×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְקָסָבַר אַבָּיֵי יָדוֹ כְּיָדָהּ.
And Abaye holds that according to Beit Hillel, with regard to the husband’s rights to his wife’s property, his hand is like her hand, but not any stronger. Accordingly, the yavam has a weaker hand in her property than she does, because the rights of a yavam are always weaker than those of the husband himself. Therefore, she is considered to be in possession of the property, and when she dies, her heirs, i.e., her father and his heirs, inherit it. However, Beit Shammai assume that the husband’s hand is stronger than his wife’s hand. Therefore, the hand of the yavam, which is weaker than the husband’s hand, is nevertheless equally as strong as the hand of the yevama, and therefore they rule that if she dies, the yavam and her heirs divide up the property.
רי״ףרש״יתוספות ישניםר״י מלונילרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי יבמות לט ע״א} כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר: למאי הילכתא אמר ר׳ יוסי בר חנינא מלמד שמגרשה בגט ומחזירה: ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון: ואי לית לה מראשון תקינו לה רבנן1 משני כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה:
{משנה יבמות ד:ה-ו} מתני׳ מצוה בגדול ליבם לא רצה מהלכין על כל האחין לא רצו2 חוזרין אצל הגדול ואומרין לו עליך מצוה או חלוץ או יבם תלה בקטן עד שיגדיל ובגדול עד שיבוא ממדינת הים ובחרש ובשוטה אין שומעין לו אלא אומרין לו עליך מצוה או חלוץ או יבם:
{בבלי יבמות לט ע״א-ע״ב} גמ׳ איתמר ביאת קטן וחליצת גדול פליגי בה ר׳ יוחנן ור׳ יהושע בן לוי חד אמר ביאת קטן עדיפא וחד אמר חליצת גדול עדיפא איכא דאמרי בביאה כולי עלמא לא פליגי דביאת קטן עדיפא כי פליגי בחליצה והכי איתמר חליצת קטן וחליצת גדול פליגי בה3 ר׳ יוחנן ור׳ יהושע בן לוי חד אמר חליצת גדול עדיפא4 וחד אמר כי הדדי נינהו האי קטן לאו קטן ממש הוא5 דהא תנן {משנה יבמות יב:ד} והחולצת6 מן הקטן חליצתה7 פסולה אלא האי קטן לא הוי פחות משלש עשרה שנה8 ויום אחד והביא שתי שערות והאי דקארי ליה קטן משום9 דלגבי אחוה קטן הוא
1. רבנן: וכן גכג, גכה, כבה״ג. חסר בכ״י פרמה, דפוסים.
2. רצו: גכג: ״רצה״.
3. פליגי בה: נוסף בדפוסים וחסר בדפוס קושטא ובכ״י בהמ״ל 695, גכג.
4. איכא דאמרי בביאה כולי עלמא...עדיפא: חסר בכ״י פרמה.
5. הוא: חסר בכ״י פרמה.
6. והחולצת: כלשון המשנה שם. גכג: ״החולצת״. כ״י פרמה: ״החולץ״.
7. חליצתה: כ״י פרמה: ״חליצתו״.
8. שנה: וכן גכג, כ״י פרמה. דפוסים: שנים.
9. משום: חסר בכ״י פרמה.
וקסבר אביי ידו כידה – מדאוקי פלוגתייהו בנפלו לה תחתיו ואפי׳ הכי לבית הלל נכסים בחזקתן קסבר אביי נשואה ידו כידה ולא יותר הלכך כשמת ואין ליבם בה אלא זיקה ידו גריעא מידה ונכסים בחזקתה ובית שמאי פליגי ואמרי נשואה ידו עדיפא מידה וכשמת יד היבם כידה ויחלוקו. ובכתובות בהכותב (דף פג.) נמי פליגי אביי ורבא דקאמר אביי ידו כידה ורבא אמר ידו עדיפא מידה ואמרינן התם נפקא מינה לשומרת יבם.
בכתובה דמתני׳ לא פליגי – דלא נתנה כתובה לגבות מחיים מחיי הבעל וה״ה מחיי היבם דיבם במקום בעל קאי ואף למ״ד נתנה כתובה לגבות מחיים ה״מ להתחייב בקבורה דחשבינן ליה כאילו ירית כתובה מינה וצריך לקוברה אבל במידי אחרינא אמרי׳ לא נתנה כתובה לגבות מחיים:
חנוקסבר אביי ידו כידה – ובהלכות פסוקות דרב יהודאי פסק כאביי ולא נמנו ביע״ל קג״ם משום דאמוראי בתראי סבר כוותיה וא״צ לפסוק כוותיה:
אומר השר דהא דקאמר אשה הקנו לו מן השמים זהו ליתן טעם למה אין לה שתי כתובות אחת מהיבם שהיא אשתו ואין אשה בלא כתובה ואחת מבעלה הראשון שנשתעבדו לה נכסיו. ומשני [אשה] הקנו לו מן השמים בלא כתובה ואין לה כי אם כתובה ראשונה ואי לית לה מראשון אף הכתובה ראשונה תקנו לה וכו׳ שלא תהא קלה וכו׳ והרבה יש תירוצים ודחוקים:
[מתניתין] ד. מצוה [ב]⁠גדול ליבם. דנפקא לן מוהיה הבכור.
וקסבר אבייא ידו כידה – פירש״י ז״לב, קסבר אביי דאוקמה למתניתין הכי, דנשואה ידו של בעל כידה בנכסים, הילכך כשמת ואין ליבם בה אלא זיקה שהיא ספק, ידו גריעא מידה, שהיא בחזקת שלה עומדת, וזה בא לירש מחדש, הילכך נכסים בחזקתה. וב״ש פליגי ואמרי נשואה ידו עדיפא מידה, ובחזקת הבעל עמדו נכסים עד היום, וכשמת יד היבם כידה, ששניהם באין לירש ויחלוקו. ורבא אמר, אי דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דכ״ע ידו עדיפא מידה, ואפילו ב״ה מודו שאם מת בעל יד היבם כידה ויחלוקו, ומיהו בכתובה לא פליגי דלדברי הכל בחזקת יורשי הבעל, וה״ה לנכסי צאן ברזל. ולמאן דאמר התם בפרק מי שמתג בחזקתן יחלוקו, הכיד נמצאו ב״ש וב״ה מודים כאן שיחלוקו, דמספקא להו אם נתנו לגבות ממש מחיים, והואילה והללו באין לירש יחלוקו. והא דאמרינן בכתובותו דיורשי הבעל קברי לה דקא ירתי כתובתה, ולא מסייעי יורשי אשה בקבורתה, משום דקבורה תחת עיקר כתובה או תחת נדוניא תקינו לה, אם יורש כתובה ממנה כגון זה, קוברה תחת עיקר, דהא מ״מ מינה דידה ירית, ואם אינה ראויה ליטול כתובה כגון האשה שמתה בחיי בעלה, קוברה תחת נדוניתה, אבל ארוסה שמתה, כיון שאינה ראוי׳ ליטול כתובה, ונדוניא אינו יורש אותה, אינו קוברה, וכן נראין דברי רש״י ז״ל בכתובותז.
וממה שכתב רבינו יצחק ז״ל בפרק הכותבח, נראה שהוא מפרשה כן, וקסבר ידו כידה כלומר, אביי דקא מוקי לה למתניתין הכי סבר ידו של בעל כידה, ורשות שניהם השוו חכמים בנכסים בין מחיים בין לאחר מיתה, הילכך כשם שאם מתה אשה [נתרוקנה הרשות לבעל לעולם, כך אם מת הוא]⁠ט נתרוקנה הרשות לעצמה, אפילו במקום יבם, וקמו להו כולהו נכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב לב״ה, וב״ש סברי מחיים ודאי ידו כידה, ונפקא מינה לכותב לאשתו נשואה דין ודברים אין לי בנכסיך שלא אמר כלום, ולענין תקנת אושא, ומיהו לגבי יבם, כיון דיבם במקום אח קאי, מספקא להו אי ירית אי לא ירית, הילכך יחלוקו. ורבא אמר אי דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל, דכ״ע ידו עדיפא מידה, לענין דבר זה שאם מתה היא נכסיה לבעלה, ואם מת הוא (ו)⁠אף על פי שאין יורשיו יורשין אותה, אם היתה שומרת יבם לא נתרוקנה הרשות לעצמה, אלא יבם נוטל את כולם במקום אחיו, ובדבר זה ידו עדיפא מידה. וכשתדקדק בלשון שכתב שם, תבין שזהו פירוש לפירושו. ולפי פירוש זה, נכסין בחזקתן דקאמרי ב״ה במשנתנו, על כרחך בחזקת יורשי הבעל, דלא גרעי מנכסי מלוג שלה שהן בחזקתן. וכבר פסק רבינו ז״ל כרבא בפרק הכותבי. וזה שכתב משנה זו סתם, מפני שהיא שנויה בשומרת יבם שנפלו לה נכסים כשהיא שומרת יבם. נמצא הכלל העולה בידינו, בשומרת יבם שנפלו לה נכסים כשהיא שומרת יבם, בין שעשה בה מאמר בין שלא עשה בה מאמר, מוכרת ונותנת וקיים, דלא קני מאמר לב״ה כלל, אלא לדחות צרה מן היבום מדרבנן. נפלו לה כשהיא תחתיו דבעל ומתה, יבם יורשה בכל, וכן כתובה ונכסי צאן ברזל בחזקת יורשי הבעל לעולם, (אלא)⁠כ שאם מתה קוברה תחת כתובתה דהיינו נכסי צאן ברזל. ומסתברא דכל הני מילי ליתנהו אלא בשנפלה מן הנשואין, אבל מן האירוסין מי עדיף מאחיו דאתי מכחו, ואע״ג דאיהו לא בעי חופה ואחיו בעי חופה, מ״מ לא מצינו ליורש מה שאין לו לאחיול, ודכ״ע לא פליגי עליה דעולא בהך סברא. תדע דאמר רבא הא והא דנפלה ליה כשהיא נשואה, ולא קאמר אידי ואידי לא שנא נפלה ליה ארוסה ולא שנא נפלה ליה נשואה, אלמא ליכא דפליג במן האירוסין שאין לו ליבם ארוסה עדיפא מידו, וכדמוכח בפרק הכותבמ. ובעל הלכות [גדולות]⁠נ ז״ל פסק כאביי.
והרב רבי משה בר מיימון הספרדי ז״לס כתב בחבורו, שומרת יבם שמתה, אפילו עשה בה אחד מן האחין מאמר, משפחת בית אביה יורשין נכסי מלוג שלה וחצי נכסי צאן ברזל, ויורשי הבעל יורשין כתובתה עם חצי נכסי צאן ברזל, ויורשי הבעל חייבין בקבורתה, הואיל והן ירשו כתובתה. ונראה שהוא מפרש, דהויא דאביי ורבא, לפרוקה לדב״ש איתמר. והכי פירושא, לעולם דנפלה ליה כשהיא נשואה, וזיקה עושה [ספק נשואה]⁠ע ספק פנויה לענין נכסים כדאמרינן לעיל, הילכך רישא דנפלו לה נכסים כשהיא שומרת יבם והוחזקו נכסים לבני משפחה, עליו להביא ראיה שיש לו בהן זכות של כלום, לפיכך מוכרת ונותנת וקיים, סיפא דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל, והואיל וידו כידה, זו באה לירש והללו באין לירש הילכך יחלוקו. וב״ה פשיטא להו דזיקה לאו נשואין עושה, הילכך נכסי מלוג בחזקת יורשי האב, אבל בנכסי צאן ברזל מספקא להו אי נתנו לגבות מחיים אם לאו, והואיל ושניהם באין לירש, ויחלוקו כבר קפרא דפרק מי שמתפ. ורבא אמר, אי דנפלו כשהיא תחתיו דבעל דכולי עלמא [מודו ד]⁠ידוצ עדיפא מידה, דודאי סבירא לן בכל מקום דאיהו מוחזק טפי מינה, הילכך לב״ש דמספקא להו זיקה אי נשואין עושה, נכסים בחזקת יורשי הבעל הן. ומיהו לב״ה פשיטא להו, דאפילו אירוסין ודאי אינה עושה, הילכך לא שנא נפלו כשהיא שומרת יבם ולא שנא כשהיא תחתיו דבעל, לעולם נכסים בחזקת יורשי האב, ואפילו לכתחילה. וזה הפירוש נאה ומתקבל, דכולה שמעתא מתחלה ועד סוף, דב״ש קשיא ודב״ש מתרצים, ודבית הלל לא קשיא מידי, כדאמרינןק מאי שנא רישא דלא פליגי ומאי שנא סיפא דפליגי, לא קשיא להו אלא פלוגתא, הא מתניתא אתיא שפיר לבית הלל, ואין דבר [ש]⁠מתקשה בזה, אלא שאמרו בפרק הכותבר, נפקא מינה לשומרת יבם, שאנו צריכין לומר נפקא מינה לשומרת יבם אליבא דבית שמאי, אלא דסברי דאביי ורבא קאמרי בתירוצא דמתניתין. ובזה אין אני מודה לרב הנזכר ז״ל, שהוא כתב שאפילו בנכסי צאן ברזל שהכניסה לאחיו, אין לו פירות עד שיכנוס, שאני אומר אף בחייה ולפירות יחלוקו, מחצה שלו [הוא]⁠ש אוכל פירות, מחצה שלה אוכלת היא פירות. ומיהו אינו פודה אותה כלל, דתחת פירות דצאן ברזל לא תקנו פדיון כלל, והיינו דאמרינן אין היבמין חייבין לפדותהת.
א. בכ״י ״אביי״ ליתא.
ב. ד״ה וקסבר, עד ד״ה דידו עדיפא מידה.
ג. היינו ר״ל בשם בר קפרא במסכת בבא בתרא קנח ב.
ד. נראה שצ״ל: הרי.
ה. בכ״י א: הואיל.
ו. פ ב, פא א.
ז. אולי כונת רבינו לדברי רש״י בכתובות נג א בד״ה או הב ובד״ה אין לה כתובה, וכן משמע ברמב״ם הלכות אישות פי״ח ה״ו, דחיוב קבורה הוא תחת מנה מאתים, והיינו דוקא באלמנה דיש לה כתובה או בשומרת יבם דיבם כאחר, אבל בנשואה שמתה כיון שאין לה כתובה כדאיתא כתובות שם ע״כ דקבורתה תחת נדוניא וכדעת רבינו כאן בשיטת רש״י. ועיין בתוס׳ כתובות פ ב ד״ה יורשי הבעל, מש״כ בשיטת רש״י. ועיין ברמב״ם פי״ב אישות ה״ד: וקבורתה תחת ירושתו לכתובתה, כלומר תחת מנה מאתיים ודוקא כשיורש אותם והיינו כנ״ל באלמנה או בשומרת יבם והרמב״ם לשיטתו שם פט״ז ה״א.
ח. כתובות פג א, הרי״ף שם פ״ט סי׳ שכח.
ט. עפ״י כת״י ב. בנדפס הוגה כאן ע״פ הרשב״א בשינוי לשון. ועיין במלחמות שכתוב בדיוק בלשון זה.
י. הרי״ף כתובות שם, ועיי״ש בבעה״מ ובמלחמות. ועיין במלחמות כאן.
כ. בכ״י ב ליתא. ועיין בדברי רבינו במלחמות בסוף הדיבור.
ל. בכ״י ב: לאביו.
מ. כתובות פג א. כל קטע זה כתב רבינו במלחמות כאן, וכן בריטב״א, וברשב״א קיצר.
נ. ע״פ כ״י ב. והוא בהלכות גדולות הל׳ יבום וחליצה (נט ג וורשא), ומובא בתוס׳ ד״ה אע״ג, ובתוספות ישנים.
ס. רמב״ם פ״ג נחלות ה״ט, וכ״כ בהלכות אישות פכ״ב ה״י, ועיי״ש במ״מ שהביא דברי רבינו, ובכ״מ כתב שהר״ן בכתובות הביא דברי רבינו אלו.
ע. כ״ה בכ״י א ב.
פ. ב״ב קנח ב. בכ״י ובנדפס: דבפרק.
צ. עפ״י כ״י א.
ק. לעיל לח א.
ש. נראה שכצ״ל.
ת. בכתובות נב א וכגירסת הרי״ף שם סי׳ רמח, ומכאן הוכיח שאין להם פירות, דפירות תחת פירקונה. ועיי״ש ברא״ש סי׳ כב. ועיין בביאור הגר״א אה״ע סי׳ קס ס״ק יח ביאור כל השיטות.
וקסבר אביי ידו כידה. נראה שרש״י ז״ל פירש ידו של בעל לבית הלל כידה, והלכך כי מתה היא בחיי הבעל ירית לה בעל אבל כי מיית איהו ברישא אף על גב דנפלה לה קמי יבם כיון דאין לו בה אלא זיקה, ידו גריעא מידה, וכיון דהוחזקו נכסים בחזקת משפחה דידה אף על גב דאיכא יבם כלהו נכסים בחזקתה ויורשי האב יורשין אותה. ובית שמאי סברי ידו עדיפא מידה. וכשמת הבעל נחת ליה דרגא ויד היבם כידה ויחלוקו, ורבא אמר וכו׳ (עיין להלן). אי נמי מחתינן ליה דרגא וחולקין לדעת בית שמאי, ובית הלל סבירא להו דידה עדיפא מידו דכיון דהוחזקו נכסים בחזקת משפחה דידה אף על גב דאיכא יבם כלהו נכסים בחזקתה ויורשי האב יורשין אותה.⁠1
1. בכת״י כתוב על הפירוש הראשון: ״נוסח אחר״.
ורבא סבר דידו עדיפא מידה הואיל והוא יורשה ויד היבם מחתינן ליה חד דרגא מכולהו לפלגא והוא הדין בחייה ולפירות ומכל מקום יש מפרשים דאבית שמאי קאי כלומר ידו כידה וכשם שאם מתה היא נתרוקן זכותה אצל הבעל כך אם מת הוא ואין שם יבם נתרוקן זכותו אצלה ונוטלת היא כל הנכסים וכי איכא יבם מספקא לן אי יבם במקום בעל קאי וירית להו אי לאו במקום בעל קאי ולא ירית מידי ומתוך כך יחלוקו ובית הלל סברי דלאו במקום בעל קאי ומכל מקום אביי אליבא דבית הלל כל שנפלו לה אפילו תחת הבעל אין ליבם בהם כלום ולרבא יד הבעל עדיפא וכי איכא יבם ירית לה לגמרי והיא שיטה שניה אי נמי מחתינן ליה דרגא מכלה לפלגא והיא שיטה שלישית ומכל מקום רבא פריש לה למתניתין כלה בנפלו לה כשהיא שומרת יבם וסיפא דעבד בה מאמר וקא סבר מאמר לבית שמאי קונה לדחות צרה ולהוציאה בלא כלום מדין אחות אשה כמו שביארנו בפרק ארבעה אחין (יבמות כ״ט.) במשנת שלשה אחים שנים נשואים שתי אחיות ואחד מופנה ומת אחד מהם ועשה בה מופנה מאמר ואחר כך מת השני שבית שמאי אומרים אשתו עמו ר״ל אותה שעשה בה מאמר והלזו תצא מאחות אשה וספק נשואה לחלוק בנכסים אבל לבית הלל מאמר לא מהני ולא מידי ומהדרינן לאיפסוקי כאביי ואע״ג דקשיא מתה כלומר בחייה ולפירות נמי מצו פליגי ולרבא לא קשיא מתה דהא אוקמה בנפלו לה כשהיא שומרת יבם ועשה בה מאמר דבעל לא זכה בהם מעולם ואף היבם בא לזכות מתחלה והיאך יש לו פירות אבל לאביי מיהא קשיא מכל מקום דיוקא דמתניתין כותיה אזלא ומשום אביי ורבא דהלכתא כרבא אין קושיא דעיקר פלוגתא לאו דידהו הוא ופלוגתא דאחריני הוא דאתו לפרושי בה טעמא ומכל מקום יש פוסקים כרבא על הדרך שכתבנו בביאור משנתנו ומעתה אתה יכול להבין מה שכל אחד ואחד פוסק לשיטתו היאך הוא מוציאה מן הסוגיא:
זו היא הצעה של שמועה ומעתה אני כותב לך בקיצור דינין שבה וכלל הדברים בענינים אלו הוא ששמועה זו כוללת שלשה ענינים שבכל אחד מהם אתה צריך לברר שלשה דינין הראשון שומרת יבם שנזדקקה מן האירוסין הן שנפלו לה הנכסים בעוד שארוס שלה קיים הן שנפלו לה משנעשית שומרת יבם השני שומרת יבם מן הנשואין שנפלו לה הנכסים משנזדקקה ליבם השלישי שומרת יבם מן הנשואין שנפלו לה הנכסים בעודה תחת בעלה ושלשה דינין אלו אתה צריך לברר בכל אחד מהן בענין מכירה ר״ל אם יכולה למכור אם לאו והשני בעוד שלא מכרה אם יש לבעל שום זכות בפירות השלישי אם מתה מה יעשה בהן:
ופרטיהן של דברים כך הם שומרת יבם מן האירוסין אפילו נפלו לה בעוד שהארוס קיים מוכרת ונותנת לכתחלה וקיים ואם לא מכרה אין ליבם כלום בפירות עד שיכנוס ואם מתה הרי הן של יורשיה וכן הדין לגמרי אף בשומרת יבם מן הנשואין כל שנפלו לה הנכסים משנעשית שומרת יבם אבל שומרת יבם מן הנשואין שנפלו לה הנכסים בעודה תחת בעלה רבו בה המחלוקות יש פוסקים בה שאינה מוכרת לכתחלה ואם מכרה מכרה קיים ואינו חולק עמה בפירות ואם מתה אינה יורשה אלא יורשיה יורשין אותה ויש פוסקין שכלן ליורשי הבעל כנכסי צאן ברזל ואם כן אם מכרה אינו קיים ומוציאים מן הלקוחות בחייה ולפירות ובגופא לאחר מיתה אלא שהיא חולקת בפירות ויש אומרין שאין ליבם כלום בפירות הואיל ואינו חייב לפדותה ויש פוסקים שבנכסי מלוג חולקים לענין ירושה ואם מכרה מכרה מחצה וכן כתובה ותוספת ונכסי צאן ברזל אין להם מקום אלא בנזדקקה מן הנשואין והדין בהם שכתובה ותוספת אפילו ייחד לה קרקע בחזקת יורשי הבעל הם וכן בחייה ולפירות אבל נכסי צאן ברזל יש אומרים שאף הם בחזקת יורשי הבעל אפילו גבתה שאין הגוביינא ברשות יבם אלא יחוד בעלמא ויש אומרים שיחלוקו וגאוני ספרד מחלקים בה שכל שהוא בעין אם גבתה יחלוקו ואם לא גבתה בחזקת יורשי הבעל ודוקא לענין פירות אבל לגופה של קרקע ולאחר מיתה אפילו לא גבתה יחלוקו זהו קצורן של דברים וכבר הבנת שיטת כל אחד מהם בביאור הסוגיא:
וצריך שתדע שכל מה שהעמדנוהו לכשמתה בחזקת יורשי הבעל פירושו בחזקת כל היורשים לא ליבם לבד ואע״פ שמכח זיקתו אנו מעמידין אותם בחזקת יורשי הבעל הואיל ולא כנסה כל האחים זוכים בו ואם יש שם אב הוא יורש ואפילו לרבא דאוקים סיפא דמתניתין בעשה בה מאמר דאלמא משום מאמר הוא הואיל ומאמר אינו עושה כלום אלא מכח זיקת הבעל לא מהני אלא לאוקומינהו לנכסי בחזקת יורשי הבעל ומה שאמרו בכתובות פרק נכסים (כתובות פ״א.) ולימא אח אני יורש אשתו אין אני קובר פירושו שאין שם יורש אלא היבם וכן כתבוה גאוני ספרד:
המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר מצוה בגדול ליבם לא רצה מהלכין על כל האחין לא רצו חוזרין אצל הגדול ואומרים לו עליך מצוה או חלוץ או יבם תלה בקטן עד שיגדיל והגדול עד שיבא ממדינת הים בחרש ובשוטה אין שומעין לו אלא אומרין לו עליך מצוה או חלוץ או יבם אמר הר״ם רצה באמרו בחרש ובשוטה שהוא אם אמר להמתין על החרש או השוטה עד שיבריא שלא נשמע ממנו:
אמר המאירי מצוה בגדול ליבם וכדכתיב והיה הבכור אשר תלד וכמו שכתבנוה בפרק שני (יבמות כ״ד.) במשנה ששית שבו:
לא רצה גדול ליבם ר״ל אפילו רצה לחלוץ מהלכין אצל כל האחין ר״ל לשני לו וממנו לשלישי אם לא רצה שני וכן כלם על הסדר עד שנראה אם יש בהם מי שירצה ליבם שכל שאיפשר לנו לקיים מצות יבום אף בקטן שבהם כל שהוא בן תשע שראוי לקנות נוח לו משתחלוץ אפילו מן הגדול שביאת קטן וחליצת גדול ביאת קטן עדיפא הואיל וראוי לקנות ולפי דרכך למדת שמצות יבום קודמת למצות חליצה ואם לא רצה אחד מהם ליבם אלא כלם אומרים לחלוץ חוזרין אצל הגדול ואומרין לו עליך מצוה או חלוץ או יבם:
היה ביניהם קטן שאינו ראוי לקנות ר״ל שאינו עדיין בן תשע וגדול אומר שימתינו לו וזהו תלה בקטן עד שיגדיל או שהיה גדול שבאחים במדינת הים או שהיה חרש או שוטה וכשהלכו אצל גדול שבשאר אחים אומר שימתינו לגדול עד שיבא או עד שיתפקח או ישתפה אין שומעין לו אלא אומרין לזה שהוא לפנינו או חלוץ או יבם דשהויי מצוה לא משהינן וזה שאמרו עליך מצוה פירושו הואיל והגדול אינו בכאן או שאינו ראוי לחליצה ויבום מכל מקום הגדול שבמצויים אצלנו קודם ויש מי שאומר שכל שנסתלק הגדול כלם שוים בדבר וכבר ביארנוה בפרק כיצד (יבמות כ״ד.) וזו עיקר:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
ממה שביארנו במשנתנו אתה למד שזו שנחלקו עליה בגמרא בביאת קטן וחליצת גדול הי מינייהו עדיפא פירושו אף בקטן ממש ובלבד שיהא בן תשע שהוא ראוי לקנות ותלה בקטן עד שיגדיל דאין שומעין לו ומפרשי טעמא דשהויי מצוה לא משהינן פירושו בפחות מבן תשע ולא כדברי גדולי הרבנים שפירשו בביאת קטן דוקא בן שלש עשרה ויום אחד אלא כדפרישנא:
ולענין ביאור מה שאמרו בסוגיא זו וליטעמיך בגדול עד שיבא כו׳ נינטר ליה דילמא אתי וחליץ לרבותא נקטיה כלומר דאפילו לחליצה נינטר ליה דילמא אתי הואיל וגדול הוא וכל שכן דילמא אתי ומיבם ולמדת מכל מקום ביאת קטן וחליצת גדול ביאת קטן עדיפא אבל חליצת קטן אינה כלום דאיש כתוב בפרשה ואם כן זו שנחלקו בחליצת קטן וחליצת גדול אם חליצת גדול עדיפא או כי הדדי נינהו אי אפשר לפרשה בקטן ממש שהרי אין חליצת קטן כלום אלא פירושו גדול וקרי ליה קטן דלגבי גדול קטן הוא ולענין השאלה מיהא לא הובררה ומתוך כך מחזרין אחר הגדול הגמור או אחר הגדול שבאחים שבכאן אם חולץ מוטב ואם לאו כל שיש קטן ממנו שרוצה לחלוץ אין כופין לגדול ואם אין הקטן רוצה לחלוץ כופין לגדול המצוי ומכל מקום יש מפרשין דמאחר שאין ביאת בן תשע קונה קנין גמור אלא שהוא כמאמר לפסלה לשאר אחין כמו שיתבאר (יבמות צ״ו:) אף הראשונים דוקא כשהוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד:
תוס׳ בד״ה אשה כו׳ ומה מרויח כו׳. נ״ב אף שפירש הר״ן בפרק האשה שנפלו מאי טעמא לית לה תרתי כתובה ר״ל אף מן השני ואם כן לפי זה מנא לן שהוא מרויח בכך דשמא אין לו להרויח אלא שלא יתן אף כתובה שנית משלו מ״מ נ״ל דשפיר פריך סוף סוף מאי נפקא מינה בזה שאמרו שאין שעבודה על נכסי השני כי אם על הראשון פי׳ יתקנו שיכתוב לה כתובה כבראשונה אם לא שנאמר שהוא מרויח בכך וכן משמע מפי׳ הר״ן דלשם ודו״ק:
ד
גמ׳. וקסבר אביי ידו כידה. המחלוקת בין אביי ורבא סתומה וקשה להולמה, ועיין בראשונים. ולפרש״י נ״ל ככה: הנה לבעל שמת היתה חזקה בנכסי מלוג דאשתו, דחזקתו לא היתה רק חלות שם מוחזק דעלמא אלא חזקת ממון ממש דהיינו דהממון בנכסיה היה ברשותו ובחזקתו. משא״כ היבם דאפילו אם ננקוט דבמקום בעל קאי מ״מ כל זה הוא רק שיש לו חלות שם ודין מוחזק דעלמא כהבעל ואילו חזקת ממון ממש לית ליה ליבם שהרי כל זכותו מוטלת בספק האם נשואה היא או לא.
ולפי אביי בזה פליגי ב״ש וב״ה, דלב״ה מאחר שאין ליבם חזקה ממש בממונה אין לו חלות דין מוחזק כלל והכל בחזקתה ובחזקת יורשיה. ואילו לב״ש יש ליבם חלות שם ודין מוחזק בנכסיה בלי חזקת ממון ממש, ואף היא נמי מוחזקת ממש בממונה ומשו״ה יחלוקו.
וקסבר [וסבור] אביי שבאשה נשואה ידו של הבעל כידה ממש. כלומר, זכותו של הבעל בנכסים שיורשת שווה לזכותה בהם. לכן משמת וזקוקה ליבם, ידו של היבם בהם אינו כידה ולכן לבית הלל הנכסים בחזקתה, ולדעת בית שמאי, בנשואה, ידו של הבעל עדיפה מידה, ומשמת, יד היבם כידה ויחלוקו.
And Abaye holds that according to Beit Hillel, with regard to the husband’s rights to his wife’s property, his hand is like her hand, but not any stronger. Accordingly, the yavam has a weaker hand in her property than she does, because the rights of a yavam are always weaker than those of the husband himself. Therefore, she is considered to be in possession of the property, and when she dies, her heirs, i.e., her father and his heirs, inherit it. However, Beit Shammai assume that the husband’s hand is stronger than his wife’s hand. Therefore, the hand of the yavam, which is weaker than the husband’s hand, is nevertheless equally as strong as the hand of the yevama, and therefore they rule that if she dies, the yavam and her heirs divide up the property.
רי״ףרש״יתוספות ישניםר״י מלונילרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) א״לאֲמַר לֵיהּ רָבָא אִי דְּנָפְלִי לָהּ כְּשֶׁהִיא תַּחְתָּיו דְּבַעַל דכ״עדְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּיָדוֹ עֲדִיפָא מִיָּדָהּ.

