גמרא
פירוש
שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁקִּדֵּשׁ אָחִיו אֶת אֲחוֹתָהּ מִשּׁוּם כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה – איכא למידק, וכיון שקדשה הלזהא אחות אשה היא מיד ותצא, דמאי שנא נשואין מאירוסין, בתרווייהו אחות אשה היא מדאורייתא, ואמרינן [נמי]ב בפרק ד׳ אחיןג, ואי ס״ד מאמר לב״ש קונה קנין גמור זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה, ואע״ג דסבירא להו לב״ש יש זיקה, כדתנן ברישאד הרי אלו חולצות ולא מתייבמות, ואי אין זיקה זה יכנוס וזה יכנוס. ובתוס׳ה מתרצין, דלעולם קדושין לא מפקעי זיקה, והתם סברי אין זיקה, ומשום שאסור לבטל מצות יבמין אין כונסין אותן, וא״ת א״כ האיך הקשו זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה והא מבטלא מצות יבמין, ה״ק יעשו שניהם שליח לקבל מאמרם של שתיהן ויתייבמו. וקשה לי מה בין נישואין לקידושין, כשם שנישואין מפקיעין כך הקידושין יפקיעו. וי״ל לדברי האומר יש זיקה שתיהן כמקודשות אצלו, אבל נשואה אם מפקעת זיקה דין הוא, לפי שזו אשה גמורה אצלו בביתו, והאיך תכנס הלזו ותוציאנהו מביתו, (מידו וקשה) [מיהו קשה]ז לי, ולימא התם דסברי ב״ש דיש זיקה ולפיכך אין מאמר מפקיע. ועוד דאי סברי ב״ש אסור לבטל מצות יבמין, אפילו בעושין שליח גזרינן, כדגזרינן בחולץ ראשון ומייבם שני, כדפרישית לעילח, וכדחיישינן לשמא ימות דלא שכיח, אלא שמע מינה דאפילו למאן דאמר יש זיקה, אם קנה את אחותה בקנין גמור כונס אותה לכתחלה, ותצא הלזו משום אחות אשהט. ואיכא דמתרץ, קידושין דהתירא פוטרין צרתה, דאיסורא אין פוטרין, כדאיתמר התםי, מאמר דהיתרא קני דאיסורא לא קני. ולא נהירא לי כלל, דהתם מאמר במקום יבום קאי, וכל שאינה עולה ליבום אין מאמר קונה בה לגמרי, וכן נראה מדברי רש״י ז״ל שםכ, אבל קידושין מ״מ קנו, וכיון דקנו בודאי פוטרין את אחותה. וליכא למימר נמי דהוא קנסא, משום דעביד איסורא וגרם לבטל ממנו מצות יבמין, דא״כ מנ״ל דסבר ר׳ יהודה בן בתירא יש זיקה, אלא על כרחין אי משום קנסאל לעולם לא יתירוה לכנוס. מיהו י״ל, דלמאן דאמר יש זיקה, מקצת קנין שיש לו בה מן התורה, פוגם עליו קדושי אחותה, בין קידושין גמורין בין קידושי מאמר שאינן גומרין בה, ואפילו קדם ונשאה יוצאהמ כדברי ב״הנ, ולעולם לא מידחיא אלא משום קידושין ונשואין דקודם זיקהס. ויש לטעם [ה]זה פנים. עוד י״ל, שהיא גזירה שמא יכנוס בלא קידושין אחרים ונמצא פוגע באחות זקוקתו, ולפיכך לא התירו לו ביאה כלל עד שיעשה אחיו הגדול מעשהע כנ״ל. והא דאמרינן בפרק ב״ש אומריםפ, או דלמא משום דקסבר המקדש אחות אשה נפטרה יבמה והלכה לה, פי׳צ הכי נמי קאמר, דלא חיישינן משום זיקה, דקסבר אין זיקה.
