גמרא
פירוש
הָךְ דְּאָזְלָא בַּהֲדַהּ לְבֵי דִינָא גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן הַאי דְּלָא אָזְלָא בַּהֲדַהּ לְבֵי דִּינָא לָא גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ב רמב״ם הלכות יבום וחליצה ו׳:ט׳
סמ״ג מצוות עשה נ״א
סמ״ג מצוות עשה נ״ב
טור אבן העזר קע״ג:א׳
שולחן ערוך אבן העזר קע״ג:א׳
סמ״ג מצוות עשה נ״א
סמ״ג מצוות עשה נ״ב
טור אבן העזר קע״ג:א׳
שולחן ערוך אבן העזר קע״ג:א׳
ג רמב״ם הלכות יבום וחליצה א׳:י״ד
רמב״ם הלכות יבום וחליצה ג׳:ח׳
סמ״ג מצוות עשה נ״א
טור אבן העזר קנ״ט:ה׳
שולחן ערוך אבן העזר קנ״ט:ה׳
רמב״ם הלכות יבום וחליצה ג׳:ח׳
סמ״ג מצוות עשה נ״א
טור אבן העזר קנ״ט:ה׳
שולחן ערוך אבן העזר קנ״ט:ה׳
ה רמב״ם הלכות איסורי ביאה ב׳:ז׳
סמ״ג מצוות לא תעשה ק״ח
טור אבן העזר ט״ו:כ״ו
שולחן ערוך אבן העזר ט״ו:כ״ו
סמ״ג מצוות לא תעשה ק״ח
טור אבן העזר ט״ו:כ״ו
שולחן ערוך אבן העזר ט״ו:כ״ו
הא דאזלא בהדא לבי דינא גזרו בה רבנן – פירש״יא ז״ל, דסברי דלאחותה חלץ וכי נסיב צרתה דהיינו צרת קרובת חלוצתו אמרי צרת חלוצתו נסיב. וכן כתוב בהלכות [גדולות]ב. ואיכא למידק אם כן אחות חלוצה תאסר לעולם, אלמה תנןג חלץ לה ומתה מותר באחותה, ואמאי ניחוש שמא יאמרו חלוצה חוזרת ונשאת לחולץד. ולא קשיא, משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, ולא היו רשאין להחמיר באחות חלוצה יותר מאחות גרושה, וכיון שהיא מותרת אף צרתה מותרת, שאין צרה לאשה אלא בזמן שהיא אסורה והיא במקום מצוה. וכל זה אינו מחוור כל הצורך. ובתוספותה מצאתי שהם גורסין הא דאזלא בהדיה והא דלא אזלא בהדיה. ופירשוו, אף על גב דחלוצה שליחותא דצרה קא עבדה, אותה שהלכה עמו לב״ד ונעשה בה מעשה אסרו עליו ולא אותה שלא הלכה עמו. וזהו הפירוש הנאה והגרסא הנראית, ובלבד שיהו הנוסחאות מודות לה.
פקפק הרב ר״א בר דוד ז״לז במה שאמר רבינו הגדול ז״לח, דהלכה כר׳ יוחנן, משום דלא אתמר מנינא דתלת אלא בפלוגתא דתרווייהו בלחוד, והכא שמואל קאי כריש לקיש, ואין דבריו של ר׳ יוחנן במקום שנים, וכן אמר בפסקא דרב אחא ורבינא לקולא, דכיון דאיכא רב אשי דפליג בהט וסבר כריש לקיש הלכתא כותיה, ודברי רבינו [הגדול]י ז״ל נראין, דתלת מילי דמנינןכ דלא כרבי יוחנן, תניא כותיה דריש לקיש בכולהו, ואפילו הכי מני להו, אלמא אפילו משוםל סייעתא לא משכח אחרינא, והתם גבי לשון מתנה פלוגתא דאמוראי אחריני טובא היאמ, דרב נחמן ורב המנונא ורב ששת ורבי אלעזר, אלמא ליכא אפילו בהדי אחריני דאיתא לריש לקיש אלא בהני תלת, וכן בדרב אחא ורבינא, וכן בדאביי ורבא כל היכי דפליגי אזלינן בתר כללא דידהו ואע״פ דפליגי אחריני בהדייהו, כי ההיא דריחיה חלא וטעמיה חמרא בבבא בתראנ ועבודה זרהס, וכי ההיאע דריחא מילתא בפסחיםפ ועבודה זרהצ, שהן מפורשות בהלכות. ובעל הלכות ראשונותק כתב כלשון רבינו ומוסיף עליו. אמר, ואע״ג דרב אשיר ס״ל כריש לקיש, רב אשי ורבינא דבהדי רב אחא הלכה כרבינא, דרב אחא