Rava said to him: I hold that if the property was bequeathed to her when she was still under the first husband, everyone, i.e., both Beit Hillel and Beit Shammai, agrees that his hand is stronger than her hand, and therefore the hand of the yavam will be equally as strong as that of the yevama, and if she dies the property will be divided between the two sides.
רי״ףרש״ירשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דידו עדיפא מידה – ואפילו בית הלל מודו דשקלי יורשי הבעל בנכסים.
ורבא אמר אי דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דכולי עלמא לא פליגי דידו עדיפא מידה. והלכך כשמת הוא ונפלה קמי יבם מחתינן ליה דרגא ויחלוקו. והוא הדין והוא הטעם לנכסי צאן ברזל דיחלוקו, והיינו דתנן במתניתין נכסים בחזקתן, כלומר הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו. אבל רבינו אלפסי נראה שפירש לפי מה שכתב בפרק הכותב (כתובות פג.) ידו כידה דכמו שאלו מתה היא נתרוקן זכותה אצל הבעל וירשנה, כך כשמת הוא נתרוקן זכותו אצל האשה ותטול היא כל הנכסים. וכי איכא יבם מספקא לן אי במקום בעל קאי ושקיל להו לכלהו נכסי, אי לאו במקום בעל קאי ולא שקיל ולא מידי, הלכך יחלוקו. ובית הלל סברי דיבם לאו במקום בעל קאי וכלהו ליורשי אב נינהו. ורבא סבר דיד הבעל עדיפא מידה לענין זה דכשמת נתרוקן זכותה לו, אבל כשמת הוא לא נתרוקן זכותו לה, הלכך כי איכא יבם איהו ירית לה כבעל, וכלהו בחזקת יורשי הבעל נינהו ואפילו בית הלל מודו בה. והוא הדין לנכסי צאן ברזל כולהו בחזקת יורשי הבעל נינהו וכדכתיבנא בפי׳ דמתניתין.
ירושלמי (פ״ד ה״ג) נפלו לה עד שלא נעשית שומרת יבם ועשו פירות משנעשית שומרת יבם כמי שנפלו לה משנעשית שומרת יבם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

(לח:) אמר ליה רבא אדמפלי׳ בחזק׳ (בגופ׳ וכו׳) – ע״כ סבר אביי דאליבא דב״ה ידו של בעל מחיי׳ בנכסי׳ כיד האשה בשוה ואפי׳ כשמת הבעל הורע כחו שהיא ספק נשואה וידה עדיפא מידו ולפי׳ נכסים בחזקת׳ אבל לב״ש ידו עדיפא מידה בחייו ובשמת ואחתי ליה לייבם חדא דרגא הוי ידו כידה ולפי׳ חולקים ורבא אמר דלכ״ע ואפי׳ לב״ה ידו של בעל עדיפ׳ מידה ואם נפלו לה כשהיא תחתיו דבעל אף ב״ה מודים דחולקי׳ דה״ל ידו של בעל כידה וה״נ פליגי אביי ורבא בהא בריש פי׳ אף על פי דאביי סבר ידו כידה ורבא סבר ידו עדיפא מידה ואמרי התם דנפקא מינה לשומרת יבם והיינו כדאמרי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה
גמ׳. א״ל רבא כו׳. בנפלו נכסים תחתיו דבעל ס״ל לרבא דלכ״ע היבם מוחזק במקום הבעל. ואם נפלו לה כשהיא שומרת יבם לכ״ע אין היבם מוחזק. ופליגי בשעשה בה מאמר משום דמאמר עושה ספק נשואה בנכסיה. וצ״ע כשעשה בה מאמר, מתי נפלו לה הנכסים - לפני המאמר או אחרי המאמר. ומפרש״י (ד״ה הכי גרסינן כו׳) משמע דמיירי דעבד מאמר קודם שנפלו לה הנכסים ולא שנפלו לה הנכסים לפני שעשה מאמר. ובביאור שיטתו נראה דבנפלו לה הנכסים קודם המאמר לכתחילה רק היא היתה המוחזקת, ואם אח״כ עבד בה מאמר הרי מ״מ יש לה חזקת מרא קמא גם בפירות ומשו״ה היא זוכה בדין ולא היבם. ורק כשנפלו לה הנכסים אחרי המאמר דאזי לית לה חזקת מ״ק בפירות, ומשו״ה ב״ש פליגי עם ב״ה דלב״ש יחלוקו.
אמר ליה [לו] רבא: אי דנפלי [אם שנפלו] לה הנכסים בירושה כשהיא תחתיו של הבעל הראשון — דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] שידו עדיפא מידה, שכיון שנפלו לה כשהיתה נשואה, יש לבעל בהם זכות יתירה, ואם מתה הרי הם שלו, בין לעצמו ובין ליורשיו. ואפילו בית הלל מודים שיש ליורשי הבעל בנכסים.
Rava said to him: I hold that if the property was bequeathed to her when she was still under the first husband, everyone, i.e., both Beit Hillel and Beit Shammai, agrees that his hand is stronger than her hand, and therefore the hand of the yavam will be equally as strong as that of the yevama, and if she dies the property will be divided between the two sides.
רי״ףרש״ירשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אֶלָּא אִידֵּי וְאִידֵּי דְּנָפְלוּ לָהּ כְּשֶׁהִיא שׁוֹמֶרֶת יָבָם רֵישָׁא דְּלָא עֲבַד בַּהּ מַאֲמָר אסֵיפָא דַּעֲבַד בַּהּ מַאֲמָר.

Therefore, Rava presents his own resolution to the apparent inconsistency in Beit Shammai’s rulings in the mishna: Rather, both this first clause and that latter clause concern cases in which property was bequeathed to her when she was a widow waiting for her yavam. The first clause concerns a case in which the yavam had not performed a levirate betrothal with her, and the latter clause concerns a case in which he had performed a levirate betrothal with her.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הכי גרסינן: אלא אידי ואידי דנפלו לה כשהיא שומרת יבם רישא דלא עבד בה מאמר – קודם שנפלו לה הנכסים הלכך זיקה לא מהניא ולא מידי בנכסים.
וסיפא דעבד בה מאמר – ובית שמאי לטעמייהו דאמרי מאמר קני בפרק ארבעה אחין (לעיל כט.) בית שמאי אומרים אשתו עמו כו׳ וב״ה לטעמיהו דאמרי לא קני.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא אידי ואידי כשנפלו לה כשהיא שומרת יבם רישא דלא עבד בה מאמר – פי׳ דלא עבד בה מאמר קודם שנפלו לה הנכסים וכדפרש״י ז״ל דאף על פי דלבתר הכי עביד בה מאמר מ״מ כשנפלו בזכותה נפלו ולא בזכותו שאין זיקה עושה כלום בנכסים וה״ל כשנפלה לה עד שלא תתארס ונתארסה שמוכרת ונותנת וקיים לד״ה.
סיפא דעבד בה מאמר – פי׳ קודם שנפלו לה נכסים ולב״ש כיון דמאמר קונה עושה ספק נשוא׳ לחלוק בנכסים ולב״ה אינו עושה כלום שאינו אלא מדבריהם ולפי׳ אומרים ב״ה שהנכסים בחזקתם ואפילו לאחר מיתה ואפשר דלב״ש בחיים אינה מוכרת כלל כיון שעומדת לכנוס אין לה למכור כלל ומפני שמתה דלא קיימא לכניסה אין ליבם אלא מחצה ולהכי קתני מתה תדע דבסמוך אמרי׳ דלאביי קשיא מתה דה״ה בחייה ולפירות אלא לרבא ל״ק מתה והיינו מהאי טעמא דאמרן ולפום האי אוקימתא לגבי נכסי צאן ברזל שהם כנכסים שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דינו של יבם בהא כדינו של בעל שהרי אם פחתו פחתו לו ג״כ ובהא לא אחתי שום דרגא והדין בהם בכאן כפי הדין שאמרו בבא בתרא גבי נפל הבית עליו ועל אשתו וקי״ל כבר קפרא דאמר יחלוקו ועוד יש אחרת דבין מחיים לאחר מיתה אליבא דרבא דדוקא מתה שהללו באים ליירש אבל בחייה לגבי פירות אין לו בה׳ כלום דהויא איהי ודאי ואיהו ספק והיינו דאמרי׳ דלרבא ל״ק מתה וכדפרש״י ז״ל ובתוס׳. ויש במשנתי׳ ג׳ דינים כדכתיב לשיטת רש״י ז״ל בפי׳ דמתני׳ לעיל וזו שיטת קצת רב״ה ז״ל אבל רב אלפס ז״ל והגאון ז״ל הולכים בשיטה אחרת דאביי אמר דלכ״ע ידו של בעל כידה. וב״ש סברי דכיון דיד שניהם שוה דמחיים ה״ה לגבי יבם וכיון שכן חולקים בין בחיים ולפירות בין לאחר מיתה ולגופא וב״ה סברי דמחיים דבעל יד שניהם שוה ומינה דכי היכי שאם מתה היא נתרוקנת זכותה לבעל כך כשמת היא נתרוקן זכותו לאשה וכלן לחזקתה בין לפירות בין לגופא בין מחיים בין לאחר מיתה. ומתה לאו דוקא היה בחיים ולפירות ורב סבר דודאי ידו של בעל עדיפא מידה מחיים וכשמתה היא נתרוקן לבעל זכותה אבל כשמת הוא לא נתרוקן זכותו וכיון דאיכא יבם דקאי בהדיא הילכך אי כשנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל אפילו ב״ש מודי׳ שהנכסים בחזקת יבם מחיים ולאחר מית׳ וכי פלוג כשנפלו לה כשהיא שומרת ובדעבד בה מאמר ופלוגתא במאמ׳ כדפי׳ ר״י לעיל מעתה לגבי נכסי צאן ברזל דלכולי עלמא הוי נכסים שנפלו כשהיא תחתיו דבעל לד״ה נכסים בחזקת יבם וכדת׳ כתובת׳ בחזקת יורשי הבעל ויש בכללן אף נכסי צאן ברזל ומתני׳ תרי קתני בלחוד ומה שנחלקו בבבא בתרא בחזק׳ מי מפני שלא היה שם יבם אבל בכאן שיש יבם הא ודאי יבם במקום בעל קאי בנכסי צאן ברזל ק״ו בנכסי מלוג שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל וזה כפי הגירסא והפי׳ שפיר׳ במשנתיה לשיטת הגאונים ז״ל ולזה הסכימו גדולי רז״ל והוא הנכון.
נמצאת למד כפי פסק הלכה לשיטה זו דנכסי צאן ברזל לעול׳ בחזקת יבם וכן נכסי מלוג שנפלו כשהיא תחתיו דבעל אבל כשנפלו כשהיא שומרת יבם בין שעשה בה מאמר בין שלא עשה בה מאמר הרי הם בחזקתם ומוכרת ונוטלת לכתו׳ ואם מתה אין היבם יורש בהם כלום וכל זה ביבמה מן הנשואין אבל ביבמה מן האירוסים אפי׳ נפלו לה נכסים כשהיא תחת הארוס אין ליבם בהם כלום לא בחיים ולא לאחר מיתה אם מתה כשהיא שומרת יבם כדפריש עולא לעיל דההי׳ ד״ה היא כדפרי׳ לעיל והפסק הזה אליבא דרבא דקי״ל כותיה דאביי ורבא הלכה כרבא בר מי״על קג״ם דאע״ג דאמר רב אשי דזיקה נמי מתני׳ כוותיה דאביי ה״ק לא מתה דלא קשה לרבא כיון דכן לא מבטלי׳ משום דהא הכלל התפוס בידינו כן אביי ורבא דהלכה כרבא. ונכסי צאן ברזל בחזקת שניהם כדפסק בר קפרא בפ׳ מי שמת וכן נכסי מלוג שנפלו לה כשהיא תחתיו בחזקת שניהם וחולקים וזה ההפרש שיש לענין הפסק בין שיטת רש״י ז״ל ושיטת רב אלפס אבל בשאר הדיני׳ הכל דין א׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא, אידי ואידי [זה וזה, שני החלקים במשנה, מדברים] באופן שנפלו לה הנכסים כשהיא שומרת יבם, וההבדל הוא: רישא [בראש המשנה] מדובר שלא עבד [עשה] בה היבם מאמר, ואילו סיפא [בסופה] מדובר באופן דעבד [שעשה] בה היבם מאמר, שכיון שעשה בה מאמר, יש לו לשיטת בית שמאי (לעיל כט, א) קנין בה וזכה בנכסיה, ולשיטת בית הלל אין לו קנין.
Therefore, Rava presents his own resolution to the apparent inconsistency in Beit Shammai’s rulings in the mishna: Rather, both this first clause and that latter clause concern cases in which property was bequeathed to her when she was a widow waiting for her yavam. The first clause concerns a case in which the yavam had not performed a levirate betrothal with her, and the latter clause concerns a case in which he had performed a levirate betrothal with her.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְקָסָבַר רָבָא מַאֲמָר לב״שלְבֵית שַׁמַּאי עוֹשֶׂה וַדַּאי אֲרוּסָה וּסְפֵק נְשׂוּאָה וַדַּאי אֲרוּסָה לִדְחוֹת בַּצָּרָה וּסְפֵק נְשׂוּאָה לַחְלוֹק בַּנְּכָסִים.