אי נמי בתרי ולא יבם ולא מת – פי׳ שכל שלא מת אי אפשר לומר זיקה ככנוסה דמיא לזה החי, שאם כן אשת אחיו בחייו היאק. אלא כך הוא הדין לר׳ שמעון, זיקה ככנוסה דמיא לכל האחין, ואם קדם א׳ וזכה בה בפני אחיו, פקעה לה זיקה מאותן שלא רצו ליבם, אבל מת אחד מהן, כיון שאלו היה חי שמא היה מיבם, רואין אותה כאילו כנוסה לו משעת נפילה, ולפיכך שתי יבמות הבאות משני בתים, לר׳ שמעון אחת מתיבמת ואחת פטורה מן הדיןר, הלכך כי מיעט רחמנא אשת אחיו שלא היה בעולמו, בתרי אחי ולא יבם ולא מת הוא, שאם בא זה ליבם, על כרחך מכח אחיו המת שלא היה בעולמו הוא מיבם. והך סברא דר״ש לא מחוורא, דכיון דזיקה ככנוסה דמיא לכל אחדש מן האחין, אם מת אחד מהן כצרות הן ולא היה בדין שייבמות. ואין הטעם שאמרנו מחוור, אלא שהוא דעתו של ר׳ שמעון. ויש לישב טעמו מעט לומרא, דזיקה ככנוסה דמיאב לגדול אחי, דלדידיה קיימא ליבומי ואם מת מכחו היא מתיבמת, והא דמקשה רב יוסף ממתניתין דשלשה אחין, משום דסתמא גדול אחי הוא דעבד בה מאמר. מ״מ הך סברא ליתא אלא למאי דקא סלקא דעתין מעיקרא, דזיקה אפילו בתרי ככנוסה דמיא, אבל הא אסיקנאג, דשני לי׳ לר׳ שמעון בין יבם אחד לשני יבמין, וכל היכא דהוי ככנוסה לא מצי אחיו לאפקועי זיקה מיניה, ולהך סברא לא אצטריך קרא לתרי ולא יבם ולא מת, משום דכיון דזיקה בחד ככנוסה דמיא, אשתו של חי היא ואסורה על זה משום אשת אח מחיים, דזיקה שהיא ככנוסה לא מפקעה לעולם מיניה מחמת אחיו, אלא לחד אחא איצטריך. אי נמי אי לא מיעט רחמנא אשת אחיו שלא הי׳ בעולמו, מכיון שנולד זה איגלאי מלתא דלאו זיקה בחד היא ולא ככנוסה לראשון דמיא. וקשיא לן, למאי דקאמרינן אי נמי בתרי ולא יבם ולא מת, הא מת מותרת לו, אלא רישא דמתני׳ דהיא להודיעך כחו דר׳ שמעון, למה לי יבם ליתני נולד ולא יבם ומת. וי״ל אגב סיפא קתני לה, וקסבר יבם ולא יבם ומת (הך) [חד]ד טעמא הוא וממילא משתמעה.
והא דמתקיף לה רב יוסף השתא זיקה ומאמר מספקא לי׳ וכו׳ – בדין הוא דהוה לן למימר, סבירא ליה לרבי שמעון יש זיקה וזיקה שכנסה בסוף ככנוסה משעה ראשונה דמיא, אבל אם לא כנסה, בין שמת בין שלא מת לאו ככנוסה דמיא, הלכך שתי יבמות הבאות משני בתים שתיהן מתייבמות, וקראו דאשת אחיו שלא היה בעולמו אפי׳ בתרי ולא יבם ומת נמי (משכחת לה) [איצטריך]ז, שכיון שלא כנס אשת הראשון היא, וזיקה ומאמר בלא כניסה בסוף מספקא לי׳ לר׳ שמעון. אלא לא ניחא להו בגמ׳ למימר הכי, משום שאם לא היתה ככנוסה משעה ראשונה בלא ספק ובלא תליה, הויא לה לזה שנולד ואח״כ יבם אחיו, כיבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה, יבמה יבא עליה, שהיא כאשת אח שיש לה בנים ואסורהח.מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב שמואל דיקמן. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
א בכ״י ב: הלזו. בכ״י א: הרי זו.
