פרק ד – החולץ ליבמתו
(1) 
פרק ד – החולץ
1. ספק בן: כ״י פרמה : ״או בן״, כברמב״ם פיהמ״ש: ״ובן״.
2. ור׳ שמעון בן לקיש אמ׳: כינ״י: וריש לקיש אמ׳. דפוס קושטא : ר׳ שמעון בן לקיש אמ׳ . דפוסים : רשב״ל אומר .
3. דר׳ שמעון בן: כ״י פרמה , כינ״י: ״דריש״.
הפרק הרביעי בעזרת הצור ובישועתו:
החולץ ליבמתו וכו׳ זה הפרק יסוד הכונה בו בענין החלק הראשון גם כן ר״ל עניני הלכות חליצה ויבום אלא שיתבאר בו גם כן מענין איסורי ביאה ורובו יסוב על שבעה ענינים הראשון במי שחלץ בטעות או כנס בטעות כיצד הוא דינו השני בזכות שיש לשומרת יבם על נכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם וכיצד דנין בנכסים אם מתה ועל אי זה צד היבם קם תחת אחיו לנחלה השלישי אי זה מן האחים ראוי ליבם או לחלוץ הרביעי להודעת הקרובות שנאסרו מחמת חליצתו וכן לבאר קצת קורבות שמונעות את היבום או שמעכבות בו החמישי לבאר שהיבמה צריכה להמתין שלשה חדשים כשאר הנשים ונתגלגל בה לענין זה דין שאר הנשים הששי לבאר שיבם אחד מיבם כמה יבמות מבתים חלוקים ושביאת אחת או חליצת אחת פוטרת את כלן בבית אחד ואם יש בהן כשרה ופסולה לאי זו ראוי לחלוץ ולאי זו ראוי ליבם השביעי בענין קצת איסורי ביאה ודיני ממזרות זה שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו הרבה דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:
והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ולא פסלה מן הכהונה ואם אין הולד של קיימא הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה אמר הר״ם זה מבואר כי כאשר הולד של קיימא איגלי מילתא שהחליצה ההיא לא היתה צריכה אליה וכאלו לא היתה כלל:
אמר המאירי החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת מן הראשון וילדה בזמן שהולד של קיימא ר״ל שיצא מספק נפל והוא לאחר שלשים יום או שנתברר שכלו חדשיו ונמצא שהחליצה ללא שום צורך היתה והרי היא כאלו אינה ומתוך כך החולץ מותר בקרובותיה הנאסרות לחולץ מחמת חליצה שהחלוצה כעין גרושה וכל קרובה שתאסר לאדם מחמת אשתו כשגרשה הן אסורות לחולץ מחמת חלוצתו ופרטיהם יתבארו למטה (יבמות מ׳:) ודרך ביאור אתה מפרש כאן שמותר הוא באחותה שאינה נקראת אחות חלוצה אחר שהחליצה אינה כלום והיא מותרת בקרוביו כלומר אם היה לו לאותו חולץ אח מן האם שאינו אחיו של ראשון היא מותרת לו ולא תאסר משום חלוצת אחיו אחר שהחליצה כאלו אינה ולא פסלה מן הכהונה מצד החליצה שהרי אינה כלום ואפילו ידע שהיא מעוברת וחלץ לה כדי שאם תפול לא תזקק לו וילדה ולד של קיימא הדין כן אלא מתוך שאין רגיל לחלוץ למעוברת נקט ליה החולץ ונמצאת מעוברת ולא עוד אלא שאסור לחלוץ למעוברת מפני שטעונה כרוז כדי שלא לפסלה לכהונה ואע״ג דבדיעבד מיהא אף בלא כרוז כל שילדה ולד של קיימא לא פסלה לכהונה בין שנודע עיבורה בין שלא נודע מכל מקום אסור לו לחלוץ אף בהכרזה דאיכא דשמע בחליצה ולא שמע בהכרזה כמו שיתבאר בפרק זה אי נמי משום סיפא ר״ל הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת דבההיא אלו ידע שהיא מעוברת אין בה קרבן והוצרך לשנות בה ונמצאת מעוברת נקט ליה נמי ברישא הכי:
ואם אין הולד של קיימא הרי החליצה חליצה והוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה אלא שצריך לחזור ולחלוץ לה פעם אחרת שאין חליצת מעוברת חליצה אלא להחמיר כמו שיתבאר וכן הדין בכל שהיא צריכה חליצה אף מדברי סופרים:
משנה הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא יוציא וחייבין בקרבן אם אין הולד של קיימא יקיים ספק בן תשעה לראשון בן שבעה לאחרון יוציא והולד כשר וחייבין באשם תלוי אמר הר״ם העקר אצלנו כל שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת חייבין על לא הודע להביא אשם תלוי אבל בצורת הספק אשר יתחייב בה אשם תלוי מחלוקת כמו שאני עתיד לבאר הספק בכריתות ואחר ידיעת אלו העקרים יתבאר ההלכה לא יתחייב אשם תלוי בסדר זה הספק:
אמר המאירי כנסה ר״ל שבא עליה ונמצאת מעוברת מן הראשון וילדה בזמן שהולד של קיימא נמצא שבא על אשת אח שלא במקום מצוה והולד מכל מקום כשר כמו שיתבאר בסמוך וחייב חטאת שהרי זדונו בכרת ומאחר שכן שגגתו חטאת וזו ודאי בנמצאת מעוברת היא שאלו ידע שכן אסור לו וכן שהוא מזיד ואין כאן קרבן ואע״פ שאיפשר שתפיל מכל מקום קרוב למזיד הוא שרוב נשים ולד מעליא ילדן אלא בנמצאת מעוברת ושוגג היה ויש מפרשים בזו דוקא בתוך שלשה שאם לאחר שלשה ולא הוכר עוברה אנוס הוא ואין כאן קרבן שרוב נשים עוברן ניכר לשלשה וכמו שאמרו בשבועות (י״ח.) אי בשאין סמוך לוסתה אנוס הוא ופטור ואם תאמר ובתוך שלשה קרוב למזיד הוא שהיה לו להמתין מכל מקום שוגג הוא שאותות העיבור נכרים הם בתוך שלשה אלא שאין מרגשת בו עד שלשה וזו הואיל ולא היתה מכרת אותות בעצמה אין לך שגגה גדולה מזו וזהו שאמרו בתלמוד המערב (ירושלמי יבמות ד׳:א׳) מתניתין בשעבר הא לכתחלה היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיעברו עליה שלשה חדשים:
ויוציא פירושו בגט ומכל מקום עד שלא ילדה לא יוציא הואיל ולא ידע בעיבורה אלא יפרוש ומכל מקום אם כנסה וידע בעיבורה יוציא שהרי אף במעוברת חבירו אמרו (יבמות ל״ו:) יוציא ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס כל שכן בזו ויש אומרים שלא יוציא כמו שיתבאר למטה ושמא תאמר וכשילדה ולד של קיימא מיהא מה ענין לגט בכאן והרי חייבי כרת היא ואין בה מקום לתפיסת קדושין פירשוה הגאונים כשיבמה זו יבמה מן האירוסין ר״ל שלא נשאת לאח המת אלא נתארסה לו וכגון שבעל קודם שקדש שהיא ביאה של זנות ואחר כך קדש ומת קודם שיכנוס ונתיבמה ונמצאת מעוברת ומתוך כך אם ילדה ולד של קיימא יוציא בגט שמא יאמרו קמא תנאה הוו ליה בקדושין ולא איקיים ושני שפיר קא נסיב ואם תוציאנה בלא גט יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט אבל אם היתה יבמה מן הנשואין כל שילדה ולד של קיימא אינה צריכה גט מה יאמרו אי משום תנאי אין דרכו של אדם לישא על תנאי ואי משום גירושין הרי אין גירושין מתירין באשת אח שהרי גרושת אחיו אסורה וכן אין לתלות ביבום שהרי הולד מעיד שאין לו בה יבום ודבר זה מתבאר בפרק האשה רבה (יבמות צ״ד:) שחלקו באשת אח בין מן הנשואין למן האירוסין שכל מן האירוסין מצריכה גט משני ולא מן הנשואין ובמשנתנו מיהא הואיל וילדה אף במן האירוסין דוקא כשבעל תחלה שאם קדש ואחר כך בעל יש לומר בה אין אדם עושה בעילתו זנות כדין קדש על תנאי ובעל על הדרך שביארנו והרי היא כנשואה ומכל מקום כתבו גאוני ספרד שאם לא נודע אם קדש ואחר כך בעל אם בעל ואחר כך קדש אלא שהיא אומרת שאחר קדושין בעל אע״פ שהיא נאמנת כמו שביארנו בראשון של כתובות (י״ג:) וכרבן גמליאל שמכשיר אף ברוב פסולים אצלה מכל מקום בזו צריכה גט מפני שאף הם אומרים קודם קדושין בעל:
ואם אין הולד של קיימא יקיים ופירשו בגמרא יחזור ויבעול אחר לידה ויקיים דביאה שבא עליה בעודה מעוברת לא נקנית לו בה דביאת מעוברת לא קניא ביבמה וזו מיהא יתבאר בגמרא דוקא בשנתברר שלא כלו חדשיו ר״ל שהוא בן שמנה ודאי ושלא גמרו סימניו שהוא כאבן או שלא יצא חי אבל ספק כגון יצא חי ומת בתוך שלשים לא יקיים שאף לדעת רבן גמליאל שאמר כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל מכל מקום לא אמר שאם לא שהא שלשים יום יהא נפל אלא ספק ומעתה יוציא בגט וחליצה ואפילו בבן שמנה כתבו גאוני ספרד שאם בא לחלוץ לא סגי לה בחליצה שמא יאמרו כנוסה יוצאה בלא גט וביאת מעוברת אע״פ שאינה ביאה לקנות כבר אמרו בפרק רבן גמליאל (יבמות נ״א:) שהיא כמאמר וצריכה גט:
ספק בן תשעה לראשון ונמצא השני פוגע באשת אח ספק בן שבעה לשני וכדין יבם יוציא בגט מספק שמא משני הוא ואינה צריכה חליצה שאם לראשון הוא ולד פוטרה ואם לשני הוא גט פוטרה והולד כשר ממה נפשך שאם לראשון הוא כגון שכנסה בתוך שלשה ולא הוכר עוברה לשלשה משום דנבעלה אמו בעודה מעוברת לא מיפסיל אפילו לכהונה ואם של אחרון כל שכן שהוא כשר:
וחייבין באשם תלוי מדין ספק כרת ואין אומרין רוב נשים לתשעה ילדן ויתחייב חטאת קבוע דמדלא הוכר עוברה לשלשה איתרע ליה רובא וזו מיהא אינה הלכה שאין אשם תלוי אלא במקום שיש שם איסור קבוע כמו שביארנו במסכת הוריות (ג׳:) אלא שאם בא עליה אחר כך הולד ספק ממזר:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצדדין שפירשנו הלכה היא חוץ מאשם תלוי שבה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
כבר ביארנו משנתנו שאין הפרש לענין הדין בין חולץ ליבמתו בחזקת שאינה מעוברת לחולץ לה בחזקת מעוברת אלא לענין איסור הא לענין הדין שניהם שוים ואחד החולץ בחזקת שאינה מעוברת ונמצאת מעוברת ואחד החולץ למעוברת והפילה או שילדה ולד שאינו של קיימא פסלה מן הכהונה ונאסרה היא בקרובים והוא בקרובות ומעתה פסולה היא לאחים וצרתה פסולה לו ולאחים שחליצת מעוברת הואיל והפילה או שילדה ולד שאינו של קיימא חליצה גמורה היא מן התורה ומכל מקום מדרבנן צריכה חליצה מן האחין ולא מן האחין דוקא ומפני שנאמר שחליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין שהרי פסקנו (יבמות כ״ז.) כל למיפטר נפשה חליצה פסולה אינה צריכה לחזר על האחים אלא פירושו מאחד מן האחים והוא הדין ממנו וכן כתבוה גדולי המחברים ויש מפרשים דוקא מן האחין ושבוש הוא ואע״פ שר׳ יוחנן חלק לומר שחליצת מעוברת שמה חליצה ואינה צריכה חליצה אחרת אפילו מדברי סופרים אין הלכה כן וזו אחת מאותן השלש שהלכה בהן כריש לקיש במקום ר׳ יוחנן כמו שיתבאר למטה (יבמות ל״ו.) ומכל מקום אף לריש לקיש דוקא מדרבנן ואע״ג דמקרא קא מייתי לה אסמכתא בעלמא הוא וזהו שהקשה ר׳ יוחנן לריש לקיש ממשנתנו שאמרו בה באין הולד של קיימא שפסלה מן הכהונה אלמא דחליצה היא ותירץ לו מדרבנן ולחומרא ולענין ביאור מיהא אם תאמר היאך לא הקשה לו מרישא דמתניתין דקאמר אסור בקרובות וכו׳ דאלמא חליצה היא אין זה כלום שהרי פסקנו יש זיקה ואף לכשתאמר שאינה חליצה הויין להו קרובת זקוקתו:
כבר ביארנו במשנתנו בכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה ואין הולד של קיימא שיקיים ופירשנו בה שיחזור ויבעול דביאה ראשונה לאו כלום היא שאין ביאת מעוברת כלום לקנין היבמה לדעת ריש לקיש שהלכה כמותו ושמא תאמר אם כן יתחייב עליה קרבן אין זה כלום שמאחר שסופה לבא לכלל היתר אין חיוב קרבן בנתים וכשהפילה איגלאי מילתא דזקוקתו היתה משעה ראשונה ואם לא כן אף אתה יכול להקשות לריש לקיש יבמה שהפילה היאך מתיבמת והרי אינך קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה אלא שלא נאסרה לו במוחלט אלא שצריכה להמתין עד שיודע אם תזקק לו אם לאו וכשהפילה נעשית זקוקתו למפרע ושמא תאמר והרי קטן לר׳ מאיר שאוסר בו ביבום שמא ימצא סריס הקשו לו בפרק בית שמאי (יבמות קי״א:) ומי איכא מידי דהשתא אסירא ולבתר הכי שריא והא אמר רב יהודה כל יבמה שאיני קורא בה כו׳ אלמא לא אמרינן דלמפרע הותרה פירשוה שלא הקשו אלא לרבנן כמו שיתבאר שם בע״ה:
הכל
(2) מתני׳ מַתְנִיתִין : אהַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ וְנִמְצֵאת מְעוּבֶּרֶת וְיָלְדָה בִּזְמַן שֶׁהַוָּלָד שֶׁל קַיָּימָא הוּא מוּתָּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְהִיא מוּתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו וְלֹא פְּסָלָהּ מִן הַכְּהוּנָּה.
Chapter 4
מתני׳ החולץ הוא מותר בקרובותיה – דלאו חליצה היא דהא לא בעיא.
קרובותיה וקרוביו – מפרש לקמן במתני׳ הנך דנאסרות על האיש מחמת אשתו וקרוביו שנאסרים על האשה מחמת בעלה.
[סימן תקט]
(משנה יבמות ד׳:י׳) היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיהו לה ג׳ חדשים ממיתת בעלה. וכן שאר כל הנשים לא ינשאו ולא יתארסו עד שיהו להם ג׳ חדשים, אחד בתולות ואחד בעולות שנתארמלו ושנתגרשו בין מן הנישואין ובין מן האירוסין. וכן הלכה.
החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה, בזמן שהוולד של קיימא אין חליצתה כלום הוא מותר בקרוב׳ותיה באמה ובאחותה, והיא מותרת באביוא ובאחיו ולא פסלה מן הכהונה ומותר כהן לישא אותה.
א. צ״ב הא אביו ואחיו אסורים עליה משום אבי בעלה ואחי בעלה. וז״ל רב צמח גאון (אוצה״ג עמ׳ נד): וששאלתם החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וכו׳ והיא מותרת בקרוביו היכי משכחינן לה דמותרת בקרוביו. כך ראינו כגון שתנשא לאחי אמו או לאחי אביו ולבן אחי אמו ולבן אחי אביו. עכ״ל. ואולי יש להגיה עד״ז בספרנו.
מתני׳ החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת – הא דלא נקט החולץ למעוברת כדנקט בגמ׳ משום דרבותא היא דאע״ג דלא היה עוברה ניכר בשעת חליצה ונראית חליצה מעולה אפילו הכי לא פסלה בזמן שהולד של קיימא ובגמ׳ נקט נמי למעוברת לרבותא דאע״פ שהוכר עוברה כיון שהפילה חליצה מעלייתא הויא א״נ נקט נמצאת משום סיפא דהתם לא מצי למיתני הכונס ליבמתו מעוברת דא״כ מזיד הוא ולא מיחייב קרבן דלא שב מידיעתו הוא.
ונמצאת מעוברת – בחולץ תוך ג׳ חדשים איירי דומיא דסיפא דהכונס יבמתו דאיירי תוך ג׳ דאי לאחר ג׳ אמאי חייב קרבן כיון דרוב נשים עוברן ניכר לשליש וזו הואיל ולא הוכר עוברה מאי הוה ליה למיעבד וכה״ג אמרינן בשבועות (דף יח. ושם) פרט לאנוס גבי שלא בשעת וסתה וא״ת אם כן אם אין הולד של קיימא אמאי אסור בקרובותיה דתוך שלשה חדשים לאו חליצה היא דהא תנן לקמן היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיהיו לה ג׳ חדשים ומפרש בגמ׳ טעמא דכיון דאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה ואר״י דנהי דלאו חליצה היא מ״מ אסור בקרובותיה כיון דמדאוריי׳ הויא חליצה ועוד דדיעבד אם חלצה אפילו מדרבנן אינה צריכה חליצה אחרת דאמר לקמן יבמה שחלצו לה אחין בתוך ג׳ צריכה להמתין ג׳ חדשים משמע דלא בעיא חליצה.
החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת – ומיירי שחלץ לה תוך שלשה חדשים דאי לאחר ג׳ חדשים לא מצי למימר לקמן בזמן שהולד של קיימא חייבין בקרבן שהרי אנוס הוא אחרי שעשה כתקנת חכמים אלא מיירי תוך שלשה חדשים ומזיד לא הוי דסבור הוא שאינה מעוברת ואע״ג דאמרינן היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיעברו ג׳ חדשים מ״מ דיעבד שפיר דמי ולהכי נקט [בגמ׳] החולץ למעוברת משום דאשמעינן רבותא דאע״ג דידע שפיר שהיא מעוברת קאמר ר׳ יוחנן דאינה צריכה חליצה מעולה. ועוד דהו״ל לאתויי בהדיא הא דתנן לקמן לא תחלוץ עד שיעברו עליה ג׳ חדשים ולפרוך לר׳ יוחנן תחלוץ בתוך שלשה ותנשא לאחר שלשה. ונהי נמי דלקמן פריך לה הכי הכא הו״ל לאתויי ועוד מאי קאמר ולטעמיך תחלוץ לאחר ג׳ ותנשא וכו׳ היכי מצי להנשא לאחר ג׳ הא שמא צרתה מעוברת מולד בן קיימא ואין החליצה כלום ומשום ולד לא מפטר דולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם:
א. [החולץ] ליבימתו [ונמצאת] מעוברת וכו׳ הוא מותר בקרובתיה. דהיינו (אמרו) [אמה ואם אמה ואם אביה בתה בת ב]תה ובת בנה ואחותה.
בזמן שהולד של קיימא [הוא מותר בקרובתיה. ולא] רמיא קמיה. ולא אמרי׳ גזרה דילמ׳ איכא דחזי [בחליצה ולא שמע בכרוזא], דכל שעה בנה כרוך אחריה, אי נמי חברך חברא אית ליה [שילדה בן של קיימא], אי נמי ימצא הרבה בני אדם שיעידו לו שלא היבם חליץ [לה] ………………………. ואע״ג דמיתת בתר הכי, מיפטרא מן הייבום, כיון [שהיה בן קיימא] שכלו כל חדשיו או שלשים יום (ד)[ב]ספק כלו לו חדשיו.
והיא מותרת ב[קרוביו. אלו הקרובים] האס[ו]רים על אשה מחמת בעלה, והם אביו ואבי(ו) אביו ואבי אמו ובן [בנו אחיו בן אחיו].
ולא פסלה מן הכהונה. דהא לא שמה חלוצה כלל.
החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא הוא מותר בקרובתי׳ והיא מותרת בקרוביו ולא פסלן מן הכהונה ואם אין הולדה של קיימא הוא אסור בקרובתי׳ והיא אסורה בקרובי׳ ופסול מן הכהונה, הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא יוציא וחייבים בקרבן ואם אין הולד של קיימא, ס׳ בין ט׳ לראשון ובין ז׳ לאחרון יוצא והולד כשר וחייבים באשם תלוי, פי׳ אם הולד של קיימא נמצאת חליצתה בטלה ומותרת להנשא לכהן אבל אם איזה של קיימא ונמצאת שצריכה חליצה. והוא אסור בקרבובתי׳ כו׳ לקול במתני׳ מפרש קרובות החליצה הנאסרות על החוף וקרובי החולץ הנאסרים על החליצה ואם כנסה תוך ג״ח למיתתבעלה ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא יוציא דהו״ל אשת אח שי״ל בנים וקיימי׳ עלי׳ בכרת וחייבים חטאת כדין שגגת כל חייבי כריתות ואם אין הולד של קיימא ואם הי׳ ספק כגון שכנסה בסוף ב׳ חדשים וילדה לסוף ז׳ ואין ידוע אם בן ט׳ הוא והוא של ראשון או בן ז׳ והוה של אחרון יוציא מפני שהוא ס׳ כרת והולד כשר ממ״נ וחייבים באשם תלוי כי הוא ס׳ ח״כ:
מתני׳. החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וכו׳ – פי׳ איכא למימר אורחא דמילתא קתני, שאם היתה מעוברת שהוכר עוברה לא היה חולץ לה לכתחילהא. ואיכא למימר רבותא קמ״ל, שאעפ״י שלא הוכר עוברה, בזמן שהולד של קיימא, הוא מותר בקרובותיה וכן היא בקרוביו ולא פסלה מן הכהונה, ואף על פי שצריכה כרוזב. ואי תנא החולץ למעוברת, ה״א דוקא למעוברת שהכל יודעין ומכירין שחליצתה על הספק, אבל בשלא הוכר עוברה לגזר דלמא איכא דהוי בחליצה ולא הוי בהכרזה קמ״ל. ובגמרא דאיתמר החולץ למעוברת, התם נמי רבותא קמ״ל, שאעפ״י שחליצה זו חליצה של ספק משעה ראשונה, לר׳ יוחנן אינה צריכה חליצה מן האחין, ולא אמרינן דילמא איכא דהוי בחליצה ולא הוי בלידהג, וגזירה שמא יאמרו חליצה מותרתד למעוברתה, אף על פי שהולד בן קיימא. וסיפא דמתניתין דקתני ונמצאת מעוברת, התם על כרחנו היה לו לשנות משנתנו כן בשבא עליה בתוך שלשה ולא הוכר עוברה, שאם הוכר מזיד הוא ולא מייתי קרבן, ואי לאחר שלשה ולא הוכר אנוס הוא, שהרי התירוה ב״ד לינשא, משום דרוב היולדת עוברהו נכר לשליש ימיה, וזו הואיל ולא הוכר אנוס הוא. וכי האי גונא אמרינן במסכת שבועותז, אי בשלא סמוך לוסתה אנוס הוא וכו׳. וכך מפורשת משנה זו בתוספות לרבותינו הצרפתים ז״לח.
א. וכ״כ הרשב״א והמאירי.
ב. כדלקמן לו א.
ג. בנדפס נוסף כאן בסוגריים מרובעות: פי׳ בהפלה.
ד. בכ״י: מתרת.
ה. בנדפס נוסף כאן: קודם לידה.
ו. בכ״י א: היולדות עוברן. בכ״י ב: היולדות עוברה.
ז. יח א.
ח. בתוד״ה החולץ, ובד״ה ונמצאת מעוברת, ובתוס׳ הרא״ש, ובתוס׳ ישנים, ועיין ברשב״א ובריטב״א ובמאירי.
פרק החולץ
ונמצאת. ריבותא אשמעי׳ דאע״ג דבשעת חליצה לא היתה עוברה ניכר ונראית חליצה מעליתא, אפי׳ הכי הואיל וילדה ולד של קיימא לא חשבינן להך חליצה לכלום. והוא מותר בקרובותיה. בהנך שנאסרות על האיש מחמת אשתו. והיא מותרת בקרוביו. בהנך שנאסרה האשה מחמת בעלה. והטעם, שלא היה לו בה שום אישות, דערוה היא לו. ולא פסלה מן הכהונה. דכמאן דחלץ לה אחד מן השוק הוא. אין הולד של קימא. שהפילה. והוא הדין אם יצא חי ולא שהה ל׳ יום. הוא אסור. לר׳ יוחנן אם הפילה דחליצה מעליתא היא, ולריש לקיש מדרבנן. והאי נמצאת דקאמר בין שחלץ תוך ג׳ חדשים או אחר ג׳ חדשים, ומיירי בשלא הוכר עוברה, דמדאוריתא מותר לחלוץ אפי׳ תוך ג׳, ורבנן הוא דגזור שלא תחלוץ תוך ג׳ חדשים. ומשום [הכי] כי לא הוי ולד בן קימא, אע״ג דנחלצה תוך תשעים יום פסלה מן הכהונה. ונמצאת. שהיה שוגג, ומיירי שלא יבם עד אחר ג׳ חדשים ולא הוכר העובר עדיין, דבסופא איירי בשיבם תוך ג׳ ולא הוכר העובר לג׳ חדשים, ומשהכיר שהיא מעוברת צריך לפרוש הימנה עד שתלד. יוציא. יגרשנה. ומדרבנן כדלקמן1, דמדאוריתא לא צריכה גט, דחייבי כריתות היא ולא תפסי בה קדושי, דאשת אח שלא במקום מצוה היא. קרבן. שבא על אשת אח. ואם אין הולד של קיימא. שהיה נפל, כלומ׳ שנולד מת. אבל אם יצא חי, ומת בו ביום או תוך ל׳ יום, מוציאה בגט וחולץ לה, ואחר כך תהיה מותרת לאחרים. וכן כתב הר״ם פרק א׳2. וכן כתב רבינו מאיר. והטעם שמוציאה, דהא מן התורה יצא חי פוטר כמו שכתב הר״ם3. וצריכה גט, אע״ג דביאת מעוברת לא שמה ביאה, ביאה פסולה כמאמר שויוה רבנן, וצריכה גט למאמרו וחליצה לאותה זיקה שהיא מדרבנן. אי נמי צריכה גט מטעם שלא יאמרו יבמה כנוסה יוצאה בלא גט. יקים. אשתו. ואפי׳ לא פירש הימנה. ובגמרא קניס ר׳ אליעזר ומחייבו להוציאה. ספק. שיבם אותה תוך ג׳ חדשים וילדה בן קיימא לאחר ששה חדשים שכנסה זה. יוציא. מספק, דשמא זה הולד מאחיו המת הוא וילדה לט׳ חדשים, ובכרת רמיא עליה, ולא בעיא לא חליצה ולא גט, ושמא בנו הוא וילדה לשבעה, דיולדת לשבעה יולדת למקוטעים4, כלומ׳ אפי׳ לששה ויום אחד חי, ובדין יבם, ויוציאה בגט. והולד כשר. ממה נפשך. אשם תלוי. אשם הבא על הספק.
1. בדברי רבינו לו, ב ד״ה מוציא בגט.
2. מהל׳ יבום הכ״ב
3. שם ה״ה.
4. להלן מב, א.
החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וכו׳ – והא דלא קתני החולץ למעוברת י״ל משום דכונס ליבמתו לא מתניא ליה בכונס את המעוברת דלאו עסקינן שיביא עצמו לספק אשת אח ואפי׳ לספק קרוב לודאי דרוב נשים מעוברות יולדו׳ ולד של קיימ׳ ובן כרת הוא ולא בן קרבן א״נ דלרבותא נקט ונמצאת מעוב׳ דאף על פי דבשעת חליצת׳ לא היתה נראית למעובר׳ יהיו העולם סבורים כי חליצתה כשרה א״ה כשילדה ולד של קיימא לא פסלה מן הכהונה ואף על פי שאתה מצריכה כרוז לכהונה סמכינן אהכרזה כיון דאיכא ולד דמוכח ואם אין הולד של קיימא הוא אסור בקרובותיה.
גמרא אלא לדידך דאמרת חליצת מעוברת לא שמה חליצה אמאי פסלה כו׳ הא דלא נקט במילתיה אמאי אסור בקרובותיה דהוא ריש מילתיה דמתניתין וכן נקטי התוספות בדבריהם בשמעתין אההיא דתוך ג׳ חדשים לאו חליצה היא י״ל דודאי מודה ר״ל דאסור בקרובותיה כיון דחליץ לה ועביד בה מעשה כל דהו ה״ל לגבי דידיה חליצתו חליצה לאסור בקרובותיה דמהאי טעמא כתבו הרא״ש ונ״י דדוקא חליצת אחים כשרים אבל הוא לא מצי חליץ לה דהורעה זיקתו אבל לדעלמא לפוסלה מן הכהונה פריך שפיר אמאי פסלה כיון דלאו שמה חליצה וצריכה חליצה אחרת מן האחין ודו״ק:
משנה. החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת. יעויין בענין יבום וחליצת מעוברת (לה: - לו.) ובמחלוקת ר׳ יוחנן עם ריש לקיש. ושיטת ר״ל שביאת מעוברת אינה ביאה וחליצתה אינה חליצה. ובמתניתין איתא דהכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא יוציא וחייבין בקרבן, ואם אין ולד של קיימא יקיים.
Chapter 4
הכל
(3) אֵין הַוָּלָד שֶׁל קַיָּימָא הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְהִיא אֲסוּרָה בִּקְרוֹבָיו וּפְסָלָהּ מִן הַכְּהוּנָּה.
MISHNA: When a man who has a brother dies childless, his widow [yevama] and one of his brothers [yavam] may perform a ritual through which she is freed of her levirate bonds [ḥalitza]. It is then considered, with regard to forbidden relationships, as though they had been married and divorced. Therefore, he is forbidden to her relatives, and she to his. However, with regard to one who performs ḥalitza with his yevama and then she is found to have been pregnant at the time of the ḥalitza and she gave birth, in the event that the offspring is viable, the deceased husband has been survived by offspring and so there was never any levirate bond; consequently, the ḥalitza that was performed was entirely unnecessary and a meaningless act. As such, he remains permitted to her relatives and she remains permitted to his relatives. Furthermore, since the ḥalitza was meaningless, she is not afforded the status of a ḥalutza, i.e., a yevama who performed ḥalitza, a status akin to that of a divorcée. Therefore, the ḥalitza does not disqualify her from marrying into the priesthood.
אין הוולד של קיימא הויא חליצה מדרבנן ואסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה מדרבנן ולחומרא. ומיהו מדלא קתני אין צריכין חליצה מן האחין, ש״מ דצריכהא.
א. צ״ב מאי קאמר רבינו, הא פשיטא שצריכה חליצה אחרת שהרי חליצה הראשונה רק מדרבנן. [וא״ת שר״ל מן האחין ולא ממנו, כהרא״ש ולא כהרמב״ם, עי׳ ב״י סי׳ קסד, אין במשמעות הלשון].
ואם אין הולד של [קיימא. כ]לו׳ שהיה נפל, ואיגלי מילתא למפרע דבר חליצה וייבום היא. היבם [והיבמה] אסורים בקרובים של זה בזה ושל זה בזה, ……… החליצה כגרושה דניחא ליה מריבוי ואשה גרושה מאישה. .. קאמ׳ …………………… לפי [שחליצת] מעוברת לא שמה חליצה ואפי׳……………………… [וצריכה חליצה] פעם אחרת קודם [שתנשא לאחר] …………………………….. יוציא, דהא אשת אח שיש לה [בנים].
אין הולד של קיימא כגון שהפילה או שילדה חי ולא שהה ל׳ יום והוא ספק בן ט׳ ספק בן ח׳ ולא נגמרו סימניו שאילו נגמרו סימניו או דקים לן בגויה דכלו לו חדשיו אפי׳ לא נתקיים אלא ליום א׳ ולד מעליא חשיב וכדאיתא במ׳ נידה וכדבעינן לברורי לקמן במכילתן בס״ד.
ופסלה מן הכהנה – פי׳ ואפי׳ בדיעב׳ מפקינן לה אם נשאת לכהן הכונס ליבמתו ונמצאת מעובר׳ פי׳ כשכנסה תוך ג׳ חדשים לעיבורה דאילו לאחר ג׳ חדשים כיון דלא היה עוברה ניכר לשלישי ומיהו כדאמרינן במסכת שבועות בבועל אשתו ופרשה נדה אם בעלה סמוך לנדתה אנוס הוא ופטור.
החולץ ליבמתו ונמצאת שהיתה מעוברת בשעת החליצה וילדה אחר כך, בזמן שהולד שנולד של קיימא (שלא היה נפל ולא היה צורך כלל בחליצה) — הוא, החולץ, מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו, שכן לא היתה זו חליצה כלל, ואין הם נחשבים כקרובים כלל. ואף לא פסלה מן הכהונה כחלוצה, אלא היא כאלמנה רגילה.
MISHNA: When a man who has a brother dies childless, his widow [yevama] and one of his brothers [yavam] may perform a ritual through which she is freed of her levirate bonds [ḥalitza]. It is then considered, with regard to forbidden relationships, as though they had been married and divorced. Therefore, he is forbidden to her relatives, and she to his. However, with regard to one who performs ḥalitza with his yevama and then she is found to have been pregnant at the time of the ḥalitza and she gave birth, in the event that the offspring is viable, the deceased husband has been survived by offspring and so there was never any levirate bond; consequently, the ḥalitza that was performed was entirely unnecessary and a meaningless act. As such, he remains permitted to her relatives and she remains permitted to his relatives. Furthermore, since the ḥalitza was meaningless, she is not afforded the status of a ḥalutza, i.e., a yevama who performed ḥalitza, a status akin to that of a divorcée. Therefore, the ḥalitza does not disqualify her from marrying into the priesthood.
הכל
(4) בהַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ וְנִמְצֵאת מְעוּבֶּרֶת וְיָלְדָה בִּזְמַן שֶׁהַוָּלָד שֶׁל קַיָּימָא יוֹצִיא ג וְחַיָּיבִין בְּקׇרְבָּן.
If the offspring is not viable, then it emerges that the ḥalitza was indeed necessary. Therefore, he is forbidden to engage in relations with her relatives and she is forbidden to engage in relations with his relatives, as though they had been married and divorced, and the ḥalitza disqualifies her from marrying into the priesthood, as she is afforded the status of a ḥalutza.
אין הולד של קיימא והוברר שאכן היתה צריכה לחלוץ — כיון שחלצה, הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה.
If the offspring is not viable, then it emerges that the ḥalitza was indeed necessary. Therefore, he is forbidden to engage in relations with her relatives and she is forbidden to engage in relations with his relatives, as though they had been married and divorced, and the ḥalitza disqualifies her from marrying into the priesthood, as she is afforded the status of a ḥalutza.
הכל
(5) וְאִם אֵין וָלָד שֶׁל קַיָּימָא יְקַיֵּים.
With regard to one who consummates the levirate marriage with his yevama, i.e., he had intercourse with her under the assumption that there is a levirate bond and so there is a mitzva to do so, and then she is found to have been pregnant at the time of the intercourse and she gave birth, in the event that the offspring is viable the deceased brother has been survived by offspring and it is evident that there was never any levirate bond. In that case, the relations they had, rather than being a mitzva, were a violation of the prohibition against engaging in relations with one’s brother’s wife. Therefore, the yavam must send her out, i.e., they must separate, as she is forbidden to him as his brother’s wife, and to atone for the forbidden relations that they had, they are each obligated to bring a sin-offering, as is the halakha for all who inadvertently transgress a prohibition that, when performed intentionally, is punishable by karet.
