ונראה שהתוס׳ בקושייתם נקטו את הגמרא כפשוטה שרק תרי איסורי פוטרין, דהיינו כשיש איסור ערוה שאינו שם איסור אשת אח. ואילו חד איסורא, דהיינו איסור אשת אח, אינו אוסר צרתה בכל אופן ואפילו במקום דליכא יבום, משום דשם איסור אשת אח אינו חלות שם ערוה לאסור צרתה ביבום.
בא״ד. וי״ל דממ״נ איהי אסירא דילפינן מאשר תלד פרט לאיילונית ולהכי צרתה נמי אסורה, וכן אשת אחיו שלא היה בעולמו עכ״ל. תירוצם שאיסור אשת אחיו יכול לפטור הצרה כשאין היתר יבום חל כגון באיילונית, והגמרא ר״ל שכשיש היתר יבום אז אשת אחיו אינו חלות איסור ערוה, ואילו במקום שאין היתר יבום אזי אשת אחיו הוי ערוה. וכן מוכח מדין אשת אחיו שלא היה בעולמו דאיסור אשת אחיו בלי היתר מהוה חלות שם ערוה לפטור את הצרה.
בא״ד. אבל קשיא מ״ט דמאן דפליג אדרב אסי, וי״ל דכיון דאיילונית לאו בת ייבום היא בשום מקום חשיבא צרתה כצרת ערוה שלא במקום מצוה דשריא עכ״ל. ר״ל דאיילונית אינה נופלת כלל ליבום ולפיכך אינה אוסרת צרתה, משא״כ אשת אחיו שלא היה בעולמו שנופלת לייבום, אלא שהשם ערוה דאשת אחיו אוסרת ופוטרת אותה מהיתר הנפילה ומפקיעה את זיקת היבמין, ומכיון שנופלת, אוסרת ופוטרת את צרתה כמותה.
ויעויין לקמן
(דף ל.) במשנה: שלשה אחין שנים מהם נשואים שתי אחיות ואחד נשוי נכרית מת א׳ מבעלי אחיות וכנס נשוי נכרית את אשתו ומתה אשתו של שני ואח״כ מת נשוי נכרית הרי זו אסורה עליו עולמית הואיל ונאסרה עליו שעה אחת. ובפשטות מבואר במשנה שהאיסור דאשת אחיו מהנפילה הראשונה הוי חלות שם ערוה לפוטרה בנפילה השניה. ברם עיין שם בפיה״מ לרמב״ם שכ׳ וז״ל הטעם מפני שהיתה אחות אשתו ונפלה לפניו ליבום ואשתו קיימת, וכבר נתבאר שהיא אסור עולמית אבל צרתה ר״ל נכרית לא מצינו בה דין בגמרא ולא דבר לאחד מן הגאונים והדין אצלי בה שהיא חולצת ולא מתייבמת לפי שאני מסופק אם אסורה משום ערוה ותהיה צרתה פטורה מן החליצה ומן הייבום או אסורה עליו מדרבנן שאמרו הואיל ונאסרה עליו שעה אחת נאסרה עליו עולמית והיא כמו שנייה וצרת שנייה או חולצת או מתייבמת ולפיכך תחלוץ להחמיר עכ״ל. והנה לצד אחד בספק הרמב״ם היבמה שנאסרה בנפילה הראשונה מתייבמת בשניה מדאורייתא אלא שאסורה מדרבנן. ולכאורה הביאור בשיטתו הוא שמתייבמת מפני שאין לה שם ערוה אחרת שהרי אסורה היא רק משום איסור אשת אחיו בלבד ולא מחמת שם ערוה אחרת. וצ״ע דמ״ש מצרת אשת אחיו שלא היה בעולמו שאסורה מדאורייתא, וכדאיתא במשנה הראשונה למסכתין (דף ב:), ומוכח שאשת אחיו בלי היתר יבום מהוה ערוה לפטור צרתה, ומ״ש באופן דשלשה אחין וכו׳ שמותרת מדאורייתא.
ונראה דיש לחלק דבשלשה אחין הנפילה השניה מתרת את האיסור דאשת אחיו שלא הותר בנפילה הראשונה. משא״כ באשת אחיו שלא היה בעולמו שגזיה״כ ״יחדיו״ מחדשת שהאיסור של אשת אחיו שלא היה בעולמו אינו ניתן להתיר בנפילה לאחיו שנולד אחרי מיתתו. ולפיכך במקום שאין היתר, איסור אשת אחיו הוי ערוה לפטור את צרתה כמו צרת איילונית אליבא דרב אסי. ושאני בציור דשלשה אחין שהנפילה השניה מתרת את האיסור של אשת אחיו שנאסרה בה מהנפילה הראשונה, ולפיכך היא וצרתה מתייבמות מדאורייתא.
ועוד י״ל דבג׳ אחין היבמה נפלה בראשונה לכל האחין אלא שנפטרה לאח אחד מדין ערות אחות אשה. ובכן הנפילה השניה חלה ונחשבת כהמשך של הנפילה הראשונה להוסיף היתר על הנפילה הראשונה. משא״כ באשת אחיו שלא היה בעולמו שלא נפלה כלל בראשונה וא״א לומר שהנפילה השניה מוסיפה היתר ולכן אסורה לעולם כערות אשת אח.
גמ׳. רבא אמר ערוה גופה לא צריכא קרא דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. צ״ע במה שאמר רבא שמבלי גזיה״כ ורק משום הדין שאין עשה דוחה ל״ת שיש בו כרת, ערוה פטורה מן החליצה ומן היבום, וקשה דמ״ש ערוה מאלמנה לכ״ג שחולצת ולא מתייבמת, והרי אף שם חל הכלל שאין עשה דוחה ל״ת ועשה וכדאיתא לקמן
(דף כ.), ואעפ״כ חולצת ומ״ש מערוה
א.
והנה בפטור ערוה מיבום ומחליצה כתב הרמב״ם (בפ״ו מהל׳ יבום הל״ט) וז״ל יבמה שהיא ערוה על יבמה כגון שהיתה אחות אשתו או אמה או בתה הרי זו פטורה מן החליצה ומן היבום ואין לו עליה זיקה כלל שנאמר ולקחה לו לאשה ויבמה מי שראויה ללקוחין וקידושין תופסין בה היא זקוקה ליבום עכ״ל. ויתכן לפרש את הרמב״ם בשני אופנים: א) דר״ל שיבמה צריכה להיות ראויה לאישות שחלה עם היבום, ומפני כך ערוה פטורה מאחר שאינה ראויה לאישות של יבום. ב) יתכן דר״ל שהזיקה עצמה מהוה חלות אישות, ומכיון דערוה אינה בת אישות אינה ראויה לזיקת היבםב.
ולפי״ז מבואר נמי הנ״מ שבין ערוה לבין אלמנה לכ״ג אליבא דרבא, משום דערוה אינה בת אישות, ואילו אלמנה לכ״ג הויא בת אישות. ולפיכך ערוה פטורה מיבום ומחליצה לגמרי, ואילו אלמנה לכ״ג חולצת ולא מתייבמת.
אך צ״ע, דל״ל לרבא לומר שערוה פטורה משום שאין עשה דוחה ל״ת שיש בו כרת, והרי אפילו אם היה עשה דוחה ל״ת שיש בו כרת מ״מ ערוה צ״ל פטורה כיון שאינה בת אישות ואינה ראויה לא לזיקה ולא לקנין היבום.
ונראה שאין שם הערוה שבגברא בעצמו מפקיע את חלות האישות אלא איסור הכרת שחל בערוה מפקיע את האישות, וכדביארנו למעלה בשיעוריםג.
ובהתאם לכך אילו היה הדין שעשה היה דוחה ל״ת שיש בו כרת והאיסור של ערוה היה נדחה ליבום, האישות דיבום היתה חלה, כי בלי האיסור אישות חלה בערוהד.