The Gemara explains the rationale behind Rava’s explanation: And Rava holds that according to Beit Shammai a levirate betrothal with a yevama affords her a status equivalent in some aspects to a woman who is definitely betrothed and in other aspects to a woman about whom there is uncertainty whether she is married. The Gemara elucidates: She is similar to a woman who is definitely betrothed with regard to nullifying the levirate bond of her rival wife, so that the rival wife need not perform levirate marriage or ḥalitza. And she is similar to a woman about whom there is uncertainty whether she is married with regard to empowering the yavam to divide up the property that she attained while she was waiting for her yavam.
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וקסבר רבא – קנין מאמר לב״ש קני כודאי ארוסה וכספק נשואה. כלומר אע״ג דב״ש ודאי ארוסה משוי לה לדחות בצר׳ אחותה משום אחות אשה כדקתני אשתו עמו מיהו לא כודאי נשואה משוי לה למיקני יבם כולה ירושה דילה אלא כספק נשואה ויחלוקו.
וספק נשואה לחלוק בנכסים – לעיל פ׳ ד׳ אחין (דף כט: ושם) גרס רבה גבי מאמר לב״ש נישואין עושה או אירוסין עושה דמתוך תשובתו משמע דמודה דאין יורשה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומסבירים: וקסבר [וסבור] רבא שמאמר לדעת בית שמאי עושה אותה ודאי ארוסה וספק נשואה. וכוונת הדברים: ודאי ארוסה לענין לדחות בצרה, כלומר, שאם עשה בה מאמר, שוב אין צרתה מתייבמת, שבעלת המאמר נחשבת כאשתו גמורה לענין זה, וספק נשואה לענין ירושתה, שיורשיה ויורשיו צריכים לחלוק בנכסים.
The Gemara explains the rationale behind Rava’s explanation: And Rava holds that according to Beit Shammai a levirate betrothal with a yevama affords her a status equivalent in some aspects to a woman who is definitely betrothed and in other aspects to a woman about whom there is uncertainty whether she is married. The Gemara elucidates: She is similar to a woman who is definitely betrothed with regard to nullifying the levirate bond of her rival wife, so that the rival wife need not perform levirate marriage or ḥalitza. And she is similar to a woman about whom there is uncertainty whether she is married with regard to empowering the yavam to divide up the property that she attained while she was waiting for her yavam.
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אִיתְּמַר מִשְּׁמֵיהּ דר׳דְּרַבִּי אֶלְעָזָר כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא וְאִיתְּמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא כְּוָותֵיהּ דְּאַבָּיֵי.

The Gemara notes: An interpretation of the mishna was stated in the name of Rabbi Elazar that is in accordance with the opinion of Rava. And an interpretation of the mishna was stated in the name of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina that is in accordance with the opinion of Abaye.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כוותיה דאביי – דסיפא בדנפלו לה כשהיא תחת הבעל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כותיה דאביי. דסופא דמתני׳ מיירי בשנפלו לה כשהיא תחת הבעל. ותו לא מידי. אין להשיב על כך, דודאי כותיה דיקא, ובתרויהו פליגי וחדא מינייהו נקט.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: איתמר משמיה [נאמר משמו] של ר׳ אלעזר פירוש למשנה כוותיה [כשיטתו] של רבא, ואיתמר משמיה [ונאמר משמו] של ר׳ יוסי בר׳ חנינא כוותיה [כשיטתו] של אביי.
The Gemara notes: An interpretation of the mishna was stated in the name of Rabbi Elazar that is in accordance with the opinion of Rava. And an interpretation of the mishna was stated in the name of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina that is in accordance with the opinion of Abaye.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וּמִי אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הָכִי וְהָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מַאֲמָר לב״שלְבֵית שַׁמַּאי אינה קוֹנֶה אֶלָּא לִדְחוֹת בַּצָּרָה בִּלְבָד.

The Gemara objects: And did Rabbi Elazar actually state this interpretation that is in accordance with the opinion of Rava? But didn’t Rabbi Elazar say: According to Beit Shammai a levirate betrothal acquires the yevama only with regard to nullifying the levirate bond of a rival wife so that she need not perform levirate marriage or ḥalitza? This implies that it does not acquire her with regard to enabling the yavam to inherit from her. This, then, stands in contrast to Rava’s interpretation.
רי״ףבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: ומי [והאם] אמר ר׳ אלעזר הכי [כך], כרבא? והא [והרי] אמר ר׳ אלעזר: מאמר לבית שמאי אינה קונה אלא לדחות בצרה בלבד, משמע: ולא יותר מזה, והרי שיטת רבא היא שהמאמר עושה ספק נישואין!
The Gemara objects: And did Rabbi Elazar actually state this interpretation that is in accordance with the opinion of Rava? But didn’t Rabbi Elazar say: According to Beit Shammai a levirate betrothal acquires the yevama only with regard to nullifying the levirate bond of a rival wife so that she need not perform levirate marriage or ḥalitza? This implies that it does not acquire her with regard to enabling the yavam to inherit from her. This, then, stands in contrast to Rava’s interpretation.
רי״ףבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אֵיפוֹךְ וְאִי בָּעֵית אֵימָא לְעוֹלָם לָא תֵּיפוֹךְ אָמַר לָךְ רַבִּי אֶלְעָזָר כִּי אֲמַרִי אֲנָא דְּלָא סַגִּי לַהּ בְּגֵט אֶלָּא דְּבָעֵי נָמֵי חֲלִיצָה לַחְלוֹק בַּנְּכָסִים דְּלָא קָנֵי מִי אֲמַרִי.

The Gemara offers two possible solutions: Reverse the opinions, so that Rabbi Elazar is in accordance with Abaye, and Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, is in accordance with Rava. And if you wish, say instead: Actually, do not reverse the opinions, since Rabbi Elazar can be understood to be in accordance with the opinion of Rava, as Rabbi Elazar could have said to you: When I said the statement that implies that a levirate betrothal acquires in a very limited sense, the intention was only that its acquisition is limited in that giving her a bill of divorce is still insufficient for her in order to release her from the levirate bond; rather, she also needs to perform ḥalitza. But to suggest that he does not acquire her with regard to dividing up the property she attained, did I say that? Certainly not, as in fact a levirate betrothal acquires her to that extent as well, as Rava assumes.
רי״ףבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגט. ולא בעיא חליצה. ומחזירה. אם רצה. ולא מתסרא עליה לעולם. מן השמים. ולא שעבד נכסיו לכתובתה, ויכול למכור כל נכסיו כשירצה. מראשון. דלית ליה נכסי או שמחלה כתובתה. תקינו. מנה כדין אלמנה, דמדאית לה כתובה, באלמנה מן הנשואין עסיקינן. ואי מיירי באלמנה מן האירוסין וכתב לה כתובה, יש לה מאתים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: איפוך [הפוך] את השיטות, שר׳ אלעזר הוא שאמר כדעת אביי, ור׳ יוסי בר׳ חנינא כדעת רבא. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם לא תיפוך [תהפוך] ואפשר להבין את הדברים גם כפי שנמסרו, ויש לחלק — אמר לך [יכול היה לומר לך] ר׳ אלעזר: כי אמרי אנא [כאשר אמרתי לו אני] שזה תוקפו של מאמר, כוונתי היתה שלא סגי [די] לה בגט, אלא דבעי נמי [שצריכה גם כן] חליצה, אבל לחלוק בנכסים דלא קני [שאינו קונה] הבעל בהם — מי אמרי [האם אמרתי]? כלומר, דבריו לא התייחסו לענין נכסים כלל, ואין כאן איפוא סתירה.
The Gemara offers two possible solutions: Reverse the opinions, so that Rabbi Elazar is in accordance with Abaye, and Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, is in accordance with Rava. And if you wish, say instead: Actually, do not reverse the opinions, since Rabbi Elazar can be understood to be in accordance with the opinion of Rava, as Rabbi Elazar could have said to you: When I said the statement that implies that a levirate betrothal acquires in a very limited sense, the intention was only that its acquisition is limited in that giving her a bill of divorce is still insufficient for her in order to release her from the levirate bond; rather, she also needs to perform ḥalitza. But to suggest that he does not acquire her with regard to dividing up the property she attained, did I say that? Certainly not, as in fact a levirate betrothal acquires her to that extent as well, as Rava assumes.
רי״ףבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אָמַר רַב פָּפָּא דִּיּוּקָא דְּמַתְנִיתִין כְּוָותֵיהּ דְּאַבָּיֵי ואע״גוְאַף עַל גַּב דְּקַשְׁיָא מֵתָה.

Rav Pappa said: The precise formulation of the mishna is in accordance with the opinion of Abaye, even though according to his opinion it is difficult that the mishna discusses the case in which she died.
רי״ףרש״יראב״ןתוספותרמב״ןבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דקשיא מתה – לקמן מפרש.
וכן הלכה כבית הילל. ואע״ג דאביי ורבא הילכתא כרבא, כיוןא דרב פפא דהוא בתרא אמר דיקא מתנית׳ כוותיה דאביי, פירשתיה אחר אביי.
א. וכ״כ תוס׳ בשם ה״פ דרב יהודאי.
אע״ג דקשיא מתה – לרבא ניחא דדוקא לאחר מיתה מהני מאמר לחלוק בנכסים אבל מחיים לא דהויא לה איהי ודאי ואינהו ספק ומ״מ לא בעי רישא לאוקמי בעבד בה מאמר דמשום דהויא איהי ודאי אין נראה לרבא דתמכור לכתחלה להכי מוקי לה בלא עבד בה מאמר אע״ג דלרבה דלעיל מוכרת לכתחלה משום האי טעמא משום דהויא איהי ודאי רבא לית ליה האי סברא. בהלכות פסוקות דרב יודאי גאון פסיק כאביי דרב פפא בתראה קאי כוותיה והא דלא חשיב ביע״ל קג״ם משום דאיירי בה אמוראי.
דיקא מתניתיןא כותיה דאביי ואע״ג דקשיא מתה – פי׳ אבל רבא לא דיקא מתניתין כותיה וקשיא ליה מתהב. ובתוספותג מפרשים, דבחייה לפירות מודים בית שמאי שאין לו ליבם, משום דאינה אלא ספק נשואה, והיא ודאי ואינהו ספק, אבל מתה הללו והללו באין לירש כסברא דרבא.
א. לפנינו: דיוקא דמתניתין.
ב. וכ״כ תוס׳ חד מקמאי.
ג. תוס׳ ד״ה אע״ג דקשיא מתה. ועיין בתוס׳ חד מקמאי, ובריטב״א, ובמאירי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ ד״ה אע״ג דרב פפא בתראה. ע׳ מס׳ ע״ז נט ע״ב תד״ה אר״פ וברא״ש שם:
אמר רב פפא: דיוקא דמתניתין, כוותיה [הדיוק של משנתנו הוא כשיטתו] של אביי, ואף על גב דקשיא [ואף על פי שקשה] מענין זה שנאמר במשנה ״מתה״,
Rav Pappa said: The precise formulation of the mishna is in accordance with the opinion of Abaye, even though according to his opinion it is difficult that the mishna discusses the case in which she died.
רי״ףרש״יראב״ןתוספותרמב״ןבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) דְּקָתָנֵי נְכָסִים הַנִּכְנָסִים וְיוֹצְאִים עִמָּהּ מַאי נִכְנָסִין וּמַאי יוֹצְאִין לָאו נִכְנָסִין לִרְשׁוּת הַבַּעַל וְיוֹצְאִים מֵרְשׁוּת הַבַּעַל לִרְשׁוּת הָאָב.

The Gemara explains Rav Pappa’s statement: The precise formulation of the mishna is in accordance with the opinion of Abaye, as it teaches: Her property that enters and leaves the marriage with her. What is the meaning of: That enters, and what is the meaning of: That leaves? Is it not: That enters into the domain of the husband and leaves the domain of the husband when she dies, and then enters into the domain of the father? Interpreted in this way, the mishna explicitly considers the period in which she was still married to her first husband, and likewise, the case in which she came into the possession of property should be understood as referring to a case in which she did so while still married. This is consonant with Abaye’s interpretation, but not with Rava’s.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ויוצאין מרשות הבעל – כשמתה. אלמא דנפלו לה תחת בעלה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי לאו ברשות יבם ויוצאים מרשות הבעל – וא״ת והא גבי נפל הבית עליו ועל אשתו דליכא יבם כלל וקתני האי לישנ׳ וי״ל דהתם אגב גררא נקטיה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומה הדיוק — דקתני [ששנה] שם במשנתנו: נכסים הנכנסים ויוצאים עמה, מאי [מה פירוש] ״נכנסין״ ומאי [ומה] ״יוצאין״? לאו [האם לא] ״נכנסין״ פירושו: אלה שנכנסים לרשות הבעל, ו״יוצאים״ — פירושו מרשות הבעל לרשות האב, ומדוייק הדבר לשיטת אביי שנפלו לה כשהיתה נשואה,
The Gemara explains Rav Pappa’s statement: The precise formulation of the mishna is in accordance with the opinion of Abaye, as it teaches: Her property that enters and leaves the marriage with her. What is the meaning of: That enters, and what is the meaning of: That leaves? Is it not: That enters into the domain of the husband and leaves the domain of the husband when she dies, and then enters into the domain of the father? Interpreted in this way, the mishna explicitly considers the period in which she was still married to her first husband, and likewise, the case in which she came into the possession of property should be understood as referring to a case in which she did so while still married. This is consonant with Abaye’s interpretation, but not with Rava’s.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) ואע״גוְאַף עַל גַּב דְּקַשְׁיָא מֵתָה אַדְּמִפַּלְגִי בְּגוּפַהּ וּלְאַחַר מִיתָה לִפַּלְגוּ בְּחַיֶּיהָ וּלְפֵירוֹת.

And when Rav Pappa said: Even though according to his opinion it is difficult that the mishna discusses the case in which she died, he meant as follows: Instead of disputing who has the rights to the property itself, which necessitates considering the case after her death, let Beit Hillel and Beit Shammai dispute the more immediate case when she is still alive and dispute who has the rights to the use and produce of the property.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אדמיפלגי בגופה – של קרקע ולאחר מיתה.
ליפלגו בחייה ולפירות – הואיל וטעמא משום דידו כידה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואע״ג דקתני מתה אדמפלגי במתה לפלגו מחיים ולפירות – פי׳ אלא ודאי מתה דנקט דוקא דאילו מחיים ליתיה להאי דינ׳ וכדפריש לעיל ויש למ״ה ז״ל בהלכה זו שטה אחרת משונה קצת משיטת הראשונים ז״ל והיא כתובה בחדושין הארוכי׳ שלי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואף על גב דקשיא [ואף על פי שקשה] ממה שכתוב במשנה ״מתה״, וכמו שאמר רבה אדמפלגי [עד שהם חלוקים] בגופה של הקרקע ולאחר מיתה של האשה, לפלגו [שיחלקו] בחייה ולענין פירות, שהרי ידו כידה, בכל זאת לשון המשנה מדוייקת כשיטת אביי.
And when Rav Pappa said: Even though according to his opinion it is difficult that the mishna discusses the case in which she died, he meant as follows: Instead of disputing who has the rights to the property itself, which necessitates considering the case after her death, let Beit Hillel and Beit Shammai dispute the more immediate case when she is still alive and dispute who has the rights to the use and produce of the property.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וְתוּ לָא מִידֵּי.:

The Gemara concludes: And there is nothing more to say concerning this matter, i.e., as Rav Pappa noted, while it is undeniable that the mishna’s formulation supports Abaye’s interpretation, it is equally true that the case discussed by the mishna would appear to challenge his interpretation.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ותו לא מידי – אין להשיב על כך דודאי דיקא כוותיה וקשיא ליה מתה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ותו לא מידי [ועוד אין דבר], כלומר, אין עוד להאריך ולדייק בענין זה בדרך אחרת.
The Gemara concludes: And there is nothing more to say concerning this matter, i.e., as Rav Pappa noted, while it is undeniable that the mishna’s formulation supports Abaye’s interpretation, it is equally true that the case discussed by the mishna would appear to challenge his interpretation.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) כְּנָסָהּ הֲרֵי הִיא כּוּ׳.: לְמַאי הִלְכְתָא א״ראָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא בלוֹמַר שֶׁמְּגָרְשָׁה בְּגֵט וּמַחְזִירָהּ.

§ The mishna states: If the yavam consummated the levirate marriage with her, then her legal status is that of his wife in every sense. The Gemara asks: With regard to what halakha is this said? Rabbi Yosei bar Ḥanina said: It is to say that once they have consummated the levirate marriage, the only way to legally dissolve the marriage is if he divorces her with a bill of divorce, but ḥalitza is of no avail, and after divorcing her, he is permitted to take her back to be his wife, as the prohibition against engaging in relations with one’s brother’s wife does not apply to her.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שמגרשה בגט – ולא בעי חליצה.
ומחזירה – אם רצה ולא מיתסרא עליה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א שנינו במשנה: כנסה — הרי היא כאשתו לכל דבר. שואלים: למאי הלכתא [למה, לאיזו, הלכה] נאמר הדבר? אמר ר׳ יוסי בר חנינא: לומר, שאחר שמייבמה, מגרשה בגט ומחזירה, אם ירצה.
§ The mishna states: If the yavam consummated the levirate marriage with her, then her legal status is that of his wife in every sense. The Gemara asks: With regard to what halakha is this said? Rabbi Yosei bar Ḥanina said: It is to say that once they have consummated the levirate marriage, the only way to legally dissolve the marriage is if he divorces her with a bill of divorce, but ḥalitza is of no avail, and after divorcing her, he is permitted to take her back to be his wife, as the prohibition against engaging in relations with one’s brother’s wife does not apply to her.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) מְגָרְשָׁה בְּגֵט פְּשִׁיטָא סד״אסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הוֹאִיל וּכְתִיב {דברים כ״ה:ה׳} וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ אָמַר רַחֲמָנָא וַעֲדַיִין יִבּוּמֵי הָרִאשׁוֹן עָלֶיהָ בַּחֲלִיצָה אִין בְּגֵט לָא קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן.

The Gemara examines the first clause of Rabbi Yosei bar Ḥanina’s statement: Isn’t it obvious that to sever his relationship with her, he divorces her with a bill of divorce? The Gemara explains: It is necessary to teach this because it could enter your mind to say that since it is written: “And take her to him to be his wife and consummate the levirate marriage with her” (Deuteronomy 25:5), continuing to refer to the marriage as a levirate marriage even after the verse has stated that he took her as a wife, one might claim the Merciful One is saying that the original levirate bond continues to be upon her, and therefore, with ḥalitza, yes, they can sever the relationship, but with a bill of divorce, no, the relationship would not be severed. Therefore, the mishna teaches us that she is considered to be his wife to the extent that the relationship can be severed with a bill of divorce alone.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך שרטט
שרטטא(שבת עה:) אפיק חדא מינייהו ועיין שרטט (יבמות לט.) מר זוטרא הוה משרטט וכתיב הני קראי (יבמות קו) מר זוטרא הוה משרטט וכתיב כל הפרשה מתקיף לה מר בר רב אידי והא לא איתיהבי לאכתובי והלכתא כמר זוטרא (גיטין ו) וכתב לה בלא שרטוט וא״ר יצחק שנים כותבין בלא שרטוט שלשה אין כותבין במתניתא תנא ארבעה אין כותבין שלשה כותבין פי׳ סרגול מגלה צריכה שרטוט כאמתה של תורה כבר פירשנו בערך אמת:
ערך יבם
יבםב(יבמות לט) פי׳ ר״ח השתא קיימא לן כרבא דאוקמה למתניתין לרבנן דאמרי על איזה דרך כונסה קיים מצות ייבום ואף על פי שאין הלכה כאבא שאול עדיף לעשות כמותו כדגרסינן (יבמות קט.) לעולם ידבק אדם בשלשה דברים וחד מינייהו בחליצה כאבא שאול:
א. [לינירען.]
ב. [פפליכט עהע.]
ויבמה – אע״פ שלקחה קרי ליה ויבמה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בחליצה אין בגט לא – פי׳ אף בחליצה אין בגט לחודיה לא דאילו בחליצ׳ לחוד׳ לא ס״ד דא״כ ביאה מאי אהני מי גריעה מאמר דצריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו אלא ודאי כדאמרן מורי הר״ם ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ברם צע״ק בזה, שהרי בדין קנין הפירות דיש לו לבעל בנכסי אשתו בשנפלו לה נכסים אחרי נישואיה, יל״ע האם מקודם קונה האשה את קנין הגוף ואף את קנין הפירות בנכסים ורק לאח״כ קנה הבעל את קנין הפירות ממנה, או״ד שהבעל עצמו קונה את קנין הפירות ישיר בלי האשה. ובתוס׳ קידושין (דף כג: ד״ה ור״א) הבחין וקבע דדין אין קנין לעבד בלא רבו חל אפילו בהתנה הנותן ע״מ שאין לרבך רשות בה. משא״כ בזכיית בעל בנכסי אשתו דמהני תנאי כה״ג. ונראה דה״ט משום דבעבד זכיית האדון חלה מן המקנה ישירה אליו, ואילו באשה הקנין מקודם חל לאשה וממנה עובר לבעלה. ולפי״ז צ״ע אפילו בנפלו לה נכסים אחרי מאמר, ואפילו אם מאמר ספק נישואין עושה, מ״מ למה נחשב היבם נמי כמוחזק אליבא דב״ש ולא רק האשה לבדה, שהרי זכות הבעל בפירות באה מהאשה דמקודם זכתה היא בקנין פירות וממנה עברה לבעלה, וא״כ הרי היא המוחזקת והוא אינו המוחזק.
ותוהים: מגרשה בגט, פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הוא ומדוע לא? ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] הואיל וכתיב [ונאמר]: ״ולקחה לו לאשה ויבמה״ (דברים כה, ה)אמר רחמנא [אמרה התורה]: ועדיין יבומי הראשון עליה כלומר, כל ימי נישואיה ליבם היא עדיין קרויה יבמה, ולכן בחליצה — אין [כן] נפטרת מן היבם, ובגט — לא, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהיא כאשתו לכל דבר.
The Gemara examines the first clause of Rabbi Yosei bar Ḥanina’s statement: Isn’t it obvious that to sever his relationship with her, he divorces her with a bill of divorce? The Gemara explains: It is necessary to teach this because it could enter your mind to say that since it is written: “And take her to him to be his wife and consummate the levirate marriage with her” (Deuteronomy 25:5), continuing to refer to the marriage as a levirate marriage even after the verse has stated that he took her as a wife, one might claim the Merciful One is saying that the original levirate bond continues to be upon her, and therefore, with ḥalitza, yes, they can sever the relationship, but with a bill of divorce, no, the relationship would not be severed. Therefore, the mishna teaches us that she is considered to be his wife to the extent that the relationship can be severed with a bill of divorce alone.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) מַחְזִירָהּ פְּשִׁיטָא סד״אסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא מִצְוָה דְּרַמְיָא רַחֲמָנָא עֲלֵיהּ עַבְדַּהּ הַשְׁתָּא תֵּיקוּם עֲלֵיהּ בְּאִיסּוּר אֵשֶׁת אָח קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן.