אין [הולד של קיימא יקיים]. מילתא דרמיא קמיה לייבום ק[פיד ו]בהיתירא עומדת לפניו ומ[ותרין] מיד שהפילה, למאן דאית ליה דחליצת [מעוברת] פטורה מגרשה בגט ושריא לעלמ׳, ולמאן דאית ליה דחליצת מ[עוברת] ביא(ה)[ת] מעוברת לא [שריא] כלל אי בעי לגרשה מיד צריכה גט לביאתו וחליצת זיקתו, ולא מיבעיא [דמותרין] זה בקרובותיה של זה.
הכונס (נושא לאשה) את יבמתו ונמצאת שהיתה מעוברת בזמן שכנסה, וילדה, בזמן שהולד של קיימא — יוציא את האשה הזו, שהרי היא אשת אחיו האסורה לו, וחייבין שניהם בקרבן חטאת משום ששגגו בעבירה חמורה שחייבים על זדונה כרת.
With regard to one who consummates the levirate marriage with his yevama, i.e., he had intercourse with her under the assumption that there is a levirate bond and so there is a mitzva to do so, and then she is found to have been pregnant at the time of the intercourse and she gave birth, in the event that the offspring is viable the deceased brother has been survived by offspring and it is evident that there was never any levirate bond. In that case, the relations they had, rather than being a mitzva, were a violation of the prohibition against engaging in relations with one’s brother’s wife. Therefore, the yavam must send her out, i.e., they must separate, as she is forbidden to him as his brother’s wife, and to atone for the forbidden relations that they had, they are each obligated to bring a sin-offering, as is the halakha for all who inadvertently transgress a prohibition that, when performed intentionally, is punishable by karet.
הכל
(6) דסָפֵק בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן סָפֵק בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן יוֹצִיא וְהַוָּלָד כָּשֵׁר ה וְחַיָּיבִין בְּאָשָׁם תָּלוּי.:
And if the offspring is not viable, and therefore there was in fact a levirate bond, he may maintain her as his wife since his intercourse with her was a valid consummation of levirate marriage.
ספק אם הולד בן תשעה לראשון או בן ז׳ לאחרון כגון שיבמה בתוך ג׳ חדשים יוציא והולד כשר וחייבין באשם תלוי דשמא בן הראשון הוא ובא זה על אשת אחיו שיש לו בן.
ספק בן תשעה לראשון בן שבעה לאחרון. כלומ׳ שלא ניכר עוברה מיד שכנסה השני לח׳ ימים או ט״ו, ולא הרבה לאחר זמן כגון שני דקדק בדבר, ואיכא לספוקי שמא מעוברת היתה חדש אחד מאחר הראשון.
[י]וציא. כי היכי דלא ליכנס [באיסור] אשת אח שיש לה בנים, דדילמ׳ בן תשעה לראשון הוא.
והולד כשר. וראוי להיות כהן גדול ממה נפשך דאי [בר תשעה לראשון] הוא כשר, דאע״ג דנבעלה אמו כמה בעילות של זנות לא נפסל עובר [בכך], ואם בר שבעה לאחרון הוא כל שכן שהוא כשר, ואמו נמי הות כשרה, דהא לא נבעלה בעילה זנות.
כלו׳ חייבין באשם תלוי. דהא מספקא לה אם עברה על כרת אם לא, אותן בעילות שבעלו ………….., משום ……… [הכי] סגי להו באשם תלוי, לפי שקרוב למזיד הם, ואם לא רצו לג[רשה] ונולד להם, [הויא] ספק ממזר ואסור לבא בקהל ישר׳ ואסור נמי בממזרת.
בן אין לו עיין עליו אם יש לו בן כל דהו ואפילו ממזר ועיין עליו שלא יהא שום צד בין בשעת ביאה ולא בשעת חליצה.
And if the offspring is not viable, and therefore there was in fact a levirate bond, he may maintain her as his wife since his intercourse with her was a valid consummation of levirate marriage.
הכל
(7) גמ׳ גְּמָרָא : אִיתְּמַר הַחוֹלֵץ לִמְעוּבֶּרֶת וְהִפִּילָה רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֵינָהּ צְרִיכָה חֲלִיצָה מִן הָאַחִין ר״ל רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר וצְרִיכָה חֲלִיצָה מִן הָאַחִין.
If they consummated the levirate marriage and seven months later she gave birth, there is uncertainty whether the child is nine months old, i.e., counting from conception, and is the offspring of the first husband, and as such there was no levirate bond, or whether the child is only seven months old and is the offspring of the latter husband, i.e., the yavam, and not of the deceased, in which case there was a levirate bond. In that case, due to the possibility that she is forbidden to him as his brother’s wife, he must send her out. However, the lineage of the child is unflawed, since regardless of whether it was born of the first or second husband, there was no transgression involved in its conception. Furthermore, to atone for the possibility that they had forbidden relations they are both obligated to bring a guilt-offering for uncertainty, as is the halakha for anyone who is uncertain whether they inadvertently transgressed a prohibition that would require one to bring a sin-offering.
החולץ למעוברת והפילה ר׳ יוחנן אמר שמה חליצה ואינה צריכה חליצה אחרת מן האחין, וריש לקיש אמר לא שמה חליצה וצריכה חליצה מן האחין. והילכתא כריש לקיש בהא.
א|ואי קשיא שמא תעשה עוברה סנדל, והא אין אשה מתעברת חוזרתב ומתעברתג. תריץ, אין מתעברת חוזרת ומתעברת להיות שניהם וולד קיימא אבל סנדל הוי האחדד|.
בפרקה החולץ בראשו.
וריש לקיש אמר איגלאי מילתא למפרע לא אמרינן דאע״ג דהשתא אפולי מפלא איכא למימר בשעת חליצה בן קיימא היה ראוי להיות ואחר כך נתקלקל וכיון דבשעת חליצה היה בן קיימא חליצה פסולה היא, אבל אם בשעת חליצה היינו יודעין דודאי מפלא (כאן) [כגון] אם יבוא אליהו ויאמר, לא הוה פליג ריש לקיש דהא ודאי אין לו בן וחליצה כשרהו.
א. כל ׳דיבור׳ זה אין כאן מקומו ומישך שייך להלן לד״ה תניא לא ישא אדם וכו׳, דאמרינן בדף מב ע״א גזרה שמא תעשה עוברה סנדל.
ב. כ״ה בכת״י אחד (בולו׳) של הגמ׳. וכ״ה בס׳ הישר חלק החי׳ סי׳ קע. בשארא וחוזרת.
ג. נדה כז ע״א.
ד. ולהתוס׳ די״ב ע״ב האחרון אינו בן קיימא.
ה. כל ׳דיבור׳ זה לא כתבו רבינו על סדר מסכתין אלא אחר שכתבו בפ״ע צרפו לכאן. ומשו״ה פתח ׳בפרק החולץ׳.
ו. וכדברי רבינו כ״כ הריטב״א בשם מורו הרב וכ״ה בסתמא בנמוק״י, אלא שהריטב״א כתב דלריש לקיש הויא חליצה מסופקת, דחייש דילמא באותה שעה ראויה היתה לילד והולד היה גמור אלא שאח״כ נוצר גורם להפיל. ולשון רבינו לעיל ׳וריש לקיש אמר לא שמה חליצה׳ [לא כלשון הגמ׳ צריכה חליצה מן האחין], משמע דודאי אינה חליצה, ואע״פ דרק ׳איכא למימר בשעת חליצה בן קיימא היה׳, כבר ביארו כמה אחרונים דאפי״ה הוי ודאי אינה חליצה. הו״ד בהערות לריטב״א הנ״ל הע׳ 44.
איתמר החולץ למעוברת והפילה ר״י אומר אינה צריכה חליצה מן האחין ר״ל אמר צריכה חליצה מן האחים חליצת מעוברת לאו שמה חליצת והלכתא כר״ל ומודה ר״ל דפסולה לכהונה לחומרא ופסלה מן האחים וצרתה פסולה לו ולאחין ולחומרא כללא דמילתא חליצת מעוברת שהפילה לאו שמה חליצה לחומרא אבל החולץ למעוברת והולד בן קיימא תרוייהו מודו דלאו שמה חליצה כלל ולא פסלה מן הכהונה תניא הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת הרי זו לא תנשא צרתה [שמא] לא יהיה הולד בן קיימא וביאת מעוברת לאו שמה ביאה וא״ת הלך אחר רוב נשים ורוב נשים וולד של קיימא ילדן ולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם והא דקתני רישא שמא לא יהא ולד של קיימא לאו דוקא שמא דבין יהא ולד של קיימא ובין לא יהא ולד של קיימא לא תנשא צרתה:
איתמר החולץ למעוברת והפילה ר״י אומר א״צ חליצה מן האחים חליצת מעוברת שמה חליצה וביאת מעוברת שמה חליצה וביאת מעוברת שמה ביאה. ור״ל אמר צריכה חליצה מן האחרים חליצה מעוברת לא שמה חליצה וב״מ לא שמה ביאה במאי קמיפלגי אב״א סברא אב״א קרא אב״א סברא ר״י סבר אם יבא אליהו ויאמר דהאי דמיעברא אפולי מפלה לי׳ לאו בת חליצה ויבום היא השתא נמי אגלאי מילתא למפרע. ור״ל סובר איגלא מילתא למפרע לא אמרינן. אב״א קרא ר״י אומר ובן אין לו אמר רחמנא והא ל״ל ור״ל אמר ובן אין לו עיין עליו:
גמרא. אינה צריכה חליצה מן האחין – לאו דוקא, דלר׳ יוחנן אף ממנו אינה צריכה כלום, אלא משום דריש לקיש נקט לה, ולריש לקיש נראה שצריכה חליצה מן האחין דוקא, כלומר שהאחין חולצין לה, דכיון דחליצה פסולה היא, שהרי אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו, כדאמרינן לקמן, צריכה היא לחזר על כל שאר האחין, דומיא דבעלת הגטא. אלא שהרב רבי משה הספרדי ז״לב כתב, ממנו או מן האחין.
א. עיין בדברי רבינו לעיל כו א. ועיין ברשב״א ובריטב״א כאן, ובנמוק״י.
ב. הרמב״ם פ״א יבום ה״כ. ועיין במ״ל שם. וכ״ד התוס׳ ד״ה צריכה חליצה. ועיין בתוס׳ הרא״ש שכתב שתי הדעות, וכן בפסקיו סי׳ א כתב שתי הדעות. ועיין במאירי שכתב בדעת רבינו שהוא שבוש. ועיין באו״ז ח״א סי׳ תרלב.
גמרא. אינה צריכה מן האחין. ולאו דוקא נקט מן האחין, אלא בין ממנו בין מן האחין אינה צריכה. ולריש לקיש צריכה חליצה או מן האחין או ממנו אי סבר לה ריש לקיש כשמואל דאמר (יבמות כז.) בחליצה פסולה למיפטר נפשה פטרה. וכן כתב הרמב״ם ז״ל (הלכות יבום פ״א ה״כ) שחולצות ממנו או מן האחין. ויש לפרש דמשום דריש לקיש נקט מן האחין דדוקא מן האחין, אבל חליצה דידיה לא פטרה דסבר לה כרב דאמר חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין (ועיין רמב״ם שם פ״ד ה״כ וצ״ע).
למעוברת. אעפ״י שהכיר בה שהיא מעוברת. והפילה. שיצא מת. והוא הדין אם יצא חי ולא חיה ל׳ יום שצריך לחזור ולחלוץ לה לריש לקיש. מן האחין. דנפטרה בחליצתה הואיל והפילה. ואם בא עליה אחד מהם קנאה, הואיל והפילה. צריכה חליצה מן האחין. כלומ׳ דלא נפטרה באותה חליצה. מיהו מודה דנפסלה לכהונה באותי חליצה מדרבנן. ואף אחין חולצין ולא מיבמין. ומיהו אפי׳ הוא חוזר וחולץ לה ונפטרה, וזה אין בו ספק. וכן כתב הר״ם פרק א׳1. לא שמה ביאה. שאם בא עליה לא קנאה קנין גמור ושאר אחין מצו למפסלה עליה. אם יבא אליהו. כלומ׳ אלו היינו יכולים לידע זה בבירור. תגלי מילתא למפרע לא אמרינן. מדאוריתא, הילכך לא נפטרה, אלא הואיל וההיא שעתא דחלצה לאו בת חליצה ויבום, לא הויא חליצה מן התורה. והא לית ליה. דהא אפילה, הילכך חליצה מעליתא הואי ובת [חליצה הואי]. ומודי ר׳ יוחנן. שאם ילדה ולד של קיימא חליצתה ולא כלום הוא, ולא תנשא אפי׳ צרתה עד שתלד שמא יהא ולד בן קיימא, וולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם כדלקמן. ואיפשר שאם יצא חי ומת תוך ל׳ יום מודה ר׳ יוחנן לריש לקיש דצריכה חליצה, דכי האי גונא מן התורה לאו בת חליצה ויבום היא. אין. ביו״ד. עין עליו. אם יש ולד כלל, ואפי׳ נוצר, לאו בת חליצה היא מן התורה. אין כמו עין, דאלפין ועיינין מחלפין באלפא ביתא.
1. שם ה״כ.
גמרא איתמר החולץ למעוברת והפילה – והא דלא נקט ונמצאת מעוברת משום דהכא ליכא מהנהו טעמא דנקט התנא דפריך לעיל וכיון דכן הא עדיפא ליה איכא כח דהיתרא לרבי יוחנן דאע״ג דחלץ למעובר׳ מפורסמת דבההיא שעתא דחליץ לה היתה בחזקת דלא חשיבא חליצה דרוב נשים מעובר׳ אפי׳ הכי הויא חליצה ואינה צריכה חליצה מן האחין.
נולד ילד, אלא שהוא ספק בן תשעה חודשים לאח הראשון שמת, ספק בן שבעה לאחרון — יוציא, והולד כשר. שבין שהוולד הוא מהבעל הראשון ובין שהוא מהבעל השני (היבם) לא היתה עבירה ביצירתו. וחייבין באשם תלוי ככל מי שעבר עבירה שעל ודאי מביא חטאת ועל ספק — אשם תלוי.
If they consummated the levirate marriage and seven months later she gave birth, there is uncertainty whether the child is nine months old, i.e., counting from conception, and is the offspring of the first husband, and as such there was no levirate bond, or whether the child is only seven months old and is the offspring of the latter husband, i.e., the yavam, and not of the deceased, in which case there was a levirate bond. In that case, due to the possibility that she is forbidden to him as his brother’s wife, he must send her out. However, the lineage of the child is unflawed, since regardless of whether it was born of the first or second husband, there was no transgression involved in its conception. Furthermore, to atone for the possibility that they had forbidden relations they are both obligated to bring a guilt-offering for uncertainty, as is the halakha for anyone who is uncertain whether they inadvertently transgressed a prohibition that would require one to bring a sin-offering.
הכל
(8) ר׳ רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר א״צ אֵינָהּ צְרִיכָה חֲלִיצָה מִן הָאַחִין חֲלִיצַת מְעוּבֶּרֶת שְׁמָהּ חֲלִיצָה וּבִיאַת מְעוּבֶּרֶת שְׁמָהּ בִּיאָה ור״ל וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר צְרִיכָה חֲלִיצָה מִן הָאַחִין חֲלִיצַת מְעוּבֶּרֶת לֹא שְׁמָהּ חֲלִיצָה זוּבִיאַת מְעוּבֶּרֶת לֹא שְׁמָהּ בִּיאָה.
GEMARA: An amoraic dispute was stated with regard to one who performs ḥalitza with a pregnant woman and she later miscarried. Since she miscarried, she was certainly bound to the yavam by a levirate bond and may not marry anyone else; rather, she is obligated to consummate the levirate marriage or perform ḥalitza. The question is whether the ḥalitza that was performed while she was still pregnant is effective in releasing her from the levirate bond. Rabbi Yoḥanan said: She does not require another ḥalitza from the brothers. Reish Lakish said: She requires another ḥalitza from the brothers.
אי חליצת מעוברת לא שמה חליצה ביאת מעוברת לא שמה ביאה. דאי משום ספק שמא יפגע באיסור אשת אח, היינו לכתחלה הא דיעבד אמאי לא נפטרה צרתה. ואף על גב דאיכא חייבי לאו ועשה באלמנה מן הנשואין לכהן גדול דעולה לחליצה אף על פי שאינה עולה ליבום, ואם בעל לא קנה וצריכה חליצה, התם נמי מרבויא דקרא דועלתה יבמתו דרחמנא רבינהו לחליצה כדאיתא בפרק כיצד (יבמות כ.) אבל הכא דמשום דמעוברת אינה ראויה ליבום היא אם כן אשת אח שלא במקום מצוה היא ולחליצה נמי לא חזיא.
ור״ל א׳ צריכא חליצה מן האחים – ק״ל למה להו למנקט מן האחים וכ״ת משום דאפילו תימא דלא הויא חליצה לפטרה לשוק מ״מ פסל׳ בחליצ׳ זו עליו ועל כל האחים דלא גרעא מגט דעלמא וחליצה דעבדי לה השתא לפטרה לשוק חליצה פסולה היא וצריכא לחזר על כל האחים לר״ל ור׳ יוחנן והא ר׳ יוחנן לית ליה הכי אלא כשמואל ס״ל דחליצה פסולה אינה צריכא לחזור על כל האחים כדכתבנא לעיל בפ״ד אחין וכ״ת דר״ל ס״ל הכ׳ ואגב לישנא דר״ל נקטיה כדר׳ יוחנן א״כ ה״ל לר״ל למימר צריכא חליצה ממנו ומכל האתי׳ וי״א דר״ל לא פסלה בחליצה הראשונה על האחי׳ אלא עליו לבדו משום דעבד בה מעשה כל דהו הלכך הויא חליצ׳ אחין כשרה וחליצתו פסולה וקסברי דאפילו למיפטר נפשה חליצה מעולה בעיא א״נ כגון דאית לה צרה בעיא חליצה מעולה אבל דעת הגאון ז״ל דהיא וצרתה פסולה עליו ועל כל האחים ואפילו לר״ל ולפי זה הא דנקט הכא אחים לאו לעיכובא אלא דהכי עדיף טפי כיון דאיהו כבר חליץ לה זימנא אחרינא וכן כתב הרמב״ם ז״ל שחולצות ממנו או מן האחים.