ויעויין בתוס׳ לקמן
(דף ט.) ד״ה והרי וז״ל בכל דוכתי פשיטא ליה להש״ס דחייבי לאוין לר״ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין לאו בני חליצה ויבום נינהו כמו חייב כריתות הכא וכו׳ ותימה לר״י דאמאי לא אמרי׳ נמי לר״ע דליתי עשה ולידחי לא תעשה עכ״ל. ונראה לתרץ את קושיתם דשאני ר״ע מהחכמים, דאילו אליבא דהחכמים המפקיע של חלות אישות בערוה הוי האיסור, ובהתאם לכך אילו היינו אומרים עשה דוחה ל״ת שיש בו כרת היתה ערוה בת אישות דיבום. מאידך המפקיע דאישות בחייבי לאוין אליבא דר״ע אינו האיסור אלא חלות השם ערוה שבגברא, ואפילו אם עשה דוחה ל״ת מ״מ הגברא דחייבי לאוין אינה בת זיקה ואישות דיבום ומשו״ה פטורה לגמרי מיבום ומחליצה
ה.
תוס׳ ד״ה רבא. וז״ל אור״י דיש לחלק דגבי בעל קרי דשם טומאה אחת היא אמרי׳ הואיל ואישתרי אישתרי דחד לאו הוא בבעל קרי ומצורע אבל הכא דשני שמות הן לא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי עכ״ל. ועלינו להבין במה פליגי רבא עם הגמרא לעיל שלמדה דין הואיל ואישתרי אישתרי ביבום מטומאה.
ונראה שבבעל קרי מצורע אע״פ שחלין בו שני שמות של טומאה מ״מ חלות שם האיסור הוי שם איסור אחד של ביאת טמא למקדש. ופליגי רבא עם הגמרא, דרבא סובר שההיתר דביאת מצורע למקדש חל בשם האיסור, ולכן אמרינן בבעל קרי מצורע הואיל ואישתרי אישתרי שהרי ההיתר חל באותו שם האיסור של ביאת טמא למקדש. ברם היתר זה אינו חל בשני שמות של איסורי ערוה שונים. ואילו הגמרא לעיל ס״ל דההיתר דביאת מצורע חל בחפצא של הטומאה, ודין הואיל ואישתרי אישתרי קובע שההיתר שחל בחפצא שטמא בטומאת צרעת חל נמי באותו חפצא שטמא בטומאת בעל קרי. ולכן השוותה הגמרא שתי עריות לטומאה, שאף בב׳ שמות דערוה חל דין הואיל ואישתרי אישתרי שהרי הוא חל באותו חפצא דהיינו באותה אשה האסורה ואע״פ שנאסרה בשני שמות שונים דאיסורי ערוה שונים.
גמ׳. צרה נמי לא תבעי קרא. פרש״י (בד״ה צרה) וז״ל דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בה כרת דכתיב לצרור דמשמע לא אחות אשה ולא צרתה וכתיב כרת בסוף העריות עכ״ל. פרש״י דשם ערוה בפני עצמה חל על צרת ערוה, ושהצרה אינה אסורה באיסור אשת אחיו בלבד, אלא גם באיסור ערוה בפני עצמה. ומפני כן צרת ערוה פוטרת את עצמה מיבום מפני חלות השם ערוה שיש לה. ויוצא איפוא שאם היבם יבא על צרת ערוה יתחייב שתי חטאות, אחת משום ערות אשת אחיו ואחת משום ערות צרת ערוה, והוא חידושו.
ויעויין בתוס׳ לקמן
(דף ח:) ד״ה כל היכא דכתבו דאליבא דרבי דמיעט צרת ערוה מ״ולקח ולקחה״, צרת ערוה אסורה באיסור עשה בלבד ואילו אליבא דדרשת ״עליה״ הרי היא מחייבת כרת, וכמו״כ איתא בתוס׳ (דף ח.) ד״ה כי איצטריך דדרשת לצרור אוסרת צרת ערוה באיסור כרת. ולפי״ז יוצא אליבא דרבי שצרת ערוה אינה שם ערוה בפני עצמה. אלא הערוה פוטרת צרתה, וצרת ערוה נאסרה ממילא מחמת איסור אשת אח. מאידך אליבא דהרבנן שדרשו ״לצרור״ ו״עליה״, צרת ערוה מהוה חלות שם ואיסור ערוה בפני עצמה ופוטרת את עצמה ככל העריות שבתורה.