ורבינא לגבי רב אשי בתראי נינהו. ולא תקשי לך משום דמשכחינן תניא כותיה דריש לקיש יותר מהני, כגון נשא ונתן בפרק קמא דעבודה זרהש, וכן גבי טמא שנגע בקדש בפרק אלו הן הלוקיןת, דהני לכ״ע קשיאא, אלא שאין למדין מן הכללות במקום שהגמרא מכרעת בהדיא כאחד מהן, הא בסתומות למדין ומשיבין. מתיב רב המנונא שלשה אחין וכו׳ – הא דלא מותיב ממתניתין דארבעה אחיןב, כדמותיב ר׳ יוסי בר חנינא לרבי יוחנן בפירקיןג, ואמאי ליקום חד מינייהו ולחלוץ לה לשניה ותהוי ראשונה לגבי אידך כיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתירה הראשון. משום דאיכא למימר, בחייה לא אמרינן הכי, אי משום גזירה אי משום שאסור לבטל מצות יבמיןד. והא דלא מותיבי התם מהך מתניתאה, משום דמתניתין עדיפא ליה. א״נ משום דהא מיתוקמא כר״א וההיא לא מתוקמא ליה כותיהו. הא מני ר׳ אלעזר היא וכו׳ – פירוש דרבי אלעזר סבר נשואין הראשונים מפילין, והויא לה כיבמה שהותרה מתחלת נשואין הראשוניםז, ונאסרה אחר כך כשגירש, וחזרה והותרה כשהחזירה, ואינה חוזרת להיתירה הראשון. ואיכא למידק, לרב מי ניחא, הא אמר בפרק ד׳ אחיןח, דאפילו באסורה מעיקרא בשעת נפילה, דלא מתסרא אלא היכא דקאי באפה איסור אחות אשה דאורייתא, ובהא מתניתיןט זיקה דרבנן קאי באפה, ואנן לא שמעינן ליה לר״א בדרבנן כלוםי. ואיכא למימר לר״א [דמחמיר כולי האי בכולהי גזרינן. ולי נראה דקסבר רב טעמיה דר׳ אליעזר]כ בנשואין הראשונים (ואפילו] [מפילין]ל מדרבנן הוא דהא קאמרמ חולצת, אלמא לאו איסורא דאורייתא היא אלא דרבנן, (כמו)נ שהלכו אחר נשואין הראשונים לגבי (נשואין) [גירושין]ס דצרות כדאיתא לעילע, הילכך ש״מ דלרבי אלעזר אפילו שעה אחת של איסור דבריהם אוסרת עולמיתפ. ואקשינן אימר דאמר ר״א היכא דבשעת נפילה לא חזיא – דכיוןצ שהוא הולך אחר נשואין הראשונים, כשהחזירה אינה מתיבמת, נמצא איסורה איסור גמור והיתירה כשהחזירה אינו גמור, דכל שבשעת נפילה אין אני קורא בה יבמה יבא עליה אינו היתר.
דחזיא בשעת נפילה מי אמר – כלומר אי ס״ד לרבנן לית להו, לר״א נמי לא שמעינן ליה, דלא פליגי רבנן ור״א בהא מילתא כלל, ואמאן תרמייה למתניתא דמאמר, אלא ש״מ דרבנן נמי לית להו יבמה שהותרה ונאסרה חוזרת להיתרה. ואם אין אתה מפרש כן, היכי אמר מקשה דחזיא בשעת נפילה מי אמר, כ״ש דלא תקשי לרבק. ומפרקינן אין והתניא וכו׳ – וכי היכי דשמעינן ליה התם, הכי נמי מפרשינן טעמא דמתניתין דהמגרש. ואקשינן לימא שמואל דאמר כר״א – פירוש ר׳ אליעזר דבפרק בית שמאיר. ומפרקינן אפילו תימא כרבנן התם דמנפילה ואילך לא איתסר – וכיון דמנפילה לא איתסר, לא מתסרא כלל, דרבנן מיתה מפלת סבירא להו, אבל היכא דאיתסר אפילו רבנן מודו, ורבי אלעזר דברייתא לא פליגי רבנן עליה.מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב שמואל דיקמן. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