ב גמרא איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בנושא זה: החולץ למעוברת ואחר כך הפילה. ר׳ יוחנן אמר: אינה צריכה חליצה מן האחין משום שנתברר לאחר מעשה שחליצתה כשירה היתה. ריש לקיש אמר: צריכה חליצה נוספת מן האחין, משום שהחליצה הראשונה לא נעשתה כראוי.
GEMARA: An amoraic dispute was stated with regard to one who performs ḥalitza with a pregnant woman and she later miscarried. Since she miscarried, she was certainly bound to the yavam by a levirate bond and may not marry anyone else; rather, she is obligated to consummate the levirate marriage or perform ḥalitza. The question is whether the ḥalitza that was performed while she was still pregnant is effective in releasing her from the levirate bond. Rabbi Yoḥanan said: She does not require another ḥalitza from the brothers. Reish Lakish said: She requires another ḥalitza from the brothers.
הכל
(9) בְּמַאי קָמִפַּלְגִי אִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא וְאִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא.
The Gemara elaborates: Rabbi Yoḥanan said that she does not require another ḥalitza from the brothers because he holds: Ḥalitza performed with a pregnant woman who later miscarries is considered effective ḥalitza in order to release her from the levirate bond. And similarly, intercourse with a pregnant woman who later miscarries is considered a valid consummation of levirate marriage through intercourse, such that she and the yavam are considered to be married. And Reish Lakish said she requires another ḥalitza from the brothers because he holds: Ḥalitza performed with a pregnant woman is not considered effective ḥalitza, and intercourse with a pregnant woman is not considered a valid consummation of levirate marriage through intercourse. Therefore, after she miscarries, another ḥalitza must be performed in order to release her from the levirate bond.
ומבארים, ר׳ יוחנן אמר: אינה צריכה חליצה מן האחין, כי חליצת מעוברת שמה חליצה וחליצה כשירה היא, אלא אם כן יתברר לאחר מכן שילדה ילד חי, וכן ביאת מעוברת שהפילה לאחר מכן — שמה ביאה, וקיים בה מצות ייבום. וריש לקיש אמר: צריכה חליצה מן האחין, כי חליצת מעוברת לא שמה חליצה, וביאת מעוברת לא שמה ביאה, ולכן אין החליצה הזו, או הביאה הזו, פוטרת יבמה זו (וכן את צרותיה) מזיקת הייבום.
The Gemara elaborates: Rabbi Yoḥanan said that she does not require another ḥalitza from the brothers because he holds: Ḥalitza performed with a pregnant woman who later miscarries is considered effective ḥalitza in order to release her from the levirate bond. And similarly, intercourse with a pregnant woman who later miscarries is considered a valid consummation of levirate marriage through intercourse, such that she and the yavam are considered to be married. And Reish Lakish said she requires another ḥalitza from the brothers because he holds: Ḥalitza performed with a pregnant woman is not considered effective ḥalitza, and intercourse with a pregnant woman is not considered a valid consummation of levirate marriage through intercourse. Therefore, after she miscarries, another ḥalitza must be performed in order to release her from the levirate bond.
הכל
(10) אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא רַבִּי יוֹחָנָן סָבַר אִם יָבֹא אֵלִיָּהוּ וְיֹאמַר דְּהָא דְּאִיעַבַּרָא מפולי מַפְּלָה מִי לָאו בַּת חֲלִיצָה וְיִבּוּם הִיא הַשְׁתָּא נָמֵי תִּגַּלֵּי מִילְּתָא לְמַפְרֵעַ.
With regard to what principle do they disagree? If you wish, say that they disagree over the interpretation of a verse. And if you wish, say that they disagree on a point of logical reasoning.
(יבמות לה ע״ב) אמר ר׳ יוחנן אם יבא אליהו ויאמר דהא דמיעברא אפולי מפלא ליה מי לא חלצה השתא נמי כי לא אמר אליהו וחזינן דמפלא איגלאי מילתא למפרע דנפל הוה בשעת חליצה וחליצתה כשרה. ומקשים עלה והא רבי יוחנן לית ליה ברירהא למימר מדהשתא נפל בשעת חליצה נמי הוי נפל. ולפי הפירוש הקושיא קושיא היא, אלא הכי פיר׳, אם יבא אליהו ויאמר אפולי מפלא ליה מי לא חלצה אלא ודאי חלצה דהא אין לו בן, השתא נמי כי לא אמר, והפילה אחר החליצה איגלאי מילתא למפרע דאין לו בן והחליצה כשרה, ואפילו היה בשעת החליצה ראוי להיות בן קיימא ועכשיו נתקלקל דהא אין לו בן.
א. ביצה לז ע״ב. ועי׳ בספרנו לגיטין דף כה ע״א. ועי׳ שערי יושר ש״ז פי״ח שאף הוא טרח לבאר דברי ר׳ יוחנן שבסוגיין לפי מאי דס״ל אין ברירה. ונראה שכיון לדברי רבינו. (הערות הר״א יפהן לריטב״א).
ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון הם חלוקים]? ומשיבים: איבעית אימא קרא, ואיבעית אימא סברא [אם תרצה אמור שחולקים בפירוש הכתוב, ואם תרצה אמור בסברה].
With regard to what principle do they disagree? If you wish, say that they disagree over the interpretation of a verse. And if you wish, say that they disagree on a point of logical reasoning.
הכל
(11) ור״ל וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר תִּגַּלֵּי מִילְּתָא לְמַפְרֵעַ לָא אָמְרִינַן.
If you wish, say that that they disagree over a point of logical reasoning in that Rabbi Yoḥanan holds: If Elijah the prophet were to come at the moment of the ḥalitza and say that this woman who is pregnant will miscarry, is she not eligible for ḥalitza or levirate marriage, even though she is currently pregnant, since her husband died and will not be survived by offspring? Now, too, even though when the ḥalitza or levirate marriage is performed it is not known whether or not she will miscarry, the matter will be revealed retroactively, i.e., if she ultimately miscarries then it is apparent the ḥalitza or levirate marriage was always necessary and is therefore valid.
תגלי מילתא למפרע לא אמרינן – אע״ג דלקמן (דף מא:) גבי ספקות שקידש אחת משתי אחיות חשבינן לה בת חליצה ויבום כיון דאם יבוא אליהו ויאמר דהא קדיש לא דמי דהכא אין זה ספק ראוי להתברר עכשיו שא״א לידע העתידות אבל התם א״צ לידע אלא מה שבאותה שעה וא״ת לריש לקיש הכונס יבמתו מעוברת והפילה אמאי פטור מן הקרבן כיון דביאת מעוברת לא שמה ביאה א״כ אשת אח שלא במקום מצוה היא ואר״י דאפ״ה לא מחייב מידי דהוה אקטן שבא על יבמתו גדולה דאמר לקמן (דף לט) דתגדלנו.
ור״ל איגלאי מילתא למפרע לא אמרינן – ק״ל למהר״ם מ״ט דר״ל בהא דהא שפיר קאמר ר׳ יוחנן ובכולי תלמודא אמרינן לה ואילו הכא קי״ל כר״ל ותירץ הוא ז״ל דר״ל חליצה ראשונה מסופקת היא דודאי אם בשעה שחולץ לא היתה ראויה לבא לכלל לידה ההיא עיבור כמאן דליתיה דמי וחליצ׳ שחלץ לה כשרה אלא דאיהו חייש דילמא באותה שעה ראויה היתה לילד והולד היה גמור אלא שגרם לה אחרי כן גורם להפיל וחליצה דמעיקרא לאו חליצ׳ היא כלל ולהכי קאמר דאיגלאי מילתא למפרע לא אמרינן ור׳ יוחנן סבר דכל שהפילה אין העיבור הראשון כלום ובתוס׳ פירש דריש לקיש סבר דכל שהיא מעוברת משום צדדים הוא דלא תועיל לה חליצ׳ שלא אמר הכתוב לחלוץ אלא במקום שאין שום צד של בן בעולם וכדנקיט בתר הכי מקרא דבן אין לו עיין עליו אמר הכי מעיקרא מסתברא ולה״ק דאיגלאי מילתא נמפרע לא אמרי׳
ומפרטים, איבעית אימא סברא [אם תרצה אמור שחלוקים בסברה] זו: ר׳ יוחנן סבר: אם יבא אליהו בשעת החליצה ויאמר דהא דאיעברא מפולי מפלה [שזו שהיא מעוברת בו תפיל אותו], מי לאו [האם לא] בת חליצה ויבום היא? וכיון שכך, השתא נמי תגלי מילתא [עכשיו גם כן יתגלה הדבר] למפרע, שמאחר שהפילה לבסוף, אנחנו אומרים שכבר אז זה לא היה ההריון ממש, וממילא היתה חליצתה חליצה, וביאתה ביאה כשירה.
If you wish, say that that they disagree over a point of logical reasoning in that Rabbi Yoḥanan holds: If Elijah the prophet were to come at the moment of the ḥalitza and say that this woman who is pregnant will miscarry, is she not eligible for ḥalitza or levirate marriage, even though she is currently pregnant, since her husband died and will not be survived by offspring? Now, too, even though when the ḥalitza or levirate marriage is performed it is not known whether or not she will miscarry, the matter will be revealed retroactively, i.e., if she ultimately miscarries then it is apparent the ḥalitza or levirate marriage was always necessary and is therefore valid.
הכל
(12) וְאִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא רַבִּי יוֹחָנָן סָבַר {דברים כ״ה:ה׳} וּבֵן אֵין לוֹ אָמַר רַחֲמָנָא וְהָא לֵית לֵיהּ ור״ל וְרֵישׁ לָקִישׁ סָבַר וּבֵן אֵין לוֹ עַיֵּין עָלָיו.
And Reish Lakish said: We do not say that the matter will be revealed retroactively in order to validate the levirate marriage or ḥalitza. Since at the time of the levirate marriage or ḥalitza it was still unknown whether she would miscarry, the act is considered premature and ineffective.
והא לית ליה – כיון דהפילה לבסוף אבל בר קיימא לא א״נ כשהוא בר קיימא נפקא לן מלהקים שם ומלא ימחה פרט לזה שאין שמו מחוי.
וריש לקיש סבר בין אין לו עיין עליו – הואיל ובאותה שעה היה ראוי להתקיים וא״ת א״כ תפטר לשוק בלא חליצה כמו בזרע פסול דנפקא לן (לעיל דף כב:) נמי מאין לו ואמאי נמי אמרינן לקמן דולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם ויש לומר דאמרינן נמי עיין עליו שלא תחלוץ ולא תנשא כל זמן שעומדת בספק.
א
עלינו להתבונן אליבא דר״ל בשני דינים שבמשנה. מקודם נעיין בדין שאם אין הוולד של קיימא יקיים ופטור מקרבן. כתוב בתוס׳ (דף לה:) ד״ה תגלי וז״ל וא״ת לר״ל הכונס יבמתו מעוברת והפילה אמאי פטור מהקרבן כיון דביאת מעוברת לא שמה ביאה א״כ אשת אח שלא במקום מצוה היא, ואר״י דאפ״ה לא מחייב מידי דהוה אקטן שבא על יבמתו גדולה דאמר לקמן (דף קיא:) דתגדלנו עכ״ל. תוס׳ הקשו למה המעוברת והיבמה שבא עליה יבם קטן לא נאסרו באיסור אשת אח, ומשמע שתירצו שעצם הנפילה ליבום התירה את האיסור של אשת אח דהיינו דההיתר אינו תלוי בקיום מצות יבום אלא בנפילה ליבום.
עלינו להתבונן אליבא דר״ל בשני דינים שבמשנה. מקודם נעיין בדין שאם אין הוולד של קיימא יקיים ופטור מקרבן. כתוב בתוס׳ (דף לה:) ד״ה תגלי וז״ל וא״ת לר״ל הכונס יבמתו מעוברת והפילה אמאי פטור מהקרבן כיון דביאת מעוברת לא שמה ביאה א״כ אשת אח שלא במקום מצוה היא, ואר״י דאפ״ה לא מחייב מידי דהוה אקטן שבא על יבמתו גדולה דאמר לקמן (דף קיא:) דתגדלנו עכ״ל. תוס׳ הקשו למה המעוברת והיבמה שבא עליה יבם קטן לא נאסרו באיסור אשת אח, ומשמע שתירצו שעצם הנפילה ליבום התירה את האיסור של אשת אח דהיינו דההיתר אינו תלוי בקיום מצות יבום אלא בנפילה ליבום.
אמנם יש להקשות על זה מהדין הראשון שבמשנה שאם הולד של קיימא יוציא וחייבין בקרבן, שהרי בגמרא לקמן (דף לו.) אמר רבא שהולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם, ואם ננקוט שהנפילה מתרת, אזי בולד של קיימא למה חייבין בקרבן, הרי היתה זקוקה עד לידת הולד, והנפילה התירה.
ונראה שיש לחלק בין אין ולד של קיימא לבין יש ולד של קיימא. כשאין ולד של קיימא אזי משעת הנפילה למפרע חלה זיקה גמורה המתירה. ואע״פ שכל זמן שמעוברת ביאתה אינה קונה מ״מ הותרה משעת הנפילה מחמת דאזי חלה זיקה גמורה. משא״כ בולד של קיימא, דלמפרע לא חלה זיקה המתירה, ואם בא עליה חייב בקרבן משום שעבר על איסור אשת אח. והא דאסורה לשוק לפני הלידה היינו משום דחלה מקצת זיקה האוסרתה לשוק אך לא זיקה גמורה המתירה ליבם. כלומר שבשעת נפילה זיקה המתירה חלה רק אם תהיה זיקה הראויה ליבום לבסוף, ומשו״ה אם לבסוף הולד אינו של קיימא דהויא בת יבום אזי למפרע חלה זיקה גמורה המתירה. משא״כ אם לבסוף הולד של קיימא הוא שאינה ראויה ליבום לבסוף שהרי היא אשת אח שיש לה בנים אזי למפרע לא חלה זיקה המתירה. ומ״מ מכיון דבשעת מיתה כשהיתה מעוברת נפלה לפני היבם, חלה מקצת זיקה האוסרתה לשוק, ואע״פ שזיקה המתירה לא חלה.
ברם עדיין יל״ע, מ״ש מעוברת מערוה, שמשום שערוה אינה בת יבום הרי היא פטורה לגמרי ולא חלה בה אפילו מקצת זיקה לאוסרה לשוק, ובמעוברת חלה מקצת זיקה האוסרתה לשוק.
ונלע״ד שאין זו קשה משום שדין ערוה חל מדין פוטר ומפקיע. משא״כ דין מעוברת שאינו חל מדין פוטר ומפקיע אלא שהזיקה פקעה ממילא מחמת שאינה ראויה ליבום לבסוף דהולד בן קיימא הוא והרי היא אשת אח שיש לה בנים. ולכן למפרע משעת הנפילה לא חלה בה זיקה המתירה. ומ״מ אסורה היא לשוק משום דחלה זיקה האוסרתה, שרק הזיקה המתירה פקעה למפרע ולא הזיקה האוסרת, דלא חל בה דין פטור לשוק כמו דחל בערוה.
ב
אמנם שיטת רש״י היא (לקמן דף נב. ד״ה נתן לה ובסוטה דף ו. ד״ה מי) דסובר דהמתיר דאיסור אשת אח ביבמה הרי הוא קיום מצות יבום ולא עצם הנפילה. ואליביה הדרא קושית הר״י לדוכתא, למה יבם קטן הבא על יבמתו והמייבם מעוברת אינם עוברים על איסור אשת אח. ברם לרש״י דין דקטן אינו קשה דס״לא דיבום דקטן קונה מדאורייתא. ברם צ״ע במעוברת אליבא דר״ל, מהו המתיר דאיסור אשת אח. ועוד צ״ע אם ננקוט דקטן אינו קונה כלל מן התורהב והמתיר דאשת אחיו אינו הנפילה אלא קיום היבוםג, למה הוי הדין בקטן דתגדלנו.
אמנם שיטת רש״י היא (לקמן דף נב. ד״ה נתן לה ובסוטה דף ו. ד״ה מי) דסובר דהמתיר דאיסור אשת אח ביבמה הרי הוא קיום מצות יבום ולא עצם הנפילה. ואליביה הדרא קושית הר״י לדוכתא, למה יבם קטן הבא על יבמתו והמייבם מעוברת אינם עוברים על איסור אשת אח. ברם לרש״י דין דקטן אינו קשה דס״לא דיבום דקטן קונה מדאורייתא. ברם צ״ע במעוברת אליבא דר״ל, מהו המתיר דאיסור אשת אח. ועוד צ״ע אם ננקוט דקטן אינו קונה כלל מן התורהב והמתיר דאשת אחיו אינו הנפילה אלא קיום היבוםג, למה הוי הדין בקטן דתגדלנו.
ומשום כך נראה דביאת מעוברת אליבא דר״ל לפרש״י וביאת קטן לדידן, אע״פ שאינן קונין, מ״מ מהווין מעשי יבום, ומעשה יבום מתיר ואפילו בלי חלות קנין. דעיקר מצות יבום הוא מעשה הביאה ולא חלות הקנין. ולפיכך ביאת מעוברת וביאת קטן מתירין את היבמה משום קיום מצות יבום המתקיימת בביאה אף בלי קנין, משום שההיתר חל מפני עיקר קיום מצות ביאה המהווה מעשה יבום, אינו תלוי בקניןד.
