהג הזה ר״ל להעמיד השושבינין וכן אם העמידם ולא משמשו אינו יכול לטעון ותירץ בה תני כל שלא משמש ויש קורין שלא מושמש מבנין פועל ואין צורך בכך:
אחד אלמנת כהנים ואחד אלמנת ישראל כתבתן מנה שאע״פ שהיו בי״ד של כהנים נוהגים להגבות לבתוליהן כתבת ארבע מאות כפל מלבנות ישראל כמו שיתבאר בסמוך באלמנות מיהא שוות הן ובית דין של כהנים היו גובין לבתולה ארבע מאות זוז ולא מיחו בידן חכמים לומר קנאה אתם מטילין בין המשפחות שמאחר שאין הכרח בדבר מי שרצה להכיר מעלה לראוים לה אין מוחין בידו ומגבין להם אף מן הסתם ודבר זה בין בת ישראל לכהן ובין בת כהן לישראל והוא שאמרו בתלמוד המערב בת כהן לישראל ניחא ששבטה גובה בת ישראל לכהן לא מסתיא די סלקא לכהנתא אלא דתגבי או חלופין בת ישראל לכהן תגבה די סלקא לכהנתא בת כהן לישראל לא תגבה די נחתא מכהונתא אמ״ר יוסא אחת זו ואחת זו תגבה קנס קנסו בהן שיהא אדם מדבק בשבטו ובמשפחתו ובגמרא התבאר שאף משפחות המיוחסות שבישראל אם רצו לעשות כדרך שהכהנים עושים רשאים ר״ל שאם קבעו תנאי ביניהם שכל הנשאת מהם תגבה כך וכך תנאם מועיל הואיל ונתפרסם עד שאין לזה לומר שלא ידע בכך הא משפחות שאין מיוחסות אין תנאם מועיל כלום:
זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר אביי לעולם ארישא וכו׳. והיינו סיומא דמאי דמייתי דביהודה מקומות יש דכיון דקאי ארישא מעתה במקום שנהגו למשמש לא נהגו לייחד דאי נהגו לייחד מאי משמוש בעי הרי אין שם טענת בתולים ומיהו לרב אשי דמוקי לה אסיפא אין מכאן ראיה דביהודה מקומות מקומות יש דאיכא למימר דאף על גב דהיו מייחדין את החתן ואת הכלה שעה אחת קודם כניסתן לחופה אפילו הכי יכול לטעון טענת בתולים ולהכי בעי משמוש דלא היה שם כי אם יחוד בעלמא שעה אחת קודם כניסתן לחופה כדי שיהא לבו גס בה אבל לא היה שם ביאה כלל אבל לאביי דמוקי לה ארישא ע״כ יש לך לומר דמקומות מקומות יש ביהודה וכדכתיבנא והיינו דמייתי כולה ברייתא והך שקלא וטריא. כנ״ל:
אלא מנהג יהודה בגליל. כלומר שנתייחד עמה אינו יכול לטעון טענת בתולים וקמ״ל דאף על פי שאנשי גליל אינן רמאין לטעון טענת שקר כדי להפסידה כתובתה שהרי לא הורגלו בשושבינין ואפילו הכי כיון שנתייחד חזקה בא עליה דאין אפוטרופוס לביאה הראויה לו ואינו יכול לטעון טענת בתולים. הרא״ש ז״ל:
וכן כתב הרשב״א ז״ל וז״ל אלא מנהג יהודה בגליל כלומר שנתייחד עמה ואינו יכול לטעון טענת בתולים וקמ״ל שאף על פי שאין אנשי גליל רמאין (ואין) לטעון טענת שקר כדי להפסידה כתובתה מ״מ כיון שנתייחד חזקה בא עליה דאין אפוטרופוס לביאה הראויה לו וכיון שלא טען מתחילה חזקה שקורי משקרי. ע״כ:
רב אשי אמר לעולם אסיפא וכו׳. וכולהו לאו בדינא פליגי אלא במשמעות הברייתא פליגי חד אמר ארישא וחד אמר אסיפא. הרשב״א ז״ל.
ומיהו מאי דכתיבנא בסמוך ניחא לי שפיר דאף על גב דלאו בדינא פליגי מ״מ לרב אשי איכא לדחויי דלא משמע מינה דביהודה מקומות מקומות יש וכדכתיבנא. כנ״ל:
ותני כל שלא מושמש. פי׳ ריב״ם ז״ל דלית ליה חזקה דאין אדם טורח ור״ת ז״ל פי׳ כיון שלא עשו המנהג יש לנו לומר שהוא בקש וחזר בכל צדדין שהיה יכול עד שבטל המנהג ואף על פי שאין אנו יודעין יש לנו לומר כן שע״י היה ורמאי הוא ואין לנו לסמוך על חזקה, הרא״ש ז״ל.