The Gemara examines the second clause: Isn’t it obvious that after divorcing her, he is permitted to take her back to be his wife? The Gemara explains: It is necessary to teach this because it could enter your mind to say that the mitzva that the Merciful One imposes upon him, he has performed, and therefore now that there is no longer any mitzva to marry her, she should once again be established as forbidden to him by the prohibition against engaging in relations with one’s brother’s wife. To dispel this notion, the mishna teaches us that she is considered to be his wife to the extent that there is no longer any prohibition against remarrying her.
רי״ףבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עוד אמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא שמחזירה. ושואלים: פשיטא [פשוט] מדוע לא יחזירנה? ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי את המצוה דרמיא רחמנא עליה [שהטילה התורה עליו] — הלא עבדה [עשה אותה], ואם כן השתא תיקום עליה [עכשיו, לאחר שגירשה, תעמוד עליו] באיסור אשת אח שלא במקום מצות ייבום ולא יוכל להחזירה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא.
The Gemara examines the second clause: Isn’t it obvious that after divorcing her, he is permitted to take her back to be his wife? The Gemara explains: It is necessary to teach this because it could enter your mind to say that the mitzva that the Merciful One imposes upon him, he has performed, and therefore now that there is no longer any mitzva to marry her, she should once again be established as forbidden to him by the prohibition against engaging in relations with one’s brother’s wife. To dispel this notion, the mishna teaches us that she is considered to be his wife to the extent that there is no longer any prohibition against remarrying her.
רי״ףבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) וְאֵימָא הָכִי נָמֵי אָמַר קְרָא וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה כֵּיוָן שֶׁלְּקָחָהּ הֲרֵי הִיא כְּאִשְׁתּוֹ לְכׇל דָּבָר.:

The Gemara challenges this ruling: But why not say that this is indeed so, that she should be forbidden to him? The Gemara explains: The verse states: “And take her to him to be his wife” (Deuteronomy 25:5), indicating that once he has taken her, her legal status is that of his wife in every sense.
רי״ףרש״יראב״ןפסקי רי״דבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואימא הכי נמי – אכולה מילתא קאי.
ולקחה לו – ויבמה מצי למכתב למה לי דכתיב לאשה ש״מ הרי היא כאשתו. ויבמה אי לכדרבי בפ״ק (לעיל דף ח.) לאסור צרות ועריות אי לכדרבנן ויבמה בעל כרחה.
כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר ליורשה ולהוציאה בגט ולהחזירה, וכתובה על ניכסי בעלה הראשון. ואי לית לה מראשון שאין לו נכסים תקינו רבנן משיני.
כנסה ה״ה כאשתו לכ״ד למאי הל׳ אריב״ח לומר שמגרשה בגט פשיטא סד״א ויבמה אמר רחמנא ועדיין יבומין הראשונים עליה בחליצה אין בגט לא קמ״ל דלא בעיא חליצה.
מחזירה פשיטא סד״א מצוה דרמ״א רחמנא עלי׳ עבדא השתא תיקום עלי׳ באיסור אשת אח קמ״ל ואימא ה״נ א״ק ולקחתה לו לאשה כיון שלקחה נעשית אשתו לכ״ד עיי׳ בשלהי פי׳ האשה שנפלו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ונראה שאין זה קשה, שהרי עלינו להבין למה יש ספק במאמר דלמא נשואין עושה, ולמה אלימא יותר מאמר שעשה בכסף ושטר מכל קידושי כסף ושטר דעלמא דאינו עושה אלא אירוסין ולא נשואין.
ומוכרח לתרץ דמאמר לב״ש אינו חל מדין קידושין דעלמא אלא חל מדין יבום ודומה לביאת יבום. ומשו״ה מאמר אלימא מקידושי כסף ושטר דעלמא דמאמר ספק נשואין עושה ואינו עושה רק אירוסין. ומשו״ה ניתן לומר דאחרי המאמר היבם מוחזק כמו המת. דמאחר דמאמר חל מדין יבום, וביבום קם היבם להיות במקום המת בנכסי המת ה״ה דהוי במקום המת בנכסי היבמה דנפלו לה אחרי המאמר, דחזקת המת הקדימה והפקיעה את חזקת היבמה בפירות נכסיה.
ושואלים: ובאמת, ואימא הכי נמי [ואמור כך גם כן] שינהג בה דין יבמה גם לאחר שכנסה ולא יוכל להחזירה אחר שגירשה? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: ״ולקחה לו לאשה״ (שם), לומר: כיון שלקחה — הרי היא כאשתו לכל דבר, ונוהג בה כבכל אשה, ואינה נחשבת עוד כאשת אחיו.
The Gemara challenges this ruling: But why not say that this is indeed so, that she should be forbidden to him? The Gemara explains: The verse states: “And take her to him to be his wife” (Deuteronomy 25:5), indicating that once he has taken her, her legal status is that of his wife in every sense.
רי״ףרש״יראב״ןפסקי רי״דבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא כְּתוּבָּתָהּ כּוּ׳.: מ״טמַאי טַעְמָא אִשָּׁה הִקְנוּ לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם.

§ The mishna states: The only exception to this is that her marriage contract will still be payable from the property of her first husband and not from the property of the yavam. The Gemara asks: What is the reason for this? The Gemara explains: A wife was acquired to him by Heaven, and since he did not choose her as a wife, he did not obligate himself to pay her marriage contract.
רי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דרמב״ןבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אשה הקנו לו – לייבם.
מן השמים – ולא שיעבד נכסיו לכתובתה ויכול למוכרן בכל עת שירצה.
אשה הקנו לו מן השמים – וא״ת ומה מרויח בכך היבם כיון דאי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני וכ״ת שאם מכר הראשון נכסיו טרפא מלקוחות אע״פ שיש בני חורין לשני א״כ תהא קלה בעיניו להוציאה ואר״י דנפקא מינה שיכול היבם למכור שדותיו ואפילו אשתדוף אחר כך שדות של מת לא טרפא ממשעבדי ואם היתה אשתו טורפת מהן ומיהו למאי דבעי למימר בס״פ מי שהיה נשוי (כתובות צה. ושם) דאי אשתדוף בני חרי לא טרפא ממשעבדי קשה וי״ל דנפקא מינה אם גירשה ואח״כ אשתדוף שדותיו של מת דלא גביא מבני חרי דשני.
ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון מ״ט אשה תקינו לו מן השמים ואי ל״ל מן הראשון תקינו לה רבנן משני מ״ט כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה פי׳ לא תגבה כתובתה מן הראשון והוא יחזור ויכתוב לה כתבתה אחרת כדי אלמנה הנשאת פעם שני׳ אשה הקני׳ לו מן השמ׳ בלא כתובה ואפילו באותה כתובה ה״א אין דינה ככל הנשים שכל הנשים כל נכסי׳ משועבדים לכתובה ואם מכר מהן קצת אע״פ שהניח ב״ח ומצי למימר לקוח הנחתי לך מקום לגבות ממנו אי אשתדיף ב״ח גבי׳ ממשעבדי לבר מיבמה דלא נשתעבדי לה נכסי ויכול למכור כל נכסי׳ גרסי׳ בפ׳ האשה שנפלה לה ההיה איתתא דנפלה בו:
ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון – מפורש בכתובותא.
א. פב ב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולפי״ז מסתבר דהכי נמי סובר ב״ש אפילו בנכסים שנפלו לה מקודם למאמר, דאע״פ שבאותה שעה שנפלו היתה היבמה מוחזקת ולא היבם, מ״מ כשעשה אח״כ מאמר, קם היבם להיות במקום המת ונעשה מוחזק בנכסיה כמו המת, ולב״ש איפוא חולק בנכסים כמוה.
ו
פסק הרמ״א באה״ע (סוף סימן ק״ס):
בנוגע למי הם יורשי הבעל דסוגיין עיין ברמ״א (אה״ע סוף סי׳ ק״ס) דהביא שתי דיעות אי ר״ל היבם או אביו של המת דקודם ליבם בירושת המת. וצע״ג בשיטה דס״ל דהוא אבי המת דלא מצינו שאב בעל שמת יורש בנכסי מלוג דאשתו שמתה אחרי שמת בעלה. אך שיטה זו מובאת במאירי, והרמ״א נמי נוטה לשיטה זו, ולכאורה היא שיטה סתומה ומתמיה.
ב עוד שנינו במשנה: ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון. ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] — אשה הקנו לו מן השמים. שכיון שלא הוא בחר בה ולא היא בו, הרי אנחנו אומרים שמן השמים נתנו לו את האשה ואת כתובתה משל אחיו ואין נכסיו משתעבדים לכתובתה.
§ The mishna states: The only exception to this is that her marriage contract will still be payable from the property of her first husband and not from the property of the yavam. The Gemara asks: What is the reason for this? The Gemara explains: A wife was acquired to him by Heaven, and since he did not choose her as a wife, he did not obligate himself to pay her marriage contract.
רי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דרמב״ןבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) גוְאִי לֵית לַהּ מִן הָרִאשׁוֹן תַּקִּינוּ לַהּ מִשֵּׁנִי כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ.:

The Gemara qualifies the mishna’s ruling: And if she has no ability to collect her marriage contract from the first husband, since he died without leaving any property with which to pay it, the Sages instituted an ordinance for her benefit that she must receive a new marriage contract from her second husband, i.e., the yavam. This was instituted so that she will not be demeaned in his eyes such that he will easily divorce her, since doing so would incur a financial burden on his part.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואי לית לה מראשון – דלית ליה נכסים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: ואי לית [ואם אין] לה כתובה מן הראשון, משום שלראשון לא היו נכסים וממילא אין לכתובתה ערך — תקינו [תיקנו] לה חכמים שתהיה לה כתובה מבעלה השני ומהטעם שבכלל תיקנו כתובה: כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, שאם יידע שיצטרך לשלם עבור כתובה, יהרהר בכך ולא ימהר לגרשה.
The Gemara qualifies the mishna’s ruling: And if she has no ability to collect her marriage contract from the first husband, since he died without leaving any property with which to pay it, the Sages instituted an ordinance for her benefit that she must receive a new marriage contract from her second husband, i.e., the yavam. This was instituted so that she will not be demeaned in his eyes such that he will easily divorce her, since doing so would incur a financial burden on his part.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) מתני׳מַתְנִיתִין: דמִצְוָה בְּגָדוֹל לְיַיבֵּם לֹא רָצָה מְהַלְּכִין עַל כׇּל הָאַחִין לֹא רָצוּ חוֹזְרִין אֵצֶל גָּדוֹל וְאוֹמְרִים לוֹ עָלֶיךָ מִצְוָה אוֹ חֲלוֹץ אוֹ יַיבֵּם.

MISHNA: The mitzva of levirate marriage is for the eldest of the brothers to consummate the levirate marriage. If the eldest does not want to do so, the court goes to each of the other brothers and requires them to do so. If they do not want to do so, the court returns to the eldest brother and says to him: The mitzva is incumbent upon you; either perform ḥalitza or consummate the levirate marriage.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילפסקי רי״דבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ מצוה בגדול – מוהיה הבכור (דברים כה).
לא רצה כו׳ – מפרש בגמ׳.
מצוה בגדול לייבם לא רצה לייבם אלא לחלוץ מהלכין על כל האחין אם יש שירצה לייבם. לא רצה אחד מהם לייבםא חוזר אצל הגדול וכופין אותו או לחלוץ או לייבם. דכיון דמצוה עליה רמיא לדידיה כייפינןב.
א. משמע אבל רצה לחלוץ. ועי׳ הע׳ הבאה.
ב. צ״ב למה נקט רבינו טעמא דמצוה עליה רמיא לדידיה, הרי מבואר בגמ׳ דלטעם זה כייפינן רק כשלא רצה אחד מהם לחלוץ. ורבינו הא ס״ל דגם ברצה הקטן לחלוץ כייפינן לגדול. וזה רק אי נקטינן דחליצת גדול עדיפא כמבואר בגמרא. ועוד קשה מאי קאמר כופין אותו לחלוץ הרי מיירי ברוצה לחלוץ. ועכ״פ ס״ל לרבינו דגם ברצה הקטן לחלוץ כייפינן לגדול. ודלא כרבינו ירוחם שהביא הב״י בסי׳ קסא.
לא רצה. מפר׳ בגמ׳ לא רצה ליבם אלא לחלוץ.
הולכין על כל האחין. כלומר הולכין למי שהוא קרוב לו בשנים, אם רוצה ליבם אותה, ואם לא רצה ליבם אלא לחלוץ, הולכין לשלישי וכן לעולם, דנוח לנו לייבום של קטן בקטנים מחליצה הגדול שבגדולים.
ואם לא רצו. אלא לחלוץ.
חוזרין אצל הגדול. דמוטב שיחלוץ לה הגדול מי⁠(ן) שקטנים ממנו בשנים.
מתניתין מצוה בגדול לייבם, לא רצה הולכת על כל האחים, לא רצו הולכת אצל הגדול ואומרת לו עליך מצוה או חולץ או ייבם תלה בקטן עד שיגדיל ובגדול עד שיבא ממד״ה ובתש״ו אין שומעין לו אלא אומרים לו אלא אומרים לו עליך מצוה או חלוץ או ייבם פי׳ מצוה בגדול כדכתיב והי׳ הבכור, תלה בקטן בשנים עד שיגדול ויהי׳ ראוי לחלוץ ולייבם או שהי׳ אח גדול ממנו במד״ה או בתש״ו עד שישתפו אין שומעין לו דשהוי מצוה לא משהינן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגדול. כדמוכח בפרק כיצד1 מוהיה הבכור. לא רצה. מפרש בגמרא. בקטן. קטן ממש. בגדול. שהיה גדל אחי במדינת הים, והאח הבא אחריו שהוא כאן לא רצה לפטרה, שטוען המתינו עד שיבוא אחי הגדול, אין שומעין לו, דמצוה רמיא על הגדול דאיתיה קמן, דשהויי מצוה לא משהינן כדאיתא בגמרא. ובחרש ובשוטה. עד שיבריאו. ואפי׳ הוא גדל אחי אין שומעין לו, דכמאן דליתיה הוא, הואיל והוא חרש או שוטה.
1. לעיל כד, א.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ונראה דס״ל לשיטה זו דשאני הבעל שמת ושנפלה אשתו לזיקה מאלמנה דעלמא שמתה אחרי מיתת בעלה. כי באלמנה דעלמא שמתה אין הבעל יורשה בקבר. והביאור משום שמשעה שבעלה מת האישות והקורבה שבינו לבין אלמנתו פסקה, וכשהיא אח״כ מתה אין להחשיב את בעלה שבקבר לקרובה וליורשה. משא״כ בזקוקה, שכשמת בעלה הרי היא נפלה לזיקה, והזיקה מהווה המשך אישות המת, וכדמבואר בשיעורים כמה פעמיםא, ומשו״ה כשהזקוקה מתה אח״כ בעלה שבקבר עדיין נחשב לקרובה, ויורשה בקבר, וממנו יורש אביו את נכסיה מדין משמוש נחלה. והשיטה האחרת סוברת דהיבם עצמו נחשב ליורש ישיר דזקוקתו משום שיבם במקום בעל קאי, ולכן הוא הקודם לנחלה מכל היורשים האחרים ולכן ירושת שאר קרובי המת כגון אביו המת אינה חלה. ועוד י״ל דאף לשיטה זו הבעל יורש את זקוקתו בקבר אלא דסובר דמדין משמוש מיוחד היבם יורש מהבעל בקבר.
ז
בעל המאור ומלחמות ה׳
א. עיין בשיעורים (דף יז ב) ד״ה אין זיקה.
ג משנה מצוה בגדול שבאחים לייבם את האלמנה. לא רצה הגדול לייבם — מהלכין ופונים על כל האחין שייבמו. לא רצו — חוזרין אצל הגדול, ואומרים לו: עליך מצוה: או חלוץ או ייבם.
MISHNA: The mitzva of levirate marriage is for the eldest of the brothers to consummate the levirate marriage. If the eldest does not want to do so, the court goes to each of the other brothers and requires them to do so. If they do not want to do so, the court returns to the eldest brother and says to him: The mitzva is incumbent upon you; either perform ḥalitza or consummate the levirate marriage.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילפסקי רי״דבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) התָּלָה בְּקָטָן עַד שֶׁיַּגְדִּיל אוֹ בַּגָּדוֹל עַד שֶׁיָּבֹא מִמְּדִינַת הַיָּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ שׁוֹטֶה אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ אֶלָּא אוֹמְרִים לוֹ עָלֶיךָ מִצְוָה אוֹ חֲלוֹץ אוֹ יַיבֵּם.:

If a brother made his decision dependent upon the possibility that one of his other brothers will eventually consummate the levirate marriage, saying that he will do so only if they do not, then whether he makes it dependent upon a brother who is currently a minor, meaning that the yevama should wait until he matures, or upon his eldest brother, who is not currently present, meaning the yevama should wait until he comes from overseas, or upon a brother who is a deaf-mute or an imbecile, as perhaps they will recover from their disability, the court does not listen to him; rather, the judges of the court say to him: The mitzva is incumbent upon you; either perform ḥalitza or consummate the levirate marriage.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תלה בקטן – קטן ממש.
ובגדול – שהיה גדול האחים במדינת הים ויש לו אח כאן הגדול מן האחין שלפנינו ותלה גדול האחין שלפנינו בו לומר המתינו לו שהוא גדול ממני שמא ייבם אותך. והכי מוכח בגמ׳ דאמרי׳ ת״ש ובגדול עד שיבא ממדינת הים אין שומעין לו ואי ס״ד חליצת גדול עדיפא אמאי אין שומעין לו נינטר דלמא אתי וחליץ אלמא אותו שבמדינת הים גדול שבכל האחין הוא.
עליך מצוה – שאע״פ שאחיך שבמדינת הים גדול ממך כיון דאתה גדול האחין שלפנינו עליך מצוה דשהויי מצוה לא משהינן והכי מפרש בגמרא.
תלה הגדול ואמר המתינו לאחי הקטן עד שיגדיל ומייבם או אם אמר המתינו לאחי שהוא במדינת הים והוא מייבם אין שומעין לו, דשהויי מצוה לא משהינן ואמרינן לזה שלפנינו או חלוץ או יבם.
ובחרש ושוטה – מדלא קאמר עד שיתרפא משמע דאפי׳ תלה לייבם לאלתר אין שומעין לפי שאין חוסמין אותה וה״ה דה״מ למינקט מוכה שחין.
תלה בקטן. כלו׳ אם אמ׳ גדול שבגדולים לא נחלוץ לה, שמא אח שיש לנו [בן] שנה או שנתים כשיגדל ירצה ליבם אותה.
אין שומעין לו. וכופין לו לחלוץ מיד. אי נמי שגדול שבגדולים הוא במדינת הים, ויש לנו אח [כאן] דאין הגדול משאר [האחין שבכאן משהה, אלא] שיחלוץ לה מיד, כיון דשאר האחין אינן רוצין לייבם, והוא [אינו רוצה לחלוץ] דלמא אחיו הגדול שבגדולים בא ממדינת הים לסוף שנה או [שנתים ש]⁠מא ירצה ליבם אותה, אין שומעין לו לעגן אותה, אלא יחלוץ לה מיד או [ייבם או]⁠תה מיד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הערות בבעל המאור ומלחמות ד׳ לסוגיין.
אם תלה האח הגדול באחיו הקטן עד שיגדיל, כלומר, שאומר להמתין עד שאחיו הקטן יגדל, ואולי הוא ייבם אותה, או שהיה אחד האחים תולה באח גדול עד שיבא ממדינת הים, או שהיה אחד האחים חרש או שוטה והאחר דורש להמתין עד שיתרפא ואולי ירצה לייבמה — אין שומעין לו אלא אומרים לו: עליך מצוה, או חלוץ או ייבם.
If a brother made his decision dependent upon the possibility that one of his other brothers will eventually consummate the levirate marriage, saying that he will do so only if they do not, then whether he makes it dependent upon a brother who is currently a minor, meaning that the yevama should wait until he matures, or upon his eldest brother, who is not currently present, meaning the yevama should wait until he comes from overseas, or upon a brother who is a deaf-mute or an imbecile, as perhaps they will recover from their disability, the court does not listen to him; rather, the judges of the court say to him: The mitzva is incumbent upon you; either perform ḥalitza or consummate the levirate marriage.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) גמ׳גְּמָרָא: אִיתְּמַר בִּיאַת קָטָן וַחֲלִיצַת גָּדוֹל פְּלִיגִי בַּהּ ר׳רַבִּי יוֹחָנָן ור׳וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי חַד אָמַר ובִּיאַת קָטָן עֲדִיפָא וְחַד אָמַר חֲלִיצַת גָּדוֹל עֲדִיפָא.