ויעויין ברש״י לקמן (דף לה.) ד״ה דלא סגי בלא״ה דס״ל דאחר ביאת מעוברת אינה יוצאת לא בגט ולא בחליצה, שכתב וז״ל דלא מיפטרה בלא ביאה לאחר שהפילה דאם לא יחזור ויבעול לא מצי למפטרה בגט דאין אדם יכול להוציא את יבמתו בגט אא״כ כנסה תחלה וביאת מעוברת לא שמה ביאה, ובחליצה נמי לא אפשר דמפטרה הואיל ומ״מ בא עליה עכ״ל. ולכאורה דבריו מרפסין איגרי, דממ״נ אם ביאת מעוברת קונה תסגי לה בגט ואם לא קונה למה לא מועלת חליצה למפטרה.
אך לפי מה שביארנו דברי רש״י מאירים לעינים, דס״ל דביאת מעוברת אע״פ שאינה קונה מ״מ מהוה מעשה יבום, שבכך קיים היבם מצות יבום והתיר את האיסור דאשת אחיו. ומאחר שקיים היבם מצות יבום אינו יכול לחלצה דא״א לקיים מצות חליצה אחרי מצות יבום, דמצות היבמה היא או לקיים איתה מצות יבום או לקיים איתה מצות חליצה ולא את שתיהן בזו אחר זו. אמנם מעשה היבום דמעוברת לא קנאה, ועדיין זקוקה היא בזיקת יבמין ליבמה לקנותה משום שלא חל בה חלות קנין אשת איש. וגט לא מועיל לזיקה אלא לחלות אישות גמורה דאשת איש. ומשו״ה אינה ראויה לא לגט ולא לחליצה, אלא שיחזור ויבא עליה אחרי הפלת הולד ולקנותה. וחידש רש״י דיבום מעוברת חל בשתי ביאות - בביאה ראשונה כשהיתה מעוברת ובכך לקיים מצות ביאת יבום, ובביאה שניה אחרי שהפילה כדי לקנותה בקנין היבום, משום דמצות היבום וקנין היבום אינם תלויים זה בזהה.
וסובר רש״י שיש הבדל בין מעוברת לבין סוטה, דבמעוברת יש מעשה וקיום יבום. ואילו בסוטה ליכא מעשה וקיום יבום. ומשו״ה ס״ל לרש״י שאם היבם בא על יבמתו שהיא סוטה עובר על איסור אשת אחיו, וכשבא על מעוברת לא עוברו.
אמנם ריש לקיש ס״ל הכי כשהולד אינו של קיימא. ואילו אם הולד של קיימא הרי היא מופקעת ממצות יבום, ובהתאם לכך אם בא עליה עובר על איסור אשת אח וחייב בקרבן. ואעפ״כ אסורה היא לשוק. והביאור כדביארנו לתוס׳ שהוולד אינו פוטרה עד שיצא לאויר העולם וחלה איפוא זיקה האוסרתה לשוק בלי זיקה המתירה, ולכן אם בא עליה חייבים בקרבן ואע״פ שאסורה לשוק.
והנה לריש לקיש חליצת מעוברת אינה חליצה כמו שיבום מעוברת אינו יבום. וילע״ק, דא״כ למה הקשה ותירצה הגמרא לפי ריש לקיש וז״ל לדידך דאמרת חליצת מעוברת לא שמה חליצה אמאי פסלה מן הכהונה, א״ל מדרבנן ולחומרא בעלמא ע״כ, דלמה לא תירצה הגמרא דפסולה לכהונה משום דכמו שביאת מעוברת חלה כמעשה וכקיום יבום בלי קנין, ה״ה חליצת מעוברת, שאע״פ שהחליצה אינה פוטרתה לשוק מפני שקנין החליצה לא חל, מ״מ יש מעשה וקיום מצות חליצה, ולכן פסלה מן הכהונה.
ונראה לחלק אליבא דרש״י בין יבום לבין חליצה. דביאת יבום מהווה קיום מצות יבום אף על פי שהביאה אינה קונה. משא״כ חליצה, שאם אינה קונה ואינה פוטרתה לשוק אינה קיום מצות חליצה כלל. והביאור בזה משום שיש שתי מצוות יבום - א) לבא עליה. וב) לקנותה, וכדכתיב ״יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה״ - ובהתאם לכך מצות ביאת יבום אינה תלויה בחלות קנין יבום. משא״כ בחליצה, יש רק מצוה אחת והיא לפוטרה לשוק, שבלי חלות פטור אין מעשה החליצה מצוה, דאינה אלא הסרת נעל בעלמא שאינה כלום. ולפיכך הגמרא דנה אליבא דר״ל למה חליצת מעוברת פוסלתה לכהן אם אין חלות חליצה כלל, ותירצה דהויא חומרא בעלמא, כי מעיקר הדין אינה חליצה כללז.
גמ׳. אבע״א סברא. לפי״ז לכ״ע מעוברת אינה בת יבום וחליצה, אלא דר״י סובר כשהפילה איגלאי מילתא למפרע שלא היתה מעוברת כלל. ור״ל סובר שחלות השם של מעוברת לא פקעה ממנה למפרע ואע״פ שהפילה.
גמ׳. אבע״א קרא. לפי״ז ר״י סובר דליכא דין דמעוברת אינה בת יבום. והא דמעוברת אינה מתייבמת כשנולד וולד של קיימא הוא מדין אחר ומשום שעומדת לפטור כשיוולד הוולד ומשו״ה אינה בת יבום בשעה שהיא מעוברת. וכשאין הולד של קיימא מעוברת מתייבמת.
א״נ י״ל דלר״י יש דין דמעוברת אינה בת יבום, אלא דס״ל דאם הפילה לבסוף איגלאי מילתא למפרע דלא היתה מעוברת.
ומאידך ר״ל סובר שיש דין דמעוברת אינה בת יבום וחליצה ולא אמרינן איגלאי מילתא למפרע, וכביאור שיטתו לפי האבע״א סברא.
ויעויין בתוס׳ ד״ה והא, וז״ל והא לית ליה כיון דהפילה לבסוף, אבל בר קיימא לא עכ״ל, נראה דללישנא זו יש דין דמעוברת הופקעה מיבום וחליצה, אלא שאם הפילה אגלאי מילתא למפרע דלא היתה מעוברת.
ועוד כתבו וז״ל א״נ כשהוא בר קיימא נפקא לן מלהקים שם ומלא ימחה פרט לזה שאין שמו מחוי עכ״ל. נראה דללישנא זו ליכא דין דמעוברת בעצמה מופקעת, והא דאינה מתייבמת כשהולד בר קיימא חל מדין פטור אחר, ומשום שעומדת לפטור כשיוולד הולד של קיימא משו״ה אינה ראויה ליבום בשעת עיבורה.
תוס׳ ד״ה ונמצאת. וז״ל דהכונס יבמתו דאיירי תוך ג׳ דאי לאחר ג׳ אמאי חייב קרבן כיון דרוב נשים עוברן ניכר לשליש וזו הואיל ולא הוכר עוברה מאי הו״ל למיעבד, וכה״ג אמרינן בשבועות (דף יח.) פרט לאנוס גבי שלא בשעת וסתה עכ״ל.
ועיי״ש במס׳ שבועות (יז:) דהגמרא אומרת דבבעלה סמוך לוסתה והיה תלמיד חכם חייב קרבן משום דקסבר יכולני לבעול, כלומר שסבר שלא תראה דם בשעת ביאה, וכשראתה הוי שוגג ולא אונס. וצ״ע בדין זה, דהרי קיי״ל ווסתות דרבנן (יו״ד סי׳ קפ״ד ש״ך אות ה׳), וקשה היאך יכול איסור דרבנן לשנות אנוס דאורייתא להיות שוגג מדאורייתא. ועוד קשה דהא קיי״ל דאורח בזמנו לא בא, ואם עבר זמן ווסתה ולא בדקה טהורה היא בלא בדיקה, ואפילו למ״ד דמחויבת לבדוק הרי יכולה לבדוק לאחר זמן ווסתה (יו״ד סי׳ קפ״ד סעיף ט׳). ויוצא שחיוב הפרישה בשעת ווסתה חיוב פרישה ובדיקה בעלמא הוא, דמ״מ ליכא ספק ממש דלמא באמת ראתה דם, דנקטינן דבודאי לא ראתה, וא״כ קשה למה מתהפך אונס לשוגג, הרי כשבא עליה ליכא ספק דלמא תראה דם.
ונראה מכאן דאנוס פטור מקרבן כשעושה מעשיו בהיתר, ואילו כשעושה מעשיו באיסור הרי הוא הופך להיות שוגג. ולפיכך כשחל איסור פרישה - בין מדאורייתא ובין מדרבנן - שביאתו אינה בהיתר אין לו פטור אנוס וחייב מדין שוגג. ואע״פ שהאיסור דפרישה אינו איסור נדה דליכא חזקה שראתה דם, אלא הוי איסור פרישה בעלמא, מ״מ אינו יכול להפטר מטעם אנוס, ונעשה שוגג שחייב בקרבן.
וליסוד זה נתכוונו בעלי התוס׳, דבבועל תוך שלשה חדשים עובר על איסור הבחנה, והאיסור קובע דאינו אנוס אלא שוגג, ומשו״ה מחוייב בקרבן.
ונראה דאיסור ההבחנה ביבמה איסור דאורייתא הוא שהרי אם תלד וולד של קיימא פגע באשת אח מדאורייתא. ואף אם נאמר שלא כנ״ל אלא שאיסור דרבנן אינו הופך אנוס לשוגג, והסוגיא בשבועות אזיל רק אליבא דמ״ד איסור פרישה איסור דאורייתא הוא, כאן איסור ההבחנה נמי איסור דאורייתא הוא, ואנוס איפוא הופך לשוגג.
בא״ד. ועוד דדיעבד אם חלצה אפילו מדרבנן אינה צריכה חליצה אחרת כו׳. יעויין בהגהות הגר״א (אות א׳) וז״ל דדיעבד אף יבום מהני עכ״ל. והנה לקמן (דף מא:) הסבירה הגמרא דתוך ג׳ לא תתייבם שמא יהיה לה וולד בן קיימא וקא פגע באיסור אשת אח דאורייתא, והא דלא תחלוץ הוא משום שכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה.
והנה עיקר הכלל שכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה נאמר לכתחילה בדין ערוה שפטורה מיבום ומחליצה (עיין לעיל דף ג. ודף כ. - כ:). ובערוה הוא דין הפקעת זיקה שאינה חלה בגברא דערוה שאינה ראויה לחלות אישותח (עיין ברמב״ם פ״ו מהל׳ יבום הל״ח - י׳). וכן מעין כלל זה חל במעוברת אליבא דרבא (לקמן דף לה.) הסובר דמכיון דמעוברת אינה בת יבום אינה נמי בת חליצה, ואע״פ דבת זיקה היאט.
וידוע הדין באלמנה לכ״ג שחולצת ולא מתייבמת (דף כ.), ודינה שעולה לחליצה ואע״פ שאינה עולה ליבום. וכבר ביארנוי שכמעט כל הראשונים ס״ל דדין זה הוא דין דאורייתא. והטעם שעולה לחליצה ואע״פ שאינה עולה ליבום הוי משום דזיקתה זיקה גמורה היא דחלה בין לחליצה ובין ליבום, אלא שמעשה היבום אסור משום שאין עשה דוחה ל״ת ועשה. ומאחר שיש רק מניעה דעלמא לעשות את מעשה היבום לכן לא חל הכלל שכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה. ואמנם קיימת מחלוקת בין הראשונים ביבם כ״ג הבא על יבמתו אלמנה האם קונה אותה וצריכה גט או לא. ועכשיו ממ״נ קשה על שיטת הגר״א אליבא דהתירוץ האחרון שבתוס׳. דאם הכ״ג אינו קונה את האלמנה כשמיבמה ומ״מ הרי היא חולצת, צ״ע בייבום וחליצה בתוך ג׳ חדשים במקום שיש איסור הבחנה, שהיבום קונה בדיעבד, ואם היבום בדיעבד קונה לכאורה פשיטא דלא חל הכלל שכל שאינה עולה וכו׳, דק״ו הוא מאלמנה לכ״ג. שאם באלמנה לכ״ג שהיבום קונה בדיעבד ומשו״ה עולה לחליצה לכתחילה, הרי ה״ה צ״ל בתוך ג׳ חדשים שתחלץ לכתחילה, וקשה א״כ למה אסור לכתחילה לחלצה תוך ג׳.
ולכאורה לפי הגר״א צ״ל דהתירוץ הזה ס״ל כמאירי שאלמנה לכ״ג אינה עולה לחליצה מדאורייתא מפני שאינה עולה ליבום, וחולצת רק מדרבנן. ולכן י״ל דה״ה בתוך ג׳ חדשים חל הדין שמי שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה, ואף באופן שמעשה היבום נאסר מחמת איסור ביאה בעלמא, ואע״פ שהיבמה עצמה בת זיקה ויבום היא. ובהתאם לכך אף בתוך ג׳ חדשים אינה עולה לחליצה מפני שאינה עולה ליבום, וצ״ע.
א. בקידושין (דף יט א).
ב. כשיטת התוס׳ בקידושין (דף יט א).
ג. כשיטת רש״י (לקמן נב א).
ד. ולפי״ז נראה דביאת בן ט׳ וביאת מעוברת אוסרין שאר האחין והצרות מדאורייתא, מאחר שנתקיימה קיום מצות יבום בביאה בלי קנין. ברם יש להעיר, דבשלמא במעוברת י״ל דהביאה מהווה קיום מצוה שהרי היבם והיא מחויבים במצות יבום. אך צ״ע בקטן דלאו בר חובת מצוה הוא. וי״ל דקטן מקיים מצוה בלי חובה. א״נ דיש לקטן מעשה מצוה אף בלי קיום מצוה. עיין בחידושי הגר״ח על הרמב״ם (הל׳ קרבן פסח).
ה. ולפי״ז לכאורה יוצא שאם סוברים דקנין היבום זקוק לשני עדי קיום (עיין ברמ״א אה״ע קס״ו: ב), שאם היבם ייבמה בלי עדים אע״פ שלא קנאה מ״מ קיים מצות ביאת יבום, ולא תצא בגט ולא בחליצה כמו מעוברת לרש״י, והוא חידוש עצום.
ו. יל״ע מהי שיטת רש״י באלמנה לכ״ג האם עובר על איסור אשת אח. עיין בשיעורים לתחילת מסכתין ד״ה מצות יבום וקנין יבום ולדף (כ א) ד״ה רש״י ד״ה תפסי.
ז. צ״ע הרי בשיעורים לעיל (לתחילת מסכתין ד״ה מצות יבום וקנין יבום אותיות י״ב - י״ד) קבע רבינו זצ״ל דבחליצה פסולה חל קנין חליצה, והא דחוזרים לעשות חליצת חיזור הוא כדי לקיים מצות חליצה, ולא לקנות את קנין החליצה, הרי שישנה קיום מצות חליצה בלי קנין חליצה.
ונראה לחלק, שבחליצת מעוברת קנין החליצה אינו חל כלל, ומשו״ה אף המצוה לא חלה כלל, דליכא מצוה לעשות מעשה חליצה דאינו פועל חלות כלל. משא״כ בחליצה פסולה, דהקנין חל במקצת בשעת החליצה הראשונה לאוסרה על החולץ, וחוזרים וחולצים כדי לגמור את הפטור וההיתר לשוק, ומשו״ה מהווה חליצת החיזור מעשה מצות חליצה, שהרי על ידו נגמר הפטור וההיתר לשוק. משא״כ בחליצת מעוברת שאינה חלה כלל לא לקנין ולא לפטור, ומשו״ה אינה כלום. ומאידך מעשה ביאת יבום מהווה מעשה וקיום מצוה בלי חלות קנין יבום כלל, ודו״ק.
ונראה לחלק, שבחליצת מעוברת קנין החליצה אינו חל כלל, ומשו״ה אף המצוה לא חלה כלל, דליכא מצוה לעשות מעשה חליצה דאינו פועל חלות כלל. משא״כ בחליצה פסולה, דהקנין חל במקצת בשעת החליצה הראשונה לאוסרה על החולץ, וחוזרים וחולצים כדי לגמור את הפטור וההיתר לשוק, ומשו״ה מהווה חליצת החיזור מעשה מצות חליצה, שהרי על ידו נגמר הפטור וההיתר לשוק. משא״כ בחליצת מעוברת שאינה חלה כלל לא לקנין ולא לפטור, ומשו״ה אינה כלום. ומאידך מעשה ביאת יבום מהווה מעשה וקיום מצוה בלי חלות קנין יבום כלל, ודו״ק.
ח. עיין למעלה בשיעורים (דף ב א) ד״ה חמש עשרה נשים (ודף כ ב) ד״ה חייבי כריתות ובחידושי הרמב״ן (דף כ ב).
ט. עיין בשיעורים לעיל (דף לה ב) ד״ה החולץ.
י. עיין בשיעורים (דף כ א) רש״י ד״ה תפסו (ודף ב א) ד״ה הקדמה: מצות יבום כו׳.
וריש לקיש אמר: תגלי מילתא [יתגלה הדבר] למפרע לא אמרינן [אין אנו אומרים], שכיון שבאותה שעה לא היה הדבר ראוי, אף על פי שלאחר מעשה זה התברר — אין אנחנו אומרים שבירור זה כוחו יפה למפרע.
And Reish Lakish said: We do not say that the matter will be revealed retroactively in order to validate the levirate marriage or ḥalitza. Since at the time of the levirate marriage or ḥalitza it was still unknown whether she would miscarry, the act is considered premature and ineffective.
