המשנה השניה והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר נדה שבדקה עצמה ביום שביעי שחרית וכו׳ אע״פ שמשנה זו לענין טהרות נאמרה יש ללמוד ממנה דיני שעת הבדיקה אף לבעלה ובא ללמד שכל שנטמאת משום נדה הן מצד ראיה הן מצד כתם אין לה להתחיל במנין שבעה נקיים אע״פ שהרגישה בהפסק דמיה עד שתפסיק בטהרה ר״ל שתבדוק עצמה ותמצא טהור וכבר ידעת שבנדה מן התורה דינה בשבעה ימים הן שלא ראתה אלא פעם אחת הן שראתה בהן כל שבעה כל שפסקה בין השמשות ואמר עכשו נדה שבדקה עצמה ביום שביעי לנדתה שחרית ומצאה טהור ובין השמשות לא הפרישה ר״ל לא בדקה עצמה להפריש בטהרה מטומאת נדה ולאחר ימים בתוך אחד עשר יום בדקה עצמה ומצאה טמא הרי זו בחזקת טהרה בימים שבינתים ר״ל משחרית של יום שביעי עד יום שמצאה טמא וטהרותיה טהורות שאף בדיקת שחרית מועלת ואומרין שמאחר שפסקה פסקה בדקה עצמה בשביעי שלה בשחרית ומצאה טמא ובין השמשות לא הפרישה ר״ל לא בדקה עצמה להפריש בטהרה אם פסקה אלא שהרגישה בהפסק ועמדה לה ימים אפילו בדקה ומצאה טהור טמאה היא ר״ל שעומדת בספק זיבה להביא קרבן ושלא להיות נאכל ולטמא טהרותיה מספק והוא הדין אם לא בדקה שחרית שכל שלא בדקה בחזקת שלא פסקה היא עומדת לדונה מיהא בספק זבה ואפילו בדקה בשביעי ומצאה טמא ובדקה בתוך אחד עשר ומצאה טמא גם כן אינה זבה ודאי אלא זבה ספק וכן התבאר בגמרא לדעת ר׳ שאנו פוסקין כמותו וזה שאמר אחר כן ומטמאה מעת לעת ארישא קאי במה שאמר שאם בדקה בשביעי ומצאה טהור ולאחר ימים מצאה טמא שהיא בחזקת טהרה מיום הבדיקה עד יום הטומאה ואמר שמכל מקום אותה ראיה מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה כאלו היא ראיה ראשונה הואיל ופסקה ואין אומרין הואיל ובימי זיבה היו דמיה מסולקים ודיה שעתה אלא מטמאה מעת לעת וכו׳ ואם יש לה וסת דיה שעתה ואע״פ שאמרו אין אשה קובעת וסת בימי זיבתה דוקא שאינה צריכה שלשה פעמים לעקירתו אבל לענין דיה שעתה לא וכן למדנו ממנה שאע״פ שאינה קובעת לחוש מיהא חוששת כמו שביארנו לדעת קצת בסוף בנות הכותיים ור׳ יהודה חולק לומר שאף כשבדקה עצמה בשביעי שחרית ומצאה טהור אם לאחר ימים חזרה ובדקה ומצאה טמא בחזקת טומאה היא שאין בדיקת שחרית כלום אלא אם כן בדקה מן המנחה ולמעלה ושתמצא טהור ואין הלכה כדבריו ואף לא כתנא קמא שנראה מדבריו שלא נאמר כן אלא בבדיקת שביעי אלא כרבנן בתראי שאמרו שאפילו בדקה בשני לנדתה ומצאה טהור ולא בדקה עוד בכל שבעת ימי נדה ובתוך אחד עשר בדקה ומצאה טמא שהיא בחזקת טהרה משבדקה עד יום מציאת הטומאה שאומרין בה שמאחר שפסק פסק ומ״מ בראשון מיהא אם בדקה ומצאה שפסקה נחלקו בה בגמרא ויראה לפסוק שבראשון מיהא הואיל והוחזק במעין פתוח אין בדיקתה כלום ומ״מ יש פוסקים שאף בראשון כן שכל שבדקה ופסקה