קמוניא ואשלג – מפרש בגמ׳.
(1) 
קִמוֹנְיָא וְאַשְׁלָג.
קִמוֹנְיָא וְאַשְׁלָג.Cimolian earth [kamonya], and potash [eshlag].
הכל
(2) אהִטְבִּילוֹ וְעָשָׂה עַל גַּבָּיו טְהָרוֹת הֶעֱבִיר עָלָיו שִׁבְעָה סַמָּנִין וְלֹא עָבַר הֲרֵי זֶה צֶבַע הַטְּהָרוֹת טְהוֹרוֹת וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַטְבִּיל עָבַר אוֹ שֶׁדֵּיהָה הֲרֵי זֶה כֶּתֶם וְהַטְּהָרוֹת טְמֵאוֹת וְצָרִיךְ לְהַטְבִּיל.
If one immersed the garment with the stain whose nature is unknown and then handled ritually pure items with the garment, and then applied these seven substances to the stain and it did not disappear, that stain is presumably from a dye, and therefore the ritually pure items are pure, and he need not immerse the garment again, as there is no impurity. If the stain disappeared or if it faded, that is a blood stain, and the ritually pure items that he handled are impure, and he must immerse the garment again.
הטבילו ועשה על גביו טהרות כו׳ הרי זה צבע – אין לפרש הרי זה ודאי צבע כדפירש בקונטרס בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף מט:) דאם כן לקמן אמאי קאמר אבל טהרות שאחר תכבוסת שניה טמאות הלא כיון שלא עבר מתחלה בז׳ סממנים ודאי צבע הוא ועוד כי פריך לקמן לר״ל דאמר בלוע שיכול לצאת ע״י הדחק לא שמיה בלוע ממתניתין דהרי זה צבע מאי פירכא היא הרי היא ודאי צבע ואין כאן טומאה בלועה כלל ואמאי נקט נמי והטבילו אפי׳ לא הטבילו נמי על כן צריך לפרש הרי זה ספק צבע כלומר יש לנו לתלות בצבע ואע״פ דפעמים דדם נדה [אינו] עובר ע״י ז׳ סמנין הכא איכא ספק ספקא מלבד טעמא דבטול דשמא צבע הוא כיון דלא עבר ואם תמצי לומר דדם הוא אימא מעלמא אתא הילכך מטהרינן אפילו למפרע אבל טעמא דבטול לחוד לא מהני דגבי דם נדה דקאמר מעביר עליו ז׳ סמנין ומבטלו אינו אלא לטהר מכאן ולהבא אבל למפרע טמא מדרבנן הואיל והקפיד שסבור שיכול לצאת ע״י ז׳ סממנין ואכתי לא בטלו ואע״ג דמן התורה טהור דהואיל ואין סופו לצאת ע״י ז׳ סממנין נתבטל אבל כאן כיון דאיכא ספק ספקא ובטול טהור אף מדרבנן למפרע ומיהו מטעם ספק ספקא לחוד לא הוה מטהרינן ליה אי לאו טעמא דבטול משום דרגילות לבא דם מגופה כדאמרינן בפרק קמא (לעיל דף ג.) בצפור לא נתעסקה בשוק של טבחים לא עברה האי דם מהיכא אתא דעל כרחך בלא טעמא דבטול לא מטהרינן ליה מטעם ספק ספקא מדנקט הטבילו אע״ג דמקילינן בשאר ספק ספקא ומשום הכי פריך מינה לר״ל דבטל אע״ג דיכול לצאת ע״י הדחק בצפון ואם תאמר אכתי למה לי הטבילו כיון דטהור מטעם בטול וספק ספקא וי״ל דנהי דכשנתייבש הבגד נתבטל מיהו בעודו לח לא נתבטל ובעודו לח נגע בו הבגד ומשום הכי צריך להטביל ועוד יש לומר הרי זה צבע צביעות דם בעלמא ונתבטל ולא נצטרך לטעם דספק ספקא והשתא נתפרש טעם בטול במשנה דמינה פריך לריש לקיש ומיהו פירוש ראשון נראה עיקר דלשון צבע לא משמע צביעות דם אלא צבע ממש.
עבר או שדיהה הרי זה ודאי כתם וטהרותיו טמאותא – לפי שסוף טומאה לצאת, וכל שיוצא על ידי סממנין אדם עשוי להוציאו, והיינו דפריךב מיניה ר׳ יוחנן לריש לקיש דקאמר טומאה שסופה לצאת חמורה אף על פי שלא יצתה, ואף על פי שאין אדם עשוי להוציאה1 על ידי צפון תולין בה להקל וטהורה, שהכל היו מודים דמתניתין הכי קתני לא עבר שמא צבע ותולין להקל, עבר ודאי דם ובטומאה ודאי בעינן בטול סממנין, מפני שדרך בני אדם להקפיד עליהן ולבטלן כדפרישית. והאי דלא פרכיה ממתניתין דקתני או שדיהה וצריך להטביל, דאלמא סלקא ליה טבילה. משום דאיכא למימר צריך להטביל מאחר שיעביר הכתם לגמרי על ידי צפון. אי נמי בההיא נמי קולא היא משום דכתמים דרבנן, זהו תורף של רש״י ז״ל. ואין במשנתינו בדיקה לגבי בעלה אם הכתם טמא או טהור, אלא אם יש מקום לתלות כגון שצבעה תולה ואם לאו אינו תולה.
והרמב״ם ז״לג פירש רישא דמתניתא לגבי בעלה, שאין הכתם מטמא עד שיודע שהוא דם לפיכך בודקין אותו בסממנין הללו אם עבר או שדיהה טמאה ואם לאו טהורה. ולדבריו מעשה שתלו בקלור ובשרף שקמהד, אינו אלא שיהו צריכין סממנין. וק׳ אם כן מאי פרכיה דר״י לריש לקיש ממתני׳ כשם שבדיקת סמנין מטהרת לבעלה למה לא תטהר לטהרות. ועוד, למה לי למיתני והטבילו, ואיכא למימר טהרות חמירי, והא דקתני הטבילו משום סיפא ולא דייק.
א. לפנינו: עבר או שדיהה הרי זו כתם והטהרות טמאות, [וכנראה הכל ד״א עם הדיבור הקודם].
ב. לקמן עמוד ב ועי׳ תוס׳ ות׳ הרא״ש.
ג. כבר צינתי בהערה 47.
ד. לעיל נח, ב.
1. הגהת הגרא״ז: דהא ממתני׳ שמעינן דכיון שאין הסממנין יכולין להעבירו.
בד״ה הטבילו ועשה על כו׳ ומ״ה פריך מינה לר״ל לבטל אע״ג כו׳ עכ״ל ולא בעי לשנויי לר״ל דהכא בטל משום דאיכא נמי ס״ס דמשמע דלא הוצרך למתני ה״ז צבע אלא לטהר למפרע משום דאיכא קפידא אבל להבא דליכא שום קפידא דהא לא עבר בלאו ס״ס טהור משום ביטול ודו״ק:
ואם הטבילו את הבגד בעוד שהיה בו כתם זה (שאין אנו יודעים מה טיבו), ועשה על גביו (על דעת שהוא טהור) טהרות, ולאחר מכן העביר עליו, על הכתם, את שבעה הסמנין הללו, ולא עבר (נעלם) הכתם על ידם — הרי כתם זה הוא צבע, ולא דם. ולכך אותן הטהרות שנעשו על גבי הבגד טהורות, ואת הבגד אינו צריך להטביל, שאין בו טומאה. ואולם אם הכתם עבר לאחר שהעבירו עליו את שבעת הסממנים הללו, או אפילו שלא נעלם לגמרי, אך דיהה (התעמעם, שנחלש צבע הכתם) — הרי זה כתם דם. ולכך הטהרות שהתעסק בהן על גבי הבגד טמאות, ואת הבגד צריך להטביל שוב.