הכל
(13) אֵיתִיבֵיהּ ר׳ רַבִּי יוֹחָנָן לר״ל לְרֵישׁ לָקִישׁ אֵין הַוָּלָד שֶׁל קַיָּימָא הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְהִיא אֲסוּרָה בִּקְרוֹבָיו וּפְסָלָהּ מִן הַכְּהוּנָּה בִּשְׁלָמָא לְדִידִי דְּאָמֵינָא חֲלִיצַת מְעוּבֶּרֶת שְׁמָהּ חֲלִיצָה מִשּׁוּם הָכִי פָּסְלָה אֶלָּא לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ חֲלִיצַת מְעוּבֶּרֶת לֹא שְׁמָהּ חֲלִיצָה אַמַּאי פָּסְלָה מִן הַכְּהוּנָּה.
And if you wish, say that they disagree over the interpretation of a verse in that Rabbi Yoḥanan holds: The Merciful One states in the Torah: “If brothers dwell together, and one of them dies, and he has no child” (Deuteronomy 25:5), i.e., the obligation to consummate a levirate marriage or perform ḥalitza applies whenever a husband dies and is not survived by offspring. And this man, whose wife is currently pregnant, does not have any children who will survive him. Therefore, there is an obligation to consummate a levirate marriage or perform ḥalitza, and if done, they will be effective. And Reish Lakish holds: The phrase “and he has no [ein] child” is expounded by the Sages to teach that one should inspect [ayein] him carefully to determine if he is survived by offspring of any form, and currently he is in fact survived by the fetus. Therefore, there is currently no obligation to consummate a levirate marriage or perform ḥalitza, and consequently, even if done, they are ineffective.
איתבי׳ ר״י לר״ל אין הולד של קיימא הוא אסור בקרובותי׳ ופסלה מן הכהונה בשלמא לדידי דאמינא חליצת מעוברת שמה חליצה מ״ה פסלה מן הכהונה אלא לדידך אמאי פסלה מן הכהונה א״ל מדרבנן ולחומרא, פי׳ אבל חליצה גמורה לא הויא למיפטרי לשוק אלא אכתי צריכה חליצה: תניא כוותו׳ דר״י החולץ למעוברת והפילה צריכה מן חליצה מן האחין:
א״ר הל׳ כוותי׳ דר״ל בהני תלת חדא האי ואידך דתנן המחלק נכסי׳ ע״פ ריבה לא׳ ומיעט לא׳ והשוה להו את הבכור דבריו קיימים ואמרי׳ התם כי אתא רבין מר תנתן שדה פי׳ לפ׳ ויירש פ׳ שדה פ׳ ר״י אמר מתנה לזה יירושה לזה קנה דמהני לשון מתנה של זה וזה שאמר לשון ירושה ור״ל אמר לעולם לא קנה עד שיאמר פ׳ יירש שדה פלוני ופ׳ שדה פ׳ פי׳ אינו מועיל לשון מתנה לזה שאמר לשון ירושה עד שיאמר לכאו״א לשון מתנה, עיין בפסקי יש נוחלין ואידך הכותב נכסים לבנו לא״מ האב א״י למכור מפני שהן כתובים לבנו והבן למכור מפני שהן ברשות האב, מכר האב מכורים עד שימות מכר הבן אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב, ואיתמר מכר הבן בחיי׳ אב ומת הבנן בחיי האב ר״י אומר לא קנה לוקח ור״ל אמר קנה לוקח ר״י אמר לא קנה קנין פירות כקנין הגוף דמי ור״ל אמר קנה ק״פ לאו כק״ה דמי:
הקשה ר״ת ז״ל אנן דקיי״ל כר״ל דק״פ לאו כק״ה דמי וקיי״ל כר״י דאמר האחין הלקו לקוחות הן האיך נמצא ידינו בבה״מ דלא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון דהא הכא מקשי׳ לר״י בהשולח גט ובהמוכר את הבית אר״י הל׳ כוותיהו דמקריבותו לגבי ריש גלותא דלקוחות הן והל׳ נמי כר״נ בדיני דאמרי׳ התה כוותי׳, ונ״ל לתרץ דאע״ג דפסקינן הל׳ האחין שחלקו לקוחות הן דוקא לענין שלא יהא להן דרך זה ע״ז ולא סולמות זע״ז ולא תלונות זע״ז ולא אמת המים זע״ז שדינן כדין המוכר דאמרי׳ מוכר בעין יפה מוכר אבל לא לענין שיהי׳ מחזירים זה לזה ביובל תדע שהרי מימורת הן ומי שאמר זו ל״א זו שזו אמר ר״נ א״ש האחין שחלקו לקוחות לקוחות הן דמחזירין זה לזה ביובל והלכך אע״ג דאפסקינן הל׳ כשמואל לא אפסקי׳ הלכה כר״י דלא הס״ל חדא בינייהו טעמא דמילתא דכי היכי דמוכר בע״י מוכר ה״נ האחים בע״י חולקין אבל לענין מחזירין זה לזה הטעם הוא דאין ברירה ודמי ללקוחות ובזה אין הלכה כמותו דיש ברירה ולא דמי בהא ללקוחות.
אין הולד של קיימא יקיים תנאי משום ר״א אמרו יוצאי בגט. אי קשיא מהכא איכא לאותיבי׳ לר״ל דאמר ביאת מועברת לאו שמי׳ ביאה בע״כ לא פליגי אל אדת״ק לא קנים לי׳ ור״א קנים לי׳ שיוציא, אבל כי מפיק לה בגט מפיק לא ואם ביאת מעוברת לא שמה ביאה לא תיפיק לא בחליצה. תשובה א״ל לר״ל האי דקתני יוציא בגט לא בגט לחודא קאמר אלא בגט עם חליצה והאי דתנא בגט משום דאתא לאשמועינן דאע״ג דביאת מעוברת לא שמה ביאה לא סגי לה בחליצה אלא בעא מיני׳ גט מדרבנן דלא גרע ממאמר דבעיא גט וכי היכי דאמרו לעיל גבי חליצה לר״ל דאע״ג דחליצת מעוברת לא שמה חליצה פסלה מן הכהונה דרבנן ה״נ הכא בביאת מעוברת צריכה גט מדרבנן וחליצה דלא תניא משום דפשיטא להו דבעי׳ חליצה אבל המורה פי׳ ומיהו בגט בלא חליצה סגי ואינו נ״ל דהא איפסקא הל׳ כר״ל וכמו שחליצת מעוברת לא מפקעה זיקה ועדיין צריכה חליצה מן האחין ה״נ באית מעוברת לא מפקעה זיקה לצאת בגט בלבד אלא צריכה חליצה:
אמר רבה ר״א ור״מ אמרו ד״א ר״א הא דאמרן ר״מ מאי היא דתנאי לא ישא אדם מעוברת חבירו ומניקת חבירו ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית דברי ר״מ וח״א יוציא לכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס, אמר רבא ולדברי חכמים יוציא בגט אמר מ״ז דיקא נמי דקתני יוציא ולא קתני יפרוש ש״מ, כתב ר״ח ז״ל ואע״ג דקיי״ל הל׳ כר״מ בגזירותיו ה״מ בדגזר הני אטו הני כדתניא הרי שהיתה רדופה לילך לב״א או שהי׳ לה כעס בבית בעלה, אבל הכא קנסא קא קניס ולית הל׳ כוותי׳ בקנס:
אמר ר״א אר״י ברי׳ דר״א התם תני׳ רשבג״א כל ששהה ל׳ יום באדם אינו נפל הא לא שהה ס׳ הוא ואתמר ממת בתוך ל׳ ועמדה ונתקדשה, פי׳ ה״ה אם מת בתוך ל׳ כדפרשי׳ בשבת בפ׳ ר״א דמילה בסופו, אמר רבינא משמי׳ דרבא אם אשת ישראל היא חולצת ואם אשת כהן היא אינה חולצת פי׳ שאם תחלוץ תאסר עליו ואי קשיא הא אמרן לעיל בפ׳ כיצד דחליצה דרבנן ובס׳ חליצה לא גזרו רבנן י״ל התם דס׳ מיבמה חלצה ס׳ מאחר חלצה יש להקל בה אבל הכא דודאי מיבמה חלצה אע״ג דבספיקא חלצה אתי למשרי חליצה לכהן ואלים האי ס׳ מהאי ס׳ א״נ התם דיעבד כדקתני׳ אם קדמו וכנסו אבל הכא לכתחלה. ר״ש משמי׳ דרבא אמר א׳ זו וא׳ ז׳ חולצת.
אלא לדידך אמאי פסלה מן הכהונה – הא דלא אקשינן אמאי אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו, דאיכא למימר האי תנא סבר יש זיקה, וכל זמן שלא חלצו לה אחין זקוקה היא לוא. וא״ת ולריש לקיש תקשי סיפא דמתניתין, דקתני ואם אין הולד של קיימא יקיים, ומשמע ופטורין מן הקרבן, ואי ס״ד ביאת מעוברת לא שמה ביאה אמאי פטורין מן הקרבן, אשת אח שלא במקום מצוה היאב. לאו קושיא היא, דאעפ״י שאין שמה ביאה לפטרה דרחמנא אמר עיין עליו, מכל מקום כיון שהפילה והוזקקה לו משעה ראשונה, לא הויא עליה כאשת אח שלא במקום מצוה, דלא מצינו יבמה שאסורה בשעת נפילה באיסור אשת אח ולאחר כן תתיבם, אלא עיין עליו בעיונא בעלמא אמר רחמנא, לומר שלא תחלוץ ולא תתיבם ולא תנשא עד שנדע מה יהא בסופה, דהכי משמע בן אין לו כלל, משום דבניםג אין לו. ולר׳ יוחנן דאמר אין לו אמר רחמנא והא לית ליה, דוקא כשאין לו בסוף קאמר, דאיהו אית ליה תגלי מילתא מסברא ומקראד. אי נמי, התם טעמא כדמפרש בירושלמיה, דגרסי׳ התם, הרי שמת והניח אשתו מעוברת יכול תהא זקוקה ליבום, ת״ל ולא ימחה שמו, יצא זה שאין שמו מחוי, יכול תהא מותרת לינשאו ת״ל להקים שם בישראל, עד שתדע אם בן קיימא הוא אם אינו בן קיימא. ויש שטועין ואומרים, דלריש לקיש ודאי חייבין בקרבן, דהא לא קתני מתני׳ ופטורין מן הקרבן. ולאו מילתא היא, וכן נמי ולד של קיימא אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם, ואף על פי כן אינה זקוקה משעה ראשונהז, ואין ביאה וחליצה כלום, וחייבין בקרבן.
א. וכ״כ בתוס׳ הרא״ש ד״ה בשלמא, הרשב״א, הריטב״א והמאירי. ועיין במהרש״א מש״כ ביישוב קושיא זו, ועיין בערוך לנר ובקרן אורה.
ב. כה״ק תוס׳ ד״ה תגלי.
ג. בנדפס: ולא משום דמחיים אין לו. ואולי צ״ל: משום דבנים אין לו עכשיו.
ד. וכ״כ הרשב״א והמאירי. ובריטב״א כ״כ בשם תוס׳, וכנראה זו גם כונת תוס׳ ותוס׳ הרא״ש בד״ה תגלי. ועיין בספר ברכת שמואל סי׳ א מש״כ בזה.
ה. פ״ד ה״א.
ו. כ״ה בנדפס וכ״ה לפנינו בירושלמי, אך בכ״י ב: יכול תחלוץ ת״ל להקים שם בישראל. והוא יותר מסתבר גם לפי תוכן הפסוק להקים שם בישראל שנאמר בחליצה, וגם בירושלמי משמע כן שרצה להוכיח מכאן שחליצת מעוברת אינה חליצה ועיי״ש במפרשים שנדחקו, ולפי גירסא זאת כתוב במפורש שחליצת מעוברת אינה חליצה, וילפינן לה מלהקים שם בישראל. וכונת רבינו להוכיח מלשון הירושלמי: עד שתדע אם בן קיימא, שאין כאן הפקעת זיקה אלא דין המתנה עד שיתברר אם בן קיימא הוא אם לאו, ולכן אין כאן איסור א״א, ובכ״י א: יכול תתייבם, ואינו מובן שהרי כבר נאמר קודם: יכול תהא זקוקה ליבם.
ז. משמע מדברי רבינו דאם בא עליה אחד מן השוק לא יעבור בלאו דלא תהיה אשת המת החוצה, כיון דאינה זקוקה. ועיין כקרן אורה שכתב דכיון דאין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם עובר בלאו, וצ״ע.
בשלמא לדידי וכו׳ – היינו דקתני ונפסלה מן הכהונה פי׳ דלא נקט לישנא דהיתרא אינה צריכה חלוצה אלא נקט לישנא דאיסורה ופסלה מן הכהונה לאשמועינן דאפילו תימא דצריכה חליצה פסולה בחליצה ראשונה מיהת לחומרא אלא לאידך לישנא דהיתרא ה״נ למיתנא ומינה שמעינן בכל דכן נפסלה לכהונה.
ואיבעית אימא קרא [ואם תרצה אמור שחולקים בפירוש הכתוב]; ר׳ יוחנן סבר: הלא ״ובן אין לו״ (דברים כה, ה) אמר רחמנא [אמרה התורה], והא לית ליה [והרי אין לו] בסופו של דבר. וריש לקיש סבר: שאת הביטוי ״ובן אין לו״ כבר דרשוהו חכמים, ופרשוהו: עיין עליו. כלומר, חפש בכל דרך, שמא יש לו בן באיזה מקום שהוא בעולם. ועובר זה הוא לפי שעה בגדר בן כלשהו, ולכן אין בה מצות ייבום.
And if you wish, say that they disagree over the interpretation of a verse in that Rabbi Yoḥanan holds: The Merciful One states in the Torah: “If brothers dwell together, and one of them dies, and he has no child” (Deuteronomy 25:5), i.e., the obligation to consummate a levirate marriage or perform ḥalitza applies whenever a husband dies and is not survived by offspring. And this man, whose wife is currently pregnant, does not have any children who will survive him. Therefore, there is an obligation to consummate a levirate marriage or perform ḥalitza, and if done, they will be effective. And Reish Lakish holds: The phrase “and he has no [ein] child” is expounded by the Sages to teach that one should inspect [ayein] him carefully to determine if he is survived by offspring of any form, and currently he is in fact survived by the fetus. Therefore, there is currently no obligation to consummate a levirate marriage or perform ḥalitza, and consequently, even if done, they are ineffective.
הכל
(14) א״ל אֲמַר לֵיהּ מִדְּרַבָּנַן וּלְחוּמְרָא בְּעָלְמָא.
Rabbi Yoḥanan raised an objection to the opinion of Reish Lakish from the mishna: If ḥalitza was performed with a pregnant woman, and the offspring is not viable, then he is forbidden to her relatives and she is forbidden to his relatives, and the ḥalitza disqualifies her from the priesthood. Rabbi Yoḥanan explains the challenge: Granted, according to my opinion, as I say that ḥalitza performed with a pregnant woman who later miscarries is considered effective ḥalitza, it is due to that reason that the ḥalitza disqualifies her from the priesthood. However, according to your opinion, as you say that ḥalitza performed with a pregnant woman is not considered effective ḥalitza, why should the ḥalitza disqualify her from the priesthood? According to your opinion, shouldn’t the ḥalitza be entirely disregarded?
ופריק מדרבנן ולחומרא. וקשיא לי ואם כן אפילו היה ולד של קיימא אמאי לא פסלה נמי ולחומרא. ויש לומר בולד שאינו של קיימא דוקא הוא דחומר משום דאיכא דהוי בחליצה ולא הוי בלידה, וגזרינן דלמא אמרי חליצה אינה פוסלת מן הכוהנ, ואהכרזה נמי לא סמכינן דכיון דליכא ולד דלוכח, חיישינן דלמא איכא דשמע בחליצה ולא שמע בהכרזה ואתו למשרי חלוצה לכהן וכדאמרינן לקמן (יבמות לו.). אבל בזמן שהולד של קיימא סמכינן אהכרזה דהא איכא ולד של קיימא דמוכח. ולקמן דאמרינן שמא יהא ולד של קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה ודלמא איכא דהוה בחליצה ולא שמע בהכרזה, התם נמי לא מוכח עלה ולד צרתה דנתון במדינת הים ואפילו בדיעבד לא סמכינן אהכרזה ופסלו לכונה כנ״ל.
ולחומרא. דלמ׳ אתו למשרא חלוצה לכהונה או קרובים לחלוצה, דלא ידעי דמעוברת הואי. ומטעם זה נמי אינה מתיבמת לאחין אלא חולצת.
מדרבנן ולחומרא – פי׳ דמאן דחזא דחלצה ספק חליצה כשרה הות וסבר דחליצה כשרה לכהונה ואע״ג דמכריחינן על דלא הות חליצה דילמא לאשמוע׳ בהכרז׳ כדאי׳ לקמן וא״ת א״כ אפי׳ ולד של קיימא נמי נפסלה לה מה״ט וי״ל דכיון דאיכא ולד דמוכח ואית ליה קלא סמכינן עליה ועל ההכרזה.
איתיביה [הקשה לו] ר׳ יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו במשנתנו: אין הולד של קיימא — הוא אסור בקרובותיה, והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה. ומעתה, בשלמא לדידי דאמינא [נניח לשיטתי שלי שאני אומר] כי חליצת מעוברת שמה חליצה — משום הכי [כך] פסלה על ידי חליצה זו מן הכהונה, אלא לדידך דאמרת [לשיטתך שלך שאומר אתה] כי חליצת מעוברת לא שמה חליצה, אמאי [מדוע] פסלה מן הכהונה? הלא לשיטתך מה שעשה אינו נחשב כלל!
Rabbi Yoḥanan raised an objection to the opinion of Reish Lakish from the mishna: If ḥalitza was performed with a pregnant woman, and the offspring is not viable, then he is forbidden to her relatives and she is forbidden to his relatives, and the ḥalitza disqualifies her from the priesthood. Rabbi Yoḥanan explains the challenge: Granted, according to my opinion, as I say that ḥalitza performed with a pregnant woman who later miscarries is considered effective ḥalitza, it is due to that reason that the ḥalitza disqualifies her from the priesthood. However, according to your opinion, as you say that ḥalitza performed with a pregnant woman is not considered effective ḥalitza, why should the ḥalitza disqualify her from the priesthood? According to your opinion, shouldn’t the ḥalitza be entirely disregarded?
הכל
(15) א״ד אִיכָּא דְּאָמְרִי אֵיתִיבֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לר׳ לְרַבִּי יוֹחָנָן אֵין הַוָּלָד שֶׁל קַיָּימָא הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְהִיא אֲסוּרָה בִּקְרוֹבָיו וּפְסָלָהּ מִן הַכְּהוּנָּה בִּשְׁלָמָא לְדִידִי דְּאָמֵינָא חֲלִיצַת מְעוּבֶּרֶת לֹא שְׁמָהּ חֲלִיצָה הַיְינוּ דְּקָתָנֵי פְּסָלָהּ מִן הַכְּהוּנָּה לְחוּמְרָא וְלָא קָתָנֵי אֵינָהּ צְרִיכָה חֲלִיצָה מִן הָאַחִין.
Reish Lakish said to Rabbi Yoḥanan: Indeed, by Torah law the ḥalitza is to be entirely disregarded. The mishna’s ruling that she is disqualified from the priesthood is by rabbinic decree and is merely a stringency lest people not realize that she was pregnant and think that a ḥalutza is permitted to marry a priest.
אמר ליה [לו] ריש לקיש לר׳ יוחנן: פסול זה לכהונה מדרבנן [מדברי סופרים] הוא, ולחומרא בעלמא [ולהחמיר בלבד] שמא יבואו לטעות בכך.
Reish Lakish said to Rabbi Yoḥanan: Indeed, by Torah law the ḥalitza is to be entirely disregarded. The mishna’s ruling that she is disqualified from the priesthood is by rabbinic decree and is merely a stringency lest people not realize that she was pregnant and think that a ḥalutza is permitted to marry a priest.
הכל
(16) אֶלָּא לְדִידָךְ אֵינָהּ צְרִיכָה חֲלִיצָה מִן הָאַחִין מִיבְּעֵי לֵיהּ א״ל אֲמַר לֵיהּ אִין הָכִי נָמֵי וְאַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא לֹא פְּסָלָהּ תְּנָא סֵיפָא פְּסָלָהּ.
There are those who say an alternate version of the dispute: Reish Lakish raised an objection to the opinion of Rabbi Yoḥanan from the mishna: If ḥalitza was performed with a pregnant woman and the offspring is not viable, then he is forbidden to her relatives and she is forbidden to his relatives, and the ḥalitza disqualifies her from the priesthood. Reish Lakish explains the challenge: Granted, according to my opinion, as I say that ḥalitza performed with a pregnant woman is not considered effective ḥalitza, this is consistent with that which is taught in the mishna: The ḥalitza disqualifies her from the priesthood, which should be understood as a rabbinic stringency, and it is understandable that the mishna does not teach: She does not require another ḥalitza from the brothers, because according to my opinion, once she miscarries, she does indeed require another ḥalitza from the brothers.
אלא לדידך – דאמרת חליצה מעלייתא היא לישמעינן הא דאינה צריכה חליצה ואנא ידענא דאסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה.
ואיידי דתנא רישא לא פסלה – ולא תנא חליצה דהתם לא מצי למימר וצריכה חליצה תנא נמי סיפא פסלה ולא איירי בחליצה.
אלא לדידך אמאי פסלה מן הכהונה. הא דלא אקשי אם אינה חליצה אמאי אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו. משום דאיכא למימר דהאי תנא סבר יש זיקה, וכיון שאין חליצתה כשרה עדיין זיקתו קיימת.
אלא לדידך אמאי פסלה – וא״ת וליקשי ליה מרישא אמאי׳. אסור בקרובתיה י״ל דמרישא ליכא למפרך דדילמא רישא לאו משום חליצה אלא משום דקסבר האי תנא יש זיקה או דחיי׳ או אפילו לאחר מיתה. ולפי׳ מ״ה ז״ל ק״ל אמאי פסלה מן הכהונה דהא חליצה הראשונה מסופקת היא ואולי היתה חליצה גמורה וי״ל דאי משום ספיקא בדיעבד מיהא לא תיפוק דהא ספק חליצה לכהן לא גזרו בה בדיעב׳ כדאית׳ בפ׳ כיצד ולה״פ ודאי היינו דלא אקשי׳ ליה מרישא דכיון דחליצה מסופקת היא דין הוא שיאסר בקרובותיה באחות חליצה אפילו בספק ואפי׳ בדיעבד גזרו בה כדפרי׳ בפ׳ כיצד וכ״ש דלישנא דאסור בקרובותיה לא משמע בדיעבד כדמשמע לישנא דפסלה מן הכהונה.
איכא דאמרי [יש שאומרים] נוסח אחר: איתיביה [הקשה לו] ריש לקיש לר׳ יוחנן: שנינו אין הולד של קיימא — הוא אסור בקרובותיה, והיא אסורה בקרוביו, ופסלה מן הכהונה. בשלמא לדידי דאמינא [נניח לשיטתי שלי שאני אומר] כי חליצת מעוברת לא שמה חליצה — היינו דקתני [זהו ששנה] ״פסלה מן הכהונה״ — כוונתו לחומרא בלבד שאנו מחמירים עליה, ולא קתני [שנה] ״אינה צריכה חליצה מן האחין״. ומשמע שצריכה חליצה מן האחים לפי שהחליצה הראשונה חליצה פסולה היתה ולא הועילה כלל, אף שמחמירים בה לפוסלה בגלל חליצה זו מן הכהונה.
There are those who say an alternate version of the dispute: Reish Lakish raised an objection to the opinion of Rabbi Yoḥanan from the mishna: If ḥalitza was performed with a pregnant woman and the offspring is not viable, then he is forbidden to her relatives and she is forbidden to his relatives, and the ḥalitza disqualifies her from the priesthood. Reish Lakish explains the challenge: Granted, according to my opinion, as I say that ḥalitza performed with a pregnant woman is not considered effective ḥalitza, this is consistent with that which is taught in the mishna: The ḥalitza disqualifies her from the priesthood, which should be understood as a rabbinic stringency, and it is understandable that the mishna does not teach: She does not require another ḥalitza from the brothers, because according to my opinion, once she miscarries, she does indeed require another ḥalitza from the brothers.
הכל
(17) אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לר״ל לְרֵישׁ לָקִישׁ אֵין הַוָּלָד שֶׁל קַיָּימָא יְקַיֵּים בִּשְׁלָמָא לְדִידִי דְּאָמֵינָא חֲלִיצַת מְעוּבֶּרֶת שְׁמָהּ חֲלִיצָה וּבִיאַת מְעוּבֶּרֶת שְׁמָהּ בִּיאָה מִשּׁוּם הָכִי קָתָנֵי יְקַיֵּים.
However, according to your opinion that ḥalitza performed with a pregnant woman is an effective ḥalitza, the mishna should have taught the full extent of her permissible status, i.e., that she does not even require another ḥalitza from the brothers after she miscarries because the original ḥalitza was effective. Rabbi Yoḥanan said to Reish Lakish: Yes, it is indeed so that she does not require another ḥalitza from the brothers, but since the first clause taught: The ḥalitza does not disqualify her from the priesthood, therefore the latter clause taught: The ḥalitza disqualifies her from the priesthood, in order to directly contrast with the first clause rather than teach the greater novelty.
אלא לדידך [לשיטתך שלך] שאתה אומר שחליצה מעוברת שמה חליצה, אם כן ״אינה צריכה חליצה מן האחין״ מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! אמר ליה [לו] ר׳ יוחנן לריש לקיש: אין הכי נמי [כן הוא גם כן], שבאמת אינה צריכה חליצה מן האחים. ואיידי דתנא רישא [ואגב ששנה בראש המשנה] ״לא פסלה״ — תנא סיפא [שנה בסופה] ״פסלה״, כדי להשלים את ההקבלה הסגנונית, אבל למעשה — פטורה לגמרי, ואינה צריכה חליצה.
However, according to your opinion that ḥalitza performed with a pregnant woman is an effective ḥalitza, the mishna should have taught the full extent of her permissible status, i.e., that she does not even require another ḥalitza from the brothers after she miscarries because the original ḥalitza was effective. Rabbi Yoḥanan said to Reish Lakish: Yes, it is indeed so that she does not require another ḥalitza from the brothers, but since the first clause taught: The ḥalitza does not disqualify her from the priesthood, therefore the latter clause taught: The ḥalitza disqualifies her from the priesthood, in order to directly contrast with the first clause rather than teach the greater novelty.
הכל
(18) אֶלָּא לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ חֲלִיצַת מְעוּבֶּרֶת לֹא שְׁמָהּ חֲלִיצָה וּבִיאַת מְעוּבֶּרֶת לֹא שְׁמָהּ בִּיאָה יַחְזוֹר וְיִבְעוֹל וִיקַיֵּים מִיבְּעֵי לֵיהּ מַאי יְקַיֵּים יַחְזוֹר וְיִבְעוֹל וִיקַיֵּים דְּלָא סַגִּי.
Rabbi Yoḥanan raised an objection to the opinion of Reish Lakish from the mishna: If a yavam had intercourse with his yevama, who was pregnant, and the offspring is not viable, and therefore she was bound by a levirate bond, he may maintain her as his wife. Rabbi Yoḥanan explains the challenge: Granted, according to my opinion, as I say ḥalitza performed with a pregnant woman is considered effective ḥalitza, and similarly, intercourse with a pregnant woman is considered a valid consummation of levirate marriage through intercourse, it is due to that reason that the mishna teaches: He may maintain her as his wife, because the levirate marriage was indeed valid.
הא דפריק ריש לקיש מאי יקיים יחזיר ויקיים דלא סגיא. תמיהא לי מאי קא מסיים בה דלא סגיא לא הוה ליה למימר אלא מאי יקיים יחזור יקיים. ויש לומר דאלומי לפירוקיה קאמר לומר דעל כרחך לא סגיא בלאו הכי, דאלו הרשות בידו לקיים קאמר, רצה יוציא רצה יקיים מיבעי ליה, וכלישנא בתרא דמותיב מינה ריש לקיש לר׳ יוחנן בשלמא לדידי דאמינא מאי יקיים יחזור ויקיים שפיר. ואם תאמר הא משמע יקיים ופטורים מן הקרבן, ואם איתא דביאת מעוברת לא הויא ביאה, אשת אח שלא במקום מצוה היא, יש לומר דאף על גב דלא שמה ביאה לפוטרה, היינו משום דכתיב ובן אין לו עיין עליו בעיונא בעלמא, מכל מקום כיון שהפילה ואיגלי מלתא דהוזקקה לו משעה ראשונה, לא הוה עליה כאשת אח שלא במקום מצוה, שאם אין אתה אומר כן היכן מצינו לריש לקיש יבמה שהפילה האיך מתיבמת והלא בשעת נפילה אין אני קורא בה יבמה יבא עליה, וכל שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אחת שיש לה בנים. אלא דטעמא כדאמרן שלא נאסרה עליו לגמרי, אלא שצריכה להמתין עד שנדע אם הוזקקה לו אם לאו, וכשהפילה כבר נודע שהוזקקה.
יקים. שקנאה בביאה ראשונה, ואע״ג דמעברא לה. ואם בא לגרשה, בגט סגי לה. יחזור ויבעול. לקנותה, שלא תהא צריכה אלא גט, דבההיא ביאה קמיתא הואיל ומעברא לא קנאה, ואם בא לגרשה קודם שיחזור ויבעול צריכה גט וחליצה, [דביאה] פסולה היא, וכמאמר שויוה רבנן. ואין ביאה וחליצה פוטרת היכא דהוי ולד של קיימא, ואפי׳ ר׳ יוחנן מודי בהא, דלא פליג אלא כי הפילה. לא תנשא צרתה. וכל שכן שהוא צריך לפרוש הימנה, דדלמ׳ ילדה בן קיימא ורמיא עליה באיסור אשת אח.
מאי יקיים יחזור ויבעול ויקיים דלא סגי – ופרש״י ז״ל דלא סגיא לה בביאה ראשונה דביאת מעוברת אין שמה ביאה ואיכא למידק למה לי׳ לתלמוד׳ למימר דלא סגיא מתני׳ לימא מאי יקיים יחזור ויקיים וי״ל דאלו אמרינן הכי הוה משמע דדחויי בעלמא מדחי לה להכי נקטינן דלא סגיא דאדרבא לשון יקיים משמע שצריך לקיום הדבר ולבעול מדלא קתני רצה מוציא רצה מקיים וכדדייקי לקמן לאידך לישנא וי״מ דה״ק יחזור ויקיים עכ״פ דכיון דלא סגייא ליה ביאה ראשונה אילו מוציאה עתה בחליצה מוציאה על ביאה ראשונ׳ שתהא כאשת אח שלא קיים בה מצות יבום וא״ת ור״ל היכא אתיא ליה מתני׳ שפיר דהא לדידיה כיון דביאת מעוברת לא שמה ביאה הויא לה ביאה באשת את שלא במקום מצוה והיה מן הדין שיתחייב בקרבן ואילו מתני׳ לא תני חיוב קרבן אלא כשהיה ולד של קיימא וי״ל דר״ל נהי דביאת מעוברת אינה ביאה לקנות בה ליבימתו מפני שהיא גרועה ומשום דכתב ובין אין לו עיין עליו מ״מ כיון שהפילה ונמצאת שהיא זקוקה לו לא חשיבא ביאת אשת אח שלא במקום מצוה דהא אשתו היא והותרה היא לבסוף ואפילו כשחלץ אותה עתה אינו חייב עליה וכ״ש כשחזר וכנסה. ותדע לך שאילו היתה אותה שעה ביאתו עליה ביאת איסור אשת אח שיש לו בנים היאך יכול עתה לכונסה והא כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה היא כאשת אח שיש לה בנים אלא ודאי כדאמרן דביאה גרועא חשיבא לקנות אבל ביאת איסו׳ באשת אח שיש לה בנים לא חשיבא.
איתיביה [הקשה לו] ר׳ יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו בסיפא: אין הולד של קיימא — יקיים. בשלמא לדידי דאמינא [נניח לשיטתי שלי שאני אומר] כי חליצת מעוברת שמה חליצה, וביאת מעוברת שמה ביאה — משום הכי [כך] קתני [שנה] יקיים.
Rabbi Yoḥanan raised an objection to the opinion of Reish Lakish from the mishna: If a yavam had intercourse with his yevama, who was pregnant, and the offspring is not viable, and therefore she was bound by a levirate bond, he may maintain her as his wife. Rabbi Yoḥanan explains the challenge: Granted, according to my opinion, as I say ḥalitza performed with a pregnant woman is considered effective ḥalitza, and similarly, intercourse with a pregnant woman is considered a valid consummation of levirate marriage through intercourse, it is due to that reason that the mishna teaches: He may maintain her as his wife, because the levirate marriage was indeed valid.
הכל
(19) אִיכָּא דְּאָמְרִי אֵיתִיבֵיהּ ר״ל רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן אֵין הַוָּלָד שֶׁל קַיָּימָא יְקַיֵּים בִּשְׁלָמָא לְדִידִי דְּאָמֵינָא חֲלִיצַת מְעוּבֶּרֶת לֹא שְׁמָהּ חֲלִיצָה וּבִיאַת מְעוּבֶּרֶת לֹא שְׁמָהּ בִּיאָה הַיְינוּ דְּקָתָנֵי יְקַיֵּים יַחְזוֹר וְיִבְעוֹל וִיקַיֵּים דְּלָא סַגִּי בְּלָאו הָכִי.
However, according to your opinion, as you said that ḥalitza performed with a pregnant woman is not considered effective ḥalitza, and intercourse with a pregnant woman is not considered a valid consummation of levirate marriage through intercourse, the mishna should have taught that he should proceed to engage in intercourse with her again in order to consummate the levirate marriage and only then may he maintain her as his wife. Reish Lakish responded: What is the intention of the mishna when it teaches: He may maintain her as his wife? Perforce it means that he should proceed to engage in intercourse again with her and then he may maintain her as his wife, as any other way is insufficient to release her from the levirate bond. Therefore, it is unnecessary for the mishna to teach this explicitly.
היינו דקתני יקיים – דלא מצריך ביאה לאחר שהפילה ואם בא לגרשה בגט מגרשה דאיפטרה לה בביאה קמייתא וביאת מעוברת שמה ביאה דקס״ד יקיים דקתני מתני׳ לאו חובה היא אלא התירא משום דתנא רישא אם הולד של קיימא יוציא.
דלא סגי בלא״ה – דלא מיפטרה בלא ביאה לאחר שהפילה דאם לא יחזור ויבעול לא מצי למפטרה בגט דאין אדם יכול להוציא את יבמתו בגט אא״כ כנסה תחלה וביאת מעוברת לאו שמה ביאה ובחליצה נמי לא אפשר למפטרה הואיל ומ״מ בא עליה.
אלא לדידך דאמרת [לשיטתך שלך שאתה אומר] כי חליצת מעוברת לא שמה חליצה, וביאת מעוברת לא שמה ביאה, הרי ביאתו הראשונה לא עשתה בה כל קנין ואם כן — ״יחזור ויבעול ויקיים״ מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! ומשיב ריש לקיש: אכן, מאי [מה] פירוש ״יקיים״ — יחזור ויבעול ויקיים, דלא סגי [שלא די] להחשיבה כאשתו בלא ביאה נוספת לאחר שהפילה, אלא כיון שדרך העולם שאם יקיים אותה יבוא עליה — לא פירשו את הדבר. אבל חייב לעשות בה מעשה, ובלא זה אכן לא יקנה אותה.