GEMARA: An amoraic dispute was stated: Rabbi Yoḥanan and Rabbi Yehoshua ben Levi disagree with regard to a case in which there is the choice between consummation of the levirate marriage by a younger brother [katan] or ḥalitza performed by the eldest brother. One said: The consummation of the levirate marriage by a younger brother is preferable, and the other one said: Ḥalitza performed by the eldest brother is preferable.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דרשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ ביאת קטן וחליצת גדול – גדול רוצה לחלוץ וקטן [ממנו] רוצה לייבם. והאי קטן לאו קטן ממש הוא דקטן לאו בר חליצה וייבום הוא שמא ימצא סריס ואפי׳ מאן דלא חייש למיעוט וקטן מותר לייבם הכא ודאי סוגיא דשמעתין מוכחא דלאו קטן ממש הוא מדקפריך לקמן תלה בקטן עד שיגדיל ושני ליה שהויי מצוה לא משהינן אלמא בקטן ממש כולהו מודו.
איתמר ביאת קטן וחליצת גדול פליגי בה ר״י וריב״ל ח״א ביאת קטן עדיפא, וח״א חליצת גדול עדיפא, מ״ד ביאת קטן עדיפא דהא מצוה ביבום ומ״ד מצות חליצת גדול עדיפא ביאת קטן במקום גדול ולא כולם היא:
ביאת קטן וחליצת גדול. פרש״י ז״ל דהאי קטן לאו קטן ממש בשנים כקטן דמתניתין הוא, אלא קטן דאיכא גדול טפי מינה קאמר, דאלו קטן ממש לא חולץ ולא מיבם שמא ימצא סריס (יבמות סא:). ואפילו תמצי לומר דלא קיימא לן כר׳ מאיר סוגיין מוכחא הכין וכדאמרינן בסמוך אלא שהויי מצוה לא משהינן, אלמא כולהו מודו דקטן צריך לאשהויי. ואין ראייתו מחוורת בעיני דדלמא מתניתין בקטן פחות מבן תשע דאין ביאתו ביאה והלכך צריך שהויי, אבל קטן מבן תשע ולמעלה מנא לן דצריך לשהויי, ולי נראה להביא ראיה מדאמרינן (להלן בסמוך) תנן לא רצה מהלכין על כל האחין מאי לאו לא רצה ליבם אלא לחלוץ וקתני מהלכין על כל האחין ושמע מינה ביאת קטן עדיפא, ואם איתא דבביאת קטן ממש פליגי מאי ראיה, דלמא הני אחין דמתניתין בגדולים אלא דאיכא גדול טפי מנייהו. אלא שמע מינה דמאי קטן דאמרינן גדול, אלא דאיכא גדול טפי מיניה כנ״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ביאת קטן. שהקטן כשהוא צעיר מאחיו רוצה ליבם, והגדול רוצה לחלוץ. והאי קטן לאו קטן ממש הוא, דקטן לאו בר חליצה ויבום הוא. והכי מוכח לקמן דהאי קטן גדול הוא. ומשום הכי קרי ליה קטן, דלגבי אחיו קטן הוא. לאו כלום. כלומ׳ לאו עיקר מצוה אלא מעשה הגדול הוא עיקר מצוה או לחלוץ או ליבם. על כל האחין. שנולדו אחריו. אמאי חוזרין. אצל גדול, ודאי למכפיה למחלץ בעל כרחו. פי׳ ר״ש1 אמאי נטרח בי דינא למהדר ולמכפיה, נכוף אלו שהם כאן. דאי אמרת דלא רצו ליבם אלא לחלוץ רוצים, משום הכי חוזרין לחלוץ. דהואיל וליכא כפיה ליכא טרחא, ואיהו קדים. והעיקר דהואיל וגדול אע״ג דאמ׳ דלא עביד חליצה ויבום פטר נפשיה באחוה, נמצא שכל המצוה רמיא עליהם היכא דגדול לא בעי עביד. דאי אמרת בשלמ׳ דלא רצה ליבם אלא לחלוץ הוא לא מסלק נפשיה מהמצוה וחוזרין על האחין אם ירצו ליבם, דיבום קטן עדיף מחליצת גדול, ואם לאו יחזר על הגדול, שהרי אין לו כח להסתלק מן המצוה ולא נסתלק, אלא אי אמרת דלא רצה לא ליבם ולא לחלוץ, ויש לו כח להסתלק מהמצוה במקום אחין, אמאי חוזרין אצל גדול, הרי נסתלק ונכוף את אלו. ומשני דאפי׳ הכי הואיל וכלם מסתלקים ואנו צריכים לכפותם, נכוף לגדול. בקטן, קטן ממש. ואי ס״ד ביאת קטן, מאחין, הואיל והוא גדול ובר חליצה ויבום הוא עדיף מחליצת אחיו שהוא גדול ממנו. נינטר. כלומ׳ נמתין לו עד שיגדל אחיו ושמא ייבם. מדקאמ׳ נינטר עד דגדיל דלמא מיבם, מכלל דבקטן ממש כלהו מודו, ואפי׳ למאן דאמ׳ דקטן מיבם במקום גדול חליצת גדול עדיפא. ולטעמיך. דאמרת דחליצת גדול עדיפא. נינטר. הגדול שמא יחלוץ, כלומ׳ שלא יטעון לא איבם ולא אחלוץ. אלא שמא יטעון אחלוץ וכל שכן שמא ירצה ליבם. וחליצתו עדיפא אפי׳ מביאת אחיו שנולדו אחריו. ושמעי׳ מיהא דתלה בגדול דמתני׳ שהוא גדול מכל האחין שהם לפנינו. שהויי וכו׳. שמעי׳ מיהא דלית ליה לאיניש לשהויי מצוה דחליצה או דיבום, אלא מכי עברו תשעים יום אית ליה למעבדיה, דשהויי מצוה לא משהינן. ופסק הר״ם בפרק ב׳2 דמצוה בגדול אף לחלוץ.
1. ד״ה ואמאי.
2. מהל׳ יבום ה״ו.
איתמ׳ ביאת קטן וחליצת גדול – פירש״י ז״ל דלאו קטן ממש אלא גדול הוא בשנים וסימנין אלא דכפי אחיו הגדול קורא אותה קטן דאילו קטן ממש הא לאו בר יבום הוא לר״מ שמא יסריס וסוגיין לר״מ נמי היא מדאמרי׳ דשהויי מצוה לא שהינן להמתין עד שיגדיל ואילו לרבנן לא בעי שהויי והמתנה כלל וזו אינה ראיה לפי דלעולם אימא לך דהכא בקטן ממש שהוא בן ט׳ שני׳ ויום אחד דביאתו ביאה והא דלא בעי שהויי והא דקתני ובקטן עד שיגדיל מיירי בקטן פחו׳ מבן ט׳ שאין ביאתו ביאה ומה עד שיגדיל עד שיהא בן ט׳ שנים ויום אחד שהוא נדון כגדול לענין יבום אבל יש להדיא ראיה לפי׳ רבי׳ ז״ל מהא דאמרי׳ בסמוך ת״ש לא רצה מהלכי׳ אצל כל האחי׳ אלמא ביאת קטן עדיף ואם אית׳ דביאת קטן דאמרי׳ קטן ממש הוא פחות מבן י״ג שנה ויום א׳ מנא ליה דמתני׳ באחים קטנים מיירי דילמא כולם גדולים אלא שזה גדול מזה אבל ביאת קטן בן ט׳ שנים ויום א׳ אין מחזירין אחריו ומיהו גם לזו יש לדחות דאנן משמע לן דכי קתני מחזירי׳ על כל האחים שראוין ליבום פי׳ ולרבנן קטן בן ט׳ שנים ויום א׳ בר ייבום הוא ולפרש״י ז״ל ק״ק כיון דקי״ל כרבנן היכי נקטי׳ לה לסוגייא כר״מ דלית הלכת׳ כוותיה וי״ל משום דאפי׳ לרבנן נהי דפחות מבן ט׳ ביאתו ביאה לקנות ביבמה לא משמע דתהוי עדיפ׳ מחליצת גדול אבל בתוס׳ פי׳ שמעתי׳ כפשט׳ בקטן בן ט׳ שנים ויום א׳ וכן נראה ולב״ה פחות מבן ט׳ שנים אין ביאתו כלום ולא חליצתו ומ״מ סוגיי׳ כמ״ד מצות ייבום קודמת למצות חליצה דאי לאו היכי אמרינן דביאת קטן עדיפי מחליצה דגדול אלא ודאי כדאמרן ומכאן ראיה לפסוק דמצות יבום יבום קודמת למצות חליצה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א) הרמב״ן קבע דלפי מסקנת הגמרא אליבא דרבא עדיין קיים חילוקו דעולא, דהיינו, דבנפלה מן האירוסין אין ליבם זכויות ממון כלל בזקוקתו, דלא עדיפא היבם מהארוס המת. וז״ל הרמב״ן וכן בדין דמניין לו ליורש שלא היה לו למורישו, וזה זכות של אחיו בה הקנו לו מן השמים עכ״ל. כלומר דזכויות היבם בזקוקתו מזכויותיו של אחיו המת, משום דהזיקה המשך אישות המת היא והיבם במקום המת ולא יותר. ומשמע דהרמב״ן חשש דאליבא דבעה״מ רבא חלק על עולא וסובר שאפילו יבם מן האירוסין יורש את זקוקתו. ואם כך היא שיטת בעה״מ יוצא דס״ל דזיקת היבם אינה רק המשך אישות המת, אלא אף חלות אישות חדשה דחלה מחמת היבם עצמו ולא רק מחמת המת. ולכן אפילו יבם מזיקת אירוסין יורש את זקוקתו כי הזיקה עושה ספק נשואין ואינה תלויה בחלות האירוסין שהיתה למת דאע״פ שהיו לו רק אירוסין בלבד מ״מ הזיקה ספק נשואין היא.
אך דבר זה קשה מאד להולמו, דא״כ למה אמר בעה״מ דזכות היבם לירש את זקוקתו חל רק כשנפלו לה הנכסים תחת בעלה ולא כשנפלו לה כשהיתה שומרת יבם, דבשלמא בזיקת נשואה יתכן חילוק זה, אך בארוסה דלארוס לא היו זכויות בארוסתו בכלל, א״כ אין מקום לחלק בין נכסים שנפלו לו תחת הארוס או שנפלו לה אח״כ, שהרי זכות היבם חלה מחמת כח עצמו דבזיקה ולא מכח המת, ולכן בין שנפלו לה הנכסים כשהיתה תחת הארוס ובין שנפלו לה תחת היבם, בדין הוא שהיבם יירשם מחמת הזיקה דחלה מכח היבם עצמו ולא מכח המת. ולכן נראה שאף בעה״מ קיבל את שיטת עולא בזיקת ארוסה כמו דס״ל לרמב״ן ואין לחשדו בדבר.
ד גמרא איתמר [נאמר] שנחלקו בבעיה הבאה: ביאת קטן, כלומר שיש אח צעיר יותר המוכן לייבם, וחליצת גדול, שהמבוגר יותר אינו מוכן לייבמה, אלא לחלוץ לה — פליגי [נחלקו] בה ר׳ יוחנן ור׳ יהושע בן לוי בשאלה מה עדיף, חד [אחד מהם] אמר: ביאת קטן עדיפא [עדיפה] על חליצה של גדול, וחד [ואחד מהם] אמר: חליצת גדול עדיפא.
GEMARA: An amoraic dispute was stated: Rabbi Yoḥanan and Rabbi Yehoshua ben Levi disagree with regard to a case in which there is the choice between consummation of the levirate marriage by a younger brother [katan] or ḥalitza performed by the eldest brother. One said: The consummation of the levirate marriage by a younger brother is preferable, and the other one said: Ḥalitza performed by the eldest brother is preferable.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דרשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) מַאן דְּאָמַר בִּיאַת קָטָן עֲדִיפָא דְּהָא מִצְוָה בְּיִיבּוּם וּמַאן דְּאָמַר חֲלִיצַת גָּדוֹל עֲדִיפָא בִּמְקוֹם גָּדוֹל בִּיאַת קָטָן לָאו כְּלוּם הִיא.

The Gemara explains: With regard to the one who said that consummation of the levirate marriage by a younger brother is preferable, this is due to the fact that the mitzva of levirate marriage is through the actual consummation of the levirate marriage, and therefore preference is always given to consummation over the performance of ḥalitza. And the one who said ḥalitza performed by the eldest brother is preferable, this is because in the presence of the eldest brother, the consummation of the levirate marriage by a younger brother is considered nothing.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

במקום גדול ביאת קטן לאו כלום הוא – דהא מצוה אגדול רמיא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומסבירים: מאן דאמר [מי שאומר] שביאת קטן עדיפאדהא [שהרי] מצוה בייבום תחילה. ומאן דאמר [ומי שאומר] שחליצת גדול עדיפא, טעמו: במקום שנמצא גדול — ביאת קטן לאו [לא] כלום היא. ומנסים להביא ראיות לדברים.
The Gemara explains: With regard to the one who said that consummation of the levirate marriage by a younger brother is preferable, this is due to the fact that the mitzva of levirate marriage is through the actual consummation of the levirate marriage, and therefore preference is always given to consummation over the performance of ḥalitza. And the one who said ḥalitza performed by the eldest brother is preferable, this is because in the presence of the eldest brother, the consummation of the levirate marriage by a younger brother is considered nothing.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(22) תְּנַן לֹא רָצָה מַחְזִירִין עַל כׇּל הָאַחִין מַאי לָאו לֹא רָצָה לְיַיבֵּם אֶלָּא לַחְלוֹץ וְקָתָנֵי מְהַלְּכִין אֵצֶל הָאַחִין שְׁמַע מִינַּהּ בִּיאַת קָטָן עֲדִיפָא.

The Gemara suggests proof for the first opinion: We learned in the mishna: If the eldest does not want to consummate the levirate marriage, the court goes to each of the other brothers and requires them to do so. The Gemara suggests: What, is it not that he does not want to consummate the levirate marriage but is willing to perform ḥalitza? And yet the mishna teaches: The court goes to each of the other brothers and requires them to consummate the levirate marriage. If so, conclude from here that the consummation of the levirate marriage by a younger brother is preferable.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא לחלוץ וקתני מהלכין על כל האחין – אולי ייבמה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנן [שנינו במשנתנו]: לא רצה הגדול לייבם — מחזירין על כל האחין. מאי לאו [האם לא] הכוונה שלא רצה לייבם אלא לחלוץ, וקתני [ושנה]: מהלכין אצל האחין, שמע מינה [למד מכאן] שביאת קטן עדיפא על חליצת הגדול!
The Gemara suggests proof for the first opinion: We learned in the mishna: If the eldest does not want to consummate the levirate marriage, the court goes to each of the other brothers and requires them to do so. The Gemara suggests: What, is it not that he does not want to consummate the levirate marriage but is willing to perform ḥalitza? And yet the mishna teaches: The court goes to each of the other brothers and requires them to consummate the levirate marriage. If so, conclude from here that the consummation of the levirate marriage by a younger brother is preferable.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(23) לָא לֹא רָצָה לַחְלוֹץ וְלֹא לְיַיבֵּם דִּכְוָותֵהּ גַּבֵּי הָאַחִין לֹא רָצוּ לֹא לַחְלוֹץ וְלֹא לְיַיבֵּם אַמַּאי חוֹזְרִים אֵצֶל הַגָּדוֹל זלְמִיכְפְּיֵיהּ לִכְפְּיֵיהּ לְדִידְהוּ כֵּיוָן דְּמִצְוָה עֲלֵיהּ דִּידֵיהּ רַמְיָא לְדִידֵיהּ כָּיְיפִינַן.