If one immersed the garment with the stain whose nature is unknown and then handled ritually pure items with the garment, and then applied these seven substances to the stain and it did not disappear, that stain is presumably from a dye, and therefore the ritually pure items are pure, and he need not immerse the garment again, as there is no impurity. If the stain disappeared or if it faded, that is a blood stain, and the ritually pure items that he handled are impure, and he must immerse the garment again.
הכל
(3) באֵיזֶהוּ רוֹק תָּפֵל כֹּל שֶׁלֹּא טָעַם כְּלוּם מֵי גְרִיסִין לְעִיסַּת גְּרִיסִין שֶׁל פּוֹל חֲלוּקַת נֶפֶשׁ מֵי רַגְלַיִם שֶׁהֶחְמִיצוּ.
What is tasteless saliva? It is saliva that emerges from the mouth of any person who tasted nothing all night, when he first awakens in the morning. Liquid from split beans is created through the chewing of split beans that divided naturally, not by human hand, which is then applied to the stain. The urine that is an effective detergent is specifically urine that fermented for three days.
[לעיסת גריסין של פול חלוקת נפש]. אפי׳ חלוקת נפש, שלא טעמה מאכל מבערב.
א. ערוך ערך חלק ג: זה פי׳ ר׳ חננא׳ זצ״ל. עוד שם: ור׳ גרשום זצ״ל פי׳, גריס שבור, כגון גרש כרמל, ומתרגמ׳ פירוכן. לעיסת, כמו לעיסת חיטין. של פול חלוקת נפש, כלומ׳ מילעיסה של אותו פול, שנתבשל כל כך שמאליו הוא נחלק לשנים. והאי נפש כמו מנפשיה, כלו׳ מעצמו. ועוד אמ׳ לן ר׳, חלוקת נפש, שמתחלק מעצמו בתוך קליפתו, דהיינו נפש שיש לו, כמו נפש שעל הקבר. ואמ׳ לן משו׳ רב האיי גאון, תרי טעמי, עוקת נפש, כלומ׳ שכל כך הוא נלעס שכבר עומד ליבלע בתוך עוקת הגרון, דהיינו נפש. ט׳עם א׳חר, חלוקת נפש, שכל כך הוא נלעס יפה שכבר נחלק בין השינים ועמוד ליכנס בנפש הגרון.
ערך זתא
זתא – א(נדה סב.) מי רגלים נתר ובורית גמ׳ מאי בורית זיתא.
ערך חלק
חלק – ב(נדה סב.) לעיסת גריסין של פול חלוקת נפש פי׳ חלוקת נפש שלא טעמה מאכל מבערב זה פי׳ רבינו חננאל ורבינו גרשם ז״ל פי׳ גריס שבור כגון גרש כרמל מתרגם פירוכן לעיסת כמו לא ילעוס חטים של פול חלוקת נפש כלומר מלעיסתה אותו פול שנתבשל כל כך שמאליו הוא נחלק לשנים והאי נפש כמו מנפשיה מעצמו ועוד אמר לן חלוקת נפש שמתחלק מעצמו בתוך קליפתו דהיינו נפש שלו כמו נפש שעל גבי קבר ואמר לן משום רב האי גאון תרי טעמי עוקת נפש כלומר שכל כך הוא נלעס שכבר עומד ליבלע בתוך עוקת הגרון דהיינו נפש פי׳ אחר חלוקת נפש שכל כך נלעס יפה שכבר נחלק מן השינים ועומד ליכנס בנפש בגרון.
ערך לעס
א. [זייף.]
ב. [ניכטערן הייט.]
ג. [עססען, קייען.]
למעלה נמנו שבעת הסממנים המעבירים את הדם, ומסבירים: איזהו רוק תפל — זה הרוק היוצא בבוקר, עם הקימה מהשינה, מפיו של כל אדם שלא טעם כלום כל הלילה. מי גריסין — לעיסת גריסין של פול חלוקת נפש. כלומר, גריס של צמח הפול שנחלק מעצמו, שיצא האוכל שבה מתוך קליפתו מעצמו, ולא בידי אדם. ונלעס בפי אדם, ולאחר מוכן הריהו מונח על הכתם. מי רגלים — מי רגלים שהחמיצו, אחר ששהו שלושה ימים.
What is tasteless saliva? It is saliva that emerges from the mouth of any person who tasted nothing all night, when he first awakens in the morning. Liquid from split beans is created through the chewing of split beans that divided naturally, not by human hand, which is then applied to the stain. The urine that is an effective detergent is specifically urine that fermented for three days.
הכל
(4) וְצָרִיךְ לְכַסְכֵּס שָׁלֹשׁ פְּעָמִים לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד גהֶעֱבִירָן שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן אוֹ שֶׁהֶעֱבִיר שִׁבְעָה סַמָּנִין כְּאַחַת לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם.:
And one must rub each and every one of the substances three times over the stain, and one must apply them separately, and one must apply them in the order they are listed in the mishna. If one applied them in a manner that is not in their prescribed order, or if one applied all seven substances simultaneously, he has done nothing. One cannot determine by means of that examination whether it is blood or a dye.
ערך כסכס
כסכס – א(מועד קטן י:) רבא שרא לכסכוסי קרמי. (נדה סב.) צריך לכסכס ג׳ פעמים על כל דבר ודבר (זבחים צד) אמר רבא כל כיבוס דלית ליה כיסכוס לאו כיבוס הוא. (שבת קמ) לכסכוסי כיתניתא פי׳ לרככי קא מיכוין ושרי או דלמא לאולודי וכו׳ פי׳ לקבץ מקצת הבגד של פשתן בתוך ידו לשופו מפני שרוחצין הבגד ומתייבש בשמש או ברוח עומד אשון פירוש קשה ורוצה לרככו נותן הבגד לתוך ידו ומוליך ומביא ידיו עד שיעשה הבגד ההוא כמו קפולים קטנים כמין קמטים (שבת קמז) מאי מרזב כגון כוסי בבלייתא דמיתחזי כמרזב. וכי הא דתנן (נדה סב.) שהיא עושה צרכיה צריכא לכסכס שלשה פעמים על כל דבר ודבר ואמרינן בגמרא בעי רבי ירמיה אמטויי חד ואיתויי חד או דלמא אמטויי ואיתויי תרי תיקו וכן עוד מפורש בתלמוד א״י. בענין מוליך ומביא שבלולב מיהא שמעינן דכיסכוס כעין שפשוף הוא ומתקווץ הבגד פי׳ מתכמש ונראה קמטין קמטין וכשלובשו מתפשט. וכדאמר רב כהנא ואיתימא רב יהודה טיט שעל בגדו מכסכסו מבפנים ומדקרי להאי כיתניתא שמעינן מיניה דסודרא ליתה כותינתא ולא יתכן לומר שהוא צמר שאם היה צמר איך אומר לו היה לך ללמוד פשתים מצמר והדבר רחוק ביניהן ואינה אלא צמר גפן שזה קרוב לזה ופשט רב חסדא דלרכוכי מיכוין ושרי.
ערך כסכס
כסכס – ב(מועד קטן י:) רבא שרא לכסכוסי קרמי. (נדה סב.) צריך לכסכס ג׳ פעמים על כל דבר ודבר (זבחים צד) אמר רבא כל כיבוס דלית ליה כיסכוס לאו כיבוס הוא. (שבת קמ) לכסכוסי כיתניתא פי׳ לרככי קא מיכוין ושרי או דלמא לאולודי וכו׳ פי׳ לקבץ מקצת הבגד של פשתן בתוך ידו לשופו מפני שרוחצין הבגד ומתייבש בשמש או ברוח עומד אשון פירוש קשה ורוצה לרככו נותן הבגד לתוך ידו ומוליך ומביא ידיו עד שיעשה הבגד ההוא כמו קפולים קטנים כמין קמטים (שבת קמז) מאי מרזב כגון כוסי בבלייתא דמיתחזי כמרזב. וכי הא דתנן (נדה סב.) שהיא עושה צרכיה צריכא לכסכס שלשה פעמים על כל דבר ודבר ואמרינן בגמרא בעי רבי ירמיה אמטויי חד ואיתויי חד או דלמא אמטויי ואיתויי תרי תיקו וכן עוד מפורש בתלמוד א״י. בענין מוליך ומביא שבלולב מיהא שמעינן דכיסכוס כעין שפשוף הוא ומתקווץ הבגד פי׳ מתכמש ונראה קמטין קמטין וכשלובשו מתפשט. וכדאמר רב כהנא ואיתימא רב יהודה טיט שעל בגדו מכסכסו מבפנים ומדקרי להאי כיתניתא שמעינן מיניה דסודרא ליתה כותינתא ולא יתכן לומר שהוא צמר שאם היה צמר איך אומר לו היה לך ללמוד פשתים מצמר והדבר רחוק ביניהן ואינה אלא צמר גפן שזה קרוב לזה ופשט רב חסדא דלרכוכי מיכוין ושרי.
א. [אוים ווינדען.]
ב. [אוים ווינדען.]
לכסכס – לשפשף.
שלש פעמים – בין שתי ידיו כדרך כיבוס בגדים שכופל צדו עם צדו ומשפשף ומוליך ומביא.
כסדרן – כדרך ששנויין כאן.
לא עשה ולא כלום – לא לבדוק ולא לבטל.
וצריך לכסכס (לשפשף) את הבגד שלש פעמים לכל אחד ואחד מהסממנים הללו. ואת שבעת הסממנים הללו צריך להעביר על הכתם, דווקא באופן זה שיועבר סממן אחר סממן בנפרד, ובסדר המנוי במשנתנו שבתחילה מעבירים רוק תפל ואחר כך מי גריסים וכן הלאה. ואולם אם העבירן שלא כסדרן, או שהעביר את כל שבעה הסמנין כאחת ולא בזה אחר זה — לא עשה ולא כלום. שאין זו בדיקה תקפה, ואי אפשר לקבוע על פיה אם היה זה כתם דם או צבע.
And one must rub each and every one of the substances three times over the stain, and one must apply them separately, and one must apply them in the order they are listed in the mishna. If one applied them in a manner that is not in their prescribed order, or if one applied all seven substances simultaneously, he has done nothing. One cannot determine by means of that examination whether it is blood or a dye.
הכל
(5) גמ׳ גְּמָרָא : תָּנָא נֶתֶר אֲלֶכְּסַנְדְּרִית וְלֹא נֶתֶר אַנְטִפַּטְרִית.:
GEMARA: The Gemara clarifies the identities of the seven substances that remove blood stains. With regard to natron, a Sage taught in a baraita: This is referring to Alexandrian natron, i.e., from the city in Egypt, and not natron from Anpantrin, which is of a different quality.
א גמרא שנינו במשנתנו שבעה סממנים המעבירים את הכתם, ואולם לא הוסבר במשנתנו אלא ענין שלושה מהם (רוק תפל, מי גריסים, ומי רגלים). ולענין בירור עניינו של הנתר מביאים מה שתנא [שנה] החכם בברייתא: הנתר המעביר את הכתם — זה נתר אלכסנדרית, ולא נתר אנטפטרית.
GEMARA: The Gemara clarifies the identities of the seven substances that remove blood stains. With regard to natron, a Sage taught in a baraita: This is referring to Alexandrian natron, i.e., from the city in Egypt, and not natron from Anpantrin, which is of a different quality.
הכל
(6) בּוֹרִית.: אָמַר רַב יְהוּדָה זֶה אַהֲלָא וְהָתַנְיָא הַבּוֹרִית וְהָאָהָל אֶלָּא מַאי בּוֹרִית כַּבְרִיתָא.
The mishna lists borit as one of the seven substances. Rav Yehuda says: This is referring to ice plant. The Gemara raises an objection: But isn’t it taught in a baraita: Borit and ice plant, which indicates that they are two different substances? Rather, what is borit? Sulfur.
אמר רב יהודה זה אהל – בשבת פרק רבי עקיבא (שבת צ.) איכא ספרים דגרסי זה החול ופריך והתניא הבורית והחול ותימה דהתנן חול בפרק המוציא (שם פ:) וי״ל דתרי גווני חול חד לבנין וחד לחפיפה וכבוס ואתי שפיר לההיא גירסא במסקנא דקאמר אלא מאי בורית אהל ולא קאמר אלא לעולם כו׳.
והתניא הבורית והאהל – פי׳ לענין שביעית נשנית אבל לפי גירסת הספרים דשבת דגרס הבורית והחול תימה היא לענין מה נשנית ואי לענין הוצאת שבת הא קאמר רבי יהודה שיעור בנתר ובורית כדי להעביר בו את הכתם והך שיעורא לא שייך רק מהני ז׳ מיני סמנים ומיהו אפשר דרבנן אית להו דבורית וחול הראויין לחפיפה וכבוס אית להו חד שיעורא לענין שבת ורבי יהודה פליג אבורית לחוד וקאמר כדי להעביר בו את הכתם.
כבריתא – פירש״י גפרית וכן בערוך אש וגפרית תרגום אשתא וכבריתא (תהלים יא) והקשה הר״ר יעקב מאורליינ״ש בשבת כי פריך כבריתא מי אית ליה שביעית לפרוך ממתני׳ דשבת דתנן בפ׳ המוציא (שבת עח:) שיעור אחרינא בגפרית וזפת כדי לסתום נקב ומיהו לא קשה דבכמה מקומות מצי למפרך ממשנה וכשהפירכא יותר פשוטה מן הברייתא פריך מינה ועוד כיון שסידר הש״ס הכא הובאה שם והוקבעה.
תד״ה אמר רב יהודה וכו׳ ופריך והתניא הבורית והחול ותימה דהתנן חול בפרק המוציא כו׳ עכ״ל הא דלא פריך התם מההיא דפרק המוציא ודאי דאיכא למימר כמ״ש התוס׳ גבי כבריתא דהפירכא יותר פשוטה מן הברייתא אבל עיקר תמיהתם לפי האמת דהבורית והחול מיתני׳ לגבי שבת דהוו שוין בשיעור כמ״ש לקמן ובפרק המוציא תנא ליה שלא כשיעור׳ דבורית וק״ל:
ב ובבירור ענין הבורית הנזכרת במשנה, אמר רב יהודה: זה הנקרא אהלא. ומקשים על כך: והתניא והרי שנויה ברייתא] האומרת בתוך דבריה הבורית והאהל, והרי זה מורה כי אלה הם דברים שונים! אלא, מאי [מה היא] בורית — כבריתא [גופרית].
The mishna lists borit as one of the seven substances. Rav Yehuda says: This is referring to ice plant. The Gemara raises an objection: But isn’t it taught in a baraita: Borit and ice plant, which indicates that they are two different substances? Rather, what is borit? Sulfur.
הכל
(7) וּרְמִינְהִי הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶן הַלְבֵּיצִין וְהַלְּעוֹנִין הַבּוֹרִית וְהָאָהָל וְאִי בּוֹרִית כַּבְרִיתָא מִי אִית לֵיהּ שְׁבִיעִית וְהָתְנַן זֶה הַכְּלָל כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ עִיקָּר יֵשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וְכֹל שֶׁאֵין לוֹ עִיקָּר אֵין לוֹ שְׁבִיעִית אֶלָּא מַאי בּוֹרִית אַהֲלָא וְהָתַנְיָא הַבּוֹרִית וְהָאָהָל תְּרֵי גַּוְונֵי אַהֲלָא.:
And the Gemara raises a contradiction from the baraita discussing the halakha of plants whose use is prohibited during the Sabbatical Year: They added to the list of such plants: Bulbs of ornithogalum, and wormwood, and borit, and ice plant. And if it would enter your mind to say that borit is sulfur, is there sulfur that is subject to the halakhot of the Sabbatical Year? But didn’t we learn in a baraita that this is the principle: Anything that has a root and grows is subject to the halakhot of the Sabbatical Year, and anything that does not have a root is not subject to the halakhot of the Sabbatical Year? Rather, what is borit? It is ice plant. But isn’t it taught in the baraita: And borit and ice plant? The Gemara explains that there are two types of ice plant, one of which is called borit.
כל שאין לו עיקר – פירש בקונטרס במסכת עבודה זרה (דף יד.) עיקר המתקיים בארץ בימות החמה ובימות הגשמים וזה קשה דא״כ תבואה לא יהא נוהג בה שביעית שאינה מתקיימת בימות הגשמים ונראה כמו שפירש הכא שאין לו שורש בארץ כמו גפרית וגם מה שפירש שם תורניתא מין ארז כדאיתא בראש השנה (דף כג.) שיטה תורניתא זה אינו נראה דבמסכת ע״ז (דף יד.) פריך כי הכא ומי אית ליה שביעית והתניא כו׳ והרי ודאי לארז יש לו שורש על כן נראה כמו שפי׳ רש״י בשבת (דף צ.) שהוא כעין מחפורת צריף שקורין אלו״ם ומין קרקע הוא וכמו גפרית הוא שאינו נשרש בארץ.
תרי גווני אהלא – תימה לספרים דגרסי בשבת (שם) והתניא הבורית והחול אמאי לא משני מעיקרא תרי גווני חול כדמשני במסקנא גבי אהל וי״ל דקים ליה להש״ס דלא הוו תרי גווני חול לכבוס.
כל שיש לו עיקר יש לו שביעית וכל שאין לו עיקר אין לו שביעית ודבר זה י״מ בו כל שיש לו עיקר שחוזר וצומח ממנו אחר שנקצר כגון אילנות ואי אפשר לומר כן שהרי תבואה אינה בכלל זה ויש לה שביעית וכן י״מ יש לו עיקר שהוא נשאר בארץ כלומר שאין עוקרין אותו מעיקרו אלא שהוא נקצר ואף זה אינו שהרי מיני קטניות נתלשין מעיקרם ויש להן שביעית אלא עיקר הפירוש שאף בעוד שהוא חי ומחובר בארץ יש לו שרש טמון בארץ שממנו הוא חי וגדל וזהו שהקשו בגמרא כבריתא ר״ל גפרית מי אית לה שביעית והרי קרקע עולם הוא וי״מ כבריתא בורית הנקרא שאבון ר״ל אחד ממיניו כמו שביארנו במשנה ואעפ״כ אין לו שביעית ואפילו היה כעין שלנו שיש בו אפר הבא מן עצים הרי אף בעצים עצמן נחלקו אם נוהגות בהם שביעית אם לאו הא באפר ודאי כלם מודים שאין בהם קדושת שביעית וכן אפילו נתנו שם שמן עם האפר כעין שלנו הא ודאי בטל הוא אגב האפר ושמא תאמר והרי אמרו כלל אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וגפרית ובורית אינם בכלל אלו ההיא לענין חיוב הבא מצד דברים הראויים לאכילה אתמר ומכל מקום מיני הצבעים אף הם שביעית נוהגת בהם ומיני הכיבוס בכלל מיני הצבעים הם והבורית בכללם ור״ל האהל והוא עשב שיש לו עיקר שעושין ממנו אחד ממיני הבורית וכן מה שאמרו הוסיפו עליהו הלעונין והלביצים כלם מיני כיבוסין להעברת הזוהמא והכתמים:
אלא מאי בורית אהל ק״ק דה״ל למימר אלא לעולם מאי בורית אהל הילכך נראה כגירסא דשבת פרק אמר רבי עקיבא דגריס מעיקרא בורית אמר רב יהודה זה החול והתניא והבורית והחול כו׳:
והטבילו ועשה על גביו טהרות העביר עליו ז׳ סמנין ולא עבר הרי זה צבע. אין לפרש דהוי ודאי צבע מדלא עבר דא״כ אמאי [נקט] הטבילו אפי׳ לא הטבילו נמי טהרותיו טהורות ועוד מאי מותיב מינה ר׳ יוחנן לר״ל בגמ׳ דאמר טומאה בלועה מטמאה כיון דצבע הוא אין כאן טומאה בלועה כלל. ועוד תניא בגמ׳ שנאן ועבר טהורתיו טהורות ומפרש דהיינו טהרות שבין תכבוסת ראשונה לשניה אבל טהרות שאחר תכבוסת שניה טמאות עד שיטביל כיון שהקפיד עליו ואי ודאי צבע הוא כשלא עבר בראשון מה תלוי בקפידא כיון דודאי אין כאן דם. אלא ה״פ הרי זה ספק צבע והוי כעין ספק ספיקא ספק צבע ספק דם ואפי׳ את״ל דם אימור מעלמא אתא ולא ספק ספיקא ממש. דא״כ בלא העברת סמנין יהא טהור אלא אינו כשאר ספק ספיקא דעלמא משום דרוב פעמים מגופה אלא ע״י שלא עבר ע״י ז׳ סמנין ה״ל ספק ספיק׳ ומטהרינן ליה אבל דם נדה ודאי אע״ג דאמרינן בגמ׳ דמעביר עליו ז׳ סממנין ומבטלו ה״מ לטהרות דלאחר תכבוסת דכיון שביטלו גלי אדעתיה שאינו מקפיד עליו עוד. אבל טהרות דקודם לכן טמאות שהרי לא ביטלו עדיין. ודוקא מדרבנן אבל מדאורייתא טהורות כיון שהוא בלוע כל כך שאינו סופו לעבור ע״י סממנין הילכך דוקא הטבילו הוא דמטהרינן משום דאיכא לספוקי בצבעים דאפי׳ היה דם נדה ודאי לא היו טמאות מדאורייתא אלא מדרבנן אבל אם לא הטבילו דאם היה דם נדה ודאי היו טמאות מדאורייתא שהרי נטמא הבגד מתחלה כשנפל עליו הדם הלח אין לטהר מטעם דאיכא לספוקי בצבע. זו היא שיטת רבינו שמשון. ונדחק לפרש ולחלק לר׳ יוחנן בין כתם לדם נדה ממש דבכתם טהרות הראשונות טהורות ובדם נדה טמאות. וק״ל מאי שנא דם נדה שהוא כל כך שאינו יכול לצאת כ״א ע״י צפון מחרסין הבלועין משקין טמאין ואינן יכולין [לצאת] כ״א ע״י הסק תנור דמטהר ר׳ יוחנן הילכך נראה לפרש הרי זה צבע כיון שהעביר עליו ז׳ סמנין ולא עבר הוברר הדבר שהיה בלוע מעיקרו כל כך שאינו יכול [לצאת] כ״א ע״י צפון ונתבטל מתורת דם ואין כאן צביעת דם בעלמא. וה״ה דם נדה ודאי אם הטבילו ועשה על גביו טהרות והעביר עליו ז׳ סמנין ולא עבר טהרותיו טהורות והאי דנקט כתם משום דמתניתין איירי בכתמים וה״ה דם נדה ודאי והיינו דקתני ר׳ חייא דם הנדה ודאי מעביר עליו ז׳ סמנין ומבטלו דאם עבר נטהר הכתם ואם לא עבר הוברר שהיה בלוע כל כך שלא היה יכול לעבור כ״א ע״י צפון ואפי׳ טהרות הראשונות טהורות:
שם אלא מאי בורית אהלא כו׳. נ״ב פי׳ כמו לעולם ודוק וכן פי׳ התוס׳ בפ׳ ר״ע (שבת דף צ.):[שם] שלוף דוץ. נ״ב עיין בפ׳ אמר ר״ע (שבת דף פ״ב:)
בד״ה הוסישו עליהן לענין שביעית כצ״ל:
בד״ה הוסיפו כולה לביצין הס״ד:
ורמינהי [ומשליכים, ומראים סתירה] על הסבר זה ממה ששנינו לענין הצמחים שנאסרו לשימוש בשביעית כי הוסיפו עליהן אף את הלביצין, והלעונין, והבורית, והאהל. ואי [ואם] בורית זו כבריתא, מי אית ליה [האם יש לו] איסור שביעית? והתנן [והרי שנינו במשנה] בהגדרת הדברים שיש בהם איסור שביעית, זה הכלל: כל שיש לו עיקר (שורש, שממנו הוא ניזון) — יש לו (הריהו בכלל) איסור שביעית, וכל שאין לו עיקר — אין לו שביעית. ואילו לכבריתא אין שורש! אלא חוזרים לזיהוי הקודם האומר כי מאי [מה היא] בורית — זה אהלא, ובאשר לשאלה שהקשינו, התניא [הרי שנויה ברייתא] האומרת בתוך דבריה הבורית והאהל, והרי זה מורה כי הבורית אינה האהל — צריך לומר כי יש תרי גווני אהלא [שני מיני אהל], שאחד מהם נקרא גם ״בורית״, והאחר שונה מן הבורית.
And the Gemara raises a contradiction from the baraita discussing the halakha of plants whose use is prohibited during the Sabbatical Year: They added to the list of such plants: Bulbs of ornithogalum, and wormwood, and borit, and ice plant. And if it would enter your mind to say that borit is sulfur, is there sulfur that is subject to the halakhot of the Sabbatical Year? But didn’t we learn in a baraita that this is the principle: Anything that has a root and grows is subject to the halakhot of the Sabbatical Year, and anything that does not have a root is not subject to the halakhot of the Sabbatical Year? Rather, what is borit? It is ice plant. But isn’t it taught in the baraita: And borit and ice plant? The Gemara explains that there are two types of ice plant, one of which is called borit.
הכל
(8) קִמוֹנְיָא.: אָמַר רַב יְהוּדָה שְׁלוֹף דּוֹץ.: וְאַשְׁלָג.: אָמַר שְׁמוּאֵל שְׁאֵלְתִּינְהוּ לְנָחוֹתֵי יַמָּא וַאֲמַרוּ אַשְׁלָגָא שְׁמֵיהּ וּמִשְׁתְּכַח בֵּינֵי נִקְבֵי מַרְגָּנִיתָא וּמַפְּקִי לֵהּ בְּרַמְצָא דְּפַרְזְלָא.:
With regard to the Cimolian earth mentioned in the mishna, Rav Yehuda said: This is the earth referred to as: Pull out, stick in. And with regard to the eshlag mentioned in the mishna, Shmuel said: I asked all of the seafarers about the identity of eshlag, and they told me it is called ashlega, in Aramaic, and can be found in the shell of the pearl, and is removed with an iron skewer.
ג ובענין הקמוניא הנזכרת במשנה, אמר רב יהודה: זה הנקרא שלוף דוץ. ד ובענין האשלג הנזכר במשנה, אמר שמואל: שאלתינהו לנחותי ימא [שאלתי אותם, את יורדי הים], מהו אשלג זה, ואמרו לי כי אשלגא שמיה [שמו], ומשתכח ביני נקבי מרגניתא, ומפקי לה ברמצא דפרזלא [והוא נמצא בין נקבי המרגלית, ומוציאים אותו במסמר ארוך של ברזל].
With regard to the Cimolian earth mentioned in the mishna, Rav Yehuda said: This is the earth referred to as: Pull out, stick in. And with regard to the eshlag mentioned in the mishna, Shmuel said: I asked all of the seafarers about the identity of eshlag, and they told me it is called ashlega, in Aramaic, and can be found in the shell of the pearl, and is removed with an iron skewer.
הכל
(9) הִטְבִּילוֹ וְעָשָׂה [כּוּ׳].: תָּנוּ רַבָּנַן הֶעֱבִיר עָלָיו שִׁבְעָה סַמָּנִין וְלֹא עָבַר צַפּוֹן וְעָבַר טׇהֳרוֹתָיו טְמֵאוֹת.
§ The mishna teaches: If one immersed the garment with the stain whose nature is unknown and then handled ritually pure items with the garment, and then applied these seven substances to the stain and it did not disappear, that stain is a dye, and therefore the ritually pure items are pure, and he need not immerse the garment again, as there is no impurity. The Sages taught in a baraita: If one applied these seven substances to the stain and it did not disappear, but he then applied soap [tzafon] and it disappeared, any ritually pure items that he handled with the garment are impure.
העביר עליו שבעה סמנין שהוזכרו ולא עבר שביארנו עליו שהוא צבע והעביר עליו צפון ועבר אין זה כלום ואין אומרין מתוך כך שהוא דם כדי לטמאה שהצפון מתוך חזקו אף הצבעים עצמן הוא מעביר וכמו שאמרו בגזלה שאם צבעה לא קנאה בשנוי שהרי חוזר הוא לברייתו הואיל ויכול להעבירה על ידי צפון אבל אם העביר עליו ששה מן הסמנין שהוזכרו ולא עבר והעביר עליו במקום שביעי צפון ועבר אין אומרים הצפון הוא שהעבירו אבל סם שביעי מאותם שהוזכרו לא היה מעבירו אלא שמא אף סם שביעי היה מעבירו וחוששין שמא דם הוא:
ה שנינו במשנתנו כי אם הטבילו את הבגד שנמצא בו הכתם, ועשה על גביו טהרות, ונבדק הבגד בשבעת הסממנים הללו ולא עבר הכתם — כתם זה הינו צבע, ואין כאן טומאה, והטהרות הינן טהורות, והבגד אינו צריך טבילה נוספת. ומביאים עוד בענין זה, תנו רבנן [שנו חכמים]: העביר עליו שבעה סמנין, ולא עבר הכתם. ולאחר מכן הוסיף והעביר עליו צפון (סבון), ועבר הכתם בכך — טהרותיו טמאות. ותוהים על כך: הרי הבדיקה הוכיחה שאין זה כתם דם.