בחזקת טהרה היא ואע״פ שמשנתנו לענין טהרות נאמרה יש לה מקום בזמן הזה לענין בעלה שאם ראתה שנים ושלשה ימים אע״פ שהרגישה אחר כן שפסקה אינה יכולה להתחיל במנין שבעת נקיים על סמך הרגשתה עד שתבדוק ותמצא טהורה אבל אם בדקה ומצאה טהור מתחלת ממחרתו מנין שבעה נקיים ושומרת משם ואילך שמאחר שפסקה פסקה ומ״מ במנין השבעה צריכה שתבדוק לכתחלה בכל יום עד שיהו ספורים בבדיקה אלא שבדיעבד כל שלא בדקה את כלם נחלקו בה אחר כן והוא שאמרו הזב והזבה ר״ל בימי ספירת שבעה שלהן שבדקו עצמן יום ראשון ומצאו טהור ויום שביעי ומצאו טהור שנמצא תחלתם וסופם בטהרה ושאר הימים לא בדקו ר׳ אליעזר אומר הרי היא בחזקת טהרה ר׳ יהושע אומר אין להם אלא יום ראשון ושביעי ומונה עוד חמשה להשלמת שבעה ופירשו בגמרא שאע״פ שנמצא המנין בסירוגין והתורה אמרה אחר תטהר אחר אחר לכלן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן הני מילי בטומאה ודאית אבל זו אין חוששין לכך מידי דהוה אזב שראה קרי שאינו סותר אלא יום אחד ונמצא מונה לסירוגין ר׳ עקיבא אומר אין לה אלא שביעי שהרי כל שלפניו בחזקת שראתה וסתרה ומונה עוד ששה להשלים שבעה והלכה כר׳ אליעזר ובגמרא שאלו בשלא בדקה אלא ביום ראשון של שבעה אלא שבדקה בשמיני ומצאה טהור מה דינה ופסקנו בה תחלתן אע״פ שאין סופן וסופן אע״פ שאין תחלתן ר״ל שאם בדקה יום ראשון ושאר הימים של אחריו לא בדקה כלל או שבדקה יום שביעי ושאר ימים שלפניו לא בדקה כלל טהורה בדיעבד והוא שאמרו בגמרא זבה שהפרישה בשלישי שלה ר״ל בשלישי לראייתה שנעשית בו זבה גדולה סופרת למנין שבעה ר״ל ממחרת השלישי אע״פ שלא בדקה עד יום שביעי ואין אומרין תחלתן אע״פ שאין סופן דוקא אמרינן משום דמוקמינן לה אחזקה אבל סופן בלא תחלתן לא אלא אף סופן בלא תחלתן הא אם לא בדקה בתוך השבעה כלל אלא שבדקה בשמיני ומצאה טהור אינו כלום ואין לה אלא יום שמיני בלבד ומשלמת עליו ששה ואם לא בדקה לא בתחלתן ולא בסופן אלא ביום אחד שבאמצע ומצאה טהור גדולי המפרשים מקילין בה ומדמיון מה שאמרנו במשנה זו בבדיקת הנדה אפילו בדקה בשני לנדתה וכו׳ הרי זו בחזקת טהרה אלא שיש חולקין לומר שאין ללמוד בדיקת זבה שצריכה שבעה נקיים לבדיקת נדה שדיה בהפרשה בין השמשות ואע״פ שראוי להחמיר נראין הדברים כדעת גדולי המפרשים שכל שאתה מטהרה בבדיקת הסוף כל שכן בבדיקת שלפניו וענין הבדיקה כבר ביארנו לשיטתנו בפרק ראשון שצריכה בדיקת חורין וסדקין וכן שלא תבדוק בעד שחור ולא אדום ולא בשל פשתן חדש מפני שמסרט אלא בצמר נקי ורך או בצמר גפן או בשחקים של פשתן ואור היום יפה לבדיקה כך אמרו רבותינו ז״ל של בית מונבז לא היו בודקין מטותיהן אלא ביום והיו מזכירין אותן לשבח:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנו במשנה אלו הן: