ובדרב זביד דאמר אין בנים בלא סימנין וכו׳ – פירש״י ז״ל^א דקא סבר תוך הזמן כלאחר זמן ואם הביאה סימנין לאו שומא נינהו, וא״כ הא דרב זביד לא אתיא אליבא דהלכתא. ויש^ב לפרש אף זו כדרב ספרא, אין בנים לקטנה אלא א״כ הביאה שערות שאינן שומא ומיהרה להביא סימנין גמורין לפני חברותי׳^ג וקשיא לי, א״כ^ד שיש שממהרת להביא סימנין, כשאנו רואין קטנה שהגיעה לכלל שנים הללו ויש לה שערות, למה אנו אומרים שהן שומא, שמא אף זו מיהרה ואי שמשה וראוי׳ לילך^ה מתעברת ויולדת. וי״ל דלמא מיעוטא דמיעוטא שיולדת תוך הזמן הזה, ולמיעוטא דמיעוטא לא חיישינן, אלא א״כ ראינוה שילדה^ו. והרב אב ב״ד^ז ז״ל פי׳, דרב זביד לתרוצי ברייתא דרבה בר שמואל אתא, והכי קאמר, אין בנים לנערה שהגיעה לכלל שנותיה בלא סימנין, ומשום הכי תנא שכבר ילדה^ח, שאע״פ שגדלה^ט בשנים הרי הן כקטנות כיון שלא הביאו סימנין, אלא מפני שילדו אינן ממאנת^י, שאין בנים לנערה בלא סימנין, ולאשמועינן הא מילתא תני רבה שכבר ילדה^כ. ואין פי׳ זה מחוור לי כלל, משום דלרב זביד קשיא מתניתא^ל, שמצינו חמותו ממאנת שילדה כשהיא קטנה שאעפ״י שהביאה סימנין שומא הן, והי׳ צ״ל^מ לרב זביד, אלא שמא תתעבר ותמות ודקא קשיא שכבר ילדה^נ אין בנים בלא סימנין. ועוד היכא^ס אמרינן הניחא למאן דאמר חוששין שמא נשרו, אדרבא קשיא למאן דאמר הכי, דא״כ למה לי ילדה^ע אפילו לא ילדה^פ נמי אינה ממאנת. ועוד דסוגיא דשמעתא מה בנים הרי הן כסימנין דרב ספרא בקטנה, אף אין בנים בלא סימנין דרב זביד בקטנה.

ואיכא דרמי אשמעתתא^צ, הא דאיתמר בפ׳ אלו נערות^ק, גבי בעיא דבעי רבא, יש בגר בקבר ודבנה הוי או אין בגר בקבר ודאביה הוי, והוינן בה, ומי מעברא, והא תני רב ביבי קמי׳ דרב נחמן קטנה שמא תתעבר ותמות. והא הכא אסיקנא שמא תתעבר ושמא תמות. ומפני קושיא זו פרשו חכמי הצרפתים ז״ל^ר, בנים הרי הן כסימנין משעת עיבור, כלומר קטנה שנתעברה וילדה, משעת עבורה הרי היא כנערה שהביאה סימנין. והדבר נכון שהרי הצריכוהו לשמש במוך כל הזמן הזה, שמע מיניה כל שמתעברת כשהיא קטנה, אעפ״י שלידתה כשהיא נערה, היא מתה ועוברה מת, הילכך כשרואין אותה שהיא חיה, בנים^ש הרי הן כסימנין משעת עבור. והא דתני רבה בר שמואל שכבר ילדה^ת ולא קתני שכבר עיברה^א, לפי שאין עיבורן ראיי׳ עד שילדה^ב. ואיכא דאמרי בנים עדיפא^ג מסימנים למאי נפקא מינה אפילו לרבי יהודה בבנים מודים^ד, שאם נתעברה ומיאנה ואח״כ ילדה, אמרי׳ משעת עיבור הרי היא כמי שריבה^ה, דאא״ל שמיאנה אחר שילדה, שאין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד, כדאיתא התם בפ׳ אלו נערות^ו. ורב