ב כ״ה בכ״י ב.
ג כט ב.
ד כו א.
ה ד״ה אומרים לו. ובתוס׳ הרא״ש לקמן כט ב. ועיי״ש שכתב שבזה מיושב למה נאמר זה יעשה וזה יעשה בחד סגי, וכן הביא רבינו שם פירוש זה. והוא עצמו פירש, דמש״כ זה יעשה וזה יעשה, לאו דוקא ובחד סגי וכ״כ הרשב״א והמאירי. ועיי״ש בריטב״א וברש״ש.
ו בכ״י א ב: ויוציאנה.
ז כ״ה שם.
ח לעיל ע״א ד״ה הא דתנן הרי אלו חולצות.
ט עיין ברשב״א שהביא כל הקושיות הללו. ועיין בדבריו לקמן מא א בארוכה.
י לקמן כט ב.
כ שם ד״ה דהיתירא דחי.
ל בכ״י א: איסורא.
מ בכ״י א ב: יוציא.
נ לקמן כו א.
ס זו היא שיטת הריטב״א והנמוק״י והמאירי שגם נישואין לא מפקעי זיקה, ומדברי רבינו משמע דלא נפקע, משום דזיקה דאורייתא כמש״כ: דלמ״ד יש זיקה מקצת קנין שיש לו מן התורה וכו׳. וכ״כ הריטב״א. וצ״ע מלקמן כז ב אבל הכא זיקה דרבנן, וכ״כ רבינו שם, ואפילו לפי פירוש הר״ח שם עיי״ש. וכן הוכיח הרשב״א שם. ונראה דעצם הזיקה דאורייתא ומשו״ה לא פקעה, אלא דאיסורי קריבות משום אותה זיקה ל״ה אלא מדרבנן. ועיין ברשב״א לקמן עט ב שהוכיח דנשואין מפקעי זיקה וזיקה דרבנן. ועיין בדבריו בדף מא א באריכות. ועיין בברכת שמואל סימן ט בסופו מש״כ בדברי רבינו אלו.
ע הובא ברשב״א ועיי״ש מה שהקשה ע״ז, וכן הובא בריטב״א וכתב שהוא דוחק.
פ לקמן קט ב.
צ בכ״י ב התיבה ״פי׳ ״ ליתא.
ק כלומר ושוב אין צורך לאיסור א״א שלהב״ע דתיפוק ליה משום אשת אחיו החי.
ר כדלקמן יט א.
ש בכ״י א: לכל אחד ואחד מן האחין ואם מת וכו׳.
ת עיין ברשב״א מש״כ בזה ובריטב״א האריך בזה הרבה.
א בכ״י ב נוספה כאן המלה: פירוש.
ב בכ״י ב נוספה כאן המלה: ליה.
ג לקמן יט א.
ד כ״ה כבת״י א ב.
ה וכ״כ בתוס׳ הרא״ש, וכ״כ הרשב״א, והוכיח דאל״ה אסורה משום נאסרה. ועיין מה שתירץ בתוס׳ ישנים. ועיין במהרש״א שכיון לזה. ועיין בערל״נ מש״כ כמה.
ו בכ״י א ב: וכי איצטריך קרא לאשת אחיו.
ז כ״ה בכת״י א ב.
ח וכ״כ הרשב״א, וכ״כ הריטב״א בשם יש מתרצים. והקשה ע״ז, שהרי כשכנס לבסוף קונה למפרע משעת נפילה נמצא שלא נאסרה עליו מעולם. ואולי דעת רבינו דכיון דבשעתו הוי ספק אם יכנוס וא״כ אסורה משום ספק, ג״כ אסורה לעולם משום דנאסרה שעה אחת.
הערות
Gemara
Peirush