§ The mishna teaches: If one immersed the garment with the stain whose nature is unknown and then handled ritually pure items with the garment, and then applied these seven substances to the stain and it did not disappear, that stain is a dye, and therefore the ritually pure items are pure, and he need not immerse the garment again, as there is no impurity. The Sages taught in a baraita: If one applied these seven substances to the stain and it did not disappear, but he then applied soap [tzafon] and it disappeared, any ritually pure items that he handled with the garment are impure.
הכל
(10) צַפּוֹן צֶבַע נָמֵי מְעַבַּר אֶלָּא דהֶעֱבִיר עָלָיו שִׁשָּׁה סַמָּנִין וְלֹא עָבַר הֶעֱבִיר עָלָיו צַפּוֹן וְעָבַר טׇהֳרוֹתָיו טְמֵאוֹת שֶׁאִם הֶעֱבִיר שְׁבִיעִי מִתְּחִילָּה שֶׁמָּא עָבַר.
The Gemara raises an objection with regard to this ruling: But soap causes dye to disappear as well; why then should one assume that the stain was blood? Rather, the baraita means that if one applied only six of the seven substances to it and the stain did not disappear, and he then applied soap to the stain and it disappeared, any ritually pure items that he handled with the garment are impure. The reason is that if he had applied all seven substances initially, perhaps the stain would have disappeared, proving that it was blood. Consequently, the garment is rendered impure due to uncertainty.
ערך ספן
ספן – א(בבא קמא צג:) יכול להעבירו ע״י ספון (נדה סב.) ספון מעבר ליה ס״א צפון פירוש בלעז ספו״ני ובלשון ישמעאל צבעון (א״ב פי׳ בלשון יוני ורומי בורית).
ערך אנטיפטר
אנטיפטר – בנתר אלכסנדרית ולא נתר אנטיפטרין בפרק אמר ר׳ עקיב׳ בגמרא דנהר בשבת (שבת צ.) ובנדה בפרק האשה בג׳ (נדה סב) דשבעה סממנין מעבירין על הכתם. ובפרק מי שאחזו (גיטין עג) היה הולך מיהודה לגליל הגיע לאנטיפטריס פי׳ אילו שני מקומות הן אלכסנדרית על שם אלכסנדריא של מצרים וכן תרגום נא ואנטיפטריס עיר שהיתה ביהודה כמפורש בגמ׳ דמי שאחזו.
ערך ברית
ברית – ג(שבת פט:) מי רגלים נתר ובורי׳. (נדה סב כריתות ז) בורית כרשינא ט׳ קבין כבר פי׳ בערך אהל ואצרוף כבור סיגיך תרגום ואברור כמה דמנקן בבוריתא.
ערך דהא
דהא – ד(גיטין נז.) לובן ביצה סולד מן האור שכבת זרע דיהא מן האור (שבועות ז) והא תנן (בריש נגעים) של שלג עזה של סיד דיהא הימנה: (נדה יט.) שחור כחרס וכו׳ דיהא מכן טהור. (נדה סב) עבר או שדיהא הרי זה כתם פי׳ דיהא עמם עינו. (יבמות מא) כל ששכבת זרעו דיהא וי״א כל שאין מי רגליו מחמיצין פי׳ כדגרסינן (נדה סח) זוב דיהא ודומה ללובן ביצה המוזרת שכבת זרע קשורה ודומה ללובן ביצה שאינה מוזרת.
ערך כבר
כבר – ה(ברכות כז:) לכברויי סלי פי׳ לעשן הסלים של נצרים בגפרית כדי ללבנן. פ״א מניחין הבגדים בסלים והיו מעשנין תחת הסלים ללבן הבגדים (בבא קמא צ״ג:) הא דאחוורי אחווריה הא דכברי כברויי. (גיטין פו) גינברא ומרתחא וכבריתא. (נדה סב) בורית כבריתא פי׳ כבריתא גפרית (א״ב תרגום ירושלמי אש וגפרית דאשתא וכובריתא).
ערך נחר
נחר – ו(נדה סב) א״ר כל זמן שהוא נוחרת וכו׳ עד כל זמן שהרוק מצוי בתוך הפה מחמת תשמיש פי׳ חכמי מגנצא כל זמן שהדם מצוי לה באותו מקום מחמת תשמיש בידוע שלא חית׳ המכה ואמר לן ר׳ דאית מפרשי האי רוק שכבת זרע ולא מסתבר ליה נחירא דאמר רב היכי דמי עומדת ורואה יושבת ואינה רואה מחמת שאותו מקום הוא נדחק כשהיא עומדת ונוגעין הצדדין ביחד וכשהיא יושבת שאינו נדחק אינה רואה או כשהיא יושבת על גבי קרקע שקשה היא ונדחקת רואה וכשהיא יושבת על גבי כרים שהן רכים אינה רואה בידוע שלא חיתה המכה ודם בתולים הוא ומותרת.
ערך נע
נע – ז(סוכה לז:) והיכן היו מנענעין פי׳ ניענוע זה זולתי מוליך ומביא מעלה ומוריד ששנינו (מנחות סא.) בענין שתי הלחם וכבשי עצרת ואמר רבה התם וכן ללולב אלמא צריך לנענע בהולכה ובהובאה שלשה פעמים זולתי מוליך ומביא מעלה ומוריד ועיקר דבר זה מתלמוד א״י דגרסינן התם רבי חייא בר אשי בשם רב המשכים ללכת בדרך נוטל לולב ומנענע שופר ותוקע וכשמגיע זמן ק״ש קורא ומתפלל תניא צריך לנענע ג׳ פעמים על כל דבר ודבר בעי רב זירא הכין חד והכין חד או הכין והכין חד פי׳ כבר אמר צריך ניענוע ג״פ בעי ר׳ זירא ההולכה תחשב פעם אחת וההובאה פעם אחרת או ההולכה וההובאה פעם אחת נחשבים וצריך להוליך ולהביא ג״פ בכל אחד ואחד: תמן תנינן (נדה סב) שבעה מעבירין על הכתם וצריך לכסכס ג״פ על כל אחת ואחת רבי זעירא בעי הכין חד והכין חד או הכין והכין חד ולא אפשוט וכיון דלא אפשוט עבדינן לחומרא ג״פ על כל אחד ואחד. (ברכות כח) רבי נחוניא אומר כיון שנענע ראשו שוב א״צ. ס״א כיון שהרכין פי׳ כיון שהרכין ראשו ומתראה ככורע דיו והלכתא כוותיה מיהו מאן דטרח וכרע טובא טפי עדיף דהא רב חסדא כרע כי חזרא שהוא דק ונכפף הרבה וכי זקיף כחויא שזוקף הראש לכתחילה. (מועד קטן כח) א״ר יוחנן אבל כיון שהרכין ראשו שוב אין מנחמין רשאין לישב אצלו פי׳ שמא צריך לגדולים או לקטנים אם באו רשעים על אדם ינענע להם ראשו בערך גל (א״ב ל׳ מקרא זה נוע תנוע ארץ וחז״ל כפלו האותיות).
ערך תבס
תבס – ח(בפרק ב׳ דאהלות) רביעית דם ורביעית דם תבוסה ממת אחד רבי עקיבא אומר משני מתים (נזיר סד: ובפרק טז דאהלות בבא בתרא קא.) נוטלו ואת תבוסתו (גמרא) מניין לתבוסה אמר רב יהודה דאמר קרא ונשאתני ממצרים ממצרים טול עמי וכמה שיעור תבוסה רבי אליעזר אומר נוטל עפר תחוח (בבא קמא קא) בבתולה ג׳ אצבעות (נדה סב) מקולי רביעיות שנו דם תבוסה דרבנן פי׳ דם מעורב בשאר משקין שבגוף אינו דם שהנפש יוצא בו (נדה עא) תנו רבנן איזהו דם תבוסה רבי אליעזר בן יהודה אומר הרוג שיצא ממנו רביעית דם וכולי רבי שמעון אומר צלוב שהיה צלוב על העץ ודמו שותת לארץ ונמצא תחתיו רביעית דם טמא (א״ב פירוש בלשון רומי דם ובשר מעופש הזב מן המתים ונבלע בקרקע).
א. [זייף.]
ב. [דער נאמן פון איין שטאט אין אזיא.]
ג. [זייף.]
ד. [דונקל.]
ה. [רייכערן מיט שוועבעל.]
ו. [פליסען.]
ז. [בעוועגען. שיטטעלען.]
ח. [אייטער, פלוס מיט בלוט.]
צפון צבע נמי מעבר – וא״ת ומה בכך והא הקפיד עליו כיון שהעביר צפון אחר שבעה סמנין ונימא דטהרותיו טמאות דקאמר קאי אתכבוסת שניה ומהאי טעמא נמי קאמרינן לקמן שנאן ועבר דטהרות שנעשו אחר תכבוסת שניה טמאות והכא נמי ליטמא וליכא למימר דקפידא לא מהני אלא כשעובר בז׳ סממנין שמעבירין בקל אבל צפון שמעביר על ידי הדחק אפילו הקפיד טהורות דלקמן מסיק רב פפא יכול לצאת והקפיד עליו דברי הכל טמא אע״פ שאין יכול לצאת אלא ע״י הדחק והיינו שיכול לצאת על ידי צפון דהא ממתני׳ פריך רבי יוחנן לריש לקיש אמאי טהורה כי לא עבר ע״י ז׳ סמנין הא יכול לצאת ע״י צפון וי״ל דברייתא לא מיירי בטהרות דאחר תכבוסת שניה דיותר היה ראוי לאשמועינן טהרותיו טהורות אטהרות דאחר תכבוסת ראשונה כדקאמר בברייתא דלקמן אלא אתכבוסת ראשונה נמי קאי והוה מצי למפרך מברייתא דבסמוך דקתני שנאן ועבר טהרותיו טהורות אלא דניחא ליה למיפרך מגופה.
העביר עליו ששה סמנין ולא עבר העביר עליו צפון ועבר כו׳ – תימה פשיטא והלא אינו מזכיר במשנתינו צפון במנין ז׳ סממנין ומאי קא משמע לן והא פשיטא דבששה לא סגי ויש לומר דאשמועינן דאע״ג דלא עבר כלל ולא נשתנה ע״י ו׳ סמנין איכא למימר משום השביעי לא יעבור קא משמע לן דיש להחמיר דשמא בשביעי אם העביר קודם הצפון היה עובר.
צפון ציבעא נמי מעבר. פי׳ כיון שע״י ז׳ סמנין לא עבר בלוע הוי וטהור כדתנן במתניתין ומה שעבר ע״י צפון לא יצא ע״י כך מתורת בלוע דאפי׳ ציבעא נמי מעבר. ותימה מאי קשיא ליה דילמא טהרותיו טמאות דקאמר היינו לאחר העברת צפון שהרי הקפיד עליו ועבר כדאמרינן בסמוך דטהרות דלאחר תכבוסת שניה טמאות וכ״ת דוקא כי עבר ע״י ז׳ סמנין אהני קפידתו לטמא אח״כ אבל כי לא עברי אלא ע״י צפון אין קפידתו קפידא לפי שהוא בלוע יותר מדאי דהא אמרינן בסוף שמעתין אמר רב פפא יכול לצאת ע״י הדחק והקפיד עליו והיינו בליעת חרסים ע״י היסק תנור דפליגי ביה ויכול לצאת ע״י צפון כיוצא בו דהא פריך ר׳ יוחנן לר״ל ממתניתין אמאי טהורות כי לא עבר הא יכול לצאת ע״י צפון והוי כמו יכול לצאת ע״י היסק דמטמא ר״ל אע״פ שלא יצא. וי״ל דא״כ ה״ל למימר טהרותיו טהורות. ונימא דקאי אתכבוסת ראשונה כדאמר בסמוך דמסתמא תחלת דבריו יש לו לפ׳ אלא ודאי טמאות אתכבוסת ראשונה נמי קאי ואפי׳ לא היה צפון מעביר הצבע היה יכול להקשות מברייתא דבסמוך שנאן ועבר טהרותיו טהורות אלא דניחא ליה למיפרך מגופה:
שאם העביר עליו סם שביעי שמא עבר. ותימה פשיטא דבששה סמנין לא סגי ואם לא העביר כל השבעה טמא. וי״ל דמיירי כגון שלא דיהה מראה אדמימותו כלל בהעברת ששה סממנין סד״א בשביל השביעי מסתמא לא יעבור וצבע הוא:
בד״ה העביר עליו ז׳ סמנין כו׳ תימה פשיטא והלא אינו מזכיר במשנתינו צפון במנין כו׳ עכ״ל פי׳ אמאי קתני אם עבר בצפון דטמא שהרי אף אם לא עבר גם ע״י צפון נמי טמא כיון דאינו במנין ז׳ סמנין דבהנהו דוקא אם לא עבר טהור ודו״ק:
בא״ד ולא נשתנה ע״י ו׳ סמנין א״ל משום השביעי לא יעבור כו׳ עכ״ל ובלאו העברת צפון אחריהן לא היה יכול לאשמועינן הך מלתא כיון דאיכא למיקם אמלתא ולהעביר גם השביעי אחריהן ודאי דלית לן למימר דמשום השביעי לא יעבור אף אם לא נשתנה כלל בששה וק״ל:
בד״ה שנאן ועבר נראה לר״י דע״י שנאן צבע נמי עובר דאל״ה כו׳ הא ליכא הכא ס״ס כו׳ עכ״ל אבל להבא ליכא לטהר נמי מה״ט דכיון דהקפיד והשתא לפנינו הועילה מחשבתו ועבר אינו בטל ועוד כיון דהשתא לפנינו עבר ליכא למתלי טפי בצבע ולית כאן ס״ס משא״כ למפרע וק״ל:
וזה שנעלם הכתם לאחר שהעבירו עליו צפון — שהרי הצפון צבע נמי מעבר [גם כן מעביר]! אלא כך היא לשון הברייתא: העביר עליו רק ששה סמנין, ולא עבר בהם הכתם. ואחר כך העביר עליו צפון, ועבר בכך הכתם — טהרותיו טמאות. שיש מקום לומר שאם העביר את הסממן השביעי מתחילה, לפני שהעביר את הצפון — שמא עבר [היה עובר] הכתם בכך, שכן כתם דם הוא זה. ולכך הבגד טמא.
The Gemara raises an objection with regard to this ruling: But soap causes dye to disappear as well; why then should one assume that the stain was blood? Rather, the baraita means that if one applied only six of the seven substances to it and the stain did not disappear, and he then applied soap to the stain and it disappeared, any ritually pure items that he handled with the garment are impure. The reason is that if he had applied all seven substances initially, perhaps the stain would have disappeared, proving that it was blood. Consequently, the garment is rendered impure due to uncertainty.