זביד^ז אמר, אין בנים בלא סימנין, שכיון שילדה עכשיו, הדבר ידוע שהביאה סימנין משעת עיבורה. ונבדוק השתא כו׳^ח, משום צער לידה חוששין שמא נשרו, אבל מעיקרא לא בדקנוה. והא דמייתי לה התם^ט בשמא תתעבר ותמות ולא קתני ושמא תמות, לאו דוקא, אלא משום דאי אפשר לקטנה שתלד ולא תמות אלא אם כן היא כנערה או נערה ממש שמיהרה לבוא, משום הכי קתני שמא תתעבר ותמות. ומיהו סוגיין דהתם דלא כרב זביד^י, דאלו לרב זביד אי בדק יפה יפה מקמי לידה^כ ולא הביאה קטנה היא, ועוד דכיון דחוששין קאמר ומשום שמא נשרו, לא קאמר אלא למיאון, אבל לחליצה לא, וכיון שכן איפשר דאית לה בן, אלא^ל דלרב זביד ודאי כיון דחוששין, אפילו אין בגר בקבר דידה הוי, שהאב מוציא מידה ועליו להביא ראיה. אלא דקשיא אם בדק, ותו מתני׳ דקתני אי אתה יכול לומר, היכי מתרצה^מ לה רב זביד, דהא לדידיה אם בדק יפה קודם לידה ממאנת היא. ובתוספות^נ מתרצין, דאפילו בדק חוששין, וצער לידה לאו דוקא, אלא צער עיבור. ויש לפרש, דלרב זביד לעולם אין בנים בלא סימנים, ולא נבדקה אשה קודם לידתה^ס שלא היו לה, אלא הא דאקשינן ונבדוק, כלומר אמאי סמכינן אגמ׳ כיון דאפשר לבדוק^ע. ויש אומרים, דסוגיין כמאן דאמר תוך הזמן כלאחר זמן, אבל למ״ד כלפני זמן, על כרחין שמא תתעבר ותמות, ודרבה בר שמואל דקתני שכבר ילדו, לאו דוקא, אלא שכיון^פ שילדו גדלו ואינן איילונית. ולא דייק, דכיון דסוגיין גבי עיקר הלכתא דהנך מילי, לית לן לאפוקי דלא כהלכתא ובתיובתא, דהתם^צ אסיקנא תיובתא דמאן דאמר תוך הזמן כלאחר זמן. ^קוהרב רבינו משה בר מיימון^ר ז״ל כתב, הבת שילדה אחר שתים עשרה הרי זו גדולה דבנים^ש הרי הן כסימנין. ונראה שהוא סבור^ת, דסוגיין תוך הזמן כלאחר זמן, וגמר מינה לאחר זמן. או שמא אינו גורס, אלא לעולם שמא תתעבר ושמא תמות^א, ורב ספרא שכבר ילדו אתא לתרוצי, והדרך^ב כפירוש הראב״ד ז״ל לרב זביד שכתבנו למעלה^ג.

הא דאמרינן ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו – אמרו בירושלמי^א, אם באומרת אי איפשי לא בנשואיך ולא בנשואי אחיך כל עמא מודו שהיא עוקרת. ואין גמרין סוברת^ב כן, דאי הכי לר׳ הושעיא נמי תמאן השתא בו ובאחיו ותתייבם צרתה, אלא ודאי לר׳ הושעיא לית ליה מיאון לזיקה לעולם. והא דאמרת^ג לעיל^ד, מיני׳^ה ביבם נמי נישואין קמייתא קא עקרה, לא אתיא כר׳ הושעיא, דאליבא דשמואל איתמר, ושמואל לית ליה דר׳ הושעיא, כדמוכח בפירקין^ו. ובדין הוא דהוה לי׳ לתרוצי הכא, מאי יכולה למאן ולא מיאנה כגון שמתה, והתם ודאי^ז אינה מתייבמת, וכך אמרו בירושלמי^ח, אלא משום דפירוקא דמפרק קושטא הוא, ובקושטא ניחא ליה^ט.