גמ׳. חד למישרי צרה שלא במקום מצוה. עיין בשיעורים למעלה
(דף ג.) רש״י ד״ה משום הכי תנא פוטרות.
א. עיין בתוס׳ לקמן (דף כ ב) ד״ה גזירה.
ב. עיין בשיעורים למעלה (דף ב א) ד״ה חמש עשרה נשים.
ג. עיין בשיעורים למעלה (דף ב א) תוס׳ ד״ה ואחות אשתו וגם בשיעורים (דף ג ב) תוס׳ ד״ה לפי.
ד. עיין בתוס׳ לקמן (דף מט ב) ד״ה סוטה דפליגי רש״י ותוס׳, דלרש״י ערוה אינה בת אישות ואילו לתוס׳ ערוה מופקעה מחלות אישות ומ״מ הריהי בת אישות. ונ״מ אם נעשית ערוה אחרי חלות האישות, דלרש״י האישות פקעה אך לא פקעה לתוס׳. ולפי״ז צ״ע בכוונת רבינו זצ״ל, דהניחא לתוס׳ דאילו היה העשה דוחה את הל״ת היתה האישות חלה ולא היתה פקעה, אך לרש״י אע״פ שהאישות היתה חלה מ״מ היתה פקעה מיד אחרי שקיים מצות ביאה, ויל״ע אם באופן זה קיים את המצוה, וצ״ע. ועיין עוד בתוס׳ לקמן (דף ח ב) ד״ה מלמד.
ה. עיין במכתבים הנמצאים בסוף ספר חדושי מרן רי״ז הלוי (דף 164) שהגרי״ז זצ״ל דחה את הסברא לחלק בין חייבי כריתות לבין חייבי לאוין אליבא דר״ע. ולכאורה יש סמוכין לסברת רבינו זצ״ל ממה שהרבנן למדו שאין קידושין תופסין בחייבי כריתות מאחות אשה דכתיב בה ״לא תקח״
(עיין קידושין דף סז ב), ויוצא שמהאיסור ליקוחין למדין שאין קידושין תופסין. ברם ר״ע למד את דינו שאין קידושין תופסין בחייבי לאוין מהדין שיש ממזר בחייבי לאוין (עיין בתוס׳ לקמן (דף מט א) ד״ה הכל בסוף דבריהם וגם בתוס׳ לקמן (דף מד א) ד״ה עשאה זונה), ובכן י״ל דלר״ע אין הפקעת הקידושין תלוי באיסור אלא בשם ערוה שחל בגברא דחייבי לאוין. והא ראייה דהתוס׳ לקמן (דף טז ב ד״ה קסבר) כ׳ בנוגע לביאת עכו״ם וז״ל אע״ג דביאת היתר היא מדאורייתא בצנעא מ״מ כיון דלא תפסי בה קידושין הוי ממזר עכ״ל. חזינן בעליל שדין ממזר אינו תלוי במעשה איסור. וה״ה אליבא דר״ע בחייבי לאוין, שמאחר שר״ע לומד אי תפיסת קידושין בחיי״ל מדין ממזר, משו״ה סובר שאפילו בלי איסור אין קידושין תופסין בחייבי לאוין, כמו דין הממזר שחל בלי איסור, וכדמוכח מעכו״ם.
ו. צ״ע לפי״ז למה צרת ערוה לא נמנית בתוך חייבי הכריתות הנמנין במשנה בריש מס׳ כריתות. ועיין בס׳ פורת יוסף לבעל פרי מגדים (לעיל דף ג ב). ויתכן ששם הערוה שחל בצרת ערוה הוא אותה שם ערוה של הערוה עצמה, ומשו״ה צרת ערוה אינה נמנית בפני עצמה מאחר שהערוה נמנית וצרת הערוה נאסרת מאותו שם איסור של הערוה עצמה.