פקפק הרב ר״א בר דוד ז״לז במה שאמר רבינו הגדול ז״לח, דהלכה כר׳ יוחנן, משום דלא אתמר מנינא דתלת אלא בפלוגתא דתרווייהו בלחוד, והכא שמואל קאי כריש לקיש, ואין דבריו של ר׳ יוחנן במקום שנים, וכן אמר בפסקא דרב אחא ורבינא לקולא, דכיון דאיכא רב אשי דפליג בהט וסבר כריש לקיש הלכתא כותיה, ודברי רבינו [הגדול]י ז״ל נראין, דתלת מילי דמנינןכ דלא כרבי יוחנן, תניא כותיה דריש לקיש בכולהו, ואפילו הכי מני להו, אלמא אפילו משוםל סייעתא לא משכח אחרינא, והתם גבי לשון מתנה פלוגתא דאמוראי אחריני טובא היאמ, דרב נחמן ורב המנונא ורב ששת ורבי אלעזר, אלמא ליכא אפילו בהדי אחריני דאיתא לריש לקיש אלא בהני תלת, וכן בדרב אחא ורבינא, וכן בדאביי ורבא כל היכי דפליגי אזלינן בתר כללא דידהו ואע״פ דפליגי אחריני בהדייהו, כי ההיא דריחיה חלא וטעמיה חמרא בבבא בתראנ ועבודה זרהס, וכי ההיאע דריחא מילתא בפסחיםפ ועבודה זרהצ, שהן מפורשות בהלכות. ובעל הלכות ראשונותק כתב כלשון רבינו ומוסיף עליו. אמר, ואע״ג דרב אשיר ס״ל כריש לקיש, רב אשי ורבינא דבהדי רב אחא הלכה כרבינא, דרב אחא ורבינא לגבי רב אשי בתראי נינהו. ולא תקשי לך משום דמשכחינן תניא כותיה דריש לקיש יותר מהני, כגון נשא ונתן בפרק קמא דעבודה זרהש, וכן גבי טמא שנגע בקדש בפרק אלו הן הלוקיןת, דהני לכ״ע קשיאא, אלא שאין למדין מן הכללות במקום שהגמרא מכרעת בהדיא כאחד מהן, הא בסתומות למדין ומשיבין. מתיב רב המנונא שלשה אחין וכו׳ – הא דלא מותיב ממתניתין דארבעה אחיןב, כדמותיב ר׳ יוסי בר חנינא לרבי יוחנן בפירקיןג, ואמאי ליקום חד מינייהו ולחלוץ לה לשניה ותהוי ראשונה לגבי אידך כיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתירה הראשון. משום דאיכא למימר, בחייה לא אמרינן הכי, אי משום גזירה אי משום שאסור לבטל מצות יבמיןד. והא דלא מותיבי התם מהך מתניתאה, משום דמתניתין עדיפא ליה. א״נ משום דהא מיתוקמא כר״א וההיא לא מתוקמא ליה כותיהו. הא מני ר׳ אלעזר היא וכו׳ – פירוש דרבי אלעזר סבר נשואין הראשונים מפילין, והויא לה כיבמה שהותרה מתחלת נשואין הראשוניםז, ונאסרה אחר כך כשגירש, וחזרה והותרה כשהחזירה, ואינה חוזרת להיתירה הראשון. ואיכא למידק, לרב מי ניחא, הא אמר בפרק ד׳ אחיןח, דאפילו באסורה מעיקרא בשעת נפילה, דלא מתסרא אלא היכא דקאי באפה איסור אחות אשה דאורייתא, ובהא מתניתיןט זיקה דרבנן קאי באפה, ואנן לא שמעינן ליה לר״א בדרבנן כלוםי. ואיכא למימר לר״א [דמחמיר כולי האי בכולהי גזרינן. ולי נראה דקסבר רב טעמיה דר׳ אליעזר]כ בנשואין הראשונים (ואפילו] [מפילין]ל מדרבנן הוא דהא קאמרמ חולצת, אלמא לאו איסורא דאורייתא היא אלא דרבנן, (כמו)נ שהלכו אחר נשואין הראשונים לגבי (נשואין) [גירושין]ס דצרות כדאיתא לעילע, הילכך ש״מ דלרבי אלעזר אפילו שעה אחת של איסור דבריהם אוסרת עולמיתפ. ואקשינן אימר דאמר ר״א היכא דבשעת נפילה לא חזיא – דכיוןצ שהוא הולך אחר נשואין הראשונים, כשהחזירה אינה מתיבמת, נמצא איסורה איסור גמור והיתירה כשהחזירה אינו גמור, דכל שבשעת נפילה אין אני קורא בה יבמה יבא עליה אינו היתר.