וכבר האריכו התוס׳ ז״ל בזה בסוף שמעתא דפ״פ גבי הא דאמר רב נחמן חכמים תקנו וכו׳:
ותני כל שלא מושמש. וא״ת ואמאי לא פרכינן כדפרכינן לעיל והא כל שלא נהג קתני וי״ל דהתם דאמר דטעינא בין הן ללאו קשיא אבל אורחא הוא למטעי ולאחלופי לישנא בלישנא א״נ דהכא לא מחלפינן לישנא אלא פירושי קא מפרש דמאי דקתני שלא נהג היינו שלא משמש לפרש״י ז״ל כלומר שלא נהג בו מנהג משמוש למשמשו ולאידך פירושא מתרצו דכל שלא נהג לא שעשה כן מחמת תנאי ומנהג מיוחד שלו אלא שפשע ולא נהג כן. הריטב״א ז״ל:
ולפ״ז צ״ל אליבא דאמת לאביי דאינו נאמן לאחר היחוד אפילו בטענה ברורה משום דיש לומר שמא בא עליה ושכח והוי ליה כשמא והיינו דהיא נאמנת כר״ג מטעמא דחזקה ומה דקאמר לעיל אי למיתב לה כתובה היינו לפי הס״ד דלא קים ליה אבל לפי מאי דמסיק דקים ליה ע״כ דלא מצי להפסיד כתובה בשמא כדמוכח ממתניתין דביהודה אינו יכול להפסיד בשמא ועיין בסמוך:
עוד נראה דיש לפרש בהא דקאמר ביהודה נמי מקומות מקומות וכו׳ אע״ג דמפורש בברייתא. ותו דהרמב״ם בפי׳ המשנה מפרש מתניתין דהאוכל אצל חמיו ביהודה דהיחוד היה בשעת אירוסין ובברייתא נקט שעה אחת קודם כניסה לחופה. א״כ צ״ל דג׳ מקומות הן. ונראה דלפמ״ש לעיל דף ט׳ ע״ב דאם היחוד היה קודם כניסה לחופה אי אפשר למתלי בטענת דמים דבא עליה ושכח דאם יצא דם בביאה ראשונה היה צריכה לישב שבעה נקיים למשנה אחרונה דבועל בעילת מצוה ופורש ולא הועיל אלא לטענת פתח פתוח והיינו ס״ד דרב יוסף לעיל. ולפי מאי דמשני בטענת דמים באמת צ״ל כמ״ש הרמב״ם דהאוכל אצל חמיו היינו בשעת אירוסין ומסתמא ספרה אח״כ קודם החופה שבעה נקיים כדין תבעוה להנשא וכו׳. נמצא בברייתא עצמו לאו מקומות מקומות נקיט אלא דתרוייהו צריכי דהיחוד לא הועיל רק לטענת פתח פתוח כיון דהיה שעה אחת קודם החופה והמישמוש היה ע״כ משום טענת דמים כנ״ל אבל במתניתין דקתני האוכל דמשמע בשעת אירוסין כמ״ש הרמב״ם באמת לא היה צריכין משמוש אח״כ והיינו מקומות מקומות כן נראה לי ליישב לפי פי׳ המשנה והראשון נראה לי עיקר. ודוק:
שם בגמרא רב אשי אמר לעולם אסיפא וכו׳. הנה התוספות לעיל כתבו דע״כ רב אשי פליג על רב נחמן דאמר הטוען פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה. וכבר כתבנו לעיל ישוב בזה ע״פ שיטת רש״י אמנם הנלענ״ד דיש לומר דלא פליג אדרב נחמן אלא דפליג על אביי בפירוש הברייתא ולית ליה הא דמקומות מקומות יש. וכבר כתבנו לאביי דצ״ל לפי האמת דביהודה אינו נאמן לאחר היחוד אפילו בטענה ברורה ע״פ מישמוש אבל רב אשי פליג בהא על אביי וס״ל דאף לאחר היחוד היה בעל נאמן אף דאנן חשבינן ליה לשמא בא עליה ושכח. מיהו הני מילי בטענה מבוררת ע״פ עדים ומישמוש כמו שיתבאר הטעם אבל בלא מישמוש אע״ג דטוען ברי שלא מצא דם כיון דהוא גופא לא הוי מהימן אלא משום חזקה אין אדם טורח. ואיכא תו ספיקא שמא בא עליה ושכח דלא שייך חזקה דאין אדם טורח תו לא מהימן. ולפ״ז היה המישמוש לטובת הבעל שכבר נתייחד אם לא ימצא טענה ברורה ע״פ עדים לא היה נאמן. ובזה אתי שפיר דר״א לא מגיה הברייתא דכל שלא היינו נהג כל שלא מישמש דהא כל עיקר קושיא לפירש״י ד״ה כל שלא וכו׳ והוא אינו נוהג מישמוש שבו וכו׳ ומישמוש בכלה וכו׳. אבל לפמ״ש אף מישמוש שלו הוא על הבעל דאל״ה לא היה נאמן לאחר היחוד אלא דלפי דגם מישמוש הכל תלוי בבעל וברייתא נקיט סתם כל שלא נהג להכי קאמר רב אשי תני כל שלא מושמש ר״ל שלא נהג מישמוש שבו. ונראה לפרש הטעם דרב אשי פליג על אביי אליבא דאמת דהבעל נאמן אף בשמא אף לשנויא דר״י מטעם חזקה משום דלשיטתיה אזיל דס״ל לקמן דף ע״ו דחזקה דידה אינו מועיל לגבי אב כדקאמר שם רישא מנה לאבא בידך וכו׳ וברייתא זו ר׳ יהודה היא ומצינו לר׳ יהודה דסבירא ליה לקמן דף מ״ג ע״ב דכתובה ראשונה של אב נמצא לדידיה ודאי דיכול להפסידה אפילו בשמא. אפילו לשנויא דטעמא דר״ג משום חזקה. וממילא א״ש מתניתין דנקיט יחוד לבד משום דאתיא כחכמים דר׳ יהודה דכתובה ראשונה שלה. א״כ אית לה חזקה ואינו נאמן אפילו בטענה מבוררת על ידי משמוש. ודוק:
ולפ״ז נלענ״ד עוד ישוב דברי הרמב״ם בפירוש המשנה האוכל אצל חמיו היינו בשעת אירוסין ובברייתא נקיט קודם כניסה לחופה א״כ צ״ל דג׳ מקומות הן יש לומר דהא דס״ל לאביי דלא כרב אשי דאפילו בטענה ברורה אינו נאמן לאחר היחוד ודלא כסברת אביי עצמו לעיל בהא דקאמר אי למיתב לה כתובה. משום דיש לומר לפמ״ש לעיל בריש מכילתין בתוס׳ ד״ה שאם היה לו וכו׳ דאביי ס״ל כרבא לקמן דף ע״ה ע״ב דאמרינן כאן נמצא כאן היה נמצא יש לומר דבהך ברייתא דנקיט שעה אחת קודם כניסה לחופה היינו שמסרה האב כבר לבית הבעל נמצא מסייע לה שבא עליה ארוס משום כאן נמצא כאן היה ולא היה הבעל נאמן אח״כ אפילו ע״י מישמוש בעדים ומקומות שהיה ממשמשין היינו מקומות שנהגו לייחד בשעת סעודת אירוסין כדנקיט במתניתין. דאז אדרבא סברא דרבא כאן נמצא כאן היה הוא נגד חזקת הגוף שלה שנבעלה קודם שנתארסה והועיל היחוד באין לו טענה ברורה ובאמת בטענה ברורה נאמן לכך נהגו למשמש. ודוק
בתוס׳ ד״ה רב אשי וכו׳ ור״ת אומר וכו׳. והכי קי״ל באה״ע ריש סימן ס״ח. ולכאורה קשה מזה לדעת הרמב״ם דאפילו במצא דם יכול לטעון פתח פתוח א״כ למה לא יאומן הבעל במיגו דפתח פתוח ועיין בקונטרס אחרון שם מבואר היטב:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר אביי: לעולם תפרש שהמשפט הזה מתייחס ארישא [על ראשה] ותני [ושנה, תקן]: ״כל שנהג״. אמר ליה [לו] רבא: והא [והרי] ״כל שלא נהג״ קתני [שנה] במפורש, וקשה להפוך את המשמעות רק בגלל הקושי בהבנת הענין. אלא אמר רבא: הכי קאמר [כך אמר], כך יש לפרש: כל שלא נהג מנהג גליל בגליל, אלא מנהג יהודה בגליל — אינו יכול לטעון טענת בתולים. רב אשי אמר: לעולם תשנה את המשפט הזה אסיפא [על הסוף], ותני [ושנה]: ״כל שלא מושמש״. כלומר, מה שאמר ״כל שלא נהג״ כוונתו שלא נהגו בו במנהג זה של בדיקה ומשמוש.
Abaye said: Actually, the principle is stated concerning the first clause; and emend the baraita and teach: Anyone who conducted himself in accordance with this custom. Rava said to him: But isn’t it teaching explicitly: Anyone who did not conduct himself in accordance with this custom? One should not corrupt a baraita due to a difficulty that arose in understanding it. Rather, Rava said that this is what the baraita is saying: Anyone who did not practice the custom of the Galilee in the Galilee, but instead observed the custom of Judea in the Galilee, cannot make a claim concerning virginity against the bride. Rav Ashi said: Actually, this principle could be applied concerning the latter clause, and teach: Anyone who was not examined. When it said in the baraita: Anyone who did not conduct himself in accordance with this custom, it is referring to the custom of being examined.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) מתני׳מַתְנִיתִין: אַחַת אַלְמְנַת יִשְׂרָאֵל וְאַחַת אַלְמְנַת כֹּהֲנִים כְּתוּבָּתָהּ מָנֶה בֵּית דִּין שֶׁל כֹּהֲנִים הָיוּ גּוֹבִין לִבְתוּלָה אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וְלֹא מִיחוּ בְּיָדָם חֲכָמִים.:

MISHNA: For both a widow who is an Israelite woman and a widow who is the daughter of priests, her marriage contract is one hundred dinars. A court of priests would collect a marriage contract of four hundred dinars for a virgin daughter of a priest, twice the sum of the standard marriage contract for a virgin, and the Sages did not reprimand them.
קישוריםרי״ףרש״יר״י מיגשתוספותר״י מלונילרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ אלמנת כהנים – אלמנה בת כהן.
היו גובין לבתולה – בת כהן כשנישאת לכהן וכ״ש כשנישאת לישראל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

1בית דין של כהנים היו גובין כו׳ ולא מיחו בידם חכמים – אע״פ שלא כתב בלשון תוספת אלא ארבע מאות דחזו ליכי וקא ס״ד דלא תגבה דלא חזו ובלשון תוספת לא כתב קא משמע לן דמנהג טוב מאד הוא וראוי להיות בכהונה ובמשפחות המיוחסות ושייך בהו למימר דחזו ליכי ואפי׳ לא כתב לה כתובה גובה ארבע מאות בתנאי ב״ד כמו בבנות ישראל מאתים דתקנה גמורה היא.
1. תוס׳ ד״ה ״בית דין של כהנים״ מופיע בדפוס וילנא בדף י״ב:.
ח. אחד אלמנות כהנים וכו׳. כלו׳, אלמנות בנות כהנים שמנהגן בעודן בתולות להיותן כתובתן כפלים מבתולות בנות ישראל, דהיינו ארבע מאות זוז כדקתני בסמוך, ב״ד של כהנים היו גובין לבתולה ארבע מאות זוז, ושמא תאמר שתהא כתובתן מאתים כשהן אלמנות, כפלים מאלמנות ישראל, אפילו הכי אין כתובתן אלא מנה כשאר אלמנות בנות ישראל, לפי שאם היינו מעלין אותן על שאר אלמנות וניתקון להו מאתים אתו אינשי ופרשי מינייהו, דאמרי עד דנינסיב אלמנות כהנים, ניזיל וניסיב בתולות בנות ישראל, הילכך דטבא להון עבדינן להון.
היו גובין לבתולה. בת כהן כשנשאת לכהן, וכ״ש כשנשאת לישראל שמתעלה הבעל בה. ולא מיחו בידם חכמי׳. לומר קנאה אתם מטילין בין המשפחות, לפי שדין הוא זה שיתפארו המשפחות המיוחסות מן האחרות.
ובברייתא תני לא ב״ד של כהנים בלבד אמרו, אלא אפילו המשפחות המיוחסות בישראל אם רצו לעשות כדרך שהכהנים עושין, עושין.
מתני׳: בית דין של כהנים היו גובין לבתולה ארבע מאות זוז ולא מיחו בידן חכמים. כלומר, לא מיחו בידם אעפ״י שגובין מן הסתם ואעפ״י שלא כתב, דכיון שהנהיגו שררה בעצמן, כל הכונס מבנותיהם לדעת כן היה כונס ומסכים להסכמתן מתוך חשיבותן.