The Gemara rejects the proof: No, the mishna might concern a case where the eldest does not want either to perform ḥalitza or to consummate the levirate marriage, and it is only because he is unwilling to do either that the other brothers are considered. The Gemara asks: If this is so, then in the corresponding situation in the mishna in which the brothers do not want to do so, the case must be that they do not want either to perform ḥalitza or to consummate the levirate marriage. But if so, why should the court invest the extra effort to return to the eldest brother to force him to fulfill his duty? Let the court force the other brothers to fulfill their duty. The Gemara responds: Since the mitzva is incumbent upon the eldest brother ab initio, it is he who is forced.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואמאי חוזרין אצל גדול – אי אמרת בשלמא דכל לא רצה ורצו דמתניתין אייבום קאי להכי חוזרין אצל גדול דכיון דכולהו בעו למיחלץ ואיהו נמי בעי למיחלץ איהו קדים אלא אי אמרת אפילו מיחלץ לא בעי אמאי חוזרין אצל גדול פשיטא דלמכפייה למיחלץ ונכפינן לדידהו ולא נטרח ב״ד כולי האי.
גבי אחין לא רצו לא לייבם ולא לחלוץ אמאי חוזרין כו׳ – אפילו לא רצו לייבם אלא לחלוץ ה״מ למיפרך.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמאי חוזרי׳ אצל גדול – פי׳ דבשלמא אי אמרת דמתני׳ לא רצו לייבם אבל לחלוץ רוצי׳ חוזרים אצל גדול לחלוץ דמצו׳ בדידיה טפי אבל לדידך דאמרת שלא רצה לחלוץ מה חוזרים עוד אליו ופרקי׳ דחוזרי׳ בו למכפייה שיחלוץ מיהת ופרכי׳ וניכפיינהו לדידהו פי׳ ונכפיינהו לדידהו ולא נטרח בי דינא זימנא אחריתי ופרקי׳ כיון דמצוה בגדול לדידי׳ כייפי׳ לעשות מצוה כל היכא דאיתיה כי ליתי׳ לדידיה כייפינן למאן דאיתיה וגדול גדול קודם לכוף כיון דגדול גדול קודם לחלוץ כדכתיב לעיל בפ״ד אחים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב) בנוגע לאכילת פירות נכסי מלוג, שיטת רש״י (לח: ד״ה אמר ליה רבה) דאם זיקה עושה ודאי נשואה היבם אוכל כל הפירות ואילו אם זיקה עושה ספק נשואה היבם חולק בפירות. ומאידך לבעה״מ אין היבם אוכל פירות כלל, וכמו״כ סובר הרמב״ן. אך הרמב״ן ביאר דאין ליבם פירות משום דלא חייבוהו בפרקונה, ואכילת פירות תחת פורקנה. ואילו בעה״מ כתב בטעם הדבר וז״ל נעשו הפירות כמי שנפלו לה כשהיא שומרת יבם ואין ליבם זכות בהם הואיל ולא זכה בהם הבעל בחייו שלא מצינו אכילת פירות ליבם לעולם עכ״ל, ודבריו מחוסרים ביאור, דהרי לא זכה הבעל בחייו בירושתה ומ״מ היבם זוכה בה, ומ״ש ירושתה מאכילת פירות נכסיה.
ואילולא דברי בעה״מ, היה יתכן לבאר אחרת, דהיינו שלא נתנו הרבנן לייבם זכויות ממון בנכסי זקוקתו בחייה שהרי יש ספק אם היבם ייבם את זקוקתו לבסוף או שיחלצנה, שאם ייבמה למפרע חלה זיקתו כתחילת נשואין, ואילו אם לבסוף יחלצנה אין זיקתו כנשואין כלל. ומשום שדין נשואין דזקוקה תלוי בספק מה יקרה לבסוף משו״ה חז״ל מנעו מלזכות בממון בחייה כגון הפירות. משא״כ במתה, דהזיקה לא נגמרה ביבום או בחליצה, משו״ה זכה היבם בירושתה מדין ספק נשואין, ובאופן דנפלו לה הנכסים בחיי בעלה שהבעל היה מוחזק בהם והיבם קם במקומו.
והרמב״ן סובר שאף שהיבם אינו אוכל פירות זקוקתו בחייה מ״מ היא אינה יכולה למוכרם, וזוכה היבם בהם בירושתה כשמתה או כשמייבמה. וצ״ע בשיטתו שאם היבם אינו זוכה בהם בחייה למה אינה יכולה למוכרם.
ונראה דהרמב״ן מבואר דסובר דיש ליבם זכות בחייה לפירות, אלא משום שיש ספק דלמא יחלצנה משו״ה אסרו לו לאכלם. ועכ״ז אף לזקוקה בעלות מוגבלת בהם ואינה יכולה למוכרם, דלמא ייבמה ויזכה בפירותיה.
ולפי הרמב״ן הפירוש בקושיית הגמרא ״ליפלגו בחייה ולפירות״ אינו דהיבם יזכה ויאכל את הפירות (כדפירש״י), אלא דהיבם ימנע את הזקוקה מלמכור פירות, וכמו דבעל מונע את אשתו מלמכור את נכסיה בחייה מתקנת אושא. דיסוד הדין דתקנת אושא הוא דזכות הבעל לירש את אשתו אינה חלה מדין יורש דעלמא, דבירושה דעלמא אין ליורש בחיי המוריש זכות לירש כלל, ומשו״ה יורש אינו יכול למנע את מורישו מלמכר את נכסיו, ואע״פ שאם ימכרם לא יירשם. משא״כ דין ירושת הבעל המהווה זכות ממון שיש לו בנכסי אשתו לירשם, ומשו״ה התקינו באושא שיש לבעל הכח למנעה מלמכרם. וכמו שיש לבעל בחיי אשתו זכות ממון בנכסיה לירשם כמו״כ יש ליבם בחיי זקוקתו זכות ממון בנכסיה ובפירות נכסיה ויכול למנעה מלמכרם.
ג) בנפלו לה נכסים כשהיא שומרת יבם אליבא דבעה״מ והרמב״ן אין ליבם זכות ממון כלל, ומשום שכל זכות ממון שיש ליבם אינה אלא זכות ממון שקבל מהמת, ותו לא.
ד) בעה״מ סובר דלרבא דס״ל ידו עדיפא מידה היבם יורש את כל נכסי זקוקתו. ואילו רש״י סובר דאף אם ידו עדיפא מידה היינו רק יד הבעל בחייה, ואילו יד היבם שאינו אלא כידה חולק בנכסיה עם יורשי האב. שיטת רש״י לכאורה תמוהה, שאם היבם קם במקום הבעל ויד הבעל עדיפא מידה שמשו״ה יורש הבעל את הכל, למה יד היבם אינו אלא כידה וחולק בירושתה עם יורשי האב.
ונראה לבאר את שיטת רש״י באופן מחודש. דהרי בדיני ירושה דעלמא חל דין סדר ירושה שהקרוב קרוב קודם, דרק הקרוב הכי קרוב בין הקרובים נחשב לבדו כיורש, ויורש את הכל. אמנם נראה שבזה שהבעל יורש את אשתו יש שני דינים: א׳) הבעל הוי הכי קרוב בין קרובי אשתו ויורשה כקרוב דעלמא, ב׳) יש לבעל זכות ממון בנכסי אשתו ליורשם, והוא דין מיוחד שחל רק לבעל. וביארנו כבר שמפאת זכות ירושה זו שיש לבעל בנכסי אשתו בחייה ליורשם במיתתה, התקינו באושא את תקנתם דהבעל מוציא את נכסי אשתו שמכרם מידי הלקוחות, משא״כ שאר היורשים שאין להם זכות ירושה בחיי מורישם לירש את הנכסים, כי זכות הירושה דעלמא חלה רק במיתת המוריש ולא חלה מלפני כן בחיי המוריש.
ולפי״ז י״ל שהנ״מ שבין הבעל לבין היבם הוא דהבעל זוכה בירושת אשתו משני הדינים הנ״ל. משא״כ יבם הזוכה רק מדין אחד בלבד, דהיינו שהיבם קם במקום הבעל המת לירש את אשתו מפאת הדין של זכות ירושה שהיתה לבעל בנכסיה והיבם במקומו שאף לייבם יש זכות בממון של הזקוקה כדי לירשה. ועכ״ז אין ליבם דין הקרוב קרוב קודם בירושת זקוקתו, דכל זמן דלא ייבמה אינו הקרוב הכי קרוב שלה משום שיש לה קרובים אחרים ממשפחת אביה הקרובים אליה יותר מהיבם. ומשו״ה כשמתה, אף קרוביה ממשפחת אביה יורשים בנכסיה כמו שהיבם יורש וחולקים עמו בנכסיה, ומשום שהיבם יורשה מדין זכות ממון דבעל אך לא מדין ירושת קרוב אינו מפקיע ירושת קרוביה דבית אביה. ואף ירושת בית אביה שחלה מדין ירושת קרובי משפחתה אינה מפקיעה את זכות ירושת היבם שזכה בה במקום בעלה המת. ומאחר ששני דיני ירושה שונים חלים משו״ה גם היבם וגם משפחת אביה יורשים את נכסיה וחולקים בהם, והביאור הזה כפתור ופרח הוא.
ה) בעה״מ דחה את דברי הגמרא לפנינו דקבעה דבכתובה לא פליגי ב״ש, דסובר בעה״מ דאליבא למסקנא דאביי ורבא ב״ש וב״ה פליגי גם בירושת כתובתה. והרמב״ן דחה את שיטתו בשתי ידים והקשה דא״כ בחייה למה לא תגבה את כתובתה.
ונראה דבעה״מ סובר דאה״נ דבחייה בשעת מיתת המת חל חיוב כתובתה, מ״מ ב״ד אינם גובים אותה דלמא ייבם לה, ואינו בדין שתהיה לה שתי כתובות - אחת מבעלה המת ואחת מהיבם שייבמה. ומשו״ה ממתינים ולא גובים את הכתובה בחייה דלמא ייבמה.
ויעויין היטב בסוגיא במס׳ כתובות (דף פ. - פא:) האם היבם חייב בקבורת זקוקתו שמתה, שבעלה חייב לקבור את אשתו תחת ירושת כתובתה. והגמרא הקשה שאם כתובתה אינה ניתנת לגבות מחיים יפטר משום שיכול לטעון ״אח אני יורש, את אשתו אין אני קובר״. והגמרא מסיק דחייב לקוברה משום מדרש כתובה, דכתוב בכתובה ״לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי״, ויבם נמי כאחר דמי. ופשטות הגמרא מוכיחה דאע״פ דכתובה בעלמא לא ניתנת לגבות מחיים מ״מ כתובת זקוקה ניתנת לגבות ״דיבם כאחר דמי״. ולכאורה משמע כבעה״מ דחיוב כתובת הזקוקה חלה בחייה, אלא דמעכבים ב״ד מלגבותה. והרמב״ן עמד על זה וכתב וז״ל שלא נתנו כתובה לגבות ממש מחיים שאשה זו הקנו לו מן השמים וכתובתה עמה, אלא מיהו כי ירית מינה דידה קא ירית ולפיכך קוברה ואינו יכול לומר אח אני יורש את אשתו אין אני קובר עכ״ל. ודבריו מחוסרים ביאור.
ונראה לבאר על פי מש״כ הרמב״ם (בפי״ג מהל׳ מלוה ולוה הל״ה) וז״ל וסתם מלוה שלשים יום בין בשטר בין על פה בין על המשכון. ואם התנה שיתבע בכל זמן שירצה יש לו לתובעו ביומו שתנאי ממון הוא עכ״ל. ולכאורה דברי הרמב״ם מרפסין איגרי דהסביר שניתן לשנות את זמן גביית המלוה מל׳ יום לזמן אחר בשעת ההלוואה משום שהמתנה ע״מ שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאי קיים, וצ״ע דלמה לא יוכלו המלוה והלוה לקבע איזה זמן שרוצים בשביל זמן המלוה מדעתם בלבד בלי דין מתנה ע״מ שכתוב בתורה.
ויעויין במס׳ מכות (דף ג:) דהגמרא נתנה מקור לדין סתם מלוה ל׳ יום מגזיה״כ שנת השבע שנת השמיטה. וחזינן דסתם מלוה ל׳ יום אינו רק דין אומדן דעת בעלמא אלא גזיה״כ הקובעת דין דאורייתא דזמן סתם מלוה ל׳ יום הוא. ומשו״ה צריכים חלות תנאי שבממון לשנותו לזמן אחר.
ומאחר דזמן מלוה ל׳ יום דין דאורייתא הוא נראה דשאני דין מלוה בתוך ל׳ יום ממלוה עם זמן אחר בתוך הזמן. דבתוך ל׳ יום עצם החוב אינו שלם וכאילו הלוה לא חייב לשלם כלל. משא״כ בחוב עם זמן אחר ולא של ל׳ יום, למשל חוב דלשנה אחת, אף בתוך הזמן ההוא (אך אחרי ל׳ יום) חיוב החוב חל כבר כחיוב גמור, אלא דלית ליה ללוה זכות לגבותו כל זמן שלא הגיע זמן הפרעון. ונראה דקיימת נ״מ לפי״ז בפרעון החוב בעל כרחו דהמלוה בתוך הזמן, דבתוך זמן דעלמא הפרעון חל, דחוב גמור הוא. משא״כ במלוה תוך ל׳ יום, דעצם החוב אינו חוב גמור, וממילא אינו בר פרעון, ולכן א״א ללוה לפרעו בע״כ דהמלוה, ורק לשלם למלוה את הכסף מדעתו דאזי המלוה מוחל מדעתו על פרעון החוב לכשיגיע ל׳ יוםא.
ולפי״ז נראה דכך הוא ביאור שיטת הרמב״ן, דבחיי בעלה לא ניתנה כתובה לגבות מחיים ר״ל דעצם חיוב הכתובה אינו שלם ולא חל בדומה למלוה תוך ל׳ יום. ובמת בעלה ונפלה ליבום חיוב הכתובה חל ונשלם, ומ״מ לא ניתן הכתובה לגבייה בדומה למלוה בתוך זמן אחר שאינו ל׳ יום. ומשו״ה כשמתה היבם יורש כתובתה וחייב לקוברה, שהרי כבר חל חיוב כתובתה אע״פ דלא הגיע עדיין זמן הפרעון והזכות לגבותה. ולכן במיתתה היבם יורש את כתובתה שחיובה כבר חל, ולכן היבם חייב לקוברה תחת כתובתה שירש.
ועל הרמב״ן חולק בעה״מ דס״ל דבמיתת האח כשנפלה היבמה לפני היבם ליבום חיוב כתובתה חל ואף הזכות לגבותה חלה בזמן שהיא זקוקה מחיים, אלא דב״ד אינם גובים למעשה את הכתובה מחשש דלמא לבסוף ייבמה.
ועלינו לעיין בעוד דבר בשיטת הרמב״ן, דצ״ע לפיהו למה אחרי שמתה משפחת אביה אינה יורשת את חוב הכתובה דחל לה משמת בעלה ונפלה ליבום.
ויתכן דירושה אינה חלה אלא על ממון דחוב גמור שניתן לגבייה לפחות לאחר זמן. אך כאן משמתה חוב הכתובה לא יבא לידי זכות גבייה לעולם, שהרי מתה ולא תזכה בזכות הגבייה, ומשו״ה לא חל דין ירושה אפילו על עצם הכתובה. ולפי״ז יוצא שבחיוב ממון דחל לצאת ידי שמים בלבד, שלא יגיע החיוב לידי זכות גבייה לעולם, לא חל דין ירושה, והוא חידושב.
ע״כ ענין שומרת יבם דנפלו לה נכסים
גמ׳. בחליצה אין בגט לא. ניתן לפרש את הסד״א בג׳ אנפי:
א) סד״א דאין יבום פועל חלות אישות כלל, ואפילו אחרי היבום חלה רק אישות דזיקה, ולכן א״צ גט כלל אלא רק חליצה להפקיע את הזיקה.
ב) א״נ דיבום מחדש חלות אישות, אלא דהויא סוג אישות בפני עצמה הדומה איפוא לאישות דזיקה דפקעה רק ע״י חליצה ולא ע״י גט דעלמא.
ג) סד״א דאישות דיבום חלות אישות רגילה היא וזקוקה לגט, אלא דלא פקעה האישות דזיקה, ולכן צריכה גם גט להפקיע את חלות האישות הרגילה וגם חליצה להפקיע את האישות דזיקה, וצריכא גט וחליצה.
קמ״ל, דיבום מחיל חלות אישות גמורה השוה לאישות דכהת״כ ושהאישות דזיקה פקעה לגמרי, וסגי לה בגט דעלמא, כמו בכל אשה המתגרשת.
רש״י ד״ה ואימא הכי נמי. ז״ל אכולה מילתא קאי עכ״ל. צ״ע מנ״ל לרש״י לומר זה. ונראה בביאור הסד״א מצוה דרמיא כו׳ דסד״א דאפילו אחרי היבום עדיין חל שם אשת אחיו על היבמה אלא דאישות דיבום הותרה ומשו״ה כשמגרשה חזרה לאיסורה. אך כל זה נכון אם חלות האישות דיבום חלות אישות בפני עצמה היא, ולפיכך מתירה רק כל זמן חלות האישות ולא אחרי גירושיה. אבל אם חלות האישות דיבום חלות אישות דכהת״כ היא אזי אין החפצא דאישות מתירה אלא עצם מעשה היבום מתירה שהרי חלות האישות אישות דעלמא היא. ונ״מ נמי לענין חליצה, דאישות המיוחדת דיבום היתה זקוקה לחליצה ואילו חלות אישות דעלמא סגי לה בגט בלי חליצה, ולכן שני הדינים האלה תלויים זה בזה בסד״א, שאם היבמה אחרי גירושין חוזרת לאיסורה אזי צריכא נמי חליצה ולא סגי בגט ודו״ק.
גמ׳. כיון שלקחה הרי היא כאשתו לכל דבר. עיין בשיעורים לעיל (דף ב.) ד״ה הקדמה מצות יבום באשת אחיו הותרה או דחויה, (דף ח:) ד״ה מלמד ואף (דף יט: - כ.) במחלוקת שבין ר״ש והרבנן.
ענין כתובת יבם
א
גמ׳. מ״ט אשה הקנו לו מן השמים. משמע דהמחייב דכתובה היא דעת דקידושין ונשואין ולא עצם חלות האישות, ומשו״ה עיקר הכתובה חלה רק על נכסי בעלה הראשון שהכניסה מדעת ולא על נכסי היבם דלא הכניסה מדעת.
ב
רש״י ד״ה מן השמים. ז״ל ולא שיעבד נכסיו לכתובתה ויכול למוכרן בכל עת שירצה, ואי לית לה מראשון דלית ליה נכסים עכ״ל. יוצא לפי רש״י שאם לית נכסים לראשון גובה כתובתה מבני חורין דיבם, אך לא מנכסיו שמכרם משום שאין נכסי היבם משועבדים לכתובת יבמתו. ושיטתו זקוקה ביאור.
ונראה שיש לבאר את שיטתו בתרי אנפי:
א) יתכן שעצם חיוב הכתובה חל רק על הבעל הראשון שמת. ומשו״ה רק נכסיו משתעבדים, אלא שבמקום שאין נכסים לראשון תיקנו שהיבם ישלם בעדו כמו ערב, ומשו״ה משלם היבם רק מבני חורין שלו, אך נכסיו אינם משועבדים כשמכרם שהרי אינו משלם חיוב שלו אלא החיוב דהראשון.
ב) א״נ דהיבם מחוייב בתורת עצמו לשלם כתובה, אלא שחיוב הכתובה שלו חלות חיוב מיוחד הוא שאינו דומה לחיובי כתובה בנשים דעלמא, ובחיוב המיוחד הזה דכתובת יבם תיקנו שנגבה רק מנכסים בני חורין ולא ממשועבדים.
ויתכן נ״מ אם היו נכסים משעובדים מהראשון אצל הלקוחות וב״ד לא גבו מהם אלא גבו מבני חורין דהשני, דלפי הביאור הראשון מסתבר שמה שגבו לא גבו, ואילו לפי הביאור השני יתכן שבדיעבד מה שגבו גבו שהרי השני עצמו נמי חייב, ואינו רק ערב של הראשון.
ג
בגמ׳ כתובות (דף נג:) איתא ז״ל בעי ר״ל בת יבמה יש לה מזונות או אין לה מזונות, כיון דאמר מר כתובתה על נכסי בעלה הראשון לית לה או דלמא כיון דאי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני אית לה תיקו עכ״ל. ומיירי בבת שנולדה ליבם וליבמתו אחרי שייבמה, ועיי״ש ברש״י בתוס׳ ד״ה בת וברא״ש. ובבית שמואל (אה״ע סי׳ קי״ב ס״ק י׳) כתב בביאור פסק המחבר דבעיית הגמרא מיירי באופן שהניח הראשון נכסים, דכתובתה חלה על הראשון, דמבעיא האם אעפ״כ יש לבת היבם מזונות מהשני, דפשיטא דהראשון פטור ממזונות בת השני דהא לאו בתו היא. ובדליכא נכסים לראשון דכתובתה חלה על השני, חלים נמי חיובי תנאי כתובה על השני ויש לבתו מזונות, זוהי שיטת הרא״ש. ומאידך תוס׳ ס״ל דבעיית הגמרא הויא אפילו במקום דלא הניח הראשון נכסים. ונראה דהרא״ש ותוס׳ פליגי בב׳ פשטים הנ״ל. דהרא״ש סובר דבדליכא נכסים לראשון השני חייב במזונות בתו משום דס״ל דחיוב הכתובה שעל היבם חל כחיוב כתובה שלו, ולכן בתו נזונית ממנו כבכל כתובה דעלמא. ואילו תוס׳ מסופקים אף בציור הזה משום דס״ל דיתכן דהיבם משלם כמו ערב בעד חיובי כתובת הראשון והוא עצמו אינו מחוייב בכתובתה, ולפיכך יתכן שפטור נמי מחיובי תנאי כתובה, ובתו אינה ניזונת ממנו. ואליבא דתוס׳ זהו הספק שבגמרא, האם היבם חייב רק מדין ערב ומשו״ה בכל אופן לית לה לבתו מזונות או״ד שהיבם חייב בתורת עצמו ומשו״ה יש לה מזונות. ועוד נראה בביאור דהא דמסופק בגמרא לתוס׳ ביש נכסים לראשון מפני דבנוגע לתנאי כתובה יתכן דהו״ל כאילו ליכא נכסים לראשון, דנכסי הראשון אינם נוגעים כלל לחיוב דמזונות בת היבם. ולפי״ז יתכן ביאור אחר בספק הגמרא, דהיינו שמאחר שיש נכסים לראשון, ונכסי הראשון חייבים בכתובת אשתו, ספק הוא האם אפשר לחלק בין חיוב הכתובה עצמו שחל על נכסי הראשון לבין תנאי הכתובה דמזונות בתו שחל על השני או דאין לחלק ביניהם.
ויעויין ברמ״א (אה״ע קס״ח: ט) דפסק שכשלא היו נכסים לראשון מגיע ליבמה מהשני כתובת מנה וכדין אלמנה. ולכאורה מוכח דהכתובה חיוב דהיבם עצמו הוא ולא דהמת, דאילו היה היבם מחוייב לפרוע את הכתובה של אחיו המת, בדין היה שישלם מאתים. אך יש לדחות דאע״פ דמשלם היבם עבור המת, מ״מ הקילו עליו שלא ישלם יותר ממה שהיה משלם אילו היה מכניסה בעצמו, והרי היא סוכ״ס אלמנה שלא מגיע לה אלא מנה, ולכן היבם משלם רק מנה ולא מאתים.
ומדוייק בתוס׳ ישנים שלפנינו (אות א׳) דחיוב הכתובה דהיבם הוי חיוב דהראשון ולא החיוב דהשני וז״ל ואין לה כי אם כתובה ראשונה ואי לית לה מראשון אף הכתובה הראשונה תקנו לה כו׳ עכ״ל.
וע״ע לקמן (דף פה.) דבעיא בגמרא ביבמה שהיא שניה לבעל ואינה שניה ליבם האם יש לה כתובה מהיבם וז״ל כיון דאמר מר כתובתה על נכסי בעלה הראשון לית לה או״ד כיון דאילו לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני אית לה עכ״ל. והגמרא מסיקה דאם היתה שניה לבעל גם מהיבם אין לה כתובה. ולכאורה מכאן ראייה דהיבם משלם בעד הבעל, ומאחר שהבעל פטור אף היבם נמי פטור.
אך נראה שאין הראייה מוכרחת די״ל דאפילו נניח דיש חיוב כתובה שחל על היבם עצמו מ״מ יתכן שהאישות שלו לבדה אינה מחייבתו, אלא כל חלות האישות שהיתה ביבמתו מחייבתו, דהיינו אישות בעלה המת ביחד עם אישות היבם, ובצירוף שתי חלויות האישות הללו מתחייב היבם בכתובה. ומאחר שבשניה אישות הבעל אינה מחייבת אף האישות של היבם נמי אינה מחייבת, ומשו״ה פטור.
ברם הרמב״ן לקמן (דף פה. ד״ה שניה) הביא מהירושלמי דמסופק ביבמה שהיא שניה ליבם ומותרת לבעלה האם יש לה כתובה. והרמב״ן כ׳ דלפי הגמרא דידן אין כאן ספק כלל דודאי מבעלה אית לה כתובה דמה בין זו למי שאין לה יבם. ולכאורה נראה דספק הירושלמי הוא רק בדלית ליה נכסים לראשון והספק הוי האם היבם משלם בעד המת דבאופן זה יתחייב לשלם או״ד דמשלם בעד חיוב דידיה ויפטר. ובכן לכאורה קושית הרמב״ן אינה קושיא כלל, דבדליכא יבם פשיטא דמשתלמת מנכסי המת משא״כ כאן שמשתלמת מנכסי היבם, והרי היא שניה עליו. ומשמע דהרמב״ן סובר דכמו דבדאיכא נכסים למת החיוב חל על המת, ה״ה בדליכא נכסים למת דהחיוב נמי חל על המת והיבם משלם בעדו, וצ״ע בשיטתו.
ועוד נראה דניתן לפרש את ספק הירושלמי כנ״ל ברמ״א דפסק דהיבם משלם רק מנה כאילו הוא עצמו הכניסה עכשיו דה״ה הכא בשניה ליבם שמאחר שאילו היבם עצמו היה כונס לשניה לא היה משלם לה כתובה כלל לכן לא חייבוהו לשלם כתובתה בעד המת יותר ממה שהיה משלם לה אילו היה כונסה, ולכן הרי הוא פטור. ויתכן דבדין דרמ״א נמי מסופק הירושלמי, כלומר דלצד א׳ דהיבם חייב לשלם אפילו ליבמה שהיא שניה עליו משום שמותרת היתה למת דה״ה דהיבם חייב לשלם מאתים ולא מנה, ממש כמו שהבעל המת היה משלם, ושלא כהרמ״א, וצ״ע בזה.
ד
כתב הרמב״ם (פכ״ב מהל׳ אישות הלי״ד) וז״ל יבמה שלא היתה לה כתובה או שמחלה כתובתה כו׳ וכשיכנוס את יבמתו יכתוב לה כתובה מאה ויהיו כל נכסיו אחראין לכתובתה כשאר כל הנשים שיש להן כתובה עכ״ל. לרמב״ם פירוש אחר במש״כ בגמרא: ואי לית לה מן הראשון תקינו לה משני כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, כלומר שכשמחלה ואין כתובה מהראשון השני חייב לתת לה כתובה. אבל במקום שיש כתובה מהראשון השני פטור. ולרמב״ם ל״ש במקום שיש נכסים המשועבדים מהראשון או כשאין שם נכסים, בכל אופן היבם פטור, דהא חל חיוב כתובה מהראשון, ואע״פ דליכא נכסים מהראשון לפרוע את הכתובה מ״מ היבם פטור. ונראה דס״ל לרמב״ם שמפני שאישות היבם חלה משמים כהמשך אישות דהמת, לכן כתובת המת מצטרפת לאישות היבם, ומשו״ה היבם עצמו פטור, דא״א שתהיינה שתי כתובות עבור אישות אחת, דהיינו אישות המת שהתגלגלה ונהפכה להיות אישות היבם. והרמב״ם לא קיבל את שיטת שאר הראשונים דבמקום דליכא נכסים מהמת היבם חייב לשלם לה מנכסיו, אלא סובר דכל חיוב הכתובה חל רק על המת ועל נכסיו כי אישות המת התהפכה להיות אישות היבםג. אך כ״ז במקום שחיוב הכתובה מהמת עדיין בתוקף, ואילו אם מכרה למת כתובתה או מחלה לו (עי׳ רמב״ם פ״ב מיבום הלי״ז), היבם חייב לתת לה כתובה חדשה משלו, דבמקום שאין כתובה מהמת היבם חייב לתת לה כתובה. ומה שקיבלה כסף מהמת אינו פוטר את היבם.
ועלינו לבאר לפי הרמב״ם את הדין (להלן בגמרא דף פה.) שאם היבמה שניה למת ולא ליבם שאין לה כתובה, דמ״ש מהיבמה שמכרה כתובתה למת או שמחלה לו שמקבלת כתובה מהיבם. והתירוץ דבשניה עצם אישות המת אינה מחייבת כתובה, ומשו״ה היבם נמי פטור, כי המחייב של כתובת היבם הויא אישות המת ביחד עם האישות היבם. משא״כ כשמכרה כתובתה למת או שמחלה לו דעצם אישות המת מחייבת, ואע״פ שנפרעה כתובתה כשמכרה לו או כשמחלה לו מ״מ האישות של המת מצטרפת עם האישות של היבם לחייבו בכתובה משלו.
ה
תוס׳ ד״ה אשה. ז״ל וכ״ת שאם מכר הראשון נכסיו טרפא מלקוחות אע״פ שיש בני חורין לשני עכ״ל. כלומר דגובה מנכסים המשועבדים מהראשון ואע״פ שיש בני חורין לשני. והביאור דאע״פ דבחובות דעלמא אין גובין מנכסים משעובדים במקום שיש בני חורין שאני התם שהבע״ח עצמו חייב לשלם. ואילו היבם עצמו פטור ואינו חייב לשלם כלל כל זמן שאפשר לגבות הכתובה מנכסי הראשון, כי רק כשא״א לגבות מנכסי הראשון חל החיוב על היבם לשלם.
בא״ד. אר״י דנ״מ שיכול היבם למכור שדותיו ואפילו אשתדוף אח״כ שדות של מת לא טרפא ממשעבדי ואם היתה אשתו טורפת מהן עכ״ל. כלומר דאע״פ שהיבם משלם מבני חורין שהוא עצמו נמי חייב, מ״מ כשיש נכסים מהמת נכסי היבם לא נשתעבדו, ואם מכרם לא גובה מהם, דרק נכסי המת משועבדים הם ולא נכסי היבם.
בא״ד. דאי אשתדוף בני חרי לא טרפא ממשעבדי עכ״ל. דמצי א״ל הלוקח הנחתי לך מקום לגבות ממנו, דהיינו שהלוקח נכסים משעובדים התחייב בחיוב גברא לשלם כערב (ראב״ד על הרי״ף ריש פרק הנזקין) בשעת לקיחת הנכסים, וכאן הוא לא התחייב. ולמסקנא (כתובות דף צה:) משלם משום שבשעת מקח הלוקח התחייב לשלם ממשועבדים אם הבני חורין נשתדפו.
בא״ד. וי״ל דנ״מ אם גירשה ואח״כ אשתדוף שדותיו של מת דלא גביא מבני חרי דשני עכ״ל. כלומר דהשני חייב לשלם בעד המת ולא משלם כאן כיון דבשעת הגירושין היו נכסיו למת. ובנוגע לחקירתנו הנ״ל האם יבם משלם בעד עצמו או בעד המת משמע דמשלם בעד המת. ויש לדחות דמיירי כאן בנכסי המת קיימים בשעת גירושין, ואילו בדליכא נכסים למת היבם חייב בתורת עצמו.
ע״כ ענין כתובת יבם
מתני׳. מצוה בגדול לייבם. המצוה מוטלת על הגדול שבאחים לייבם. ונלמד מהפסוק ״והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת״, ודרשו חז״ל כל הפסוק שלא כפשוטו ללמוד דינים שונים, וכגון הדין שמצוה על הגדול לייבם.
והנה בנוגע לדרש הפסוק הזה איתא בגמרא לעיל (דף כד.) אמר רבא אע״ג דבכהת״כ אין מקרא יוצא מידי פשוטו הכא אתאי גז״ש אפיקתיה מפשטיה לגמרי. וצ״ע מה רצה רבא להודיענו.
ונראה בביאור דבריו, שבדרך כלל פסוקי המקרא אינם יוצאים מידי פשוטם, ואע״פ שהרבה פעמים דורשים אותם חז״ל אחרת מהפשט הפשוט אין זה מפקיע את חלות שם תורה מלימוד פשט הפסוקים וכשלומד עפ״י פשט מקיים מצות תלמוד תורה. משא״כ כאן שאם מפרש את הפסוק ע״פ פשוטו כלומר שהיבם צריך לקרוא לבנו הבכור הנולד לו מהיבמה בשם אחיו המת הרי זה מגלה פנים בתורה שלא כהלכה ואינה מצות ת״ת כלל. בפסוק זה לימוד הג״ש מהווה עצם פשוטו של הקרא וא״א לפרשו בפשט אחר אלא כפי הדרש ההוא.
ויעויין בהקדמת הרמב״ם לפיהמ״ש בנוגע לפירושים המקובלים מפי משה רבינו וז״ל שהפירושים המקובלים מפי משה אין מחלוקת בהם בשום פנים שהרי מאז ועד עתה לא מצאנו מחלוקת בזמן מן הזמנים מימות משה ועד רב אשי בין החכמים כדי שיאמר א׳ המוציא עין חבירו יוציאו את עינו שנא׳ עין בעין ויאמר השני אינו אלא כופר בלבד שחייב לתת, ולא מצאנו ג״כ מחלוקת במה שאמר הכתוב פרי עץ הדר שיאמר א׳ שהוא אתרוג ויאמר אחד שהוא חבושים או רימונים וכו׳ עכ״ל, עיי״ש שמביא כמה פירושים כאלה המקובלים ממשה. ונראה שבמקומות האלו הפירוש המקובל מפי משה מפקיע את פשוטו של מקרא מעיקרו, ולפיכך א״א שתהיה בו מחלוקת, כי רק הפירוש המקובל הוא ביאור הפסוק - גם מצד הפשט וגם מצד הדרש. ובמקומות האלו אסור לפרש את הפסוק כפי פשוטו הפשוט אלא רק לפי הפירוש המקובל בלבד, ומי שמפרשו כפשוטו מזייף את התורה ולא מקיים מצות ת״ת והוי מגלה פנים בתורה שלא כהלכהד.
ויעויין ברמב״ם (פ״ב מהל׳ יבום הל״ו) שכתב וז״ל מי שמת והניח אחים רבים מצוה על הגדול לייבם או לחלוץ שנא׳ והיה הבכור אשר תלד, מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בבכור שבאחין כלומר גדול האחין יקום על שם אחיו המת, וזהו שנאמר אשר תלד משמעו אשר ילדה האם ואין משמעו אשר תלד היבמה עכ״ל. לרמב״ם פירוש מחודש ב״אשר תלד״ דהכוונה לאם האח הגדול המייבם שהולידה אותו. ודבריו תמוהים מדוע פירש הכי, והרי בגמ׳ לפנינו דורשים אשר תלד לגבי היבמה עצמה פרט לאיילונית. ונראה שהרמב״ם הביא בהלכותיו פירוש זה שבקרא כדי לישב פשט הקרא על פי מה שיוצא מהג״ש ד״הבכור״ ר״ל הגדול שבאחים, דלפי״ז פשוטו של הקרא ד״אשר תלד״ היא אם הבכור. ונראה שפירש הרמב״ם כך בהלכותיו כדי להדגיש שאין בפסוק פשט אחר אלא רק לפרשו לפי הדרש שהבכור הוא הגדול המייבם הנוחל את הנחלה. ולפי ביאור הרמב״ם ב״אשר תלד״ אפשר לפרש את הקרא בפשטות וכפי הדרש ויוצא שזהו עצם פשט הקרא ולא רק מדרשוה.
מתני׳. מצוה בגדול לייבם כו׳ לא רצו חוזרין אצל גדול. אם כולם לא רצו לייבם ולחלץ חוזרין אצל הגדול וכופין אותו לחלץ. וצע״ק דהרי כופין על המצוות כגון סוכה אינו עושה דמכין אותו עד שתצא נפשו (כתובות דף פו:), ולמה אין כופין את הגדול לכתחילה לקיים את מצותו, ורק לבסוף כופין אותו אחרי שחוזרים על כל האחין.
ונראה דאין מצוה בפני עצמה על הגדול אלא דיש הידור דחל במצות יבום וחליצה כשהגדול עושה את המצוה, ואין כופין אהידור מצוה אלא רק לקיים את המצוה עצמה.
ויש לעיין בדין הידור מצוה דגדול, שהרי בתורה יש שני דיני הידור מצוה: א) הידור מצוה בעלמא דאינו משנה את עיקר קיום המצוה; ב) הידור מצוה דהוי חלק דהמצוה ומהדר את עצם קיום המצוה. וכדהוכיח הגר״ח זצ״ל מהדין שהמל כל זמן שעוסק במילה חוזר בשבת על ציצין שאינן מעכבין את המילה (מס׳ שבת קל״ג: וברמב״ם פ״ב ממילה הל״ד א) והנה חובת מילת הציצין האלה נלמדת מהקרא של זה קלי ואנוהו (כדאיתא שם). וע״כ שמילת הציצין מהווה קיום במצות המילה עצמה ומפני כך מילתן דוחה את השבת. ודין זה של התנאה לפניו הוי חלות קיום בעצם מצות המילה.
ומלבד זה יש נמי דין הידור ונוי כללי לחזור על ציצין שאינן מעכבין אפי׳ אם פירש ידו מהמילה, אך אין זה קיום מצות מילה ולכן אינו דוחה שבתו. בנוי הכללי הנוהג במצוות בכהת״כ - סוכה נאה, לולב נאה, שופר נאה וכדומה - אין הנוי משנה את עצם קיומן של המצוות. ההבדל בין היושב בסוכה נאה ליושב בסוכה בלי נוי אינו במצות ישיבת סוכה עצמה אלא במצות זה קלי ואנוהו כמצוה מיוחדת לעצמה.
והגר״ח זצ״ל סבר שאגד בלולב לרבנן אינו קיום במצות נוי הכללית אלא שמהווה קיום בעצם קיום מצות נטילת הלולב. הוכחת הגר״ח זצ״ל מהמבואר במרדכי (רפ״ג) שלרבנן מצות אגד בלולב מתקיימת רק באגד הקשור בקשר של קיימא. ואילו היה באגד קיום הידור מצוה ונוי בעלמא בלבד אין טעם שיהיה הקשר דוקא של קיימא. מאידך אם האגד משנה את נטילת הלולב עצמה ומהווה קיום בעצם מצות הלולב אז מובנת שיטתו שדוקא בקשר של קיימא מקיימים דין התנאה.
ולכאורה יש להביא ראייה לדברי הגר״ח זצ״ל דאפילו לרבנן דס״ל לולב אין צריך אגד מ״מ אגד הוי קיום הידור בעצם מצות לולב, מגמ׳ סוכה (מו.) דהעושה לולב לעצמו מברך ברכת שהחיינו. האוגד את הלולב מברך בשעת שאוגדו גם לפי הרבנן הסוברים לולב א״צ אגד, וכן פסק הרמב״ם (פי״א מברכות הל״ט). ואם האגד אינו אלא קיום נוי והידור מצוה בעלמא דכל התורה כולה קשה למה תהווה עשייתו זמן הראוי לברך את ברכת שהחיינו. ברם אם האגד מהווה קיום בעצם מצות נטילת הלולב אז זמן עשיית האגד באמת מתאים לאמירת השהחיינו.
אך הגר״מ זצ״ל העיר על שיטת הגר״ח זצ״ל שאם מצות ״זה קלי ואנוהו״ בעלמא מהווה מצות כללית לעצמה ואינה חלק של המצוה שהגברא עושה, מדוע לא מנאה הרמב״ם כמצוה בפני עצמה במנין תרי״ג המצוות, והניח בצ״עז.
ובנוגע למצות גדול לייבם האם הוי הידור מצוה בעלמא או קיום הידור בעצם מצות יבום יתכן שתלוי במחלוקת שבין הרמב״ם לבין הראב״ד (פ״ב מהל׳ יבום הלי״ב), דהרמב״ם סובר שגדול היינו הבכור ואילו שאר האחין אחריו שווין ביניהם, ומאידך הראב״ד סובר שכל אח שגדול מחבירו הוא קודם למצוה. ונראה שאם הגדול הוא הבכור כרמב״ם מצותו לייבם מהדר את עצם קיום מצות היבום. ומאידך לראב״ד דס״ל שכל מי שגדול מחבירו קדום אינו אלא הידור מצוה בעלמא, דהיינו שמוטל על האח הקטן לתת כבוד לאחיו שגדול ממנו להקדימו בזכות המצוה, ואינו אלא מעין מצות כיבוד אח גדול דעלמא ואינה חלה בעצם מצות היבום.
והנה בדין לכבד את אחיך הגדול איתא בכתובות (דף קג.): ״כבד את אביך ואת אמך וכו׳ וי״ו יתירה לרבות את אחיך הגדול״, ויתכן לפי הראב״ד שמקדימין אותו בקדימה למצוות ולא רק קדימה במצות יבום אלא בכל המצוות המוטלות עליהם יש לאח הגדול קדימה מטעם מצות כיבוד האח הגדולח.
אמנם יעויין ברמב״ם (פ״ו מהל׳ ממרים הלט״ו) שכ׳ וז״ל ומדברי סופרים שיהיה אדם חייב בכבוד אחיו הגדול ככבוד אביו עכ״ל. ויל״ע האם הרמב״ם התכוון לומר שמצוה היא רק מדרבנן בעלמא או״ד שמהווה מצוה מדאורייתא כי לפעמים הביטוי ״מדברי סופרים״ שנמצא ברמב״ם ר״ל דין דאורייתא וכדאשכחן במש״כ הרמב״ם בקידושי כסף (פ״א מהל׳ אישות הל״ב) שקונה את האשה מדברי סופרים ופשיטא שחל מדאורייתא. מאידך לפעמים הרמב״ם ר״ל דין מדרבנן וכדאשכחן במש״כ הרמב״ם במצות הדלקת נרות חנוכה דהויא מצוה מדברי סופרים (פ״ג מהל׳ חנוכה הל״ג), ופשיטא שהמצוה היא רק מדרבנן. ובכן אם ננקוט שהרמב״ם התכוון לומר שמצות כיבוד אחיו הגדול דעלמא היא רק מצוה מדרבנן אזי בהכרח שהמצוה באחיו הגדול ביבום מהוה הידור מצוה מן התורה המיוחדת למצות יבום לבדה. ומסתבר איפוא דאינה מצות כבוד האח הגדול בעלמא אלא קיום והידור מיוחד בעצם מצות היבום.
ברם עיין בסה״מ ריש שורש ב׳ שהרמב״ם אומר שאחיו הגדול נלמד מהרבוי ״את״ ודומה הוא לכל שאר הדברים הנלמדים בי״ג מדות. ויוצא איפוא משם דהרמב״ם סובר דכבוד אחיך הגדול הוי מצוה דאורייתא. ומאידך עיי״ש ברמב״ן שאמר שנלמד מו״ו יתירא (וכן הגירסא בגמ׳ לפנינו בכתובות קג.) ומסתפק אם זה ג״כ שוה לי״ג מדות או לא מאחר דקי״ל כמ״ד (יומא מה. ועוד) דלא דרשי וו״י. ולפי הרמב״ן יוצא דיתכן דכבוד אחיך הגדול הוי רק מצוה מדרבנן.
ובמה שכתבנו דאליבא דהראב״ד מסתבר שמצות האח הגדול ביבום הוי הידור מצוה וכבוד בעלמא היינו משום דמסתבר דמצות הקטן לכבד את אחיו הגדול חלה על כל אח ואח לכבד את הגדול ממנו ולא רק לכבד את הבכורט.
ויתכן לתלות את מה שנסתפקנו בגמרא לפנינו הדנה בביאת קטן וחליצת גדול דפליגי בה ר׳ יוחנן ור׳ יהושע בן לוי איזו עדיפא, וז״ל הגמרא: מ״ד ביאת קטן עדיפא דהא מצוה ביבום ומ״ד חליצת גדול עדיפא במקום גדול ביאת קטן לאו כלום הוא עכ״ל. ויתכן לבאר את המחלוקת שאם הדין דגדול קדים חל בעצם הקיום של יבום וחליצה, משו״ה ס״ל לחד מ״ד דחליצת גדול עדיפא מיבום קטן משום דהגדול הוי קיום מיוחד בעצם מצות חליצה גופא, ולכן חליצתו קדימה ליבום דקטן. ואידך מ״ד ס״ל שגדול אינו אלא דין כיבוד האח הגדול דעלמא, דהויא מצוה בכהת״כ, ואינו חל כקיום והידור במצוות יבום וחליצה עצמן, ומשו״ה מצות יבום קטן עדיפא וקדימה לחליצת הגדול, משום דמצות יבום עדיפא ממצות חליצה.
ועוד איתא בגמרא: דאית דאמרי בביאה כ״ע לא פליגי דביאת קטן עדיפא, כי פליגי בחליצת קטן והכי איתמר חליצת קטן וחליצת גדול כו׳ מ״ד חליצת גדול עדיפא דהא מצוה בגדול ואידך כי אמרינן מצוה בגדול לענין יבום אבל לענין חליצה כהדדי נינהו ע״כ. ויתכן לבאר את המחלוקת ללישנא זו שאם דין גדול מהווה קיום בעצם מצות היבום, דין זה חל במצות יבום בלבד שבה נאמרה גזה״כ ד״ולקחה לו לאשה ויבמה, והיה הבכור״ אך לא בחליצה. ואידך מ״ד סבר דגדול הוי דין בכהת״כ שמפני חובת כיבוד האח הגדול יש לו קדימה בעשיית המצוות מעל פני האחים האחרים, ולכן יש לו לגדול קדימה אף להיות הראשון לעשות מצות חליצהי.
ויעויין בפתחי תשובה (אה״ע סי׳ קס״א אות ג׳) שדן במקרה שהתחיל האח הקטן במצות חליצה ובאמצע המצוה הגיע האח הגדול, האם מפסיקין את המצוה דהקטן בשביל מצות הגדול או שנותנים לקטן רשות לגמור את המצוה שהתחיל, ויתכן ששאילה זו תלויה בחקירתנו שאם דין האח הגדול מהווה קיום בגופא של מצוות יבום וחליצה עצמן מסתבר שמפסיקים את מצות הקטן כדי לקיים את עצם המצוה דיבום וחליצה בשלימות יותר ע״י האח הגדול. ואילו אם המעלה של האח הגדול אינו אלא קיום כיבוד האח הגדול דעלמא, מסתבר שאם כבר התחיל הקטן אומרים לו לגמור, כי עצם המצוה דיבום וחליצה שהתחיל אותה פוטרו מלחוש לכבוד אחיו הגדול שהגיע באמצע המצוה, שהרי עוסק הוא במצות יבום וחליצה ופטור ממצוה אחרת, וקדימת האח הגדול מהווה מצוה אחרת של כיבוד אחיו הגדול ואינה חלות וקיום בעצם מצות יבום וחליצה שעושה.
מתני׳. אומרים לו עליך מצוה או חלוץ או ייבם. איתא בגמרא דחוזרים אצל הגדול למיכפייה דכיון דמצוה עליה דידיה רמיא לדידיה כייפינן. ויל״ע בדין דכופין על הייבום וחליצה, האם חל מדין דכופין על המצוות וכדאיתא בכתובות (דף פו:) דכופין על כל המצוות שבתורה כדי לקיימן, או דהוי דין כפייה בעבור לקיים תביעת היבמה, דכופין את היבם עבור תביעתה להתייבם או לחלץ, וחל מחובת ב״ד להציל את העשוק מיד עושקו. דהרי יש שתי פרשיות בתורה המורות על כפיית ב״ד: א) ״שופטים ושוטרים תתן לך בשעריך״ (דברים ט״ז: י״ח), דהיינו עבור קיום המצוות, וב) ״ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם״ (שמות כ״א: א), דהיינו מצות ב״ד להציל את העשוק מיד עושקו.
והנה (במס׳ גיטין דף פח:) בעינן דיינין מומחין לכפייה. ונראה דהיינו דוקא בדיני ממונות וכדומה כמו דבעינן נמי מומחין להורות בהם, דהכפייה היא ליישם את הוראת בי״ד, והיינו כפייה להציל את העשוק מיד עושקו ולשים משפט בארץ. משא״כ באיסור והיתר שהכפייה היא רק כדי שיקיימו את המצוות, וכמו שב״ד של הדיוטות כשר להורות באיסור והיתר ה״ה שב״ד של הדיוטות כופין על איסור והיתר, דהכפייה באה כדי לקיים את המצוות ומשו״ה אינו צריך להיות ע״פ מומחיםכ.
ונראה דעיקר דין כפייה ביבום הוא כדי להציל את העשוק מיד עושקו. והראייה מהסוגיא בכתובות (דף סד.) דבתבעה היא לייבם כופין אותו דאיירי בבאה מחמת טענה דבעינא חוטרא לידא ומרה לקבורה, דהיינו להצילה מיד עושקה, ואינו סתם כפייה על המצוות. דכפייה ביבום דומה לכפייה בגיטין, דפשיטא דבגיטין אינה כפייה על המצוות דליכא קיום מצוה לגרש, אלא דהויא כפייה להציל את העשוק מיד עושקה, וה״ה ביבום.
ולפי״ז כשהגמרא אומרת ״מצוה עליה דידיה רמיא לדידיה כייפינן״ אינה ר״ל דכופין אותו על המצוות, דכבר ביארנו שמצות הגדול אינה אלא הידור מצוה דלא כופין אותו עליה, אלא ר״ל דמפני דהגדול קודם בעשיית מצות יבום ה״ה דקודם לענין כפייה. והא דכופין אותו בראשונה הוא עפ״י בי״ד שבוחרים בו לכפותו. אך פשיטא דאילו בחרו ב״ד באחד משאר האחים לכפותו ולא בגדול דהויא נמי כפייה כדין, משום דעיקר הכפייה היא להציל את העשוקה מיד עושקה ל״ש איזה אח מייבם או חולץ אותה.
גמ׳. איתמר ביאת קטן וחליצת גדול. פרש״י דר״ל מי שקטן מאחיו אך אינו קטן ממש. ויעויין בתוס׳ (קידושין דף יט. ד״ה ומדאורייתא) דס״ל דיבום קטן אינו קונה מדאורייתא כלל. ובכן פשיטא דלתוס׳ קטן דסוגיין אינו קטן ממש. מאידך פרש״י (שם) דקטן המייבם קונה מדאורייתא. ולקמן (דף צו:) איתא דאחרי ביאת קטן היבמה צריכא גט וחליצה ואליבא דרש״י (שם בקידושין) הגט דאורייתא והחליצה מדרבנן משם דביאת קטן קונה מדאורייתא לכל דבר, אלא רק שאם זינתה גזיה״כ דפטור ממיתה. ואילו מהרמב״ם (פ״ה מיבום הלי״ח) קצת משמע דבין הגט ובין החליצה דאורייתא הםל, דאין הקטן קונה מן התורה אלא רק מקצת קניןמ. ולשיטה הזאת נמי אין סוגיין משתעי בקטן ממש שהרי אינו קונה קנין גמור מדאורייתא ופשיטא דחליצת גדול עדיפא מביאתו. אך לפי שיטת רש״י דביאת קטן קונה קנין גמור מדאורייתא היה מקום לפרש את סוגייתנו דמיירי בקטן גמור. אך רש״י (בד״ה ביאת קטן) הוכיח מהסוגיא ממש״כ ״שהויי מצוה לא משהינן״ דאינה מיירי בקטן ממש. ומשמע דס״ל דקטן קונה קנין יבום גמור מדאורייתא והחליצה אינה אלא מדרבנן וכשיטתו במס׳ קידושין, ומשו״ה צריך להביא ראייה מגמרא דבלי״ז הסברא היתה נותנת דמיירי בקטן ממש.
והנה יל״ע במחלוקת הראשונים האם ביאת קטן קונה ביבום מדאורייתא או לא. דהרי כבר הבאנו בשיעורים (בהקדמה למסכתין ד״ה מצות יבום וקנין יבום) דיש שיטות דס״ל דעיקר חלות יבום הוי המצוה, ושהקנין חל ממילא. וא״כ יל״ע לרש״י דס״ל דקטן קונה קנין גמור מדאורייתא, האם יכול נמי לומר דעיקר חלות היבום היא המצוה, דא״כ יוצא דקטן מקיים מצות יבום. וצ״ע בזה דהרי שוטה שאכל מצה לא יצא (ר״ה דף כח.). ולכאורה ה״ה בקטן שאכל מצה דלא קיים מצות אכילת מצה, ומ״ש מצות יבום דהקטן מקיים את המצוה.
ונראה דהרמב״ם פסק (פ״ה מהל׳ קרבן פסח הל״ז) שקטן שהקריבו עליו קרבן פסח ראשון והגדיל פטור מפסח שני. וצ״ע היאך קיים הקטן מצות פסח. ויעויין בחדושי רבינו חיים הלוי על הרמב״ם דביאר דהקטן מ״מ הוי בעל הקרבן, שהקרבן עולה לשמו, וממילא מקיים נמי את המצוה, כי אין צורך שהגברא יעשה מעשה מצוה כדי לקיים מצות קרבן פסח, אלא רק שהקרבן יקרב על שמו.
ויתכן דה״ה ביבום, דעיקר חלות הדין דיבום אינו אלא שיש מעשה יבום עלמא דהיינו דהיבם בא עליה, ואע״פ שאינו עושה מעשה מצוה, מ״מ המצוה נתקיימה ממילא, ומשו״ה אף יבם קטן מקיים מצות יבום דעכ״פ בא עליה, ומשו״ה קנאהנ.
ונראה דה״ה לכ״ע בחרש, דאיתא לקמן (דף קיב:) דחרש מייבם וקונה קנין גמור. וקשה שהרי אינו בר מצוות, אלא דמאחר שעשה מעשה יבום, ממילא המצוה מתקיימת בלי שיעשה החרש מעשה מצוה, ומשנתקיימה המצוה קונה קנין גמור.
אך בכל זאת יש לעיין, שהרי מצות עשה דיבום דוחה ל״ת (לקמן דף ג: וכ:), וקבענו בשיעורים (דף ו. תוס׳ ד״ה שכן הכשר) דרק מעשה מצות עשה דוחה ל״ת ולא קיום מצות עשה בעלמא. ולפי״מ שאמרנו דלקטן ליכא מעשה מצוה ומ״מ מקיים מצות יבום מפני שעשה מעשה היבום, קשה למה אמרינן ביבום עשה דוחה ל״ת, והרי חסר בו מעשה מצוה.
וצ״ל דמעשה יבום דגדול נחשב למעשה מצוה ומשו״ה מצות יבום דידיה דוחה ל״ת משום שיש בו מעשה מצוה. אך אין מעשה המצוה מעכב בקיום מצות יבום ושלא כמו במצות אכילת מצה. ומשו״ה קטן מקיים מצות יבום בלי שיעשה מעשה מצוה, דמקיים הקטן מצוה דיבום ממילא משום שעשה מעשה יבום דעלמא בדומה לקיום המצוה דקטן מקיים בהקרבת קרבנו. אך כל זה דחוק. ועוד דלפי״ז יוצא דבקטן לא אמרי׳ מצות יבום דוחה ל״ת משום דחסר לקטן מעשה מצוה, והוא דין דצ״ע בו.
ולכן נ״ל דאע״פ דחרש וקטן אינם מקיימים מצוות עשה כמו מצה מ״מ מעשיהם נחשבים למעשה מצוה ואינו מעשה קוף בעלמא. ומשו״ה מבואר למה חלה להם חלות קנין יבום, והטעם משום שעשו מעשה מצות יבום, וגם בלי קיום מצוה חלה חלות קנין יבום משמים.
ואם נוקטים שיש לקטן בכל המצוות שעשה מעשה מצוה אך בלי קיום המצוה תהיה נ״מ בקטן שספר ספירת העומר והגדיל בין פסח לשבועות, דיתכן דמכיון שעשה מעשה המצוה דספירת העומר בקטנותו יכול הוא לגמור את הספירה משהגדיל ולקיים את מצות הספירה מדאורייתא ואכמ״ל.
גמ׳. ביאת קטן וחליצת גדול פליגי בה ר״י וריב״ל. כבר אמרנו דיתכן דפליגי האם דין גדול חל כהידור בעצם קיום המצוה או כהידור צדדי, דאם הוי הידור צדדי פשיטא דביאת קטן עדיפא, ואילו אם הוי קיום בעצם המצוה יתכן דקיום דגדול בחליצה עדיפא יותר מקיום יבום ומשו״ה חליצת גדול קדימה לביאת קטן.
אך עדיין מחוסר ביאור שהרי בעלמא מצות יבום עדיפא ממצות חליצה, ואפילו אם ננקוט דדין דגדול מהדר את עצם מצות החליצה מ״מ צ״ע מהו יסוד המחלוקת האם ביאת קטן עדיפא מחליצת גדול או לא.
ונראה שיש שני קיומים במצות יבום וחליצה: א) קיום מצות הגברא שעשה את מעשה היבום או את מעשה החליצה. ב) קיום המצוה בחפצא דזיקה דהגיעה למצותה דיבום או חליצה. ונ״מ לדיני הידור וקדימה. הקדימה והידור דגדול חל בקיום הגברא, כלומר דהגדול שייבם או שחלץ קיים בעצמו מצוה מהודרת. אך הידור זה שייך רק אליו וחל בקיום המצוה שהוא עשה ולא משתייך לשאר אחיו היבמים. ומאידך ההידור דיבום קדים לחליצה מהווה הידור בקיום המצוה בחפצא דהזיקה. ונראה דקיום זה משתייך לכל האחין היבמין מדין שליחותיה דאחין קעביד.
ולפי״ז י״ל דבזה פליגי בגמרא איזה הידור עדיף, האם הידור המצוה דחל בחפצא דהזיקה ולכן יבום קטן עדיף או הידור המצוה דחל לגברא העושה את המצוה, ואזי חליצת הגדול עדיפא.
א״נ י״ל דדין הגדול נותן לו זכות קדימה מעל שאר אחיו. ולכן פליגי, האם הזכות דגדול מעדיפא ליה מעל ההידור דיבום או״ד דמאחר דקיום יבום מעולה מקיום החליצה הרי זה נותן זכות לשאר האחין וליבמה לתבוע שיעשו הם יבום ולא שהוא יעשה חליצה, ומשו״ה יבום קטן עדיףס.
ועוד נראה, הרי ב״ד אומרים לגדול ״עליך מצוה או חלוץ או ייבם״, ואזי כופין אותו. ומשמע דאע״פ שחיוב מוטל על הגדול לעשות את המצוה, אך הברירה בידו לבחור או ביבום או בחליצה. ויוצא דאע״פ דמצות יבום מעולה ממצות חליצה מ״מ ליכא חיוב לייבם. ומאידך יש חיוב על הגדול שיעשה את המצוה ואם אינו עושה אותה ביטל את חיובו. ולפי״ז י״ל דבזה פליגי, דמצד אחד הגדול עדיף שהרי מחויב במצוה ואם אינו עושה אותה ביטל את חיובו לעשותה, ואילו מצות יבום אינה חובה אלא רשות. ומצד שני ביאת קטן עדיפא, שהרי קיום מצות יבום מעולה ממצות החליצה, וצריכים להקדים את קיום המצוה היותר מעולה, ואע״פ שגורמים ביטול חיובו של הגדול הרוצה לחלוץ ולא לייבם.
תוס׳ ד״ה גבי. עיין ברש״ש. והיוצא מדבריו שכשכל האחין אינם רוצים לא לייבם ולא לחלוץ כופין את הגדול או לייבם או לחלוץ. וכשהגדול אינו רוצה לא לייבם ולא לחלוץ והקטן רוצה לחלוץ ולא לייבם נמי חוזרין אצל הגדול וכופין אותו לחלוץ. ואילו כשהגדול אינו רוצה לא לייבם ולא לחלוץ והקטן רוצה לייבם אזי נותנים לקטן לייבם. וכשהגדול רוצה לחלוץ והקטן רוצה לייבם חליצת הגדול עדיפא. ושיטתו זקוקה ביאור.
ונראה דהביאור הוי דכשהגדול רוצה לחלוץ הרי זה עדיפא מיבום דקטן משם שיש לגדול זכות לקיים את המצוה שלו, וזכותו וחיובו עדיפא מההידור דיבום דחל מחמתו מצותה דהזיקה אך בלי חובת גברא וזכות. וכשהגדול אינו רוצה לחלוץ והקטן רוצה לייבם ההידור דיבום דחל מחמת מצותה שחל בזיקה לייבם עדיף שהרי הגדול אינו תובע את זכותו. אמנם כשהגדול אינו רוצה לחלוץ והקטן רוצה לחלוץ חוזרים אצל הגדול לכפותו על החליצה, שהרי מחויב הוא במצות החליצה מדהוי הגדול, וב״ד כופין אותו על מצותו המוטלת עליו לעשותו. דאע״פ דאין כאן כפייה להציל את היבמה העשוקה מיד עושקה שהרי הקטן מוכן לחלצה ואינה עשוקה מ״מ כופין את הגדול משום חיובו לחלוץ, והכפייה כפייה על המצוות היא ככפייה במצוות עשה דעלמא.
גמ׳. אית דאמרי כו׳ כי פליגי בחליצת קטן. נראה דפליגי האם דין דגדול הוי דין דחל בכל אופן שעושין מעשי מצוות יבום וחליצה, או דדין דגדול הוי דין דחל בקנין היבום ובחלות האישות דבימה ולא שייך לחליצה.
א״נ דפליגי האם יבום וחליצה מצוה אחת הן או שתי מצוות. דאם מצוה אחת הן מסתבר דדין דגדול חל בחליצה כביבום. ואילו אם שתי מצוות הן מהיכי תיתי דדין גדול דהתורה הזכירו במצות יבום יחול נמי במצות חליצה דהויא מצוה אחרת. ואמנם הרמב״ם מנה יבום וחליצה כשתי מצוות ומ״מ מחייב גדול בחליצה (פ״ב מיבום הל״ו), ושיטתו מבוארת לפי הביאור הראשון.
גמ׳. בראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה כו׳. שיטת אבא שאול דחייב לייבם לשם מצוה ולא לשם דבר אחר. ונראה שאין זה דין מצוות צריכות כוונה דעלמא אלא הלכה מיוחדת היא בהלכות ייבום. ויעויין ברמב״ן שכ׳ וז״ל ומשמע לי דלהך סברא דאבא שאול הבא על יבמתו אנוס ומזיד לא קנה דהא איהו דריש יבמה יבא עליה למצוה ואנן דרשינן בעל כרחה, והיאך אפשר שיהא זה כפוגע בערוה והולד ממזר ורחמנא רבייה לקנייה, אלא ודאי לאבא שאול לא קני, מעתה הדבר מוכרע שהלכה כדברי חכמים מכמה סוגיות שבפ׳ הבא על יבמתו דכולהו אמוראי מודו בהו דקנה עכ״ל. הרמב״ן הקשה על הראשונים שפסקו כאבא שאול מהמשנה בפ׳ הבא על יבמתו שקנאה בין בשוגג בין באונס, והרי לא התכוון לשם מצוה.
ונראה לתרץ דהראשונים האחרים ס״ל שבכוונת המצוות יש סוגי כוונות שונות: א) הכוונה הראשונה היא הכוונה הגורמת לו לעשות את המצוה דהיא כוונת לשמה דהיינו רק כדי לקיים את מצות בוראו, וב) כוונה שניה היא שבשעה שעושה את המצוה שיתכוון לקיים בכך את מצות בוראו, אך אין זו דוקא עיקר הכוונה המניעתו והגורמת לו לעשות את המצוה. אבא שאול חידש שבמצות יבום יש צורך בכוונת לשמה, דהיינו דהסיבה הגורמת את היבם לייבם היא רק שרוצה לקיים את מצות בוראו לשמה ותו לא. אך אבא שאול לא דרש שיתכוון כוונה זו בשעת היבום. ומשו״ה יתכן דאבא שאול נמי הסכים לדין שאם בא על יבמתו בשוגג ובאונס קנאה ואע״פ שחסרה כוונת מצוה בשעת מעשה היבום ויוצא למ״ד מצוות אינן צריכות כוונה. דמ״מ סיבת היבום היתה לשמה, דעצם הכוונה הגרמה לו לייבם מלכתחילה לשמה היא. ואע״פ דליכא כוונה זו בשעת היבום עצמו דהוי אונס מ״מ ייבמה לשמה משום שרצה מעיקרא לקיים את מצות בוראו לייבמה לשמהע. והרמב״ן נמנע מסברא זו משום דסובר דלאבא שאול הכוונה לשמה צ״ל כוונה בשעת מעשה היבום כמו כוונת מצוה אליבא דמ״ד מצוות צריכות כוונה, ומסתבר כרמב״ןפ.
א. משמע מזה דהמלוה יכול לחזר ממחילתו מכיון דאינה חלה אלא לאחר זמן בהגיע ל׳ יום ויל״ע בזה ואכמ״ל.
ב. לכאורה יש תירוץ אחר דהיינו דמיתת האשה דעלמא פוטרת את בעלה מלשלם את כתובתה. וכאן דהזקוקה מתה, מיתתה נמי פוטרת את היבם מלשלם את הכתובה, ומשו״ה יורשיה אינם יורשים הכתובה כלל מכיון דחל פטור תשלומין.
ג. לכאורה סברא זו היא סברא מדרבנן מדפסקינן כתובה דרבנן היא (רמב״ם פ״י מהל׳ אישות הל״ז) ואינו ענין לדיון דאורייתא האם אישות היבם אישות המת היא או אישות חדשה משלו, עיין בהקדמה למסכתין בענין מצות יבום וקנין יבום.
ד. ברם יעויין בפרש״י (בראשית ל״ח: ח) על הפסוק ״בא אל אשת אחיך ויבם אותה והקם זרע לאחיך״ שכ׳ וז״ל הבן יקרא על שם המת עכ״ל. והוא נגד סוגיין, וע״ש בפי׳ הרמב״ן שהשיג על רש״י וז״ל ואין זה אמת כי במצות התורה נאמר ג״כ יקים על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל, ואין היבם מצווה לקרא לבנו בשם אחיו המת וכו׳ עכ״ל. ועיי״ש ברא״ם שתי׳ שלרש״י קודם מתן תורה היו נוהגים לקרא את הבן בשמו של המת ונתנה תורה ונתחדשה הלכה.
ה. אך יפלא לפי פירוש הרמב״ם ד״אשר תלד״ ר״ל האם של האח המייבם, שהרי יבום בנחלה תלה רחמנא דהיינו רק באחוה מן האב ולא באחוה מן האם, וא״כ למה הזכיר הכתוב שהבכור מצד האם מצותו לייבם. ויתכן דס״ל לרמב״ם דאע״פ דעיקר דין אחוה ליבום חל מן האב, מ״מ במקום אחוה מן האב ומן האם חלה קורבה היותר קרובה מקורבת אחוה מן האב בלבד, משום שצד האם מועיל לקבע מיהו האח הגדול שבבית לענין יבום. ונ״מ לב׳ אחים ששניהם אינם בכורות מן האב אלא שאחד מהם הוי הבכור מן האם שיש לו קדימה ביבום, והוא חידוש נפלא. ואולי זה תלוי במחלוקת רש״י והרשב״א בביאור קושיית הגמ׳ בסוגיין דיבום בנחלה תלוי (דף כד א) עיי״ש, וצ״ע.
ו. עיין שם בפרש״י במס׳ שבת.
ז. ואולי י״ל שמשם דהויא מצות כללית לפיכך לא מנאה הרמב״ם שאינו מונה במנינו מצוה כללית וכדאיתא בסה״מ שרש רביעי.
ח. ומצינו קדימה למצוות המהווה כיבוד והוא בדין ״וקדשתו״ בכהונה שחייבין להקדים כהן לכל דבר שבקדושה וכדכתב הרמב״ם (פ״ד מהל׳ כלי המקדש הל״ב) וז״ל וצריך כל אדם מישראל לנהוג בהן כבוד הרבה ולהקדים אותם לכל דבר שבקדושה עכ״ל. ועוד ראייה ממה שמכבדים ת״ח בקריאת התורה (גיטין דף ס. ורמב״ם פי״ב מהל׳ תפלה הלי״ח).
ט. אמנם עיין בגליון מהרש״א בשו״ע (יו״ד סי׳ ר״מ סעיף כ״ב) שהביא מהאחרונים שהקטן חייב לכבד דוקא את האח הראשון ולא את האח השני ואף שהוא גדול ממנו. וכן כתב שם בהגהות בית לחם יהודה בשם האריז״ל.
י. צ״ע למה לפי המ״ד הראשון לא מקדימין את האח הגדול משום מצות כיבוד בעלמא. ויתכן דסובר דמצות כיבוד האח הגדול הוי רק מצוה מדרבנן ולא חל מדאורייתא. א״נ סובר דקדימה למצוות הוי חיוב כיבוד דחל רק בכבוד כהונה ות״ח, דכהן ות״ח קדושים, וכבודם הוי כבוד גברא שיש בו קדושה. משא״כ כבוד האח הגדול דהוי מצות כבוד הבריות בעלמא ולא חלה מצד קדושת הגברא, וכבוד הבריות דעלמא אינו מחייב להקדימו במצוות, דרק קדושת גברא מקדימתו במצוות.
כ. ויתכן שהב״ד המציל את העשוק מיד עושקו הוי ב״ד שיש לו שררה, ומשו״ה צ״ל ב״ד מומחים, בין להורות ובין לכפות. משא״כ ב״ד של איסורין שאינו ב״ד של שררה, אלא להוראת איסור והיתר בעלמא, ומשו״ה אינו צ״ל מומחין, ואפי׳ הדיוטות מורין וכופין בו.
ל. צ״ע מלישנא דגמרא לקמן (דף נא ב).
מ. ועיין ברמב״ן לקמן (דף צא א).
נ. לפי״ז יל״ע במצוות אחרות שעשאן קטן האם מקיים אותן דעכ״פ עשה את המעשה עצמו ואע״פ שאינו בר עשיית מצוות, וכגון קטן העושה מעקה לגגו, מכבד את אביו, ולומד תורה ואכמ״ל.
ס. ועוד י״ל דיש נמי זכות לאח המת לתבוע שיעשו יבום כדי להקים לו שם, וזכות המת עבור יבום עדיפא מזכות הגדול לעשות חליצה.
ע. ואולי על כזה נאמר כל העושה על דעת הראשונה הוא עושה.
פ. עיין בס׳ הזהר ריש פ׳ קרח.
ומשיבים: לא, הכוונה היא לא רצה לחלוץ ולא לייבם, שלא רצה לעסוק כלל בדבר. ושואלים: אם כן, דכוותה [כיוצא בזה] גבי האחין ״לא רצו״ — יהיה כוונתו גם כן שלא רצו לא לחלוץ ולא לייבם, אם כן אמאי [מדוע] חוזרים אצל הגדול למיכפייה [לכפותו]? שהרי אינו רוצה גם לחלוץ, לכפייה לדידהו [שנכפה אותם] שיחלצו, ומדוע טורחים וחוזרים אליו לכפות אותו? ומשיבים: כיון שלכתחילה מצוה זו עליה דידיה רמיא [עליו מוטלת] — לדידיה כייפינן [אותו אנו כופים].
The Gemara rejects the proof: No, the mishna might concern a case where the eldest does not want either to perform ḥalitza or to consummate the levirate marriage, and it is only because he is unwilling to do either that the other brothers are considered. The Gemara asks: If this is so, then in the corresponding situation in the mishna in which the brothers do not want to do so, the case must be that they do not want either to perform ḥalitza or to consummate the levirate marriage. But if so, why should the court invest the extra effort to return to the eldest brother to force him to fulfill his duty? Let the court force the other brothers to fulfill their duty. The Gemara responds: Since the mitzva is incumbent upon the eldest brother ab initio, it is he who is forced.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(24) תְּנַן תָּלָה בְּקָטָן עַד שֶׁיַּגְדִּיל אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ וְאִי בִּיאַת קָטָן עֲדִיפָא אַמַּאי אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ נִינְטַר דִּלְמָא גָּדֵיל וּמְיַיבֵּם.