However, according to your opinion, as you said that ḥalitza performed with a pregnant woman is not considered effective ḥalitza, and intercourse with a pregnant woman is not considered a valid consummation of levirate marriage through intercourse, the mishna should have taught that he should proceed to engage in intercourse with her again in order to consummate the levirate marriage and only then may he maintain her as his wife. Reish Lakish responded: What is the intention of the mishna when it teaches: He may maintain her as his wife? Perforce it means that he should proceed to engage in intercourse again with her and then he may maintain her as his wife, as any other way is insufficient to release her from the levirate bond. Therefore, it is unnecessary for the mishna to teach this explicitly.
הכל
(20) אֶלָּא לְדִידָךְ רָצָה יוֹצִיא רָצָה יְקַיֵּים מִיבְּעֵי לֵיהּ אה״נ אִין הָכִי נָמֵי אַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא יוֹצִיא תְּנָא נָמֵי סֵיפָא יְקַיֵּים.
There are those who say an alternate version of the dispute: Reish Lakish raised an objection to the opinion of Rabbi Yoḥanan from the mishna: If a yavam had intercourse with his yevama, who was pregnant, and the offspring is not viable, and therefore she was bound by a levirate bond, he may maintain her as his wife. Reish Lakish explains how the mishna poses a challenge to Rabbi Yoḥanan’s opinion: Granted, according to my opinion, as I say that ḥalitza performed with a pregnant woman is not considered effective ḥalitza, and intercourse with a pregnant woman is not considered a valid consummation of levirate marriage through intercourse, this is consistent with that which is taught in the mishna: He may maintain her as a wife, which perforce means he should proceed to engage in intercourse with her again and then he may maintain her as his wife, as any other way is insufficient to release her from the levirate bond without this additional intercourse.
רצה יוציא רצה יקיים מיבעיא ליה – והא דקתני לעיל גבי ד׳ אחין ב״ש אומרים יקיימו ולא קתני רצו משום דהתם ליכא למיטעי.
איכא דאמרי [יש שאומרים] בנוסח אחר: איתיביה [הקשה לו] ריש לקיש לר׳ יוחנן ממה ששנינו במשנתנו: אין הולד של קיימא — יקיים. בשלמא לדידי דאמינא [נניח לשיטתי שלי שאני אומר] כי חליצת מעוברת לא שמה חליצה, וביאת מעוברת לא שמה ביאה — היינו דקתני [זהו ששנה] ״יקיים״, שפירושו: יחזור ויבעול ויקיים, דלא סגי בלאו הכי [שלא די בלא זה] וצריך לעשות בה מעשה של קנין כדי לקיימה ובלי זה גם לא תוכל להינשא לאחר,
There are those who say an alternate version of the dispute: Reish Lakish raised an objection to the opinion of Rabbi Yoḥanan from the mishna: If a yavam had intercourse with his yevama, who was pregnant, and the offspring is not viable, and therefore she was bound by a levirate bond, he may maintain her as his wife. Reish Lakish explains how the mishna poses a challenge to Rabbi Yoḥanan’s opinion: Granted, according to my opinion, as I say that ḥalitza performed with a pregnant woman is not considered effective ḥalitza, and intercourse with a pregnant woman is not considered a valid consummation of levirate marriage through intercourse, this is consistent with that which is taught in the mishna: He may maintain her as a wife, which perforce means he should proceed to engage in intercourse with her again and then he may maintain her as his wife, as any other way is insufficient to release her from the levirate bond without this additional intercourse.
הכל
(21) מֵיתִיבִי הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ וְנִמְצֵאת מְעוּבֶּרֶת הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא צָרָתָהּ שֶׁמָּא יְהֵא וְלָד בֶּן קַיָּימָא אַדְּרַבָּה כִּי הָוֵי הַוָּלָד בֶּן קַיָּימָא מִיפַּטְרָה צָרָתָהּ אֶלָּא אֵימָא שֶׁמָּא לֹא יְהֵא הַוָּלָד בֶּן קַיָּימָא.
However, according to your opinion that intercourse with a pregnant woman is considered a valid consummation of levirate marriage and therefore she is certainly considered to be his wife, the mishna should have taught: If he wishes he may send her out, through divorce, or if he wishes he may maintain her as a wife. Rabbi Yoḥanan replied: Yes, it is indeed so, but since the first clause taught: He should send her out, therefore the latter clause taught: He may maintain her as a wife, in order to directly contrast the first clause, rather than teach the full halakha with all its details.
אלא לדידך [לשיטתך שלך] שכבר היא קנויה לו כאשתו — ״רצה יוציא, רצה יקיים״ מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], שבודאי אינו חייב לקיימה, ויכול לגרשה לאחר שקנאה בביאתו הראשונה! השיב לו ר׳ יוחנן: אין הכי נמי [כן, כך הוא באמת גם כן] אלא, איידי דתנא רישא [אגב ששנה בתחילה] ״יוציא״ — תנא נמי סיפא [שנה גם כן בסופה] ״יקיים״ כדי לשמור על ההקבלה הלשונית.
However, according to your opinion that intercourse with a pregnant woman is considered a valid consummation of levirate marriage and therefore she is certainly considered to be his wife, the mishna should have taught: If he wishes he may send her out, through divorce, or if he wishes he may maintain her as a wife. Rabbi Yoḥanan replied: Yes, it is indeed so, but since the first clause taught: He should send her out, therefore the latter clause taught: He may maintain her as a wife, in order to directly contrast the first clause, rather than teach the full halakha with all its details.
הכל
(22) וְאִי ס״ד סָלְקָא דַּעְתָּךְ בִּיאַת מְעוּבֶּרֶת שְׁמָהּ בִּיאָה אַמַּאי לֹא תִּנָּשֵׂא צָרָתָהּ תִּיפְּטַר בְּבִיאָה שֶׁל חֲבֶירְתָּהּ.
The Gemara raises an objection to the opinion of Rabbi Yoḥanan from a baraita: In the case of one who consummates the levirate marriage with his yevama, and he does so under the assumption that there is a levirate bond and he is obligated to consummate a levirate marriage with her, and then she is found to have been pregnant at the time of the intercourse, a rival wife of this yevama may not marry, lest the offspring be viable. Before explaining the challenge, the Gemara notes that the reasoning of the baraita appears flawed: On the contrary, when the offspring is viable, that is a reason for her rival wife to be released from the levirate bond, and she should be able to marry any man. Rather, emend the baraita and say: Lest the offspring not be viable.
מיתיבי [מקשים] מברייתא על ר׳ יוחנן, שנינו: הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת — הרי זו לא תנשא צרתה לאחר, שמא יהא ולד בן קיימא. ותוהים תחילה על לשון הברייתא: אדרבה (להיפך), כי הוי [כאשר יהיה] הולד בן קיימא, הלא אז מיפטרה [נפטרת] צרתה, שהרי מתברר שהיו למת בנים, ויכולה אלמנתו להינשא לכל מי שתרצה! אלא אימא [אמור] ותקן את הגירסה כך: שמא לא יהא הולד בן קיימא, וכיון שאז נתברר שלא היו למת בנים, הרי אף הצרה זקוקה לייבום.
The Gemara raises an objection to the opinion of Rabbi Yoḥanan from a baraita: In the case of one who consummates the levirate marriage with his yevama, and he does so under the assumption that there is a levirate bond and he is obligated to consummate a levirate marriage with her, and then she is found to have been pregnant at the time of the intercourse, a rival wife of this yevama may not marry, lest the offspring be viable. Before explaining the challenge, the Gemara notes that the reasoning of the baraita appears flawed: On the contrary, when the offspring is viable, that is a reason for her rival wife to be released from the levirate bond, and she should be able to marry any man. Rather, emend the baraita and say: Lest the offspring not be viable.
הכל
(23) אָמַר אַבָּיֵי בְּבִיאָה כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּלָא פָּטְרָה כִּי פְּלִיגִי בַּחֲלִיצָה.
The Gemara now explains how the baraita poses a challenge to Rabbi Yoḥanan’s opinion: And if it enters your mind to say that intercourse with a pregnant woman is considered a valid consummation of levirate marriage through intercourse, why should her rival wife not be permitted to marry? Indeed, her rival wife should be released from the levirate bond by virtue of the intercourse of her fellow wife. If the deceased had several rival wives, all of them become bound by the levirate bond. However, it is sufficient for one of them to either consummate a levirate marriage or perform ḥalitza in order to release the rest of them from their bond and thereby permit them to marry any man.
כולי עלמא לא פליגי – הא דקאמר לעיל איתיביה הכונס יבמתו להד״מ וכה״ג איכא בפרק המפלת (נדה דף כד.) גבי פניו ממוסמסין ובכמה דוכתין.
כי פליגי בחליצה – ובביאה מודה שלא יבא לידי איסור.
אמר אביי בביאה כ״ע לא פליגי דלא פטרא – פי׳ ואפי׳ רבי יוחנן ולית ליה לאביי הא דאמרינן לעיל דאיתביה ר׳ יוחנן לר״ל מה טעם מייבמין וסבר דחד מתלמודיו דאותבה אליבא דרבי יוחנן דסבר דרבי יוחנן אפילו בביאה פליג וא״ת ולאביי מאי טעמא דמודה רבי יוחנן בביאת מעוברת דלא שמה ביאה טפי מחליצה דהא סברא וקרא דנקטינן ליה לעיל א״כ איתנהו בביאה כמו בחליצה וי״ל דקסבר דכיון דביאה דאיסורא היא שמא תלד ולד של קיימא דין הוא דביאה דאיסור לא תקנה אבל בחליצה ליכא איסורא.
ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כשיטת ר׳ יוחנן שביאת מעוברת שמה ביאה, אמאי [מדוע] אם כן לא תנשא צרתה? תיפטר ״הצרה״ בביאה של חבירתה בכל מקרה; שאם הולד בן קיימא — הרי אין עליה חובת ייבום, ואם איננו בן קיימא — על כל פנים נפטרה על ידי ביאה של צרתה!
The Gemara now explains how the baraita poses a challenge to Rabbi Yoḥanan’s opinion: And if it enters your mind to say that intercourse with a pregnant woman is considered a valid consummation of levirate marriage through intercourse, why should her rival wife not be permitted to marry? Indeed, her rival wife should be released from the levirate bond by virtue of the intercourse of her fellow wife. If the deceased had several rival wives, all of them become bound by the levirate bond. However, it is sufficient for one of them to either consummate a levirate marriage or perform ḥalitza in order to release the rest of them from their bond and thereby permit them to marry any man.
הכל
(24) רַבִּי יוֹחָנָן סָבַר חֲלִיצַת מְעוּבֶּרֶת שְׁמָהּ חֲלִיצָה בִּיאַת מְעוּבֶּרֶת לֹא שְׁמָהּ בִּיאָה ר״ל רֵישׁ לָקִישׁ סָבַר בִּיאַת מְעוּבֶּרֶת לֹא שְׁמָהּ בִּיאָה וַחֲלִיצַת מְעוּבֶּרֶת לֹא שְׁמָהּ חֲלִיצָה.
The Gemara defends Rabbi Yoḥanan’s opinion: Abaye said that the opinion ascribed to Rabbi Yoḥanan above is not an accurate portrayal of his opinion. Rather, with regard to intercourse with a yevama who is pregnant at the time, everyone agrees that it does not release her and her rival wives from the levirate bond; when they disagree it is only with regard to whether ḥalitza performed with a yevama who is pregnant at the time is effective in releasing her and her rival wives from the levirate bond.
אמר אביי: יש לתרץ כי בביאה של יבמה מעוברת כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] דלא פטרה [שאינה פוטרת], כי פליגי [כאשר חלוקים הם] הרי זה בחליצה.
The Gemara defends Rabbi Yoḥanan’s opinion: Abaye said that the opinion ascribed to Rabbi Yoḥanan above is not an accurate portrayal of his opinion. Rather, with regard to intercourse with a yevama who is pregnant at the time, everyone agrees that it does not release her and her rival wives from the levirate bond; when they disagree it is only with regard to whether ḥalitza performed with a yevama who is pregnant at the time is effective in releasing her and her rival wives from the levirate bond.
הכל
(25) אֲמַר לֵיהּ רָבָא מָה נַפְשָׁךְ אִי בִּיאַת מְעוּבֶּרֶת שְׁמָהּ בִּיאָה חֲלִיצַת מְעוּבֶּרֶת שְׁמָהּ חֲלִיצָה וְאִי בִּיאַת מְעוּבֶּרֶת לֹא שְׁמָהּ בִּיאָה חֲלִיצַת מְעוּבֶּרֶת נָמֵי לֹא שְׁמָהּ חֲלִיצָה דְּהָא קי״ל קַיְימָא לַן
Abaye continues to explain his opinion: Rabbi Yoḥanan holds that ḥalitza with a pregnant woman is considered effective ḥalitza, but intercourse with a pregnant woman is not considered a valid consummation of levirate marriage through intercourse and therefore does not release her and her rival wives from the levirate bond. And Reish Lakish holds that intercourse with a pregnant woman is not considered a valid consummation of levirate marriage through intercourse, and ḥalitza with a pregnant woman is not considered effective ḥalitza. Therefore, the baraita cited above does not pose a challenge, since all agree that intercourse with a pregnant woman will not free her or her rival wives from the levirate bond.
Rava said to him: Whichever way you look at it, one cannot differentiate between the validity of consummating the levirate marriage through intercourse and the validity of ḥalitza. If intercourse with a pregnant woman is considered a valid consummation of levirate marriage through intercourse because if she miscarries it is apparent that there was always an obligation to perform levirate marriage or ḥalitza, then perforce ḥalitza with a pregnant woman should also be considered effective ḥalitza. And if intercourse with a pregnant woman is not considered a valid consummation of levirate marriage through intercourse because in her currently pregnant state there is no obligation to perform levirate marriage or ḥalitza, then perforce ḥalitza with a pregnant woman should also not be considered effective ḥalitza. As we maintain
Rava said to him: Whichever way you look at it, one cannot differentiate between the validity of consummating the levirate marriage through intercourse and the validity of ḥalitza. If intercourse with a pregnant woman is considered a valid consummation of levirate marriage through intercourse because if she miscarries it is apparent that there was always an obligation to perform levirate marriage or ḥalitza, then perforce ḥalitza with a pregnant woman should also be considered effective ḥalitza. And if intercourse with a pregnant woman is not considered a valid consummation of levirate marriage through intercourse because in her currently pregnant state there is no obligation to perform levirate marriage or ḥalitza, then perforce ḥalitza with a pregnant woman should also not be considered effective ḥalitza. As we maintain
אי ביאת מעוברת שמה ביאה חליצת מעוברת שמה חליצהא – פי׳ דאי משום איסור ספיקא, כיון שעבר ובא עליה אמאי לא נפטרה צרה, ואע״ג דאיכא חייבי לאוין ועשה שאם בעלו לא קנוב וצריכה חליצה, התם איסור דבר אחר גורם לה ורחמנא רבינהו, אבל הכא אם כשהיא מעוברת אינה ראויה ליבום שאם בא עליה לא קנה, אם כן אשת אח שלא במקום מצוה היאג, ולחליצה נמי לא חזיא.
א. בנדפס נוסף כאן: ואי ביאת מעוברת לא שמה ביאה חליצת מעוברת נמי לא שמה חליצה.
ב. לעיל כ ב. בנדפס: דאיכא ח״ל ועשה שהם בעלו ולא קנו.
ג. אין כונת רבינו לומר דלמ״ד ביאת מעוברת אינה ביאה הוי עליה איסור אשת אח, דהרי הוא עצמו כתב בדיבור הקודם דפטורים מקרבן גם לר״ל, אלא כונת רבינו דאם הוא דין בהלכות יבום דל״ה ביאה אז גם חליצה לא הויא, משא״כ בח״ל ועשה דאין זה מהלכות יבום מה שאסורה להתייבם. וכ״כ הרשב״א. ועיין בריטב״א שכתב בסוה״ד: אין חליצה אלא כשיכול לייבם באותה שעה. ועיין מש״כ בזה המאירי.
שר׳ יוחנן סבר: חליצת מעוברת שמה חליצה, אף שביאת מעוברת לא שמה ביאה. וריש לקיש סבר: ביאת מעוברת לא שמה ביאה, וכן חליצת מעוברת לא שמה חליצה.
אמר ליה [לו] רבא: מה נפשך [רצונך], כלומר, בכל דרך שתרצה להבין אי אפשר לומר כדבריך. שהרי אי [אם] ביאת מעוברת שמה ביאה, שכיון שהפילה לבסוף כאילו לא היתה מעוברת — אם כן חליצת מעוברת גם היא שמה חליצה. ואי [ואם] ביאת מעוברת לא שמה ביאה, משום שאנחנו דנים לפי המצב כעת, וכעת הרי היא מעוברת, אם כן — חליצת מעוברת נמי [גם כן] לא שמה חליצה. דהא קיימא לן [שהרי קיים לנו, מוחזק בידינו],
Abaye continues to explain his opinion: Rabbi Yoḥanan holds that ḥalitza with a pregnant woman is considered effective ḥalitza, but intercourse with a pregnant woman is not considered a valid consummation of levirate marriage through intercourse and therefore does not release her and her rival wives from the levirate bond. And Reish Lakish holds that intercourse with a pregnant woman is not considered a valid consummation of levirate marriage through intercourse, and ḥalitza with a pregnant woman is not considered effective ḥalitza. Therefore, the baraita cited above does not pose a challenge, since all agree that intercourse with a pregnant woman will not free her or her rival wives from the levirate bond.
Rava said to him: Whichever way you look at it, one cannot differentiate between the validity of consummating the levirate marriage through intercourse and the validity of ḥalitza. If intercourse with a pregnant woman is considered a valid consummation of levirate marriage through intercourse because if she miscarries it is apparent that there was always an obligation to perform levirate marriage or ḥalitza, then perforce ḥalitza with a pregnant woman should also be considered effective ḥalitza. And if intercourse with a pregnant woman is not considered a valid consummation of levirate marriage through intercourse because in her currently pregnant state there is no obligation to perform levirate marriage or ḥalitza, then perforce ḥalitza with a pregnant woman should also not be considered effective ḥalitza. As we maintain
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
פרק ד