מתני׳ אחד אלמנות כהנים ואחד אלמנות ישראל כתובתה מנה ב״ד של כהנים היו גובין לבתולה ארבע מאות זוז ולא מיחו בידם חכמים – פי׳ והיו גובים מן הסתם אפילו שלא כתב לה דאי כתב לה אפי׳ הדיוט שבישראל אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה מוסיף כדאמר במשנה ראשונה פרק אף על פי אלא ודאי כדאמרן והטעם כיון דנהגו שורה זו בעצמן כל הכונס מבנותיהם סתם על דעת כן כונס ומסכים להם כמוותר א״נ משפחות מיוחסות שבישראל שאני שהן חשובות וכדאי׳ בגמרא אבל למשפחה אחרת לא מהני להם הסכמה שהסכימו על אחרים ומיהו בני העיר שעשו להם הסכמות על בנותיהם אפילו לבני העיר אחרת והסכמותם מפורסמת הכונס סתם על דעת הסכמתם כונס דכל בני העיר אחת כמשפחה מיוחסת חשובה לענין זה וכן איתא בירושלמי פרק השוכר את הפועלים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתניתין אחד אלמנת כהנים כו׳. כלומר אלמנות בנות כהנים שמנהגם בעודן בתולות להיות כתובתן כפלים מבתולות בנות ישראל דהיינו ארבע מאות זוז כדקתני ב״ד של כהנים היו גובין לבתולה ארבע מאות זוז ושמא תאמר שתהא כתובתן כשהן אלמנות כפלים מאלמנות ישראל אפילו הכי אין כתובתן אלא מנה כשאר אלמנות ישראל לפי שאם היינו מעלין אותן על שאר אלמנות ונתקן להו מאתים אתו אינשי ופירשו מינייהו דאמרי עד דנסבין אלמנות כהנים ניזיל וניסיב בתולות ישראל הילכך דטבן להון עבדין להון. ה״ר יהונתן ז״ל.
וכן פרש״י ז״ל. ומרנא ורבנא ז״ל פי׳ וז״ל אחד אלמנת ישראל וכו׳ פי׳ אלמנת בת ישראל שנשאת לכהן והיינו דקתני כתובתה מנה שזה הוא כחידוש דסד״א שלא תהיה כתובתה מנה אלא פחות שיכול לומר לה עלויי קא מעלינא ליך קמ״ל ע״כ:
היו גובין לבתולה בת כהן. אפילו כשנשאת לכהן וכ״ש כשנשאת לישראל שמתעלה הבעל בה ולא מיחו בידם חכמים לומר קנאה אתם מטילין בין המשפחות לפי שדין הוא זה שיתפארו המשפחות המיוחסות מן האחרות ובברייתא תני לא ב״ד של כהנים בלבד אמרו אלא משפחות המיוחסות בישראל אם רצו לעשות בדרך שהכהנים עושין עושין. ה״ר יהונתן ז״ל:
והריטב״א ז״ל כתב וז״ל ולא מיחו בידם חכמים פי׳ היו גובין מן הסתם אף על פי שלא כתב לה דאי כתב לה אפילו הדיוט שבישראל אם רצה להוסיף מאה מנה מוסיף כדאיתא במשנה ראשונה דפ׳ אע״פ אלא ודאי כדאמרן והטעם דכיון שנהגו שררה זו בעצמן כל הכונס מבנותיהן סתם ע״מ כן כונס ומסכים להן דעתן ודוקא ב״ד של כהנים דאיכא צד כהונה או משפחות המיוחסות בישראל שהן חשובות וכדאיתא בגמ׳ אבל למשפחה אחרת לא מהניא הסכמתן שהסכימו על אחרים ומיהו בני העיר שעשו הסכמות ביניהן אפילו לבני עיר אחרת והסכמתן מפורסמת הכונס סתם על דעת הסכמתן כונס דכל בני עיר כמשפחה מיוחסת חשיבי לענין זה וכן הוא בירושלמי פ׳ השוכר פועלים, ע״כ. וכן כתב הרשב״א דלא מיחו בידם אף על פי שגובין מן הסתם ואף על פי שלא כתב דכיון שהנהיגו שררה בעצמן כל הכונס מבנותיהן לדעתם היה כונס ומסכים והסכמתן מתוך חשיבותן, ע״כ. וכן כתבו תלמידי הרשב״א וכתב עוד ומהא שמעינן דכל דבר שנוהגין בני העיר כולן ולא התנה או שנאבד שטר התנאי שביניהן שנוהגין בו כמנהג כל בני העיר וכן הנהיג רבינו נר״ו במקומו, ע״כ:
ב״ד של כהנים. פי׳ בתי דינין העומדין בעיר הכהנים והם כ״ג כדרך שהיו קובעין ב״ד של ישראל כ״ג בכל עיר ועיר, מליקוטי הגאונים ז״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג משנה אחת אלמנת ישראל ואחת אלמנת כהנים (אלמנה שהיא בת כהנים) — כתובתה מנה. בית דין של כהנים היו גובין לבתולה בת כהן ארבע מאות זוז (כפליים מבתולה אחרת) ולא מיחו בידם חכמים.
MISHNA: For both a widow who is an Israelite woman and a widow who is the daughter of priests, her marriage contract is one hundred dinars. A court of priests would collect a marriage contract of four hundred dinars for a virgin daughter of a priest, twice the sum of the standard marriage contract for a virgin, and the Sages did not reprimand them.
קישוריםרי״ףרש״יר״י מיגשתוספותר״י מלונילרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) גמ׳גְּמָרָא: תָּנָא וְאַלְמְנַת כֹּהֲנִים כְּתוּבָּתָהּ מָאתַיִם וְהָאֲנַן תְּנַן אַחַת אַלְמְנַת יִשְׂרָאֵל וְאַחַת אַלְמְנַת כֹּהֲנִים כְּתוּבָּתָן מָנֶה.

GEMARA: A Sage taught in a baraita: And for a widow who is the daughter of priests, her marriage contract is two hundred dinars. The Gemara asks: But didn’t we learn in the mishna: For both a widow who is an Israelite woman and a widow who is the daughter of priests, their marriage contract is one hundred dinars?
רי״ףר״י מיגשרא״המהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנא אלמנות כהנים כתובתה מאתים, והא אנן תנן אחד אלמנות כהנים ואחד אלמנות ישראל כתובתן מנה, אמר רב אשי שתי תקנות הוא, מעיקרא תקון לבתולה ארבע מאות זוז ולאלמנה מנה, כיון דחזו דקא מזלזלי בהו, תקנו להו מאתים, כיון דחזו דקא פרשי מנייהו, אמרי אדנסבי׳ אלמנות כהנים ניזיל נינסוב בתולה בת ישראל, אהדרינהו למילתיה. אפשר דרב אשי גמרא גמור לה הכי, אי נמי מדקתני מתניתא אלמנות כהנים כתובתה מאתים, ולא קתני בתולות בארבע מאות זוז, משמע ליה דלא אתקון בהדי הדדי, ומשמע ליה דמתני׳ אחר תקנה, וכיון דכן לא סגיא ליה אלא כדקאמר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד גמרא תנא [שנה] החכם בתוספתא: ואלמנת כהניםכתובתה מאתים. ומקשים: והאנן תנן [והרי אנו שנינו] במשנתנו: אחת אלמנת ישראל ואחת אלמנת כהנים כתובתן מנה!
GEMARA: A Sage taught in a baraita: And for a widow who is the daughter of priests, her marriage contract is two hundred dinars. The Gemara asks: But didn’t we learn in the mishna: For both a widow who is an Israelite woman and a widow who is the daughter of priests, their marriage contract is one hundred dinars?
רי״ףר״י מיגשרא״המהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) אָמַר רַב אָשֵׁי שְׁתֵּי תַּקָּנוֹת הֲווֹ מֵעִיקָּרָא תַּקִּינוּ לִבְתוּלָה אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וּלְאַלְמָנָה מָנֶה

Rav Ashi said: There were two ordinances instituted: Initially, the court of priests instituted for a virgin daughter of a priest a marriage contract of four hundred dinars, and for a widow, a marriage contract of one hundred dinars.
רי״ףרש״יר״י מיגשתוספותרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ שתי תקנות הוו – לאלמנה בת כהן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שתי תקנות הוו – וליכא למימר דחדא תקנה הואי ומתני׳ קודם תקנה וברייתא לאחר תקנה שתיקנו לאלמנה מאתים דהא חזינן השתא דלית להו מאתים וליכא למימר נמי דמעיקרא כי תקינו לבתולה ארבע מאות תקינו גם כן לאלמנה מאתים דאין סברא לתקן לאלמנה מאתים אם לא אחר שראו צורך דמזלזלי בהו [הילכך מעיקרא לא רצו לשנותה משאר אלמנה וכיון דחזו דקא מזלזלי בהו ראו שהיה צורך תקון להם מאתן וכיון דחזו דפרשי מינייהו אהדרינהו למילתייהו] ולכך הוצרך לומר שתי תקנות הוו.
שתי תקנות הואי, מעיקרא תקינו לבתולה ארבע מאות זוז ולאלמנה מנה. כלומר, העמידוה אדינא כשאר אלמנות שאין להם אלא מנה, והיינו מתניתין כדקתני בית דין של כהנים היו גובין לבתולה ארבע מאות זוז, וקתני מתניתין בהדיא אחד אלמנת כהנים ואחד אלמנת ישראל כתובתה מנה, כלומר, אעפ״י שתקנו לבתולה לאלמנה לא תקינו.
גמרא אמר רב אשי שתי תקנות היו עד אהדרינהו למלתייהו – פירוש והא לאו תקנה הוא אלא עקירת תקנה שני׳ וממילא הדרא למילתיה קמייתא וא״ת ומנ״ל דמעיקרא תקנו תקנת בתולים דלמא איפכא וי״ל דהא לא מסתברא ועוד דמסתמא תקנתא דמתניתין קדמה לתקנתא דברייתא וא״ת למה ליה לרב אשי הכ׳ דעיקרא לתקנתא תנינא וי״ל כי היכא דתהוי כמתניתן ואם תאמר ודלמא תרוייהו כהדדי איתקן ובתר הכי הדרו אלמנה למילתיה מטעמא דפריש תלמודא וי״ל דלישנא דמתניתן משמע דאפי׳ בזמן התקנה ראשונה שנהגו בבתולות לא היו גובים לאלמנה אלא מנה ואין זה עיקר התקנה דהיכי אפשר דתנא ברא מדכר תקנה דברייתא ולא מדכר תקנתא דמתניתין אלא ודאי מתניתין תקנה קמייתא אדכר והיא היא דקיימא ואזלא בלחוד לא מיבעיא קאמר וא״ת למה ליה למיתני בת כהן לישראל וי״ל דזו ואין צריך לומר זו קתני ומיהו קשיא לי למאי וס״ד מעיקרא מאי האי דאמר דאיכא צד כהונה ומאי מהני האי טעמא לגבות בת ישראל לכהן מאתים וי״ל דמעיקרא סבר דהסכמתם היה לבת ישראל לכהן ולבת כהן לישראל שלא רצו כהנים ליטול שררה גמורה לעצמם אלא כך תקנו דכל היכא דאיכא צד כהונה יהא כתובה מאתים ולהכי מהני תקנתא לבת ישראל לכהן הא לאו הכי לא מהני כיון דעיולי מעייל ליה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא שתי תקנות הוו. פרש״י ז״ל שתי תקנות הוו לאלמנה בת כהן. פירוש לפירושו ושתי תקנות היינו מאי דהתקינו לאלמנה בת כהן מאתים משום דקא חזו דקא מזלזלין בהן ואידך תקנה היינו מאי דאהדרינהו למילתייהו משום דקא מפרשן מינייהו אבל מאי דתקינו מעיקרא לבתולה מאתים ולאלמנה מנה לא מקרי תקנה לגבי אלמנה בת כהן דהרי כל האלמנות היו שוות והניחו לאלמנה בת כהן כשאר האלמנות ומיהו מאי דאהדרינהו למילתייהו משום דקא חזו למפרשן מינייהו שפיר מיקרי תקנה כיון דמשום תקנתא דידהו הדרי בהו ממאי דתקינו כנ״ל פי׳ לפרש״י ז״ל ויש לי ראיה לזה הפירוש דאמרינן במס׳ מנחות פרק התכלת [נא:] אמר ר׳ אבהו שתי תקנות הוו דאורייתא מדצבור כיון דחזו דקא מדחקא לישיבה תקינו דלגבי מיורשין כיון דחזו דקא פשעי בה אוקמוה אדאורייתא ופרש״י ז״ל התם היינו שתי תקנות מיורשים והדר תקנוה לאהדורי אדאורייתא כדמעיקרא ועוד אמרינן נמי התם אמר רב אשי שתי תקנות הואי דאורייתא בה מועלין וכו׳ והפי׳ היינו כדלעיל וכדפרש״י ז״ל והקשו בתוספות דלמה ליה לשנוייא דשתי תקנות הוו לישני דחדא תקנה הואי ומתני׳ קודם תקנה וברייתא לאחר תקנה ותירצו דליכא למימר הכי דהא חזינן השתא דלית להו מאתים והקשו עוד דלמה ליה לשנויי דמעיקרא תקינו לבתולה ארבע מאות זוז ולאלמנה מנה כיון דחזו דמזלזלי בהו תקנו להו מאתן וכו׳ לישני דהוו הכי שתי התקנות דמעיקרא כי תקינו לבתולה ד׳ מאות תקינו לאלמנה ג״כ מאתים כיון דחזו דפרשן מנייהו וכו׳ וכדפרש״י לעיל דהיינו שתי תקנות לשנויי מעיקרא תקינו רבנן לבתולה ד׳ מאוז זוז ולאלמנה מנה כיון דחזו דמזלזלי בהו וכו׳ ותירצו בתוספות דאין סברא לתקן לאלמנה מאתים אם לא אחר שראו צורך דמזלזלי בהו והשתא ניחא דלמה ליה לאורוכי ולמימר שתי תקנות הוו לישני בקוצר אמר רב אשי מעיקרא תקינו לבתולה וכו׳ ואמאי הוצרך לומר שתי תקנות הוי אלא דה״ק תקנת הבתולה ותקנת האלמנה לא הוו כתקנה חדא דאין סברא לתקן לאלמנה מאתים אם לא שראו וכו׳ אלא שתי תקנות הוו תקנת הבתולה ותקנת האלמנה דמעיקרא תקינו לבתולה ארבע מאות זוז ולאלמנה מנה כיון דחזו דקא מזלזלי וכו׳. כנ״ל פי׳ לפירוש התוספות ז״ל. וכן כתב הרשב״א ז״ל וז״ל שתי תקנות הוו מעיקרא תקינו לבתולה ד׳ מאות זוז [ולאלמנה מנה כלומר העמידוה אדינא כשאר אלמנות שאין להם אלא מנה והיינו מתניתין כדקתני ב״ד של כהנים היו גובין לבתולה ד׳ מאות זוז] וקתני מתני׳ בהדיא אחד אלמנת כהנים ואחד אלמנת ישראל כתובתה מנה כלומר אף על פי שתקנו לבתולה לאלמנה לא תקינו. כיון דחזו דמזלזלי בהו תקינו לאלמנה מאתים והיינו ברייתא דקתני אלמנת כהנים כתובתן מאתים והיינו שתי תקנות חדא לבתולה לבדה וחדא לאלמנה. כיון דחזו דפרשי מנייהו דאמרי עד דנסבי׳ אלמנת כהנים ניזיל ננסיב וכו׳ והאי לאו תקנה היא אלא עקירת תקנה ואוקומי אדינא כשאר אלמנות אלא דאיצטריכו למימר הכי כי היכי דלא ניפוק מתניתין לבר מהלכתא דלא כתקנה בתרייתא ע״כ. ואיברא באריכות לשון שתי תקנות הואי ניחא להאי פירושא ומיהו האי דמנחות דמייתינן לעיל דייקא כפרש״י ז״ל:
וז״ל מרנא ורבנא הרב הגדול מוהר״ר דוד בן אבי זמרה זלה״ה שתי תקנות הוו וכו׳. בכאן יש ג׳ פירושים רש״י ז״ל מפרש שהשתי תקנות הם התקנה שתקנו לה מאתן והב׳ הוא מה שחזרו ותקנו לה מנה ומשום דהחזירו היתה משום תקנה דלא לפרשו מינייהו אינשי לכך קרי לה תקנה ולזה הפירוש יש קושיא אחד שהלשון של מעיקרא תקנו לבתולה ד׳ מאות זוז ולאלמנה מנה הוא מיותר. הפי׳ השני הוא שהב׳ תקנות הם התקנה שתקנו לבתולה והב׳ היא התקנה שתקנו לאלמנה בת כהן מאתים ומתני׳ קודם תקנה ותוספתא לאחר תקנה ובזמן שתקנו לבתולה ד׳ מאות זוז לא תקנו לאלמנה המאתים אלא אח״כ והיינו דקתני מתני׳ התקנה של הבתולה ולא קתני התקנה של האלמנה דמתני׳ נשנית קודם תקנת האלמנה ולאלו שתי קושיות שנמצא עכשיו שהתקנה דקתני מתני׳ אינה האמיתית והב׳ היא דהשתא לא חזינן שכותבין אלא מנה ואלו הב׳ קושיות הם מתורצות במה שאומרים אחר כך אהדרינהו למילתיה דעכשיו התקנה דקתני מתני׳ לאלמנה מנה היא האמיתית והיינו דהשתא כתבינן מנה. ע״כ:
וז״ל הריטב״א ז״ל אמר רב אשי שתי תקנות הוו וכו׳. עד אהדרינהו למילתייהו פי׳ והאי לאו תקנה היא אלא עקירת תקנה שניה וממילא הדרו למלתא קמייתא ואם תאמר ולמה ליה לרב אשי למימר הכי דעקרוה לתקנתא תנייתא ויש לומר כי היכי דתיהוי מתניתין כהלכתא ואם תאמר ומנ״ל דמעיקרא תקינו תקנת בתולות דילמא איפכא ויש לומר דהא לא מסתברא ועוד דמסתמא תקנתא דמתני׳ קדמה לתקנתא דברייתא ואם תאמר ודילמא תרווייהו כהדדי איתקון ובתר הכי הדרו אלמנה למלתא מטעמא דפי׳ תלמודא ויש לומר דלישנא משמע שאפי׳ בזמן התקנה הראשונה שנהגו אבתולות לא היו גובין לאלמנה אלא מנה ואין זה עיקר התקנה דהיכי איפשר דתנא ברא מדכר תקנתא דברייתא ולא מדכר תקנתא דמתני׳ אלא ודאי מתני׳ תקנתא קמייתא אדכר דאיהי היא דקיימא ואזלא בלחוד ע״כ. אזיל בשיטת הרשב״א ז״ל והא כתיבנא דשמעתא דמנחות לא דייקא שפיר כוותייהו:
וז״ל הרא״ש ז״ל שתי תקנות הוו וליכא למימר דחדא תקנתא הואי ומתני׳ קודם תקנתא וברייתא לאחר תקנה שתקנו לאלמנה מאתים דהא חזינן השתא דלית לה מאתים וליכא למימר דמעיקרא כי תקינו לבתולה משום מעלה דכהונה תקנו נמי לאלמנה מאתים דלא מסתבר שיתקנו יתרון לאלמנה אם לא שראו שיהיה צורך בדבר וגם לשון המשנה לא משמע דקתני אחד אלמנת ישראל ואחד אלמנת כהנים כתובתן מנה וקתני ב״ד של כהנים היו גובין וכו׳. אלמא משמע דבשעה שתקנו לבתולה ארבע מאות זוז ה״ל לאלמנה מאתים. ע״כ:
וז״ל הרא״ה ז״ל אמר רב אשי שתי תקנות הוו מעיקרא תקון וכו׳. כיון דחזו דמזלזלי וכו׳ כיון דחזו דפרשי מינייהו וכו׳ איפשר דרב אשי גמרא גמיר לה הכי א״נ מדקתני מתניתא אלמנת כהנים כתובתה מאתים ולא קתני בתולה ד׳ מאות משמע ליה דלא אתקון בהדי הדדי ומשמע ליה דמתני׳ אחר תקנה וכיון דכן לא סגיא ליה אלא כדקאמר. ע״כ:
וז״ל שיטה ישנה אמר רב אשי שתי תקנות הוו וכו׳. ואם תאמר תקנה אחרונה דאהדרינהו למילתייהו למה הוצרך לרב אשי לימא מעיקרא היה לאלמנה מנה ובתר הכי מאתים ומתני׳ קודם התקנה י״ל לא רצה לאוקמי מתני׳ קודם תקנה ואם תאמר לימא מעיקרא תקינו לבתולה ארבע מאות ולאלמנה מאתים ובתר הכי תקינו לאלמנה מנה י״ל מדקתני במתני׳ דאלמנת כהנים מנה והדר תני דבתולת כהנים ד׳ מאות משמע דכי תקינו ד׳ מאות זוז היתה כתובת אלמנה מנה דאי לא ה״ל למתני ד׳ מאות זוז ואחר כך דכתובת אלמנת כהנים מנה שהיא התקנה האחרונה דכשתקנו ארבע מאות זוז עדיין היתה כתובת אלמנות מאתים. א״נ אם איתא דתקנת מאתים ותקנת ארבע מאות היו כאחד לברייתא ה״ל למתני בתולת כהנים ארבע מאות ואלמנות כהנים כתובתן מאתים. ולא נהירא וצ״ע ע״כ. הרי הצעתי לפניך לשון המפרשים ז״ל ומתוכם נלמוד עוד שקלא וטריא בהך שמעתא ותן לחכם ויחכם עוד:
בד״ה שתי תקנות הוו וליכא למימר דחדא תקנה הוה ומתני׳ קודם כו׳ דהא חזינן השתא כו׳ עכ״ל אין לפרש דבריהם דר״ל ב׳ תקנות לאלמנה היינו הא׳ כשתקנו לבתולה ד׳ מאות תקנו גם לאלמנת כהן מנה והב׳ כיון דחזו דמזלזלי בהו תקנו להן מאתן אבל מאי דאהדרינהו למלתייהו לא מקרי תקנה והא דקאמרי וליכא למימר דחדא תקנה הוה ומתני׳ קודם כו׳ היינו דלא הוה צריך למימר כשתקנו לבתולה ד׳ מאות תקנו גם לאלמנה מנה אלא לאלמנה מנה קודם תקנה דא״כ מאי תירצו בזה במה שכתבו דהא חזינן השתא דלית להו מאתים דלא מתרצו בזה אלא הא דהוצרך למימר אהדרינהו למלתייהו אבל נראה לפרש בזה דודאי הא דקאמר תקינו לבתולה ארבע מאות ולאלמנה מנה לא שתקנו אז כן לאלמנה אלא דר״ל שהניחו לאלמנה בת כהן מנה כמקודם תקנה שהיה לכל האלמנות מנה והב׳ תקנות דקאמר תקנו לאלמנה היינו הא׳ כיון דמזלזלי בהו תקנו להו מאתן ודאהדרינהו שוב למלתייהו הוא תקנה השניה ובעו למימר מעיקרא דנימא דחדא תקנה היא היינו אותה של מאתים ול״ל הא דאהדרינהו ואהא תירצו שפיר דהא חזינן כו׳ וכתבו דליכא למימר נמי כו׳ משום דמשמע בשמעתין דלבתולה היה תקנה א׳ בראשונה ד׳ מאות ואז הניחו לאלמנה מנה כקודם תקנה ושוב אחר זמן היו ב׳ תקנות לאלמנה בתחלה ב׳ מאות משום דמזלזלי בהו ושוב אהדרינהו למנה ואהא כתבו דליכא למימר דכי תקנו לבתולה כו׳ תקנו גם לאלמנה כו׳ ושוב אהדרינהו לאלמנה למלתייהו ולא מקרי להו לאלמנה תקנה כיון דבפעם א׳ נעשה תקנה לבתולה ולאלמנה ולא מקרי רק הא דאהדרינהו תקנה א׳ לאלמנה ואהא תירצו דאין סברא לתקן כו׳ ולכך הוצרך לומר ב׳ תקנות לאלמנה בלאו תקנה א׳ שהיה לבתולה מקודם לאלמנה ודו״ק:
בד״ה שתי תקנות וכו׳ ול״ל נמי דמעיקרא וכו׳ דאין סברא לתקן לאלמנה מאתים אם לא וכו׳ עכ״ל. המשך דברי התוספות מבוארים יפה בדברי מהרש״א ז״ל אמנם מה שכתבו דאין סברא לתקן מעיקרא לאלמנת כהן מאתים לא הבנתי דבריהם דלכאורה איפכא מסתברא דכי היכי דמעלינן בתולת כהן מבתולת ישראל ה״נ איכא לעילויי אלמנת כהן מאלמנת ישראל ונהי דאיכא למימר דמעיקרא נמי לא רצו לתקן לאלמנת כהן מאתים כי היכי דלא לפרשו מינייהו ולקפצו על בתולת ישראל אכתי איכא למימר דמעיקרא תקנו לאלמנת כהן מאתים כי היכי דלא ליזלזלי בהו אי כפרש״י או כפי׳ תוספות דבסמוך ולולי דברי התוספות היה נ״ל דהא דלא מוקי הש״ס בהכי דמעיקרא כי תקנו לבתולה ד׳ מאות תקנו נמי לאלמנה מאתים היינו דלישנא דמתני׳ קשיתיה דמעיקרא תנא מלתא דאלמנה והדר תני מלתא דבתולת כהנים ואי ס״ד דהאי דאלמנת כהן מנה לבתר הכי איתקין הו״ל לאקדומי מילתא דבתולת כהן דמקמי הכי איתקין. ובלא״ה נמי בכל דוכתי מקדים התנא בתולה לאלמנה ועוד דאמאי תנא כלל אחת אלמנת כהן ואחת אלמנת ישראל אטו מי לא ידעינן דאלמנת ישראל מנה והא כבר תני לה ברישא דמתני׳ דלעיל. ולא הו״ל למתני אלא כתובה בתולת כהן ד׳ מאות ואלמנת כהן מנה אע״כ דאלמנת כהן ואלמנת ישראל בהדי הדדי איתקין מעיקרא דתרווייהו מנה ואח״כ תקנו לבתולת כהן ד׳ מאות ואלמנה כדקיימא קיימא ולכך שינה התנא הסדר אלא שאח״כ חזרו ותקנו לאלמנת כהן מאתים ואח״כ אהדרינהו למילתא כדמסיק הש״ס כנ״ל נכון לולי שהתוספות לא כתבו כן ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב אשי: שתי תקנות הוו [היו], כלומר, תקנות אלה עברו שני שלבים שונים, מעיקרא תקינו [מתחילה תיקנו] בית דין של כהנים לבתולה בת כהן ארבע מאות זוז, ולאלמנה מנה כמו לאלמנת ישראל.
Rav Ashi said: There were two ordinances instituted: Initially, the court of priests instituted for a virgin daughter of a priest a marriage contract of four hundred dinars, and for a widow, a marriage contract of one hundred dinars.
רי״ףרש״יר״י מיגשתוספותרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כתובות יב. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים כתובות יב., עין משפט נר מצוה כתובות יב. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר׳ חננאל כתובות יב., רי"ף כתובות יב. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס כתובות יב., רש"י כתובות יב., ר"י מיגש כתובות יב., תוספות כתובות יב., בעל המאור כתובות יב. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ר"י מלוניל כתובות יב. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד כתובות יב., רמב"ן כתובות יב. – מהדורת ד"ר עזרא שבט, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א כתובות יב. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה כתובות יב. – מהדורת הרב צבי יהושע לייטנר ז"ל המבוססת על כתב יד מוסקבה 489 ועדי נוסח נוספים, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר ולעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי כתובות יב. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א כתובות יב., מהרש"ל חכמת שלמה כתובות יב., שיטה מקובצת כתובות יב., מהרש"א חידושי הלכות כתובות יב., פני יהושע כתובות יב., הפלאה כתובות יב., בירור הלכה כתובות יב., פירוש הרב שטיינזלץ כתובות יב., אסופת מאמרים כתובות יב.

Ketubot 12a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Ketubot 12a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Ketubot 12a, R. Chananel Ketubot 12a, Rif by Bavli Ketubot 12a, Collected from HeArukh Ketubot 12a, Rashi Ketubot 12a, Ri MiGash Ketubot 12a, Tosafot Ketubot 12a, Baal HaMaor Ketubot 12a, Ri MiLunel Ketubot 12a, Piskei Rid Ketubot 12a, Ramban Ketubot 12a, Rashba Ketubot 12a, Raah Ketubot 12a, Meiri Ketubot 12a, Ritva Ketubot 12a, Maharshal Chokhmat Shelomo Ketubot 12a, Shitah Mekubetzet Ketubot 12a, Maharsha Chidushei Halakhot Ketubot 12a, Penei Yehoshua Ketubot 12a, Haflaah Ketubot 12a, Beirur Halakhah Ketubot 12a, Steinsaltz Commentary Ketubot 12a, Collected Articles Ketubot 12a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144