The Gemara suggests another proof: We learned in the mishna: If a brother makes his decision dependent upon a brother who is currently a minor, the court does not listen to him. The Gemara suggests: And if the consummation of the levirate marriage by a minor is preferable, why shouldn’t the court listen to him? Let the court wait, as perhaps he will mature and consummate the levirate marriage. Rather, it would appear that the mishna assumes that consummation by a younger brother is not preferable.
רי״ףבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומנסים להביא ראיה אחרת, תנן [שנינו במשנתנו]: תלה בקטן עד שיגדיל — אין שומעין לו. ואי [ואם] ביאת קטן (האח הצעיר) עדיפא, אמאי [מדוע] אין שומעין לו? נינטר דלמא גדיל ומייבם [נמתין שמא יגדל וייבם]!
The Gemara suggests another proof: We learned in the mishna: If a brother makes his decision dependent upon a brother who is currently a minor, the court does not listen to him. The Gemara suggests: And if the consummation of the levirate marriage by a minor is preferable, why shouldn’t the court listen to him? Let the court wait, as perhaps he will mature and consummate the levirate marriage. Rather, it would appear that the mishna assumes that consummation by a younger brother is not preferable.
רי״ףבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(25) וְלִיטַעְמָיךְ וּבְגָדוֹל עַד שֶׁיָּבֹא מִמְּדִינַת הַיָּם אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ אַמַּאי נִינְטַר דִּלְמָא אָתֵי וְחָלֵיץ אֶלָּא כֹּל שַׁהוֹיֵי מִצְוָה לָא מְשַׁהֵינַן