דחזיא בשעת נפילה מי אמר – כלומר אי ס״ד לרבנן לית להו, לר״א נמי לא שמעינן ליה, דלא פליגי רבנן ור״א בהא מילתא כלל, ואמאן תרמייה למתניתא דמאמר, אלא ש״מ דרבנן נמי לית להו יבמה שהותרה ונאסרה חוזרת להיתרה. ואם אין אתה מפרש כן, היכי אמר מקשה דחזיא בשעת נפילה מי אמר, כ״ש דלא תקשי לרבק. ומפרקינן אין והתניא וכו׳ – וכי היכי דשמעינן ליה התם, הכי נמי מפרשינן טעמא דמתניתין דהמגרש. ואקשינן לימא שמואל דאמר כר״א – פירוש ר׳ אליעזר דבפרק בית שמאיר. ומפרקינן אפילו תימא כרבנן התם דמנפילה ואילך לא איתסר – וכיון דמנפילה לא איתסר, לא מתסרא כלל, דרבנן מיתה מפלת סבירא להו, אבל היכא דאיתסר אפילו רבנן מודו, ורבי אלעזר דברייתא לא פליגי רבנן עליה.מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב שמואל דיקמן. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
א ד״ה הך.
ב ע״פ כ״י ב. והוא בה״ג הלכות עריות נב ג דפ׳ ווארשא, בכ״י א ובנדפס ״בהלכות״. לפי נוסח זה לכאורה הכונה לרי״ף, ואכן כ״כ הרי״ף יג ב דפי וילנא. אלא שכאשר רבינו מזכיר את הרי״ף הוא מכנהו: רבינו הגדול, או: רבינו. לכן יותר נראה שהכונה לבה״ג. ועי׳ ברשב״א שכ״כ בשם הר״ח.
ג לקמן מט ע״ב.
ד כה״ק תוד״ה הך. וכה״ק הרשב״א והריטב״א.
ה ד״ה הך, ובתוס׳ ישנים, וכן הסכימו הרשב״א והריטב״א. ועיין באו״ז שם.
ו בנדפס: ופירושו.
ז מובאים דבריו בספר הזכות לרבינו, ועיי״ש בדברי רבינו שהאריך בדבר.
ח הרי״ף יג ב דפ׳ וילנא.
ט לעיל יא א.
י ע״פ כ״י ב.
כ לעיל לו א.
ל בספר הזכות: אפילו במקום סייעתא לא משכת אלא תלת.
נ צו א.
ס סו א.
ע כ״ה בכ״י ב. בכ״י א: היכי. בנדפס: היכא.
פ עו ב.
צ סו א.
ק אולי צריך לומר: הלכות גדולות, וכ״ה בספר הזכות, והוא בספר הלכות גדולות הלכות עריות דף נז א דפ׳ ווארשא. עיין בספר הזכות ששם מביא רבינו את לשון הבה״ג ביתר דיוק.
ר בנדפס: אסי, וט״ס.
ש ו ב.
ת מכות יד ב.
א משמע מדברי רבינו שבמחלוקות אלו דמכות וע״ז הלכה כר״ל. אבל הרמב״ם פסק כר׳ יוחנן בשניהם, עיין בלח״מ פ״ט עכו״ם ה״א, ועיי״ש בכ״מ, ועיין בר״ן ע״ז ו ב וכ״כ תוס׳ לעיל לו א ד״ה הלכתא, ובע״ז שם ד״ה תניא. ועיין ביד מלאכי סימן תקסח שהאריך בזה.
ב לעיל כו א.
ג לעיל כז ב.
ד וכ״כ הרשב״א ביתר הסבר, וכ״כ הריטב״א, ועיי״ש שכתבו תירוץ נוסף. ועיין בריטב״א שכתב הקושיא בשם התוס׳. ובתוס׳ שלפנינו איתא רק הקושיא שהביא רבינו בסמוך.
ה כה״ק תוד״ה ואמאי, ונשארו בקושיא. ועיין בתוס׳ הרא״ש שתירץ בשם הר״מ.
ו וכ״כ תירוץ זה הרשב״א והריטב״א,
ז עיין במהרש״א משה״ק, ומש״כ בזה הע״ל כדברי רבינו כאן.
ח לעיל כז ב.
ט נראה שצ״ל: מתניתא.
י ועיין במהרש״א שהקשה קושיית רבינו ונשאר בצריך עיון.
כ על פי כת״י ב.
ל על פי כת״י ב.
מ בכתבי היד: דהא תלמוד חולצת. והוא לקמן קט א בגמ׳.
נ בכתבי היד ליתא.
ס ע״פ כ״י ב. ובנדפס הוסיף כאן: בזיקה, ונראה שאין צורך והכונה לענין גירושין של הערוה לענין לאסור צרתה שאם כנס ואח״כ גירש אסורה.
ע יג א, ל ב.
פ ועיין במהרש״א שהקשה קושיית רבינו ונשאר בצריך עיון.
צ בכתבי היד: שאעפ״י.
ק עיין בתוס׳ ישנים ד״ה היכא דחזיא בשעת נפילה, ובתוס׳ הרא״ש ד״ה הדר.
ר עיין לעיל כח א תוס׳ ד״ה ולימא ליה ר״א היא.
הערות
Gemara
Peirush