הכל
(11) תַּנְיָא אִידַּךְ ההֶעֱבִיר עָלָיו שִׁבְעָה סַמָּנִין וְלֹא עָבַר שְׁנָאָן וְעָבַר טׇהֳרוֹתָיו טְהוֹרוֹת.
It is taught in another baraita: If one applied the seven substances to the stain and it did not disappear, indicating that it is a dye, and he then repeated and applied the seven substances a second time and the stain disappeared, any ritually pure items that he handled with the garment remain ritually pure.
שנאן ועבר – נראה לר״י דע״י שנאן צבע נמי עובר דאי לאו הכי אמאי טהורות אפילו למפרע הא ליכא הכא ספק ספקא ויהיו טמאות למפרע כיון דליכא אלא חדא ספקא כדפרישית במתניתין.
העביר עליו שבעה סמנין ולא עבר וחזר והעבירו ועבר טהרות שנעשו על גביו בין תכבוסת ראשונה לשניה טהורות ויראה לי כן אף בטהרות שנעשו בו קודם העברה שאלו היה דם כבר עבר בראשונה לאחר תכבוסת שניה טמאות ואע״פ שהיה לנו לומר שאלו היה דם כבר עבר בראשונה מכל מקום זה גלה בדעתו שהוא מקפיד עליו ועדין הוא חושש עליו משום דם עד שהוא מעבירו פעם אחרת והרי שנינו בבריתא ודם הנדה מעביר עליו שבעה סמנין ומבטלן ואע״פ שעדיין דם הוא אחר שרישומו ניכר הואיל ואינו מקפיד עליו דנין אותו כמבוטל אלמא בקפידא תליא מלתא ואף זה הואיל ומקפיד עליו טמא:
ועוד תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] בענין זה, האומרת שאם העביר עליו שבעה סמנין, ולא עבר בהם הכתם. ואחר כך שנאן (חזר והעבירם שוב על הכתם), ועבר הכתם בכך — טהרותיו טהורות, אף שעבר הכתם על ידי שבעת הסממנים הללו, שאין זה כתם דם. שאילו היה זה דם — היה עובר בהעברת שבעת הסממנים בפעם הראשונה.
It is taught in another baraita: If one applied the seven substances to the stain and it did not disappear, indicating that it is a dye, and he then repeated and applied the seven substances a second time and the stain disappeared, any ritually pure items that he handled with the garment remain ritually pure.
הכל
(12) א״ר אָמַר רַבִּי זֵירָא ולֹא שָׁנוּ אֶלָּא הַטְּהָרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בֵּין תִּכְבּוֹסֶת רִאשׁוֹנָה לַשְּׁנִיָּה אֲבָל טְהָרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ אַחַר תִּכְבּוֹסֶת שְׁנִיָּה טׇהֳרוֹתָיו טְמֵאוֹת שֶׁהֲרֵי הִקְפִּיד עָלָיו וְעָבַר
In explanation of this baraita, Rabbi Zeira says: They taught that the pure items remain pure only with regard to the ritually pure items that were handled between the first washing with the seven substances and the second washing. But with regard to any pure items that were handled with the garment after the second washing, these pure items become impure, as he was particular about it, i.e., by repeating the washing procedure he showed he was concerned that it might be blood, and the stain disappeared, demonstrating that it was in fact blood.
תכבוסת – העברת סממנין.
שהרי הקפיד עליו – כשחזר והעבירן גילה דעתו שמקפיד עליו בספק דם.
ועבר – על ידי העברה זו ונעשה בו מעשה דם שכן דרך דם לעבור על ידי שבעה הסממנים.
שהרי הקפיד עליו – וא״ת אמתני׳ דקתני הרי זה צבע מ״מ כשיכבסנו הרי מקפיד עליו וליטמא טהרות דאחר תכבוסת וי״ל דכבוס אינו קפידא דאינו אלא ללבנו וא״ת מ״מ כשיכבסנו יטמא הבגד שיצא הדם ואינו בלוע וי״ל דביציאתו יבטל נמי בתכבוסת.
שהרי הקפיד עליו ועבר – וא״ת מה צריך לומר ועבר וכי תימא משום דנפלט וטמא הבגד א״כ אמאי נקט והקפיד וי״ל דנקט ועבר דאז קפידתו קפידא הואיל והועילה מחשבתו שעבר ומשום הכי נמי קתני במתניתין דכי לא עבר טהור ואף על גב דהקפיד.
לא שאנו אלא טהרות שנעשו בין תכבוסת ראשונה וכו׳ – פי׳ רש״י ז״לא תכבוסת העברת סממנין, שהרי הקפיד עליו כשהחזירן והעבירן עליו וגלה דעתו שמקפיד עליו בספק דם, ועבר ע״י העברה זו ונעשה בו מעשה דם שכן דרך דם לעבור ע״י סמנין. ואין פי׳ מחוור לי, שאין קפידה זו דומה להא דתני ר׳ חייאב. אלא כך נראה פי׳, דכי מטהרינן כתם בטבילה ראשונה כשלא עבר בסמנין מפני שאין סופו לצאת בדרך כבוסו וכדפרישית, וזה כיון שגלה דעתו שהוא רוצה להוציאו מ״מ אין זו טומאה בלועה, אלא סופו לצאת היא וצריך טבילה לאחר שתצא לגמרי.
א. ד״ה תכבוסת.
ב. לקמן ע״ב.
לא שאנו אלא טהרות שנעשו אחר תכבוסת ראשונה מטבילה עד תכבוסת שניה. אבל טהרות דמתכבוסת שניה עד שיטבול טמאות דכיון שהקפיד עליו ונהג בו מנהג דם אלמא לא מחשיב ליה בלוע ע״י מה שלא עבר בז׳ סמנין הראשונים. ותימה אמאי קתני מתניתין דהרי זה צבע ואין צריך להטביל הא כיון שהקפיד עליו להעבירו בז׳ סמנין נהג בו מנהג דם ויהא טמא עד שיטבול וי״ל דהעברת ז׳ סמנין דמתניתין אינן כדי להעביר הכתם דאדרבה ניחא ליה טפי שלא יעבור דאז יהיו טהרותיו טהורות. ועוד י״ל דדוקא הכא דאהנו מעשיו דשנאן ועבר אבל לא עבר לא הוי קפידיה קפידא:
ובהסבר ברייתא זו אמר ר׳ זירא: לא שנו בברייתא שהטהרות הינן טהורות אלא אלו הטהרות שנעשו בין התכבוסת (העברת שבעת הסממנים על הבגד) הראשונה של הבגד לבין התכבוסת השניה. אבל טהרות שנעשו אחר תכבוסת שניה — טהרותיו טמאות, שהרי בזה שחזר והעביר על הכתם שוב את שבעת הסממנים (תכבוסת שניה), גילה דעתו שהקפיד עליו (שמסופק הוא עדיין שמא הרי זה כתם דם, למרות שהוא לא עבר בתכבוסת הראשונה), ועתה (בתכבוסת השניה) שעבר הכתם — הרי זו ראיה שדם הוא.
In explanation of this baraita, Rabbi Zeira says: They taught that the pure items remain pure only with regard to the ritually pure items that were handled between the first washing with the seven substances and the second washing. But with regard to any pure items that were handled with the garment after the second washing, these pure items become impure, as he was particular about it, i.e., by repeating the washing procedure he showed he was concerned that it might be blood, and the stain disappeared, demonstrating that it was in fact blood.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.