The Gemara responds: But even according to your reasoning that ḥalitza performed by an elder brother is preferable, what about the next case in the mishna, where a brother asks to wait until the eldest brother comes from overseas? In that case, as well, the mishna rules: They do not listen to him; but why shouldn’t they listen to him? Let the court wait, as perhaps he will come and at the very least perform ḥalitza. Rather, it is clear that the reason for the mishna’s ruling is that we do not delay the performance of any mitzva; therefore, if one of the brothers is currently unable to perform the mitzva, he is not considered at all. Consequently, no proof can be derived from the mishna.
רי״ףתוספות ישניםרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובגדול עד שיבא ממדינת הים – פי׳ שיש גדול ממנו במדה״י ואומר לנו להמתין ואין שומעין לו משום דאח שהוא עומד לפנינו מוטלת עליו המצוה וכן משמע בגמ׳:
נינטר ליה דלמא אתי וחליץ. לרבותא נקטה כלומר דלמא יבם ולפחות דלמא חליץ.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] הרי שנינו שם גם שאם תלה בגדול עד שיבא ממדינת הים — אין שומעין לו, ולפי זה אמאי [מדוע]? נינטר דלמא אתי וחליץ [נמתין שמא יבוא האח הגדול ויחלוץ] או ייבם, ומדוע מכריחים את האח הנשאר שיעשה בה מעשה? אלא יש לומר כל שהויי [השהיית] מצוה לא משהינן [איננו משהים], אלא כיון שמוטלת המצוה עליו, יש לעשותה ולא לדחותה לאחר זמן, ואם כן זהו הטעם שאין ממתינים לקטן עד שיגדל ואין להוכיח מכאן לענין עדיפות חליצה.
The Gemara responds: But even according to your reasoning that ḥalitza performed by an elder brother is preferable, what about the next case in the mishna, where a brother asks to wait until the eldest brother comes from overseas? In that case, as well, the mishna rules: They do not listen to him; but why shouldn’t they listen to him? Let the court wait, as perhaps he will come and at the very least perform ḥalitza. Rather, it is clear that the reason for the mishna’s ruling is that we do not delay the performance of any mitzva; therefore, if one of the brothers is currently unable to perform the mitzva, he is not considered at all. Consequently, no proof can be derived from the mishna.
רי״ףתוספות ישניםרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

יבמות לט. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים יבמות לט., עין משפט נר מצוה יבמות לט., רי"ף יבמות לט. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס יבמות לט., רש"י יבמות לט., ראב"ן יבמות לט. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות יבמות לט., תוספות ישנים יבמות לט., ר"י מלוניל יבמות לט. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב יהושע לייטנר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד יבמות לט., רמב"ן יבמות לט. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב שמואל דיקמן. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א יבמות לט. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי יבמות לט. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר' אברהם מן ההר יבמות לט. – מהדורת הרב אביגדור אריאלי, ברשותם האדיבה של המהדיר והמו"ל, הרב שמואל וינגרטן והרב אברהם קפלן (כל הזכויות שמורות ואסור לשמור או להדפיס מטקסט זה למעט קטעים בודדים עבור דפי מקורות וכדומה), ריטב"א יבמות לט., מהרש"ל חכמת שלמה יבמות לט., גליון הש"ס לרע"א יבמות לט., רשימות שיעורים לגרי"ד יבמות לט. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ יבמות לט., אסופת מאמרים יבמות לט.

Yevamot 39a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Yevamot 39a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Yevamot 39a, Rif by Bavli Yevamot 39a, Collected from HeArukh Yevamot 39a, Rashi Yevamot 39a, Raavan Yevamot 39a, Tosafot Yevamot 39a, Tosefot Yeshanim Yevamot 39a, Ri MiLunel Yevamot 39a, Piskei Rid Yevamot 39a, Ramban Yevamot 39a, Rashba Yevamot 39a, Meiri Yevamot 39a, R. Avraham of Montpellier Yevamot 39a, Ritva Yevamot 39a, Maharshal Chokhmat Shelomo Yevamot 39a, Gilyon HaShas Yevamot 39a, Reshimot Shiurim Yevamot 39a, Steinsaltz Commentary Yevamot 39a, Collected Articles Yevamot 39a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144